הרצל, חייו ופעילותו
שמואל ליב ציטרון
I
בנימין-זאב (וואָלף תאודור) הרצל נולד להוריו
יעקב וזאַניטה ביום השני במאי שנת 1860 בבירת אונגאריה בודאַפֶּשט. אבי אביו הזקן, ראש משפחת הרצל, לֵיבל,
בא עוד בימי הקיסרית האוסטרית מאַריה תֶּרֶזְיַה לגור בזמלין בתור קבלן מספיק
מכֹּלת למחנה-הצבא. לליבל היו
שלשה בנים; שנים מהם עזבו את דת
אבותם, ורק השלישי, שמעון, נשאר נאמן לאמונה מורשה. הוא לקח לו לאשה את בתו של הרב הזמליני ביליץ, ויחי חיי
יהודי חרד. םעם בשנה היה נוסע
לרגל עסקיו לבודאפשט ומתאכסן אצל בניו הגרים שם. בשובו באחד מלילות ערבי-השבתות מבית-הכנסת למעונו ראה מנורה דולקת מאחורי תריסי חלונות
לשכת-המסחר שלהם ויגער בהם וידבר אתם קשות. יעקב, בנו השלישי של אותו שמעון, הלך
בדרכי-אביו. גם בהיותו כבר נשוי
התפלל בכל יום בטלית ותפילין.
בילדותו למד יעקב בחדר אצל מלמד פולני חומש עם פירוש רש"י. אחרי כן גמר חוק למודו בבית ספר עממי
גרמני בעל ארבע מחלקות. בשנתו
החמש עשרה בא לעבוד בבית-המסחר של קרובו פיליפ פישל, שישב בעיר דֶבְּרֶטשין. שם למד לדעת על בוריה את הלשון האונגארית.
בשנת 1856 העתיק את מושבו לפשט, ויסד לו שם בית-מסחר לקומיסיון, ויעש עשר, כי היה אדם חרוץ
ורב-פעלים. כעבור שנה נשא לו לאשה
את ז'אניטה דיאמאַנד, עלמה יפה מאד, מחונכת ברוח היהדות. אביה וואַלף הרמאַן, בעל מחסן של
בגדים, היה מכובד בקהלתו על פקחיותו וחדודיו השנונים. את שתי מעלותיו אלה ירשה ממנו ז'אַניטה בתו. הפרופיסור לאון קֶלְנֶר מספר על אודות
אם הרצל את הדברים האלה (בספרו: "THEODOR HERZLS
LEHRJAHRE"):
"היא הביאה אתה לבית בחירה חיי מנוחה ואשׁר. היא הכירה בהוד יפיה, אבל די היה לה למצוא חן רק בעיני
בעלה; היא היתה טובת-שכל, אבל
מעולם לא יותר מבעלה. דוגמה אחת
מהרבה: בשנת 1873 אבד יעקב הרצל
את כספו בענין רע, ואז התחילו עולים על שלחנו מטעמיו האהובים לו לעתים יותר
קרובות – מאשר עד כה, "למען ידע כי הוא אישי היקר לי גם בימי עושר גם בימי
עוני". היא שתקה בשעה
ששתיקתה היתה יפה לו, ותפטפטה בשעה שנעמו לו דבריה. מעולם לא באה אליו בעצתה אם לא נדרשה ממנו. כשהיה נזקק לעצתה, היתה מקדמת לבוא טרם
תבֻקש. בשעות-המרגע שלאחר העבודה
נראו תמיד יחד: בבית-הקהאוה,
בתיאטרון, באולם-הנאומים ובנשפי-תזמורת.
יעקב הרצל היה סח עם אשתו בלשון-האהבה, והביט אליה בעיני עלם אוהב. כך היה תמיד וכזה נשאר עד יומו
האחרון. את דמות דיוקנה של אמו
הבליט הרצל בדמות "מרת זאמועל" בחזיונו "הגיטו החדש". חנוכו של הרצל היה מסור כולו בידי אמו, כי
אביו היה תמיד טרוד בעסקיו ויש שנמצא בדרך. והאשה הפשוטה הזאת, אשר לא מצאה יד אביה לפזר כסף רב על
השכלתה, השתמשה בכל האמצעים להלעיט את בנה בכל מיני לשונות ומדעים. עד הצהרים למד תאודור בבית-הספר, ואחרי
כן היה שומע לקח מפי מורים, שהיו באים אליו זה אחר זה לביתו. הוא למד בביתו עברית, צרפתית, אנגלית,
איטלקית וגם לפרוט על הפסנתר.
יותר מבדעת הקפידה בערכין המוסריים. דבר-שקר היה בעיניה כעון פלילי; פגימה קלה שבקלות במדות ובהנהגה נחשבה
לה כחטא נורא ברוח כתבי-הקדש. היא
דרשה מבנה שיהא זקוף-קומה כאיש המרגיש בישרו ושעיניו תשמשנה ראי להסתכל בעדו
בנפש הטהורה. ואנחנו הלא יודעים
כולנו כי כזה היה הרצל באמת. הרצל אהב את אמו אהבה עזה ויעריצנה. אם נאמר, כי חסר אותה מעט
מ"בת-אלהים", לא נפריז בזה על המדה. היא היתה ראשית מחשבתו, ובכל דבר הקשה פנה אליה; למשפטיה על אנשים ומעשים נתן ערך
מרובה. הערצה שכזו היא דבר-חסד,
מתנת-הטבע; אבל אמו של הרצל עשתה
מצדה את כל מה שיכלה להיות ראויה לאהבה שכזו. יעקב הרצל היה אדם פקח, זהיר במעשיו ומחשב
דרכיו. אהבתו אל הסדר היתה
קיצונית וכעין קו מיוחד היה זה באָפיו לשים לב אל הפרט היותר קטן. בימי נעוריו הצטיין ברוח שואף למעשים
כבירים ובתשוקה של יצירה. בשנות
השבעים עלה הונו לסכום של חצי מיליון גולדין, ואשתו בקשה ממנו, כי יסתפק במה שיש
לו ולא יחשוב על דבר רוחים חדשים.
אבל הוא לא יכל שבת בטל והתחיל עוסק במסחר-היערות ויעבוד עבודה קשה
ובמסחר הזה אבד לו כל הונו. אולם
בהיותו בעל מרץ השיב אליו בזמן קצר את נזקו. כמלאת לתאודור חמש שנים בא אל בית הוריו בתור
מורה הסטודנט אדולף איריש. זה היה
מחנכם הראשון של הרצל ואחותו, הגדולה ממנו בשנה אחת, פאולינה. הוא למד את שניהם קרוא וכתוב. בהיותו בן שש שנים נכנס תאודור אל
בית-הספר הגרמני-האוואַנגלי העממי.
איריש למד את תאודור עברית, אבל בלא הצלחה מרובה, כי לא ראה סימן ברכה
בלמודו. בלילי ערבי-השבתות והחגים
היה תאודור מבקר עם אביו את בית-הכנסת.
הנער שהיה אוהב מאד את פאולינה אחותו ומבלה בחברתה את שעותיו הפנויות, לא
נזקק לחברים מן החוץ. בעת ההיא
היו לבו נתון אל האמנויות הטכניות, וליסיפס בונה תעלת-סואֶץ
שמש לו אידאל. לפיכך נשלח תאודור
אל בית-הספר הריאלי. בביתו של יעקב הרצל נתנו ערך מרובה
לצורות-החיים. לצורה החיצונית
התיחסו במדה ידועה של תשומת-לב.
ביחוד הרגישה אמו של תאודור במה שנאות ויפה ובמה שמחויב להעשות ביחס להעולם. יעקב אישה אהב את הרם והנשא ואת
החגיגיות היתרה. תאודור היה תמיד לבוש הדר ונתחנך מילדותו
בצווים ואזהרות לבלתי פגוע בטעם הטוב.
בשעה שהיתה מרת ז'אניטה יוצאת עם שני ילדיה לטיל ברחוב-העיר נחשבה לרבים
כאחת הנשים האצילות. צודקת היא השערת רבים, כי את נימוסיו היפים
והנעימים קבל תאודור מאמו ומאביו את עוז המרץ וחן החזיון והדמיון, שהיה שפוך על
כל עצמותו. "הנך ג'נטלמן מכף
רגלך ועד קדקדך", – כך כתב
פעם הפרופיסור וואמברי להרצל. ואמנם
כזה היה הרצל בפועל במובן היותר עדין של מלה זו. יפים כתלבּשת שלו וכנימוסיו הצבוריים היו גם משאו ומתנו עם
הבריות. מושגיו על דבר הכבוד היו
כמושגיו של אופיציר מבית-המדרש הישן. העֹשֶר, הגֵהוץ האֶלֶגנטי, ואפילו
חיי-הלוקסוס, משכו אליהם תמיד במדה ידועה את עיני הרצל, ולכן צריך להתפלא אם
השתמר עטו כל הימים בעצם טהרו וזהרו בלי תת את עצמו להשתחד משום דבר שיש בו מעין
ספקולאַציה. להרצל היתה הרגשת צורך מיוחד בחגיגיות
וצרמוניה. בטבעו היה מונח שמץ
ממהותו של כהן גדול. נורדה לא רצה
להסכים, כי יבואו הצירים לפתיחת הקונגרס לבושי-פראק, אבל הרצל עמד על הדבר ברב
תוקף, ונורדה הוכרח להכנע לו ולהודות כי אתו הצדק. ועוד מעלה אחת היתה בהרצל, שירש אותה מאבותיו,
והיא – תעוב הפריצות.
עוד בהיותו עלם שנא תכלית שנאה את הספרות הבלתי-נקיה. ספורי הרומאנטיסטים הצרפתים זולה,
קלארֶטי ואחרים, המציירים את חיי-הנשים הזונות, היו לו לתועבה. מימיו לא הפליט עטו שום מלה גסה. במלא לתאודור שלש עשרה שנה ערכו הוריו לכבוד
היום חגיגת "בר-מצוה".
בשם דודו של הרצל, מאַקס הרצל מבודאפשט, מספר ראובן בריינין על דבר
החגיגה הזאת כדברים האלה:
"ביום השבת של חגיגת ה"בר-מצוה" עלה בן דודי, תאודור,
לתורה בפעם הראשונה. הוא קרא את
ההפטרה לפי נוסח הנגינה הישנה.
באותו יום השבת הזמינו הורי הנער לביתם, להסעודה השלישית רבים מקרוביהם
ומכיריהם, וביניהם את הרב המנוח מייזל, לחוג אתם את חג "הבר-מצוה". בן-דודי נשא אז נאום, מבלי אשר התקין
והכין את עצמו לזה מתחלה. בנאומו
זה הביע את תודתו להאורחים על בקורם ולהוריו בעד החנוך הטוב, אשר נתנו לו. בסוף נאומו נדר בעינים מלאות דמעות
להשאר נאמן להיהדות כל ימי חייו ובכל תנאי-הקיום. הרב מייזל ברך את ה"בר-מצוה בברכת "יברכך"
הנהוגה. ומני אז החל בן דודי זה
לשקוד על דברי ימי העם העברי". בהיות תאודור במחלקה הרביעית של בית-הספר
הראַלי נפגע פעם אחת על ידי מורה אנטישמיי. זה המריץ אותו לעזוב את בית-הספר הנזכר, ולאחר שרכש לו בביתו
את ידיעת הלשונות הקלאסיות נכנס אל הגמנאזיה. הרצל בעצמו מספר על דבר מאורע הזה כדברים האלה: "בעת ההיא שרר רוח אנטישמי
בבית-הספר הראַלי. אחד ממורינו
באר לנו את הוראת המלה הגרמנית Heiden באופן זה: המלה
"Heiden" פירושה – עובדי-אלילים, כמו, למשל, "המושלמים
והיהודים". כשמעי את הביאור
המופלא הזה קצה נפשי בבית-הספר הראלי והחלטתי להכנס אל הגמנזיה. אבי הטוב לא הכריחני מימיו ללכת בלמודי
במסלה צרה אחת, ולכן הייתי לתלמיד הגמנאזיה." -------------- II
חבריו מלפנים על ספסל הגימנזיה זוכרים את הרצל בתור עלם שחרחר וכחוש,
לבוש תמיד הדר, בעל נפש סוערת ונוטה בכל עת לעליצות ודברי-צחוק. תלמיד טוב לא היה מימיו. כמעט תמיד בא אל בית-הספר בלתי-מוכן אל
השעורים, אבל כמעט תמיד ידע לחלץ את נפשו מן המיצר בחריצות יתרה, כי היה בעל
זכרון מופלא ותפיסה מצוינת.
