_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משה קושֶׁלֶווסקי

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

א.

בּשנים האחרונות של המאה השמונה-עשרה נתפרסם בעיירה ניסוויזש, פּלך מינסק, השייכת להנסיך הפּולני ראַדזיוויל, עלם עילוי, שישב ולמד שם בּבית-המדרש.  על אודות העילוי הזה, שבּא לניסוויזש מאיזו פּנה נדחת בּליטא, ספּרו ממש נפלאות.  אמרו עליו, כי הוא בּקי בּש"ס ופּוסקים, כי ידיו רב לו בּ"שאלות ותּשוּבוֹת" כאחד מגדולי הרבּנים וכי מורה-ההוראה הניסוויזשי מובטח בּו, שהיה יהיה בּקרב הימים לגאון וילנאי שני.  לפיכך אין פּלא בּדבר אם נמצאו קופצים הרבּה על הצעיר הזה, שחפצו לקחתּו לחתן לבתּם.  אבל העלוי, שלא זרו לו גם הויות-העולם, דחה את כּל הנכבּדות שדבּרו בּו והסכּים לבּסוף לבוא בּמסרת בּרית האירושין עם בּתּו היחידה של חיט "החצר", אשר היה ידוע בּכל החבל לעשיר גדול.

אחרי "התּנאים" אסף החיט את העלוי, שמואל קושֶלֶווסקי שמו, אליו אל בּיתו וילבּישהו וינעילהו וישלחהו למשך שנתים ימים אל הישיבה המפורסמת אשר בּוואַלוזין.  החתונה נועדה להיות בּעת אשר יתּן לו הגאון ר' איטצה'לי, מי שהיה בּעת ההיא ראש ישיבת וואַלוזין, היתּר הוראה, והוא יוכל לבקש לו עיר לשַמֵש בּה בּרבּנות.  גם בוואַלוזין משך אליו "העלוי הניסוויזשי" מַהֵר את עיני כל הלומדים.  חריפותו הפליאה את הבּריות.  ר' איטצ'לי אהב להתפּלפּל אתּו בּדברי-תּורה ובּכל עת מצוא היה אומר לבני-סביבתו, כּי הוא חושב את עצמו מאושר בּהיות לו בּישיבתו תּלמיד שכּזה, המעורר תּקוות כּל כך גדולות וכּל-כּך מרובּות לימים הבּאים.  אבל בּלבּו צר לו מאד, כּי מרגלית כּזו נפלה בּחלקו של "נחות דרגא".

עם "סמיכה" ועם הסכּמות הרבּה מאת ר' איטצה'לי ורבּנים אחרים, שבּקרו בּמשך העת הזאת את וואַלוזין, שב קושלווסקי מקץ שתּי שנים לניסוויזש.  לא ארכו הימים וחג חתונתו הוחג בּפּאר והדר, שעוד לא ראתה ניסוויזש כּמותם מימיה.  למחר אחר החתונה הוליך החיט את הזוג הצעיר אל חצר האחוזה, ששם הציג אותם לפני הנסיך.  בּאותו מעמד הגישה לו הכּלה, כמנהג פּולני ישן נושן, עֻגַּת-דבש.  הנסיך נכנס בּדברים עם האברך הצעיר, שישר בּעיניו משעה ראשונה מאד.  בּסוף השיחה הציע ראַדזיוויל לפניו להסתּלק מן הקאַריירה הרבּנית שלו ולנסוע תּיכּף על חשבּונו לוילנה ולהכּנס שם אל האוניברסיטה.  לפצות פּה ולטעון דבר נגד הצעה, שיצאה פּעם מפּי הנסיך ראַדזיוויל התּקיף, – זה לא היה מן האפשר לפי תּנאי הימים ההם.  החיט, ואחריו גם חתנו, נתנו מיד את הסכּמתם.

כּעבור שני שבועות נסע קושלווסקי לוילנה ובּידו מכתּבי-המלצה מאת הנסיך ראַדזיוויל אל אצילים פּולנים שונים רמי-המעלה.  מספּרים, כי בּדרכּו סר קושלווסקי לוואַלוזין ושם ספּר מתּוך דמעות לר' איטצה'לי, כי הוא ממלא את רצונו של ראַדזיוויל בלב דוי, מפּני שחשקה נפשו לשמש בּרבּנות ולהיות יהודי ירֵא-שמים.  ר' איטצה'לי נחם אותו ויאמר, כי גם הדוקטור יוכל להיות שומר תּורה ומצוה כאחד היהודים הכּשֵרים, וזה תלוי רק בּדרך, אשר יבחר לו האדם.  העיקר הוא, כי יהא זהיר בּחִנוך בניו...

בּוילנה הזמין ראַדזיוויל את טובי הפּדגוגים, שעזרו לו להתכּונן בּכל הלמודים הנחוצים כדי להכָּנס אל האוניברסיטה.  קושלווסקי היה הסטודנט היהודי הראשון בּאוניברסיטה הוילנאית ואחד משלשת הדוקטורים היהודים הראשונים בּרוסיה.

בּשנת 1824 גמר קושלווסקי את חוק למודו באונברסיטה בּתור דוקטור למדיצינה, ואז התישב בּניסוויזש.  בּמשך זמן קצר קנה לו שם כּדוקטור מצוין, ורבּים מן הרוזנים הפּולנים מכּל הסביבה היו פּונים אליו לדרוש בּעצתו בּמקרי-מחלה שונים.  בּין היהודים נחשב לבּעל-מופת, ובקרב המון-העם התפּשטו על אודותיו הגדות שונות.  הוא התנהג כאחד היהודים החרדים והיה נזהר בּמצוה קלה כּבחמורה.  הוא היה חסיד ממכבּדי האדמו"ר מליובּאַוויטש.  היהודים היו קוראים לו: "רבּי".  הדברים הגיעו לידי כך, עד שהתּירו לו גדולי הרבּנים לנסוע בּמרכּבה לבקר את חוליו ביום השבּת.

הסופר העברי הידוע אברהם יעקב פּאַפּירנא מוסר בּזכרונותיו על קושלווסקי את הפּרטים המעניינים האלה:

"ראיתי אותו בּימי-ילדותי בשנת 1848 על יד מטת הסבא שלי בּשעת גסיסתו, ועד היום לא שכחתּי את מראהו המשונה: הוא היה דק כּשחיף עץ ובּעל בּטן עבה, מגולח, לבוש מעיל קצר, אשר השתּקפו מתּחתּיו טלית קטנה עם ציציות ארוכות.

"לעתּים קרובות היו מזמינים את קושלווסקי לחולים מסוכּנים בּעיירתי קאַפּוליה.  על-פּי הרֹב היו החולים מֵתים עוד לפני בֹּאו, כי מרֹב עבודה היה מאחר לבוא.  אבל בּואו אל העיירה נחשב בּכל פּעם למאורע חשוב.  אך נראה בחוץ, היו זקנים ונערים, אנשים ונשים, והאחרונות עם ילדיהן על זרועותיהן, ממהרים לרוץ חבורות חבורות להשתּמש בּהזדמנות יקרה זו שבאה לידם להתיעץ בּדוקטור המרומם בּדבר מחלותיהם שלהם עצמם ושל בּניהם ובנותיהם.  הם עשו את הדבר מתּוך שביעת-רצון מיוחדת בּדעתּם את מנהגו הקבוע של קושלווסקי לבלתּי קחת שכר מיהודים.  כשהיה קושלווסקי רואה את הקהל הגדול, היה מתמלא חמה, מעמיד קול זוָעות, מחָרף ומגדף ומצוה את רכּבו להפוך את ידו לרחוב אחר.  אבל לשוא.  הקהל לא היה מניח להרכּב למלא את מצות אדוניו, ויש שהיה מפַתּח את הסוסים, וקושלווסקי היה מוכרח להכָּנע...  אז היה מקבּל את החולים והחולות, ממשש את דפקם, חוקר ודורש למחלתם וכותב לכל אחד עָלֶה לתּרופה ועוזב את העיירה.  קרו בעיירה מקרים כאלה, שהחולים לא היו מביאים את "הרֶצֶפּטים" לבית-האַפּתּיקה, אלא הסתּירו אותם אצלם כעין קמיעות.

עד כמה טרוד היה קושלווסקי באומנתּו – מעידה עובדה זו:  בּהיותו סטודנט בּאוניברסיטה הוילנאית, התודע שם אל אחדים ממשכּיליה, וביחוד התרועע אל הסופר העברי מרדכי אהרן גינצבּורג.  כּעבור שנים אחדות, לאחר שיצא קושלווסקי מן האוניברסיטה בּתור דוקטור, הזמין פּעם את גינצבּורג לבוא אליו לניסוויזש.  גינצבּורג שהתאוה מאד לראות את קושלווסקי, מהר לבא אליו ניסוויזשה.  אבל בּמשך עשרת הימים אשר בּלה בביתו, ראה את פּניו רק פּעם אחת, כי היה קושלווסקי מחזיר תּמיד על אחוזות הרוזנים הפּולנים והעיירות הסמוכות[1].

פּאַפּירנא מספּר, כי ראה פּעם בּימי נעוריו מחבּרת קטנה, שפּרסם קושלווסקי בּוילנה, ושנמצא בּה שיר כּתוב עברית, רוסית, צרפתית ופּולנית לכּבוד חתונתו של רוזן פּולני נודע לשם.  בּראש המחבּרת הזאת נדפסה הסכּמה מאת מרדכי אהרן גינצבּורג[2].

קושלווסקי בּלה את שנותיו בּעושר ובּכבוד.  הוא מת בּניסוויזש בּהיותו למעלה משבעים.  אבל בּאחרית ימיו עלה בּגורלו לשבּוע צער ויגון מבּן-זקוניו משה'לי.  בּמשה'לי זה כּבר נכּרו בּעודו ילד סימני כּשרונות מצֻינים ושאר-רוח ואביו תּלה בּו תּקוות מרובּות.  אבל הוא נתעה ויט מן הדרך, אשר התוה לפניו קושלווסקי הזקן.  עוד בּנעוריו התרחק לגמרי מן היהודים והיהדות ויעזוב את בּית-אבותיו ובּהתלהבות של נוער התנפּל אל תּוך העולם הזר, אשר בּמאוחר שב אמנם ונחלץ[3] ממנו, אבל עיני אביו כּבר לא ראו את הדבר.

 

ב.

כאמור, היה משה'לי בּעל כּשרונות נעלים.  בּשנתו הרביעית כּבר קרא קריאה שוטפת עברית, פּולנית ורוסית.  אביו לא מצא לנכון לתתּו על ידי מלמדי ניסוויזש, וכּכל שהיה עסוק בּאומנתו, האציל מזמנו רגעים ספורים ושנן לו אֵת למודו בּעצמו.  אבל מפּני נסיעותיו התּכּופות לא יכל להמשיך את למודו אתּו, ולפיכך הביא מוילנה צעיר אחד, אשר מכּיריו המשכּילים שם הציגוהו לפניו בּמכתּביהם בּתור מורה מומחה.  אולם אף כּי מצא קושלווסקי את הצעיר הוילנאי למורה מצוין בּאמת, לא הסתּפּק בּו בּלבד, ואך נזדמנה לו שעה פּנויה, אצל אותה לבּנו.

לפעמים, ובּיחוד בּימי-הקיץ, היה קושלווסקי לוקח אתּו את משה'לי בּמרכּבתו בּנסיעותיו אל החצר, וגם שם עמדו מהר על כּשרונותיו המזהירים.  פּעם אחת – משה'לי כּבר היה אז בּן ארבּע-עשרה – הציעה הנסיכה ראדזיוויל לפני קושלווסקי בּשיחה, כי ישאר משה'לי בּחצר וילמוד יחד עם בּנה העלם אצל המורה, שהביאה מפּאַריז, והוא מי שהיה פּרופיסור.  בּתּחלה לא נעם אמנם הדבר לקושלווסקי הזקן; קשה היה לו להפּרד מעל בּנו ובּיחוד להשאירו בּסביבה בּלתּי-יהודית.  אבל אחרי-כן נמלך והסכּים אל הדבר לאחר ששכר בּשביל משה'לי מעון וארוחה בּבית החלבּן היהודי, שגר בּמרחק חצי ווירסטה מן החצר.  קודם שהביא קושלווסקי את משה'לי אל האחוזה, נכנס אתּו בּשיחה ארוכה, שבּה נתן לו הוראות שונות על-דבר הנהגתו בּחצר בּכלל ובּעת שבתּו בּארמון הנסיך בּפרט, ובּיחוד בּמה שנוגע למאכל ומשתה.  ליתר בּטחון שלח אתּו אביו את הצעיר הוילנאי להמשיך אתו את למודיו העבריים.

כשנה שלֵמה בּלה משה'לי בּחצר, וילמוד שם עם חברו בּן הנסיך אצל הפּרופיסור הפּאַריזאי, אשר נמשכו עיניו אף הוא אל כּשרונותיו המזהירים של קושלווסקי הצעיר.  יחד אתּם למדה אצל פרופיסור זה גם בּתּו של מנהל החצר, שהיה קרוב לראַדזיוויל ממשפּחתּו, עלמה כבת שבע-עשרה, יפה מאד.  את שעות-המנוחה שלהם בּלו הצעירים יחד.  בּימי הקיץ טילו שלשתּם בּשדות ובּיערים, ובימי החורף השתּעשעו באולמים הגדולים והיפים של הארמון.

בּארמון אהבו מאד את משה'לי, שהיה גם יפה ונחמד בּתארו, ונחשב שם ל"בּן-בּית".  אולם הוא מִלא באמונה את הוראות אביו, וככל שהפצירו בו לא נפתּה מעודו לטעום שם דבר-מה, ויש אשר לא יכל לסָרֵב והרשה לעצמו לשתּות בארמון כּוס תֵּה.  כשהיו אנשי-הבּית יושבים אל השלחן, היה משה'לי מתחמק תּיכּף ויוצא אל הבּיבּליאותיקה של הנסיך ונשאר יושב שם כּל העת והוגה בּספר.

בּמשך השנה, שישב משה'לי בּארמון, רכש לו את כּל הידיעות הנחוצות בּשעור של בּית-ספר בּינוני.  בּיחוד הצטיין במאַתּימאַתּיקה.  אז התחיל נושא את נפשו לאוניברסיטה, ובזה בּא הדבר לידי חלוקי-דעות בּינו ובין אביו הזקן.  בּתּחלה לא חפץ אביו להסיר השגחתו מעליו עד אשר יגדל ויֵעָשה מיושב יותר בּדעתּו, והעיקר, עד אשר יהיה מזֻין כראוי בּלמודים העברים.  אבל משה'לי טען כנגד וגם הרבּה רֵעים על אביו מן הצד, ובּיחוד את הנסיכה ראַדזיוויל, אשר השפּיעו על אביו, כי ירשה לו לנסוע לעיר אוניברסיטאית.  אז החליט קושלווסקי לשלוח את בּנו לאיטליה להכּנס אל האוניברסיטה אשר בפּאַדוא, שכבר למדו בּה צעירים אחדים בּני חסידים.  קושלווסקי עצמו הביא את בּנו לפּאַדוא ושם הכניס אותו אל בּית המלומד העברי המפורסם שמואל דוד לוצאַטו (שד"ל), שכּבר כּרת אתּו בּרית-ידידות זה כמה שלא שלא בפניו ומעת לעת היה מחליף אתּו אגרות בּעניני חכמה ומדע.

פּאַפּירנא ספּר לי פעם אחת, כי בּשבתּו בּבּובּרויסק נזדמן לו לראות מכתּבים אחדים בּלשון העברית, שכתב קושלווסקי למשה'לי בּימים שלמד בּפאַדוא.  כל מכתּב היה כפרק לקוח מתּוך ספר "מסלת-ישרים" או "חובת הלבבות" וכולם למטרה אחת נתכוונו – לטעת בּלב משה'לי רגשי אהבה וכבוד ליהודים וליהדות.

 

ג.

בּאמצע הקיץ בּא משה'לי לנוח מעמל למודיו בּבית-אביו בּניסוויזש.  למחר בּקר את מכּיריו בּארמון הנסיך ראַדזיוויל ונתקבּל מכולם בּחִבּה יתֵרה.  בּעת ההיא חכּו שם מיום ליום לבוא הנסיך הצעיר מפּאַריז.  קבּלת-פּנים נלהבת ערכה לו חברתו, בּת מנהל החצר, אשר הזמינה אותו לבקר אותה תכופות.  הזמנות כאלה קבּל שם מכל צד, כי לכֻלם נעמה חברתו של קושלווסקי הצעיר, אשר ידע למשוך אליו את לב כל אנשי "החצר".

מן היום אשר שב הנסיך ראַדזיוויל העלם מפּאַריז, בּלה משה'לי כל העת בּחצר, ואך לעתּים רחוקות היה בּא ללון בּביתו.  פּתחון-פּה להתנצלות לפני אבותיו מצא בּזה, שאביו עסוק תּמיד בּעבודתו מחוץ לעיר ונמצא בּביתו אך לעתּים רחוקות מאד, ובין יהודי-העיירה אין לו איש להכּנס אתּו בּדברים.  אבל הנהגתו בּחצר היתה שונה עתּה מכּפי שהיתה לפנים.  עתּה כּבר הרשה לעצמו לעתּים קרובות לאכול ולשתּות שם.  והנה קרה המקרה, כּי יהודים מנסוויזש, שבּאו אל החצר לרגל עסקיהם, ראו בּעברם על פּני האמון את משה'לי יושב עם בּני בית הנסיך על היציע ואוכל אתּם ארוחת-הבּקר.  למחר כבר נתפּשטה השמועה בּכל העיר, כי משה'לי קושלווסקי "נתחמץ" "ואינו מתרשל לאכול בּשר חזיר..."  לא אַרכה העת והגיעה השמועה לאזני אביו ועשתה עליו, כמובן, רושם קשה מאד.  התחילו מריבות וקטטות בּין האב והבּן.  הזקן דרש, כי יחדל לבקר את החצר, והצעיר לא נענה לו.  בּעת היא לא יכל עוד להֵעָנות לו, כי כבר נמשך לבּו אל החצר...

בסוף הקיץ הודיע משה'לי יום אחד את אביו, כי לא יסע עוד לפאַדוא, כי אם לפּטרבּורג;  שם הוא רוצה להכָּנס אל האקאַדמיה.  הדבר הזה הרגיז מאד את לב הזקן.  הוא עוד הוסיף להאמין ולקוות, כי בּהמצא בּנו בּבית כּבית לוצאַטו, ישאר תּחת השפּעתו בּן נאמן להעם העברי.  בּלב דוי ראה כי משה'לי הולך ומשתּמט יותר ויותר מהשפּעתו, וכי כל אמצעי החנוך והפּדגוגיה שהשתּמש בּהם כדי לשמור עליו מרוחות זרות, עלו בּתהו.  לשוא הרבּה לדבּר על לבּו, להטיף לו דברי-מוסר, לבקש ולהתחנן.  משה'לי נשאר עומד בּדעתּו, ואביו הוכרח לתת לו הסכּמתו ולתתּו לנסוע לפּטרבּורג.

פּעם אחת – זה היה בּיום-חורף בּבּקר – כשהתכּונן קושלווסקי לנסוע לבּקור חוליו, נכנס אליו מנהל חצר-הנסיך, ופניו לא היו כתמול שלשום, כי אם סרים וזועפים ומעידים על סערת-נפש.  קושלווסקי, אשר הבין תּיכּף, כי דבר לאט עמו, הביא אותו על חדר-עבודתו ויַגֵּש לו כסא לשבת וישאלהו לחפצו.

– בּאתי לדרוש ממך – ענהו המנהל קשה – כי תכתּוב תּיכּף לבנך בּפקודה, כי יֶרֶף מבּתּי ויעזבֶהָ לנפשה...

הזקן נשאר יושב על מקומו בּלי תנועה ונעץ בּמנהל שתּי עינים תּמֵהות.

– אני מאמין לך, כי אינך יודע את הנעשה.  ילדי-העברים אינם מגלים את לבּם לאביהם;  אבל בּתּי גלתה לי את לבּה ולא העלימה ממני דבר.

– אמר נא לי, בּבקשה, פֵּשר דבר – כמו התחנן קושלווסקי אל המנהל – אל נא תעַנה את נפשי.

– כידוע לך היה משה בּנך מנעוריו כ"בּן-בּית" אצלנו בּחצר.  בכל מקום, הָחֵל מן הארמון, היו כל הדלתות פתוחות לפניו.  אבל הוא השתּמש בּזה לרעה...

– מה, אפוא, עולל בּני?  קרא קושלווסקי בּקול רועד מסערת-רוח.

– הוא גנב את לב בּתּי.  היא התאהבה בּו, ועתּה הוא קורא לה לבוא אליו לפּטרבּורג.

– כּל זמן שאני חי היֹה לא תהיה כזאת! – נתן קושלווסקי בּקולו.

– דבריך משמשים לי ערֻבּה, ואם אין... – הפּולני לא כּלה את דבריו ויפן את שכמו ויצא.

בּאותו יום לא הלך עוד קושלווסקי לבקר את החולים.  הוא נסגר בּחדר-עבודתו וישב לערוך מכתּב למשה'לי בּנו.  אבל לא היה זה מכתּב בּמובן הרגיל, כי ספר בּן כמה גליונות על יסודות אמונת ישראל ומוסר-היהדות ועל רֹב ערכּה של מצות "כּבּוד-אב"...  ובּסופו דברי בּקשה ותּחנונים, כי יחוס על אביו הזקן "ולא יוריד את שיבתו בּיגון שאולה"...

משה'לי הניח את מכתּב אביו בּלי תּשובה.  הדבר הזה נגע מאד אל לב הזקן וירגיזהו עד היסוד.  לא עברו ימים מועטים והחולים המתרפּאים אצלו התחילו להרגיש את זעזועי-רוחו, כי היה מתנפּל עליהם בּדברי חרפות וגדופים ותוך כדי דבּור מתרצה ומתפּיס ומבקש סליחה מאיש ואיש.  בּיום אחד נודע בּניסווויזש, כי הד"ר קושלווסקי כּבר איננו בּעיר זה יותר משני שבועות.  בּתּחלה חשבו, כי נטרד לרגל אומנתו בּאיזו אחוזה או עיירה.  אבל כּבר עבר כּחדש ימים וקושלווסקי עדיין איננו.    אז התחילו חוקרים ודורשים עד שנודע, כי הוא נמצא בּפּטרבּוֹרג, שנסע לשם לבקר את בּנו, לאחר שלא קבּל ממנו שום ידיעה זה שבועות וירחים.

מה שנפל בּפּטרבּורג בין הזקן ובּנו – לא נודע זמן רב לאיש.  ראו רק זה, כי בּשובו מפּטרבּורג שֻנה מראהו כּל-כּך, עד כּי אי-אפשר היה להכּירו.  הוא התחיל הולך ודועך מיום ליום כּנר, ואחרי עת קצרה מת.

 

ד.

רק בּהמשך הזמן נודעו הפּרטים האלה:  מנהל חצר ראַדזיוויל לא יכל סוף, סוף לראות בּצרת נפש בּתּו, שהיתה יחידה לו, ויתּן את הסכּמתו כי תִנָשא לבנו של קושלווסקי רק בּתנאי קודם למעשה, שיבא בּברית האמונה הקאַטולית.  משה'לי לא חַשב הרבּה ונתרצה.  זה היה בּעת שבּא קושלווסקי הזקן לפּטרבּורג.  תּיכּף, בּשיחתו הראשונה אתּו, גלה משה'לי לאביו את האמת כֻּלה.  כמה שהפציר בּו אביו, כי לא יעטה עליו לעת זקנתו חרפּה כזו ולא יגרום לו כּל-כּך הרבּה צער ועגמת-נפש, לא מצאו דבריו בּלב משה'לי אף הֵד חלוש.  הוא אטם את אזניו גם משמוע לקול בּכי אביו ולא חזר בּו מהחלטתו אף לאַחר שהודיע אותו אחיו הגדול, כּי אביהם חלה מרֹב צער והוא נוטה למות.

כעבור שני ירחים לאחר מות קושלווסקי בּא בּנו לנסוויזש ויסר החצרה אל בּית הורי אהובתו.  בּשבוע השני הובא בּברית דת נצרת על-ידי כּהן החצר בּמעמד בּני בית הנסיך.  החתונה נועדה להיות בּימי-החופש לתּלמידי בּתי-הספר העליונים.  על-פּי רצון קושלווסקי הצעיר נערכה הצרמוניה הדתית של התנצרותו בּחשאי, כדי שלא להרעיש את לב יהודי-נסוויזש.  אבל הדבר נודע בּנסוויזש למחרתו ויעש על היהודים רושם מדכא מאד.  איש לא חפץ להאמין, כי בּמשפּחתּו של הד"ר קושלווסקי היָרֵא והחרֵד לדבר-ה' יארע מאורע שכזה.  זמן רב היה הדבר בּנסוויזש לשיחת הבּריות והיגון בּין היהודים גדל מאד.

עברו ירחים אחדים ובּיום בּקר אחד התחילו בּנסוויזש מתפּשטות שמועות שונות וכל אחת מופלאת מחברתּה.  ספּרו, כי בּשעה שנועדה להיות בּה חתונת קושלווסקי הצעיר עם בּתּו של מנהל החצר, נתקבּל פתאום ממנו מכתּב בּדרישה לדחות את החגיגה, בּאשר עליו לנסוע בּענין השכּלתו לזמן ידוע לחוץ לארץ, אבל מאז לא הוסיף עוד להודיע על אודותיו דבר.  כּן מסרו מפּה לאֹזן, כי מוסר-כליות נורא התחיל מבּלי-משים מכרסם את משה'לי והנֹחם לוה אותו כצל וידריכהו מנוחה.  תמיד רחפו לנגד עיניו פּני אביו הזקן בּהתחננו אליו בּדמעות שליש, כי לא יבגוד בּעם ישראל ולא ישיא חרפּה וכלימת-נצח על משפּחת קושלווסקי.  לבּסוף לא יכל להתאפּק עוד ויזניח את השכּלתו ויצא לחוץ לארץ והתישב בּפדוא, ושם שב לאמונת-אבותיו.  אבל בּזה לא הסתּפּק עדיין, והוא נעשה חרד קיצוני.  כל היום ישב על התּורה ועל העבודה, הרבּה להתפּלל מתּוך נחלי בּכי וחזר לשקוד על הגמרא בּהתמדה מרובּה, וקבּל על עצמו עוד מיני תּשובות כאלה.

ואחרים עוד הוסיפו על זה, כי בּהיות כבר משה'לי קושלווסקי בּדמי ימיו, גמר באונברסיטה הקניגסבּרגית את חק למודו בּתור דוקטור למדיצינה, ואז היה לו אביו למופת ואף הוא רפּא את חולי ישראל בּלי שכר.  הוא מֵת רַוָּק זקן ושבע-ימים.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] עיין בּחלק השני של הספר "דביר" מאת מרדכי אהרון גינצבּורג.

[2] בּעולם המדיצינה נתפּרסם קושלווסקי על-ידי ספרו בּלשון רוסיה בּדבר מחלות הלב והריאה.

[3] במקור נדפס "נלחץ", צ"ל: נחלץ – תיקון פב"י.