_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אברהם בן-יוסף

לב לבאנדה

תרגם שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

א. בְּפַרְוַר קַזִּימִיר.

הימים ימי אדר והשנה שנת רע"ה לאלף החמישי.  היום רד וינטו צללי ערב.  עננים כבדים ושחורים נערמו על פני רקיע השמים ויהי חשך אפלה בחוץ.  מעת לעת נזל גשם אביב, גשם נדבות, ורביביו התבוללו ויאבדו בין ערמות השלג הנמס ולא נודעו עקבותיו.  האביב כבר נתן אותותיו אותות, כי קרוב הוא לבוא ולא ירחק חק.

בבית הקטן והמר הנוטה לנפול, העומד בקצה פרור קזימיר אשר בעיר המלוכה קראקוי, כבר העלו נר. יושביו פייטל פלוים משרת הקהילה ובני משפחתו הקטנה היו נכונים לאכול ארוחת ערב, וריינה, גברת הבית, ערכה השלחן ותשם לפניהם לחם.  ילדי הבית: נער כבן ארבע עשרה שנה ושתי נערות האחת בת עשר שנים והשניה בת שתים עשרה שנה כבר לקחו את מקומם על יד השלחן ויחכו בכליון עינים את הארוחה, ולמען אשר לא יארכו להם הרגעים התהוללו יחד וצחקו בשעשועי-ילדים, ופייטל אביהם עמד בעת ההיא בקצה הבית בצד התנור והכירים ויתאמץ בכל כחו לפתח את האמתחת הקטנה אשר בידו.

­– מה יש לך באמתחתך? – שאלתהו ריינה רעיתו בהוציאה מאת התנור בידיה הגדולות והשמנות החשופות עד הזרוע קדרת-חמר גדולה מלאה תבשיל.

– עד שאת שואלת אותי: מה יש לך באמתחתך, – שנה פייטל את שאלתה ושערות שפמו הצהובות כסו על הצחוק הקל אשר עבר על שפתיו – שאליני נא אפוא:

מה איתך אין?  על זאת אענך: יש ויש עמדי דגים מלוחים טובים ושמנים, כרעי אוזים, בשר תרנגולות מפוטמות, תופינים ולביבות; כל משמני הארץ ישנם הפעם באמתחתי, זולתי – חלב צפרי-שמים.

הילדים חדלו להשתעשע ויטו אזן קשבת לדברי אביהם, אשר הוציא כל המגדנות והממתקים אף קרא להם בשמותיהם למיניהם, והכרת פניהם ענתה בם כי לא לעתים קרובות יבואו מאכלי תאוה אלה אל פיהם.

– אכן העניקו לך מטובם ביד נדיבה, – אמרה אליו רעיתו.

– למה להם למנוע את טובם מאחיהם האביון בהיות לאל ידם לעשות? – קרא פייטל – אכן זאת היתה חתונה מפוארה!  כל יושבי פרור קזימיר למקטנם ועד גדולם: כל הגבירים, כל הרבנים וכל ראשי העדה, – כלם נקבצו באו לשוש אתו משוש.

– וגם רבי משה'לי בתוכם?

– רבי משה'לי עודנו יושב שם גם ברגעים האלה ובאזני קהל ועדה מטיף הוא נאום לקחו בעניני תורה ודת וכל השומעים יבלעו את דבריו.  בכל לב ונפש חפצתי גם אנכי להותר בבית עד כלותו לדבר אל העם, אבל זכרתי, כי עבד נרצע אני למשמרת עבודתי, ואגמור אמר לשוב לביתי.  ויהי בכונני צעדי אל הפתח, והנה גברת הבית לקראתי ותתן על ידי אמתחת קטנה ותאמר: "המעדנים והמטעמים אשר בזה נתונים המה ממני לאשתך ולצאצאיך הרכים; תערב נא מנחתי זאת לכם!" הקרבתי להגבירה אלפי תודות וברכות, נשקתי במו פי את המזוזה אלך הביתה.

ויהי בעוד כל בני פייטל יושבים אל השלחן וסועדים את לבבם בארוחתם הדלה, והנה פתאום ומקבת העץ המרותקת בחבל אל העמוד אשר לפני שער המבוא של פרור היהודים דפקה שתי פעמים בחזקה על דלת הבית.

המסובים אל השלחן חרדו איש איש ממקומו, כי לא הסכינו עד כה לראות איש מבקש לבוא בעתות הלילה אל רחוב היהודים, אחרי כי נאסר הדבר הזה על פי חוקי הקהלה וגם מטעם פקידי העיר היה לחק ולמשפט מימים ימימה לסגור את דלתות פרור היהודים על מסגר כמעט יבוא השמש ויהי לילה.

– את מי אפוא הביא השטן אלינו הפעם באישון לילה ואפלה? – שאל פייטל כנבהל וכמשתומם בהניחו את הכף מידו הצדה – לייזשקי! – הוסיף לקרוא לבנו – לכה נא וראה, מי הוא המתדפק שמה על דלתות שער הפרור.

כנשא על כנפי רוח יצא הנער מן הבית.

– איש יהודי אחד – היתה תשובת הנער אל אביו אחרי שובו עד ארגיעה – יבקש כי נתן לו לבוא אל הפרור, באמרו כי הדבר נחוץ מאד.

– איש יהודי? – שנה פייטל את דברי בנו בעקמו את שפתיו – אין זאת כי אם עני ואביון הוא, ומחזיר על הפתחים, ולאנשים כאלה לא אתן לבוא בשעות הלילה אל רחוב היהודים, כי כן מצוה עלי מפי ראשי העדה.  לך ואמר לו כדברים האלה, אף הוסיפה עליהם לאמר, כי יבקש לו עתה מקום ללון באחד מבתי העיר וליום המחרת נראה איך יפול דבר.

כחץ מקשת עזב הנער את הבית שנית.

– האיש צוני להגיד לך – היו דברי הנער בשובו הביתה – כי לא עני הוא, כי אם שליח מיוחד אל רבינו ר' משה'לי במלאכות קהלה נכבדה אחת.

– שליח מיוחד?  שלוח לרבינו?  במלאכות קהלה נכבדה? – קרא פייטל בקול גדול ולא יסף בקפצו ממקומו ויעמוד על רגליו – מהרה והביאהו אלינו הביתה, חושה אל תאחר!

אחרי עבור שנים-שלשה רגעים נראה על מפתן בית פייטל איש יהודי כבן ארבעים שנה.  פני האיש הבא ומבנה גוו החזק ענו בו, כי ארקע באשעס "שליח מיוחד" הוא מבטן, מלידה ומהריון לכך נוצר וזאת היא המטרה האחת הדרושה לחפץ החיים שלו, כי לו און ותעצומות להגיח ירדן יין דגן אל פיו, כי עוז בידו לעמוד על נפשו נגד כל הקם עליו לשלוח בו יד.

– ברוכים היושבים! – קרא אליהם ארקע בקול גדול ובהרחבת הדעת בהתבוננו אל פתותי הלחם ושרידי הארוחה המפוזרים על השלחן בכה ובכה.

– שלום עליכם! – ענהו פייטל ויושט לו את ידו – ומה הוא הענין, אשר הביאך אלינו?

– ראשית כל, הענין הזה איננו נוגע לך ברב או במעט, ואף אם אמרתי אספרה לך את הדברים אשר בפי, תארך העת – ורגעי ספורים.  הן משרת הקהלה אתה, אם כן הוא, הבה הוליכני נא קל מהרה אל רב הגליל, ואל תשאלני מטוב עד רע.

חיש מהר לבש פייטל את מעילו העליון ויקח את מקלו בידו ויעל נר בעששית, ובחברת האורח עזב את הבית. 

– לא לבית משכן הרב אביאך הפעם – אמר פייטל אל האורח בצאתם את הבית.

– מדוע אפוא לא תוליכני אל בית הרב?

– הרב איננו הפעם בביתו, כי הוא והגבירים וכל יושבי הפרור נמצאים עתה על חתונת ראש גבירי קהלתנו, רבי מאיר-פרדה-פלעקליש, יחיה לארך ימים!  אך הגידה נא לי, מאין תבוא?

– מעיר ווילנה – ענהו ארקע ויוסף ללכת מבלי הבט אחריו אל פני הדובר בו.

– איה אפוא מקום העיר הזאת?  בחבל ארץ מאהרען או בביהם?

ארקע לחץ את כתפיו ויעקם את שפתיו ויפן אל פייטל ויאחז בשולי מעילו העליון מלמעלה ויקרא אליו בקול מוכיח: דע לך, ידיד יקר.  כי העיר ווילנה יכירנה מקומה בארץ ליטה, והיא עיר גדולה לאלהים, עיר רבתי-עם, עיר מלוכה כקראקוי.  תם אני ולא אדע, איך לא תדע את הידוע גם לכל תינוק של בית רבו? 

– מאין אדע את הדבר הזה?  העוף השמים הוליך אלי את הקול? – הצטדק פייטל. – בסביבות קראקוי נולדתי ובסביבותיה אבלה כל ימי חיי, ומעודי לא הרחקתי ללכת מחוץ למגרש קזימיר יותר מתחום שבת, עד כי אדמה בנפשי, אשר בקצה חצר המות אשר לנו, שם בקצה יער האלונים נשקפים הרי החשך, על ידם יהמו יחמרו מימי נהר סמבטיון ומעבר לו מקום מושבות אחינו בני דן ובני משה.

– "מלמד" הנך, ידיד יקר, כסיל ובער!  אתה שמור את הדברים בלבך – קרא ארקע וירק על הארץ ויוסף להרחיב צעדיו תחתיו בכל מאמצי כחו, כמו היה את לבבו להחיש מפלט לו מחברת איש-סכל כזה.

רגעים אחדים עברו ושני ההולכים התיצבו לפני שער גדול, אשר דלתותיו הרחבות המצופות ברזל היו לסתרה על כל הנעשה והנמצא בחצר ממבטי העוברים על פניה ברחוב המגרש.

פייטל הכה במקלו פעמים על דלתות השער.

– מי שם? – שאל אחד מהעומדים בחצר פנימה.

– ה' הוא אלהים! – ענהו משרת הקהלה כאות המסומן בין יושבי המגרש.

עד ארגיעה נפתחה אחת מדלתות השער, וכמעט באו שני ההולכים אל החצר פנימה, שבה להיות סגורה כשהיתה.  כאשר קרבו פייטל וארקע לבוא אל קצה החצר ורגליהם עמדו על יד הבית הגדול, אשר דלתות כל חלונותיו היו סגורים על מסגר, והנה באחד מצדי הבית סבבה דלת נסתרה על צירה ותפתח, וכזרם מים כבירים פרצו מן הבית יהודים רבים זקנים עם נערים, בחורים וגם בתולות וכלם לבושים בגדי-שבת, ונרות דונג בידיהם.  על גב האצטבא הקטנה אשר לפני המבוא הופיע איש זקן בא בימים, רם הקומה ובריא בשר, שערות זקנו הארוך הנחפות ברצי כסף יורדות על פי מדותיו עד החזה, עיניו המתרוצצות כברקים וחוצבות רשפי אש נער יושבות בסתר בבות ארוכות ולבנות כצמר צחר ומבעדן נשקפה נפש יקרה ורחבה מלאה רגשות נעלים ונשגבים.

האיש הזקן הזה היה רבי משה הלוי לאנדוי, רב קהלת ישרון בעיר המלוכה קראקוי וערי הגליל.  לפני עשרים שנה במות רבי אלעזר החסיד, ראש אב בית-דין בקראקוי, נקרא הגאון רבי משה לבוא אליהם לקשור מספד מר על האיש הנעלה הזה.  ויהי כאשר בא רבי משה לקראקוי וכל העם ראו כן תמהו על דעתו הרחבה בכל מקצעות התורה, על מתק מדברותיו הנשגבים, וברק שכלו השנון, ויפצרו בו להותר אתם ולהיות אצלם לרב ולמטיף, ויואל רבי משה לשבת בקראקוי ויהי שם לרב הגליל עד היום, לשמחת בני קהלתו, אשר הוקירוהו ויכבדוהו.

ארקע לא יכול להתאפק ויגש ברגע זה אל הרב ויחפוץ לפנות אליו בדברים, אבל פייטל עמד אחז בכנף בגדו ויעצרהו בחזקה.

– לא פה המקום לבוא בדברים עם רבינו – לחש לו פייטל באזניו בקול תלונה – הכי נער קטן אתה ולא תדע, כי אין זה מחקי המוסר ודרך הארץ?  הבה נשימה נא פעמינו אל ביתו ושמה תדבר אליו את דבריך.

ארקע הכיר את פחזותו ואולתו וכלמה כסתה פניו, ויאחז כרגע ביד פייטל ושניהם התבוללו בין האנשים ההולכים את הרב לשלחו.

 

 

ב. בְּבֵית הָרַב.

– משולם – קרא פייטל אל משרת הרב, אחרי אשר נפרד ר' משה מעל תלמידיו ויפשט את מעילו העליון ויבוא אל בית-עקד-הספרים אשר לו להגות שמה כל הלילה בתורה, כאשר זה דרכו בקודש מימים ימימה – משולם, שליח מיוחד בא מעיר רחוקה יבקש לראות את פני הרב.

– לראות את פני הרב בשעה השתים-עשרה בלילה? – שאלהו משולם כמשתומם – לא, הדבר הזה לא יתכן.

– אבל הלא אמר יאמר השליח, כי הדבר אשר יש בפיו אל הרב נכבד גם נחוץ הוא עד מאד.

– ומה הדבר הזה לפי דעתך?

– איככה אוכל והפיצותי אור על הדבר הנעלם הזה?  הן לא שלמה המלך אני, כי אדע לגלות כל נעלם ולמצא פתרון לכל חידה סתומה.  ואולם – מי יודע אם לא הביא השליח בשורה טובה מעבר לנהר סמבטיון...  בי משיח בן דוד הולך ובא?!

– יקחך אפל, איש לא בינות, פרא אדם! – נתן עליו משולם וירק על הארץ. –

– אם כה או כה, אין ספק, כי יקצוף עליך הרב קצף גדול, אם לא תודיע לו הלילה את דבר בא השליח, יען כי הענין הזה ענין גדול ונכבד הוא;  כן יאמר לי לבי וכזאת השמיעני גם השליח במו פיו.

– איה איפוא השליח? – שאל משולם.

ברגלים ממהרות נגש פייטל אל פתח הבאה ויפתח את הדלת ויקרא בחשכה:

– רבי...  רבי שליח...  מה שמך?  בא נא הלום!

כאשר בא ארקע אל הבאה, העיף בו משולם מבט חודר ויחשוב רגע וילך ויבוא אל חדר הרב ויגד לו על דבר השליח הבא אליו.

– יבוא! – קרא ר' משה בהסירו את הגמרא אשר לפניו הצדה.

ויסר ארקע מעליו את ילקוטו ויפשט את מעילו העליון ויניחם בבאה ויעש את שפמו וילך ויבוא ויתיצב לפני הרב.

– שלוח אני הפעם אליך, רב נכבד, במלאכות קהלת ישראל בווילנה – קרא ארקע בקול גדול בעמדו אצל הפתח.

–במלאכות קהלת ישרון בווילנה אתה בא אלי? – שנה הרב את דברי ארקע ויבט בפניו בעפעפים בוחנות וסגורות חצין – מה שלום אחינו בליטא?

– אמנם שלום לנו מחוץ, אך אסון נורא ואיום צפוי לנו מבפנים.

– ומה הוא דבר האסון הזה?

– בצרור הגליונות אשר לפניך בזה מתקרא דבר דבור על אפניו – ענה ארקע בגשתו אל הרב ויתן על ידו מעטפה סתומה וחתומה בחותם-דונג גדול של צבע תכלת.

עד ארגיעה פתח ר' משה את המעטפה וישם משקפים על עיניו ויגש אליו את המנורה העומדת לפניו על השלחן ועיניו עברו במהירות נפלאה על פני הגליונות אשר בידו, עד אשר כלה לקרא את כל הכתוב בהם.

– מה זאת תשמענה אזני? – נתן הרב בקול עז ויקפוץ ממקומו ויאחז בראשו – אוי, אוי לי, שכך עלתה בימי, בימי זקנה ושיבה!  מי הוא האיש, אשר מלל לי כי בא יבוא כדבר הזה?  נורא הרעיון הזה ומי יכילנו?!  אברהם...  אברהם יאסעלעס...  תלמידי, אשר יצק מים על ידי...  הגביר הגדול הזה...  איכה היה כדבר הזה?

הרב נאנק דום וילחץ את ידיו אל לבו וישח את ראשו על חזהו.  רגעים אחדים ישב על מקומו מבלי נוע יד ורגל, כמו קפאו דמי עורקיו בקרבו בחשבו מחשבותיו ויהי לאבן, ואחרי כן התעורר ובראותו כי השליח עודנו עומד על עמדו אצל הפתח, קרא אליו:

– העודך פה?  לך לך הפעם, ומחר אשלח לקרא לך ואתן על ידך מענה לטובי עדת ישראל בווילנה, כי דרוש לי בתחלה לקחת דברים על אדות הענין הזה את טובי קהלתנו...  משולם!

משולם נראה על המפתן.

– תנה לאיש האורח הזה לאכול ולשתות – צוה עליו הרב – גם מקום ללון בחדרך.

ויהי למחרת היום ההוא אחרי תפלת שחרית, וראש השמשים אשר בבית הכנסת הגדול בפרור קזימיר הכה בכפו פעמים על הבימה העומדת בבית התפלה ויקרא:

– שמעוני נא, רבותי!  הרב דקהלתנו הקדושה, רבי משה לאנדוי שליט"א, מתכבד לבקש את כל זקני העדה וראשיה ואת כל נכבדי קהלתנו לבוא אל האספה הרבה, אשר תהיה בביתו היום בשעה הראשונה אחרי הצהרים.

ראשי העדה העומדים בבית התפלה בצד המזרח הביטו אחד בפני רעהו כמתפלאים וכמשתוממים ואיש איש נגש לאט לאט אל המעלות העולות אל ארון הקדש ויחלו לשוחח יחד בקול דממה דקה, ובני המון העם, אשר לא הרהיבו בנפשם עוז לגשת אל להקת הגבירים, היו כמרקחה ויהמו וישוקו ויחלקו לחבורות חבורות קטנות וראש המדברים לכל אחת ואחת.

ואחרי אשר לא ידע כל איש דבר ממטרת האספה הזאת ותהי בעיניהם כחידה סתומה וחתומה, נגלה הפעם לפני המון המדברים כר גדול ונרחב לתלי תלים של השערות מהשערות שונות, וכל אחד התאמץ להראות לרעהו, כי יעלה עליו בחכמתו הרבה ושכלו החרוץ.

בשעה הראשונה אחרי הצהרים נקבצו באו אל האולם הגדול אשר בבית הרב כל נכבדי קהלת ישראל בקראקוי. מסביב לשלחן גדול ישבו על כסאות עץ כל תופשי התורה ובראשם ר' משה לאנדוי, ויתר הנאספים עמדו צפופים על גבי היושבים.

– רבותי! – פנה אליהם הרב בדברים בהחליקו את שערות זקנו – הלא שמעתם את שם הגביר רבי אברהם יאסעלעס השוכן כבוד בחבל ליטא?

– שמענו, שמענו! – קראו רבים – ומי האיש אשר לא הגיע אל אזניו שם ר' אברהם יאסעלעס?

– ומי כמוני יודע את האיש הזה? – הוסיף הרב לקרא – אנכי אנכי טפחתיו ורביתיו, אנכי הייתי מורו ומלמדו, אנכי גדלתיו ורוממתיו להיות לרב בישראל בהיותי ראש אב בית-דין בעיר בריסק דליטה.  זמן כביר החלפנו בינינו  מכתבי "שאלות ותשובות" בדברי דת ודין והלכה ואך זה כעשר שנים אשר נפסק חלוף המכתבים בינינו, כי באו לאחינו בני ישראל בליטה ימים רעים, ימי חשך ואפלה.  לבי היה סמוך בטוח, כי לא יארכו הימים ותלמידי אברהם יאסעלעס יהיה לאחד הכוכבים המזהירים על שמי ישרון, כי חננהו היוצר בכשרונות נעלים ונשגבים.  והנה הטו נא, רבותי, הפעם אזן קשבת אל הדברים, אשר ערכה אלי קהלת ישרון בווילנה על אדות המאור הגדול הזה.

ר' משה גלל לפניו את הגליונות וישם עיניו בהם ויחל לקרא באזני הנאספים לאט לאט ובמנוחה ונחת את הכתוב בהם.

תוכן דברי המגלה הזאת היה: ר' אברהם יאסעלעס, האיש הנעלה והמרומם הזה, נלכד בפח סמאל והסטרא-אחרא ומחשבה רעה בלבבו להתכחש לאלהי אבותיו ובימים האלה מתעתד הוא ואשתו וצאצאיו לבוא בברית דת הנוצרים.  ובהיות הדבר גלוי וידוע לכל, כי ברית אהבה עזה בלי מצרים היתה כל הימים בין הרב הגאון ר' משה לאנדוי ובין תלמידו ר' אברהם יאסעלעס, באה הפעם הקהלה הקדושה דעיר ווילנה להתנפל להדום כסא הגאון ר' משה ולהתחנן לפניו, כי יעמיס עליו הטרח ויחיש קל מהרה ווילנאה, למען העיר שמה למוסר את אזן ר' אברהם, כי לא ימיט אסון נורא כזה על ראש יהודי ליטה ולא יעטה חרפה וכלמת-עולם על כל בית ישראל.  בין יתר האנשים עורכי הבקשה הזאת באו על החתום בלב קרוע ומרתח, ברוח נשברה ובעינים דולפות דמע גם אחי ר' אברהם, הלא המה: ר' מיכל ור' יצחק אייזיק בני יוסף למשפחת יזופוביץ.

מקרא המגלה הזאת עשה רשם עז ונמרץ על קהל השומעים, אשר לא האמינו למשמע אזניהם ויביטו האחד בפני רעהו כנבוכים ונמוגים מתמהון ופחד וילחצו את  כתפיהם ויניעו בראשם ויספקו בכפיהם.

– אבל שמעוני נא, רבותי! – החל הרב לדבר ועפעפיו בחנו את כל קהל הנאספים – לא אחשב לאסון לנו אם ידח ממנו נדח ונפל אל מחנה האויב.  באמת לא יגרע ממנו מאומה וערכנו לא ידל בנפול האחד או השנים מעלינו ונספחו אל בני אמונות אחרות, והרי הדבר דומה לאבר מדולדל, שדבר נפילתו מבריא את הגוף ומועיל לקיומו.  אפס כי בנפול הפעם מעלינו ר' אברהם יאָסעלעס, יאבד יאבד בו לכל יהודי ליטה, ואולי גם לכל יהודי פולין עמהם, לא רק אחד מחברי החבורה, כי אם גם איש טוב ומיטיב ורב חסד, איש מעוז ומחסה לעניי עמו, בעל יועץ נפלא, שתדלן נעלה, מליץ יושר ומגן בקום עלינו עדת מרעים לעשות אתנו רעה.  דעו לכם, רבותי, כי יותר ממה שהיה ר' אברהם יאָסעלעס עשיר גדול ולמדן נשגב, עוד היה חכם מחוכם, איש היודע עת לכל חפץ, איש אשר לפני מלכים יתיצב, הנה איש אשר כזה יאבד לנו אם יפיק חלילה ר' אברהם יאָסעלעס את חפצו הרע והמעוקל.

– ירחם ה' עלינו! – קראו כל הנאספים במרירות ובשברון-מתנים.

– שחרתי את פניכם, רבותי, להקבץ אלי היום – הוסיף הרב לדבר אליהם – למען הודיע אתכם את דבר האסון הנורא החופף על ראשנו, כי לעולם לא למותר הוא לאדם לדעת את אשר יהיה בימים הבאים, ואף גם זאת, כי יש את נפשי לקחת הפעם רשיון מאתכם לשום פעמי ווילנאה למשך ימים אחדים.

 

 

ג. הָעִלוּי מִבְּרִיסְק.

כעשרים שנה לפני החל ספורנו זה שמש הגאון רבי משה לאנדוי בכהונת אב בית-דין וראש מתיבתא בעיר בריסק דליטה.

בעת הזאת הצטין בין בני קהלת ישראל בבריסק איש אחד ושמו ר' יאָסעלע חנה'ס, איש לא מגדולי היחס, אבל עשיר ורב מסחרים, אשר נהלם בהשכל ותבונה, ויודע להלך לרוח אפרתי הארץ והאצילים.  ויהיו לו שלשה בנים ושמותיהם: אברהם, מיכל ואייזיק;  שלשתם נחמדים ויקירים, אך אברהם עלה על שני אחיו הצעירים ביפיו, בכשרונותיו הנעלים, בשכלו החרוץ ובאהבתו אל התורה והעבודה.  המורים, אשר אסף ר' יאסעלע כפעם בפעם אל ביתו, היו מהמצוינים בלמוד התורה, והוא נקב שכרם ביד נדיבה למען אשר ישקדו על מלאכתם כי בנו האהוב לו יעשה חיל בלמודים, ויעשו כן.

במלאת לבנו עשר שנים, נגש מורו האחרון אל אביו ויאמר אליו לאמר:

– ר' יאסעלע!  מהיום והלאה לא אוסיף עוד להיות מורה לבנך, כי כבד הדבר הזה עלי עד מאד ואין לאל ידי לעשותו, אחרי כי חכמתו בתורה רבתה על אחת שבע מחכמתי אני.  אין את נפשי לסובב אותך בכחש ולקחת מידך שכר על לא-דבר, לבד אשר בשת פני תכסני עד יקיפני אברהם בשאלות ואנכי קצרה ידי לתת לו פתרונים עליהן, אף כי, תודות לאל, תורתי בתוך מעי ונגד מלומדים לא אבוש;  באחת אומר לך, כי אך לשוא תבקש הפעם מורה לבנך בעיר מגורנו, כי לא תמצא.

דעת לנבון נקל, כי הדברים האלה הרנינו את לב האב המאושר עד מאד;  אבל מה יהיה כעת מעשה אברהם ומשפטו?

אפס כי לא חשב ר' יאסעלע מחשבות רבות, ולמחרת היום ההוא אחז ביד אברהם בנו וילכו שניהם ויבואו ביתה ר' משה לאנדוי.

– רבי, – קרא ר' יאסעלע אל הרב – זה לי ראשונה אשר בא אני אליך בשאלה, ותקותי תאמצני כי לא תשיב את פני ריקם.  עשה נא עמדי אות לטובה והואילה בחסדך לנסות את כח בני זה בלמודים.  כל מוריו יאמרו פה אחד, כי ידם תקצר להביא חכמת התורה בלבו, אחרי כי השכיל הנער מכל מלמדיו.  היה נא אפוא אתה, רב יקר ונכבד, לשופט, והעמידה נא את הנער הלזה במסה, ואפים ארץ אשתחוה לפניך.

