_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַרְיֵה לֵיבּ בֶּן יוֹסֵף לֶוואַנְדָה

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

הרבה סופרים גדולים וטובים קמו לכנסת-ישראל שברוסיה במשך חמשים השנה האחרונות, אבל אף ביצירות אחד מהם לא התגלמו שאיפות אנשי-הדור עם חלומותיהם והרהורי תקותיהם ויאושיהם התגלמות כל כך מלֵאה ומקפת, כביצירותיו של אריה ליב לוואנדה.  לוואנדה חי ועבד בשלש תקופות מעניינות מאד בחיי יהודי-רוסיה, ובכל אחת מהן היה המאיר נתיבות לבני זמנו וההולך בראש.  לוואנדה לא היה איש-הספר בלבד, אלא גם איש המעשה, דורש ומקיים כאחד, נותן רוח להסתוריה וְעוֹשָׁהּ.  הזדווגות זו של הסופר והעסקן התבלטה גם ביצירותיו, אשר יותר משיש בהם ממלאכת מחשבת, יש בהם מהֵד החיים המהלכים עם שאונם והמונם.  ספרי לוואנדה משמשים ראי לחיי התקופות המצוירות, תקופה, תקופה ואידאַליה, תקופה, תקופה ופעולותיה.  בספורי לוואנדה אין אנחנו מוצאים פרובלימות אמנותיות ואופקים רחבים של שירה ופיוט, אבל מכל שורה משתקפת אלינו המציאות, המציאות הישראלית של יום יום בכל עמק הטראגיות שבה.  לוואנדה יותר שהוא מספר וצַיָר אמן, הוא מטיף ומוכיח, אבל לא באמרי-מוסר ודברי-כבושין, כי אם בהומור בריא ועליז ובסאטירה שנונה, חודרת ונוקבת עד התהום.  בשתי אלה יש שמתרומם לוואנדה למדרגה של אמנות, ותמיד הן מעידות על כשרון שאינו מצוי, והכשרון הזה הוא, הוא התבלין, הנותן טעם לשבח לספוריו עד היום בהבדל מספוריהם של הסופרים בני דורו יוסף רבינוביץ, בהרב וכיוצא בהם, שאין הקורא המודרני מוצא בהם ענין עוד.  אם להקפיד על דיוק ההגדרה הספרותית, אין ספורי לוואנדה אלא פובליציסטיקה שומה בפי אנשים "גבורים";  אבל אנו אין עסק כאן עם הגדרות בקָּרתיות, אלא עם עובדות ומעשים.  ועובדה היא, כי מי שרוצה לעמוד על אופי הכחות האינטליקטואליים, שפעלו בתולדות היהודים ברוסיה מראשית תקופת התפתחות ההשכלה עד ימי-המשבר של אחר הפוגרומים בשנות השמונים הראשונות למאה שעברה, וצמיחת האידאל הלאומי כרוך ברעיון ישוב ארץ-ישראל ועל הפסיכולוגיה הצבורית של כל אותו הזמן עד כמה שהתבטאה בכחות הללו, אין לו בלתי אם לקרוא את ספרי לוואנדה, ומתוכם תתגלינה לו שלש התקופות הנזכרות בכל הקיפן כמתוך אספקלריה מאירה.

ננסה נא, אפוא, לעבור בקוים כלליים על פני שלש התקופות הללו ונראה את המקום, שתפס בהם לוואנדה בתור סופר מורה-דרך ועסקן עובד עבודתו לרבים.

 

------------

 

I

שנות הארבעים למאה החולפת.  ברחוב היהודים חשך ואפלה;  העם שקוע כלו ביֵון הבערות והקנאות, ואין זיק אור נראה.  לוואנדה עודנו נער יושב ולומד בחדר.  בערב, בערב אחרי כלות הלמוד הוא מתפלל עם שאר חבריו הקטנים תפלה קצרה:  "יהי רצון, שמחשבתו של הכופר לילנתאל לא תקום ולא תבוא, ועצתו תופר".  הרבי קורא את הדברים מפיו, והתלמידים עונים אחריו מלה במלה.  אבל בשוב הנער לוואנדה לביתו, אין זה מפריע אותו מעיין במסתרים באיזו קרן-זוית בספר-מקרא רוסי, אשר השאיל לו אחד הבחורים תופשי-התורה מבני-הישיבה של רבקה בליומקה'ס.  עברה עוד שנה והנער הולך ונעשה בחשאי מבקר תמידי בביתו של "המשכיל" ר' דוד לוריא.  שם מכירים בכשרונותיו ותומכים את ידיו להשכלה.  רגלי בא לוואנדה ממינסק לווילנה ונכנס אל בית מדרש הרבנים.  העלם המפותח שלא לפי שנותיו והמצוין מטבעו בעוז הרגש, מתחיל בוער באש ההשכלה ממש.  כל משאלותיו ומאוייו מצטמצמים מעתה בשאיפה אחת כללית ונלהבת:  להשכיל לרבים.  שאיפתו זו מתגשמת על ידו באמצע שנות החמשים, כשהוא מתמנה למורה בבית-הספר העברי אשר להממשלה בעיר מולדתו מינסק.  מאותה שעה ואילך משמש מעונו הקטן מקלט לכל צעיר, הצמא להשכלה.  אבל בזה אין ספקו נמלא עדיין.  חוג עבודתו נעשה צר לו מהתכנס בו עם כל המחשבות הגדולות, אשר הוא חושב על השכלת אחיו "אנוסי-הבערות".  לוואנדה הולך בגדולות מזה ורוצה הוא לעבוד לטובת השכלתו של העם כּלו.  ברם יש לו אתו בקופסתו הנשק הדרוש לכך:  לשון למודים וכשרון ספרותי.  אולם משאת-נפשו זו לא נִתנה לו עד שנת הששים, שבה נוסד ע"י יוסף רבינוביץ העתון הראשון לישראל בשפת רוסיה "ראַזסוֶוט".  מן הגליון הראשון ואילך התיצב לוואנדה בראש עוזרי "הראַזסווט" והתמכר לעבודתו בכל חום עלומיו.  "אור ופרוגרס!"  -  סיסמה זו נעשתה דגל ללוואנדה, אשר החזיק אותו ברמה לעשותו מופת לרבים.  בפאתוס של אש-נוער קרא לוואנדה בעת ההיא:  "אתא בקר, שמעו אחים!  עורו ישֵׁנים, הקיצו נרדמים!  ואתם הצופים לבית-ישראל ברוסיה!  צלצלו בפעמונים, העירו את עמנו, וקם כזקן כנער והלכו כּלם לקדם את פני המאור האלהי".  המליץ העברי המשורר יל"ג, נתן בטוי לאותה שאיפה לאור בדברים יותר קלושים ורפויים:

 

          הָקִיצָה עַמִּי, עַד מָתַי תִּישָּׁנָה

          הֵן גָז הַלַּיִל, הַשֶּמֶש הֵאִירָה!"

תקופה זו של שנות הארבעים והחמשים למאה, החולפת התקופה הלילנתאלית, נצטיירה ע"י לוואנדה ביצירותיו הראשונות.  את חיי התקופה הזאת צִיֵר לוואנדה מקצת על פי המסורה ומקצת על יסוד רשמי-עצמו, אבל חותם האמת טבוע ב"ציורי-העבר" שלו בכל פרט ופרט:  ב"פאות מלמדו", "באימת בית-הספר", "במבוכת-פתאום" של הקהלה הישראלית "באַנסק" ובכיוצא בהם מצייר לוואנדה את לקויי-החנוך, את המלמדים הבטלנים ואת החדרים הנרפשים, את צרות נשואי-הבסר, את סדרי-הקהלות הפרועים ואת מקורי הפרנסה התלוים על בלימה ועומדים בנס.  ואין לוואנדה מתקצף ומתמרמר, ואין לוואנדה מניח את חמתו "בבוערים בעם" "ובחנפי-הלב", אלא שוחק הוא לְהֶפֶך, ולא שחוק סתם, או שחוק לאיד, כי אם שחוק מתוך דמע.  שחוק זה של לוואנדה הוא אותו שחוק של גוגול.  ואמנם אי אפשר לעין בוחנת לבלי למצא בציוריו הראשונים של לוואנדה את השפעתו של גוגול.  כהומוריסט הרוסי הגדול הזה אין לוואנדה תוקע את עצמו לתוך פרובלימות סוציאַליות וכלכליות, ואין הוא מציע עצות מה לעשות כדי להסיר קלקול זה ואחר;  אין לוואנדה תולה את הקולר בדת, ואינו בא בהצעות מעשה-תקונים "בשולחן ערוך", אלא מתאר הוא את החיים כמו שהם על "קרבם ועל פרשם", כאדם האומר:  אני עשיתי את שלי, גליתי את הפצעים והערתי את מקור הרעה;  עכשו יבואו אלה שאומנתם בכך יתיעצו וידונו בדבר ויעלו אַרֻכָּה...

------------

II

האִידאַל של לוואנדה היה – להגיע על ידי ההשכלה למעלת אזרחים במדינה.  בטוח היה לוואנדה, כי ככל שיהיו יהודי-רוסיה הולכים ומתקרבים אל השכלת אירופה, כך יתקבלו יותר ויותר בתור חברים אל "המשפחה הרוסית הגדולה".  ואמנם נראה היה אז הדבר, כי יש יסוד לבטחונו זה.  אותה תקופה היתה תקופה של הארת פנים מצד השלטון להמשכילים שבין היהודים ביחוד אסימילאטור במובן של התכחשות עצמית ושאיפה לטמיעה בין בני עם הארץ, לא היה לוואנדה מעולם.  אלו שנסמכו באיזו פראַזות בודדות שמצאו בספריו ואמרו עליו, על לוואַנדה, שעד שנות השמונים היה מתבולל קיצוני (עיין בהאנציקלופדיה הרוסית-עברית של ברוקהויז-עפרון), חוטאים אל האמת.  בנִגוד לחברו-לעט, בהרב, שדעותיו האסימילאציוניות הביאו אותו באחרית ימיו לידי שמד, לא התנכּר לוואנדה אל היהדות ולקניניה הלאומיים אפילו כשנמשך לבו אחרי הרעיון הקוסמופוליטי.  חזקים ועמוקים יותר מדי היו שרשי החנוך ברוח מורשת אבות, שנתחנך בילדותו בבית הוריו.  לוואנדה היה כל ימיו חובב שפת-עבר והגה בספריה תמיד, ומאת הסופרים העברים, שהיו מחליפים אגרות אתו, בקש שיכתבו אליו דוקא עברית, ואת מכתביו הוא עצמו היה רגיל לתבל במבטאים עבריים;  לוואנדה תרגם אל הלשון הרוסית את "השקפות-העולם של חכמי-התלמוד";  לוואנדה נכנס ראשי ורובּו בעבודת חברת "מרבי-השכלה" מיום הוסדה בראשית שנות הששים.  דומה, שכל הדברים האלה אינם סמנים של אסימילאציה כלל.

