I    🔗

בנימין-זאב (וואָלף תאודור) הרצל נולד להוריו יעקב וזאַניטה ביום השני במאי שנת 1860 בבירת אונגאריה בודאַפֶּשט. אבי אביו הזקן, ראש משפחת הרצל, לֵיבל, בא עוד בימי הקיסרית האוסטרית מאַריה תֶּרֶזְיַה לגור בזמלין בתור קבלן מספיק מכֹּלת למחנה-הצבא. לליבל היו שלשה בנים; שנים מהם עזבו את דת אבותם, ורק השלישי, שמעון, נשאר נאמן לאמונה מורשה. הוא לקח לו לאשה את בתו של הרב הזמליני ביליץ, ויחי חיי יהודי חרד. פעם בשנה היה נוסע לרגל עסקיו לבודאפשט ומתאכסן אצל בניו הגרים שם. בשובו באחד מלילות ערבי-השבתות מבית-הכנסת למעונו ראה מנורה דולקת מאחורי תריסי חלונות לשכת-המסחר שלהם ויגער בהם וידבר אתם קשות.

יעקב, בנו השלישי של אותו שמעון, הלך בדרכי-אביו. גם בהיותו כבר נשוי התפלל בכל יום בטלית ותפילין. בילדותו למד יעקב בחדר אצל מלמד פולני חומש עם פירוש רש"י. אחרי כן גמר חוק למודו בבית ספר עממי גרמני בעל ארבע מחלקות. בשנתו החמש עשרה בא לעבוד בבית-המסחר של קרובו פיליפ פישל, שישב בעיר דֶבְּרֶטשין. שם למד לדעת על בוריה את הלשון האונגארית. בשנת 1856 העתיק את מושבו לפשט, ויסד לו שם בית-מסחר לקומיסיון, ויעש עשר, כי היה אדם חרוץ ורב-פעלים. כעבור שנה נשא לו לאשה את ז’אניטה דיאמאַנד, עלמה יפה מאד, מחונכת ברוח היהדות. אביה וואַלף הרמאַן, בעל מחסן של בגדים, היה מכובד בקהלתו על פקחיותו וחדודיו השנונים. את שתי מעלותיו אלה ירשה ממנו ז’אַניטה בתו. הפרופיסור לאון קֶלְנֶר מספר על אודות אם הרצל את הדברים האלה (בספרו: " THEODOR HERZLS LEHRJAHRE "): "היא הביאה אתה לבית בחירה חיי מנוחה ואשׁר. היא הכירה בהוד יפיה, אבל די היה לה למצוא חן רק בעיני בעלה; היא היתה טובת-שכל, אבל מעולם לא יותר מבעלה. דוגמה אחת מהרבה: בשנת 1873 אבד יעקב הרצל את כספו בענין רע, ואז התחילו עולים על שלחנו מטעמיו האהובים לו לעתים יותר קרובות – מאשר עד כה, “למען ידע כי הוא אישי היקר לי גם בימי עושר גם בימי עוני”. היא שתקה בשעה ששתיקתה היתה יפה לו, ותפטפטה בשעה שנעמו לו דבריה. מעולם לא באה אליו בעצתה אם לא נדרשה ממנו. כשהיה נזקק לעצתה, היתה מקדמת לבוא טרם תבֻקש. בשעות-המרגע שלאחר העבודה נראו תמיד יחד: בבית-הקהאוה, בתיאטרון, באולם-הנאומים ובנשפי-תזמורת. יעקב הרצל היה סח עם אשתו בלשון-האהבה, והביט אליה בעיני עלם אוהב. כך היה תמיד וכזה נשאר עד יומו האחרון. את דמות דיוקנה של אמו הבליט הרצל בדמות “מרת זאמועל” בחזיונו “הגיטו החדש”.

חנוכו של הרצל היה מסור כולו בידי אמו, כי אביו היה תמיד טרוד בעסקיו ויש שנמצא בדרך. והאשה הפשוטה הזאת, אשר לא מצאה יד אביה לפזר כסף רב על השכלתה, השתמשה בכל האמצעים להלעיט את בנה בכל מיני לשונות ומדעים. עד הצהרים למד תאודור בבית-הספר, ואחרי כן היה שומע לקח מפי מורים, שהיו באים אליו זה אחר זה לביתו. הוא למד בביתו עברית, צרפתית, אנגלית, איטלקית וגם לפרוט על הפסנתר. יותר מבדעת הקפידה בערכין המוסריים. דבר-שקר היה בעיניה כעון פלילי; פגימה קלה שבקלות במדות ובהנהגה נחשבה לה כחטא נורא ברוח כתבי-הקדש. היא דרשה מבנה שיהא זקוף-קומה כאיש המרגיש בישרו ושעיניו תשמשנה ראי להסתכל בעדו בנפש הטהורה. ואנחנו הלא יודעים כולנו כי כזה היה הרצל באמת.

הרצל אהב את אמו אהבה עזה ויעריצנה. אם נאמר, כי חסר אותה מעט מ“בת-אלהים”, לא נפריז בזה על המדה. היא היתה ראשית מחשבתו, ובכל דבר הקשה פנה אליה; למשפטיה על אנשים ומעשים נתן ערך מרובה. הערצה שכזו היא דבר-חסד, מתנת-הטבע; אבל אמו של הרצל עשתה מצדה את כל מה שיכלה להיות ראויה לאהבה שכזו.

יעקב הרצל היה אדם פקח, זהיר במעשיו ומחשב דרכיו. אהבתו אל הסדר היתה קיצונית וכעין קו מיוחד היה זה באָפיו לשים לב אל הפרט היותר קטן. בימי נעוריו הצטיין ברוח שואף למעשים כבירים ובתשוקה של יצירה. בשנות השבעים עלה הונו לסכום של חצי מיליון גולדין, ואשתו בקשה ממנו, כי יסתפק במה שיש לו ולא יחשוב על דבר רוחים חדשים. אבל הוא לא יכל שבת בטל והתחיל עוסק במסחר-היערות ויעבוד עבודה קשה ובמסחר הזה אבד לו כל הונו. אולם בהיותו בעל מרץ השיב אליו בזמן קצר את נזקו.

כמלאת לתאודור חמש שנים בא אל בית הוריו בתור מורה הסטודנט אדולף איריש. זה היה מחנכם הראשון של הרצל ואחותו, הגדולה ממנו בשנה אחת, פאולינה. הוא למד את שניהם קרוא וכתוב. בהיותו בן שש שנים נכנס תאודור אל בית-הספר הגרמני-האוואַנגלי העממי. איריש למד את תאודור עברית, אבל בלא הצלחה מרובה, כי לא ראה סימן ברכה בלמודו. בלילי ערבי-השבתות והחגים היה תאודור מבקר עם אביו את בית-הכנסת. הנער שהיה אוהב מאד את פאולינה אחותו ומבלה בחברתה את שעותיו הפנויות, לא נזקק לחברים מן החוץ. בעת ההיא היו לבו נתון אל האמנויות הטכניות, וליסיפס בונה תעלת-סואֶץ שמש לו אידאל. לפיכך נשלח תאודור אל בית-הספר הריאלי.

בביתו של יעקב הרצל נתנו ערך מרובה לצורות-החיים. לצורה החיצונית התיחסו במדה ידועה של תשומת-לב. ביחוד הרגישה אמו של תאודור במה שנאות ויפה ובמה שמחויב להעשות ביחס להעולם. יעקב אישה אהב את הרם והנשא ואת החגיגיות היתרה.

תאודור היה תמיד לבוש הדר ונתחנך מילדותו בצווים ואזהרות לבלתי פגוע בטעם הטוב. בשעה שהיתה מרת ז’אניטה יוצאת עם שני ילדיה לטיל ברחוב-העיר נחשבה לרבים כאחת הנשים האצילות.

צודקת היא השערת רבים, כי את נימוסיו היפים והנעימים קבל תאודור מאמו ומאביו את עוז המרץ וחן החזיון והדמיון, שהיה שפוך על כל עצמותו. “הנך ג’נטלמן מכף רגלך ועד קדקדך”, – כך כתב פעם הפרופיסור וואמברי להרצל. ואמנם כזה היה הרצל בפועל במובן היותר עדין של מלה זו. יפים כתלבּשת שלו וכנימוסיו הצבוריים היו גם משאו ומתנו עם הבריות. מושגיו על דבר הכבוד היו כמושגיו של אופיציר מבית-המדרש הישן.

העֹשֶר, הגֵהוץ האֶלֶגנטי, ואפילו חיי-הלוקסוס, משכו אליהם תמיד במדה ידועה את עיני הרצל, ולכן צריך להתפלא אם השתמר עטו כל הימים בעצם טהרו וזהרו בלי תת את עצמו להשתחד משום דבר שיש בו מעין ספקולאַציה.

להרצל היתה הרגשת צורך מיוחד בחגיגיות וצרמוניה. בטבעו היה מונח שמץ ממהותו של כהן גדול. נורדה לא רצה להסכים, כי יבואו הצירים לפתיחת הקונגרס לבושי-פראק, אבל הרצל עמד על הדבר ברב תוקף, ונורדה הוכרח להכנע לו ולהודות כי אתו הצדק.

ועוד מעלה אחת היתה בהרצל, שירש אותה מאבותיו, והיא – תעוב הפריצות. עוד בהיותו עלם שנא תכלית שנאה את הספרות הבלתי-נקיה. ספורי הרומאנטיסטים הצרפתים זולה, קלארֶטי ואחרים, המציירים את חיי-הנשים הזונות, היו לו לתועבה. מימיו לא הפליט עטו שום מלה גסה.

במלא לתאודור שלש עשרה שנה ערכו הוריו לכבוד היום חגיגת “בר-מצוה”. בשם דודו של הרצל, מאַקס הרצל מבודאפשט, מספר ראובן בריינין על דבר החגיגה הזאת כדברים האלה: “ביום השבת של חגיגת ה”בר-מצוה" עלה בן דודי, תאודור, לתורה בפעם הראשונה. הוא קרא את ההפטרה לפי נוסח הנגינה הישנה. באותו יום השבת הזמינו הורי הנער לביתם, להסעודה השלישית רבים מקרוביהם ומכיריהם, וביניהם את הרב המנוח מייזל, לחוג אתם את חג “הבר-מצוה”. בן-דודי נשא אז נאום, מבלי אשר התקין והכין את עצמו לזה מתחלה. בנאומו זה הביע את תודתו להאורחים על בקורם ולהוריו בעד החנוך הטוב, אשר נתנו לו. בסוף נאומו נדר בעינים מלאות דמעות להשאר נאמן להיהדות כל ימי חייו ובכל תנאי-הקיום. הרב מייזל ברך את ה“בר-מצוה בברכת “יברכך” הנהוגה. ומני אז החל בן דודי זה לשקוד על דברי ימי העם העברי”.

בהיות תאודור במחלקה הרביעית של בית-הספר הראַלי נפגע פעם אחת על ידי מורה אנטישמיי. זה המריץ אותו לעזוב את בית-הספר הנזכר, ולאחר שרכש לו בביתו את ידיעת הלשונות הקלאסיות נכנס אל הגמנאזיה. הרצל בעצמו מספר על דבר מאורע הזה כדברים האלה: “בעת ההיא שרר רוח אנטישמי בבית-הספר הראַלי. אחד ממורינו באר לנו את הוראת המלה הגרמנית Heiden באופן זה: המלה “Heiden” פירושה – עובדי-אלילים, כמו, למשל, “המושלמים והיהודים”. כשמעי את הביאור המופלא הזה קצה נפשי בבית-הספר הראלי והחלטתי להכנס אל הגמנזיה. אבי הטוב לא הכריחני מימיו ללכת בלמודי במסלה צרה אחת, ולכן הייתי לתלמיד הגמנאזיה.”

---

 

II    🔗

חבריו מלפנים על ספסל הגימנזיה זוכרים את הרצל בתור עלם שחרחר וכחוש, לבוש תמיד הדר, בעל נפש סוערת ונוטה בכל עת לעליצות ודברי-צחוק. תלמיד טוב לא היה מימיו. כמעט תמיד בא אל בית-הספר בלתי-מוכן אל השעורים, אבל כמעט תמיד ידע לחלץ את נפשו מן המיצר בחריצות יתרה, כי היה בעל זכרון מופלא ותפיסה מצוינת. כשרונות מיוחדים נראו בו רק למאתימאתיקה ולספרות.

יעקב הרצל, אף כי היה מטבעו אדם רצין ומכלכל מעשיו מתוך כובד-ראש, אהב בכל זה להשתעשע ולהתבדח עם בנו. היחס המוצלח הזה לא נתן מקום מלמפרע לאותה יבשֶׁת היחוסים ששררו על פי הרב בעת ההיא בין אבות ובנים. המכתבים שערך תאודור לאביו בשנות 1876–7 מוטבעים בחותם של אחוה נלבבת והתגלות-לב הדדית של חברים.

עוד בשבת תאודור על ספסל הגימנאזיה כבר החליט בלבו להיות לסופר גרמני, ולהחלטתו זו הסכימו גם הוריו. אף רגע אחד לא עלה על לבו לעבוד בספרות האונגארית, אם כי הצטיין בידיעת הלשון הזאת מאד. ואין להתפלא על זה בשום אל לב, כי בשנות השבעים עוד היתה לבודאפשט אופי גרמני, כי התיאטרון הגרמני עשה עסקים טובים, כי היהודים ביחוד כתבו ודברו גרמנית, והשכלתם היתה ההשכלה הגרמנית. העתון “פעשטער זשורנאל”, שיצא על ידי ד"ר אדולף זילברשטיין, נמצא בכל בית של אינטליגנטים. בלא-יודעים היו היהודים באונגאריה כולה, כבכל חבל המזרח אשר מצפון לדוניי, חלוצי הלשון והתרבות בגרמנית. אמן הלשון הגרמנית, מאקס נורדה, נולד ונתחנך באונגאריה. הרצל הרגיש את עצמו גרמני בכל מהותו, ובעלות על לבו הרעיון להקדיש את עצמו לעבודת הספרות, התכוון רק אל הספרות הגרמנית.

בחדש פברואר שנת 1878 קרה אסון גדול למשפחת הרצל: בתם היחידה פאולינה, עלמה בת שמונה עשרה שנה, חלתה את מחלת הטיפוס, ואחרי ימים מעטים מֵתה. זה היה הנסיון הקשה הראשון שנתנסה בו בית הרצל וביחוד האם ותהי תנחומתה ביגונה, כי השתתפה באֶבלה כל העיר, כי כל העתונים היוצאים בבודפשט הקדישו לזכרה מאמרים חמים.

זכר אחותו היה קדוש לתאודור כל הימים. בכל שנה נסע ביום מותה לבודפשט. שם בקר בחברת דודו מאקס את בית-העלמין והיה מביא אתו לווינה פרחים לקוחים מעל קברה. חוברת-הכתיבה הראשונה של פאולינה ואיזו ממאמרי התרגום שלה מן הלשון הצרפתית נמצאו בתוך דברי הזכרונות, שהצפין אצלו למשמרת. ביום מותה היה מדליק נר לעלוי נשמתה.

רוח העצבות, ששרר בבית מיום מות פאולינה, הפריע את תאודור מהמשיך את למודיו במחלקה האחרונה של הגימנאזיה בשקידה מיוחדת. תעודת הבגרות אשר קבל לא היתה מן המצוינות ביחוד. רק על ידיעותיו בלשון הגרמנית קבל את הציון “טוב מאד”; ביתר עניני-הלמוד נִתנו לו הציונים “טוב” “ומספיק”.

מפני מיתתה של הבת היחידה לא יכלו עוד הורי הרצל לשבת בבודאפשט, ויען כי לאחר שגמר תאודור את חוק למודו בגימנאזיה שם לא נשאר לפניהם מה לעשות באונגאריה, העתיקו בשנת 1878 את מושבם לוינה. שם נכנס הרצל כעבור עת קצרה אל האוניברסיטה במחלקה לתורת המשפטים.

גדולי הפרופיסורים המלומדים, ששמע הרצל לקח מפיהם באוניברסיטה לא עשו עליו רושם מיוחד, יען כי המקצע היורידי לא לקח את לבבו. רק תורת משפטי הרומאים ומשפט-המדינות השפיעו על רוחו השפעה פוריה. דבר זה, שהשמיע אותו הרצל כמה פעמים במו פיו, יוצא ברור גם ממחברתו “מדינת-היהודים”.

לא בחמדה מיוחדת בחר לו הרצל את המקצע המשפטי. הוא עשה את הדבר רק כדי למלא את רצון הוריו. הללו יראו פן לא תתקיימנה תקוות בנם למצוא את נתיבותיו בחיים בתור סופר, ועל כן מצאו לנכון, כי יכין לו בעוד מועד מקור אחר לפרנסתו. הרצל עצמו לא חשב מעולם לעשות לו את הפרקליטות קרדום לחפור בו, ובסתר לבו לא פסק מחלום על דבר קאריירה ספרותית.

באותה עת ערך הרצל תכניות לכמה יצירות ספרותיות, וביחוד לחזיונות תיאטרליים. הוא כבר הצטיין בפאנטאסיה העשירה שלו, שנעשתה לאחד מסימניו הפיוטיים היותר אופיים. אבל הוא נמנע עדיין מעלות על במת הספרות הפומבית, אם כי כבר פרסם בעילום שמו איזו עניני-ספרות במחלקה האחרונה של הגימנאזיה, והוא אז בן שבע-עשרה שנה. בקטעים הביאוגראפיים שהדפיס הרצל בלשון האנגלית, הוא מספר: “בהיותי תלמיד המחלקה השביעית של הגימנאזיה פרסמתי את מאמרי הראשון בעתון, בלי חתום תחתיו את שמי, כמובן. אלו היה הדבר נודע למורי, כי אז היו מטילים עלי עונש קשה ושמים אותי בצנוק שבבית-הספר”.

הרצל לקח חלק גדול בחיים הסטודנטיים והשתתף באספותיהם ובחגיגותיהם. הימים היו ימי תגבורת גלי התנועה הגרמנית-הלאומית במחנה הסטודנטים, והרצל נסחף בזרמם בכח גדול. בשנת 1883 היה הרצל חבר לאגודת הסטודנטים הגרמנים-לאומיים “ALIBA” אבל בחדש מרץ של אותה שנה הודיע, כי הוא עוזב את האגודה. גרם לזה הזרם האנטישמי, שהתחיל מתבלט באגודה זו.

על דבר חיי הרצל באותה תקופה מוסר ראובן בריינין את הפרטים המעניינים האלה:

“בימים ההם היו ימי תחלת פריחתה של האנטישמית בווינה בכלל ובהאוניברסיטה בפרט. הסטודנטים הנוצרים, האשכנזים הגמורים, התאגדו לאגודות מיוחדות ולא נתנו להסטודנטים היהודים, היושבים אתם על ספסל אחד בבית המדעים, להכנס בתור חברים לאגודתם. מצנפות קטנות מיוחדות על ראשם ופסי-צבעונים על חזם ושכמם עם דגלים מיוחדים, הבדילו את הסטודנטים הנוצרים מעל חבריהם היהודים. ובימים ההם החל לצמוח בקרב הסטודנטים היהודים הרעין ליסד אגודה לאומית. ההרגשה הלאומית כבר נתבטלה אז במדה ידועה, הודות להתנועה הלאומית שנגלתה אז בקרב הסטודנטים היהודים ברוסיה והודות להתעמולה הלאומית בלבוב, שעמדו לה אז מטיפים ולוחמים בעלי-כשרונות ובעלי-רוח מקרב הצעירים בגליציה. לחבורת התלמידים היהודים בווינה חדרו בשנת 1882 קרני-אור וחום לאומי מהמחברת הנפלאה “אויטואימנסיפציון” של הד”ר ליאון פינסקר. גם פעולתו והשפעתו הלאומית של פרץ סמולנסקין, עורך ה“שחר” בווינה, לא עברו בלי רושם ניכר על התלמידים היהודים באותה עיר, שהיו ביניהם גם יודעי-עברית. בשנת תרמ“ב כבר נראו וכבר היו מורגשים סימני תסיסה לאומית ידועה בקרב התלמידים היהודים מבני גליציה, אשר למדו בבתי מדרשי המדעים אשר בווינה. אולם תסיסה זו לא התגבשה בצורה מסוימה, ולא היו לה עוד קוים בולטים ומסומנים היטב, יען כי לא הוכשר עוד הקרקע המוצק לזה. הרצל הסטודנט לא ידע ולא הרגיש מאומה מכל הנוגע לתנועה זו, כאלו היה חי בעולם אחר. גם ימי הפרעות אשר באו ליהודי דרום רוסיה בשנת תרמ”ב לא עשו עליו כל רושם, לא הגיעו גם לגבול הכרתו. הרצל הסטודנט היה מכובד על פני חבריו הנוצרים, שהכירוהו, מקרוב; אולם יחס של ידידות ושל קרבה יתרה לא היה ביניהם. דבר-מה, סגולות-מה היה בהרצל אשר משך אליו את לבות חבריו הנוצרים. אולם יחד עם זה היה דבר-מה בתכונתו ובכל מהותו הפנימית, אשר דחה אותם מעליו. קרוב וגם רחוק היה הרצל להתלמידים הנוצרים ממפלגת הליברלים האשכנזים, גבורי השתי וההוללות, שהיו שטופים בהתגוששות החרבות ובמלחמת השנים. רק עם אחדים מחבריו אלה התרועע הרצל באמת, והמה אלה התלמידים הנוצרים שהיתה בם נטיה יתרה להספרות האשכנזית ושהתגלה בהם כשרון מיוחד לזה. אחד מאלה המעטים היה סופר החזיונות והמבקר הידוע הרמן באַהר ששמר את ידידותו ואהבת נעוריו להרצל עד יום מותו, וגם אחרי מותו".

אין הרצל מספר בשום מקום על דבר הרושם אשר עשתה עליו אותה השנאה לישראל, שהתלקחה בקרב הצעירים פרחי ההשכלה והתרבות. אבל אפשר לשער, כי תכנית חזיונו ה“גיטו החדש” נתעבדה במחו תחת השפעת הדמונסטראציות האנטישמיות, שמצאו להן מקום בין הסטודנטים.

 

III    🔗

אחרי מאורע זה באו להרצל ימים קשים, שדכאו את נפשו מאד. חלומו על דבר קאריירה ספרותית מזהירה לא התגשם במציאות. משנת 1880 ואילך היה לבו מלא מחשבות על דבר יצירות פיוטיות, שתעלינה אותו בעיני העם הגרמני למעלת סופר גדול. אולם עברו שנים וההצלחה הספרותית לא האירה את פניה אליו. הוא פנה אל המו“ל המפורסם רקלאם בהצעה לתרגם בשבילו חזיונות צרפתיים לגרמנית, והצעתו לא נתקבלה. הוא פנה על ימין ועל שמאל לבקש לו מולי”ם לחזיונותיו המקוריים, ולא מצא. בחדש פברואר של שנת 1882 הכריז העתון “וויענער אֵל געמיינע צייטונג” פרס בעד הפליטון היותר מוצלח. הרצל השתתף בהקונקורס ונכשל. כך אירע לו גם בחדש ספטמבר של אותה שנה בלקחו חלק בקונקורס של נובילות. הנובילה שהגיעה למשפט המבקרים שופטי ההתחרות הספרותית לא זכתה לפרס. באותה עת דפק על דלתות מערכת ה“נייע פר. פרעסע” ולא נענה. בתשובות המערכת השיאו לו עצות זלות, כי “לא יהא מאריך יותר מדי”, כי “תש כחו בהומור”, כי “יבחר לו ענין אחר לענות בו” ועוד.

אבל הרצל לא נח ולא שקט. הוא התחזק ברצונו לעשות לו שם בספרות ולא הרפה ממנו. אולם הוא לא יכל לשבת במנוחה ולחכות לאותו יום. הוא דחק את השעה. כשלונותיו הספרותיים גרמו לו ענויי-נפש מרובים. נפשו כלתה לכתר שם טוב, לכבוד, לתהלה. בחדש דצמבר שנת 1882 אמֵּץ הרצל את לבו ושלח אחד מחזיונותיו הקטנים “קויזא הירשקורן”, להמשחק המצויין בתיאטרון הממלכי הווינאי אֶרנסט האַרטמאן בבקשה לקרוא אותו ולהעלותו על הבמה אם יכשר בעיניו. אבל המשחק האמן כבד את הרצל במכתב-של-תשובה כתוב דברי-ידידות, ולא יותר. גם המלצות סופרים גדולים ממכיריו לא עמדו לו לפתוח לפניו את דלתות התיאטרון. בשנת 1883 קבל תשובות של דחיה מאת העתונים “פֶשטר לויד” ו“ווינער אלגעמיינא צייטונג”. באותה שעה נדמה לו להרצל, כאלו קשרו מכל צד קשר על כשרונו הספרותי. לעומת זאת היתה לו קורת רוח לראות את חזיונו “קויזאַ הירשקורן” עלה בהצלחה מרובה על במת משחקים_חובבים.

הרצל עסק הרבה בהשתלמות עצמית גם מחוץ לכתלי האוניברסיטה. ביחוד הרבה לקרוא בספרי חוקרים ומלומדים. כפי שכתב באחד ממכתביו לנחום סוקולוב היה אוהב להגות בעת ההיא בספריו של שפינוזה, שעשו עליו רושם מיוחד. באותו זמן קרא ראשונה גם ספרים המטפלים בשאלת-היהודים. על דבר אחד הספרים האלה, שקריאתו גרמה לו צער גדול, מספר הרצל במכתביו הציוניים כדברים האלה: “זוכר אני עדיין את הרושם שעשה עלי בשנת 1882, בהיותו בן כ”ב שנים, ספרו של דיהרינג על דבר שאלת-היהודים, ספר שהוא מלא גם איבה גם חריפות-השכל. דומנו, שעד אותו היום לא ידעתי כלל, כי יהודי אני. בקראי את ספרו של דיהרינג הרגשתי כאלו מכּה מי-שהוא על קדקדי".

בתחלת יולי שנת 1883 גמר הרצל את חוק למודו באוניברסיטה, ולא בהצטיינות מיוחדת, בתור יוריסטן. אז נתן לו יעקב אביו ברצון גדול הוצאות-בדרך וישלחהו לשוט בארץ כדי להנפש מעמל-למודיו. מסעו בערי אוסטריה התחתונה ובשווייציה הרחיב את דעתו ואמץ את רוחו בו, ורשמי-הדרך שמשו לו נחל נובע של מחשבות והרהורים חדשים. כעבור שלשה חדשים שב לביתו וינאה מלא אמונה ובטחון-עוז בכוכב חייו.

אבל לאחר מסע-הקיץ העליז הביא חדש ספטמבר להרצל יאוש מר. בהתחרות הפוליטוניסטים של ה“ווינער אַללגעמיינע צייטונג” לא הושם אלי לב כלל. הוא העמיד פנים כאלו אין הדבר נוגע אל לבו. אולם באמת היה אז מצב-רוחו מדוכא מאד, מה שיצא ברור ממכתבו שערך בעת ההיא לאחד מידידיו. הדבר הגיע לידי כך עד שהתחיל מטיל ספק בכשרוֹנו הספרותי, ולא פעם אחת עלה הרעיון על לבו לבקש לו מקור-פרנסה יותר בטוח מן הספרות, העלולה לשמש לו משענת קנה רצוץ. הפרופיסור קלנר מספר, כי גם לאחר שכבר נעשה הרצל הפליטוניסטן הקבוע של ה“נייע פרייע פּרעסע” ונחשב למעולי הסופרים הווינאיים, די היה משפטו השלילי של קטן-המבקרים בשכר לדכא את רוחו ולהחליש את אמונתו בכחותיו הספרותיים. במכתבים שכתב הרצל לארתור שניצלר בשנת 1892 מרפרף מעמד-רוחו בין יאוש ותקוה.

בשנת 1884 עקר הרצל את דירתו מווינה לזאלצבורג, במקום שהתרגל בבית-המשפט בתור עורך-דין. על דבר ישיבתו הארעית בזאלצבורג מספר הרצל עצמו כדברים האלה: “בשנת 1884 נִתן לי התאר דוקטור לתורת-המשפטים ונתקבלתי לפקיד שלא על מנת פרס בבית-דין תחת השגחתו של אחד השופטים. עמדתי במשרה זו בבתי-הדינים שבווינה ובזאלצבורג. בעיר האחרונה נעמה לי עבודתי ביותר. העיר והסביבה של הנן יפות, כידוע, מאד. לשכת-פקודתי היתה במגדל של מבצר ועל הספון שממעל לראשי, עמד הפעמון שצלצל שלש פעמים ביום בקולו הערב לאזני. מובן הדבר, כי יותר משכתבתי תעודות בשביל בתי-הדינים כתבתי חזיונות בשביל התיאטרון. בזאלצבורג בליתי את השעות היותר מאושרות בחיי. בחפץ-לב הייתי יושב ישיבת-קבע בעיר היפה הזאת, אבל מפני שאני יהודי לא היו מניחים לי לעולם להגיע לכהונת דיין. לפיכך הסתלקתי מזאלצבורג וגם מתורת המשפטים”.

בעת ההיא היה כח יצירתו גדול מאד. הוא כתב חזיונות של תיאטרון גם ציורי-הלצה, פליטונים גדולים וקטנים מעניני דיומא, בדיחות והומוריסקות בשביל עתונים שונים לימים ולשבועות. עד שנת השלשים שלו חבר שבעה עשר חזיונות תיאטראליים, המון פליטוני-מסע, מסות-ספרותיות ומאמרי-בקרת. ולא תמיד כתב מה שכתב בקלות יתרה. אפילו פליטון קטן יצא מעטו כמלאכת-מחשבת. הוא עבד והקציע ושכלל כל מלה שכלול אמנותי. הוא לא חפץ במשפטים ריקים, אלא צרף ולטש את הרעיונות, שנולדו במחו יום יום והביאם עד לידי מעלת הרהורים פלוסופיים.

קודם שעזב הרצל את זאַלצבורג עשה נסיעה לפאריז ויסובב בהרבה מערי צרפת וגרמניה. “חשק מיוחד היה חי בלב הרצל הסופר – כך מספר בריינין – לעשות מזמן לזמן, אחרי גמר עבודות קשות, נסיעות קצרות או ארוכות, לראות ערים, ארצות, מדינות ואנשים חדשים, שלא ידע אותם מתמול שלשום. והוא ידע את אמנות הנסיעה, הוא ידע להפיק ממנה כל תענוגיה המיוחדים, ועוד יותר את למודיה ונסיונותיה החדשים. כל נסיעה ונסיעה היתה מעשרת את רוחו, מרחיבה את אופק מחשבתו ומעמיקה את יחוסיו הפנימיים אל העולם הגדול אשר מחוצה לו. הוא גם ידע למסור בעטו את רשמי-המסע, למסור אותם באופן קל ונעים.” “ביחוד היו מצטיינים אותם הפיליטונים שלו, שבהם אָצר את רשמי מסעותיו אם בארצו או בארצות זרות. עין חדה היתה לו להסופר להכיר מסקירה הראשונה את תכונתם המיוחדת של המקומות ושל האנשים, אשר עבר על פניהם. דקות הרגשתו הועילה לו לחדור כהרף עין גם מבעד השטח החיצוני של החיים הזרים, אשר נפגש אתם פנים אל פנים”.

בשנת 1885 השתתף הרצל שנית במלחמת-ההתחרות, שהכריזה מערכת “הוויענער אַלגעמיינע צייטונג”, והפעם הצליח והפליטון שלו “דאס אַללטעג-ליכע” (מעשים בכל יום) זכה לפרס מצד סגנונו ותכנו. זו היתה הצלחתו ראשונה של הרצל בספרות, עם זה גם נקודת-הפוך בקאריירה הספרותית שלו. מאז שבה והתחדשה בו תקותו ושאיפות-היצירה שלו.

ביום 20 בנובמבר של אותה שנה נסע הרצל לברלין לבקש שם את אָשרו על במת החזיון. שם התודע אל גדולי הדראמאטורגים ולבעלי בתי התיאטראות: אבל את אשר בקש לא מצא במלואו. הוא קבל רק הבטחות טובות “לעתיד לבוא”. אולם בעודו יושב בברלין עצוב-רוח הגיעתהו השמועה, כי בבית-התיאטרון בניו-יארק הוצג חזיונו “טאבארין” בהצלחה מרובה. השמועה הזאת אמצה את לב הרצל בו ותהי שלומים לצערו. בדרך חזרתו לביתו סר לפראג ושם התראה עם דירקטור-התיאטרון המפורסם אנזילה ניימאן. אבל גם הבקור הזה היה כצמח בל יעשה קמח.

הטלגרמה והידיעות המפורטות שבאו אחריה על דבר הצלחת חזיונו של הרצל “טאַבארין” בניו-יורק, עשו רושם גדול על מו“לי העתונים שבגרמניה ובווינה. מאמרי הרצל, שעד כה לא הושם אליהם לב, נתקבלו עתה בכל מקום בסבר פנים יפות. הוא כתב בשביל “הפּרֶסֶה” הווינאית כל מיני פטפוטים בעילום שמו “קונץ”. גם עורך “הוויענער טאגבלאט” חפץ למשכו אל עתונו לזמן ידוע בתור נסיון, אבל הרצל לא עמד בתנאי זה. ההיסטוריון היינריך פרידיונג התאמץ לרכוש את פליטוני הרצל בשביל העתון “דייטשע צייטונג”, אבל המו”לים, שהיו גרמנים-לאומיים קיצונים וקרובים ברוחם אל האנטישמיים, דרשו מהרצל, כּי לא יחתום על מאמריו את שמו המפורש. הרצל דחה את הדרישה זאת בכל תוקף.

בסוף חדש ספטמבר נסע הרצל עוד הפעם לצרפת, ואחרי שבתו עת קצרה בפאריז עשה משם דרכו אל נורמנדיה. בדרכו לא ישב בטל, כי אם המשיך את עבודתו הספרותית. באוקטובר בא לברלין, והפעם האירה לו ההצלחה את פניה. הוא התודע אל עורך “הברלינר טאגעבלאט”, ארתור לוויזון, והלה קבל אותו במאור פנים ויאספהו אליו לעוזר לו בעתונו. הרצל שמח על הדבר מאד, כי נחשב “ברלינער טאגעבלאט” באותו זמן לאחד מגדולי-העתונים שבכל העולם, ולפיכך קוה להקנות על ידו פרסום גדול לעצמו ולחזיונותיו.

בשייכות לבקורו של הרצל בברלין ולהתודעותו שם אל עורך “הברלינער טאגעבלאט”, ארתור לוויזון, כדאי להביא במקום הזה פרט מעניין אחד מתולדותיו כפי שהוא מסופר מפי ראובן בריינין: “קרוביו של הרצל וגם אחדים מעמיתיו, ספרו לי, כי שנים אחדות לפני בואו בברית-הנשואים דבקה נפשו בבתו של הד”ר ליוויזון העורך הראשי של “הברלינער טאגעבלאט”. היא היתה עלמה מצוינה ביפיה ובחנה ובכשרונותיה הנעלים. שם טוב היה לה בכל ספירות החברה של ברלין. בהתודע אליה הרצל כבר עשתה לה שם בתור משוררת על הבימה. ואהבתו אליה גדלה מיום ליום וגם נפשה דבקה אחריו, ויהי בעיניה לבחיר מין האדם. הוריה היו מאושרים לראות את אהבתם העזה. דבר של ודאי היה להם, כי הרצל ישא את בתם היחידה, פנינת הנשים, לאשה, אך הרצל כבש את אהבתו בלבו ולא נשא עלמה זו שאהבתה אליו לא ידעה גבול, לאשה, יען כי אביה היה מומר, והיא כבר נולדה נוצרית".

 

IV    🔗

למרות הפרסום הגדול שכבר קנה לו הרצל בעת ההיא על במת הספרות והתיאטרון, היה נכאה ועצוב-רוח, ולא עוד, אלא שגם חשב את עצמו לאומלל. הצלחותיו הזורנאליסטיות לא נתנו ספוק לנפשו. הוא הרגיש במעמקי נפשו כי בין המטרה אשר חלם על אודותיה ובין הדברים אשר השיג רובצת תהום נוראה. הוא בקש לו כבוד-סופרים, – ומה מצא? – סמיכה לעוזר במערכת, ושוב התחיל מטיל ספק בכשרונותיו. וכך חשב בשעה שבפועל כבר היה סופר גדול בעל הרגשה לירית ונפש פיוטית עם רעיונות מקוריים ועם סגנון מקורי משלו.

הפרופסר קלנר כותב באותו ענין:

"כי היה הרצל סופר בכל עֹמֶק מהותו, כי היה חולם חלומות, צָר צורות ואמן-הלשון ולא רק – כמו שהאמין לפעמים בעצמו – איש-המעשה, על זה מוכיח בתוך שאר דברים קטע זה, שרשם בפנקס היומי שלו בימים הסוערים שלפני הקונגרס השלישי:

“מעסיקה אותי בשעה זו – כך כתוב ביומנו – יותר מנאום הקונגרס שעוד לא הוכן אצלי ויותר מן הקונגרס והמושלים ומן “הנייע פרייע פרעסע” תכנית של חזיון חדש בשם “האם הפושעת”, הגורם לי במחשבתי ענג גדול.” אין שום ספק בדבר, כי הרצל היה סופר מלידה, ואף על פי כן לא נמצא בעשרת השנים הראשונות של עבודתו הספרותית ראוי לתשומת-לב מיוחדת מצד הסופרים והקוראים. הוא כבר היה כוכב חדש דורך על שמי-היצירה האמנותית ואיש לא הרגיש בו.

ובשעה שהתהלך הרצל קודר בחמת-רוחו, העמיד פנים לעיני הוריו כשמח וטוב-לב. אבל מאמו לא נסתר הדבר. היא הרגישה בצערו ותשתתף בו, בצר לה בקשה עצות בלבה איך ובמה לעודד את רוחו. והיא נזכרה, כי לאחר כל נסיעה שעושה תאודור בנה הוא שב מדרכו מאושש ומלא-רוח-עז, ופעם אחת שאלה אותו לתומה, אם אין את נפשו לבקר את הנגב, את ארץ-הגעגועים, שממנה שאבו את רוח קדשם הרבה מגדולי האמנים היוצרים. יעקב אביו התכונן להביע לדבר מחאה נמרצת, אבל לאחר הסתכלו בעיני אשתו כבש את מחאתו בפיו, ויאמר: “צדקה האם גם הפעם. באיטליה כבר שורר האביב בודאי. את מאתים הגולדין תשיב לך אחרי כך בנקל”.

תאודור חבק את אמו וישק לאביו ויקפץ בחדר כנער קטן. ואמנם מצאה האם את התרופה הנכונה למצב רוחו המדוכא של בנה.

באמצע חדש פברואר נסע הרצל לאיטליה. מדרכו כתב להוריו בכל יום מכתבים קצרים. עוד לפני מסעו הראשון אמרה לו אמו: אלינו תכתוב רק בקצור היותר נמרץ על דבר שלומך; את רשמי-מסעך תעשה לקנין הרבים". וכך עשה. הרי דוגמה: ביום 25 פברואר הודיע להוריו מוֶונדיג: “אך זה מעט באתי בריא וטוב, עתרת נשיקות מבנכם הנאמן תאודור”. מוונדיג נסע דרך פיזה לליבורנה. אחרי שני ימים עשה דרכו לרומי. שם בלה שבוע ימים ומצא לו עת לכתוב פליטונים אחדים. ביום 27 בפברואר כתב להוריו: “שלום לי ורוחי נכון בקרבי. מצב-הנפש המדוכא, שנמצאתי בו בווינה מבלי להגיד לכם, חלף עבר, ועתה נגה שמש ששון בלבבי”, כך עבר הרצל בכל ערי-איטליה, ומראות-הטבע וההוד והקסם השפוכים עליהם הרהיבוהו ויפתחו לפניו אופקים חדשים של שירה ופיוט ואפשריות חדשות של יצירה אמנותית, אשר לא אחרו מהתבלט בכל אשר יצר מאז בספרות ובחזיון.

המסע האיטלקי הזה היה – כמו שהרגיש הרצל עצמו – ההתחלה האמתית של הקריירה הספרותית שלו בווינה. הפליטון “אֶמֶפְלַיי”, שפרסם “בהוויענער אללגעמיינע צייטונג”, נחשב בשעתו מאורע בחוגי הקוראים והסופרים. אז אסף אליו מו"ל העתון הנזכר, בארון קאָליש, את הרצל אל המערכת בתור עורך החלק הפליטוני. נראה היה אז, לכאורה, כאלו כבר השיג הרצל את מטרתו. אבל לא כך היה. לאחר עבור עת קצרה נתן לו הבארון קאָליש פטורין מעבודתו במערכת שלו.

אלו נמצא הרצל בתנאים אחרים, היה מסלק את עצמו מן הפליטונים לגמרי באשר נוכח לדעת, כי לא הם יעלוהו לאותו גרם-המעלות בחיים ובספרות, שנשא את נפשו אליו. כך היתה גם דעתו של הסופר הגרמני המפורסם זודרמן, אשר התודע אליו על האי קאֵפרי, והרצל כבר התכונן לעזוב את הפליטון לגמרי ולהקדיש את עטו אל הרומאן או אל התיאטרון. הוריו הטובים בוודאי שלא היו מתנגדים לדבר, שיחדל בנם מבקש לו לחם חֻקו בעבודת כתיבת פליטונים ושישב ישיבת מנוחה ושלוה ויצפה ליום שיביא לו הצלחה מרובה על במת התיאטרון, אבל רגש הגאון שבהרצל לא הסכים, כי צעיר בן עשרים ושבע שנים שכמותו יהיה נזקק לכיס אביו, ועל כן בקש לו מקום להרויח כדי שלא יהיה מצבו החמרי תלוי באחרים. ואפשריות של מקורי-פרנסה לא חסרו לו בעת ההיא. מו“ל אחד הציע לפניו לעבור לברלין ולקבל עליו את עריכת העתון “די ביהנענוועלט” בשכר של 750 מארק לרבע שנה. הדבר הזה לא יצא לפעלו. בקיץ של אותה שנה נעשתה פנויה במערכת “הברלינער טאגעבלאט” משרת המבקר התיאטראלי והרצל השתעשע בתקוה, כי המשרה הזאת תנתן לו. גם תקותו זו לא נתקיימה. אבל ארתור לוויזון הודיע אותו, כי במערכת “הפראנקפורטער צייטונג” מבקשים קוריספונדינט פאריזאי והשיא לו עצה לפנות אליה בדבר, גם נתן לו מכתב-המלצה אל העורך כתוב דברים חמים. בשמחה רבה עשה הרצל כעצת לוויזון, היות קוריספונדינט לאחד מגדולי עתוני-התבל מן המטרפולין הצרפתית – אפשרות זו הרהיבה אותו מאד. אבל גם תקותו זו לא נתגשמה במעשה. במערכת “הפראנקפורטער צייטונג” הודיעו אותו, כי המשרה הפאריזאית כבר נִתנה לאחר, אפס כי ישנה בשבילו משרה אחרת, ועליה ידבר אתו המו”ל זאַנעמאן אשר יבא בקרוב לווינה. אולם זאָנעמאן לא בא והדבר נשתקע. לאחר שנשא הרוח את כל תקוותיו החליט הרצל בנפשו לעשות מעשה, שהיה קשה עליו עד מאד: הוא הציע לפני עורך “הנייע פרייע פרעסע”, כי יתן לו מקום לעבוד בעתונו, אבל הצעתו לא נתקבלה.

בשנת 1888 האיר הגורל את פניו להרצל: אחדים מחזיונותיו הוצגו על הבמה בפראג ובברלין בהצלחה מרובה. פרסומו הלך הלך וגדל והביא לו בפריו גם שכר רב. ממקומות הרבה התחילו פונים אליו בהצעות על דבר עבודת-סופרים בתנאים טובים מאד.

בחדש מאי נכנס הרצל בתור חבר אל אגודת הסופרים והז’ורנאליסטים בווינה “קונקורדיה”. אז עלה הרעיון על לבו לקחת את מבצר ה“נייע פרייע פרעסע” בסערה. הוא קוה, כי פליטוני-המסע שלו מקיץ שנת 1888 יפתחו לפניו את דלתות העתון הנזכר.

בתחלת חדש יולי עשה הרצל נסיעה לאנגליה. בלונדון שהה שני שבועות. העיר הענקית הזאת עשתה עליו רושם כביר מאד. משם ערך שורה של פליטונים לה“נייע פרייע פרעסע”, והפעם לא יכל אמנם המבצר עמוד בפניו ויפול. מאז התחילו בעלי העתון הנזכר מבקשים קרבתו ומפנים מקום לפליטוניו על הסדר. גם יתר העתונים הגדולים בווינה דפקו על דלתותיו, ויצא שמו בכל הארץ.

 

V    🔗

גם אחרי הצלחותיו המרובות על במת התיאטרון לא נתן הרצל מנוחה לנפשו, ויוסף להתחזק בעבודתו בכל כחותיו בשאפו לבצר את עמדתו הז’ורנאליסטית בצרון איתן. הוא חפץ לבנות לו בית. עוד בהיותו סטודנט מצא לו מהלכים בבתיו של הסוחר העשיר יעקב נאשויאֶר ומאז נעשה ממבקריו התמידיים. משפחת הנשויאֶרים באה מביהם. מוריץ נאשויאר, שיצא בימי נעוריו לאונגאריה, נתן ללמודים העבריים ערך יותר מיוחד מלידיעות החילוניות ולמשלח-יד, אבל את בניו ווילהלם ויעקב חנך חנוך מופתי. האחים באו לווינה ויסדו שם את הפירמה “ווילהלם נאשויאר”, שכעבור זמן מועט נתפרסם שמה לתהלה. שני האחים יסדו בתי-חרשת ומסחרם פרץ בארץ. יעקב נשא לו לאשה את זשעני היפה ממשפחת קאָלינסקי, אשר ילדה לו ארבעה בנים ובת אחת ושמה יוליה.

יוליה זו בעלת שערות-הזהב ועיני-התכלת משכה אליה את לב הרצל, והיא השיבה אהבה אל חיקו. ברשימות מסעותיו משנות 1888, 1887, 1886 נזכר שמה הרבה פעמים. במכתביו להוריו היה מרמז לפעמים, כי נכספה נפשו להכניס בת לביתם. בקיץ שנת 1889 כבר היה מצבו בצבור הווינאי כל כך איתן, עד שמצאו הורי יוליה לאפשר למסור את בתם על ידו. חתונתו היתה ברַייכֶנוי ביום 25 יולי שנת 1889. אחרי חתונתם נסעו לצרפת ויבקרו יחד את כל המקומות, שישב בהם הרצל בעודו תלמיד: בפאריז, קאלוואַדאָס, טרוּוויל…

בתחלת ירח אווגוסט יצא הרצל למסעיו. הנסיעות כבר היו לו לצרך נפשי; הן החליפו את כחו ועודדו את רוחו. פחות מכל השתעמם בשבתו במרכבת-הברזל והביטו את הארצות, אשר עברו על פניו. בדרכו התודע לסופרים אמנים וגדולי אנשי-המדע, ודפלומאטים של המדינות השונות, אשר כרתו אתו ברית-ידידות. בחדש אוקטובר, כשהתכונן לשוב לביתו ווינאה, קבל על-ידי הטלגראף הצעה ללכת תיכף לפאריז בתור קוריספונדנט של ה“נייע פרייע פרעסע”. בשכרו קצבו לו סכום של אלף פראנק לחדש מלבד כל ההוצאות. הרצל קבל את ההצעה מתוך קורת-רוח מרובה. הוא ידע, כי הפעם באה ההזדמנות לידו להצטיין ולהתגלות בכל סגולות כשרונותיו. “הקורספונדינט הפאריזאי הוא – קפיצה למרום, לשמחתכם הורי היקרים והחביבים”… כך כתב אז להוריו.

מספרים, כי הד“ר באַכער עורך ה”נייע פרייע פרעסע" נמלך תחלה בגדל הפליטוניסטים הגרמנים הוגא וויטמאן אם יכשר הרצל לפי דעתו למשרת קוריספונדנט מפאריז. על זה ענהו ווטמאן: “לכשירצה יכול יוכל וגם יפליא לעשות; הסכנה האחת היא – כשרונו הספרותי”.

הרצל עצמו מספר ברשימותי האבטוביאוגראפיות על אודות ההתמנות הזאת כדברים האלה: בשעת מסעי בשפאניה בשנת 1891 הציעה לפני מערכת העתון הווינאי “נייע פרייע פרעסע” להיות הקוריספונדינט שלה בפאריז. קבלתי עלי את הדבר אף כי עד העת ההיא מאסתי בפוליטיקה ונפשי בחלה בה. בפאריז נתנה לי האפשרות להכיר מה טיבו של דבר זה, שהעולם קורא לו בשם פוליטיקה. את דעתי על אודותיה חויתי בספרי הקטן “Das Palais Burbon”.

בסוף ירח אוקטובר בא הרצל לפקודת משמרתו פאריזה. בעת הראשונה ישב שם בגפו. הרצל מלא את תפקידו החדש באופן מוצלח מאד, ובעלי “הנייע פרייע פרעסע” שמחו לראות, כי עלתה להם בחירתם יפה מאד. הרצל היה תמיד סוקר שנון ועכשו למד גם להקשיב. בימים הראשונים הסבו לו הויכוחים בבית-הנבחרים הרבה טורח וקושי, אבל לא ארכו הימים ואזנו לֻמדה לתפוס בנקל את הדברים והוא כבר ידע לערוך על פי מלים בודדות משפטים שלמים, וכך עלתה לו מעט, מעט להמציא לעתונו דין-וחשבון מפורט על דבר כל הנעשה והמדובר בהפרלמנט.

בסדור הטלגרמות נתמך מאת אחד מקרוביו, הסופר יוסף זיקלאָס, אשר שמש אצלו בתור מזכיר ושתי פעמים ביום, בשעה השביעית וחצי בבקר ובשעה החמשית בערב, עבדו יחד עד שנשלחו הדיון והחשבון “להנייע פרייע פרעסע”.

אף כי עבודתו בתור קוריספונדינט עלתה לו בהרבה משעות היום והלילה, עוד מצא לו עת לכתיבת פליטונים מצוינים באמנות היצירה ובברק הסגנון לה“נייע פרייע פרעסע”. כל מה שכתב, אם על התיאטרון הפאריזאי, או על דבר איזו מישיבות האקדמיה, אם על האנארכיסטן ראַוואַשול או על בתי-המרזח שברובע הלאַטיני, – הכל היה מלא חן וקסם ומוטבע בחותם אישיותו הגדולה. פליטוניו אלה של הרצל רכשו לה“נייע פרייע פרעסע” המון קוראים חדשים מכל שדרות הצבור.

ימי ישיבתו של הרצל בפריז היו לו ימי עלִיה וגדוּלה. קֶסם פניו היפות, עשר רוחו, נועַם הליכותיו – כל אלה פתחו לפניו את כל הדלתות וקרבו אליו את לב הבריות. “מה שכתב – הקסים את הלבבות, דבר יצא מפיו – צד נפשות, ומה שעשה – מצא חן”. הוא היה חביב מאד בשדרות העליונות של הצבור. הכל בִקשו את קרבתו גם אילי-הכסף גם גדולי-הרוח.

הרצל, בתור סופר ה“נייע פרייע פרעסע”, בִקר ארבע שנים על הסדר את ישיבות בית-המחוקקים הצרפתי ב“היכל בורבון”. הוא ראה בעיניו יום יום את הפוליטיקאים, חכמי-המדינה – כשהם יושבים על האבנים ויוצרים את גורל העם וגורל הארץ, אשר נמסר לידם. הוא ראה את עושי-הבחירות ואת מַשִיבֵי-הרוחות, את מגבבי-הפרַזות ואת מזיפי-הרגשות, את הנבחרים שליחי-הצבור, המדברים בשם היושר והצדק ובפועל אין עיניהם אלא לתועלתם הפרטית. הרצל עמד על הדבר, כי הגלגלים המניעים את הנהגת העם הצרפתי הם שקר וחנֶף, רדיפת-הכבוד וחמדת-הבצע. משטרי-אירופה המַשכלת נגלו לפניו כסמל ההשחתה והרקבון, הירידה וההתנונות המוסרית, ומאז נכרתה אמונתו בה.

כל הרשמים האלה מבית-המחוקקים הצרפתי שמשו להרצל חמר להרבה ציורים, רשימות ותמונות. בכל אלה הציג לראוה את היסודות הרעועים של הפרלמנט הצרפתי ומתח בקרת חריפה מאד על המפלגות והכנופיות הפוליטיות השונות. מאמריו של הרצל על דבר מהותם וטיבם של החיים הפוליטיים בצרפת הבליטו בו עין בוחנת וחודרת אל הנעשה לפנים מן הקלעים ולמסתרי-היצירה של כל הסכסוכים והאינטריגות הנרקמים מסביב לבית-חרשת הנהלת הממלכה שם. הרצל שולח את חצי הסאתּירה שלו אל גדולי העסקנים המדיניים הצרפתים, אינו נושא פני מיניסטרים, וביניהם מי שהיו בהמשך הזמן נשיא הריפובליקה הצרפתית ריימונד פּואנקרה ופּאול דישנל. הוא קורע את המסכה מעל הפרלמנט כֻלו ומציגהו בנוולותו לעיני כל העולם.

בשנת 1895 נתפרסמו רוב הפליטונים האלה בספר מיוחד בשם הכולל “היכל בורבון”. את הספר הזה, שחשב אותו הרצל כל ימיו לטוב שבחבוריו, הקדיש להוריו. הספר הזה לעצמו מכיל תורה שלֵמה בחכמת-המדינות ורשומו גדול לא רק לשעתו, כי אם גם לדורות. הרעיון העיקרי המונח ביסודו והעובר כחוט השני בכל דפי-הספר, הוא, כי הפחותים שבבני-האדם חותכים גורל מדינות ועמים, - דבר שצריכה האנושות להתקומם לו. צריך לתקן, את העולם על ידי תכנית של הנהגה חדשה, תכנית שיש בה מיצירה האמנותית.

בעת ההיא כבר פסק הרצל לחלום על כתר של גדולת חוזה-חזיונות. במשך שתי השנים הראשונות לשבתו בפריז לא כתב דבר בשביל התיאטרון, אף כי ידידיו הקרובים לו, וביניהם הסופר המפורסם ארתור שניצלר, חזקו עליו דבריהם, כי לא יסלק את עצמו מן המקצוע האמנותי הזה, שהוא “מוכשר לברוא בו גדולות”. במכתבים שכתב הרצל באותו זמן לרעיו הסופרים הוא אומר, כי “ממלאכת המחשבת נשארה לו עתה אך מעט אהבה אל האמנות”. את הרצל התחיל מעסיק עתה אידאל אחר – להֵעָשות פוליטיקן. הוא הרגיש בנפשו, כי יש בו כל המעלות הנצרכות וגם כחות-היצירה והעז והמרץ הדרושים לדבר. כנפים נבראו לו. צריך אך לטוס את הטיסה הראשונה…

---

 

VI    🔗

אלמלא מוצאו היהודי של הרצל, בוודאי שהיה מוצא בנקל את הדרך להגשמת האידאל הזה. אבל הוא הרגיש את עוון מולדתו על כל פסיעה ופסיעה. זה המריץ אות להטות באחרונה את שאיפותיו הפוליטיות בדרך העולה אל העם העברי, שהתנכר לו עד כה.

ידידיו וקרוביו של הרצל השתוממו מאד לראות, כי משנת 1895 שם פניו אל שאלת-היהודים. קוראי ה“נייע פרייע פרעסע” חשבו בעת הראשונה כי אין זו אלא הלצה מצד הפליטוניסטן הגדול. גם הרצל עצמו לא ידע לברר לו את סבת הדבר. התעוררו בו איזו שאיפות ערפליות ומאויים בלתי-ברורים. עתה כשיודעים אנחנו את חייו הפנימיים של הרצל ואת יחוסיו למאורעות הזמן אנו רואים, כי "מדינת-היהודים " שלו הוא החוליה האחרונה משרשרת שאינה פוסקת של רעיונות והגיונות על דבר שאלת-היהודים, התוצאה האחרונה של פרוצס-נפשי, שאי אפשר לעמוד על ראשיתו מפני שהפרוצס הזה, המלחמה המכאבת שבין היהודי ובין הסביבה הזרה, מתחלת אצל הנער הישראלי בעל הנפש היפה מצעדו הראשון בחיים. אפשר שהרגיש הרצל ראשונה בצרת היהודים בשעה שנפגע בבית-הספר הראלי על ידי לעגו של המורה האנטישמי. להתאולוגיה היהודית וגם להנוצרית לא נתן הרצל כל ערך. הרצל לא יכל נשוא את נטיות העבדות של עמו, שלא הבין את סבתן. הוא האשים את היהודים, כי במכוון הם מבדילים את עצמם מיתר העמים, ויכלה בהם את חמתו בחרוזים שנונים שכתב ביומנו. את התמרמרותו על בני עמו וצערו על היותו קרוב להם קרבת-הגזע הביע לא פעם אחת במכתביו להוריו.

האנטישמיות התיאורית נגעה אל לבו ותרעימהו. כבר ספרנו למעלה, כי ספרו של דירינג “שאלת-היהודים” היה לו כמהלומה. לפנקס היומי שלו הכניס הרצל רשימה גדולה, שבה הוא מברר את טענותיו של דירינג נגד היהודים ומהרס אותן אחת, אחת.

כעבור שנה כבר התחיל הרצל מרגיש בעצמו את דקירותיה של האנטישמיות. זה היה בשעה שחדרה שנאת-ישראל לאגודת-הסטודנטים, שנחשב לחבר לה. אז נפרד הרצל מעל האגודה פרידה שעלתה לו בעלבונות גסים.

על דבר השנים שבין 1883–1895 מספר הרצל עצמו כדברים האלה:

"מתי החלותי להתעניין בשאלת-היהודים? אדמה, כי מן היום שנתעוררה. אין לי כל ספק, כי זה היה בשעה שקראתי את ספרו של דירינג. באחד מפנקסי-יומני נמצאות הערותי הראשונות על ספרו של דירינג והענין שהוא דן בו. אמנם לא הייתי אז – בשנת 1881 או 1882 – סופר עדיין, אבל יודע אני, כי גם היום יש שאני חוזר על אותם הדברים, שכתבתי אז. בשנים הבאות כרסמה אותה שאלה כיתוש במחי ותגרום לי עצב הרבה ותעשני לאומלל. מאז אירעו מאורעות בחיי, שהשיבו אותי בכל פעם אל שאלה זו.

מובן הדבר, כי בכל שנה עוברת נשתנו רעיונותי, אבל מיד נשארתי בהכרה היסודית שלי. בתחלה מררה שאלת-היהודים את רוחי מאד. אפשר שהיתה שעה, שנכון הייתי בה להתחמק ולעבור אל הנצרות. אבל בכל אופן היו אלה שאיפות בלתי מבוררות של חולשות-הנער. מעולם לא חשבתי להמיר את דתי בפועל, או לשנות את שמי. על זה מעידה האניקדוטה הבאה: פעם אחת – זה היה בראשית עבודתי בספרות – כשהבאתי כתב-יד למערכת ה“דייטשע וואכענשריפט” יעץ אותי הד"ר פרידיונג, כי אחתום עליו בשם שאין בו משום צלצול יהודי. אני דחיתי את הצעתו בכל תוקף ואמרתי, כי רוצה אני להקרא בשם אבי גם לימים הבאים וכי נכון אני לקחת את הכתב-שלי בחזרה, אבל העורך נכנע לי וקבל את מאמרי.

כמובן ארבה לי שאלת-היהודים בכל פנה. אני נאנחתי על הדבר ויש אשר צחקתי צחוק מר והרגשתי את עצמי אומלל, אף על פי שבפועל לא נפגעתי עדיין על ידה פגיעה קשה. אז עלה על לבי לכתוב רומאן מחיי היהודים. את כתיבת הרומאן הזה קבעתי לימי מסעי בספרד בקיץ שנת 1881.

זו היתה תכנית היצירה הספרותית היותר גדולה, שהגיתי בה בעת ההיא. הגבור הראשי צריך היה להיות ידידי הנאמן היינריך קאנא, אשר בפברואר שנת 1891 אבד את עצמו לדעת בברלין על-ידי יריה. ברומאן זה חפצתי, כמדומה, להציב לו יד ושם. על פי התכנית שלי היה שם הרומאן “זאמועל קאהן”. ביחוד היה עם לבבי להעמיד את היהודים העניים הישרים והמבוזים על לא דבר לעומת היהודים העשירים. האחרונים אינם סובלים על ידי האנטישמיות, אף כי רק הם שהביאוה לאויר העולם.

מערכת ה“נייע פרייע פרעסא” קראה אותי להיות לסופר לה בפריז. אני קבלתי את המשרה כי הבינותי תיכף, שפה תהיה לי ההזדמנות לראות את העולם הגדול וללמוד בו הרבה. אבל צער גדול היה לי מזה, שהזנחתי את מחשבתי על דבר כתיבת הרומאן.

בפריז נכנסתי – בתור סוקר למצער – אל הפוליטיקה. אני ראיתי כיצד ובמה מושלים בעולם. ההמון היה לי לפלא, וזמן רב לא יכלתי לעמוד על אָפיו. גם פה נזדמנה לי האנטישמיות, אבל לא נפגעתי על ידה פגיעה ישרה. באוסטריה ובגרמניה צריך אני לפחד תמיד, פן יקראו לי מאחורי “הֶפּ-הֶפּ”. פה אני יוצא ובא בתוך ההמון ואין איש מרגיש בי.

עד כה שמעתי באזני קריאות “הֶפּ-הֶפּ” שתי פעמים. בפעם הראשונה היה זה בעברי דרך מיינץ. בערב נכנסתי אל בית-תזמורת מן הבינונים. שתיתי שם כוס שכר ואקם ממקומי לגשת בתוך הרעש והעשן אל הדלת, והנה קרא אחרי אחד הנערים: “הֶפּ-הֶפּ” ורבים ענו אחריו בשאון. בפעם השניה קראו לי בבאדן שעל יד ווינה בשם-החרוף “יהודי נבזה”. מקריאה זו הרגשתי את עצמי נעלב ביותר, מפני שנשמעה לא על אדמת-נכר, כי אם במקום מגורי.

האנטישמיות הפריזאית לא הכבידה עלי, כאמור. אני החלותי להבין אותה הבנה הסטורית ולסלוח לה.

קודם כל עמדתי על אי-תועלתה ואפסותה של “המלחמה באנטישמיות”. בדברי-מליצה כתובים על גב הנייר אין לעשות בזה כלום. אפילו אם ישבו בועדי-עזרה כאלה אנשים חכמים ונבונים, לא יעוררו אלא גיחוך. דמיונם כועדי-העזרה הבאים לאחר שטף מים, שאינם מועילים כלום. מרת ברתה פאן זוטנר שוגה ברואה – כמובן זהו משגה הראוי לכבוד – אם היא מאמינה, כי ועד שכזה יכול להושיע. כך הוא הדבר גם בנוגע לועדי-השלום. אדם, הממציא חמר-נֵפץ מבהיל, פועל לטובת השלום הרבה יותר מאלפי מלאכי-שלום.

כך עניתי בהזדמנות אחרת גם להבארון לייטנברגר, כששאל אותי לפני שלש שנים מה דעתי על דבר העתון “פרייעס בלאט” הנלחם באנטישמיות. אני לא נתתי כל ערך לדבר. אמנם אפשר לפעול קצת על ידי מאמרי-סופרים – אמרתי לו ובאותו מעמד הצעתי לפניו תכנית של עתון, שראוי לצאת על ידי נוצרים כשרים למטרת מלחמה בשנאת-ישראל. אבל הבארון לא מצא לאפשר לקבל את תכניתי, מפני שהיא צריכה לעלות לו בדמים מרובים או מטעם אחר. הוא רצה רק במלחמות קטנות נגד האנטישמיות.

היום אני מוצא, כמובן, כי מה שהצעתי אז אינה אלא הצעה רפויה וקלושה, שלא היתה מביאה שום תועלת.

האנטישמיות גָדלה והיא הולכת וגדֵלה, – וכך גם אני.

הפרופיסור קלנר כותב על-דבר התעוררות ההרגשה היהודית אצל הרצל כדברים האלה:

“המסתוריה העתיקה על דבר השייכות ההדדית שבין העתיד והעבר, העובדה המפליאה, כי הנכדים גושרים גשר על פני התהום שבין הבנים והאבות, נתקיימו גם בהרצל. מן היום שנולד לו ילדו הראשון התחילו מכתביו להוריו נושמים רגש יהודי מיוחד, והרוח היהודי שפוך על שפתו וסגנונו, בדיחותיו והלצותיו”.

מעל עמודי ה“נ.פר. פּר.” חדרה שאלת-היהודים לאזני הרצל לעתים תכופות. באחד מקטעי רשימותיו הוא אומר בנוגע לאנטישמיות:

“לא. שאלת-היהודים, שאנחנו מתפארים ושמֵחים בה היום, אין לה דבר עם התיאולוגיה והפולחן הדתי. עברו הזמנים, שבהם היו האנשים הורגים איש את רעהו בגלל הצורות של החיים הדתיים. שאלת-היהודים אינה לא שאלה לאומית ולא קונפיסיונלית, כי אם סוציאלית”.

אבל השקפתו של הרצל על דבר מהות האנטישמיות לא היתה כהשקפת רבים בשעתו, בכל זה היה אז עדיין אף הוא בין המרובים, שהחליטו, כי שנאת-ישראל היא מחלה עוברת, חזיון זמני. “גורל הפועלים בבתי-החרשת – כתב בספרו “היכל בורבון” – כגורל היהודים, שבמקרה הם חיים בתקופה של אנטישמיות. יהודי התקופה הבאה יראו ימים יותר מזהירים; אלה של היום מוכרחים לסבול”. בפנקסו היומי של הרצל רשומה שיחה מעניינת זו שהיתה לו עם גדל-הסופרים הווינאיים באותו זמן, שפיידל:

"התהלכנו בעמקים מתנוססים בירקרק חרוץ ונתפלסף, ולבסוף באנו לשאלת-היהודים.

אנכי אמרתי: מבין אני את האנטישמיות. אנחנו היהודים השתמרנו, אם כי לא באשמתנו, כגוף זר בתוך העמים השונים. בגיטו סִגלנו לנו מדות הרבה המתנגדות לטעם הצבור. תכונתנו נשחתה על-ידי הלחץ; צריך שיבא לחץ אחר ויתקננה. בפועל אין האנטישמיות אלא תוצאת האמנציפאציון של היהודים.

העמים החסרים את ההבנה ההיסטורית – וכך הם כולם – אינם רואים אותנו כפרודוקט היסטורי וכקרבנות ימי החשך והרעה שעברו. אין הללו יודעים, כי הגענו לידי כך מפני שלחצו אותנו ביד קשה, מפני שבאותו הזמן שאמונת הנוצרים חושבת לעון פלילי לעסוק ברבית, הכריחו אותנו המושלים בחזקה לטפל בעסקי-ממון. דבקים אנחנו בכסף מפני שדחפו אותנו אל הכסף. עם זה נצרכנו תמיד להיות מוכנים למנוסה או להגן על נפשנו מפני מעשי-שוד. זהו מקור יחוסנו אל הכסף. על ידי כל הצרות האלה נשחת אָפינו, שהיה לפנים כל כך מלא גאון וכל כך יפה. הלא היינו בני-אדם, שידעו להָגֵן על הארץ בימי-מלחמה, ואם הכו אותנו במשך אלפַּיִם שנה ולא אבדנו עדיין, אות הוא, כי היינו עם מצוין מאד בכשרונותיו ובסגולותיו.

אך משגה היה זה מצד הליבראלים להאמין, כי אפשר להשוות את בני-האדם בזכיותיהם על ידי פקודה מודפסת בעתון של הממשלה. כשיצאנו מתוך הגיטו, נשארנו עדיין בכל זה יהודי-הגיטו. צריך היה שינתן לנו זמן, שנתרגל בו אל החופש. אבל העמים הסובבים אותנו חסרים אותו גֹדל-הנפש או הסבלנות. הם רואים רק את חסרונותיהם וקלקוליהם של המוצָאים לחפשי, ולא יעלו על לבם, כי המשוחררים הללו נענשו על לא עול בכפם. ובצירוף לכל הדברים האמורים באות הדעות הסוציאליות של זמננו נגד נכסי דניידי, שבמשך הרבה מאות שנים הוכרחו היהודים לבקש בהם את פרנסתם. אבל אם יעזבו היהודים את עסקי הממון ויאחזו בפרופיסיות ובמשלחי-יד, שנמנעו מהם קודם, אז יגרמו על-ידי זה הפסד גדול למצב פרנסתם של בני השדרות הבינוניות, ובשורה ראשונה וקודם כל להם עצמם, כמובן.

אולם האנטישמיות, שידה תקיפה כל כך בלא-יודעים בתוך ההמונים הגדולים, לא תזיק ליהודים. אני חושב אותה לתנועה מביאה תועלת לאָפיו של היהודי – תועלת חנוכית. אין החנוך בא אלא על ידי צרות. היהודים יסתגלו אל המצב. הם פושטים צורה ולובשים צורה וגזעם לעולם עומד.

עקבות השפעה מעיקה אחת עלולים להכָּחֵד רק על-ידי השפעה מעיקה אחרת.

על זה אמר שפיידל: “זוהי השקפה היסטורית-עולמית”.

נפרדתי מעל שפיידל ואסע עם בוא הערב לבאדן. כשנכנסה המרכבה שלי אל מנהרת ההרים באו לקראתי שני צעירים, והאחד מהם לבוש בגדי-קַדֶט. אני ישבתי אז שקוע במחשבות. פתאום שמעתי קול קורא מאחורי-המרכבה" “יהודי נבזה!”

חמתי בערה בי. התנשאתי ממקומי והפכתי את פני בקצף אל הצעירים, אבל הם כבר הרחיקו ללכת. אולם כעבור רגע כבר לא נשאר בי שום סימן של רצון להכָּנס במלחמה עם נערי-הרחוב.

 

VII    🔗

עוד לא נדם בלב הרצל הֵד שיחתו עם שפיידל נזדמן לו לשבת לפני הצַיּר בֶּר, שצִיֵּר את תמונתו על הבד. במרוצת השיחה באו שניהם לידי מסקנה, כי לא יסכון ליהודים להיות אמנים ואידאליסטים טהורים מכל שמץ נטיה חמרית. קללת אלהים רובצת עלינו, ומעולם לא נֵחָלץ מתוך הגיטו. באותה שעה נולדה במחו של הרצל תכנית “הגיטו החדש”. במשך שלשה שבועות של עבודה שקדנית נוצר החזיון.

כך התחיל הרצל בלא-יודעים לעצמו, ובוודאי נגד רצונו, לעבוד לטובת העם העברי. מפעלו הראשון על שדמה זו היה “הגיטו החדש”, או “הגיטו”, כמו שנקרא החזיון בתחילה. כמעט בנשימה אחת כתב את החזיון: בשבעה עשר ימים (מיום 21 באוקטובר עד 8 בנובמבר שנת 1894). הוא הרגיש בסער שעתיד חזיונו זה להטיל. הוא ראה בעיני רוחו את פניהם הנבוכים והזועפים של הדירקטורים היהודים בעלי-התיאטראות; הוא שער בנפשו את התמרמרות היהודים מבקרי התיאטראות בראותם צלמי יהודים חיים מוצגים על הבמה. אם מפני שלא הרגיש הרצל את עצמו חזק כל כך בעמדתו הספרותית והתירא פן לא תוכל להתקיים בפני הסער העלול להתקומם נגדו, או מפני שחפץ, כי יעשה החזיון רושם כשהוא לעצמו מבלי היות מושפע מאישיותו ומעברו הספרותי של המחבר, – לא חתם על החזיון את שמו המפורש, כי אם את האנונים “אלברט שנאבל” ושלח אותו על ידי רעו הסופר ארתור שניצלר לאחדים מבעלי-התיאטראות. מלבד שניצלר לא ידע איש מי הוא המחבר האמתי של החזיון. אבל כל הדירקטורים של התיאטראות שפנה שניצלר אליהם, ענו לו בשפה אחת ודברים אחדים תשובה של שלילה. כולם מאנו להציג את ה“גיטו” על הבמות שלהם.

בספרו של הפרופיסור קלנר, שממנו אנחנו שואבים את הידיעות האלה, מובאים שני מכתבים שכתב הרצל מפריז לארתור שניצלר, שעל פיהם מתבררות לנו תולדות חזיונו הנזכר ותכליתו. מפני חשיבות הענין אנו מוסרים בזה את תוכן המכתבים האלה במלואם.

א “בשום אופן אין אני רוצה להגן על היהודים או להביא להם “הצָלה”, רוצה אני רק להביא את השאלה לידי דיסקוסיה בכל תוקף. יבאו אחר-כך המבקרים והעם ויצדיקו או יאשימו. אם אך אעלה על הבמה, אז כבר השגתי את מטרתי. מה שיהיה אחרי כן – אחת היא לי. אני שורק שריקת-בוז על הכסף, אף כי כמעט אין לי כל, וגם על כבוד תהלתי, אף שאני חסר אותו לגמרי. גם איני רוצה להיות פייטן מעורר סימפטיה. רוצה אני להביע את אשר עם לבבי. אם יבא חזיוני זה לעיני הבריות, אז יוקל ללבי ונשמתי”.

17 דצמבר 94.

ב אין לאיש מזה אפילו מושג קל שבקלים. שתי פעמים כמעט שבאתי לידי נסיון לגלות את סודי. בפעם הראשונה היה זה בביתו של הצַיָר בֶּר, שצִיֵר את תמונתי. בביתו נוצר החזיון. פעם אחת בשבתי לפניו ביררתי לו בהתלהבות מיוחדת את מצב שאלת היהודים באוסטריה. התלהבות זו לא סרה ממני גם בלכתי מעמו. בדרך חזרָתי לביתי חלף לנגד פני החזיון כולו. ביום השני אמרתי אליו: בֶּר, אלמלא הייתי עתה שכיר-יום ויכלתי לנסוע למשך ארבעה עשר ימים לראווילה, כי אז יצרתי חזיון.

הוא נעץ בי עינים תמֵהות. ביום השלישי לא באתי אליו, וכך לא בקרתי אותו עד שנשלם אצלי החזיון כשחזרתי ובאתי אליו גבר בי חשקי להגיד לו את הדבר וגם לקרוא לפניו את חזיוני. אבל התגברתי על חשקי ואמרתי לו, כי לא באתי אליו מפני שהייתי טרוד בעסקי-עתונות.

לידי הנסיון השני באתי בביתו של נורדה, שהוא אחד מידידי הנאמנים. מאהבתו הגדולה אל האמת בוודאי שהיה מעורר אותי על כל השגיאות אלו מצא כאלה ביצירתי. כשהקריא לפני זה לא כבר את חבורו החדש, גבר בי הרצון להשיב לו כפעלו. אבל אחת החלטתי ולא שניתי. מה שצריך להיות סוד באמת אין מגלים אלא לאחד. וכן היה.

9 ינואר 1895.

שניצלר עשה ככל משאלות לב הרצל, אבל, כאמור, היה עמלו לשוא. אז פנה הרצל בדבר לידידו משכבר הימים,הוא הסופר המפורסם היינריך טעוועלעס בפראג.

גם במכתביו לרעו זה אנו מוצאים איזו פרטים מעניינים המעידים על חפצו הכביר של הרצל להביא את ה“גיטו החדש” לפני הקהל ועל ההרפתקאות המרובות שעברו עליו עד אשר עלה הדבר בידו.

א "טעוועלעס חביבי!

מקווה אני, כי הנך זוכר אותי עדיין, ונאמן בידידותך. אבל לא המלצה אני במקש ממך (כמו שתוכל, אולי, לחשוב לפי הקדמתי), כי אם שמירת-סוד.

וזה הדבר: אני חברתי חזיון, וברצוני להעלותו על הבמה באופן אנונימי. אנונים – פשוטו כמשמעו, כלומר בסוד. אין לכל בן-תמותה, ואפילו לבן-אל-מות, לדעת, כי אני הוא מחבר החזיון, עד שאגלה את סודי בעצמי. ובכן הרוצה אתה להבטיחני בהן צדקך, כי תשמור את סודי באמונה עד אשר אשחרר אותך מהבטחתך? שחרור שכזה יכול לשמש גם מותי.

אני מתיר לך לפרסם ביום שלאחר מותי פליטון-התולים בה“בוהמיה” או “בהפראגער טאגעבלאט”. גם העתונים הווינאיים יקבלו ברצון מרובה את מאמרך לאחר שתשתחרר על-ידי מותי מחובת-השתיקה שלך.

חובת השתיקה דורשת גם זאת, שלא יהא שום מכתב ממני מתגולל אצלך לעין רואים ושלא יענה בך נדנוד קל על הפנים. הנך מסכים?

אם תסכים, הריני מבטיחך, כי החזיון שתקבל בקרוב יתפוש אותך במעמקי לבך. ואתה תקבל אותו מאיש, שאינו יודע אף הוא, כי אני שולחו.

מה שאני מתכוון בחזיוני – עוד אודיעך. קודם כל צריך שיעלה על במת התיאטרון בפראג".

פריז, 14 מאי 1895.

ב "…זה ארבע שנים אני יושב בפריז. הן חלפו כחלום. אבל בעד הראי מציצות אלי פנים שנזדקנו. גם ספרי משמשים לי ראי. לפני ארבע שנים – אני שהיתי אז בשפאניה על דרכי לאפריקה ולא חשבתי על דבר עבודה עתונית כלל – כשהציעו לפני להיות סופרה הפריזאי של “הנ. פר. פּר.” כבר עברו אז עלי כמה משברים קשים. אחד המשברים הללו היה זה של יצירותי הדראמאטיות. לאחר כשלוני בברלין פנו אלי בעלי-התיאטראות עורף. גאון בטחוני בכחות עצמי שח לארץ. קבלתי את עבודת העתונות והאמנתי, כי לא אוסיף עוד כתוב דבר בשביל התיאטרון. פריז צדתני בעצמת כחה ותתקפני בכל ישותי. מה לא ראיתי פה ומה לא עבר עלי?! חלק מזה קראת בעתונים. אולם אין אני יכול לצייר לך את סערת רשמי היום והשעה עם מאות אלפי הזעזועים והפרכוסים הנפשיים. על כרחך אתה נהפך בתנאים כאלה לאיש אחר, לאמן אחר.

והנה קרה המקרה ובהיותי בטולאָן בשעת חגיגות הרוסים החליתי במחלת המאלאַריה. ירחים אחדים שכבתי על ערש-דוי. הרופאים רפאו אותי שלא בהשכל. האחד הֵזה לי חינין מתחת לעורי. על ידי זה צמחה לי מכה בשוק, והייתי נזקק כמה פעמים לנתוח. התהלכתי נשען על מקלי כפסח. אולם פעם אחת לאחר שנעשה לי נתוח והרופאים צוו עלי לשכב שני שבועות במטה – זה היה באביב שעבר – שבה ותצלח עלי רוח השיר ובשמונה ימים כתבתי חזיון-התולים במערכה אחת בחרוזים. על עצם החזיון איני רוצה עתה לדבר. הבורג-תיאטר מֵאֵן לקבלו. אז פרסמתיו בדפוס על-ידי הוצאת הספרים של מינדן, ולא יספתי לשום אליו לב. כעבור שתים, שלש שנים יבקשו התיאטראות אחריו ויציגוהו על הבמה.

בתחלה הצטערתי על גורל החזיון הזה. אחרי- כן אמרתי לנפשי: אמת הדבר; על הבמה באתי לידי פשיטת-הרגל, כמו נעשיתי באנקרוט. אי אפשר עוד לבטוח בי. והבטחון הוא התנאי היותר חשוב. שבתי ונרדמתי.

אבל כח נעלם המשיך בי את פעולתו בלא יודעים. עוד בשפאניה עלה לפני במחשבה לכתוב רומאן מחיי היהודים. חפצתי לצייר את חיי היהודי המודרני. עבודת-העתונות בפריס הפסיקה את מלאכתי. פה נכנסתי ראשי ורובי אל הפוליטיקה ועל כרחי למדתי לראות את פני הדברים בעולם הזה בעין אחרת. עם זה התעמקתי ביותר בטיבה ובמהותה של האנטישמיות בארץ-מולדתי הרחוקה. ופעם אחת הייתי אצל הציר בֶּר, שציר את קלסתר פני. בשעת ישיבה אחת צירתי לפניו את היהודי המודרני ותנאי חייו, ובדברי הייתי נסער מאד. בלכתי מאתו התיצב החזיון כולו לנגד עיני. ביום השני החלותי לכתבו ובשלושה שבועות כליתיו מתוך סערת-רוח אשר לא תצויר. החזיון נקרא בשם ה“גיטו” ועליו אני מדבר הפעם. על דבר התוכן לא אדבר אתך. רושם הקריאה יגיד לך. הן אתה לא תחשבני לשומט.

אני חושב, כי לא תהיה זאת התפארות מצדי אם אמר לך, כי באותו חזיון יש דבר כדי להעסיק. אולם בוודאי שתעמוד על זה מאליך. שם המחבר הוא אלברט שנאבל. הוא שלח לך את החזיון, ואתה לא תדעהו.

“… עתה אני מוצא לנכון לספר לך את תולדות הכתב-יד. קודם נשלח – בשם המחבר אלברט שנאבל, כמובן – לבראם בעל הדייטשעס טעאטער בברלין בדרישה, כי אם לא יקבלו להצגה, ימציא אותו לידי בלומנטל הדירקטור של ה”לֶסינג טעאַטער“. כעבור ארבעה שבועות נתקבלה מבראם תשובה של דחִיה, והחזיון נשלח לה”לֶסינג טעאַטער“. אחרי הרבה שבועות והרבה מכתבי-הזכרה באה תשובה מודפסת: “הוא אינו קורא חזיונות בכלל, מפני שכבר יש לו חזיונות יותר מן הצרך”. אז נדד הכתב-יד ל”ריימונד-טעאטער" שבווינה. משם נתקבלה תשובה, כי הדירקטור מילער-גוטנברון אינו יכול להציג את החזיון, אף שעניין אותו מאד, מפני טעמים שבאופורטוניות. כדי להוָכח אם לא שגה ברואה, נתן את החזיון למקרא לנוצרי וליהודי. הנוצרי אמר: זוהי בומבה של דינאמיט. היהודי אמר: זוהי נאצה כלפי היהדות.

תעודתך היא, איפא, טעוועלעס, להציג את החזיון על הבמה. אם תתנגש בהתנגדות – עליך לנצחה. אם יתיראו להעליב את היהודים, אז תפקח את עיני הדרקטור, או את עיני איזה מתנגד שיהיה, ותבאר להם: זוהי דרשה יהודית, שכל רב בישראל לא ידרוש אחרת. אבל אין דרשה זו נאמרת מעל במת בית-הכנסת, כי אם מעל הבמה הפומבית של התיאטרון. ואין כל ספק כי תשפיע השפעה פוריה. כן, זוהי חתיכה של פוליטיקה יהודית, ואני מבקש את עזרתך לא בשביל החזיון, כי אם בשביל הפוליטיקה היהודית.

זה זמן ידוע שאני חושב, כי אין לחיי שום מטרה אחרת יותר נכבדה מן ההגנה על היהודים, אבל כּמו שעשו את הדבר עד כה, כי אם באופן יותר חפשי ונעלה.

זה לא כבר דברתי על דבר מחשבתי זו עם אלפונס דודה. הוא אנטישמיי, ואף על-פי-כן הרעישו אותו דברי מאד ועוררו בו התפעלות. וכאשר אמר לי בן-אדם זה: “יפה מאד! יפה מאד!” אז ידעתי נאמנה, כי הולך אני בדרך נכונה.

חזיונו של אלברט שנאַבל הוא ההתחלה. ההמשך השני יבוא. הפסיבדונים צריך להיות סוד כמוס. אני נסמך בלב שקט על אמונת-רוחך ושתיקתך. צריך שיעשה החזיון רושם מאליו. צריך לראותו ראיה חפשית ובלתי מושפעת על ידי אישיותו ועברו הספרותי של המחבר. אין אני מבקש בחזיוני זה לתת ספוק לשאיפת-התהלה שלי.

את כל יתר הדברים יגיד לך החזיון עצמו. צריך שיעלה על הבמה, טעוועלעס! הוא קורא בכח: הבו לי במה! אני מקוה כי בפראג, העיר היהודית הגרמנית, יצלח הדבר. אפשר שמשם יעבור אל יתר הבמות. על כל פנים כבר נעשה בזה הצעד הראשון הנחוץ כדי לפתור את שאלת-היהודים ולהוציא את היהודים מתוך הגיטו. כמובן הייתי רוצה שיעלה החזיון על הבמה בהקדם היותר אפשרי. תיכף!"

19 מאי 1885

אבל עברו שבועות ומטעוועלעס לא נתקבל כל מענה. ושוב התחיל הרצל מאיץ בידידו זה ודורש ממנו תשובה תכופה לסוף הודיע טעוועלעס את הרצל, כי חזיונו מצא חן בעיניו וכי ישתדל לעשות לטובתו את כל מה שיהיה ביכלתו.

אז כתב הרצל לרעו הסופר את הדברים האופיים האלה:

…"אומר אתה, כי אותך אין שאלת-היהודים מעניינת כל כך. אותי היא תופסת זה זמן ידועה בכל ישותי ועצמותי. בכתבי את החזיון על הספר האמנתי, כי הוא יגול מעל לבי את אבן-המעמסה. אבל לא כך היה. להפך. נכנסתי בעובי הקורה יותר ויותר. מיום ליום מעורר בי הדבר התפעלות גדולה יותר ויותר.

אבל החזיון לא הוצג על הבמה גם בפראג מפני התנגדותו של נשיא הקהלה הישראלית ד"ר רוזנבכר, שמצא, כי עלול הדבר להשפיע השפעות מזיקות לתושבים היהודים.

בינתים בא בדעותיו של הרצל על דבר שאלת היהודים שנוי גדול ונמרץ מאד. במוחו נולד אז רעיון “מדינת-היהודים”.

 

VIII    🔗

מה היה הגורם הבלתי אמצעי ללידת רעיון מדינת-היהודים במוחו של הרצל?

הסופר א. לודוויפול, שישב בעת ההיא בפריז, נסה לבקש את פתרון השאלה הזאת במעמד הרוחות, ששרר אז בצרפת ביחס ליהודים.

“התקופה אשר בה חי הרצל בפריז – אומר לודוויפול בלוח “אחיאסף” תרס”ה – היתה תקופת תגבורת הלאומיות בצרפת, כמו, אמנם, גם בארצות אחרות שבמערב. הרצל בא צרפתה כשהחל עתונו של דרימון להופיע. “צרפת לצרפתים!” – היתה הקריאה, אשר חרת העתון הזה על דגלו. נַמבטי היה אומר: הקליריקליות הנה האויב (של צרפת). העתון נתן נוסח חדש: היהדות הנה האויב (של צרפת). מי שלא גר בצרפת איננו יכול גם לשער מה גדולה, מה רבה היתה השפעתו של העתון הזה על מהלך הרוחות ועל מהלך הענינים הצבוריים של הארץ. הוא הפיל ממש חתת על כל ראשי העם. הוא ערך מלחמה נגד היהודים והמתיהדים. Les Juifs et les Jadisants היו בפיו ובפי עוזריו לסמל ההשחתה והרקבון, לסמל הירידה והכליון. שלשים ושמונים מילונים צרפתים נתונים במועקה תחת עול חבר יהודים ומתיהדים. “הכל סג, יחדיו נאלחו, אין עושה טוב – אין גם אחד”. וכל זה באשמת קמץ יהודים ומתיהדים, אשר לקחו בחזק יד את השררה והשלטון על ארץ שלמה הנאנקת תחת עול הזרים, שזה לא כבר באו אליה בבלויי-סחבות מן הארצות שמעבר לרהיין. זרים אוכלים את יגיע צרפת, כארבה פשטו על הארץ הברוכה אשר כגן עדן היתה לפניהם ולמדבר שומם נהפכה על ידיהם. בכל יום ויום תארו את השממון אשר חוללו ידי היהודים בכל מקצעות החיים של הארץ. מתּפורות מצלצלות עפו ככדורי-קלע; בצבעים שחורים וגסים תואר מצב הארץ תחת ממשלת ישראל, תחת ממשלת “קמץ היהודים והמתיהדים”.

לא היתה מֶתַּפורה מבהילה, מבעיתה, מפחידה, מרגיזה, מרעידה, מחרידה, שלא השתמשו בה בעתון הזה כדי להשחיר את היהודים בעיני הצרפתים.

ומקרי הימים ההם כמו נתנו צדק לדבריהם. אחר שערוריות קטנטנות אחדות באה שערורית “פַּנּמַה”. ושמות יהודים אחדים הועלו אז והוצגו לדֵראון: ארטון, זַק ריינך, אייפל בונה מגדל-הברזל המפורסם בכל קצות התבל, ועוד אחדים.

והשערוריה הפנימית היתה כרעם הראשון המבשר בא סופה וסערה, לעתונו של דרימון נספחו עוד עתונים אחדים. אז החל את פעולתו גם המרקיז מורֶס. בכל יום ויום בא ממנו מאמר קטן בעתונו של דרימון; המאמר היה חתום תמיד “מורס וידידיו”.

דרימון היה “גבור עתוני”, אך מורס היה “גבור המוני”. מורס כתב מעט, אך פעל הרבה. הוא קרא לאספות-עם בחלקים שונים מחלקי העיר פריז המיושבים ע"י המון הפועלים. מורס אסף סביביו את שרידי הבולנז’יזם אשר נפזרו לכל רוח אחרי מנוסת בולנז’ה מפריז. באספות האלה נאמו נאומים מלֵאים אש השנאה לישראל. הנאומים האלה הציתו לבות אלפי פועלים נגד היהודים. מן האספות נסו הנאספים כפעם בפעם ללכת בהמון עם “מורס וידידיו” בראש, לעשות דימונסטרציות לפני חלונות מערכות העתונים. התורה האנטישמית קבלה על ידי זה פרסום גדול בחוצות פריז. גם העתונים המתונים, שזמן רב לא שמו לב אל האנטיסמיטים ותעלוליהם, הוכרחו סוף כל סוף גם הם לתת דין וחשבון לקוראיהם מאספות האנטישמיים ומדימונסטרציות שלהם. ופריז הוא לב העולם הנאור, וכשהלב הזה דופק בחזקה מורגש הדבר בכל העולם הנאור. חוטי-הטלגרף מוליכים את הקולות לכל קצות-תבל ולשערורית פנמה נזדעזע אמנם לא רק עם צרפת, כי אם כל העולם הנאור.

ובימי הרעש הַפַּנַמי ישב הרצל בפריז בתור סופר לאחד העתונים היותר גדולים באירופה. כיוצא ובא בחוגים המדיניים יכל הרצל לדעת לא רק את הנעשה לעיני כל, אם גם את הנעשה לפנים מן הקלעים; הוא יכול לדעת, כי זרע השנאה העלה נִצה גם בהמון וגם בראש העם ההולכים אחרי ההמון בעינים סגורות; הוא יכול לדעת, כי הפרלמנט הורעל ברעל אשר השקהו דרימון, מורס וכל הסובבים אותו; הוא יכול, למשל, לשמוע לא פעם ושתים בין עסקנים מדיניים, או גם בין חכמים וסופרים, כי אמנם צדק דרימון, כי כל דבריו מאומתים ע"י המציאות, כי היהודים הם אמנם הצרעת שעל גוף העם הצרפתי.

ואחרי השערוריה הפנמית החל “ענין דרייפוס”. עוד לא הוסר כלה הצעיף המכסה את תעלומות ה“ענין” הזה. אך האיש אשר חי בצרפת בסוף שנת 1894 והתבונן אל כל פרטי המשפט הראשון בהתבוננות עמוקה וחודרת, הוא יודע כי כל הענין היה מסודר מראש, כי הוא היה כעין עלילת-דם שבימי הבינים, כי דרייפוס היה רק במקרה השעיר לעזאזל, יען כי הוא נמצא אז בשטַבּ, ולו נמצא אחר שמה, כי אז בחרו בו לקרבן בעד חטאות ישראל.

בימי מהומה ומבוכה כזאת חי הרצל בפריס. ועוד הפעם: הוא חי בפריז בתור סופר לעתון, שקולו נשמע בחוגים המדיניים והוא יכול לדעת בנקל מה שנעשה לפנים מן הקלעים. הרצל היה בוודאי יוצא ובא במסדרונות בית-הדיפוטטים, אלה “הקולוארים” המפורסמים של “היכל הבורבנים” ששמה באות הידיעות במהירות הברק וששמה נבראת ונוצרת הפּוליטיקה הפנימית של צרפת. הרצל יכול לדעת את האפס המוחלט של האשמה אשר הטילו על דרייפוס; הוא יכל לדעת, כי החטא האחד אשר חטא דרייפוס היה, שנולד יהודי.

“רוח עועים אחזה את צרפת” – שמענו אז, בימים הרעים ההם מפי אחינו המשוחררים. אך לפקפק בגלוי באשמת דרייפוס, לא העיזו, כי עבדים היו, עבדים למצבם הבלתי-נורמלי, למרות מה שמאה שנה כבר עברו מימי שחרורם.

מאה שנה של שחרור מדיני ואזרחי לא יכלו לתת ליהודים הצרפתים חירות גמורה. מעבודת-הצבא החלו להרחיקם; הם חדלו לעלות במעלות התארים והמשרות. וגם ממקצעות-חיים אחרים החלו להרחיק את היהודי. השם יהודי היה לזוָעה כשם נרדף עם בוגד.

כל השחרור היה, אפוא, חלום-שוא, מקסם-כזב, אור מתעה. ומדוע? ולמה? הסבה? מהי סבת החזיון הזה? והנפש המתפעלת והמתרגשת עומדת לפני סימני-השאלה. ושאלה מולידה שאלה חדשה. אך אולי שגינו? אולי טעינו? שחרור? אך אולי לא היה כל שחרור? ועוד שאלה: מי ומה אנחנו?

והשאלה הזאת: “מי ומה אנחנו?” עמדה אז – כמו שאומרים – על הפרק.

ודוקא בעת ההיא, אחרי מאה שנה של שחרור מדיני ואזרחי, הרבו בין היהודים בצרפת לעסוק בשאלה: ומי ומה אנחנו? ודרשות נדרשו, חוברות נדפסו, והשאלה עלתה על כל לשון. מי ומה אנחנו? הבני גזע אחד? הבני לאום אחד? הבני דת אחת? היש טפוס יהודי מיוחד? הנשאר הטפוס היהודי המזרחי העתיק? האם דם העם הישראלי העתיק נוזל עוד בעורקי היהודים בזמננו, אם כבר התערב דמנו בדם העמים, שבתוכם אנחנו יושבים? מי לא עסק בשאלה הזאת? בחברה המיוחדת לחקירות היהדות דרש רֶנַן ע“ד “היהדות כגזע וכאמונה”, דרשו אנטרופולוגים ע”ד הטפוס היהודי. ולא רק בחוגים היהודים עסקו בשאלה הזאת, כי אם גם בספרות הכללית. בירחון הכפול La Revue Blanche" " נדפסו מאמריו של ברנר-לזר ע“ד האנטישמיות, סבותיה וקורותיה, שנתפרסו אחר-כך בספר מיוחד. תחת מסוה של חקירות מדעיות עסקו בשאלות זמניות, בשאלות שנולדו ע”י שטף המקרים והמאורעות בחיים השוטפים במרוצתם.

וכל זה לא היה חדש אמנם בצרפת כמו שגם האנטישמיות בעצמה לא היתה חדשה בארץ הזאת. היא חיתה ולא חדלה לחיות במשך מאת השנים. הצרפתים לא חדלו מעולם לחשוב את היהודים לבני עם אחד. רק היהודים לא חפצו, כי יחשבום לבני עם אחד. בעומק לבם ידעו, כי בני עם אחד הם – עם ישראל, ורק פחדו ורהו פן יבולע ע"י זה לזכיותיהם המדיניות והאזרחיות.

וכמו שחיתה האנטישמיות בצרפת במשך מאת השנה, כן חיתה – אמנם, רק בספרות – הציונות, הציונות d’avant la letter הציונות שמלפני הִבָּרא המלה, הציונות בגוניה השונים: מדינית, רוחנית, מיסטית. הננו מוצאים זמן-מה לפני מהפכת 1848 ציונות מדינית בשיר שכתב המשורר בַּרתֶּלֶמי, ציונות רוחנית-דתית בצורת הצעה ליסד מרכז רוחני-דתי ליהודים בארץ-ישראל. הננו מוצאים, בשנות הששים, ציונות מדינית במחברתו של לַהַרַן החפץ לפתור את שאלת-המזרח, שנסרה אז בעולם הנאור, ע“י יסוד מדינת יהודים בארץ-ישראל. את הֵד הציונות הזאת הננו מוצאים בנאומו של כרמיה לפתיחת בית-הספר לעבודת האדמה בקרבת יפו ע” חברת “כל ישראל חברים”. והציונות הרוחנית-המיסטית של סַלְוַדור בספרו “פריז, רומא וירושלים” והֵד קולה בספריו של ז’מס דרמשטדטר, כמו במחברתו “סקירה על קורות עם ישראל”, כן גם בספרו “נביאי-ישראל”? סלודור חפץ לעשות שלום בין פריז, רומא וירושלים; דרמשטדטר חפץ בתגבורת רוח-הנביאים ובנצחונו בעולם.

הרצל, שהיה מה שקוראים fin letter, בעל חנוך ספרותי מן המדרגה הראשונה, צריך היה אם לא להיות בקי בכל הספרות הזאת, להיות לכל הפחות an courant, לדעת את מהותה באופן שטחי.

ופעולתו של רוטשילד בארץ-ישראל? ומפעלו הארגנטיני של הירש? האפשר גם לשער, שלא ידע הרצל מכל זה כלום? הרצל, הכותב בעתון האוסטרי היותר גדול, לא ידע כלום מתכנית עבודתו של הירש? הרצל, שאמנותו היתה להיות תמיד informe לא ידע כלום מכל אשר עשה או גם מכל אשר חשב הירש לעשות?

והמקרים במזרח-איירופה? האומנם לא שמע הרצל מאומה על אודותיה?

ובבית-הדיפוטטים בפריז היתה מורגשת אז תסיסה, שמהותה היתה נודעת רק בקיאים במה שנעשה מאחורי-הפרגוד. היו פעמים אחדות בבית-הדפוטטים וכוחים בשאלת-היהודים, אשר חוללו רעש גדול בעולם. באחד הוכוחים האלה נשא אלפרד נַקֶּה נאום ע"ד שאלת-היהודים, שנמשך שני ימים. כל העתונים הצרפתים בלי הבדל, בלי יוצא מן הכלל, הביאו קטעים ארוכים מן הנאום הזה וגם הקדישו לו מאמרים ראשיים ארוכים. מרום הבמה הלאומית-המדינית הצרפתית נשמע אז לקח בתולדות-ישראל, לֶקציה מדעית מצוינה בתכנה ועשירה באיכותה, אם כי, כמובן, מסקנותיה היו לפי רוח היהדות של המתבוללים, שנַקֶה היה אחד מהם.

ולמרות האנטישמיות התאורית שבמערב והאנטישמיות המעשית שבמזרח נשאר הרצל רחוק מן היהודים ומן היהדות. אך לכל זמן. בא הזמן שגם אל לבו חדר הרעיון המדאיב ע"ד צרות ישראל. באה העת שגם הרצל שאל את עצמו: מי ומה אנחנו? מדוע נסבול?

ורעיון “מדינת היהודים” הבריק במחו".

כך מבקש לודוויפול לבאר את הפרוצס הנפשי של הרצל, שהביאהו לידי כתיבת “מדינת היהודים” שלו.

עתה נשמע מה ידברו אחרים בזה, וקודם כל – הרצל עצמו.

במכתבו לארתור שניצלער מיום 23 יוני 1885 כתב הרצל:

"צדקת אז בראותך באספקלריה המאירה שלך, כי בחזיוני זה האחד עוד לא הבעתי את כל אשר עם לבבי ולא הקילותי לי מכֹּבֶד משא נשמתי.

במשך השבועות שלא כתבתי לך, צמח אצלי רעיון חדש אחר, והרעיון גדול וכביר והוא נראה לי כהר תלול. אפשר שכך הוא מפני שעדיין נסער אני מאד, עוד הדבר כאש בוער בעצמותי.

שני שבועות של עבודת-יצירה שאינה פוסקת מתוך הזדעזעות-עצבים כּל כך גדולה, עד שיראתי מפני טירוף הדעת.

לעת עתה אין לי בלתי אם רשימות-התכנית, אבל כבר הגיעו הללו למדת ספר שָׁלֵם. כשנזדמן יחד בקיץ בזאלצקאמערגוט נדבר בזה בשפת יתר.

על כל פנים יש לספרי זה ערך גדול מאד לי ולחיי הבאים, ואפשר כי יש לו ערך כזה גם ביחס לאנשים אחרים. יען כי הדבר, שעליו אני נסמך בהשערתי, כי סמנתי תכנית למפעל נעלה, הוא העובדה, כי אף רגע לא הגיתי בי עצמי בתור סופר וכל העת לא פסקתי להגות רק באנשים אחרים הסובלים קשה.

עוד שני ימי-עבודה והדבר כבר יהיה מוכן אצלי, באופן שלא יוכל כבר לעלות בתוהו אפילו אם יבואו איזו מאורעות-חיים ויפריעו אותו לאיזה זמן מכלות את מעשה-היצירה שלי.

אז אעזוב את פריז לימים אחדים כדי להחליף כּח. אין זו החפשה הנתנת לי. מנוחת-החפש שלי תתחיל באמצע חדש יולי או בסופו.

הלא תדע את השיר החביב של הייזה “אל האמן”, שאני מביא לפעמים במאמרי רשימות-דברים ממנו

…Bangend, er koennte ueber Nacht

Hinfahren, ehe dieses Werke vollbracht

(*פירושו: מיראה בדבר פן יחלוף ילך בין-לילה קודם שבצע את המעשה הזה).

כך הוא מעמד-נפשי.

את קובץ הרשימות שרשמתי לי עד כה הנחתי למשמרת בהקונטורה d’Eskompte, בארון מספר ששה, קופסה שניה. כדי לפתוח את הארון צריך ללחוץ את כל אחד משלשת הכפתורים שבע פעמים לצד ימין. צריך אדם לדעת את הדבר, שמא “אחלוף אלך בין-לילה”.

ואדם זה הנך אתה הפעם. האין אני בעיניך כנסער-רוח? באמת אין אני נסער כלל וכלל. מעולם לא היה מצב-נפשי כל כך מאושר וכל כך מרומם כמו עתה. אין אני חושב על דבר המות, כי אם על דבר חיים מלאים מפעלים כבירים, אשר ימחו ויבטלו את כל השפל, השומם והנתעה, שנמצאו בי, אפשר, באיזה מן הזמנים, ואשר יהפכו את לב הכל לשלום לי, כמו שהשלמתי אני על ידי עבודתי זאת עם הכל".

מושג על דבר מצב רוחו של הרצל בעת ההיא אפשר לקבל על-ידי הדברים האלה שרשם בפנקס-היומי שלו.

ששה עשר ביוני, 1895

בימים האלה יראתי פעמים הרבה מפני השגעון. כל כך התרוצצו הרעיונות בנפשי בסופה וסערה.

חיים שלמים לא יספיקו לבצע את הכל. אבל אני עוזב אחרי צוואה רוחנית. למי? לכל בני-האדם.

מאמין אני, כי יִזָכֵר שמי בין אלה, שעשו להאנושות את מעשי הטוב והחסד היותר גדולים.

או יתכן אולי, שדעה זו היא כבר גַדלות-השגעון? צרך אני קודם כל לכבוש אותי עצמי.

כמו שכתב קאַנט: – את יוהאַן אין לזכור ואין לפקוד עוד.

יוהַן שלי הוא שאלת-היהודים. צריך, שאוכל לעוררו ולשלחה על פני חוץ.

איש לא שם אל לב לבקש את ארץ-החֶמדה באשר היא שם – ואף-על-פי-כן היא נמצאת כל כך קרובה אלינו.

הנה היא: בנו עצמנו! –

מעולם לא דברתי דְבַר-שקר לאיש. כל אדם יכול להוָכח כי מדבר אני את האמת. כי כל אחד מאתנו נושא בתוכו או אתו רצועה מארץ-החֶמדה.

זה במחו, זה בידיו וזה בממונו. ארץ-החמדה היא במקום, שאנחנו הולכים אליו.

חושב אני, כי בעדי פסקו החיים והתחילה ההיסטוריה העולמית". – – –

במקום אחר מספר הרצל עצמו בפרטיות יתרה על דבר מעמד-רוחו בכתבו את ספרו “מדינת-היהודים” כדברים האלה:

"במשך שני הירחים האחרונים לשבתי בפריז כתבתי את ספרי “מדינת-היהודים.” אין אני זוכר, שכתבתי דבר-מה בחיי במצב של התרוממות-הרוח, שנמצאתי בו בימי כתבי את ספרי. היינה אומר, כי בשעה שהיה כותב שירים ידועים היה שומע משק כנפי-נשר ממעל לראשו. מעין משק-כנפים כזה האמנתי לשמוע גם אני בכתבי את ספרי הנזכר. עמלתי בו יום יום, עד שכלו כחותי. בערב הייתי הולך אל בית-הזמרה לשמוע את האופירות של וואַגנר, וביחוד את האופירה “טַנהייזר” שמשכה אותי אליה בכל פעם שהציגו אותה על הבמה. בשעות האלה נתתי נֹפֶש לנפשי. אבל באותם הלילות שלא העלו כל אופירה נדמה לי, כאלו הסתתרה בינתי.

בתחלה היה עם לבבי להפיץ את מחברתי הקטנה הזאת, המטפלת בפתרון שאלת-היהודים, רק בין ידידי. אבל אחרי כן עמדתי על הצרך לפרסמה בדפוס ולהפיצה ברבים. בראשונה לא עלתה על דעתי לנהל תעמולה בעצמי לטובת היהודים. רוב הקוראים יתפלאו בשמעם אותי מספר על-דבר התנגדותי הראשונה הזאת. דעתי על כל הענין הזה היתה, כי נחוץ לפעול ולעבוד בדבר וההתווכחות אך למותר. צריך יהיה לעשות תעמולה ברבים רק אז, אם לא ישימו לב לעצתי המוצעת באופן פרטי או אם לא יגשימו אותה במעשה. ככלותי לכתוב את מחברתי נתתי את כתב-ידי לאחד מרעי הנאמנים משכבר הימים לקרוא בו. בקראי אותו נתן פתאום את קולו בבכי. אנכי הבנתי מפני מה הוא מתרגש כל כך: הלא גם רעי זה היה יהודי! הלא גם אני בכיתי לא אחת ושתים בכתבי את ספרי. אבל לגודל תמהוני נתן לי רעי נימוק אחר לבכיו. הוא חשב, כי נטרפה עלי דעתי, ומאהבתו אלי חמל עלי וינד לשברי. מבלי דבר דבר עוד עזב רעי את חדרי.

אחרי ליל נדודים חזר ובא אלי ויחל את פני, כי אסלק את עצמי מכל אותו הענין, ואם לא אעשה כזאת והייתי בעיני-הבריות כמטורף. באותה שעה היה רעי כל כך נרעש, עד כי הבטחתי לו את הכל, למען הרגיעו. אז השיא לי עצה, כי אִמָלך בידידי מקס נורדה, כדי לשמוע מפיו אם רעיוני החדש יכול היה להוָלד במח בריא, ואם הוא רעיון של בן-אדם, שאפשר לו לתת דין וחשבון לנפשו. על זה עניתיו: לא אשאל פי איש; אם רעיונותי עושים רושם שכזה על רֵע נאמן ונאור, אז נכון אני לסלק את ידי ממחשבתי זאת.

אז בא משבר ברוחי, שהצטערתי עליו מאד. מעמד-רוחי דמיונו כגוף בוער באש, שהשליכו אותו לתוך מים קרים. אם הגוף הזה הוא, במקרה, ברזל, אז יֵהָפך לעֶשֶת. הזדמנות היתה בדבר, כי רעי שהזכרתיו למעלה, צריך היה לחַשֵב את חשבון סכומי-הכסף, שהוצאתי על טלגרמות. כאשר הראה לי את סך-הכל של החשבון, שהיה מצורף משורה ארוכה של מספרים, מצאתי בסקירה ראשונה, כי נפלה טעות בשורה האחרונה. העירותי את ידידי על הדבר והוא עשה את החשבון שנית. רק אחרי שובו לבקר את החשבון שלש או ארבע פעמים נוכח, כי צדקתי בדברי. המאורע הקטן הזה השיב לי את בטחוני בעצמי. אם יכלתי לדייק בחשבוני יותר מרעי זה, הלא אות הוא, כי עוד לא יצאתי מדעתי לגמרי."

פרטים מעניינים על אודות מצב נפשו של הרצל בימי כתבו את ספרו “מדינת-היהודים” מוסר ראובן בריינין עפ“י שיחה שהיתה לו באותו ענין בשנת 1905 עם הד”ר אמיל שיף. הד"ר הנזכר הוא, כפי שמעיד עליו בריינין, רופא וסופר מובהק שעמד אז בראש לשכת-הטלגרמות של וואָלף ובימי שבת הרצל בפריז היה ידידו הנאמן והקרוב אליו בכל עת (*לפי דברי בריינין ד"ר שיף זה הוא “הידיד” שעליו דבּר הרצל).

אני – כך ספר הד“ר שיף לבריינין – כמו יתר רעיו של הרצל בפריז, לא הכרתי בו אז כל שנוי פנימי, עד שפתאום בלי כל סמנים מקדימים, נתגלה לפנינו בצורתו החדשה והמפליאה. ואנכי הייתי הראשון, שנתגלה לפני בצורה זו. וכך היה הדבר: בסוף שנת 1895 נעלם הרצל מעיני ומעיני יתר חבריו-לעט במשך של שבועים ימים. ואחרי שהייתי רגיל להפגש אתו יום יום, האמנתי כי נסע מפריז לזמן-מה. והנה באחד הימים בא אלי מכתב מהרצל מפריז. במכתבו ההוא בקשני לבוא אליו לבית-משכנו בלי כל שהיות, כי יש לו למסור לי מפה אל פה ענין חשוב מאד, ושהוא רוצה גם להמָלך בי באותו דבר. המכתב היה כתוב בסגנון של רמזים וסודות. האמנתי כי רוצה הוא להמלך בי בעסקי-משפחה, שהיה מסובך בהם. מהרתי ללכת להרצל, שהתגורר אז יחידי בדירתו (בני ביתו שבו אז לווינה), ולבי נבא לי שאיזה אסון קרה לתיאודור, שעמד אז בחצי ימי האדם מואָר משמש ההצלחה. הרצל בעצמו פתח לי את הדלת, ומסקירתי הראשונה עליו נבהלתי למראה פניו, במשך הימים המעטים שלא ראיתיו נפלו פניו כפני חולה, ששכב זמן רב על ערש-דוי. מבט עיניו היה מוזר ומלא סודיות. שערותיו וגם בגדיו היו כמעט בלי-סדרים. הזהו הרצל המגוהץ, שהיה מדקדק ומקפיד בכל הנוגע לתלבשתו ושהיה נוהג לעשות זקנו ושערותיו כאחד “מכהני-המודה”, שמקבלים עליהם באהבה רבה את עולה הכָבד ואת כל דקדוקיה ופרטיה? עוד לא הספקתי לשאול דבר-מה את פיו, והנה הוא לוחש לי בקול מלא סודות: “שמע נא”, ידידי! כשבועים ימים נחבאתי מעין כל מכירי. במשך הזמן הזה נדדה שַנה מעיני וכל אוכל תעבה נפשי. מהפכה נעשתה ברוחי ופרי המהפכה הוא ספר שכתבתי יומם ולילה במשך שבועים ימים האלה, עד כי נחלתי מרוב עבודה ומרב מחשבה והתרגשות. מה טיבו של ספרי, שאך זה השלמתיו – לא אדע גם אני; יודע אני רק אחת, כי בספרי זה צפון גורל חיי. אין עוד איש בעולם היודע-דבר מה מהנעשה בקרבי, או אשר ראה את כתב-ידי. ובבקשה ממך, ידידי, שתקדיש לי שעות אחדות: אני אקרא לפניך את כתב-ידי החדש מראשו ועד סופו. אנא אל תפסיקני בשאלות עד אשר אגמור את קריאתי, ואז הגד תגיד לי את כל אשר בלבבך על אדות מחשבותי החדשות בספרי בלי משוא-פנים, בלי הסתר דבר, ואני אשמע במנוחה את כל דבריך לו גם יהיו מרים”. הקדמה זו כבר הביאה אימה בלבבי. נִחשתי דבר מה לא טוב. הרצל הביאני לחדר עבודתו ויסגר את הדלת אחריו, ותיכף נגש לקריאת כתב-ידו. כמעט בלי הפסקה קרא לפני בקול רועד (קולו היה תמיד מלא מנוחה, אולם הפעם נשמעה בו התרגשות עצביו) את ספרו “מדינת היהודים” מראשו ועד סופו. ואנכי עשיתי כבקשתו: לא הפסקתיו בשום שאלה אף פעם אחת. בשעת הקריאה הסתכלתי בפני הרצל העיפים מאד, והקשבתי לקולו הרועֵד ואל המחשבות החדשות והמוזרות אשר הביע בספרו, ואחליט בלבי: כִי חולה הוא, יצא מדעתו. אחרי גמר קריאתו היה הרצל במצב-נפש מדוכא. הוא שותק, וגם אני שותק, ושתיקתי היתה סימן רע בעיניו. פתאום התעורר ויקרא: “אתה שמעת את כל הגות רוחי על דבר שאלת-היהודים, הנך רואה אפוא את כל השנויים העקריים שבאו ביחוסי לעמי. עתה הגד נא לי: מה דעתך ומשפטך על ספרי שקראתי לפניך, ואיזה רושם עשו עליך דברי?” קמתי ממושבי ואחזיק בזרועותיו של הרצל ואמרתי לו: “שמע נא, ידידי, הנך חולה עצבים וספרך זה הוא פרי מחלתך. עליך, ידידי, להתרפּא”. “הבאמת הנך חושב ככה?” – שאלני הרצל בדאגה. בתור רופא מששתי את דופקו של הרצל. והדופק היה לא נורמלי, כבמצב של קדחת. לבי נתמלא רחמים על ידידי ובקול רך של מציר בצרת רעהו אמרתי לו: אין כל ספק בעיני, שהנך חולה ועליך להתרפא הפעם. רואה אנכי שבריאותך המוצקה נהרסה, ועליך להניח את עטך מידך לזמן מה ולפנות לרופא-עצבים".

“את עטי”, ענה הרצל, אניח אמנם הפעם, אך לא אל רופא אלך, כי אם אל אדמונד רוטשילד להציע לפניו את תמצית ספרי החדש ולהוכיח לו, שאין כל תחבולה להציל את עמנו מכליון גמור אלא ליסד מדינת-יהודים, ששם יהיו עומדים ברשות עצמם וגורלם יהיה בידם. אוכיח לו, שכל המיליונים שהוא מפזר לצדקה על בני עמו לריק המה, אם לא תוסד מדינת-יהודים. אוכיח לו, שעון וחרפה הוא, חטא-מות וכלימת-נצח לעשירי-ישראל כבית-רוטשילד לעמוד מרחוק לשבר עמם האובד בגולה. אוכיח לרוטשילד את כל התכנית המעובדה שלי בדבר יסוד מדינת יהודים. עליו לדעת זאת".

דברי הרצל האחרונים החרידוני ואקרא: “חלילה לך, ידידי, לעשות פסיעה מסוכנה כזו; הזהר מפני שגעון כזה. לך לרופא! הנני מבטיחך, שאם תבוא לרוטשילד ותדבר באזניו ככל אשר אמרת לי, אז אין כל ספק שיביט עליך כעל משוגע או כעל רמאי, שבא בנכליו להוציא כסף מידו. אם כך או כך יצלצל בפעמון ויקרא למשרתיו, כי יוציאוך מחדרו וימסרוך לבית-השוטרים או לבית-המשוגעים”.

דברי לא עשו שום רושם על הרצל ולא שנו את הלך רוחו ומגמותיו אף במקצת, רק הביאו דאגה ורגז בלבו. כאשר הגיד לי הרצל, אחרי ימים מועטים, כי כבר שלח את הכתב-יד של ספרו “מדינת-היהודים” להרב ד“ר משה גידמאֵן בווינה, למען ישמיע את משפטו עליו ולמען יהיה בעזרו לפעול על עשירי-ישראל, כי יקחו חלק בכספם ביסוד מדינת-היהודים – כאשר הגיד לי זאת הרצל, שלחתי בסתר טלגרמה אל בית-הדואר בווינה בבקשה, שלא ימציאו את הכתב-יד של הרצל לידי גידמן, כי אם ישלחוהו בחזרה לידי בעליו בפריז. עשיתי זאת בלי ידיעתו של הרצל, יען שהייתי כמעט בטוח, שאחרי אשר יקרא גידמן את הכתב-יד של “מדינת היהודים”, יוָכח גם הוא כמוני שהמחבר יצא מדעתו וימהר לגלות זאת להוריו, שישבו בוינה. ואני ידעתי איך תפעול שמועה כזו על לב הוריו, שבנם יחידם היה יקר להם מנשמתם וחייהם. האמנתי, כי הרצל, שהיה חזק מטבעו כברזל-עֶשֶת, ישוב מהרה לבריאות גופו וגם נפשו תרפא, ואז יוכח בעצמו שספרו הנזכר הוא פרי עצביו, שנחלו מרוב עבודה, וישרוף את כתב-ידו”.

והד"ר שיף סים את דבריו: "לא אני נצחתי את הרצל כי אם הוא נצח אותי. בכח השפעתו עלי הייתי לציוני, ואוכח, שלא מדינת-היהודים, כי אם הרעיון של התבוללות ישראל בעמים הוא פרי שגעון-הרוח. כאשר הדפיס הרצל את ספרו “מדינת היהודים” הגיש לי את האקסמפלר הראשון. שיף הוציא מארון-הספרים את “מדינת-היהודים” והראה לי את ההקדשה הכתובה על השער בידי הרצל. הקדשה זו אוצרת רק את המלים: “ובכל זאת היא (הארץ) מתנועעת – פתגמו הידוע של גליליי.”

 

IX    🔗

קודם שפרסם הרצל את ספרו “מדינת היהודים” בדפוס נסה דבר על אדות הצעתו עם גדולי אילי-הממון. בתחלה – וזה היה ביום השני ביוני שנת 1895 – פנה אל הבארון הירש: הוא בקש ממנו במכתב, כי יועיד לו ראיון בביתו. הבארון הירש, שנמצא אז בדרך, הציע לפני הרצל באגרת-התשובה שלו, כי יודיעהו את הדבר בכתב. על זה השיב לו הרצל: “רק אחת הייתי מבקש ממך, אף כי הנני אולי איש זר בעיניך, וזוהי – תשומת לבך המלֵאה. אלו הייתי מדבר אתך פנים אל פנים, אז אולי הייתי רוכשה, אבל קשה להשיגה על-ידי חליפת מכתבים”. אולם לבסוף קמה ונהיתה השיחה בין הרצל ובין הברון הירש ביום השני לחדש יוני 1895.

רק פעם אחת התראו ושוחחו יחד שני האנשים האלה שנבדלו זה מזה הבדל כל כך גדול בהשכלתם, במצבם הנפשי ובאפיָם, ואף על פי כן נמצא בהם קו אחד משותף לשניהם, והוא התפיסה המרובה של הרצון. הרצל בא אל השיחה עם תלי-תלים של רשימות-דברים, אבל לא מצא לו זמן להביע כולן בפה. הבארון הירש שמע לדבריו בחיוך, שהיתה בו קצת אירוניה קלה וקצת נטיה של רצון מגבוה, והרצל התנשא ממקומו ויצא. ביום השני כתב אליו: “בלעג של חבה הפסקת את דברי, אף כי עוד רבות היה בפי מה להגיד לך. אין לי עוד הבטחון הדרוש, אבל הוא ילך ויגדל בי, יען כי נחוץ הוא אם רוצים להתגבר על מכשולים, אם רוצים להלהיב קרי-רוח, לעודד לבות מדוכאים ולהכנס במשא ומתן עם מושלי-ארץ.”

“ואמנם – כך כותב ד”ר יהושע טהאָן במחברתו הגרמנית תאודר הרצל" – בלב הרצל הלך וגָדֵל בטחונו זה, אשר הפליא משך שמונה שנים את העולם כולו. אז בא היום שהיה לתאודור הרצל שיג ושיח עם “מושלי-ארץ” ממש והללו לא חייכו לדבריו, כי אם נכנסו אתו במשא ומתן. ואולם הבארון הירש לא יכול באמת לבלתי חייך על בעל-הדמיון המופלא, שכל עיקר מטרתו ושאיפת כל שאיפותיו היו לרומם את היהודים במצבם הכללי, האינטליקטואלי, התרבותי והמוסרי, בעוד שהוא, הבארון, שאף להשפיל אותם למדרגת אכרים הדיוטים. הרצל אהב ביותר את בעלי-ההשכלה, את האנטיליקטואליים או, כפי מבטאו, את “הדומים אליו”, והבארון הירש אהב דוקא את האנשים מסוג זה פחות מכּל. הבארון הירש היה מוקף מכל עברים מחנה גדול של “עושי”-הצעות, שהיו כורעים לפניו כריעה כל כך עמוקה, עד שהנקל היה להם לאסף ולשים בכליהם את המיליונים שהשליך לארץ. חושב אני כי הבארון הירש בז לכסף ולפיכך השליך אותו מעל פניו בשאט-נפש. אבל הרצל עמד בודד עם האידיאה שלו, שגם מקורביו וחביביו לא חפצו להתיחס אליה מתוך כובד-ראש. לא, שני האנשים האלה לא יכלו עדיין ללכת יחד; אחרי עבור איזו שנים היו נענים בוודאי איש לרעהוּ, אבל הבארון הירש כבר לא נמצא אז בין החיים.

הבארון הירש מת ביום האחד ועשרים באפריל שנת 1896, ובאותו יום רשם הרצל בפנקסו היומי כדברים האלה:

"זה ירחים אחדים שכליתי לכתוב את מחבּרתי “מדינת-היהודים”. אני נתתי את מחברתי זו למקרא לכל איש, ורק לו לא נתתי. ובאותו רגע שגמרתי בלבי לעשות את הדבר, והנה מת האיש. עזרתו היתה עלולה לקרב יותר את הצלחת הגשמת מפעלנו.

על כל פנים מיתתו היא אבדה למפעל היהודי. בין היהודים מבעלי-הממון היה הוא היחיד, אשר חפץ לעשות גדולות לטובת העניים. אולי לא ידעתי איך להתנהג אתו באופן רצוי.

נדמה לי, כי מפעלנו נתדלדל היום. לא חדלתי מקוות, כי עוד יעלה הדבר בידי להטות את לב הירש למפעלנו."

הרצל נשאר בדד עם ספרו. ועם הספר הזה ביד יצא לדרכו הקשה והגדולה, והדרך דרך-הרים והוא מעפיל ועולה בפסיעות גסות ותכופות, עד שנשבר לבו.

עתה גמר הרצל לפרסם את “מדינת-היהודים” בדפוס.

“במדינת היהודים” בורא הרצל תאוריה חדשה, פרי רוחו, תאוריה על דבר המדינה. הרצל אומר: “המדינה נוצרת על ידי מלחמת-הקיום של עם”. במצב שכזה נמצאו העם בסכנה ויש אשר אינו יכול להגן בעצמו על האינטריסים שלו. אבל לפי אחד מחוקי-רומי הקדמונים מותר לכל אדם לקחת בחזקה בידו את הנהלת הענינים לטובת בעליהם – בנידן דידן: העם. באופן זה קמה ממשלה ומתיצבת במקום הבעלים – העם – בתור מנהלת הענינים שלהם. היהודים בגולה הנם מחוסרי-רצון או שאינם יכולים להביע את רצונם ולהגשימו במעשה. “את כל הראשית אי אפשר להכניס אל תחת כובע אחד”, אמרי אינשי – ולפיכך חובש המנהל את הכובע לראשו והולך בראש". "מנהל הענינים של העם העברי צריך להיות לא אדם יחיד, כי אם אגודה, והיא “Society of Jews”, כלומר: “אגודת היהודים”. לאגודה זו יש רק ערך מוסרי ופוליטי: היא תתור ותמצא את הארץ, היא תכנס בשם העם העברי במשא ומתן עם הממשלות הנוגעות בדבר, והיא גם תעורר את העם העברי על כל אותו הענין, תסדר אותו ותעשהו מוכן ליציאה. בעסקי-הממון כלומר, בקבוץ ההון, בקנית האדמה וחלוקתה, בבנין בתים ויסוד מוסדות של אינדוסטריה בארץ – בכל הדברים האלה תתעסק אורגאניזאציה אחרת: “Jewish Company”: “חברת היהודים”. אפשר עתה להגיד בבירור, כי ב- “Society of Jews” כבר ראה אז הרצל את דמות דיוקנה של ההסתדרות הציונית העולמית עם הקונגרס בראש ובה- “Jewish Company” – את הקולוניאל-באנק העברי.

“אגודת היהודים” תצטרך להשיג הון גדול על ידי הפצת מניות. הרצל מדבר על דבר מיליארד, אבל אינו קובע מסמרות בכמות זו. מי צריך לתת את ההון הזה? דבר זה אפשר יהיה להשיג על פי שלש דרכים: א) היהודים אילי-הכסף נותנים את הממון. אבל דרך זו היא קשה מאד, יען שדוקא מצד זה צריך לחכות לההנגדות היותר גדולה. ב) בעלי-בתים הבינונים יאספו ביניהם את הכסף. אבל דבר זה עלול להביא לידי משברים שונים ותוצאות בלתי-נעימות בכלל. בכן צריך יהיה לנסות להשיג את הכסף בדרך שלישית: על-ידי יסוד באנק עממי. השדרות הרחבות של העם העברי צריכות לקחת את שחרורן העממי בידיהן. דרך זו – והרצל לא הטיל שום ספק בדבר – תוליך אל המטרה.

אבל היאבה העם העברי ב“מדינה יהודית”? – דבר זה ברי להרצל מלמפרע. הכח המניע לכך הוא צרת היהודים. העם העברי יחפוץ לשחרר את עצמו מן הלחץ הנורא, שהוא נמצא בו בכל מקום, ושגם לאותן הארצות המעטות שלא הורעלו עדיין מארס האנטישמיות, הוא עלול לבוא מחר או מחרתים. השדרה העליונה הדקה של היהודים האסימילאטורים וודאי שהם יתמכו במפעל במרץ מיוחד ובחריצות מרובה, כדי להקל מעליהם וכּדי שהטמיעה הגמורה שלהם לא תתעכב ולא תופסק ולא תבא בסכנה על-ידי זרם של יהודים בלתי נוטים לאסימילאציה, כמו יהודי-המזרח, למשל. התנועה ליסד מדינה יהודית אינה באה להפריע בעד הטמעה; להפך – היא באה להקל עליה, וכך יהיה. מי שיכול ורוצה וצריך להבָלע ולאבד בין אחרים – ילך ויאבד; העם העברי בכללו אינו יכול ואינו רוצה ואינו צריך לאבד".

האפשר שיעלה על הדעת אפילו רק צל של ספק באמתתו, ביסוסו ובאפשרות הגשמתו של רעיון מדינת-היהודים? הרצל לא יוכל להאמין בדבר בשום אופן. הוא אומר: “אני נוכח הוכחה עמוקה, כי צדקתי, אבל איני יודע, אם אזכה לכך, שיכירו בצדקתי בעודי בחיים. מסופקני אם האנשים הראשונים, אשר יתחילו בעבודה זו, יראו את סופה המהולל”. “אם הדור של עכשו הוא מטומטם-המֹח עדיין, יבוא דור אחר, יותר נעלה ויותר יפה. היהודים הרוצים בדבר יזכו ל”מדינה" שלהם ויהיו ראוים לה".

אבל שאלה היא עדיין, אם העולם הנכרי, שבלי עזרתו הגדולה והרחבה לא תוכל מדינת היהודים לבוא לידי הויה, יהא נוחה הימנה? גם זה ברי להרצל. הממשלות והעמים סובלים בתגרת שאלת-היהודים. בכל פרובלימה גדולה, פוליטית או סוציאלית, המתעוררת במדינות הנאורות, באה תמיד באמצע שאלת-היהודים עם עוקציה וחודיה. אין ספק בדבר, כי הממשלות והעמים, אוהבי היהודים ושונאי-היהודים, ישמחו מאד לפרוק את עול הדאגה הקשה הזאת מעל צוארם ובקורת-רוח מרובה יעזרו להביא את שאלת-היהודים המרגזת לידי פתרון כל כך מוצלח. “מדינת היהודים היא צורך העולם, ועל כן תקום ותהיה”.

על כל פנים נחוץ הדבר להציג קודם כל את שאלת-היהודים ערומה כמו שהיא בלי כסות עליה בצעיף של כל מיני מליצות ונאומים נעימים וניבים נאוים וסברות-הכרס וכיוצא באלה. שאלת-היהודים היא שאלה לאומית, וכדי לפתור אותה, צריכים אנחנו לעשותה לשאלה פוליטית עולמית, שצריך יהיה לבקש לה פתרון בסוד העמים התרבותיים. אנחנו הננו עם - עם!"

ובכן קום תקום מדינת-היהודים על-ידי רצונם של היהודים ובעזרת העולם הנאור. אבל איפה תהיה מדינה זו? דבר זה אין הרצל יודע עדיין. בנוגע לשאלה ע"ד מקום הטיריטוריה אומר הרצל במחברתו כדברים האלה:

"האם צריך להיות לתת את היתרון לארץ-ישראל או, לארגנטינה? אגודת היהודים תקח את אשר יתנו לה ואת אשר תבוא עליו הסכמת דעת הקהל אשר להעם העברי.

"ארגנטינה היא אחת הארצות היותר עשירות בטבע אדמתה. שטח אדמת המישור שלה הוא רב ועצום. מספר יושביה מועטים והאקלים שלה ממוצע וממוזג. הרפובליקה הארגנטינית יש לה חפץ רב לתת לנו חלק גדול מארצה.

“פלשתינה היא ארץ מולדתנו ההסטורית הבלתי-נשכחת. רק השם הזה לבדו היה יכול להיות קול-קורא לוכד נפשות לקבוץ גליות עמנו. אם הוד מלכותו השולטן היה נותן לנו את פלשתינה, אז היינו מקבלים עלינו לסדר את כל עניני-הכספים של טורקיה, היינו יכולים להיות שם חומה לאירופה בפני אזיה, היינו יכולים להיות שם חלוצי-התרבות נגד הפראות, העריצות. בתור מדינה נייטראלית היינו יכולים להיות בקשרי-יחוסים עם אירופה כולה, שחובתה תהיה לקחת עליה אחריות קיומנו שם”.

הד"ר יהושע טהאָן מביע באותו ענין במחברתו הגרמנית “תאודור הרצל” את הרעיונות המעניינים הללו:

"הרומאַנטיקון שבהרצל בוודאי שבסתר לבו היו לו געגועים חרישים על ארץ-ישראל, אבל הוא לא הביע אותם בפיו. השאלה נשארה אצלו בתחלה תלויה ועומדת באויר. היסוד, הבסיס, הגורם המכריע, הממשיות שהיה בעיניו לעיקר כל העיקרים הוא, קודם כל, מדינת-היהודים, הטיריטוריה, האבטונומיה הלאומית, ההגדרה העצמית, השלטון העצמי. הרצל שואף ליצירה חדשה ולא לִברוא חוליה בשרשרת ההיסטורית, ליסוד עתיד ולא לתחית עבר גדול. ואיך יכול היה להיות אחרת? הלא אבד להרצל כל קשר נפשי עם היהדות החיה וההיסטורית, או שלא היה לו קשר זה מעולם. חנוכו ועבודתו והסביבה הרחיקו אותו מרחק רב מן החיים הפנימיים היהודיים. מי יודע אם מיום חגיגת “בר-מצוה” שלו, כשקרא בבית- הכנסת אשר ברחוב טַבַּק בבודאפשט את ההפטרה בנעימה יפה ומקדמת את השומעים, ובלִבוב מיוחד, שכבר הצטיין בה מנערותו, נדר נדר במעמד הוריו וקרואי-החג להשאר נאמן ליהדות עד נשימתו האחרונה – מי יודע אם היתה לו מאותו יום ההזדמנות לקחת ספר עברי בידו. מספרים אמנם, כי הרבה להגות בתולדות עם ישראל. אבל מאין יכול היה לשאוב את ההכרה, כי ישנו עם ישראל בפועל, וכי העם הזה הוא מן המהלכים והמתפתחים עם זרם החיים? מאין היה יכול לרכוש לו את הדעת, כי מלבד הנשמה היהודית הנותנת בטוי לשמחתה וליגונה, לשברה ולמאויה בדת, באמונה, ישנו גם רוח עברי, והרוח הזה פורה ומפרה, מתפתח ומתעשר ובורא חדשות? –

"הרצל לא ידע את הדבר, ולא יכול לדעתו. ולפיכך אנחנו מתנגשים “במדינת יהודים” פה ושם ברעיונות מוזרים. אין הרצל יודע, למשל, איזו לשון תהיה במדינת היהודים העתידה הלשון הממלכתית. מן הז’רגון הוא מסתלק מבלי להצטָער על זה כלל. אכל גם הלשון העברית אינה כשרה בעיניו. “מי מאתנו ידוע עברית ידיעה מספקת די בקש לו בלשון זו כרטיס-מסע במסלת- הברזל?” וכך הוא בא לידי הצעה להכיר בזכותן של כל השפות, מאחר שמדינות מרובות-לשונות הנן מן הדברים האפשריים והמתקיימים בפועל. אז תקומנה השפות ותלחמנה זו בזו את מלחמת-הקיום והאחת מהן שישתמש בה המדַבֵּר ביותר הרחבה, היא היא תנצח וידה תהיה על העליונה. אבל מתי נכתבו הדברים האלה? לפני תשע-עשרה שנה (*מחברתו של הד"ר טהאן נתפרסמה בדפוס בשנת 1914). זה רק "לפני תשע-עשרה שנה. עכשו כבר כלתה המלחמה: את הנצחון נחלה הלשון העברית ".

הרצל חפץ, כי מדינת היהודים תוָסד בזמן היותר קרוב. בעשרים, שלשים שנה יֵצא הדבר לפעלו, – כך אמר הרצל להבארון הירש.

הרצל סמן את תכנית מדינת-היהודים לפרטיה היותר קטנים. את כל פרט ופרט ברר ולבן בפני עצמו. בתחלה תלך למדינת-היהודים האינטליגנציה היהודית העליונה, ביחוד האינז’נירים העתידים למלא את התפקיד היותר גדול בבנין המדינה. אחרי כן יבואו הפועלים הפשוטים, אחריהם בעלי-המלאכה המומחים למקצעות שונים, ורק לבסוף ישתפך למדינת היהודים זרם העם כֻּלו. ובמדינת היהודים ישררו הצדק והמשפט המוחלט. הפרובלימות הסוציאליות היותר קשות המיגעות את מחותיהם של טובי החושבים והמענים ענויים קשים את לבות דקי-ההרגשה, תפָתרנה שם על נקלה. שאלת-הפועלים ויום-העבודה של שבע שעות, והיחס בין הרכוש והעבודה יהיו לברית מוצלחת בין הקנין הפרטי, ובין הסתדריות של קואופיראטיבים, ועוד רבות כהנה. במדינת-היהודים יגיעו לגובה של השתכללות לא רק דברים שבטכניקה, כי אם גם דברים שבמוסריות. בשורה אחרונה עתידה מדינת-היהודים להיות מקור אושר ליהודים ולהעולם כולו למופת.

 

X    🔗

הרצל הרגיש אמנם את עצמו נעלב משיחתו עם הבארון הירש, ואף-על-פי כן לא נפל לבו עליו. הוא שב והעביר בקולמוס את “מדינת-היהודים” שלו, הגיה את הכתב-יד ועשה בו תקונים, הוסיף עליו וגרע ממנו. וגם לאחר שמצא את מחברתו ראויה לדפוס, לא מהר להוציא אותה לאור. הוא עשה ממנה העתקים על פי מכונת-כתיבה, ושלח את האקסמפלרים לאחדים מגדולי-ישראל בבקשה שיגידו לו את משפטם על ההצעה הפוליטית שלו קודם שיציע אותה ברבים.

על דבר התשובות שקבל אז הרצל מאלה שחשב אותם “לגדולי-ישראל” וחפץ לשמוע את חוות דעתם על מחשבתו, מספּר ראובן בריינין את הדברים הללו:

"אלו, שקבלו את ההעתקה מכתב ידו נבהלו מפני המחשבה הגלויה והברורה ליסד מדינה יהודית. כמעט כולם ראו במחשבה כזו סכנה גדולה לקיומם של היהודים בארצות-הגולה, וגם לקיומה של היהדות עצמה. התשובות היו: דברי-חבה להמחבר, שהיה מכובד בתור סופר, בתור אחד העורכים של העתון היותר מפורסם באירופה ובתור אדם הגון שקסם על פיו ועל כל דבר היוצא מעטו אך לעצם מחשבתו ולכל הדברים הכתובים “במדינת-היהודים” התנגדו כולם. חסו על המחבר, שהכל חשבוהו לאדם המעלה שעתידות גדולים בספרות ובספירות הממשלה היו נשקפות לו, על שמבלה הוא כחו וזמנו בחלומות ובדברים בטֵלים “כמדינה יהודית”. היו גם תשובות, שהזהירו בהן את הרצל לבל יהין לפרסם, חלילה,

את ספרו האמור בדפוס, כי בזה יעטה חרפה עליו בעצמו וגם על ראש גדולי היהודים לארצותיהם. ולא זו בלבד, כי אם גם ימיט שואה על כל היהודים, אשר לא יוכלו להמיש צוארם ממנה, כי מה יאמרו הגוים ומושלי-הארצות, אשר בידם ניתן גורלנו ובחסדם אנו חיים, אם יִוָדע להם, כי אנו, אשר כבר חדלנו מהיות עם, חולמים ליסד מדינה מיוחדה? והאזרחיות, ושווי-הזכיות מה תהא עליהן?"

אבל גם התשובות השליליות הללו לא החלישו את כּח רצונו של הרצל אפילו במשהו. אז עלה הרעיון על לבו לנסוע ללונדון ולנסות דבר עם גדולי היהודים שם וגם עם עסקנים פוליטיים וסופרים מפורסמים מקרב האנגלים הנוצרים. על פי ספריהם של גיאורג אליוט וביקונספילד ידע הרצל, כי באנגליה כבר נשאו ונתנו חכמי-המדינה לא פעם אחת ע ל דבר רעיון תקומת האומה הישראלית. בימים האחרונים של נובמבר שנת 1895 נסע הרצל ללונדון. ביום השני לבאו ללונדון נערכה לו שם קבלת-פנים נהדרה בקלוב של העתונאים. שם נזדמן הרצל ראשונה עם הסופר האנגלי היהודי ישראל זנגוויל, עם העסקן הצבורי לוסין וואָלף, עם הקולוניל אלברט גולדסמיט ועם הצַיָּר י. סולומון. לארבעת האנשים האלה גלה הרצל ראשי-פרקים ממחשבתו על דבר מדינת היהודים. הללו שמעו את דברי-הרצל בתשומת-לב מרובה, ובכלותו לדבר העירו איש, איש את הערתו על הצעתו ובזה הֵתַמו. תוצאות ממשיות לא היו לשיחה זו אם לא נזקוף בחשבון את העובדה, כי הקולונל גולדסמיט, שהיה מראשוני חובבי-ציון באנגליה העיר את הרצל, כי העם העברי נושא את נפשו רק לארץ-ישראל ורק בה הוא רואה את יעודו הלאומי, והרצל שמר מאז את הדבר בלבו. הרצל התעכב אז בלונדון ימים אחדים, ועל פי הרושם הכללי שעשו עליו שיחותיו עם טובי העסקנים היהודים שם נוכח לדעת, כי כל זמן שלא יוכל להוכיח לגדולי ישראל באנגליה שאפשר לו לקבל הסכמת ראשי הממלכות על מחשבתו בדבר יסוד מדינה יהודית ושהעם העברי נכון ללכת אל המדינה הזאת בהמוניו, לא ישימו לב לדבריו. הוכחה זו דכאה בו, אמנם, את רוחו קצת, אבל מאידך גיסא התעורר בו בטחון-עז, כי הכרתו הפנימית החדשה שרק ארץ-ישראל צריכה להיות מקום מדינת-היהודים, תהיה בעוזריו למשוך אל הצעתו את לב העם הקשור אל מולדתו ההסטורית.

כעבור שלשה חדשים – זה היה בחדש פברואר שנת 1896 - פרסם הרצל את “מדינת-היהודים” בדפוס. במשך ירחים אחדים זכתה המחברת לכמה מהדורות בזו אחר זו וגם לתרגום לכמה מלשונות אירופה. בעברית יצאה על-ידי “תושיה” באיחור זמן קצת.

הרושם שעשה הספר “מדינת-היהודים”, ובחוג הצעירים הלאומיים ביחוד, היה כביר מאד, מעין סנסציה. הד"ר יהושע טהאָן, שחבת-ציון שלו קדמה לפרסום מחברתו של הרצל, כותב על הפעולה שפעלה בזמנה על בני-הנעורים המחזיקים ברעיון העברי-הלאומי, כדברים האלה:

"ספרו הציוני של הרצל הוא יצירה נשגבה פרי מחשבה עמוקה, הכתובה בסגנון יפה מאד ומצטיינת בעדינות-הרוח ובבטחון-עוז של ההוכחה הפנימית, התופש את הקורא בלבו ומושך אותו אחריו בכח. ישנם בו הרבה רעיונות, שבמוסריותם הנעלה הם מזכירים את הפסגה המוסרית של ישעיהו. הספר נושם אֵש קׁדש, אף כי משתדל המחבר לעצור בעד ההתלהבות היתֵרה ולדבר את דבריו במתינות ובחשבון מעשי. ספר שכזה יכל היה להברא רק במוחו של אדם בעל רוח כביר, שנפש נדיבה תסמכנו.

חושב אני, כי הציונים הצעירים שבדורנו לא יוכלו לקבל שום מושג על דבר הרושם הכביר, שעשה הספר הזה עלינו, שכבר נמצאנו אז באמצע העבודה הציונית. נדמה לנו כאלו הרעים אלינו מֵעָל, ואפשר שמשמי-מעלה, קול של הסכם, המעורר ומעודד אותנו לפעולתנו.

האומנם כבר בא באמת המנהל, הנכסף, הגדול? בתחלה לא חפץ הרצל בדבר. “אני חושב, כי מִלאתי את תעודתי בפרסום המחברת הזאת”, כך כתב הרצל בפומבי וכך אמר לכּל. אבל הם באו אליו: האורגניזאציות והחברות והאגודות והסטודנטים, ש“חבה יתֵרה נודעה להם ממנו”. הם ספרו לו, כי חכו לו זה כמה, ודוקא לו. אז – ואחרת לא יכול לעשות – “חבש את הכובע לראשו וילך בראש!” כך היה הרצל “למנהיגו” של העם העברי".

קודם כל התחילו מתלקטים אל תחת דגלו של הרצל חובבי-ציון שבווינה, שהיו מחברי “אדמת-ישורון” ו“קדימה”, שנוסדו עוד בימי סמולנסקין וקבלו השפעה ממנו. רושם מיוחד עשו על הרצל הסטודנטים הלאומיים חברי “קדימה” שאחדים מהם נעשו בהמשך הזמן לעוזריו היותר מקורבים בעבודתו הציונית. אחרי קראם את מחברתו “מדינת-היהודים” מצאו, כי בה התלבשו בצורה ברורה כל מה שהיה תוסס בקרבם, כל שאיפותיהם ותקותיהם שהיו עד עתה בלתי-ברורות ומסומנות כל צרכם גם לנפשם הם“. אחד הסטודנטים האלה, ד”ר איזידור שאַליט, שעבד עבודת מזכיר בלשכת הקונגרס מיום הוסדו עד אחרי מותו של הרצל ואחד הציונים הראשונים בווינה, היה הראשון שספּר להרצל על דבר חובבי-ציון ואגודותיהם ועל כל מה שנעשה עד כה בארץ-ישראל, אודות התנועה הלאומית שהתעוררה בקרב הצעירים תלמידי בתי-הספר הגבוהים בארצות השונות. מאז התחיל הרצל מבקר לעתים קרובות את אספותיהם של חברי-“קדימה”, ומן היום הראשון ואילך נתחבב עליהם מאד והתמכרו אליו בלב ונפש, ועמדו הכן לפקודותיו בכל עת. זה הרהיב את הרצל ויאמץ את אמונתו בו, כי בעזרת הנוהים והנגררים אחריו ינצח סוף, סוף את כל המכשולים והמעצורים ומחשבתו בדבר “מדינת-היהודים” תקום.

 

XI    🔗

לאחר שגמר הרצל בנפשו להקדיש את כל כחו וזמנו וכשרונותיו להגשמת מחשבתו, לא הסתלק בכל זה מעבודתו הספרותית ב“הנ.פר. פּר.” ככל שהיה קשה לו לעבוד את שתי העבודות, הספרותית והלאומית, בבת אחת, כן גבר בו הרצון להיות גם מכאן ואילך סופר חי על עטו ועומד ברשות עצמו. הוא חפץ לא רק לעבוד לטובת התנועה עבודת-חנם, כי אם לשחד בעדה מכספו, וכך עשה, אמנם, בפועל עד יומו האחרון. בהמשך הזמן, כשהשקיע הרצל את עצמו בעבודה הציונית, הציעו לפניו אחדים מידידיו היותר מקורבים, וביניהם גם הסופר זנגוויל, ברמיזה, כי יעזוב את ה“נ. פר. פּר.”, ויקבל שכר מאת ההסתדרות, אבל הוא מצא את עצמו נעלב מהצעה זו ודחה אותה בכל תוקף. אפס כי התנה הרצל עם בעלי ה“נ. פר. פר.”, כי הוא נשאר גם להבא עורך הפליטון בעתונם רק על מנת שתהא לו הרשות לעבוד את העבודה הלאומית הציונית מחוץ למערכת. באותו מעמד ספר להם, כי הוא עומד לפרסם בקרוב בדפוס את ספרו “מדינת-היהודים”. אם כי קשה היה תנאי זה לבעלי העתון הנזכר, שהיו יהודים אסימילאַטורים ושונאי-ציון, אבל יותר קשה היה להם להפרד מעל הרצל, שהאציל מזיו כשרונו על ה“נ. פר. פר” ואחרי התישבם קצת בדבר נאותו לו בהוספת דבר מצדם, כי לא יזכר ולא יפּקד בעתונם כלום על אודות התנועה הציונית, וכך היה. הרצל היה העורך היחידי בהנפ"פ, שהתירו לו נסיעות ושביתות כל כך ארוכות וכל כך תכופות.

בזכרונות שפרסם בריינין ב“הצופה” (תרס"ד) על דבר הרצל הוא מספר ביחס לעבודתו בה“נ. פר.פר.” כדברים האלה:

“בטרם גשת הרצל אל עבודתו הציונית היה עובד בעתון האמור בחשק מיוחד; מדקדק ומקפיד מאד בעבודתו זו. הוא היה מבזבז את מיטב כחותיו לכתיבת פליטון אחד. אולם אחרי כן, בהיותו מסור בכל נפשו ולבבו אל עבודתו הלאומית, היתה עליו עבודתו בהנפ”פ למשא. הפליטונים אשר כתב בה לא לקחו עוד את לבו, יען כי הוא היה חי בעולם אחר לגמרי, ורק למען פרנס את בני ביתו ולמען היות עומד ברשות עצמו ולעבוד לעמו ככל העולה על רוחו, היה אנוס לכתוב בהעתון הנזכר פטפוטים שונים על אודות משחקים ומשחקות. כאשר בקרתי בחורף העבר פעמים אחדות בביתו בווין, רמזתי לו באחת משיחותי אתו, שמתפלא אנכי איך הוא מאחד את עבודתו הלאומית, הציונית, שהוא שקוע בה בכל כחותיו וכשרונותיו עם עבודתו בהנפ"פ, הרחוקה מעבודתו הראשונה כרחוק מזרח ממערב. ןיען לי על רמיזתי השקופה בקירוב כדברים האלה: “אני בעצמי מרגיש את התהום המפריד בין שתי העבודות, אולם בשום אופן לא אאות למצוא את לחמי ממקור עבודתי לעמי. אין אני יכול לעזוב את אומנתי הראשונה, שבעזרתה הנני חפשי לעבודתי הציונית ואין אני תלוי ברשותו של מי שיהיה… גם הרגילות עושה הרבה… לעמי הסולת ולאומנתי הפסלת…”

לאחר שנוכח הרצל לדעת בימי ישיבתו הארעית בלונדון, כי כל זמן שלא יוכל לתת אות ומופת שישנן ממשלות כאלה הנוטות לבוא במשא ומתן על-דבר מסירת טיריטוריה ליהודים, אין לו כל תקוה, שתהא מחשבתו הפוליטית נשמעת משועי- ישראל – החליט לאזר את כל כחותיו כדי להשיג את האות המבוקש ממנו. מפני שבעת ההיא כבר הספיקה להתחזק בו, – בתוקף השפעותיהם של האנשים החדשים, שהתוודעו אליו מיום התפרסם “מדינת-היהודים” בדפוס – ההכרה העברית הלאומית כרוכה בחבת-ציון, גמר בלבו ללכת לקונסטנטינופל ולהכנס שם בדברים עם הממשלה הטורקית ועם השולטן עצמו על אודות נתינת רשיון ליהודים להתנחל בארץ-ישראל ולעמוד שם עמידה חפשית תחת שררותו העליונה. קודם שעשה הרצל את דרכו לקונסטנטינופול התראה פנים עם ווילהלם השני קיסר גרמניה. דבר זה עלתה לו בהשתדלות האֶרצהֶרצוג מבאדן דודו של ווילהלם. במכתב ששלח הרצל לווילהלם טרם קבלו ממנו את ההסכם לראיון, כתב לו בקירוב כדברים האלה: “אין כל ספק, כי עתידה ארץ-ישראל להיות עוד הפעם ארצם של היהודים ומדינתם אם גם יתנגדו לזה מושלי-ארצות ידועים. ארץ-ישראל תשוב בכל אופן שיהיה ליהודים, השאלה יכולה להיות רק אם דור אחד לפני זה או דור אחד לאחר זה. ואם הוא, ווילהלם, רוצה לקשור את שמו ברעיון-עולם, במפעל מדיני, אשר יקנה לו אלמות בדברי ימי-העמים, אז יש בידו למהר ולהחיש את הוצאת הרעיון לפועל”. המכתב הזה עשה רושם על קיסר גרמניה והרשה להרצל לבוא לפניו ולברר לו את הענין בשפת יתר. לאחר שיחה, שארכה שעה שלמה, נתן לו ווילהלם את הבטחתו להיות מצדו לעזור להגשמת הרעיון. הבטחה זו מגבוה אמצה את רוחו בו ותעודדהו להמשיך את פעולתו ביתר מרץ. אבל את דבר הראיון החזיק בסוד ובשבתו אז בברלין הסתיר מהציונים ואף מידידו הקרובים אליו את מטרת בואו לשם.

בטרם צאת הרצל לקונסטנטינופל השתדל להתודע אל פקידי-טורקיה הגדולים היושבים בווינה ושיש להם השפעה בחצר השולטן, וביניהם אל מלאך הממלכה העתומנית באוסטריה. אחרי כן בקש ומצא קרבת הפרופיסור ללשונות-הקדם באוניברסיטה שבבודאפשט, וומבּרי, שנחשב לאחד ממקורבי השולטן אבדול-חמיד והשפיע עליו בכמה פנים. וומברי זה נתן על ידי הרצל מכתבי-המלצה אל השולטן ולאחדים מן השלישים שהוא נשען עליהם. מלבד זאת לקח הרצל אתו בתור בן-לויה את אחד הדיפלומטים שהיה בקי בכל נימוסי החצר של השולטן ובכל שבילי הדיפלומטיה הנגלים והנסתרים.

הרצל לא החזיק בסוד את דבר נסיעתו לקונסטנטינופל. ע“י העתונים נתפרסמה ברבים, והשמועה על אודותה הגיעה גם לסופיה המטרפולין של בולגריה. כשש מאות יהודים, רובם ספרדים, שנודע להם, כי הרצל יעבור לקונסטנטינופל דרך סופיה, יצאו אל בית-הנתיבות לקבל את פניו בברכה. האגודה “ציון” שלחה שני צירים אל גבול-הארץ לברך בשמה את הרצל בבואו לצַריברוד. כשקרב המסע אל בית-הנתיבות שבסופיה והנאספים ראו את הרצל מרחוק, קראו כולם פה אחד” “ברוך הבא!” הרצל יצא אל הנאספים, ושם הביע לו ברכה אחד מזקני חובבי-ציון, הוא הד“ר ראובן בירר, בשם הציונים. אף הודיע לו באותו מעמד, כי כל הנאספים פה נכונים ללכת אחריו לקול קריאתו כאיש אחד. ד”ר בירֶר חתם את נאומו בברכת-ההצלחה על דרכו לתשועת ישראל ויקרא: “יחי הד”ר הרצל!" וכל הקהל ענה לעומתו בקול גדול: “לשנה הבאה בירושלים!”

הרצל, שהיה נסער מעד מקבלת-פנים זו, שלא חכה לה, ענה למברכיו גרמנית ויאמר בתוך יתר דבריו, שקשה לו למצוא את בטויי-התודה הדרושים, אבל גם בלי אומר ודברים הם מבינים ומרגישים זה את זה. הוא מבין את רוח הקהל היהודים ושאיפותיו כמו שהם מבינים אותו, ויחד יודעים הם להוקיר את ערכה של העבודה הגדולה להצלת העם, העומדת עתה לפניהם. הוא מצדו מוכן ומזומן להקדיש את כחותיו בכל מקום שיש לפעול לטובת הדבר. הנאספים בבית-הנתיבות דחקו איש את רעהו כדי לנשוק את ידי הרצל. אחדים מפליטי-רוסיה, שנמצאו ביניהם, ספרו להרצל על-דבר גורלם הקשה והצרות והמצוקות שעברו עליהם בארצם, והוא כשמעו את דבריהם נראו דמעות בעיניו.

בחצר-המלכות בקונסטנטינופול נתקבל הרצל בכבוד גדול. השולטן הועיד את הרצל לראיונות אחדים, ופעם אחת גם קרא לו לאכול אתו לחם על שלחנו. בשעת הרעיונות בירר לו הרצל בשפת יתר וברוב ענין את הדבר שבשבילו בא. אישיותו של הרצל וקסם שפתיו עשו רושם נמרץ על השולטן, ששמע לדבריו בתשומת-לב, ולבסוף הציע לפניו להכָּנס במשא ומתן עם שרי-הממשלה, אף נתן תקוה בלבו, כי יופיע על עצתו ואת חפצו ישלים. ביום השני היתה להרצל שיחה ארוכה עם הוויזיר הגדול ועם מינסטר-החיצון, ןגם המה האירו פנים להצעתו.

בלב מלא תקוה לעתיד שב הרצל לביתו ווינאה, וביום הראשון ביולי כתב לידידו גוסטב כהן בהֵמבורג: “עם תוצאות מזהירות שבתי היום מקונסטנטינופל, ומחר אני נוסע ללונדון”.

הרצל, שאף רגע אחד לא עזבתהו תקותו, כי ביחוד באנגליה ימצא בקרב היהודים אותם האנשים, שאפשר יהיה לו למסור לידם בבטחון גמור את הגשמת רעיון לבו, מהר להודיע ע“י הטלגרף להשבועון העברי-אנגלי “דז’ואיש קרוניקל” על-דבר תוצאות בקורו בקונסטנטינופל. עורך השבועון הנזכר הקדיש לאותו מאורע מאמר בשם “מדינת היהודים”, שבו הביא ידיעה לקוראיו, כי בעוד שלשה ימים יבא הרצל ללונדון ובאספה אשר תקרא אגודת ה”מכבים" לכבודו ישא נאום וימסור ברבים דברים שיש להם חשיבות גדולה.

הרצל בא ללונדון, ואתו גם מקס נורדה. אפס כי את הדברים החשובים מסר לא ברבים, כי אם רק לשלשה מיחידי-סגולה, והם: שר-הצבא גולד-סמיט, סיר שמואל מונטגיו וראש אגודת ה“מכבים” הרב זינגר.

בהשתתפות טובי עסקני היהודים בלונדון נעשה משתה לכבוד הרצל באחד מבתי-המזון היותר גדולים שבעיר. אחר המשתה נערכה ע“י המכבים אספת-עם, שבה הרצה הרצל בנאום ארוך ע”ד מחשבתו הפוליטית וספר בדרך רמז על אודות הצעדים הראשונים שכבר נעשו בדרך להגשמתה. נאומו של הרצל שעשה רושם ונתקבל מאת הנאספים במחיאות-כפים סוערות, עורר ויכוחים נלהבים ב“עד” וכ“נגד”. חובבי-ציון, שנמצאו באותו מעמד, חוו את דעתם לטובת הקולוניזציה הפעוטה בלי להכניס אליה שום מטרה פוליטית. אחרים מצאו בהצעתו של הרצל התנגדות נמרצה לרעיון ע"ד תעודת ישראל בגוים. בדברים חמים ונמרצים נתמך הרצל מאת הציר הנוצרי הולמאן הונט, שקדם לו לבוא לרעיון יסוד מדינה יהודית. לבסוף נתקבלה הצעתו של לוסין וואָלף, כי יבחרו המכבים מקרבם ועד מיוחד לחקירת התכנית המדינית של הרצל ויבחנוה מכל הצדדים.

הידיעות ע“ד ישיבתו של הרצל בקונסטנטינופל ונאומו שנשא בלונדון נתפשטו על-ידי העתונים בכל העולם ועשו בתפוצות-ישראל, ובארצות הסלבים ביחוד, רושם כביר מאד. פרסומו של הרצל הלך הלך וגדל – והוא נעשה לגבור-היום. מכל עברים התחילו עפים אליו מכתבים וטלגרמות של הסכם וברכה למפעלו הלאומי הגדול, עם הצעות ובקשות, שיתיצב בראשו. הנסיון הראשון להשפיע על הרצל, שיקח את מושכות התנועה בידו, נעשה על ידי אגודת הסטודנטים “קדימה” בווינה. אגודה זו ביחד עם יתר אגודות הסטודנטים בווינה, בגרץ ובצ’ירנוביץ פרסמו ברבים קול קורא להגשת אדריסה של כבוד להרצל, ובעת קצרה חתמו עליה אלפי אנשים. בלי פומביות זו שנעשתה להרצל ע”י הסטודנטים, אפשר שלא הגיע כל-כך מהר אל ההנהגה הראשית של התנועה, כי הרבה מגדולי חובבי-ציון סרבו ללכת אחריו. הם התיחסו מתוך ספקנות אל הבטחון העצמי של הרצל, שלא עמדו על סבותיו, מפני שהיה נעלם מהם, כי בגשת הרצל אל עבודתו לא היתה לו שום מושג מן התנועה הלאומית שקדמה לו, חשבוהו לאיש הרודף אחר הכבוד, הבא להדפם מגדולתו ולקחת את עטרתם לעצמו. הם הטילו ספק ברצינותו של האיש הזה, הבא אל עמו מעולם זר בלתי-יהודי. הד"ר רילף, אחד מזקני חובבי-ציון בגרמניה, כתב אז בהעתון היהודי-הגרמני “ציון”:

“האיש (מכוון להרצל) מדבר בכל כך הרבה בטחון והכרה, כאלו היה הראשון, שהופיע ברעיונות ובעצות כאלה, בעוד שכבר קדם לו ד”ר פינסקר, שבמחברתו “אבטואמנסיפציה” השמיע אותם הדברים ובאופן יותר יפה ויותר נמרץ, וביחוד בלבוב ובעוז-רוח יותר מרובים".

“ראוי להעיר, כי בשעה שקרא הרצל את מאמרו זה של הד”ר רילף אמר אל דוד וואָלפסון: “ע”ד מחברתו של פינסקר “אבטואמנדיפציה” לא ידעתי כלל. אלמלי קראתי אותה, בוודאי שלא כתבתי אז את “מדינת היהודים” שלי".

בין חובבי ציון נמצאו אז גם כאלה שלא ישרה בעיניהם החלטתו של הרצל לעשות את הציונות, שחשבו אותה לענין יהודי פנימי, לענין עולמי כללי.

אבל לא ארכו הימים וגם אלה שפגרו מלכת אחרי הרצל מטעמים שונים, עמדו סוף סוף על רוב גדלו והתחילו נספחים לדגלו, והמחנה אשר אתו הלך הלך ורב.

החזיון הזה הרהיב את הרצל מאד וחִזק אותו בהוכחתו, כי מעתה צריך להיות ראשית פעלו להעיר ולעורר את שדרות העם העברי על הרעיון המדיני של שיבת ציון ועל אפשרות התגשמותו בפועל עוד בזמננו אנו. את המטרה הזאת קוה להשיג ע"י הארת פנים מצד הממשלות למחשבתו המדינית ומאידך גיסא שעשעה אותו תקותו, כי התעוררותו של העם העברי כולו עתידה להשפיע מצדה על הממשלות ולהטות אותן אל הצעתו.

מכאן ואילך מתחלת עבודתו הציונית של הרצל.

 

XII    🔗

איזה חדושים חִדש הרצל על שדה הרעיון הציוני? –

הד"ר יהושע טהאָן כותב באותו ענין:

"גדולה היתה הפעולה הציונית מן הספר הציוני. הרצל לא ידע את הדבר, אבל בפועל היו ציונים הרבה מאד קודם לו, ציונים בעלי התלהבות יתרה ומחות חושבים מחשבות עמוקות. היו גם הרבה חברות ואגודות ציוניות ברוסיה, גליציה, רומניה, אמריקה הצפונית, ואפילו בגרמניה. בחברות האלה שררו חיים סוערים עם ויכוחים נלהבים וחגיגות-מכביות ומעשים נמרצים של אגיטציה פומבית גדולה ורחבה. כידוע היה גם כעין קונגרס בקאטוביץ. האם לא היה זה בזעיר-אנפין אותה ההסתדרות, שיש לנו עתה? ואף-על-פי-כן אנחנו מתחילים לספור את ימי הציונות מהרצל, ובו אנחנו מסמנים התחלה לתקופה הציונית. האם אין אנחנו עושים עָוֶל להציונות שלפני הרצל ולנו עצמנו, בזה שאנו מסתלקים בקלות דעת מקרוא את שמנו על ההתחלה הראשונה ומוותרים על כבוד-יוצרים, אף-על-פי שעבדנו ועמלנו בחריצות מרובה לטובת הציונות ועשינו לה נפשות הרבה?

כן הוא הדבר. החשבון הציוני שאנו מונים הוא חשבון צדק: הרצל הוא יוצר הציונות.

לפניו היו ציונים, אבל לא היתה היו ציונות, אגודות ציוניות, אבל לא הסתדרות ציונית, מנהיגים ציונים, אבל לא הנהגה ציונית. הוא הפיח בנו רוח-עוז לעבודתנו הציונית, באש נשימתו לִבּה את הניצוצות הציוניים הקטנים ללהבה גדולה. הוא הניף את הדגל תנופה כל כך רמה וכל-כך כבירה עד שנראה ממרחק גדול והכל הרגישו בנפנופו וידעו למי הם. ביד חזקה מכח אנוש חבר את העצמות המפוזרות והמפורדות לגוף אחד ויפח בו את נשמתו הגדולה למען יגדל ויחזק מאד.

אל אודות נאפוליון, וולנשטיין ויתר מפקדי-הצבא הגדולים כיוצא בהם, מספרים סופרי-ההסטוריה, כי בראו מחנות של חילות מן האדמה. אבל הלא היו בני-אדם בלעדיהם ולפניהם, וגם בני-אדם מוכנים לקרב וששים לקראת נשק, – ואַיָּן, איפוא, הגדולות ההסטוריות העולמיות אשר עשו? אבל הדבר הוא פשוט: הם עשו המון של אנשים למחנה. הרצל נתן לנו את ההסתדרות, כלומר: את החיים ואת כח הגִדול והצמיחה. ברגע אחד ברא מחבת-ציון את הציונות הפוליטית. לפיכך אין הציונות אלא יצירתו המקורית של הרצל, ובצדק אנחנו מתחילים את התקופה הציונית ממנו".

משעה שהחליט הרצל בנפשו להתיצב בראש ההנהגה הציונית, מִלאה את כל יֵשותו ונעשתה לתוכן חייו. הוא לא הניח מידו שם הזדמנות של הכירות עם בעלי-השפעה השונים שלא השתמש בה לצורך מטרתו. הוא פנה על ימין ועל שמאל לבקש לו קשרי יחוסים פוליטיים חדשים נוספים על הראשונים. ביחוד שם אל לבו להִמָצא בקשר-דברים תכוף עם בעלי-היכלת שבטורקיה, שתלה בהם תקוות מרובות. כל ידיעה חשובה לתכליתו, שהיה מקבל מקונסטנטינופל, היתה נמסרת על ידו תיכף במכתבים להאנשים המקורבים אליו. כך כתב, למשל, באחד ממכתביו לגוסטב כהן בהמבורג: “מקונסטנטינופל, שחשוב שמי שם, קבלתי לפני ימים מועטים ידיעות טובות. כנראה יהיה סוף דבר, כי במעשה הנעשה ארעיש את העולם ואשאל: מי ומי ההולכים עמדי? זהו מפעל ענקי, שבתחלה התיחסו אלי בגללו בלעג, עתה – בשִנאה ולעתיד ישלמו לי בכפִית-טובה. אבל רוחי חזק בי, מפני שכח פנימי דוחף אותי לכך”.

בתוך האנשים בעלי-היכלת, שהשתדל הרצל לבא אתם במשא ומתן על דבר הצעתו הפוליטית, היה גם הבארון אדמונד רוטשילד, שנתפרסם אז בין חובבי-ציון בשם “הנדיב הידוע”. הוא שלח לרוטשילד מגלת-ספר שבה ספר בפרוטרוט את כל אשר עלתה בידו לעשות לטובת מחשבתו המדינית ואת ההבטחות שניתנו לו בקונסטנטינופל. אחר-כך בא לפריז ושם נכנס עם רוטשילד בשיחה ארוכה והביע לפניו, כי יתיצב בראש התנועה הציונית ויקח את מושכות ההנהגה בידו. אבל השיחה הזאת לא עשתה פּרי. הבארון רוטשילד דחה את הצעתו של הרצל ונתן טעם לדבר, כי חושש הוא שהתעמולה המדינית עתידה להזיק לענין ישוב ארץ-ישראל, שכבר השקיע בה כל כך הרבה כחות וכסף. הרצל – כך ספר בריינין – השתדל להוכיח להבארון רוטשילד, כי כל עבודת הישוב בארץ-ישראל בנויה על אדמת-חול אם לא יהיה לה יסוד מדיני חזק. הוא מתח בדבריו בקרת קשה על כל אופן עבודתו של רוטשילד בארץ-ישראל, שנעשתה על-ידי פקידיו, שקלקל הרבה, יען שלא היתה לנגד עיניהם כל תכנית מדינית. אף כי כונתו של הבארון היתה תמיד רצויה, לא שם לבו גם לדבריו מאלה (של הרצל) ונשאר בעקשנותו ובתקיפותו הראשונה." ביום השביעי בנובמבר שנת 1896 נשא הרצל נאום “באגודא הישראלית האוסטרית”, שחבריה הם גדולי בעלי-הממון. הפעם השתדל הרצל להחליש את תקפו של המבטא “מדינת-היהודים”, ודִבר רק על דבר ישוב גדול בארץ-ישראל, העומד ברשות עצמו על יסוד של אובטונומיה מלאה וע"ד רשיון להגרה המונית של יהודים מצד ממשלת טורקיה במחיר מס ידוע. לצורך השגת המטרה הזאת הוא רוצה ליסד קרן-קימת לאומית שיהיו כל אישי האומה משתתפים בה. אבל נאומו זה של הרצל לא הביא לידי שום תוצאות. עשירי היהודים בווינה שהיו כמעט כולם חניכי-האסימילציה, שמעו אמנם את דבריו באזנים קשובות בהיותו אחד מעורכי העתון היותר חשוב והיותר משפיע במדינה, אולם את הצעתו דחו בשתי ידיהם, וגם נסו להניח מכשולים על דרכו.

אף-על-פי-כן לא פסק הרצל עדיין מבקש את קרבת העשירים בעלי-הממון בתקוה, כי ימצאו ביניהם כאלה, שיאירו פנים להצעתו ויתמכו בה בפועל. נסיון כזה עשה גם באספה השנתית של חברת “כל ישראל חברים” בווינה. בריינין, שנמצא באותו מעמד, מוסר על דבר השתתפותו של הרצל באספה זו את הפרטים המעניינים האלה: "אל האספה באו עשירי היהודים, רוזניהם, בחירי-העדה. אחרי אשר החלה האספה בא גם הרצל. הוא ישב על אחד הספסלים בקצה האולם. ראשי החברה הרגישו בו ופניהם חורו. נשמע בין הנאספים קול מתלחשים: “הרצל בא!” כסאות החלו להֵעָתק ממקומם. לא שמעו עוד לקריאת הפרוטוקול ולא גם לדברי הנואמים. חכו למחאה, לסערה, הן לא לחנם בא הרצל בלוית צעירים אחדים מבני קדימה.

הרצל, שהיה לבוש בגדי-חול ולא “בגדי-ערב” ככל הנאספים, ישב דומם, הוריד ראשו והִטה אוזן קשבת לדברי המרצים על פעולותיה ומעשי-צדקתה של החברה עם היהודים הנודדים. פתאום קם הרצל על רגליו בכל הדר קומתו. בקש מהיושב-ראש את רשות-הדבור. נתנו לו. זומזום של רטט עבר בשורות הראשונות והאחרונות של הנאספים. והרצל מתח בקרת חריפה על מעשי הצדקה והחסד של החברה “כל ישראל חברים”, שאינם אלא ירושה מדורות-הגלות ושאינם אלא מכוונים להשפיל ולנוול את כבוד אחינו. אחרי הבקורת, שלא היתה נקיה גם מלעג דק ומטפה של מרה, באה גם הצעתו ברשומיה הכוללים על דבר פוליטיקה לאומית ועל דבר גאולת-העם. רוחו סער בקרבו, אך הוא משל בו ודבריו, גם אלה שהיו מלאים עוקצים חדים, נשמעו בנחת ונזלו כטל. איש לא כתב את דבריו אז על הגליון. הקהל האזין להם בהקשבה רבה. הדברים היו חדשים והאיש המדבר השואל ומשיב והתובע את עֶלבון עמו, עשה רושם עז בכל הגה היוצא מפיו ובהוד אישיותו שהיתה מלאה חן מיוחד ועוז מיוחד צניעות ובטחון בעצמו. חברי הנשיאות של החברה והיהודים התקיפים ומשכיליהם הנהנים “מקדרת-הקהל” נבחלו לשמוע הערותיו ובקרתו של הרצל. רעדה אחזתם. זו היתה בבחינת “ונעו אלילי-מצרים מפניו.” מרוב מבוכה לא ידעו אבירי היהודים ונשיאי-הגולה מה לענות להמבקר, שדבריו עוררו בלבם תמהון וגם זוָעה. בבת-צחוק נעימה, וכמו בדרך אגב, שפך הפֶלֶטניסטן הזה קיתון על פניהם. הצדקה שהמה עושים בטוב לבם ליהודים העניים, אותה הצדקה, שהמה מתפארים בה נגד העמים, היתה לצחוק וללעג. לא היה איש באותו מעמד, שידע להשיב להרצל דברי טעם ודעת. תחת זאת הרבו לפזר לו תהלות ותשבחות, בכבשם את כעסם בלבם, ואת טענותיו הצודקות דחו בקש: חולם חלומות הוא, אינו מתחשב עם המציאות, עם טיב המעשים והבריות וכדומה.

זו היתה התאבקות גלויה בין הענק הצעיר, היהודי החדש, ובין משטר-הצדקה של גדולי היהודים בווינה, בין הדרישה הלאומית ובין השאיפה לטמיעה, בין הבונה הגדול, שבשורה חדשה היתה בפיו, ובין מחריבי האחדות הלאומית ששגורים היו בפיהם כל אותם הפזמונים של נשוכי-האנטישמיות.

הצעירים הלאומיים שהיו על אותה האספה….חו על נצחונו של הרצל. הרגישו, כי באותו ערב נבעה פרץ בחומה נשגבה, בחומת המתבוללים."

לאחר שבוש הרצל משברו בעשירי-היהודים שבמערב, בקש למצוא מסלות בלב היהודים העשירים שברוסיה, במקום רוב מנינם ורוב בנינם של חובבי-ציון. לתכלית זו פנה הרצל במכתב אל גדולי עשירי היהודים ברוסיה וביניהם גם להברון דוד גינזבורג בפטרבורג, שנודע לו בתור יהודי לאומי נאמן, חובב עמו ושפתו ועסקן צבורי חרוץ. הרצל קוה, כי אם תעלה בידו לרכוש להצעתו את הסכמתו ותמיכתו של הברון גינזבורג, אז ישפיע זה על הרבה מיהודי-רוסיה לתת לו גם הם את ידם. אבל השתדלותו של הרצל לא הצליחה. הברון גינזבורג, כמו יתר עשירי-היהודים ברוסיה, שפנה אליהם הרצל, נגרר אחרי העשירים הגדולים שבמערב ולא שם אף הוא לב לדברי הרצל ולחלומותיו.

גם נסיון זה שלא הצליח שב והוכיח את הרצל, כי אך לשוא יקוה להנשים את רעיון לבו בעזרת היהודים אילי-הכסף ועוד יותר נתגברה בו הכרתו הפנימית, כי עליו לפנות את ההמונים הגדולים של העם העברי, שעוד תקות הגאולה עוממת ולוחשת בפנה סמויה שבלבם כגחלת בתוך האפר. הוא נתחזק בהוכחתו, כי צריך לברוא בתוך יהודי הארצות תנועה כבירה, תנועת התחיה, והאמין בכל לב, כי עָשה יעשה וגם יכול יוכל.

והפעם לא נכזבה תקותו. הוא מצא את הדרך הנכונה אל לב העם.

המעשה הראשון, אשר החליט הרצל לעשות היה לקרוא את כל אלה, המתיחסים אל מחשבתו המדינית בחיוב, להתאסף לקונגרס עולמי, שיהא משמש במה עליונה דמונסטראַטיבית כלפי חוץ וכלפי פנים. אחרי שנמלך הרצל במתי-סודו הוינאיים נגש לעבודת-ההכנה. ותהי ראשית פעלו להכנס במשא ומתן עם מעולי העסקנים שבין חובבי-ציון בארצות השונות ולעוררם להיות לו איש מארצו לעזור להטות על-ידי תעמולה גדולה ורחבה את לב העם לרעיון הקונגרס. מעשי-ההכנה האלה נמשכו כחצי שנה, ורק אז מצא הרצל לאפשר לקרוא בחודש מרץ שנת 1897 קונפרנציה מוקדמת בווינה כדי לפתור את כל השאלות בדבר קביעת הזמן והמקום והפרוגרמה של הקונגרס.

מן היום שנתפרסמה הידיעה על דבר החלטות הקונפרנציה הווינאית, התחילה בכל המדינות עבודה אגיטציונית קדחתנית לצרך הכשרת הלבבות אל הקונגרס. אגיטאטורים מיוחדים עברו בערים ובעיירות ובכל מקום הקהילו קהילות ברבים ודרשו על דבר רעיון-לבו של הד"ר הרצל ועל העבודה הפוליטית הגדולה שהעמיס האיש עליו לטובת העם העברי הנמוג ברעה בארצות הגלות.

בין כך עצמו ורבו, וביחוד בארצות-המערב, מתנגדי-הרצל ושונאי הציונות. בין אלה האחרונים נמצאו גם אנשי-שם בישראל. קודם כל יצא הרב הכולל באנגליה, הד“ר הרמן אַדלר, נגד היהדות הלאומית בכלל ונגד שיבת-ציון בפרט. אחריו פרסם קונטרס נגד הציונות הרב הכולל הווינאי ד”ר מ. גידֶמַן, שקודם התיחס אל הרעיון ברצון כל כך מרובה, עד שלאחר קראו את עלי-ההגהה של“מדינת-היהודים” כתב להרצל: “אני קראתי הכל ואיני מוצא שום סבה לערער על הדברים”. תשובתו של הרצל להד“ר גידמן, שנדפסה בה”עסטרייכישע וואָכענשריפט" של בלוך, אף כי הוא ערוכה מתוך חשיבות נימוסית, מעידה כי השכיל מאד להשיב מלחמה שערה.

מאז הוזקק הרצל להשתמש בכשרון-הפולמוס שלו מבית ומחוץ. זה העמיד אותו על הצרֶך להוציא עתון מיוחד לעניני-הציונות, יען כי כמעט העתונות כולה נמצא בידי היהודים האסימילאטורים שונאי-ציון. כמובן לא נמצא הכסף הדרוש להוצאת העתון. אבל הרצל לא נתעכב מעודו במחשבותיו ובשאיפותיו להגשמת מטרתו על-ידי חוסר-כסף, ולא עוד אלא שבנוגע לעניני-ממון כלכל את מעשיו ביד פתוחה ורחבה.

אחד מידידי הרצל, ד"ר אדולף הרידֶמן, כותב באותו ענין כדברים האלה:

“הוויתרונות של הרצל וחוסר אינטריס מיוחד מצדו בעניני-כספים התאימו הֶתאם הרמוני עם כל מהותו ותכונתו. גם לאחר שכבר נוסדה ההסתדרות ובקופסתו נמצא הון מסוים, לא עלה מעולם על לבו לדרוש כסף מקופתה לצורך הוצאותיו לטובת התנועה, והוציא את כל הדרוש מכיסו. הדברים הגיעו לידי כך, עד שלא נשאר לו מהונו כלום והוא התחיל להגות מתוך דאגה מרובה בעתידות ילדיו. מתוך מסירות עצומה אל הרעיון הקריב הכל, וזה גרם כי בתום לבו האמין לראות את המסירות הזאת גם אצל אחרים, וכמובן נתעה מאה פעמים בשוא. את הכל הקריב: את כחו ובריאותו אות מנוחתו את שלוַת-הבית, את הונו ובאחרונה גם את חייו”.

כדאי להביא במקום הזה מה שמספר ד"ר יהושע טהאָן:

"פעם אחת - זה היה בחדש פברואר שנת 1897 – כשישבתי ראש באחת מישיבותיה של החברה הסטודנטית הברלינית “ישראל הצעיר” (יונג איזראעל) הושיט לי ווילי באמבוס מכתב מאת אחד מציוני גליציה, המודיע, כי ציוני אחד, שנסתר שמו מאת כותב המכתב, נכון לתת מכספו לצורך הוצאת עתון ציוני סכום של שלש מאות אלף גולדן אם יצלח להשיג עוד שבע מאות אלף רובל ממקור אחר. על פי התפיסה המרובה של התכנית וגודל הסכום הכּרתי תיכף ציוני זה מי הוא. על דבר סכומי-כסף עצומים כאלה חשב אז רק ציוני אחד בעולם. אני כתבתי להרצל והצעתי לפניו להתאסף לקונפרנציה בברסלוי. הרצל ענה לי תיכף, כמנהגו, במכתב זה, המונח אצלי למשמרת בתור זכרון-קדש:

“אדוני הד”ר המכובד מאד!

גם לי נודע הדבר, שהודיע על אודותיו מר… לברלין בדבר זה צריך להתישב מתוך כובד-ראש. ע“ד פרטי הענין אין אני יכול לחוות את דעתי, יען כי כבר נתנסיתי ב”תכניות" נסיונות קשים יותר מדי. אצלנו ישנם רוצים ואינם יכולים, ויכולים ואינם רוצים.

הדבר הוא כל כך ברור, וביחוד בימים האלה, מה גדול הוא הצרך במה שאנו רוצים לברוא, ושאלה מתעוררת מאליה, אם הֻכּו כל היהודים בסנורים.

לברסלוי אין אני יכול לבוא. אין באפשרותי לעזוב את המערכת. אבל אין אתם מוצאים בי שם שום צרֶך – אגב הייתי רוצה לשאול: מדוע בחרתם דוקא בברסלוי? האם נמצא שם מרכז של אגיטציה, שלא נודע לי עד כה?

בברכת-ציון

המסור לך ברגשי-כבוד

ת. הרצל".

על זה מוסיף ד"ר טהאָן:

“כמובן סלקתי את עצמי מברסלוי ויחד עם ווילי באמבוס והד”ר נתן בירנבוים קראנו קונפרנציה חשאית של עשרים ציונים בווינה. הקונפירינציה קמה ונהיתה, אבל ההצעה על-דבר הוצאת עתון ציוני נשארה במשנה תחת הבד. יצאנו, כשאול בשעתו, לבקש אתונות ומצאנו כתר-מלוכה. חפצנו ליסד עתון והחלטנו לקרוא קונגרס ציוני.

דנינו, החלטנו וקבענו מסמרות בשאלות שונות, ואחר-כך שב איש, איש מאתנו לפעלו ולעבודתו. אבל את הקונגרס יצר רק הרצל בלבד, הוא ואין שני לו, בממונו ובעבודתו. הוא יסד גם את העתון “די וולט”, הוא לבדו, בממונו ובעבודתו.

בשעה שאני נזכר באותה העבודה הגדולה והכבדה, גם במובן הגופני, שהעמיס הרצל על עצמו בעת ההיא, אז אין אני מתפלא כלל אם כל כך מהר נהרסו עצביו ורפו שרירי-לבו. אולם אין אני מבין מאין לקח לו הרצל את הכח לשאת על שכמו את כבֶד העבודה הזאת כל כך הרבה זמן. איזה רצון ענקי קִנֵן בלב האיש הזה, אם מצא לו די און לעבוד כל כך הרבה: לעשות נסיעות, לכתוב, לשוחח, לסַדֵר, לתת פקודות ולעמוד על המצפה. על הכל שם עין וכל דבר לא נסתר ממנו. חֲשוף שרוֻלי כֻתנתו עבד כל הלילות ביחד עם הסטודנטים את העבודות השונות, ואפילו כתיבת אדריסאות."

 

XIII    🔗

כך נוסד “הוולט” בהוצאותיו של הרצל בתור “מגן ונשק” של העם העברי, “בתור נשק נקי – ככתוב בפרוגרמה שלו מיום 3 ביוני שנת 1897 – נגד אויביו בלי הבדל דת, בתור עתונם כל-מבטאם של האנשים, הרוצים להוציא את היהודים מעת זו לעתים יותר טובות… אל מקום מכון בטוח על-פי משפט העמים בשביל אלה היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל”.

והמאמר הראשי שנכתב על-ידי הרצל עצמו בשם “הקונגרס” היה מעין פרוגרמה ותכנית שלֵמה. המאמר הראשי בגליון השני היה קריאת-מלחמה מאת נורדה נגד קונטרסו של גידמן. אחר-כך התחילו מימין ומשמאל מאמרי הגנה והמלצה על רעיון הקונגרס.

עוד בחדש אפריל נשמעו דעות מתנגדות לקריאת הקונגרס ודוקא מחוגי חובבי-ציון. החובב ציון המפורסם ד"ר הירש הילדֶסהיימר בברלין שהבטיח קודם לעזור על יד הרצל, חזר מהבטחתו והסתלק מקרוא לפני הקונגרס את הרצאתו על דבר תעודותיה של הצדקה היהודית בארץ-ישראל. לפי דבריו האמין בתחלה, כי היה זה קונגרס של חובבי-ציון ולפיכך הבטיח מה שהבטיח; אבל בקונגרס ציוני לא חפץ להשתתף, וסלק את ידיו מכל הענין. הוא וחבריו היו אמנם ציונים במחשבה, וגם לאומיים, אבל הם יראו כי החותם המדיני, שאומר הרצל להטביע על הדבר, יזיק לו וירחיק ממנו את כל אותם החוגים, שעסקו עד כּה בקולוניזציה. אבל הרצל לא מצא שום הבדל בין חבת-ציון לציונות. הוא לא יכל וגם לא חפץ להכָּנס בשום ויתורים והעמיד על דעתו בכל תוקף, מה שנראה לחובבי-ציון הברליניים כמעשה-אלמות מצדו. וכך נתרבו המתנגדים לקונגרס באותו המחנה, שתלה בו הרצל תקוות מרובות. אולם הרצל לא שם לב לכל מחאותיהם של המתנגדים מצד ימין והוסיף ללכת בדרכו אל מטרתו בצעדי-און.

שונה לגמרי היתה, כמובן, ההתנגדות מצד האסימילאטורים. קודם כל פרסמו הרבנים המטיפים מברלין ומשטטין, הדרי“ם מייבוים ופויגלשטיין, מחאה בהעתון “אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס”. מוחים אנחנו – כך כתבו הרבנים הנזכרים – כנגד זה, שקוראי הקונגרס מדברים בשם היהדות. בטוחים אנחנו, כי כל רב או עומד בראש קהלה ישראלית-גרמנית לא יבוא אל הקונגרס. על-ידי זה נודיע לעולם כלו, כי אין ליהודי-גרמניה דבר עם הטנדנציות של הציונות”. אולם צער גדול היה לאדונים הללו בראותם בגליון הבא של ה“וולט” את אחד מרבני-גרמניה המפורסמים, והוא הד"ר רילף ממֶמל, יוצא למלחמה עליהם ועל דעותיהם.

בין כך נשמע בין החיים, כי הוחלט בסוד הציונים בווינה לקרוא את הקונגרס למינכן. תיכף ערכה הקהלה הישראלית המינכאית מכתב אל הקומיסיה המכינה, שבו היא מבעת מחאה נגד קריאת הקונגרס בעירם. אז בחרו הציונים את העיר ציריך למקום הקונגרס. אבל באחרונה נשתנה הדבר ונתקבלה החלטה לקרוא את הקונגרס מיום 29 באווגוסט והימים הבאים בבזל.

כשראו במחנה המתנגדים, כל כל נסיונות האופוזיציה נֻפצו ברצון-הברזל של מנהיג-התנועה, החליטו להלום את הציונות מהלֻמת-מות – כך האמינו – על ידי תחבולה חדשה.

הרבנים מייבוים, גוטמאן, הורביץ, אויאֶרבך וּוורנר פרסמו ב“ברלינער טאגעבלאט” ובעתונים אחרים בשם ראשי ועד אגודת רבני-גרמניה הודעת-דברים.

בהודעה זו אמרו, כי שאיפותיהם של אלו הקוראים לעצמם “ציוניים” מתנגדות ליעודי המשיח; היהדות מטלת לחובה על המחזיקים בה לעבוד את המולדת “שהם שייכים אליה” בכל מאמצי כחם.

לאחר איזו דברי שבח ביחס אל העבודה הקולוניזאציונית בארץ-ישראל, מזהירים הרבנים בכל לשון של אזהרה מטעמים דתיים וגם מאהבת-המולדת מפני השאיפות הציוניות הנזכרות למעלה, וביחוד מפני הקונגרס, שלמרות כל המחאות והאזהרות עוד לא הסתלקו הציונים ממנו.

אבל הודעת-דברים זו מלבד שלא הזיקה להתנועה, כי גם הביאה לה תועלת מרובה. ההתמרמרות על דברי ההלשנה וההאשמה בחסרון המסירות אל ארץ-המולדת גדלה מאד בין הנוטים אחרי הקונגרס, וזה המריץ אותם להשתדל בדבר ביתר עז. פרסום הדברים של רבני-גרמניה לא הניא את לב איש מבוא אל הקונגרס. אולם הרבנים בעלי-ההודעה הוכרחו לשמוע הרבה דברים מרים וקודם כל מפי הרצל עצמו, שבמאמרו הראשי בגליון ה“וולט” מיום 10 ביולי שנת 1897 סמן אותם ראשונה בשם הנמרץ “רבני המחאה”. "כדי שלא להחליף אותם בעתיד ברבנים הישרים, נקרא מעתה למשרתי בית-הכנסת היוצאים במחאה נגד גאולת עמם, בשם “רבני-המחאה”.

מן החתומים על המחאה נמצא האחד, שבמשך הזמן התקרב אל התנועה, וגם בנוגע לעוד אחדים מהם יש לשער, שהיו אח“כ נמנעים מחתום על הודעת-הרבנים. אבל סערת-הרוחות ששררה אז בין חוגי הצבור העברי מפני חששת הפרעת-השלום ע”י הקונגרס, היתה כל-כך גדולה, עד שגם היהודים הפּקחים והדורשים שלום עמם, התישבו בדבר ועמדו מרחוק.

גם ועידת הרבנים באמריקה ביררו את טעמי הסתלקותם מן הקונגרס בדברים האלה: “הקונגרס ומדינת-היהודים אומרים לברוא מקום מקלט בשביל היהודים הנלחצים והנרדפים. אנחנו היהודים חיים באמריקה חיי חופש בלאו הכי, עד שגם ממלכה יהודית לא תוכל לתת לנו חופש יותר גדול, ולפיכך אין ענין מדינת-היהודים נוגע אלינו כלל”. זו היתה חוות דעתם של אותם האנשים שנורדה כיוון אליהם בכתבו: “הם יושבים בסירות בטוחות ומכים במשוט שלהם על ראשי הטובעים האוחזים בשולי הסירות שלהם כדי להנצל”.

כל אלה היו מתנגדים גלויים, וכמה מתנגדים רקמו מזמות נגד הרצל ונגד הקונגרס מאחורי-הקלעים!

ומאידך גיסה נתברר הדבר, כי יש לקונגרס ידידים נלהבים ובעלי-השפעה גם בין יהודים גם בין נוצרים. מן האחרונים הצטיין הריווירינד הישיש, פרופיסור הכליר, שהמציא בעת ההיא להרצל תמיכה וסיוע מרובה לעבודתו הפוליטית. הרב הביאליסטוקי, ר' שמואל מוהליבר, האיר פנים בכל האבטוריטט שלו אל הציונות וכן גם הרב לעדת הספרדים הד"ר גאסטר בלונדון והרב צדוק הכהן רב הכולל ליהודי צרפת. האגודות הציונות צצו מיום ליום, והעתונים הישראליים העמידו את עצמם בזה אחר זה לפקודתה של התנועה. הרצל קבל חבילות של מכתּבי הסכם וברכה מכל ארבע פּנות העולם. כמעט בין לילה נעשה לאחד מן האנשים היותר גדולים והיותר נערצים שבעולם.

בכל החדשים האלה עבד הרצל עבודה שאינה פוסקת למעלה מגבול הכחות האנושיים. הוא עסק במעשי אורגאניזציה ואגיטציה כאחד, רכש לו אוהבים ונלחם עם אויבים בכתב ובעל פה. לא היתה הגזמה מצדו אם במכתבים שכתב בימים האלה ובימים הבאים, חזר ושנה כמה פעמים: “אין אני יכול לשאוף רוח מרוב עבודה, רובץ אני תחת כובד משא עבודתי ואני מוכרח להסמך על עבודת אחרים”. אבל הוא מצא את העוזרים הללו ובמספר גדול מאד. עם זה שאב כחות ומרץ לעבודתו מהתלהבותו של העם, של אותם האנשים הפשוטים בעלי השכל הישר וההבנה הטבעית. מעידים על זה הדברים, שכתב הרצל באחד ממכתביו לגוסטב כהן: “ספוק נפשי יש לי ממכתבים אחדים, שאני מקבל. כך הוא, למשל, המכתב שקבלתי זה לא כבר מאת איש אחד בן שבעים ושתים שנה, ושמו ברוך מבאזיל. המכתב הזה מלא רעיונות נעלים ומעיד על כותבו שהוא איש המדע ומזוין בפקחיות החיים. הוא כותב לי, כי הנהו איש סוחר, ואת המדע כבד בכל ימי חייו רק בחשאי בתור “בת השמים הנעלה”. הוא כותב בתוך שאר הענינים איזו דברים ע”ד תורת המשפט הרומאי אשר עשו עלי בתור יוריסט רושם נמרץ מיוחד. אנשים כאלה יש לנו, ואנחנו לא ידענו!"

הסופר בן-עמי מוסר על-דבר הרושם שעשתה קריאת הקונגרס בין עסקני חובבי-ציון שברוסיה את הפרטים המעניינים האלה:

"ככב בהיר חדש דרך על אופק השמים המתחדשים – הרעיון על דבר הקונגרס. אמנם כן, זה היה ככב שלפני דמדומי-שחר בבקר אביב רענן ונהדר. כמה עמוקים הם החריצים שעשו בנפשי הרשמים של אותו אביב, אכיב היקיצה הלאומית הגדולה שלנו. אשרי מי שזכה ליהנות מזיוו!

צריך היה לחיות בתקופת החורף הזעום והקשה שקדם לו, כדי להרגיש כל עוזו ולתפוס את כל הקסם הרב של האביב ההסטורי ההוא, שבא אחריו.

מבחוץ שלטה ברוסיה באופן רשמי שיטת הגרושים, הלחץ והרדיפות. כל יום ויום נתחדשו הגזרות הרעות ונתרבו המוראות הגדולים, שהכריתו את הלחם מפי אלפים ועשרות אלפים יהודים. ומבפנים בתוך היהדות גופה – חדלון והתנַונות. האינטליגנציה עצמה את עיניה מראות הכל ובשבע דרכים נסה מן היהדות, ממחנה החלשים והנדכאים, ובשומה את אפר “התרבות הרוסית” על פניה בקשה למצוא מנוחה ומרגוע בגבולות אויבי עמה האומלל. ואותו קומץ האנשים, הבנים הנאמנים לעמם וכואבים את מכאוביו, חובבי-ציון, היו ללעג ולקלס בעיני הבוגדים האלה הנסים מן המחנה, היו מטרה לחצי לעגם של הקוסמופוליטים “רחבי-המבט” ואף אותו הקומץ גופו, חובבי-ציון, למרות התמכרותם העצומה לחזון-לבם, חסרי-אונים היו בקיום האידיאל שלהם בחיים. הישוב בארץ-ישראל הגיע עד משבר ומוצא לא היה מן המצב הקשה והמסובך.

כשהיינו מזדמנים לישיבות הועד הפלשתינאי באודיסה היינו מסתכלים איש בפני רעהו הסתּכלות של מכאוב-לב ורפיון-רוח; כולנו ראינו, כי עומדים אנחנו נטועים במקום אחד, שבוחשים אנו את החול ללא תועלת ותקוה. ידענו שדרכנו לא תתכן, והאיך נמצא דרך אחרת טובה הימנה, אם לבו של העם קפא בתוכו? דומה היה, שעוד מעט וכל מפעלנו, שנבנה בלי יסוד מתחתיו, הרס יהרס עד העולם.

ויאוש גדולה תקף את הלבבות.

ובשעה קשה כזו, שעת שתיקה חודרת וכשלון גמור, פלחה פתאום קריאתו של הרצל, שנשמעה כשופרו של משיח, את האויר, קרוא קרא לכל מי שרגש יהודי, עדיין חי ופועם בלבו, לכל המכיר ומודה בקשר המקשר אותו לעמו: לקונגרס! לקונגרס יהודי, שם יחשבו היהודים עצמם את חשבון מצבם, יבקשו בעצמם פתרון לגורלם וקיומם, יכשירו להם בעצמם את עתידם.

והמון לבבות נתמלאו תקוה וגאון. נכאי-תקוה ואכולי-יאוש התנערו ורוחם שבה לתחיה, ניצוץ התקוה שוב התלהב בלב. אור השחר עלה ובקע והפעם לא מן המזרח, אלא מן המערב.

ואולם בּקרב זקני חובבי-ציון היו גם כאלה שהתיחסו לבשורת הקונגרס ביחס של ספקנות או גם ביחס של התנגדות גלויה. גם בועד האודיסאי שלנו לחובבי-ציון לא הכל קבלו ברצון את דבר הקונגרס ואת דבר התנועה הציונית החדשה בכלל. ביחוד התנגד לזה ראש-הועד אברהם גרינברג. חושש היה שמא תדחק הציונות את רגלי חבת-ציון ותמשוך אליה את כל הכחות הפועלים במחנה, והועד שלנו יהא מוכרח להפסיק את קיומו. אנכי חשתי בבטחון גמור את ההפך. ואפילו לילנבלום, שלאחר זמן מועט נעשה כפוף בלב תמים להרצל ומצדד בזכות הציונות, התיחס תחלה יחס שלילי לרעיון הקונגרס. בכלל הביט הרוב על הדבר הזה כעל הצעה יפה, שאמנם יש בה אומץ-רוח, אבל לא ניתנה להמשש ומודה אני: ספיקות וחששות מעין אלו קננו במדה ידועה גם בלבי אני".

הסופר הנזכר, שהשתתף בקונגרס הראשון ובדרך מסעו לבזל סר לווינה והתראה שם עם הרצל, מספר בזכרונותיו על דבר מצב נפשו של המנהיג הציוני הגדול בימים ההם:

“שאלתי את הרצל – כך כותב בן-עמי – על המצב הדברים, אם חזקה תקותו להוציא אל הפועל את רעיונו בדבר הקונגרס, אם מצא הרבה אנשים הנכונים להשתתף בעבודה זו וכדומה. הוא השיב לי, כי עלה בידו לרכש לדבר הרבה, הרבה אנשים ובתוכם גם כאלה, המוכנים ומזומנים לקחת חלק אקטיבי בעבודה ולהיות לו לסיוע תמידי, ואף-על פי-כן אינו מובטח כלל שהתוצאות הרצויות בוא תבאנה. רחוק הדבר מכך. לא זו היא הרעה שמעטים הם האחים לדעה; זהו חזיון טבעי לגבי כל תנועה חדשה הבאה לעולם. אלא שזו רעה חולה, כי רבים הם יותר מדי אויבינו האקטיביים, רבים הם המכשולים העומדים למפגע על דרכנו, קשים הם יותר מדי ולפעמים קרובות אי-אפשר להתגבר עליהם. כמדומה, שהוא ידע היטב את המתבוללים שלנו ואת שיחם, וכלום חכה, לסיוע מצדם? אולם לא עלתה על דעתו, כי גם לשטן יעמדו לו על דרכו, שהתנגדותם תהא קשה ועצומה עד כדי מעשי-בגידה מחפירים ומגונים. הם הרחיקו ללכת ועברו את גבול השערותיו. משטמה שכזו לאידיאה הלאומית העברית עדיין לא הראו, וודאי שגם להבא לא יראו אפילו האנטישמים היותר פרוצים ואכזרים. בעיקרו של דבר, הרי הם המתבוללים שלנו, האנטישמים האמיתים, האנטישמים בני דת משה, והם מסוכנים ומזיקים לנו יותר מחבריהם הנכרים…”

והוא ספר לי על אשר עשתה הקהלה היהודית במינכן, כדי להפר את הקונגרס ועל העלילות המגונות שבודים עליו, וכדומה.

הוא דבר את דבריו במנוחה חיצונית, אבל לא קשה היה להכיר בו שנפשו הומה וסוערת בקרבו, שלפעמים יאוש תוקפו. וכל כמה שהוסיף לדבר נתעמק לו ברק מיוחד בעיניו השחורות והעמוקות והאישיות הנפלאה הזאת הוארה מתוכה: “אני מנסה, אני צועד את הצעדים הראשונים”, כך סיים את דבריו; אם יעלה בידי לעשות את הדבר גם מכאן ולהבא – איני יודע, הכל תלוי בחומר שיספיקו לי אחרים. יש מאין אינו בורא אלא אלהים בלבד. אם גם להבא יעמדו מעצורים כאלו על דרכי, אפשר שכחותי יתדלדלו – ואעזוב את מקומי. אני ציינתי את הדרך, ואם עדיין לא פסק כח החיים בעמנו ובמעמקיו צפונים גרעינים בריאים, יבואו אחרים ויוציאו את רעיוני לפעולה".

 

XIV    🔗

ימים אחדים לפני הקונגרס בא הרצל לבזל. מאותו רגע נשתקע ראשו ורֻבו בעניני הקונגרס, הסיח את דעתו מכל העולם ומלואו ויהי כולו עבודה. הוא בחן ובדק את הפרטים היותר קטנים, סקר סקירה בהירה את כל ההכנות ולא שכח דבר. בלי הרף נצח על העבודה, מסר את פקודותיו לעובדים – וחזר ובדק אם נעשו כראוי או לא, ופקודותיו של הרצל, שהיו נשמעות מתוך נעימה רכה, מתוך חיוך-החן שלו, סגולה נפלאה להם: הכל נענים ונשמעים להן ואין איש מעושי-דברו ממרה את פיו, ובקרב עושי דברו היו אנשים חשובים, שתפסו מקום נעלה בחברה. טעם מיוחד וכח מיוחד היו לדבריו של אותו המפקד והמצוה הגדול.

באותו ענין מספר בן-עמי:

"בבזל נראתה בהרצל בטחה הרבה יותר מאשר בווינה; לספיקות ופקפוקים לא היה עוד מקום. כבר עבר את התחום וצריך היה לפסוע מעתה פסיעות גסות. אומץ-רוח היה מורגש בכל מה שעשה. ואולם כל אותם הימים שלפני הקונגרס היה רואה את עצמו כאלו הוא עומד ערב מלחמה מכריעה, אשר מלפניה יוטל גורל רעיונו; לפיכך נמצא במצב של התרגשות פנימית גדולה, שכמובן לא הביע אותה בפירוש, אבל אני הרגשתיה דווקא מתוך התקוות הגדולות, שהוא תלה בקונגרס. בכל שעה נתברר לי יותר ויותר עד היכן מגיעה התמכרותו לרעיונו המַכהה בעיניו כל דבר וענין צדדי שבעולם. התמכרות בלי מצרים כזו עדיין לא ראיתי בקרב חובבי-ציון, ואפילו בקרב היותר נלהבים שבהם, שגם אותם ידעתי כולם. מסירת הנפש לשם רעיון עד כדי בטול היש היתה מעוררת בקרבי תמהון רב.

האיר הבקר, בוקרו של יום היסטורי גדול, בוקרו של היום הראשון לקונגרס הראשון. נפעם ונרגש הלכתי אל הקאזינה; ברכי רעדו מהמית-נפש.

הנה עומדות רגלי באולם הקונגרס. הכל מסביב תפוש הוד חגיגי; חמימות וחדות-נפש נשקפות מכל העינים; הלבבות הומים, הפנים מקרינות, לב ללב יביע את פרפורי-הַצִּפִּיָה הגדולה, עין לעין תשפיע אורה וחום. ועצבות שקטה ונהדרה, עצבות יהודית רכה, מַשרה את זהרה על הכל, מלפפת את כל האחים הנדחים, שנאספו מקצוי-ארץ לפנה זו, שממנה אור יוצא לגולה כולה. הנה מתגלים ומתערטלים הלבבות הכואבים, אח לאח ישיח את הגיון-נכאיו התוססים במסתרי-נפשו וכולם יחד יחשפו את כל נבכי-הצער, יגלו את כל תהום העלבונות. וגדולה החדוה הפנימית ורבה העצבות הפנימית…

הנאספים מברכים איש את אחיו בחבה, בהדרת-חן, בפנים מאירות. משיחים חרש, הכל אחוזים צפיה גדולה. רגע גדול ממשמש ובא. רגע נהדר.

והנה קמה דממה. שלוה עמוקה ירדה על האולם, – שלות הוד והדר. על הבמה מופיע הד"ר הישיש ליפא מיאַסי, ובחבשו לראשו השב את מגבעתו הוא מברך בקול סוער ורועד מתוך רטט-לב בברכת “שהחיינו.” רעד עובר באולם. מתוך עינים רבות נוצצות דמעות. מאחורי נשמעת בכיה חשאית. שוב מתחילים הלבבות מהססים. הכל מביטים איש אל רעהו בתמהון ואי-מנוחה. הנאום נגמר. לאטו עולה על הבמה הרצל. עיני נעוצות בפניו. אבל מי הוא האיש הזה? אין זה אותו הרצל שידעתיו עד הנה, שראיתיו רק לפני יום אחד, בחצות לילה. דמות נפלאה ונהדרה, דמות-מלכות הופיעה לעינינו. ומבט לאיש הזה גֵא ומרֻכז, ספוג עצבות שקטה. אין זה אותו הרצל ההדור הווינאי, אלא אחד מיוצאי חלציו של דור קם מקברו ונתגלה לפנינו לכל הוד-קדומיו ויפי-תפארתו ההגדי.

כל העולם אחוז רֶטט כאלו איזה פלא גדול נעשה לעינינו. וכלום באמת לא היה זה פלא?

חמש-עשרה מינוטות רצופות היה האולם מלא קריאות, צעקות ומחיאות כפים של התלהבות. דומה היה, כי חלומו הגדול, חלום בן אלפים שנה של עמנו השב בא זה עתה ומשיח בן-דוד נתגלה לו. וחפץ עז תקפני להשקיט את הים הסוער הזה בקריאה אחת:

“יחי המלך”! – – –

הקונגרס היה מומנט היסטורי. הדעה הלאומית הבליטה את רוב תקפה. התנועה עברה מן “הגיטה אל המרחב”, והרצל נעשה מנהיגה ורוח החיה באופניה. קדושת הימים האלה נחרתה בלב כל המשתתפים בקונגרס לנצח. גם בין האופּוזיציה המעשית ובין הרצל באו הדברים לידי פשרה זמנית. השוואת הניגודים נמסרו לקומיסיה, שהיא מצדה צריכה היתה למצא דרך של פשרה עם חברות חובבי-ציון. אל הקומיסיה הזאת נבחרו שנירר, מינץ, קאמינקה, רובינשטיין ובאמבוס. אולם האחרון לא פסק עדיין מהלחם בהרצל וגם הוסיף לעשות אגיטאציה להצעה שלו בדבר יסוד קולוניאל-באנק ע"י אגודות חובבי-ציון.

הרושם שעשה הקונגרס על עולם היהודי היה גדול מאד והציונות שמשה במשך שבועות אחדים ענין יחיד ומיוחד לשיחת הבריות במזרח ובמערב.

התנועה שבה והתגברה מאד. כמעט כל העתונים, וגם אלה של אסימילא-טורים, התיחסו ביחס של רצינות וכבוד אל הקונגרס ואל כל סדר העבודה שלו. אולם לא רק ליהודים, כי אם גם להרצל היה הקונגרס מקור להפתעות הרבה. הוא גלה שם את יהודי רוסיה. במאמרו שנתפרסם בה“וולט” מיום 8 אוקטובר

שנת 1897, וששב ונדפס אח“כ ברבעון האנגלי “Conterporary Review” הוא מדבר דברים נלהבים מאד על אודותם ועל כשרונותיהם ועל שלימותם הנפשית ומצבם הקולטורי. עוד לפני הקונגרס החליף מכתבים עם אחדים מהם שמשכו את לבו אחריו. עתה הרגיש הפעם הראשונה את היהודים בתור אנשים שלמים ובקש את היהודי בו עצמו. בעוד “שבמדינת-היהודים” עוד לא מצא את האסימילאציה ראויה לגנאי, שנה בזה אח”כ את דעתו. אבל עדיין נשארה לו האסימילאציה רק בתור התכחשות אל קשרי הדת, הגזע, ההרגשה הקבוצית ורגש הגאון במסרת הגדולה אשר לנו, כי הוא היה מערבי לפי מהלך השכלתו והרגשתו.

עם זה היה הרצל איש-המעשה ואת כל מעיניו שם בתעודתו, שנראה לו כעין תעודה משיחית. לא היה ספק בידו כלל להשגת דרכי הקולטורה העברית שהיתה זרה לו עד כה ורחוקה ממנו. מלבד חסרון העת חסר לו גם אופן-המחשבה המופשט.

גם בעולם הנוצרי עשה הקונגרס רושם מפתיע. ביחוד הרבתה העתונות האנגלית לטפל בו ובפרובלימה הציונית בכלל. בעוד שה“נ. פר. פר.” שבעליו יהודים, השתדלו לעבור על הקונגרס בשתיקה, דרשו “הפל מַל” הקןנסרבאטיבי וה“דיילי כרוניקל” הראדיקאלי, ואחריהם גם ארנולד אואייט ברבעון “Conterporary Review” כי יקראו קונפירנציה אירופית לפתרון שאלת-היהודים.

ובשעה שהד זה שמצאו הדרישות הציוניות באנגליה הרנין את הלבבות, לא נעים היה לראות את רושם הקונגרס בחוגים פוליטיים אחרים. נעשו נסיונות לעורר ממלכות שונות להביע מחאות נגד דרישות היהודים בקונסטאנטינופל. מעשים כאלה הוכיחו אמנם כי הבינו בחוגים הפוליטיים את כחה של התנועה ושל מנהיגה החדש, אבל המאורעות הללו עוררו דאגה וצער מרובה. גם ה“וולט” וגם העתון Corespondence de L’Est הועילו הרבה להרצל בדבר. הרצל שקבל ידיעות נכונות על מהלך הענינים עמד תמיד על המשמר. אבל המכשולים היו מרובים ויש שבשיחות אינטימיות עם ידידיו פרצה תלונה מרה מפיו: “בקונסטנטינופול עובדים נגדנו. אבל אני הנני איש יחיד והמלאכה מרובה”. עם זה התחיל לתלות תקוות מרובות בקיסר גרמניה, שהתכונן אז לנסוע לארץ-ישראל.

הרצל קוה, כי הקיסר ווילהלם יהיה להציונות לפה לפני השולטן. אבל כיצד ומאין ישיג את האמצעים להגשים את המחשבה הגדולה הזאת במעשה? הנסיון הוכיח את הרצל, כי בעניני היהודים אין לסמוך על גדולי הפינאנסיסטים היהודים. בחוגים הללו אין חושבים את עניני-היהודים לעסק, כי אם לדבר שבצדקה. ולא ארכו הימים והנסיון הוכיח את הרצל, כי הפינאנסיסטים לא חזרו מדעתם זו אפילו בשעה שנשמעו משאלות בדבר מפי מושלים. לפיכך לא מצא לו דרך אחרת בלתי אם לקבץ כספים מאת העם ולמשוך את ההמון אל הדבר.

ההתחלה לכך נעשתה ע“י מאמר בה”וולט“, שנכתב מאת הרצל עצמו. עוד ב”מדינת-היהודים" שלו קבע בתור פרינציפיון עיקרי: לחבר את הפוליטיקה עם העסק חבור של כבוד. בתור הון יסודי של הבנק דרושים שני מיליונים ליטראות שטרלינג. מטרות הבאנק הן: לתת הלוואות ומיני תמיכות אחרות ליהודים הרוצים להגר מן הארץ, לתת הלוואות קרקעיות לקולוניסטים בפלשתינה, ליסד חבורות משותפות של אנשים עוסקים במשק הכפר או באומנות. הבנק צריך להיות מנהל התנועה ולשמש סרסור בעניני הלוואות לטובת המדינה, שאפשר להכנס אתה במשא ומתן (כלומר: טורקיה). הרצל החליט לנסוע ביום 6 יאנואר שנת 1898 לברלין להשתתף שם עם גדולי הפינאנסיסיטים בישיבה חשאית, שהוכנה ע“י הפרופיסור שטיין. הוא הקים לו עסקנים בדבר בלונדון ובקש לבוא בקשרי-יחוסים גם עם גדולי הבנקים בפאריז. עם זה עוד לא פסק לקוות קצת להשיג כסף אצל משפחת הירש. עפ”י הצעתו של בודֶנהיימר חשב הרצל לפנות בדבר אל אלמנתו של הבארון הירש.

עם זה עסק הרצל בהרבה עבודות פוליטיות אחרות, עבד במקצוע סדור מס השקלים כפי שהוחלט בקונגרס, ועוד בכמה ענינים של אורגניזציה. הרבה השתדל למשוך אל התנועה אנשים בעלי-השפעה ואת העתונות. באחת: הרצל היה הנשמה והמרכז של הפעולה הקדחתנית. עם זה מצא לו עת גם לעבודתו הספרותית הפּוליטית בעד העתונות הציונית והכללית, מלבד עבודתו הספרותית שממנה לחמו נמצא.

ביום 10 יאנואר, ועד פעם אחת ביום 8 פברואר שנת 1898, נאם הרצל בברלין. מאותם הימים ואילך – כך אפשר להחליט בבירור – התחילה הציונות חודרת בכה אל חוגי יהודי אשכנז. דברי הרצל שמשו בכל מקום חמר לשיחות היום. ולא עברו ימים מועטים והתנועה הציונית נחלה עוד נצחון גדול אחד במערב אירופה: נתנו לה את ידם חובבי-ציון באנגליה, שפגרו עד כה מלכת אחריה. תשומת-לב מיוחדת עורר בשעתו נאומו של שר-הצבא האנגלי גולדסמיט שהגין הגנה נמרצת על הרעיון המדיני של הרצל. נתקבלה הריזולוציה של הד"ר הירש די-האז כדברים האלה: “הקונפרנציה סוברת, כי הדעה הלאומית היא חטיבה מיוחדת של התנועה הציונית וכי חובתם של כל היהודים היא להתאחד יחד למטרת התישבות חוקית של העם העברי בארץ ישראל”.

 

XV    🔗

כחות הרבה מאד השקיע הרצל ביסוד בית-האוצר העברי הלאומי והקרן קימת לישראל, – שני כלי השרת היותר גדולים להשגת המטרה העיקרית.

עד כמה היה הרצל מסור לעבודת יצירת המוסדות הציוניים הנזכרים ואלה שנוסדו אחריהם, – על זה מעידים הדברים שנמסרו בעתם מפי הד“ר שאַליט ב”הצופה":

“בשנה שהיו עסוקים בווינה בכל ההכנות הקודמות ליסוּד בית-האוצר העברי וכששים סטודנטים עברים היו עובדים בלשכת-הקונגרס שבווינה, לקפל את גליונות-החתימה, קונטרסי-התקנות ויתר הדברים הנדפסים, לכתוב אדריסאות ולשלחם לכל קצוי-הארץ, באותם ה”ימים הרותחים" היה בא הרצל, פעם בפעם, אל לשכת הקונגרס בשעה השלישית אחרי חצות הלילה, פושט את בגדיו, חושף את בתי-זרועותיו ועובד את התלמידים הצעירים עד אור-הבקר: מקפל בעצמו את הגליונות, כותב אדריסאות, מעורר ומזרז את ה“חברים”לעבודה מסודרה ונמרצה, בוחן ומבקר טיב העבודה, מפקח ומשגיח על הדיוק והמשטר. האמצעים החמריים של לשכת-הקונגרס היו מעטים מאד, והשגחתו של המנהיג היתה דרושה מאד. הוא היה באותם הימים לאות ולמופת לכל הסטודנטים העברים בחריצות עבודתו ובמרץ רצונו העז.

הרצל היה משתמש לתכלית עבודתו הציונית באנשים שונים, מארצות שונות ומספירות-חברה שונות. לפקודתו עמדו גם לא-ציונים, שחבריו הציונים לא ידעו מהם דבר עד היום, וגם היום לא ידעום. הוא היה נותן ללא-ציונים פקודות שונות ומחלק להם תפקידים שונים לתכליתו הציונית. ואלה האחרונים לא ידעו בשביל מה ולאיזו מטרה יטיל עליהם הרצל לעשות כזאת וכזאת.

בזמנים שונים היה מחכה הרצל לקבלת הצ’ארטר, כלקראת דבר, שנכון הוא להתקבל בכל רגע ורק מאיזה עכוב חיצוני, מקרי ובלתי-חושב, יאחר בואו. באותם הימים, שהיה מחכה לקבלת הצ’ארטר, היה הרצל מלא התעוררות ועצביו נוחים להתפעל מכל צלצול של פעמון בביתו. היו לילות רבים, אשר לא נתן תנומה לעיניו, בהיותו בטוח, כי יעירו אותו משנתו על ידי הבאת טלגרמה כי הצ’ארטר כבר נתאשר ונוסח הצ’ארטר אשר חִבר הרצל ועבד אותו בכל פרטיו וסעיפיו, היה מעשה חכם-מדינה ממדרגה ראשונה, נפלא ומצוין בכל ניב ומבטא, בבהירות ובדיוק מיוחדים במינם.

אם התחיל לעבוד להקמת מוסד ציוני, כמו הבנק, הקרן קימת הלאומית וכדומה, לא סבל כל התנגדות, לא סבל כל עכוב פקפוק. כל איש, שהיה מציע את טענותיו לנגד המוסד שנברא ברוחו, היה נחשב בעיניו כשונא גמור. אם היו אומרים לו: כי המוסד, שנברא בדמיונו לא יצלח, לא יצא לפועל, לא היה מבין ומה סחים אתו. “לא יצלח! איך? הכל צריך להצליח, צריך להשתדל שיצליח, אי אפשר שלא יצליח”. הוא היה מושך אחריו בכח השפעתו העצום את סביבתו, את כל האנשים העובדים אתו במחיצה אחת. הוא היה מלהיב את הדמיונות ומעורר את הכחות הנרדמים. אולם עם כל האופטימיות שלו, היה נזהר מאד בכל דרכיו, נזהר ומתבונן ומתעמק בדבר עד לקצה גבול האפשרות. אבל אחרי שכבר התבונן בדבר ובא בלבבו לידי החלטה ידועה, אז אם היה מתווכח עם חבריו הקרובים המתנגדים להחלטתו ודעתו, היה מעמיד בכל עוצם אישיותו על החלטתו: אישון עיניו מתרחב, כעיני החתול בלילה, פניו מתלהבים וקולו נעשה של איזה נביא, של איזה מיסד-דת, של שר-צבא, והוא קורא במֶרץ מיוחד: “כה דרוש להיות!” וקשה היה לעמוד בפני השפעתו הכבירה".

על אודות סדר-היום של הרצל נמסרו בעתון הנזכר ע"י בריינין מפי וואָלפסון הפרטים האלה: הרצל היה יורד מעל מטתו בשעה החמישית בבקר. בשעה הששית היה יושב כבר אל שלחן עבודתו וכותב מכתבים בעניני הציונות. משעה התשיעית עד האחת-עשרה היה קורא את כתבי-היד של “הנ. פר. פר.” אחרי כן היה קורא את המכתבים הציונים, שכתבו מזכיריו מפיו וחותם עליהם. משעה הראשונה עד השעה הרביעית אחר הצהרים היה עובד בהרדקציה של “נה. פר. פר.” ושב משם על פי רוב רגלי לביתו, מהלך יותר משעה, למען יניע מעט את גופו העיף מרוב עבודה, ויש אשר היה שב לביתו בטרַם, למען התבונן בדרכו אל אנשי-השוק מקרוב. בשובו לביתו היה אוכל ארוחתו ועובד את עבודתו הציונית עד אחר חצות הלילה. אם לא היתה העבודה תכופה ונחוצה כל כך היה מבקר בכל יום לפני הערב גם את לשכת-הקןנגרס. פעם מצאתיו בשעה הראשונה אחר חצות הלילה יושב אל שלחנו וכותב מכתבים בעניני הציונות לתקיפי-העולם.

מפי אלמנתו של המנהיג הגדול מוסרים, כי הרצל היה נוהג לעשות מקודם ציוּנים ורשימות בגלל מזכיריו הציוניים ושרי-המדינות. את הציוּנים הללו היה עושה בטרם עלותו על מטתו לישון. בשנים האחרונות, וביחוד בשנה האחרונה שלפני מותו, היה מתעורר משנתו לפעמים קרובות גם בשעה השניה או השלישית אחרי חצות הלילה, מדליק את העששית האלקטרית שעל שלחן-הלילה ורושם במהירות דברים שונים על גבי הגליונות, שהיו מוכנים תמיד אל יד מטתו. אם נולד במחו איזה רעיון ציוני, לוּ גם בתוך שנתו, היה מתעורר תיכף ורושם את הרעיון בציוּנים מקוצרים לזכרון.

על דבר הנהגתו של הרצל ביחס לחברי ועד-הפועל אנו מוצאים את הידיעות הללו:

אם עמדו על הפרק ענינים קטנים, שלא היו חשובים בעיניו, אבל חשובים בעיני חבריו, לא היה אומר להם בפקחיותו: אין הדברים האלה חשובים בעיני, על כן עשו בהם כחפצכם; אבל במקרים כאלה היה מעמיד פנים רצינים ואומר לחבריו: "פלוני, מה דעתך בזה? אלמוני, כרתי ופלתי מה אתם חושבים ומחליטים בדבר זה? ואם חבריו החליטו בענינים שהיו פעוטים בעיניו גם למרות חפצו ודעתו, היה מרכין ראשו ואומר להם בענוה: “הנני נכנע לפני החלטת הרוב!” אולם אם הדבר נגע בענינים שהיו חשובים או עקריים בעיניו, היה משתדל לפעול ולהשפיע על חבריו בכל כח אישיותו הכבירה, כי יקבלו את דעתו לחלוטין, בלי הנחות ופשרות. מעולם לא השתמש בהשפעתו על חבריו בלחישות ובקשות, בעקיפין ותחבולות בלי כל-כך ישרות ונקיות. כל זה היה רחוק מנפשו ושנוא לו. אבל בענינים חשובים, שהאמין בנחיצותם ושקבע בהם את דעתו אחרי עיון עמוק בדבר, היה אומר פשוט: כך וכך צריך להיות; אי אפשר אחרת ולא יועיל אחרת. בענינים האלה היה מרבה לדבר, להוכיח את צדקת משפטו, ולהעצים את צבא מופתיו וראיותיו, וסוף סוף היה משפיע על חבריו, והמה מקבלים דעתו, גם למרות דעתם הראשונה ולמרות מושכלם הראשון.

ע“ד הליכותיו של הרצל עם האנשים, שהיו באים ומציעים לפניו ענינים שונים בנוגע לעבודתו הציונית, ספר בריינין מפי ד”ר שאליט (ב“הצופה”) כדברים האלה:

הרצל היה חושד בכל האנשים שבאים לפניו בהצעות מדיניות ודפלומאַטיות שונות. פעמים רבות היה קשה מאד, גם להאנשים היותר קרובים לו, להבדיל בין פקחיותו ובין חשדיו. חשדיו ופקחיותו התערבבו לפעמים וגבולות התחומים ביניהם היו מטושטשים מאד. וכך היתה הנהגתו עם אנשים כאלה: אם הציע איש לפניו איזה רעיון מדיני, דפלומאַטי, או בנוגע לעבודת ההסתדרות וכדומה, או רק העירו על איזה דבר חשוב, אז לא היה נותן לאיש ההוא מקום בהוצאת רעיונו אל הפועל. הרצל היה מרחיק בכונה מיוחדת את המציעים והמעוררים מן האנשים המוציאים, על פי פקודתו ועזרתו, את רעיונותיהם של האנשים לפועל. המציעים, מולידי-הרעיונות והמעוררים לא היו יודעים זמן רב, אם בכלל נתן הרצל את לבו לדבריהם ורעיונותיהם, הצעותיהם והערותיהם, ואם פעלו עליו איזו פעולה. אם היה נותן הרצל לאיזה איש שיהיה – לוּ יהיה גם אחד האנשים מן המקורבים אליו והחשובים בעיניו יותר, – להוציא את אחד מרעיונותיו הציוניים, ממחשבותיו הדיפלומאַטיות לפועל, אז לא היה נותן להוציא את כל הדבר לפועל. הרצל היה מחלק עבודה ציונית אחת לחלקים רבים, ואת החלקים האלה היה מוסר לאנשים שונים, באופן שלא ידע איש מרעהו, ושלא תהא לאחד השקפה שלמה על הדבר שהא עושה בו רצונו של המנהיג.

בהנהגתו של הרצל ביחס למזכיריו הפרטיים ומזכירי ועד-הפועל, וכל עושי רצונו, הבאים על שכרם, לא ידע חמלה. יומי דפגרא לא היו לו לא לנפשו ולא לנפש מזכיריו. הוא עבד כל ימות השבוע, כל ימות-השנה, ועבודה תמידית בלי הפסקות דרש גם מאת כל עושי-רצונו המלה “אי-אפשר” לא היתה בהמלון שלו. אם הטיל על אחד מעושי-רצונו אחת העבודות, אחד התפקידים, וענה האיש ההוא ואמר: אי אפשר לי לעשות דבר קשה כזה“, או שאל: “כיצד עושים הדבר זה?” והיה האיש ההוא בעיני הרצל כאבוּד, ככלי שבוּר, שאין לו עוד תקנה. הרצל היה אומר: הכל אפשר והאיש, שהוא מוסר לו תפקיד ידוע, צריך לדעת בעצמו כיצד עושים וממלאים את המוטל עליו. הרבה שרטוטים מתכונתו של ביסמרק הכרתי גם בהרצל: גם מעלותיו וגם חסרונותיו של ביסמרק. גם הרצל לא שם לבו לגורלו של האיש הפרטי, יען כי כֻלו היה מסור להרעיון בכללו”.

 

XVI    🔗

אם היה הרצל קפדן גדול בנוגע למלוי חובות המשרה או העבודה, אבל לפי דברי האנשים היותר קרובים אליו היתה התכונה העיקרית שבו – הלב הטוב.

נחום סוקולוב מספר בזכרונותיו מפי וואָלפסון, כי נמצאו בהרצל חנינה ורחמים וחמלה, “שהיו דים להריק ולשפוך אותם על פני עם רב ולהפוך רבבות נבלים לחסידים-שועים”.

הרצל היה מוכשר להתעלף מיסורים של גוף ודכדוך של נפש, להתעלף פשוטו כמשמעו למראה אשה חולה, או ילד, או זקן רעֵב – כאלו לא ידע עד אז, כי יש נשים חולות וילדים וזקנים רעֵבים, כאלו ראה זאת בפעם הראשונה.

“הפנים הנפלאות האלה, שהיו כה נשגבות ויפות, כאלו ידי חרש כמיכאל אנג’לה פסלן, התעותו, הצטמקו – למראה כל עוֶל וצרה”.

“האיש הזה החטוב יופי – היה ביסוד יסודו, כשנחפש את מטמוני מסתרי נפשו, סמל השלימות וכליל הגאוניות היותר משוכללת של הטוב”.

סוקולוב מספר במקום אחד באופן פיוטי מעשה בהרצל וּוולפסון בדרך נסיעתם לקונסטנטינופול. מעשיה זו היא אופיית מאד לתאור עדינות נפשו של המנהיג הציוני הגדול, ולפיכך הריני מוסר אותה מלה במלה:

"בדרך לקונסטנטינופול.

החום היה עז מאד. מרכבת-הקיטור עמדה באיזו תחנה זעירה על גבול סרביה ובולגריה. מישור שוה, חסר גוון ומיגע את העין. מרחוק מסרגלים ראשי הבלקנים את הצורות המטורפות והפרועות של כידונים וכפות. הנסיעה קשה וממעטת את הכח. מן העגלה יצאו שני אנשים, איש אחד גבה-הקומה, ורעהו אף הוא גבוה מבעל קומה בינונית, אך בעמדו אצל הראשון הוא נראה כשפל הקומה. הם מתהלכים על המדרכה היצוקה אַספלט לאורך המסלה. פתאום נעלם הראשון.

איֶכָּה, תאודור?

סקירה אחת דיה היתה לראות את תאודור בקצה השורה של מרכבות אצל המכונה. הוא עמד שם לצד הקלחת, שקוע באיזו שיחה עם מוכנאי, העומד בתוך מרכבת-המכונה, ופורש את זרועותיו אל רעהו זה, וקורא אליו: בוא הנה, בוא הנה, דוד!

ודוד רץ שמה, מערער וטוען: מה מעשיך פה? למה אתה מתרחק מן העגלה, אשר אנחנו יושבים בה? ומה אתה עומד פה תחת להט השמש הקודחת בצהרים?

אך תאודור עומד וקורא בקול נגיד ומצוה:

– עמוד פה, במקום שאני עומד!

אנו זוכרים כּלנו את השפעת הקול ההוא.

דוד קרב ועמד אצל הגבוה. מן המכונה שטף אויר, במקום ההוא, זרם של להט, מהול בקיטור וריח פחמים ונפט. קשה היה לעמוד בתוך הזרם ההוא אף רגע אחד.

אך הוא צוה לעמוד ויאמר:

– פה תעמוד, ופה תשיבני על שאלה אחת שאשאל. הגד לי: כמה מקבל המוכנאי הזה משכרת לחדש?

דוד לא השיב דבר, אך הוסיף להקשיב.

הגבוה עמד, וישוחח עם המוכנאי בשפה בלולה מצרפתית אונגארית ורומינית. העובד, שפניו מכוסים פיח, ושזופים, התרפק כילד, אחרי אשר פגעו בו שתי העינים הגדולות, השחורות, הלוטות בערפלי-חלום.

הוא ספר, כי שם, בכפר רחוק, יושבת אשתו וחמשה ילדים קטנים. הוא ספר, כי היוקר גדול מאד, וקשה לו להמציא לאשתו ולבניו די ספקם. הוא ספר, כי שכרו סך הכל מאה פראנק לחדש. הוא ספר, כי עובד הוא שש עשרה שעות במעל"ע.

והאיש הגבוה הציב כף רגלו האחת על המפשעה של עגלת-המכונה, ויסמוך את ראשו על כפו, ויפן בכל רגע אל רעהוּ, פנה ואמר אליו בכל פעם שמע נא זאת! שמע נא זאת!

רגעי החניה הגיעו אל קצם. והאיש הגבוה לחש באזני רעהו: תן לו עשרה פראנק!

רעהו סרב בתחילה, ואז נשמע עוד הפעם הקול: האם לא תתן לו? ואז הניח בצנעא על צד המקום, ששם עמד המוכנאי עשרה פראנק – “לממתקים בעד ילדיו”.

המרכבה כבר נעה אז, ושני הנוסעים אֻלצו להשאר במדבר הרותח הזה, לשבת ולהִצָּלות-חֵי.

הגבוה לא שם לב אל המאורע הקל. נטלגרף אל התחנות הסמוכות לשמור את החפצים. נסע במסע הקרוב. נלך אל הפנה ההיא לשבת שם על תל האבנים. טוב יהיה לנו משיהיה להמוכנאי הזה אשר לא אֵחר את המסע, ויסע.

וישבו על תל האבנים בקרבת הבית הדל, בית-הנתיבות.

האיש הגבוה היה צולל בתהום מחשבות. בעד האספקלריאות המאירות שבעיניו נראה היה, שהוא נלחם בקרב נפשו מלחמה כבדה. ברגעים ההם לא נכרו כל הערֵבות, הנעימות והחן שהיו מיוחדים לו. כל גופו ונפשו היו בהתעוררות של זעזועים.

ואחרי כן אמר אל רעהו:

– אצלנו היה לא יהיה כן!

אז החל רעהו לדבר אליו בהגיון ובהשכל:

– אבל הרגע נא! מדוע נפשך כה נסערה? מה הוא הדבר החדש אשר ראית? הוא איננו כה אומלל - זה המוכנאי!

ויוסף לבָאר, כיד פִקחות הסוחרים הטובה עליו:

– בטוח אני, כי כשהיתה משרה זו פנויה, וכשפרסם שלטון מסלת-הברזל, כי יש מקום למוכנאי, וכך וכך שכרו, היו מאה שהשתדלו, ושחשב חשבו את נפשם כמאושרים לוּ קבלו משרה זו. וזה היה האחד אשר קבל. וכמה מתקנאים בו, וכמה חושבים את המעמד הזה כמרום קץ האושר!

הגבוה לא ענה אף מלה אחת.

והפקח הוסיף לאמר:

– ואם אומר אתה לתת לכל מוכנאי אומלל כזה עשרה פראנקים, הונו של הבארון הירש לא יספיק לך.

הגבוה לא ענה אף מלה אחת.

והפקח הוסיף ויבאר:

– אצל אחרים או אצלנו לא יוכלו שלטוני מסלת-הברזל לשלם יתר. השכר הזה הוא שכר הגון, ואשר למספר שעות העבודה – הנה זה הוא תלוי בתכונת העבודה. יש מלאכות, אשר די לבעליהן לעסוק בהן שעות מועטות, ויש שהן דורשות שקידה והתמדה במשך שעות מרובות, ובדרך כלל – אין למלא רצונם של כל בני האדם, להמציא להם את כל צרכיהם כדי לספקם ולעדנם ולהשמינם ולהבריאם בכל ההנאות שבעולם.

פתאום התעורר הגבוה ממחשבותיו ויקרא אל זה הדובר בו – בכעס:

– אבל למה אתה דובר אלי בענינים האלה? אין אתה מוכן כלל לדון בענינים כאלה".

מעשה – כך ממשיך סוקולוב את זכרונותיו באותו ענין – ובא להרצל יהודי עני, נודד, רָעֵב ללחם; אין מקום לינה; עליו לנסוע הלאה ואין כרטיס; היה בחברה זו, ובחברה אחרת, ולא עזרו; שלחוהו הלום והנה נוספה התוחלת הממושכה על הרעב. במלה אחת: ילקוט של צרות.

בא אל הרצל. היתכן? ציונות, קונגרס, באנק, קרן-לאומית, גבירים וכו'! היתכן, כי הרצל לא יושיע?

אורחים כאלה היו משכימים ומעריבים לפתחו. נקל להבין כי כל הרוטשילדים יחד עם כל הל"ו צדיקים, אנוסים גם כן לפעמים להשיב ריקם פני מבקשי כסף ועצה, שסופה תמיד כסף.

הוא לא יכול להשיב ריקם, וגם לא יכול לעשות כמעשי רוב בני-האדם הטובים: להבטיח ולהשתמט אחר-כך. היו אנשים ששקדו, ששמרו, לבל יהי הרצל למשיסה ולמבוסה לכל מיני אומללים יחידים. אם אדם מתמכר לכל אומלל יחיד להתעסק עמו, לשוחח ולשמוע את כל עניניו, לטפל בו, ולוא גם להשתתף בצערו עמוק, עמוק, אז במשך ירחים אחדים – נבל יבּל. מעציב הוא ההכרח הזה, אבל ההכרח לא יגונה. כל אדם של צבור צריך שמירה מפני הני טפליא זוטרי. חבל על כל כח גדול שלא יבוזבז בפרוטות, פרוטות. גבאי תמחוי, או גומל חסד או פרנס זוכה לדברים הרבה, ואין לגרוע את ערכו – אבל סוף, סוף, הרבה גבאים והרבה גומלי-חסדים איכא בשוקא; כלי שמשתמשים בו לדברים גדולים אין להשתמש בו יום יום לצרכים קלי-ערך ועוברים. זו תורת החסכון של הכחות.

בשביל זה – מספר סוקולוב – לא הרשיתי לעצמי מעולם לתת לאחד “הנצרכים” מכתב-מליצה להרצל – לא בגלל אשר ידעתי, כי לא יועיל, אך בגלל אשר ידעתי, כי יועיל.

ושֵבֵּח אני את אלה אשר שמרוהו, לבל יפשיטו ממנו אחינו היחידים האומללים הסרבנים רצועות, רצועות. במשך ירחים אחדים היו אוכלים את הרצל.

אבל בכל השמירות ששמרו עליו, מן הנמנע היה להפסיק את הדרך לאומללים אשר בחכמתם – כי הצרות מחכימות מאד ומחדדות את כח ממציא התחבולות – מצאו נתיבות אליו.

אך אחד מהם לא שב בידים ריקות.

הנני שב אל המעשה הנ"ל, שהוא ממש, אחד מאלף.

– ציונות, קונגרס, באנק וכו' – איך לא תיעץ?

– מה יש פה ליעץ – אומר הרצל – ציונות, קונגרס, באנק – והוא תוחב את ידו בצלחתו האחת, ואחר-כך בצלחתו השניה, בשלישית, ברביעית – עני היה באותה שעה. אף בקופסא שלפניו לא היה כסף.

ונוטל הוא מעל בוהן ימינו טבעת, ומושיט אותה לעני-הנודד ואומר לו:

חבל, שאין אני יכול לתת לך מזומנים. טול טבעת זו ושא אותה אל בית העבוט, וילוו, כמה שילוו.

העני עמד ויפקפק.

– חן, חן! לא, חס ושלום? לא אקח.

אז פנה אליו הרצל ויאמר: ציונות, קונגרס, באנק – הלא יודע אתה, כנראה, את השמות האלה, ויודע אתה שהנני ראש הציונות וראש הקונגרס, וצריכים לשמוע בקולי.

וילך הנודד וישא את טבעת הרצל אל בית-העבוט".

הד"ר נ. קצנלסון מליבוי, שלוה את הרצל בסוף קיץ שנת 1903 על דרכו לפטרבורג ובדרך חזרתם סר אתו יחד לווילנה, מסר לסוקולוב את הדברים האלה:

מחוץ לעיר ווילנה, באחד ממגרשיה רצה הרצל להכּנס לבתי היהודים העניים, לראות “איך הם חיים”, איך הם ניזונים".

האיש אשר רוחו, רוח משורר אמתי, התהלך במרומים אין קץ ואין תכלה, חפץ לראות החיים הקטנים, לפי פשוטם ובנוולם.

בחדר אחד ישבה נערה אצל מכונת-התפירה ותעבוד. ויפן אליה וישאל לשלומה, להוריה, למשפחתה, למשכורתם, לצרכיהם.

הנערה תארה לפני תמונה נאמנה. אב, אם וחמשה ילדים בנים ובנות. משתכרת אך היא, וגם אחד הבנים. השכר מועט. “הננו שמים באל חי מבטחנו”. היא עובדת עשר שעות, שתים עשרה, גם שש עשרה – לפי הצרך ולפי ההזמנה. על שאלתו: האין היא חשה בעיניה מרוב העבודה על המכונה – השיבה בלי כונה יתרה: כן, לפעמים.

הרצל עמד שם, וזמותיו לא עברו פיו, ויהי נאלם וכאב נעכר המה בו.

כשאמרה לו ריבה קטנה זו, שהיא עובדת לפעמים שש עשרה שעות, פקו ברכיו וקרסוליו מעדו.

המלים הפשוטות, שהיא “חשה לפעמים בעיניה”, נחתו בלבו כרעם מתחולל. על הוד מצחו רבץ ענן שחור, מעורר זלעפות פחד.

כשנפגש אחר-כך עם רבים ממיודעיו היה אומר וחוזר ואומר:

הוי, מה ראיתי בווילנה; הוי מה ראיתי בווילנה!

בשיחה שהיתה לבריינין עם ילדי-הרצל על דבר אביהם, ספרו לו פרטים מעניינים אדות טוב לבב ומדת הרחמנות, שהיתה נטועה בו. והריני להביא בזה אחדים מהם:

– "באלטואיסזעע, ששם היה מעון-הקיץ שלנו, היינו פעם אחת מסובים לשלחן-האוכל, אשר על המעקה, וירא אבינו כי לנוכח ביתנו מסתת פועל איטלקי אבנים, ולא יכל אבינו לבלוע את חתיכת הבשר שהיתה בפיו, ויבקש מאת אמנו, כי תמהר ללכת ולתת תיכף להפועל המסכן כסף, “למען יאכל גם הוא ארוחה טובה”.

– “באדלך – ספרה הבת הבכירה – ישב אבי פעם אחת על כסא-תנודה של המעקה, ויגישו לו כוס יין וורמוט לרפואה – ובאותה שעה עבר על פניו יהודי עני, שהתבונן בעינים צמאות אל הכוס שבידי אבי. היהודי לא ידע מי הוא אבי. ויאמר אבי אלי: היהודי יאמין, שמעונג אנכי שותה יין, ולו בוודאי אין גם פת לחם! על כן מהרי, בתי, והגישי לו מטבע זו”.

האַנס, בנו הבכור של הרצל, ספר:

"באלטאויסזעע היה אבי קונה יום יום בעצמו ממתקים ומעדנים בשביל ילדי-העניים שבחוץ. את הממתקים היה כורך במטפחת ניר היטב היטב, ועל הילדים היה לבקש בתכריך ולמצוא בעצמם את מבוקשם, כי עונג מיוחד היה לאבי לעורר בתוך הילדים את רוח החפוש.

רגשות החנינה והרחמים שהיו מפותחים בהרצל במדה מרובה, הם שהשפיעו עליו לבקש הגשמה תכופה לרעיון הציוני, והם שהביאו אותו לבסוף להסכים להצעת אוגנדה.

העם סובל בהמוניו, נושא מחסור ועוני, ולפיכך צריך לתת לו עזרה לאלתר, בלי איחור כל שהוא.

אמרו לו: אבל אין להחדיל את האביונים מקרב הארץ; או יש אשר אמרו לו: אין דבר הציונות נוגע אל העניים, אין זה מעשה צדקה גרידא; או אמרו לו: הלא מיליונים ומיליאַרדים דרושים בעד עזרה תכופה.

הוא לא ענה דבר. התהלך התהלך בחדרו הלום והנה, מר-נפש, כועס, נאבק עם המון מחשבות אשר בקרבו.

פעם אחת התערבה גם אמו הזקנה החכמה במשא ומתן זה:

– בני אהובי! אל תתעורר כל כך! ומה יועיל אם תתעורר? מי לא ראה כאלה?

אז שם בה את עיניו הגדולות, ואת ידיו תחב עמוק בצלחתו ואת קומתו השח מעט, ויאמר בהדגשה, שהיתה בה הקפדה קצת:

– אמא לא ראתה כל זאת!

כשיכל להתעורר גם לנוכח אמא – כך מסיים סוקולוב – זה היה הרגע היותר קשה והמדרגה היותר גבוהה בהתגעשות-רוחו.

 

XVII    🔗

רבים האמינו, כי משהתחילו הקונגרסים ואילך השקיע הרצל את עצמו רק בעבודה הדיפּלומאטית, וכי עיקר מעשהו היה להוכיח לבעלי-הפלמטרין את אמתת הציונות. באמת היתה באותה עת גדולה הרבה יותר עבודתו עבודת ההסברה וההשפעה בין אנשי-הרוח, האנטליקטואליים, בין הסופרים נושאי דגל הדעות החדשות ומליצי השאיפות האנושיות.

אם נמצאו בעתּונים הגדולים בגרמניה, או באנגליה מאמרים מכריעים מעט או הרבה לזכות הציונות – היתה זאת עבודתו הרצל.

עד כמה השתּדל הרצל לעשות פרסום לציונות, לחבבה על הבריות ולקנות בעדה את הלבבות, ולא רק את לבבות האיתנים, כּי אם גם את לבות החכמים והאמנים, – על זה מעידים הפרטים המעניינים הללו שמוסר נ"ס בזכרונותיו:

בקרתי את הרצל אחרי הקונגרס השני פעמים אחדות בווין. כנודע היה מדקדק גדול בנימוסים, ודרכו היה להחזיר כמעט כל בקור, אף כי איש לא דרש זאת ממנו, אחרי הבקור הראשון כתת אלי לבית מלוני, כי ברצונו היה לסור אלי, אך הוא עיף מאד, ודבר נחוץ לו אלי.

נסעתי אליו בלוית ד“ר יעקב כהן, שהיה אז נשיא או סגן-נשיא ב”קדימה". מצאנוהו יגע מאד, פניו חורים, ובידו היה מוחה ומוחה את הזעה מעל מצחו.

– זו היה קשה מקונגרס – אמר לנו – קראתי פרק ב“הקונקורדיה” (החברה הגדולה לסופרים), ושם היו ויכוחים עזים מאד. היו רגעים קשים. ביחוד ה“יהודים שלנו”, אבל הכרעתי אותם. הם באו בפראזות, בדרשות. דברתי אליהם בשם הרגש האנושי. לא כלל בשם איזה בריה בפני עצמה אשר יהודי שמה. הלא גם אנחנו בני-אדם – בני–אדם יהודים! כי יוכל היהודי להיות אנטי-ציוני – אפשר. אבל כי יוכל בן-אדם להיות שונא הצדק וצורר-הבריות באופן כזה – אי-אפשר!

דבריו היו אז קצוצים ומקוטעים מחמת עיפות. אני לא ראיתיו עוד במצב עייפות כזה. הוא אמר לי אז: בעד הפולאני שלך אני חסר איזו ידיעות סטאַטיסטיות.

מהמשך הדברים הוברר לי, כי ה“פולאני שלי” הוא אחד הסופרים הפולאנים המצוינים, גם כן חבר ל“הקונקודיה”. הרצל כבד אותו מאד, גם השפיע עליו במדה מרובה, אך עוד חסר היה מעט חומר של ספירות.

כשחפצתי לתת לו בעל-פה את הידיעות האלה, אמר לי בבדיחות: אנחנו הז’ורנאליסטים הננו מהירים יותר מדי. אל תחפז! צא ובדוק ושלח לי את הידיעות מדויקות היטב.

וארטור לוויזון, עורך ה"ברלינר טאגעבלאט היה אומר:

אין אני יודע בעל-שיחה ואיש-רעים להתרועע כהרצל, אך משעה שנכנס לעבודתו הציונית – “אין הוא נותן לנו מנוח”.

יש שהיה הולך הרצל מאיש לאיש בפאריז. מודיעי הידיעות הסנסאַציוניות היו מכריזים, שהרצל “היה אצל רוטשילד” – אצל רוטשילד – אבל כי היה זה 1/1000 מהליכותיו, וכי אלף פעמים יותר היה מהלך אצל סופרים וחכמים ומנהיגים רוחניים – לא הודיעו.

כי היה הרצל בלונדון אצל שר זה, או אצל שר אחר – הודיעו, אבל כי תבע את דיוקנה ואת עלבונה של האומה העברית מאת הסופרים האנגלים, כי היה נלחם יום יום ושעה שעה בעד מעלת ישראל בצורתם הלאומית בין כל אנשי הספרות והאמנות והבמה, שהיו מסרהבין ומהבהבין ומתלוצצים בציונות ובלאומיות העברית ושהוא רק הוא הטה אותם ברוב לקחו ובברק מליצתו כשלהבת בוערה – זאת לא ידע איש.

בקונגרס הראשון אמר לי הרצל על-דבר העתון Jew Chronicle" " רוצה אני לקנות את לב העורך הזה בעדנו. זה מכ"ע חשוב.

הוא ידע, שהיו לי יחוסים קרובים מאד אל מכ"ע הזה ואל עורכו, שהיה לי ידיד אהוב, המנוח אשר מאירס.

– איך הוא יכל להתנגד – אמר הרצל בניגון השאלה – כי אפשר לאדם להתנגד לתחית עם באופן לא מזיק לאחרים? הוצאתי מפי את שם קלוד מונטיפיורי. כונתי היתה לאמר לו, כי זה מעכב, אך הוא לא נתנני לכלות את דברי, ויאמר:

– מה יועיל עומק הפלוסופים והתבוננות המתחכמים? אתפלסף עמו בכל ענין אחר שיחפוץ. גם אני מתפלסף הייתי. אבל אין זה מקום לפלוסופיא, כשאנו דנים על-דבר הצלת עם באופן אפשרי.

והוא כבד מאד את קלוד מונטיפיורי.

אני נסיתי לכתוב “דברי מוסר” אל ידידי המנוח מר אשר מאירס. בארתי לו את נחיצת הציונות, מניתי קלוסה, ספרתי שבחיה: לי הרשה לדבר לפעמים במאמרי איזו דברים לטובתה, אבל בכלל לא הועיל אז מוסרי.

באחד הימים קבלתי גליון Jew. Chron. ואשתומם. דמיתי כי עורך חדש קם – אך לא! אשר מאירס – על מכונו.

וכל מכירי אשר מאירס יודעים, כי אי אפשר היה לשחד אותו אף במליון שיתן לדפוס דבר שלא לפי רוחו.

החידה נפתרה אחרי כן, הרצל היה בלונדון.

אולי אמצא עוד בין חבילות, חבילות המכתבים של אשר מאירס את המכתב הזה, אשר בו הוא מודיע לי את דבר ויכוח הרצל עמו, איך “נאבק עמו עד הבקר”, עד כי באחרונה הוכרח מאיר להודות, כי יש בציונות צד שלימות ותועלת מעולה.

לאיש, איש מאתנו תקרה כזאת, שיפתח ויכוח, ויפלפל וינצח, או לא ינצח. אך להרצל לא היה זה דבר ארעי. זאת היתה תמצית חייו, ועבודתו יום יום.

ונ"ס מסיים:

אנחנו ידענו, כי לא היה איש מצוין דוקא בספירה האנטליקטואלית אשר הרצל לא פעל עליו; כי לא היתה חברת-סופרים אשר בה לא יצא כמוכיח, כמבשר, כמסביר; כי היה מקבל פני סוחר מעיר קטנה שנוסע למאַרינבאַד דרך ווין ומדבר על לבו לתת ידו לציונות כמו שהיה מקבל איזה אמן, או איזה מזכיר-בית-ציר, שהיה סובב והולך בכל העולם אל כל העולם; אנחנו היודעים, כי עד שהיה אצל מלך איטליה, היה פועל פעולה רוחנית ספרותית גדולה לטובת הציונית באיטליה, קנה את לב לומברוזו, עורר לכתוב מאמרים איטלקים, בא בדברים עם כל מי שמחשבתם של האיטלקים בידיו – סופר קודם-כל, איש- רוחני קודם-כל, ז’ורנאליסט במובן היותר כולל והיותר עמוק של מלה זו".

ראוי להעיר, כי שקידה לא יותר מועטת מזו שקד הרצל להטות אל הציונות גם את הפועלים היהודים. לתכלית זו היה מבקר לעתים קרובות את אספותיהם ודורש לפניהם על דבר שאיפותיה של התנועה הציונית.

במקום אחד ב“הצופה” מספר בריינין בשם אחד מקרוביו של הרצל, כי אל האספות השונות הבלתי-ציוניות של הקהלה הישראלית בווינה היה המנהיג הציוני בא לבוש נעלי-יד, באמרו למקורביו, שחלילה לו לגאול ידיו הנקיות בידי עשירי-ישראל, ברוזנים, הבארונים והאבירים. אולם לאספות הפועלים העברים העניים, היה בא בלי נעלי-יד ובחבה מיוחדת היה מושיט להם את ידו הערומה.

אודות בקוריו של הרצל באספות הפועלים והשפעתם על אלה האחרונים מוסר בריינין באחד מפליטוניו ב“הצפירה” את הפרטים המענינים הללו:

פועל עברי בווינה, שבעל הפליטון מכנהו בעילום שמו “קוגלזון”, היה חבר לאגודה של סוציאַליסטים ומסור להחברייא שלהם בכל לבבו ונפשו. מדי בואו אל אספות הפועלים היה משתדל לשבת, או לכל הפחות, לעמוד על יד הנואם בקרבת הבמה, לבל יֵעָלם מאזניו אף הגה אחד, אף הברה אחת. הוא היה תמיד מוכן ומזומן להגיש בזריזות מיוחדה כוס מים להנואם אם נחר גרונו, או להושיט לו את החוברות והרשימות בשעת הצורך. אם היה דרוש היה קופץ על הבמה להודיע משם, כי הנואם הנועד מתחלה נחלה ונעצר בביתו ונואם אחר פלוני ואלמוני יבוא במקומו. בתור חבר נאמן להמפלגה היה מביא את תרומתו לקופתה מדי חדש בחדשו בדיוק רב, ובעדנא דריתחא היה מרבה לנדב לצרכי התעמולה, ולא נפקד מקומו אף על אספה אחת. הוא ידע כמעט בעל פה את כל ה“יוצרות”, הדרשות והמדברות, האמרות-המפוצצות והעוקצים של הנואמים. הוא ידע תמיד לכַוֵן את רגע-הכושר לקרוא להנואם קריאות-רצון, והוא ידע מתי דרוש לקרוא קריאות של חרוף וגדוף לנגד צוררי המפלגה ורודפיה. והוא היה מתכוון לתת אות גם לאחרים לקרוא: הן! או: לאו! ובקנאה יתרה היה עושה את כל הדברים האלה.

בסתר נפשו ערג קוגלזון אל הבמה ואל הפעמון של היושב-ראש באספות. אביו היה גבאי בחברת “פועלי-צדק”, והחרש-מסגר היה צמא אל הגבאות בחברת פ"ץ החדשה. גם הישיבה בראש, להבדיל, מין גבאות. אבל מעשה-שטן, לא נפל מעולם בגורלו של קוגלזון לכבוש את הבמה אף לחצי שעה. פעם בפעם היה קוגלזון מכין את עצמו לשאת אמרותיו מעל הבמה באספות-הפועלים בתור מתוכּח או בתור מציע איזו הצעה, בתור מוחה או מסכים לאיזה דבר. הן הוא ידע את כל “הכפתורים ופרחים” של הנואמים על צד היותר טוב וגם "מלים נכריות, רבות היו שגורות בפיו. אך כל הכנותיו היו לשוא. לא נתנו לו לדבר מעל הבמה. אמרותיו נדחו, – או יותר נכון: דחו – פעם כלומר מסבה זו ופעם כלומר מסבה אחרת, חבריו הנוצרים לא רצו, כי היהודי יורם לִקחו מעל הבמה. עונג מיוחד היה להם להכעיס אותו. וקוגלזון שהאמין בנפשו כי נֵחַן במתנת הדבור שאין למעלה הימנה ידע את צרת לבו והחריש, לבל ישמיעוהו, כי היהודי אוהב לקפוץ בראש. אולם מרוב התרגשות נפשו ומתאות-הדבור שלא נתמלאה בו היה שותה על האספות שכר כוס אחר כוס, והיה מעשן סיגרַה אחר סיגרה, הכל כדבעי למהוי, והיה מדי שובו מן האספות של הפועלים הסוציאליסטים הביתה בשעה מאוחרת בלילה היה מכה, פשוט כמשמעו, את אשתו השבורה מרב עבודה ודאגה, והיה מחָרף ומגדף את כל העולם כּאחד הריקים.

כה עברו שנה ושנתים, והנה פתאום חדשה נהיתה. ביום אחד בערב הלכה חבורת פועלים עברים לאספה ציונית בחלק התשיעי של העיר ווינה. האספה היתה בבית-המלון “אוניאָן”, והרצל היה צריך לדרוש בה על אדות הציונות. ברחוב נפגשה חבורה זו עם קוגלזון, הממהר לרוץ לעבר אחר.

– לאָן אתה רץ? – שאלהו אחד מן החבורה.

– לאספת-פועלים, אשר תהיה בהפראַטר ואַדלר בעצמו ישא היום נאום…

– בוא נא פעם אחת אתנו אל אספה ציונית!

– לאספה ציונית? חַ, חַ, חַ! לציון לא אלך; בכל מקום אשר הפועלים ינצחו שם תהיה ציון!

– ובכל זאת נסה נא לבוא אתנו…

– מה בכל זאת… הלא אַדלר ידרוש היום, והוא יתן מנה אחת אפים להכלבים, להליבראלים הארורים… הם יזכרוהו…

– הלא הרצל ידרוש באספה הציונית…

– ומה לי הרצל, גם הוא בורג’ואי…

אבל בני החבורה פִתו את קוגלזון ויִפָּת וילך אתם אל האספה הציונית.

האולם של “האוניאָן” היה מלא מפה לפה אנשים ונשים. והכל יושבים במנוחה ומאזינים לדברי הרצל היוצאים מן הלב, וקוגלזון יושב מול פניו ורושם בעט-עופרת על גזרי-נייר במהירות רבה. מחיאת-כפים וקריאות-רצון הפסיקו את דברי הנואם.

והרצל חתם בנאומו:

– יהודים היינו ויהודים נהיה וחלילה לנו לכזב לנפשנו. גם האילן שוחק לכל רוחות השמים אם שרשיו מתחתיו חזקים, ואיש לא יחבלם".

– הידד! הידד! הידד! – נשמע מכל עברים.

שמחת הנאספים ותרועתם לקראת הרצל וכל הסגנון של הנאום הרגיזו את עצבי קוגלזון. אך כלה הנואם את דבריו, וכבר היה קוגלזון בקפיצה אחת על הבמה, כאלו התעתד לבטל כעפרא דארעא את הנואם, אשר נחל כבוד רב.

– אספה נכבדה! – החל קוגלזון לדבר בהתלהבות – ראשית כל עלי להגיד לכם, כי בשום אופן אין אני יכול להסכים לדעת האדון הרצל. דרישתו להיות יהודים ולשוב לארץ-ישראל היא חרפה גדולה ובזיון שאין כמהו לכל האנושות. חרפה היא להפרוגרס… ראֵקציה היא…

– מי הוא המדבר החכם הזה? מאין הוא בא? – נשמעו מכל עברים קולות של רגז, שהיו מכוונים אל קוגלזון.

וקוגלזון לא הפסיק את דבריו, שיצאו מפיו כמהלומות פטיש על הסדן, ויוסף לצעוק:

– יהדות אתם דורשים. אולם, אדוני, מה אתם חפצים מן היהדות? לחם אין לנו, חופש אין לנו, ואתם קוראים לציונות? נסיגה לאָחור היא… הבו לנו לחם! נלחם נא בהון, כי הוא רק הוא בעוכרנו… האדון הרצל מחבב עליכם איזו ארץ שבדמיונו. ואני אומר, כי מחויבים אנחנו להתבולל…

– רד מעל הבמה! חוצפה יתרה… עזות פנים… קץ לדברי-הבל! – נשמעו קולות בלולים ורבים רקעו ברגליהם וישרקו בשפתותיהם.

פני קוגלזון חורו. הוא בא במבוכה, ודבריו לא נשמעו עוד מגודל המהומה, אשר קמה באולם.

אז קם הרצל ממושבו ויקרא בנחת כדרכו:

– שובו, אדוני, למנוחתכם ותנו להנואם לכלות את דבריו. אני דורש זאת מכם בשם חרות-הדבור. עלינו להשיב בנחת על דברי הנואם הנכבד… הן גם אנחנו, אדוני, לא נולדנו ציונים גמורים.

אז שב קוגלזון לדבריו:

– ההתבוללות היא הגאולה של היהודים. האדון הדוקטור רוצה להכניס אתכם, אדוני, לארץ-ישראל, למען תמותו שם מרעב ומקדחת והוא עם כבוד רעיתו הגבירה ורעיו העשירים ישארו פה בהיכליהם בווינא…

– הורידוהו מעל הבמה! הורידוהו! – נשמע קול המולה וידים ומקלות היו מושטים לקראת הבמה להטיל אימה על הנואם, ואחדים מתוך הקהל קפצו על הבמה ויקראו: “השליכו את החצוף הזה החוצה… השליכוהו!”

הרצל קם עוד הפעם ממושבו וירם את ידו לאות, כי האנשים ישתקו. והרעש נדמה כהרף-עין.

– אל נא, חברים – החל הרצל – תרעשו! הניחו להנואם לכלות את דבריו! הנני מבטיחכם, חברים, כי מתנגדנו זה יהיה בעוד ימים מועטים לאחד הציונים היותר נלהבים, והוא יטיף לרעיוננו בכשרון-רב.

ונבואתו של הרצל נתקיימה. לא עברו ימים רבים וחרש-המסגר היה לציוני נלהב, ועתה הוא נכון לרוצץ בפטישו את גלגלתו של כל איש, יהיה מי שיהיה, אם אך אינו נזהר בכבוד הרצל. עתה מושך קוגלזון את יתר הפועלים אל האספות הציוניות. ולא עוד אלא שהוא עצמו יסד חברה של פועלים, והוא היושב-ראש בחבורה זו. תאותו נתמלאה. הוא כבש את הבמה, אשר כה השתוקק אליה כל ימיו, והוא דורש מעליה די שבעו. ואותן הידים, אשר לפני שנים אחדות היו נטויות להשליכהו מעל במת-הציונים, – אותן הידים עצמן מוחאות לדבריו עד צבותן ואותם הפיות, שהריקו עליו חרפות, קוראים לו עתה בכח: הידד!

וצריך לראות את קוגלזון באספה ציונית! הוא נהפך לאיש אחר לגמרי, באופן שאי-אפשר כלל להכיר בו את קוגלזון הישן. אשתו התופרת יושבת על האספות ומתבוננת בחבה ובנחת-רוח אל בעלה היושב-ראש, פניה מאירות ועיניה מזהירות. כוס השכר אשר יגישו לחרש-המסגר עומד על שלחנו שתי שעות מבלי אשר יריקהו. עתה הנהו מיוחס, ולא שייך כלל, כי ישתה לשכרון. עתה יש לו בושה וחרפה מפני הבריות. עתה הוא גם מכובד עליהן. כשהוא בא לאספה ציונית מושיטים לו ידים מכל עבר, ואם יקרה כי יבוא גם הד"ר הרצל אל האספה ואף הוא מושיט לו ידו ושואל לשלומו, אז אין קץ לשמחתו ואשרו של קוגלזון.

ומעת אשר היה קוגלזון לציוני – כך מסיים בריינין את ספורו המעניין – חדל לשתות שכר עד לשכרון, ובכן חדל להכות את אשתו וגם לקלל את ילדיו ולהקיצם משנתם בלילות… וילדי הציוני החדש-מחודש הזה – מה נעימה היא שירתם “עוד לא אבדה תקותנו”!…

 

XVIII    🔗

תמונתו של הרצל האדם והציוני לא תהיה שלמה אם לא נכיר לדעת את הנהגתו בנוגע לחנוך ילדיו בתור אנשים ויהודים. גם במקצע זה נמצא חמר חשוב בזכרונותיהם של סוקולוב ובריינין, שנכתבו על פי רשומיהם הם עצמם או על פי הדברים שנמסרו להם מאת אחרים.

בשיחה שהיתה לבריינין עם שלשת ילדי הרצל ספרו כולם כמעט בנוסחה אחת:

"אבינו לא הראה לנו מעולם פנים זועפות; תמיד היה חביב, תמיד היה נעים. אולם אם היה רואה, כי אחד מאתנו לא התנהג באיזה דבר שיהיה כהוגן, לפי רוחו ולפי לקחו, אז היו פניו מתקדרות, קולו נעשה רצין ומטעים ואומר: “בטוח אני בכם, ילדי, שמעתה והלאה לא תוסיפו לעשות דבר מגונה כזה וכזה. ילדי צריכים להיות מהוגנים ומחונכים כראוי!” בשתי השנים האחרונות היה ממעט, לעומת השנים הראשונות, להשתעשע אתנו, יען כי היה עסוק מאד. הרבה, הרבה היה עובד, תמיד היה עובד. יומם ולילה היה יושב על שלחנו וכותב. ובשעה שהיה כותב דברים נחוצים מאד, היה אסור עלינו להכּנס לחדרו אף לרגע אחד, לבל נבטלהו מעבודתו. אולם אם היה פנוי מעט, לו גם לרגע, מעבודתו, היה נכנס לחדרנו וישתתף בעצמו במשחקינו. אבל הורה אותנו לבחור רק במיני-שחוק המעוררים את הרוח, המחדדים את השכל. לפעמים היה יושב אתנו על רצפת החדר ומשתעשע אתנו. במעמד כזה למדנו תמיד מפיו איזה דבר. שחוק של הוללות ושובבות לא סבל מעולם. לפעמים היה מספר לנו אגדות בדויות מלבו, ועל-ידי האגדות האלה היה מגלה לנו את חפצו: “מה הוא דורש מאתנו”.

אבינו היה מבקש מעמנו בכל פעם ללמוד הרבה ומטעים ואומר: “הרבה, הרבה דרוש להאדם והיהודי שבימינו לדעת”. אבינו היה דורש מאתנו לספר לו בערב את תמציתם של הדברים אשר קראנו ביום ולהרצות לפניו את פרשת כל מעשינו ומחשבותינו. הוא היה מרגיל אותנו להרצות לפניו את כל זאת בשפה ברורה ומקוצרה, ולתת לכל דברינו צורה יפה, כדי שנתרגל בדבור נאה. אבינו היה מתעצב אל לבו על שהאַנס אחינו מגמגם מעט בדבורו, והיה שגור בּפיו: “גמגום זה בא מן הראש, מחסרון הרצון העז, ולא מחסרון שבכלי המבטא”. אבינו היה אוהב להרבות אתנו שיחה על אודות ספרי-המופת שקראנו בהם ועל ערכם החנוכי המיוחד".

ילדי-הרצל לא למדו מעולם בבתי-ספר, כי אם בבית מפי מורים שונים על פי התכנית של הגימנזיום. נוסף על זה למדו כולם עברית מפי מורה-הדת ד"ר W. האַנס למד גם את השפה הטורקית ביחד עם אביו. הרצל היה דורש משלשת ילדיו, כי ילמדו לדעת את הלשון העברית על בוריה, כי ידעו לדבר בה כבשפת גרמנית. ראשית שאלותיו, שהיה שואל יום, יום את ילדיו בדבר למודיהם היתה השאלה על אודות למוד הלשון העברית ובכל פעם העיר אותם על הערך המיוחד של דעת השפה הזאת. הרצל היה משנן לילדיו, שנחוץ להם לשים לב ביחוד אל למודי הגאוגרפיה, ההיסטוריה והלשון הגרמנית עם כל פרטיה ודקדוקיה.

עד כמה השתוקק הרצל לראות את ילדיו יודעים יפה את הלשון העברית, – על זה מעידים הפרטים האלה, שאנו מוצאים בזכרונותיו של רנ"ס.

בשיחה שהיתה פעם להרצל עם הפרופיסור גוטהייל מניו-אָרק ועם הנ"ס על דבר עבודת התרבות העברית בתוך הציונות, אמר אליהם ברוח התול:

– "גוטהייל וסוקולוב, המציאו נא איזו מיטודא טובה בעדי, שאוכל ללמוד עברית מהר.

כשהייתי בביתו – כך מספר נ"ס – אחרי שנה וחצי, אמר לי: – המיטודא איננה עוד! – אבל הנה ילדי! הואילה נא לנסות אותם.

הילדים סבבוהו אז עליזים, מאושרים, האֵנס בקלסתר פניו החשוב, וטרודא הקטנה, הדומה אליו כל כך, נתנה קולה בבכי, ותתנפל על אביה.

היא נבהלה מפני המבחן.

הימים היו אחרי תקופת החופש. מרת יוליה (אשתו של הרצל) החלה ללמד זכות על הילדים. הם לא יכלו ללמוד את השיעורים בימי-החורף.

והוא החליק בידיו על תלתלי טרודה.

– אבל טרודא! הרגעי! להפך! בימי החופש צריך ללמוד יותר עברית.

והילדים קראו באזני את התפלות בבקיאות גדולה מבקיאות של הרבה ראשי-קהל בקהילות שהן “עיר ואם בישראל”.

אני הללתי אז את הילדים, והוא אמר:

– זה הוא מחמת נימוס. באמת אין הם יודעים כל צרכם. צריך לטפל בהם יותר – ואני, חבל שאני כל כך טרוד.

זאת היתה לפני נסיעה גדולה אחת, שנסע הרצל לרגל עניני הציונות".

הרצל היה משתדל להסביר לילדיו את דבר הציונות לפי מובנם, ויש שהיה מספר להם את רשמי מסעותיו שנסע בעניני התנועה הציונית.

על דבר נסיעותו לרומי והתיצבו שם לפני האפיפיור ספר הרצל לילדיו את העובדה הזאת:

כשבקרתי את איטליה והתיצבתי שם לפני האפיפיור הושיט לי זה האחרון את ידו, למען אנשק אותה, ככל אשר יעשו לו גם המלכים והנסיכים; אולם אני לא נשקתי את היד המושטה לי. ומרגע זה הרגשתי כעין קרירות ידועה בהתיחסותו של האפיפיור אלי. אחרי כן שאל אותי אחד מרואי פני האפיפיור מדוע לא נשקתי את ידו של האב ה“קדוש”, אשר הושיטה לי, ככל שנוהגים לעשות גם איתני-הארץ. על זה עניתי אותו: “לא יכלתי לנשוק יד האפיפיור, יען זאת היא נגד אמונתי והוכחתי הפנימית, ואלו עשיתי זאת היה דבר זה מעורר אי-רצון גם בקרב בני-עמי”.

ילדי-הרצל ספרו:

– אבינו הסביר לנו את רעיון הציונות לפי מדת שכלנו, ויספר לנו על אודות התעוררות האומה העברית לתחיה. בחיי אבינו לא ידענו עד כמה מפורסם הוא בישראל. מעולם לא ספר לנו על-דבר גדלותו וכבודו בהקונגרס. אנחנו גם לא ידענו כי הוא אחד האנשים הגדולים. להפך, הוא היה אומר לנו: נארדוי הוא אדם יותר גדול, יותר חשוב ממני. רק אחרי מות אבינו נודע לנו מה רב היה פרסומו בישראל ומה גדול היה ערכו.

כי השפיע הרצל על ילדיו ברוח הציונות, – דבר זה אפשר לראות על פי הדברים שאמרה פולינה בתו הבכירה לבריינין: “הנני ציונית נלהבה, וכה אהיה כל ימי חיי”. ופעם שניה אמרה מתוך תום-ילדות: “אכתוב מכתב להשולטן, שיחזיר לעמנו את ארצנו, אחרי שאבי מת, ואין שישתדל בזה”.

 

XIX    🔗

על פי מה שמסופר בפרקים הקודמים יודע הקורא, כי בהשתדלות הנסיך הגדול מבדן היה להרצל בשנת 1897 ראיון עם הקיסר הגרמני ווילהלם. באותו מעמד הרצה הרצל לפני ווילהלם ע"ד הציונות וקבל ממנו הבטחות טובות לעתיד לבוא. מאז תלה הרצל תקוה בווילהלם, כי בשעת הכושר יהיה לו לעזר בדבר. לשעת-הכושר הזאת חשב הרצל את בקורו של קיסר גרמניה בארץ-ישראל, – זה היה בחודש אוקטובר שנת 1898. אז החליט הרצל להתיצב לפני הקיסר ווילהלם על דרכו לארץ-ישראל בראש סגל חבורה ציונית.

בירח אוקטובר שנת 1898 נסע הרצל בחברת וואלפסון ובודנהיימר לקונסטנטינופל. מטרת נסיעתו למטרפולין של טורקיה היתה לחקור ולדרוש אם יואיל ווילהלם בכלל לקבל את הדפוטציה הציונית ובאיזה זמן. הרצל חפץ, כי יקבל קיסר אשכנז את הציונים דוקא במולדת היהודית העתיקה, כדי להשפיע בזה על השולטן. הרצל הקדים לעשות הכנות מרובות לדבר, וגם קבל הבטחות שונות. אף-על-פי-כן היה מסופק בדבר אם נוח יהיה להשולטן ראיונם של הציונים אצל ווילהלם, שהיה אורחו בּאיל-דיז-קיוסק.

מלבד הרצל, וואָלפסון ובודנהיימר נכנסו בתור חברים אל הדפוטציה הציונית גם הד"ר מ. שנירר והאיז’ניר יוסף זיידֶנֶר. השנים הללו באו לקונסטנטינופל באיחור שני ימים.

מפי זיידנר הנזכר נמסרו ע“י בריינין ב”הצופה" הפרטים הללו ע"ד התיצבותו של הרצל לפני ווילהלם קיסר:

בבואי לקונסטנטינופול ובשבתי עם הרצל בבית-מלון אחד ראיתי אותו שהוא יושב וכותב מכתב לווילהלם. שעות אחדות עבד על חבור מכתבו זה, ועוד באותו יום מסרוהו לווילהלם השני בקושטא. להרצל היה חבל פקידים גבוהים, שהיו מתוכים בינו ובין מושלי טורקיה וגרמניה. ועוד באותו יום ששלח את המכתב לווילהלם, נקרא הרצל על-ידי אחד משלישי הקיסר אל זה האחרון. ווילהלם השני דבר אז את הרצל בארמון, שהיה מיועד לו מאת השולטן, יותר משעה. הרצל לא ספר לנו פרטי הדברים, אך הודיע אותנו, כי ווילהלם נכנס אתו בשיחה על-דבר פרטי הרעיון הציוני, שלקח אז את לבו. ווילהלם נראה כידיד נאמן לרעיוננו, ויגל להרצל את דעתו והשקפתו על אדות המעצורים והמכשולים שיש לפגוש מצדדים שונים על דרך התגשמותה של הציונות. כשוב הרצל מווילהלם נהרו פניו: זה האחרון הבטיח לו לקבל את סגל חבורת הציונים, אף כי לא ידע עוד הרצל באיזה יום ובאיזה מקום יקבל את פנינו. למחרת נסענו כולנו באניה רוסית “נקולי השני” לאלכסנדריה. באניה לא ידע איש תכלית נסיעתנו. הנוסעים, וביניהם היו שרים רמי-המעלה, האמינו, כי קורוספונדנטים אנחנו לעתונים שונים, והננו נוסעים בעקבות ווילהלם, למען הודיע למכתבי-עתנו על-דבר פרטי- הנסיעה של קיסר גרמניה.

וביום בואנו ליפו שב לשם גם הקיסר ווילהלם ובני-לויתו מחיפה. הוא רכב כל הדרך על סוסו. מיפו הלך הרצל אתנו לבקר את המושבות היהודיות ועשינו שם שני ימים. משם שבנו עוד הפעם ליפו. הוגד לנו, כי ווילהלם ירכב על סוסו מיפו לירושלים. כשנודע דבר זה להרצל זרז אותי ואת וואָלפסון ללכל אחריו “למקוה-ישראל”, בית-הספר העברי לעבודת-האדמה אשר שם הכין את עצמו לקבלת פני הקיסר. ראש בית-הספר האמין כי ווילהלם יסור שמה. הקיסר עבר על פני בית-הספר הנזכר ולא סר אליו. אולם בדרכו ראה ווילהלם את הרצל עומד לא רחוק מבית-הספר ויכירו ויט אליו סוסו ויושט לו את ידו בחבה. הקיסר דבר עם הרצל רגעים אחדים במאור פּנים. כל בני-לויתו של הקיסר, וגם אשתו הקיסרית, עצרו את סוסיהם ויעמדו לחכות עד אשר יגמור ווילהלם את שיחתו עם הרצל.

ובאותו היום שנפגש הרצל עם קיסר גרמניה, נסע אתנו לירושלים במסלת-הברזל. אנחנו באנו לירושלים בערב שבת עם חשכה. הרצל התקרר בדרכו וירגיש את עצמו חולה, ואף-על-פי-כן הלך מבית הנתיבות אל בית המלון רגלי, כי לא חפץ לחלל את יום השבת בירושלים ולבוא העירה במרכבה. קשה היתה עליו אז ההליכה ברגל, אך הוא נשען על זרועותינו ויתאמץ לעבור את הדרך עד בית-המלון ברגליו. בבית-המלון לא מצאנו חדרים פנויים, והרצל הוכרח ללון בחדר צר אחד עם הד"ר שנירר, וגם את החדר הזה “כבשו” בהתאמצות רבה. במוצאי שבת נתן לנו אחד מיהודי-גרמניה יליד פראַנקפורט שעל המיין, המתגורר בירושלים, את כל דירתו המרֻוחה ברשותנו.

ובירושלים לא ידע איש מה מטרת בואנו. הרצל ידע תמיד איך ובמה להרחיק ולבטל את הסקרנות של אנשים בלתי-מקוראים. אנחנו ישבנו בירושלים וחכינו לשעה, אשר יזמין אותנו קיסר גרמניה אליו. בין כה בקרנו את המערות והמקומות הקדושים שבירושלים.

וביום השלישי לבואנו ירושלימה קבלנו פקודה לבוא לקיסר גרמניה באהלו. הקיסר קבל אותנו בסבר פנים יפות, ובילוב, נשיא סוד המיניסטרים, נמצא אף הוא באותו מעמד. הרצל הציג אותנו, אותי, את שנירר, וואָלפסון ובודנהיימר לפני הקיסר ויקרא את שמותינו, את מלאכתו ומשמרתו של כל אחד מאתנו. אז קרא הרצל את נאומו מעל הגליון לפני הקיסר. בנאומו זה הגיד הרצל שהיהודים מבקשים מקלט בטוח בארץ אבותיהם והם מקוים, כי הקיסר לא ימנע מהם את חסותו ועזרתו. נאומו של הרצל היה דיפלומטי, ומצוין במינו. כונתו: מדינת-היהודים בארץ-אבות, היתה גלויה ושקופה, ובכל זאת היתה מכוסה פרחי-חן ומובעה בזהירות רבה ובלשון חכם-מדינה. ככלות הרצל את נאומו היפה, הרבה הקיסר לדבר אִתו על אדות השקאת אדמת ארץ-ישראל. הוא הטעים, כי חסרים לה צל ומים. בשאלותיו על-דבר טיב הארץ פנה אלי, יען כי הציגוּני לפניו בתור אינז’ניר, ואני גם הייתי לפני יותר משתים עשר שנים כחצי שנה בארץ-ישראל, ואני עניתיו על כל שאלותיו במשך רגעים אחדים. תשובותי היו ברורות וקצרות. בררתי לו, כי יש להשיג בארץ-ישראל, על-ידי עבודה קולטורית, גם צל ומים, בשאלותיו על-דבר מצב הבריאות בארץ-ישראל פנה הקיסר אל הד"ר שנירר. הקיסר בקש לברר לו את סבת מחלת העינים הנפוצות בארץ-ישראל, ושנירר ענה, כי מחלות-העינים אינן תולדות המקום, כמו שחושב הקיסר, כי אם תולדות העניות החלאה והרפש הכרוכים בעקבותיה. הערותיו, ותשובותיו של בילוב, היו שלא לטובת הענין. ברור היה, שלא חפץ לתמוך ברעיון הציוני.

הרצל הגיש לווילהלם אַלבום מכורך יפה של פוטוגרפיות העשויות במושבות היהודים. הרצל דבר עם קיסר גרמניה, כאשר ידבר מלך אל מלך במנוחה ובהכרת ערך עצמו. תשובתו האחרונה של הקיסר להרצל באותו מעמד היתה אף היא דיפלומטית: הבטיח ולא הבטיח, הסכים ולא הסכים לדברי המנהיג הציוני.

אני וכל חברי שלוינו אז את הרצל בנסיעה זו, הכרנו, כי מנהיגנו מרומם על כלנו בכשרונות רוחו. הוא עשה עלינו רושם כאלו בא מעולם אחר, כאלו גודל בין נסיכים ומושלים. נודע לנו, כי בקונסטנטינופול קבל אותו קיסר גרמניה כידיד, הגיש לו כסא ויאמר: שב נא, אדוני הד"ר, וירבה לשוחח אתו.

אחרי הראיון בירושלים שבנו בפקודתו של הרצל ליפו. הוא בקש מאת כלנו לבל נדבר ולבל נספר לאיש על אדות הבקור באהל הקיסר, למען לא יתהו השוטרים הטורקים על קנקננו, כי ווילהלם קבל את פנינו מבלי אשר הודיעו זאת להרשות הטורקית, והרצל לא חפץ להודיע לה את הדבר מקודם.

ביפו הפציר בנו הרצל, כי נעזוב אתו תיכף עיר זו ונלך עמו באחת האניות בלי כל שהיות ו“בלי שום תירוצים”. ובשעת-מעשה לא היתה בחוף כי אם אניה אחת קטנה וקלה מאד. הרצל הציע לפנינו בדברים נמרצים ללכת בה אתו, למען לא נתעכב ביפו, פן תבקש הממשלה הטורקית בערמה עלילות-דברים בגו. אז הגדתי להרצל, כי סכנה גדולה צפויה לנו אם נסע באניה קלה זו, כי היא תטבע בלכתה. והרצל ענה, כדרכו, בהחלטה גמורה: “מחויבים אנו להעמיד את נפשנו בסכנה, ומי מכם שאינו חפץ ללכת אתי באניה זו, ישאר פה. אני לא אחכה לאניה אחרת יותר חזקה ויותר בטוחה. טובת הענין דורשת, כי נסע מזה תיכף”

מובן הדבר, כי כולנו הסכמנו על כרחנו להלָות אליו באניה קלה זו, למרות הסכנה הנשקפת לנו.

כל הימים אשר היינו עם הרצל בדרך, היה כותב יום יום, גם בשבתנו באניה, את רשימותיו ומאורעותיו בספר היומי שלו. גם כשהיינו לבדנו היה מרבה אתנו דברים על אודות האידאַל שלו. הרגשנו בו, שבכל דבר הוא אוהב ללכת בדרך מיוחד לו. ההעלמה והכסוי בענינים ידועים היו מציינים את תכונתו המיוחדה. בדרך צמחו בינינו סכסוכים ופרוד-השקפות בשאלות וענינים ידועים, ובמקרים כאלה הרגשתי בו סימני אַדנות ותקיפות מיוחדה.

עד כאן ספורו של האנז’ניר יוסף זיידנר, כפי שנמסר בזמנו על-יד בריינין ב“הצופה” וכמו שנתפשט אז בחוגים הציוניים. אולם בשנה האחרונה, עשרים ושתים שנים לאחר המעשה, נתגלו ממקורות נאמנים שיש לסמוך עליהם, ידיעות אחרות לגמרי על-דבר רשמיו של אותו הראיון שהיה להרצל עם ווילהלם קיסר בארץ-ישראל בשנת 1898.

מתוך הידיעות החדשות האלה יוצא ברור, כי הראיון הנזכר עשה בשעתו על הרצל רושם מדכא מאד. מלבד שלא נתן לו קיסר גרמניה תקוות טובות לימים הבאים, גם הוביש אותו משברו. אם השפיע בדבר המזכיר הממלכי בילוב, שהיה, כידוע, מתנגד גמור לציונות ולמנהיגה של התנועה, או שחלו ידים אחרות באמצע, אבל עובדה היא, כי יצא הרצל מעל פני קיסר גרמניה במפח-נפש, וכל העת נשא את יגונו העמוק אתו בחֻבו מבלי להעלות אותו על דל שפתיו, לבל יוָדע בחוץ…

 

XX    🔗

כבר כתבנו על דבר הרושם הכביר, שעשה הקונגרס הציוני הראשון בעולם, על הסער הגדול של התפעלות שהטיל בקרב המוני היהודים שבמזרח ואדות שטף המחאות שעורר מצד שואפי הטמיעה וההתכחשות למקומותיהם. הקונגרס הזה הגדיל את מחנה הציונים; הרבה מחובבי-ציון ומן היהודים הלאומיים בכלל, שהתיחסו עד כה אל הציונות המדינית מיסודו של הרצל בספקנות מרובה, נתנה לו עתה את ידם ונכנסו אל תוך השורות הראשונות של עסקני-התנועה. גם אלה, אשר לא נמנו על חסידי הרצל הפייטן והחוזה, הודו, כי, “בחיים, על במת החיים, כחו גדול לברוא מחזות גדולים ונשגבים, לברוא אנשים, מחשבות, רגשות”.

גם אלה שאמרו, כי חזיונותיו של הרצל שבכתב אפשר שירדו על הבמה למקום משם לא ישובו, מוכרחים היו להחליט, כי חזיונותיו שבעל פה, כי החזיון החי שלו בבזל, הוא חזיון נפלא במינו, הוא “אחת הדראמות היותר גדולות, שנוצרו בידי אדם”. אם אנשיו, גבורי-הרצל שבכתב, הם רק “דברים בעלמא, קול של המון באין רגש גדול אשר יניעם, באין נפש כבירה אשר תחיים, אבל אנשיו שלו בבזל, שם באותו מעמד ובאותה שעה ההיסטורית והדרמה התולדתית, המה גדולים ממה שאומרים ויתרים על כל מה שאומרים”.

"במחזה האחרון של הדרמה הגדולה הזאת – כך כתב אחרי הקונגרס הראשון אחד ממעולי הסופרים, שאיננו ציוני – בנעילת האספה הגדולה של מאות אנשים פועלים בהמחזה הזה, אנשים באים מכל אתר ואתר אל מקום אחד ואל שעה אחת… אז, בבין-הערבים התולדי הזה, שבו גוי עתיק-יומין, גוי כרע נפל מבית ומחוץ, מתנער אחרי דורות הרבה לשוב לקומתו הזקופה, לעתידתו הנצחת, והנחמה על העצב הארוך מדור דור באה ומאירה פני האנשים והנשים הללו למגדול ועד קטן, משפל הנפש עד רם הנפש, מהעבד ברוחו למולך ברוחו… אף כולנו עומדים כאיש אחד, כולנו מרגישים מין רגש אחד גדול ומשותף, שכמהו לא הרגשנו עד עתה, וגם אלה שלא זכו להיות באותו מעמד. “נפל המסך. איש איש שב לשקו ולסחרו, למעשיו ולצרכיו; אבל החזיון חי ומחיה. ויפה הוא אותו החזיון הגדול, נעים מבפנים ויפה מאד מבחוץ”.

ואמנם היה הקונגרס מראה עוטה הוד מיוחד במינו. זה היה באמת חזיון של קבוץ גליות בזעיר-אנפין. יהודים מארבע כנפות הארץ, מירכתי-צפון וקצות-תימן, מקדם ומים, עדת זקנים וצעירים, שומרי-אמונים ובני-חורין, שאין פרצופיהם דומים ואין דעותיהם שוות; יהודים מובדלים ומופרשים אלה מאלה במצבם, במעמדם בחברה, בחנוכם ובהשקפות-עולם שלהם; יהודים מדברים בשבעים ושבע לשונות – כל אלה נקבצו באו יחד לטכס עצה בדבר עבודה לאומית כללית ומשותפת לכולם; שועים ואצילים, אצילי הכיס והרוח, סוחרים ואנשי-מעשה, סופרים ואמני-העט והמכחול, גאונים ורבנים, שהדרם על קהלתם, בקיצור: כל טובי המחות שבנו, סָלתה ושמנה של האומה הישראלית, כלם חרדו לבוא לקול הקורא של הרצל לשם משא ומתן בענין לאומי-כללי. כדבר הזה לא נראה בתוכנו במשך כל אלפי השנה, שאנחנו נעים ונדים בגולה. בכל זמן ובכל מקום, כשנתעוררו יהודים לדאוג לנפשם, ולבקש עצה ותושיה להטבת גורלם, היו עושים את הדבר ביחידות, בינם לבין עצמם, עֵדר עדר לבדו. והפעם נעשה הנסיון הראשון לאחדות לאומית כּללית והנסיון עלה יפה מאד והצליח הצלחה נעלה על כל ניב שפתים. לא לחנם הרעיש חזיון-פלא זה את לבות דקי-הרגש, לא לחנם הזיל מעיני רבים מבעלי-התפעלות פלגי דמעות-גיל, ולא לחנם לא יכלו רבים מאלה, שזכו להִמָצא באותו מעמד להבליג על סערת-רוחם ויתנו את קולם בברכת ש“החיינו”. אכן היתה זו שעה היסטורית נשגבה ונאדרה ומלאֵת-קסם, אשר מעטות כמוה בחיי כל עם ועם.

ובמה התחיל הקונגרס את מעשהו? ומה היה ראשית פעלו? – הקונגרס עשה מה שהיה צריך לעשות ומה שהיתה חובתו לעשות מטבע הדברים. מה אפוא נוהגים לעשות קודם-כל אחים רחוקים בשעה ראשונה שהם מזדמנים יחד לפונדק אחד, – אם לא לשאול איש את רעהו לשלום, אם לא לדרוש איש את אחיו למצבו ולעסקי-פרנסתו, אם לא לשפוך שיח איש באזני רעהו, אם לא לקרוע את סגור-הלב איש לפני רעהו ולהביע איש לרעהו את עצבו ומשושו, שברו ומאוייו? וכך נעשה גם בקונגרס. יהודי ארץ וארץ, קבוץ, קבוץ לבדו, ציירו לפני הקהל את פרשת חייהם, חיי החמר והרוח, את אָרחם ורבעם, את צאתם ובואם, שבתם וקימם, את המעמד שהם תופסים בחברה, את יחוסי השררה הנכרית אליהם ואת יחוסיהם הם אל השררה הנכרית, והכל באותות ומופתים, והכל בשפת העובדות והמספרים. אמנם לא שפה אחת ודברים אחדים היו לכולם ולא בסגנון אחד דברו המדברים; שונים היו פרטי הדברים ושונים היו פרטי הציורים; אבל התמונה הכללית שנתרקמה על גב היריעה היתה אחת, אחת בצבעיה ובגווניה, אחת לכל הארצות והמדינות. ומרעדת ומחרדת מאד היתה התמונה חודרת ונוקבת עד התהום, מזעזעת נימי הלב והנפש. הרושם הראשון והאחרון שעשתה התמונה היה – לא נחת ביעקב! אין מעמד לישראל בעמים, חוג תחוג ונוע תנוע הארץ תחתיו, בכל אשר הוא פונה רשת פרושה לרגליו. הכל נגדו, הכל מתקומם לו, שוט שוטף כי יעבור והיה לו למרמס. סדנא דארעא חד הוא, ומלאך המות של אנטישמיות ופרעות, – מה לו הכא, מה לו התם? אם יש אשר פה ושם בארץ זו או אחרת, תזרח השמש ליהודים, אין זה אלא אור מתעה, אור ברק-רקבון, התעיף עיניך בו – ואיננו. אמנם כבר בטלה האינקביזיציה, אמנם כבר פסקו מדורות-האש, אמנם אין מעלים עוד את האיש הישראלי או את האשה הישראלית על המוקד בגלל עון מוצאם, אמנם אין דשים עוד את בשר היהודי בחרוצות-הברזל על שמרו את תורתו – הן לא לחנם חיים אנחנו בדור דעה, בדור של שלטון ההומאניות ואהבת-האדם. אבל אין דור דעה זה ואין אותו שלטון ההומאניות ואהבת-האדם מפריע בכל זה מגדור בעדנו את קוי-השמש ומהושיב אותנו במחשכים באשמנים כמתי-עולם, אין אותו שלטון ההומאַניות ואהבת-האדם מפריע בכל זה משלול מאתנו את מעט האויר לנשימה, מסגור לפני בנינו ובנותינו את דלתות היכלי-החכמה והמדע, אין אותו שלטון ההומאניות ואהבת-האדם מפריע בכל זה מהכרית אוכל מפינו ומפי זרענו ע"י שבעים ושבעה חוקי-קבע ושבעים ושבעה חוקים לפי שעה – שעה, שעה כאורך הגלות. אבל אין דור-דעה זה ואין אותו שלטון ההומאניות ואהבת-האדם מגין על היהודי ממפלצת עלילת-הדם ומכל מיני פורעניות של פוגרומים ופרעות ומכל צבא מלאכי-החבלה, המלוים את היהודי על דרכו מערישתו עד הקבר במאת העשרים הזאת, במאת ההתקדמות והפרוגרס!

והתמונה הזאת נעשתה עוד יותר מרעשת בשחור צבעיה בשעה ששמשה ענין לענות בו למקס נורדה. הסופר הגדול חכם תורת הנפש הזה נתן את הבטוי הנכון לענות הלאום העברי בגלות. במכחול של ציר אמן ציֵּר נורדה את צרת-ישראל המיוחדת, לא את צרת היהודי בתור בן-אדם, כי אם באשר הוא יהודי. באיזמל של מבקר חריף ותוכן עלילות ופסיכולוג חופש כליות ולב נתח נורדה את טיבה של שנאת-עולם לעם עולם ואת הסבות המולידות אותה בתמונותיה ובצורותיה השונות והמרובות. כל דבור ודבר היה כחץ שחוט וכל מלה ומלה כפטיש יפוצץ סלע. תמונת חיי עם-ישראל בגולה, כפי שנצטיירה על-ידי מקס נורדה לפני הקהל הגדול, קהל הקונגרס, הלמה את הלבבות כרעם-ברקים. ואותו הרושם נעשה עוד יותר חזק ויותר מבהיל בשעה שהכרית נורדה את התקוה בחסד-לאומים והוכיח בשכל מליו, כי האמאנסיפאציה שנתנה ליהודים במערב-אירופה יצאה לא מן הלב, כי אם מן המח, כי היא היתה תוצאת ההגיון ולא תולדת הרגש, וכי חוק החירות נשאר חרות רק על גב הלוחות, אבל לא על לוח לב העמים, ההוגה שנאה לישראל מטבע בריאתו.

וכזרם החשמל תקפה ברגע זה הרגשה אחת את כל הקהל. כולם הרגישו, כי כמו שחיו עד כה אי אפשר לחיות עוד. כולם הרגישו, כי צריך לשנות את המצב ויהי מה; ועל שפתי כולם עלתה מאליה השאלה:

– ובכן מה נשאר, אפוא, ליהודים לעשות מעתה?

והפתרון בא מאליו, בא תיכף; פתרון אחד וכללי. מלה אחת חלפה כברק במח הקהל:

– הביתה!

אין מנוח ליהודים בין הגוים, אין מנוס ומפלט ליהודים על אדמת-נכר, ואין שום דרך אחרת ליהודים להֵחָלץ מן המיצר ולהוָשע תשועת-עולמים, תשועת הגוף והנפש, בלתי אם להקים ניר לישראל בארצו ההסטורית העתיקה.

ומאותו רגע ואילך נעשה הפתרון הזה ליסוד מוסד לתנועה כבירה ונמרצה. היא התנועה הציונית, אשר הלכה הלך והַקֵּף את כל פנות העם משדרותיו התחתונות עד השדרות העליונות שבעליונות.

והציונות הבזילאית לא הצטמצמה רק במושג ארץ בלבד. יפה הבינו בבזל, כי אם אין ישראל – ארץ-ישראל מנין? ומה תסכון ארץ לעם עלג-לשון וערל-שפתים? ולפיכך חרתה הציונות הבזילאית על דגלה את התחיה המשלשת: תחית העם, הארץ והלשון. צריך להחיות לא רק את הארץ השוממה והעזובה מבני שכֻּליה, כי אם גם את העם, שהגלות לחכה את ליחו ולשדו ותטמטם את מחו ולבבו ותמת רגשותיו בו, ואתם יחד צריך להשיב לתחיה גם את הלשון העברית, השפה היפה, “השרידה היחידה”, אשר התנצלה את עדיה ותתפשט את חמודותיה ואת אדר-היקר שלה ותלך שבי בגולה עם עמה יחד, ועתה באה שעת גאולתה גם היא.

ובכן הרי כאן שיטה, הרי כאן פרוגרמה, והרי כאן כר נרחב לפעולה ולעבודה. אבל מי ומי יהיו הפועלים והעובדים? מי יֵרד ויאסור את המלחמה עם הקפאון ועם טמטום החושים? מי ילך וילכוד את מבצרי האסימילאציה והטמיעה? מי יפנה דרך לעבור גאולים? מי יישר מסלה? מי יצעד בראש?

ורוח לבשה את הצעירים. זהו כלל גדול בכל תנועת עם והכלל הזה נתאמת גם אצלנו. הנחשונים שקפצו תחלה – אם הורשה לאמר כך – אל תוך ים העבודה הציונית, היו – בני-הנעורים. בני-החיל האלה היו החלוצים העוברים לפני המחנה. הם אחזו בדגל בכל אש הנער ובהתלהבות אידאַלית. אבל פה נתעוררה שאלה: מה יאמרו הזקנים? הזקנים שומרי חומת-האמונה מה יהיה משפטם הם על התנועה? כיצד יתיחסו אליה אלה, המביטים בחוסר אמון על כל שאיפה צעירה ועל כל תנועה רעננה? היאבו הללו לעשות אגודה אחת עם הצעירים המשכילים ולעבוד אתם שֶׁכם אחד בבנין האומה? וגדולינו? דַבָּרינו? אפוטרופסי-האומה? מה יגידו הם? היסכימו לתת ידם לגמולי-מחלב, לעתיק-משדים? –

שאלות כאלה וכאלה נקרו כיתוש במוחות רבים מבעלי-הקונגרס. מחשבות כהנה וכהנה הסיתו בשפק את לב רבים, אם כל אותה האחדות הנראית לעין, אם כל אותה האחדות המרוממת את הרוח והמעמקת את האמונה בהצלחת התנועה אינה אלא מקסם-שוא, אינה אלא אתא קלילא דלית בה ממשא? –

אבל ענויי רגעי-השָׁפק המרים האלה לא ארכו. מעל במת-הקונגרס נקרא מכתב, והמכתב הזה פזר, כמו בתנופת שרביט-קסם את כל הספיקות והפקפוקים. אותו מכתב היה כתוב בידי אחד מגדולי הרבנים הגאונים, הוא הרב ר' שמואל מוהליבר ז"ל. הרב הזה, היה הראשון בין זקני גאוני-הדור, אשר לא אחר מהביע את רגשי-ששונו על התאסף ראשי-עם להמתיק סוד בענין לאומי כללי ומתת להקונגרס את הסכמתו למטרתו ולשאיפותיו. ר' שמואל מוהליבר הוכיח בעליל, כי הציונות לא נִתנה לכתה ידועה אחת זו או אחרת, וכי עבודת-מצוה היא לעם כֻּלו, לכל מפלגותיו וזרמיו.

בסוד הקונגרס צריך לתקן – כך כתב ר' שמואל מוהליבר במכתבו – כי בני-ציון, אשר לבם נאמן למטרתנו, יחיו ביניהם בשלום, באהבה ובאחוה גמורה. אף כי מחולקים הם בדעותיהם בדברים שבין אדם למקום. ואל יאמר האחד לחברו: פורץ גדר אתה, ולפיכך אין אני רוצה ואין אני יכול לעבוד אתך במחיצתך. ישער האומר כך בנפשו, כי בביתו נפלה דליקה גדולה, וגם חייו גם רכושו נמצאים בסכנה להיות לשרפה מאכלת-אש. והנה בא האחד, הנחשב מאתו לפורץ גדר, להציל אותו ואת כל אשר לו. האם לא היה מקבל אותו בגילה, ברנה ובאהבה רבה? הלא כן, אחי, גם מצבנו אנחנו כלנו היום. אש יצאה בקרבנו, שלהבת נוראה הקיפה אותנו מעברים, ואסון נורא מרחף על ראש כּלנו. שונאינו פרו וישרצו ויעצמו מאד, מאד. ואם בעת צרה כזאת נמצאו לנו אחים, המושיטים לנו יד לעזרה ועושים את כל מה שביכלתם להצילנו מרעתנו, האם יהין לב איש מאתנו לדחותם? התבוננו נא כלכם בדבר, שימו לבכם עליו, וברית-אחים לא תופר".

כך ידע ר' שמואל מוהליבר בשעתו לעמוד על גדל ערך הפרובלימה של האחדות הלאומית וכן השתדל להשפיע ברוח זה על מפלגת היראים והחרדים, שעמד בראשה.

ואם ר' שמואל מוהליבר הביע את דעתו זו שלא בפני הקונגרס ובקוים ושרטוטים כלליים ובאופן סתום ובלתי מפרש, בא הרב האורטודוקסי לעדת היהודים בבזל ונגע באותה שאלה במעמד הקונגרס ובדברים יותר ברורים.

אני לא הייתי מעולם חובב-ציון – כך אמר הרב הד"ר כהן – וגם היום אינני חובב-ציון במלוא מובן המלה. אבל הקונגרס פקח את עיני. גדולות ונכבדות הנה תוצאות הקונגרס וסבותיו בקורות עמנו, ועל כן אני שמח, כי מצא לו הקונגרס מקום בבזל. הפעם ראיתי, כי חבת-ציון היא תנועה כבירה, אשר אני וחברי הרבנים לא ידענו את ערכה ואת תקפה ולא התחשבנו אתה כראוי לה. אני בתור רב אורטודוקסי, הריני רוצה וגם מקוה, כי התנועה הלאומית הזאת תהא משמשת מעברה להיהדות הדתית. לפיכך אני מרהיב עוז בנפשי לשאול את פי ראשי-הקונגרס: כיצד מתיחסים העומדים בראש התנועה הציונית אל עניני הדת והאמונה? אם תמצא תשובתכם חן בעיני, אז הריני מבטיחכם, כי אפעול לפי מדת יכלתי להפיץ את הרעיון הציוני בין היראים והחרדים.

ויפה השיב לו הרצל:

– אני נותן תודה להרב הנכבד על שאלתו הגלויה והפתוחה אשר שאל בתֻמתו ובישרת-לבב אתו. על פרטיה בוודאי לא אענה. אין אנחנו דנים ומתווכחים פה על-דבר שאלות בעניני הדת והאמונה. מה שאני יכול להבטיחו, הוא, כי אין הציונות מתכוונת, חלילה, לפגוע אפילו פגיעה כל שהיא בכבוד דעה דתית איזו שתהיה בקרב היהדות.

ובאותו מעמד אמר הרצל גם את הדברים האלה:

– הקונגרס צריך להיות מקום-מנוחה ושלום ורעות נאמנה לנבחרי-העם. הקונגרס בא לברוא מוסד נחוץ לעם ישראל. מפעלנו הוא כל-כך גדול וכל-כך כביר, עדי כי אינו יכול להיות מעשה-יחידים, אינו יכול להיות תלוי בדעת בודדים ואיני יכול להיות תלוי בנס ובמקרה. מפעלנו עומד למעלה מכל אישיות, למעלה מכל מפלגיות. הקונגרס צריך להיות לא למורת עמנו, כי אם לכבוד עמנו.

דברי הרצל קלעו אל המטרה. האחדות הלאומית נוצרה. ויפה ונעימה היתה יצירה זו מכל היצירות הצבוריות הישראליות שעמדה ערישתן בגלות. זו היתה יצירת הפרוזדור הראשון לטרקלין הגאולה והפדות.

וכיצד התיחס העם, ההמון, ליצירה האמנותית הזאת של הרצל, אל הקונגרס? –

פה ראינו עד היכן מגיע כח האינסטינקט של העם. ביום הראשון של הקונגרס נתקבלו על שמו מארצות שונות אלף מכתבים וחמש מאות טלגרמות של תודה וברכה, מלבד פטיציות רבות ועליהם חתומים למעלה ממאת אלף איש. כל הכתבים האלה, מהם מגדולי אנשי השם, מסוד חכמים ונבונים, מרבנים וגאונים, מקהלות נכבדות ומאספות-עם הביעו אמונה כבירה ובטחון נמרץ, כי הקונגרס ימלא את תעודתו באופן מצוין והשג ישיג את המטרה, אשר התוה לו יוצרו הנעלה.

כך ובלשון זו ענה העם על הקונגרס.

הקונגרס הראשון היה פתיחתא רבתי לשורה של קונגרסים, שבאו אחריו. אם בקונגרס הראשון נוצרה האחדות הלאומית בעיון, בתאוריה, באו הקונגרסים שלאחריו ונתנו לאחדות זו צורה מעשית, ממשית, רֶאלית. לא היה קונגרס בלי חדוש, לא היה קונגרס בלי דבור מפוצץ, לא היה קונגרס בלי סיסמה חדשה, ולא היה קונגרס בלי מפעל גדול וכביר. כל קונגרס סִפק מזון גם למח גם ללב; כל קונגרס הרחיב את חונ דעתנו את עצמנו והעמיק את הכרת מהותנו וישותנו, כל קונגרס פתח לפנינו פתח כפתחו של אולם אל הכרת העולם הגדול והזר אשר מחוצה לנו.

מהו הדבור החדש, אשר השמיע לנו הקונגרס הראשון?

– צרת-ישראל!

כלומר: אין היהודים לוקים בידי הגוים על אנושותם, כי אם על יהדותם. ינסה נא האחד או השני מאתנו להסתלק מן היהדות, ומיד הוא נגאל ונפדה מכל צרותיו.

ומה זה בא ללמדנו? –

מכאן אנחנו למדים, כי אין לנו כל תקוה מאת הגוים, כי עזרתנו אך בנו ובעצמנו היא. “אם אין אני לי, מי לי?!” – זוהי תורת הציונות כלה, ואידך – זיל גמור.

הקונגרס השני גלה לעולם בפיו של מקס נורדה את פרצופו האקונומי של היהודי בן-הגלות, של היהודי האוירי, המחוסר בסיס ואין לו אחיזה בקרקע, שחייו תלויים על בלימה ועומדים בנס בין השמים ובין הארץ, וכל רוח מצויה באה ועוקרתם והופכתם על פניהם.

היהודי ה“אוירי”. כמו שנצטייר ע"י נורדה, נעשה דבור מפוצץ, מלה בעלת-כנפים, אשר התפשטה בכל העולם ותעל על כל פה ולשון, ובכל מקום תלו בה תלי-תלים של פירושים ובאורים עם פירושים לפירושים ובאורים לבאורים עד כדי היות לספר גדול ועב-הכרש ולתורה שבעל פה ושבכתב הנדרשת כמין חמר לכמה פנים.

וקונגרס חדש בא וסיסמה חדשה בפיו:

– כבּוּש הקהלות! –

הקהלות הישראליות, וביחוד אלה שבמערב-אירופה, משמשות מבצרי-איתן, משמשות מצודות ובחונים לאסימילציה ולבגידה לאומית. בראש הקהלות האלה עומדים פרנסים יהודים המתכחשים לעמם, פרנסים יהודים הבוזים ליקהת-אם, והפרנסים הללו מַשרים את רוחם, רוח ההתבוללות והטמיעה, בכל המוסדות הצבוריים שלנו. הדַבָּרים היהודים הללו מטילים את ארסם בבתי-הספר שלנו, משחיתים כל חלקה טובה על שדה החנוך העברי ועושים פלסתר את כל היקר והקדוש לנו מדורות עולמים, ובכן צריך להניס את הבוגדים הללו מבית-הקהל ולהכניס אליו תחתם מנהיגים ומנהלים ראוים לשמם, שעטרתם הולמתם, בראש העדות צריך להעמיד אנשים עברים נאמנים ומסורים לעמם ולנכסיו הרוחניים, נכסי צאן ברזל משנות דור ודור, המאמינים בעתידותיו ובתחיתו של העם העברי. והיה מחננו קדוש! –

ועוד קונגרס אחד בא, והוא פרש את כנפיו על התרבות העברית.

אורייתא בגלותא, התרבות הישראלית לקויה! הלשון העברית אבלה וראש לה חפוי, הספרות העברית הולכת קדורנית וידיה על ראשה מאין דורש ומבקש להן; טובי סופרינו וחכמינו משתמשים אחד-אתם מכרם ישראל והם הולכים ונעשים נוטרים לכרמי זרים; בחירי בעלי-הכשרונות שבנו מסלקים את ידם משדד ומפתח את שדה עמם ונותנים לאחרים חילם ויגיעם לנכרים. מאין טל מאין מטר אבלה נבלה חכמת-ישראל, המחשבה הישראלית המקורית תֻּכּת שאיה, פס חזון-יה מאתנו, והצמא לדבר-אלהים ינוע על מעינות לא לנו, על בארות, בארות נשברים.

על מדוכה זו ישבו בקונגרס הרביעי, ישבו ותקנו, כי אל תחום העבודה הציונית נכנסת גם עבודת-התרבות, כלומר טִפוח היצירות שיצר רוח העם העברי בשדרות הדורות והתפתחותו של היצירות הללו גם מכאן ואילך, כי באין חזון יפרע עם, ותחית-עם בלי תרבות הרי זה דומה לשרפת נשמה וגוף קים.

ובכן מה יש לעשות? –

קודם כל צריך לשחרר את החנוך העברי מאפוּטרופסותם של זרים; אחר כך צריך להלאים את החנוך העברי, כלומר, ליסד ולבסס אותו על טהרת הרוח העברי-הלאומי והקולטורה העברית-הלאומית.

את העיקר הזה הרימה הציונות הקונגרסית נס להתנוסס וקבעה אותו בתור עבודת-חובה לכל המחזיקים בדגלה.

ויסוד הקרן קימת לישראל – מה גדול ומה כביר הוא ערך המפעל הזה! אדמת ארץ-ישראל צריכה להגאל על-ידי כל ישראל. מן העשיר שבעשירים תפוש זהב וכסף עד העני שבעניים הנהנה מן התמחוי, כולם צריך שיהיה לכם חלק בארץ-ישראל; אלה בשקליהם ואלה בפרוטותיהם, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיהיה קדש לגאולת-הארץ.

והאוצר העברי-הלאומי? – האין זה אות זכרון-כבוד להאחדות הישראלית ולהרצון הישראלי הכללי?

הנה כי כן ראינו: קונגרס קונגרס וחדושיו, קונגרס קונגרס ומפעליו, וכגֻלת הכותרת לכל אלה הוא: קןנגרס קונגרס והשפעתו המוסרית-חנוכית על העם! כל קונגרס הכניס זרם של חיים חדשים אל תוך העם, כל קונגרס רומם את רוח העם, כל קונגרס טִפח ורִבה בלב העם את הכרת ערך עצמו ואִמץ את בני עמנו לדעת מה הוא סדר ומה היא משמעת, מהי הכנעה לדעת הרבים ומהי הנהגה פרלמנטרית.

ואת כל הגדולות והנצורות האלה פעל ועשה רק אדם אחד, אדם דגול מרבבה, – הד"ר הרצל. למעלה מכח אנוש עבד האיש, עבד בלי-הרף, בלי-חשך, עבד במח עצמותיו ובדם התמצית, ובלי להגזים על מדת האמת והמציאות אפשר לאמר, כי העלה האיש את עצמו כליל לעולה על מזבח-התנועה. אלה שזכו להיות ממקורביו של הרצל ולעבוד אתו במחיצתו, הרגישו בו מן הקונגרס הראשון ואילך, כי עבודתו הציונית הגדולה והרחבה מיגעת אותו מאד ומכלה את כחו. האנשים האלה התבוננו, כי על פניו המפיקות יופי, נדיבות ואצילות, הולך ומשתרע כוילון דק מן הדק רוח של כּבד-ראש כעין יגון, כמו עננה קלה מרחפת על פני עצם השמים. צל היגון הזה נעשה משנה לשנה יותר עב ויותר נשקף. מעת לעת נעשה הרצל יותר מיושב ויותר עמק, ומעת לעת הלכו קמטי-מצחו הלך ורב. הן הוא נטה את שכמו לסבול עול, אשר אולי גם בעצמו לא ידע מראש את כָּבדו. החוזה, החולם היה לאיש מעשה, ולא נפלאת היא אם הקמטים שעל גב המצח הלכו ורבו, וזיו השירה הועם על-ידי קדרות הדאגה. מעט, מעט לא יכלו להכיר עוד בהרצל את הפליטוניסטן הווינאי. הרעיון אשר לו הקדיש את חייו שלט בו ויחליפהו לאט, לאט. מי יודע אם תפס הרצל בתחלה בכל הקיפו את גדל המעשה אשר התחיל לעשות את תוצאות הרוח אשר נחה עליו את כל תולדותיה. הוא עמד על מעשהו הענקי רק בשעה שכבר הכשיל את כחו ויפילהו נפילת גבור על שדה-המערכה.

ומי החפץ לעמוד עמידה נכונה על גאוניותו של הרצל ועל רוח-הנבואה שדבר מתוך גרונו, יעלה בזכרונו את הדברים, אשר בהם פנה ביום האחרון של הקונגרס הראשון אל קטני-האמנה והפקפקנים.

"אם אדם יחיד רוצה להשיג איזו מטרה – כך אמר הרצל – גם לו רב הדרך בין הרצון והשגת התכלית, ומה גם קבוץ של בני-אדם רבים מאד. רצון העם העברי, או לוּ יהי חלק מן העם, נתגלה. הרצון היה להצעה. ואולי יבוא יום, אשר יעסקו בעולם המדיני גם בהצעה זו. אין אנחנו רוצים לדחוק את השעה. בעולם המדיני ישנן הצעות רבות המונחות במשך כמה דורות בקרן זוית כאבן שאין לה הופכין. יוכל היות, כי באחד הימים תעלה גם הצעה זו על הפרק. יודעים הם חכמי-המדינה, כּי ישנה תנועת-יציאה פרועה ומבוהלת המבלבלת את העולם והמכרחת את הממשלות לגזור גזרות כנגדה. יודעים הם, כי יש שאלת-היהודים, וכי יש צרֶך להעמיד ריוח והצלה ליהודים צפופים ודחוקים, והיה אם ידעו גם את זאת, כי היהודים שואפים לארץ-ישראל, וכי נכונים הם לעבוד בחריצות ובחִבָּה יתֵרה את אדמת ארץ-ישראל יוכל היות כי רעיון זה, יאֻשר כולו או מקצתו, בפעם אחת או לאט, לאט. אומר אני: יוכל היות, ורצוני לאמר: ראוי להיות. כחה של הציונות הוא, כי יש בה הגיון ויושר, וכי היא מכוונת לצרכי-הרבים, ואם עוד לא רבים יבינוה, סוף סוף עתידים הם להבינה.

 

XXI    🔗

כך נשא הרצל את העבודה הציונית על שכמו בכל כּבד טרחה ומשאה. כל קונגרס הביא אתו אנטריסים חדשים ודאגות חדשות, ומהן קשות ומצַערות מאד. כל קונגרס הביא אתו סכסוכים וחכוכים וחלוקי-דעות ומהם כאלה, שהיו עלולים להעמיד בסכנה את התנועה כולה. הרצל השכיל בכל פעם להעביר את אנית-הקונגרס בשלום בין הסלעים והכיפים האלה; אבל איש לא ידע ולא שער בכמה מכאובים ויסורים נפשיים עלה לו הדבר. עוד בימי הקונגרס השלישי כבר נראו בו עקבות המחלה, אשר מת בה אחר כך. האנשים המקורבים אליו ידעו, כי באותו קונגרס היה בין ישיבה לישיבה יוצא אל אחד החדרים שלפנים מן הקלעים ומניח שם שלחופיות של קֶרח על לבו. אף-על-פי-כן התחזק והוסיף לעדור במערכה במרץ ובעוז הרוח המיוחדים לו.

ובעת ההיא כבר עלה על לבו הרעיון לכתוב את ספרו “אלט-ניילאנד” (בעברית תל_אביב), אוטופיה מקסימה על דבר אפני הגשמת המחשבה הציונית ע“ד תחית העם העברי על אדמת אבותיו. בהתלהבות מיוחדת התמכר הרצל לכתיבת הספר הזה, שרשם עליו בתור מוטו: “אם תרצו, אין זו אגדה”. בשעתו עורר עליו הספר הנזכר בקרת חריפה מאד מצד אחד-העם, שבקש ולא מצא בו את היסוד העברי. הבקרת של אחד-העם הטילה סער גדול של מחאה בחוגים ידועים של הציונים בכל הארצות, ומחאה זו מצאה לה ביחוד את בטויה הנמרץ במאמר השנון שכתב מכס נורדה נגד אה”ע ובזכות הספר בה“וולט”.

כל אותו ענין גרם להרצל צער הרבה נוסף על הצער שהסבו לו אז גורמים ידועים על שדה העבודה הציונית, שהתחילה מתנגשת במכשולים גדולים.

בשעת נסיעתו האחרונה לקונסטנטינופל התחיל מתברר לו, כי כל התקוות שתלה עד כה בשולטן, אין סופן להתקיים. במטרפולין העתומנית האירו אליו פנים, גם חלקו לו כבוד מרובה, אף הביעו רצון וסמפטיה להצעתו ו“פטמו” אותו בהבטחות יפות; אבל מעט, מעט נוכח, כי כל ההבטחות האלה אינן יכולות להביא לידי שום תוצאות ממשיות. במפח-נפש עזב את קונסטנטינופל. אז נולדו במוחו קומבינאציות פוליטיות אחרות.

הרצל נסה להכנס בקשרי-יחוסים עם הדפלומטיה האנגלית בדבר רכישת חבל-ארץ אבטונומי של יהודים בוַד על-עריש, הנמצאת בתחומה של מצרים על גבול פלשתינה. ממשלת אנגליה האירה פנים להצעה זו והמליצה עליה על-ידי נציבה הלורד קרומר לפני סוד המיניסטרים במצרים. הממשלה המצרית, שפנה אליה הרצל, הסכימה אף היא לדבר בתנאי קודם למעשה, שתשלח לוַד-על-עריש מלאכות של מומחים לחקור ולדרוש אם מוכשרת היא ואם יש בה כל אותן הסגולות הדרושות למטרת ההסתדרות הציונית. הרצל קבל את התנאי האמור, וכשבקש ומצא את חֶבֶר האנשים המלומדים, יצאה המלאכות למחוז חפצה, לאחר שנספחה אליה על דרכה ועדה מיוחדת שלוחה מטעם הממשלה המצרית. תוצאת החקירה והדרישה מצד המלאכות היתה, כי לא נמצא המקום מוכשר לישוב חקלאי מפני חוסר מים.

תשובתה של המלאכות עשתה על הרצל רושם מדכא מאד. ובעת ההיא נעשה הפוגרם הנורא ביהודי-קישינוב, שהרעיש את העולם כּלו באכזריותו ובמספר הגדול של קרבנותיו. אז מצא הרצל כי אין היהודים לחכות עד שיבאו אל המנוחה ואל הנחלה בארץ געגעיהם, בארץ-ישראל, וצריכים הם לרכוש להם מקום מנוס ומפלט תיכף ומיד. זה המריץ אותו להֵעָנות בלי חשוב מחשבות הרבה להצעת ממשלת אנגליה לכונן ישוב ליהודים בחבל-ארץ אוגנדה אשר במזרח אפריקה.

באותו זמן, וזה היה באמצע הקיץ של שנת 1903, נצנץ בלב הרצל זיק של תקוה, כי תעלה בידו להטות את לב העומדים בראש ממשלת רוסיה לתמוך בשאיפות הציוניות לפני השולטן בקונסטנטינופל. לתכלית זו עשה נסיעה לפטרבורג. נלותה לה גם מטרה שניה: להשתדל לפני גדולי שרי המלכות בדבר הטבת מצב היהודים ברוסיה, והשגת רשיון לעבודה הציונית בערי-המדינה.

בפטרבורג התראה הרצל פנים עם נשיא סוד המיניסטרים פלֶוה, אשר קבלהו בכבוד, ואחרי שיחה ארוכה, שהיתה לו עמו, נתן לו את הבטחתו למלא את משאלות לבבו בכל אשר בקש ממנו.

מסע הרצל בערי-התחום בדרך חזרתו מפטרבורג לביתו ווינאה, היה מסע של נצחון. החל מפטרבורג, ששם נערכה לו על-ידי טובי עסקני הצבור ובאי-כח רוב שדרותיו קבלת-פנים נהדרה מאד, יצאו לקראתו בכל עיר ועירה שעבר בה לא רק דפוטציות של ראשי הציונים, כי אם גם המונים, המונים מקרב העם, שכלתה נפשו לראות את המנהיג הציוני. בכמה מקומות החזיקו הציונים את דבר בואו בסוד, כדי שלא להרבות שאון העלול למשוך את עיני הרשות, אבל סוף סוף נגלה הדבר ברבים, ובתי-הנתיבות שבערים הגדולות ושבתחניות הקטנות נתמלאו מפה לפה יהודים ויהודיות מכל פנות העם, שראו חובה לעצמם לבוא ולהביע ברכה ליהודי הגדול.

כבוד גדול ביחוד נעשה להרצל בירושלים דליטא, שחפץ כל-כך לראותה בהיותה אחד ממרכזי חיי היהודים ברוסיה. לפיכך אני רואה לנכון להתעכב על בקור זה יותר קצת ולמסור אותו לפרטיו האפיים מאד, כפי שנתפרסמו אחר-כך על-ידי אחד העסקים הציוניים בווילנה בעת ההיא, ב. גולדברג.

כל עמל הציונים בווילנה לקבל מאת הרשות המקומית רשיון לאספה גדולה לכבוד המנהיג, היה לשוא. אחר כך נצנץ איזה זיק תקוה להשיג רשיון לעריכת באנקט באולם העירוני. הפקידות הנמוכה כבר הבטיחה את הדבר, אבל מכיון שעבר ממנה אל הגבוהה נסתבך הענין וקבל יותר ויותר אופי פוליטי, ובערב יום בוא הד"ר הרצל מפטרבורג לווילנה נדחתה ההשתדלות דחוי גמור.

הדחוי הזה הביא את ראשי הציונים הווילנאים לידי יאוש. אחרי התיעצות ארוכה החליטו לערוך באנקט “לכבוד הסופר הווינאי הנודע ד”ר תיאודור הרצל" (כנוסח שבא בהשתדלות) מחוץ לגבול העיר באחוות וֶורקי במעון-הקיץ של “ידידו” י. בן-יעקב.

אולם ההמון העברי בווילנה מצא דרך להביע את הסימפאטיה שלו ואת האמון למנהג הציוני הגדול.

מפני שהחזיקו את כל דבר-הנסיעה “בסוד כמוס” ובעיר נודע הדבר רק לאחר שכבר היה מעשה והרצל חלף דרך ווילנה לפטרבורג – גדלה סערת-הרוחות בקרב צעירי-ווילנה. פועלים, בעלי-מלאכה, עוזרי-מסחר, מאות מתלמדים עמדו על המשמר לבל יאחרו מראות את האורח, שכבר נוצרו על אודותיו אגדות בעם. הם היטב חרה להם על חברי הועד הציוני המקומי על כסותו מאתם את הדבר והאשימו אותם, כי רוצים המה להשתמש בבקורו של האורח הגדול רק לטובת עצמם. וכדי שלא יִשָׁנה החזיון הזה גם בדרך חזרתו של הרצל מפטרבורג, ערכו משמרות בבית-הנתיבות, שעליהן הוטל להשגיח על כל מסע מהיר, הבא מעיר-המלוכה.

סוף, סוף בא יום-הזכרון לציוני ווילנה, יום העשרים באווגוסט שנת 1903, שלא ישָכַח מלבם לנצח.

מן הבקר כבר היו כמעט כל יהודי ווילנה “על רגליהם”. התרגשות עצומה ניכרה לא רק בקרב הציונים, כי אם גם בין אלה, שהתיחסו אל הציונות בשויון-נפש. הרחובות העולים אל התחנה היו מלאים אדם מן השעה העשירית בבקר. בבית-הנתיבות ועל הככר אשר מלפניו התאספו המוני-אדם, שעמדו צפופים ודחוקים כל-כך, עד כי רק ברב עמל הבקיעו ביניהם שלשת הצירים, שנשלחו לקדם את פני הרצל. כשנגש המסע אי אפשר היה בשום אופן לגשת אל המרכבה, שישב בה הרצל. ההמון הכיר תיכף את הגבור העממי והקיף אותו ואת בני-לויתו מכל צד וקריאות “הידד” הרעישו את האויר.

בלוית המון בן אלפי איש עבר הרצל את כל הדרך מן המרכבה עד בית-הנתיבות, ששם עמדו מרכבות מוכנות. רק פה הצליח לצירים הרשמיים להדחק ולגשת אליו ולברכו ביום באו לירושלים דליטא. כשעלה הרצל אל המרכבה לנסוע העירה ערך ההמון עוד פעם דמונסטראַציה, ורעש ה“הידד” היה כה חזק, עד כי פקידי-הפוליציה שעמדו שם נבהלן ולא ידעו מה לעשות. וזו היתה הסבה הראשית שבשבילה בא שנוי ביחוסה של הפוליציה אל האורח במשך היום הבא.

מעון בעד הד"ר הרצל ובני-לויתו הוכן הרחק ממרכז היהודים במלון הגיאורגי, שברחוב גיאורג. ותיכף בבואם אל המלון נכנס לחדר לקרוא את המון המכתבים, שנתקבלו על שם הרצל. כפי שנודע אחר-כך נתקבלה בפוסטה זו גם התעודה הרשמית שגרמה לכל התנועה האוגאנדית – אגרתו של מיניסטר החיצון האנגלי קלימנס היל מיום 14 באווגוסט.

ובאותה שעה צריכים היו הציונים הווילנאים להתוכח עם “שומרי-הסדר”, כי עוד לא הספיקו לסדר את האורחים במלון, והנה בא שליח מיוחד מאת שר-השוטרים בבקשה בשם המנוחה הצבורית: שיעכבו בעד הרצל מנסוע אל הרחובות היהודי והאשכנזי, מפני שהרחובות הללו מלאים אדם והפוליציה לא תוכל להרשות בשום אופן לערוך מאניפסטאציה. עוד זה מדבר והנה בא ממלא מקום שר-השוטרים בכבודו ובעצמו ויאסור במפגיע לבקר עם הרצל את בית הכנסת ואת חצר בית-הכנסת…

כמובן צריך היה להסתלק מן הרעיון על-דבר נסיעה לחצר בית-הכנסת. צר היה לראשי הציונים לעזוב את המוני-העם, שעמדו צפופים בכל הרחובות הסמוכים אל בית-הכנסת ולבלי מלא את תשוקתם לראות את חביב-העם. בחצר בית-הכנסת נאספו כארבעת אלפים איש וכולם נסתדרו בסדר נפלא. פלוגת פועלי-ציון סדרה את הקהל בשורות, והופעת הד“ר הרצל היתה מעוררת בלי ספק מניפסטציה נהדרה; אך לשוא היה כל עמלם. אחד, אחד בטלו כל סעיפי התכנית, שנערכה לקבלת פני הד”ר הרצל.

מתחילה קשה היה לראשי הציונים לגלות את מכאובי לבבם להאורח הגדול, אך סוף, סוף היו מוכרחים לצייר לפניו את המצב כמו שהוא. הרצל בקש מאת ראשי הציונים לבל יעשו דבר נגד השלטון, אף כי לא יכול להבין מפני-מה יכולה נסיעה לחצר בית-הכנסת להֵחָשב להפרעת-סדר.

אז מהרו הציונים למלא סעיף אחד מן התכנית: לבקר את בית “הצדקה גדולה”. בשעה השניה יצאו עם הרצל מן המלון ובעקיפין וקפנדריאות דרך חוצות עקלקלות באו אל בית ה“צדקה גדולה”.

שם נאספו טובי בני ווילנה. אל הבית נכנסו רק אלה, שהיה בידם כרטיסי-כניסה. מכל מוסד צבורי נתבקשו לבוא שני חברי-ההנהגה. מן האגודות הציוניות – אחד מחמשים חברים. מלבד זאת נתנו כרטיסים לשלשה עתונאים ולזקני “הצדקה גדולה”.

בבית “הצדקה גדולה” נתקבל הרצל על-ידי זקני-העדה וראשי הציונים ובאי-כח המוסדות הצבוריים השונים שבעיר. באותו מעמד נקראו לפניו אדריסאות של ברכה בנוסחאות שונות. מוסד מוסד וברכתו. אחד מזקני המו"צים, ר' שלמה’לי, והוא עוטה לבנים כולו לכבוד היום, הגיש להרצל ספר-תורה, ויאצל לו ברכה.

הרצל הביע תודה בעד אותות-הכבוד, שהראו לו בני ווילנה, הכבוד, – שלדאבונו הרב לא זכה לו עוד, יען כי הדבר הגדול, שבו הוא רואה את פתרון שאלת-היהודים, לא נתגשם עדיין, אף שאינו מסופק אף רגע, כי הוא יֵצא אל הפועל. גדול הוא הדבר, אך גם קשה מאד. הוא יודע היטב, כי העניות גדולה יותר מדאי בין היהודים, ואינם יכולים לחכות הרבה.

בדברו הראה הרצל על הקונגרס הקרוב לבוא, "וששם יקרה איזה דבר, שיקל את הלחץ הגדול ". והוא העיר בדבריו כמה פעמים את הנאספים, כי יקשיבו בשים-לב אל אשר ידבר באותו קונגרס.

“אני יודע יפה – הוסיף הד”ר הרצל – כי לא כל אלה המסובים כאן מסכימים לדעותי בנוגע לעתידות העם העברי; אך אינני מסופק אף רגע, כי כל אלה, שבאו הלום לברכני רוצים בכל לב בקיומו של העם העברי ונכונים לעבוד לטובתו, ואני מבקש מכל המסובים פה להשתתף אתנו בעבודה הלאומית המיוחדת".

אחרי כן השוה הרצל את המהלכים השונים שבתוך היהדות הלאומית למרכבות של מסע אחד. המרכבות הבודדות יכולות להבנות מחמר אחר, אך כולן מובילות למטרה אחת.

“ולשם המטרה התכליתית והאחרונה הזאת מוטל על כלנו, כל אחד כפי יכלתו, כשרונותיו וכחותיו, להתאחד להסתדרות אחת כללית, ורק אז נוכל לבטוח, כי עניננו הלאומי יצליח בידנו”.

את נאומו השני, לאחר שהגישו לו את ספר-התורה, סיים הרצל בדברים האלה:

"מסרו לכל אחיכם, כי אני באתי הלום להגיד להם את בטחוני העמוק, כי מכל הדרכים שמציעים לפנינו לשם הפתרון הרדיקלי של גורל העם העברי – הנה הדרך לציון היא לא רק הדרך היותר נכונה והיותר ישרה, כי אם גם היותר קרובה! ".

הבטחון העמוק, שנשמע בדברי הרצל, התוכן היפה של נאומו וקולו הנעים עשו על כל הנאספים רושם גדול. הרבה מהם לא יכלו להתאפק ממחיאת-כפים, אך אלה המלומדים יותר בנסיון המר התחננו בשם כל הקדוש, כי לא יביע איש את רגשותיו ברמה לבל ישמע הקול בחוץ.

והפחד פן לא יסָּתר דבר האספה הקטנה הזאת מעיני הפוליציה – לא היה אמנם לשוא; עוד לא הספיקו הנואמים לכלות דבריהם והנה הופיע אחד הפריסטאַבים, שדרש, לא פחות ולא יותר, לתת לו התחיבות בכתב לבלי עבור במרכבות ברחוב, יען כי הופעת המרכבות עם הדוקטור “הנכרי” דיה לשמש גרם לדמונסטרציה. ואם לא ישמעו לו – קבלה הפוליציה פקודה:

לפַתֵח את הסוסים ולהעמיד את המרכבות באמצע הרחוב.

ראשי-הציונים מהרו לשוב עם הרצל דרך רחובות עקלקלים אל המלון, ושם ישבו במאסר-ביתי כל היום עד הערב.

אל חצר בית-הכנסת נשלחו אנשים להרגיע את רוח ההמון ולבאר להם את המצב כמו שהוא, ורק אז נתפזר העם.

ובעת הזאת היו אנשים יוצאים ובאים אל חדר קבלת-הפנים של הרצל. באו אנשים פרטיים, באו גם דפוטאציות ממוסדות-הצבור. התיצבה לפניו גם דפוטציה של “פועלי ציון”.

בשעה הששית החליטו ראשי הציונים לשחרר את אורחם הנעלה ממאסרו ויצאו אתו אל מחוץ לעיר ועשו היקף גדול כדי לבוא לאחוזת ווֶרקי. הרכּבים קבלו פקודה לנסוע לזווריניץ, משם עברו דרך שניפישוק לוורקי. כל זה נעשה בכונה כדי להטעות את “שומרי-הסדר” ובשביל שלא ידעו בעיר לאָן הוליכו את האורח. ואמנם כל הרחובות שעברו בהם הרצל ובני-לויתו היו ריקות מאדם, לפי שאיש לא חכה להם שם, ורק על יד המלון הגיאורגי עמדו המונים המונים המשתוקקים לראות את פני הרצל. כשיצא הרצל מן המלון לנסוע לוורקי רעש האויר לקול קריאות “הידד”. הפוליציה הראתה להמניפסטנטים את תנופת ידה ושמה במאסר את ה“צעקנים” היותר שקדנים.

בדרך לוורקי, בקצה העיירה שניפישוק, הביע הרצל את חפצו למלויו לבקר אחדים מבתי עניי היהודים. ראשי הציונים הכניסו אותו אל אחדים מבתי-העוני, והוא חקר ודרש מאת המתגוררים בבתים האלה במה הם מתפרנסים וכיצד הם חיים.

לדאבון לב הציונים היה היום יום מענן וחפצם לבלות עת מועטת בחברת המנהיג הגדול תחת כפת השמים, לא עלה בידם. את הבאנקט היו מוכרחים לערוך באחת הסֻכות של מעון-הקיץ, שהיה בו מקום רק לשלשים או לשלשה וחמשה אנשים: כל ארבעים המוזמנים באו ובלו עם הרצל בשיחות ונאומים כארבע שעות.

מלבד הארבעים המוזמנים באו גם אורחים לא-קרואים – הציונים והציוניות חברי האגודות השונות, שנודע להם דבר הבאנקט “המופלא” ושעלו ברגל מהלך של שבע ווירסטאות מווילנה לוורקי. הללו עמדו מחוץ לסכּה.

הרצל שם פניו בנאומיו לפרקים יותר קרובים אל האורחים אשר “מחוץ”. הוא ברך אותם, כבאי-כח ההמון העברי, כי לא תמיד ישארו מחוץ לשלחן-האורחים וכי יתפסו במשתה-העמים אותו מקום-הכבוד שתופסים יתר העמים.

“והאורחים אשר מחוץ” שרו כל העת שירי-ציון, נשאו כוסות של ברכה, קראו “הידד” והוסיפו להנשף לוית-חן.

בשעה עשתי-עשרה בלילה שב הקהל עם הרצל ווילנאה.

בשעה הראשונה בלילה – מספר מר ב. גולדברג – לויתי את הד“ר הרצל מן המלון אל בית-הנתיבות. והנה מקרן רחוב טרוקי עד בית-הנתיבות לותה אותנו תהלוכה גדולה. על כל מעקות-הבתים, אצל כל עמודי-הפנסים, אצל כל חלון מואָר עמדו המוני-אנשים מבלי שים לב לחשכת הלילה ולהגשם המטפטף. ההמון הכיר את המרכבה וקריאת “הידד” הרעישה את האויר. ובה במדה שקרבה המרכבה הנושאת את הרצל אל בית הנתיבות, הלך ההמון הלוך וגדל. אם גם הענג השָׁלֵו הזה לא עבר בלי קרבנות וסצינות מחרידות. עוד ברחוב זאַוַלני אצל בית-החולים העברי פנה אלי ד”ר הרצל ויקרא מתוך התמרמרות: “הוי, מה נעשה פה? והרי זה אי אפשר! בשביל מה אנשים מוכים?” אני השתדלתי להרגיע את רוחו, אך הוא לא חדל מהתאונן: “כיצד אפשר לחיות בארץ כזו?”

ד“ר הרצל נכנס אל התחנה והוא נדכא וחוֵּר כמת. על פניו נראו עקבות סערת-רוח חזקה. חצר בית-הנתיבות ובית-הנתיבות עצמו היו פנוים וריקים, כי השתדלה האדמיניסטרציה לבלי תת לאיש מן היהודים להכּנס, בלתי אם לאשר צקלון-דרך בידו. ובכל זה התאספו כארבעים איש. כפי שנודע לי אחר-כך התגנבו הבאים בערמה באופן זה: אלה שגרו לא הרחק מבית-הנתיבות הלכו לביתם ולקחו בידם צקלוני-מסע ובאו במרכבות כ”נוסעים" גמורים וחדרו דרך שורת “שומרי-הסדר”. והחבורה הקטנה של ה“נוסעים” השתדלה להמתיק את רגעי-הפרידה של האורח הנעלה, שלבו היה רע עליו מכל אשר ראה במשך היום.

והד"ר הרצל בקש מאתנו לבל נפריע, למצער, ברגעים האחרונים את המנוחה ולא נראה לו כל אות של כבוד, מפני שצר לו מאד לגרום בשהיתו בווילנה צער לאחיו האומללים המוכים ונאסרים על לא חמס בכפם.

ודברי הרצל האחרונים היו:

– אל תפלו, אחים, ברוחכם. יבאו ימים יותר טובים; הם מוכרחים לבוא, והלא זוהי תכלית עבודתנו!"

במשך הימים המעטים שבלה הרצל ברוסיה תפס בסקירת עינו החדה את מהות מצבם של יהודי הארץ הזאת בכל עומק נוראותיו, וזה שנתן עוד יתר עוז ותוקף להחלטתו לקבל את הצעת הממשלה האנגלית בדבר אוגנדה ולהעלות אותה על שלחן הקונגרס הבא.

ובקונגרס הציוני הששי, שהיה בסוף הקיץ של אותה השנה, היא שנת 1903, העלה הרצל על הפרק את שאלת אוגנדה. ההצעה האוגנדית התנגשה מרגע הראשון ואילך בהתנגדות גדולה ונמרצה מאד מצד הציונים, וביחוד מצד אלה שבהם, שנמצאו תחת השפעת זקני חובבי-ציון. הללו מצאו, כי הצעת אוגנדה היא בגידה בציונות, השואפת רק למולדת ההסטורית בארץ-אבות, ודרשו להסיר אותה מעל סדר-היום. השאלה העמדה בקונגרס למנין הדעות, והרוב נגרר אחרי הרצל והחליט לקבל את הצעת הממשלה האנגלית ולשלוח אקספדיציה לאוגנדה. החלטה זו פעלה פעולה מדכאת על הציונים הנאמנים לציון, ורבים מהם נתנו ממצוקת נפשם בבכי קולם. זו היתה שעה קשה ומסוכנת מאד להתנועה הציונית. אלמלא השתדלותם של אחדים ממעולי העסקנים הציונים היתה ההסתדרות הציונית עלולה להתפוצץ באותו מעמד. בנאום הנעילה של הקונגרס נשבע אמנם הרצל “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, אבל ההתנגדות אליו מצד הרבה מעוזריו היותר קרובים הלכה הלך וגדלה. התנגדות זו מצאה לה את בטויה הנמרץ באחת האספות שהיתה לציוני-רוסיה מבעלי ה“לאו”, ושבא אליה הרצל להרגיע את הלבבות ולהשקיט את הרוחות הסוערים לנגדו. באספה זו נמצאו כאלה, שהאשימו את הרצל בפניו בעוון בגידה באידאל הציוני.

בלב דוי שב הרצל מקונגרס זה לביתו. הוא הרגיש, כי מאותה שעה ואילך הוצג כמו קיר-ברזל בינו ובין הרבה מן הפועלים היותר אקטיביים של התנועה, וכי הללו לא יניחו את הנשק מידם ומלחמה קשה תטוש עליו מצדם מפנים ומאחור.

ובתחלת החורף של אותה שנה התאספו המורשים של הגלילים הציוניים ברוסיה למועצה בחאַרקוב וקבלו החלטות נגד שלטון היחיד של הד“ר הרצל בהסתדרות הציונית והפוליטיקה האוגנדית שלו. באותה מועצה נבחרה דפוטציה של שני חברים לנסוע לווינה ולמסור להד”ר הרצל את החלטות המורשים בתור אולטימאַטום. אבל הרצל לא נכנס במשא ומתן עם חברי הדפוטציה ולא הרצה לפניהם שום בירור-דבר, והם יצאו ממנו בידים רקות. במעשה זה שעשה הרצל נסמך על האגודות הטיריטוריאַליסטיות שהספיקו להוסד בינתים בכמה מערי רוסיה ושבראשם התיצב ועד, ומקומו בווארשה, בשם “מגיני ההסתדרות”. האגודות האלה חלקו על יפוי כחם של המורשים לקבל החלטות נגד הרצל ופעולותיו. תשובת הדפוטציה של ציוני-ציון, ששבה מווינה בידים ריקות, יצקה שמן על המדורה, ובחודש יאנואר שנת 1904 שבו ונתאספו המורשים למועצה בפטרבורג, ובה חזרו ונתנו תוקף להחלטות החרקוביות, ופרסמו אותן ברבים.

כדי לצאת מן המבוכה קרא הרצל את חברי ועד הפועל הגדול לאספה בווינה. ביום האחד עשר לאפריל נפתחה האספה במעמד קרוב לארבעים חברים, וביניהם כל המורשים הציונים מרוסיה, תחת ישיבת-הראש של הרצל.

אני רואה לנכון למסור בזה את תמצית נאומי-הפתיחה והסגירה של הרצל, מפני הערך ההסטורי שלהם ומפני שבהם השתקפת מסירותו הגדולה והעמוקה של המנהיג להאידאל הציוני עם כל היותו נוטה לאוגנדה בתור מקלט-ליל.

“למרות כל התלאות ודאבון-הלב שסבלתי – כך פתח הרצל – החלטתי לדבר אליכם דברי-שלום. הנני יודע עד כמה גדלה התרגשות-הלבבות בהמוני ציונינו הנאמנים, העובדים המסורים בכל העולם וביחוד ברוסיה, עד כמה גדלו הדאגות שבהן הם מביטים על המשא ומתן שלנו, עד כמה הם מפחדים שההתחלות האלה של אַורגניזציה לאומית אשר יצרנו ברב עמל תסבולנה הפסד ביחס הוצאת המפעל הלאומי אל הפועל, ביחוד אני רוצה לשכוח את כל מה שנעשה כנגדי בפרט. כשהנני מתעורר במדה ידועה אז הוא רק כשהדבר נוגע להרגעתה של תנועתנו, להוצאתה של העבודה אל הפועל, להחזקת אחדותנו והשגת המטרות שהוצבו לפנינו ואשר להשגתן התחייבנו על-ידי המנדטים שנִתנו לנו מקונגרס. הבטחת הממשלה הרוסית להשתדל בקונסנטינופל לטובת הציונות, הבטחה שהיתה צעד גדול לפנים ושהגדילה את בטחוננו בהשגת מטרתנו בארץ-ישראל במדה מרובה מאד, אינה נותנת לנו את הרשות להשיב אחור את ההצעה שהציעה לפנינו ברוב נדיבות הממשלה האנגלית לתת אחוזת-אדמה בשביל המונינו הסובלים מחסור. השקפתי הפרטית בנידון זה היא שלא היינו רשאים לדחות את ההצעה הזאת מבלי שאל את פי העם. את ההצעה הזאת אני חפץ לסמן במלה אחת: “זוהי פת-לחם”. אני, שאפשר שיש לי היכלת לאכול עגת-סולת, אין לי הרשות לבלי קחת את פת-הלחם שנתנה לעניים, מפני שאני רוצה בזה או מפני שאין לי צורך בזה. אפשר שאני מתלהב מזה, שגם בשעת-רעב יד השאיפות האידאליות על העליונה כשאומרים שאין אנו חפצים לקבל את ההצעה הזאת; אבל להציע את השאלה הזאת היתה חובתנו. מבקרי הקונגרס זעזעו אותי עד לעמקי-הנפש. אין זה מפני שהיה מעוט מרובה ומפני שהמעוט הזה יצא מן האולם, אלא מפני ששאלתי את נפשי, האומנם יאמינו האנשים, שאתם יחד הרביתי כל כך לעבוד, שמסוגל אנכי לעזוב את ארץ–ישראל? הדבר הזה הרגיז אותי עד לעמקי-נשמתי ואלך אל בעלי- ה”לאו" ואדבר אליהם מה שהיה באותה שעה בלבי. סמכתי על חפצם הטוב של ידידינו שיבררו את דעת הבריות ויבארו להם את הענין כהויתו, כפשוטו וכמשמעו. הלא הקונגרס הזה לא החליט דבר עדיין אודות שאלת מזרח-אפריקה; הוא רק החליט, שנתיחס אל ההצעה הזאת באותה תשומת-הלב, שבה מתיחסים אל כל ההצעות ממין זה. עם זה צריך היה לאסף את כל החמר הנחוץ כדי לבוא לידי החלטה נכונה, לבל יקבל העם החלטות מתוך פזיזות, אלא מתוך ידיעת הענינים. אבל בבטחוני זה בחברי טעיתי טעות גדולה. מיד אחרי הקונגרס נעשתה תעמולה, שהביאה הפסד גדול לתנועתנו. ביחוד לא הפיקה רצון מאת אדונים ידועים השתדלותי ברוסיה, אף כי נסעתי לשם רק על-פי בקשתם. הנסיעה הזאת הביאה, כידוע לכם, תוצאות טובות. אבל התוצאות האלה לא הפריעו בעד המלחמה שנתעוררה. אני ביררתי לחבר הועד הפועל מרוסיה הד"ר בלקובסקי בהיותו אצלי באויזעע את מצב הדברים כהויתו. לתכלית זו הראיתי לו דקומנט אחד, שאני מקריא לפניכם בזה. אנכי חכיתי, אפוא, שבלקובסקי יברר וילבן לחבריו את הענין. אני מעיר אתכם גם על זאת: המכתב הזה נשלח זמן הרבה קודם שנעשתה התעמולה נגדי. ליפוי הכח של המועצה החרקובית אני מתיחס בשלילה. על ידי המעשה הזה הכנסתם תולעת להתנועה ואני מבקש שתכריתו אותה מתוכה. בקשו ממני לא יותר מאשר אגין על הקונגרס מפני השפעתי עצמי. חוזר אני על מה שאמרתי לכם בראשונה, שאנו חושבים את עצמנו לחיבים לחקור את מצב-הענינים האמתי, כמו שהוטל עלינו מטעם הרוב של הקונגרס. למרות זאת עשינו, כמו שנודע לכם מתוך הדוקומנט שהקראתי ועל פי כתבים אחרים, לטובת ארץ-ישראל כל מה שהיה ביכלתנו, כל מה שהיה אפשר לנו לעשות לפי דעתנו ולרוחנו. רוצה אני רק להודיע, שבקנאתנו לטובת ארץ-ישראל אין אנו צריכים לקחת לקח מפי מי שיהיה, אבל יש לנו עוד קנאות אחרת, והיא, אם יש איזו אפשרות בדבר, ואם אפשר הוא מבלי להקריב כל קרבן ומבלי להזניח את חובותינו, לשמור על שלום ההסתדרות שלנו. לזה נחוץ הדבר, שהאדונים המסרבים יודיעו ברור, שהם חושבים את החלטות הקונגרס הששי להכרחיות במדה אחת להמעוט ולהרוב: עתה רוצה אני להזכיר לכם רק את האחת. הלא יודעים אתם את המעשה בשני הנשים, שבאו לפני שלמה: “אותה שחפצה שיגזרו את הילד, לא היתה האם האמיתית!”…

הויכוחים שהתחילו ככלות הרצל את נאומו ושהשתתפו בהם כמעט כל המורשים החרקובים, היו סוערים ונלהבים מאד. המורשים הללו הגינו על תביעותיהם ברב תוקף, ומלבד שלא חזרו מהאולטימאטום שלהם, גם שבו והציעו אותו לפני חברי-האספה במֶרץ מיוחד. ביחוד דבר אוסישקין קשות עם הרצל. כששאל הרצל את אוסישקין: “האפשר לעשות דבר-מה בארץ-ישראל?” ענהו אוסישקין בהטעמה אנרגית: “אפשר ואפשר, ואם אתה אינך מאמין במטרתנו בציון, אין לך הרשות לשבת על כסא-הנשיאות בזה!” הדברים האלה עוררו תנועת-קצף מצד הד"ר הרצל.

בנאום-הסגירה אמר הרצל:

“הפרוטוקול של המועצה החרקובית היתה קריאה למלחמה, וכזאת היתה בעיני הכל. אנכי לא הייתי מערער על זה, אלמלי נעשתה המלחמה הזאת באמצעים הכשרים של הקונסטיטוציה שלנו. אבל לא כן היה הדבר. הנני חוזר ושונה בזה את הדבר שכבר אמרתי לכם, והוא: טעות היא בידכם אם חושבים אתם, שמתאמץ אני להשפיע על הקונגרס בכל כחי לטובת אוגנדה. כשאני לעצמי לא אעשה מצדי שום נסיון להשפעה תקיפה, מפני שרוצה אני כי על יסוד מעשים אמתיים יבוא לידי גלוי הרצון האמתי. כל כך הנני דמוקרט עד כדי למסור את ההחלטה בידי העם. אומרים, שאוגנדה הוא דבר קטן. כן; אם אין זה אלא דבר קטן, אז לא יוכל לפתור את שאלת-היהודים – בזה הנני מסכים לדבריכם הסכם גמור – והענין הציוני הגדול לא יסבול מזה שום הפסד. אבל סובר אנכי, שיש מדרגות ידועות של עוני, המביאות את הכל לידי בטול, שיש עוני המבטל אפילו את המיעוט של ההכרה הנחוץ להבנת איזה רעיון, ואם מגינים אנחנו בישרת-לב על עניני-העם, או אנו חיבים בתור מנהיגיו להביט בלי-חשך על החובה הזאת כמו על דבר שיש בו חיים. על השאלה הזאת של הפרוליטריון היותר שפל במצבו, שאמנם איננה שאלה יהודית גמורה – בזאת אני מודה – אין אנו רשאים לעבור בתור אוהבי-העם. נוסף על זה מבקשים להציג את הנהגת-המפלגה בתור נגוד לההסתדרות. אבל לטובת השגת ארץ-ישראל לא תוכל ההסתדרות לעשות דבר. אלמלי גם היינו מאה פעמים ככה אין ביכלתה של ההסתדרות להגיע לידי כך. בכל אופן שהוא תוכלו רק לאסף אמצעי-הכסף הנחוצים לדבר, אבל כדי לבוא אל המטרה באותם הגורמים השייכים לזה, אין כחותיה של ההסתדרות המספיקים. את התפקיד הזה תוכל למלא רק ההנהגה בלבד. כדי להראות לכם עד כמה מתמדת ההנהגה להחזיק במטרה זו, הקראתי לפניכם בנאומי הראשון את הדקומנט. רק משגה הוא להאמין, שההסתדרות עצמה תוכל להשיג את המטרה. ההסתדרות היא צבור, ומה שהיא מסוגלת לעשות הוא פחות, ממה שיכולים לעשות אנשים יחידים. כשאַני לעצמי איני הולך למזרח-אפריקה, אף על-פי שכבר נמצאו כאלה, שהרשו לעצמם לחשדני, כי יש עם לבבי להעשות משנה-למלך באוגנדה. אני השתדלתי לטובת ארץ-ישראל לפני הממשלה הטורקית, הרוסית, האיטלקית ואפילו האנגלית, שעמה נתתי ונשאתי בדברי מזרח אפריקה ואי אפשר לשום אדם להוכיחני, שאנכי בגדתי בהציונות, ואפילו אם אמרתי, שאני הולך לאוגנדה. באתי אליכם בתור בעל-מדינה יהודית. אני הגשתי לכם את כרטיסי: “הרצל – בעל-מדינה יהודית”. אבל במשך עבודתנו למדתי הרבה, ומה שלמדתי היה, שנוכחתי, כי פתרונים לנו רק בארץ-ישראל. כשאני אומר לכם, שנעשיתי ציוני וכזה נשארתי ושכל שאיפותי ויגיעי מכוונים כלפי ארץ-ישראל, אז צריכים אתם להאמין לי. יש חטאים שחטאתם נגדי, ושאתם נזקקים לסליחה מצדי. הנני מוחל על זה. רק את האחת אבקש מכם: עשו את חובתכם בתור ציונים בעלי הסתדרות מבלי לתת אסורים על הכרתכם; הלחמו ככל אַות נפשכם, השתדלו להשיג בקונגרס רוב דעות, אבל אל נא תעבדו באמצעים של התנועה נגד התנועה, אלא רק בסגולותיכם הפרטיות. אני משיא לכם עצתי לקבל עליכם את החלטת הקונגרס, מה שצריכים לעשות גם כל שאר חבריכם. עד שעה זו לא נלחמתי בכם. אני לא תבעתי מכם, שתבואו בהצעת-כפורים, לא מפני שדואג אנכי לתוצאות הקרב הזה. ודאי תהיו אתם המנוצחים במלחמה זו, מפני שהרוב היותר גדול הוא על צדנו; אבל רוצה אני, כי בשובכם לביתכם תוכלו לאמר לאנשיכם, כי הועד הפועל הווינאי עובד. אל תביטו על בנין הבית, שהתחיל זה עתה ושלא נגמרה מלאכתו עדיין, אלא חכו עד שיגָמר ושובו לבטוח באנשים שבהם בטחתם עד עתה ושהם לא יעשו דבר העלול לקלקל את הבטחון הזה”.

אספת ועד הפועל הגדול נגמרה אמנם בשלום לאחר שנתקבלה החלטה, כי אין להוציא מן הסכומים הציוניים אפילו פרוטה לצרך משלוח האקספדיציה לאוגנדה, אבל כל אותם הסכסוכים והחכוכים עם המורשים ציוני-ציון פעלו על הרצל פעולה מדכאת מאד. מאז התחילו כחותיו הולכים ומתדלדלים, ולבו נעשה רפה וחלש יותר ויותר. הוא התיעץ ברופאים, והללו שלחו אותו להתרפא בפראנצסבד.

 

XXII    🔗

ביום השלישי במאי של אותה שנה נסע הרצל פראנצסבדה לרפא את לבו החולה ולמצוא מזור לצרות נשימתו. בתשיעי במאי בקר אותו ניסן קצנלסון, כי שלחו הרצל לונדונה למען רכוש שם לציונות אישיות ידועה ומשם – פטרבורגה. “למה נרמה את עצמנו – אמר לו הרצל – ואני עומד כבר לאחד הצלצול השלישי. אין אני רך-לב ובמנוחה גמורה רואה אני את המות הולך ובא, ומה גם… את שנות חיי האחרונות לא הוצאתי לבטלה. הן לא שַמָש רע הייתי לתנועה. האין זאת?… לא עת צחוק היא עתה עוד. קרבה שעת הרצינות הגמורה.”…

ולמחרת, בבקר השכם, בחמש ומחצה נכנס הרצל לחדרו של קצנלסון כשהוא נושא אתו כתב-יד גדול. זה היה תזכיר לפטרבורג. הרצל הנוטה למות ישב כל הלילה וכתב ולטש ושֵנה לא נתן לעיניו.

– וכי כך אתה מבקש להרפא? – שאל אותו קצנלסון – הלזה רפוי יקרא?

– כן, ידידי, – ענהו הרצל – הן ראית אתמול, כי אין לנו פנאי עוד. הנה השבועות ואולי הימים האחרונים באים – עלינו למהר".

במכתבים, שכתב הרצל באותם הימים לאשתו ולבניו, הוכפל הרוך והגעגעים עליהם; אבל גם מבודחים היו המכתבים ומלאים מאור. אל נא ידאגו הללו; תהי שעת-הפרידה לאחר מלחמה ארוכה שעה בהירה ושלֵוָה.

מצב בריאותו של הרצל לא הוטב, והוא שב לווינה. היסורים מתווספים והכחות פוחתים והולכים. סדר רפוי מתוך שכיבה העלה לו רק ארוכה קלה. בשלישי ביוני נסע יחד עם קרמנצקי ואשתו לאדלך, אשר אהב מאד. בטרם עזבו את ביתו פרש על הכתבים אשר בשלחן-עבודתו גליון ועליו כתוב אנגלית: “בחצי ימיו יעזבנו”. הרופאים באדלך ראו, כי איש הולך למות הביאו להם. ואולם אויר ההרים הטהור ופקוחה של אשתו, המוסרת לו את כל כחה, גרמו, שהמצב הוטב לזמן קצר. החולה התחיל שוב לעבוד, ולכתוב מכתבים, ותקות-חיים חדשה תקפתהו, ולא עוד אלא שגם חשבו מחשבות על דבר נסיעה להומבורג כדי להחל שם ברפוי חדש. אבל שנוי יפה זה בא בלתי אם לרמות.

בימיו האחרונים בקש הרצל מאת הסובבים אותו לבל יעזבו את העבודה הציונית אחרי מותו.

– אל תשכחו – אמר החולה המסוכן – כי אין דרך אחרת להציל את עמנו. אף רגע אחד לא הטלתי ספק בהתגשמותה הקרובה של עבודתי. אני רואה את ציון, אני רואה בעיני רוחי את אחי יושבים על אדמתם. אל תשכחו את דברי, שכתבתי בהקדמה לספרי “אלט-ניילאַנד”: “אם תרצו – אין זו בדותא”. חברי, חיו בשלום ובהסכמה כאחים. האסון היותר גדול בעד כל תנועה עממית הוא – פרוד פנימי. שום אויב חיצוני אינו יכול לגרום כל-כך נזק לתנועתנו, כפירוד וסכסוכים פנימיים".

האחרון, שדבר אתו הרצל על-דבר העבודה הציונית, היה הד“ר אלכסנדר מרמורֶק מפריז. בשיחתו אתו אמר הרצל בתוך שאר דברים: “מה מאד קשה לי לשכב חולה בעת שיש לי עבודה כל-כך מרובה. חושב אני, כי מתחלת חדש יולי אחל לעבוד שעה אחת ליום, ובספטמבר נכון אני לנסוע בענינים דפלומטיים לאחדות מערי-הבירה”. שיחה זו היתה בין ד”ר מרמורק ובין הרצל ארבעה ימים לפני מותו.

מה שחשו והרגישו בימים האחרונים של הרצל ידידיו הקרובים אליו והעובדים אתו במחיצתו בועד-הפועל המצומצם שבווינה – זה יוצא לנו מתוך המכתב הבא לקמן, שכתב אחד מהם באותה עת לעסקן ציוני באודיסה:

“אלי, האם יבוא המות האכזר ויקפד את פתיל חיי הענק הזה, “משה של מאת העשרים”? מלא אני פחד ומורא… רעי, דברי יהלמוך. הרצל גוסס! האדם הגדול, גאון ישראל ותפארתו, מחזיק את חייו מיום הששי בחמצן. לא, לא; איני יכול לכתוב יותר. רעיוני נבוכו ונדמה לי, כי קרוב אני לצאת מדעתי. הה, לו חס המות, הזקנה השחורה הזאת, רק פעם אחת על האנושות ויקפד את חיי במקום חייו; הה, באיזו שמחה נתתי את חיי המלאים תענוגות בעד שובו לאיתנו! רעי, אני משליך את עטי. הדמעות שמות לי מחנק, ורוחי נשבר… אלי, הרצל הולך למות! הה, אלי, אָן צדקתך?!…”

אם לרגלי ההכנות לסדר רפוי חדש או לרגלי הצטננות – בראשון ביולי נגלתה דלקת הסמפונות, המסיימת תיכף בדלקת הריאה. הרצל ידע והכיר את מצבו כראוי. “שא נא ברכה בשמי לארץ-ישראל” – אמר לידיד-הציונות, נוצרי, אשר בא לבקרו – אנכי הקרבתי את דמי לעמי".

מתוך כליון-עינים דרש הרצל, כי יבאו לאדלך ילדיו הקטנים, אשר לא היו אתו, וגם אמו, שעד עתה העלימו ממנה על פי מצותו את המצב כמו שהוא.

בשלישי ביולי (בעשרים בתמוז תרסד) נראו בהרצל סימנים של ראשית אפיסות-הכחות. הוא הציק לרופא ודרש מאתו הבטחה בהן-צדקו, כי לא יתנהו למות, בטרם יבואו הילדים והאם. והנה התחיל קרָב נורא – כך מספר ד"ר א. פרירֶמאַן – בין הרצל ובין הכובש את כל האדם. עטוף שמיכות ביום-תמוז חם שתה סמֵי-חזוק לרגעים, גם הזו לו כּפֶר מתחת לעורו. ואף על פי כן לא התמלטה מפיו אף תלונה אחת. המכאובים קשים וצרת-הנשימה עצומה – ורוחו בהיר. רצונו הברזל עוצר גם בעד המות עצמו, ולבסוף, כשבאה אמו ונכנסה אליו, חגר את כל יתר המרץ אשר בקרבו ויזקוף את קומתו כֻלה ויקרא אליה: “יפה הדבר שכבר באת, אמא חביבה, פניך טובים, פני אינם טובים כל כך, אבל עתידים הם להשתנות לטובה”. ואחרי נשקו לאמו ולילדיו הוציאם מעליו – ועזוב-כח קרס ונפל על מטתו. גם ברגע זה חס על הקרובים אליו, היה כּלו רך ואצילות ומשל בעצמו ממשל רב.

כאשר בֵּרך הרצל ברכת-הפרידה את ילדיו לפני מותו, חבק את בנו יחידו הַנס ויאמר אליו: “זכר, בני, את דברי: אתה יהודי, בן לעם היסטורי גדול, אחיך פזורים בכל העולם. אם תרצה, תמצאם. גם אנכי מצאתים כאשר חפצתי. לעמך נחוצים עובדים צעירים ובריאים. אל תשכח זאת! זכור גם כן, כי אתה נשארת האחד במשפחת הרצל.”

ועוד פעם אחת ראה הרצל את אשת-בריתו ואת ידידיו. בחמש שעות אחר הצהרים שמע הד"ר וורנר הטורח בו, שנפנה לרגע אחד, אנחה עמוקה. ראשו של תיאודור הרצל שחה וירד על חזהו. הגדול והנעלה שבבני עמנו עלה בלי מכאובים ויסורים לארץ השלוה, מקום שם אין מלחמה, אין מענים ואין מעונים. “האלהים שובר את הכלים, שהוא משתמש בהם.” כך כתב הרצל במקום אחד. והדברים באו ונתקיימו.

השמועה על מות הרצל הלמה כרעם-ברקים את היהודים לארצותיהם ולמושבותיהם והאבל היה כָּבד מאד בכל פנות העם. אפילו בין הבלתי-ציונים גדלו הצער והיגון. בכל מקום, וגם בעיירות היותר נדחות, קשרו מספד מר על המנהיג הציוני הגדול בבתי-כנסיות ומדרשות ובאספות-עם. ובהרבה קהלות, גדולות וקטנות, בתפוצות הגולה הציבו לו יד ושם לזכרון-עולם על-ידי יסוד מוסדות שונים בגלות ובארץ-ישראל.

כדי לתת לקורא איזה מושג על דבר הרושם שעשתה הידיעה אדות פטירת הרצל במקומות המרובים באוכלוסין של ישראל, הריני להביא בזה קטעים אחדים ממכתב מאודיסה שנתפרסם אז באותו ענין ב“הצפירה”:

"הידיעה הנוראה כי הרצל מת באה הלום על-ידי הטלגרף מאת הועד הפועל הווינאי ביום העשרים והאחד ביוני בשעה הששית אחרי הצהרים.

וכחץ מקשת עפה מפה לפה, מרחוב לרחוב ומבית לבית, ובמשך שעה אחת היתה העיר העליזה עטופה כמו בצעיף יגון.

חנויות ובתי-מסחר של עברים החלו להִסָגר; אנשים ונשים רצו נפחדים נרעשים ושואלים: “האמת הדבר?”

“הרצל מת!” אלה היו המלים שנשמעו מכל פה. העובר בחוצות העיר באותה שעה שמע קולות בוכים, ראה מתעלפים מצרה פתאומית, ראה נדים, סופקים כף ומורטים שערות ראשם; בקצרה: ראה מחזות מעציבים ומחרידים כאלה, שלא נראו באודיסה אולי מיום הוָסדה.

כל הציונים ועמהם המון רב מהרו לבית-הכנסת הציוני “יבנה”, הנמצא במרכז העיר.

בשעה השביעית כבר היתה חצר “יבנה” מלא מפה לפה; אנשים ונשים באו למאות, ובהוָדע להם כי “אמת הדבר” הרימו קול בוכים, וכל חצר בית-הכנסת נהפך בין רגע לבית אבל, והדמעות, והצעקות והבכיות ההיסטיריות נשמעו גם ברחובות הקרובים לחצר “יבנה”.

מרעש הקולות, הבכיות, האנחות, ההתעלפות, הגניחות ההיסטיריות וכדומה, לא היתה שום יכלת לעשות הזכרה לנשמת הנפטר, וגבאי ביהכ“נ “יבנה”, הסופר לווינסקי, אסף את כל כחותיו ויתחנן בקול אל הנאספים, כי ילכו איש לביתו, יען כי אי אפשר להשאיר את ההמון הבוכה ב”יבנה" כל הלילה, כבקשת הנאספים.

בשעה התשיעית בערב נסגרה “יבנה”, ואת הנאספים הודיעו, כי מחר ביום העשרים והשנים ליוני בבקר תהיה ההזכרה הראשונה לנשמת המנוח.

בבקר יום כ“ב ביוני, בשעה החמישית, כשבאתי לביהכ”נ “יבנה”, כבר מצאתי שם אנשים למאות עומדים בעינים אדומות מדמעות.

עד השעה השמינית התאספו כאלף איש ואשה. אחר התפלה עלה לווינסקי על הבמה ויודיע, כי עתה תהיה ההזכרה הראשונה לנשמת היהודי הגדול הראשון מאז נחרבו ערי-קדשנו וגלינו מארצנו.

…“לא בדברים – קרא לווינסקי בדמע – נספיד את מתנו הגדול והיקר לנו; הצרה היא כל כך גדולה, כל כך קשה, עד כי אין מלים להביע אותה; לא נדבר, רק… נבכה!”

על כתל המזרח, משני עברי ארון הקדש וממעלה, החלו לתלות שלש טבלאות שחורות ועליהן כתובות באותיות לבנות: “שבר גדול לציון במות ראשה ומנהיגה בנימין זאב ב”ר יעקב ד“ר הרצל”.

אך החלו לתלות את הטבלאות ומעל היציע, בין הנשים, נשמעו קולות מחרידים וכל הנאספים הרימו קול בוכים נורא למאד!

החזן החל את תפלת “אל מלא רחמים”, אבל מפני הבכיות לא נשמעו דבריו.

חנויות רבות היו סגורות כל היום הזה.

לעת ערב נתמלאו שוב בית-הכנסת “יבנה” וחצרה הגדול מפה לפה אנשים ונשים, שבאו אל ההזכרה השניה.

ביניהם היו רבים, שבאו מן הכפרים, מנאות-הקיץ וכדומה.

ועוד הפעם בכיות, קולות, צעקות והתעלפות.

אחרי התפלה ישבו רבים ללמוד משניות ולאמר “תהלים” לנשמת המת הגדול.

ביום ב' כ“ג ביוני, הקדישו כל הסופרים הקבועים בעתונים המקומיים את מאמריהם ופליטוניהם לזכר הד”ר הרצל ופטירתו".

ראוי להעיר, כי משך שלשה חדשים רצופים אחרי פטירת הרצל היו בכל העתונים הישראלים של אותו זמן הולכים ונדפסים על הסדר יום יום במחלקה מיוחדת שנקבעה לכך מכתבים גדולים וקטנים מכילים ידיעות קצרות וארוכות על דבר המספד בארצות השונות. על פי הידיעות האלה אנו רואים, כי ברוסיה ופולין, במקום רב מנין ורב בנין של העם העברי, לא היתה כמעט אפילו עיירה קטנה אחת, שלא גדלו בה הבכי והמספד על מות מנהיגם של הציונים.

פטירתו של נשיא הציונים עשתה רושם מדכא מאד גם בין גדולי-הדור שלא מבני-ישראל, שהיו ממעריציו חושבי-שמו. על שם אלמנת-המנוח והועד הפועל הציוני נתקבלו הרבה אלפי טלגרמות ומכתבים מביעים השתתפות-בצער. טלגרמות כאלו הגיעו גם מאת רמי-המעלה האלה: המלך האיטלקי וויקטור עמנואל, ההרצוג הגדול מדרמשטדט, הנסיך הגדול מבדן, נשיאי-המיניסטרים מאוסטריה וגרמניה, מיניסטר החיצון האנגלי קלימנס היל, מיניסטר הקולוניות האנגלי צ’מברלין, כהן-הדת של קיסר אוסטריה, מי שהיה מיניסטר-המלחמה באיטליה, מאת מיניסטר החיצון האוסטרי גולוכובסקי, ומאת הרבה שרים ורבי-המלוכות.

צירים להלוית המת באו לווינה מפריז, מרסל, ליאון, ברלין, המבורג, ברֶמֶן, קניגסברג, ליפסיאה, שרלוטנבורג, בודפשט, טריאסט, רומי, נאפול, מילאַן, לונדון, ליוורפול, מאנשסטר, ז’ניבה, ציריך, לוזאנה, אנטוורפן ועוד.

בין הצירים נמצאו: זאנגוויל, מונטיפיורי, גרינברג, פרופיסור וואַרבורג, ד"ר גאַסטר, קאָוון, וואָלפסון, בודנהיימר, אופנהיימר, האחים מרמורק, אוסישקין, סוקולוב, שמריהו לוין ואחרים מגדולי עסקני הציונים בארצות השונות.

בשביעי ביולי (כ"ד תמוז) הוביל המון רב, אשר הגיע לאלפי אנשים גועים בבכי את תאודור הרצל לקברות בווינה, במטת-העניים, בלי קשוטים, כרצונו שהביע בצוואתו. רק הדגל הלבן-הכחול, העוטה אבל, אותו הדגל, אשר לו השתחוה בשעת אחד הקונגרסים בבזל דגל תהלוכתם של השווייצים, היה פרוש על גויתו המתה, הדגל אשר לו נשאר נאמן עד רגעו האחרון, אשר על מזבח כבודו וטהרתו העלה את עצמו לעולה.

בבית הקברות הדבלינגי נם הרצל את שנתו כרצונו בצוואתו על יד יעקב אביו – עד אשר יבוא יום ויעלוהו משם ויביאוהו לארץ החרות והיעוד, אשר לה נלחם: לארץ -האבות.

 

XXIII    🔗

כדי שהערכת אישיותו של המנהיג הציוני הגדול תהֵא יותר מלאה ומקפת וציוּר הרושם שעשתה פטירתו בחוג טובי האינטליגנציה הישראלית-הלאומית הציונית יֵצֵא יותר בולט, הריני מוצא לנכון להביא בחתימת ספרי שלשה מהמון משאי-האֵבל שנִשאו על מות הרצל, שנים בפרוזה והשלישי בשיר.

באספת-האֵבל הגדולה, שנערכה בשבוע הראשון לאחר מות הרצל באולם חברת המוסיקה שבווינה נשא נחום סוקולוב בעברית את נאום המספד הזה:

"קול אנחה כבדה נשמע בתוך מקהלות הנאנקים – היודעים אתם את הקול הזה?

היודעים אתם את השפה אשר בה נשמעו קינות ירמיהו, ו“ציוני” ר' יהודה הלוי?

היודעים אתם את בת אלפי-השנים, הבאה מן הקברים הקדמונים, מן ההיכלות אשר נהרסו, מיערי-הלבנון אשר נגדעו, מן הערבים האבלות של נהרות-בבל, מסתרי המערות וממעמקי הכּוכין בכל ארצות-הגולה?

היודעים אתם את הזקנה אשר זמרה לנו שירת ערש הילדות ותַּרעם את ההמנון אשר ירננו הכוכבים, ובאחרונה – הריעה את הידד התחיה?

מן האַרכיון אשר שם נקברה בידי רוב בניה, נקברה עם כיס של קמיעות וכיס של “שמירות”, זכר לחורבן, עלתה הזקנה בתכריכיה; מן הספרים הישנים הכרוכים בקלף עב וקרשי-עץ ואנקלאות של ברזל, עלתה צעירה, מנצחת ועל הפנים בהירות זכה, יום-טוב’ית, בקום הבן – הבן אשר גם בלי דעת אותה חלם כנשר על דבר שמשה.

כי לא דעת מקרי דרדקי ידע אותה הבן הזה – אך בנפשו ובכל פעליו היה כנור לשיריה.

ויהפוך את בכית הלילית לשירת הזמיר.

ויתפוצץ הקול לרבבות שברים, ותדם נגינת התוגה הממושכה הארֻכָּה כארֶך הגלות, ותקם רגשת-חיים, תנועה והתפעלות, התלהבות והתרוממות, ותשב המלה העבריה לִקרן בשירה חדשה ובכח חדש.

כי היה לו צליל השפה העבריה כמו לאודיסיאוס תּמרת עשן – התכלת של איטאקא ארץ-המולדת, בראותו אותה מרחוק.

בעת הראה ביד מנחמת כלפי ארץ-ישראל דובבו שפתיו מלים עבריות.

ותחי הרוח, וישמח ויצמח הכל מסביב.

ויבואו יהודי-השוק מרומניא ומביסאראביא, וחסידים מוואלין ופודול, ומשכילים מליטא, וחרדים מפולין ובני-ישיבה מגאליציא, ותלמידי רפורם מאשכנז ומאמריקא, ויתרוממו הזוחלים בבצות הגטו, ויקהלו, ותתלקטנה העצמות המפוצחות והמגורמות, עצם אל עצם, ויקם עם עתיק-חדש.

וישמע העם אותו מדבר בבטחה, ברור, בלי אימה – כאשר ידבר הטבע, כאשר דברו האבות; וכל אשר היה כהה ונעלם בנבכי-עד, נעשה על-ידיו מפורש, מבהיק, בולט ולוהט.

ותחת קורי-העכביש שנמתחו כדוק נראתה תכלת רקיע, ותחת הבוץ אשר בו הטבעו רגלי הנודדים הבצקות הופיע שחור-אדמה, ותחת רקבון החל ריח-שדה להזין בשמיו מסביב.

וחלומות שנשכחו, ותמונות שכָּבו, וצלצלי כנור ואזיקים שכבר ספו תמו במרחב, שבו ויהיו לשיר השירים של אהבה ויופי.

וכל הדברים שהיו תוססים ומטושטשים בחשכת היגון הלכו הלוך והתברר, הלך והסתמן, כי הוא שם לכל סלודי-הנפש ולכל זעזועי, חרדת-הקדש של אלפי שנים דמות וחותם ויסל דרך לתחית-עם.

– תחיה, מנוח ומבטח!

ותשמע השפה ותחליף כח – כי “ישבה בגוים לא מצאה מנוח” – וחכמים אמרו: “אלמלי מצאה מנוח לא היתה חוזרת”.

אך עפו השנים המעטות, וכבר נשמע קדיש היתום מעל שפתי כרוּב שומם ונעזב, וארון גדול מורד ונסתם הגולל ובוכה העם למשפחותיו, וכלנו צוללים בתהום היגון.

אם צרת רבים חצי-נחמה, תנו גם לנו הסופרים העברים – לדבר פה עברית, אך לא נבכה עברית.

כי לא דמעה לוהטת תהיה המלה הנאותה, אך המנון הנצח והעוז.

הבן יקיר לנו, בנימין! הננו מַטים את העט העברי למטה, אות אֵבל, כנטות אנשי חיל את ראשי כידוניהם מטה, וכרגע אנו מרימים אותו מעלה, גם כן כאנשי חיל, הזוכרים, כי עליהם לשוב אל המערכה.

בשם הסופרים לא אשפוך דמעות, כי אם טל על הקבר הרענן, של חרמון ותבור המצמיח את הארזים העברים.

בשם הסופרים העברים לא אשמיע קול נכנע ונואָש, כי אם קול בהיר וגאה – כקולך אתה, הדגול!

יהודים, מדבר אני אליכם בתוך הקהל רב הפלגות הזה, בשם היהודים-שביהודים, בשם הדוברים והחולמים עברית, בשם חניכי החדר ובית-המדרש, בשם אלה שאזנם הקשיבה נגון אביי ורבא.

הלא תחשבו כי לאלה זר היה האח הרחוק, בן הסביבה האחרת והקולטורא האחרת. שגיתם!

בשם אלה אגיד לכם את אשר היה ואת אשר יהיה לנו המת הגדול.

תור-פז היה לנו פרק חייו, תור פז בתנועה הלאומית, כתקופת שלמה בחיי הלאום.

גבורה, יופי, שאיפה טבעית ועוז החיים.

גל מופז של תשוקות עליזות מצלצלות כפעמונים על מרומים בהירים.

הלא אתם ידעתם, כי הסביבה העצובה אצלה מרוחה על הגדת-העם, את דוד בכל גבורתו תארנו בתור “מורה-הוראה " בפרישות קדושתו; ואולם לשלמה לא יכלנו אף בחדר ובביהמ”ד, לתת את הדמות הזאת. אליו יכלנו ליחס אך יתרון-חיים ויופי וחכמה ועוז ומלחמה – אף מלחמה עם האשמדאי!

והגידו נא – לוא בקש צַיָּר בימינו לתאר את שלמה בחדרו, המצא מצא דמות יתר נאותה לתמונה זו מדמות מתנו, אשר “כל אצבע בו היתה מלכות?”

והגידו נא – אם ידעתם איש, שהיה מכניע אותנו בכח-שבתפארת כמהו? איש מקרב אחינו…

הכנע הכניעו אותנו רבים; בפני כל “פריץ” רקדנו, “מה יפית” שרנו באזני כל אציל, אך בהודע לנו, שיהודי הנהו, הושטנו לו “שלום-עליכם” אינטימי-מחוצף, ופנה הודו!

ויבוא איש, ויבט אלינו בעינים כה טובות וכה חדות ועמוקות ויכנעו העזים שבאומות.

והסוד הוא, כי לא היה מאלה שיש לנו בין חניכי הגולה; כי לא נכנס לפני ולפנים במחיצותינו המרוסקות, כי היה כה משונה-כליל, כה משונה-יפה, משונה-עליז, כה – אם אוכל לאמר כן, שלמה, – עד כי עורר בנו את הכבוד העברי הקדמון, ועל כן עשה בינינו את הגדולות האלה.

וכן יחיה בקרבנו זכר האיש, אשר הקדיש לנו תמצית דם לבו.

נענינו לכן עצמות הרצל – לא לחנם בליתן ולא לבעבור סחוט דמעות מעפעפי עם רב.

בעת ההלויה כה גדולה היתה היללה, עד כי גם האבנים הורידו דמעות.

תבכינה האבנים – השפה העבריה לא תשוב להסגר בקינות, כי לא כן יכובד הרצל.

הציונות לא תשוב להיות לציונות של צער בעלי חיים משליכה פתותי לחם לאנשים רעבים – כי לא כן יכובד הרצל.

הוא אהב את ירושלים של שלמה: את השמש, את האויר הטהור, את המרחב העברי.

יבוא יום, והובלנו את עצמות בנימין לארץ-ישראל.

"את רוח בינמין כבר עתה אנו משימים בספרות העברית לישראל.

---

ובקונגרס הציוני השביעי, שנאסף בבזל ביוני שנת 1905, נשא מקס נורדה על הרצל את נאום-המספד הזה:

"אספה נכבדה!

הקונגרס השביעי מתאסף עתה זו הפעם הראשונה בלי האיש שיצר אותו. את הקונגרס השביעי, את קונגרס-השבת, לא זכה יוצרו לראות. מעל הבמה הזאת לא תופיע עוד לעיניכם התמונה הידועה והחביבה לכם, אין עוד התכנית המרכזית בעלת הראש האשורי והזקן השחור, אשר משכה אליה את כל העינים. עלי העוזר המסור לו מן השעה הראשונה, הושם התפקיד המעציב לספוד את מנהיגנו המת, הד"ר תאודור הרצל, מעל אותה הבמה, שיסודו הנהו אחת מעלילותיו בנות-האלמות. מה שהרגשתי אני עצמי בשעה שאבד לנו, אין מן הצרך להוציא לנגד עיני הכל. בזה הנני מבקש להכריח את עצמי לדבר עליו את הדברים שהוא עצמו היה נכון לשמעם בחפץ-לב, בלי מליצות ופרזות, אשר הוא, בעל הסגנון הנאה, בעל הרוח הקצוב בחשיבות והאמן בעל חצאי-הצבעים היה בוחל בהן מעומק לב. הנני לנסות לראותו ולהראותו כמו שיופיע בעתיד לנגד עיני סופר ההיסטוריה, אשר ישפוט אותו בקרירות-רוח רק על-פי מעשיו, מבלי היותו מושפע מקרני-החום, שתפיץ אישיותו.

ביום השלישי לחדש יולי, הוא היום העשרים בתמוז בשנה שעברה, סגר תאודור הרצל את עיניו לנצח. במותו עברו רק שני חדשים למלאות לו ארבע וארבעים שנה. זעקת החרדה והיללה שנשמעה ברמה כאלפי הדים להבשורה על דבר מותו, הוכיחו מה היה לעמו. בהיותו בן שלשים וחמש שנה לא היה נודע כלל להעם העברי, ולאחר תשע שנים נעשה גאונו ותקותו, כי אפשר היה לו לרכוש לו את המקום הזה במחשבותיו וברגשותיו של העם העברי – זוהי אחת הנפלאות של חייו הנפלאים.

הוא עבר דרך ארוכה במימי ההתבוללות, גם במעמקים במקום שהמים עברו ממעל לקדקדו; בשנות חייו המלאות נגה ביותר היה עסוק בענינים, שאין בהם אף נגיעה כל שהיא להיהדות. הוא התמכר כולו לעבודה ספרותית; לו לא היתה שום שאיפת כבוד אחרת מלבד השאיפה לכבוש לו את במת-החזיון ולהתחזק במקום שכבש לו. לא היה דבר שהסב אותו אל עבודת-חייו העצמית; לא היה דבר שעורר את רוחו להתעסק בשאלות יהודיות עד שבא היום, אשר מצב העם העברי הביא אותו בחזקת-היד לידי הכּרת יהדותו שלו עצמו.

הוא חי באמצע שנות התשעים בפאריז. אז היתה השעה הטרַגית שגופו של העם הצרפתי חלה את מחלת דרייפוס. רחובות העיר צללו לקול הקריאות: “מות להיהודים!” אז הקשיב הרצל רב קשב; אחד המקומות היותר מרגישים שבעצמותו הוכה מכה גסה. המקום הזה היה גאונו.

כי הרצל היה איש גאה; לא יָהיר, לא זחוח-הדעת, כי אם: גאה; זאת אומרת, שהיתה לו הכרה ברורה על דבר ערכו המוסרי ואותה הכרת-עצמו של בעלי הנפשות הנגידות, הכוללת בקרבה זכרון-כבוד גם היחוס להאבות. הוא הרגיש את דמו בתור ירושה יקרה ואת מולדתו בתור אות של הצטיינות. זה היהודי, שהיה אנין-הדעת בכל נפשו ומאדו, שבתור בא-כחה של ה“נייע פרייע פרעסע” בפריז נטל עליו לבקר אספות-העם וללכת יום יום אל בית-הנבחרים ולקרוא את העתונים והקונטרסים האנטישמיים, הביט בחלחלה אל תוך תהום הרשעה של האנטישמיות, אשר נפתחה לעיניו. הוא לא יכל נשאו שבגופו הוא חרפו את אבותיו וגדפו את בניו הבאים אחריו. הוא התקומם בכל כּח תכונתו האדירה נגד השקרנים הנבלים, אשר צדו אותו ביחד עם כל היהודים ברשת הדבה הכללית כדי לסחוב אותו אל בית ההריגה המוסרית, והוא, שעל פי טיבו והתפתחותו היה עד עתה אישיות עצמית חפשית מכל צד, קבל מיד באמץ-רוח של מֶרי ביחד עם כל אחיו את האחריות הכללית בפני האויב, אשר בקש להדיח את היהודים בגלל גזעם מתוך החברה האנושית.

הוא חשב על אודות יחוסו להעם העברי ועל אדות היחוס שבין העם העברי ושאר העמים, ויגיע לידי ההכרה, שהיחוס הזה הוא לבלי הכיל; ובהיותו בעל רוח חזק ותקיף בדעתו החליט מיד לשנות משרשו את מעמדו ומצבו של עמו, אשר את גורלו נטל עליו לחלק ואשר מעתה חפץ לחלק אותו לרצונו.

שום אדם, ואפילו הוא עצמו, לא שער מעולם, כי ישנם בקרבו אותם הכשרונות, שהביא אתו בשביל תפקידו החדש. הרצל גדל בעצמו עם מגמותיו הגדולות; הוא גדל כל כך, עד שמכריו וחבריו לא יכלו להשיגו באַמת-המדה המצויה, ולכן צררוהו בלעג אוילי ובדבות נתעבות, מפני שגדל למעלה מקנה-מדתם הקצר.

מפטפטן נעים, ממספר בעל-רגש, מסופר-חזיונות שנון ומשעשע נעשה בן-לילה איש מדיני בעל השקפה רחבה, אשר שאף אל מטרה רמה באמץ-לב ובארך-רוח בדרכים שכמעט אי-אפשר היה לעבור בהן.

נרגנים דברו בעקימת-חוטם, כי הרצל לא יצר את הציונות, אלא מצא אותה כשהיא מוכנת וסגל לו את מפעלם של ההולכים לפניו מבלי אשר קרא אותם בשם. אולם אנכי מעמיד את הדבר על אמתו, על סמך ידיעה בטוחה של הענינים, שהוא לא ידע מאומה על אדות ההולכים לפניו. הוא מצא את הציונות בלבו. הוא בנה אותה באופן סיסטמי ברוחו. רק מקץ שנים כשרעיונו כבר גמל בקרבו, למד לדעת את כתבי-פינסקר ומשה הס. אלה היו פגישות ששמחו אותו. אבל הן באו לאחר זמן, עד כי לא יכלו ללמד אותו דבר.

פעם אחת נשאל בהלצה מה היה לליסט ולפגניני לוא באו לעולם בהגאוניות המיוחדת להם בטרם המציאו את הפסנתר ואת הכנור. התשובה על השאלה הזאת נותנת הופעתו של הרצל.

הוא היה באמת אותו הליסט והפגניני, אשר נולד לפני המצאת כלי-הניגון, אשר רק בו לבדו יכל רוחו להתגלות.

הרצל היה מלידה איש מדיני מהמדרגה הראשונה בלי מדינה, בלי עם מסודר, בלי אחד מאמצעי-העוז, שבהם אפשר לעשות פוליטיקה מעשית, הוא לא היה בנידון זה יחיד במינו. עוד תמיד מוסיף עם היהודים העתיק להעמיד מקרבו מזמן לזמן כשרונות מדיניים שאינו יכול להשתמש בהם. אחדים מהם, אמנם, יוצרים לעצמם שדה-פעולה, אבל מחוץ לעמם. זכרו נא את דיזראעלי, אשר אל נכון היתה לו הקהלה היהודית צרה ביותר, אחרי שגם ממלכת-תבל הבריטית לא היתה בשבילו גדולה למדי להרצל – הנני אומר זאת בבטחה ובהכרה ברורה שאינני מפריז על המדה – היו כל הסגולות הדרושות כדי להעשות דיזראעלי שני. הוא היה מוכשר לכך אלמלי עשה מה שעשה לורד ביקונספלד. אבל הוא לא חפץ לעשות את הדבר ובענותו היתרה קבל על עצמו את ענוי-הנפש לעשות בידים ריקות פוליטיקה גדולה – פוליטיקה גדולה בשביל העם העברי, אשר באי-כחו הרשמיים ושתדלניו כחשו שהוא הנהו עם.

הרצל נגש בקרירות-רוח אל העבודה לברא עם מאבק-אדם חסר רצון-כללי, לרכוש בשביל העם הזה ארץ ולהשיג בלי חיל - צבא, בלי צי – אניות ובלי-כסף הסכמות מאת ממשלות המתחשבות רק עם הגורמים האלה. זה היה מעשה, אשר גם האיש היותר אמיץ היה נרתע מפניו לאחור. זהו מעשה שאין לו שום תקוה שיצליח, אמרו מתנגדי הציונות, אבל הרצל היה מובטח שיצליח ולא שם לב לזה, שאחרים קראו אוטופיה לדבר שהיה לנגד עיניו כמעשה נחוץ ואפשרי.

עולה גדולה היתה לוא אמרנו לשלול מאת הרצל את שקול-הדעת. להפך הוא היה מחונן בחוט של-בקרת חריף והוא עצמו גלה עוד קודם לאחרים את כל הצדדים הרפויים אשר בתכנית-העבודה שלו, ואם הוא נטל בכל זאת על עצמו בלי פקפוק את המעשה שנראה לאחרים למן הנמנע עד לשגעון, אז מתברר הדבר על-ידי תולדות משלחתו.

כשנקבעה בו המחשבה להורות לעם היהודי את דרך הגאולה מחיי-הקלון של אלפי שנים, אז הכיר היטב חוץ מהוריו רק את יהודי אחד – את עצמו. בינו ובין היהודית הממשית והחיה לא היה עד עתה שום קשר. היהדות היתה בדמיונו רק בדמות יהודה המכבי, בר-כוכבא, יהודה הלוי, שפינוזה והיינה. הוא שער, כי מעלות רוחם של האנשים האלה ומעלות רוחו הוא נמצאות בקרב כל בני עמו או, לכל הפחות, ברובם. הוא חשב כי כל היהודים, או רוב גדול מהם, נכונים לבלי לשאת עוד את שפלותם וכי יש להם רצון-הברזל שלו, רצינותו המוסרית, התלהבותו האידיאַלית, שכחת-עצמו שאין לה גבול, אומץ-רוח להקריב קרבנות, והוא שפט בדעתו שגם אלה הם אמצעים של תוקף, שבהם יכול איש מדיני לעבוד את עבודתו אף-על פי שעדיין אין לו לא ארץ ולא צבא, לא צי ולא כסף.

אסון בחייו היה שטעה בחשבון הזה. מעלות-רוחו אולי נמצאו בכח בנפש כל היהודים או בהרבה מהם, אבל הן נשארו צפונות. לבי נלחץ בקרבי כשאני מלוה אותו בדרך-הענויים שעבר בה במשך תשע שנים ובהיותו שקוע בבטחונו הנאה ביהדות כמו בערפל, הלך הלוך ומשמש בידיו הפצועות בהקוצים והברקנים של המציאות. הוא לא הטיל ספק בזה, כי העשירים ואצילי-הרוח מבני-עמו מרגישים אותה ההתמרמרות כלפי-מצב היהודים, ואותם הגעגועים על גורל חדש מלא גאון כמוהו עצמו. הוא כתב את מדינת-היהודים שלו והראה בספרו זה בבינה יתרה ובצפיה-מראש מחוכמה את האפשרות של יציאת היהודים האמידים מהארצות שהם נרדפים בהן, מבלי לגרום הפסד לעצמם ולארצות מושבותם. הספר תורגם לשפות אחדות ונדפס על חשבונו וישלחהו אל החשובים שברבנים, אל נשיאי-העדות ואל בעלי-הכסף ויחכה. הן עתה הלא תבוא השעה הגדולה של הגאולה והתחיה. עברו שבועות אחדים של תקוות רוממות ושל השערות חרדות, ואחר הוברר לו הדבר. רוב מקבלי ספרו לא פתחוהו. אחרים השליכוהו, אחרי קראם בו דפים אחדים, בכעס אל תוך הסל, ועוד אחדים שקראו בו קריאה חטופה, התנפלו עליו במאמרי עתונים, במחברות ובדרשות מעל במות בתי-התפלה ויתנוהו לשבתי-צבי חדש, אם לא גדפו אותו, פשוט, בשם בורח מוג-לב או אנטישמיי.

כל אדם אחר היה אומר די בהנסיון הראשון הזה, אבל לא הרצל. הוא רק תמה על הדבר; אבל מיד התאושש, במחו הפורה גמלה מיד מזמה חדשה. בשלטון הפינאַנסים, בכחות-הרוח, ובההשפעה המרובה של שדרת-היהודים העליונה יכול אפילו כשרון סדרני בינוני להוציא את מעשה-הגאולה הציונית מבלי רוב עמל אל הפועל. ומתוך שהשדרה הזאת אטמה את אזניה לקול קריאתו של הרצל, מתוך שחשכה ממנו את כספה ותשתמש ברוחה כדי להלעיב בו, ובהשפעתה נעזרה כדי להפריעהו בכל מקום ולשים לאַל את יגיעותיו, לכן פנה אל מפלגה הבינונית הנתונה במלחמה קשה ואל ההמון הסובל מחסור שיתנו המה את האמצעים לטובת המפעל ההיסטורי הגדול. הוא יצא בהצעת-התכנית של הקולוניאַל-באַנק היהודי ואת רגשנותו של מתעב-זהב שם לו למגן בפני מוציאי-הדבה הארסיים אשר נתנוהו לנוכל וילשינו עליו שהוא יצר את הציונות כדי להתעשר מכספו של באנק יהודי. הוא דרש מאת העם העברי 50 מיליון פראנקים, שזהו הסכום היותר מצער שבו אפשר היה לחשוב לבוא במשא ומתן פינאנסי עם הממשלה הטורקית. והעם לא נתן לו אפילו את החלק השמיני של הסכום הזה, וכך נשאר הדבר אחרי שש שנים עד עתה. הוא נסה לברוא מכשיר-גאולה אחר, יותר חלש ויותר דל. הוא עורר את דבר יצירת הקרן הלאומית, אשר הסכום שלה צריך להגיע למאתים אלף ליטראות. במשך חדש שנים לא נאסף אפילו חצי הסכום הזה. אלה לא רצו, ואלה לא יכלו לתת עד שביגיעות שלמעלה מכחו של אדם נאסף רק מעט מאד. בכל מקום שתפס בכפו האמיצה, לא תפס אלא באויר. בכל מקום שבקש להציג עליו את רגלו, נתעלם הקרקע מתחתיו. הוא בנה על עמו כמו על סלע איתן, ועמו לא היה אלא חול פורח.

צריך אנכי, עד כמה שלא יכבד ממני הדבר, להזכיר גם את מפח-נפשו האחרון, שישאר בדברי-הימים כחרפתנו. בעד הדבר שעשה אותו הרצל לתוכן חייו, נתן מבלי אשר מנה. בשנות-החיים המסוגלות ביותר לעבודת-פרנסה, הסתלק הרצל כמעט לגמרי ממשכּרת כדי להתמכר כֻּלו להציונות; בנדיבות-הרוח המיוחדת לו הקריב למן היום הראשון ועד האחרון את הקרבנות היותר כבדים לטובת האידאַל שלו; הוא הוציא מכיסו את האמצעים לצרכי האורגניזציה הראשונים, את השכר הראשון של הפקידים ואת ההוצאות לצרכי הנסיעות בשביל הציונות. הוא יצר והחזיק במשך שנים בכספו את האורגן הראשי של התנועה, שהוכר בנחיצותו. כשכתב את “מדינת-היהודים” שלו היה איש אמיד, כמעט עשיר; כשמת לאחר תשע שנים לא עזב אחריו כמעט מאומה, מלבד האקציות שלו בהקולוניאל-בנק העברי. כשהוכיחוהו הקרובים אליו על בזבוז הון ילדיו הרגיע אותם בבת-צחוק: הנני בוטח בעמי, שלא יתן לרעב לאשתי ובני. גם את הבטחון הזה לא קיים העם העברי. זה כשנה שהנני משפילים את עצמנו ואת זכרון הרצל והנני מאספים בשביל משפחתו. ומה הן התוצאות? הרבה בכו במותו, הרבה דברים נאמרו בנאומי-המספד, ועד עתה לא השיב העם העברי למשפחת הרצל גם את שלישית ההון שהקריב הרצל למענו מלבד תשע שנים של עבודה שלמעלה מכחו של אדם ומלבד חייו.

כשקרא את קריאתו לעם היהודים נאסף מסביבו תחת מיליוני האנשים שהוא חכה להם, רק חבורה קטנה; החבורה הזאת נשארה נאמנה לו עד נשימתו האחרונה. במשך השנים גדל מספרה הרבה, אבל עוד עתה, אחרי תשע שנים של פרופאגאנדה נלהבה, אינה מגיעה אלא לחלק הששים של כל העם העברי. החלק הששים! ובעבודתו ובקרבנותיו של החלק הששים העני והמצער הזה יִגָאֵל הכלל כולו, אותו הכלל העשיר, הגדול והעומד מרחוק בלי השתתפות. הרצל לא חפץ לראות עד כמה אין הכח והמעשה מתאימים זה לזה. הוא לא חפץ להאמין, כי שויון-רוחו של העם היהודי ימשך לארך ימים. בתכניותיו ובחשבונותיו קבע תמיד את כל העם היהודי בתור סכום מזומן. זו היתה הסבה שמעשיו לא הצליחו; זאת היתה חולשתו, אומרים מבקריו קרי-הלב; זאת היתה גדולתו, אומרים אנחנו שאהבנו אותו. שום דבר לא יכול להניד את אמונתו בעמו ואת בטחונו בעמו. הוא עצם לבסוף במתכוון את עיניו כלפי המציאות ויראה ברוחו רק עם אידאַלי של שנים עשר מיליון אנשים כהרצל, אשר שמוהו למכלכל את עניניהם.

כשעמד בקומה זקופה לפני הגדולים שבמושלי-הארץ וידבר עמם במנוחה, אז עשה זאת לא מעזות ולא מחוסר בינה בדבר ערכו, אלא מחמת פעולת הדמיון ששלט בו, כי מאחריו עומדים שנים עשר מיליונים אנשים-אצילים, שמנו אותו לבא-כחם ושלמענם לא היה רשאי לזלזל בעצמו. עד כמה גאותו זו למען שולחיו היתה כרוכה בו יחד עם ענוה בחייו הפרטיים, תוכיח העובדה, שאחרי שיחה פוליטית חשובה ששוחח עם אפיפיור, עם קיסר או מלך, שב אל לשכת הרידקציה שלו אשר בווינה ונאמן לחובתו מלא את עבודת-יומו הזורנליסטית, שהיתה לפעמים עבודת-חול פחותה, בשעה שבנפשו עוד צלל הֵד הדברים שנדבר עם אדיר תקיפי-הזמן על אודות עתידות עמו, על אודות גורל לאומים וארצות.

נראה הדבר, שזהו גורל עמנו, אשר השפינוזים שלו צריכים לתמיד לעסק בלטישת זכוכיות של משקפים והצינצינטים שלו לנהג את המחרשה וגם לא אותה שלהם עצמם.

אם הרצל ערב אל לבו לעשות היסטוריה, אז היה זה מפני שהכיר הכרה ברורה, כי שנים-עשר מילונים אנשים, שנים עשר המיליונים שלו המובחרים ביותר, יש להם המשפט והעוז לעשות הסטוריה. ההכרה הזאת החזיקה אותו קוממיות בכל התלאות שעברו עליו, ובה הוא מת – ואנחנו ירשנו אותה ממנו.

הרצל היה בעל רצון גאוני. רצונו היה הדבר היותר גדול שבטבעו הגדול; שום דבר לא יכול להפחית את רצון-השמיר שלו, שום דבר לא יכול להקהות את חודו, שחדר בכל. הרצון הזה, אשר הנחוהו אמונה נעלה ובטחון-המטרה שאי אפשר היה להזיזו, היה מעתיק הרים, אלו השאירו לו את העת לכך. המות קטף אותו לפני זמנו ועל ידי זה חמס מאת העם העברי כלי-מכשיר לבנין תחיתו. אמונתו ובטחונו בהשגת מטרתו ורצונו המציאו לו תמיד קומבינאציות חדשות. אם לא קלעה האחת אל המטרה, לא מהיותה מוטעת או באשמתו, כי אם בכל פעם על-ידי חוסר עזרה ותמיכה, אז המציא אחרת תחתיה. המחשבות המדיניות והתכניות הפוליטיות, שיצר במשך תשע השנים שנהג את עמו, היו מספיקות לעשות עשרה מיניסטרים אשר במדינות מסודרות כשורה לבני-אלמות. אמנם כן, הוא היה יוצר-אגדות פורה, מתלוצצים מתנגדינו, אבל אני הנני שונה על דבריו: “אם רוצים אתם, אין זו אגדה”.

לעמנו היה הרצל, אבל להרצל שלנו לא היה עם. הדבר הזה איננו מקטין אותו, כי אם אותנו. זה בלבד גרם, שהיגיעה הכבירה שעלתה לו במחיר חייו הביאה רק לידי תוצאות ממשיות מעטות בערך, אבל הוא זקף עם רצוץ קוממיות, הוא נתן לו תקוות והורה לו דרכים. הוא זרע למרחקים והזרע יעלה ועמו יקצור את קצירו. אולם אני אינני מוצא סיום יותר הגון לדברי מחרוזי הקינה על הרצל שחברתי בשביל אחד המנגנים:

"עוויג אין דעם פאלקסגעדאֶכטניס

לעבט דיין ווערק אונד לעבט דיין בילד,

זיעה, וויר היטען דיין פערמאֶכטניס

טרר, דען שטאלצען דוידס-שילד.

אין דער ציאָנס-פאהנע פאלטען

ווירד דעראיינסט דיין זארג געהיללט,

וואַס דו שוואָרסט וויר ווערדען’ס האלטען,

אונד דיין זאֶהנען ווירד ערפילט".

(“לנצח יחיה מפעלך ותמונתך בזכרון-העם. ראה! הננו שומרים באמונה את ירושתך – את מגן-דוד הגא. יבוא יום ובקמטי דגל ציון יחותל ארונך, מה שנשבעת נקיים וגעגועיך יִמָלאו”)

---

שירת-אֵבל מלֵאה עז וקֶסם פיוטי-אמנותי מיוחד, הנותנת את הבטוי היותר נמרץ לכל הצער והיגון, שעוררה מיתתו של הרצל במחנה העברים-הלאומיים, פרסם תחת השפעת הרושם הראשון משוררנו הנלבב יעקב כהן.

הוּא מֵת!

הוּא מֵת! הַאִם יֵש ְאֶלֹהִים בָעוֹלָם?

הַיֶשְׁנוֹ עוֹלָם וַאֲנַחְנוּ חַיִּים בּוֹ?

הוּא מֵת! – וּמַה תְּבַקֵּשׁ עוֹד, הַמַּשְׁחִית?!

הֵא לִבִּי לָךְ! – מֵחָזִי אֶעֱקוֹר לִבִּי

וּזְרַקְתִּיו הַשָמַּיְמָה – הֵא לָךְ, לִבִּי

אֶת מֹחִי, בְּשָׂרִי, דָמִי לָךְ, אַכְזָרִי!

הַאֻמְנָם כָּבָה כּוֹכָבֵנוּ?

רָאשֵׁנוּ נִגְדַּע – וַאֲנַחְנוּ חַיִּים עוֹד?

לֹא אַאֲמִין! לֹא! הֵן יֶש עוֹד רֶגֶש סָבִיב,

הֲלֹא זֹאת יָדִי הִיא וּבְעֵינַי מַבִּיט אֲנִי!

מַדּוּעַ לֹא תִתְמוֹטֵט אֶרֶץ תַּחַת רַגְלָי?

אֵיכָכָה יִזְרַח אוֹר הַיּוֹם?

הַשְׁחָקִים בְּהִירִים כֹּה ְונוֹצְצִים,

תַּלְתַּלֵי-עָבִים קַלִּים, שְׁטוּפֵי-זִיו, מִסְתַּלְסְלִים –

הוֹי, אַתֶּם עוֹד תָּהִינוּ!

הַשֶׁמֶש אֵי? וְאִירַק לָה בְּפָנֶיהָ,

בַּפָּנִים שְׁלֵוִים, גַּסִים וַאֲדֻמִּים –

אֶת כָּל מְרֵרָתִי, כָּל דְמֵי פְצָעַי אִירַק לָהּ.

הוּא מֵת – וְאֵין עוֹד כּכַב-נֹגַהּ!

הִתְגַּלָּה פִתְאֹם-נִצְנֵץ- וַיֵעָלֵם…

וְלָמָה זֶה הִתְגַלֶּה לָנוּ, לָמָּה?

יְתוֹמֵי-עוֹלָם–לוּ פְנֵי אָב עַד עוֹלָם לא רָאִינוּ!

וְעַתָּה, הָהּ! – יְתוֹמִים מִשְנֶה הִנְנוּ עַתָּה!

וְלָמָה הֵן הַדְּמָעוֹת? לָמָּה הֵן עוֹד בָּאוֹת?

הֵאָלְמִי, עֵינִי, דֹּם! אֵינֶנִי חָפֵץ לִבְכּוֹת!

לוּ יִשְלַט לוֹ הַמָּוֶת כְּאַוַת נַפְשוֹ –

לוּ יִהְיֶה אֲשֶר יִהְיֶה –

אֵנֶנִי חָפֵץ לִבְכּוֹת.

הוּא נָפַל, הָעֲנָק, בְּעֶצֶם יָפְיוֹ נָפַל!

וְאַלּוֹן כֹּרָת הִנֵּה מוּטָל לָאָרֶץ…

הוֹי! נִשְׁבַּר גְּאוֹן עֻזֵנוּ, נֻפְּצָה עֲטַרְתֵּנוּ!

זֹה קוֹמַת-מֶלֶךְ – אֵיךְ לֹא תַעֲמוֹד זְקוּפָה?

אֵל עֵינֵי-שְרָפִים – אֵיךְ לָנֶצַח תִּסָּגֵרְנָה?

וְלֹא יְצַלְצְלוּ מִפִּיו עוֹד קוֹלוֹת שִיר שְבוּתֵנוּ

וְנֶאֱלַם הוּא לָעַד הַלֵּב הַגָּדוֹל,

לֵב גִּבּוֹר-עוֹלָם, אֲשֶׁר נָשָׂא עָם בְּקִרְבּוֹ,

עִם כָּל סִבְלוֹתָיו, כָּל מַאֲוַיָיו, כָּל תִּקְווֹתָיו –

לָעַד!…

וּבְטֶרֶם גָאַל אֶת הָעָם –

הוּא נָפַל, הָעֲנָק!…

הִתְפּוֹצְצוּ, הֶהָרִים! אֵיכָה עוֹד תַּרְגִיעוּן?

אוֹר עוֹלָם, דְעַךְ – לוּ נֵשֵׁב בַּמַחֲשַׁכִּים!…

וְהִנֵּה עַתָּה שׁוֹקֵט אָנִי – שׁוֹקֵט…

לָאָרֶץ אֵשֵׁב, אוֹרִיד רֹאשִי מָטָה,

וְהָיְתָה כָל הָאָרֶץ הֲדֹם – אֶבְלִי,

וְאֶדֹּם כָּאֲדָמָה…

לוּ תְּהִי גַּם סְבִיבִי דְמָמָה!

כֵּן! הִנֵּה שׁוֹקֵט אָנִי – שׁוֹקֵט…