כשרונות מיוחדים נראו בו רק למאתימאתיקה ולספרות. יעקב הרצל, אף כי היה מטבעו אדם רצין ומכלכל
מעשיו מתוך כובד-ראש, אהב בכל זה להשתעשע ולהתבדח עם בנו. היחס המוצלח הזה לא נתן מקום מלמפרע
לאותה יבשֶׁת היחוסים ששררו על פי הרב בעת ההיא בין אבות ובנים. המכתבים שערך תאודור לאביו בשנות
1876-7 מוטבעים בחותם של אחוה נלבבת והתגלות-לב הדדית של חברים. עוד בשבת תאודור על ספסל הגימנאזיה כבר החליט
בלבו להיות לסופר גרמני, ולהחלטתו זו הסכימו גם הוריו. אף רגע אחד לא עלה על לבו לעבוד בספרות
האונגארית, אם כי הצטיין בידיעת הלשון הזאת מאד. ואין להתפלא על זה בשום אל לב, כי בשנות השבעים עוד היתה
לבודאפשט אופי גרמני, כי התיאטרון הגרמני עשה עסקים טובים, כי היהודים ביחוד
כתבו ודברו גרמנית, והשכלתם היתה ההשכלה הגרמנית. העתון "פעשטער זשורנאל", שיצא על ידי ד"ר
אדולף זילברשטיין, נמצא בכל בית של אינטליגנטים. בלא-יודעים היו היהודים באונגאריה כולה, כבכל חבל המזרח אשר
מצפון לדוניי, חלוצי הלשון והתרבות בגרמנית. אמן הלשון הגרמנית, מאקס נורדה, נולד ונתחנך באונגאריה. הרצל הרגיש את עצמו גרמני בכל מהותו,
ובעלות על לבו הרעיון להקדיש את עצמו לעבודת הספרות, התכוון רק אל הספרות
הגרמנית. בחדש פברואר שנת 1878 קרה אסון גדול למשפחת הרצל: בתם היחידה פאולינה, עלמה בת שמונה
עשרה שנה, חלתה את מחלת הטיפוס, ואחרי ימים מעטים מֵתה. זה היה הנסיון הקשה הראשון שנתנסה בו
בית הרצל וביחוד האם ותהי תנחומתה ביגונה, כי השתתפה באֶבלה כל העיר, כי כל
העתונים היוצאים בבודפשט הקדישו לזכרה מאמרים חמים. זכר אחותו היה קדוש לתאודור כל הימים. בכל שנה נסע ביום מותה לבודפשט. שם בקר בחברת דודו מאקס את בית-העלמין
והיה מביא אתו לווינה פרחים לקוחים מעל קברה. חוברת-הכתיבה הראשונה של פאולינה ואיזו ממאמרי התרגום שלה מן
הלשון הצרפתית נמצאו בתוך דברי הזכרונות, שהצפין אצלו למשמרת. ביום מותה היה מדליק נר לעלוי נשמתה. רוח העצבות, ששרר בבית מיום מות פאולינה,
הפריע את תאודור מהמשיך את למודיו במחלקה האחרונה של הגימנאזיה בשקידה
מיוחדת. תעודת הבגרות אשר קבל לא
היתה מן המצוינות ביחוד. רק על
ידיעותיו בלשון הגרמנית קבל את הציון "טוב מאד"; ביתר עניני-הלמוד נִתנו לו הציונים
"טוב" "ומספיק". מפני מיתתה של הבת היחידה לא יכלו עוד הורי
הרצל לשבת בבודאפשט, ויען כי לאחר שגמר תאודור את חוק למודו בגימנאזיה שם לא
נשאר לפניהם מה לעשות באונגאריה, העתיקו בשנת 1878 את מושבם לוינה. שם נכנס הרצל כעבור עת קצרה אל
האוניברסיטה במחלקה לתורת המשפטים. גדולי הפרופיסורים המלומדים, ששמע הרצל לקח
מפיהם באוניברסיטה לא עשו עליו רושם מיוחד, יען כי המקצע היורידי לא לקח את
לבבו. רק תורת משפטי הרומאים
ומשפט-המדינות השפיעו על רוחו השפעה פוריה. דבר זה, שהשמיע אותו הרצל כמה פעמים במו פיו, יוצא ברור גם
ממחברתו "מדינת-היהודים". לא בחמדה מיוחדת בחר לו הרצל את המקצע
המשפטי. הוא עשה את הדבר רק כדי
למלא את רצון הוריו. הללו יראו פן
לא תתקיימנה תקוות בנם למצוא את נתיבותיו בחיים בתור סופר, ועל כן מצאו לנכון,
כי יכין לו בעוד מועד מקור אחר לפרנסתו.
הרצל עצמו לא חשב מעולם לעשות לו את הפרקליטות קרדום לחפור בו, ובסתר לבו
לא פסק מחלום על דבר קאריירה ספרותית. באותה עת ערך הרצל תכניות לכמה יצירות
ספרותיות, וביחוד לחזיונות תיאטרליים.
הוא כבר הצטיין בפאנטאסיה העשירה שלו, שנעשתה לאחד מסימניו הפיוטיים
היותר אופיים. אבל הוא נמנע עדיין
מעלות על במת הספרות הפומבית, אם כי כבר פרסם בעילום שמו איזו עניני-ספרות
במחלקה האחרונה של הגימנאזיה, והוא אז בן שבע-עשרה שנה. בקטעים הביאוגראפיים שהדפיס הרצל בלשון
האנגלית, הוא מספר: "בהיותי
תלמיד המחלקה השביעית של הגימנאזיה פרסמתי את מאמרי הראשון בעתון, בלי חתום
תחתיו את שמי, כמובן. אלו היה
הדבר נודע למורי, כי אז היו מטילים עלי עונש קשה ושמים אותי בצנוק
שבבית-הספר". הרצל לקח חלק גדול בחיים הסטודנטיים והשתתף
באספותיהם ובחגיגותיהם. הימים היו
ימי תגבורת גלי התנועה הגרמנית-הלאומית במחנה הסטודנטים, והרצל נסחף בזרמם בכח
גדול. בשנת 1883 היה הרצל חבר
לאגודת הסטודנטים הגרמנים-לאומיים "ALIBA" אבל בחדש מרץ של אותה שנה הודיע, כי הוא עוזב את האגודה. גרם לזה הזרם האנטישמי, שהתחיל מתבלט
באגודה זו. על דבר חיי הרצל באותה תקופה מוסר ראובן
בריינין את הפרטים המעניינים האלה: "בימים ההם
היו ימי תחלת פריחתה של האנטישמית בווינה בכלל ובהאוניברסיטה בפרט. הסטודנטים הנוצרים, האשכנזים הגמורים,
התאגדו לאגודות מיוחדות ולא נתנו להסטודנטים היהודים, היושבים אתם על ספסל אחד
בבית המדעים, להכנס בתור חברים לאגודתם.
מצנפות קטנות מיוחדות על ראשם ופסי-צבעונים על חזם ושכמם עם דגלים
מיוחדים, הבדילו את הסטודנטים הנוצרים מעל חבריהם היהודים. ובימים ההם החל לצמוח בקרב הסטודנטים
היהודים הרעין ליסד אגודה לאומית.
ההרגשה הלאומית כבר נתבטלה אז במדה ידועה, הודות להתנועה הלאומית שנגלתה
אז בקרב הסטודנטים היהודים ברוסיה והודות להתעמולה הלאומית בלבוב, שעמדו לה אז
מטיפים ולוחמים בעלי-כשרונות ובעלי-רוח מקרב הצעירים בגליציה. לחבורת התלמידים היהודים בווינה חדרו
בשנת 1882 קרני-אור וחום לאומי מהמחברת הנפלאה "אויטואימנסיפציון" של
הד"ר ליאון פינסקר. גם
פעולתו והשפעתו הלאומית של פרץ סמולנסקין, עורך ה"שחר" בווינה, לא
עברו בלי רושם ניכר על התלמידים היהודים באותה עיר, שהיו ביניהם גם
יודעי-עברית. בשנת תרמ"ב כבר
נראו וכבר היו מורגשים סימני תסיסה לאומית ידועה בקרב התלמידים היהודים מבני
גליציה, אשר למדו בבתי מדרשי המדעים אשר בווינה. אולם תסיסה זו לא התגבשה בצורה מסוימה, ולא היו לה עוד קוים
בולטים ומסומנים היטב, יען כי לא הוכשר עוד הקרקע המוצק לזה. הרצל הסטודנט לא ידע ולא הרגיש מאומה
מכל הנוגע לתנועה זו, כאלו היה חי בעולם אחר. גם ימי הפרעות אשר באו ליהודי דרום רוסיה בשנת תרמ"ב לא
עשו עליו כל רושם, לא הגיעו גם לגבול הכרתו. הרצל הסטודנט היה מכובד על פני חבריו הנוצרים, שהכירוהו,
מקרוב; אולם יחס של ידידות ושל
קרבה יתרה לא היה ביניהם. דבר-מה,
סגולות-מה היה בהרצל אשר משך אליו את לבות חבריו הנוצרים. אולם יחד עם זה היה דבר-מה בתכונתו
ובכל מהותו הפנימית, אשר דחה אותם מעליו.
קרוב וגם רחוק היה הרצל להתלמידים הנוצרים ממפלגת הליברלים האשכנזים,
גבורי השתי וההוללות, שהיו שטופים בהתגוששות החרבות ובמלחמת השנים. רק עם אחדים מחבריו אלה התרועע הרצל
באמת, והמה אלה התלמידים הנוצרים שהיתה בם נטיה יתרה להספרות האשכנזית ושהתגלה
בהם כשרון מיוחד לזה. אחד מאלה
המעטים היה סופר החזיונות והמבקר הידוע הרמן באַהר ששמר את ידידותו ואהבת נעוריו
להרצל עד יום מותו, וגם אחרי מותו". אין הרצל מספר בשום מקום על דבר הרושם אשר
עשתה עליו אותה השנאה לישראל, שהתלקחה בקרב הצעירים פרחי ההשכלה והתרבות. אבל אפשר לשער, כי תכנית חזיונו
ה"גיטו החדש" נתעבדה במחו תחת השפעת הדמונסטראציות האנטישמיות, שמצאו
להן מקום בין הסטודנטים. III
אחרי מאורע זה באו להרצל ימים קשים, שדכאו את
נפשו מאד. חלומו על דבר קאריירה
ספרותית מזהירה לא התגשם במציאות.
משנת 1880 ואילך היה לבו מלא מחשבות על דבר יצירות פיוטיות, שתעלינה אותו
בעיני העם הגרמני למעלת סופר גדול.
אולם עברו שנים וההצלחה הספרותית לא האירה את פניה אליו. הוא פנה אל המו"ל המפורסם רקלאם
בהצעה לתרגם בשבילו חזיונות צרפתיים לגרמנית, והצעתו לא נתקבלה. הוא פנה על ימין ועל שמאל לבקש לו
מולי"ם לחזיונותיו המקוריים, ולא מצא. בחדש פברואר של שנת 1882 הכריז העתון "וויענער אֵל
געמיינע צייטונג" פרס בעד הפליטון היותר מוצלח. הרצל השתתף בהקונקורס ונכשל. כך אירע לו גם בחדש ספטמבר של אותה שנה בלקחו חלק בקונקורס
של נובילות. הנובילה שהגיעה למשפט
המבקרים שופטי ההתחרות הספרותית לא זכתה לפרס. באותה עת דפק על דלתות מערכת ה"נייע פר. פרעסע"
ולא נענה. בתשובות המערכת השיאו
לו עצות זלות, כי "לא יהא מאריך יותר מדי", כי "תש כחו
בהומור", כי "יבחר לו ענין אחר לענות בו" ועוד. אבל הרצל לא נח ולא שקט. הוא התחזק ברצונו לעשות לו שם בספרות
ולא הרפה ממנו. אולם הוא לא יכל
לשבת במנוחה ולחכות לאותו יום.
הוא דחק את השעה. כשלונותיו
הספרותיים גרמו לו ענויי-נפש מרובים.
נפשו כלתה לכתר שם טוב, לכבוד, לתהלה. בחדש דצמבר שנת 1882 אמֵּץ הרצל את לבו ושלח אחד מחזיונותיו
הקטנים "קויזא הירשקורן", להמשחק המצויין בתיאטרון הממלכי הווינאי
אֶרנסט האַרטמאן בבקשה לקרוא אותו ולהעלותו על הבמה אם יכשר בעיניו. אבל המשחק האמן כבד את הרצל
במכתב-של-תשובה כתוב דברי-ידידות, ולא יותר. גם המלצות סופרים גדולים ממכיריו לא עמדו לו לפתוח לפניו את
דלתות התיאטרון. בשנת 1883 קבל
תשובות של דחיה מאת העתונים "פֶשטר לויד" ו"ווינער אלגעמיינא
צייטונג". באותה שעה נדמה לו
להרצל, כאלו קשרו מכל צד קשר על כשרונו הספרותי. לעומת זאת היתה לו קורת רוח לראות את חזיונו "קויזאַ
הירשקורן" עלה בהצלחה מרובה על במת משחקים_חובבים. הרצל עסק הרבה בהשתלמות עצמית גם מחוץ לכתלי
האוניברסיטה. ביחוד הרבה לקרוא
בספרי חוקרים ומלומדים. כפי שכתב
באחד ממכתביו לנחום סוקולוב היה אוהב להגות בעת ההיא בספריו של שפינוזה, שעשו
עליו רושם מיוחד. באותו זמן קרא
ראשונה גם ספרים המטפלים בשאלת-היהודים.