עברו עשר, חמש-עשרה שנה והזרע, אשר זרעו לוואנדה וחבריו הציץ ציץ ויעש פרי.  ההתנגדות אל ההשכלה נתמעטה, האבות התחילו שולחים את ילדיהם אל בתי-הספר והגמנאזיות.  ביחוד התעוררה שאיפה נמרצת אצל בני-הנעורים לתקן "שגיאות-אבות" ע"י יסוד בתי-ספר והוראה לבני-העניים חנם אין כסף והשפעה על צעירים וזקנים באמצעות ויכוחים ושיחות ומאמרי-עתונים.  נשבה רוח חדשה בקרב צעירי-היהודים, והיא צררה בכנפיה דעות חדשות ומושגים חדשים.  התחילו הללו מרגישים, כי עם שָׁלֵם אי אפשר שיהיה קוסמופוליטן ומתקיים בלי מולדת מוסרית ותרבותית.  אבל פה נחלקו הדעות:  אלה אמרו, כי המולדת המוסרית הזאת צריכה להיות ארצם של מצקיביץ וסירוקומלה, ואחרים טענו, כי היא צריכה להיות ארצם של פושקין וטורגניוב.  מלחמת הדעות הזאת, שהגיעה לנקודת-הרתיחה שלה בשעת המהומות הפוליטיות בפולין של שנות הששים הראשונות, נצטיירה מאת לוואנדה ברב כשרון בספורו "עת המבוכה" – (Горячее время).  גבור הספור הזה, המורה סאַרין, שהוא דמות דיוקנו של לוואנדה עצמו, הגין בהתלהבות נמרצת על הדעה, כי היהודים צריכים להתדבק לא בפולנים, אלא ברוסים.  "הפולנים – כן טען סאַרין – עשו אותנו לעם של מוזגים ותגרנים פחותים ומזמרי "מה יפית" ונושקי-השבט, ועם הרוסי הצעיר והרענן יְשַׂתֵּף אותנו לעבודת הקולטורה שלו ויטפח וירַבֶּה בנו את הרגש האנושי". סאַרין תלה את תקות היהודים באזרחות הרוסית, שנחשבה בעיניו לדבר המונח בקופסה.  ברי היה לו לסארין-לוואנדה, כי האזרחות הזאת מוכנת ומזומנת לקבל אותו אליה בזרועות פתוחות בכל עת ובכל שעה.  רק פעם אחת נתעורר אצל סאַרין צל של ספק ושאל:  "ואם אין?" ותוך כדי דבּור ענה:  "אז נדע מה לעשות".  אי אפשר לאמר, כי כבר כיון אז לוואנדה אל אותו הפתרון שמצא לשאלת-היהודים אחר הפוגרומים של שנות השמונים, אבל ברור הדבר, כי כבר חשב בעת ההיא מחשבות גם על עוגן של הצלה מחוץ לאזרחות הרוסית.

 

------------

 

III.

אף כי שמח לוואנדה לראות את האידאַל שלו, האידאל של ההשכלה, הולך ומתגשם בחיים, אבל בכוס שמחתו זו נמצאו גם טפות מרות.  את מצב רוחו של לוואנדה בעת ההיא ציר יפה ד"ר ל. קאנטור במאמרו "זכרונות" (ה"שלח" כרך א') בדברים הללו:  "מספר המשכילים בעברים הלך הלוך ורב.  מבתי מדרש-הרבנים יצאו תלמידים רבים שנה, שנה, ורֻבָּם נהרו אל בתי-המדרש הגבוהים, ומבתי-הגמנזיות כמעט כולם הוסיפו לשמוע לקח אחרי כן בבתי מדרש החכמה, וירב בישראל מספר הרופאים והרוקחים והאדריכלים ויודעי דת ודין.  השמח לב לוואנדה למראה כל המשכילים החדשים, משכילים ממש בכל הסמנים:  בעלי זכיות מיוחדות, בעלי כהונות במדינה, לבושי בגדי-שרד?  לוואנדה לא שמח כלל לקראת צעירי ההשכלה אלה ולבו לא שש לראות צעירי-ישראל לובשים חרב על ירך ויושבים בשער המשפט.  מבעד למעטה המתנוצץ הזה הביט לוואנדה לראות את התוך – ויפג לבו.  האנשים האלה אשר יצאו מבית מדרשה של ההשכלה החדשה, לא ידעו ולא רצו לדעת את החלומות הנעימים, אשר חלמו להם המשכילים הראשונים, בהצותם על החרדים והקנאים שונאי ההשכלה ורודפיה לפנים.  המשכילים החדשים האלה עשו את ההשכלה קרדום לחפור בה, ויראו בה רק תחבולה לעשות עושר ולראות חיים טובים ולרדוף אחרי תענוגות בני-אדם ולא יותר.  האצילות, אשר הצטיינו בה בני-ישראל מדור דור ובדורות האחרונים במדה מרובה כזאת, שכמעט התנצלו את גשמיותם וחדל להיות להם אורח כאנשים חיים ופועלים בעולם השפל, - האצילות הזאת עזבה אותנו בין לילה ולא נראו אותותיה במחנה המשכילים.  את תורת ישראל ואת מבחר סגולותיו עזבו לגמרי, מפני "שכבר אבד עליהם כלח" ומפני שאין מהם הנאה בעולם הזה, הנאה פשוטה, הנאה לגוף ולכיס;  ומן הקולתורה החדשה למדו רק לבקש מותרות, לבקר בתי-שחוק וקלות-ראש ולהתנהג בביתם כשרים וחורי-ארץ, ובהיות תענוגי-החיים נקנים בכסף מלא, רדפו אחרי הבצע בכל לבם ונפשם ולא כולם היו נוהגים סלסול בעצמם להקפיד, שיהיה השקל הבא אל כיסם כשר בתכלית הכשרות".

את רעיונות-היגון האלה הניח לוואנדה ליסוד בשני ספוריו הגדולים "ודויו של אחד העסקנים" (Исповѣдь дѣльца) "והרֶמיז הגדול" (Больш й ремизъ).  גבורי הספורים האלה הם אנשים רודפים אחר הבצע ושואפים שאיפה נמרצת אל השגת המאויים הגופניים והגדלת עשרם בכל האופנים האסורים והמותרים, והכל בשם ההשכלה;  סוחרים מבריחים נכסיהם ובולעים חיל זרים ע"י מעשי עָוֶל ותרמית, וצעירים דלי-מַעַש, ריקי-מח ושואפי-תענוגים בעודם יושבים על ספסלי בית-תלמודם.

לוואנדה היה הראשון, וגם היחיד בין סופרי דורו, שעמד על הצד המעציב הזה בתנועת ההשכלה.  כפתורי-הכסף והצוארונים האדומים של הרופאים והשופטים היהודים לא עשו עליו שום רושם.  "בעיני לוואַנדה היה מעשה-הרפואה או עריכת הדינים כשהם לעצמם במדרגה אחת עם מעשי חרש ומסגר, וגם בנוגע לרופאים ולשופטים שאל:  מה הוא האומן?  ולא מה היא אומנתו?"  לוואנדה בא לכלל הכרה, כי רוב היהודים המתכחשים לעמם עושים את הדבר רק משום אהבת-הבצע והתועלת החמרית, והתחיל מביט בעיני-חשד על כל יהודי משכיל, המתרחק מן היהדות.  מאותה שעה ואילך מתחיל בדעותיו של לוואנדה, ובראשונה שלא מתוך הכרה, אותו המשבר הנמרץ, שהתבלט בהן בשנות השמונים.  מאז אין השדרות האנטליגנטיות תופסות עוד בספוריו מקום כלל.  חלץ לבו מהן.  לעמת זאת הוא מתעמק יותר בחייהם הפנימיים של ההמונים היהודים, שגורלם נגע אל לבו, והם נעשים חביבים עליו.  "בפרצופיו", שפרסם בעת ההיא "בהוואסכוד" הקביל אלה לעמת אלה את חיי ההמון היהודי אל חיי המון בני עם הארץ.  מעבר מזה הוא רואה:  בערות, חשכת-מצרים ואי-סדרים, אך גם תמימות וצניעות, נועם המדות וחיי-מוסר, לב טהור וחיים שיש בהם דעת נפש וחשבון המעשים, ומעבר מזה:  סדר ומשטר למראה עינים עם נטיה לתאוה ולהוללות, רדיפה אחרי תענוגים עוברים ומשובה נצחת.

ואותה התעמקות בחייו הפנימיים של ההמון היהודי הביאה את לוואנדה ללמוד לדעת את הגורמים ההסטוריים של החיים הללו.  במשך זמן ידוע הסיח לוואנדה את דעתו מן היצירות הפיוטיות אל חקר תולדות עם ישראל.  עבודתו המחקרית הזאת לא אחרה מהביא פרי, כי כתב לוואנדה כמה מאמרים חשובים לקורות היהודים בפולין ובמדינות הנספחות אליה, וגם שני ספורים הסטוריים:  "עיר ובהלות" (Гн ѣвъ и милость магпата) "ואברהם בן יוסף" (Абрамъ Езофовичъ).

אל ההוה ואל גבוריו לא שב לוואנדה מאז.

---------------

IV.

יחוסו השלילי של לוואנדה להמשכילים הקאַריוריסטים לא השפיע אפילו במשהו על אמנותו כי עתידה ההשכלה לשמש ליהודים פרוזדור לטרקלין האזרחות הרוסית.  עדיין ראה לוואנדה באזרחות הרוסית את המפתח היחיד והמיוחד לפתרון שאלת היהודים.  לוואנדה האמין, כי החברה הרוסית עומדת מוכנת ומזומנת בכל עת ובכל שעה לקבל אליה את היהודים בתור חברים שוים בזכיות ובמשפטים, וכלום חסר, אלא כי יצרפו ויזדככו תחלה מחסרונותיהם וממגרעותיהם.  על טעות זו שטעה לוואנדה לחשוב, כי רק היהודים גופם מעכבים את גאולתם, לא עמד גם לאחר שפרצו הפוגרומים בנגב רוסיה בתחלת שנות השמונים.  מסקנתו הראשונה היתה אז, כי היהודים עצמם אשמים בכל הרעות הבאות עליהם, וכי רק בחייהם המבריקים, בעשרם המופלג המובלט כלפי חוץ יותר מדי, בתכשיטי בניהם ובנותיהם המנקרים את העינים, הם מעלים עליהם את חמת בני עם הארץ.  ולוואנדה לא היה בעת ההיא בודד בדעתו זו.  בקיוב התעוררה אז בין חלק ידוע של האינטליגנציה היהודית תנועה נמרצת מאד נגד ההתיפות וההתהדרות והרדיפה אחר חיי-מותרות.  גם הארז בעל ה"מליץ" חוה את דעתו, כי את סבות הפוגרומים צריך לבקש לא בחוץ, אלא בפנים, בתוך היהודים, שאינם נותנים אל לבם לשפר מעשיהם ולהיות בתפארת אדם.