ר' משה לא סרב בדבר וימלא את שאלת ר' יאָסעלע.  כשתי שעות רצופות הקיף הרב את הנער בשאלות משאלות שונות, פעם בסוגיא זו ופעם בסוגיא אחרת, ואברהם יעננו בקול, ולא היה כל ענין קשה-ההבנה אשר שגב מרוח מבינתו, וישתומם לב ר' משה בתוכו על כשרונות הנער ועל גדל דעתו בתורה, וככלות המבחן לחצהו באהבה רבה אל לבו ויחבקנו וישק לו במצחו, ואחרי כן פנה אל אביו ובקול מהול בבכי גיל קרא אליו:

– אכן איש מאוּשר וצולח אתה, ר' יוסף, בנפול לך לחבל בנעימים בן-יקיר, בן מהוּלל ומפואר כזה, אשר לא רבים כמוהו בישראל.  אמנם אמת דברו מלמדיו באמרם, כי נבצרה מהם להביא דעת התורה בלב בנך.  על כן זאת אעשה לו: אסף אאספהו אל בית הישיבה העומד תחת השגחתי;  אנכי בעצמי אהיה מורו ומלמדו להועיל, אנכי אדריכהו בדרך ילך ולא אנוח ולא אשקוט עד אשר יהיה לכבוד ולתפארת בקרב אחיו העברים.  לגדולות נוצר הנער ויהיה לאחד הכוכבים המזהירים על שמי ישרון.

כמתהלך בגן עדנים היה ר' יאסעלע בעיניו ברגעים האלה, ומרוב גיל והתרגשות נפל כמעט לרגלי הרב וישק את שולי מעילו ועל כפים נשא את בנו הביתה.

מן היום הזה והלאה נספח אברהם אל תלמידי ר' משה ורבו אהב אותו כאב את בנו יחידו והנער עשה חיל בלמודו ומים ליום צעד בצעדי ענק קדימה, עד כי במלאת לו שלש עשרה שנה וביום היותו ל"בר-מצוה" נשא דרשה נפלאה ונשגבה אשר חבר בעצמו, וכל תופשי התורה ור' משה לאנדוי בראשם החליטו כלם פה-אחד, כי כבר הגיעה העת להתיר את ידיו להיות מורה הוראה בישראל.

כשמוע אביו את הדברים האלה יוצאים מפורש מפי הגאון ר' משה, מלאו עיניו דמעות-גיל ויבך כילד קטן, ואמו לא יכלה מלט משא רגשות השמחה אשר מלאו את כל חדרי לבבה ותתעלף.

אפס כי בכל זאת נמנו וגמרו כל הרבנים פה-אחד לבלתי מהר לתת לאברהם התרת הוראה, פן ירום לבבו בעודנו נער, ועל כן החליטו כלם לסמוך את ידם עליו ביום חתונתו ושמחת לבו, בחשבם למשפט, כי קרוב היום הזה לבוא ולא ירחק חק.

גם במסחר היין שלח העשיר ר' יאסעלע חנה'ס את ידו ויהי לו גם בית משתה וחדרים רבים לו, אשר היו בכל עת מלאים מפה לפה אנשים הבאים אליו למשוך ביין את בשרם.  בין באי הבית הזה יום יום נמצא איש אחד, אשר משך אליו בהליכותיו המוזרות את עיני כל רואהו, ואין איש יודע אתו מי ומה הוא, במה הוא עוסק ובמה הוא מחיה את נפשו, והוא פלאי.  האיש הזה היה זקן בא-בימים, רם הקומה ובריא בשר, שערות ראשו וזקנו כשלג הלבינו, ופניו מפיקים חן וחסד ותמת-נפש.  הוא נקרא בפי כל בשם "הרוואציוס ששלא", אבל אין יודע מאין בא ומי הוא.  ויהי בבואו כפעם בפעם אל בית המשתה ויקח לו מיד בעלת הבית צנצנת גדולה מלאה יין עתיק וילך וישב לו באחת הפנות הקבועות לו למקום מושבו מימים ימימה ויאחז את כוסו בידו כמה שעות רצופות, מבלי התבונן לכל היושבים אתו בחדר ולכל הנעשה בו.  רק הנער אברהם, אשר הסכן הסכין להופיע ברגעי המנוחה אל בית היין ולשום עין על כל האצילים היושבים שמה ועל משחק הנרדשיד אשר ישחקו בו יחד, מצא, כנראה, חן בעיני הזקן המוזר וכמעט ראהו קרא לו לגשת אליו ובאהבה וחבה העביר את ידיו על חלקת ראשו וצוארו ויתעלס אתו בדברי ידידות.

ויהי היום ויקר מקרה, כי הופיע ר' יאסעלע בכבודו ובעצמו אל בית המשתה לעזור על יד רעיתו העוסקת שמה בממכר היין, וכאשר ראה הזקן את פניו נגש אליו ויאמר לו:

– בן יקיר ונחמד נתן לך, יאסעל אדוני!  ראשו כתם פז...  כשרונותיו נעלים מאד, רוחו כביר ונאור.  הכי שוה אתה בכל האשר הגדול הזה?

– יהי שם ה' מברך! – ענהו ר' יאסעלע ושחוק נעים רחף על שפתיו.

– בכל לב ונפש נכון אני להטיף לו לקח.

– כבר קדמתי לתתו על יד מורה יקר, ויומם ולילה יהגה בלמודים.

– ידעתי גם ידעתי, כי עסוק יעסוק בנך בתורה, אבל מהיא התורה הזאת אם לא רק ספרי הגמרא בלבד?  ולנער כזה לא למותר הוא לדעת גם תורות אחרות.

– איזו הנה התורות האלה?

– תורת שפת רומית, שפת פולנית, תורת החשבון וידיעת גלילות הארץ.  המעטות הנה החכמות המתהלכות בתבל?  ובעד עמלי לא אבקש מידך מאומה, כי כספך אך למותר לי.

– אף כי לא נחה דעת ר' יאסעל מהצעת הזקן, אך בהיותו איש היודע להלוך נגד החיים, ראה כי אמנם לא יבולע לאברהם בנו אם ירכוש לו גם מעט מחכמת הגוים, אשר יועילו לו גם בהיותו לרב בישראל.  ויהי כאשר השיב ר' יאסעלע את כל הדברים האלה אל לבו ויאות להצעת הזקן, וליום המחרת אסף את הרוואציוס ששלאָ אל ביתו ויהי למורה לאברהם בנו, אשר קדם את פניו בתודה, כי שש הנער על התורות החדשות, אשר הטיף לו מורו.

ויחל הרוואציוס ללמד את חניכו את השפה הרומית על פי כתבי הקדש, גם תורת דקדוק לשון פולניה. ואברהם התמכר אל למודו בכל לב ונפש ומים ליום עשה בו חיל כבספרי התלמוד, עד כי אחרי עבור שנתים ימים כבר ידע על בורין שפת רומית ופולנית, חכמת החשבון ויתר הידיעות המתהלכות בעת ההיא בארץ.

כאשר מלאו לו חמש-עשרה שנה, הביאהו אביו במסרת ברית הנשואין את עלמה יפה-פיה ועשירה מגזע רמי-היחש.

חג כלולות אברהם הוחג ברב פאר והדר, כבוד ויקר, ואחרי חתונתו נותר הוא וחנה רעיתו לאכול ארוחת תמיד על שלחן אביו, כי לא חפצו ר' יאסעלע ואשתו להפרד מבן יקיר זה האהוב להם כאישון בת עינם.

אברהם הוסיף לשקוד בחשק נמרץ על דלתות התורה תחת השגחת ר' משה לאנדוי וגם התאמץ להרחיב את חוג ידיעותיו בלמודי החול. חיים טובים ומאושרים ראה אברהם את האשה אשר אהב בבית ר' יאסעלע אביו, אשר פרץ עשרו מים ליום וילך גם כבודו הלוך וגדול בעיני בני עדתו ובעיני האצילים והרוזנים מבני עם הארץ, אשר היו לו אתם דברים גדולים ונכבדים.  והנה לפתע פתאום...

ימי שנות האנשים השלוים והשאננים האלה לא ארכו.  בלילה אחד, כאשר עזה ר' יאסעלע משתה גדול לכל אוהביו וידידיו למזכרת, והנה בטוב לב הקרואים ביין, התפרצה בערה במשכנו ותאחז בכל ארבע פנות הבית וכל אשר לו עלה על המוקד ויהי לשרפה מאכלת אש.

וחברות הבטחון מאש עוד טרם תהיינה בארץ בעת ההיא.

בין לילה וראש הגבירים אשר בעיר בריסק התרושש ויבוא עד ככר לחם!

המקרה הזה פלח כחץ את כליות ר' יאסעלע העשיר אשר צלחו לו דרכיו בכל עת, ולא יכיל להבליג על יגונו ועל מצוקת לבבו ומקץ ירח ימים נפחה נפשו וימת בעניו, ובעיר עשתה לה השמועה כנפים, כי שלח יד בנפשו.

אף כי עוד באביב ימי עלומיו היה אברהם – הגדול בבני ר' יאסעלע – בעת ההיא, בכל זאת כבר השתלם שכלו למדי ולבו ראה הרבה חכמה ודעת ויבן כי עתה במות עליו אביו, עליו החובה למלא את מקומו תחתיו ולנהל את כל בני הבית בלחם. הנקל היה לאברהם למצוא חית ידו בריוח ולא בצמצום מאחת מכהונות הקדש בקהלת בריסק או בעדה אחרת, אחרי כי בהיותו בחיר תלמידי הגאון ר' משה לאנדוי יצא שמו לתהלה ולתפארת בכל חבל ארץ ליטה.  אבל אברהם לא רדף אחרי משמרות הקדש ולא נשא את נפשו אליהן, יען כי עוד לא מצא את עצמו מוכשר ומסוגל כנחוץ וכנדרש לעשות מלאכת ה', ואף גם זאת כי הימים אשר בלה בחברת הרוואַציוס ששלאָ השאירו אחריהם בלבו נצני הגיונות חדשים אשר לא שערם מעולם, והמה אלה עוררו את רוחו להביט על העולם ויצוריו בעינים בהירות ביותר, לבלתי התפעל והתרגש כל כך מגדל מעלת משרות הקדש אשר בקהלות ישראל.  נפשו שאפה אל הויות העולם הזה, עולם העשיה והמפעל, ולבו הלך שבי אחרי אליל המסחר ויגיע-כפים.

– לא אוכל להיות רב בישראל – היתה כפעם בפעם תשובת אברהם אל ר' משה לאנדוי בהציעו לפניו לקבל עליו את המשרה הזאת – מרגיש אני בי, כי העטרה הזאת אינה הולמתי ולא לי להשתמש בתגא של הרבנות.  אנכי תמצא ידי להיות רק סוחר ובעל מרכלת חי מיגיע כפו.

ויאסוף אברהם את פליטת ירושת אביו ושארית הונו ועשרו ויקח גם את כסף הנדה אשר לו ולאשתו ויתנם בעניני מסחר וקנין שונים ויהי לסוחר.  בתחלה עשה חיל בעניניו, כי תחת תורת הנסיון אשר היה חסר, עמדו לו כשרונותיו הנעלים, תבונתו החדה והנמרצה ורוחו הכביר והנאור, אשר לא חת מפני כל.  אבל לאסונו התעוררו הפעם רבים מסוחרי העיר, אשר ימים על שנה לחמו מלחמת ההתחרות את אביו ולא יכלו לו, כי עשרו הרב היה לו למגן ולמחסה, לנקום ממנו בעד כל הרעות אשר עולל להם ר' יאסעלע בחייו, ועל כן הדיחו מעל בית מסחרו את כל האנשים אשר עשו כפעם בפעם חוזה את אביו ואתו, עד כי לא ארכו הימים והסוחר הצעיר הזה כרע נפל ועמודי מסחרו מוט התמוטטו ויפלו לחתם.

אבל בכל זאת לא נפל לב אברהם עליו ולא אמר נואש.  בהוכחו לדעת, כי לא ימצא בבריסק את המנוחה השלמה שהוא רוצה בה ולא יקומם בה הריסות מסחרו לעולם, עזב את עיר מולדתו ויבוא להשתקע בעיר קובנה, וכמעט בא לעיר מגורו החדשה, האירה אליו אמנם ההצלחה את פניה.  תהלת שם החכם הזה, אשר נשמעה עד למרחוק, משכה אליו לבות בני ישראל בעיר הזאת ויפזרו לו תהלה וכבוד ויקרבוהו כמו נגיד, ולמודי החול פלסו לו נתיב גם אל בני עם הארץ, אשר הבינו להעריך את ערך חכמתו הרבה וכשרונותיו הנשגבים.  ומקץ ירחי-מספר רכש לו לא רק את אהבת האצילים הקטנים, כי אם גם אהבת בני האפרתים ורוזני הארץ, אשר גלו גם את אזן מלך על אדותיו.  אלכסנדר יאגעלע, אשר כלתה נפשו לראות את היהודי, "יקר המציאות" הלזה, שחר את פניו לבוא להיכלו לווילנה וידבר אתו טובות, ואברהם נשא חן וחסד לפניו, עד כי הרים המלך את קרנו בכבוד ויעלהו למעלת אָציל ויתן על ידו בחכירה את כל מסי הממשלה אשר בקובנה והגליל.

ותהי לו לאברהם בחותמתו ובדגלו תמונת "נץ" מעשה חושב ויסב את שם משפחתו מיאָסעלעס ליזפוביץ ויחל לחיות כחיי אחד האצילים מלדה, ויהי משכין ומצליח בכל דרכיו.

אבל חק הוא לכל בני ישראל מדוד דור, כי לא לעולם חסנם, ושלותם– עדי רגע.

בשנת 1495 יצא דבר מלך שלטון, בהשתדלות כהני האמונה הקטולית ובסבת חובות הממשלה ונסיכי הארץ ליהודים אשר עלו למעלה ראש לגרש מכל ערי נסיכות ליטה הגדולה את כל בני ישראל, אשר ימאנו להמיר את דתם כדת הנוצרים. על רבים מהיהודים וביחוד על העשירים שבהם הכבידה הגזרה הרעה הזאת את אכפה לקבל עליהם את האמונה הנוצרית, אבל יזפוביץ נשאר נאמן לעמו ולדתו\ ועל כן לבש כלי-גולה וישם ילקוטו על שכמו ויקח מקלו בידו ובראש עשרת אלפים מאחיו בני עמו עזב את הארץ אשר קאה אותו מתוכה וילך להיות נודד ברחבי תבל.

 

 

ד. הָעִילּוּי מִבֲּרִיסְק וִהַמֶּלֶך זִיגִיסְמוּנְד.

אחרי שנות עמל ותלאה באו ימים טובים ליהודי ליטה.  על כסא ממלכת פולין וליטה עלה בשנת רס"ז המלך זיגמונד הראשון, אשר הצטין בטוב לבו, בתכונת נפשו העדינה ובהשכלתו.

בלב דוי השקיף המלך הצעיר על ארץ ממשלתו, אשר היתה לפנים ארץ מבורכת ה', ועתה נהפכה למדבר ציה ושממה, ויושביה הנבונים והחרוצים, אלה אנשי הכשרון ורבי הפעלים, אשר נשאו על שכמם כל הימים את כל כלכלת המדינה, גורשו ממנה.

ותהי ראשית פעלו לקרוע את רוע הגזרה בדבר גרוש היהודים מארצו ויתן להם הרשיון לשוב ולהאחז בכל ערי חבל ליטה בכל אשר ייטב בעיניהם, והבטח הבטיח אותם לפרוש עליהם כנפי חסדו ולעשות להם הנחות רבות. דעת לנבון נקל, כי לא חכו היהודים עד בוש והמונים המונים חשו ולא התמהמהו לשוב אל מקומות מושבותיהם כיונים אל ארבותיהם, וגם אברהם יזפוביץ שב למקומו אחרי עשר שנות נדודו בארצות נכריות אשר שלח שמה במסחר ידו, גם הוסיף הרבה חכמה ודעת באירופה, עד כי ברבות הימים החל לאט לאט לבכר את ידיעות העת החיה על פני למודי הקדש.

ויבוא אברהם ווילנאה ויחל לשית עצות בנפשו מה לעשות.  לא ארכו הימים ויחדש את ברית ידידותו את האצילים ונסיכי הארץ, ויקו כי בעזרת האנשים הנכבדים האלה נקל יהיה לו לקבל מאת הממשלה בחכירה אחד ממסי המדינה.  אבל בפעם הזאת גברה הצלחתו על תאות לבו שבעים ושבעה ואת אשר לא פלל לראות מעודו גם בחלום חזיון-לילה נתן לו בהקיץ.

וזה הדבר: השמועה, כי שב יזפוביץ לווילנה, הגיעה על פי מקרה גם לאזני המלך.  אשר עוד משכבר הימים ידע את הסוחר הנבון הזה ויהי ממכבדיו וממוקירי שמו, והנה עלה על לבו הרעיון, כי הוא הוא האיש הנחוץ והדרוש לו הפעם לחפץ עבודותיו ופעולותיו לטובת ממלכתו, ויבהילהו לבוא אליו להיכלו.  אף בא יזפוביץ לפני המלך נפעם ונבהל מקול הקורא אליו פתאום.

המלך קדם את פני אברהם בחדר משכיתו אשר בהיכל התחתון העומד לא רחוק משפת נהר וויליא.

רואה אני בך, יזפוביץ, כי זקנת או כי חזקת ותהי לאיש-חיל – אמר אליו זיגיסמונד בשחוק חן ונעימות על שפתיו.

– לא נפלאת היא, אפ שיבה זרקה בי אחרי היותי נע ונד כעשר שנים על פני תבל – ענה יזפוביץ וקולו הורם מעט, כי הצחוק הנעים אשר עבר על שפתי המלך ודבריו הרכים אמצו את רוחו ויחזקו את לבו.

– מן היום הזה והלאה לא תוסיף עוד להיות נע ונד וגם אחיך בני עמך ישבו תחתם על מקומם שלוים ושוקטים;  דבר משפט יצא מפי לבטל את גזרת אלכסנדר אחי המנוח, אשר גזר על היהודים לעלות מן הארץ – קרא אליו המלך ובעפעפים בוחנות הביט בפני העברי, אשר החל להתאושש מעט.

– עם היהודים – הוסיף המלך לדבר אליו – עם חכם ונבון הוא;  ידעתי, גם ידעתי, כי תועלת רבה יביאו להארץ אשר המה יושבים בה ונכי אמצא בהם חפץ בכל עת.  אבל אתה, יזפוביץ, יקרת גם נכבדת לי מכולם, ובטוח אני בך, כי שכלך החרוץ ותורת הנסיון אשר רכשת לך בימי חייך יהיו לי למשען בימים הקשים האלה, ואדמה כי גם יש לי הצדקה לדרוש ממך כדבר הזה. 

– אנכי – ענה עברי וישתחו לפני המלך – עפר אני כל הימים להדר כבוד מלכותך;  הואילה נא לצות עלי – ובכל לב ונפש נכון הנני לעבוד עבודת אדוני המלך עד נטף דמי האחרון.

אחרי הדומיה כשנים שלשה רגעים העביר המלך את חלקת ידו על מצחו הצח כשלג ויוסף לדבר אליו:

– אל תדמה בנפשך, כי יש את לבבי לבקש ממך הפעם מלווה- כסף.  האמנם כי רשש אוצרי וארצי דלה מאד, אבל לא אפונה כי אין גם לך גם לכל אחיך יחד אף החצי ממכסת השקלים הדרושים כעת לחפץ ממלכתי. אפס כי יש לאל ידך, אף חובה קדושה רובצת עליך, להיות לי לעזר בפנה אחרת, ומה גם כי הדבר אשר אנכי מבקש מאתך כעת לא כבד הוא ממך לעשותו ולא בשמים הוא.

כחידות היו הדברים האלה ליזפוביץ, לבו השתומם בקרבו ויקשב רב קשב.

– מבלי הרבות במלין הנני מודיעך בקצרה – הוסיף המלך לדבר – כי גמרתי בלבי אמר להפקיד בידך את משמרת גנזי המלכות ולהרימך עָל אל מעלת שר-האוצרות. 

דברי המלך האלה הלמו כרעם את יזפוביץ, עד כי נרתע לאחוריו וילטוש עיניו בתמהון, מבלי יכלת להוציא מלה מפיו.

– האמנם ברור לי כשמש בצהרים – הוסיף המלך לדבר אליו בשבתו על הכסא – כי דבר עלותך למעלה רמה ונשאה כזאת לא ינעם לשרי, ואין ספק, כי יתיצבו כצר על דרכך, אבל אתה תלך לבטח דרכך, כי אנכי מגן לך.  הגידה נא לי, יזפוביץ, הנכון אתה לקחת בידך את משמרת גנזי המלכות?

– ככל אשר יצוה עלי אדוני המלך, כן אעשה! – ענה יזפוביץ בשומו את ידו הימנית על חזהו וישתחו אפים ארצה.

– אבל עוד דבר אחד קל הערך עומד למפגע לך בדרכך...

כמתפלא וכמשתומם נשא יזפוביץ את עיניו אל המלך, מחריש לדעת אל מה אפוא ירמזו מליו.

– המכשול הזה – הוסיף המלך לדבר – הוא: כי הנך יהודי!  ולפי חקי ממשלתנו אין לאיש עברי לשאת עליו אחת ממשרות הממלכה, ועל כן הנה בטרם תעלה לשבת בסוד שרי המלכות – המר תמיר את דתך ותהיה לנוצרי כאחד מאתנו.

– להיות לנוצרי?! – התפרץ מפי יזפוביץ קול אדיר וחזק וכמעט ספק בכפיו.

– הכבד הדבר הזה ממך, כי חרדת את כל החרדה הגדולה הזאת?  הלא איש משכיל אתה ולבך ראה הרבה חכמה ודעת!  האמנם כה יקרו בעיניך הבלי אמונת ישראל, עד כי יצר לך מאד להפרד מעליהם?

חורת‑מות כסתה את פני יזפוביץ, ראשו ירד על חזהו ודומם כאבן עמד כרגעים אחדים על עמדו.  אחרי כן פתח את פיהו לאמר:

– הוד מלך!  בשם אל עליון קונה שמים וארץ, בשם האל היחיד והמיוחד, הקדוש ליהודים ולנוצרים יחד, הנני נשבע לך, כי לא תניא אותי דת אבותי מעבוד עבודת אדוני המלך באמונת אמן, בלב תמים, בנפש חפצה ובכל כחי ואוני.  ונהפוך הוא: ככל אשר אוסיף להיות יהודי נאמן לעמי ולתורתי, כן אוסיף להיות גם עבד נאמן לאדוני המלך.  חכמינו הקדושים אמרו בפה מלא: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע", ומוצא פיהם קדוש לנו כל הימים.  נכון אני להתמכר אל הוד מלכותך בכל היקר והקדוש לי: בהוני ורכושי, בחיי בני ביתי, בחיי ראשי, אבל לבגוד באמונתי – לא אוכל.

– אך משפטים קדומים מדברים מתוך גרונך– קרא המלך – ולבי סמוך בטוח, כי אחרי תחשוב בדבר תמצאהו נכון לפניך.

– כזאת היה לא תהיה לנצח! – התפרץ פתאום מפתחי פי העברי, אשר שכח רגע איפה הוא ולפני מי הוא עומד.

– מה אפוא תשמענה אזני?! – קרא המלך בקול עז ופניו בערו כלפידים מכעס – הגם אתה תערב את לבבך להמרות את פי המלך, אשר בחיקו יוטל גורלך וגורל כל אחיך?

– כרגע אצוה על סופרי – הוסיף המלך – לחק בספר שני חקים חדשים: להעלות אותך למעלת שר גנזי המלכות ולחדש את גזרת שנת 1495.  נותן אני לך זמן שבעת ימים להתישב בדעתך, והיה כעבור המועד הזה, על פיך יקום דבר: איזה משני החקים האלה יצא לפעולה.

וירם המלך את ידו לאות, כי כלו דבריו אתו.

נבוך ונפחד יצא יזפוביץ מחצר המלכות ובכבדות התנהל לאט לאט אל משכנו אשר ברחוב האשכנזים, והנה חנה אשתו נצבת זה כמה על מפתן הבית בעינים כלות ובנפש מיחלת לדעת, מה זה ועל מה זה נקרא לבוא אל המלך, וכראותה את פניו החורים, ותקרא בקול בכי:

– הקרך אסון?  האבדנו כלנו?

– עוד לא אבד מנוס לנו – השיב לה יזפוביץ – אבל תני נא לי בתחלה לנוח מעט, כי עיפה נפשי, ואחר אספר לך את כל מוצאות אותי.

כבול- עץ התנפל יזפוביץ על המטה וירדם.  כעבור שעה תמימה, הקיץ משנתו ויקרא לרעיתו, אשר ישבה כל העת הזאת בחדר השני ותתמרמר בבכי, ויספר לה את כל הדברים אשר דבר אתו המלך מהחל ועד כלה ואת אשר קרהו;  לא כחד ממנה דבר.  ויהי לפלא, כי אשתו שמעה את דבריו בקרת- רוח וככלותו לספר שמח לבה בקרבה, אף כי התחפשה ותעמד את פניה כעצובת-רוח.  בהיותה אשה ריקה מבינה ודעת, ראתה כי האסון איננו גדול ונורא כל כך.  אם אמנם כי היתה חנה אשה יראת ה' ומעודה לא נטתה מחקי היהדות וממנהגיה אף כמלא שערה ותמלא כל הימים אחריהם באמונה ובתם לבב, אבל ככל נשי ישראל הנבערות מדעת לפנים והיום היו מעשיה אלה כהרגל ישן נושן, ויסודות הדת ועיקריה כמו זר נחשבו לה.  על כן הנה בשותה להגדה את הדר ביתה ויקר תפארתו עת יהיה בעלה לשר האוצרות והיא – לאחת משרות המדינה, ובהשיבה אל לבה כי לא יפול להם לחבל בנעימים בלתי אם בהמירם את דתם כפרו, ויקטן העון הזה בעיניה מעתידותיה ותאות לבה גברה על יראת הענש.

– מה דעתך את, חנה, ומה עצתך כי אעש? – שאל אותה יזפוביץ אחרי כלותו לספר באזניה את דבר המקרה עד תמו.