על דבר אחד הספרים האלה, שקריאתו גרמה לו צער גדול, מספר הרצל במכתביו
הציוניים כדברים האלה: "זוכר
אני עדיין את הרושם שעשה עלי בשנת 1882, בהיותו בן כ"ב שנים, ספרו של
דיהרינג על דבר שאלת-היהודים, ספר שהוא מלא גם איבה גם חריפות-השכל. דומנו, שעד אותו היום לא ידעתי
כלל, כי יהודי אני. בקראי את ספרו
של דיהרינג הרגשתי כאלו מכּה מי-שהוא על קדקדי". בתחלת יולי שנת 1883 גמר הרצל את חוק למודו
באוניברסיטה, ולא בהצטיינות מיוחדת, בתור יוריסטן. אז נתן לו יעקב אביו ברצון גדול הוצאות-בדרך וישלחהו לשוט
בארץ כדי להנפש מעמל-למודיו. מסעו
בערי אוסטריה התחתונה ובשווייציה הרחיב את דעתו ואמץ את רוחו בו, ורשמי-הדרך
שמשו לו נחל נובע של מחשבות והרהורים חדשים. כעבור שלשה חדשים שב לביתו וינאה מלא אמונה ובטחון-עוז בכוכב
חייו. אבל לאחר מסע-הקיץ העליז הביא חדש ספטמבר
להרצל יאוש מר. בהתחרות
הפוליטוניסטים של ה"ווינער אַללגעמיינע צייטונג" לא הושם אלי לב
כלל. הוא העמיד פנים כאלו אין הדבר
נוגע אל לבו. אולם באמת היה אז
מצב-רוחו מדוכא מאד, מה שיצא ברור ממכתבו שערך בעת ההיא לאחד מידידיו. הדבר הגיע לידי כך עד שהתחיל מטיל ספק
בכשרוֹנו הספרותי, ולא פעם אחת עלה הרעיון על לבו לבקש לו מקור-פרנסה יותר בטוח
מן הספרות, העלולה לשמש לו משענת קנה רצוץ. הפרופיסור קלנר מספר, כי גם לאחר שכבר נעשה הרצל הפליטוניסטן
הקבוע של ה"נייע פרייע פּרעסע" ונחשב למעולי הסופרים הווינאיים, די
היה משפטו השלילי של קטן-המבקרים בשכר לדכא את רוחו ולהחליש את אמונתו בכחותיו
הספרותיים. במכתבים שכתב הרצל
לארתור שניצלר בשנת 1892 מרפרף מעמד-רוחו בין יאוש ותקוה. בשנת 1884 עקר הרצל את דירתו מווינה
לזאלצבורג, במקום שהתרגל בבית-המשפט בתור עורך-דין. על דבר ישיבתו הארעית בזאלצבורג מספר הרצל עצמו כדברים
האלה: "בשנת 1884 נִתן לי
התאר דוקטור לתורת-המשפטים ונתקבלתי לפקיד שלא על מנת פרס בבית-דין תחת השגחתו
של אחד השופטים. עמדתי במשרה זו
בבתי-הדינים שבווינה ובזאלצבורג.
בעיר האחרונה נעמה לי עבודתי ביותר. העיר והסביבה של הנן יפות, כידוע, מאד. לשכת-פקודתי היתה במגדל של מבצר ועל
הספון שממעל לראשי, עמד הפעמון שצלצל שלש פעמים ביום בקולו הערב לאזני. מובן הדבר, כי יותר משכתבתי תעודות
בשביל בתי-הדינים כתבתי חזיונות בשביל התיאטרון. בזאלצבורג בליתי את השעות היותר מאושרות בחיי. בחפץ-לב הייתי יושב ישיבת-קבע בעיר
היפה הזאת, אבל מפני שאני יהודי לא היו מניחים לי לעולם להגיע לכהונת דיין. לפיכך הסתלקתי מזאלצבורג וגם מתורת
המשפטים". בעת ההיא היה כח יצירתו גדול מאד. הוא כתב חזיונות של תיאטרון גם
ציורי-הלצה, פליטונים גדולים וקטנים מעניני דיומא, בדיחות והומוריסקות בשביל
עתונים שונים לימים ולשבועות. עד
שנת השלשים שלו חבר שבעה עשר חזיונות תיאטראליים, המון פליטוני-מסע,
מסות-ספרותיות ומאמרי-בקרת. ולא
תמיד כתב מה שכתב בקלות יתרה.
אפילו פליטון קטן יצא מעטו כמלאכת-מחשבת. הוא עבד והקציע ושכלל כל מלה
שכלול אמנותי. הוא לא חפץ במשפטים
ריקים, אלא צרף ולטש את הרעיונות, שנולדו במחו יום יום והביאם עד לידי מעלת הרהורים
פלוסופיים. קודם שעזב הרצל את זאַלצבורג עשה נסיעה לפאריז
ויסובב בהרבה מערי צרפת וגרמניה.
"חשק מיוחד היה חי בלב הרצל הסופר – כך
מספר בריינין – לעשות מזמן לזמן, אחרי גמר עבודות
קשות, נסיעות קצרות או ארוכות, לראות ערים, ארצות, מדינות ואנשים חדשים, שלא ידע
אותם מתמול שלשום. והוא ידע את
אמנות הנסיעה, הוא ידע להפיק ממנה כל תענוגיה המיוחדים, ועוד יותר את למודיה
ונסיונותיה החדשים. כל נסיעה
ונסיעה היתה מעשרת את רוחו, מרחיבה את אופק מחשבתו ומעמיקה את יחוסיו הפנימיים
אל העולם הגדול אשר מחוצה לו. הוא
גם ידע למסור בעטו את רשמי-המסע, למסור אותם באופן קל ונעים." "ביחוד היו מצטיינים אותם
הפיליטונים שלו, שבהם אָצר את רשמי מסעותיו אם בארצו או בארצות זרות. עין חדה היתה לו להסופר להכיר מסקירה
הראשונה את תכונתם המיוחדת של המקומות ושל האנשים, אשר עבר על פניהם. דקות הרגשתו הועילה לו לחדור כהרף עין
גם מבעד השטח החיצוני של החיים הזרים, אשר נפגש אתם פנים אל פנים". בשנת 1885 השתתף הרצל שנית במלחמת-ההתחרות,
שהכריזה מערכת "הוויענער אַלגעמיינע צייטונג", והפעם הצליח והפליטון
שלו "דאס אַללטעג-ליכע" (מעשים בכל יום) זכה לפרס מצד סגנונו
ותכנו. זו היתה הצלחתו ראשונה של
הרצל בספרות, עם זה גם נקודת-הפוך בקאריירה הספרותית שלו. מאז שבה והתחדשה בו תקותו
ושאיפות-היצירה שלו. ביום 20 בנובמבר של אותה שנה נסע הרצל לברלין לבקש שם את אָשרו
על במת החזיון. שם התודע אל גדולי
הדראמאטורגים ולבעלי בתי התיאטראות: אבל את אשר בקש לא מצא במלואו. הוא קבל רק הבטחות טובות "לעתיד
לבוא". אולם בעודו יושב
בברלין עצוב-רוח הגיעתהו השמועה, כי בבית-התיאטרון בניו-יארק הוצג חזיונו
"טאבארין" בהצלחה מרובה.
השמועה הזאת אמצה את לב הרצל בו ותהי שלומים לצערו. בדרך חזרתו לביתו סר לפראג ושם התראה עם
דירקטור-התיאטרון המפורסם אנזילה ניימאן.
אבל גם הבקור הזה היה כצמח בל יעשה קמח. הטלגרמה והידיעות המפורטות שבאו אחריה על דבר
הצלחת חזיונו של הרצל "טאַבארין" בניו-יורק, עשו רושם גדול על
מו"לי העתונים שבגרמניה ובווינה.
מאמרי הרצל, שעד כה לא הושם אליהם לב, נתקבלו עתה בכל מקום בסבר פנים
יפות. הוא כתב בשביל
"הפּרֶסֶה" הווינאית כל מיני פטפוטים בעילום שמו "קונץ". גם עורך "הוויענער טאגבלאט"
חפץ למשכו אל עתונו לזמן ידוע בתור נסיון, אבל הרצל לא עמד בתנאי זה. ההיסטוריון היינריך פרידיונג התאמץ
לרכוש את פליטוני הרצל בשביל העתון "דייטשע צייטונג", אבל
המו"לים, שהיו גרמנים-לאומיים קיצונים וקרובים ברוחם אל האנטישמיים, דרשו
מהרצל, כּי לא יחתום על מאמריו את שמו המפורש. הרצל דחה את הדרישה זאת בכל תוקף. בסוף חדש ספטמבר נסע הרצל עוד הפעם לצרפת,
ואחרי שבתו עת קצרה בפאריז עשה משם דרכו אל נורמנדיה. בדרכו לא ישב בטל, כי אם המשיך את עבודתו הספרותית. באוקטובר בא לברלין, והפעם האירה לו
ההצלחה את פניה. הוא התודע אל
עורך "הברלינר טאגעבלאט", ארתור לוויזון, והלה קבל אותו במאור פנים
ויאספהו אליו לעוזר לו בעתונו.
הרצל שמח על הדבר מאד, כי נחשב "ברלינער טאגעבלאט" באותו זמן
לאחד מגדולי-העתונים שבכל העולם, ולפיכך קוה להקנות על ידו פרסום גדול לעצמו
ולחזיונותיו. בשייכות לבקורו של הרצל בברלין ולהתודעותו שם
אל עורך "הברלינער טאגעבלאט", ארתור לוויזון, כדאי להביא במקום הזה
פרט מעניין אחד מתולדותיו כפי שהוא מסופר מפי ראובן בריינין: "קרוביו של הרצל וגם אחדים
מעמיתיו, ספרו לי, כי שנים אחדות לפני בואו בברית-הנשואים דבקה נפשו בבתו של
הד"ר ליוויזון העורך הראשי של "הברלינער טאגעבלאט". היא היתה עלמה מצוינה ביפיה ובחנה
ובכשרונותיה הנעלים. שם טוב היה
לה בכל ספירות החברה של ברלין.
בהתודע אליה הרצל כבר עשתה לה שם בתור משוררת על הבימה. ואהבתו אליה גדלה מיום ליום וגם נפשה
דבקה אחריו, ויהי בעיניה לבחיר מין האדם.
הוריה היו מאושרים לראות את אהבתם העזה. דבר של ודאי היה להם, כי הרצל ישא את בתם היחידה, פנינת
הנשים, לאשה, אך הרצל כבש את אהבתו בלבו ולא נשא עלמה זו שאהבתה אליו לא ידעה
גבול, לאשה, יען כי אביה היה מומר, והיא כבר נולדה נוצרית". IV
למרות הפרסום הגדול שכבר קנה לו הרצל בעת ההיא
על במת הספרות והתיאטרון, היה נכאה ועצוב-רוח, ולא עוד, אלא שגם חשב את עצמו
לאומלל. הצלחותיו הזורנאליסטיות
לא נתנו ספוק לנפשו. הוא הרגיש
במעמקי נפשו כי בין המטרה אשר חלם על אודותיה ובין הדברים אשר השיג רובצת תהום
נוראה. הוא בקש לו כבוד-סופרים, – ומה מצא? – סמיכה לעוזר
במערכת, ושוב התחיל מטיל ספק בכשרונותיו.
וכך חשב בשעה שבפועל כבר היה סופר גדול בעל הרגשה לירית ונפש פיוטית עם
רעיונות מקוריים ועם סגנון מקורי משלו. הפרופסר קלנר כותב באותו ענין: "כי היה הרצל סופר בכל עֹמֶק מהותו, כי
היה חולם חלומות, צָר צורות ואמן-הלשון ולא רק – כמו שהאמין
לפעמים בעצמו – איש-המעשה, על זה מוכיח בתוך שאר דברים
קטע זה, שרשם בפנקס היומי שלו בימים הסוערים שלפני הקונגרס השלישי: "מעסיקה אותי בשעה זו – כך כתוב ביומנו
– יותר מנאום הקונגרס שעוד
לא הוכן אצלי ויותר מן הקונגרס והמושלים ומן "הנייע פרייע פרעסע"
תכנית של חזיון חדש בשם "האם הפושעת", הגורם לי במחשבתי ענג
גדול." אין שום ספק בדבר, כי
הרצל היה סופר מלידה, ואף על פי כן לא נמצא בעשרת השנים הראשונות של עבודתו
הספרותית ראוי לתשומת-לב מיוחדת מצד הסופרים והקוראים. הוא כבר היה כוכב חדש דורך על שמי-היצירה
האמנותית ואיש לא הרגיש בו. ובשעה שהתהלך הרצל קודר בחמת-רוחו, העמיד פנים
לעיני הוריו כשמח וטוב-לב. אבל
מאמו לא נסתר הדבר. היא הרגישה
בצערו ותשתתף בו, בצר לה בקשה עצות בלבה איך ובמה לעודד את רוחו. והיא נזכרה, כי לאחר כל נסיעה שעושה
תאודור בנה הוא שב מדרכו מאושש ומלא-רוח-עז, ופעם אחת שאלה אותו לתומה, אם אין
את נפשו לבקר את הנגב, את ארץ-הגעגועים, שממנה שאבו את רוח קדשם הרבה מגדולי
האמנים היוצרים. יעקב אביו התכונן
להביע לדבר מחאה נמרצת, אבל לאחר הסתכלו בעיני אשתו כבש את מחאתו בפיו,
ויאמר: "צדקה האם גם הפעם. באיטליה כבר שורר האביב בודאי. את מאתים הגולדין תשיב לך אחרי כך
בנקל". תאודור חבק את אמו וישק לאביו ויקפץ בחדר כנער
קטן. ואמנם מצאה האם את התרופה
הנכונה למצב רוחו המדוכא של בנה. באמצע חדש פברואר נסע הרצל לאיטליה. מדרכו כתב להוריו בכל יום מכתבים
קצרים. עוד לפני מסעו הראשון אמרה
לו אמו: אלינו תכתוב רק בקצור
היותר נמרץ על דבר שלומך; את
רשמי-מסעך תעשה לקנין הרבים".
וכך עשה. הרי דוגמה: ביום 25 פברואר הודיע להוריו
מוֶונדיג: "אך זה מעט באתי
בריא וטוב, עתרת נשיקות מבנכם הנאמן תאודור". מוונדיג נסע דרך פיזה לליבורנה. אחרי שני ימים עשה דרכו לרומי. שם בלה שבוע ימים ומצא לו עת לכתוב פליטונים אחדים. ביום 27 בפברואר כתב להוריו: "שלום לי ורוחי נכון בקרבי. מצב-הנפש המדוכא, שנמצאתי בו בווינה
מבלי להגיד לכם, חלף עבר, ועתה נגה שמש ששון בלבבי", כך עבר הרצל בכל
ערי-איטליה, ומראות-הטבע וההוד והקסם השפוכים עליהם הרהיבוהו ויפתחו לפניו
אופקים חדשים של שירה ופיוט ואפשריות חדשות של יצירה אמנותית, אשר לא אחרו
מהתבלט בכל אשר יצר מאז בספרות ובחזיון. המסע האיטלקי הזה היה – כמו שהרגיש הרצל עצמו
– ההתחלה האמתית של
הקריירה הספרותית שלו בווינה.
הפליטון "אֶמֶפְלַיי", שפרסם "בהוויענער אללגעמיינע
צייטונג", נחשב בשעתו מאורע בחוגי הקוראים והסופרים. אז אסף אליו מו"ל העתון הנזכר,
בארון קאָליש, את הרצל אל המערכת בתור עורך החלק הפליטוני. נראה היה אז, לכאורה, כאלו כבר השיג
הרצל את מטרתו. אבל לא כך
היה. לאחר עבור עת קצרה נתן לו
הבארון קאָליש פטורין מעבודתו במערכת שלו. אלו נמצא הרצל בתנאים אחרים, היה מסלק את עצמו
מן הפליטונים לגמרי באשר נוכח לדעת, כי לא הם יעלוהו לאותו גרם-המעלות בחיים
ובספרות, שנשא את נפשו אליו. כך
היתה גם דעתו של הסופר הגרמני המפורסם זודרמן, אשר התודע אליו על האי קאֵפרי,
והרצל כבר התכונן לעזוב את הפליטון לגמרי ולהקדיש את עטו אל הרומאן או אל
התיאטרון. הוריו הטובים בוודאי
שלא היו מתנגדים לדבר, שיחדל בנם מבקש לו לחם חֻקו בעבודת כתיבת פליטונים ושישב
ישיבת מנוחה ושלוה ויצפה ליום שיביא לו הצלחה מרובה על במת התיאטרון, אבל רגש
הגאון שבהרצל לא הסכים, כי צעיר בן עשרים ושבע שנים שכמותו יהיה נזקק לכיס אביו,
ועל כן בקש לו מקום להרויח כדי שלא יהיה מצבו החמרי תלוי באחרים. ואפשריות של מקורי-פרנסה לא חסרו לו
בעת ההיא. מו"ל אחד הציע
לפניו לעבור לברלין ולקבל עליו את עריכת העתון "די ביהנענוועלט" בשכר
של 750 מארק לרבע שנה. הדבר הזה
לא יצא לפעלו. בקיץ של אותה שנה
נעשתה פנויה במערכת "הברלינער טאגעבלאט" משרת המבקר התיאטראלי והרצל
השתעשע בתקוה, כי המשרה הזאת תנתן לו.
גם תקותו זו לא נתקיימה.
אבל ארתור לוויזון הודיע אותו, כי במערכת "הפראנקפורטער
צייטונג" מבקשים קוריספונדינט פאריזאי והשיא לו עצה לפנות אליה בדבר, גם
נתן לו מכתב-המלצה אל העורך כתוב דברים חמים. בשמחה רבה עשה הרצל כעצת לוויזון, היות קוריספונדינט לאחד
מגדולי עתוני-התבל מן המטרפולין הצרפתית
– אפשרות זו הרהיבה אותו
מאד. אבל גם תקותו זו לא נתגשמה
במעשה. במערכת "הפראנקפורטער
צייטונג" הודיעו אותו, כי המשרה הפאריזאית כבר נִתנה לאחר, אפס כי ישנה
בשבילו משרה אחרת, ועליה ידבר אתו המו"ל זאַנעמאן אשר יבא בקרוב לווינה. אולם זאָנעמאן לא בא והדבר נשתקע. לאחר שנשא הרוח את כל
תקוותיו החליט הרצל בנפשו לעשות מעשה, שהיה קשה עליו עד מאד: הוא הציע לפני עורך "הנייע פרייע
פרעסע", כי יתן לו מקום לעבוד בעתונו, אבל הצעתו לא נתקבלה. בשנת 1888 האיר הגורל את פניו להרצל: אחדים מחזיונותיו הוצגו על הבמה בפראג
ובברלין בהצלחה מרובה. פרסומו
הלך הלך וגדל והביא לו בפריו גם
שכר רב. ממקומות הרבה התחילו
פונים אליו בהצעות על דבר עבודת-סופרים בתנאים טובים מאד. בחדש מאי נכנס הרצל בתור חבר אל אגודת הסופרים
והז'ורנאליסטים בווינה "קונקורדיה". אז עלה הרעיון על לבו לקחת את מבצר ה"נייע פרייע
פרעסע" בסערה. הוא קוה, כי
פליטוני-המסע שלו מקיץ שנת 1888 יפתחו לפניו את דלתות העתון הנזכר. בתחלת חדש יולי עשה הרצל נסיעה לאנגליה. בלונדון שהה שני שבועות. העיר הענקית הזאת עשתה עליו רושם
כביר מאד. משם ערך שורה של
פליטונים לה"נייע פרייע פרעסע", והפעם לא יכל אמנם המבצר עמוד בפניו
ויפול. מאז התחילו בעלי העתון
הנזכר מבקשים קרבתו ומפנים מקום לפליטוניו על הסדר. גם יתר העתונים הגדולים בווינה דפקו על דלתותיו, ויצא שמו
בכל הארץ. V
גם אחרי הצלחותיו המרובות על במת התיאטרון לא
נתן הרצל מנוחה לנפשו, ויוסף להתחזק בעבודתו בכל כחותיו בשאפו לבצר את עמדתו
הז'ורנאליסטית בצרון איתן. הוא
חפץ לבנות לו בית. עוד בהיותו
סטודנט מצא לו מהלכים בבתיו של הסוחר העשיר יעקב נאשויאֶר ומאז נעשה ממבקריו
התמידיים. משפחת הנשויאֶרים באה מביהם. מוריץ נאשויאר, שיצא בימי נעוריו
לאונגאריה, נתן ללמודים העבריים ערך יותר מיוחד מלידיעות החילוניות ולמשלח-יד,
אבל את בניו ווילהלם ויעקב חנך חנוך מופתי. האחים באו לווינה ויסדו שם את הפירמה "ווילהלם
נאשויאר", שכעבור זמן מועט נתפרסם שמה לתהלה. שני האחים יסדו בתי-חרשת ומסחרם פרץ בארץ. יעקב נשא לו לאשה את זשעני היפה ממשפחת
קאָלינסקי, אשר ילדה לו ארבעה בנים ובת אחת ושמה יוליה. יוליה זו בעלת שערות-הזהב ועיני-התכלת משכה
אליה את לב הרצל, והיא השיבה אהבה אל חיקו. ברשימות מסעותיו משנות 1888, 1887, 1886 נזכר שמה הרבה
פעמים. במכתביו להוריו היה מרמז
לפעמים, כי נכספה נפשו להכניס בת לביתם.
בקיץ שנת 1889 כבר היה מצבו בצבור הווינאי כל כך איתן, עד שמצאו הורי
יוליה לאפשר למסור את בתם על ידו.
חתונתו היתה ברַייכֶנוי ביום 25 יולי שנת 1889. אחרי חתונתם נסעו לצרפת ויבקרו יחד את
כל המקומות, שישב בהם הרצל בעודו תלמיד:
בפאריז, קאלוואַדאָס, טרוּוויל... בתחלת ירח אווגוסט יצא הרצל למסעיו. הנסיעות כבר היו לו לצרך נפשי; הן החליפו את כחו ועודדו את רוחו. פחות מכל השתעמם בשבתו במרכבת-הברזל
והביטו את הארצות, אשר עברו על פניו. בדרכו התודע לסופרים אמנים וגדולי אנשי-המדע, ודפלומאטים של
המדינות השונות, אשר כרתו אתו ברית-ידידות. בחדש אוקטובר, כשהתכונן לשוב לביתו ווינאה, קבל על-ידי
הטלגראף הצעה ללכת תיכף לפאריז בתור קוריספונדנט של ה"נייע פרייע פרעסע". בשכרו קצבו לו סכום של אלף פראנק לחדש
מלבד כל ההוצאות. הרצל קבל את
ההצעה מתוך קורת-רוח מרובה. הוא
ידע, כי הפעם באה ההזדמנות לידו להצטיין ולהתגלות בכל סגולות כשרונותיו. "הקורספונדינט הפאריזאי הוא – קפיצה למרום, לשמחתכם הורי היקרים והחביבים"... כך כתב אז להוריו. מספרים, כי הד"ר באַכער עורך ה"נייע
פרייע פרעסע" נמלך תחלה בגדל הפליטוניסטים הגרמנים הוגא וויטמאן אם יכשר
הרצל לפי דעתו למשרת קוריספונדנט מפאריז.
על זה ענהו ווטמאן:
"לכשירצה יכול יוכל וגם יפליא לעשות; הסכנה האחת היא
– כשרונו הספרותי". הרצל עצמו מספר ברשימותי האבטוביאוגראפיות על
אודות ההתמנות הזאת כדברים האלה:
בשעת מסעי בשפאניה בשנת 1891 הציעה לפני מערכת העתון הווינאי "נייע
פרייע פרעסע" להיות הקוריספונדינט שלה בפאריז. קבלתי עלי את הדבר אף כי עד העת ההיא מאסתי בפוליטיקה ונפשי
בחלה בה. בפאריז נתנה לי האפשרות
להכיר מה טיבו של דבר זה, שהעולם קורא לו בשם פוליטיקה. את דעתי על אודותיה חויתי בספרי הקטן "Das Palais
Burbon". בסוף ירח אוקטובר בא הרצל לפקודת משמרתו
פאריזה. בעת הראשונה ישב שם
בגפו. הרצל מלא את תפקידו החדש
באופן מוצלח מאד, ובעלי "הנייע פרייע פרעסע" שמחו לראות, כי עלתה להם
בחירתם יפה מאד. הרצל היה תמיד
סוקר שנון ועכשו למד גם להקשיב.
בימים הראשונים הסבו לו הויכוחים בבית-הנבחרים הרבה טורח וקושי, אבל לא
ארכו הימים ואזנו לֻמדה לתפוס בנקל את הדברים והוא כבר ידע לערוך על פי מלים
בודדות משפטים שלמים, וכך עלתה לו מעט, מעט להמציא לעתונו דין-וחשבון מפורט על
דבר כל הנעשה והמדובר בהפרלמנט. בסדור הטלגרמות נתמך מאת אחד מקרוביו, הסופר
יוסף זיקלאָס, אשר שמש אצלו בתור מזכיר ושתי פעמים ביום, בשעה השביעית וחצי בבקר
ובשעה החמשית בערב, עבדו יחד עד שנשלחו הדיון והחשבון "להנייע פרייע פרעסע". אף כי עבודתו בתור קוריספונדינט עלתה לו בהרבה
משעות היום והלילה, עוד מצא לו עת לכתיבת פליטונים מצוינים באמנות היצירה ובברק
הסגנון לה"נייע פרייע פרעסע".
כל מה שכתב, אם על התיאטרון הפאריזאי, או על דבר איזו מישיבות האקדמיה,
אם על האנארכיסטן ראַוואַשול או על בתי-המרזח שברובע הלאַטיני, – הכל היה מלא חן וקסם ומוטבע בחותם
אישיותו הגדולה. פליטוניו אלה של
הרצל רכשו לה"נייע פרייע פרעסע" המון קוראים חדשים מכל שדרות הצבור. ימי ישיבתו של הרצל בפריז היו לו ימי עלִיה
וגדוּלה. קֶסם פניו היפות, עשר
רוחו, נועַם הליכותיו – כל אלה פתחו לפניו את כל הדלתות וקרבו
אליו את לב הבריות. "מה
שכתב – הקסים את הלבבות, דבר יצא מפיו – צד נפשות,
ומה שעשה – מצא חן". הוא היה חביב מאד בשדרות העליונות של
הצבור. הכל בִקשו את קרבתו גם
אילי-הכסף גם גדולי-הרוח. הרצל, בתור סופר ה"נייע פרייע
פרעסע", בִקר ארבע שנים על הסדר את ישיבות בית-המחוקקים הצרפתי ב"היכל
בורבון". הוא ראה בעיניו יום
יום את הפוליטיקאים, חכמי-המדינה
– כשהם יושבים על האבנים
ויוצרים את גורל העם וגורל הארץ, אשר נמסר לידם. הוא ראה את עושי-הבחירות ואת מַשִיבֵי-הרוחות, את
מגבבי-הפרַזות ואת מזיפי-הרגשות, את הנבחרים שליחי-הצבור, המדברים בשם היושר
והצדק ובפועל אין עיניהם אלא לתועלתם הפרטית. הרצל עמד על הדבר, כי הגלגלים המניעים את הנהגת העם הצרפתי
הם שקר וחנֶף, רדיפת-הכבוד וחמדת-הבצע.
משטרי-אירופה המַשכלת נגלו לפניו כסמל ההשחתה והרקבון, הירידה וההתנונות
המוסרית, ומאז נכרתה אמונתו בה. כל הרשמים האלה מבית-המחוקקים הצרפתי שמשו
להרצל חמר להרבה ציורים, רשימות ותמונות.
בכל אלה הציג לראוה את היסודות הרעועים של הפרלמנט הצרפתי ומתח בקרת
חריפה מאד על המפלגות והכנופיות הפוליטיות השונות. מאמריו של הרצל על דבר מהותם וטיבם של החיים הפוליטיים בצרפת
הבליטו בו עין בוחנת וחודרת אל הנעשה לפנים מן הקלעים ולמסתרי-היצירה של כל
הסכסוכים והאינטריגות הנרקמים מסביב לבית-חרשת הנהלת הממלכה שם. הרצל שולח את חצי הסאתּירה שלו אל
גדולי העסקנים המדיניים הצרפתים, אינו נושא פני מיניסטרים, וביניהם מי שהיו בהמשך
הזמן נשיא הריפובליקה הצרפתית ריימונד פּואנקרה ופּאול דישנל. הוא קורע את המסכה מעל הפרלמנט כֻלו
ומציגהו בנוולותו לעיני כל העולם. בשנת 1895 נתפרסמו רוב הפליטונים האלה בספר
מיוחד בשם הכולל "היכל בורבון". את הספר הזה, שחשב אותו הרצל כל ימיו לטוב שבחבוריו, הקדיש
להוריו. הספר הזה לעצמו מכיל תורה
שלֵמה בחכמת-המדינות ורשומו גדול לא רק לשעתו, כי אם גם לדורות. הרעיון העיקרי המונח ביסודו והעובר
כחוט השני בכל דפי-הספר, הוא, כי הפחותים שבבני-האדם חותכים גורל מדינות ועמים, - דבר שצריכה האנושות להתקומם לו. צריך לתקן, את העולם על ידי תכנית של
הנהגה חדשה, תכנית שיש בה מיצירה האמנותית. בעת ההיא כבר פסק הרצל לחלום על כתר של גדולת
חוזה-חזיונות. במשך שתי השנים
הראשונות לשבתו בפריז לא כתב דבר בשביל התיאטרון, אף כי ידידיו הקרובים לו,
וביניהם הסופר המפורסם ארתור שניצלר, חזקו עליו דבריהם, כי לא יסלק את עצמו מן
המקצוע האמנותי הזה, שהוא "מוכשר
לברוא בו גדולות".
במכתבים שכתב הרצל באותו זמן לרעיו הסופרים הוא אומר, כי "ממלאכת
המחשבת נשארה לו עתה אך מעט אהבה אל האמנות". את הרצל התחיל מעסיק עתה אידאל אחר – להֵעָשות פוליטיקן.
הוא הרגיש בנפשו, כי יש בו כל המעלות הנצרכות וגם כחות-היצירה והעז והמרץ
הדרושים לדבר. כנפים נבראו לו.
צריך אך לטוס את הטיסה הראשונה... ------ VI
אלמלא מוצאו היהודי של הרצל, בוודאי שהיה מוצא
בנקל את הדרך להגשמת האידאל הזה.
אבל הוא הרגיש את עוון מולדתו על כל פסיעה ופסיעה. זה המריץ אות להטות באחרונה את
שאיפותיו הפוליטיות בדרך העולה אל העם העברי, שהתנכר לו עד כה. ידידיו וקרוביו של הרצל השתוממו מאד לראות, כי
משנת 1895 שם פניו אל שאלת-היהודים.
קוראי ה"נייע פרייע פרעסע" חשבו בעת הראשונה כי אין זו אלא
הלצה מצד הפליטוניסטן הגדול. גם
הרצל עצמו לא ידע לברר לו את סבת הדבר.
התעוררו בו איזו שאיפות ערפליות ומאויים בלתי-ברורים. עתה כשיודעים אנחנו את חייו הפנימיים
של הרצל ואת יחוסיו למאורעות הזמן אנו רואים, כי "מדינת-היהודים"
שלו הוא החוליה האחרונה משרשרת שאינה פוסקת של רעיונות והגיונות על דבר
שאלת-היהודים, התוצאה האחרונה של פרוצס-נפשי, שאי אפשר לעמוד על ראשיתו מפני
שהפרוצס הזה, המלחמה המכאבת שבין היהודי ובין הסביבה הזרה, מתחלת אצל הנער
הישראלי בעל הנפש היפה מצעדו הראשון בחיים. אפשר שהרגיש הרצל ראשונה בצרת היהודים בשעה שנפגע בבית-הספר
הראלי על ידי לעגו של המורה האנטישמי.
להתאולוגיה היהודית וגם להנוצרית לא נתן הרצל כל ערך. הרצל לא יכל נשוא את נטיות העבדות של
עמו, שלא הבין את סבתן. הוא האשים
את היהודים, כי במכוון הם מבדילים את עצמם מיתר העמים, ויכלה בהם את חמתו
בחרוזים שנונים שכתב ביומנו. את
התמרמרותו על בני עמו וצערו על היותו קרוב להם קרבת-הגזע הביע לא פעם אחת
במכתביו להוריו. האנטישמיות התיאורית נגעה אל לבו
ותרעימהו. כבר ספרנו למעלה, כי
ספרו של דירינג "שאלת-היהודים" היה לו כמהלומה. לפנקס היומי שלו הכניס הרצל רשימה
גדולה, שבה הוא מברר את טענותיו של דירינג נגד היהודים ומהרס אותן אחת, אחת. כעבור שנה כבר התחיל הרצל מרגיש בעצמו את דקירותיה
של האנטישמיות. זה היה בשעה שחדרה
שנאת-ישראל לאגודת-הסטודנטים, שנחשב לחבר לה. אז נפרד הרצל מעל האגודה פרידה שעלתה לו בעלבונות גסים. על דבר השנים שבין 1883-1895 מספר הרצל עצמו
כדברים האלה: "מתי החלותי להתעניין
בשאלת-היהודים? אדמה, כי מן היום
שנתעוררה. אין לי כל ספק, כי זה
היה בשעה שקראתי את ספרו של דירינג.
באחד מפנקסי-יומני נמצאות הערותי הראשונות על ספרו של דירינג והענין שהוא
דן בו. אמנם לא הייתי אז – בשנת 1881 או 1882
– סופר עדיין, אבל יודע
אני, כי גם היום יש שאני חוזר על אותם הדברים, שכתבתי אז. בשנים הבאות כרסמה אותה שאלה כיתוש
במחי ותגרום לי עצב הרבה ותעשני לאומלל.
מאז אירעו מאורעות בחיי, שהשיבו אותי בכל פעם אל שאלה זו. מובן הדבר, כי בכל שנה עוברת נשתנו רעיונותי,
אבל מיד נשארתי בהכרה היסודית שלי.
בתחלה מררה שאלת-היהודים את רוחי מאד. אפשר שהיתה שעה, שנכון הייתי בה להתחמק ולעבור אל
הנצרות. אבל בכל אופן היו אלה
שאיפות בלתי מבוררות של חולשות-הנער.
מעולם לא חשבתי להמיר את
דתי בפועל, או לשנות את שמי.
על זה מעידה האניקדוטה הבאה:
פעם אחת – זה היה בראשית עבודתי בספרות – כשהבאתי כתב-יד למערכת ה"דייטשע וואכענשריפט" יעץ אותי הד"ר פרידיונג, כי אחתום
עליו בשם שאין בו משום צלצול יהודי.
אני דחיתי את הצעתו בכל תוקף ואמרתי, כי רוצה אני להקרא בשם אבי גם לימים
הבאים וכי נכון אני לקחת את הכתב-שלי בחזרה, אבל העורך נכנע לי וקבל את מאמרי. כמובן ארבה לי שאלת-היהודים בכל פנה. אני נאנחתי על הדבר ויש אשר צחקתי צחוק
מר והרגשתי את עצמי אומלל, אף על פי שבפועל לא נפגעתי עדיין על ידה פגיעה
קשה. אז עלה על לבי לכתוב רומאן
מחיי היהודים. את כתיבת הרומאן
הזה קבעתי לימי מסעי בספרד בקיץ שנת 1881. זו היתה תכנית היצירה הספרותית היותר גדולה,
שהגיתי בה בעת ההיא. הגבור הראשי
צריך היה להיות ידידי הנאמן היינריך קאנא, אשר בפברואר שנת 1891 אבד את עצמו
לדעת בברלין על-ידי יריה. ברומאן
זה חפצתי, כמדומה, להציב לו יד ושם.
על פי התכנית שלי היה שם הרומאן "זאמועל קאהן". ביחוד היה עם לבבי להעמיד את היהודים
העניים הישרים והמבוזים על לא דבר לעומת היהודים העשירים. האחרונים אינם סובלים על ידי
האנטישמיות, אף כי רק הם שהביאוה לאויר העולם. מערכת ה"נייע פרייע פרעסא" קראה
אותי להיות לסופר לה בפריז. אני
קבלתי את המשרה כי הבינותי תיכף, שפה תהיה לי ההזדמנות לראות את העולם הגדול
וללמוד בו הרבה. אבל צער גדול היה
לי מזה, שהזנחתי את מחשבתי על דבר כתיבת הרומאן. בפריז נכנסתי – בתור סוקר
למצער – אל הפוליטיקה. אני ראיתי כיצד ובמה מושלים
בעולם. ההמון היה לי לפלא, וזמן
רב לא יכלתי לעמוד על אָפיו. גם
פה נזדמנה לי האנטישמיות, אבל לא נפגעתי על ידה פגיעה ישרה. באוסטריה ובגרמניה צריך אני לפחד תמיד,
פן יקראו לי מאחורי "הֶפּ-הֶפּ". פה אני יוצא ובא בתוך ההמון ואין איש מרגיש בי. עד כה שמעתי באזני קריאות "הֶפּ-הֶפּ"
שתי פעמים. בפעם הראשונה היה זה
בעברי דרך מיינץ. בערב נכנסתי אל
בית-תזמורת מן הבינונים. שתיתי שם
כוס שכר ואקם ממקומי לגשת בתוך הרעש והעשן אל הדלת, והנה קרא אחרי אחד הנערים: "הֶפּ-הֶפּ" ורבים ענו אחריו
בשאון. בפעם השניה קראו לי בבאדן
שעל יד ווינה בשם-החרוף "יהודי נבזה". מקריאה זו הרגשתי את עצמי נעלב ביותר, מפני שנשמעה לא על
אדמת-נכר, כי אם במקום מגורי. האנטישמיות הפריזאית לא הכבידה עלי,
כאמור. אני החלותי להבין אותה
הבנה הסטורית ולסלוח לה. קודם כל עמדתי על אי-תועלתה ואפסותה של
"המלחמה באנטישמיות".
בדברי-מליצה כתובים על גב הנייר אין לעשות בזה כלום. אפילו אם ישבו בועדי-עזרה כאלה אנשים
חכמים ונבונים, לא יעוררו אלא גיחוך.
דמיונם כועדי-העזרה הבאים לאחר שטף מים, שאינם מועילים כלום. מרת ברתה פאן זוטנר שוגה ברואה – כמובן זהו משגה הראוי לכבוד – אם היא
מאמינה, כי ועד שכזה יכול להושיע.
כך הוא הדבר גם בנוגע לועדי-השלום. אדם, הממציא חמר-נֵפץ מבהיל, פועל לטובת השלום הרבה יותר
מאלפי מלאכי-שלום. כך עניתי בהזדמנות אחרת גם להבארון לייטנברגר,
כששאל אותי לפני שלש שנים מה דעתי על דבר העתון "פרייעס בלאט" הנלחם
באנטישמיות. אני לא נתתי כל ערך לדבר. אמנם אפשר לפעול קצת על ידי
מאמרי-סופרים – אמרתי לו ובאותו מעמד הצעתי לפניו
תכנית של עתון, שראוי לצאת על ידי נוצרים כשרים למטרת מלחמה בשנאת-ישראל. אבל הבארון לא מצא לאפשר לקבל את
תכניתי, מפני שהיא צריכה לעלות לו בדמים מרובים או מטעם אחר. הוא רצה רק במלחמות קטנות נגד
האנטישמיות. היום אני מוצא, כמובן, כי מה שהצעתי אז אינה
אלא הצעה רפויה וקלושה, שלא היתה מביאה שום תועלת. האנטישמיות גָדלה והיא הולכת וגדֵלה, – וכך גם אני. הפרופיסור קלנר כותב על-דבר התעוררות ההרגשה
היהודית אצל הרצל כדברים האלה: "המסתוריה העתיקה על דבר השייכות ההדדית
שבין העתיד והעבר, העובדה המפליאה, כי הנכדים גושרים גשר על פני התהום שבין
הבנים והאבות, נתקיימו גם בהרצל.
מן היום שנולד לו ילדו הראשון התחילו מכתביו להוריו נושמים רגש יהודי מיוחד,
והרוח היהודי שפוך על שפתו וסגנונו, בדיחותיו והלצותיו". מעל עמודי ה"נ.פר. פּר." חדרה
שאלת-היהודים לאזני הרצל לעתים תכופות.
באחד מקטעי רשימותיו הוא אומר בנוגע לאנטישמיות: "לא. שאלת-היהודים, שאנחנו מתפארים ושמֵחים בה היום, אין לה דבר
עם התיאולוגיה והפולחן הדתי. עברו
הזמנים, שבהם היו האנשים הורגים איש את רעהו בגלל הצורות של החיים הדתיים. שאלת-היהודים אינה לא שאלה לאומית ולא
קונפיסיונלית, כי אם סוציאלית". אבל השקפתו של הרצל על דבר מהות האנטישמיות לא
היתה כהשקפת רבים בשעתו, בכל זה היה אז עדיין אף הוא בין המרובים, שהחליטו, כי
שנאת-ישראל היא מחלה עוברת, חזיון זמני.
"גורל הפועלים בבתי-החרשת
– כתב בספרו "היכל
בורבון" – כגורל היהודים, שבמקרה הם חיים בתקופה
של אנטישמיות. יהודי התקופה הבאה
יראו ימים יותר מזהירים; אלה של
היום מוכרחים לסבול". בפנקסו
היומי של הרצל רשומה שיחה מעניינת זו שהיתה לו עם גדל-הסופרים הווינאיים באותו
זמן, שפיידל: "התהלכנו בעמקים מתנוססים בירקרק חרוץ
ונתפלסף, ולבסוף באנו לשאלת-היהודים. אנכי אמרתי: מבין אני את האנטישמיות. אנחנו היהודים השתמרנו, אם כי לא באשמתנו, כגוף זר בתוך
העמים השונים. בגיטו סִגלנו לנו
מדות הרבה המתנגדות לטעם הצבור.
תכונתנו נשחתה על-ידי הלחץ;
צריך שיבא לחץ אחר ויתקננה.
בפועל אין האנטישמיות אלא תוצאת האמנציפאציון של היהודים. העמים החסרים את ההבנה ההיסטורית – וכך הם כולם
– אינם רואים אותנו
כפרודוקט היסטורי וכקרבנות ימי החשך והרעה שעברו. אין הללו יודעים, כי הגענו לידי כך מפני שלחצו אותנו ביד
קשה, מפני שבאותו הזמן שאמונת הנוצרים חושבת לעון פלילי לעסוק ברבית, הכריחו
אותנו המושלים בחזקה לטפל בעסקי-ממון.
דבקים אנחנו בכסף מפני שדחפו אותנו אל הכסף. עם זה נצרכנו תמיד להיות מוכנים למנוסה או להגן על נפשנו
מפני מעשי-שוד. זהו מקור יחוסנו
אל הכסף. על ידי כל הצרות האלה
נשחת אָפינו, שהיה לפנים כל כך מלא גאון וכל כך יפה. הלא היינו בני-אדם, שידעו להָגֵן על הארץ בימי-מלחמה, ואם
הכו אותנו במשך אלפַּיִם שנה ולא אבדנו עדיין, אות הוא, כי היינו עם מצוין מאד
בכשרונותיו ובסגולותיו. אך משגה היה זה מצד הליבראלים להאמין, כי אפשר
להשוות את בני-האדם בזכיותיהם על ידי פקודה מודפסת בעתון של הממשלה. כשיצאנו מתוך הגיטו, נשארנו עדיין בכל
זה יהודי-הגיטו. צריך היה שינתן
לנו זמן, שנתרגל בו אל החופש. אבל
העמים הסובבים אותנו חסרים אותו גֹדל-הנפש או הסבלנות. הם רואים רק את חסרונותיהם וקלקוליהם
של המוצָאים לחפשי, ולא יעלו על לבם, כי המשוחררים הללו נענשו על לא עול
בכפם. ובצירוף לכל הדברים האמורים
באות הדעות הסוציאליות של זמננו נגד נכסי דניידי, שבמשך הרבה מאות שנים הוכרחו
היהודים לבקש בהם את פרנסתם. אבל
אם יעזבו היהודים את עסקי הממון ויאחזו בפרופיסיות ובמשלחי-יד, שנמנעו מהם קודם,
אז יגרמו על-ידי זה הפסד גדול למצב פרנסתם של בני השדרות הבינוניות, ובשורה
ראשונה וקודם כל להם עצמם, כמובן. אולם האנטישמיות, שידה תקיפה כל כך בלא-יודעים
בתוך ההמונים הגדולים, לא תזיק ליהודים.
אני חושב אותה לתנועה מביאה תועלת לאָפיו של היהודי – תועלת
חנוכית. אין החנוך בא אלא
על ידי צרות. היהודים יסתגלו אל
המצב. הם פושטים צורה ולובשים
צורה וגזעם לעולם עומד. עקבות השפעה מעיקה אחת עלולים להכָּחֵד רק
על-ידי השפעה מעיקה אחרת. על זה אמר שפיידל: "זוהי השקפה היסטורית-עולמית". נפרדתי מעל שפיידל ואסע עם בוא הערב
לבאדן. כשנכנסה המרכבה שלי אל
מנהרת ההרים באו לקראתי שני צעירים, והאחד מהם לבוש בגדי-קַדֶט. אני ישבתי אז שקוע במחשבות. פתאום שמעתי קול קורא מאחורי-המרכבה" "יהודי נבזה!" חמתי בערה בי. התנשאתי ממקומי והפכתי את פני בקצף אל הצעירים, אבל הם כבר
הרחיקו ללכת. אולם כעבור רגע כבר
לא נשאר בי שום סימן של רצון להכָּנס במלחמה עם נערי-הרחוב. VII
עוד לא נדם בלב הרצל הֵד שיחתו עם שפיידל
נזדמן לו לשבת לפני הצַיּר בֶּר, שצִיֵּר את תמונתו על הבד. במרוצת השיחה באו שניהם לידי מסקנה, כי
לא יסכון ליהודים להיות אמנים ואידאליסטים טהורים מכל שמץ נטיה חמרית. קללת אלהים רובצת עלינו, ומעולם לא
נֵחָלץ מתוך הגיטו. באותה שעה
נולדה במחו של הרצל תכנית "הגיטו החדש". במשך שלשה שבועות של עבודה שקדנית נוצר החזיון. כך התחיל הרצל בלא-יודעים לעצמו, ובוודאי נגד
רצונו, לעבוד לטובת העם העברי.
מפעלו הראשון על שדמה זו היה "הגיטו החדש", או
"הגיטו", כמו שנקרא החזיון בתחילה. כמעט בנשימה אחת כתב את החזיון: בשבעה עשר ימים (מיום 21 באוקטובר עד 8 בנובמבר שנת
1894). הוא הרגיש בסער שעתיד
חזיונו זה להטיל. הוא ראה בעיני
רוחו את פניהם הנבוכים והזועפים של הדירקטורים היהודים בעלי-התיאטראות; הוא שער בנפשו את התמרמרות היהודים
מבקרי התיאטראות בראותם צלמי יהודים חיים מוצגים על הבמה. אם מפני שלא הרגיש הרצל את עצמו חזק כל
כך בעמדתו הספרותית והתירא פן לא תוכל להתקיים בפני הסער העלול להתקומם נגדו, או
מפני שחפץ, כי יעשה החזיון רושם כשהוא לעצמו מבלי היות מושפע מאישיותו ומעברו
הספרותי של המחבר, – לא חתם על
החזיון את שמו המפורש, כי אם את האנונים "אלברט שנאבל" ושלח אותו על
ידי רעו הסופר ארתור שניצלר לאחדים מבעלי-התיאטראות. מלבד שניצלר לא ידע איש מי הוא המחבר האמתי של החזיון. אבל כל הדירקטורים של התיאטראות שפנה
שניצלר אליהם, ענו לו בשפה אחת ודברים אחדים תשובה של שלילה. כולם מאנו להציג את
ה"גיטו" על הבמות שלהם. בספרו של הפרופיסור קלנר, שממנו אנחנו שואבים
את הידיעות האלה, מובאים שני מכתבים שכתב הרצל מפריז לארתור שניצלר, שעל פיהם
מתבררות לנו תולדות חזיונו הנזכר ותכליתו. מפני חשיבות הענין אנו מוסרים בזה את תוכן המכתבים האלה
במלואם. א
"בשום אופן אין אני רוצה להגן על היהודים
או להביא להם "הצָלה", רוצה אני רק להביא את השאלה לידי דיסקוסיה בכל
תוקף. יבאו אחר-כך המבקרים והעם
ויצדיקו או יאשימו. אם אך אעלה על
הבמה, אז כבר השגתי את מטרתי. מה
שיהיה אחרי כן – אחת היא לי. אני שורק שריקת-בוז על הכסף, אף כי כמעט אין לי כל, וגם על
כבוד תהלתי, אף שאני חסר אותו לגמרי.
גם איני רוצה להיות פייטן מעורר סימפטיה. רוצה אני להביע את אשר עם לבבי. אם יבא חזיוני זה לעיני הבריות, אז יוקל ללבי ונשמתי". 17 דצמבר 94. ב
אין לאיש מזה אפילו מושג קל שבקלים. שתי פעמים כמעט שבאתי לידי נסיון לגלות
את סודי. בפעם הראשונה היה זה
בביתו של הצַיָר בֶּר, שצִיֵר את תמונתי.
בביתו נוצר החזיון. פעם אחת
בשבתי לפניו ביררתי לו בהתלהבות מיוחדת את מצב שאלת היהודים באוסטריה. התלהבות זו לא סרה ממני גם בלכתי
מעמו. בדרך חזרָתי לביתי חלף לנגד
פני החזיון כולו. ביום השני אמרתי
אליו: בֶּר, אלמלא הייתי עתה
שכיר-יום ויכלתי לנסוע למשך ארבעה עשר ימים לראווילה, כי אז יצרתי חזיון. הוא נעץ בי עינים תמֵהות. ביום השלישי לא באתי אליו, וכך לא
בקרתי אותו עד שנשלם אצלי החזיון כשחזרתי ובאתי אליו גבר בי חשקי להגיד לו את
הדבר וגם לקרוא לפניו את חזיוני.
אבל התגברתי על חשקי ואמרתי לו, כי לא באתי אליו מפני שהייתי טרוד
בעסקי-עתונות. לידי הנסיון השני באתי בביתו של נורדה, שהוא
אחד מידידי הנאמנים. מאהבתו
הגדולה אל האמת בוודאי שהיה מעורר אותי על כל השגיאות אלו מצא כאלה
ביצירתי. כשהקריא לפני זה לא כבר
את חבורו החדש, גבר בי הרצון להשיב לו כפעלו. אבל אחת החלטתי ולא שניתי. מה שצריך להיות סוד באמת אין מגלים אלא לאחד. וכן היה. 9 ינואר 1895. שניצלר עשה ככל משאלות לב הרצל, אבל, כאמור,
היה עמלו לשוא. אז פנה הרצל בדבר
לידידו משכבר הימים,הוא הסופר המפורסם היינריך טעוועלעס בפראג. גם במכתביו לרעו זה אנו מוצאים איזו פרטים
מעניינים המעידים על חפצו הכביר של הרצל להביא את ה"גיטו החדש" לפני
הקהל ועל ההרפתקאות המרובות שעברו עליו עד אשר עלה הדבר בידו. א
"טעוועלעס חביבי! מקווה אני, כי הנך זוכר אותי עדיין, ונאמן
בידידותך. אבל לא המלצה אני במקש
ממך (כמו שתוכל, אולי, לחשוב לפי הקדמתי), כי אם שמירת-סוד. וזה הדבר: אני חברתי חזיון, וברצוני להעלותו על הבמה באופן
אנונימי. אנונים – פשוטו כמשמעו, כלומר בסוד. אין לכל בן-תמותה, ואפילו לבן-אל-מות, לדעת, כי אני הוא מחבר
החזיון, עד שאגלה את סודי בעצמי.
ובכן הרוצה אתה להבטיחני בהן צדקך, כי תשמור את סודי באמונה עד אשר אשחרר
אותך מהבטחתך? שחרור שכזה יכול
לשמש גם מותי. אני מתיר לך לפרסם ביום שלאחר מותי
פליטון-התולים בה"בוהמיה" או "בהפראגער טאגעבלאט". גם העתונים הווינאיים יקבלו ברצון
מרובה את מאמרך לאחר שתשתחרר על-ידי מותי מחובת-השתיקה שלך. חובת השתיקה דורשת גם זאת, שלא יהא שום מכתב
ממני מתגולל אצלך לעין רואים ושלא יענה בך נדנוד קל על הפנים. הנך מסכים? אם תסכים, הריני מבטיחך, כי החזיון שתקבל
בקרוב יתפוש אותך במעמקי לבך.
ואתה תקבל אותו מאיש, שאינו יודע אף הוא, כי אני שולחו. מה שאני מתכוון בחזיוני – עוד אודיעך.
קודם כל צריך שיעלה על במת התיאטרון בפראג". פריז, 14 מאי 1895. ב
"...זה ארבע שנים אני יושב בפריז. הן חלפו כחלום. אבל בעד הראי מציצות אלי פנים
שנזדקנו. גם ספרי משמשים לי
ראי. לפני ארבע שנים – אני שהיתי אז בשפאניה על דרכי לאפריקה ולא חשבתי על דבר
עבודה עתונית כלל – כשהציעו לפני להיות סופרה הפריזאי של "הנ.
פר. פּר." כבר עברו אז עלי
כמה משברים קשים. אחד המשברים
הללו היה זה של יצירותי הדראמאטיות.
לאחר כשלוני בברלין פנו אלי בעלי-התיאטראות עורף. גאון בטחוני בכחות עצמי שח לארץ. קבלתי את עבודת העתונות והאמנתי, כי לא
אוסיף עוד כתוב דבר בשביל התיאטרון.
פריז צדתני בעצמת כחה ותתקפני בכל ישותי. מה לא ראיתי פה ומה לא עבר עלי?! חלק מזה קראת בעתונים. אולם אין אני יכול לצייר לך את סערת רשמי היום והשעה עם מאות
אלפי הזעזועים והפרכוסים הנפשיים.
על כרחך אתה נהפך בתנאים כאלה לאיש אחר, לאמן אחר. והנה קרה המקרה ובהיותי בטולאָן בשעת חגיגות
הרוסים החליתי במחלת המאלאַריה.
ירחים אחדים שכבתי על ערש-דוי.
הרופאים רפאו אותי שלא בהשכל.
האחד הֵזה לי חינין מתחת לעורי.
על ידי זה צמחה לי מכה בשוק, והייתי נזקק כמה פעמים לנתוח. התהלכתי נשען על מקלי כפסח. אולם פעם אחת לאחר שנעשה לי נתוח
והרופאים צוו עלי לשכב שני שבועות במטה
– זה היה באביב שעבר – שבה ותצלח עלי רוח השיר ובשמונה ימים כתבתי חזיון-התולים
במערכה אחת בחרוזים. על עצם
החזיון איני רוצה עתה לדבר.
הבורג-תיאטר מֵאֵן לקבלו.
אז פרסמתיו בדפוס על-ידי הוצאת הספרים של מינדן, ולא יספתי לשום אליו
לב. כעבור שתים, שלש שנים יבקשו
התיאטראות אחריו ויציגוהו על הבמה.
בתחלה הצטערתי על גורל החזיון הזה. אחרי- כן אמרתי לנפשי: אמת הדבר; על
הבמה באתי לידי פשיטת-הרגל, כמו נעשיתי באנקרוט. אי אפשר עוד לבטוח בי. והבטחון הוא התנאי היותר חשוב. שבתי ונרדמתי. אבל כח נעלם המשיך בי את פעולתו בלא
יודעים. עוד בשפאניה עלה לפני
במחשבה לכתוב רומאן מחיי היהודים.
חפצתי לצייר את חיי היהודי המודרני. עבודת-העתונות בפריס הפסיקה את מלאכתי. פה נכנסתי ראשי ורובי אל הפוליטיקה ועל
כרחי למדתי לראות את פני הדברים בעולם הזה בעין אחרת. עם זה התעמקתי ביותר בטיבה ובמהותה של האנטישמיות
בארץ-מולדתי הרחוקה. ופעם אחת
הייתי אצל הציר בֶּר, שציר את קלסתר פני.
בשעת ישיבה אחת צירתי לפניו את היהודי המודרני ותנאי חייו, ובדברי הייתי
נסער מאד. בלכתי מאתו התיצב
החזיון כולו לנגד עיני. ביום השני
החלותי לכתבו ובשלושה שבועות כליתיו מתוך סערת-רוח אשר לא תצויר. החזיון נקרא בשם ה"גיטו"
ועליו אני מדבר הפעם. על דבר
התוכן לא אדבר אתך. רושם הקריאה
יגיד לך. הן אתה לא תחשבני לשומט. אני חושב, כי לא תהיה זאת התפארות מצדי אם אמר
לך, כי באותו חזיון יש דבר כדי להעסיק.
אולם בוודאי שתעמוד על זה מאליך.
שם המחבר הוא אלברט שנאבל.
הוא שלח לך את החזיון, ואתה לא תדעהו. "... עתה אני מוצא לנכון לספר לך את תולדות הכתב-יד. קודם נשלח – בשם המחבר
אלברט שנאבל, כמובן – לבראם בעל הדייטשעס טעאטער בברלין
בדרישה, כי אם לא יקבלו להצגה, ימציא אותו לידי בלומנטל הדירקטור של
ה"לֶסינג טעאַטער".
כעבור ארבעה שבועות נתקבלה מבראם תשובה של דחִיה, והחזיון נשלח
לה"לֶסינג טעאַטער".
אחרי הרבה שבועות והרבה מכתבי-הזכרה באה תשובה מודפסת: "הוא אינו קורא חזיונות בכלל,
מפני שכבר יש לו חזיונות יותר מן הצרך". אז נדד הכתב-יד ל"ריימונד-טעאטער" שבווינה. משם נתקבלה תשובה, כי הדירקטור
מילער-גוטנברון אינו יכול להציג את החזיון, אף שעניין אותו מאד, מפני טעמים
שבאופורטוניות. כדי להוָכח אם לא
שגה ברואה, נתן את החזיון למקרא לנוצרי וליהודי. הנוצרי אמר:
זוהי בומבה של דינאמיט. היהודי
אמר: זוהי נאצה כלפי היהדות. תעודתך היא, איפא, טעוועלעס, להציג את החזיון
על הבמה. אם תתנגש בהתנגדות – עליך לנצחה.
אם יתיראו להעליב את היהודים, אז תפקח את עיני הדרקטור, או את עיני איזה
מתנגד שיהיה, ותבאר להם: זוהי
דרשה יהודית, שכל רב בישראל לא ידרוש אחרת. אבל אין דרשה זו נאמרת מעל במת בית-הכנסת, כי אם מעל הבמה
הפומבית של התיאטרון. ואין כל ספק
כי תשפיע השפעה פוריה. כן, זוהי
חתיכה של פוליטיקה יהודית, ואני מבקש את עזרתך לא בשביל החזיון, כי אם בשביל
הפוליטיקה היהודית. זה זמן ידוע שאני חושב, כי אין לחיי שום מטרה
אחרת יותר נכבדה מן ההגנה על היהודים, אבל כּמו שעשו את הדבר עד כה, כי אם באופן
יותר חפשי ונעלה. זה לא כבר דברתי על דבר מחשבתי זו עם אלפונס
דודה. הוא אנטישמיי, ואף על-פי-כן
הרעישו אותו דברי מאד ועוררו בו התפעלות.
וכאשר אמר לי בן-אדם זה: "יפה
מאד! יפה מאד!" אז ידעתי נאמנה, כי הולך אני בדרך
נכונה. חזיונו של אלברט שנאַבל הוא ההתחלה. ההמשך השני יבוא. הפסיבדונים צריך להיות סוד כמוס. אני נסמך בלב שקט על אמונת-רוחך
ושתיקתך. צריך שיעשה החזיון רושם
מאליו. צריך לראותו ראיה חפשית
ובלתי מושפעת על ידי אישיותו ועברו הספרותי של המחבר. אין אני מבקש בחזיוני זה לתת ספוק לשאיפת-התהלה שלי. את כל יתר הדברים יגיד לך החזיון עצמו. צריך שיעלה על הבמה, טעוועלעס! הוא קורא בכח: הבו לי במה! אני מקוה כי בפראג, העיר היהודית הגרמנית, יצלח הדבר. אפשר שמשם יעבור אל יתר הבמות. על כל פנים כבר נעשה בזה הצעד הראשון
הנחוץ כדי לפתור את שאלת-היהודים ולהוציא את היהודים מתוך הגיטו. כמובן הייתי רוצה שיעלה החזיון על הבמה
בהקדם היותר אפשרי. תיכף!" 19 מאי 1885 אבל עברו שבועות ומטעוועלעס לא נתקבל כל
מענה. ושוב התחיל הרצל מאיץ
בידידו זה ודורש ממנו תשובה תכופה
לסוף הודיע טעוועלעס את הרצל, כי חזיונו מצא חן בעיניו וכי ישתדל לעשות
לטובתו את כל מה שיהיה ביכלתו. אז כתב הרצל לרעו הסופר את הדברים האופיים
האלה: ..."אומר אתה, כי אותך אין שאלת-היהודים
מעניינת כל כך. אותי היא תופסת זה
זמן ידועה בכל ישותי ועצמותי.
בכתבי את החזיון על הספר האמנתי, כי הוא יגול מעל לבי את
אבן-המעמסה. אבל לא כך היה. להפך. נכנסתי בעובי הקורה יותר ויותר. מיום ליום מעורר בי הדבר התפעלות גדולה יותר ויותר. אבל החזיון לא הוצג על הבמה גם בפראג מפני התנגדותו
של נשיא הקהלה הישראלית ד"ר רוזנבכר, שמצא, כי עלול הדבר להשפיע השפעות
מזיקות לתושבים היהודים. בינתים בא בדעותיו של הרצל על דבר שאלת
היהודים שנוי גדול ונמרץ מאד.
במוחו נולד אז רעיון "מדינת-היהודים". VIII
מה היה הגורם הבלתי אמצעי ללידת רעיון מדינת-היהודים
במוחו של הרצל? הסופר א. לודוויפול, שישב בעת ההיא בפריז, נסה
לבקש את פתרון השאלה הזאת במעמד הרוחות, ששרר אז בצרפת ביחס ליהודים. "התקופה אשר בה חי הרצל בפריז – אומר לודוויפול בלוח "אחיאסף" תרס"ה – היתה תקופת תגבורת הלאומיות בצרפת, כמו, אמנם, גם בארצות
אחרות שבמערב. הרצל בא צרפתה
כשהחל עתונו של דרימון להופיע.
"צרפת לצרפתים!"
– היתה הקריאה, אשר חרת
העתון הזה על דגלו. נַמבטי היה
אומר: הקליריקליות הנה האויב (של
צרפת). העתון נתן נוסח חדש: היהדות הנה האויב (של צרפת). מי שלא גר בצרפת איננו יכול גם לשער מה
גדולה, מה רבה היתה השפעתו של העתון הזה על מהלך הרוחות ועל מהלך הענינים
הצבוריים של הארץ. הוא הפיל ממש
חתת על כל ראשי העם. הוא ערך
מלחמה נגד היהודים והמתיהדים. Les Juifs et les Jadisants היו בפיו ובפי עוזריו לסמל ההשחתה והרקבון, לסמל הירידה
והכליון. שלשים ושמונים מילונים
צרפתים נתונים במועקה תחת עול חבר יהודים ומתיהדים. "הכל סג, יחדיו נאלחו, אין עושה טוב – אין גם אחד".
וכל זה באשמת קמץ יהודים ומתיהדים, אשר לקחו בחזק יד את השררה והשלטון על
ארץ שלמה הנאנקת תחת עול הזרים, שזה לא כבר באו אליה בבלויי-סחבות מן הארצות
שמעבר לרהיין. זרים אוכלים את
יגיע צרפת, כארבה פשטו על הארץ הברוכה אשר כגן עדן היתה לפניהם ולמדבר שומם
נהפכה על ידיהם. בכל יום ויום תארו
את השממון אשר חוללו ידי היהודים בכל מקצעות החיים של הארץ. מתּפורות מצלצלות עפו ככדורי-קלע; בצבעים שחורים וגסים תואר מצב הארץ תחת
ממשלת ישראל, תחת ממשלת "קמץ היהודים והמתיהדים". לא היתה מֶתַּפורה מבהילה, מבעיתה, מפחידה,
מרגיזה, מרעידה, מחרידה, שלא השתמשו בה בעתון הזה כדי להשחיר את היהודים בעיני
הצרפתים. ומקרי הימים ההם כמו נתנו צדק לדבריהם. אחר שערוריות קטנטנות אחדות באה שערורית
"פַּנּמַה". ושמות
יהודים אחדים הועלו אז והוצגו לדֵראון:
ארטון, זַק ריינך, אייפל בונה מגדל-הברזל המפורסם בכל קצות התבל, ועוד
אחדים. והשערוריה הפנימית היתה כרעם הראשון המבשר בא
סופה וסערה, לעתונו של דרימון נספחו עוד עתונים אחדים. אז החל את פעולתו גם המרקיז
מורֶס. בכל יום ויום בא ממנו מאמר
קטן בעתונו של דרימון; המאמר היה
חתום תמיד "מורס וידידיו". דרימון היה "גבור עתוני", אך מורס
היה "גבור המוני". מורס
כתב מעט, אך פעל הרבה. הוא קרא
לאספות-עם בחלקים שונים מחלקי העיר פריז המיושבים ע"י המון הפועלים. מורס אסף סביביו את שרידי הבולנז'יזם
אשר נפזרו לכל רוח אחרי מנוסת בולנז'ה מפריז. באספות האלה נאמו נאומים מלֵאים אש השנאה לישראל. הנאומים האלה הציתו לבות אלפי פועלים
נגד היהודים. מן האספות נסו
הנאספים כפעם בפעם ללכת בהמון עם "מורס וידידיו" בראש, לעשות
דימונסטרציות לפני חלונות מערכות העתונים. התורה האנטישמית קבלה על ידי זה פרסום גדול בחוצות
פריז. גם העתונים המתונים, שזמן
רב לא שמו לב אל האנטיסמיטים ותעלוליהם, הוכרחו סוף כל סוף גם הם לתת דין וחשבון
לקוראיהם מאספות האנטישמיים ומדימונסטרציות שלהם. ופריז הוא לב העולם הנאור, וכשהלב הזה דופק בחזקה מורגש הדבר
בכל העולם הנאור. חוטי-הטלגרף
מוליכים את הקולות לכל קצות-תבל ולשערורית פנמה נזדעזע אמנם לא רק עם צרפת, כי
אם כל העולם הנאור. ובימי הרעש הַפַּנַמי ישב הרצל בפריז בתור
סופר לאחד העתונים היותר גדולים באירופה.
כיוצא ובא בחוגים המדיניים יכל הרצל לדעת לא רק את הנעשה לעיני כל, אם גם
את הנעשה לפנים מן הקלעים; הוא
יכול לדעת, כי זרע השנאה העלה נִצה גם בהמון וגם בראש העם ההולכים אחרי ההמון
בעינים סגורות; הוא יכול לדעת, כי
הפרלמנט הורעל ברעל אשר השקהו דרימון, מורס וכל הסובבים אותו; הוא יכול, למשל, לשמוע לא פעם ושתים
בין עסקנים מדיניים, או גם בין חכמים וסופרים, כי אמנם צדק דרימון, כי כל דבריו
מאומתים ע"י המציאות, כי היהודים הם אמנם הצרעת שעל גוף העם הצרפתי. ואחרי השערוריה הפנמית החל "ענין
דרייפוס". עוד לא הוסר כלה
הצעיף המכסה את תעלומות ה"ענין" הזה. אך האיש אשר חי בצרפת בסוף שנת 1894 והתבונן אל כל פרטי
המשפט הראשון בהתבוננות עמוקה וחודרת, הוא יודע כי כל הענין היה מסודר מראש, כי
הוא היה כעין עלילת-דם שבימי הבינים, כי דרייפוס היה רק במקרה השעיר לעזאזל, יען
כי הוא נמצא אז בשטַבּ, ולו נמצא אחר שמה, כי אז בחרו בו לקרבן בעד חטאות ישראל. בימי מהומה ומבוכה כזאת חי הרצל בפריס. ועוד הפעם: הוא חי בפריז בתור סופר לעתון, שקולו נשמע בחוגים המדיניים
והוא יכול לדעת בנקל מה שנעשה לפנים מן הקלעים. הרצל היה בוודאי יוצא ובא במסדרונות בית-הדיפוטטים, אלה
"הקולוארים" המפורסמים של "היכל הבורבנים" ששמה באות
הידיעות במהירות הברק וששמה נבראת ונוצרת הפּוליטיקה הפנימית של צרפת. הרצל יכול לדעת את האפס המוחלט של
האשמה אשר הטילו על דרייפוס; הוא
יכל לדעת, כי החטא האחד אשר חטא דרייפוס היה, שנולד יהודי. "רוח עועים אחזה את צרפת" – שמענו אז, בימים הרעים ההם מפי אחינו המשוחררים. אך לפקפק בגלוי באשמת דרייפוס, לא העיזו,
כי עבדים היו, עבדים למצבם הבלתי-נורמלי, למרות מה שמאה שנה כבר עברו מימי
שחרורם. מאה שנה של שחרור מדיני ואזרחי לא יכלו לתת
ליהודים הצרפתים חירות גמורה.
מעבודת-הצבא החלו להרחיקם;
הם חדלו לעלות במעלות התארים והמשרות. וגם ממקצעות-חיים אחרים החלו להרחיק את היהודי. השם יהודי היה לזוָעה כשם נרדף עם
בוגד. כל השחרור היה, אפוא, חלום-שוא, מקסם-כזב, אור
מתעה. ומדוע? ולמה? הסבה? מהי סבת
החזיון הזה? והנפש המתפעלת
והמתרגשת עומדת לפני סימני-השאלה.
ושאלה מולידה שאלה חדשה.
אך אולי שגינו? אולי
טעינו? שחרור? אך אולי לא היה כל שחרור? ועוד שאלה: מי ומה אנחנו? והשאלה הזאת: "מי ומה אנחנו?" עמדה אז
– כמו שאומרים – על הפרק. ודוקא בעת ההיא, אחרי מאה שנה של שחרור מדיני
ואזרחי, הרבו בין היהודים בצרפת לעסוק בשאלה: ומי ומה אנחנו?
ודרשות נדרשו, חוברות נדפסו, והשאלה עלתה על כל לשון. מי ומה אנחנו? הבני גזע אחד? הבני לאום אחד? הבני דת אחת? היש טפוס יהודי מיוחד? הנשאר הטפוס היהודי המזרחי העתיק? האם דם העם הישראלי העתיק נוזל עוד
בעורקי היהודים בזמננו, אם כבר התערב דמנו בדם העמים, שבתוכם אנחנו יושבים? מי לא עסק בשאלה הזאת? בחברה המיוחדת לחקירות היהדות דרש
רֶנַן ע"ד "היהדות כגזע וכאמונה", דרשו אנטרופולוגים ע"ד
הטפוס היהודי. ולא רק בחוגים
היהודים עסקו בשאלה הזאת, כי אם גם בספרות הכללית. בירחון הכפול La Revue Blanche" " נדפסו מאמריו של
ברנר-לזר ע"ד האנטישמיות, סבותיה וקורותיה, שנתפרסו אחר-כך בספר
מיוחד. תחת מסוה של חקירות מדעיות
עסקו בשאלות זמניות, בשאלות שנולדו ע"י שטף המקרים והמאורעות בחיים השוטפים
במרוצתם. וכל זה לא היה חדש אמנם בצרפת כמו שגם
האנטישמיות בעצמה לא היתה חדשה בארץ הזאת. היא חיתה ולא חדלה לחיות במשך מאת השנים. הצרפתים לא חדלו מעולם לחשוב את
היהודים לבני עם אחד. רק היהודים
לא חפצו, כי יחשבום לבני עם אחד.
בעומק לבם ידעו, כי בני עם
אחד הם – עם ישראל, ורק פחדו ורהו פן יבולע
ע"י זה לזכיותיהם המדיניות והאזרחיות. וכמו שחיתה האנטישמיות בצרפת במשך מאת השנה,
כן חיתה – אמנם, רק בספרות – הציונות, הציונות d'avant la letter הציונות שמלפני הִבָּרא המלה, הציונות בגוניה השונים: מדינית, רוחנית, מיסטית. הננו מוצאים זמן-מה לפני מהפכת 1848
ציונות מדינית בשיר שכתב המשורר בַּרתֶּלֶמי, ציונות רוחנית-דתית בצורת הצעה
ליסד מרכז רוחני-דתי ליהודים בארץ-ישראל.
הננו מוצאים, בשנות הששים, ציונות מדינית במחברתו של לַהַרַן החפץ לפתור
את שאלת-המזרח, שנסרה אז בעולם הנאור, ע"י יסוד מדינת יהודים
בארץ-ישראל. את הֵד הציונות הזאת
הננו מוצאים בנאומו של כרמיה לפתיחת בית-הספר לעבודת האדמה בקרבת יפו ע"
חברת "כל ישראל חברים".
והציונות הרוחנית-המיסטית של סַלְוַדור בספרו "פריז, רומא
וירושלים" והֵד קולה בספריו של ז'מס דרמשטדטר, כמו במחברתו "סקירה על
קורות עם ישראל", כן גם בספרו "נביאי-ישראל"? סלודור חפץ לעשות שלום בין פריז, רומא
וירושלים; דרמשטדטר חפץ בתגבורת
רוח-הנביאים ובנצחונו בעולם. הרצל, שהיה מה שקוראים fin
letter, בעל
חנוך ספרותי מן המדרגה הראשונה, צריך היה אם לא להיות בקי בכל הספרות הזאת,
להיות לכל הפחות an courant, לדעת את מהותה באופן שטחי. ופעולתו של רוטשילד בארץ-ישראל? ומפעלו הארגנטיני של הירש? האפשר גם לשער, שלא ידע הרצל מכל זה
כלום? הרצל, הכותב בעתון האוסטרי
היותר גדול, לא ידע כלום מתכנית עבודתו של הירש? הרצל, שאמנותו היתה להיות תמיד informe לא ידע כלום מכל אשר עשה או
גם מכל אשר חשב הירש לעשות? והמקרים במזרח-איירופה? האומנם לא שמע הרצל מאומה על אודותיה? ובבית-הדיפוטטים בפריז היתה מורגשת אז תסיסה, שמהותה
היתה נודעת רק בקיאים במה שנעשה מאחורי-הפרגוד. היו פעמים אחדות בבית-הדפוטטים וכוחים בשאלת-היהודים, אשר
חוללו רעש גדול בעולם. באחד
הוכוחים האלה נשא אלפרד נַקֶּה נאום ע"ד שאלת-היהודים, שנמשך שני
ימים. כל העתונים הצרפתים בלי
הבדל, בלי יוצא מן הכלל, הביאו קטעים ארוכים מן הנאום הזה וגם הקדישו לו מאמרים
ראשיים ארוכים. מרום הבמה
הלאומית-המדינית הצרפתית נשמע אז לקח בתולדות-ישראל, לֶקציה מדעית מצוינה בתכנה
ועשירה באיכותה, אם כי, כמובן, מסקנותיה היו לפי רוח היהדות של המתבוללים,
שנַקֶה היה אחד מהם. ולמרות האנטישמיות התאורית שבמערב והאנטישמיות
המעשית שבמזרח נשאר הרצל רחוק מן היהודים ומן היהדות. אך לכל זמן.
בא הזמן שגם אל לבו חדר הרעיון המדאיב ע"ד צרות ישראל. באה העת שגם הרצל שאל את עצמו: מי ומה אנחנו? מדוע נסבול? ורעיון "מדינת היהודים" הבריק
במחו". כך מבקש לודוויפול לבאר את הפרוצס הנפשי של
הרצל, שהביאהו לידי כתיבת "מדינת היהודים" שלו. עתה נשמע מה ידברו אחרים בזה, וקודם כל – הרצל עצמו. במכתבו לארתור שניצלער מיום 23 יוני 1885 כתב
הרצל: "צדקת אז בראותך באספקלריה המאירה שלך,
כי בחזיוני זה האחד עוד לא הבעתי את כל אשר עם לבבי ולא הקילותי לי מכֹּבֶד משא
נשמתי. במשך השבועות שלא כתבתי לך, צמח אצלי רעיון
חדש אחר, והרעיון גדול וכביר והוא נראה לי כהר תלול. אפשר שכך הוא מפני שעדיין נסער אני מאד, עוד הדבר כאש בוער
בעצמותי. שני שבועות של עבודת-יצירה שאינה פוסקת מתוך
הזדעזעות-עצבים כּל כך גדולה, עד שיראתי מפני טירוף הדעת. לעת עתה אין לי בלתי אם רשימות-התכנית, אבל
כבר הגיעו הללו למדת ספר שָׁלֵם.
כשנזדמן יחד בקיץ בזאלצקאמערגוט
נדבר בזה בשפת יתר. על כל פנים יש לספרי זה ערך גדול מאד לי ולחיי
הבאים, ואפשר כי יש לו ערך כזה גם ביחס לאנשים אחרים. יען כי הדבר, שעליו אני נסמך בהשערתי, כי סמנתי תכנית למפעל
נעלה, הוא העובדה, כי אף רגע לא הגיתי בי עצמי בתור סופר וכל העת לא פסקתי להגות
רק באנשים אחרים הסובלים קשה. עוד שני ימי-עבודה והדבר כבר יהיה מוכן אצלי,
באופן שלא יוכל כבר לעלות בתוהו אפילו אם יבואו איזו מאורעות-חיים ויפריעו אותו
לאיזה זמן מכלות את מעשה-היצירה שלי. אז אעזוב את פריז לימים אחדים כדי להחליף
כּח. אין זו החפשה הנתנת לי. מנוחת-החפש שלי תתחיל באמצע חדש יולי
או בסופו. הלא תדע את השיר החביב של הייזה "אל האמן", שאני מביא לפעמים
במאמרי רשימות-דברים ממנו …Bangend, er koennte ueber Nacht Hinfahren, ehe dieses Werke vollbracht (*פירושו: מיראה בדבר פן יחלוף ילך בין-לילה קודם שבצע את המעשה הזה). כך הוא מעמד-נפשי. את קובץ הרשימות שרשמתי לי עד כה הנחתי למשמרת
בהקונטורה d'Eskompte, בארון מספר ששה, קופסה
שניה. כדי לפתוח את הארון צריך
ללחוץ את כל אחד משלשת הכפתורים שבע פעמים לצד ימין. צריך אדם לדעת את הדבר, שמא "אחלוף אלך בין-לילה". ואדם זה הנך אתה הפעם. האין אני בעיניך כנסער-רוח? באמת אין אני נסער כלל וכלל. מעולם לא היה מצב-נפשי כל כך מאושר וכל
כך מרומם כמו עתה. אין אני חושב
על דבר המות, כי אם על דבר חיים מלאים מפעלים כבירים, אשר ימחו ויבטלו את כל
השפל, השומם והנתעה, שנמצאו בי, אפשר, באיזה מן הזמנים, ואשר יהפכו את לב הכל לשלום
לי, כמו שהשלמתי אני על ידי עבודתי זאת עם הכל". מושג על דבר מצב רוחו של הרצל בעת ההיא אפשר
לקבל על-ידי הדברים האלה שרשם בפנקס-היומי שלו. ששה עשר ביוני, 1895 בימים האלה יראתי פעמים הרבה מפני
השגעון. כל כך התרוצצו הרעיונות
בנפשי בסופה וסערה. חיים שלמים לא יספיקו לבצע את הכל. אבל אני עוזב אחרי צוואה רוחנית. למי? לכל בני-האדם. מאמין אני, כי יִזָכֵר שמי בין אלה, שעשו
להאנושות את מעשי הטוב והחסד היותר גדולים. או יתכן אולי, שדעה זו היא כבר
גַדלות-השגעון? צרך אני קודם כל
לכבוש אותי עצמי. כמו שכתב קאַנט: – את יוהאַן
אין לזכור ואין לפקוד עוד. יוהַן שלי הוא שאלת-היהודים. צריך, שאוכל לעוררו ולשלחה על פני חוץ. איש לא שם אל לב לבקש את ארץ-החֶמדה באשר היא
שם – ואף-על-פי-כן היא נמצאת כל כך קרובה אלינו. הנה היא: בנו עצמנו! – מעולם לא דברתי דְבַר-שקר לאיש. כל אדם יכול להוָכח כי מדבר אני את האמת. |