בשנת 1881 כשפרסם לילנבלום "בהראזסווט" של רוזנפלד את מאמרו הראשון ע"ד הרעיון העברי-הלאומי וישוב ארץ-ישראל, כתב לוואנדה "בהרוסקי ייבריי" דברים קשים וחריפים מאד באותו ענין.  לוואנדה דן אז את לילנבלום ואת מסקנותיו ברותחין ממש.  ומצד לוואַנדה לא היה זה פולמוס של דעות;  הוא לא מצא את מסקנותיו של לילנבלום ראויות לויכוחים מתוך כובד-ראש והאמין לפטור אותן בדברי בדיחות והלצה.  הקוסמופוליטן שבלוואנדה הרגיש את עצמו עדיין איתן בעמדות שלו  ובתקוות שלו.  אחד מידידיו שלח לו למקרא את ספרו המפורסם של הֶס "רומי וירושלים" ולא עשה עליו שום רושם.  "ברומי וירושלים – כך כתב לוואנדה לידידו זה (עיין ב"ייבר. ביבליאותיקה" של לאנדוי כרך עשירי) – לא מצאתי בלתי אם דברי-הבל ורעות-רוח.  השקפתו של לוואנדה בעת ההיא על ארץ ישראל בכלל יוצאת לנו ממכתב, שכתב בשנת 1861 לאחד מידידיו ע"ד העתון העברי-ברוסי "(Сіонъ)" שהתחיל יוצא אז באודיסה ע"י סולובייצ'יק והד"ר פינסקר במקום "הראזסווט" של ראבינוביץ.  העתון "ציון" לא ישר בעיני לוואנדה, והוא כותב על אודותיו:  "ברם ראוים הם העורכים לשבח, שהתאימו את שם עתונם למהלך שלו.  "ציון" – כמה מישנת היא מלה זו ברכרוכית שלה!  אני מוציא את המלה מפי, ותיכף מתעורר בי החפץ ללבוש מעיל-לילה ומצנפת-לילה, לנעוץ את רגלי במוך של כסת, לקחת נר דונג בידי ולשים משקפי-זוקן על העינים ולקרוא "מעשיות בבא", ולגמוע בשעת הקריאה המתוקה מי-דבש, המכונה "לאַקריץ" בלעז.  רושם זה עושה גם על העוזרים גם על הקוראים שם העתון כשהוא לעצמו".  באותה עת לא פלל לוואנדה עדיין אפילו בחלום, כי יבוא יום ו"ציון" זו, אשר מאס בה וששמשה לו מושג של שֵׁנָה וקפאון, היה תהיה לחזון-רוחו ומשאת-נפשו.

אחרי הפוגרום הראשון באו פוגרום שני וגם שלישי לו ורביעי.  סופת הפרעות הלכה והתפשטה מעיר לעיר והקיפה חבל שָלֵם ובכל מקום בואה היא שמה אותותיה אותות באש ודם.  הפוגרומים האלה פקחו את עיני לוואנדה על המציאות.  הוא ראה, כי לא ההמון החשוך בלבד מכה ושודד את היהודים, אלא גם "הידים הלבנות", גם בני השדרות האינטלגנטיות שבין האזרחים, - שנחשבו לו תמיד כמבטח-עוז ביום צרה, ויפג לבו.  הוא היה בעיניו כנופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.  ביום אחד פור התפוררו כל מגדלי חזיונותיו.  אז באו ללוואנדה ימים של חשבון-הנפש ופשפוש בדעות ובהשקפות מאתמול.

– "כאבל הייתי בעת ההיא – כך ספר לי לוואנדה פעם אחת – יושב בדד ודומם;  ביני לבין עצמי עשיתי את חשבון נפשי ולא גליתי את הרהורי-לבי לאיש.  האמנתי לשמוע באזני את קול דמי אחי צועקים אלי מאדמת ייליסאַוויטגראַד וקיוב ואודיסה:  אהה!  מה עכרתנו?! שפכתי את שיחי במכתב לבהרב ובחמת רוחי גזרתי עליו, כי יבקר תיכף ומיד את מערכת "האוטיצ'יסטוויני זאפיסקי" וישאל את העורך סאלטיקוב-שצדרין:  מה זה היה, אפוא, לצבור הרוסי?  הגם הוא בקושרים עלינו?  ואנה אנחנו באים?!  על זה ענני בהרב, כי גם במערכת "האוט.זאפיסקי" כֻלם נבוכים ונדהמים וכי שצדרין עצמו מתכונן לכתוב בירחונו מאמר של מחאה נגד עושי-הפרעות.  "החסידים שברוסים ילחמו לנו – כן יעץ אותי בהרב במכתבו – ואנחנו נחריש נתאפק לעת עתה".

אבל לוואנדה לא עשה כעצת בהרב.  הוא לא החריש, כי השקט לא יכול.  את כל רוחו הוציא אז לוואנדה ב"הוואסכוד" השבועי.  הוא לא נחש עתידות, הוא לא דבר על אשר יהיה, אלא על ההוֹה, על הרגע.  מתנפלים עליכם זאבי-ערב בצורת בני-אדם ומכים אתכם – הקהלו ועמדו על נפשכם והשיבו מלחמה שערה!...

עצה אחרת לא מצא אז לוואנדה.

----------------

V.

באמצע שנת 1882 קבל לוואנדה, ביום אחד ע"י הדואר מברלין את הקונטרס "אבטואמאנסיפאציה", שנתפרסם, כידוע, בעילום שם המחבר.  הקונטרס הזה הלם את לוואנדה כרעם-ברקים.  חמש פעמים בזו אחר זו קרא לוואנדה את ה"אבטואמאנסיפאציה" – כך ספר לי – ובכל פעם נתגלו לו בו אופקי מחשבות חדשות.  התעורר בלוואנדה סאַרין בגלגול שני עם שאלתו הישנה:  איה מולדתי? המולדת, שנשא אליה את נפשו עד כה, מולדת האזרחות הרוסית, נעשתה בעיניו שלחופית של בורית.  עפו, פרחו להן כל התקוות, עברו, נגוזו כל הצפיות, הנפש התרוקנה וממעמקי הלב קול קורא:  לך בן-אדם ונַפֵּץ את גֻלגלתך אל הסלע!  כך היה מצב רוחו של לוואנדה בעת ההיא.

במקרה נודע ללואַנדה, כי מחבּר "האבטואמאנסיפאציה" הוא הד"ר ליאון פינסקר, אותו פינסקר, שהשתתף לפנים עם הד"ר עמנואל סולובייציק בּעריכת העתון "Сіонъ" ושהיה גם הוא מן המטיפים להזדווגות עם האזרחות הרוסית.  בשעת יציאת "הציון" לא היתה דעת לוואנדה נוחה הימנו, כאמור למעלה, מפני שחסרה לו אותה חריפות "הטון", שהצטיין בה ראבינוביץ בעל "הראזסווט", ומהלכו היה תנודה לכאן ולכאן בלי תקיפות הדעת, הראויה לעתון הנוהג בדעת הקהל.  לוואַנדה, שהיה מטבעו בעל מֶזֶג חם, התקוטט תמיד בבעלי ה"ציון", ויש אשר הטיח כנגדם במכתביו דברים קשים מאד.  ביחוד סמכה חמתו על הד"ר פינסקר בגלל שהוא ממעט בעניני פובליציסטיקה מורה-דרך לרבים ומרבה בדברי סניגוריא על היהודים והיהדות.  כשנסגר "הציון" פסקה חליפת-המכתבים בּין לוואנדה ובין הד"ר פינסקר.  עכשו, כשבאה השמועה ללוואנדה, כי פינסקר הוא הוא מחבר "האבטואֶמאנסיפאציה", מהר להביע לו במכתב תודה מרובה על קונטרסו זה והסכם גמור להרעיון הכללי, המונח ביסודו.  זה היה בשעה שדבר פינסקר עדיין לא דבר מקלט בטוח סתם באיזו ארץ שתהיה.

לוואנדה חוה אז את דעתו לפינסקר, כי שאלת הטריטוריה צריכה להפתר ע"י העם גופו:  המקום, שישא אליו העם את נפשו בהמוניו, הוא, הוא שיהיה לו לארץ-מולדת.  עבר עוד איזה זמן, והמקרים יצא דחופים:  הד"ר אורשאנסקי התיצב לפני הגראף איגנאַטיוב, מי שהיה מיניסטר-הפנים בעת ההיא, לבקש מלפניו על עמו, ואיגנאַטיוב הורה לו באצבע על "הגבול המערבי הפתוח".  ואצילי בני-ישראל התכנסו אז לאספה חשאית בעיר המטרפולין לטכס עצה נגד תנועת-ההגרה, שנעשתה אז לחזיון של יום, יום.  חפצו הללו להאפיל על המציאות המרה במטלית עבה ולהכריז ברבים, כי אין כאן שום סימן של תנועת-עם, אלא מקרים בודדים בלי שום יחס וקשר ביניהם, וכי העם קשור אל "המולדת" וכל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו.  אבל אנשים מערי-השדה, אנשים מתוך העם, שנמצאו באותו מעמד, קמו וטפחו להם לאלה השאננים והבוטחים על פניהם בראיות ובהוכחות ובמספרים ורשימות סטאטיסטיות:  כך וכך נדדו לשם, כך וכך נדדו להתם, וכך וכך כבר יושבים על הכלים ומקלם בידם.  והאחד מתוך חבורת-השועים, ר' שמואל הנגיד (פוליאקוב), קם ואמר:  אם להגרה, הלא יש ארץ רחבת-ידים בערבות אחאלטֶקי, שנכבשה לפני "הגנראל הלבן" שלנו;  יבואו פליטי קיוב ואודיסה ויאחזו בה, ולנו תהיה צדקה, כי נהפוך אדמה שוממה לשדמות פוריות.

ולוואנדה קורא ושומע את הדברים ולבו מתחמץ בקרבו מעצמת הכאב ומגדל העלבון.  והתחיל לוואנדה ממטיר אש וגפרית על זאטוטי בני-ישראל, העבדים ברוחם ובשרש נשמתם, המתרפסים לפני לוחציהם ונושקים את השבט המפליא את מכותיהם.  בעת ההיא עזב לוואנדה את מערכת "הרוסקי ייברי", שנהה אז אחרי השועים והאלופים, שפסח על שתי הסעיפים ולא ידע לבחור דרך עמו, ועבר לעבוד ב"ראזסווט", שהתרכזו מסביבו גדולי בעלי-הכשרון מן הסופרים, אשר כבר יצאו מתקופת הספיקות והפקפוקים ואחזו ברמה את הדגל העברי-הלאומי כרוך ברעיון שיבת בנים לגבולם.  לוואנדה נספח אל מחנה העברים הלאומיים האלה, אבל עדיין לא נטה אחריהם ברעיון ישוב ארץ-ישראל.  הוא עוד אחז בדעתו, כי פתרון שאלת המולדת צריך לצאת מתוך העם, וכראותו, כי ההמונים נושאים את נפשם אל הארץ החדשה, האמין, כי אך אמריקה נועדה להֵעָשות מולדת לישראל.

כך הלך ונמשך עד שנת 1882.  אז היה מעשה, שביום אחד בא לבקר אותו מַכָּרו משכבר הימים מחאַרקוב, שהתכונן לצאת עם כל בני ביתו לארץ-ישראל על מנת לקנות בה אדמה לעבדה ולשמרה.  מתוך שיחתו עם אותו האיש, שהיה מסור לציון בלב ונפש ועם זה גם דברן מצוין, נתברר ללוואנדה רעיון ישוב ארץ-ישראל בכל היקף הפירספיקטיבה ההסטורית שלו, ומאז נעשה חובב-ציון נלהב.  באחד ממכתביו כתב אלי לוואנדה:  "לא סמולנסקין בעל "השחר" וגם לא חברי סופרי "הראזסווט" משכו את לבי לרעיון תחית האומה הישראלית על אדמת אבותיה, אלא אותה המשפחה היהודית מחאַרקוב"...

--------------

VI.