– מה אומר ומה אדבר? – ענתה לו חנה בלשון ערומים – הלא אך אשה קצרת-בינה אנכי.  חושבת אני למשפט, כי אתה לבדך בין תבין את אשר לפניך יותר ממני, וככל אשר תגמר אמר, כן יהי.  הלא איש חכם ונבון-דבר אתה, כטוב כעיניך עשה וידך כידי בכל אשר תעשה.

יזפוביץ לא חכה מעודו לשמוע דברים כאלה יוצאים מפורש מפי חנה אשתו החסודה ועל כן השתומם הפעם לבו בקרבו ויתפלא ויוסף להתפלא.  הקרח הנורא, אשר הפיקו פניה בספרו באזניה את אשר קרהו, ותשובתה זאת שנו גם את פני רעיונותיו מקצה עד הקצה.  הצעת המלך, אשר עוד לפני שתי שעות החרידה את כל מיתרי לבבו, החלה הפעם למצא דרך אל נפשו וישב ויהפוך בה במנוחה שאננה, ותקותיו הנעימות על דבר הכבוד והגדולה, אשר נצפנו לו בחיק העתיד, החלו להשקיט לאט לאט את מוסר כליותיו.  ותטש מלחמה כבדה בלבבו, עד כי גברו עליו באחרונה רגשי אהבת הכבוד והשררה.  גם הפלפול העקש בא להשלות את יזפוביץ בשוא. 

– בדבר אשר אתן הפעם את נפשי לחטוא – דבר אל לבו – הלא אהיה לעזר לא מעט לאחי בני עמי, אשר באמת לא אפרד מעליהם כל עוד נשמת שדי תחייני.  רק למראה עינים אמיר את דתי, ובלבי אשאר יהודי תמים, כאשר הייתי עד כה, ואלהים הלא יראה ללבב.

בהשקיטו מעט בדבריו אלה את מוסר כליותיו, גמר בנפשו אמר להשלים את חפץ המלך, אבל הסתר הסתיר את דבר החלטתו מאשתו ולא הגיד לה מאומה, והיא גם היא לא הציקה לו בדברים, כי לא מצאה הפעם יפה לה, אלא השתיקה.

אם אמנם כי עוד דבר-סתר היה הדבר הזה ומבלעדי חנה לא ידע כל איש ממנו עד מה, בכל זאת, כמו הוליך עוף השמים את הקול, עשה לו המקרה למחרת היום הזה כנפים בכל העיר וקהלת היהודים בווילנה רעשה ותהי כמרקחה.

בראשונה באו אל אברהם שני אחיו מלדה ומבטן מיכאל ואייזיק, אשר לקחה גם אזנם על אדות השערוריה הגדולה אשר גמר אמר לעשות בישראל.

– אברהם!  עטרת ראשנו, אור חיינו! – צרחו מר ויספקו כפיהם – היתכן הדבר?  הידע תדע את אשר היתה הפעם לשיחה בפי כל בני העיר?  ההאמן נאמין לשמועה?

– ידברו להם הפטפטנים האלה מה שלבם חפץ! – היתה תשובת אברהם אליהם סקרת-רוח.

– אבל אם יצלצלו בפעמונים, אות הוא כי – חג היום...אברהם!  הלא אתה היית כל נחמתנו בענינו, עטרת גאותנו, ופאר כל אחינו בני ישראל, – היתכן כי ישאך לבך להעטות חרפה על ראש משפחתנו הנכבדה?  מה יאמרו ומה ידברו לפעלך ולמעשיך זר מעשיך אבינו ואמנו בעולם האמת?  הלזאת הולידוך, גדלוך וירוממוך וינטלוך וינשאוך על כפים, לעמן אשר לא ימצאו מנוחה בקברם?  אברהם!  אברהם!  מדוע הנך מחריש?  הגידה נא לנו.  האמת נכון הדבר או כי בדוי הוא מלב שונאיך בנפש?

– אמת הדבר...– ענה אברהם בקול דממה דקה וישח ראשו לארץ.

– אמת הדבר?! – קראו אחיו בקול מר ויספקו כפיהם ויחלו לרוץ בחדר כמשתגעים הנה והנה – אברהם, אברהם!  היתכן כי כבר מחית מלוח לבבך את שם אלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב?  חנה!  הילדים!  למה תעמדו מרחוק כפסילים אלמים?  תנו קולכם בבכי-תמרורים, חלו את פניו, התפללו לו, אולי ירחם.  אם כבר הבטח הבטחת את המלך לעשות כדבריו, הבה נחישה נא מפלט אל ארץ ישראל, אל ירכתי תבל.  אברהם!  אברהם!  רסיסי הדמעות אשר תזלנה עינינו הפעם אגלי-מים המה, ולבך – ברזל?  הלא איש טוב ורב-חסד היית כל הימים, איש אשר לב רגש לו ורוח נדיבה תסמכנו?

ותקם בבית מהומה גדולה, אשר לא תתואר בניב-שפתים גם בעט סופר מהיר.  כל בני הבית וגם אברהם בתוכם געו בבכי ויילילו.  כאשר החלה סערת לבבם לשוב לאט לאט לדממה, מחה אברהם את דמעותיו מעל פניו ויגש אל אחיו וישם את ידו האחת על שכם האחד ואת ידו השנית על שכם השני ויאמר אליהם לאמור:

– אחים יקרים ואהובים!  אל תבהלו על פיכם לחרוץ משפטי ודיני.  אתם אינכם יודעים את כל פרשת הענין באר היטב ועל כן תוציאו הפעם משפט מעוּקל.  אין לנכח עיני הפעם טובת עצמי ובשרי, כי אם דברים נשגבים ונעלים מזה.  ראשית חובתנו היא: לחתור בכל עז, כי לא יכחד ישראל מגוי, והדבר הזה היה לא יהיה אם לא נתן זבחים ועולות כפרו, ולעולה כזאת נבחרתי הפעם אנכי, אברהם אחיכם.  ידברו בי כל יושבי-תבל ככל העולה על רוחם, ואנכי אחת דברתי ולא אשנה, כי כאשר הייתי יהודי עד כה, כן אהיה יהודי תמים לנצח – בלבי ובנפשי.  אל תבקשו ממני הפעם חשבונות רבים ודעו לכם כי – אברהם הייתי ואברהם אהיה.

אף כי הרגיעו הדברים האלה מעט את רוח אחי יזפוביץ, אבל על זקני העדה וראשיה, לא פעלו אף פעולה קלה.  האנשים האלה לא נאותו בעד כל כפר להצדיק את מפעל אברהם ויהי בעיניהם כעון גדול מנשוא, אשר לא יכוּפר לו עד עולם.  "אם לויתן בחכה הועלה – היו דבריהם פה-אחד – מה יעשו דגי הרקק?  ואם ר' אברהם יאָסלעס בגד בעמו לעיני השמש, הלא יעשו כל בני העם כמעשהו – וסוף האומה לבוא".  ועל כן מצאו חובה קדושה לעצמם להשתמש בכל האמצאים[1] להשיב את לב אברהם אל עמו ואלהיו.  "עת לעשות לה'!" – גמרו אמר כפעם בפעם בהועדם יחד יומם ולילה אל בית הקהל לשית עצות בנפשם, במה לקדם את פני הרעה הגדולה הזאת. 

ותהי ראשית מפעלם לקרא לצום בכל העיר, ואחרי כן שלחו ליזפוביץ אספת אנשים ובראשם רבני העדה וזקניה לדבר על לבו, כי לא יעשה מדחה ולא ישקר באמונתו.  אבל יזפוביץ לא אבה לקדם את פניהם וישב אותם דבר על ידי עבד ביתו, כי משלם הוא מימים ימימה את מסי הקהלה במועדם ודברים אחרים אין לו את העדה מעודו.  או אז החליטו כלם פה-אחד לקרא להגאון הגדול רבי משה הלוי לאנדוי מקראקוי, מורה יזפוביץ בימי נעוריו, לבוא אליהם לווילנה, וישלחו אליו שליח מיוחד, כאשר ספרנו באזני הקורא הנכבד בראשית ספורנו זה.

מיכאל ואייזיק, אחי יזפוביץ, מלאו את חפץ ראשי הקהלה ויחתמו גם המה על מכתב הקריאה אשר שלחו אל רב עדת בני ישראל בקראקוי, אף כי ידעו נאמנה, כי אחת דבר אברהם ולא ישוב וגם ר' משה לאנדוי לא יוכל להועיל מאמה.

 

 

ה. הָרַב מִקְרַקוֹי וְשַׂר הָאוֹצָרוֹת.

שבועות אחדים עִנה ר' משה לאנדוי בדרך כחו עד הגיעו אל מחוז חפצו, ווילנאה.  רב העדה וזקניה אשר ידעו את עת בואו יצאו לקראתו לקדם את פניו.  בפנים עצובים היתה הפגישה הזאת;  בכבדות נשאו את רגליהם ובלכתם היו דוממים כאבן, ראשיהם שחים לארץ,  פניהם לבנים כסיד, כמו לא לקבל פני אורח יקר ורצוי להם הנם הולכים הפעם, כי אם אחרי מטת מת ימשכו ללותו אל בית עולמו.  וזה פשר עצבונם ותוגת-נפשם: העבר העביר האורח את המועד הנכון ויבוא אל העיר אחר החג, כי כשבועים ימים לפני בואו ווילנאה כבר בצע יזפוביץ את מחשבתו ובאחד מימי הראשון לשבוע עזב דת אבותיו ויבוא לחסות בצל הדת הקתולית, ועיני כל בני קהלת ישרון בווילנה רואות וכלות.

ברב פאר והדר, הוד ותפארת, אשר לא יתוארו בעט סופר, יצא הפעל הזה למענהו, כי דבר יצא מפי ראשי הכנסיה הנוצרית לחוג הפעם את "חג האמונה" בכבוד גדול, ברוב עם והמון חוגג.

מאז האיר הבקר נשמע בחוצות עיר ווילנה קול צלצלי פעמוני כל בתי התפלה לבני עם הארץ, ולמרבה השאון וההמולה אין קץ.  בית-התפלה של "יואן הקדוש" אשר בו נערך החג, היה מקושט במרבדי ארץ פרס, בציצים ופרחים חיים מרהיבי -עין  ומפיצי ריח-עדנים, ואלפי נרות האירו בו כבימי החגים הגדולים.  את סדר העבודה ערך ראש כהני ווילנה בכבודו ובעצמו וכל עובדי משמרת הקדש וכומרי הגליל עוזרים על ידו.  בית התפלה היה מלא מפה לפה אנשים נשואי-פנים ורמי המעלה וביניהם גם רבי המלך ושר צבא מחוז ווילנה בראשם, גם נסיכים רבים עם בני ביתם.  אף כי היטב חרה להם שאחד היהודים הורם מאשפות למעלה – בכל זאת למען קדושת המקום ולמען כבוד חג האמונה הקתולית נשאו הפעם בשרם בשניהם, ובדעתם נאמנה כי לא יארכו הימים וידם תמצא להוגות מדרכם את "ההדיוט הקופץ בראש" הזה ולהשיבו אל שער האשפה אשר ממנו יצא למלוך, לקחו חלק בחגיגת הקדש מבלי הפריע את סדר העבודה אף בתנועות פניהם.

אפס כי בעת אשר בבית התפלה נעשתה עבודת הקדש כחק וכמשפט, שבתה לאט לאט המנוחה בעיר וקם בה שאון נורא.  כל הרחובות הנשענים לכתף רבע ישראל היו כמרקחה, כי המונים המונים מדלת עם הארץ נועדו נקהלו יחד לפרוע פרעות ביהודים – כמשפט הפרעות הנודעות לשם משכבר הימים, אשר בראשיתן תפרוצנה פתאום לפתע ומוצאן מאיזה מקרה קל הערך.  מקרה כזה קרה גם הפעם.

וזה הדבר: בליל מוצאי שבת הפיץ אחד העם בין בני עם הארץ שמועה בדויה מלבו, כי לעת מחר כמעט יראו בחוצות קריה פני יזפוביץ בכוננו בלוית הכהנים את צעדיו אל בית-התפלה, יחגרו היהודים כלי-נשק וכזאבים על טרפם יתנפלו על מחנה הכהנים ואחרי אשר יכו אותם שוק על ירך יוציאו מידם את הבוגד בעמו ועל מקום עמדתו ישימו קץ לחייו.  הדבר הזה די והותר היה להרתיח את לבות כל בני דלת העם וכרגע התלקחה בם אש קנאת דתם ויועדו יחד להראות את היהודים קשה ולחלק להם חבלים באפם, למען אשר לא יתעברו על ענינים לא-להם.  ולא קנאת דתם לבדה, כי אם גם התקוה הנעימה, אשר שעשעה את נפשם למצא שכר לפעולתם בשלל "הכופרים" או להגיח, למצער, ירדן יין דגם אל פיהם חנם אין כסף בבתי המרזח אשר ליהודים, הולידה בקרבם את החפץ להתגרות ביהודים.  ויהי כמעט עלה השחר, התגודדו בחוצות קריה המונים המונים מבעלי המלאכה אשר בעיר ולכל מפלגותיהם וזקניהם בראשם, וכלם מזוינים בפטישים ומקבות, בקרדומות וגרזנים ובכל הבא בידם וילכו ויתיצבו על יד כל מבואי מגרש היהודים ויצורו עליו מכל עברים, בלי תת לכל איש לצאת ולבוא אליו.  היהודים, אשר לא ידעו את פשר הדבר הזה, פשטו ממשכנותיהם החוצה וישתוממו ויתמהו איש אל רעהו וזה את זה שואלים: משמר זה למה הוא?  ואין יודע למצא פתרון הדבר.

בתחלה שררה דומית-השקט בין קהל הנאספים.  בני עם הארץ מעבר מזה והיהודים מעבר מזה עמדו על מקומם מערכה מול מערכה ויביטו האחד בפני השני באין מהם פוצה פה ומצפצף.  אבל כמעט נשמע מעל ראש מגדלי בתי-התפלה קול צלצלי הפעמונים, קפצו חשוכי עם הארץ ממקומם.  לאט לאט החלו להעיף ביהודים מבטי-בוז, להאריך לשון למולם, והיהודים הביטו לעבר פניהם בלעג, כי היו שאננים מפחד.

מרגע לרגע הוסיפו ההמונים להרעים את היהודים ולהכעיסם;  אבל היהודים שמרו מחסום למו פיהם ולא ענו לחורפיהם דבר, בהשיבם אל לבם, כי טובה הפעם הדומיה לשלומם ולמנוחת נפשם.

– יהודים! – שרק בקול-חזיר אחד הנערים, אשר קפץ מתוך ההמון ויקפל כנף מעילו בכפו וימהר וירץ אל מחנה היהודים – החפצים אתם בתנוך אזן חזיר?

– אם תתן את בדל אזנך לנו, מה אפוא יותר לך? – קרא אליו אחד מהעומדים בראש מחנה היהודים.

הנער, אשר הבין אל מה ירמזו המלים האחרונות, לא יכול עוד למשול ברוחו ובחמה שפוכה התנפל על היהודים לנקום מהם נקמת כבודו המחולל.  ואז התפרץ כל האספסוף בקול שאון והמולה ויחל להדוף את היהודים בצד ובכתף, להפילם על הארץ ולהמטיר על ראשם מהלומות אגרופיהם.  ויהי כשהפכו היהודים להם ערף וינוסו מפניהם, וירדפו היחפים אחריהם בעברה וכעס וכנחל שוטף פרצו לבוא אל כל בתי המשתה אשר נשקפו לנגד עיניהם בדרכם ויעשו בהם שמות, והאדום האדום אשר בא אל קרבם היה כשמן על שלהבת תשוקתם לפרוע פרעות בישראל, ותגדלנה המהומה והמהפכה מרגע לרגע.  החשכים השתערו על משכנות היהודים ויחלו להרסם אבן אבן, את זכוכיות החלונות נפצו לרסיסים, את דלתות הבתים הסיעו ממקומן ושברו בריחיהן ויעטו גם אל השלל ויבוזו את כל הונם ורכושם, אף ענו נשים ובתולות ברחוב העיר.  לא ארכו הרגעים ועל ככר מגרש היהודים התגוללו מוּכים ופצועים, ותבקע הארץ לקול יללת היהודים ושועתם.  בבכי ובתחנונים התנפלו היהודים לרגלי פקיד המגרש ויחלו את פניו, כי יהיה למגן ולסתרה לראשם מחמת מבקשי נפשם, אבל הפקיד הקשיח את לבו וישב את פניהם ריקם, באמרו כי אין הפעם עתותיו בידו, וכי נחוץ לו ללכת אל בית התפלה "לעבודת הקדש".  אז פנו היהודים בשאלתם אל שר העיר, ואף כי הוא לא הסתיר את פניו מהם ויבטיח אותם להשלים חפצם, אבל בטרם אסף את כל שומרי העיר – הנה כבר בצעו בני ההמון את כל אשר יזמו לעשות.  ובעת אשר בבית התפלה הלכה עבודת הקדש הלוך וקרב אל קצה, נהפך כבר פרור היהודים בווילנה למעי-מפלה, והיהודים ישבו על משואות בתיהם ויבכו על שרידי הונם ורכושם אשר היו לבז ולמשסה.

בצאת המומר החדש מבית התפלה וישב במרכבתו, צוה לרכבו להפוך את ידו אל פני "הרחוב הגדול" ויסר אל ארמון הנסיך חודקביטש, אשר קבלהו בסבר פנים יפות וירא לו אותות אהבה וידידות ויתן לו בהיכלו משכן רחב-ידים, למען אשר לא יצטרך לשבת במגרש היהודים ולהיות בכל עת ובכל שעה צפוי אלי אסון נורא ואיום, כאשר חשבו יזפוביץ ואנשי-סודו בלבם – אף כי לא היה כל יסוד לפחדם זה.

כאשר נמצא יזופיביץ במסבת בני ביתו, אשר באו במסרת ברית דת קתולית בלי רעש בבית התפלה של "רפאל הקדוש" אשר במגרש שניפישוק, נגש אל אשתו בפנים זועפים ועצובים ויאמר אליה בקול דממה דקה:

– הדבר כבר נעשה, ועין בעין אראה כי מאת ה' היתה זאת!  עתה נהפכנו לאנשים אחרים;  על כן – הימים הראשונים יפלו והחולפות לא תזכרנה עוד.

ככלותו לדבר, כונן צעדיו אל חדר משכיתו ויסמוך את זרועותיו על השלחן ואת ראשו שם בין כפות ידיו ועד אשר רד היום ויאת לילה ישב בעינים עצומות על מקומו, נאחז בסבך רעיונות מרעיונות שונים.  רבות מחשבות היו בלבו ברגעים אלה...

___________________

 

זקני עדת ישרון, אשר יצאו לקדם את פני ר' משה לאנדוי, לא מהרו להגיד לו כי לא בא אל המועד הנכון, וגם בלוותם אותו אל בית רב הקהלה, ששם פנו לו מעון לשבת, התאמצו בכל כחם לבלי בוא אתו בדברים על אדות הענין אשר נגע הפעם אל לב כלם, ורק אחרי אשר נח וינפש מעט מעמל הדרך גלו את אזניו מכל הנעשה לפני בואו.  כשמוע הגאון את דבריהם, קפץ מעל כסאו בפנים לבנים כשלג ויבקש להביא סכין ויקרע בו את אחד משולי אדרתו ממעל, לאות אבל ומספד, וישאל קסת-סופר, דיו וגליון, וישב אל השלחן ויחל לערוך מכתב, ואחרי כלותו לכתוב אותו, שמהו במעטפה וחמר חותם עליה ויתנהו על יד הרב ויאמר אליו לאמור: - השתדל נא להמציא את האגרת הזאת לידי "אַחר" החדש, – הלא היא קללתי לבוגד הזה, ימח שמו וזכרו!  ועתה, רבותי, –  פנה בדבריו אל הנאספים – הבה נפרדה נא איש מעל רעהו בברכת-שלום, כי עוד ברגע זה שם אנכי פעמי לדרכי לקראַקוי.  אין עוד לפני כל מעשה וענין בעירכם וגם אין את נפשי לשאוף את הרוח אשר יבוא גם אל אף המומר הזה, אשר חלל שם ישראל ברבים.

אבל הרב וכל שקני העדה חלו את פניו ויפצירו בו אף השבע השביעו אותו לבלתי מהר עשות דרכו לביתו, כי לחרפה גדולה תחשב זאת לכל בני קהלת ישראל בווילנה, כי אם שפרה עליהם נחלתם לראות את הרב הגאון הנודע לשם ולתהלה, את ר' משה לאנדוי, בא בצל קורתם, לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר שמעו מפיו אמרות תורת אל חי, לבד אשר יפחדו פחד פן יבוּלע לשלומו אם יצא לעת שיבתו לענות בדרך כחו בטרם ינוח מעמל דרכו הרחוקה, אשר בא ממנה זה מעט, ויחזקו דברי בקשותיהם על ר' משה לאנדוי ויִותר לשבת ביניהם עוד כימים אחדים.

ויהי ביום השלישי לשבת ר' משה לאנדוי בווילנה בשעה העשתי עשרה בלילה, בעת אשר ישב הגאון לבדו בחדרו הקטן והמיוחד, אשר פנו לו במשכן הרב, ויהגה באחד מספרי התלמוד הפתוח לפניו, והנה לאט לאט סבבה הדלת על צירה ועל המפתן הופיעה תמונה רמת הקומה והיא עטופה כלה באדרת גדולה, וראש מגבעתה השחורה והגבוהה העשוי מצמר אילים בטוב טעם ארץ איטליה וכנפיה הרחבות כסו את פניה עד פאת זקנה השחור כזפת.  הרב, אשר ישב על מקומו שקוע בלמודו, לא התבונן רגעים אחדים בתמונה העומדת לפניו על המפתן, אך לפתע פתאום נשא את עיניו ויבט בה ויחרד.

– מי פה? – שאל הרב בקול חרד מעט.

רגעים אחדים לא פתחה התמונה את פיה ותדום, ואחרי כן צעדה שני צעדים בחדר ותסר את מגבעתה מעל ראשה ותפשל את שולי אדרתה לאחוריה על שכמה, ויגלו פני מעילה העשוי מתכלת שני וצפוי אפודתו, רקמת פתילי-כסף, ושפתיו המצומדות בכפתורי זהב טהור, ובהעבירה את ידה הימנית בין שערות ראשה הארוכות והשחורות קראה בקול עז:

– אנכי האיש, אשר עשה לו הגאון הגדול רבי משה לאנדוי מעשה אשר לא יעשה מעולם בין אנשים צדיקים יראי ה' כמוהו, כי שת עליו חטאת וישם עון בו ויקללהו קללה נמרצת מבלי שמוע בתחלה את אשר בפיו ומבלי הבן לרעו ולהגיגו.

– אברהם?! – נתן הרב בקולו ויתפלץ וירגז תחתיו – מה אפוא הביאך כעת הלום?  הלא חבילתנו כבר נתפרדה, דרכינו ומשאות נפשנו שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה ואנשים זרים אנחנו איש לרעהו, ומה לי ולך הפעם?  מה אפוא המריצה את השר הגדול השוכן במשכנות מבטחים ובהיכלי-חמד לבוא אל בן-אדם יושב במעון צר כמוני?

– הדברים אשר ידביקו את התלמיד היושב בשפל אל מורו הנשגב הנעלה, הלא הם: רגשי הדרת הכבוד וגמול תורת-נצח, הם המה נחוני הפעם אליך.

– רואה אני כי לא הכתה תורתי שרש בלבך – בטאו שפתי הרב בכבדות ויאנח בשברון-מתנים – ועל כן תודתך אך למחסור ואינני שוה בה.  מה טוב ומה נעים היה הפעם לנפשי, לו יכלתי לחשוב כי לא היית תלמידי מעולם, אבל עתה לא כן הוא: עתה רע ומר לי מאד לראות, כי שפוך שפכת על כבודי בוז כמים ותחלל את שמי וזכרי גם לדורות הבאים, אשר עד העולם לא יכפרו לי את עונך אשר פעלת.

– אמור אמרתי, כי הרב הגאון הנעלה רבי משה לאנדוי, אשר צדק ומישרים מכון כסאו, יוציא צדקתי באור, והנה את אשר לא פללתי ראיתי!  ראיתי, כי גם שר התורה הזה יחרוץ עלי משפטו הנמרץ בטרם יחדור עמוק עמוק אל כל הליכות הענין.  ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר?  הלא גם השופטים לא ירשיעו את החוטא בטרם שמעם מפיו את דברי טענותיו.  התמורה למראה-עין כאין וכאפס נחשבה: עברי יצאתי מבטן אמי, עברי הנני ביום הזה ועברי אהיה כל ימי חיי!

– מה זאת תבענה שפתיך? – קרא הרב בקול גדול מבלי האמין למשמע אזניו – עוד עברי הנך?  המיר המרת את דתך לעיני השמש – ולבך ישאך לאמר כי יהודי אתה? – ונאמן אתה לאלהי ישראל?  אין זאת כי אך התל תהתל בי, ועל כן ידוע תדע כי הרשות בידך לחמוד לצון כנפשך שבעך, אבל לגנוב את לבבי – לא תעצר כח לעולם.

– עדי בשחק, כי לא לצון והתולים חמדתי לי, אף לא עלתה מחשבה רעה על לבבי לסובבך בכחש – השיב לו יזפוביץ בשומו את ידו על חזהו – הואילה נא, מורי ורבי, והקשיבה לאמרי פי ואז תוכח לדעת כי אין בפי רמיה ואך אמת יהגה חכי.

– דבר, כי שומע אנכי.

בחלקת שפתים החל יזפוביץ לספר לאט לאט באזני הגאון את כל המוצאות אותו בימים האחרונים ואת כל הדברים, אחד מהם לא נעדר, אשר הכריחוהו להמיר את דתו.  תוכן ספורו היה, כי לא טובת עצמו ובשרו היתה לנכח עיניו בצעדו את הצעד הזה, כי אם רק תשוקתו העזה להועיל ולהיטיב לעמו ישראל, להמיש מעל צוארו כל אסון ופגע בהתרגשם לבוא עליו ולהמציא לו חיי שלום ושלוה, השקט ובטחה, אחרי שנות נדודיו הרבות ומלחמתו הארוכה והכבדה בעד קיומו וחיותו.

– ובכן עשית את הדבר הזה אך למען היות גואל לישראל?

– בשם ה' נשבעתי, כי רק לזאת נשאתי את נפשי.

– מי הגיד לך, בן-אדם תולעה, כי נועדת להיות גואל לישראל?  אין חפץ לעם ישראל בגואלים ומושיעים, כי אך ה' אלהי אברהם, יצחק ויעקב מפלטו ומשגבו לעתות בצרה.  האמנם כי הוכח יוכיח אותנו על חטאתינו ועונות אבותינו, אבל לא יתן למוט רגלינו ומכל משמר ינצרנו, כדברי הברית והשבועה אשר נשבע לנו, כי האריך נאריך ימינו כימי השמים והארץ.  בבל, אשור, פרס, מדי, יון – כל העמים העתיקים האלה כבר נכחדו נשמדו כלה וימחו מעל פני האדמה וזכרם בגללם לנצח אבד, ואנחנו הננו עומדים כסלע מוצק בלב ימים ועודנו חיים אנו כיום הזה גם נוסיף לחיות.  היודע אתה, כי כדברי כן הוא?

– יודע אני, כי כן הוא;  תורתך עוד לא נשכחה מלבי.

– וזאת שנית: אמנם התנוססו בכל דור ודור כאבני-נזר גואלי ישראל, אשר התמכרו לטובת עמם בכל לב ונפש וכל היקר והנשגב להם נתנו כפרו, אבל לא את האמונה, אשר לא להם היא, כי אם את חלבם ודמם.  בר-כוכבא ורבי עקיבא וכל אלה אשר לבשה נפשם עז להציל את ישראל מיד בני נכר, לא התמכרו אל מלכי רומא ולא נכנעו לפני רצונם, כי אם הערו למות נפשם על קדושת דעותיהם והגות לבם – הנה אך בדבר הזה הראו הגבורים האלה את אהבתם העצומה והעזה לעמם ולדתו, ולא בהעמיסם על שכמם משרות כבודות בממשלה ובהואילם ללכת אחרי כבוד מלכים וחמודות החיים.  אבל מה לנו לשאול לדורות ראשונים, שכבר היו לעולמים?  הלא גם בימינו אלה לא אלמן ישראל, תודות לאל, מאנשים נשגבים ונעלים כמו אלה;  עוד חי אתנו כיום הזה איש דגול מרבבות ישראל, איש מלא חכמת ה', אשר לא יבוש לדבר בשער את חכמי כל עם ועם ומשכיליהם, ושמן דון יצחק אברבנאל.  הלקחה אזנך את שמע האדם הגדול הזה?

– כן.  בבואי אחד גרוש היהודים מליטה לשבת בעיר רומי, שמעתי שמה את העם מדברים על אודותיו. 

– האיש הנעלה הזה היה בראשונה יועץ למלך פורטוגל ואחרי כן העלהו מלך שפאַניה להיות לשר גנזי המלכות בארצו;  אבל כאשר קצץ מלך שפאַניה לפני חמש עשרה שנה על היהודים קצף גדול ויתן חק ומשפט לגרשם כלה מן הארץ אם ימאנו להמיר את דת אברהם, ואך לשוא התאמץ דון יצחק, לריק כלה כחו לעורר בלב המלך רגשי חנינה וחמלה על היהודים ולהטות את רוחו לקרוע את רוע הגזרה, כי לא עשו ידיו תושיה, – בעת הזאת הסיר אברבנאל את משמרת כהונתו מעל שכמו ויעזוב את חצר המלכות, את היכלי התפארה ומשכיות החמדה וילבש כלי-גולה ויעל מן הארץ יחד את כל אחיו בני אמונתו.  וכאשר שמעתי, הנהו יושב כעת במדינת וויניציה, אשר תקע בה את יתדו.  הנה רק אלה המה היהודים הנאמנים אנשי-השם, אשר היו בינינו עד כה ולא יחדלו מקרבנו לעולמי-עד, אך אלה המה גואלי ישראל האמתים והנכונים!  עתה הגע נא בעצמך: התדמה להם וכמוך כמוהם?  אם תהיה לגואל ומושיע לאחיך בני עמך אם לא, אם תעלה בידך להפוך את לב המלך ושריו לטובה אליהם אם לא – הדבר הזה עודנו מוטל אצלי בספק גדול, יען כי לב מלכים ושרים רק ביד ה' לבדו, אבל כי מכרת כעשו הרשע את בכורתך לאחר בעד נזיד עדשים – ברור הוא אצלי כשמש בצהרים;  ואם עוד לא עוּממו כל זיקי אש היהדות בלבך ועוד נשאר בך האחד לפליטה כאשר אקוה – חש אני לך עתידות כי גם בעולם הזה פקוד יפקוד עליך מוסר כליותיך את חטאתך, כל הימים תהיה כאמלל בעיניך ורוחך יהגה אך נכאים, לבך לא ישכב בקרבך ולא תדע מנוח, יאוש נורא יהיה כעש לבשרך וכרקב לעצמותיך ובמסתרי נפשך תהיה נע ונד כקין באות חרפה וקלון על מצח.  אלה המה הדברים אשר חפצתי לדבר אליך הפעם, ועתה אל תוסיף עוד להפריע את מנוחתי ולך לך ממני.

הרב נשא מדברותיו בחום-לב ויסב מבטיו מפני יזפוביץ, ועל כן לא התבונן, כי התנפל לפניו מתא קומתו ארצה ויורד ראשו על חזהו ועיניו נהפכו לשני יבלי-מים.

– היתכן כי אתה, מורי ואלופי, תשלחני היום מעל פניך מבלי התרצות אלי בתפלה ובתחנונים ומבלי הרגיע את נפשי הנהלאה בדברי תנחומותיך? – שאלהו יזפוביץ בקול עצוב – הלא תלמידך הייתי וכאב את בנו יחידו אהבתני כל הימים.  היתכן כי ימיר האדם את לבו וחושיו ביום אחד?

– אין לך הצדקה להטיף את מלתך על לב האדם ורגשותיו, אשר אתה בעצמך לעוג לעגת להם – קרא הרב בהקריבו אליו ספר התלמוד המונח על השלחן.

הרב העמיק חקר בספר הפתוח לפניו ויזפוביץ נאנח אנחה כבדה שוברת חצי גוף ויצא בלאט מן החדר.  לבו אבד בקרבו ומחשבותיו נבוכו, עד כי תחת פנות על ימין בדרך היוצא ממגרש היהודים, כונן את צעדיו השמאלה ויעמק לרדת בשפלת הפרוה ובלי התיצב על עמדו אף רגע הלך ותע בחשכת הליל ברחובות עקלקלים שונים.  כשתי שעות שוטט יזפוביץ בחוצות המגרש בתמהון-לבב, עד ראותו פתאום והנה עומדות רגליו על שפת נהר הוויליה.  צנת האדים, העולים בלילה מן היאור, אשר עברה על פניו עודדה את רוחו מעט ויזכור את אשר קרהו זה מעט בחדר ר' משה לאנדוי ואת אחרית דבריו אתו, ועצבת נוראה לחצה לבבו, כי גדל כאבו מאד.

– ומדוע לא אשים הפעם קץ לחיי? – הופיע רעיון כברק בנפשו – הה, צדיק אתה, רב נשגב ונעלה!  מבטיך החודרים כליות ולב ירדו עמוק עמוק בלבבי, ואין דבר נסתר מנגד עיניך.  ידעתי גם ידעתי, כי כעצב נבזה הייתי בעיניך, איש קדוש וטהור, איש נערץ ונשגב, אשר עוד לא ראיתי עד כה על עפר משלך.  ואמנם – הכי באמת לא דל ערכי ולא ירדתי פלאים פלאים?  כי מה כפר מצאתי בפעל פעלתי?  אם אמרתי להיות מגן ומחסה לאחי בני עמי, מי יודע אם אואיל להם?  ואף-כי אין חפץ עוד ליהודים בעזרתי, יען כי לא תוסיף עוד הממשלה להחרידם מרבצם ולגרשם מארצה בראותה, כי כפעם בפעם בגזרה עליהם חובת גלות, עד מהרה תנחם על אשר עשתה כזאת וחי-קל תמהר לקרא להם לשוב ולהאחז בה, אחרי הוכחה לדעת לא אחת ושתים, כי בלעדיהם תשם הארץ.  יודעת הממשלה היטב, כי לולא היהודים שישבו בה, היו דבריה יגעים, דרכיה אבלות ושעריה שוממים.  כל שרי המדינה נרפים הם נרפים, עושים כל ימיהם כחגים ומבלים עתותיהם בהוללות ותענוגי-בשרים ולענינים אחרים אין מהם דורש ומבקש;  האכרים עבדיהם עובדים את אדמתם ובעמל כפם וזעת אפם יביאו אל בתי אדוניהם את כל חמודות החיים ומנעמיהם אשר המה מבקשים, וביתר הארץ – אין חרשת המעשה, אין מסחר וקנין ויגיע-כפים ותשומת-יד, ואנשיה דלים ורשים ואיש את בשר רעהו יאכלו.  כל הדברים האלה גלוים וידועים לפני שרי המלכות ועל כן לא יוסיפו עוד לגעת ביהודים לרעה.  ובנוגע לעצמי ולבשרי, הלא כפשע ביני ובין האבדון.  לב רוזני הארץ לא טוב עלי וכל דבר-שטנה יוכל להמיט עלי אסון נורא.  ובשלי יבוא המלך בריב עם רוזני המדינה ואציליה.  ואם כן הוא, האם לא גדל אפוא עד לשמים עוני ולא חטאתי חטאת לא אוכל כפרה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא?  הה, אברהם יאָסעלעס!  איה שכלך החרוץ ותבונתך השנונה?  הנסרחה חכמתך ובינתך התבלעה?

– היש את נפשך, אדוני, לשוט מעט על פני הנהר? – נשמע מאחורי יזפוביץ קול איש יושב בסירת דוגה, אשר חתר לבוא אל החוף אשר עמד עליו אברהם.

הלילה ההוא היה ליל בהיר בשחקים ורוח חם ורך משיב לב ונפש התנשא על פני חוץ.  כמו בחזקת כח נעלם נמשך לב אברהם אחרי הקול הקורא אליו ויבוא אל סירת הדוגה וישוטטו שניהם על פני הנהר.  ובהגיע תבת השיט אל המקום אשר על אחד מחופיו נמצאה חצר המות אשר ליהודים, צוה יזפוביץ את מנהל האניה, כי יעמיד אותה מלכת, וירד ממנה וילך במסלה העולה אל חצר המות.  ולא בא6 יזפוביץ אל חצר המות, כי אם לקח את מקומו על הספסל העומד על יד השער וישקע בתהום מחשבותיו, ואחרי שבתו כה כשתי שעות קם ממקומו ויתעודד וידבר לנפשו בקול גדול:

- כן יהי, ויעבור עלי מה!

וישב וירד בסירת הדוגה וישם דרכו אחורנית ויצא אל החוף הנשען לכתף הארמון התחתון אשר למלך וישלך לבעל האניה את משכורתו וישם פעמיו הביתה.  השמש כבר יצא על הארץ, ועל מגדלי הפעמונים אשר לבתי התפלה לבני הארץ החלו לצלצל, לאות כי הגיע זמן תפלה של שחרית.

 

 

ו. המֶּלֶךְ וְשַׂר הָאוֹצָרוֹת.

באחד מימי ירח אב התהלך המלך זיגיסמונד מאז האיר הבקר בחדר משכיתו אחת הנה ואחת הנה, ופניו הלבנים כשלג ועיניו השקועות בחוריהן העידו בו, כי בלילה העבר לא נתן תנומה לעפעפיו.  ואמנם לא לשוא נדדה שנתו.  דברי הממלכה היו יגעים ויתנהלו בכבדות ובעצלתים, הענינים בינו ובים מלכי הארצות אשר מסביב היו מסוכסכים מאד, ובוגדים קמו עליו וידריכוהו מנוחה. 

שומר הסף נראה על המפתן.

  הוד מלכות! – אמר שומר הסף בקול דממה דקה – האדון שר הצבא מחכה זה כחצי שעה בחדר קבלת הפנים.

– יבוא!

שר הצבא הופיע בחדר הדור בלבוש-חג וילקוט-סופרים עשוי מאטוּן אדמדם תחת אצילות ידיו ויקד וישתחו לפני המלך אפים ארצה, והמלך הושיט לו את ידו בשחוק נעימות וחן ויבקשהו לשבת על הכסא העומד אצל שלחן הסופרים, וישב גם הוא על מקומו הנכון לפניו.

– ואתה, נסיך נעלה,  עוד גם היום תאמר להאיץ בי, כי אשים פעמי לקראקוי? – החל המלך לדבר אליו בתופפו באצבעותיו על השלחן.

– הוד מלכות! – ענה לו שר הצבא – לא אנכי המאיץ בך, כי אם דברי הממשלה ועניניה.  הזמן, אשר יעדת לאספת ראשי העם, כבר חלף עבר, ואם אמרנו לדחות אותה הפעם לעת אחרת, יצעקו אצילי הארץ חמס עלינו ובצדק.

– אבל מי כמוני יודע, כי אין השעה הזאת כשרה לאספה ועצרה.  בכל יום ויום עלינו להיות מוכנים ומזומנים לצאת למלחמה לקראת אנשי מוסקבה, אשר יתפרצו לבוא אל ארצנו ממזרח, ולקראת גדודי הבוגדים תחת פקודת גלינסקי ההולכת ובאה אלינו מנגב.  הבוגד הזה, על פי השמועה, נחבא עתה באחד המקומות אשר בחבל בילוביזש. 

– הן את חיל הצבא לא נקח אתנו לקראקוי.  שר גדודי הרכבים ישאר על מקומו ויגין על הגבול, לבלי תת כל צר ואויב לבוא בארצנו.  גם צבא הפרשים והנסיכים והרוזנים מחיל המתנדבים בעם חונים איש על מחנהו ואיש על דגלו.

– אבל הן עוד לא בצרתי את חומת העיר.

– גם העיר קראקוי לא ביום אחד נוסדה, כי אם לאט לאט.

– אם דבר נסיעתי נחוץ, אז במתי-מספר אעשה את דרכי לקראקוי, למען אשר לא יארכו ימי המסע ולא אהיה בהוצאותי הרבות למשא על אוצר הממשלה, אשר גם מבלעדי זה איננו מלא וגדוש.  רק השרים היושבים ראשונה במלכותי ילווני אל מחוז חפצי, ושומרי הסף, שרי המשקים והאופים, שרי שלחני ונציבי ארוֹת הסוסים אשר לי, – כל אלה ישבו בביתם ולא יהיו עלי למשא, ומה גם כי בארמוני אשר בקראקוי אמצאם למדי.

– דבריך, הוד מלכות, טובים ונכוחים – אמר שר הצבא – ואנכי אפקוד על עושי דברי לעשות כמצות אדוני המלך.

שר הצבא קפל את הגליונות וישימם בילקוט הסופרים אשר לו וישתחו ויפן ויצא מלפני המלך.

– האדון שר האוצרות עומד ומצפה בחדר קבלת הפנים – הודיע שומר הסף את המלך.

– יבוא! – קרא המלך.

ויבוא יזפוביץ לפני המלך.  על פי חזות פניו המאירים, נקל היה לשפוט מישרים, כי יפיק רצון מאת המושל ובבאו לפניו בהיכלו לא יפול לבו עליו כבראשונה.  בפתחו את הדלת השתחוה אחת ושתים ויתיצב על מקום עמדתו וישא את עיניו אל המלך, אשר הניע לו בראשו בנחת ויור לו באצבעו לשבת על הכסא, אשר ישב עליו זה מעט שר הצבא.

– הגידה נא לי, יזפוביץ – פנה אליו המלך בדברים ושחוק חן ונעם עבר על דל שפתיו – מה מעמד אוצרנו הפעם?  היש בו כסף אם אין?  האין כל תקוה לנו לתקן את מצבו ההרוס?

– לא כן הוא, הוד מלכות, – ענה אותו יזפוביץ – אנחנו כבר החלונו להשיב לאט לאט את חובותינו;  אין זאת, כי מצב אוצרנו אינו רע, כאשר תדמה בנפשך.

– את חובותינו אנחנו משלמים? – קרא המלך בקול ששון – האח, מה טוב ומה נעים הדבר הזה!  אך זה הוא מפעל, אשר תפארת הנהו להעושים אותו!  לא כן בוגדנוביץ שר האוצרות שהיה לפניך, אשר כל חכמתו וגבורתו היתה רק להעלות את מספר החובות וכמעט התגאה במלאכתו זאת.  באר נא לי: מה היא הערמה אשר עמדה לך לקומם את הריסות גנזי מלכותי?

– כל ערמה לא היתה בזה.  הן ארץ מלכותו איננה עניה כל-כך, כאשר ישפטו רבים על אודותיה, ורק סדר לא היה בגבית המסים והארנוניות ובבית יציקת המטבעות.  פקידי המלכות כלם עשו מלאכתם רמיה ויחבקו ידיהם בעצלתים או כי בלבלו ויסכסכו את החשבונות וכה הורק האוצר וידל מיום ליום.

– ואתה העברת את הסדרים האלה ותחליפם באחרים הטובים מהם?

– ככל אשר ציותני, הוד מלכות, כזאת שמרתי לעשות.  את כל הכנסות המדינה נתתי בחכירה לאנשים שונים ובמשך ירחים אחדים כבר נמצא באוצר די כסף, עד שהחילותי להשיב את חובותיו מימים עברו, אחרי כי החלו הכנסותיו לבוא אליו תמידות כסדרן.

– רואה אני, כי הגדלת לעשות בעבודתך – אמר המלך – אבל שמע נא את אשר אדבר אליך: אחרי ימים שלשה אשים לקראקוי פעמי ובלי ספק אשב שמה ירחים אחדים ואולי עוד יותר.  בכל העת אשר פני לא ילכו אתך, אל תוציא מבית גנזי המלכות אף אגורה אחת וכל כסף ההכנסות השונות יהיה ערוך ושמור בבית האוצר עד שובי מדרכי;  חפץ אני, כי בבאי ווילנאה נכון יהיה לפני בקופת הממשלה די מכסת הכסף הדרוש לי לבצר את חומת העיר ולחזק פרציה כי רבו.  הדבר הזה יקח הפעם את לבי, אחרי כי יום מלחמתנו את בני מוסקבה לא ירחק חק.

– מוצא פיך, הוד מלכות, קדוש לי ולא אסור מדבריך ימין ושמאל – היה מענה יזפוביץ בשומו את חדו על לבו – ואם גם לא ישפיק הכסף הנמצא בגנזי המלך לצרך המבצרים ובדק חומת העיר, נכון הנני להשלים את החסרון מכיסי, וכל אשר לי נתון הוא לאדוני המלך לעשות בו כטוב וכישר בעיניך.

– תשואות חן חן לך, יזפוביץ! – קרא המלך ולבו נהפך עליו – אך הנה נפרד אני היום מעליך, ואולי לימים רבים, הגידה נא לי: היש לך אלי שאלה קטנה או גדולה הנוגעת לעצמך ולבשרך, ואעשנה?

– יש ויש, אדוני המלך.

– ומה שאלתך?

– שאלתי ובקשתי, כי אחוזת השדה בנחלת וויידוניה תקום לי למקנה מאת הממשלה.

– איזה חפץ תמצא במקום תהו ובהו זה?  מה תעשה שמה?

– חפץ אני להעתיק אליו את מושב בני ביתי.

– הלא נתתי לך למנחה בית-חומה רחב-ידים בנוי לתלפיות בווילה?

– בני ביתי לא יוכלו לגור בווילנה, כי אין שלום בעצמותיהם, ורק בשבתם בנאות שדי ובשאפם רוח טהור ובהיר, יש תקוה להם לשוב לאיתנם ולהחליף כח.  כדבר הזה הגיד לי האדון מאגניטיני, רופא כבוד המלכה, יתן לה ה' עז ועצמה!

– לוּ יהי כדברך, ואנכי את חפצך אשלים! – אמר המלך ויפטר את יזפוביץ מפניו במבטי רצון וחסד ובשחוק חן ונעימות.

– יבוא ראש הסופרים הלום! – נתן המלך בקולו אל שומר הסף.

ראש סופרי המלכות בא.

– הבאו הרצים נושאי האגרות?

– בשעה השלישית בלילה בא מאת הנסיך ראדזיוויל מכתב מבשר טוב ומשמיע ישועה: כי על יד גבול גליל ווילנה נפלו הבוגדים בידי חיל צבאותינו.

– יהי שם ה' מבורך! – קרא המלך במעל כפיו ובנשאו עיניו למרום – עתה כאשר סגר ה' את חברי הבוגד גלינסקי בידי, לא ירום עוד ראש אויבי זה עלי.

המלך קם ממקום מושבו ויחל להתהלך בחדר משכיתו הנה והנה ויעבר ידו על מצחו, כמו היה את נפשו להעלות דבר-מה על זכרונו.

– כן, כן הוא! – זכר אחרי חשבו רגעים אחדים את הדבר אשר נשכח מלבו כמעט – שב על הכסא וכתוב את הדברים אשר אקרא באזנך מפי.

הסופר לקח את מקומו על יד אחד השלחנות העומדים בפנות החדר אשר נמצא עליו קסת הסופרים ויקח עט וגליון וייחל למצות המלך.  והמלך ישב על כסאו ויחשוב מעט, ואחרי כן פתח את פיהו וידבר אליו לאמר:

– כתוב בספר כדברים האלה: "אנחנו זיגיסמונד הראשון מלך פולין, נסיך ליטה וכו', וכו', בהכירנו את חין ערך האיש הנכבד והנעלה, האיש התם והישר אברהם יזפוביץ, אשר מיום החלו לשמש בכהונת שר גנזי המלכות התמכר אל משרתו זאת בכל לבו ונפשו וירק שפעת טובה וברכה לארצנו ולממלכתנו בימי צרה וצוקה, ובחפצנו לשלם לעבדנו הנאמן הזה כמשכורתו, הואלנו לתת לו היום למנחה את אחוזת השדה בנחלת וויידוניה, והיתה לו התעודה הזאת לעדה, כי הנחלה הזאת נתונה היא מאתנו לאחוזת-עולם לו, לאשתו ולזרעו אחריו לדורותם".

התעודה הזאת שוּלחה תיכף ביד אחד מרצי המלך להביאנה ביתה יזפוביץ, אשר לא פלל מעודו לראות גם בחלום את מחשבת לבו יוצאת לפעולת אדם קל-מהרה ובאופן יפה אף נעים כזה, וישמח שמחה גדולה על הדבר הזה, אשר גדל ערכו בעיניו יתר הרבה מאשר דבר על אודותיו באזני המלך.  כי אך לשון ערומים בחר לו יזפוביץ בדברו אל המלך על דבר הנסבה אשר תמריצהו להעתיק את מושב בני ביתו לאחוזת וויידוניה ובפעם הזאת כחד כחד את האמת תחת שפתיו ויכחש לו.  לא למען תקן את מצב שלום בני ביתו, אשר באמת בריאי-אולם היו ומבנה גויתם איתן, מצא חפץ בנחלת-שדה זאת, כי אם מטרה אחרת היתה לנכח פניו, מטרה אשר בהגיגו בה רחפו עצמותיו ולמרות זה לא מצא די און בו לסגת אחור ממנה.  הדבר, אשר אמר יזפוביץ לעשות, היה פרי הפעולה הנמרצה אשר פעלו עליו דברי ר' משה לאַנדוי.  כחצי-רעל פלחו את כליותיו וכעלוקות מצו מוח עצמותיו ודם לבבו.

– קללת איש האלהים רובצת עלי – קרא אליו קול ממעמקי לבבו, לב איש שומר אמונים ובעל רגש ודמיון עז – נפשי יודעת מאד כי נוראה היא הדרך אשר אנכי הולך עליה הפעם, אבל אם אמרתי לשוב על עקבי, תקצר ידי מעשות כזאת.  אין זאת כי כלה ונחרצה היא מאת ה', ועל כן אלך שוקט ושאנן לקראת הדבר אשר נטל עלי.

ולא גלה יזפוביץ לאשתו ממחשבותיו עד-מה ויסתר את רעיונותיו ממנה, בדעתו נאמנה, כי למורת רוחה יהיו לה ולא תתן בידו להוציא לפעולות את הדבר, ועל כן גמר בנפשו אמר לעשות במחשך מעשהו ולהכין בראשונה לאט לאט את כל הנחוץ והדרוש לחפצו ואחרי כן בהיות הכל מוכן לא תמצא עוד ידה לשנות את פני הדבר.

רק למיכל ולאייזיק אחיו, אשר התמכרו אליו בכל לב ונפש, גלה יזפוביץ את סודו, כי רבה אמונתו בם ונפשו דבקה לאהבה אותם, והם נתנו לפעלו צדק ויתעוררו להיות לו לעזר ולהועיל במפעלו בכל אשר תמצא ידם.  הם באו ראשונה לגור באחוזת וויידוניה ולנצח שמה על מלאכת בנין בתי-משכנות לאברהם ולבני משפחתו.  אף כללו את יפי ההיכל ברב פאר והדר, למען אשר לא תלחץ עצבת את לבבם בשבתם במקום שמם מאין אדם, אחרי אשר הסכן הסכינו לשאון קריה והמונה.

 

 

ז. בִּנְאוֹת שָׂדֶה.

ולא לשוא נשא יזפוביץ את נפשו אל אחוזת וויידוניה.  מעלות הגיא השמם הזה, אשר נמצא במקום נשכח מני רגל הרחק מדרך המלך גם מכל מסלול ומסלה לעוברים ושבים, הקבילו אל מחשבת לבו, אשר דרשה לחפצה התבודדות ושלות-השקט מסביב.

אחרי עבור שלשה ירחים כבר התנוסס על פני הככר הזאת בית נחמד מוקף גדר גבוהה, ויזפוביץ היה מוכן ומזומן להוציא לפעולה את הדבר אשר החליט בלבו לעשות.

באחד מימי ירח כסלו, יום קר וקרח, בשעה התשיעית בבקר, וחנה אשת יזפוביץ, אשה כבת עשרים ושבע שנה, טובת מראה ויפת-תאר, ישבה בחדר משכיתה ותערוך בחפץ כפים את תלבשת בגדיה אשר עליה.

מן היום אשר באה חנה במסרת ברית דת נצרת, החלה לשום לבה אל מחלצותיה ואל תאר פניה, בחשבה למשפט כי נטל עליה מעתה להתנוסס ביפיה כבת אצילים כחק לאשת זר וגדול בממלכה, לאשת שר האוצרות.

ואף גם זאת, כי הנסיכים והרוזנים היו בכבודם ובעצמם מבאי בית המומרים האלה לעתים קרובות, לא מאהבה, כי אם מאונס, כי נאלצו לעשות כזאת על פי דברים וענינים שונים, אשר מבלעדי שר האוצרות החרוץ לא יכול כל איש למצוא את ידיו ורגליו בהם.  בין אצילי הארץ נמצאו גם אלה אשר הבינו, כי שואפת היא לשמוע בכל עת תהלתה, וכדרך כל בני עם פולניה, לא חסרו נפשה מטובה וישיתו בחלקות לה ויפזרו לה בפניה פאר וכבוד מלא חפנים.

ועל כלם הטה אליה כנהר חסד וירב לדבר אתה ידידות – אציל אחד צעיר לימים ויפה-תואר, אשר עבד בחיל צבא הפרשים, ושמו יאן סווינטיצקי.  האיש הזה משך אליו לבות כל בני בית יזפוביץ, עד כי נחשב אחד מהם, ואז החל ללטוש עין אהבה אל "רעית שר האוצרות העדינה", אשר מצאה, כנראה, חן בעיניו;  ורעית שר האוצרות העדינה מצדה, הנה גם בהמצא בה כל המעלות היקרות שבנות ישראל מלדה ומבטן מצויות בהן, כתמת נפש ובר לבב, טהר המדות ואמונת-עולמים לבעלה, הביטה בכל זאת במבטי-חסד על הליכות הפולני הצעיר אתה ותקבל ברצון את הנעימות, אשר השמיע כפעם בפעם באזניה.

והנה ביום הנזכר בבקר, בהיות ידי חנה מלאות עבודה לשום עליה ברב פאר והדר את מחלצותיה היקרות, את עדיה וחליתה, בא אליה אברהם החדרה ובראותו את פעולת כפיה רעמו פניו מעט.

– דבר נחוץ לי אליך, חנה!

– דבר, כי שומעת אנכי.

– חפץ אנכי לדבר אתך הפעם על אודות תמורה עצומה ונמרצה בחיינו, – אמר אברהם בקחתו לו כסא לשבת על יד ימין רעיתו.

– תמורה עצומה ונמרצה בחיינו – שנתה חנה את דבריו בהעיפה בו מבטי פלא ותמהון – היה השנוי הזה לטובה או לרעה חלילה?

– פתרון שאלתך זאת תלוי במשפט אשר תחרצי על הדבר הזה.

– ומה אפוא הדבר הזה?

– בקצור נמרץ אודיעך, כי עזב נעזוב כלנו את העיר ונבוא לשבת בנחלת השדה אשר נתן לי המלך למנחה.

– הכעת, בימי הסתיו, עשה נעשה כזאת?

– כן, היום או מחר אנחנו יוצאים.

– מדוע אפוא ולמה נשאך לבבך לעשות כדבר הזה?  הראית מימיך איש בורח מעיר מגורו בימי קור וקרח?

– גמרתי אמר לעשות כזאת, למען אשר לא תבצר מאתנו לכלכל את מעשינו ועלילותינו כחפצנו וכעולה על רוחנו, לחיות על פי תורת אל עליון, לחיות – חיי יהודים נאמנים לדת אבותם.

– מה אפוא תבענה שפתיך?! – קראה חנה בקול עז ותקפוץ מעל כסא מושבה.

– חפץ אני לחיות ככל בני ישראל על פי תורת משה, לשמור את יום השבת ועל ימי חג וכיוצא בזה.

– ההוּכית בשגעון?

– כן.  מן היום אשר הפרתי לעיני השמש ברית אמונת אבותינו, שבתה מנוחת נפשי ולבי כים נגרש השקט לא יוכל.  בלילה תדד שנתי מעיני ומבקש אני את נפשי למות בכל עת ובכל שעה.  כל אותות הגדולה והתפארת, אשר יפזר לי המלך ביד נדיבה, לא יקלו על עקת רוחי אף במעט ועוד ידקרו כמדקרות חרב את לבבי, ובכל רגע ורגע נכון אני להשליך את כל כבודי והדרי אחרי גוי ולהחיש לי מפלט אל ירכתי ארץ וקצוי-תבל.

חנה לחצה את כתפיה ותדום.

– ואנכי – קראה אחרי דומית רגעים אחדים – רחקו כל הרגשות האלה מכליותי, ואחת היא לי להאמין באמונת היהודים או בדת נצרת.

– ולא נפלא הדבר הזה בעיני, אחרי כי אך אשה את ולא תדע מי הוא אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב ובמה כחו גדול.

– הלא גם בני עם הארץ יאמינו באל קונה שמים וארץ?

– ומי הגיד לך, כי לא כן הוא?  אמנם גם בני עם הארץ יראי ה' המה, גם המה יאמינו באל שוכן שחקים.  אבל בני עם הארץ מאמינים באלהים על פי שיטה אחרת המיוחדת להם לבדם, על פי טבעם והרוח אשר בקרבם, ועל כן הנה כשהם לעצמם ישרה פעולתם ואוב יעשו, אחרי כי נולדו באמונתם, נתגדלו באמונתם אף נתחנכו בה.  חובה קדושה רובצת על האדם להחזיק במעוז אמונה אחת מים נוחו מבטן אמו עד נשימתו האחרונה.

– ומדוע אפוא המרת את דתך אם כן הוא?

– הלא זה הוא עוני הגדול מנשוא, אשר יגנו לבי עליו עד רדתי קבר.  השטן בא וערבב את דעתי ואעש את אשר לא יעשה, ועתה עלי לתקן את עותתי בצרור אותי רוח רעה בכנפיה;  ואם לא אעשה כזאת, טוב מותי מחיי.  קללת הרב מקראקוי וכל אחי היהודים הרובצת עלי תדריכני מנוחה.  מה יסכנו לי כבוד ביתי ועשרי, אם היו עלי חיי למשא ולבי בל עמהם?

– הלא עבדי ביתנו מבני עם הארץ המה כלם ומי יודע אם לא יכוּ בלשון?

– המה ישאר במשכננו אשר בעיר, אשר נבוא לבקרהו לעתים קרובות ואולי גם יום יום, ובמעוננו באחוזת השדה ישבו אתנו עבדים ושפחות מבני ישראל, כאשר צוה אותנו אלהים.

– ומדוע לא תשים אל לבך, כי העצבת הנוראה, אשר תתקפני במקום שמם זה, תצעידני באביב ימי עלומי לירכתי בור? – קראה חנה ומעיניה פרץ נחל דמעות.

– אך לשוא תפחדי פחד, חנה! – הטיף אישה דברי נחומים באזניה – דעי לך כי את רוּבי עתותיך תבלי לא באחוזת השדה, כי אם בעיר, וגם בעת שבתך על נחלתנו לא תשבי בדד, כי נשי אחי תתרועענה אלים בכל עת לחברה, כאשר הבטיחוני, ולא תדעי עצבת.

בעודם מדברים שניהם את דבריהם, באו אחי אברהם הביתה,  בעפעפים בוחנות הביטו אל פני אחיהם, כמו שפתיהם ברור מללו: הכבר לקחה אזן חנה שמץ דבר על-אודות התמורה העתידה לבוא?

– יודעת היא את כל אשר עם לבבי – היו דברי אברהם אליהם – אנכי כבר הודעתי אותה את כל אשר גמרתי בנפשי לעשות, והנה עשתה מספר כתנים...

– הה, חנה!  חנה! – החל מיכאל להוכיח את עונה על פניה – עוד לא מלאה שנה תמימה מיום מעלך מעל באלהי השמים וכבר שכחת כי אשה עבריה היית, אשה צנועה ויראת ה', אשר התברכו בך רבים וכן שלמים ותהי למופת בקרב אחינו בני ישראל.  היאוּמן כי יסוּפר?  אמנם אשת שר האוצרות הנך היום, אבל מה בכך?  הלא בעת היותך אשת שר האוצרות נקל לך להיות אף בת ישראל נאמנה לאלהי אבותיך.  צאי ולמדי אל דרכי אסתר'קה רעית המלך קזימיר, ואלפי ארחותיה.  הלא גם בשבתה בהיכלי מלך על מטות זהב וכסף, מלאה כחק וכמשפט אחרי כל חקי תורתנו ככל בנות ישראל, אף היתה זהירה בכל ערבי השבתות בהדלקת הנרות כמצוה עלינו מפי חכמינו הקדושים, ובכל זאת לא הניאו אותה מעשיה אלה מהיות מלכת עם פולין ולשבת בכבוד על כסא המלוכה.

– המאתי היתה שומה לאברהם לקבל עליו דת נצרת?  האנכי עוררתי את רוחו לעשות כדבר הזה? – קראה חנה בשצף קצף וארבות עיניה נהפכו לשני יבלי-מים.

– חלילה לנו לשאת עליך חטאת ולאמר כי כזאת עשית – השיב לה אייזיק. – אך יד השטן היתה במעל הזה.  אבל עתה כאשר עמדה לנו זכות אבותינו, זכרם לברכה, ורוח אחרת עברה על אברהם ותסר אולתו ממנו וינחם על מעשהו ויגמר אמר להתיצב על ארחות ישר, חלילה לך לעמוד לו לשטנה על דרכו;  ונהפוך הוא: לוּ השכלת, כי אז ששת אלי-גיל לראות את אישך שב אל עמו ואל אלהיו ולדעת, כי עוד תקוה נשקפה לך לזכות לחיי העולם הבא, אשרר כמעט אבד לך חלקך בו.

– כטוב בעיני אברהם וככל העולה על רוחו יעשה! – אמרה חנה בקול עצוב – אנכי אך אשה קצרת-בינה הנני ודברים כאלה נשגבו מבינתי.  רק חובה אחת רובצת עלי: להיות חרדה לדברי אישי ולסור למשמעתו – ואעשנה.

– מה טוב ויפה הדבר הזה!  קראו האחים פה-אחד.

למחרת היום הזה בלילה עזב אברהם יזפוביץ וכל בני ביתו את העיר לבוא אל נחלת וויידוניה ואין רואה ויודע עד מה מכל הנעשה, כי השכיל אברהם לכלכל את דבריו במועצות ודעת ויעש מעשהו בזהירות יתר.  עגלות-חרף אחדות, כלן רתומות לשני סוסים ומכסה עליהן מלמעלה, יצאו אשה אחרי רעותה משער חצר משכן יזפוביץ אשר בעיר ותלכנה כל אחת בדרך אחרת, למען אשר לא תמשכנה אליהן עיני יושבי קריה ואף כי מבטי היהודים, אשר הלכו כצל אחרי אברהם בכל אשר פנה.

ויהי ליל התקדש חג חנכת הבית, אשר בנה לו יזפוביץ בנחלת וויידוניה, ויקבצו ויבואו אליו אל אחוזתו כל בני משפחות אחיו למקטנם ועד גדולם, אחד מהם לא נעדר, ונשי אחי אברהם התנפלו על צוארי חנה ותחבקנה לה ותנשקנה לה מנשיקות פיהן ותקראנה בקול:

– עתה לנו את, חנה, כשהיית;  אחותנו את, אחותנו את!  בבואנו לאחר מאה ועשרים שנה למנוחת-עולמים לא לשוא נדרוש לשכנך בן עדן, כי נמצאך באשר נבקשך ומקומך גם את יכירך שם.

לב חנה נהפך עליה ומעיה המו למשמע דברי השלום והאהבה, אשר הטיפו נשי אחי בעלה האהובות באזניה, והכרת פניה ענתה בה, כי כבר שבה סערת נפשה לדממה ותחל להביט על מעשי ידי אישה בפנים מאירות.

– רואה אני את כל הדברים האלה כבחלום – השיבה להן אמריה גם היא– יתן ה' וכל הנעשה ידד כחלום חזיון-לילה ולא יתיצב לנו כל שטן וכל פגע רע בדרכנו דרך הקדש והכל על מקומו יבוא בשלום כשהיה! 

כל הנאספים התפללו תפילת הערב, ואברהם הסב את פניו אל הקיר וישפוך הפעם הזאת את לחשו לפני שוכן שחקים בקול רם, בקול שיר וזמרה, פלגי דמעות רותחות ירדו עיניו, דמעות איש מבקש חמלה וחנינה ומנחם על פשעיו בלב נשבר ונדכה.  כאשר כלתה התפלה ישבו כלם אל השלחן לאכול ארוחת הערב, ארוחה כשרה כדת וכהלכה, ותמשך סעודתם עד השעה השלישית אחרי חצות הלילה, ובזה תם סדר תשובת אברהם אל חיק היהדות.

רב קהלת ווילנה, אשר לו נודע סוד אברהם, חפץ להרנין את לב הרב מקראקוי בבשורה הטובה והנעימה, כי לא לריק כלה כחו במסעו לווילנה, ויחש ולא התמהמה להודיע אותו במגלת ספר את אשר עבר על יזפוביץ בימים האחרונים.

– יהי שם ה' מברך! – קרא ר' משה לאַנדוי בהגיע השמועה הזאת לאזניו – כל המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא, ובמקום שבעלי-תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ולא היה קץ לששון לב הרב ולעליצות נפשו על הפעל, אשר הוציא יזפוביץ למענהו.  ובהקבץ אליו שקני עדת בני ישראל בקראקוי לאספה, ספר להם את כל הדברים, ויהי המפעל הזה בעיניהם כאצבע אלהים וכאות נאמן כי רחם ה' את בית יעקב, ויהיו דבריהם פה-אחד אל הרב, כי יערוך אל הנחם על פשעיו מכתב-ידידות, ויתן הגאון לדבריהם צדק ותישר עצתם בעיניו ולא פגר מהריץ ליזפוביץ אגרת רצון ושובע שמחות, אגרת ידידות ואהבה, ויסר את קללתו מעל ראשו.

עיני יזפוביץ מלאו דמעות-גיל כאשר כלה לקרוא את מכתב מורו ורבו, אשר יקר גם נכבד בעיניו עד מאד.  כטל של תחיה היו דברי הגאון ללבו הפצוע וירוח לו.  לאט לאט שבה נפשו למנוחתה, תקות נעימות עלו על תלמי לבבו כפרחי-חן ועתידותיו נגלה נגלו לנגד עיניו שפוכי אור ועשירי צבעים.

 

 

ח. שִׁיבַת הַמֶּלֶךְ וִילְנָאָה.

כשבעה ירחים ישב המלך בקראקוי, ואחרי כן שב ווילנאה, כי במשך הזמן אשר ישב המלך בקראקוי קרו מקרים חשובים וכל העם ראה עין בעין, כי השלום בין ממלכות ליטה ומוסקבה מוט התמוטט, ויבינו כל יודעי בינה לעתים, כי תעבור מלחמה בארץ, ואף כי המלך הצעיר התאוה תאוה לצאת לקראת נשק, בתקותו לנחל לו על שדה-קטל נזר גבורים ושם עולם אשר לא יכרת.

– מה מצב אוצרנו כעת? – שאל המלך את יזפוביץ שר גנזי מלכותו, בהוכחו לדעת, כי מלחמה קרובה לבוא מיום ליום. – היש בו כסף אם אין?

– יש ויש, אדוני המלך, כי באו המסים והארנוניות אל הוצר תמידים כסדרם.

– היכול נוכל כעת להקדיש מלחמה על אויבינו?  הישפיק כספנו לצרכיה המרובים?

– אם ימי המלחמה הזאת לא ימשכו – חסר-כסף לא יבואנו, ביחוד אם נסב את פני המלחמה משערי ארצנו לעבר מגבולנו והלאה;  אך אם כדבר הזה לא יהיה חלילה, אז כל מקורי הכנסותינו ידללו ויחרבו, כי הארץ תתרושש והיתה לשממה.

– אם אגמור בלבי אמר לצאת למלחמה, אז לא אחכה עד אשר יתנפל האויב עלי, כי אם אנכי אשתער עליו לראשונה, לפתע אגיח עליו מן המארב ואנתקהו מן הערים אל המסלות, כחק אשר שמתי לי מימים ימימה.

– אם כן הוא, השיג תשיג ידנו לכלכל את צרכי המלחמה, ולוּ תמשך גם לשנה גם לשנתים, בלי כל עמל וטרח.

– הנכון חשבונך ותחקרהו כי כן הוא?

– חשבוני, אדוני המלך, ערוך על פי חשבונות הוצאות המלחמות משכבר הימים, אשר מצאתים נכתבים בפנקסים בבית ספרי-הזכרונות.

– מי משרי ועבדי ידמה לך, יזפוביץ, בשאר רוחך וכשרונותיך הנשגבים! – פזר המלך תהלה וכבוד לעבדו הנאמן והחרוץ ויבט בו בשחוק-חן ונעימות על שפתיו.

דברי יזפוביץ הרגיעו את רוח המלך ויקרא אליו את כל שרי ליטה ונסיכיה לאספה, וכלם נמנו וגמרו פה-אחד לתת אות למלחמה, ויהי כן.

המלחמה החלה, אבל לא ארכו לה ימיה, כי חגר המלך זיגיסמונד שארית כח, וילחם כגבור משכיל.  קל מהרה הזעיק את כל צבאות חילו, ובטרם תקח אזן האויב שמץ דבר מאשר עשה, כבר הקריב לבוא אל שערי אורשה, והמלחמה החלה.  אך הליכות המלחמה הזאת הראו עד מהרה את המפקדים, כי אם גם ימים על שנה יערכו קרבות לא תרום יד האחד על השני, כי במספר צבאם וגדל כחם יחד נשתוו, ועל כן החליטו לכרות ברית שלום ביניהם.  על פי דברי השלום הזה השיב שליט מוסקבה לזיגיסמונד חוֹת אחדות בגליל סמולינסק, אשר קרע וואסילי מעליו, וזיגיסמונד הקים בספר על שם בני מוסקבה את כל המקומות, אשר לקח המושל יואן מידו בחרבו ובקשתו.

אם אמנם כי לא נשאה המלחמה הקטנה הזאת כל פרי להלוחמים ותהי כלא-היתה, בכל זאת, הנה המלך, מרוב שמחת לבו, חש ולא התמהמה לשלוח לווילנה רץ ממהר ועל ידו מגלה עפה מבשרת בלשון מדברת גדולות, כי הפליא לעשות חיל במלחמה, כי חיל צבא פולין לחמו כגבורי אריות באמץ לבם וברוחם העשוי לבלי-חת.  בגלל הדבר הזה וביחוד בגלל השלום, אשר נעשה, גמרו כל השרים והנסיכים אמר פה-אחד לקדם את פני המלך המנצח בבואו אל העיר בקול תרועה והמון חוגג ולעשות את היום הזה ליום משתה ושמחה בכל פנות העם.

לאט לאט לבשה העיר פנים חדשות ותיף ביפיה ובתפארתה.  ידי אמנים שונים היו מלאות עבודה יומם ולילה, ובראשי הרחובות הוכנו שערי נצחון כלילי-יופי, ושער הנצחון אשר העמד על יד מבוא רודניצקי התנוסס ביניהם בהודו ותפארתו כאבן נזר, כי דרך המבוא הזה היה המלך נכון לבוא העירה.

ולא נחשלו יהודי-ווילנה אחרי בני עם הארץ ויעשו גם המה כמעשיהם.  לפני שערי רודניצקי, תחת אפריון ורפידתו אטון אדמדם, עמד הרב בראש כל זקני הקהלה וספר תורה בידיו, ויהי נכון לקדם את פני המלך בדברי שלום ואהבה ובקול קורא: "ברוך הבא!", ואחריו התעתד החזן עם מקהלת משורריו לתת קולם בשיר נעים זמירות ישראל: "ה' בעזך ישמח מלך", אשר על-כן היו הרב וכל ראשי העדה לבושים בגדי-חג, קם נשי היהודים עטו שמלות מכלול ותפארה ועדו עליהן את עדין ותעמדנה הכן לקבל פני המלך.

מורה-השעות השמיע את השעה העשירית בלילה.  תושבי קריה כבדו את החג באורים, ובתי התפלה, ארמנות הנסיכים וכל הבנינים המפוארים אשר בעיר הפיצו אור יקרות, ובהיות פני השמים קודרים בלילה ההוא, הגדיל האור שבעתים וירהב עין רואה בחמדת מראהו ובקסם יפעתו.  ברחובות הגדולים אשר בעיר שוטטו אנשי המשמר הרוכבים על סוסים אחת הנה ואחת הנה ולפידי-אש בידיהם, ולפני מבוא רודניצקי, משני צדי שער-הנצחון המבריק ונוצץ באור זרוע, עמדו בטורים טורים ארוכים גם רבועים – מהעבר האחד: שרי הארץ, רוזניה ושועיה ושר הגליל ניקולי ראדזיוויל בראשם וכלם רוכבים על סוסי-ערב ועוטים מעילי-עליון מעוּלפים זהב וכסף וכל אבני חפץ, ומהעבר השני: ראשי אגודות כל עושי המלאכה וכל נכבדי הקריה למפלגותיהם ופקיד העיר בראשם.  בכל רבע שעה בא אל שערי רודניצקי רץ אחר רץ ובשורה מוצאת בפיהם, כי מסע המלך ילך הלוך וקרב אל העיר;  מרגע לרגע חכה העם לבוא האורח הנעלה וכל רגע בשנות אלף היה בעיניו.

אולם כרבע שעה לפני קרב המלך אל שערי העיר, בעת אשר בלב מלא יראת הרוממות ובדומית-קדש כלו עיני כל הנאספים מיחל לרגע הנשגב והנעלה, קרה מקרה, אשר לא חכה לו כל איש ואשר הפריע את תהלוכות הפגישה וסדריה.  וזה הדבר: אחד הצידים רוכב על סוס דוהר בא מן העיר כנשא על כנפי-רוח וכמעט נפשו בו ויקפץ אל הנסים ראדזיוויל שר הגליל וילחש לו דבר-מה באזניו.  דברי הציד היו – כפי הנראה – נכבדים ונשגבים עד מאד, כי כמעט כלה לדבר, נתר כמעט ראדזיוויל מעל סוסו וירעש ויתגעש וישלוף את חרבו מתערה ויעופפנה על ראשו ויקרא אל הנסיכים בקול מוזר:

– הבה, אדוני הנסיכים, ולכו אחרי! – ובדברו דפק את סוסו וימהר ללכת בדרך העולה העירה.

וימהרו הנסיכים על סוסיהם האבירים בעקבות ראדזיוויל ובשטף מרוצתם שלפו את חרבם מנדנה.  ויעל עמוד אבק גדול מאחרי הרוכבים ויכס את עין כל הארץ.

אחרי רגעים אחדים הגיע מסע המחנה אל שערי-אסתר (OCTPb BOPOTa), ויתן הציד אות ויתיצבו לפני בית התפלה, אשר נבנה לפני שנים אחדות על ידי הילני המלכה היושבת אלמנה מאלכסנדר יאגילו אישה.  בחצר פנימה עמדו שתי עגלות גדולות טעונות משא לעיפה, וכל אחת רתומה לארבעה סוסים.  מסביב לעגלות התהלכו אחת הנה ואחת הנה אנשים אחדים, אשר הכרת תלבשת בגדיהם המוזרים וזקניהם היורדים על פי מדותיהם ענתה בהם, כי מבני עם הרוסים המה, ומתוך האנשים האלה נשקפו פה ושם פני כהני האמונה הפראַבוסלאבית עטופים מעילים ארוכים, מגבעות רחבות-כנפים על ראשיהם ומטות גדולים בידיהם.

ראדזיוויל קפץ מעל סוסו ובקפיצה אחת עמדו רגליו במבוא בית התפלה, ואחרי ראדזיוויל פרץ אל המבוא יורי אוסטיק, הלא הוא ראש הפקידים המפקדים על משמרת העיר.

– איה הילני המלכה? – שאל ראדזיוויל את הכהן.  הכהן שם מחסום למו פיו ויבט בפני שר הגליל בעינים שחות לארץ.

– איה המלכה הילני? – שאלהו ראדזיוויל עוד הפעם בשצף קצף. 

– בבית התפלה היא – ענהו הכהן ופניו חורו כסיד וימהר ויסר את צניפו מעל ראשו – הוד מלכותה מתפללת עתה תפלת הדרך.

ראדזיוויל, אוסטיק ועוד נסיכים אחרים השתערו על דלתות בית-התפלה, וכמעט נגעה בהן יד נפתחו לרוחה.

נרות דונג אחדים, דולקים לפני צלמי הקדושים, הפיצו בבית התפלה אור כהה.  ראש בית הנזירים ושני כהנים עוזרים על ידו עבר לפני התבה ויתפלל תפלת הדרך, והמלכה האלמנה הילני לבושה שמלת-דרך כרעה על ברכיה ותקד ותשתחו ארצה ותשפוך תפלת לחש.  עבודת הקדש הלכה הלוך וקרוב אל קצה, והשר ראדזיוויל וכל הנסיכים עמדו ויחכו בכליון עינים לכלות התפלה.

כאשר כלתה תפלה, קמה המלכה מעל הארץ ותעמוד על רגליה ותפן שכמה ובראש מוּטה לארץ הלכה לאט לאט הלוך וגשת אל המבוא, והנה ראדזיוויל הולך לקראתה ויגש אליה ויגדור את הדרך בעדה.

– שרתי הכבודה – אמר אליה בדברים רכים משמן – שואל אני ממך, לבלי צעד אף צעד אחד קדימה.

– נסיך! – השיבה לו אמריה בקצרה – לא בשביה אני, ואין לכל איש המשפט להניא אותי מלכת באשר חשקה נפשי.

– אנכי עצר אעצרך במשמר עד שיבוא כבוד אדוננו המלך, אשר נחכה לו מרגע לרגע, והיה כאשר יגזר אמר, כן יעשה לך.

– המושל וואַסילי לא יכפר לכם עד העולם את האון הגדול הזה, אשר אתם עושים לי הפעם, ויריב את ריבי, ריב אלמנה, גם כל בני עם מוסקבה לא ינוחו ולא ישקטו ויעמדו לימיני וינקמו את נקמתי.

ברגע זה נשמע ממרומי כל מגדלי בתי-התפלה אשר בווילנה קול הפעמונים ברעם, ויצלצלו גם בפעמון אשר על מגדל בית-התפלה ל"רוח הקדש".

– אות הוא, כי המלך בא אל העיר – אמר ראדזיוויל אל המלכה – עוד רגע וחוּפשה תנתן לך, שרתי הכבודה.  אוסטיק! – פנה בדברים אל ראש שומרי העיר – שוה רגלך כאילות ורוצה נא אל שערי רודניצקי ואמור למלך, כי מחכים אנחנו לו בבית התפלה, אשר שם "רוח הקדש" נקרא עליו.

כחץ מקשת עזב אוסטיק את בית התפלה ויתעופף על סוסו קל-המרוץ העירה.

אף בא המלך ושרי צבאותיו אתו אל שערי היער. דעת לנבון נקל, כי תהלוכות הפגישה ומשטריה לבשו הפעם פנים אחרות ולא נעשו כאשר התעתדו להעשות מראש.  אחרי אשר נפקד מקום כל רבי המלך והנסיכים על יד שערי רודניצקי, מלא שר העיר את פקודתם וימלא את מקומם תחתם כבא כח כל תושבי הקריה וינאם נאוּם ויברך את המלך בשלום ויצג לפניו את כל נכבדי העיר למפלגותיהם ואת כל בני קהלת ישרון, אשר מלאו פיהם שירה ולשונהם רנה ויתנו קולם בתפלת "ה' בעזך ישמח מלך", ויהי המנצח על כל מערכת החגיגה ומשטריה.

– איה השרים, איה הנסיך ראדזיוויל? – נשאל שר העיר מאת המלך, אשר חפץ לדעת למה זה וכל מה זה נפקד פה מקום מרום עם הארץ.

– זה מעט אשר נמצאו פה כלם, אבל פתאום לפתע התעופפו כעל כנפי רוח העירה, כי, כאשר אחזה לי, קרה שם מקרה בלתי-טהור – ענה שר העיר.

ט. לִפְנֵי שָׁעֲרֵי רוּדְנִיצְקִי.

ברגע זה בא אוסטיק ויספר למלך בדברים מעטים את כל אשר קרה, ויצו המלך לרכבו להפוך את ידו אל בית התפלה על שם "רוח הקדש".  ויהי כי בא שמה ויקפוץ מעל מרכבתו ויעף אל המלכה.

– אחות אהובה, – קרא אל המלכה וינשק לה על ידה – מה ראית על ככה להעלות כדבר הזה על לבך?  התאמרי להמלט על נפשך כמתוך השביה?

– נפשי מתגעגעת אל ארץ מולדתי, אל מוסקבה, אל וואסילי, אשר לא ראיתי את פניו זה כמה.

– אם כן הוא, למה אפוא חפצת לברוח מאתנו כשבוית חרב מיד מבקשי נפשה ולא הגדת לנו ונשלחך בשמחה ובשירים, בתף ובכנור, ברוב פאר והדר, כבוד ותפארת, כיאה לבת מלכים כמוך?  מה יאמר לפעלך זה וואסילי אחיך, אשר זה מעט הושטנו האחד להשני את ידנו לשלום נצח ונפרד איש מעל רעהו כידידים נאמנים?

ולא חכה זיגיסמונד למענה הילני ויתן לה את ידו ויוצא אותה מבית התפלה ויעלו אל המרכבה, ויסעו שניהם הארמונה, וכל השרים הנלוים אל המלך עוברים אחריהם.

בעצם היום הזה קרה בעיר עוד מקרה אחד רב הערך, אף כי נגע רק בחיי איש פרטי לבדו.  וזה הדבר: בתום ההמון הרב והעצום לאין מספר, בתוך אלפי האנשים, הנשים והטף מכל פנות העם, אשר נקבצו באו לפני שערי רודניצקי להתענג על תפארת פרשת הפגישה ולראות מלך ביפיו, נמצאה גם חנה אשת יזפוביץ שר האוצרות, אשר התחברה אל להקת נשים אצילות ממכרותיה ותעמודנה יחד, ואישה לא עמד על ידה בעת ההיא, כי היה בין רבי המלך ושריו.  ויהי בעזוב שר הגליל והנסיכים אתו לפתע את שערי רודניצקי ויתעופפו העירה, קם בין ההמון הרב שאון גדול ותהי המבוכה גדולה עד מאד, וכמו בחזקת יד נעלמה נדחפה חנה מלהקת רעותיה ותתבולל בשטף המון נשים עבריות זקנות מבנות דלת העם, אשר לחצו ותדחקנה אשה את אחותה והדפו את חנה הלאה משערי רודניצקי ומהנשים האצילות אשר נמצאה בחברתן.  אף כי היתה חנה הדורה בלבושה כאחת מנסיכות פולין, הכירוה בכל זאת העבריות הזקנות כרגע, ועד מהרה התלקחה אש קנאת דתן ותחלנה להרעימה ולהכעיסה תמרורים ולשפוך עליה בוז וקיקלון כמים.

– הנה חנקה המומרת!  תחולנה כל המכות הכתובות בתורה על ראשך!  אל תמצאי מנוחה בקברך!  יקלע ה' את נפשך בתוך כף הקלע! – קראו הנשים ותשלחנה אצבעותיהן ואגרופיהן לעמתה ולא חשכו רוק מפניה.

– חושן לעזרתי, חושו! – צרחה חנה בקול קורע-לב ועיניה שוטטו מסביב לה, אולי יקרה לפניה איש אשר יריב את ריבה.  אבל את אשר בקשה לא מצאה, ובין כה וכה נדחפה לאט לאט מאת ההמון הרב הלאה הלאה אל מגרש היהודים.

אבל לא ארכו הרגעים, והנה פתאום לפתע הופיע אליה מלך מושיע בדמות איש צעיר לימים עובד בצבא החיל, אשר כמו צמח תחתיו בין רגע מן האדמה.  כרגע התפרץ אל המון העבריות הזקנות ויעופף את חרבו עליהן מימינו ומשמאלו ויקח את חנה, אשר חשבה להתעלף, על זרועותיו וישאנה אל מקום שוקט ובטוח.  מרוב מבוכתה לא הכירה חנה ברגע הראשון את גואלה ומציל נפשה, אשר ידעתהו לא מתמול, כי המלאך הגואל הזה היה בחיר מכריה ומיודעיה משכבר הימים, הידיד הנאמן לכל בני יזפוביץ, הלא הוא – יואן סווינטיצקי.

– האותך, יואן אדוני, תחזינה עיני הפעם? – קראה חנה בששון-נפש אחרי אשר התעודדה מתמהון לבבה – הה, אדוני, לנצח לא אשכח את חסדך זה עמדי.  אתה, אדוני, חלצת נפשי ממות, כי כמעט אשר קרעוני המכשפות האלה לגזרים.

ויעזבו שניהם את מקום עמדתם וילכו לדרכם.  אף כי בעברם שניהם על פני משכן יזפוביץ, אשר בעיר, כבר השמיע מורה השעות את השעה הראשונה אחרי חצות הלילה, בקשה חנה, בכל-זאת, את גואלה, כי יסור לביתה וינוח שם רגעים אחדים מעמל הדרך, ויעש כן.  בבואם הביתה, צותה חנה את שפחותיה לקדם את פני האורח במאכל ובמשתה, והנה מהרו למלא אחרי מצות גברתן ותגשנה לפני סוויטניצקי יין ומאכלים שונים.  ויזפוביץ עוד לא היה בביתו בעת ההיא.

ויהי המה נדברים איש אל רעהו, ובמרוצת דבריהם נתגלגלה שיחתם עוד הפעם אל המקרה הבלתי טהור, אשר קרה את חנה זה מעט, והנה פתאום לפתע ומבלי-משים יצאו מפי סווינטיצקי המלים האלה:

 – רואה אני הפעם, כי לא הועילה לכם התמורה הזאת ברב או במעט: עוד כיום הזה לא יאבו היהודים סלוח לכם, ושונאיכם בנפש המה כשהיו.

לב חנה השתומם בתוכה לשמע הדברים האלה, והוא בא במבוכה גדולה, כי רק עתה נפקחו עיניו לראות את עותתו, ואך ברגע זה השכיל להבין, כי מבלי-חפץ הרעיד את לבב חנה וישבת את מנוחת נפשה, ויצר לו עד מאד.

– אל מה ירמזו מליך, אדוני? – קראה חנה אליו וצבע פניה נשתנה חליפות.

עשתונות הציל יואן נבוכו ויך לבו אותו על אשר לא נשמר בלשונו.  רגעים אחדים ישב על מקומו דומם ויועץ עם לבו, איך לבאר לה את הדברים אשר הפליט פיו, ואחרי כן, במצאו לפניו, כפי הנראה, את הנכון לו לעשות, תפף באצבעותיו על השלחן ויען ויאמר:

– את הנעשה אין להשיב, ואם פעם יצאו הדברים מפי, עלי לדבר אתך בהתגלות-לב.  אנכי כונתי בדברי את התמורה, אשר נהיתה בימים האחרונים בחייכם, את שבתכם באחוזת וויידוניה.

– אלי, אלי! – קראה חנה בקול מוזר ותאחז בראשה ופניה כסיר חוקו – הנה נגלה סודנו, ועתה על המוקד יעלונו להיות לשרפה מאכלת אש!  אהה, אבדנו כלנו אבדנו!

גם פני האציל סוויטניצקי כשלג הלבינו.  וכמשתגע נפל לרגלי חנה, אשר חשבה להתעלף, ויאחז בידיה הרועדות ובקול בכי ותחנונים אמר אליה:

– חנה גברתי, אל תערצי ואל תחתי, כי לא תאוּנה כל רעה אליך.  בכל הקדוש לי נשבעתי לך, כי אין בלעדי יודע מסודך עד מה ובמותי ירד אחרי אלי קבר.

– אך אתה...  הלא איש...  נוצ... רי הנך, – בטאו בכבדות שפתי חנה.

– אבל בן אצילי ארץ פולין אנכי.  מעל ובגד, מלשינות ושטנה כמו זר נחשבו לי, תעב אתעבם ושקץ אשקצם.  גם גרזן שר-הטבחים על במת-מטבח לא יצליח להוציא מפי סוד אחר, אשר נודע לי בדרך מקרה.  היתכן כי תחשביני לאיש, אשר לא יבוש לעשות מעשה אשר לא יעשה?

סערת לבב חנה החלה לשוב לאט לאט לדממה.

– הה, לו ידעת מה יקרת ומה נכבדת לי – הוסיף האיש הצעיר לימים לדבר אליה בקול בכי – לוּ ידעת מה מאד יקרו לי כל בני ביתך, אשר כבני משפחתי, כעצם מעצמי וכבשר מבשרי נחשבו לי, כי עתה היה לבבך סמוך ובטוח כי מכל משמר אנצרכם, והיה אם תקרב חלילה סכנה לבוא אליכם אגלה את אזנכם על אודותיה בעוד מועד, אחרי כי רבים המה מכרי ומיודעי ויודע אני מכל אשר יהיה בעיר כפעם בפעם.  ובכן בטחי בי, כי אם תהיה חלילה רעה קטנה או גדולה נגד פניכם, יודע הדבר הזה אלי בראשונה ואנכי אחיש ולא אתמהמה להזהירכם על הסכנה שאתם צפוים לו.  במשמרת כהונתי הקדושה הנני נשבע לך, כי עשה אעשה כזאת.

נפש חנה שבה למנוחתה ותרגע, וסווינטיצקי ישב וישוחח אתה עוד כרגעים אחדים ואחרי כן נפרד מעליה וילך וישב למקומו.

הדלת סבבה על צירה ויזפוביץ אשר נמצא עד כה עם יתר השרים בארמון המלך ויקח חלק במשתה, אשר נערך שמה לכבוד חגיגת היום בא הביתה.

שמן רב פסחה חנה על שתי הסעפים, אם לספר לאישה מכל אשר שמעה מפי האדון סווינטניצקי, אם לחדול.  קשה היה לה להפריע את מנוחת בעלה בסבר אשר כבר סר פחדו מעליה, אבל כמו חשבה לה לחטאת לא תוכל כפרה, אם כחד תכחד מאישה את הדבר הזה, אשר – יהיה איך שיהיה – הלא נחוץ ודרוש הוא לאברהם לדעתו, למען אשר יוכל לבקש תחבולות במה לקדם את פני הרעה.

– אברהם – החלה לדבר אליו לאט לאט ובכבדות בהועצה עם לבה איך לכלכל את דבריה אליו במועצות ודעת, למען לא יפילו עליו אימה פתאם – אברהם, דבר נכבד ורב הערך יש לי להשמיע באזניך, אבל נשבעתי לך בחיי ובחיי ילדינו, כי אם בנחת ובמנוחה תשמע את דברי מהחל ועד כלה.  תוכח בעצמך לדעת, כי אין לנו בזה כל נסבה לפחד פחד ולרגז תחתינו.

– מה הוא הסבר אשר יש לך להגיד לי? – שאל אותה בהעמידו את פניו כשלו ושאנן.

– רואה אני בך אותות פחד וחרדה\ ועל כן אין טוב לי בלתי אם להיות כמחרישה ולבלתי ספר לך מטוב ועד רע.

– חנה, רב לך לענות את נפשי ולהציקני בדבריך – אמר יזפוביץ אליה – אם את תשבי על מקומך בהשקט ובטחה ולא תדעי עצב, למה אפוא אחרד אנכי?  האם אנשים זרים אנחנו?  הלא כל הנוגע אלי, נוגע גם אליך.  

ותחל חנה לספר לאישה לאט לאט את כל הדברים אשר דברה את האציל סווינטיצקי, ויזפוביץ שמע את דבריה במנוחה ונחת ולא חת ולא זע, לא השמיע כל קול ענות ולא נתר ממקומו, אך צבע פניו נשתנה חליפות, וכאשר כלתה לספר כוּסו פניו בעננה.  רגעים אחדים היה דומם כאבן וראשו מוּטח לארץ, ואחרי כן פתח את פיהו ויאמר:

– אמנם כדברים כן הוא, ובעת הזאת אין עוד כל אסון לנגד פנינו.  האציל סווינטיצקי הוא איש יקר ונכבד, אוהב נאמן לכל בני ביתנו ודבק אחרינו בכל לב ונפש, ואם הוא הבטיחך להצפין את סודנו, עלינו להאמין בו אמונת אמן, כי מתא ימלא אחרי דבריו.  אבל אם נודע פעם סודנו לאחד האנשים, מי זה לידנו יתקע, כי לא יודע גם לשני ולשלישי והמה אלה לא יצטיינו בצדקתם ובישרת לבבם ובאהבתם את בני משפחתנו כהאציל סווינטיצקי?

ותחרד קם חנה חרדה גדולה ותשקע במחשבות נוגות.

– האם לא השמיעך, איזו הדרך הגיע סודנו לאזניו? – שאל יזפוביץ את רעיתו.

– הוא אמר לי, כי נודע לו על פי מקרה.

– אם כן הוא, מי יודע, אם גם לשני ולשלישי לא יודע סודנו על פי מקרה, ואז הלא – אוי ואבוי לנו.

חנה התחלחלה מאד.  ממעמקי לבבה התפרצה אנחה כבדה.

– ומה לנו לעשות הפעם? – שאלה את אישה בהביטה בפניו בעינים מפיצות תוגה ועצבת.

רגעים אחדים לא דבר יזפוביץ דבר, כי התחפש רוחו בקרבו ויחשוב מחשבות, ואחרי כן קרא אל רעיתו:

– אנכי אפוא זאת אעשה.  מהיום והלאה יהיו מוכנים ומזומנים אצלי על הגבול על הדברים הדרושים והנחוצים לנו למנוסתנו, והיה כמעט תחל לנשב רוח רעה נגד פנינו, נברח מהר מן הארץ ואיש לא ידע מקומנו.

– אבל מי יודע אם לא יתחולל אסון על ראשנו פתאום לפתע, בעת אשר לא יהיה בנו כח להציל נפשנו?

– לדבר הזה בל תדאגי – ענה לה יזפוביץ בלב סמוך ובטוח – עיני תהיינה פקוחות על דרכי אלה אשר עתותי בידיהם ועל כל הליכות עניניהם, גם עומדים לימיני אנשים רבים המחזיקים בבריתי, הדבקים בי בכל לב ונפש והנכונים לעבור למעני במו אש ומים.  לולא אנשים כאלה שהיו לי, כי אז, הנה בהיותי מזרע היהודים נבצרה ממני לבצר עמדתי על מרום המעלות אשר הנני עומד עליו ביום הזה.  אם אמנם כי יטה אלי המלך כנהר שלום וימשכני חסד, אבל בכל זאת הלא רק אדם הוא גם בן עם הארץ, ועל כן ספק גדול הוא אם הגעתי למשמרת כהונתי לוּ חסרתי ידידי ורעי הקשורים בי בעבותות אהבה חזקים ולולא עזרוני חסדיהם לשלומי ולטובתי.

עוד זמן רב נדברו יחד על-אודות הדבר הזה.  ובעלותם על ערש יצועם לתת לעיניהם שנה, כבר שבה נפשם למנוחתה.  אברהם יזפוביץ, אשר נתנו בידו מושכות הנהגת דברים גדולים ורבי הערך העומדים ברומו של עולם המדינה, היה סמוך ובטוח, כי בכל עת ובכל שעה לא יכבד עליו לצאת למרחב מכל פגע רע אשר יתרגש לבוא עליו, ואשתו האמינה אמונת אמן, כי לתבונת לב אישה אין קץ וכי בחכמתו הגדולה מלט ימלט את נפשם מכל צרה.

 

 

י. מִפִּסְגַּת הַהַצְלָחָה אֶל עֶבְרֵי פִי פַחַת.

שנות השקט ובטחה, שלוה ומנוחות שאננות, אושר ועושר היו השנים הבאות לאברהם יזפוביץ ולבני משפחתו.  הנסיכים הגאיונים כבר הסכינו לאט לאט עם "היהודי שעלה לגדולה" ויחדלו להביט עליו בעין רעה, ואף כי היו כל הליכותיו בהשכל ודעת, במועצות ותבונה;  תאות הכבוד כמו זרה נחשבה לו.

בסדר ישר ובמשטר נכון נהל יזפוביץ את משמרתו, ויקדש לה את כל עתותיו ויהיו כל מעיניו בה יומם ולילה.  גנזי המלכות נמצאו כל הימים במצב טוב ויפה, ובגלל הדבר הזה אהב המלך את שר אוצרותיו ויכבדהו ויוקירהו ויתן בידו לפעול עבודתו כחפצו וכרצונו, כטוב וכישר בעיניו.

דעת לנבון נקל, כי כהמלך זיגיסמונד כן ידע גם יזפוביץ כי נהירין ליהודים שבילי המסחר והקנין, ועל-כן נתן להם בחכירה חלק גדול ממס הסחורות הבאות מארצות נכריות, ממכס יין הדגן, המלח והדונג וממכס המעבר בגשרים, והדבר הזה מלא חורי היהודים כסף וזהב והשפיע עליהם שפע עושר ואושר, ויקנאו בהם בני עם הארץ תושבי העיר לכל מפלגותיהם קנאה גדולה, ויזעקו חמס על מעשה יזפוביץ ותהי מהומה גדולה עד מאד.  מכל עבר ופינה הריצו אל שר האוצרות כתבי-פלסתר ואגרות גדופים ערוכים בידי בני-בלי-שם ויפילו עליו ועל כל היהודים אימים.,

– ילכו היהודים הארורים לעזאזל! – נשמע קול העם בשוקים וברחובות – בל תתנו ליהודים הנוכלים והערומים אף פרוטת נחשת!  מה להם פה ומי להם פה?  לא כירושלים ווילנה!  ארצנו ארץ קדש היא, הצלב חופף עליה כל היום.  סורו מזה, אתם שוכחי-אלוה, אתם אנשי דמים ומרמה!  ...

יזפוביץ, אשר בהיותו חכם-לב ובעל נסיון ידע מראש את התוצאות הרעות אשר תביא שנאה זו ליהודים, גמר אמר בנפשו לשום קץ לה פעם אחת, וימהר ויגל את אזן המלך מכל הנעשה ואחרי כן הפיר את דברי הברית אשר כרת את כל החוכרים העברים ויתן את אסף המסים והארנוניות על יד פקידי הממשלה.

– הדבר הזה אשר עשית, יזפוביץ אהובי, לא מצא חן בעיני – היו דברי המלך אליו – ידעתי גם ידעתי, כי לא טובה תהיה תבואתנו בהפקידנו את אסף המסים ביד שכירי ממשלה, אשר אין אחריות עבודתם עליהם וערבון לא נקח מהם.  גנזי המלכות יחלו ללכת הלוך ודל כשהיה. 

– גם אנכי ידעתי כמוך, אדוני המלך, כי התחבולה הזאת לא תשוה לנו פרי טוב אם ברב או במעט – ענה יזפוביץ – אבל אין לנו כל עצה אחרת בלעדיה להניח את העם מזעפו ולהשקיט המהומה.  העם ידרוש מאתנו בחזקה, כי נקריב לו קרבנות מקרב היהודים;  אך כאשר יוכח לדעת, כי הקרבנות האלה לא הועילו לטובתו אף במעט, תשך חמתו ורוחו ישקוט וירגע, ואש נשיב את הסדרים הישנים אל מכונם הראשון והכל על מקומו יבוא בשלום.

– עשה אפוא כטוב בעיניך, – נאות המלך באחרונה לעצת שר אוצרותיו, כי האמין בו אמונת אמן כל הימים מבלי בקש חשבונות רבים.

בלי כל עמל וטרח עלתה ביד יזפוביץ לגמור חשבונותיו את החוכרים העברים ולהניח את דעתם.  באחד הימים אסף אותם יזפוביץ אל ביתו, ובתם רוח וישר לבב קרא אליהם בפה מלא לאמר:

– ידע תדעו, רבותי, כי הדבר אשר אנכי עושה הפעם לא יכון לארך ימים, כי אם לימי מספר.  ולא מרצוני הטוב אני מוציא אותו לפעולת ידים, כי אם מאונס ומחזק ידי חליפות המקרים.  הלא תדעו, רבותי, כי ידיד נאמן אני לכם ומבקש טובתכם?

– הננו יודעים, הננו יודעים, כי כדבריך, ר' אברהם, כן הוא;  איך, אפוא, לא נדע את הדבר הזה?

– הנני עושה את הדבר הזה אך למען המיש מעל צואריכם את האסון הנורא, אשר אתם צפוים לו.

– ר' אברהם!  ישלם לך ה' כפעלך הטוב ויוסיף לך ולכל בני ביתך שנות חיים ושלום, שנות ברכה והצלחה!

פקידי הממשלה באו למלא את מקום החוכרים העברים ויהיו המוציאים והמביאים את כל עניני הכנסות גנזי המדינה.  אך הקללה רבצה על מעשי ידי פקידי המלך, ועוד לא עברה חצי שנה למן היום אשר באו פקידי המלוכה לפקח על גבית המסים, והנה כבר נגלה לאט לאט את אשר עוללו האנשים האלה לאוצר הממשלה, כי שלחו מגערת ורזון בכל ענפי הכנסותיו השונים, וירד פלאים, עד כי לא הספיק די צרך הוצאות הממלכה.  האנשים העובדים בבתי הפקודות השונים חדלו מקבל משכרת עבודתם, גם להיושבים בחצר המלכות ולרבי המלך לא נתן עוד בשכרם די פרנסתם, וירגנו כלם ויתאוננו מר על הדבר הזה.

– ישובו החוכרים העברים אל מכונם!  ישובו לסדרם ולעבודתם כקדם! – נשמעו מכל עבר ופנה קולות מקולות שונים יוצאים מפי אלה, אשר נגע הדבר אל לבם.

ויאסוף אליו המלך את כל השרים היושבים ראשונה במלכותו, ויתיעצו איך להרים את המכשול הזה מדרך הממשלה, ויגמרו כלם פה-אחד להדוף את פקידי המלוכה הממונים על גבית המסים ממצבם ולחדש את משטרי החכירה וסדריה כקדם.  ולמען אשר לא יוסיפו שונאי היהודים להסית בם את ההמון, הפיץ שר הגליל בין אנשי העיר כתב כתוב מטעם המלך ושריו לאמר: האיש אשר ערב יערב לבבו להפריע את מנוחת יושבי קריה, יושם עליו כסף ענושים או כי יובא אל בית האסורים, הכל לפי גדל עונו, וכל אשר ישיאנו זדון לבו הרע לפרוע פרעות ביהודים, ישולח מעבר לגבול הארץ.  להחוכרים העברים הושבו זכויותיהם, אשר לקחו מהם, ויצאו לפעלם ולעבודתם כבראשונה, למרות רוח אויביהם, אשר שמו בעפר פיהם ויאלמו דומיה.

פני יזפוביץ צהלו אף נהרו מששון לב ועליצות נפש, בראותו בעליל, כי כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו.  ובעצם העת הזאת גם מוסר כליותיו לא יציקהו, אחרי כי יהודי הוא כביום הולדו, יהודי רד עם אלהי אבותיו ועם דתו נאמן, כי יפליא את חסדו לשאריו הקרובים אליו ממשפחתו ולכל אחיו בני אמונתו מלפנים, אשר שבע ביום יהללוהו ויברכו את שמו בכל עת.  הסוד הנורא. סו וויידוניה, אין איש יודע ממנו עד מה, גם אין שם על לב, כי לעתים קרובות יעזוב תשואות קריה והמונה ומקומו יכירנו באחוזתו השוממה הרחק מאדם העיר, ושם, במקום ציה זה, ערוך כל דבר לפי רוח היהדות, שם תתענג נפשו ונפש בני ביתו על נעימות רגשי קדש, ומה גם בימי שבת שבתון ומקרא קדש, עץ ישפוך תפלתו לאלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, עת תשתפך נפשו בשירי נעים זמירות ישראל וינצור חקי דת אבותיו כאחד משלומי אמוני העברים.

– לא כל אדם זוכה לשני שלחנות – הגה בלבו לא אחת ושתים – ואנכי, שר וגדול בממלכה הנני גם איש עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא;  מה טוב חלקי בעולם הזה ומה נעים יהיה גורלי בעולם הבא!  במה מצאתי חן בעיניך, אלי, כי הריקות עלי שפע טובך וחסדך שכם אחד על כל אחי בני עמי, אשר חייהם מרים כלענה, ותלאות ומרורות כל חלקם תחת השמש?

אך – "לב אדם יחשב דרכו ומה' מצעדי גבר!"  גם יזפוביץ המאוּשר והצולח לא היה מרבה הפעם לשיש אלי-גיל ולהרנין את לבו בתקות נעימות, לוּ ידע כי על שמי חייו, הבהירים למראה עינים, יתקבצו ויתלקטו אחד אחד ענני זעם, וכמעט ישמיע קול הרעם הראשון פור יפוררו ברגע אחד את כל מגדלי אָשרו לרסיסים.  העננים הכבדים האלה החלו להתאסף לאט לאט על שמי חיי יזפוביץ בשל המקרה הזה:

לפני חצי שנה, כאשר יצא דבר מלך שלטון לתת את גבית המסים על ידי פקידי המלוכה ויזפוביץ היה המפקיד את הפקידים האלה, בא אליו ביום בקר לא-עבות אחד מבני האצילים, שנותיו כבן ארבעים וחמש, פניו אינם מאירים באור נעם וחן, אבל רוח אמץ וכח לב שפוך עליהם והם מפיקים דעת ושכל טוב.

– מש שם משפחתך? – שאלהו יזפוביץ.

– סטאַניסלאַוו אושייקו – ענה אותו האציל ויקד וישתחו לפניו ביראת כבוד.

– מה הביאך אלי הפעם?

– שמעתי כי אתה, אדוני שר האוצרות, תפקיד בימים האלה פקידים בכל ערי המדינה על גבית המסים, על-כן ערב אערב את לבבי הפעם לשאול את פיך, שר גדול ונעלה, אם טוב וישר בעיני כבודך הרם לשים גם אותי לפקיד על אסף המס באחד המקומות.

– מה היתה מלאכתך עד כה?

– סוכן הייתי באחת מאחוזות השדה אשר לאיוואַן סאַפיגא, שר גליל וויטבסק.

– האתה נטשת את משמרת עבודתך זאת או כי עזבה משרתך אותך?

– אנכי השלכתי את כהונתי אחרי גוי, יען כי לא הביאה לי כל פרי טוב.  משכרתי היתה מעטה והמלאכה מרובה, כי נחלת השדה הזאת גדולה היא גם רחבת-ידים ורבים צרכיה.

– היש לך כתב-תעודה מגיד תהלתך, כי מלאת אחרי משמרת עבודתך באמונה ובתם-לבב?

– יש ויש עמדי והנהו ערוך בכל ושמור אצלי, ואם טוב בעיניך ואתנהו על ידך.

ויושט האציל ליזפוביץ את תעודתו, אשר אף כי לא פזרה לבעליה תהלה וכבוד, אבל גם שמץ דופי לא נתנה בו, ועל כן נחה דעת שר האוצרות ממנה.

– טוב הדבר! – אמר אליו יזפוביץ – אבל דע לך, כי עבודת הפקידים אשר על אסף המסים תדרוש לחפצה כשרונות מיוחדים, ידיעות מיוחדות ומערכת חשבונות על פי סדר אחר מאשר במשמרת קניני אנשים פרטיים.

– תקותי תאמצני, כי ידיעותי תעמודנה לי לעשות את עבודתי כדרוש וכנכון.  אנכי יש לאל ידי לערוך חשבונות בכל ענין ומקצוע, ואדוני שר האוצרות יוכח לדעת, כי כדברי כן הוא.

בחזות מראהו היפה, במתק שפתיו ובכל הליכותיו נשא חן וחסד בעיני יזפוביץ ויפקידהו לראש פקידי בית-המכס בעיר סמולנסק, אשר הצטין בשפעת הכנסותיו על כל בתי המכס אשר במדינה, כי בימים ההם היתה סמולנסק עיר רבת מרכלת וסחרה עלה כפורחת.  לא ארכו הימים ובית-המסים הזה היה לנס ברשימותיו ובחשבונותיו הערוכים בטוב טעם, אשר שלח כפעם בפעם אל פקידות גנזי המלכות בווילנה, ויתענג עליהם יזפוביץ עד מאד וישבע נעימות את פניהם;  וכה לקחו את כליותיו ולבבו, עד כי בכל חכמתו ודעתו לא התבונן, כי מספר כסף ההכנסות ילך הלוך וחסור מעת לעת, ומי יודע אם לא לנצח היה הדבר הזה נעלם ממנו, לולא הגיע לידו באחד הימים כתב-שטנה, אשר פקח את עיניו לראות נכוחה.  בכתב השטנה הזה הודיעהו איש פלוני אלמוני, כי סטאניסלאוו אושייקו ימעל מעל בכסף הממשלה, כי יגנוב גם ישים בכליו את מחצית הכנסת המסים, חי עורך הוא חשבונות כפולים בספרים שונים, ואם אך יתנפלו עליו פתאום לפתע ויבקשו ממנו חשבונות תגלה תיכף תרמיתו.

כקרא יזפוביץ את דברי השטנה האלה, חרה לו על העול הזה עד מות, גם כלמה כסתה פניו לראות, כי עשה מדחה ובחירתו לא עלתה יפה ונכשל באדם שאינו הגון.  ובחרונו גמר אמר לנקום נקמתו מאת הנוכל הזה המועל מעל בגנזי המלוכה וליסרהו מוסר אכזרי.

למטרה זאת ראה יזפוביץ ראשית לו לדרוש ולחקור באחוזת איוואן סאַפיגא על-אודות סטאניסלאוו אושייקו, ויודע לו כי נתפש האיש הזה בעון גנבה ובעד פשעו זה נוסר בשוטים ואחרי כן גרשהו אדוניו מן האחוזה, וכתב התעודה, אשר בידו, מזויף הוא.  וימהר יזפוביץ וישלח את אחד מראשי מבקרי החשבונות אשר לעניני הממשלה סמולנסקה, והוא לקח את כל ספרי העדות ופנקסי הכנסות המסים וההוצאות אשר מצא בחצר המכס שמה, ואת אושייקו אסר באזיקים ויביאהו לווילנה ויושם בבית-הסהר עד אשר יחרץ משפטו מאת השופטים ויפרש מה יעשה לו.  לוּ ידע יזפוביץ, כי זה האיש אושייקו יכול יוכל להיות לו למטה זעם, כי אז נשמר בנפשו מהקימהו לאויב לו ולא עשה בו שפטים כחק וכמשפט.  אבל יזפוביץ לא ידע גם לא עלה על לבו מעולם, כי בטרם תמצא ידו לעשות לאיש הזה רעה קטנה או גדולה, יש ביכלתו הוא להכחיד את זכרו וזכר כל בני ביתו מארץ החיים: הנה כי כן בטח לבו בכוכב אשרו ויאמין כי לא יסוף נגהו לנצח.

ויהי ביום השלישי, והנה הובאה אליו מבית הסהר אגרת קטנה כתובה בידי האַסיר, אשר יתחנן לו, כי יקראהו לבוא לפניו ממקום שבתו או כי הואיל יואיל בטובו לקחת עליו הטרח ולבוא אליו, "אחרי כי יש לו לספר באזניו שמועה נכבדה ורבת הערך, אשר לא יוכל לגלות אותה לאיש אחר זולתו".

זמן רב פסח יזפוביץ על שתי הסעפים אם לשמוע בקול הקורא אם לא, עד כי תשוקתו העזה ונמרצה לדעת את אשר ידבר בו האַסיר גברה עליו באחרונה ויגמר אמר ללכת אליו ולשמוע מה בפיו.

– אדוני שר האוצרות! – החל האסיר לדבר אליו בלב דכא ובענות-רוח – לוּ הואלתי הפעם לחלות את פניך כי תעלים את משפטי ודיני מעיני השופטים ולא תצמית בבור חיי, כי עתה הלא ככסיל וכבער הייתי בעיניך, כי איככה אפוא אוכל ובקשתיך לעשות כדבר הזה?  הן אנכי הפרתי ברית, ועלי לשאת את עוני;  אבל עצתי לך אמונה, כי תחדל מבקש רעתי ותרף ממני, יען כי – נשבעתי לך בה', כי טוב טוב יהיה גם לך, אם תעשה כזאת.

ויפלאו הדברים האלה ביעני יזפוביץ, ויעף מבטי-תמהון בהאַסיר, אשר לא נפלו פניו ומנוחה שאננה שכנה עליהם.

– אל מה ירמזו מליך אלה? – שאלהו יזפוביץ.

– הדבר הזה לי לי הוא – ענה אותו האסיר בשובה ונחת כבראשונה – אנכי זה דרכי כל הימים לבלתי דבר בשפת יתר וברוב ענין, ואף כי כבד הדבר ממני.  הנני אומר לך עוד הפעם בקצור נמרץ: עצתי לך אמונה, כי תחדל מבקש רעתי...

– באר נא לי דבריך אלה, ואדעם.

– הדבר הזה סודי הוא, רק אפס קצהו השמעתי באזניך ואת כל לבבי לא אגיד לך, כי כן דרוש לחפצי.

לב יזפוביץ השתומם בקרבו וילחץ את כתפיו אחת ושתים, כי לא ידע את מי הוא מדבר הפעם – את איש מוזר בדרכיו או את איש ערום ובעל מזמות, אשר יאמר לגנוב את לבבו בספורי-בדים ובדברי שקר וכזב.  ועל כלם הביאהו במבוכה גדולה רוח המנוחה והשלוה השפוך על פני מדברותיו.  מבטי יזפוביץ נחתו עמוק עמוק בפני האַסיר ולא ידע אי זו הדרך יחדור אל תכונתו והלך נפשו ויתבונן לחקר תעלומות לבבו.  רגעים אחדים ישב תפוש ברוב שרעפיו בקרבו ואחרי כן קם ממקומו ויעופף ידו כמתיאש ממחשבות לבו ויתעתד לצאת מן הבית.

– אדוני שר האוצרות! – קרא האסיר בהרימו את קולו ויושט ליזפוביץ את ידיו – עוד לא כליתי לדבר את דברי אליך והענין הנכבד ורב הערך, אשר בפי, עוד בטרם השמעתי באזנך.  אם כבר הואלת בטובך לבוא הפעם הלום, אל נא יעבור אדוני מעל עבדך עד אם דברתי דברי, אולי יש תקוה כי תשעה את תפלתי.

אף כי מאד לא נעמה ליזפוביץ להשלים את חפץ האסיר, אבל, כמו נכנע מפני קול מדבר אליו בסתר לבבו, צנח בלי-חמדה על כסא מושבו ויקשב קשב רב.

 

 

יא. הָרָשָׁת.

ר' אברהם! – קרא סטאַניסלאַוו אושייקו פתאום לפתע בקול רם בשפת יהודית המדוּברת – היתכן כי אינך יודע הכתוב בספרי הקדש לאמור: "ומבשרך לא תתעלם?"

כרעם פתאם כן הלמו הדברים האלה את ראש יזפוביץ, כי לא חכה להם, ולא האמין יזפוביץ למשמע אזניו.

– מי אתה? – שאלהו יזפוביץ בקול נרעש.

– דע לך, ר' אברהם – הוסיף האסיר לדבר אליו בנחת בשפת יהודית המדוּברת – כי אנשים אחים אנחנו. גם אנכי ממעי יהודה יצאתי ואמיר את דתי.

עוד הפעם כונן יזפוביץ מבט חודר אל פני האַסיר, ורק עתה נדמה לו כמו זה החלו מעט לקרא מעל תוי פניו, כי מזרע היהודים הוא, ויתפלא ויוסף להתפלא על כל לא התבונן אל הדבר הזה עד כה.

– ובכן גם אתה מעם היהודים מוצאך? – שאלהו יזפוביץ, למען ענות חלקו גם הוא, ויתאמץ להסתיר את מבוכתו מעיניו.

– כן.  באחד הכפרים אשר בסביבות סלונים עיר הפלך נולדתי.  אבי, אשר היה שוחט העיר, חנך אותי על פי דרך הדור הישן, ואנכי שקדתי על למודי בחשק נמרץ, אך עשיתי חיל בלמודי.  כאשר מלאו לי שלש עשרה שנה, מת עלי אבי ואותר יתום מאב ומאם, כי כשנתים ימים לפני מותו ירדה גם אמי אלי-קבר, ואהי נער בודד ועזוב, כי לא נמצא לנו כלל קרוב וגואל ממשפחתנו.  שבועות אחדים ידעתי מחסור ובשרי סמר מקור באהל האכרים הקטן והנוטה לנפול תחתיו, אשר גרתי בו.  מעט מעט מכרתי לבני הכפר את כלי הבית, אשר קמו לי לירושה אחרי מות אבותי, ובכסף אשר לקחתי מידם כלכלתי את נפשי, עד כי תמו כל החפצים מידי ואחל לסבל חרפת רעב.

– היתכן כי לא נמצא בקרבת מקומך גם איש יהודי אחד, אשר נכמרו נחומיו על יתום אמלל ואובד כמוך?  הלא היהודים רחמנים בני רחמנים הם מאז ומעולם הלא חסד וצדקה ירדפו כל הימים, הלא מעוז לדל המה ומחסה לאביון ואף כף כי לאלמנה וליתום אשר בשעריהם.

– בכפר מושבנו ובסביבותיו לא ישב בלעדינו אף עברי אחד.  פעמים אחדות בשבוע הלך אבי אל בית-המטבחים אשר בעיר לשחוט ולטבוח טבח, והיה שב לפנות ערב הביתה.  אנחנו התישבנו במקום הזה, יען כי לא עלה לנו שמה מעוננו הצר אף באגורה אחת, גם עצים להסקת התנור נתנו לנו חנם אין כסף.  לו ישבנו בעיר, כי אז לא השפיק שכר עמל אבי למחית הנפשות אשר לו, ונתם כלנו לגוע.

– יפה אמרו החכמים הקדמונים: "אל תפרוש את עצמך מהצבור" – אמר יזפוביץ – מה יסכנו החיים מחוץ לחברת בני-האדם?

– איש מוזר בדרכיו היה אבי כל הימים – הוסיף האסיר לדבר – ויתרחק מחברת כל בני האדם ומאת אחיו היהודים ביחוד.  במות עלי אבי בימי ילדותי ואנכי נטוש ועזוב מה' ואדם, לא ידעתי לאן אפנה ואנה אשים פעמי לבקש לי מחסה מסערות החיים;  נשאתי את עיני אל ההרים: מאין יבוא עזרי, – עד אשר חמל עלי באחרונה אחד האכרים, איש עני, אבל טוב-לב ורב-חסד, ושמו אַנטון אושייקו, ויאספני אל ביתו.  האיש הזה נתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וכל מחסורי עליו, גם למד אותי דעת כתב וספר ואחרי כן הביאני במסרת ברית דת הנוצרים, ואנכי לא מצאתי די און בי להשיב את פניו בדבר הזה.  ויען כי חסר-בנים היה וילך ערירי, לקחני במשך הזמן גם לבן וישימני ליורש את כל אשר לו, ובמותו מכרתי את הנחלה הקטנה אשר נחלתי ממנו ואעזוב את הכפר ואלבש כלי-גולה ואצא לשוט בארץ ולבקש את אָשרי ברחבי תבל ומלאה.  רבות סבלתי, רבות נשאתי בחיי, ימים אין מספר ראיתי עני בכל שבט עברתו;  כבר נסיתי לשלוח את ידי בכל מסחר וענין, בכל מלאכה ועבודה, כבר העפלתי עלות על מרומי פסגת ההצלחה, גם השלכתי ממנה אל מעמקי בור צרה ויגון.  וכה חלפו הלכו לי ימי, עד אשר הוּרדתי הפעם אל בית האסורים הזה ואת פושעים אמנה.

האסיר שאף רוח וימח את נטפי הזעה מעל מצחו ויוסף לדבר:

– ר' אברהם!  ספרתי הפעם באזניך את תולדות ימי חיי, למען תדע, כי לא זר אנכי לך וכי שוה אני אם הרבה אם מעט בעזרתך, ואף כי הנקל לך לעשות דבר-מה לטובתי.  כן אדמה בנפשי, כי לו תשיב אל לבבך כי כמעט מצב אחד לשנינו, כי אתה מומר ומומר הנני גם אני – כי עתה, הנה אם לא למעני, כי אז למענך ולמען בני ביתך, מצאת לך חובה לבקש תחבולות איך ובמה לכבסני מעוני, אחרי כי – האם נעים יהיה לך לראות, כי יהודי מומר יגלה כאחד הריקים, כגנב וכאיש מרמות?

יזפוביץ נתר ויקפוץ ממקומו כפריץ-חיות בעלות עשן באפו.  דברי האסיר האחרונים העלו את חמתו עד להשחית ולא יכול סלוח לנפשו את הרעה אשר עשה, לבוא בדברים את הנוכל הזה.

– איך העזת פניך, נבל, לדבר באזני דברים כאלה?  מי האיש אשר ירהיב עז בנפשו לשוות בין בליעל כמוך אלי?  מי בכל הארץ ובכל הגוים לא ידע את אברהם יזפוביץ?  יש חיץ מבדיל בין מומר למומר ולא כאחד כן גם השני.  אם אתה ערום ובעל מזמות אשר כזה הנך, אז תראך גם ידי החזקה מי ומה אנכי, על במת המטבח אציגך, להורג אוציא אותך, איש פוחז וריק, עול ופושע!

– הסוף דבר השמעתני הפעם? – ערב האסיר עוד הפעם את לבבו לפנות את יזפוביץ בדברים, והכרת פניו ענתה בו, כי קר ברוחו הוא ומנוחת נפשו שבתה בקרבו.

– שים בעפר פיך! – נתן עליו יזפוביץ בקולו – שמעו נא פקידי בית-הסהר! – צוה בקול מושל בפתחו את דלת הלשכה – כרגע תאסרו את האסיר הזה באזיקים ובכבלי-ברזל, לאכלו תגישו לו רק לחם ומים ואל תתנו כל איש לבוא אליו, והיה אם לא תעשו כזאת, אז יהיה דמכם בראשכם.

ככלותו את דבריו, עזב כחץ מקשת את בית-הכלא ויך לבו אותו מאד על אשר הציג כפות רגליו על מפתן הבית הזה.

ולא אחרו פקידי בית-הסהר למלא מצות יזפוביץ, בדעתם נאמנה, כי נורא האיש הזה על כל סביביו ואם ימרו את פיו, רעה נגד פניהם. האַסיר לא התקומם נגדם ולא דבר אתם קשות, כי אם במנוחת-רוח ובלב נכנע הגיש רגליו ודיו לנחשתים.  וכאשר כלו הפקידים את מלאכתם ויצאו מאת פניו והוא נשאר בלשכה לבדו, החל לדבר לנפשו בקול רגז כדברים האלה:

– הוי לך, מומר גאה וגבה-לב!  לשוא תתברך בלבבך, כי לא לאּנה אליך כל רעה.  עם כל זאת עוד טרם נודע מי מאתנו יוציא את השני להורג, האתה אם אנכי...  זה כמה אשר התבוננתי אליך, כי דבר-בליעל אשר כזה יצוק בך, ואז החלותי לספור צעדיך עד כי נגלו לי כל מצפוניך.  לא לילה אחד רבצתי על יד חלונות משכנך, אשר באחוזת וויידוניה, ובסתר הטיתי אזן קשבת אל כל אשר ידוּבר בו ואת הדברים אשר שמעתי שמרתי בלבי, בחשבי למשפט כי עוד תבוא העת אשר אמצא חפץ בהם, ואמנם לא השליתי בשוא נפשי.  כל מדע וכל חכמה אשר ירכש לו האדם, יביאו לו תועלת אם רב אם מעט ואף כי דעת מרמות אנשים נכבדים ונשואי-פנים.  מה נאמנו דברי הפתגם הישן השגור בפי היהודים, כי "השמים והארץ נדברו יחד, כי אשר יעשה האדם יעלם ולא יכחד".

ויהי כעבור ימים אחדים, באחד מימי ירח מֶרץ בשעה התשיעית בבקר, וראש הגמוני ווילנה, והוא איש בא בימים ונשוא פנים, שער לחייו ושקנו מגוּלח כלו, וחטמו הארוך והדק מתנשא ממעל לשפתיו הדקות מאד – ישב בחדר הספרים המרוח אשר בארמונו הגדול והכרת פניו ענתה בו כי תפוש הוא ברוב שרעפיו בקרבו.  לפניו על השלחן נמצא מכתב כתוב על ניר עב, אשר צבעו כין התכלת.  את ידו האחת סמך על תבת הטבק העבה העשויה מזהב טהור, אשר נמצאה על השלחן, ובאצבעות ידו השניה תופף על פני המכתב, אשר כה היו דבריו לאצר:

"אבי, קדוש ה'!  אסיר אמלל, אשר הורד אל בית האסורים לא בפשעו ולא בחטאתו, כי אם על פי איזה משגה, העומד להתברר במהרה, יש לו להשמיע באזני הוד קדושתך דבר נשגב ונעלה מאד, סוד גדול ונורא הנוגע אל הדר כבוד הכנסיה הקטולית היחידה והמיוחדה ועל כן גם אליך, אבי, אשר זה כעשרים שנה רצופות תכהן פאר בגליל ווילנה בכהונת ראש וראשון לכל דבר אשר בקדושת אמונתנו.  והנה יען אשר אותי לא יתנו לבוא אליך, וחפץ הענין דורש, כי עד שתהיה השעה כשרה לכך, לא תקח אזן פקידי הרשות שמץ מנהו וגם לא ידעו, כי יש סוד אשר כזה במציאות כלל, – אי לזאת טוב אפוא אשר אתה, קדוש אלהים, הואיל תואיל בטובך לשלוח אלי אחד מאנשי סודך הנאמנים בבריתך, ואנכי אגיד לו את כל אשר ידעתי".

                                             לשכה מספר "שבעה עשר".

תוכן דברי המכתב הזה לקח הפעם לב ההגמון וישב ויהפוך בהם אחת ושתים ויחשוב מחשבות רבות, איך לכלכל את מעשהו במועצות ודעת לבלתי השחית את הדבר הזה, אשר, כפי הנראה, אמנם דבר נכבד ורב הערך הוא.  ויך ההגמון בתבת הטבק, וכרגע הופיע על מפתן החדר אחד מנזירי הכהנים, השומרים משמרת ביתו איש איש יומו.

– הפקיד של בית הנזירים עוד לא בא– שאלהו ההגמון.

– מחכה הוא באולם התפלה – ענהו הנזיר.

– לך ובקשהו, כי יבוא אלי.

בעוד רגעים אחדים בא אל חדר הספרים ראש בית הנזירים, והוא איש בא בימים, רם הקומה ודל-בשר, צלב שחור אחוז בפתיל שחור יורד לו על חזהו ומצנפת קטנה ממטוה משי שחור על קדקדו.  ויקוד האיש וישתחו ויגש אל ההגמון, והוא הורה לו באצבעו לשבת על הכסא הרך העומד ממולו, וימהר ויתן על ידו את המכתב.

ויחל ראש הנזירים לקרוא את הכתוב בו בשים-לב ובעיון נמרץ.

– מה משפטך, אתה הנזיר, על הדבר הזה? – שאלהו ההגמון כאשר קרא את המכתב עד תמו ויניחהו על השלחן במקומו הראשון.

– רואה אני – השיב לו ראש הנזירים בקול חרד – כי נכבד הדבר הזה מאד ודורש זהירות יתרה.

– אם כן הוא, את מי אשלח ומי ילך לי אל האַסיר מבלי אשר ימשוך עליו בלכתו כל קו חשד ומלאכתו תא תוָדע לאיש?

– אם אתה, אבי-קדוש אלהים, נתן תתן לי הרשיון, אז נכון אני ללכת במלאכות זאת, ותקותי תשעשעני, כי לא אקלקל את הדבר ומלא אמלא את פקודתי ביד חרוצים.

– האתה תלך לי? – שאלהו ההגמון בקול פלא ותמהון – מי בכל עיר ווילנה לא ידע את פקיד בית הנזירים?  הן דבר בואך אל בית האסורים וידע תיכף לכל תושבי הקריה, ואתה הלא תדע כי כסוד הענין הזה – הסתר דבר.

– לדבר הזה לא אדאג ולא אעצב – ענהו ראש הנזירים – כי הלא יכול אוכל ללכת אל האסיר בשעות הלילה ולשים מסכה על פני, ואף כי נקל לי יותר מכל הסרים למשמעתך לקחת את הפקודה הזאת בידי, אחרי כי שר בית-האסורים, אשר אנכי הייתי לו לאב ולכהן ביום טבילתו ובואו בברית דת קדשנו, הוא יעשה את כל אשר אצוהו, והיה כאשר אצוה עליו כי ישמור מחסום למו פיו – ויהי כאלם לא יפתח פיו.

– אם כדרך כן הוא – קרא ההגמון בקול שמחה – כי אז בענג נפש ובמשוש לב אתן את הדבר בידיך האמונות.

ויהי בעצם היום הזה, בשעה העשירית בלילה, וראש בית מקלט הנזירים נשתנה ויתחפש בבגדי איש עני וישם שק על כתפיו ויקח בידו מקל עץ גדול ועב וילך ויתדפק על דלת משכן שר בית-הסהר.  בבאו אל הבית, הסיר את צפוי זקנו מעליו לרגע, ויכר אותו השר, ויתלחשו יחד רגעים אחדים.

כרגע שם השר פעמיו אל האולם, אשר האסירים אסורים שם, וירחק את אנשי המשמר וינהג את ראש הנזירים דרך מבואים נסתרים ויביאהו אל הלשכה השבע עשרה, אשר מנורת שמן הפיצה בה אור כהה וקפאון, ויעזוב את שניהם לבדם בחדר ויפו ויצא מאת פניהם.      

– שלוח אני אליך במלאכות ההגמון לשמוע את הדברים אשר יש בפיך להודיע אותו – קרא ראש הנזירים בקחתו לו מקום לשבת על כסא העץ האחד העומד בחדר ממול המטה, אשר ישב עליה האדיר.

– במה אדע כי במצות ההגמון באת אלי? – שאלהו האסיר, בראותו את התלבשת המוזרה אשר ילבש המלאך.

– הנה לפניך הספר אשר הריצות אל ההגמון, – אמר ראש הנזירים בהוציאו משקו את המכתב הידוע. 

– עתה רואה אני, כי דבריך כנים ונכוחים.  אם כן אפוא, הלא יכול אוכל להגיד לך את כל אשר עם לבבי.  הכן?

– אהיה נא חשוב בעיניך כההגמון בכבודו ובעצמו, וכל אשר בלבבך אמור, ואל תכחד ממני דבר.  אל נא תראני, שאני לבוש בגדי עניים, כי באמת לא עני הנני, כי אם אחד מצירי ההגמון ומאנשי סודו.

– גם לבי יאמר לי, כי כן הוא.

– מה אפוא הדבר, אשר המריצך לפנות אל ההגמון במכתבך?

– הדבר הזה הוא חפצי לגלות את אזן ההגמון, כי יש בקרבנו איש אחד, המלעיב בקדושת האמונה הקטולית היחידה והמיוחדה, ואין עומד בפרץ לפקוד עליו את עונו הגדול.

– מי הוא זה ואי זה הוא?  מה שמו כי אדע?

– הלא הוא אברהם יזפוביץ, שר האוצרות.

– יזפוביץ? – נתן פקיד בית הנזירים בקול עוז, כי השתומם לבו בתוכו לשמוע הדברים האלה – במה הוא מחלל את הקדש?

– זה שנים רבות, אשר הוא וכל בני ביתו מתחפשים למראה-עינים כנוצרים חרדים אל דתם וכיראי ה', ובסתר מחזיקים המה באמונת ישראל וימלאו בחפץ כפים אחרי כל חקי היהודים ומנהגיהם.

– האמת נכון הדבר הזה או כי תוציא עליו סבת שוא?– קרא בקול רעש גדול פקיד בית-הנזירים, אשר לא האמין למשמע אזניו – נפלא הוא מהמאמין, כי איש חכם ונבון כיזפוביץ ימלאהו לבו לעשות את המעשה הנורא הזה ואף כי יודע הוא נאמנה, כי כל עושהו, אחת דתו להיות לשרפה מאכלת אש או להתלות על העץ.

– היתכן, כי ערבתי את לבבי להוציא דבה נוראה כזאת על איש תקיף כזה, לוּ דבר פי שוא ולא יכלתי לתת אותות ומופתים על דברי אלה?  הוּכיתי בשגעון?  האם אינני יודע, כי אם לא אעידה לי עדים נאמנים על כל אשר דברתי על-אודותיו, בן מות אנכי כמוהו היום?

– אין זאת, כי אם עושה הוא כמעשה הַמַרַנים בארץ שפניה – דבר ראש הנזירים לנפשו בקול דממה דקה – איך ובמה תוכיח אותנו לדעת, כי אמרי אמת יהגה פיך? – פנה בדברים אל האסיר.

– בלי כל עמל וטרח אוכיח לעיניהם את הדבר הזה – ענהו האסיר באמץ לב – יען כי יודע אני אותו בכל פרטיו ודקדוקיו.  זה כמה אשר שמרתי דרכיו ועל שרשי רגליו התחקיתי, עד כי נגלה לי מקום מחבואו, אשר בו שם קן להבלי היהדות ולתעתועיה ויחלל את כבוד אמונתו ורוח קדשה.

– איה אפוא המקום הזה?

– את הדבר הזה לא אוכל להגיד לכל איש, ומה גם כי אם לא אורה לכם בעצמי את הדרך תלכו בו למחוז חפצכם, לא תבואו אל המקום הנכון לעולם.  על-כן אפוא זאת עשו: בחרו מכם אנשים נאמנים ובטוחים ואנכי אלך בלויתם ואתפוש את הבליעל בעונו.

פקיד הנזירים השח את ראשו לארץ, נאנח בשברון לבב ויתגרד במצחו אחת ושתים.  ראש הנזירים כבד את יזפוביץ בלבו כל הימים וינד לו מאד, ואף כי נחשב תמיד בעיניו כבן נאמן להאמונה הקטולית;  אבל חובת הדת וכבוד הכנסיה הנוצרית גברו על רגשי לבו אלה ויגמר אמר בנפשו לשקוד על מעשהו באמץ לב ובחפץ כפים ובלי חמלה, כאשר יאתה לראש נזירי כהני הדת הקטולית.

"חוב קדוש רובץ עלינו ליסר את החוטא הזה על אחת שבע ולעשות בו שפטים נוראים לאות לבני מרי – חשב בלבו – הן לא מעט כעת מספר המומרים אשר בקרבנו, יען כי כל היהודים, ועל כלם אלה אשר עשו עשר, תשאף נפשם כל הימים לרכוש למו שם אצילים ולשאת כל שכמם משמרת כהונות נכבדות במלכות, ואם לא נקדם פני הרעה, הלא תקום גם בקרבנו מפלגת מַרַנים אשר תפרוש ידה על מושכות הנהגת הממשלה, ואז תהפך ארץ פולין לארץ ישראל, ואף כי האינקביזיציה הקדושה לא יכירנה מקומה אצלנו.  לא, כדבר הזה לא תהיה, וקץ יושם לו עד מהרה..."

– את הדבר הזה לא נוציא לפועל בלי עמל רב – פנה בדברים אל האסיר, בקומו מעל הספסל ויתעתד ללכת – אבל אתה שמור לשונך ואל תדבר לכל איש מטוב ועד רע.  אנחנו נשית עצות בנפשנו, איך ומה לעשות...  ואם נוכח לדעת כי אמרי אמת השמעת באזנינו, אז מבטיח אני אותך, כי לוּ גם יגדל עונך מנשוא, תנתן לך חנינה ותשוּלח לחפשי מבית כלאך.  הנני מבטיחך את הדבר הזה בשם רום הדרת כבוד ראש ההגמונים לכנסיה הנוצרית בעירנו.

פקיד בית הנזירים הפנה את שכמו ויעזוב את הלשכה ובלוית שר בית-הסהר, אשר חכה לו באולם, יצא החוצה, וירחב את צעדיו תחתיו וימהר ללכת אל ארמון ההגמון, למען הודיע לו את השמועה רבת הערך.

 

 

יב. הַפַּח נִשְׁבָּר.

כשמוע ההגמון את דברי ראש הנזירים, התרגש עד מאד.  ויכבד גם ממנו להאמין, כי איש חכם ונבון-דבר כיזפוביץ יעשה את השערוריה הנוראה הזאת.  אבל האם בדברי הנזיר הגדול מאחיו לא יאמין?

אף כי כל הימים היה לב ההגמון אך טוב על יזפוביץ ומעודו לא בקש רעתו, אבל בהיותו ראש כנסית האמונה השולטת, מלא לו חובה קדושה להקשיח את לבו ולנהל את החקירה ביד חזקה.

– הכר פנים במשפט לא טוב, ואף כי במקום שיש חלול כבוד אמונתו הקדושה! – כן גמר בלבו לעשות, ויגש אל המלאכה.

וימהר ויקרא אליו לאספה את כל גדולי הכהנים ויועץ אתם, במה להחל מעשהו, ויחליטו כלם פה-אחד לפנות ראשית כל לעזרה אל ראשי פקידי הרשות, אחרי כי בלעדיהם לא יוכלו לראות את פני האסיר ולהטותו לאשר יהיה רוחם, והוא הלא האחד, היודע את כל דברי הסוד הזה.

למטרה זאת נסע ההגמון במרכבתו אל הנסיך ראדזיוויל שר גליל ווילנה ויספר לו את כל דברי האסיר מהחל ועד כלה.

– נכון אני לעשות כרגע את כל אשר תצוה עלי, אבי הקדוש – ענה הנסיך בשמחה מסותרת – השעה הזאת שאנו עומדים בה שעת-הכשר היא להחל בדבר החקירה והדרישה, אחרי כי המלך והמלכה אינם בווילנה.  לוּ היו פה הפעם, כי אז התאמצו בכל כחם להגן על ידיד-לבבם זה.  אבל עתה נוכל לעשות מעשנו כחק וכמשפט.  כל חפצך אמלא.  האסיר נתון בידך גם בשעות היום גם בעתות הלילה ולך היכלת לפקוד עליו את כל העולה על רוחך.  ואם תמצא חפץ גם בעזרת אנשים מצבא החיל, ימלא גם רצונך זה.

– ואמנם לא אדרוש ממך יותר מזה כל מאומה – אמר ההגמון וישתחו ויצא מעם פניו.

עד מהרה בא ההגמון את האסיר בחליפות דברים על ידי אחד הנזירים הנאמנים בבריתו, אשר בפקודת שר הגליל נתנוהו לבוא אל בית-האסורים בכל עת ובכל שעה.  אבל האסיר נשמר בלשונו מאד ויגל להנזיר רק טפח, וטפחים כסה ממנו.  עם כל העמל אשר עמל הנזיר לא יכול להציל מפי האסיר כי אם רק את הדברים האלה:

– יבואו אלי שליחי ההגמון ביום השבעה ועשרים לירח מֶרץ בערב, ואנכי אנהגם גם אביאם אל המקום הנכון.  הנה אלה המה הדברים אשר אוכל להגיד לך, ועתה הרף נא ממני ואל נא תשאלני עוד דבר מטוב עד רע, כי לא אענך.

לא על פי מקרה ומבלי כל טעם יעד האסיר את עת התגלות הסוד ליום השבעה ועשרים לחדש מרץ, עי אותו לילה חל בשנה זאת להיות הלילה הראשון של חג הפסח.  והאסיר חשב, כי כאשר עשה יזפוביץ בשנים החולפות, כן יחג בבית אחוזתו אשר בוויידוניה גם את הלילה הזה ברב פאר והדר לכל חקות הפסח ומשפטיו.  אנכי – חשב אושייקו בלבו – והאנשים אשר אקחם אתי נתנפל פתאום לפתע על נחלת וויידוניה ונגלה את מצפוני הפושע במקום הרשע ונתפשהו בונו, ואז לא יהיה צרך להביא עדות וראיות.

רק יזפוביץ לבדו לא ידע אף הלא התבונן, כי התקדרו שמי חייו בעבים כבדות.  כשני שבועות לפני הפסח שלח אחדים מאנשי סודו אל נחלתו אשר בוויידוניה, לכלל שמה את יפי חדרי משכנו לכבוד החג הנשגב הקרוב לבוא.  ותהיינה ידי האנשים האלה מלאות עבודה רבה יומם ולילה לטהר את הבית ולנקותו, להציג בו כל דבר על מקומו בטוב טעם ודעת, וימשחו את אולמיו בצבעים שונים מרהיבי עין, עד כי נהפך המעון השמם הזה להיכל נסיכים.  אחרי כן הובאו אל האחוזה עגלות טעונות כל מיני מאכל ומכלת, עגות מצות יי-שרוף ויין הרקח וכל משקה אשר ישתה – הכל מן המין היותר טוב ומובחר.  יזפוביץ התעתד לחג בשנה הזאת את חג הפסח בכל כבוד עשרו ותפארת גדולתו, בכל חמדה וענג, אשר לא מצאו מקום בביתו מעולם.  ולבעבור הרבות את שמחת החג, קרא גם לאחיו ולכל בני ביתם לבוא אליו לימי החג לוויידוניה, למען אשר בקהל-עם ובהמון חוגג יספרו ביציאת מצרים וישמיעו תהלת ה' וזכר נפלאותיו אשר עשה לבני ישראל עמו על אדמת בני חם.

כשלשה ימים לפני הפסח כבר העמד בוויידוניה כל דבר על מכונו והכל היה מוכן ומזומן לקדם את פני החד הנעלה הממשמש ובא.  גם השלחנות כבר היו מכוּסים במפות לבנות כצמר צחר, ובסדר ומשטר יפה אף נעים הוצגו עליהם כלי גביש וזכוכית יקרה, כלי כסף וכלי זהב, אשר כברקים הבריקו ונוצצו לעין רואה.  גם ספרי ה"הגדות", הדפסת אחד מדפוסי אמסטרדם הנודעים לתהלה, עם ציורים יפים ונחמדים למראה וכלם מכורכים בתכריך של משי עוטה צבע תכלת, נערכו אחד אחד לפני כל מערכת כלי-מאכל לבדה.  כל הדברים האלה כבר צפו לרגע אל בוא בעל החג הנאדר בכבוד הזה, אל אורחיו הששים והעליזים וגם אל – האסון הנורא אשר התעתד לבוא ולהפוך את משתה השמחה לסעודת-אבלים, את מקום הששון והגיל למקום מספד ונהי ואת האנשים השמחים וטובי הלב לכבשים מובלים לטבח ולצאן הרגה;  אבל...

אבל כוכב-האושר, אשר נוצץ כל הימים על חוג שמח יזפוביץ, עוד לא חשב לאסוף נגהו ויוסף להופיע ולהתנוסס בחדר גאונו כשהיה עד כה.  אף כי הסתירו את ענין יזפוביץ גם מפקידי המלך, בכל זאת לקחה אזן האציל סווינטיצקי ידיד יזפוביץ שמץ דבר על-אדותיו.  אי זה הדרך נגלה לו הדבר הזה – פלא הוא ויהי לפלא.  טוב מאד אפוא, כי נודע לו הדבר.  את המועד הנכון עוד טרם עבר, ולבו היה סמוך ובטוח, כי עוד ימצא לו העת והיכלת להציל את כל נפשות בית יזפוביץ הנאהבות והנעימות לו מרדת שחת.

כמעט נודע לסוויטניצקי, כי סכנה איומה קרובה להתחולל על ראש ידידי לבבו אלה, והשמועה הרעה הזאת הגיעה לאזניו כשני ימים לפני חג הפסח, בא כחץ מקשת אל משכן יזפוביץ ויאחז את אברהם בידו האחת ואת חנה ביסו השניה ויקרא אליהם בקול גדול מלא יאוש נורא:

– בשם ה' אשביעכם, כי תמהרו להמלט על נפשכם!  החישו כרגע מפלט לכם מן המקום הזה!  מהרו, אל תעמדו!  אסון נורא עומד מאחר כתלכם, רעה גדולה נגד פניכם!  אחד האסירים גלה את סודכם.  בעוד יומים, בליל הראשון לחג הפסח, יתנפלו שומרי משמרת האמונה הקטולית פתאום לפתע על אחוזתכם אשר בוויידוניה.  ההגמון ושר הגליל עומדים בראש המפעל הזה.  הנה אלה המה הדברים הידועים לי.

זאת דבר האציל בקול נפסק לרגעים ולא יסף עוד, בראותו כי דבר לו את אנשים, אשר אין רוח חיים באפם, את פסילים אלמים, אשר לא ישמעו את קולו ולא יבינו לאמרי פיו.  כי נשמטו אברהם ואשתו מידיו ויפלו לארץ כל עוד נפשם בם.

– אנא חוסו נא עליכם ועל בניכם – קרא האציל בקול מר ויספוק בכפיו – ואל תחתוּ ולבכם בל יאבד בקרבכם מפחד.  עת לעשות.  עוד יש בכם כח להציל ממות נפשכם.  בחיי ראשי נשבעתי, כי בכם בעזרתכם.  יזפוביץ אדוני!  הלא גבר חכם אתה ולא נאוה לך להתיפח ולפרש כפיך כאשה.  קומה ואנכי אורך את אשר לפניך לעשות הפעם.

יזפוביץ התעורר ויפן כה וכה, וגם חנה פקחה עיניה ויחל גם רוחה לשוב לאט לאט אליה, אבל לא דברה דבר גם לא השמיעה את קולה, כי אם הביטה על כל אשר מסביב לה בעינים מפיקות תמהון.  והכרת פניה הלבנים כסיד ענתה בה, כי עוד לא תדע נפשה.

– אם בעוד עת תבער מביתך אשר בוויידוניה את כל הנמצא בתוכו הפעם ותשיב בו את הסדרים הישנים על מכונם, אז ישובו הכהנים המחפשים על עקבם בבשת פנים – אמר סווינטיצקי – המועד הנכון עוד לא עבר.  בין לילה אחד תוכל לעשות את כל הדרוש לחפצך, אם אך לא תבלה את עתך לריק.

– כן, צדקת בדבריך.  אם אפנה את משכני אשר בוויידוניה ואוציא ממנו את כל הדרו, הן לא יוכלו להוכיח בי כל עון, ומשנאי ילבשו כלמות.  כן הוא הדבר, סווינטיצקי ידידי, עתה שקטתי ולא אירא רע.  לבי אמר לי, כי דברי השטנה הזאת לא יעשו כל פרי.  וכי יומי האחרון עוד לא בא.

– אבל עליך למהר, ידידי, ולגשת אל המלאכה, כי עת לעשות היא והרגעים ספורים.

– כן, עת לעשות לי הפעם.  אבל ראשית כל עלי לראות את פני אחי, אשר בלעדיהם לא אוכל עשות כל מאומה, כי בעוזרי ותומכי ידי המה כל הימים.

– כרגע אביא את אחיך הלום – קרא סוויטיצקי, אשר לא חכה למענה יזפוביץ, וכנשוא על כנפי-רוח עזב את הבית.

עוד לא עברו עשרים רגעים והנה מיכל ואייזיק אחי יזפוביץ כבר נמצאו בבית אחיהם הגדול, אשר במלים מעטות ספר להם את כל אשר קרהו ואת אשר חשב לעשות.  ותיטב עצתו בעיניהם.

– טוב הדבר! – קראו האחים – כל אשר תאמר אלינו, עשה נעשה כחפצך.  ואתה, אברהם, אל תדאג ואל תעצב, יהיה לבך שוקט ובטוח והרגיע רוחך, כי לא תאוּנה אליך כל רעה.

בעצם הלילה הזה, בשעה העשירית, יצאו מחצר בית מיכל יזפוביץ שתי עגלות, כל אחת רתומה לארבעה סוסים, ותאחזנה דרכן אל מחוץ לעיר דרך שערי רודניצקי.  כאשר הגיעו אל בית המלון הראשון העומד במרחק חמש כברות-ארץ מן העיר, נטו העגלות מדרך המלך ותסרנה השמאלה אל אחד המשעולים הצרים העוברים מבינות לכפרים.  ואף כי המסלה הזאת לא ידועה היתה לעל, הנה בכל זאת התנשאו הסוסים בשטף מרוצתם כעל כנפי-רוח, עד כי עוד לא עברו שתי שעות והעגלות כבר באו אל תוך החצר רחבת הידים אשר לפרבר וויידוניה הנמצא בסתר אלוני חרש מצל עתיקי יומין, אשר סככו עליו מכל עבריו.

ויקפצו מתוך העגלות מיכל ואייזק אחי יזפוביץ ואחריהם סוויטיצקי וארבעה אנשים גבורי-חיל ממשרתי בית אברהם.  ויסגרו את דלתות השער בעדם על מסגר ויעלו אור בפנסים וילכו ויבואו אל הבית ותיכף נגשו אל המלאכה.  ויחלו לפנות את החדרים ויוציאו מהם את כלי הזכוכית וכל כלי הבית ויטענו אותם על העגלות, ויסירו את היריעות מעל החלונות, את התמונות התלויות על הקירות, את מראות הצובאות וכל עדי פאר ומכלול-יופי, ויהיו הדברים, אשר לא מצאו בהם כל חפץ או כי כבדה עליהם המלאכה לטפל בהם, וישברום ויקרעום לגזרים, עד כי נצלו את כל הבית ויציגוהו ככלי ריק וישב להיות חסר תאר והדר כשהיה.

חמש שעות רצופות עמלו שבעת גבורי החיל מאין הפוגות, עד אשר הפכו את אולמי אחוזת וויידוניה לפרבר עזוב ונטוש, שמם וחרב, אשר לא דרכה בו כף רגל בעליהם זה זמן כביר.  ויהי כי הוציאו את כל כלי-הבית למיניהם החוצה, ויעל אבק גדול ויכס את הרצפה ואת ספי החלונות ואת כל שרידי כלי-עץ הנותרים, ותהיינה הפעם ערמות האבק כדבר טוב ויפה בעתו.  כאשר כלו את מלאכתם, סגרו את דלתות החלונות והאולמים על מסגר, ועוד בטרם נבקעו עפעפי שחר, כבר שבו בשלום העירה.

בלילה ההוא נדדה שנת יזפוביץ.  ויהי כאשר שבו המלאכים מדרכם ויפל על צוארם חליפות וישק להם ותהי השמחה גדולה עד מאד.

ליל השבעה ועשרים לירח מרץ, ועמו הלילה הראשון של חג הפסח לבי ישראל, בא בא.  הלילה ההוא היה ליל חשך ואפל, ורוח קר נשב על פני חוץ, אף כי זה כשבוע אשר נמס השלב והאביב כבר נתן אותותיו אותות כי קרוב הוא לבוא.  השעון השמיע את השעה השמינית, והנה עגלה רתומה לשני סוסים קטנים באה ותתיצב על יד מבוא בית-האסורים.  מן העגלה קפץ אחד מאנשי הצבא וירחב את צעדיו תחתיו ויכונן אשוריו אל חצר בית-הכלא, וכעבור עשרת רגעים יצא משם בלוית האסיר אושייקו וישבו שניהם בעגלה ויפנו ויסעו לדרכם ומגמת פניהם אל ארמון ההגמון, אשר ממול בית-התפלה על שם "יואן הקדוש".

בחצר ארמון ההגמון נמצאו כחמשה עשר איש מצידי ראדזיויל וכלם מזוינים וחרבם על ירכם;  איש איש מהם אחז במתג סוסו ויעל עשן ממקטרתו.

עוד לא עברו עשרת רגעים והנה יצא אל הצידים איש רם-הקומה, אשר שיבה זרקה בו והוא לבוש תלבשת-צידים ועל כתפיו מעיל עליון עשוי ממטוה צמר גמל, כאשר ילבשו הספרדים.  האיש הזה היה – ראש בית-הנזירים.  על ידו הלך הסופר והמזכיר לראש בית-הנזירים בדרך אשר הוא הולך עליה לכתוב בספר את כל אשר תחזינה עיניהם.

ראש הנזירים נגש אל העגלה ואחרי התלחשו רגעים אחדים את אושייקו היושב בה, קרא בקול מפקד צבא מלחמה אל הצידים:

– עלו על סוסיכם, נערים!  שלשה מכם בטור האחד!

גם בעדו ובעד המזכיר הוכנו שני סוסים דוהרים ויעלו שניהם וישבו עליהם, ואחרי עשותם שלש פעמים את אות הצלב על לבם, הוסיף ראש הנזירים לקרוא בקול מושל:

– עשו דרככם לאט לאט, ויהי ה' אלהינו עמנו ונעל!  הלאה, נערים!

ויעברו ראש הנזירים ובן לויתו והעגלה אשר האסיר יושב בה לפני המחנה, והצידים יצאו אחריהם מן החצר לאט לאט, בסדר ובמישרים;  ואך כהרחיקם ללכת מתחת לעיר, דפקו את סוסיהם ויעשו דרכם בשטף עובר, עד כי עוד בטרם עברו שתי שעות וכבר נמצאו לפני שערי פרבר וויידוניה.  וירדו כלם גם ראש הנזירים וסופרו מעל סוסיהם ויצא גם אושייקו מן העגלה ואנשי המשמר סובבים אותו, ויגשו כלם אל דלתות השערים הגבוהים, אשר ספונם הגבוה מלמעלה נראה בדמות מגדל קטן מתחת לגדר.

כראות האנשים, כי דלתות השער סגורות על מסגר, החלו לדפוק עליו באגרופיהם וברגליהם – אבל פותח אין.  אז החלו לצעוק בכח וירימו קול שאון והמולה עזה ויוסיפו להכות על הדלתות בקני הרובים – ואין יוצא אליהם, אין קול ואין עונה ואין קשב.

– מה פשר הדבר הזה? – שאל ראש הנזירים את אושייקו, אשר עמד על ידו בתוך מחנה אנשי המשמר הסובבים אותו, אשר לא גרעו כל העת את עיניהם ממנו.

– לא נפלא הדבר הזה מהבין – ענהו אושייקו – בני הבית חוגגים כעת את חג פסחם וממלאים כרסם במצותיהם המזוהמות, ועל כן, הנה בחפצם להשתמר מכל מקרה ופגע רע שלא יבוא, סגרו את דלתות משכנם בעדם ונעלו.

– מי מכם יעלה ויעבור את הגדר לבוא אל החצר? – פנה ראש הנזירים בדברים אל הצידים.

ואמנם נמצאו בהם אנשים אחדים, אשר נדב לבבם אותם לעשות כדבר הזה, ויכוננו כעין עמוד חי ויעלו האחד על גב השני והרביעי על גב השלישי וכה עברו איש איש את הגדר.  וימצאו בחצר שני סולמים ויקחום ויביאום ויעמידום לפני הגדר ויעלו עליהם ראש הנזירים והמזכיר ויעברו גם המה את הגדר ויבואו אל החצר.

וימהרו וילכו בצעדי און ויגיעו אל הבית ויביטו בעד חרכי החלון אל הבית והנה אין אור בו ובכל חדריו ימש חשך.  ויגשו אל הדלתות והנה כל אחת מהן סגורה על מסגר מחוץ בשני מנעולים חזקים שונים למיניהם.

המחזה הזה הפליא מאד את לב כל הנאספים ועל כלם את אושייקו.  לבו תעה בקרבו ופניו חורו כפני מת.  "היתכן – חשב האסיר – כי בור כריתי לנפשי ואפול בשחת פעלתי?  האם שנה יזפוביץ את ארחות חייו והליכות ביתו?  האם לא יוסיף עוד לחג את חג הפסח לבני ישראל כאשר עשה בשנים החולפות?  היתכן, כי לא תמצא ידי הפעם לתת כל אות ומופת על הדבה אשר הוצאתי על יזפוביץ וכדבת שוא ושקר תראה לעין רואה?  ידעתי גם ידעתי, כי אם כזה יהיה, אחת דתי להתלות על העץ או להקרע לארבעה גזרים ונפזרו עצמותי לפי שאול.  אחרי מי רדפתי, אחרי אחד היושבים ראשונה במלכות, אחרי אברהם יזפוביץ שר גנזי הממשלה הרצוי והאהוב למלך ולכל בני המדינה?  איך בא הרוח בנמלה קטנה כמוני לנקום נקמתי מאת הארי האביר ושגיא-כח הזה?"...  ברגעים האלה נכון היה אושייקו לשום קץ לחייו, להתנפל בלהבי אש או לקפוץ אל תוך הבאר אשר נשקפה לנגד עיניו מאחת מפנות החצר.  ואין כל ספק, כי מהר להוציא מחשבתו זאת לפעולת-ידים, לולא החל הרעיון להתגנב לאט לאט בלב ראש הנזירים, כי אושייקו סבב אותם בכחש, וימהר ויתן אות אל הצידים להקיף את האסיר מכל עבריו ולפקוח עיניהם על כל תנועותיו.

– נפצו הדלתות!  אבדו ושברו בריחיהן! – קרא בקול מושל ראש הנזירים, אשר חפץ להוכח אם צדקו השערותיו על-דבר אושייקו, אשר מרגע לרגע רבתה אמונתו בהן.

כל חמשה עשר הצידים גבורי החיל החלו לשבר את הדלתות, ויבואו אל הבית, ומאד לא נעמה להם לראות, כי חשך נורא מכסה את כל חדרי הבית, ויעלו אור בפנסים אשר לקחו עמדם בדרכם וילכו ויתורו את כל האולמים והחדרים, ויבדקו ויחפשו בכל עבר ופנה;  אבל בכל אשר פנו לא מצאו כל דבר למתוח עליו קו של חשד.  זולתי שממה ועזובה רבה גם אבק וחלאה הרבה הרבה, אשר נערמו ערמות ערמות ויחשיכו את עין כל הבית.

– ואתה, ידידי, מה תאמר נפשך לכל הדברים האלה? – שאל ראש הנזירים בפנותו אל אושייקו, אשר כמעט לא עצר כח לעמוד על רגליו ויבט על כל הנעשה סביביו בעינים מפיקות מבוכה ותמהון-לבב.

האסיר לא ענה דבר ויאלם דומיה.  והכרת פניו ענתה בו, כי כבדה אזנו משמוע את כל אשר ידברו אליו;  לבו היה לאבן והדִבּר לא היה בו, גם לא ידע איה אפוא הוא, לפני מי הוא עומד ומה מעשהו במקום הזה.

– פנו וסעו לכם העירה! – נתן ראש הנזירים בקולו, ובעוד רגעים אחדים שטו עפו כלם על סוסיהם בשטף עובר בדרך העולה אל העיר, והצידים עוטרים מסביב את העגלה אשר ישב בה אושייקו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] כך במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה].