א.    🔗

במחצית השניה של המאה השמונה-עשרה חדרו קוי-ההשכּלה הראשונים אל ליטא החשכה והקפואה במסורות-קדומים שלה. בּין יהודי-ליטא החלו להֵרָאות פה ושם אנשים בּודדים, וגם קבוצות שלמות של צעירים, אשר שאפו לרכוש להם באופנים שונים, בּגלוי או בסתר – דבר זה היה תלוי בתנאי-חייהם – השכּלה אירופית, כמו שפות וידיעות אחרות, כדי להיות לחברים מועילים בּחברת בּני-האדם. האנשים הללו צמאי-ההשכלה, או, כמו שנקראו בּעת ההיא: “משכּילים”, עמדו כלם בשתי רגליהם בתּחום היהדות הטראַדיציונית; הם לבשו בּגדים ארוכים, התפללו שלש פעמים ביום תפלה בצבּור ונזהרו במצוה קלה כבחמורה, ועם זה ידעו על בּורין שתים, שלש שפות חיות ותהי להם ידיעה הגונה במושכּלות המודרניים וגם במחקר ובפלוסופיה.

מרכּז ההשכלה בליטא היתה אז העיר וילנה. בּעת ההיא נמצאו בּין יהודי-וילנה משפחות אחדות מן היותר חשובות שבעיר, אשר חנכו את ילדיהם חנוך עברי – חילוני כּאחד, בּהשתמשם לכך לפעמים במורים מבני עם-הארץ. בין בּני המשפחות הללו היו גם כאלה, שדאגו להפיץ השכּלה בקרב היהודים בכלל והצטיינו בזה בּיחוד. מפורסמות בּיותר היו אז המשפחות רוזנטאַל, נאַטאַנסון וקליאַטשקאָ, שמסביב להן התרכזו כל אלה, שלא הסתפקו בלמודי בתי-המדרשות והאולפנא ונפשם חשקה גם במדעי-חול.

בתחלת המאה התשע-עשרה נתפּרסם ביחוד בליטא שמו של ר' הֶרשיל קליאַטשקא, שהיה יליד-פּולין. ר' הרשיל זה היה מגדולי-היחש, למדן מופלג, מדקדק ובעל-תנ"ך. הוא התפרנס מן המסחר ויהיו לו עסקים רבים וגדולים גם מחוץ-לארץ. לרגל מסחרו היה נוסע פעמים אחדות בשנה לגרמניה, ומבלה עת ידועה בּקניגסבּרג ובּבּרלין. שם התודע בהזדמנויות שונות אל אחדים מגדולי-ישראל, וביניהם גם להמלומד המפורסם ר' יום-טוב ליפּמאן צונץ, ואל אחד מראשוני הלוחמים על זכּוי היהודים בפרוסיה, ידידו ותלמידו הנודע של הפלוסוף הגדול בן-מנחם – ר' דוד פרידלנדר. ההיכרות עם האנשים רמי-המעלה האלה עשתה על ר' הרשיל רושם חזק מאד, ובכל פעם היה שב מנסיעותיו לחוץ-לארץ נפעם מתשוקה נמרצה להכניס אור גם אל המבואות האפֵלים של היהודים בליטא.

אף כי לא נטה ר' הרשיל אפילו כמלוא שערה מאָרחות חיי-החרֵדים, היה בּיתו בּכל זה קן של השכּלה וחכמה. בית-העקד הגדול של ר' הרשיל שנמצאו בּו ספרים בּכל הלשונות האירופּיות, נודע לשם למרחוק. אליו היו מזדמנים לפרקים גדולי הסופרים העברים של אותו זמן כמו: מרדכי אהרן גינצבּורג, אדם הכהן לבּנסון, שמואל יוסף פין ואחרים, ושם היו נדברים יחד על ספרות ואמנות ופלוסופיה, וגם על שאלות מדיניות וצבּוריות. לעתים היו מבקרים את טרקלינו של ר' הרשיל קליאַטשקאָ גם סופרים ומלומדים פולנים, מתושבי-המקום ועוברי-ארח. זה היה בעת, אשר הפולנים בחבל הצפוני-מערבי עשו במחשך את ההכנות הראשונות לפרוק מעליהם את עול-רוסיה הקשה. אז הבליטו שאיפה מיוחדה להטות את היהודים על צדם, ובית כביתו של רק הרשיל קליאַטשקא, שבו היתה להם ההזדמנות להפגש עם מעולי האינטליגנטים היהודים, נחשב בעיניהם לאוצר יקר.

מפורסמת היתה גם אשתו של ר' הרשיל קליאַטשקאָ, טויבּה לאה, שנולדה אף היא בפולין ובנעוריה בית-אביה נתחנכה חנוך-חילוני למחצה. היא היתה עסקנית ואשת-חיל ותעזור לאישה לנהל את מסחריו הגדולים ותהי לו יועצת גם בּעבודתו הצבּורית. בּוילנה יצא לה שם כאשה פקחית, טובת-לב ובעלת-צדקה מצֻינת. כאישה הקפּידה גם היא לנהל את ביתה ברוח החרדים, אבל עם זה התעניינה תמיד בּספרות הפּולנית, שהיתה בּקיאה בּה, ובעתּות הפּנאי שלה היו רואים אותה יושבת וקוראה בּספר פולני. בחוגי הפולנים המקומיים ידעו אותה יפה והתיחסו אליה יחס של כּבוד והערצה.

– – – –

 

בּ.    🔗

ולר' הרשיל קליאַטשקאָ זה נולד בּיום הששי לנובמבר שנת 1825 בּן, שנקרא שמו בּישראל: יהודה. הוא יֻלַּד לר' הרשיל בשנה העשירית לאחר חתונתו, ולכן שמח עליו שמחה מיוחדת. לפני שנים אחדות ספּר לכותב הטורם האלה אחד הזקנים הוילנאים, כּשם אַייזיק מאיר דיק, כי מיום שהיתה וילנה לעיר, לא ראתה מימיה חג ברית-מילה, שהוחג בּרב פּאר והדר מזה, שערך ר' הרשיל בהוָלֵד לו יודהלי בּנו בּכורו. שמונת ימים רצופים נמשך החג; נעשו משתאות על משתאות “לגבירים” לבד, לבּעלי-בּתים לבד ולעניים לבד. סנדק היה המגיד דמתא רק פייוול, ויתר הכּבּודים נתחלקו רק בּין רבּנים, אשר שטפו ממש, את הבּית בּדברי-תּורה. לעמתם ישבו מסביב לשלחן מיוחד משכּילי-וילנה, שהתפלפלו בּעניניהם הם: בתּנ"ך ובדקדוק לשון עבר, והסעודות היו כסעודות שלמה בשעתּו!

אחרי הֻלדת יודה’לי הסתלקה טוֹיבּה לאה מכל עניני-הבּית והמסחר ותּתמכּר כֻּלה רק לחנוכו. מן היום הראשון ואילך לא גרעה עיניה ממנו; תמיד נמצאה אצלו. היא לא פּסקה מהורות למינקת הפולנית כיצד להתנהג עם העולל, ופעמים אחדות בלילה היתה יורדת מעל מטתה ונגשת אל ערישתו לראות אם יָשֵׁן הוא שנת-מנוחה, וכאלה הסתּפּקה אם נמצא הילד בידים אמונות, לא זזה ידה מתוך ידו והשתדלה להיות בכל עת בקרבתו.

כמלאת ליודה’לי ארבע שנים היה לפלא בּדבּורו הפּולני המהיר. לר' הרשיל לא היה הדבר לרצון מרובּה, אבל אמו שבעה ממנו נחת. בּחפצה לפַצות את אישה, הפתּיעה אותו יום אחד בּתתה ליודה’לי לקרוא מעל סדור-תפלה, והוא התחיל תיכף לקרוא קריאה כל-כך שוטפת, עד כי נרעש ר' הרשיל מאד. נתבּרר, כי אך זה לפני יומַיִים שננה האם לבנה את האלפא-בּיתא, ובּמשך שני הימים האלה עשה חיל רב כּזה! אז חפץ ר' הרשיל למסור את יודה’לי למלמד דרדקי, אבל טויבּה לאה עצרה בּדבר בּאמרה, כי עוד לא הגיעה העת, וכי קודם שיביאו את הילד בּעֹל, צריך שיתפתח קצת בּגופו. יודה’לי נשאר יושב בּבּית, ואמו השתמשה בּזה ותלמדהו לקרוא פּולנית, ומעת לעת היתה מספרת לו מעשיות ואגדות שונות, שמצאה אותן מתאימות להשגותיו הילדותיות, והוא היה מקשיב את הדברים בּתשומת-לב מרובּה, ושאלותיו אשר שאל בּאמצע והערותיו אשר העיר, הפליאו את השומעים. אבל ר' הרשיל כמו התקנא בּאשתו והזדרז והתחיל אף הוא מצדו משנן לבּנו יחידו ראשית למודי-קֹדש, עד כי בהכּנסו בּשנתו הששית ל“חדר”, כבר היה קצת למדן. את דברי ימי ישראל, עד כמה שהם מסופרים בּחומש, ידע על-פה לכל פּרטיהם. לא ארכו הימים ויודה’לי העביר בּלמודיו את כל חבריו, ור' הרשיל נתן אותו על יד מלמד יותר נעלה. במלאת ליודה’לי שמונה שנים כבר היה בּקי בכל התּנ“ך, ויהי שגור לו על פיו. מלבד זאת היתה לו ידיעה הגונה גם בּרש”י, ידע פּרק בדקדוק ולפרקים נסה לכתּוב עברית, ולתמהון הכּל כתב לא דברי-פרוזה, כי אם שירים. פּעם אחת – זה היה, במקרה, באחד מימי-החנֻכּה – מצא ר' הרשיל את יודה’לי כשהוא יושב וכותב שיר בשם "אל המכבּים ". כקרוא ר' הרשיל את השיר, לא האמין למראה-עיניו, ומבּלי דבֵּר דבר מהר וילך אל גדל המשוררים העברים בימים ההם בֶּריל מיחאַלישקער (אדם הכהן לבּנסון). גם לבּנסון התפעל מאד למקרא השיר והביע את בטחונו, כי יודה’לי זה הקטן יהיה ברבות הימים למשורר גדול. אז הוציא ר' הרשיל את יודה’לי מן החדר ויחנכהו בּביתו. הוא לקח לו למורה את המשורר המפורסם בּאותו זמן, מרדכי טריוואש, שמת בּעלומיו. טריוואש זה, שהיה בּעצמו אדם בּעל-כּשרונות, הכיר תּיכּף, כי דבר לו הפעם עם תּלמיד, שישנם בּו הרבּה ניצוצות של גאוניות, ויתמכר לחנוכו בלב ונפש. בּראותו כי תופש מחו של יודה’לי על נקלה את הרעיונות היותר חריפים, התיחס אליו כאל תלמיד-עלם ויבאר ויסבּיר לו את הכּל, כמו שמסבּירים לאיש גדול בשנים. הוא שב ושנן לו את כתבי-הקדש מתחלתם ועד סופם על פי באורי המבארים המודרנים, למד אותו לדעת את השירה העברית של ימי-הבּינים, וַיָאֶר לפניו את תולדות עם ישראל לתקופותיה השונות, ועל פי חפץ ר' הרשיל הורה לו גם תּלמוד. בכל הלמודים האלה הראה יודה’לי חריפות גאונית, ובכלם הרבה להתעמק עד כי חתר ובּא בּעצמו למקורות ראשונים, שהתנפל עליהם בּכל אש הנוער. בוילנה היו אומרים, כי יודה’לי הקטן יודע על פּה את כל הספרים הנמצאים בּבית-העקד אשר לאביו. מיום ליום נתעשר אוצר ידיעותיו בּלמודים העברים יותר ויותר, עד כי יכל לא רק להשתתף בּשיחות הגדולים בּכל ענין עיוני שנדבּרו בּו, כי אם גם לחוות בּכֹּל את דעתו המיוחדת לו, שהצטיינה כמעט תמיד בּבּהירות-המחשבה ובּעֹז-ההגיון.

ובּאותה עת עשתה טויבּה-לאה את שלה ותטפל טפול מעולה בחנוכו החילוני של יודה’לי. היא נתנה אותו על ידי טובי המורים הנוצרים המקומיים, אשר למדוהו לשונות גרמנית, פּולנית וצרפתית ומדעים כלליים שונים. גם בּלמודים האלה נראו לעין כשרונותיו המצוינים של יודה’לי. במשך עת קצרה בערך ידע לעומקן את שלש הלשונות הנזכרות בּדבּור ובּכתב. בּחבּה יתרה התיחס אל הספרות הפולנית. עד מהרה ידע על פה את שירי מבחר המשוררים הפולנים, וכעבור איזה זמן התחיל בּעצמו כותב שירים פּולניים, אשר נמסרו מיד ליד, ויעוררו אצל רבים תמהון והתפעלות עצומה. הכל ראו עין בּעין, כי הוא נער נפלא במינו, חד בּדרא ממש, אשר היה יהיה בּרבות הימים עטרת תפארת לעם העברי. בעת ההיא עוד לא מלאו ליודה’לי שלוש-עשרה שנה…

– – – –

 

ג.    🔗

היום שנעשה בו יודה’לי “בּר-מצוה”, היה יום-חג לכל תּושבי-וילנה. בּמשך שנים הרבּה היה החג הזה לשיחת-הבּריות, ובּעם התפשטו על אודותיו הגדות שונות. משתה-החגיגה – כך מספרים – היה לכל תכונתו כיד המלך…

יום הֵעָשות יודה’לי “בר-מצוה” היה במקרה יום השבּת, וזה אָצל עליו חגיגיות מיוחדת. בּבית-הכנסת הגדול, שר' הרשיל היה אחד מגבּאיו, התפּלל לכבוד היום החזן דמתא עם מקהלת-משורריו. בשעת קריאת-התורה בּרכו גדולי-העיר את חתן-החג ונדבו על שמו סכומים גדולים למעשי-צדקה שונים. יודה’לי נקרא לעלות ל“מפטיר”, ובּקראו את ההפטרה הפליא את כל הקהל בּנעם אמריו. ככלות התפלה הזמין ר' הרשיל אליו אל בּיתו את טובי אנשי העיר ובראשם הרבּנים ומורי-ההוראה. לפני הסעודה דרש יודה’לי דרשה שחבר בּעצמו ושהיתה מיוסדת על מאמרי חז“ל מענין היום. דרשתו, שמתחלתה ועד סופה היתה פּלפּול חריף, התמיהה מאד את הלומדים, שנמצאו בּאותו מעמד. אחדים מהם בּקשו לסתּור את דבריו ולהביאו בּמצר, אבל הוא הרס את טענותיהם אחת, אחת וגבר את כולם. אחרי-כן נשא יודה’לי נאום בּעברית צחה ונמלצה על ערך יום ה”בּר-מצוה" בּחיי היהודי, וישמיע רעיונות מקוריים נעלים, אשר לא חכּה איש לשמעם מפי נער בן שלש-עשרה שנים.

בּמוצאי השבּת ערכה טויבּה לאה נשף חגיגי מיוחד לבּאי-בּיתה המשכּילים והנאורים היהודים והנוצרים אשר בּעיר. בערב זה קרא יודה’לי לפני הנאספים שיר בּלשון הפולנית על-דבר ילדותו שחלפה. השיר, שהיה כתוב בּסגנון יפה מאד ושנמצא בּו הרבּה מן הנעַם הלירי, עשה על השומעים רושם כּבּיר מאד, ושני הסופרים, שנמצאו בּין הקרואים, אמרו, כי אם יתפּתּח הנער התפּתּחות מסודרת, אז עלול להיות לאחד מגדולי משוררי פּולין.

מאותה עת התחיל פּרוד-דעות חשאי בּין הורי יודה’לי על-דבר חנוכו לימים הבּאים. האם חשבה, כי כּבר הגיעה העת להסיח קצת את הדעת מחנוכו העברי של יודה’לי ולטפל יותר בּהשכּלתו החילונית. יותר נוח היה לה, כי את העת שמבלה הנער בּלמודים העברים, יקדיש להספרות הפּולנית ולההיסטוריה הפּולנית. אבל ר' הרשיל התנגד לזה ולא הניח בּשום אופן כי יוותּר יודה’לי על הלמוד העברי אפילו וויתור קל. למחרת חג ה“בּר-מצוה” לקח לו למורה את שמואל יוסף פין, שנתפּרסם בּהמשך הזמן בּתור סופר ומלומד, אשר בּקש להעשיר את ידיעותיו של יודה’לי במקצוע התּיאולוגיה הישראלית. אבל יודה’לי השבּיע רצון את שניהם, את אביו ואת אמו; בּאותה ההתמדה ששקד על הלמודים העברים, התמכּר גם אל הלמודים הפּולנים, ובּכלם עשה חיל רב עד להפליא ויהי לנס.

כדי להלהיב את תּשוקת הנער ללמודים העברים, הגיש לו אביו בּיום בּקר אחד לתּמהון לבבו את השיר, אשר חבּר ליום ה“בּר-מצוה” שלו, מודפס בּמחבּרת מיוחדת¹). יודה’לי, אשר שעשע זה כבר את עצמו בּדמיונו הילדותי, כי הוא עתיד להיות סופר גדול, שמח מאד על המחבּרת, ומתּוך התרגשות נפשו נפל על צוארי אביו ויקרא: “לא רק ספרים כאלה אחבּר, כי אם ספרים עוד יותר גדולים ונכבּדים!”

אופיים בּיחוד לתּולדות יודה’לי בּעתיד הנם דברי-מחברתו אלה:

"בְּמָסֹרֶת בְּרִית עַמֵּנוּ

וּבְדַת אֱלֹהֵינוּ

הַיּוֹם הַזֶּה הֻבֵאתִי,

וּבְרוּחַ טְהוֹרָה

עֹל מִצְוֹת הַתּוֹרָה

אֶת שִׁכְמִי לִסְבּוֹל הִטֵּתִי".

ולהלן קצת מוסיף יודה’לי ואומר:

"אַךְ גְמוּל אֶחָד הִנֵּהוּ

• לִבִּי יֵדָעֵהוּ -

גְמוּל לְהוֹרִים יְשָׁרִים;

בּוֹ יְשֻׁלָּמוּ דַיֵיהֶם

עַל עָמְלָם בְּעַד בְּנֵיהֶם

לַעֲשׂוֹתָם בָּאָרֶץ מְאֻשָׁרִים.

– – – –

"גְמוּל כָּזֶה בְּעַד עֲמַלְכֶם

הורַי! וּבְעַד פָּעָלְכֶם

לָכֶם לְהָשִׁיב הִנֵּנִי,

וּבְנָצְרִי אֶת תּוֹרַתְכֶם

אֲמַלֵּא אֶת תּקְוַתְכֶם

אִם חֶסֶד אֵל בַּל יִטְשֵׁנִי".

כן החליט אז יודה’לי: להחזיק בּכל תּוקף בּאמונת-ישראל ולמלא את מצוות תורה מורשה.

האם התקנאה בּאב ותּפתּיע גם היא את יודה’לי בּמעשה נעים. בּלי ידיעתו לקחה את אחד משיריו הפּולנים, שנקרא בּשם “קרבני הראשון” (Moja pierwsza ofiara) ותּשלחהו אל עתּון פּולני היוצא בווארשה, ששם נדפס תּיכּף. כּאשר הגישה האם ליודה’לי את גליון העתּון עם שירו המודפס בּו שחור על גבי לבן, לא האמין בתּחלה למראה עיניו. הוא לא יכול לצַיֵיר לעצמו כּי מה שכּתב בּלי שום הכנה קודמת “וכּלאחר יד” יזכה להתפּרסם בּעתּון אירופי, – כּבוד גדול, אשר לא חכּה לו. הוא היה בּעיניו כּרוכב ערבות וחשב את עצמו למאושר מאד.

השיר הזה עשה ליודה’לי הקטן שם גדול בּחוגי הפּולנים אשר בּוילנה. מאז התפּשטו שיריו הפּולנים בּהעתּקים רבים בכל העיר ונקראו בּהתפּעלות עצומה בטרקליני הפּולנים האינטליגנטים והאצילים. הגיעו הדברים לידי-כך עד שנמצאו סופרים פּולנים, אשר מקנאתם בקליאטשקא הצעיר שמו לאַל בּפומבּי את כּשרונו הפּיוטי. בּחריפות מיוחדת יצא נגד הנער הפּייטן סופר אחד, סקימבּורוביץ שמו, בּעתּון הווארשאי “גאַזֶטאַ פּאָראַנאַ”.

המאמר הנזכּר או, כּיותר נכון, כּתב-הפּלסתּר, שבּו התנפּל המבקר החריף כנמר על המשורר בּן השלש עשרה שנים, הטיל בּכל מקום סערת-רוח גדולה, אשר מצאה לה את בּטויה בּמאמר-תּהלה על-דבר קליאַטשקאָ, שנדפס בּיום י"א באוקטובּר שנת 1839 בגליון 76 של השבועון הפּולני “טיגאָדניק פעטערבּורגסקי”. תּחת המאמר היה חתום: לודוויק מפאָקיעוו (עילום שמו של הכּהן יוצֶוויטש).

מעניינים מאד הפרטים האלה, שמוסר הסופר הפּולני הנזכּר על-דבר קליאַטשקאָ:

"היתה שעה, שבה לא נדבּרו בּכל הטרקלינים הוילנאים על שום ענין אחר מלבד על קליאטשקא הקטן. אלה דברו בּהתפּעלות על יצירותיו הפּיוטיות של הנער הזה והרימו את כּשרונו עד לשמים, ואחרים, להפך, לא נתנו להם שום ערך. היו גם כּאלה שהחליטו בּודאות גמורה, כּי השירים לא ילדי-רוחו הם… לאחר ששמעתּי על אודותיו משפּט רבּים בּחיוב ובשלילה, חפצתּי לדעת עם מי הצדק ואלך בעצמי לקליאַטשקאָ. הלכתּי אליו בּלי שום משפּט קדום, ואני מוכרח להודות, כּי מצאתי בּו הרבּה יתר מאשר יכלתּי לחכּות. הנער הזה בּן שלש-עשרה השנים הוא בּאמת מופלא בּמינו, אשר לא היה מָשלו עד כּה!…

"כּשנכנסתּי אל בּית קליאַטשקא, שנמצא בּרחוב האשכּנזי – מוסיף לספר הכהן יוצוויטש – נפגשתּי ראשונה עם אֵם המשורר. כשאמרתּי לה בּשביל מה בּאתי, קבּלה אותי בּמאור-פּנים ותּביאני אל טרקלין מרֻהט יפה ותּשלח תיכּף לקרוא לבּנה, שישב בּעת ההיא בּחדרו ולמד.

בּחכּותי לבאו בּאתי בּין-כך בדברים עם אמו, שמצאתי בּה אשה אינטליגנטית מאד ומחנכת יפה, והוגה דעות, שמעטות כּמותה בימינו.

בּין כּה נכנס קליאַטשקאָ הקטן. הוא נער שפל-קומה, דל-בּשר וחלש, עם תּוי-פנים ענוגים, עד שאפשר לספור את גידיהם הדקים כחוטים, מצחו רחב ונסב למעלה, שערות ראשו הצהובות-לבנבנות מסֻלסלות יפה, עיניו נראות עַיפות מרב יגיעה, אבל מתּוכן מנצנצים זיקי אש-יָה. הוא שמח מאד על בּקורי ובדבי-מחמאות פּיוטיים באמת הבּיע לי תּודה בּגלל הכּבוד הגדול, אשר הנחלתּיו לפי דבריו. הוא מדבּר פּולנית מדויקת וצחה. בּקשתּי ממנו, כי יראה לי את יצירותיו הפּיוטיות, והוא מלא את בּקשתּי בּחשק נמרץ, אבל עם זה הראה לי מצדו עניווּת יתרה. הוא קרא לפני בּאמנות מרובּה, לפי ערך שנותיו, את ההקדמה אל הפואמה שלו “השטף” ( (Powòds ) ושיר יפה “אל האחות”.

אחרי-כן נכנסנו בּשיחה על דבר הספריות הפּולנית והצרפתּית. קליאַטשקאָ הוא אוצר בלום של ידיעות. הוא זוכר על פּה אתכל הקטעים היותר יפים משירי משוררינו. הוא שופט את יצירות-הספרות כזקן ורגיל, ומה שמפליא בּיותר הוא, כי יש לו בכל ענין דעה מיוחדת לעצמו. למצוא אֶרודיציה כזו אצל נער בן שלש-עשרה, – זה דבר בּלתּי-מובן, ובּיחוד בּשים לב אל ידיעותיהם של בּנינו בּדור זה…

את הספרות הפּולנית מרומם קליאַטשקאָ על כל הספריות שבּעולם, ובהקבּילו פּעם אחת את ספרותנו אנו לעמת הספרות הצרפתית. חוה לי את דעתּו, כי המשוררים הצרפתים של עכשו אינם ראוים אפילו למחוט את פתילת הנר, אשר לאורו כתב מחבּר ה" Grażyny " את יצירותיו הפּיוטיות. אין זה אלא רק פּרי ההתפּעלות, ואין אני אומר, כי התפּעלות זו צודקת, אבל היא נעלה ופּיוטית. אם יש האחד, שאינו מאמין, כי קליאַטשקאָ הצעיר הוא בעל-כּשרון בּאמת, ילך ויכּנס עם הנער הנלהב הזה בשיחה, ולוא רק בּת-רגע, יסתּכּל נא בּעיניו הכּחולות, המפיצות ניצוצות של רוח נעלה מאד, ויעריך כראוי לה את ההתלהבות, שהוא מדבּר בּה על השירה החביבה לו, ואָז וודאי שיסתּלק מספּקנותו".

מאמרו זה של הכּהן לודוויק אַדאַם יוצוויטש על-דבר קליאַטשקאָ תֻּרגם בּזמנו בּתור סנסאַציה בּאחדים מן העתּונים האירופּיים; תַּיָּר גרמאַני אחד תּרגם אותו בספרו “מזרח ומערב”, והסופר העברי הגאַליצאי אברהם מנדיל מאָהר העתּיקהו משם אל הקובץ שלו “ירושלים”, שהוציא בּלבוב: כּך נתפּרסם שֵם קליאַטשקאָ, בּהיותו עוד נער בּן שלש-עשרה, בכל העולם. לאושר אמו לא היה קץ, גם האב התגאה בבנו המצֻין, אבל עם זה התחיל מאָז מתיחס אל חנוכו העברי מתּוך טִפּוּל יותר מעולה.

– – – –

 

ד.    🔗

בּעת ההיא התחילה הממשלה הרוסית מתעניינת בּהשכּלת-היהודים. בּפקודת-הקיסר ניקולאי הראשון נִתּן יפוי-הכּח למיניסטר-ההשכּלה אוּבאַרוב ליסד על-יד לשכּות הגנראַל-גובּרנאַטורים אשר בּתּחום-המושב ועדים מיוחדים בּהשתּתּפות בּאי-כֹח מאת היהודים, שידאגו לחנוכם של ילדי-העברים. ועד כזה נוסד אָז גם בּווילנה, ובתור בּא-כח מאת היהודים נכנס אליו ר' הרשיל קליאַטשקאָ. ר' הרשיל התמכּר אל העבודה במֶרץ מרובּה, ובהשתּדלותו נפתּח בּווילנה בּית-ספר עברי למופת, שעבדו בּו בתור מורים הסופרים המפורסמים מרדכי אהרן גינצבּורג ושלמה זלמן זאַלקינד. החרֵדים, מוּסָתים לכך מאת המלמדים, שראו לעצמם בּבית-הספר החדש תּחרות מסוכּנת, יצאו למלחמה כבֵדה על ר' הרשיל ורעיו המחזיקים בּו. בּבית ר' הרשיל היתה התּחנה הראשית, שבּה ערכו “המצבּיאים” מצד המשכּילים את כל תּכניותיהם והתיעצו יחד על התּכסיסים הראוים להכּות בּהם אחור את ההתנפּליותיהם של הירֵאים הקַנָאים.

המלחמה הזאת, אשר התנהלה לפרקים בּמרירות מרובּה, בּלעה את כל עתּותיו של ר' הרשיל, והביאה, ממילא, גם לידי זה, שהסיר את השגחתו מחנוך בּנו. עד כֹּה לא עבר יום, שבּו לא נכנס ר' הרשיל לחדרו של יודה’לי ולא חקר ודרש אותו מה הוא לומד ומה הוא כותב ועל מה הוא חושב. אבל מן היום שהתחילה המלחמה היו עוברים שבועות שלֵמים, שבּהם לא התעניין בּיודה’לי כּלל. בּמצב זה השתּמשה האם לצֹרך מחשבותיה המיוחדות על עתידותיו של יודה’לי. היא החליטה בּנפשה להוציאו מתּוך הסמטה היהודית הצרה אל העולם הגדול, שבּו ימצא להתפּתּחותו הרוחנית בּסיס יותר רצוי. היא חפצה מאד, כי ישתּלם יודה’לי בּהשכּלתו לא בּליטא, כי אם בּפּולין. גם בּיודה’לי עצמו התעוררה תּשוקה נמרצה להמָּצא בּמרכּז הספרות הפּולנית, אשר כל מעיניו בּה. היחיד והמיוחד אשר לא נחה דעתּו מכּל המחשבות האלה, היה ר' הרשיל, אשר טען, כי אין איש בּעולם, אשר יפקיד בּידו מתוך אֵמוּן את חנוכו של יודה’לי, ולפיכך לא יתּן לו לעזוב את בּיתו.

אחרי פּרוץ “המלחמה” נשתּנה המצב קצת. מלבד אשר התנפּליותיהם התּכופות של הירֵאים היו בּולעות את רֻבֵּי עתּותיו של ר' הרשיל, קרה לעתּים קרובות גם זה, כי קבוצות שלמות של מלמדים ונשיהם ואנשי-הרחוב הנלוים אליהם היו מתפּרצים בּעצם היום אל בּיתו בּצעקות וביללות ועושים שם מעשי-אלמות. בּדעתּם, כי יקר יודה’לי להוריו “כבבת עינם”, היו עושי-הפּרעות מכוונים את חציהם אליו ומקללים אותו קללות נמרצות. לא פּעם אחת אירע, כי רדפו אחרי יודה’לי הקטן בּרחוב ויתגרו בּו והוא שב לביתו בּעינים רטובות מבּכי… דבר זה לא יכלה עוד האֵם נשוא וביום אחד לא חדלה מהציק בּדבריה לר' הרשיל כי יסכּים לחפצה ויתּן לה לנסוע עם יודה’לי למשך זמן קצר, עד אשר תּשקוט המלחמה, אל אחד מקרוביה העשירים היושב בעיר פּלאָצק. בּלב נשבּר נתן ר' הרשיל את הסכּמתו לאשתּו. ביום נסיעתם נסגר עם יודה’לי למשך שעות אחדות בּחדרו ויתּן לו הוראות שונות כיצד להתנהג בכל העת אשר יבלה בנֵכר. עם זה צוה עליו להרבּות קרוא ספרים עברים וכתוב עברית, והעיקר להיות יהודי נאמן ותמים עם אלהיו ועם תּורתו. הוראות מיוחדות על-דבר למודיו והנהגתו נתן לו גם מורו שמואל יוסף פין.

בּדרך לפּלאָצק התעכּבה טויבּה לאה לימים אחדים בּווארשה. מטרפּולין של פּולין הקסימה ממש את יודה’לי ולכל מראה עיניו נתמלא התלהבות. בּיום שוטט בּרחובות, ובלילה העלה את רשמיו על גב הניר. אנשים יודעי-דבר, שקראו במאוחר את רשמיו אלה – הם היו כּתובים עברית – התפלאו מאד על הליריות, אשר השתפכה בעֹז מתוך שורות פרוזת-המרגלית שלו. רושם כּבּיר עשתה על קליאַטשקא גם מראה העיר פּלאָצק, וביחוד מורדות ההרים אל הוויכּסל, שהיה אוהב לטיֵל שם ויש אשר גם להשתּטח על שפת הנהר ולהזות ולחלום…

קשה הדבר היום לעמוד עמידה נכונה על מהות בּיתו של הקרוב העשיר, שאליו הביאה טויבּה לאָה את בּנה ותשאירהו שם. עובדה היא רק זאת, כי אם קותה האֵם, כי בּהמצא הנער בּלב פּולין, יגרום זה להשריש בּו את הרוח הפּולני בּמדה יותר מרובּה, לא היתה אלא טועה. אי אפשר לדעת אם גרמו לדבר הוראותיו ודברי מוסרו של אביו, או שפּעלה האינטואיציה בּזה – אבל דוקא בּפּלאָצק התמכר יודה’לי כלו אל הלשון העברית ואל הספרות העברית. הוא יצר שם הרבּה בּפּרוזה ובשירה. בּתוך שאר דברים תרגם שם מגרמאַנית את אחד מספּורי פיליפּסון "הבּורח ", ציור מימי חורבּן בית-שני. בּשים לב אל הסגנון המליצי הנפוח של הסופרים העברים בּעת ההיא, ואפילו של המעולים שבּהם, צריך להתפּלא בּראותנו, כי יודה’לי בּן חמש-העשרה כבר סגל לו אז – זה היה לפני שמונים שנה – את הסגנון המודרני. רושם נמרץ מיוחד עושות בּיפין ובעֻזן השתּפּכויותיו הליריות על הקאַטאַסטרופה הלאומית. כּמעט מכּל שורה עולה ובוקעת ההרגשה העברית-הלאומית, אשר תקפה את המתרגם הצעיר בּרֹב תּוקף. בּין היצירות העבריות אשר יצר בּימי שבתּו בּפּלאָצק נמצא גם ספּור מקורי בשם "הדַיָג ", שבּו שִלם הנובליסטן בּן חמש-העשרה את מסו להרומאַנטיות הבּיבּלאית, שהיתה היסוד והשורש של הספרות העברית בּעת ההיא. בּאותו רוח כתב אז גם אֶלֶגיה בּשם "שולמית על הררי-ירושלים ". הפייטן מבַכּה את חורבּן עיר הקדש וההיכל, את מפּלת גבורי-ישראל, את הריסות ארץ-החמדה ואָבדן העמידה החפשית המדינית היהודית. הפּואמה כּלה מחודרת געגועים נמרצים על החרות הלאומית המדינית שאבדה ואהבה עזה אל ארץ-ישראל ולהקנינים ההיסטוריים שנהרסו. אני רואה לנכון להביא כאן חרוזים אחדים מן הפּואמה הזאת, שמתּוכם משתּקף הלך-נפשו של קליאַטשקאָ בעת ההיא:

"אֶל עָרַיִךְ הַנֶּחֱרָבוֹת,

לִבְנוֹתַיִךְ הַנֶּעֱזָבוֹת

עֵינַיִךְ צִיוֹן שְׂאִי!

פְּרִי מֶרְיֵךְ פְּרִי חַטְּאתֵךְ

הַבִּיטִי פֹּה וּרְאִי.

אֵל יוֹצְרֵךְ שָׁכַחְתְּ

אֵל אֲחֵרִים בָּחַרְתְּ

דַל וְעָנִי עַשִׂית;

מַעֲשֵׂי זְדוֹנֵךְ חֶרְפָּתֵךְ,

אַף לֹא הִתְנַכַּרְתְּ.

וְחֲמַת אֱלֹהִים עָלָתָה

לָכֵן יָדוֹ קָשָׁתָה,

וַיְשַׂגֵּב צָרִים עָלָיִךְ

וַיַּעֲשׂוּ אֶת כֹּל זָמָמוּ

וְאִתֵּךְ צִיוֹן כָּל עָרָיִךְ

לַחֲרָבוֹת לְתֵל עוֹלָם שָׂמוּ!"

והפייטן מתעורר לחומלה על עמו האֻמלל ובּפּאתּוס עז הוא קורא:

"אֶרֶץ! תְּפִלָתָם

לָמָה לֹא שָׁמַעַתְּ?

לָמָּה נַאֲקתָם

אַף דָמָם בָּלַעְתְּ?

שְׁבוּיִם וּשְׁבוּיוֹת,

מֵאֶרֶץ מַשֻׂאוֹת,

בָּאֲזִיקִים נוּבַל בָּבֶלָה;

וּבְאֶרֶץ לֹא לָנוּ

נְיַּחֵל קִצֵּנוּ,

נָתוֹם חַיֵּינוּ.

אַךְ אֱלֹהִים הַלָּנֶצַח

חַרְבּךָ תֹּאכְלֵנוּ?

הַלְּעוֹלָמִים שָׁכַחְתָּ

אֶת יַעֲקֹב עַבְדֶךָ?

הַמְעַט הֵן שַׁפַכְתָּ

דַם בָּנָיו בָּנֶיךָ?"

אבל אין המשורר רוצה עדיין להתיאש והוא מנחם את עצמו בתקות גאולת-ישראל. הוא אומר:

הִנֶּה אִם אָנוּ,

בְּאֶרֶץ לֹא לָנוּ,

נָתֹם חַיִּינוּ,

הֲלֹא צֶאֶצָאֵינוּ

תָּשׁוּב תְּנַחֲמֵמוֹ,

וּכְרָעַת אֲבוֹתֵיהֶם

מֶרְיָם וּפִשְׁעֵיהֶם

עוֹד לֹא תִגְמְלֵמוֹ;

וּמִכְּנַף קְצוֹת אֶרֶץ

שָׁמָה עַתָּה נִפְזָרוּ,

בְּרַחֲמֶיךָ כִּי יִכְמָרוּ,

תְּשִׁיבֵם אֶל הָאָרֶץ"

את כל היצירות הספרותיות שיצר קליאַטשקאָ בּשבתּוֹ בּבּית קרובו העשיר בּפּלאָצק, היה שולח לאביו וילנאה, ושם היו נמסרות בּין המשכּילים מיד ליד ונתפּרסמו באופן זה בּכל העיר. שמואל-יוסף פין נתפּעל כל-כך מספּורו של קליאַטשקאָ "הדיג ", עד שפּנה לו תּיכּף מקום בקובץ שלו “פּרחי-צפון”, שהוציא אז בּהשתּתּפות גדולי הסופרים העברים של אותו זמן. מעניין מאד מה שהעיר פין על ספּורו של קליאַטשקאָ:

“מחבּר מליצה הסיפּורית הזאת הוא עלם בּן חמש-עשרה שנה אשר הצטיין בּעודו בּאבּו בּפּאר דעת והשכּל בּיתר שאת והתעטר בּנזר תהלת משורר ומליץ בּלשון עבר ופּולניא. נדמה, כי המליצה היקרה הזאת תהי לעדה ולאות לכל בּני ישראל, למען יעוררו את לבבם לקחת חכמה ודעת ולמען יהיו גם המה לבּרכה לאבותיהם ולאחיהם כמוהו”.

עברו ירחים אחדים. בּמשך העת הזאת נרגעו המלמדים הוילנאים והמלחמה נגד בּית-הספר החדש שקטה כּל-כּך, עד כּי מצאו המשכּילים מבּעלי-בּריתו של ר' הרשיל לאפשר לפתּוח בּית-ספר מודרני שני. מאז נפלה כמו אבן-מעמסה מעל ר' הרשיל. שעתּו נעשתה לו יותר פנויה, הוא לא היה עוד מובלע כֻלו מן הדאגה האחת לקיום בּית-הספר ויוכל מעתּה לשוב אל עסקיו הרגילים. אז ראה ראשית לו להביא את יודה’לי מפּלאָצק לביתו וילנאה וישב לטפל בּחנוכו כּקודם.

לפי נוסחה אחרת, שנזדמן לי לשמוע מפּי זקן וילנאי, גרם אז לשיבתו של קליאַטשקאָ מפּלאָצק לוילנה המאורע הזה:

בּפּלאָצק ראה קליאַטשקאָ בּיום אחד תהלוכה קאַטולית חגיגית, שהלהיבה את רוחו כּל כּך, עד שישב תּיכּף ונתן בּטוי לרגשותיו בּשיר פּולני, וישלח אותו להוריו וילנאה. תוכן השיר לא הפיק רצון מר' הרשיל ומבּלי חשוב הרבּה מהר ויסע לפּלאָצק ויקח אתו משם את יודה’לי לביתו. שם אסף ר' הרשיל את כּל מה שיצר יודה’לי בּמשך ימי שבתּו בּפּלאָצק בפּרוזה ובשיר ויפרסם את יצירותיו אלה בּספר מיוחד בשם "דודאים " ². את ספרו זה הקדיש יודה’לי לאביו בּדברים הללו:

"אל כּבוד אבי היקר הורי ומורי,

מדריכי בּדרך טובים, ישעי ואורי,

דורש תורה וחכמה, שוחר דעת ותּבונה,

אזור נפשו צדק, אזור לבּו אמונה".

“ה”ה הגביר המפורסם, החכם השלם, שלשלת היוחסין, כמהור“ר צבי הירש קלאַצקאָ, נ”י, הדודאים הראשונים האלה אשר לקטתּי על שדה לשון עבר, למנחת-אזכּרה לו שלוחים מאת בנו המחבּר".

בחוג-המשכּילים היה ה“דודאים” כעין סֶנסאַציה, כלם אמרו כי דָרך כֹּכב גדול וחדש על שמי השירה העברית. גדל הסופרים העברים של אותו זמן מרדכי אהרן גינצבּורג כִּבֵּד את קליאַטשקאָ בּמכתּב, שבּו הוא כּותב לו בּתוך שאר דברים:

“ראיתי את כּתביך היקרים וששתי למצוא בּהם יתר הרבּה מאשר קותה נפשי, כי על-פי ערך הימים אשר אתה עומד בּהם, שערתּי למצוא פרחים נחמדים לעין לבדה, והנה המה מלאים פרי חמד, אשר גם הנפש תמלא מהם, עד כי עמדתּי משתּאה על מפלאות הטבע אשר יצקה פּי שנים מרוחה על עץ יקר מני אלף לבכּר פּריו לפני עתו. בּשם לשוננו הקדושה, אשר עבד נאמן אני לה מעודי ונושא דגלה בּארץ הזאת בּשם לשוננו הקדושה הנני מברך אותך על אשר לא גרעת את חֻקה, ולא דחית את הזקנה הזאת לפני אחיותיה הצעירות, אשר אתּה מתעלס בּאהבתן. בּאמונתי ידידי! כי כנחמה רבּה נחשבו לי דבריך הנעימים. עתה ידעתי, כי ייטיב השם ללשוננו הקדושה בּארץ ליטא ולא בּלב רַגָז אניח את עט הסופרים מבין אצבּעותי, אחרי אשר זכיתי לראות את הבּא אחרי, אשר יגדיל תּורת לשון עבר ויאדירה כיד השם הטובה עליו”³.

בתּוך המכתּב הזה יש לראות איזו תּקוות יפות תּלו גדולי ישראל בּעת ההיא בּנער יודה’לי קליאַטשקאָ.

 

ה.    🔗

עברו שתּי שנים. בּמשך העת הזאת השפיק יודה’לי לרכוש לו בּביתו ידיעות כּלליות בּשעור של בּית-ספר בּינוני, והתחיל נושא את נפשו לאוניברסיטה. פּה התעוררה שאלה: לאָן? האֵם הציעה, כּי יסע יודה’לי להכנס אל אחד מבּתּי-הספר הגבוהים שבּפּולין; אבל ר' הרשיל לא הסכּים לדבר. הוא היה, אמנם, יליד-פּולין בּעצמו, ובּכל זאת לא חפץ, כּי ישתּלם בּנו בּהשכּלתו בּפּולין, כּמו רחש לבּו דבר מר… והנה היתה הזדמנות בּדבר, כּי בעת ההיא בּא לוילנה הד"ר לילינטאַל המפורסם, שנשלח מאת ממשלת-רוסיה לעבור בּערי-התּחום ולעשות תּעמולה בּין היהודים להשכּלה. בּהיותו יוצא ונכנס בּבּית קליאַטשקאָ התיעץ ר' הרשיל אתו בּדבר חנוכו של יודה’לי לימים יבאו. בּעצת לילינטאַל החליט ר' הרשיל לשלוח את יודה’לי ללמוד בּאחת האוניברסיטאות שבּגרמאַניה, והוא בּחר בּקניגסבּרג, מפני שהיא קרובה לוילנה.

בּערב היום שנועד לנסיעת יודה’לי לקניגסבּרג, ערכו הוריו נשף-פּרידה, שהוזמנו אליו גדולי נכבּדי-וילנה. בּשעת המשתּה נשא יודה’לי נאומים ויקרא את שיריו בּלשונות שונות. הסופרים העברים, שנמצאו בּין הקרואים, נשאו כּוסות של בּרכה, וכל אחד הבּיע את חפצו ותקותו, כי גם בּשבתו בּנֵכר יוסף יודה’לי לעבוד בּספרות העברית. יודה’לי ענה לכל אחד, ובּתּשובותיו הבטיח הבטחת-אמונים, כי החפץ הזה קדש יהיה לו וימלא אותו בּאמונה. בּדבּרו הלך ויוצא מארגזו כּתב-יד עברי של עשרים וחמשה גליונות-דפוס בּשם "פּרי נעורים " ויגֵש אותו למי שהיה מורו שמואל יוסף פין. הספר הזה הכיל את כּל מה שכּתב בעברית אחרי שיצאו “הדודאים”, ועין לא ראתה אותו עד כּה, זו היתה הפתּעה ממש, אשר עוררה התפּעלות עצומה בּין ההורים והקרואים.

לקנגסבּרג בּא קליאַטשקאָ בּלוית אביו ר' הרשיל. שם שכר לו אביו מעון וארוחת-תּמיד בּבּית רב-העדה הד“ר זאַלשיטץ. ד”ר זאלשיטץ היה מעדת החרֵדים, וברוח זה בּקש, לפי בּקשת ר' הרשיל, להשפּיע גם על חניכו הצעיר.

בּאוניברסיטה הקניגסבּרגית נכנס קליאַטשקה אל מחלקת-הפילוסופיה. כּשרונותיו המצֻינים והשתּלמותו בּלמודים תּחת הנהגת הפּרופסורים ראָזנקראַנץ ולאָבֶּק, עמדו לו לעשות חיל בּאופן מופלא, ובּיחוד בּלשונות העתּיקות: יוָנית ורומאית, שגדלה אליהן תּשוקתו כּל-כּך, עד שידע על פּה את כּל ה“איליאַדה” של האָמֶר בּמקורה. חמש שנים ישב קליאַטשקאָ בּקניגסבּרג, ובּיום 18 במרץ שנת 1847 עמד בּמסות האחרונות ונכתר בּתאר ד"ר לפלסופיה. עוד הרבּה שנים אחרי כן נשאר שֵם קליאַטשקאָ בּזכּרון האונברסיטה הקניגסבּרגית בּתור אחד מתּלמידיה המהֻללים.

בּמשך כּל העת שישב קליאַטשקאָ בּקניגסבּרג, היה מחליף מכתּבים תכופים עם הוריו וגם עם אחדים ממשכּילי-וילנה. לכלם כּתב עברית ולאמו פּולנית. שתּי פּעמים בּא בּירחי-הקיץ לוילנה. כּאשר בּקר את הוריו בּפּעם האחרונה ילדה אמו בּת, היא אחותו היחידה. הוא כּבר עמד אז לפני גמר למודיו בּאוניברסיטה, ולכן הזמין ר' הרשיל אליו את פין ואת המבקר לספרי-ישראל בּוילנה בּעת ההיא, טוגנדהאָלד, ויתיעץ אתּם על הדרך אשר יבחר לו יודה’לי בּחייו, אחרי כּי לא על הפלוסופיה בּלבד יחיה האדם. בּהסכּם כּלם הוחלט אז להשפּיע על קליאטשקאָ, כּי יכין את עצמו להיות לרב-מטיף ודוקטור. ר' הרשיל לא אֵחר מהכנס עם בּנו בּשיחה בּענין זה ובּדבּרו הציג לו למופת את הד"ר לילינטאַל, שגדול כּבודו בּעולם. על זה ענהו קליאטשקאָ, כּי עוד היום גדול וכי קודם שיגמור חק למודיו בּאניברסיטה יתישב בּדבר ויודיע לו את החלטתו. את האוניברסיטה הקניגסבּרגית עזב קליאטשקא בהחלטה לבלתּי חשוב על שום “קאַרְיֶירות” לעתיד לבוא ולהקדיש את עצמו רק אל המדע. למטרה זו נסע להיידלבּרג, ושם נכנס אל האוניברסיטה.

נטיה עצומה מיוחדת נראתה בקליאַטשקא לספרות ולדברי ימי-עולם. את שני הענינים האלה בּחר למקצוע שלו, ועל-כּן משכו אותו אליהם שעוריו של הפּרופסור גֶרוויניוס, שהיה מפורסם בּתּור מומחה גדול לתּולדות-הספרות וכמבָאֵר שאין דוגמתו ליצירותיו של שקספּיר. עיני המלומד הגדול הזה נמשכו מהר אל קליאַטשקאָ בּן העשרים-ושתּים, אשר הפליא אותו בּבּקיאותו המדעית ויותר מכּל בּכּשרונו הספרותי המצוין.

לא ארכו הימים והפּרופסור גרוויניוס אסף אליו את קליאטשקא הצעיר בּתור עוזר ראשי בּעתּונו “דייטשע צייטונג”. בּעתּון זה נהל קליאטשקא את המחלקה למדע, לספרות ולהליכות-המדינות.

בּמשך חמש השנים, שבלה קליאטשקא בּאוניבסיטה הקניגסבּרגית, היה יוצא ונכנס רק בּחוג הקטן של הסטודנטים הפּולנים. גרם לכך ההרגל, שכבר נעשה אצלו לטבע שני, לדבּר פּולנית. בּחוג זה היה קליאטשקא מקריא לעתּים קרובות את שיריו הפּולנים ומשתּתּף בּויכּוחים בּעניני-ספרות, ולפיכך היה נכבּד מאד בּעיני חבריו הפּולנים ותפש בּיניהם את המקום הראשון. תּחת זאת השפּיעו גם החברים מצדם על קליאַטשקא, כּי הטו את לבּו אחרי הפּוליטיקה הפּולנית, אשר עמד עד כּה מרחוק לה. בעת ההיא, כּשהיו הפּולנים כּמעט בּכל הארצות נלחצים ונדכאים, נעשתה הפּוליטיקה הפנימית שלהם ברֻבּה במחשך, והיתה ידועה רק לאנשים מתי-מספר, יחידי-סגולה בּמקומותיהם. בוילנה, תּחת המשטר הצאַרי האכזרי, התנהלה הפּוליטיקה הפּולנית כֻּלה בּמסתּרים, ולכן לא יכלה להיות שם לקליאטשקא שום הזדמנות לדעת על אודותיה, אך פּה בּקניגסבּרג, בּחוג הצר של חבריו הפּולנים, נודעו לו ראשונה השאיפות הנסתּרות של הפּאַטריוטים הפּולנים והתּחבּולות הנרקמות בּסתר, כדי להוציא את השאיפות האלה אל הפּועל, וכל זה הלהיב את רוחו כל-כך, עד כי מאותה שעה ואילך התיצבה הפּוליטיקה הפּולנית בּמרכּז כּל מחשבותיו והגיונותיו ותּסחפהו כֻלו בּשטף זרמה.

להיידלבּרג בּא קליאַטשקאָ כשכבר נעשה פּאַטריוט פּולני נלהב. עוד בּאותו זמן כבר הורה והוגה בּלבבו את הרעיון להקדיש את כּשרונותיו ואת ידיעותיו לעבודת עם פּולין. הוא חכּה רק לשעת-הכּשר.

ושעה זו לא אֵחרה לבוא לקליאַטשקאָ. זה היה בּשנת 1848, כשפּרצה הריבולוציה בּבּרלין ובּנסיכות פּוזנא. קליאַטשקאָ נסע מהר לפּוזנאָ ושם נכנס תיכּף בּיחסים קרובים עם נכבּדי הפּוליטיקאים הפּולנים, שנמצא בּיניהם גם הפּייטן הפּולני הגדול יוליוס סלובאַצקי. בּין-כה התפּשטו שמועות בּבּרלין, כי קרוב הדבר שתּמלא ממשלת גרמאניה את תּביעותיהם של הפּולנים בּנוגע לזכויותיהם ותנהיג בּנסיכות פּוזנא סדר משפּטי חדש. כל העתּונים הגרמאנים וכל הנואמים הגרמאנים הרבּו לכתוב ולנאום בּענין זה, כל אחד מהרהורי-לבּו ומנקודת-השקפתו.

פּתאֹם, בּאופן בּלתּי-צפוי כלל, נשתּנה המצב. חיל-פּרוסיה קבּל פּקודה להפיר את הבּרית עם המתנדבים הפּולנים, אשר נלחמו על החירות הפּולנית בנסיכות פּוזנא. התחילו לירות בּהם, להושיבם בּבתי-האסורים ולענות את נפשם בּאכזריות-רצח. בית נבחרי-העם הפראַנקפורטי הודיע בּצָו מיוחד, כי פּולין הגדולה נספּחת לממלכת גרמאַניה וכי מאחדים עם גרמאַניה גם את רצועת-הגבול, שבהדילה עד כה בינה ובין פּולין. כל העתּונים הגרמאַנים הרימו פּה אחד על נס את “המפעל התּרבּותי הגדול הזה”, נלוה אליהם גם עתּונו של גֶרוויניוס “דייטשע צייטונג”.

אז הופיעה בּחדש פבּרואר שנת 1849 מחברת קטנה בּשם ההֶגֶמונים הגרמאַנים, מכתּב גלוי אל האדון גרוויניוס". מחבּר המחבּרת הנזכּרת חתם עליה בּראשי-תּיבות י. ק.

מעניינת מאד חוות דעתּו של הפּרופסור הקראַקויאי המפורסם סטאַניסלאווֹ טאַרנובסקי על-דבר המחבּרת הזאת:

“עט כּל-כּך מתּיז קרני-אור, מזג-רוח כּל-כּך לוהט, כּח כּל-כּך איתן של חָרון ובוז, כֹח כּל-כּך מהָרֵס של חרוף וגדוף, ואירוניה כזו המוחצת כמדקרת-חרב, – כל אלה לא היו עד כֹּה לשום אדם פּולני, הכּותב על ענינים פּוליטיים. אם נעלה בּמחשבתנו אותם כלם, ממאָדז’יבסקי ואורז’יחובסקי עד למאָחנאַצקי, אז עלינו לבוא לידי הוכחה והכּרה, כי בּאיש מהם לא היתה לא אותה האש ולא אותה ההתלהבות וגם לא אותה אמנות הכתיבה! בּחירת המבטאים היותר נמרצים, הניבים היותר יפים ומלאים עֹז, האַנטיתּיזות היותר נרהָבות, הנושכות כנחשים ספוגי-רעל, גִלו בּו את הסופר האַרטיסטן ואת בּעל-הסגנון האמן, אשר לא היה ולא יוכל להיות כמֹהו בּכל לשון שבּעולם”.

את המחבּרת הזאת כתב קליאַטשקה בּבּרלין, שישב שם עד אחרי מאורעות-פּוזנא ולא חדל כל העת לצאת ולבוא בּין חבריו הגרמאַנים. אבל בּסתו של שנת 1849 נודע בּקהל מי הוא מחבּר המחבּרת על ההגמוניה הגמאַנית, ובהיות קליאַטשקאָ נתין ממלכה נכריה, נצטוה לעזוב את בּרלין…

במשך שתּי השנים האחרונות, מן העת שנסחף קליאַטשקאָ בזרם החיים הפּוליטיים של הפּולנים, התחיל מתרחק מעט, מעט ממשפּחתּו. מכתביו אליהם נתמעטו יותר ויותר. בּתּחלה נעשה הדבר מצדו שלא בּרצונו. בּהיותו עסוק מאד דחה את כתיבת המכתּבים להוריו מיום ליום; הוא חשב: מחר, מחר אכתּוב, ולא כתב כלל, עד שבּאה בּאחרונה השעה, שבּה נפסקו יחוסיו עם וילנה לגמרי. בּינתים חזר הגלגל על ר' הרשיל. מצב עסקיו הורע והוא יצא נקי מנכסיו. אחרי עבור עת קצרה מת ר' הרשיל. בּווילנה נדבּרו אז הבּריות, כי נשבּר לבּו בּקרבּו בּראותו, כי בּחר לו יודה’לי ללכת בּדרך אשר לא חפץ להוליכו בּה, והוא מת מעגמת-נפשו. אחרי מות ר' הרשיל הוצרכה אמו האלמנה לדאוג בּעצמה למחיתה ולמחית בּתּה היחידה, ולא יכלה עוד לשלוח לבנה לחוץ לארץ את הפּרס החדשי, אשר קבּל מאת ר' הרשיל עד יומו האחרון. כל הדברים האלה יחד גרמו, כי נקרעו החוטים האחרונים בּין קליאַטשקאָ ובין בּני-משפּחתּו.

בסוף שנת 1849 בּא קליאַטשקא לפּאַריז, שם הוכרח לסבּול עת ידועה מחסור ועוני. אבל זה לא הפריע אותו מהתמכּר כלו לעבודתו המדעית והספרותית. בּאחרונה עלתה לו אחרי השתּדליות מרובּות לקבּל איזו משרה בּהבּיבּליאותּיקה הקיסרית, הידועה היום בּשם “הבּיבּליאותּיקה הלאומית”.

בּהיותו עסוק הרבּה בּהבּיבּליאותּיקה, לא יכל קליאַטשקאָ בּעת הראשונה לעבוד כחפצו בּספרות הפּולנית. הוא רק הספּיק לפרסם בּירחון קטן מאמר בּקרתי-ספרותי כתוב בּאמנות יתרה, שבּו הציג זה לעֻמת זה את הפּייטן הגרמאַני בּירגֶר ואת מיצקֶעוויטש. על אדות המאמר הנזכּר כתב אחד מגדולי סופרי-פּולין את הדברים האלה: “המונוגרפיה הזאת, שחתומות עליה האותיות ק-אָ, אף כי יצאָה מעט צעיר לימים, צריכה להחשב כאחת הפּנינות היותר יפות בּבקֹרת הספרות שלנו, ולהמאמרים היותר מוצלחים על שירתו וגאוניותו של מיצקוויטש”.

בפאַריז נכנס קליאַטשקאָ כעבור עת קצרה, הוא כבר נתפּרסם אז בחוגים רחבים על-ידי עבודתו הספרותית, אל חברת גדולי האצילים מבּין האמיגראַנטים הפּולנים, ששם התודע בּין אחרים גם אל הנסיך הישיש אַדאַם צ’אַרטאָריזסקי, ואל גדל הפּייטנים הפּולניים של אותו זמן אַדאַם מיצקוויטש. לא ארכו הימים והוא התקרב קרבת ידידות לכֻלם, ועד מהרה תּפס לו מקום גדול וחשוב מאד בתוך הקולוניה הפּולנית בּפּאַריז.

– – – –

 

ו.    🔗

בּשנת 1854 כבר יצא לקליאַטשקאָ שֵם בּפּאַריז כאחד מגדולי נכבּדי האמיגראַנטים הפּולנים. הוא נעשה מבקר קבוע ורצוי בּטרקליני גדולי האַריסטוקראַטים הפּולנים. הוא היה “בּן-בּית” אצל מיצקוויטש, יוצא ונכנס בּביתו של בּאָגדאַן זאַליעסקי ובבתּי יתר בּני מרומי עם פּולין. עוד מעט והוא נהיה למרכּז האינטילגנציה הפּולנית הצעירה בּפּאַריז, והשפּיע עליה השפּעה עזה ונמרצה.

לצֹרֶך פּרנסתו התחיל קליאַטשקאָ בּעת ההיא לעבוד בספרות הצרפתּית. בּתּחלה פּרסם בּירחון הצרפתּי " Revue Contemporaire " שורה שלֵמה של מאמרי-פּולמוס נגד מלומד גרמאַני מפורסם בּגלל בּקרתו ליצירותיו של דאַנטה. המאַמרים האלה שגִלו קוים מזהירים חדשים בּכשרונו האמנותי, עשו לו שם גדול גם בּעולם הספרות הצרפתּית. כעבור עת מועטת עבר קליאַטשקאָ לעבוד ב-" Revue de Paris ", שנעשה בּו לעוזר תּמידי.

מלחמת-קרים, שפּרצה אחרי שתּי שנים, עוררה תּנועה גדולה בּתוך הקולוניה של האמיגראַנטים הפּולנים בּפּאַריז. הפּוליטיקאים הפּולנים נתמלאו תּקוה, כי תוצאות המלחמה הזאת עלולות להקים את פּולין מהריסותה ולהשיב לה את עמידתה החפשית, שלֻקחה ממנה. אחדים מגדולי העסקנים הפּולנים, וביניהם גם מיצקוויטש, הלכו לקונסטאַנטינופּול ליסד שם לגיון פּולני. יתר עסקני-הקולוניה שנשארו בּמקומם, יסדו אָז בּפּאַריז עתּון פּולני לספרות וביחוד לעניני-פּוליטיקה, בשם " Wiademsci polskie ". קליאַטשקאָ, שבּידיו נמסרה הנהלת חלק בּקֹרת-הספרות, העמיד את העתּון על מדרגה גבוהה, עד כי אחד מהסטוריוני-הספרות המפורסממם חוה עליו בּמאוחר את דעתּו, כי “בּין כל העתּונים הפּולנים, שיצאו בּאיזו מן הזמנים והמקומות, היה ‘וויאַדאָמאָשצי פּאָלסקיע’ העתּון הפּוליטי היותר טוב, הדוגמה היותר מזהירה של עתּון לא רק בּעתּונות הפּולנית, כי אם גם בּעתּונות האירופּית בּכלל”.

ערך גדול ומיוחד נִתַּן לקליאַטשקאָ בּחוגי הפּולנים לאחר שפּרסם בּירחונים צרפתים מאמרי-הבּקרת שלו על כּוכבי השירה הפּולנית מיצקוויטש וקראַסינסקי. עת ידועה לא חדלו בּמטרופּולין של צרפת לדבּר בּהתפּעלות מרובה על-דבר הנאומים הפּומבּיים, שנשא קליאַטשקאָ בּאותו מקצע בּאחד מגדולי האולמים הפּאַריזאים. בּכל פּעם היו בּאים לשמוע את הנאומים האלה חשובי המלומדים ואמני-הספרות הצרפתּית וגדולי האינטליגנטים והאצילים הפּולנים.

מעת לעת היה קליאַטשקאָ מפרסם בּרבּים מאמרים בּשאלות פּוליטיות-דיפּלומאַטיות, שהיו עושים בכל פּעם רושם כּבּיר לא רק בּצרפת, כי אם גם מעבר לגבול. בשנת 1864, כשקרעה גרמאַניה מעל דֶנֶאמאַרק את שלֶזוויג-האָלשטיין, הדפּיס קליאַטשקאָ בּענין זה ב-" Revue des deux mondes ", מאמרים אחדים, שבּהם קרא תּגר בּדברים חריפים מאד על הפּוליטיקה הגרמאַנית. בּמאמרים האלה קנה לו קליאַטשקאָ פּרסום מיוחד, כי עד העת ההיא לא נועז איש לפגוע בּאופן כזה בּכבודו של נסיך-הבּרזל, בּיסמאַרק, אשר תּפש אָז בּעולם הפּוליטי את המקום היותר גדול ודבריו נשמעו “כּדברי-האורים”, בּגלל יציאתו זו להָגן על דנמאַרק, כבד ממשלה הדֶנית את קליאַטשקאָ “בּאות-הכּבוד דאַננעבּראָג”.

בּאותה עת נבחר קליאַטשקאָ לחבר אל הסיים הלבובי, ובשביל כך עבר לגור בּגאַליציה. לעתּים קרובות היה בּא לווינה, שנבחר שם בּאותו זמן גם לחבר הרייכסראַט האוסטרי. אבל שתּי משרותיו אלה לא הפריעו בּידו מהמשיך את מאמריו הדיפּלומאַטים ב-" Revue des deux mondes " הפּאַריזאי. כשהוציא קליאַטשקאָ את המאמרים המפורסמים האלה, שבּקר בּהם קשה גם את הדיפּלומאַטיה הגרמאַנית בּגלל תּפקידה בּמלחמת אוסטריה וגרמניה בּשנת 1868, בּספר מיוחד, הזמין אותו הגראַף בּייסט, מי שהיה אז הקאַנצלר האוסטרי, לבוא לווינה, ושם נתן לו כּהונה בּמיניסטריום לעניני-חוץ וגם כּבּד אותו בּתואר “יועץ-החצר”. מאורע זה, שנדרש לכמה פּנים בּכל העתּונים, הטיל סער בּספירות הדיפּלומאַטיות בּברלין; בּיחוד הקציף את בּיסמאַרק, אשר לא יכל לסלוח לקליאַטשקאָ על אשר התנפּל עליו בּמאַמריו הדיפּלומאַטיים. עם זה התירא בּיסמאַרק פּן ישפּיע פּוליטיקאי כקליאַטשקאָ השפּעה בּלתּי-ישרה על הגראַף בּייסט. פּחדו של בּיסמאַרק גדל כּל-כּך, עד כי התחיל משתּמש בּכל האמצעים להדוף את קליאַטשקאָ מכּהונתו הרמה, אשר קבּל אותה על פי הצעת הקאַנצלר האוסטרי, וגם לא מנע את עצמו מכתּוב בּענין זה למלך בייאירן ולבקש ממנו, כי ישפּיע על הקיסר פראַנץ-יוסף להרחיק את היועץ המסוכּן מן המיניסטריום.

בּשנת 1870, כּשפרצה מלחמת צרפת וגרמאַניה, נשא קליאַטשקאָ, בּתּחילה בּצרפת ואחרי-כן בּלבוב, נאום, אשר תּבע בּו את עלבּונה של צרפת המנוצחת ודבּר דברים קשים נגד אותן הממלכות, אשר נתעו ללכת אחרי הפּוליטיקה של צביעות, שסִמן בּיסמאַרק לפניהן, והביאו בזה אל המלחמה האחרונה.

הנאום הזה, אשר נשא אותו קליאַטשקאָ בּפּולנית מזהרת בּלבוב ובגרמנית מזהרת בּווינה, עשה רושם כּביר מאד בּהספירות הפּוליטיות של אירופּה, אבל הוא הביא את הגראַף בייסט בּמבוכה גדולה. קליאַטשקאָ, אשר לא חפץ להכבּיד את מצבו של הקאַנצלר האוסטרי, הגיש אז בּקשת-פּטורין ויצא בּדימוס.

אבל לעומת זאת מצא הנאום הזה הד נמרץ ונלהב בּצרפת. בּפּאַריז, שבּא קליאַטשקאָ לשם לאחר התפּטרו ממשמרתּו במיניסטריום-החיצון האוסטרי, ערך לו העם קבּלת-פּנים נהדרת ונלבבת מאד, וגם הממשלה הכּירה את פּעולתו ותתן לו אות לגיון-הכּבוד.

בשנת 1875 יצא קליאַטשקאָ שוב בּשורה של מאמרים חריפים נגד הפּוליטיקה של בּיסמאַרק. בּמאמרים האלה, אשר נתבּארו ושמשו ענין לענות בּו לכל עתּוני-אירופּה, הטיל בּגרמאַניה סער גדול של התמרמרות. הדברים הגיעו לידי-כך, עד שלא חדל בּיסמאַרק מדבּר בּהם בּקצף על שפתיו מרוב כּעס. גרם לדבר הרושם שעשו מאמריו הנזכּרים של קליאַטשקה על רוסיה והשפּיעו עליה לבּלתּי תּת לגרמאַניה לעשות בּצרפת חורבּן שני, אשר כּבר התחילה להכין את עצמה לכך.

אלה כּבר היו מאמריו האחרונים של קליאַטשקה בּמקצוע הפּוליטיקה והדיפּלומאַטיה. מאז התרחק קליאַטשקה מן החיים הפּומבּיים, חדל להתערב בּענינים פּוליטיים והתמכּר כּלו רק ליצירותיו בספרות ובּאמנות. מאז התגורר קליאַטשקאָ באיטליה, בּפּאַריז ויש אשר גם בּווינה.

רעש סנסאַציוני עורר קליאַטשקאָ בּמאמריו “פּטפּוטים פלורנטיים” ו“נשפים פלורנטיים”, אשר נתפּרסמו תּחלה ב-" Revue des deux mondes " ואחרי כן יצא בּפּאַריז בּספרים מיוחדים. הספרים האלה, שהרימה אותם הבּקורת למעלה אחת עם היצירות האירופּיות היותר מזהירות, עשו לקליאַטשקאָ שם בּכל העולם. כיצירה גאונית מיוחדת נתקבּל בּמאוחר ספרו על-דבר יוליאַן השני, שבּו משתקפת בּאמנות יתרה תּקופת-התּחיה בּאיטליה. את ספרו זה חבּר קליאַטשקאָ בקראָקוי, שהתישב שם משנת 1888 ואילך ישיבת-קבע.

בּשנת 1893 חגגה האינטליגנציה הפּולנית חג מלאת חמשים שנה מיום שנכתּר קליאַטשקאָ בּתואר ד"ר. לאותו יום שלחה לו האוניברסיטה הקיניגסבּרגית דיפּלום חדש כתוב יפה. אל הדיפּלום הזה צרף זקן-הפּרופסורים מכתב פּרטי, שבּו כתב אליו בּתוך שאר דברים: “הסופר הגדול אפשר שכבר שכח את האוניברסיטה הקניגסבּרגית, שלא נשאר בּה גם אחד ממכּיריו מלפנים, אבל האוניברסיטה שלנו לא יכלה לשכוח את תּלמידה, אשר קנה לו בּה שם כל-כך גדול בּבּחינותיו המזהירות”.

כעבור שנה הוחג בּרוב פּאר, בּהצעת האוניברסיטה היאַגֶלאָנית בּקראָקוי, יום הולדת השבעים של קליאַָשקאָ. סגל-חבורה של פּרופיסורים עם נשיא האקאַדמיה לאמנות בּראש הגיש לו אגרת-כּבוד, שנערכה בּידי הסופר הפּולני, שהיה מפורסם בּשעתּו, קאַזימיר מאָראַווסקי. בּאגרת זו הובּעה לקליאַטשקאָ תּודה נלבבת על עבודתו הגדולה והמכובּדת שעבד את העם, על אמריו היפים ומעשיו הנדיבים ועל נהלו את העם בּדרך אל האידאַל של כל מה שיפה וטוב".

אל מרום פסגת תהלתו הגיע קליאַטשקאָ על-ידי ספרו האחרון אודות הרֶנֵסאַנס של איטליה. הבּקורת הצרפתּית הרימה אותו עד לשמים. נמצאו אף כאלה שחוו את דעתּם, כי בּחדוד הצרפתּי – “עספרי” בּלעז – הוא מצטיין גם מאיזו סופרים צרפתּים מלידה.

קליאַטשקה – כּך כּתבה אז הבּקורת על אודותיו – הוא אַנאַליטיקון כתֶּן, בּבּהירות הציורים ובּעושר הצבעים אינו עומד למטה מרֶנאַן, בּהאירוניה הקלה והעמוקה שלו הוא מזכּיר את אַנאַתּול פראַנס. ובּבּרירות הוא עולה על בּורזשע".

– – – –

 

ז.    🔗

זקן בּן שלש ושמונים שנה מת קליאַטשקאָ. מותו היה אֵבל כּבד לעם פּולין. מכל עברים נשמעו קולות קוראים: מת קליאַטשקאָ שלנו! גם בּאחד מן ההספּדים הרבּים שנכתבו עליו לאחר מותו בּעתּונים, לא נזכר אף בּמלה אחת, כי קליאַטשקאָ היה יהודי מלידה, וגם אחד מכותבי-תּולדותיו לא מצא לנכון לספּר, כי בּגד קליאַטשקאָ בּאמונת ישראל ובּא בּבּרית הקאַטולית.

מתי השתּמד קליאַטשקאָ? – אודות זה אין אנחנו מוצאים שום רשימה. כמו שיש לשער התנצר בפּאַריז לאחר התודעותו הראשונה אל הקולוניה של האמיגראַנטים הפּולנים. בּהיותו שם יוצא ונכנס בטרקליני גדולי האַריסטוקראַטיה הפּולנית, לא היה בּו עוז הרוח להֵרָאות בּסביבה הקאַטולית הטהורה הזאת כיהודי. כן אי אפשר לדעת עד היום כיצד נתגשם אצלו מעבר זה אל הדת הקאַטולית, אם קדמה לו מלחמה פּנימית שבּלב, אם אין. לעומת זאת ישנן ראיות הרבּה, כי גם בּהיותו הוגה דעות חפשיות, נתבּלטה בּו נטיה חזקה מיוחדת אל הקאַטוליות. גם אירע פּעם אחת, שהודיע קליאַטשקאָ בּפּומבּי, כי על הקאַטוליות גאוָתו. הסופר העברי הידוע אלעזר שולמאַן מספּר בּספרו "ממקור ישראל ", כי בּנאום שנשא קליאַטשקאָ יום אחד בּהסיים הלבובי, אמר בּתוך שאר דברים, כי “השתי והערב (הצלם) חרותים עמוק בּדמו ובּבּשרו”. כך השמיע בּאזני העולם כלו – אומר שולמאַן – אותו האיש ששר בנעוריו:

"רֵדְנָה רְדֶינָה

עַל עִיר יְרוּשָׁלַיִם

דִמְעוֹתַי כַּמַּיִם

וּבַל תִּמָּחֶינָה".

קליאַטשקאָ שייך אל טפּוס-המשומדים היותר מצוי. מגֻדלים ומחֻנכים בּנעוריהם בּסביבה ספוגה כולה חבּה והערצה אל היהדות ואל קניניה ההיסטוריים, הם מתרחקים כּל-כּך מן היהדות עד שמתחילים להתבּייש בּה ומשתּמשים בּכל האמצעים למחות כל זכר למוצאם היהודי. כל ששים השנה שעברו מן היום שהתנצר קליאַטשקאָ עד מותו, לא התעניין אף פּעם בּיהודים ובּיהדות אפילו התעניינות כּל שהיא. בּמשך העת הזאת אירעו בּחיי העם העברי מאורעות כּבּירי-הערך משמשים התחלות לתּקופות חדשות בּדברי-ימיו; בּמשך העת הזאת נעשו בּין היהודים טביחות ושחיטות נוראות, הרס וחורבּן, והוא, קליאַטשקאָ, לא השתּמש בּרום מעמדו להגיד דבר בּעתּונות ובספרות לטובת מי שהיו אחיו לאמונה. הוא התבּייש בּהם…

בּוילנה לא ידעו זמן רב, כי יודה’לי קליאַטשקאָ בּגד בּעם העברי. בּשעה שכבר התרחק קליאַטשקאָ מאת היהודים ולא אבה לדעתּם ונחשב לקאַטולי אדוק, לא חדלו עדין משכּילי וילנה לקוות, כי היה יהיה לעטרת-תּפארת לעמו. תּמימותם גדלה כּל-כּך, עד כי לא שמו לב אל העובדה המתמיהה, כי כבר עברו שנים אחדות מן היום אשר הפסיק קליאַטשקאָ את יחוסיו אליהם מבּלי הודיע אותם על אודותיו דבר. הם לא נסו גם לחקור ולדרוש מה היה לו. האֵם אפשר ששערה בּנפשה את הנעשה ליודה’לי שלה, אבל היא כּסתה על השערתה בּצעיף עב, ואיש, אפילו מגדולי מקורביה, לא יכל להרגיש בּה כּלום. אפשר היה להתבּונן בּה רק זאת, כי היא מתאמצת בּכל כּחותיה להמנע מכל שיחה על דבר יודה’לי. אם יש אשר דרש אותה איש לשלומו ולמעשהו, היתה עונה בּקצרה: “הוא משתּלם עדיין בּלמודים”, ותיכף הסבּה את השיחה אל ענין אחר. אבל מי יודע את אשר נשאה האשה הזאת בּלבּה, לב-אֵם, באותה שעה?…

כי לא רק בּוילנה בּלבד, כי אם גם בּין יהודי העולם כלו לא ידעו עת ארוכה את האמת על-דבר קליאַטשקאָ – את זה מוכיחה עובדה זו: האיש, אשר לו השיאה טויבּה-לאה אחרי מות ר' הרשיל – בּעת שנמצא קליאַטשקאָ זה כּבר בחוץ לארץ – את בּתּה היחידה, היה הגאון המפורסם, ר' גדליה טיקטין, רב לעדת-החרֵדים בּבּרֶסלוי. בּכלל נִתּנה בּוילנה למשפּחת קליאַטשקאָ חשיבות יתֵרה בּכל העתּים והזמנים. מבּני המשפּחה הזאת בּחרה קהלת-היהודים בּוילנה כמה פּעמים את עסקניה ופּרנסי-הצבור שלה. עת ידועה שמש בּן אחיו של ר' הרשיל קליאַטשקאָ בּכהונת רב-העדה בּוילנה. אלו היו יהודי-וילנה משערים, כי בּמשפּחת קליאַטשקאָ נמצא האחד שהמיר את דתו, כי אז וודאי שהיו מונעים ממנה כל אות של כבוד. בּפרט זה הצטיינה וילנה תּמיד בּיפי-נפש…

רואה אני לנכון למסור כּאן גם את העובדה הזאת:

בּאמצע שנות התּשעים מתה בּתּו היחידה של ר' הרשיל קליאַטשקאָ, אלמנתו של הרב ר' גדליה טיקטין. אז פּרסמה קהלת-היהודים בּבּרסלוי פּעמים אחדות על הסדר בּ“הצפירה” וגם בּכרוניקה השבועית של הירחון הרוסי-עברי “וואָסכאָד” הודעה כי “על יסוד סימן ידוע של הצוואה, שכתבה אלמנת ר' גדליה טיקטין, ממשפּחת קליאַטשקאָ, לפני מותה, מתבּקשים אנשים ונשים, שיש להם שייכות מאיזה צד שיהיה, מצד האב או האֵם אל משפּחת קליאַטשקאָ בּוילנה. להאנשים, שיוכלו להוכיח על פּי תּעודות נאמנות, כי שייכים הם למשפּחת קליאַטשקאָ, יש זכות-הירושה בעזבון גדול, שהניחה אחריה רחל קליאַטשקאָ”.

בּוילנה התפּשטה אז השמועה, כי ההון הזה, שהשאירה אלמנת הרב טיקטין לקרובי-משפּחתּה, לא היה שלה, כי אם של אחיה המומר יוליאַן קליאַטשקאָ, אשר בימי-זקנתו נזכּר בּבני-משפּחתּו הוילנאים וישלח לאחותו בּבּרסלוי מכסת-כּסף גדולה לחלוקה לאחר מותו בּין קרובים עניים. אבל האחות, אף שהיתה צעירה ממנו לימים, מתה בעודו בחיים, ובימיה האחרונים כתבה את הצוואה הנזכּרת וַתפקד לפי שעה את הירושה תּחת יד קהלת-היהודים בּבּרסלוי.

כך נדבּרו אז בּוילנה, אבל דבר זה לא נתאמת עד היום ע"י שום מקור בּטוח.

* * *

מאז מעולם מתיחסים היהודים אל המשומדים יחס של שנאה ובּוז מגורל זה לא נִקה גם קליאַטשקאָ. העתּונות והספרות היהודית עברו עליו בּשתּיקה בּחייו (מן היום שנודע, כי בגד בּאמונת-אבות) ולא הזכּירו אותו גם בּמלה אחת לאחר מותו, מבּלי שים אל לב, כי ספריות-העולם, ועל כֻלן הספרות הפּולנית, העמידו לו אצלן את מצבות-הזכּרון היותר יפות. חֻבּרו על אודותיו מונוגראַפיות, וגם ספרים שלמים, שמציעים אותם לקריאה עד היום לבני-הנעורים תּלמידי בּתּי-הספר ולהעם כֻּלו. אבל העם העברי מחה את קליאַטשקאָ מרשימתו, ולמחיצת הספרות שלו לא נכנס ולא יִכָּנֵס לעולם. כבּוגד בּבּרית-אחים נשפּט קליאַטשקאָ בּכּח הטראַדיציה מאת עם ישראל לשִכּחה עולמית.

אבל המלחמה העולמית האחרונה עם מאורעותיה המופלאים והפתּעותיה המשונות, כמעט שהביאה לידי כּך, כּי על-פּי הצעה ידועה – הצעת יהודי – קרוב היה הדבר, שלא יתּנו לקליאַטשקה להִשָכח, ולא עוד, אלא ישימו לו, להֶפך, זכרון-כבוד לדור ודור, ודוקא בּוילנה. ומעשה שהיה כך היה:

בשנת 1919 כשכּבשו הפּולנים בּפעם הראשונה את וילנה, נתעוררה בּאחת מישיבותיה הראשונות של מועצת-הקריה, שנבחרה זה עתּה, שאלה בּדבר שנוי שמות רחובות-העיר. בּשעת הויכּוחים הוכנסה הצעה לקרוא רחובות אחדים על שמות אנשים ידועים חשובי-העם שקנו להם פּרסום גדול בּתּולדות עם פּולין כמו: מיצקוויטש, לֶלֶוֶול ואחרים. אז הציעו החברים היהודים מצדם, כי יכבּדו בּאופן זה גם אחדים מגדולי-ישראל, וביחוד ילידי-וילנה כהגר"א, מתּתיהו שטראַשון, שמואל יוסף פין.

– ויוליאַן קליאַטשקאָ הלא בּוודאי ובּוודאי! – קפץ ואמר אחד החברים היהודים.

ההצעה היהודית עם כל הוספותיה נמסרה לחוות-דעת של ועָדה, שנכנסו אליה, כמובן, רק פּולנים טהורים.

סוף דבר היה, כי הסכּימה הועדה לקרוא רחובות ידועים על שם הגר"א ופין ומתּתיהו שטראַשון. היא דחתה רק אל יוליאַן קליאַטשקאָ.

אופיי הוא הדבר, כי את קליאַטשקאָ דחו דוקא אלה, אשר לעבודת עמם התמכּר ועבד לו בּאמונה.

כּנראה אין כּ"כּ נֹח ורצוי למי-שהוא להקים מזכּרת-עולם למומר…