בחורף שנת תרמ"ג עברתי דרך ווילנה, ואז התודעתי ראשונה אל לוואנדה.  בעת ההיא כבר היה לוואנדה רוח החיה בחברת חובבי-ציון בווילנה, המוציא והמביא את כל עניניה ומחליף אגרות בשמה עם ראשי העסקנים בערים אחרות.  על פי דרכו ברח מכל התמנות פומבית, ונשיא ועד-ההנהגה של החברה היה בתחלת הִוָסדה בשנת תרמ"ב נחמיה נאטאנסון, איש עשיר ומשכיל ומליץ בלשון העברית וכותב לפרקים מאמרים ב"השחר" ואַחריו עברה הנשיאות לרש"י פין;  אבל שניהם היו נגררים תמיד אחרי לוואנדה ומימיהם לא עשו דבר מבלי המָלך בו תחלה.  באותו זמן נמצאו כל חוטי-התנועה, ובגליל הצפוני-מערבי ביחוד, בידי לוואנדה.  הוא לא הניח דבר קטן וגדול במחיצת העבודה לטובת רעיון ישוב א"י, שלא התענין בפרטי-פרטיו, החל ממעשה פרופאגאנדה בפה ובכתב עד קבוץ פרוטות נחשת בהזדמנות של "ברית-מילה" וכדומה.  בישוב א"י צמצם את כל מעיניו, ורעיון זה היה שיחו והגיגו עם כל מי שסר אל ביתו.  עם סופרים ועסקנים צבוריים חשובים מן המטרופולין ומערי-המדינה, שהיו עוברים דרך ווילנה ובאים לבקר אותו מפּני הכבוד, לא בחר לו ענין אחר לענות בו מלבד רעיון יא"י.  מאושר היה בעיניו אם עלה הדבר בידו להשפיע על האחד או על השני ולהטות את לבם אל האידיאה.  באחד ממכתביו אלי הוא מבשר אותי מתוך שמחה מרובה, כי המשורר יל"ג היה לפלשתיני נלהב;  במכתב שני הוא כותב לי כדברים האלה:  "לפני שני שבועות בקר אותי אחד מעורכי-הדין המושבעים הפטרבורגיים.  נכנסתי אתו בשיחה על דבר חבת-ציון, ודברי עמדו לי להלהיב את רוחו כל כך, עד שבלי שום הצעה מצדי נעשה חבר לאגודתנו ובאותו מעמד נתן על ידי שנים-עשר רובל, ולא עוד, אלא שגם הבטיח אותי להשפיע על לאנדוי, כי יתיחס אל הרעיון ביתר רצון.  אפשר, כי זהו שגרם, שהתחיל "הוואָסכוד" מדבר עתה בלשון אחרת?  בלשון אחרת מדבר עתה גם "הרוסקי ייבריי".  כנראה, אין רוח שני העתונים הללו נוחה מזה, אבל סוף, סוף בעל כרחם יענו אמן.  חג היום, תהלה לאל, ברחובנו, ושונאינו ילבשו בשת".  במכתב שלשי הוא כותב:  "מה שנוגע לה"רוסקי ייברי" אין הלה מדבר לעת עתה על דבר ארץ-ישראל כלום, וזהו בוודאי מפני שהד"ר קאנטור, שהבטיח אותי הבטחת-אמונים (торжественно обѣщалъ) להיות פלשתינאי, נסע אך בשבוע שעבר לפטרבורג, הוא לא נגש עדיין למלאכתו במערכת".  מכל זה אנחנו רואים באיזו מסירות עמוקה התאמץ לוואנדה לעשות נפשות לרעיון הישוב, ואמנם עובדה היא, כי רבים נכנסו אליו אסימילאטורים גמורים או למחצה, ונפטרו ממנו לאומיים נלהבים.

ללוואנדה, כמו לכל יתר חבריו בחבת-ציון בזמנו, נצטמצם רעיון הישוב רק בגאולת-הארץ, במה שקוראים היום עבודה מעשית, ראַלית.  העיקר היה בעיניו קנית חלקות-אדמה בא"י לצרֶך העמדת אכרים יהודים על הקרקע.  כל משפחה מישראל, העוקרת את דירתה לא"י בכונה לקנות שם אדמה על מנת לעבדה ולשמרה, נחשבה לו אריח בבנין הישוב.  ברוח זה נהל את הפרופאגאנדה שלו, וכך דרש גם מאחרים, העוסקים בתעמולה, כי יעוררו ביחוד את בעלי-היכלת שבקרב העם לקנות נחלות-שדה בא"י ולהתישב עליהן.  יסוד הצדקה שבישוב העברי בא"י היה לו למרת-רוח, ולא הסכים אליו אלא מהכרח.  את עיקרי דעתו זו בירר לוואנדה פעם אחד במעמד שלי לפני המגיד-דמתא הווילנאי ר' יעקב יוסף (שנדד אח"כ לאמריקה ושמש בכהונת רב-הכולל בניו-יאָרק) והבדחן המפורסם אליקום צונזר ממינסק, שנזדמנתי אתם יחד במעונו.

ויום-טוב היה לו ללוואנדה, אותו היום שנתבשר בו, כי פה ושם מסתדרות משפחות לצרך היציאה לאר"י, כדי לעסוק בה באכרות, ויען כי עפיה"ר היו המשפחות האלה מקרב היהודים היראים, נטה לוואנדה להאמין, כי עתיד רעיון ישוב א"י להתגשם במעשה אלא רק ע"י האורטודוקסים, וכי אין תקוה לו מן הנאורים, וביחוד מן הצעירים, שכחם יפה רק במליצות וראָמות ובפטפוט-שפתים, ואין כחם יפה במעשים מוחשיים.  עבר עוד איזה זמן ולוואנדה התיאש מעבודת הצעירים לגמרי.  יאוש זה עולה ובוקע מתוך הדברים האלה, שכתב לי לוואנדה במכתבו מיום 2 ספטמבר שנת 1883:  "כבר הגיעה השעה, שבראש התנועה יתיצבו אנשים מיושבים ובעלי-השפעה;  אם אין, תשתקע הדעה או שתלבש צורה לקויה.  הצעירים כבר מלאו את תפקידם.  הם הקימו שאון בשעה שהיה צורך בשאון זה, היינו, בשעה שהיה העם נרדם, וצריך היה להעירו מתרדמתו.  הצעירים העירו את העם – ותשואות חן חן להם.  אבל עתה השאון, מלבד שלא יועיל, גם יזיק;  עתה – "עת לעשות, עת לבנות", ואין הצעירים יכולים וגם צריכים לעסוק בבנין, כי אם ירשו להם את הדבר, אז יבנו מגדל בבל, והיה לנו "דור הפלגה" ממש.  לפיכך אני אומר, כי חובת הצעירים היא לנטות מעט הצדה ולפנות את מקומם לאנשים יותר מבוגרים".  כשנסיתי לחלוק על דעתו זו של לוואנדה ולטעון כנגדו, כי דוקא הצעירים הם נושאי כל תנועת-עם, וכי האורטודוקסים עלולים, להפך, להלביש את הישוב הארצי-ישראלי לא את הצורה הראויה והמבוקשת, ערער עלי בדברים האלה:  "להכּנס בויכוחים ע"ד מעלותיהן ומגרעותיהן של מפלגת הפרוגרסיסטים והקונסרבאטורים, - דבר זה אינו שוֶה בעיני גם באבּוד זמן כל שהוא.  אתה דן על יסוד הדברים הידועים לך, ואני דן על יסוד הדברים, הידועים לי, ולא נחזיר איש את רעהו מדעתו.  הריני רוצה רק להעירך על עובדה זו, כי מתחלת התעוררות התנועה הפלשתינאית עד היום הזה יצאו, יוצאים ועושים הכנות ליציאה לא"י רק הקונסרבאטורים, המדברים מעט ועושים הרבה, והפרוגריסיסטים עושים דוקא את ההפך.  הנה אך זה מעט קבלנו מאת הועד המרכזי של ביל"ו בירושלים מגלת-ספר משופעת בפראזות מצלצלות יפה ובפרחי-הוד של המליצה המזרחית, אבל עניה מאד בתוכן ממשי, באופן שאין אנחנו יודעים מה להשיב על תרגיל ססגוני זה.  אם יש באותו תרגיל כדי לעניין, אין זה אלא רק בהוכחה שהוא מוכיח אותנו, כי החלוצים שלנו עומדים עד היום על אותה נקודה, שעמדו עליה לפני שנה:  הם אינם בורחים מן המעשה, אבל כלום אינם עושים.  אבל מה תאמר לאותה עובדה, שאין אני שומע מצד חברי אגודות הצעירים המבקרים אותי, כי האחד או השני מהם מכין את עצמו לצאת לארץ-ישראל?  אבל לעמת זאת מספרים לי תדיר חברי האגודות מבעלי הדור הישן:  פלוני כבר עקר מושבו לפלשתינה, אלמוני עושה עתה ליקבידאַציה לעסקיו, והשלישי שלח ציר מיוחד לארץ-ישראל לקנות בשבילו חלקת אדמה, לבנות עליה בית ועוד.  זהו הדבר, שאני נותן ערך כל כך חשוב להזקנים או להקונסורבאטורים, אשר רק בהם אפשר לבטוח, כי הם יגשימו את הדעה הפלשתינאית בפועל".

לוואנדה לא היה ממעריצי ביל"ו וכמה טעמים לדבר.  קודם כל שנא תכלית שנאה את המליצות ואת צלצלי-השמע ויבכר על פניהם את המעשה היותר פעוט.  הסער אשר הטילו הקאנדידאטים לבילויי"ם בעתונות העברית והרוסית בעודם יושבים בחארקוב, הטלגרמה המרעשת, שנתפרסמה על ידם ב"הגולוס", כי "חמש מאות סטודנטים יהודים עומדים הכן לצאת לא"י ולהתנחל בה בתור עובדי-אדמה" בעוד שסוף סוף עלו מהם לפלשתינה רק תריסר צעירים, ואף הללו תחת לנסוע ישר לארץ-ישראל ולאחוז שם תיכף באת ומחרשה, היתה ראשית פעלם ליסד לשכות מרכזיות בקונסטאנטינופל ובירושלים, שעיקר עבודתן נצטמצמה בשלוח מכתבים חוזרים ומגלות עפות נלהבות אל יהודי-הגולה, -- כל אלה עשו על לוואנדה רושם קשה מאד.  בכל העבודות הצבוריות בקש לוואנדה צניעות והסתר-דבר, ופרסומא מלתא ואסתרא בלגינא באיזו צורה שתהיה עוררו אצלו יחס של חשד.  לוואנדה, שבעצמו היה אידאַליסט, לא ידע לתת את המס הראוי להתלהבות הלאומית האידאַלית, שתקפה בעת ההיא את הבילויי"ם הצעירים.  לוואנדה לא שם אל לב, כי אותו השאון, שהוא קובל עליו במרירות על כך מרובה, אינו בא מתוך החפץ להרעיש את העולם ולזרוק אבק בעיני הבריות, אלא שהוא יוצא ונובע מטבע דמם החם והרותח של בני-הנעורים, המבקש לו בטוי מתוך שאון סואן ברעש.  על יְפִי בטוי זה של התפעלות צעירים, שהקסים כל כך את הרצל, לא עמד לוואנדה בשעתו.  הדברים הגיעו לידי כך, שבזמן ידוע התיאש לוואנדה מן הבילויי"ם לגמרי.  באותה העת כתב לי לוואנדה:  "השאלה על דבר ביל"ו לא נפתרה לנו עדיין, מפני שאין לנו שום מפתח לפתרונה.  מודיעים אותנו רק:  כך וכך כסף נחוץ לכונן מעמד לאותם החלוצים, כביכול, אבל אין מודיעים אותנו, אם ראויים הם הללו בכלל, שנכונן להם מעמד?  אין כותבים לנו אם עובדים הם, אם מוכשרים הם לעבודה וגם רוצים לעבוד? מספּרים לנו רק זה, כי הם מקבלים כל אחד פראנק ליום בתור לחם חסד.  אם כן הדבר, אם עד כה אינו יכולים עדיין להרויח את הפראנק הזה בעמל כפם, והפזמון שהם מפזמים בעתונים ע"ד "זעת אפים" ו"עבודת-פרך" אינו אלא – "מיטב השיר", איזו צדקה יש להם לדרוש מאתנו יחס של תשומת-לב?  את כל מה שאנו צריכים ושאנו מחויבים לעשות מצד התביעה המוסרית הוא:  לתת להם כסף כדי הצרך להוצאת דרכם חזרה לרוסיה.  מימי לא הייתי מחסידי הבילויי"ם, ותמיד מצאתי, כי השאון שמקימים על אודותיהם אצלנו, אינו אלא שאון בגלל דברים בטלים.  אין אני מבין כלל, מה כל החרדה הגדולה הזאת, שאתה ופרידברג (הסופר ה"ש ב"המליץ") "חרדים כל כך למצבם?"  לוואנדה השפיע בדבר זה גם על הד"ר פינסקר, ואז סר לבו גם הוא מאחרי הבילויי"ם, ומי יודע אם היתה לנו היום בארץ ישראל המושבה "גדרה", שהוחג אצלנו לפני שנים אחדות את חג יובל-השלשים להוסדה ע"י הבילויי"ם, אלמלא הכריעו אז את הכף לטובת החלוצים הצעירים הנזכרים שלשת עסקני הישוב הללו:  וויסוצקי, לילנבלום ושפ"ר.

----------------

VII.

אני התודעתי ראשונה ללוואנדה בסורי לווילנה, על דרכי מהעיר הפרוסית ליק, מקום יציאתו של ה"מגיד".  בעת ההיא קרא לוואנדה את ה"מגיד" בתמידות, מפני שהיה אז העתון היחיד והמיוחד, ששמש כלי-מבטא לחובבי-ציון ומקור ראשון לכל הידיעות על דבר הנעשה במחיצת הרעיון בגולה וא"י.  לפיכך התעניין לוואנדה לדעת את שלום העורך ר"ד גורדון ואת מצב ה"מגיד", באיזה סכום של אקזמפליאַרים הוא נפוץ בעולם, וברוסיה ביחוד, ועוד.

במרוצת דבריו מסר לי לוואנדה על דבר יחוסו אל העתון העברי הראשון הזה בזמנים שונים.  דבר יציאת ה"מגיד" נודע ללוואנדה עוד בשנות החמשים האחרונות, בהיותו יושב ולומד בבית מדרש-הרבנים שבווילנה, אבל את העתון גופו לא ראה עד בואו לשמש בכהונת מורה בבית-הספר אשר להממשלה במינסק.  סוכן ה"מגיד" באותו זמן היה המומר המפורסם בראַפמאַן בעל "ספר-הקהל" (Книга Кагала).  בראַפמאַן היה אז יהודי עדיין, מורה בבית-ספר של הממשלה, אברך עוסק בהשכלה, אוהב וכותב "מליצה", וביום אחד נכנס אל לוואנדה והציע לפניו לחתום על ה"מגיד".  אבל ימי חתימתו לא ארכו.  עברה עת קצרה ולוואנדה נעשה שונא גמור להעורך זילברמאן בגלל שהתחיל רודף ב"מגידו" באף ובחמה את השבועון העברי-רוסי "ראזסווט", שיצא אז באודיסה בעריכת יוסף ראבינוביץ.  לוואנדה, שהיה ראש עוזרי ה"ראזסווט" וידיד נאמן לראבינוביץ, בקש לנקום את נקמתם מאת זילברמאן, ובשביל כך אסר מלחמה על ה"מגיד" ונהל נגדו תעמולה נמרצת.  בעצתו הסתלק בראפמאן מן הסוכנות, וזה גרם, כי נתמעטו מאד חותמי ה"מגיד" במינסק.  מאז פסק לוואנדה לקרוא עברית כלל עד תקופת ימי ה"שחר".  הד"ר י"ל קאנטור מספר בזכרונותיו ב"השלח", כי הוא הוא שעורר ראשונה את לוואַנדה על חשיבות ערכו הספרותי של "השחר", ולי כתב באחד ממכתביו, כי רק מאַמריו הפובליציסטיים של סמולנסקין חזרו ומשכו את לבו אל הספרות העברית לאחר שהיה רחוק ממנה זמן רב מפני מעשה-זילברמאן הנזכר למעלה ומפני שנשתקע כלה בפטפטנות ריקה ובבטלנות, שהנפש היפה סולדת בהן.

באחת משיחותיו אתי בזמן יותר מאוחר על דבר העתונות העברית ספר לי לוואַנדה, כי מכל עורכי העתונים העברים בשנות הששים לא התעורר איש לפנות אליו בהצעה, שישתתף בעתונו;  יוצא מן הכלל היה חיים זליג סלונימסקי, אשר בגשתו ליסד את "הצפירה" בשנת תרכ"ב, פנה אליו במכתב-בקשה, כי יהיה בעוזריו.  לוואנדה מלא את בּקשת חז"ס וערך בשביל "הצפירה" מאמר קטן בלשון העברית ע"ד – "הכרמל".  באותו מאמר בקר לוואַנדה בקרת קשה וחריפה מאד את "הכרמל" ואת עורכו רש"י פין, שלא היה בעל דעות קבועות ונד לכל רוח, וחוה את דעתו בתור מסקנה אחרונה, כי לעתון אשר כזה אין זכות-הקיום.  סלונימסקי דן, כמובן, את המאמר בגניזה כדי שלא להקניט את פין, ובכל פעם שנזכר לוואַנדה בעובדה זו היה אומר:  ברם זכור חז"ס לטוב, כי לא נעשיתי על ידו מחבר עברי.

בשנת 1885, כשנתעוררה הצעה בפטרבורג לחוג את יובל הכ"ה לעבודתו הספרותית של לוואַנדה, מלא הסופר פרידברג את ידו לכתוב בשביל "המליץ" את תולדותיו.  אז בקשתי מאת לוואַנדה ונתן לי קצת חמר לעריכת הביאוגרפיה שלו.  אולם על פי דרישתו של לוואַנדה עצמו, שהסתלק מחגיגת יובלו הספרותי, לא נתפרסמו אז גם תולדותיו על ידי ב"המליץ".  אבל בתוך החמר, שקבלתי מאתו, נמצא גם מכתבו של חז"ס, שהזכרתיו למעלה.  את המכתב הזה העתקתי אז אל פנקס זכרונותי מלה במלה, ואני מפרסם פה את הדברים בתור תעודה היסטורית חשובה לתולדות העתונות העברית ככתבם ובלשונם:

ווארשא, י"ח שבט שנת התרכ"ב.

"לכבוד הרב החכם המפורסם לתהלה ולתפארת, אוהב עמו ומרים קרנו בכבוד, אדם בר לבב, מורה ומרביץ תורה ל. לעוואַנדע, נרו יאיר.

"בידעי את אהבתך הגדולה ומסירתך לעמך ולשפתו היפה, וגם את אדיר חפצך "לראותו מתרומם במעלות החכמה וההשכלה, אני ממהר להודיעך לגודל שמחתך, כי עלתה בידי בעזה"ש לקבל רשיון להוציא מכתב-עתי בשם "הצפירה", כשתראה לעונג נפשך בהודעה הלוטה בזה.  שם תראה את מטרתי "ושיטתי – להפיץ אור מדעים הנחוצים בין אחינו ולעורר בתוכם את האהבה לשפתנו היקרה, לדעת ולהשכלה בכלל.

"עתה, גבר חכם בעז!  צא לעזרת אחיך, כבדני נא במאמריך הנכבדים בספרות העברית ובכל ענפי-המדע ואענדם עטרת-צבי למכתב-עתי.

"תקותי תאמצני, כי תישר "הצפירה בעיניך ותדבק נפשך בה לאהבה ולהפיצה בין ידידיך הרבים והנכבדים, למען אוכל להוציא אל הפועל את כוונתי הטובה כחפצך וכחפץ מכבדך עוז

חיים זעליג סלאנימסקי".

לעזרתו הספרותית של לוואַנדה פנה גם הר"ן סוקולוב בגשתו להוציא את "האסיף" שלו.  במכתבו אלי מיום 31 יאנואר שנת 1884 כותב לוואַנדה:  בימים אלה קבלתי מכתב מאת מר סוקולוב, המודיע אותי על דבר מחשבתו להוציא לשנת תרמ"ה הבאה קובץ ספרותי, והוא מבקש ממני, כי אשלח לו איזה ספור, ויתרגם אותו בעצמו אל הלשון העברית.  אַני הסתלקתי מן הכבוד הזה, אבל יעצתי אותו, כי יבחר לתרגום בשביל הקובץ, שהוא עומד להוציא, אחד מציורי-העבר שלי". 

לוואַנדה היה נכסף ומתגעגע תדיר לראות את יצירותיו מתורגמות עברית, וכמה פעמים הביע לי את צערו על שנשארו ספריו חתומים מאת ההמון הרב והעצום, שאינו נזקק ללשון הרוסית.  באמצע שנות השבעים התעורר מאליו סופר אודיסאי אחד, יהושע רייציסזון שמו, ובלי נטילת רשות קודמת מלוואַנדה תרגם את ספורו "דיפו באקאלייניך טאוואראוו" לעברית בשם "המרכלת".  אבל התרגום העברי היה כל כך פגום ולקוי, עד שלוואנדה עצמו לא הכיר בו את יצירתו.  עם זה קשט המתרגם את הספר בציורים קאַריקאַטוריים וגם נתן את תמונתו בראשו, וזה גרם ללוואַנדה עגמת-נפש הרבה.  קצת ספוק של רצון מצא לוואנדה לצערו זה בדברים המעטים, שהקדיש סמולנסקין ב"השחר" לתרגומו של רייציסזון.  סמולנסקין פטר את רייציסזון בבקרת קצרה, אבל נמרצת מאד.  בדבריו התוליים פקד על המתרגם את עון לשונו המשובשת וציוריו המגוחכים והתמונה הפוטוגראפית שלו.  אבל סמולנסקין זרק בבקרתו גם טפה מרה כנגד לוואַנדה, באמרו, כי אף המחבר עצמו לא עשה גדולות בספרו.  זה היה בשעה שנחשב סמולנסקין בעיני הקוראים כבר-סמכא בעניני-ספרות, ודעותיו נתקבלו כמושכלות שאין להרהר אחריהם, ואַף על פי כן לא עורר עליו שום טינה מצד לוואנדה.  "אם לשפּוט על "הדיפו" שלי עפ"י תרגומו של רייציסזון – כך אמר לי לוואַנדה פעם אחת – מלבד שלא עשיתי גדולות, גם הרשעתי לעשות, כי יצאתי להתחרות במהרי"ל מפראג ונהייתי אף אני יוצר גלמים כמותו" מאידך גיסה היתה נחת-רוח ללוואנדה לראות את ספורו "דיפו" מתורגם ללשון היהודית מאת אייזיק מאיר דיק בשם "ר' שלמה'לי דער פער פון דער קהלה".  זה היה תרגום מדויק, אף כי מקוצר קצת.

צערו זה של לוואנדה על הדבר, שאין מבעלי-הסגנון העברים מתעורר לתרגם את ספוריו עברית, מובע במרירות מיוחדת באחד ממכתביו שכתב אלי בקיץ שנת 1886 על דבר שלשה תרגומים מספוריו הקטנים של קארל עמיל פראנצויז, שפרסמתי בעת ההיא בדפוס בקבץ מיוחד.  "בשעה שספוריו ההמוניים הגסים של פראנצויז – כך כתב אלי לוואנדה בנוגע לתרגומי זה – שאין בהם לא רגש ולא אמת ולא טפוסים, תורגמו כולם ללשון העברית, ציורי אני, המצוינים באמתות פוטוגרפית ובאמנות יתרה, מחכים עדיין למתרגמים.  אפלו אם יכתוב פראנצויז עוד עשר שנים מסופקני אם יוכל להתרומם גם למעלת ספּורי הראשון "דיפו", יען כי הוא בלטריסט ובעל עין בוחנת, כמו שאני הנני אמן במחולות".  בתהלת-עצמו זו, אשר, כמו שידוע לי וגם לאחרים, לא היתה כלל ממדותיו של לוואנדה, שהיה בורח כל ימיו מן הכבוד ומן ההתהדרות, נתבטא צערו המרובה על הדבר, שמחוסר מתרגמים אין ספוריו נעשים קנין להקהל הקורא עברית.  וראוי להעיר על עובדה זו, כי לוואַנדה מצא ראויים לתרגום עברי לא רק את ספוריו הוא עצמו, כי אם גם את ספורי בהרב.  באחד ממכתביו הציע לפני לתרגם עברית את ספורו של בהרב "כתב-יד עברי" (יעוורייסקי מאנוסקריפט).  כשהעירותי אותו בתשובתי, כי מוצא אני עלבון ללשון העברית להשתמש בה לתרגום ספרו של מומר, שאל אותי במכתב בתמיה:  "מה לך ולאישיותו של המחבר, אם אין בספרו שום דבר מעליב את היהודים והיהדות?  ויתר על זאת:  כלום מומר הוא בהרב?  שבעים ושתים שנה היה האיש יהודי, ונוצרי – אך שלשה חדשים".

תשוקתו זו של לוואנדה לראות את יצירותיו מתורגמות ללשון העברית, נתמלאַה רק בשנות חייו האחרונות.  המתחיל בדבר היה א.ש. פרידברג, ששתרגם ראשונה ב"המליץ" את מאמרו הפובליציסטי ע"ד "מהותו של רעיון חבת-ציון", שנתפרסם בקובץ הרוסי "פּלשתינה" (הוצאת וואַסילי בּרמן) ואח"כ את ספּורו "עיר ובהלות", שנדפס "בכנסת ישראל" של שפ"ר כרך ראשון.  אחריו תרגם כותב הטורים האלה את ספורו "אברהם בן יוסף", שנתפרסם אף הוא ב"כנסת ישראל" שנת תרמ"ח.  מספורי זה בתרגום שלי קרא לוואנדה רק את עלי-ההגהה של הגליונות הראשונים, שהיה שפ"ר שולח לו עפ"י בקשתו על הסדר.  את הספור כולו בעברית לא קרא, כי בצאת "ספר הכנסת", שנדפס בו, כבר מת.

על זה צריך להוסיף, כי לוואנדה מצדו הביע לי כמה פעמים את חפצו, לתרגם ללשון הרוסית את מיטב היצירות העבריות של אותה העת.  גם בקש ממני, כי אציע לפניו רשימה של ספורים עבריים הראויים לכך, אנכי העירותי אותו על ציורים עבריים אחדים הראויים, לפי דעתי, לתרגום.  אבל עבר איזה זמן ובאחת משיחותיו אתי הודיעני, כי לאחר חפוש מעולה בספרות העברית לא מצא אפילו ספור אחד כתוב בכשרון לתתו לפני הקהל האירופאי.  באותו מעמד העיר אותי לוואנדה על התרגום הרוסי של המובחר שבספורי סמולנסקין "קבורת-חמור", שנתפרסם ע"י מרדכי בן הלל הכהן ב"ראַסווט, ושעל ידו נעשה הספור יצירה משעממת ונופלת למשא על הקורא.  עם זה אמר לי, כי לעֻמת זאת הוא מוצא כמה יצירות אמנותיות בספרות היהודית וכי ביחוד נמשך לבו מאד אחר "הסוסה" של מנדלי מו"ס, וכי כבר נכנס במשא ומתן ע"ד אותו תרגום עם לאנדוי עורך ה"וואָסכוד".  אבל בעת ההיא כבר חלה לוואנדה את מחלתו אשר מת בה ולא השפיק גם לגשת אל תרגום "הסוסה".  כעבור איזו שנים נתפרסמה אמנם "הסוסה" בלשון הרוסית בחוברות ה"וואָסכוד", אבל לא ע"י לוואנדה, כי אם ע"י מתרגם אחר, שלא חתם את שמו על תרגומו.

------------------

VIII.

עניו וצנוע ונחבא אל הכלים היה לוואנדה כל ימיו, וזוהי סבת הדבר, שלקהל העברי הגדול לא נודע כמעט כלום מה שפעל ועשה האיש הזה גם בתור עסקן עובד עבודתו לרבים.  את פעולתו הנמרצת במקצע הפצת ההשכלה, בתור מורה שלא על מנת לקבל פרס בין חובשי בתי-המדרש והישיבות במינסק, כבר הזכרתי באחד הפרקים הקודמים.  בשנות הששים הראשונות, בבואו לשמש בכהונת יהודי מלומד על יד הגנראַל-גוברנאַטור נאַזימוב בווילנה, אירע מאורע של עלילת-דם בעיירה שאַווליאַני שבפלך קובנה.  יהודי חיט ענה באחיו בני אמונתו תושבי עירו עדות-שקר, כי רצחו ילדה נוצרית, כדי להוציא את דמה לצרֶך מצותיהם, והימים היו ימי חדש ניסן וחג הפסח ממשמש ובא.  ותהי העת עת צרה לא רק ליהודים תושבי שאַווליאַני בלבד, כי אם גם ליהודי המדינה כלה.  אז שלח הגנראַל נאַזימוב את אחד משלישיו, הנסיך טולסטוי, ואת לוואנדה לעשות חקירה ודרישה בדבר.  בשאַווליאַני מצא לוואנדה את רוח ההמון הקאטולי הולך וסוער מאד על היהודים, כי נמצאו אגיטאטורים מסיתים, אשר הרחיבו העמיקו את מדורת השנאה, והסכנה הלכה הלוך וגדלה משעה לשעה.  התחלת החקירה והדרישה היתה קשה מאד, כי היה הענין מסובך ומפותל ברֶשת של שקרים וכזבים, אף השתרגו והתלכדו אלה באלה כפקעת-חוטים, שתחלתה וסופה נעוצים זה בזה.  אבל לוואנדה בחריפות שכלו מצא דרך אל האמת בתוך רקמת-השוא וקורי-האפעה.  במשך שלשת הימים שישב בשאַווליאַני עלתה בידו להוציא לאור תעלומות כל חומסי-הזמה ויעש תשועה גדולה ליהודים.  בשובו מדרכו התכוננו ראשי עדת היהודים בווילנה לערוך לכבודו קבלת-פנים פומבית נהדרה מאד בהשתתפות באי כח הקהלות הישראליות אשר בכל החבל;  אבל לוואנדה הסתלק מן הכבוד הגדול הזה, אשר אמרו לחלק לו ברבים.  במכתב שכתב לוואנדה בעת ההיא לידיד-נעוריו ש. זאַלקינד במינסק (שנשא אח"כ משרה באחד הדפארטאַמנטים של הסינאַט ומת בסוף שנות השמונים בווילנה, במקום שהיה עורך-דין מושבע), הוא קובל על נכבדי יהודי ווילנה, שמיום בואו משאַווליאַני אין פוסקים משלוח לו בקבוקי-יין לאות יקר וגדולה, וביתו מלא המוני אנשים ונשים מכל שדרות העם, הבאים להביע לו תודה וברכה.  "אין הללו מרגישים – כותב לוואנדה – כמה הללו מעליבים אותי במעשה הזה, שהם עושים לי, בשעה שאין אני ראוי לכך.  דומה, כאלו להָתֵל בי הם מתכוונים".

שנת 1865 היתה עידנא דריתחא ליהודים תושבי החבל הצפוני-מערבי, כי נתעורר עליהם קטרוג, בתחלה בחלק ידוע של העתונות הרוסית הבירונית, ואח"כ גם בספירות, שחִבָּה יתֵרה נודעת מהן להרוח הפולני, והן מסייעות במדה מרובה לחזוקו ולהתפתחותו בגליל כולו.  אז נוסד בווילנה מטעם הממשלה ועד מיוחד לחקור ולדרוש בפרטי יחס יהודי-החבל אל הפולנים מימי המרד האחרון של שנת 1863 ואילך.  על פי הצעת הגנרל-גוברנאטור נאַזימוב נכנס גם לוואַנדה בתור חבר אל הועד הזה.  ההרצאה המפורטת, שהרצה לוואַנדה לפני חברי-הועד על אודות יחוסי היהודים אל הרוסים והפולנים, עשתה עליהם רושם נמרץ מאד.  כרושם הזה עשתה ההרצאה הנזכרת גם בסוד שרי-מעלה בפטרבורג, שנמסרה להם בהסכם הועד.  סוף דבר היה, כי נתקבלה באותו ועד שורה של החלטות להטבת מצב יהודי החבל הצפוני-מערבי.

בשנת 1868 התעוררה בגליל הצפוני-מערבי תנועה של שנאה אל היהודים.  העתונות המקומית נעשתה אנטישמית, יום יום הטילה את ארסה ביהודים, ועל הסדר הציעה הגבלות משונות בזכיות שלהם.  באותו זמן היה פוטאַפוב גנראל-גוברנאטור בווילנה, והוא מצא לנכון להפקיד ועד לעניני-היהודים ולהכניס אליו גם את לוואַנדה.  בועד זה נזדמן לוואנדה עם מכירו משכבר הימים המומר בראפמאַן, שכבר התחיל בעת ההיא מעליל את עלילותיו המחפירות על בני עמו מלפנים.  הזדמנות זו בכפיפה אחת פנים בפנים עם בראפמאן, אשר קודם שהשתמד היה במשך שנים הרבה אחד מידידיו הנאמנים והיותר מקורבים, וכמעט שלא זזה ידו מתוך ידו, דִכְּאה את רוח לוואַנדה מאד.  לוואַנדה שהיה מטבעו אדם חם-המזג ונוח להתרגש, לא יכל להסתכּל בקרת-רוח בפני הבוגד הזה, שעוד לפני שנים אחדות נחשב לאיש-סודו וגבר-עמיתו, ובהזדעזעות-עצבים שמע את דברי- האֶרֶס שלו על היהודים והיהדות.  כֻּלי מדוכא ורצוץ-נפש – כך ספר לי לוואַנדה פעם אחת – הייתי שב לביתי מכל ישיבה של אותה קומיסיה.  בלשון עכשוב כזו, שדבר בה בראפמאן על היהודים, לא דבּר אף אחד מן הנוצרים חברי-הועד.  כל מלה היתה טבולה בחמת-פתנים וכל הגה היה חץ-רעל ללבי.  ואלו דבר האיש נכונה – החרשתי, אבל כל דבור ודבור שיצא מפיו, היתה עלילת שוא, עלילה בדויה מלב אח נפשע יועץ-בליעל.  יש שנדמה לי כי עוד רגע אחד ושנים וידי תוּרם מאליה ותטפח לו לבן-מֶמֶר זה על פניו, אבל נבעתי מפני הרעיון ואסוג אחור.  ותהי זו נחמתי, כי מדי דברי אני לא העיז בראפמאן לפצות פה ולא טען כנגדי כלום, אף כי לא גרע כל העת את עיניו ממני".  אם גם תוצאות הועד הזה היו בסופן לטובת היהודים – הרבה גרם לכך לוואנדה.  אבל הוא השתמט בכל עת מן הפרסום, וזהו הדבר, כי גם ב"כרמל", שהובאו בו ידיעות ע"ד מעשי הועד הראשון של שנת 1865, ואף ב"המגיד" שנתפרסמו בו פרטים ע"ד פעולות שני הועדים, לא נזכר על אודות לוואנדה ועל מה שעשה כלום.

כל החמר, שנמסר מצד עסקני-היהודים אל הקומיסיה "האגנאַטיובית" הידועה, שנתועדה בפטרבורג לאחר הפוגרומים של שנות השמונים, נערך ע"י לוואַנדה.  לתכלית זו נוסד אז בווילנה ע"י טובי העסקנים הצבוריים היהודיים ועד של הכנה.  הועד הזה עמד תחת הנהגתו של לוואנדה, שעפ"י עצתו והוראותיו והשתתפותו הוא עצמו נעבדו ונתחברו כל ההרצאות ומגלות-הספר, שנשלחו לפטרבורג לצרך הקומיסיה הנזכרת.  עבודתו זו של לוואנדה, שהשקיע בה הרבה עמל ויגיעה וזמן מרובה, היתה ידועה בזמנה רק ליחידי-סגולה, מפני שנעשתה על ידו בחשאי ובלי קולי-קולות ובהסתר דבר מסופרי העתונים.  כל כך הסתלק האיש מן הפרסום ומן הפּופּולאַריות של הרחוב.

-----------

IX.

בתחלת קיץ שנת 1885 נתעורר הרעיון אצל מכבדי לוואַנדה בפטרבורג לחוג את יובל החמש ועשרים שנה לעבודתו הספרותית.  האיניציאטיבה בדבר זה יצאה ממערכת "הוואָסכוד".  כשנודע ללואנדה דבר זה שהחליטו לעשות חושבי-שמו שבמטרפולין ושכבר נכנסו במשא ומתן על אודותיו עם העסקנים בערי-השדה, מהר ופרסם ב"הוואָסכוד" השבועי מחאה נמרצת נגד הכבוד הזה, שאומרים לחלק לו.  אבל בפטרבורג לא אבדה תקוה עדיין להרבות רעים על לוואנדה ולהשפיע עליו שיסכים לחגיגת יובלו, וגם לאחר שנתפרסמה מחאתו בדפוס, לא פסקו שם מהמשיך בחשאי את התעמולה לאותו צורך בערי-השדה.  בין הסופרים, שהתאמצו אז להטות את לב לוואנדה, שלא יתנגד לחגיגת יובלו, היה גם המשורר יל"ג.  הריני להביא בזה קטעים מעניינים לקוחים מן המכתב הרוסי, שכתב יל"ג אל לוואנדה באותו ענין:

". . . אני כתבי לך אז (מכוון לזמן חגיגת יובלו בשנת 1884), כי מביט אני אל מעשה זה של מתן כבוד לסופר, שלא נעשה אצלנו דוגמתו עד כה, כעל קוריוז או כעל בטוי הרצון מצד הקהל העברי להתהדר כנגד אומות העולם, כאדם האומר:  הביטו וראו, גם אנחנו יש לנו למי לחלק כבוד.  אני הבטתי אז על הדבר רק מתוך סקרנות של רואה מן הצד.  לא התרגשתי למראה התשורות, אשר הגישו לי ולא קלקלתי את קיבתי כמשתה, אשר ערכו לכבודי, בחשבי, כי בכל אלה המלאכותיות מרובה על האמת.  אולם כשהקריאו לפני את הטלגרמה שלך, נגעו הדברים אל לבי מאד, ואז נוכחתי, כי התעוררה אמנם בתוך הקהל שלנו הכרה, הראויה ללהחשב כשהיא לעצמה לסימן של פרוגרס ויקיצה.  בדעתי אותך בתוך מחנה נושאי-הקולטורה והסופרים שלנו בתור האדם היחיד והמיוחד המצטיין ביושר לבבו, שאינו שוחה עם הזרם ואין יודע חנף, החלותי חושב מתוך גאון קצת, כי אפשר שנעשו על ידי באמת איזו מעשים טובים, ושמחתי לראות, כי הכיר הקהל שלנו את הדבר ורצה פעלי.  ועתה אני שואל אותך, ליאוב אוסיפוביטש יקירי, מפני מה הנך מודד אותך עצמך לא במדה שמדדתי אותי?  מפני מה אינך מניח, כי עושים אנחנו מה שעושים בתוקף אותה ההשפעה ואותה ההכרה הישרה, שדברו מתוך גרונך ביחוסך אלי?  בשביל מה אין אותם הדברים שדרשת בשבחי אני, הולמים גם אותך?

". . . ואני צועד עוד צעד אחד ואומר לך, כי הרעיון שנתעורר אצלנו לערוך חגיגת-כבוד לזכר עבודתך הספרותית הוא צודק יותר מצד החיים ומצד ההסטוריה מחגיגה, שנערכה לכבודי אני, ושאתה הגינות עליה כל כך.  סופרים וחרזנים עברים היו בישראל מימי צמיחת הלשון העברית, החל מלמך, שדבר עם נשיו בחרוזים, ומן הנביאים ובעלי התהלים והפייטנים וכלה בי עבדך.  חזון שכזה לא היה יקר-המציאות אצלנו, ומעולם לא הביע לו העם רגשי-הערצה, ולפיכך לא מן הצורך היה להוציא אותי מן הכלל ולהטיל קנאה בין אחרים.  אבל לא כן עבודה ספרותית פוריה ומהוללה בלשון המולדת.  בימי נדודיהם הארוכּים הראו היהודים לא פעם אחת את כח היצירה שלהם בלשונות אותם העמים, שטלטל אותם גורלם לתוכם, החל מן ההילינים וחכמי-ספרד, שכתבו ערבית, וגמור ביהודי זמננו בכל ארצות אירופה.  וזוהי העדה היותר נאמנה על כשרונות היצירה של העם העברי.  יוצא מזה, כי בנתינת כבוד למצוין שבין העברים-הרוסים יש ערך יותר מרובה ליהודים גופם, משיש בנתינת-כבוד שכזו לסופר עברי, שאין האנושות המקפת אותו יודעת ומכּרת אותו כלל.  ויתר על כן:  חגיגה זו, שאנו אומרים לערוך לכבודך, עלולה היא לשמש דימונסטראציה כלפי סריסי-הכשרון שלנו, שהתחילו לערוך חגיגות לכבודם על ידם עצמם ועל ידי רעיהם ורעותיהם.

". . . בכל לשון של בקשה אני מבקש ממך לבל תעמיד על דעתך בדבר הזה;  הניחה לנו, לכל הפחות, לשמוע את דעת הקהל, שלא תאחר בוודאי, להשמע במכתבים אל המערכת.  זה יהיה לנו לאות אם קלע רעיוננו אל המטרה, אם אין.  ואז נתיעץ מה לעשות".

אבל מכתבו זה של יל"ג לא החזיר את לוואנדה מדעתו, והוא נשאר עומד ברב תוקף בהתנגדותו הנמרצת לחגיגה הפומבית של יובלו הספרותי.  אף על פי כן לא הפריע זה את רבים ממכבדיו של לוואנדה בערי-השדה מהביע לו ברכה ביום חג יובלו בטלגרמות ובמכתבים.  מעניין מאד הוא הרושם שעשו הטלגרמות והמכתבים האלה על לוואנדה, ושהוא מביע אותו במכתבו אלי מיום 2 באווגוסט שנת 1885.

"אתה שואל אותי – כך כותב אלי לוואנדה במכתבו הנזכר – מה עשו מכבדי הווילנאיים בנוגע ליובל שלי?  לא כלום.  רק האדונים פין, גרשטיין, ושקלאַוור באו אלי לברכני, ותלמידי בתי-הספר הגישו לי אדריסה נלהבת בכריכה מהודרה מאד.  אולם הצעת קבוץ סכום-כסף לתמיכת סופרים עניים לא יצאה אל הפועל מפני סבה, שבשבילה לא חפצתי בכלל להכבד ע"י הווילנאיים, היינו, מפני שהם "דברים אחרים" מופלאים במינם, שאין בהם אפילו הצד הכשר הפרובלימאַטי. מאחר שהעשירים והאינטליגנטים התחילו שולחים איש איש, איש רובל אחד, ירקו האיניציאטורים ונערו את חצנם מן הדבר.  עכשו הם מודים, כי ידעתי מה שעשיתי בשעה שסלקתי את עצמי מהכּבד מאת העיר, שבה בליתי את כל שנות עבודתי הספרותית.

"אולם מערים רבות, גדולות וקטנות – מוסיף לוואנדה במכתבו – קבלתי טלגרמות, מכתבים ואדריסאות הרבה מאד, וכולם מביעים לי בדברים נמלצים ונלהבים, רגשי-השתתפות, הכרת-תודה ומשאלות של ברכה.  רושם נמרץ מיוחד עשו עלי שתי האדריסאות שקבלתי ממינסק, עיר-מולדתנו, האחת יפה מאד בלשון הרוסית בחתימת כל "הגבירים", החל מן הראפופורטים וכלה בהגינצבורגים, והשניה בלשון העברית בחתימת חובבי-ציון, והאדריסה מעיר נובואלכסנדרובסק (פלך קובנה) בחתימת כל האינטליגנציה המקומות וגם של המין היפה בכלל.  העתק מכל האדריסאות האלה לא אשלח לך;  אין צורך בכך.  לא היה זה מעשה-נימוס מצדי אלו הנחתי לפרסם אותן בקהל, מפני שההפרזה וההגזמה מרובות בהן על האמת".

הדברים האלה מעידים אל לוואנדה, כי מצד אחד נעים היה לו לראות, שהקהל העברי מכבד ומוקיר את פעלו הספרותי, ומצד שני הסתלק מהתכבד ומהתהדר ברבים ומעשות רקלאמה לעצמו.

-------------------

X.

מאמצע שנות השבעים ואילך נעשה לוואנדה בדרכי חייו הפרטיים חידה סתומה ליודעיו ומכיריו מקרוב.  האיש הזה, שקודם אהב כל כך את חבורת בני_האדם ושהשתתף תמיד בשקידה מיוחדת באספות וכנסיות של צבור ובהתודעות-רעים, נהפך ליושב-אהל כל ימיו ולמתבודד במעונו.  הוא פסק מבקר גם את האנשים היותר קרובים אליו ולא יצא מפתח ביתו החוצה.

אך שתי פעמים בשנה היה עובר מחמת הכרח במרכבה סגורה ברחובות-העיר:  בצאתו לגור בנאות-דשא בפרבר "ירושלים" ובשובו משם ככלות הקיץ העירה.  בתקופת-החורף היה יורד יום, יום בשעה השמינית בערב לטייל קצת לבדו על המדרכה שלפני הבית, אשר גר בו.  והתמהון למראה התמורה הזאת שנעשתה בלוואנדה גדל ביחוד בשים אל לב, כי כל מה שיוצא מעטו הוא מעין מפַכה חיים וחדות-החייים, וההומור שלו נעשה עליז ומשעשע יותר ויותר. גם בשיחותיו עם אלה, שהיו מבקרים אותו לפרקים, לא נִכַּר שום סימן של רוח כֵּהה.  אדרבה, תמיד היו דבריו מבריקים ברקי הלצות ושנינות מרחיבות ומבדחות את דעת השומע:  ואף הוא מצדו היה אוהב לשמוע תדיר דברי-חדודים ומהתלות מפי אחרים.  פעם אַחת נזדמנתי אצל לוואנדה עם מר יהודה נפֲך ממינסק.  נתגלגלו אז הדברים על אודות בתי-הספר העברים של הממשלה בשנות הששים ומוריהם, שהיו ברובם בעלי השכלה "גרמאנית" ופּדאַנטים קפדנים.  באותו מעמד ספר מר נפך מעשיות הלציות ע"ד מורה אחד מאותו טיפּוס במינסק, שאַפיר שמו, ואָפני-הוראתו המגוחכים.  לא עברו ימים מועטים ולוואנדה כותב לי:  "הואילה נא לאמר בשמי למר נפך, כי נכון אני להחזיק לו טובה מרובה אם יטריח את עצמו לרשום לי בכתב בלשון היהודית את הביאור המופלא, שנתן המורה המנוח שאפיר לתלמידיו בדיני "שוא נע ושוא נח".  ביאור זה הוא כל כך עשיר בהומור שלו, עד שבכל פעם שהריני נזכר בו, קרוב אני להֵחָנֵק, ממש, משחוק.  לפיכך רוצה אני מאד, שיהא ההומור המופתי הזה נמצא אצלי על גבר הנייר, כדי שאוכל להנאות בו אנשים אחרים אוהבי הומור בריא כמותי". 

ואף על פי כן לא היה ספק בדבר, כי נושא האיש כאב כמוס בחיקו, וכי הכאב הזה מנקר ומכרסם את לבו במסתרים.  בווילנה מסרו מפה לאזן, כי יד האהבה באמצע.  ספרו, כי חשקה נפש לוואנדה בעלמה פולנית, אשר אַהבתו גם היא;  אבל לאחר שנתפרסם ספרו "ימי-המבוכה" פנתה לו עורף ותעזבהו.  סמך לדבר אפשר למצוא בזכרונותיו של הד"ר י"ל קאנטור ב"השלח".  הד"ר קאנטור מספר, כי "ועד-הקושרים בווילנה, העושה במחשך מעשהו, מצא סימני בגידה ומעל במעשה לוואנדה, הפונה עורף להפולנים ויגזור דינו למיתה בידי-אדם;  אך עלמה כבודה מבני מרום עם הארץ, אשר אהבה את לוואנדה מאד, אלצה בדברים את דודה העומד בראש הועד לתת לה בעד אהוב נפשה "ספר-המגן" להגן עליו מצרה, והיא בעצמה הביאה את הספר ההוא לבית לוואנדה באישון לילה ואפלה".  אולם נוסחה אחרת לגמרי באותו ענין שמעתי מאת קרוביו ובני משפחתו של לוואנדה במינסק.  הם ספרו לי, כי בבחרותו "התאהב" בעלמה אחת, שבאה מסלוצק למינסק על חתונת אחד מקרוביה.  לוואנדה ראה אותה ראשונה בחתונה זו, שהיתה בחצר מגורי-אביו, במוצאי שבת של "זמירות", ותיכף משכה את לבבו אליה בהוד יפיה.  אבל היא נדדה ממנו כחלום חזיון-ליל, כי ממחרת השבת שבה אל עירה ואל בית אביה, ומאז לא יסף עוד לראותה.  את ענויי אהבתו זאת ציר לוואנדה בספורו "אהבת-עלם" (Любовь отрока), שנדפס "ברוסקי-ייברי שנת 1881-2. ומעניין הדבר כי כשהציע לוואנדה לפני באחד ממכתביו לתרגם איזו מספּוריו לעברית, העמיד בראש את הציור "אהבת-עלם", המצטיין – לפי דבריו – בעומק ההסתכלות, בדיוק האמת המציאותית ובהומור טבעי".

האנשים הקרובים אל לוואנדה ספּרו, כי משעה שהתחיל פּונה את לבבו לרעיון ישוב ארץ ישראל, כמו שב והוקל לו.  מאז נעשה מעורב עם הבריות ביותר, ויראת הרחוב לא היתה על פניו כמלפנים.  ניכר היה, כי האידיאַל הציוני הולך וממלא איזו רקניות בלבו, ומקום הפּצע הולך ונגלד ומעלה קרום.  זה השפיע גם על עבודתו הספרותית, שנהיתה פּוריה ביותר.  בשנות 1885-6 התגלה כשרונו היצירתי של לוואנדה במקצועות, שלא עבד בהם עד כה.  עטו נעשה כפּטיש המתחלק לכמה ניצוצות.  מלבד עבודתו בשדה הספרות היפה והפובליציסטיקה, התחיל כותב גם מונוגראפיות הסטוריות גם מאמרי בקרת.  את המאמרים מן הסוג האחרון כתב בעילום שמו, וביחוד בירחון "וואסכוד".  אפשר היה להאמין, כי עבודתו היצירתית של לוואנדה הולכת ונכנסת לתקופה חדשה מזהירה ביותר.  אבל לא כן חפץ הגורל.

אחרי הפסח שנת 1887 התחילו מקרוביו מרגישים בלוואנדה סימני הזדעזעות-עצבים.  ימים שלמים לא ירד מעל מטתו ולא קבל איש.  חקרו ודרשו בדבר ונודע, כי באותו שבוע באו אליו יהודים מהעיירה קטנה מולודיטשנה, הסמוכה לווילנה, וספרו לו, כי כפי שידוע להם בבירור מתכונן להעשות פוגרום במקומם.  עדיין לא נתברר הדבר, אם היה לידיעה זו בעתה על מה לסמוך, או שלא היתה בלתי אם השערה בעלמא, פרי איזה דמיון כוזב;  אבל על לוואַנדה עשתה רושם מדכא מאד.  המלה "פּוגרום" הלמתהו כרעם-ברקים.  מאז התחולל משבּר חזק ברוחו.  הוא הסתלק מעבודת יום-יום שלו, נפשו בחלה בספרים וספרות, וידו לא נגעה עוד בקסת.  רוחו נעשה נסער יותר ויותר, ובהתגבר עליו סערת עצביו היה עוזב את מעונו ומתפרץ פתאום לבתי ידידים ורעים, שלא בקר בהם שנים רבות, מתבודד שם בקרן זוית ושותק.  ביום אחד נכנס פתאום לביתו של יונה גרשטיין, מי שהיה חברו במשרת מלומד אצל הגנרל-גוברנאטור, והתחיל מתקוטט בו על שאין הקהל העברי יודע להעריך את ערכו כראוי, ואינו מעמיד אותו על גרם המעלות, שהוא כדאי והגון לעמוד עליו.  האיש הזה, שהצטיין כל ימיו במדת הענוה ושברח תמיד מן הכבוד, התחיל תובע פתאום את עלבונו מאת הקהל!...

לאט, לאט נתגלו בלוואנדה סימני מחלת התרככות-המח.  ביום אחד עזבהו כח זכרונו, והוא שכח הכל; שכח האיש מי הוא ומה הוא, שכה את כל אשר ידע ואת כל אשר למד ואת הספרים אשר כתב.  רק שם אחד מספריו נשאר בזכרונו, הוא ספרו הראשון "דֶפּו".  את שם ספרו זה לא פסק מהוציא מפיו עד היום, שבו נאלמה לשונו.  "הלא אני הוא מחבר "הדפּו" – כך היה לוואנדה קורא לפרקים בימי מחלתו לבני סביבתו – הבו גודל לבעל "הדפּו"...

את מכתבו האחרון של לוואנדה קבלתי בסוף קיץ שנת 1886, ואני יושב אז בווארשה.  לפני הפסח שנת תרמ"ז אמר לי המנוח שפ"ר, כי הציע לוואנדה לפניו, שימסור לי את תרגום ספורו "אברהם בן יוסף" בשביל "כנסת-ישראל" שלו.  בעברי אחר הפסח דרך ווילנה סרתי כמנהגי לבקר את לוואנדה.  בעת ההיא כבר תקפה אותו מחלתו, ואני לא ידעתי, ולפיכך השתוממתי מאד לראות, כי האיש הזה, שבמשך שלש השנים האחרונות בקרתיהו עשרות פעמים בביתו ובכל פעם בליתי בחברתו שעות אחדות וכל העת החלפתי מכתבים אתו, - כי האיש הזה הסתכל בפני כשעה קלה ולא הכירני.  קראתי את עצמי לפניו בשמי, אבל הוא נעץ בי את עיניו בתמהון ושתק.  אז אמרתי לו, כי אני הנני המתרגם את ספורו "אברהם בן יוסף" לעברית בשביל "הכנסת" של שפ"ר.

– אברהם בן יוסף?! – קרא לוואנדה כמתפלא – איני יודע כלום!

– הלא זהו ספורך אתה, אדוני, אשר פרסמת זה לא כבר "בחוואָסכוד" – עניתיו.

– ספורי? – שאל לוואנדה – ספורי הוא ה"דפו!"...

אז הבינותי, כי חולה האיש ברוחו, ומהרתי להפטר ממנו מתוך כאב-לב. 

כשנתגברה עליו מחלתו, והרופאים בווילנה לא מצאו לה מרפא, הוחלט בסוד ידידיו ורעיו להובילו אל בית-תעלה לחולי-הרוח בפטרבורג;  אבל קשה היה להניע את לבבו אל המסע הזה.  לבסוף מצאו אמצעי להשפיע עליו, כי יסכים אל הדבר.

אחד מידידיו היותר מקורבים של לוואנדה מימי בכורי רעיון ישוב א"י ואילך, יצחק ליב גולדברג, אמר לו, כי מוליכים אותו לארץ-ישראל והנה קסם היה על השם הזה למשוך את לוואַנדה לאשר הנחו אותו.

ערירי מת האיש, אבל הוא קנה לו שם טוב מבנים ובנות, שם גבור לאומי, שהיה מראשוני הלוחמים מלחמת עמו, נלחם מתחלה בעד השכלתו וזכיותיו ונלחם לבסוף בעד רעיון הלאומיות הישראלית ושיבת בנים לגבולם על אדמת אבות.

וזכר עשו לסופר-הלוחם בארץ-געגעיו.

חלוצי התחיה ביפו, כשהם צמאים למלה עברית, הרי הם מתכנסים אל הביבליאותיקה שעל שם אריה ליב בן יוסף לוואנדה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה