_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יְהוּדָה לֵיבּ גוֹרְדוֹן

שמואל ליב ציטרון

לתוכן הענינים

 

תּוֹלְדוֹתָיו.

א.

יהודה ליב גורדון נולד בוילנה להורים אמידים, מחזיקי-מלון-אורחים, ביום כ"א כסלו תקצ"א (1831).  אביו, אָשר, יליד העיָרה הקטנה מיֶדניק בפלך וילנה, היה, לפי עדותו של המשורר, איש משכיל ומלומד בדורותיו, בעל "לבב-חכמה וכשרונות טובים לקבל דֵעה והשֹכֵּל.  מבלי מורה ומלמד למד לשון פולין ולשון רוסיה על בוריָן.  בדברו בשפות האלה לא הכירו בו, כי איש יהודי המדבר, כי דבר צחות כלשון עמו ומולדתו.  אף כתב בשתי השפות ההנה כמשפט בלי שבושים, אף כי לא למד דקדוק מתוך הספר.  גם בלשון עבר היה מהיר לכתוב בלשון נקיה והיה אוהב לקרוא ספרים ומכתבים כתובים על טהרת הלשון.  בנערותו הסיקוהו גם בגפ"ת ועודני זוכר, כי מסכת ביצה כֻלה היתה שגורה על פיו ולא פעם ופעמים בחָנַני בתלמוד בבואי מבית רַבִּי.  ידע פרק בשיר וקולו היה עָרֵב והיה עובר לפרקים לפני התיבה, אף היה מנגן מאליו בכנור וזה היה כל שעשועיו בשעות הפנאי.  מטבעו היה איש טוב מאד, איש אמת וצדק, איש אמונה ומאמין לכל אדם נוח לבריות ומעביר על מדותיו יותר מדי, עד כי מעלתו זאת היתה לו תַקָלָה, כי השתמשו בה רמאים ובני-אדם שאינם מהוגנים ויבזו את רכושו וירוששֻהו ויציגוהו ככלי-ריק לעת זקנתו, כי האמין בהם והמה בגדו בו וירמוהו".

אמו של המשורר, פריידה שמה, בתו של ר' שמואל השוחט בעיר מצער אָסטרין בפלך גרודנה, היתה, אחת מנשי-החיל אשר בהן יתפאר ישראל:  אשה כשֵרה וצנועה וירֵאת-שמים, מפקחת על פרנסתה, מגַדלת בניה וצופיה הליכות ביתה.  הַכָּרַת פניה ענתה בה, כי בימי-נעוריה היתה יפת-תאר ובריאת-בשר.  תורה לא למדוה אבותיה, היא ידעה רק לסדֵר התפִלות ולקרוא ספרי עברית-אשכנזית;  כתוב לא ידעה אפילו עברית;  והנסיון, המלמד להועיל, לִמַד לשונה לדבר כן בשפת רוסיה ופולין ככל הדרוש לצרכיה, ולחשוב על פיה חשבונות ומספרים עד להפליא, עד כי פעמים רבות הֶראתה את כֹּחה בזה נגד אנשים ותוכל".

בהיות יל"ג בן ארבע שנים וארבעה חדשים כבר ידע קרוא עברית כתקונה.  ברשימות לתולדות-עצמו, שכתב המשורר בסוף ימיו הוא אומר, כי איננו זוכר עוד מי לִמדהו זאת.  לפי השערתו היה בא אליו אחד הצעירים מעוזרי-המלמדים ללמדהו בבית הוריו, כי היה יחיד לאמו באותו זמן ולא נתנתהו ללכת החדרה בימי-החורף.  על זה מוסיף יל"ג:  "אפס זכֹר אזכֹּר, כי אבי היה מקפיד מאד להבחין בין ימין לשמאל ובעצמו לִמדני לבטא בשפתים שין ימנית ושֹין שֹמָאלית, עד אשר היה המבטא הזה שגור בפי".  בראשית ימי הקיץ החל ללכת אל החדר וללמוד חומש אצל רבו הראשון, ר' ליפא.

את ר' ליפא זה היה יל"ג מזכיר כל ימיו מתוך הערצה וחִבָּה מיוחדת, ובמקום אחד אומר המשורר על אודותיו:  "האות הראשון אשר עשתה ההצלחה עמי לטובה הוא, כי בבוא עִתי עת-למודים נפלתי בידי אדם כר' ליפא מלמדי הראשון".  ובאמת היה ר' ליפא לפי תנאי הזמן ההוא, כשנמצא החִנוך העברי במצב לקוי ופרוע, מלמד מצוין במינו.  הוא היה אחד מתלמידיו המובהקים של ר' חיים מוואלוזין, ולא עוד, אלא שבנערותו יצק מים ממש על ידי הגאון ר' אליהו מוילנה, כלומר, שבהיותו בן י"ג שנה היה נער משרת את פני הגאון ויוצק מים על ידו בשעת נטילה.  בבחרותו נכנס לישיבת ר' חיים והיה מבחירי-תלמידיו.  אחר חתונתו נסה ר' ליפא לעסוק במסחר, ולרגלי עסקיו בִּקר ערים שונות ואָרצות אחרות.  אבל הוא ירד מנכסיו ואז עשה את תורתו אומנתו ויהי למלמד בוילנה.

על-דבר שיטת-הלמוד של ר' ליפא מספר יל"ג את דברים האלה:

"בישיבתו של ר' חיים בוואלוזין, אשר הלך בעקבות רבו הגר"א, ואולי גם מנסיעותיו אשר נסע לרגלי מסחרו בארצות אחרות ויראה מעשיהם, למד ר' ליפא להקים לו בתלמודו שיטה קבועה, ולנהל את תלמידיו צעירי-הצאן בדרך ישר מן הקל אל הֶחָמור לפי שִקול דעתם.  כמעשה שאר המלמדים המתחילילם מן הגמרא לא עשה, כי אם בתחלה למד לתלמידיו תורת ה' מפֹרָש ושום שכל על-פי הפשט.  וכאשר סִיַמנו חמשה חומשי תורה שבנו לחזור עליהם עם פירוש רש"י, ובאותו זמן בעצמו קראנו נביאים ראשונים וס' תהלים, ורק אחרי אשר כלינו את החח"ת שנית עם פירוש רש"י הגענו להתחלת גמרא, וגם אז לא הלעיטנו כבקר, כי אם האכילנו את המן הזה מעט מעט, למען יהיה נבלע באברינו הרכים.  ויחד עם שעורנו בגמרא לא גרע חֻקנו גם בשאר ספרי-הקדש.  נוסף לזה לִמדנו ר' ליפא כתיבה תמה וגם – ראשית כללי-הדקדוק כפי אשר השיגה ידו.  ומפאת שדקדוק הלשון מצד עצמו איננו דבר המושך את לב ילדים צעירים כגילנו, התחכם ר' ליפא וימצא לו תחבולות להביא את החכמה הזאת בלבנו כשעשֻעים.  וזה אשר עשה:  לקח לו פסות-נייר או קלף ויכתוב לנו את כללי הדקדוק, אשר היו לנו לשַנֵן, בכתב אשוריתּ, כעין מגלה קטנה.  ועתה הגע בעצמך את שמחת הילד הקטן כבן שש או כבן שֶבע, בהִנָתן לו מגִלת-קלף קטנה כעין מזוזה ועליה כתוב באותיות מֻרבעות:  "אחה"ע מן הגרון", וכו' וכו,!  המגלות העפות האלה היו לנו לשעשועים יום יום, ןמדי שחקנו והשתעשענו בם קראנו את הדברים הכתובים אליהם ונאכלם ויבאו כמים בקרבנו.  גם בלמדו אותנו מלאכת הכתיבה דקדק ר' ליפא עם תלמידיו, ויקפיד מאד שתהיינה האותיות יפות ומתוארות כבמחוגה.  זכורני שאני בכתבי לא הייתי מדקדק בכתיבת הו', ויגער בי רבי ויאמר:  אל יהי דבר זה קל בעיניך!  אפילו ו' וי' שבא"ב צריכות עיון והשתדלות, שתהיינה כתובות כראוי".

במלאת ליל"ג שבע שנים סִיֵם הח"ת עם פירוש רש"י ותרגום אונקלוס, ובן שמונה התחיל ללמד גמרא.  באותה שנה למד מסכת ביצה וכתובות בשלימות ופרקים מקוטעים ממסכת פסחים.  עשרה "זמנים" למד יל"ג בחדרו של ר' ליפא, עד קיץ 1839, ויצא  ממנו בקי בתנ"ך וכשהוא כותב עברית בכתב יפה ובלי שבושים עם ידיעה קטנה בדקדוק.  ידיעתו בתלמוד הגיעה עד כדי "לקרוא" ולהבין מעצמו "עמוד" אחד בשבוע.  ב"זמן" האחרון קרא לפני רבו מסכת כתובות עם כל פרטיה ודקדוקיה.

בצאת יל"ג מחדר של ר' ליפא התחיל להתהלך מחדר לחדר וממלמד למלמד, ובמשך חמשה "זמנים" היו לו ששה מלמדים.  אבל – כך מספר המשורר – בכל החדרים אשר התהלך שם, לא מצא קורת-רוח כמו מרבו הראשון.  כל המלמדים היו פחותי-ערך, והוא לא למד מהם כלום.  באותה עת קנה לו אביו ספר תנ"ך דפוס לונדון בכרך אחד, שהובא זה עתה ראשונה לרוסיה.  הנער שמח על המתנה הזאת שִמחה גדולה, ויהי מהפך והוגה בו בשעות הפנויות ____[1] הביתה.  ביחוד ערבה עליו לקרוא בספרים החדשים _____[2] עלתה בידו להבין את אשר הוא קורא. במשך "הזמנים" _____[3] יל"ג כשנה כתוב עברית אצל ר' אהרון  _____[4] מחבר הספר _____[5].  על אדות מורו זה כותב יל"ג, כי אף-על-פי שעיקר חובתו היה ללמדהו יפי-הכתיבה, אבל הוא היה משתדל לערוך לפניו תמיד כְתָבים מעשי-ידיו ערוכים על טהרת הלשון, ובלי ספק הועילו גם המה להעיר בו את רוח השפה ואת התשוקה להביע בה את את רעיוניו.

עד שנת 1838 נמצא אבי יל"ג במעמד טוב כי רבים מאצילי-פולין, אשר מהם פִריו נמצא, היו סרים אל בית-מלונו, באשר אהבוהו על ישרת-לבו ועל אמון רוחו ועל דַברו צחות  בשפתם.  אבל משנת 1839 והלאה החל לרדת מעמדו.  בגלל הקשר אשר נמצא בין בני-פולין בשנה שלפני זו, באו ימים רעים לאצילי-הארץ, ואז נהפך הגלגל גם על כל אלה, שהיו מתפרנסים מהם, ובתוכם אבי יל"ג.  מאין עובר ושב היו חדרי בית-מלונו שוממים, ומעט, מעט נסתמו צנורות מחיתו.

בימים ההם, ויל"ג היה אז בן י"א שנים, נתן אביו אחותו הגדולה לאיש למיכל גורדון.  מיכל זה היה אחד מצעירי-ישראל המשכילים שבאותו זמן, אשר פנו עורף אל התלמוד ויתנו את לבם ללמוד את השפה העברית ולשונות-הגוים.  למופת שמו להם את הסופרים המפורסמים ר' מרדכי אהרן גינצבורג ואדם הכהן לבנזון.  המטרה, אשר הציבו להם הצעירים האלה חִברה אותם לאגודה אחת.  הידועים שבהם, אשר לא עזבו את דגל ההשכלה גם אחרי-כן ונעשו סופרים עברים היו:  מיכה יוסף לבנזון, אשר מֵת בדמי ימיו, קלמן שולמאן, זאב קאַפלאַן, מיכל גורדון, יצחק רומש, ח"ז אליאַשֶויץ.  שבע שנים ישב מיכל זה בבית אבי יל"ג ואכל לחם על שֻלחנו עד מות אחותו זו אשתו בשנת 1849, וההתקרבות הזאת פעלה על המשורר ועל דרך חייו פעולה גדולה, אם כי אמצעות, כאשר יסופר להלן[i]

מאותה עת ואילך למד יל"ג בחדרי המלמדים היותר מפורסמים שבוילנה ויעש חיל רב בתלמוד ובנושאי-כליו, ויהי לנס גם בתורתו גם ביראתו את האלהים.  "בבוא העת להניח תפילין _____[6] מספר יל"ג – נתתי אל לבי להיות ירא-שמים _____[7] בעל-תשובה, אף-על-פי שלא אזכור _____[8] קודם לכן.   בהניחי בפעם הראשונה את התפלין התפללתי בכונה עצומה ובקול-בוכים, ומיכל גיסי עומד מאחורי כמפיסתּפֶל הידוע ושוחק על תומתי, ובעוד אני עומד בתפלה בלב נשבר ונדכה ומתיז היטב את המלות "וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו" שמעתיו אומר:...!  (הנקודות האלה תורינה שם חרפות, שלא נִתן לכתוב) יבוא היום ותהיה גם אתה מתרשל בתפלה.  ברגע ההוא מלאתי עליו חמה.  ובעצם העת ההיא קרה ליל"ג מקרה בלתי-טהור:  בשבתו ביום אחד בחדר נכנס מלמדו פתאם וירא והנה פִסת-נליון קצרה וארוכה בידו, והגליון כתוב מזה ומזה שורות קצרות.  מה זה בידך? – קרא מלמדו בחרדה גדולה ויקח את הגליון מידו בחזקה.  על הגליון היה כתוב שיר מעשה גיסו מיכל גורדון, אשר שר על החורף".  המלמד סטר ליל"ג על הלחי פעם ושתים ויקרא:  שקץ משֻקָץ!  תועבה תביא אל ביתי!  בשירים ובמליצות אתה עוסק!  ויקרע את השיר לקרעים ויִזֶר על-פני הרוח.  המקרה הזה, שהיה גמולו הראשון על אהבתו לשירה העברית, עשה על יל"ג רשם קשה מאד ולזמן ידוע הסיח את דעתו מן הלשון העברית בכלל ומן השירים בפרט.

בהיות יל"ג בן חמש עשרה שנה פרק אביו מעליו את עול המלמדים, ומאז ישב ולמד בעצמו בבית-המדרש הקטן אשר בשער המים, ובקיץ היה הולך ללמוד לביה"מ של ר' ליב לייזר'ס ברחוב-היהודים.  תחת זאת החל בעת ההיא לבוא אליו מורה-לשעות, שלמדהו שפת-רוסיה.  שמו היה היימאן, והיה בא שעה ליום וקבל שכרו רובל וחצי לחדש.  למורה זה לא היתה שיטה מסוימת, ויל"ג לא למד ממנו הרבה.  אז התחיל ללמוד את הלשון הזאת בעצמו בלי עזרת מורה וראה ברכה בלמודו.

על אודות למודיו ודרכי חייו משנתו השלש עשרה עד השבע-עשרה מסר יל"ג במכתב לאחד מידידיו את הפרטים הללו:  "במלאת לי י"ג שנה סיַמתי "הבבות" ודרשתי בהם לפני הקרואים, ואחד מהם נתן עיניו בי ונעשיתי – חתן לבתו.  אחרי כן כאשר נהפך הגלגל על אבי ויורידהו בסֻלם ההצלחה מעלות רבות אחֹרנית במעלות אשר העלה את האיש הבוחר בי ובדרשתי, מרום ונשא וגבוה ממנו, ובהִשָנות "מֵאותיו" נשתנו "דעותיו" וינער חצנו ממני ויוציאני לחרות.  במלאת לי י"ד שנה הוציאני אבי מתחת יד אפוטרופסות של המלמדים ויתן עתותי בידי, ויושיבני בד' אמות של הלכה ללמוד כנפשי באחד מבתי המדרשים.  אבל בעת ההיא החל לבי לנטות מן הדרך אשר תארו לי ולא מנעתי את עצמי מן ההגיון ואָחל להגות בספרים חיצונים, ויהי לי רוב היום למלאכה בבית מדרשי, ושעות אחדות גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה ללמוד הקריאה והכתיבה בשפות זרות.  עד השבע עשרה שנה מלאתי אחרי דברי אבי ופרשתי אָרבות ידי וחציתי עד צואר בים התלמוד, עד כי כמעט עברתי את כֻלו, ורק אז נפקחו עיני לראות כי לא זו הדרך, המולכת אותנו למחוז החֵפץ בימינו אלה;  כי על אי שָמֵם וסלע קֵרֵח באתי אשר לא ישלם לי שכר טוב, די העבודה הרבה, אשר העבדתי את נפשי עליו.  כך נפלה המסכה הנסוכה מעל עיני ואפן כה וכה ואבט עלי ועל כל אשר לי מסביב, ואֵרא כי אַזִיי פרא אנכי בתוך אירופה הנאורה, וכי מנהג המקום שיצאתי משם בידי ומלתו על לשוני במקום אשר הלכתי שם שלא על מנת לחזור, שלא כדת וכדין.  בראותי כל זאת ונָתון אל לבי ואמהר לתקן את אשר עִותו אחרים ולמנות את אשר החסירו, ואאזור כחי ללמוד דקדוק שפת עבר על מכונתה ושפת רוסית, פולאנית, אַשכנז וצרפת ושאר הידיעות הנצרכות לאדם באשר הוא אדם ומדיני בטבעו, ואני לבדי ואיש אין אתי, אין מורה ואין מנהל ואין מודיע דבר, ואהיה מתהלך כצפור נודד, מספר לספר ככל אשר אִנָּה המקרה לידי ואלמד ואקרא הרבה ואחכם מעט ככל אשר נתן אלהי אל לבי".

צריך להעיר, כי במקום אחר מספר יל"ג שבימי שֶבת מיכל גיסו בבית אביו השפיע עליו במדה ידועה והטה אותו לדרך ההשכלה.  "בראותי אותו עוסק במליצה ושיר נמשכתי גם אני אחריו לעשות כמהו, ולפי שהיה מביא מן החוץ ספרי-השכלה שאולים והייתי משתמש בהם גם אני, אם בגלוי או בסתר, בידיעתו או שלא בידיעתו, ולפי שהיו משכילי-הדור, בני-גילו, באים אליו לפעמים ונודעתי ונתחברתי להם גם אני".  על-פי מקורות אחרים מתברר לנו, כי השפעתו של מיכל על יל"ג באה על-ידי קנאת-סופרים ששררה בין שני הגיסים.  מן היום שהתחיל יל"ג מרגיל את עצמו בכתיבת שירים עברים, היה מיכל מלעיב בו ושוחק עליו, ומשתדל למצוא מגרעות בדבריו ובמבטאיו, כדי לרפות את ידיו.  אפיָנית היא עובדה זו, שרשם אותה יל"ג בזכרונות-הנֹעַר שלו:  פעם אחת, ואני כבר החלותי לצאת ולבוא בין בני-הנעורים המשכילים, הייתי מטַיֵל עם מיכל ברחוב אנטוקול על יד גן-המלך, והוא מספר לי את פרשת גדולת המשוררים לבנזון, האב והבן, ואת כל תֹקף כשרון רוחם, ואשאלהו בתָם לבבי:  איזה הדרך יבוא לאדם הכשרון להיות משורר, ובאיזו מדה שלמות זו נקנית, ויענני, כי כשרון כזה איננו נקנה בדרך מן הדרכים, אם אינו לאדם מתחלת בריאתו, כי מַתַּת-אלהים היא.  אז לא יכלתי להתאפק, כי הציקתני רוח תשוקתי, וארהיב בנפשי עֹז ואשאלהו:  ומה דעתך על אודותי?  היש בי כשרון זה? – ויענני תשובה נמרֶצת:  לא מיניה ולא מקצתיה!"  אבל יל"ג שידע, והמשיך את עבודתו במקצע זה ביתר חשק ואֹמֶץ-לב.

בשנת 1850 נשלח יל"ג מאת אביו לעיר פינסק לתבוע סכום-כסף, שהגיע לו מאדון אחד, שהיה מורה בבית-הספר שם.  לרגלי התביעה הזאת הוכרח יל"ג לשהות בעיר ההיא ירחים אחדים, וכדי לפרנס את עצמו בכל ימי שבתו שם, עסק בהוראת-שעה.  כשוב יל"ג לוילנה התודע לחבורת המשכילים העברים, שבראשה עמדו המשוררים אדם הכהן ומיכל בנו.  בזכרונותיו של יל"ג, שנמצאים בכתב-יד המונח למשמרת בגנזי החברה ההיסטורית-האֶתנוגראפית היהודית מיסודו של אנ-סקי בוילנה, הוא מספר על אדות התיחסותו של אדם הכהן אליו בעת ההיא כדברים האלה:

"מדי דברי בהאדם ובהנהגתו את המשכילים בני-דורו, אזכור כי אנכי הייתי בר-מזל ועמי התנהג תמיד בחסד ובאהבה רבה.  ימים רבים הייתי נכנס בביתו בהתרועעי עם בנו מיכל ז"ל לפני צאתו לברלין להתרפא, והאד"ם היה רואה אותי יושב במסבת בנו ומרעיו, ומעולם לא נסה אלי דבר, וגם אנכי לא הרהבתי עז בנפשי לשאת פני אליו ולדבר אתו, כי היה מוראו עלי תמיד ומפני שמו נִחַתִּי.  ועתה שערו נא את שמחתי כי בשובי יום אחד בימי הקיץ לביתי, אמר אלי אבי:  בא הלום "בֶּריל מיכאלישֶקר" ויבקש אותך לבוא אליו מחר בבקר.  מובן מאליו, כי ביום הקבוע ובשעה הקבועה לבשתי את בגדי, בגדי-שבת החמֻדות, ובאתי אליו.  הוא גר אז בשוק-הסוסים בחצר בלאָך.  וזה הדבר אשר הניעהו לבוא אלי ולבקשני בבית-אבי.  מיכל בנו היה אז בברלין, ואביו גמר לגרום לו שמחת-פתאם ולהדפיס את קבץ שיריו בלה"ק אשר נמצאו באמתחתו בביתו.  השירים ההם לא היו עדיין מוכשרים ומתוקנים לדפוס, כי היו כתובים בקולמוס ראשון ובלתי מוגהים;  והאד"ם שם אל לבו להגיהם ולתקנם כדבעי.  אפס כי השירים היו כתובים בכתב מטושטש ובאותיות פורחות ונחוץ היה בתחלה להעתיקם בכתב נקי ולסדרם על גליון חדש, כי לרגלי מחלתו היו ראשי אצבעותיו של מיכל עשוים כיתֵדות וכָתַב בכתב גרוע מאד, אשר לאו כל אדם היה יכול לרוץ ולקרוא בו, ואנכי אשר כרֵע כאח התהלך עמי והיה מראה לי תמיד את כתביו לקרוא בם, נֻסיתי לקרוא את כתב-ידו במרוצה ובלי קושי, ודבר זה היה ידוע להאד"ם, על כן קראני מבית-אבי ומלא את ידי לעשות עמו ועם בנו את החסד הזה, ולהעתיק את השירים המחוקים והמטושטשים על גליון חדש בכתב נקי.  מובן מאליו, כי חשבתי לי את הדבר לכבוד גדול וקרבתי אל המלאכה בשקידה רבה ואעש אותה בחפץ כפי.  האד"ם נתן לי מקום מיוחד בחדרו והעמיד לי שם שלחן וכסא וכל צרכי-הכתיבה, ובשעות הבקר, כשהאד"ם לא היה בביתו, כי אם בבית ספר-הרבנים, הייתי בא ויושב אל שלחני ומעתיק וכותב שעות אחדות ויוצא ומניח את אשר כתבתי, והאד"ם בבאו היה מעיין ורואה את אשר כתבתי, ולמחרתו הייתי שב וכותב, וכן נמשך הדבר ימים אחדים, כי היו הכתבים רבים – הלא המה השירים הנדפסים בספר "שירי בת ציון".  ויהי היום ואנכי יושב בחדרי בבית האד"ם ועושה את מלאכתי, ואיש אחד אשר בּא ויחכה לשוב האד"ם אל ביתו, ואשר אני לא ידעתיו מי הוא, נצב עלי ורואה את מלאכתי.  ובעוד אני כותב והוא עומד ומביט, שב האד"ם ונכנס אל חדרו.  ויען האיש העומד על גבי ויאמר אל האד"ם:  הנער הזה ממהר לכתוב בכתב יפה בלה"ק.  "הנער הזה, אתה אומר, ממה לכתוב בכתב יפה? – ענה אחריו האד"ם בכֹבֶד-ראש ובקול תמיהה מקַיֶמֶת – הנער הזה הא ליב גאָרדאָן והוא מבין ויודע היטב בשפת-קדשנו.  הגע בעצמך, אנכי בּקשתי מאתו להעתיק את כתבי-מיכל אל הנקי, למען אוכל להגיהם ולתקנם כראוי להַשְות המשקל ולהסיר השוָאים הנעים מראשי התיבות, והנה אני בא אחריו יום יום וקורא את אשר העתיק ומוצא, כי בדרך הלוכו הוא בעצמו תקן את כל מקום אשר יש שם בֶדק, וכמעט לא נשאר לי אחריו לעשות מאומה".  זאת הפעם הראשונה, אשר שמעתי את האד"ם מספר בשבָחי בפני ויהי לי הדבר לקורת-רוח ולשכר טוב בעד עמלי ועבודתי בהעתקת השירים".

זמן רב היה אדם הכהן בעיני יל"ג כסמל השלמות הפיוטית, והוא חשב את עצמו למושפע משירתו.  באחד ממכתבו משנת 1858 הוא כותב:  "מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת-קֹדש החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו, ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון, נָעַם דִבשו לחִכִּי ואתעמל גם אני לעשות כמתכֻּנתו".  במקום אחר[ii] הוא אומר:  "מיום החלותי להתהלך בין ערוגות גן שפתנו, גרסה נפשי לתאבה אל שירי האד"ם המסולאים והנשגבים, ומיערת דבשו אריתי מורי ובָשמי".  כי גדלה מאד אמונתו של יל"ג בכח ההשפעה, ששירי אדם הכהן משפיעים על התפתחותו הפיוטית – דבר זה יוצא ברור גם מתוך השורות המעוטות האלה, שאנו מוצאים באחד ממכתבי-יל"ג לאדם:  "שובה אלי, רוח אפי!  כי קצרה רוחי בהוחילי לך.  שוב ורחם את שארית יהודה וחזק ידי לתושיה למען עמנו ולמען שפת אלהינו.  כי בעת אראה אותך – אותך אֲבִי משוררי עמך מדבר אלי בכתב, עת אראה מלותיך מבין שורותיך יצהירו, כולם אומרים טוב על מעשי ידי, אז יאצל מרוחך אלי, ונפשי תדמה להיות במספר המשוררים הפוצחים ברנה פיהם על הררי-ציון בין יריעות שלמה, אולם כמעט תשוב תהפוך ידך בי ונפל לבבי והייתי בעיני למשורר משוגע מתנבא תחת שיחי יער בין אהלי קדר"[iii].  בהקדמתו של יל"ג להפואֶמָה שלו "אהבת דוד ומיכל", שהיתה ראשית נסיונו בתור משורר ושהקדיש אותה לכבוד אדם הכהן, הוא אומר מפֹרש:

 

"תּלְמִידְךָ אָנֹכִי – אַף כִּי לֹא בָאתִי

אֶל בֵּית סִפְרךָ קַחַת מִפִּיךָ לֶקַח,

צוּף מָצִיתִי מִשִירֶיךָ קָרָאתִי

וּבְדִבְשָם רָקַחְתִּי גַם לִי יֵין רֶקַח

וּבְתָפְשִׂי בָעֵט וּבְעוֹדֶנִי עֶלֶם

אַתָּה הָיִיתָ לִי סֵמֶל וָצֶלֶם".

וכשיצא אחד המשכילים בעלי-הטעם בדור ההוא והוכיח ליל"ג על פניו בגלל אשר הקדיש את ספרו לאדם, וקרא אליו במכתב:  "חדל לך מן האדם כי במה נחשב הוא?" – התנצל יל"ג ואמר:  "לא נסוגותי אחור מהודות נגדה נא לכל עמי את אשר רחש לבי בסתר, כי מציתי והתענגתי משד שיריו בספרו הראשון ובספרו "אמת ואמונה" ועוד רבים אשר אתו בכתובים, וכי מעודי אותה נפשי להיות יודע ומבין בשפת קדש למצער כמהו, ומי זה יאשימני על התגלות לבי? [iv]

אולם ברבות הימים שִנָה יל"ג את דעתו על-דבר ערכו הפיוטי של האדם, ובאחד ממכתביו המאוחרים הוא כותב:  "כשאנחנו לעצמנו אומר לך, שלפי דעתי ה' לעבענזאָהן איננו משורר מטבעו.  אמת כי ידיעתו בשפת עבר ודקדוקה רבה ורחבה, מפני שעסק בה כל ימיו כרומס בחמר וכאשה העוסקת בעיסתה, אע"פ שכל זה לא יצילהו לפעמים משגיאות קטנות בדקדוק ובלשון.  אבל איננו משורר אמתי בעבור חושו בו היבש כעץ.  כותב הוא את שיריו בהשכל ובעיון דק, אבל לא ברגש ובהתפעלות;  דברים יוצאים מן הראש ולא מן הלב.  אדם כזה יוכל להיות חוקר ומבאר ומדקדק ופילוסוף וכל מה שתחפוץ, אבל לא משורר, מפני שהכלי היותר פועל בשיר הוא הלב וההרגשה, וזה אין לו".[v]

לאחר שנתדלדל מצב אביו התחיל יל"ג לדאוג לנפשו ולבקש לו מוצא נאמן לפרנסתו.  מאז הוסיף להשתלם בשפת המדינה, והוא נשא את נפשו לקבל משרת מנהל בית-ספר ומורה לשון רוסיה.  בהיותו בן כ"ב שנה עמד למבחן בבית-המדרש לרבנים אשר בוילנה וקבל תעודת מורה.  בשנת 1853 נתנה לו משרת מורה בבית-הספר העברי, אשר להממשלה בפוניבז פלך קובנה.  בימים ההם קרה אסון ליל"ג ויהי כפשע בינו ובין המות, כי פעם אחת נמלא ביתו קיטור גחלים ויתעלף, "ורגעים מספר עמד על הגשר העומד כגבול בין חיים ומות", אך אנשי-ביתו השיבו את רוחו אליו ויחי.  בפוניבז לקח לו יל"ג אשה, יפת-תאר וטובת-שכל וממשפחה חשובה ותהי עקרת ביתו עד יום מותו.

אחרי חתונתו השתתף יל"ג עם איש אחד בעסק של ספרים, אשר השקיע בו את כל הונו, שעלה לכמה מאות רובל, ולא הוציא ממנו אף פרוטה, כי רִמָהו שותפו מרמת-ערומים.  תחת רשם המאורע הזה, שדִכָּה את רוחו מאד, חבר המשורר בזמנו שיר קטן בשם "באבוד עָשרי בעינין רע".  בשיר זה, שמשתקף בו מצב-נפשו של המשורר באותה שעה הוא אומר:

הָלַכְתִּי עִם שָׁוְא וָאַעַשׂ לִי עֵשֶׂק

וַיֹאבַד כָּל הוֹנִי;  אוֹ אָז נוֹאַשְׁתִּי

וָאֹמַר:  מַר לִי מָר, עַתָּה רֻשַּׁשְׁתִּי,

וּבְבֵיתִי יִהְיֶה הָעֹנִי בֶּן-מֶשֶׁק.

 

אָמְנָה נִחַמְתִּי – לַחָכְמָה כִּחַשְׁתִּי,

הִנֵּה טוֹב סַחְרָהּ מִכָּל הוֹן דַּמֶּשֶׂק

וּבְאַהֲבָתָהּ כִּי אֶשְׁגֶּה בֶּעֱזוּז חֵשֶׁק

אָז אֶשְׁכַּח רִישִׁי, אָז הַרְבֵּה רָכַשְׁתִּי.

 

כָּכָה זַמֹּתִי, כָּכָה גַּם עָשִׂיתִי:

הַחָכְמָה שַׂמְתִּי כַּצִּיץ לִי עַל מֵצַח

וַחֲמֻדוֹת חֶלֶד חָשַׁבְתִּי כָּרֶפֶשׁ;

 

אָז טוֹב לִי חֶבְלִי וּדְאָגָה נְשִׁיתִי

וָאֲבָרֵךְ שֵׁם מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר נֵצַח,

שֶׁהִצִּילַנִי מִפִּזּוּר-הַנֶּפֶשׁ. [vi]

ואמנם בִקש יל"ג מאז להשיב לו את נזקו החמרי על-ידי עשר רוחני, כי התמיד בלמודו והגדיל את ידיעותיו במושכלות.  הוא קרא הרבה ושנה הרבה בספריות-הנֵכָר, וביחוד שקד על יצירותיהם של פייטני-המופת, והיא שעמדה לו להכָּנֵס אל הספרות לא כדרך הסופרים והמשוררים העברים שקדמוהו, כי אם מזֻיָן בהשכלה כללית גדולה ורחבה וברכוש גדול של לשונות ומדעים.

 

ב.

בשנת 1857 (תרי"ז) פרסם יל"ג בדפוס את הפואמה הראשונה שלו "אהבת דוד ומיכל".  בשיר-ההקדשה לאד"ם שקרא לו בשם "הבאת בכּורים", אומר המשורר בתוך שאר דבריו:

"עֶבֶד לָעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֶצַח

לָה כָּל חוּשַי בִי לִצְמִיתוּת מָכַרְתִּי".

הדברים האלה היו ליל"ג כעין נדר, אשר מִלא אותו מתוך הקפדה יתֵרה בכל ימי חייו.  בכל גלגולי-הדעות אשר עברו עליו נשאר נאמן באהבתו אל הלשון העברית.  מאמריו הראשונים של יל"ג ב"המגיד" של שנות החמשים האחרונות, שחתם עליהם בעילום שמו דן גבריאל, היו מאמרי-פולמוס חריפים מאד נגד אחדים מגדולי חכמי-היהודים במערב, ובראשם הד"רים שטיינשניידר, ופיליפסון שזלזלו בכבודה של השפה העברית בגלותם את דעתם בפומבי, כי הטִפול בה ובספרותה אינו אלא מעשה-ילדות וחִזיון עובר בחיי בני-ישראל בליטא ופולין[vii].  הפואימה "אהבת דוד ומיכל" נתקבלה בתרועת-ששון מאת חכמי ומשכילי הדור ההוא, והאחד מהם (שניאור זק"ש ב"כרם חמד") חש עתידות למשורר הצעיר, כי "יעלה במעלות על כל המשוררים אשר קדמוהו."

עברו עוֹד שלש שנים ויל"ג פרסם בדפוס את ספרו "משלי-יהודה", והוא קבוצת משלים מתורגמים ומעובדים עִבוּד חפשי ממבחר משלי אֶזופ, לאַפונטון וקרילוב עם תוספות משלים הרבה לקוחים מתלמוד בבלי וירושלמי ומן המדרשים השונים וגם משלו עצמו.   בספרו זה השתמש יל"ג במקום שמצא לנחוץ בלשון המשנה, אף "נתן לשירתו רחב-ידים לעבור בצר לו גם הלאה מגבול המשקל, אשר קימו וקבלו עליהם משוררי-היהודים, ומספר התנועות איננו קצוב בו, פעמים יבֹאו בארוכה ופעמים בקצרה".  בעוד הספר הזה אתו בכתב-יד הגיש אותו יל"ג אל מיניסטר-ההשכלה בהשתדלות, שיודפס על חשבון הממשלה לצורך בתי-הספר העבריים.  לאחר שנדחתה השתדלותו, הדפיס יל"ג את הספר בשארית כספו, שחלק לו ממשכֻּרתּו הדלה ואשר לא שב עוד לידו, מה שהכביד מאד על מצבו החמרי, הקשה בלאו הכי, כי מלבד כלכלת בני-ביתו, אשה ושתי בנות, עוד המציא עזרה לאחותו האלמנה ולשלשת אחיו, הקטנים ממנו, שאחרי מות עליו אביו בשנת 1856 נשארו יתומים עזובים והוזקקו לתמיכתו.

את מצב-נפשו למראה המספר המצומצם של קוני-ספרו, מצייר יל"ג במכתב לידיד בדברים אלו:

"דמות מכירת ספרי כדמות מכירת חמץ.  אנכי דחוף ומבוהל לבערו מביתי, והנני מוכר אותו "לנכרים", אשר לא ידעו שפת עברית...  ויש מהם אשר ישליכו אגורת כסף אחת בעדו כמו פִזַר יתנו לאביון, כי כעני המחזיר על הפתחים מחברי ישראל היו.  זה רֹע גורלם בעולם הזה, ובעולם הבא איני יודע כמה!"[viii]

אָבדן הכסף בהדפסת ספרו, אשר קִוה להבָּנות ממנו, הֵמַר מאד את רוח המשורר;  אבל יש אשר נִסה להמתיק את מרירות רוחו על-ידי השתפכות נפשית מתוך הלצה במכתביו לרעיו.  כך הוא מביא באחד ממכתביו את נוסח המצבה, שהקים על קבר צרור-הכסף, שאבד לו:

"פֹּה נִטְמַן צְרוֹר כֶּסֶף יָחִיד לִבְעָלָיו!

כַּמָה רְסִיסֵי זֵעָה נָזְלוּ עָלָיו! - -

כּי טְמָנֻהוּ בְּכִיסָם עָמֹק, וְקִבְּרוּ אוֹתוֹ הַמְקָבְּרִים.

הִוָסְרוּ, כָּל סוֹפְרֵי אֶרֶץ, וּקְחוּ מוּסָר, הַמְחַבְּרִים!"[ix]

בכל ימי שבת יל"ג בפוניבז הרגיש את עצמו בודד וגלמוד מחוסר רֵעִים כלבבו להתרועע אתם ולבלות בחברתם את שעות-המנוחה בשיחות של תורה וחכמה.  בהציק לו הבדידות היה מתגעגע על וילנה עיר-מולדתו מקום מגורי חבריו הסופרים המשכילים.  רגשי-הגעגועים האלה, שתקפו לעתים את יל"ג, מצאו להם בטוי במכתבו לידידו זק"ן (זאב קאפלאן):

"פעמים בשנה  (בעת הפסק העבודה) אנכי חולם חלום נחמד, חלום משיב נפש נהלאה ומשעשע לה נשבר ונדכה, כחלום ישֵני אדמת-עפר, בשם "אַלְמָוֶת" נקראהו.  בחלומי – והנה סרה מעלי יד עבודתי, דלתות בית-ספרי נעולות, תלמודי מפוזרים ומפורדים, ואין פעמון מצלצל מאסף לנודד;  ועירי הקטנה והנכחדת מאין אדם ורוב בהמה בתוכה, נהפכה ותהי לעיר גדולה לאלהים!  בתי-מדות והיכלים רמים יכללו הדרה והמון אדם רב ישתקשקו ברחובותיה...  ואנכי נופל על פני וקורא:  "הה, וילנה!  הבי לי נא דודיך!  פתחי לי אוצרות חמדתך ומטמוני יקרותַיך, אתענגה נא על חמֻדות הררַיך, אתעלסה באהבים בחברת משכּילַיך, סופרַיך, חכמיך ומליציך, רעי", והנה יד נוגעת בי ותעירני ואיקץ והנני פה בעירי פה – נִבֶז"... [x]

בראשית שנת 1860 עזב יל"ג את פוניבז ויעתק מושבו אל עיר-מחוז אחרת בפלך קובנה, היא העיר שאַוול, שקבל בה משרת מורה בבית-הספר העברי מיסודה של הממשלה.  לא ארכו הימים ויל"ג פתח שם לעצמו בית-ספר לנערות, ומשני אלה נמצא לחמו אך בצמצום, מה שהכריח אותו להֵעָשות גם מורה-לשעות בבתי עשירי-העיר. [xi]  בשאַוול הרחיב יל"ג את עבודתו הספרותית, וביחוד במקצוע הפובליציסטיקה, ולא רק בעברית בלבד, כי אם גם בלשון המדינה ואף בגרמאַנית.  הוא פרסם מעת לעת מאמרים עתונים העברים, וביחוד ב"הכרמל", ובעתונים הישראליים ברוסית "ראַזסווֶט", "דֶן", "סיאָן", וגם היה עוזר לה"אַל.צייט. דס יוּדנטהוּמס".  עת ידועה היה יל"ג סופר קבוע גם בגדָל העתונים הרוּסים "גולוס", שכתב בו על הסדר "מכתסים משאַוול".  מאמרי-יל"ג בעברית ולועזית עוררו בתכנם ובסגנונם תשומת-לב מיוחדת מצד קהל-הקוראים משעה ראשונה ואילך. [xii]

יל"ג הצטיין גם בהוראה.  בשנת 1865 כתב על אודותיו השר המפקח על הגליל הלמודי הוילנאי אל שר-הפלך בקובנה, כי הוא "אחד מטובי המורים העברים בכל גליל וילנה", והיא שעמדה לו לקבל באותה שנה משרת מורה ומנהל בית-הספר אשר בעיר טֶלז.  עבר עוד איזה זמן ויל"ג הורם למעלת "אזרח נכבד", ובשטר זכיותיו נאמר מפֹרש, כי זכה אל הכבוד הזה בגלל התועלת הגדולה שהביא להרחבת ההשכלה בקרב אֶחיו בני-עמו.  ויל"ג עסק אמנם בהפצת ההשכלה בחריצות יתֵרה, ולא רק על-ידי בית-ספרו, כי אם גם באמצעות תעמולה שבעל-פה, בין בני-הנעורים אשר בעירו, מה שגרם להעלות עליו את חמת הקנאים.  אבל רדיפות הבוערים הנחרים בו לא רִפו את ידיו, כי אם עוד הגדילו בו את אֹמֶץ לבו להוסיף הרביץ דעת בין צעירי-ישראל.  בעת ההיא כבר נתבגרה ביל"ג הכרת הדעה, שהחזיקו בה כל משכילי הדור ההוא, כי אין תקון לאומה הישראלית בלתי אם בהשכלה, מפני שרק היא עתידה לפתוח סוף-סוף לפני היהודים פתח אל האזרחות הגמורה.  כמוהם כן היה האידיאל שלו:  אדם מישראל בעל השכלה גבוהה, מדופלם, ואם פקיד נושא משרה בממשלה לבוּש מעיל-שרָד – מה טוב ומה נעים, ושיהֵא עם זה חובב את הלשון העברית ושוגה בספרותה.  משאת-נפשו זו מצאה לה בטוי נמרץ בשיריו "הקיצה עמי" (1863 ב"כרמל") ו"דרך בת עמי" (ב"המליץ" 1865).

בשנת 1866 בא יל"ג לגור בעיר טֶלז שבאותו הפלך, שנתמנה שם, כמסופר למעלה, למורה ולמנהל בית-הספר.  מאז הוטב אמנם מצבו החמרי, אבל בדידותו הציקה לו מאד, כי לא מצא לו בטֶלז חברים-לרוח כלבבו.  במכתבו לידידו משה פּרוזר צייר את מהות האנשים תושבי עיר מגוריו החדשה בדברים האלה:  "צבורי בתי-הֶרֶס, גלים נִצים, לא ישבו בם משכילים וחכמים ולא יגורו סופרים ומליצים, כי אם גדודי אנשים משחרים לטרף והמון עברים נצים, מעט מהם סוחרים בסחורת-פרוסיה במעשה צעצועים ובפטורי-צִצים, ושאריתם משמרים הבלי-שוא קנאים ובעלי-חִצים, או חובשי בית המדרש ומחשבי-קצים, וכולם ישנים שנת מרמוטא נרדמים בחזקה ואינם מקיצים, עומדים על עמדם בקשיות עורף בשלוה ובטֻחות, שלא יזיזום ממקומם רוח המושל ורוח הזמן וכל הרוחות, ואילו האחד שיפול ועיניו פקוחות, או אשר שת לו אלהים מעט חכמה בטוחות, כל ימיו יהיה איש-מכאובות וחסר-מנוחות, יתנו בברותו רוש ולצמאו ישקוהו מים מלוחים מנודות נפוחות". [xiii]

מזה עובר יל"ג לתָאֵר את העיר עצמה:

"העיר טֶלז יושבת על תל הרים גבנונים ועל מֵי מעינות.  בתיה בנויים בלי סדרים כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה נכנס.  בימי הגשמים הסוחה בקרב חֻצות מרבה להכיל וכל העיר היא כערֵמַת זבל גדולה, ואֵדים נפסדים יעלו מן הבצוֹת ומן הגְבָאִים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הרֵיאָה.  זה שבתי העיר הזאת כארבעה ירחים ועוד לא הסכנתי לשאוף אוירה המקולקל ולשתות מימיה.  מסורה היא ביד רושמי קורות הימים, כי בהיות יד האפיפיור תקיפה כבימי גדלותו, היתה העיר הזאת ארץ גזֵרה אשר שמה שֻלחו ביד פשעם כל הפושעים והמורדים מכל ארצות הקאתולים לשאת את עונם;  ועוד היום יש רחוב אחד, הנקרא "הרחוב הסיבירי".  ואני אומר, כי השטן רכב על כנפי רוח זלעפות ועבר בטיסה אחת על פני הככר הזאת, ועל גבו שק מלא חֳרָבות, ויקֹב חור בשקו ויפלו ממנו מלוא כף בתי-חמר אשר בֶּעפר יסודם ויקרא שמם "טֶלז" עד היום הזה.[xiv]

ואולם דוקא בסביבת יושבי-חֹשך אלה ובמקום-תהו זה התחילה בחיי המשורר תקופה חדשה, תקופת העֹז והמפעל גם בספרוּת גם במעשה, כאשר יראה הקורא בפרקים הבאים.

 

ג.

שנות הששים למאה שעברה היו שנות אורה ותקוה בחיי משכילי היהוּדים ברוּסיה.  הקיסר אלכסנדר השני הסביר פנים ליהוּדים שוחרי-דעת ויפתח לפניהם לרוָחָה את דלתות בתי-הספר הבינונים והגבוהים, אף העניק זכיות רבות לאלה הגומרים בהם את חוק למודם.  צעירי-ישראל ראו את האור כי טוב ויכירו, כי עץ-הדעת נרדף עם עץ-החיים, ויפרצו אל בתי-הספר כזרם מים כבירים וישקדו על החכמות והמדעים ויעשו חיל.  החזיון הזה חזק את ידי אחדים מן הנאורים שבין הסופרים העברים לעורר את העם השכֵּם ועורר לבָעֵר אחרי החנוך המקולקל, שהיה הולך ונוהג עד כה ולתקנו לפי דרישות הזמן החדש.  ראו זאת הזקנים אוהבי-הנושנות ויחרדו חרדה גדולה, כי אמרו:  בא הקץ לתורת-ישראל וליראת-אלהים, ויֵצאו למלחמה גלויה נגד ההשכלה והמשכילים ונגד החכמים והסופרים מגיניהם ומליציהם.  באותו זמן יצאו איזו סופרים, עם משה ליב לילנבלוּם בראש, בעתון "המליץ" לדרוש מאת הרבנים, כי יעשו תקונים בדת, כדי שלא תהא סותֶרֶת את החיים ונמצאת נופלת עליהם למשא.  דרישה זו עוד יצקה שמן על המדורה והרחיבה העמיקה את המלחמה.  יל"ג, אף כי היה על-פי מהלך דעותיו בעצה אחת עם לילנבלוּם, עוד עמד בכל זאת בעת ההיא מנגד למלחמה זו ולא השתתף בין הסוערים והמעפילים לפרוץ בחומת "השולחן-ערוך".  גרמו לכך מצד אחד טרדותיו המרובות בשני בתי-הספר ומצד שני – עבודת יצירתו הפיוטית, שהראה לה חִבָּה מיוחדת והאציל לה את שעותיו הפנויות.  אפשר, כי היתה בדבר גם סבה זו:  הוא לא האמין, כי כל אותו הפולמוס עם הרבנים החרֵדים יביא פרי.  זה יוצא מדבריו אלה, שאנו מוצאים במכתבו לשאַצקס בעל "המפתח":  "כשם שאי אפשר לעולם בלא ישראל כך אי אפשר לישראל בלא ערלי-לב ותועי-רוח ובעלי הזיות והבלים, ואני מאמין באמונה שלמה, שמעמד הרוחני זה של בני עמנו הוא נצחי, וכי רוח המושל ורוח הזמן וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותם ממקומם, ומשכילי הרבים כי תבוא בהם הרוח להטיף לעם הזה, אז נכוף כאגמון ראשנו ונט שכמנו לסבול את אשר יטילו עלינו, ואם נמאן בזה נכלא את הרוח ונשב בדד ונדום" [xv].  אוּלם סוף-סוף לא יכל גם יל"ג עמוד בפני הזרם ונסחף אף הוא עם הגלים.  זה היה בשעה שעליו עצמו עברה כוס המתחסדים והקנאים, אשר שמרו לו עברתם בגלל שירי-הסאטירה המעטים, שפרסם ב"הכרמל" ושראו בהם פגיעה בישן שנתקדש באומה משנות דור ודור.  הללו התחברו עם הירֵאים שבטֶלז, שלא נחה דעתם מן התקונים החדשים, שיל"ג קצוץ-הפאה ומגולח-הזקן עושה בחנוך הבנים והבנות, ושהתיחסו אל פעולתו בכלל בשלילה גמורה, בהיותו בעיניהם כפקיד שלוח מטעם השלטון להפיץ השכלה בין היהודים שלא ברצונם ועל כרחם, ויחד בקשו ליסרו כדי רִשעתו ע"י הלשָנה שהלשינו עליו לפני הרָשות, כי הוא נוטע בלבות תלמידיו דעות של כפירה ופריקת-עול.  על יל"ג, שחשב את עבודתו לעבודת-הקדש ושהיה בעיניו כמציל את החנוך העברי מתהום הניוול וההתנוונות, עשתה כפית-טובה זו מצד הירֵאים רשם קשה מאד, שנתן לו בטוי בדברים אלו:  "בקש גורדון לישב בשלוה בטלז, קפץ עליו רוגזם של הקנאים.  החשוכים האלה לא מצאו קורת-רוח במעשי שאני עושה לטובת בית-ספרי בפרט ולטובת ההשכלה בכלל, לא ישר בעיניהם מה שאני מכריח את הנערים לבוא כותיקין בבית-הספר, ללמוד ולדבר בלשון רוּסיה;  מה שפתחתי בית-ספר גם לנערות, ונערות רבות יוצאות שמה לשאוב מים של תורה;  מה שאני סוגר פיהם של בעלי-הזיות לבלי יטפלו דברים של הבאי בראש גלי.  וביחוד העירו חמת המקנאים עלי מכתבים אחדים מטלז ושירי-התול אשר נדפסו ממני ב"הכרמל", אשר בם יריתי בהדי שותא פילכא בסכלותם ובאולתם...  ויתקוממו כנגדי ויכתבו עלי שטנה ומרורות אל ארבע כנפות הארץ ויעלילו עלי, כדרכם בכל מקום ובכל זמן, כי מרביץ אנכי אפיקורסות ביניהם ומורה מינות בבית-ספרי ודברים כיוצא בהם". [xvi]

מושפע מן הרֹשם הזה החליט יל"ג לצאת גם הוא המערכה ולעזור אחרי לילנבלוּם במלחמתו עם "המאַשרים המתעים".  סימני הרוח הזה, אשר נחה אז על יל"ג, נִכְּרו ראשונה בקבוצת שיריו, שהוציא בשנת 1868 בשם "שירי-יהודה".  בשיריו אלה, שיסודתם בחיי-העבר, נתבטאה ראשונה התמרמרותו העזה של יל"ג על הקנאים החשוכים ועל היהדות החרֵדית בכלל.  השירים הנזכרים, שהעידו על התקדמות גדולה מאד של כשרונו הפיוטי, נחתו כחצים שנונים בלֵב הירֵאים, אשר לא אחרו מהשיב מלחמה שערה.  בעתון "הלבנון", ששמש באותה עת כלי-מִבטא להחרֵדים, ובקונטרסים מיוחדים, יצאו "מצדיקי הרבים" לטעון נגד יל"ג ולא נמנעו גם מדברי חרפות וגדופים גסים מאד.  בחפצם למעט את דמותו של יל"ג בעיני העם, השתדלו לגלות בדבריו פנים שלא כהלכה ואמרו עליו, כי רוצה הוא לקעקע ביצתה של היהדות ולבטל את התלמוד בטול גמור.  זה המריץ את יל"ג להגשים את החלטתו במעשה, ולא בצורה פיוטית, כשנהג עד כה, כי אם במאמרי-פרוזה.  על אָפיה וטיבה של פולמוס זה, שהתפלמס יל"ג עם הסופרים החרדים והרבנים, היוצקים עליה מרוחם, ועל פרשת מעשי תקפו וגבורתו במלחמתה של תורה, עוד אשוב לדבר בפרוטרוט בפרק המיוחד, שהקציתי לבירור ערכו של יל"ג בתור פובליציסטן הוגה-דעות.  פה אני רוצה רק לסמן את העובדה, כי יל"ג היה, אמנם, מן המפַגרים להִסָפח אל לוחמי מלחמת-השכלה, אבל מכיון שנספח אליהם, התיצב משעה ראשונה ואילך בראשם ויהי כחלוץ העובר לפני המחנה.

מלבד מאמריו בעתונים חבר יל"ג בעת ההיא שורה של ספורים קטנים בשם הכולל "עולם כמנהגו", שיסודתם אף הם ציוּר החיים המתוקנים והמשופרים של המשכילים לעומת החיים הלקויים של המחזיקים בנושנות.  הראשון משורת הספורים הללו, "שני ימים ולילה אחד", נדפס בשנת 1869 ב"המליץ" של צדרבוים, שיצא אז באודיסה.  באותה שנה התחיל פרץ בן משה סמולנסקין להוציא בוינה את הירחון "השחר", שנועד להפיץ השכלה בין היהודים, ויהי יל"ג  בן הראשונים, שבאו לעזור לו.  כמעט קרוב למחצית ממבחר שירי יל"ג נדפסו תחלה בירחון הנזכר, ועל ידם קנה לו פרסום גדול בעולם.

יל"ג שהיה מטבעו "איש רעים להתרועע", הרגיש את עצמו בטלז כמופרש ומובדל מן העולם הגדול, שהתגעגע עליו מאד, מה שפעל לרעה על מצב רוחו.  לאחד מידידיו הוא כותב: "שבתי בטלז טוב, לחמי נִתן, מימי נאמנים;  יושב אנכי בזה במנוחה שאננה ובשלות-השקט.  אפס צר לי מאד, כי המקום רחוק ממקור החיים המפכים כעת במקומות הגדולים, רחוק ממסלולי-הברזל וממקום תורה;  והמקום צר ואנשי-דעת בו אין, על-כן תפוג תורה מלבי יום יום, ואני הולך אחורנית" [xvii].  ולרע אחר הוא כותב באותו ענין:  "אני זה שנים רבות אשב בעיר הדומה לכפר, בודד לנפשי, כי אין מבין לדעותי ואין את מי להִוָעץ בבוא ההכרח לזה...  אני ותנובוּת כפי בשפת-קדש או כל מה שאני כותב בעניני-ישראל הננו פה כערער בערבה;  אין איש אשר אוכל להראות לו פֹעל ידי לשמוע דעתו ןלשאול בעצתו;  ומימי לא הייתי מרגיש החסרון הזה, כמו שאני מרגיש אותו עתה, כאשר בא ההכרח לדבר בפומבי דברים בעניני הדת והאוּמה, שעל כל מלה ומלה אני עתיד ליתן דין וחשבון. [xviii]  מאז לא חדל יל"ג לבקש לו מנוח במקום אחר.  אבל עוד שלש שנים עברו קודם שנזדמנה לו היכֹלת לעזב את טלז.  זה היה בתחלת הקיץ של שנת 1872, שאז נקרא לפטרבוּרג להיות שם מזכיר לקהלת-היהוּדים ולמנהל עניני חברת "מפיצי-השכלה".  בשנוי מקום זה מצא לו יל"ג ספוּק רוחני גדול מאד.[xix]

עסקנותו הצבורית של יל"ג בפטרבוּרג לא הפריעה אותו מעבודתו הספרותית, ויהי להֶפֶך, כי מאז נעשה עֵטו יותר פורֶה בשירה ובפרוזה, בעברית ורוּסית.  מלחֶמת-הסופרים בשאלת התקונים בדת כבר שקטה בעת ההיא, לא מפני שהיו כאן נצחון מצד אחד ומפלה מצד שני, אוֹ משום שנתפשרו בעלי-הריב, אלא מהעדר מקום-מערכה, כי "המליץ", שֶשִמש "שדה-קטל" יחיד ומיוחד באין שני לו להתגוששות המחַדשים עם המשַמרים פסק אז לצאת לפי שעה, ולאחר שנתחדש שוב שִנָה העורך צדרבוים, מטעמים התלוים בכיס, ממטבע שטבע לו בתחלה ויסגור את שעריו לפני מאמרי-פולמוס כתובים בקיצוניות יתֵרה כאותם של לילנבלוּם וחבריו.  מפני כך הסתלק גם יל"ג מעבודתו הפוּבליציסטית.  אבל הוא הוסיף לכתוב את ספוריו מקבוצת "עולם כמנהגו", ובשנת 1874 הדפיס את ספורו השני מקבוצה זו "אחרית שמחה תוגה", שהוא מצייר בו את חיי-החסידים וממשלת היהוּדים הטובים שלהם.

באותו זמן עבד יל"ג לפרקים גם בספרות העברית-הרוּסית.  עבודתו זו נצטמצמה ביחוד בקובץ "יֶברייסקאַיא ביבליותיקא" של לאנדוי.  בקובץ זה היה כותב על הסדר מאמרי-בקרת מפורטים ע"ד העתונות והספרוּת העברית.  המאמרים האלה היו בשעתם הנסיון הראשון לקרב את האינטליגנציה הישראלית, המחונכת על יצירות הסופרים הלועזים, אל יצירותיהם של בחירי הסופרים העברים.  מעת לעת היה יל"ג מפרסם מאמרים גם בגדולי העתונים הרוסים הבירוניים, וביחוד, ב"הגולוס".  בעתון זה יצא יל"ג לעתים בתור טוען ומליץ על היהוּדים והיהדוּת ותובע עלבונם מאת הרוגנים והנחרים בהם.  אותו יל"ג, אשר בדברו עברית לעברים היה נורא מאד בקומו ליסר בשוט לשונו את "הרועים הרעים" ואת "עם לא בינות", נהפך לאחר בצאתו לריב ריב עמו עם צורריו ומנדיו.  מבעל-דין קשה לא יֵדַע רַחֵם נהפך למליץ יושר ולפרקליט.  במקרים כאלו הרים את היהדוּת על נס, הוציא את המאור הגדול הגנוז בתורת-ישראל והבהיק זיוה מסוף העולם ועד סופו.  אותם הרבנים, אשר לא יכלו לסלוח ליל"ג בגלל הדברים הקשים שהטיח כלפי מנהגים שונים וחוּקים אחדים, שאין להם יסוד ושרֶש בספרי התלמוּד והמדרשים, לא חפצוּ להאמין, כי יל"ג זה לוחם מתוך התלהבות את מלחמת התלמוּד ונותן את נפשו עליו.

בשנת 1879 אירע מאורע מעציב בחיי יל"ג.  באותה שנה נפלו סכסוּכים בין עסקני קהלת היהוּדים בפטרבוּרג ע"ד מנוי רב חדש.  יל"ג התערב בדברי הריבות, וזה העלה עליו את חמת בּעלי הצד שכנגד ובקצפם הכו אותו בלשון לפני השלטון, כי ידו תכון עם שונאי המשטר השורר.  אלו היתה הממשלה עושה תיכף חקירה ודרישה בדבר, בוודאי שעמדה על הגיחוך שבשֹטנה זו, אחרי כי יל"ג לא התערב מעולם עם שונים, ובמקומות שונים בכתביו הוא מדבר רתֵת על הצעירים הרוצים בשדוד מערכות ובהפיכת הקערה על פניה.  אבל הממשלה לא ראתה לנחוץ לחקור את הדבר, כי עוד היתה אז עיר-המלוכה כמרקחה על-ידי התנקשותו של הריבולוּציונר סולוביוב בנפש הקיסר אלכסנדר השני, ותשם את יל"ג ואת אשתו במאסר, ואחרי שבתם שם כששה שבוּעות נשלחו בתור גולים פוליטים לפלך פטראזאַבוֹדסק אשר על הים הלבן, ומשם הובאו אל העיר הקטנה פודש.

האסון הזה, אשר קרה באופן בלתי-צפוי ליל"ג, הרעיש מאד את לב האינטליגנטים שבמטרופולין ושבערי-השדה, יודעי ערך פעולותיו גם בתור מזכיר הקהלה גם בתור מנהל עניני חברת "מרבי-השכלה".  בשתי המשרות האלה הגדיל יל"ג לעשות.  לפני כניסת יל"ג אל חברת "מרבי-השכלה" היו בה אור וצֵל משמשים בערבּוביא מחוסר רוח אחד מנהיג ומנהל לבירה, ויד אחת מכַוונת את כל הפעולות והמעשים לתל אחד;  משנכנס אליה יל"ג הוציא בה יש מאין וברא עולם מתוקן מן ההיולי הזה.  סדרים ישרים הנהיג יל"ג גם בעניני הקהלה הפטרבוֹרגית, שרבה עד כה העזובה בהם.

הוא תקן בה תקנות הרבה לרוח הזמן כראוי לעדת-ישראל שבעיר הבירה.  אבל זריזותו היתֵרה בצרכי-הצבור היתה בעוכריו, כאמור למעלה, כי כשפרצה המחלוקת בפטרבוּרג לרגלי שאלת הרבנות, חפץ כל צד להטות את מזכיר הקהלה אליו, ומפני שלא יכל כּמובן להחזיק בידו שני הצדדים, נעשו בני המחנה האחד לשונאיו בנפש והמיטו עליו רעה גדולה.

מאת ימים ישב יל"ג כלוא בפודש הרחק מבני-ביתו וידידיו.  כדי להפיג את עצבונו התחיל מסדר שם את זכרונות ימי חייו, גם כתב את שירו היפה "צדקיהוּ בבית-הפקודות", שידובר בו להלן.  בינתים השתדלו גם חתנו גם אברהם אחיו, שניהם פרקליטים, להוכיח צדקתו לפני השלטון, והשתדלותם עלתה בידם, כי נקרא ליל"ג ולאשתו דרור.  אבל כשוב יל"ג לפטרבורג לא הושב עוד אל כנו בתור מזכיר הקהלה, כי בעצת שֹוטניו כבר ניתנה משרתו לאחר. [xx]  מאז הוּכרח יל"ג להתפרנס מעטו, שממנו לחמו נמצא עד יומו האחרון.

בשנת 1880 בא יל"ג לערוך את "המליץ", (אף כי לא נקרא עליו שמו עדיין).  מלבד הפרקים "הליכות עולם" (מאמרי-פוליטיקה) ו"חוץ לארצנוּ", שיצא מעטו, כתב גם הרבה מאמרים ראשיים ופליטונים וספורים, ורובם בעילום שמו.  בשנת 1881 נמסרה ליל"ג עריכת החלק המדעי והבקרתי בירחון העברי-הרוּסי, שיצא על-ידי לאַנדוי.

אף כי יצא יל"ג מן האסון אשר קרהוּ בשלום וגם פרנסתו לא נתקפחה, עשו עליו, בכל זה, מאסרו וגלותו רושם מדכא למאֹד וגם השפיעו לרעה על מצב בריאותו.  מאותו זמן ואילך התחיל להרגיש תשישות כּח בגוף ובנפש.  לאחד מידידיו כתב באותה שנה: "מרגיש אנכי כי רוחי חֻבלה וזמותי נתקו.  נר אלהים נשמתי בי כפתילה מהבהבת;  יש אשר האור מתמר ועולה ומאיר על סביבו, ואנכי הוגה דעות וכותב לנוגה שביבו;  ויש אשר ידעך ויועם וזכרוני בוגד בי, ולא אוכל לצרף ולחבר את מחשבות לבי.  אמת כי מעמד רוחי זה האחרון יבוא ויתחדש לעתים רחוקות, אבל בכל זאת הוא מראה ומעיד, כי ממפלתי נשאר לי שבר ברוח". [xxi]  קצת נחומים היתה לו החלטת חברת "חובבי-שפת עבר", שנוסדה אז בפטרבוּרג, להוציא לאור על חשבונה את כל ספריו ושיריו.  מפני הפרעות שפרצו בעת ההיא ביהוּדים תושבי נגב רוסיה, נדחתה הגשמת החלטה זו לאיזה זמן.  בשנת 1882 מלא חצי יובל שנים לעבודתו הספרוּתית של יל"ג, וחובבי שפת-עבר שבעיר הבירה השתמשו באותה הזדמנות לחוג את החג הזה ברב פאר והדר.  באביב שנת 1884 הוציא ועד-היובל לאור את כל שירי יל"ג, הישנים והחדשים, בארבעה ספרים, כדי שיהיה זה "למופת לשאר חכמי-לב המושכים בשבט סופרים בשפת עבר, בראותם כי יש עין רואָה את פעלם ואֹזן שומעת את הגיוני לבם, וכי לא יעמלו לריק ולא ילדו לבהלה. [xxii]

לתאור צורתו הרוחנית של יל"ג צריך להעיר, כי חגיגה זו, אף-על-פי שנחל בה כבוד גדול, שלא נעשה כמהו לשום משורר עברי, לא הרהיבה אותו בכל זאת.  על זה מעידים הדברים האופיים האלה, שכתב אז במכתב לידיד: "אני לא מצאתי קורת רוּח בחג אשר בדו לי האנשים ההמה מלבם.  ראיתי את האנשים החוגגים הבאים לכבדני והנה רֻבם ככֻלם לא ידעו קרוא עברית ולא קראו את ספרי, ומהם גם אנשים, אשר בימי קדם היו מוכנים ומזומנים לכבדני כמטאטא, שמכבדים בו את הבית.  הסתכלתי בששים הקרואים ולא מצאתי בהם רק כששה קוראים, אשר קראו וידעו את ספרי, ויתרם היו רק קוראים בהרים, קרואים והולכים לתומם רחילא בתר רחילא, מהם אנשים, אשר גם לא ידעו חתום את שמם עברית על האגרת אשר נתנו לו, ומהם הודו ולא כחדו, כי לא ידעו בלתי היום, כי סופר ומשורר אני, ואירא מאד לנפשי פן כבודי בקלון אמיר ואהי בעיני כמתעתע וכמשחק בבית-התיאטרון וכן היו בעיני גם הם." [xxiii]

אבל מאידך גיסא נגעה אל לבו מאד הוצאת "כל שיריו" על-ידי חברת "חובבי שפת-עבר".  הוא ראה במפעל זה אות, כי החִבה ללשון העברית ולספרותה עוד חיה.  וזה עודד את רוחו לכתוב את שירו "בנערינוּ ובזקנינוּ נלך", שבו הוא מרים על נס את גֹדֶל ערך שפת-עבר בחיי האוּמה הישראלית:

"נַחֲזִיק בֶּאֱלֹהִים, דָּתוֹ אַל נַעֲזֹבָה,

וּשְׂפַת קָדְשׁוֹ אַל תִּשּׁכַח מִפִּינוּ,

רָאִינוּ רָעָה עוֹד נִרְאֶה גַּם טוֹבָה,

עוֹד נִחְיֶה בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ;"

מטעמים שוֹנים עזב יל"ג לשנתים ימים את מערכת "המליץ" והוא שב ונכנס אליה בשנת 1885, והפעם בתור עורך שני רשמי.  עברה עוד שנה ו"המליץ" נעשה עתון יומי.  מאותה שעה ואילך העביד יל"ג את עצמו עבודה גדולה וקשה מאד, כי מלבד מאמרי-עצמו הרבים עברו תחת ידו כל המאמרים שנדפסו ב"המליץ" ורובם דרשו תקונים גדולים, עד כי לפעמים היתה התוספת מרובה בה על העיקר.  יל"ג היה היחיד והמיוחד בין העורכים העברים, שע"י תקוניו הורה דרך לסופרים הצעירים להשתלם בידיעת הלשון והסגנון העברי.  מלבד זה נהג להחליף אגרות עם הצעירים המושכים בעט, ומכתבים למאות, ואולי גם לאלפים, כתב לסופרים שונים, שמצא בהם ניצוצי-כשרון.  המכתבים הללו העמידו הרבה סופרים בישראל.

אוּלם סוף, סוף נפל יל"ג תחת משא עבודה מפָרכת זו, ובקיץ שנת 1888 יצא ממערכת המליץ מבלי שוב עוד אליה.  אולם את הספרוּת לא עזב, כי כתב עוד הרבה שירים חדשים, שנתפרסמו בקובצים שונים, אם כי לא נתן להם ערך מרובה, בהרגישו בו, כי כבר נסתלק ממנו רוּח הקדש.  "כל חלומותי – כך כתב לאחד מידידיו – היו לדברים בטלים וכל משאות נפש, למשאות-שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים" [xxiv]. בשנת 1889 יצא  לאור באודיסה החלק הראשון מקובץ "כל כתבי יל"ג", הכולל אחד עשר ספוּרים, שנתפרסמו בזמנים שונים ב"המליץ".  באותו זמן בא יל"ג לעבוד במערכת האנציקלופדיה הכללית הגדולה של ברוקהוז-עפרון, שכתב בה כמעט את כל הערכין המדברים על-דבר היהוּדים והיהדוּת.  עבודתו זאת השביעתהו רצון, כי היתה לפי כחו ורוחו, וכמעט ראה עולמו בחייו.  אבל בשנת 1891 חלה ונפל למשכב והרופאים גלוּ בו את מחלת הסרטן.  בקיץ של אותה שנה נסע לברלין, ושם עשה לו הפּרופיסור בֶּרגמאַן נתוּח במעיו.  כירח ימים שכב לו יל"ג במטה וסבל יסוּרים קשים ונוראים.  אבל גם בימיֹעוני אלה לא עזב אותו רוח ההתול, והוא צִיֵר את פרטי מעשה-הנתוח שנעשה לו בשיר הסאַטירי הזה, שקרא לו בשם: "גם זוּ לטובה":

הָרוֹפֵא הַמְּנַתֵּחַ

עַל גַּב הַמִזְבֵּחַ

כַּשֶה לָעֹלָה עֲקְדָנִי;

יֵין תַּרְעֵלָה הִשְקָנִי

(קֻבַּעַת כּוֹס הַחֵמָה)

וַיַפֵּל עָלַי תַּרְדֵמָה;

אָז מִבְּשָרִי נָתַח נֵתַח

וּלְמֵעַי עָשָה פֶּתַח

וַיִּקַּח אַחַד מֵהֵמָה.

הֱקִצוֹתִי בְקוֹל מַר צוֹרֵחַ:

"אוֹיָה לִי כִּי נִדְמֵיתִי!"

"הַס, אֶל מָה תֵּאָנֵחַ?

-הִרְגִעַנִי הַמְנַתֵּחַ-

אָמְנָם מֵעֶיך פָּתַחְתִּי,

הַבָּשָר הַחַי הוֹצֵאתִי

וּמִצַלְעוֹתֶיךָ אַחַת לָקַחְתִּי-

אוּלָם לְאִשָה לֹא בְנִיתִיהָ

וּלְךָ לֹא הֲבֵאתיִהָ-

וּמַה-לָךְ כִּי נִזְעָקְתָּ"?

לִדְבָרָיו אֵלֶה רוּחִי שָקְטָה

וּבְלִבּיִ אֶחְשוֹבָה:

גַּם זוּ לְטוֹבָה!

אבל הנתוח לא העלה ארוכה ליל"ג.  יסוריו הלכו הלך וחזֵק, ומצבו נעשה יותר אנוש מיום ליום.  אף-על-פי-כן התחזק ולא הניח את..עטו מידו. [xxv]   בימיו האחרונים פרסם מאמר ב"הצפירה" בשם "מרפא לשון" על-דבר תחית הלשון העברית;  אז החליף מכתבים עם אוהביו ותלמידיו, והמכתבים מלֵאים הלצות וחדודים שונים, כאלו יצאו הדברים מפי צעיר העומד בעצם ימי עלומיו.  כן עוד הכין את עצמו להוציא קובץ בשם "טל אורות" "להחיות רוח שפלים" ולהחיות לב נדכּאים.  אך פתאם חזקה עליו מחלתו, וביום כ"ד אלוּל תרנ"ב מת בשנת הששים וּשתים לימי חייו.

מות יל"ג היה אֵבֶל כָּבֵד להמון מוקיריו וחושבי-שמו.  בעיר-המלוּכה ובהרבה מערי-השדה ספדו לו באספות-עם, ובמוסדות של צבור נעשו אזכּרות לעלוי נשמתו.  אחדים מטובי הסופרים העברים של אותו זמן הקדישו לזכרו בעתונים מאמרים מאד נלהבים.

המשורר דוליצקי קרא מנהמת לבו:

"נֻפַּץ גַלְגַל חַמָּה בִּשְמֵי סִפְרָתֵנוּ

נֻסַח עֵץ-הַחַיִים בְּעֵדֶן שִירָתֵנוּ,

הַשַחַר מִמְסִלָתוֹ נָפַל וְאֵינֶנוּ!

שָקְעָה הַשֶמֶש בְּסִפְרוּת יִשְֹרָאֵל

המשורר יהל"ל פנה אל אלהים בתלונה: המעט לך כל השרפים והכרובים האומרים שירה לפניך, כי לקחת מאתנו את המשורר היחידי, שנולד לבת-ציון אחת לאלפים שנה?

במלאת שנה למות יל"ג נספד מאת הפיטנים הצעירים אז, והגדולים היום, ביאַליק וצ'רניחובסקי.  הראשון בשירו "אל האריה המת" התחיל:

"עַל מִי אָטַר פִּיהוּ בּוֹר חָדָש? מִי גָלַל

הָאָבֶן הַכְּבֵדָה עַל בָּמוֹתֵינוּ חָלָל?

אִם נָשָא הַמָּוֶת עוֹד נֶשֶר רַב-אֵבֶר

וַיִשְבְּ אוֹתוֹ שְבִי וַיְהִי לוֹ לְשָלָל?

הַיֵדַע יִשְרָאֵל מָה רַב הֶשֶבֶר?

וּנְשָרִים וּלְבָאִים, הוֹי אַחִים נִדְכָּאִים,

הַרַבִּים אִתָּנוּ הַנְשָרִים הַלְבָאִים?...

וביאַליק סִיֵם:

לֹא זָכִיתָ, יְהוּדָה! לֹא זָכָה עַמֶּךָ

כִּי יִשָמַע מִפִּיךָ שִירָה חֲדָשָה,

שִירַת חֹפֶש וּדְרוֹר לָה כָלוּ כִלְיוֹתֶיךָ

שִיר יוֹצֵא מִלִבְּךָ הָרַך וְהַקָּשֶה.

בְּלא עִתָּה, נַפְשְךָ, וּבְלא יוֹמֶךָ

לִמְעוֹן הַשִירָה מִפְלָט לָה חָשָה.

תַּנִים הָיִיתָ לִבְכּוֹת ענוּתֵנוּ –

מִי יִהְיֶה הַכִּנוֹר לָשִיר שִירוֹתֵינוּ"?...

וצ'רניחובסקי בשירו "על מוּת למשורר" קרא בפתח דבריו:

"הַך מֵיתְרֵי-כִנוֹר, הַך, הַרְעֵם בְּכחַ

אַל דָמִי, אַל פּוּגָה, אַל תֵּת לָמוֹ נֹחַ

וּנְגִנוֹת אֲבֶל-יָהּ, חוֹצְבוֹת לֶהָבוֹת

תֵּרוֹמְנָה, תִּסְעַרְנָה, תִּסַּקְנָה עַרָבוֹת

וְאֶל כָּל אַפְסֵי אֶרֶץ תִּהְיֶנָה נִשָאוֹת

יְהוּדָה אֵינֶנוּ הַכְּפִיר בֵּין אֲרָיוֹת"...

כּולם, גם הזקנים בני דורו גם הצעירים בני הדור החדש, התאחדו יחד בהערכת האבדה, אשר אבדה ללשון ולספרוּת העברית במות יל"ג.

מזה נעבור ליצירותיו.

 

II. יל"ג בתור פוּבליציסטן.

א.

יל"ג, ככל הסופרים העברים בזמנו, לא צִמצם את שכינתו במקצֹע ספרותי אחד, ועֵטו היה באמת פטיש המתחלק לכמה ניצוצות.  הוא כותב לא רק שירים בלבד, אלא גם ספורים, פליטונים, מאמרי-פוּבליסטיקה, דברי-בקרת, עיוּני-לשון ובאורי-מקרא, ואף במקצועות הללו הטביע על יצירותיו את חֹתַם  כּשרונו והשכלתו המיוחד לו, אשר הבדילו לטוב מחבריו בני-דורו.  אבל ביחוד גדול ערכו בתור פייטן.  מתוך שבשיריו – ואני מדבר כאן בשיריו בני התקופה השניה, הָרֶאַליים, שרק בהם נתגלה כשרונו בעצם עֻזו – גבר היסוֹד הכללי על האישי, וברֻבָּם הם ניזונים ומתפרנסים לא מן ההסתכּלוֹת הפיוטית, וגם לא מן ההרגשה הבלתי-אמצעית שבלב, כי אם מהמחשבה, כמו שיבואר להלן, משום-כך לא נִתנו להֵערך הערָכה שלֵמה ומַקֶּפת קודם שיבורר טיב דעותיו של יל"ג בגלגוליהן השונים.  זה ממריץ אותי להתעכֵּב תחלה על ערכו של יל"ג בתור פובליציסטן, מפני שהפוּבליציסטיקה מקבלת את יניקתה העיקרית ממקור הדֵעָה.

חושב, וחושב מקוריי על אחת כמה וכמה, לא היה יל"ג כלל וכלל.   הוא בא ולקח מה שמצא מן המוכן מכבר על-ידי אחרים.  בדעות ההשכלה, ששִמשו בסיס ליצירותיו, קדמו לו משכילי ליטא וגאַליציה.  עוד גינצבוּרג אֶרטר וריב"ל, למשל, בשעתם בקשו, איש, איש בשפתו ובסגנונו, להסיר את לבות היהוּדים מאחרי ההתבודדות והאמונות התפֵלות וסִדרי-החנוך המקולקלים והפרנסות הבזויות, ואף הם קראו את העם לדעת, למלאכה ולעבודת-האדמה.  גם הרעיון על-דבר התאָמת הדת עם החיים, התופש מקום כל-כך גדול ביצירותיו של יל"ג בשירה ובפרוזה, אינו שלו.  אבל לעֻמת זאת הכניס יל"ג אל הפובליציסטיקה העברית דברים חשובים מאד, שהיתה חסֵרה אותם לפניו – את המֶזֶג החם, שלפרקים הלך והגיע אצלו עד למדרגה של "פאתוס קדוש", הנותן לרעיון ברק ועֹז, את הסאַטירה השנונה, העוקֶצת והמוחצֶת, ואת קנאת האמת שלו, האוכֶלת כאש.  בכל הסגולות האלה היה יל"ג פוּבליציסטן אחד ואין שני לו בספרותנוּ.  ולא זה בלבד.  יל"ג היה גם הראשון בשעתו, שלא הסתַּפֵּק בתפקיד של מטיף ומעורר גרידא ויהי גם ללוחם על דעותיו, וללוחם גבור, אשר לא יֵחַת מפני כל.

עבודתו הפוּבליציסטית של יל"ג התחילה לאחר שכבר קנה לו פרסום גדול בתור משורר.  בשיריו מצאו להן דעות-ההשכלה שלו את בטוין הראשון.  אבל בטוי פיוטי זה היה עדין רך וענוג, בלי שום סימן של מרירות ותוכחה קשה.  בדברים רכים קורא המשורר לעמו, שיֵצא מן הגיטה החשֵכה:

הָקִיצָה עַמִי! עַד מָתַי תִּישָנָה?

הֵן גָּז הַלַיִל, הַשֶמֶש הֵאִירָה,

הָקִיצָה, שָא עֵינְך אָנֶה וָאָנָה,

וּמְקומְךָ וּזְמַנְךָ אָנָא הַכִּירָה.

הָאָרֶץ בָּהּ עַתָּה נִחְיֶה נִוָלֶד...

בָּנֶיהָ "אָחִינוּ" לָךְ יִקְרְאוּן עָתָּה

עַד מָתַּי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ,

לָמָה מִנֶגֶד לָהֶם תֵּלֵך אָתָּה?

בשירו "דרך בת עמי" הוא ממתיק את דבריו ביותר.  המשורר מנחם את העם ברעיון, כי לא הוא האָשֵם באי-הזדרים שבחייו, וכי גרמו לכך סבות מן החוץ, שאינן תלויות בו כלל:

הֵן אֱמֶת, יַעֲקֹב, כִּי עַד כֹּה נוֹאַלְתָּ

הֶחֱזַקְתָּ בַּסִכְלוּת חָכְמָה גְּעַלְתָּ,

וַתַּרְעַל מִגֹּעַר לִבּוֹת בָּנֶיךָ,

וַתִּמְרוֹד בָּאוֹר וַתֵּשֶׁב בַּחֹשֶׁךְ,

וַיְהִי לֶחֶם בֵּיתְךָ עָקְבָה וָנֶשֶׁךְ,

וַתַּצְדֵּק גִּדּוּפִים חֶרְפֹּת שֹטְנֶיךָ

אַךְ לֹא בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ כָּל זֹאת עָשִׂיתָ,

לֹא הִכְבַּדְתָּ לִבְּךָ, עָרְפְּךָ קִשִּׁיתָ,

יַד הָאוֹנֵס הָיְתָה, הוּא הֲדִמָּנוּ

יל"ג, שנעשה בהמשך הזמן "קטיגור לאומי", היה עדיין מליץ יושר לעמו ומלמד עליו זכות.

סניגוריא כזו, הרוצה לתלות את קלקולי החיים הפנימים של היהוּדים בעָקת חוץ, מצאה לה בטוי עוד יותר נמרץ בשיר-התשובה של יל"ג לבעל "המגיד בשם:  "מְשוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?"

עַל דָא קָא בָכִינָא:

הֵן מֻרְדָפִים אֲנַחְנוּ מִכָּל צַד וּפִנָה,

עוֹמְדִים אֲנַחְנּו כַכִּבְשָה תוֹך שִבְעִים זְאֵבִים,

הַצְמֵאִים אֶל דָמִנוּ וְלִכְבוֹדֵנוּ רְעֵבִים.

כָּל הַנַּעֲשֶה רֹאש יְבַהֲלֵנוּ בַחֲרוֹנוֹ

יָגֹז צַמְרֵנוּ כָרועֶה אֶת צֹאנוֹ.

יל"ג האמין לקפל את תורת-ההשכלה כֻלה בסיסמה זו, שזרק לרחוב היהודים;

"הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ".

מסקירה ראשונה אין סיסמה זו כמו שהיא נותנת מקום לטעון כנגדה כלום.  "היה אדם בצאתך" – פירושו, לכאורה: הישַר גבך, זקוף קומתך כאזרח בין אזרחים.  אבל כפי שפירש  המשורר עצמו את הדברים, קבלו מובן ממש מהופך מזה, מובן של הטפה להתרפסות ולהתבטלות בפני "הגוי", כדי להגיע על ידן לזִכָּיון.  לילנבלוּם ואחרים חפצו להסיק ממאמרו הנזכר של המשורר גם כוונה אחרת עוד יותר פחותה:  רמיזה, שצריך להתבייש כלפי חוץ במוצא היהוּדי, אוּלם באמת לא היה זה אלא חשד-שוא, המתבטל מאליו ע"י כמה מימרות אחרות, הפזורות פה ושם בשירי יל"ג, שבהן הוא עוטר את היהדוּת בתפארת-גאון.  על כל פנים לא היתה זו סיסמה מוצלחת מפני טשטוש המושג.

אוּלם השנים עוברות והנעימה הרכה של יל"ג הולכת ונחבאת יותר ויותר עד שנעלמת לגמרי מן האֹזֶן, ותחתיה נשמע מפיו עצמו איזה קול שמתחיל ברֹגֶז ומגיע עד לידי התמרמרות סועֶרֶת.  אבל הפעם קול זה עולה ובוקע ראשונה לא דרך שפורפרתו של הפיוט,  כי אם של המאמר הפוּבליציסטי – המוקדש אף הוא לבירור דעות-ההשכלה, אך בגלגול אחר.  יל"ג ראה ונוכח סוף-סוף, כי לא בשובה ונחת ובסגנון הרך והעדין של "הקיצה עמי" אפשר יהיה להטות את לב העם אחרי אידיאַלי-ההשכלה, אלא על-ידי מלחמה עם כחות-החשך, החוּסמים לפניו את הדרך אל האור.  להוכחה זו בא, כמו שכבר העירותי באחד הפרקים הקודמים, רק לאחר שפגעו בו קנאים ומבשרו חזה עד היכן שלטון המשַמרים מגיע.  אוּלם אף כי פִגֵר לבוא אחרי האחרים, שכבר התחילו במלחמה, נעשה בה משעה ראשונה ואילך לראש ולשר.  עמדו לו בזה כלי-תכסיסו החדשים, שהביא אתו ושלא היו לאיש מן הלוחמים העודרים במערכה לפניו. 

בעצם הימים ההם, וזה היה בשנות הששים האחרונות, נִטשה המלחמה בעתון "המליץ" בין לילינבלוּם וחבריו מצד זה ואחדים מן הרבנים מצד אחר בשאלת התקונים בדת.  הראשונים מצאו צֹרֶך בתקונים לשם חזוק הדת עצמה בין בני הדור הצעיר, שטעמו מפרי עץ הדעת וקשה להם לקיים ולקבל על עצמם כל חומרות הרבנים, ואם לא יתעוררו אלה האחרונים להקל את העול בעוד מועד, יפרקו בני-הנעורים את כל עול התורה מעל צוארם ולא ישאירו שריד.  כנגדם טענו הרבנים, כי בטול דין קל שבקלים מדיני "השלחן-ערוך" עלול להביא לידי התקעקעות הבירה כולה.  לילנבלוּם, שלא היה איש-מלחמה מימיו, צמצם את הפולמוס בחוג העיון והתיאוריה, ועם זה הרצה את טענותיו ודרישותיו בסגנון לא קשה ביותר, ויש שגם דבר רכות.  משהתערב יל"ג בדבר לבשה המלחמה צורה אחרת לגמרי.  יל"ג לא נלחם ברבנים בכֹּח ההלכה, אלא בכח תקפם של החיים.  חִציו לא היו מראי-מקומות ממסכת זו ואחרת ומספרו של פוסק זה אל אחר, כי אם עובדות מן המציאות, מעשים שבכל יום.  יל"ג לא נכנס מימיו עם הרבנים לויכוחי-תורה, לא קפח אותם בהלכות, אלא תבע מהם את עלבון האדם החי, שדי לתג אחד, לקוצו של יוד לגזול ממנו את חירותו האישית ולשעבדו על כרחו לאיזה מוסר אוילי, שאין לו יסוד ושרש בטבע היהדוּת.  רוצים אתם לראות את הרבנות של עכשיו בקלקלתה – בֹאוּ וראוּ את דרך הנהגתו ומעשיו של הגאון דק"ק פלונית ודק"ק אלמונית ושל גאונים אחרים בליטה ופולין וידעתם, כמה הללו מעיקים על חיי היחיד ועל הצבור, וכמה עולמות מלאים מישראל הם מחריבים ע"י סיָגי-חנוך וסיָגי-נשואין ושאר מיני סיגים וגדרים שנתקנו לזמנם, ואשר הרבנים הכבידו עליהם עבטיט ועשאום חומה וכבלים לדורות.  כך היתה שיטת מלחמתו של יל"ג עם הרבנים, שהשתמש בה בנשק של סאַטירה חדה פוצעת ונשמעת כמהלומות.  חריפות הדבוּר שהכניס יל"ג אל הדיסקוּסיה התיאולוגית עם הרבנים, אם כי עברה לפעמים את הגבול, היתה סוף-סוף כתבלין, הנותן טעם ליורה.  אין ספק בדבר, אלו עמד לילנבלוּם בלבד בקשרי המלחמה נגד הרבנים, היתה תנועה זו נגמרת בלא-כלום ובלי עשות רושם בספרות ובחיים, דוגמת "החלוץ" של שור, שזעזע בשעתו אך זעזוע קל מאד את חיי חובשי בתי-המדרש ועל העם לא נכרה השפעתו כלל.

ויל"ג לא נשאר קופא על-נקודת מבט אחת בנוגע לדעתו לדעתו ע"ד שאלת התקונים בדת ותפקידם של הרבנים.  בהמשך הזמן ראה ונתן אל לבו, כי סוף-סוף לא כל הטענות שהרבנים החרדים טוענים נגד ההשכלה הנן מחוסרות יסוד וכי הרבה מן המשכילים השכלתם דוחפתם אמנם אל המקום, אשר "משם לא ישובו".  וגם אל הוכחה זו הגיע על סמך הנסיון העצמי שלו.  גרמה לכך הפרובלימה של החנוך, שהטרידה אז את מֹחו בתור אב לבנים.  "אנכי עוסק בעצמי – כך כתב יל"ג בעת ההיא לאחד מרעיו – בחנוך בני ובנותי ומצאתי את עצמי מחויב לעיין בדבר, איזו הדרך הישרה, שאורה להם בדברי-שמים?  האגדל אותם בלי כל דת ואמונה, כאשר יעשו רבים מן הקוראים עצמם משכילים, לבשתם ולבושת אומתנו ולרוע מזלם של הילדים המגודלים בעצמם?  ואם כן לא נשאר לי בלתי אם לזרות המוץ מן הבר ולהורות להם לכתחלה להיתר דברים רבים שהמה אצל העם בחזקת איסור – ומי יַראה לי את הגבול אשר עדיו אבוא ולא אוסיף?  ואם על בינתי לבדי אשען, מי זה לידי יתקע כי דרך ישר בחרתי?  ובין כה וכה אחרית ילדי תלויה בהם, כי אינני יודע מה יֵעָשֶה בביתי אחרי ואיפה ישטפום מי-החיים, והנה מתוך העסק המעשיי בדבר זה באתי גם כן למשא ומתן של הלכה".

"עסקו המעשיי" הזה של יל"ג התחיל, אמנם, להכניס קימעא, קימעא איזה רוך מיוחד לתוך משאו ומתנו עם הרבנים.  תחת אשר היה בתחלה קיצוני בדרישותיו, נעשה עתה וַתְּרָן במקצת, והרי הוא עומד וממתיק את הדינים ומבקש להניח את דעת הרבנים במסירת מודעה, כי אין הוא אומר ללכת בדרך הריפורמאַציה, שהקיפה את יהודי-גרמאניה, כי אינו נמנה על אותם האומרים כַּלֵה והַשחת הכל, אלא הוא רוצה רק "בתקון ממוצע, שתהיינה בו התורה והאמונה הטהורה לקו, והשכל הישר וצורך הזמן למשקלת".  אבל עם זה לא פסק לחשוב את הרבנות והרבנים לעילת כל העילות, המאבדות טובה הרבה מישראל.

עתה בימינו, אם מפני שכבר תש כחה של הרבנות ושליטתה על החיים נתמעטה כמעט עד לאפס, או מפני שעמדנו על אמת זו, כי סוף-סוף אין גופי-היהדוּת מצומצמים בחומרותיהם או בקוּלותיהם של "הבאר-היטב" "והפתחי-תשובה", נראית לכאורה כל אותה התנועה, תנועת התקונים בדת, עם כל המלחמה שבה, מלחמה ערוכה נגד פסקי ה"שלחן-ערוך" ע"ד טריפות-הריאה למשהו חמץ בפסח, נלעגת ומגוחכת;  אבל אז, בשנות הששים, ראו משכילי-הדור במלחמה זו שבין הדת והחיים "מלחמה עממית אמתית, מלחמה של התנערות-חיים חדשה מול חומות הדת הקפואה, מלחמה של כחות עממים חדשים "בעבטיט" של הטראַדיציה הרקובה, שבשביל היותר טובים ונבונים כבר כלו כחותיה, והיא נשענת על העִורים והנחשלים ואינה רוצה לעזוב את מקומה;  תנועה של התקוממות אנושית נגד האווטוריטֶט-הגולם המט לנפול, התקוממות הבאה תמיד בעת שבני חברה ידועה בתקופה ידועה פוסקים מהיות נמלים ונעשים בני-אדם".  אם עכשיו נראה תכנה של תנועה זו קטן ופעוט בעינינו מנקודת-ההשקפה של האידיאַלים הגדולים, ששלטו באותו זמן בחוגי טובי המשכילים הרוּסים, אין זה אלא רק מפני "שתנאי החיים היהוּדים בעת ההיא היו קטנונים וצרים ביותר, מפני שמדרגת הצבוריות היהוּדית היתה אז פעוטה, אפסית.  ואולם במה שנוגע לעצם הופעתה של התנועה ההיא – אין כל ספק, שהיה זה סימן נִכָּר לאיזו התחדשות והתעוררות חברתית עברית, שסוף-סוף תביא פרי ישוה לה, שהיה זה אות נאמן ללידת אנשים חדשים, שהחוקים השליטים הישנים, אשר אין להם שחר, נקלו בעיניהם, והם מורדים בהם ויוצאים נגדם ביד רמה".

אימת-הרבנים נגררה אחרי יל"ג כצל ורצועתם לא פסקה מרחף על פניו גם בראשית שנות השמונים, כשבאה המציאות וטִפחה בפני הטוענים, כי רק החומרות היתֵרות והסיגים המרובים הם הם שגורמים לדלדול מצבו של העם העברי.  גם מאז ראה יל"ג בכל תקלה, שאירעה בחיי היהוּדים, את יד הרבנים באמצע.  הרבנים שמשו לו כעין שעיר המשתלח לשאת עליהם את הפשעים והחטאים הנעשים בעולם בכלל.  הדברים הגיעו לידי כך, עד כי התחיל להסתכל מתוך השפורפרת הצרה של הרבנות לא רק במה שמתהוה במחיצתם של היהוּדים, אלא אפילו בדברים הנמצאים, לכאורה, מחוץ למחיצה זו.  וזה היה בשעה שמפּובליציסטן ארעי ולעת-מצוא נעשה, בתור עורך "המליץ", מנהיג לדעת-הקהל ומורה-דרך לרבים.

הרי איזו דוגמאות.

הקיסר אלכסנדר השני נרצח על-ידי טֶרוריסטים.  בא יל"ג והקדיש מאמר לאותו מאורע, והדברים אינם אלא דברי פזמונו הישן: תפשו את הרבנים!  "אל יתברך הרב היושב על מדין בלבבו – כך כתב יל"ג במאמרו הראשי "המלך מת, יחי המלך!" – כי די לו בד' אמות של הלכה באיסור והיתר אל יתרומם החסיד בקדושו והמתנגד בתורתו ובזריזותו בדקדוקי מצוות חדשות מקרוב באו, אל יחגרו שניהם יחדו שארית חמות לקראו.  ההולך לרוח הזמן;  ישכח הגבאי והגובה את יקר המשרה והכנסותיה וכוסה רוָיה, יסתפק עצמו הישראלי הזולל לעליה שמֵנה לעלות רביעי או נוסף לתורה בפרקים לא תכופים".  וכו' וכו.

יל"ג כתב מאמר לחג הפסח.  זה היה בשעה שחבת-ציון לא עלתה עדיין על פה ולשון, כי פוגרומים טרם יהיו בארץ ויהוּדים עוד לא נמלטו לארבע רוחות-השמים, ואיש עוד לא השמיע את קולו ברמה:  "הביתה!" ובעת הזאת רואה יל"ג בדמיונו חזיון של יציאת-מצרים חדשה.  אבל אין החזיון הזה מרהיב אותו.  דואג הוא ומיצר, כי "יוצאי מצרים שמלפנים נשאו את משארותם צרורות בשמלותם ויאפו את הבצק ויאכלוהו ויקל להם ממשאם, ועתה הם עמוסים המשא אשר שם על שכמם ר' שמלאי אשר לא יקל ולא ימעט, כי אם עוד יגדל וירבה במצוות התלויות בארץ.  אנשים כדיסקין, בעלה של הרבנית מבריסק, ישבו בראש הסנהדרין והיה הבית-יוסף לאש דת בכל סעיפיו ודקדוקיו, לא יפול מהם דבר ארצה, ושבו ארבע מיתות בית-דין לגבולם ומלקות ומכת מרדות לאיתנם, ובימי מועד ושבת יחדלו פתאום ארחות-הברזל ונדמו קוי-הטלגרף ותעמוד מרוצת החיים וכל צרכיהם כיום תמים בקרב עם היושב על טבור הארץ".  כל הדברים האלה נאמרו, כמדומה, שלא לצורך ושלא מן הענין כלל. וכך היתה השפורפרת הרבנית נמשכת ונגרֶרת אחרי יל"ג בכל הזדמנות שבאה לידו לדבר אל הקהל מעל עמודי "המליץ", מה שהעיד על כשלונו הפובליציסטי, ההולך ובא.

בעת ההיא התחילה הפובליציסטיקה העברית מתעסקת בחיים ביותר ונעשית ממילא יותר רֶאלית, ומטפלת בעיקרה בפרובלימות החברתיות-הכלכליות, ובמקצע זה היה חוג מבטו של יל"ג מוגבל ומצומצם מאד.  וגם בשעה שבאה סופת-הפרעות ונשאה את כל השאלות יום אחד, כשהתחילו פה ושם בודקין בערכין הישנים ובאמונה שבלב, ובדיקה זו חוללה מהפכה בדעות ובמחשבות, ונתעוררו שאלת חדשות להוֶֹה ולעתיד, - גם בשעה זו נשאר יל"ג עומד מחוץ למהפכה הזאת, עומד וחי בתקוותיו הישנות ובאמנותו הישנה.  הרוחות והזוָעות לא הזיזו אותו ממקומו.  בימי-העִצָבון ההם בּא יל"ג לנחם את העם, ואף הפעם לא הניח את שפורפרתו מידו.  "למה – כך שאל אז יל"ג במאמרו "נחמו, נחמו עמי!" – לא יתקנו פרנסי-הקהלות תקון גדול, שכל העיר היוצאת אלף נערים יכנסו מהם רק מאה לישיבה, ואם מן המאה יֵצאו רק עשרה להיות מורי-הוראה בישראל האין די לנו בזה?  ומה ממנו יהלוך אם גם תשתכח מעט תורת הפלפול מישראל אם על ידי זה כל העם על מקומו יבוא בשלום והונח לו מעָצבו ומרגזו?  ומדוּע לא יעמידוּ הרבנים והמגידים והמלמדים עליהם למצוה חמורה להזהיר את הילדים מקטנותם מכל אונאה?  האם עוד היום "החדרים" חדרי-האופל אינם מלֵאים כיֶלק עדרי בנינו ובנותינוּ המגודלים בנעוריהם כּכמהין וכפטריות וכן ישארו בגדלם?"  כל בקש יל"ג לברר את סבות הפרעות של שנות השמונים.  דומה, שאין היחֵפים פורעי-הפרעות בקיוב ובאודיסה וביֶליסאַבטגראַד וביתר ערי-הנגב אשֵמים כלל;  אין אשֵמים גם אלה שעמדו מנגד ביום שבות זרים חיל עניי ישראל ביום הֶרֶג רב וכובד פגר;  אשמים הם רק הרבנים והמגידים וראשי-הישיבות והמלמדים!  מזה אנחנוּ רואים עד כמה נשתרש יל"ג בדעותיו ע"ד הרבנות והרבנים, שלא עמל ולא יגע בהן, ע"י הרהורי-עצמו וחפושי-נשמה, אלא קלט אותן מתוך סביבת ראשוני המשכילים, שהיו לפניו.

אם נסַכֵּם את עיקריו החיוביים של יל"ג, כפי שהם יוצאים לנו מתוך מאמריו הפובליציסטיים של התקופה הראשונה, המקפת את משך-הזמן שמשנות הששים עד השמונים, נראה, כי למעלה מכֹּל עומדת אצלו הפצת ההשכלה, שהוא רואה בה את עוגן ההצָלה היחיד והמיוחד של היהוּדים.  אם בעבר היה נרדפים ונלחצים, צריך לבקש את סבת הדבר רק בבערותם ובפראותם.  במדה שיתנו אל לבם וישתדלו להזריח עליהם שמש ההשכלה, בה במדה עתיד להשתנות גם יחס העמים אליהם ובטלו הסִבות הגורמות לאיבה ולהבדל חברתי.  אבל אותה "שמש ההשכלה" שבכחה להפיל את הקיר המבדיל בין ישראל לעמים ולפתור, ממילא את שאלת-היהוּדים, מכשולים סביב לה, שצריך להסירם תחלה.  המכשולים האלה הם: הרבנים, ראשי-הישיבות והמלמדים וכיוצא בהם.  זהו העיקר השני שלו, שהוא תולה בו את גאולתם של ישראל.  יל"ג, שסִגּל לו את דעותיהם של משכילי-דורוּ כמו שהן ומבלי בדיקה קודמת, לא הבין כמוהם, כי אם לא יצורף אל שני העיקרים האלה גם עיקר שלישי, המגין על הדרישות הלאומיות המיוחדות של היהוּדים בתור עם, עלולים הם לפנות את הדרך לפני טמיעה חלקית או גמורה.  על הדבר הזה עמד רק כעבור שנים אחדות, כשעבר את התחום ובא לגור במטרופולין ושם נפגש פנים בפנים עם צעירי היהוֹדים החדשים, שראה אותם בחזון-לבו.  בעצם העת ההיא שאל את נפשו במרירות:

וּבָנֵינוּ?  הַדּוֹר הַבָּא אַחֲרֵינוּ?

הֵם מִנְּעוּרֵיהֶם יִתְנַכְּרוּ אֵלֵינוּ;

לָמוֹ פִּצְעֵי לִבִּי יִדְווּ, יָזוּבוּ –

הִנָּם הוֹלְכִים קָדִימָה שָנָה שָנָה

מִי יֵדַע הַגְּבוּל עַד מָתַי, עַד אָנָה,

אוּלַי עַד מָקוֹם – מִשָם לֹא יָשוּבוּ...

וּלְמִי אֵפוֹא אֶעֶמוֹל אֲנִי הַגֶּבֶר?..

הוֹי, מִי יָחוּש עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי

אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשוֹרְרֵי צִיוֹן הִנֵּנִי,

אִם לֹא גַּם אַתֶּם הַקוֹרְאִים הָאַחֲרוֹנִים?!

אלו היה יל"ג עקביי במקצת, כי אז צריכים היו ההרהורים המרים האלה להביא אותו סוף-סוף לידי מסקנה, שלא מן ההשכלה ומבטול הרבנות והמלמדות תֵצא תשועת-ישראל וכי גורל היהוּדים תלוי במדה ידועה מתנאיה המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של הסביבה הזרה, שהם נתונים בה.  אבל צערו למראה סימנה הראשון של שאיפת-הטמיעה – שִכחת הלשון העברית, החביבה עליו, מלבות בני-הנעורים, לא העביר אותו על דעותיו.  תגבורת האנטישמיות וסופת-הפרעות, שפרצה לרגליה, הוציאה, אמנם מפיו את קריאת-היאוּש:

כּוֹס זָהָב מָזַגְנוּ שָפְכוּ לָנוּ עַל פָּנֵינוּ!

אוּלם רק קָרֹא קָרָא וכן הֵתַם.  עדיין נשאר אוחז בכל תוקף בתורת רבותיו המשכילים הראשונים, שהיתה בעיניו כמושכל שאין להרהר אחריו ואין לזוז ממנו.

ב.

חולשתו הפובליציסטית של יל"ג התחילה מתבלטת ביחוד בתקופה השניה.  עדיין הבהיקו מאמריו בזיו סגנונם המלֻטש מעשה ידי-אֳמָן, עדיין הבריקו בהם פה ושם בִרקי הסאַטירה החריפה, אבל התוכן כבר נעשה רָפֶה וקלוש, מרפרף ואינו נוגע בעיקר.  זה היה לאחר שבתֹקף מאורעות-החיים באו איזו סופרים, עם לילנבלוּם בראש, והעמידו את הפרובלימה היהוּדית על שֶטַח לגמרי חדש, שאין לו שוּם שייכוּת לא עם הפצת ההשכלה ולא עם ההֶגֶמוניה הרבּנית, והמבקש את פתרונה של אותה שאלה בקרן-זוית עצמית, במולֶדֶת.  פתרון חדש זה, שנתנו הסופרים הנזכרים לשאלת עתידות היהוּדים, הביא לידי התגברות הרגש הלאומי ולחבת-ציון כרוכה ברעיון ישוּב ארץ-ישראל.  חבת-ציון היתה לתנועה כבירה בקרב העם, ורבים מן הצעירים, תלמידי בתי-הספר הגבוהים, נספחו על חברת בני "בילו" ויצאו לארץ-ישראל לעבוד אדמתה ולהקים חרבותיה.  יל"ג, כמנהיג בדעת הקהל, נסה אף הוא לחוות דעתו בדבר, ולא מצא חזון.  הוא היה נתון כבין שני מאגניטים.  מצד אחד היתה תוססת בו עדיין תורת המשכילים הראשונים ולא אבד בטחונו בנצחונו הגמור של הרעיון הקוסמופוליטי, שיביא אתו גם את תשועת-ישראל, ומנקודת מבטו זאת ראה בדעה הלאוּמית הישראלית כעין תנועה רֶאַקציונית, שצריך להלחם בה בכל האמצעים.  עם זה היה יל"ג כל ימיו מאלה, הרואים את הטוב ואת היפה ואת הטעם ואת הסדר ואת עוז-הרוּח וחוסן-הרצון רק אצל אחרים, ואצלם עצמם הם מוצאים אך רקבון מן המסד עד הטפחות וחולמים "עבדות נצחת ודראון-עולם".  ובתנאים כאלה הלא אי-אפשר אפילו לחשוב מחשבות רחוקות על שדוד מערכות החיים הגלותיים ועל יצירת חיים עצמיים במרכז חדש.  אבל מצד אחר לא יכול יל"ג לבלתי התחשֵב עם המציאות המוחשית, עם המציאות של יום-יום ההולכת ומתרקמת לעיניו, ואי-אפשר היה לו להכחיש בחיל הרב שרעיון התחיה העברית הלאומית עושה בתוך העם, וביחוּד בקרב המעולים שבבני-הנעורים תלמידי בתי-המדרש העליונים למדע, אשר בהם האמין תמיד לראות רק מעוז ומחסה להשכלת-הרבים.  שני הזרמים האלה התרוצצו במהלך מחשבותיו של יל"ג ומשכו אותו לכאן ולכאן.  מצד אחד איננו כופר בעיקר נחיצת טריטוריה מיוחדת לישראל והוא אומר:  "כל זה וכיוצא בזה מראה לנו באצבע אלהים, כי אין שלום לישראל כל זמן שלא תהיה לו תחת שמי ה' קרן זוית אחת ושליש עפר אחד אשר יאמרו עליו, כי הוא זזה מקומי ונחלתי", או, בדברים יותר ברורים:  "מחויבים אנחנוּ לתת את היתרון להעליה לארץ-ישראל על הירידה לאמריקה, אבל בתנאי, שתהיה העליה עלית-מצוה, כלומר לשם ישוּב ארץ-ישראל וקבוץ-גלויות, כי רק עי"ז יוָשעו בני עמנוּ תשועת-עולמים הם וזרעם אחריהם ועמם גם אחיהם, אשר ישארוּ נפוצים בארצות אחרות.  כי הנה השנים האחרונות, שנות ראינוּ רעה, הודיע לנו חכמה, כי באה העת לדאוג לאחריתנוּ אם לא נחפוץ שיכחד קימנו ותכבה גחלתנוּ הנשארת מעוצר רעה ויגון".   ומצד השני הוא מוציא מבית-גנזיו את שפורפרתו הרבנית הישָנה ומתוכה הוא מסתכל באותה שאלה וטוען, כי איננוּ מקוה לגאוּלה ולצמיחת קרן ישראל בארץ אבותיהם, כל זמן שיד הרבנים תקיפה.  שניות זו השתקפה מכל מאמריו, ולפיכך לא יכלוּ לעשות רושם.

ולא זה בלבד, אלא ככל שהוסיף יל"ג להסתבך בפולמוס של קולמוס עם המתנגדים לדעותיו, כלילנבלוּם וחבריו, כן נראה יותר ויותר, כי איננו עומד כלל על טיב רעיון התחיה העברית ועל עצם מהותו של האידיאל הלאומי כמו שנתפס במחשבתם.  בעיני יל"ג היתה התנועה הלאומית החדשה לתנועה רֶאַקציונית האומרת: "בשומינו ובבצלינו נלך ונשוּבה למקוֹמנוּ הראשון;  שקר ההשכלה והבל היופי! בני אזיא אנחנוּ וכבני נחיה!"  ורק בקושי גדול הוכיח לו לילנבלוּם, כי אין הלאומים חושבים כלל לבעוט בהשכלה האירופית ולסלק את עצמם מן התרבוּת וקניניה.  אבל הוכחה זו לא הניחה עדיין את דעתו ולא הועילה, אלא רק להביאו לידי פקפוקים וספיקות ופסיחה על שני הסעיפים.  מאז יש שפסק הלכה לעצמו ולאחרים, כי "הרעיון הלאומי דוחק את הקוּלטוּרה האירופית", ויש אשר מצא, כי הלאומיות והקוּלטוּרה הכללית יכולות "לשבת כשבת אחיות גם יחד".

במקרים ידועים יוצאים מן הכלל אנו מוצאים במאמריו של יל"ג על-דבר רעיון חבת-ציון גם חם פנימי והתרגשות-נפש טבעית, שמסקירה ראשונה הם מפליאים אותנו לכאורה;  אבל תוך כדי דבור אנחנו רואים, כי בענין הארצי-ישראלי, שהוא דן בו ברגש כזה, נמצאת יד מפריעה של רבנים באמצע, וסרה פליאתנו.  כך היה מעשה, למשל, בשעה שנתעוררה ראשונה בא"י שאלת-השמיטה וכמה רבנים בקשו לאסור על האכרים היהוּדים לעבוד בשביעית;  כך היה גם בזמן שפרצה מחלוקת במושבה "זכרון יעקב" בעֶטיו של איזו ד"ר קנאי, חניך ישיבת "בעלי-המוסר" שבסלובודקה, ובימים שנפלוּ מריבות וקטטות בירושלים בין הפרושים ובין בעלי הישוּב החדש.  בכל המקרים האלה נתעורר ביל"ג הלוחם הנלהב ודבריו נעשו חריפים ונסערים מאד.  כשם שהאשים יל"ג בתקופה ראשונה את הרבנים והחרֵדים הנגררים אחריהם באסונותיו של הכלל והפרט הישראלי, כך חפץ עתה לתלות בהם את הקולר בעד כל מקרה לא טהור, שקרה בחיי הישוּב העברי החדש בארץ-ישראל.

בכלל היה אופן מחשבתו של יל"ג פרימיטיבי-שטחי, בלי שום התעמקות וחדוש מקורי.  זה נראה לעין מכל שאלה, שטפל בה ובקש לה פתרונים.  פתרונו לשאלה זו ואחרת, היה על פי הרֹב ההֶפֶך הגמור מכפי שהוצרך להיות בהֶתאֵם לדעותיו.  הרי דוגמה אחת מהרבה: בשעה שבא הד"ר ל. קאַנטור והנהיגחדשה בעתונות העברית:  עתון, שאינו מצמצם את עצמו בגבול ישראל בלבד, אלא משמש אורגאַן כללי מדבר "על גוי ועל אדם יחד", מצא יל"ג, כי עתון עברי, צריך שיהא מוגבל בעיקרו במצרי הענינים והאינטרסים העבריים, וכי אין הדברים הכלליים צריכים להיות לו אלא טָפֵל.  יל"ג, שנלחם כל ימיו על השכלת-העם, לא סבר כאותו מאן דאמר:  "אדם אני, וכל אשר לאדם לא זר לי", והחליט, "שיש ענינים, שאינם נוגעים אלינו כלל ואין לנו צורך לדעתם".  יל"ג, זה האיש השואף תמיד להרים את היהוּדי בתור אדם המעלה, היה כל-כך קוֹנסרבאַטיבי בנוגע לתעודת העתונות שלנו, עד שהבדיל את הקורא היהוּדי מן הקוּרא האדם ויהיו בעיניו כשתי רשויות שאינן מתאַחות.

עד כמה לא התמיד יל"ג בדעותיו ותעה בהן לכאן ולכאן, - על זה מעידה גם עובדה זו:  בסוף שנות השמונים התפשר כל-כך עם רעיון חבת-ציון, עד כי החליט להוציא רבעון בשם "טל אורות", שיהיה מוקדש רק לעניני ישוּב ארץ-ישראל, וכבר התחיל מאסף בשבילו חֹמר באותו מקצוע.  אבל בין-כך נדב הבאַרון הירש את נדבתו הגדולה ובעתונות התחילה מנסרת שאלת הישוּב בארגנטינה, ותיכף חזר יל"ג מדעתו בדבר הפרוֹגראמה והוא כותב לידיד: "אם תקום עצת הבאראָן הירש ותעלה בידנו להושיב ישיבות בארצנו להגלות אותנו מעבר לים הגדול, ואם תקום גם עצתנו להוציא את מאספנו, יש בלבי לכתוב מאמר כדי לשום שלום בין שתי התנועות הגדולות, שמשתיהן יחד תצא תשועת-ישראל".  יל"ג לא הבין, כי שתי התנועות הללו סותרות זו את זו, מפני שהראשונה באה לשם כִּנוּס והשניה מַגברת רק את הפִזוּר, ובתומתו האמין להשלים ביניהן.

מתוך שיל"ג הפוּבליציסטן לא היה איש-הדעה בכלל, שוב לא יכלה להיות לו אחר-כך בתור עורך, מאיר נתיבות לרבים, פרוגראמה חיובית ידועה וקבועה, שלֵמה ומסומנה במצָריה.  הדברים הגיעו לידי כך, שיל"ג הלוחם והמוכיח הקשה, שתקע והריע במחנה ישראל "בשופר גדול, כל שטן לא יסתמנו", לא מצא סגולה יותר יפה לבירור הדעות, במה שנוגע לפתרון שאלת-החיים של היהודים, מן השלום.  "הענין היותר נכבד לעבודות הסופרים המקנאים לעמם בתמים הוא, לעורר הלבבות להשתמש בכלי המחזיק ברכה לישראל-השלום", יפה העיר על זה ראובן בריינין"  "שלום! אבל במקום שיש חיים, התקדמות והתפתחות, שם אין שלום, כי אם מלחמה תמידית, התנגשות הכחות והזרמים השונים;  הסופר הרוצה להטיף לאיזו דעה רמה, לאיזה מפעל כביר, להתעוררות, לתנועה, לתחיה, הנה לא יצויר שלא יזיק, גם למרות רצונו וכונתו, להכלי היקר, המחזיק ברכה לישראל.  הסופר הרואה ויודע, כמה קשה מלחמת-הקיום הגשמית והרוחנית בקרב ישראל, כמה רחוקות הנה המפלגות הקיצוניות זו מזו ומה רחבה ועמוקה התהום המפרדת בין בעלי-הנטיות השונים שבאומתנו;  הסופר היודע, כי לא בדברים ומליצות ימָלא ויסָתֵם התהום הזה, - היוכל סופר כזה לעורר הלבבות לשלום?" [xxvi]

השִטחיות היתרה וחוסר-ההתעמקות בענין הנדון, שאנו רואים אצל יל"ג העורך, הביאו אותו לפרקים לכתוב את מאמריו הראשיים שלא ברצינות הראויה, כי אם מתוך טיסה ורפרוף פליטוני, וגם יש אשר בחר לו את דרך החרוז.  כך עשה, למשל, פעם אחת במאמרו הראשי לתשעה-באב...  "כל ימות השנה – כן כתב יל"ג – סבלנו חרפות ומכות, ועיננו היו מצפות ומחכות, ליום זה הקבוע לבכות ולבַכות, לצבות עיננוּ כעיני לֵאה הרכות, ככה יחלנו כלנו זכר ונקבה, גם יונק גם איש שיבה, מתשעה באב זה עד תשעה באב הבא עלינו לטובה.  אכן אז היתה האמונה אזור חלצינו, בשרנו היה נחוש וגיד ברזל ערפֵּנו, ולכן עצרנו כח, ליַחֵל ולבטוח;  אולם עתה, אהה, נשחת האזור ויִרֶף, ולא נשארה בלתי אם קשיותֹהערף;  התעמוד היא לבדה, לפני החרב החדה, מי ידע ידוע, אם לא ברזל ברזל ירוע?  אולי יום אחד בראות בנינו, כי לשוא תבוא דמעתנו, יחדלו מעשות כמעשינו, ויאמרו איש אל רעהו:  קומה ונלכה, אין לנו ישע ב"קינות" ולא חפץ ב"איכה"![xxvii]

אין מן הצורך לאמר, כי מאמר ראשי כזה בעתונות הלועזית, לא היה מעורר אלא גיחוך.

אל החלק הפוּבליציסטי יש ליחס גם את עבודתו הפליטוניסטית של יל"ג.  יל"ג היה אמנם יוצר הפליטון העברי;  יותר נכון יהיה להגיד, כי הוא הכניס ראשונה אל העתונות העברית את השיחה הקלה ואת הפטפוט הנעים.  אבל למדרגה של מלאכת-מחשבת.  כמו שאנו רואים אצל המתוקנים שבהפליטוניסטים האירופיים, לא התרומם מעולם.  "הפליטונים אשר כתב יל"ג בשם הכולל "צלוחית של פליטון" לקוחים היו מחיי היהוּדים של "התחום" ומלאים חדודים חריפים והלצות יהודיות, וִכּוחים ושיחות עם הקורא, התולים ומליצות מכל המינים וגבוב דברים סתם, בלי חוק ומדה ובלי רגש יֹפי.  העֹקץ והדבש, הנשיקה והנשיכה, הלהג והלעג היו כרוכים ומחוברים בכל "צלוחיותיו".  מעלתן היותר גדולה, כי בהן נראה פעמים רבות את יל"ג המוכיח והדובר אמת לעמו ומגיד ליעקב פשעו וחטאתיו בלי כל נשיאת פנים ובלי כל התחכמות יתרה, ובכל מקום שנגלה יל"ג לפנינו כמְיַסר ומוכיח קשה, שם נראתה גם נשמתו היתרה ושם נגלה תוקף כשרונו הספרותי, וחסרונם היותר גדול של הפליטונים היל"גיים, אשר רבים מן הסופרים העברים לקחום להם למופת ולדוגמא לעשות במתכֻנתם, הוא להגם הרב וגבוב הפסוקים זה על גב זה", (בריינין).

אותן שתי התקופות: של מלחמה ושל פשרה, שאנו רואים בעבודתו הפוּבליציסטית של יל"ג, אנחנוּ מוצאים גם בעבודתו הפליטונית.  בפליטוניו בני התקופה הראשונה יצא כגבור לוחם על דעותיו, שהן הן וַודָאִיותיו אשר מהן לא יזוז ועליהן לא יוותר אפילו כחוט השערה.  כך לכל הפחות, אז היה הרֹשֶם.  בתקופה שניה מראשית שנות השמונים ואילך, התחילה מרירוּת נשמתו, היסוד שממנו הוּשתת איש-המלחמה שבו, הולכת ופָגה, וחִצי הסאַטירה שלו הולכים וקֵהים, ולא נשארה בלתי אם הפוּבליציסטיקה השטחית והפושֶרת, שאניה אומרת כלוּם.

כללו של דבר: בתור פוּבליציסטן הוגה דעות מקוריות לא הכניס יל"ג אל אוצר-המחשבות שלו אפילו רעיון חדש אחד;  הוא גם לא העמיק רעיונות ראשונים, אלא חזר עליהם כמו שהם.  אבל הוא עלה על הפוּבליציסטים שקדמוהו בבהירות ההרצאה, בעֹז הסגנון ובחריפות הבִּטוי.  שלָש-אלה, בצירוף כשרון הסאַטירה, שֶיָנקה ברובה מצעצועי-לשון שִמשו תבלין יפה מאד ביורה הפוּבליציסטית שלו ועל פי הרֹב גם כסות עבה על דלות התוכן.

 

III. יל"ג הַפַּיְטָן.

א.

התּקוּפה הרוֹמאנטית.

א. שירי-אהבה.

בזה אנו נגשים לבירור מהות ערכו העיקרי של יל"ג – ערכו בתור פייטן.  וגם פה יש לנו עסק עם יל"ג של שתי תקופות, בהבדל זה, ששירתו, בנִגוד להפוּבליציסטיקה שלו, הגיעה לרום פריחתה דוקא בתקופתה השניה.

יל"ג עצמו מחלק את שיריו לילידי שתי תקופות שונות.  את ההבדל שביניהם הוא מסמן בדברים הללו:  "כשהייתי נער, בחור רואה חזיונות, הייתי ככל בני גילי ובני אומנָתי אומר דברי זמר שאינם לא מעלין ולא מורידין;  וכשבאתי באנשים ונפקחו עיני לראות את בית ישראל כי מגרעות לו סביב, העפלתי לעלות בהר ישראל ולגשת אל הערפל אשר בו הָחתלנו, ואז חלף רוח אחר, רוח נְכֵאה, וינשב בכנורי, ויצאו לי השירים בני התקופה השניה".

דברי יל"ג אלה נתנו מקום למבקרים שונים לחשוב בטעות, כי בתקוּפה השניה הביט על שיריו יצורי התקוּפה הראשונה כעל מעשה-נערות, וזה אות, שבזמנם לא יצאו מקירות לבבו ולפיכך השאירו בו אך רֹשם קלוש.  גם יעקב פיכמן, שכתב את המסה הספרותית היותר מוצלחת על יל"ג, רוצה להוכיח מזה, כי "לא פרחו הציצים המנומרים האלה (הדברים מוסבים על שיריו הרומאנטיים) בגן נפשו הנעול גם בימי אביבם הקצר, ומעולם לא ינקו את יניקתם דרך שרשי-נשמה עמוקים".  אבל הוכחה זו מופרכת לגמרי ע"י שירו "כעלות השחר", אשר שר אותו עם כניסתו אל התקופה השניה ושבו הוא מספר לנו:

בִּנְעוּרַי הִסְכַּנְתִּי לָקוּם מִשְנָתִי

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַשָחַר;

אָז תָּקוּם עִמִי בַת-שִירִי תַּמָּתִי

לֹבֶשֶת עֲדָנִים שַׂלְמַת בַּד צָחַר,

תִּתְרַפֵּק עָלַי:  נִתְרוֹעֲעָה נָשִירָה,

נֶהְגֶה כַּיוֹנִים, הַכִּנוֹר נָעִירָה.

--

וּבְטֶרֶם יָקוּם הַיְקוּם שַחֵר לַטֶּרֶף

וִינַסֵר גַלְגַל חַמָּה בָרָקִיעַ

אַרְעִיש מֵיתְרֵי נִבְלִי, אַרְעִיש לֹא אֶרֶף,

וּזְמִיר עָרִיצִים בַמָּרוֹם אַשְמִיעַ;

קוֹלוֹת אֱלהִים יִתְמַלְטוּ יַעֲלוּ רוֹמָה,

וּכְרוּבִים יִנָשְאוּ וַחֲלוֹמוֹת אֶחֱלוֹמָה.

כמדומה, שאחרי הדברים האלה אם אפשר להסכים עם האומר, כי "גם מעט אהבה וטהַר רגש של געגועים לא שמר יל"ג בלבו" ליצירותיו הפיוטיות בנות התקופה הרומאַנטית, תקוּפת-הנֹער והחלומות שלו.

ליצירותיו הרוֹמאַנטיות בחר לו יל"ג נושאים ביבליים. השפיעה בזה "תקופת-וילנה" הנהדרת, ימי השִבה אל התנ"ך.  "מברלין באה לליטאָ תנועה זו, שעל ידה קבלה ההשכלה הכללית צורה לאומית גמורה:  צורת חבה יתֵרה אל הקנין עברי היותר יקר – אל "ספר-הספרים", שנדחה אז מפני התלמוּד ומפרשיו.  משה בן-מנחם ותלמידיו תרגמו ובארו את התנ"ך לשם השכלה ולשם חדוש הלשון העברית כאחד, ונפתלי הירץ וויזל עשה את חייו של "אדון-הנביאים" נושא לשיר-גבורים גדול.  אז נולדה תשוקה עזה גם בלבותיהם של משכילי-וילנה, מושפעי-ברלין, לשוּב אל התנ"ך ולעשות את תכָניו חֹמר לשירתם.  אד"ם הכהן סובב כל ימיו בתוך תחומי-התנ"ך ונסה – בלא הצלחה יתרה – לשיר על אחדים מגבוריו ("אוריה ובת-שבע").  מיכה יוסף לבנזון בנו, כשהיה בברלין, נתעורר על-ידי זק"ש וצונץ לחבר פואמות היסטוריות עבריות-לאומיות וכתב את "שירי בת-ציון", שבהם שר על שלמה, על יעל וסיסרא, על שמשון.  ואברהם מאַפו, שאף הוא ישב  בוילנה כמה שנים, כבר שקד בימים ההם על שכלולו של הרומאַן הראשון מתקופת בית ראשון, שאינו אלא אפותיאוזה להנביאים ולעבודת-האדמה כאחד.  אד"ם הכהן היה רבו של גורדון ומיכל ומאַפו היו חבריו.  אי-אפשר היה אפוא, שלא יהא גורדון מושפע מהם ומזמנו.  ועל כל ההשפעות הללו נוספה עוד השפעה אחת, ששום משורר של אותו זמן לא נשתחרר ממנה – השפעתו של פרידריך שילֶר.  ביחד עם השכלת ברלין העברית באה ליהוּדי-רוּסיה גם השירה האשכנזית, שמלכה היה אז שילר.  גֶטה עדיין לא היה מובן אז, היינה היא אז עדיין חדש יותר מדאי, ונשאר, אפוא שילר.  האידיאַליות הנשגבה של משורר גדול זה, המוסריות הנעלה, שהטיף לה, וגם – ואולי זהו הדבר החשוב ביותר – מה שהיו בשיריו לא רק "פרחים", כי אם גם "פרי" – רעיונות פילוֹסוֹפיים-פיוטיים נעלים, שנתגלמו בשיטה פילוֹסוֹפית-אֶסתיטית שלֵמה – כל אלה לקחו שבי את לבותיהם של המשוררים העברים הצנועים ו"המעיינים"של אותו זמן.  וגם גורדון היה בתוכם".  (קלוֹזנר).

יצירתו הרומאַנטית הראשונה של יל"ג היתה "אהבת דוד ומיכל".  תוכן שיר-העלילה הזה לקוח מכתבי הקדש.  שם מסופר בקצרה, כי מיכל בת המלך שאול אהבה את דוד, שנלקח מאחרי עדרי-הצאן אל בית-המלכוּת בתחלה בתור גבור מנצח גלית הפלשתי, ואחרי-כן בתור מנגן-בכנור מצֻין, שהשכיל בנֹעם מנגינותיו לגָרש את הרוח הרעה, אשר בִעתה לפרקים את שאוּל.  והנה התהפכוּ מסבות ושאוּל נעשה אויב לדוד ויחפוץ להמיתו.  כשנס דוד מפני שאוּל הרודף אחריו, נִתנה מיכל לפלטי בן ליש.  כשוב דוד ויהי למלך על ישראל תחת שאוּל, חזרה מיכל בית מאהביה, אבל היא כבר נבאשה בעיניו.  בודדה וגלמודה נשארה מיכל, ותבלה את שארית ימיה ביגון תחת אותו העץ, אשר בימי נעוריה ואָשרה, בהיותה שכּורה מרגשות האהבה, נשבעה שם ראשונה לדוד שבועת אהבת-אמונים, אשר לא תופר לנצח.

העִבוד החיצוני של הפואֶמה הוא מגהץ ומלֻטָש מעשה ידי-אֳמָן.  הלשון – ביבלאית טהורה, ויִפעה לה ונוגה;  הסגנון קל ושוטף, בהיר ומדויק, אף כי "אין בו אותם הגונים הבהירים והצבעים המבריקים ואפני-הבטוי המלאים עֹז הרגש הסוער, שיש בסגנונו של מיכ"ל".

הריני להרצות בזה דעות אחדים מטובי מבקרינו על טיבה של היצירה הנזכרת.

"אהבת דוד ומיכל" היא פריה של השפעה כפולה:  של שילר ושל אד"ם הכהן;  השפעה זו היתה גם לרעה:  היא עשתה את המשורר לחקרן ולדברן ולמתפלסף.  המשורר נכנס לתוך המאורעות, מתערב במעשיהם ובהרגשותיהם של גבוריו, ואף בשיחותיהם.  ומפני-כן יש ב"אהבת דוד ומיכל" אריכות יתרה ואין בה בהירות ופראַגמתיות.  המעשים שבה מתגלמים יותר על-פי פּרוֹגראמה לקוחה מספרי-שמוּאל וממזמורי-תהלים משהם באים מתוך הכרח פנימי והשתלשלות טבעית.  ו"חוסר דם" יש בפואֶמה זו:  חדְגוניוּת ידועה והעדר סערות-הנפש וּמריצות-הפעולה.  אבל לעוּמת זה כבר יש בה אותו ה"נשגב", שראינוהו בתור אחד מגילוייו של "הפתוס הקדוש".  יש בה צניעות פיוטית, שבסבתה בלבד משתוקק הייתי, שלא יהיו צעיר וצעירה עבריים, שלא יקראוה.  ויש בה חגיגות נעלה, מעין הדרת-קדש, שהיא פועלת על הלב גם כיום הזה, לאחר שנתרחקנוּ מכל צורתה של פואֶמה זו וּמלשונה המליצית ואף מכל אותה ההשקפה הישנה על ספורי-התנ"ך, ובפרט על ספר-תהלים, שהונחה ביסודה". (קלוזנר).

"אהבת דוד ומיכל", יצירתו הראשונה הגדולה של גורדון, נוצרה כולה תחת השפעת אד"ם ומיכ"ל מצד אחד ושילר מצד שני.  החקרנות הנוראה, מַּכַּת התקוּפה מימי "שירי-תפארת", אשר ממנה לא נִקה לפעמים גם מיכ"ל, מיַבֶּשֶת פה בחרבוני רוחה את כל נטף של שירה.  לא לחנם הקדיש גרדון את "אהבת דוד ומיכל" לאד"ם הכהן.  היא כולה נכתבה ברוחו, ברוח כל אותה הסביבה הוילנאית, אשר לא ידעה מה זאת שירה בלא התפלספות, בלא התחכמות נצחית.  לפי אותה הסכֵימה, שלבנזון הזקן משורר על החמלה ועל הדעת ועל המות, גרדון משורר על האהבה ועל הקנאה, על האושר ועל ההשגחה.  בראש כל פרק הוּא עומד ומטיף את אמרותיו על פעולות גבוריו, ובשטף דבריו יפשיט מכֹל נפש וּמכל מעשה את עצמיותם, שהיא נשמת כל שירה.  בכּל הוּא רואה רק את הכלליות – את המדה הנצחית.  אל נא תבקשוּ פה את תכונות שאוּל, דוד וּמיכל, - גבורי הפואמה.  בדוד עוד יש שרטוטי-אופי אחדים.  מיכל היא כולה הפשטה – סמל של אהבה;  מלבד דברי-אהבה לא תשמעו מפיה אף הגה אחד.  שאוּל הוּא לגמרי מטוּשטש.  אנחנוּ רואים אותו בקנאתו, בירידתו, ולבסוף – בשארית הגבורה אשר התפעמה בו ברגע האחרון על הרי-גלבוע, ובין כל אותם מצבי-הנפש אין מעבר טבעי, אין קשר פנימי.  פסיכולוג גרוע אמנם נשאר גרדון לעולם, אך ב"אהבת דוד וּמיכל" אין גם תכונות אלימנטַריות". (פיכמן).

"הרבה עשה יל"ג בפואמה הזאת (הדברים מכוונים ל"אהבת דוד ומיכל") כמתכנתו של אביו ואדוניו (מוסב לאד"ם הכהן).  ההתפלספות "המתנגדית", לצורך ושלא לצורך, על הקנאה ועל ההצלחה ועל התקוה ועל כל יתר הדברים הכוללים והשמות המפשטים, שסופם הברה קמוצה עם ה"א, וביחוד על האהבה שהיא "מתת אל חי לא לגוית גבר, כי אם ללבבו לנפש ורוח" (דברי מיכל בת שאול!);  בריטוריקה היבֵשה, השאולה, כי "הרוּח לא ידע חלוף וחוק וחמת יד עוצרת", ובכלל כל הקונצפציה הילדותית של השיר עם מזמורי התהלים על כל צרה שלא תבוא, עם תאור תכונתו של שאול ודוד, על פי המסופר בשמוּאל, שהוא היה, פשוט, "תם" ו"צער בעלי-חיים", אשר "לא ידע מרצח הִשָמֵר".  ואף-על-פי-כן לא נצדק אם לא נראה, שגם בתקוּפת השירה הזאת של יל"ג, התקוּפה הראשונה שלו והרחוקה מאתנו ומטעמנוּ  יוֹתר מיובל שנים, שגם בה מתנכר ומתראה המשורר המחדש הגדול לעתיד.  כבר בה עומד הוּא משכמו ומעלה גבוה על בני גילו המשוררים המתחילים". (ברנר).

ראוי להעיר, כי בשעה שברנר כבר רואה ב"אהבת דוד ומיכל" את "המשורר המחדש הגדול לעתיד", סובר פיכמן כי "מלבד איזו שרטוטים אֶנֶרגיים של הלשון אין עוד להכיר כאן את כחו של גורדון, את שר-התקוּפה.  זהו כּמעט רק חִקוי". אך בכלל מוצא גם פיכמן, כי "ביסודות בודדים של יצירה זו נקלטו בכל  זאת איזו כחות חדשים, איזה רצון להרחיב, לשכלל".

לִקויה העיקרי של "אהבת דוד וּמיכל" הוא – שפעת הדברים, הבאים שלא מן הענין, הדרשנות הנגררת אחרי הציוּר כסֶרח העודף, הרצאת המוסר היוצא מן המעשים והעובדות.  ופלא הוּא לראות, כי באותה עת עצמה כותב יל"ג במכתב להזקן כדברים האלה: "ראשית חטאת היא לך, כי לא תוּכל לעצור בעד שפתיך המהירות בעט סופר מהיר ותנוח פרץ רחב לדבריך לזרום ולשטוף כנחל איתן!  ואף כי טובים המה וּנכוחים מאד מאד וכל הגיוניך נאהבים ונעימים ויבואוּ כמים מתוּקים בקרב קוראם וכשמן בעצמותיו, בכל זאת יפרצוּ לפעמים חק נִתן להם.  כי גם בנהרי נחלי דבש וחמאה נטבע בבואם עד נפש, וּמה גם במשל, אשר הקצור נשמת אפו, ובשטוף הספוּר ההגדיי כזרם מים שטוף ועבור – וצלל הרעיון הטוב והמוסר הטמון בקרבו כמים אדירים.  דמיון המשל לחרב חדה גמֶד ארכה אשר תך בתנוּפה אחת ותחדור בקרב איש ולב עמוק, ורוב דברים יקלקלוּ פניהו וקהה הברזל, וגם השיר ישנא מטבעו להג הרבה".  מכאן אנו למֵדים, כי כבר ידע יל"ג בעת ההיא את סוד היצירה – הצמצום והמועט המחזק את המרובה, ואף-על-פי-כן נכשל בדבר.  אכן אין אדם רואה נגעי-עצמו...

קרובה ברוחה ל"אהבת דוד וּמיכל", אבל מצוינת ממנה בהרבה מעלות טובות, היא הפואמה המקראית של יל"ג "אסנת בת פוטיפרע". פואמה זו חיה כֻלה בשפתה הנפלאה, השוטפת, בציוריה הבולטים, הנאמנים, בפרקיה הקצרים והמחוטבים.  בה כבר למד יל"ג הרבה גם אל דרכי משוררי-אירופה היותר מתוקנים;  דעתו וידיעותיו מרובות והמכחול שבידו יִנָטה על הבד לכל אשר יחפוץ ובבטיחות מיוחדת.

"יותר שלמה וגם יותר חדשה ברוחה וּבצורתה – אומר קלוזנר – היא "אסנת בת פוטיפרע".  בהשמטות קלות אחדות (דברי המשורר, שאין להם מקום באֶפיקה) היא עד היום אחת מן הפואמות העבריות היותר נאות.  הציורים שבה (למשל הציור הנחמד, איך אסנת הקטנה רודפת אחרי העופֶר, שֶשִחֵת את תלמיה, ציור הגן של פוטיפר, הציור הנזכר של מקום ממכר-העבדים ועוד), הנתוח הפסיכולוגי של רגשות זוליכה, שתאותה מתגברת יותר שהיא מרגשת, שעוד מעט ו"יומה", יומה של יפהפיה, יפנה לעבור, תומתה של אסנת והמלחמה הפנימית שבין אמונתה באמה ואמונתה באהובה, - כל אלה הם מעשי ידי-אמן".

פיכמן מוצא את תמוּנתו של יוסף, העבד המלומד, הנושא בלבבו את החלום על-דבר עטרת מלך ואת אהבתו הענוגה לבת אדוניו, יותר מוצלחת מתמונתה של אסנת.  "לצייר את הרוך שבנערה ואת אהבתה באִבה – לזה לא היה יל"ג מעולם אמן גדול".  אך תחת זאת השכיל לציין את מבוכת לבה בשנים, שלשה חרוזים יפים, אשר שם בפיה:

אֵלֵי מִצְרַיִם מִסָּבִיב עִוְּדֻנִּי,

בִּקְרָב לִבִּי כִּי עָז אָנָּא תִּמְכוּנִי!

מָה הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר תֹּאכְלֵנִי?

בצבעים בהירים למדי מצֻיֶרת זוליכה אשת פוטיפר, אשר אֵש אהבתה תאכל אותה עד היסוד בה.  "אנו רואים אותה בבגרות גופה, בכּורֵי האשה, אשר אין היסוד האביבי מאפיל עוד עליה, וצמאון האהבה יביט אלינוּ גלוי, כפרי-הקיץ הבָּשֵל, המאדים מעל האילן":

מִתְּכֵלֶת עֵינֶיהָ עוֹד תַּבִּיט תּוֹחֶלֶת,

עוֹד עֶדְנַת הַבָּשָׂר תַעֲנוּג שׁוֹאֶלֶת,

וּשְׂפָתַיִם דּוֹלְקִים לִנְשׁוֹק יִקְרָאוּ;

עוֹד בִּיקוֹד לֶחֱיָהּ אֵשׁ אַהֲבָה קוֹדָחַת,

וּבְמִגְדְּלוֹת שָׁדֶיהָ תַּאֲוָה נִסְתֶּרֶת

תַּעֲרוֹג לִמְשׂוֹשׂ חַיִּים עֹנֶג וָנָחַת.

יפה מאד הוא גם ציור היפהפיה, שבעודה רק בחצי ימיה כבר חלה בה יד הזמן להשחית את הוד יפיה וּלהשאיר לה רק את אש התאוה, האוֹכלת אותה מנפש עד בשר;

... הֲזֹאת הִיא זֻלֵּיכָה מִימֵי קֶדֶם?

אֵי שִׁנֵּי הַשּׁן וּלְחָיֵי הָאֹדֶם?

שׁוֹשַׁנַּת הַפָּנִים חָוְרָה נָבֵלָה,

גַּם עֶדְנַת הַבָּשָׂר צָמְקָה קָמֵלָה;

רַק אֵשׁ זָרָה תֹּאכַל מִבְּנוֹת עֵינֶיהָ

תָּפִיץ אוֹר קִפָּאוֹן עַל לִבְנַת פָּנֶיהָ –

אֵשׁ תַּאֲוָה נוֹאָשָׁה, אֵשׁ תִּקְוָה כּוֹזֶבֶת,

אֵשׁ חֵשֶׁק לֹא נִמְלָא, אֵשׁ אִשָּׁה אֹהֶבֶת.

איזו מבקרים עוררו שאֵלה: אם היה יל"ג משורר האהבה?  ופתרו אותה בשלילה גמורה.  ראוּבן בריינין, ראש-השוללים, מבאר את הדבר באוֹפן זה:  את פצעי האהבה וּנשיקוֹתיה בכל אלפי חליפותיהם אפשר לדעת לא מפי ספרי שירה של אחרים, כי אם מתוך חייהם עצמם.  "יל"ג, ככל המשוררים והסופרים העברים מדור העבר, לא גודל בחברת נשים, לא בא בסודן ולא חזר אחריהן.  משוררנוּ כותב בשנת תר"ל לאחד ממכיריו...  "בעון עריות לא נצטינתי מעודי...  בעברה זו לא נכשלתי בה ולא נגררתי אחריה גם בימי בחרותי ושחרותי ואף כי עתה".  עד כמה שיודעים אנחנוּ ממכתביו של המשורר הנדפסים וכן מיתר התעודות והמאמרים שנתפרסמו על-דבר חייו, לא ידע את האהבה לא בתענוגיה ולא במכאוביה, לא בבחרותו ולא בימי עמידתו.  המשורר מספר על נפשו:...  במלאת לי י"ג שנה סימתי הבבות ודרשתי בהם לפני הקרואים ואחד מהם נתן עיניו בי ונעשיתי – חתן לבתו"...  אמנם עוד באותה שנה הוציאו את שכמו מסבל זה, אך כל ימי חייו היה עליו ללחום מלחמת קיומו הגשמי והרוחני, והמלחמה היתה קשה וכבֵדה עד מאד, ועתות הפנאי הקדיש לתורה וּלחכמה.  הזקנה קפצה על המשורר קודם זמנה.  בהיותו בן ל"ח יכתוב לאחד מרעיו:  "...  ובעת אשר רבים נהנין מזיו החיים וריב עצמיהם איתן, אני חלש ורפה-כח כגבר אין איל".

בריינין חוקר לדעת עד היכן הגיע כֹּחו הפיוטי של יל"ג להגשים את ה"עלמוּת הנצחית", והוא מתעכב על האשה האדיאלית האחת והמיוחדה הנמצאת בכל שיריו, היא חנה שלו.

"בקראנו את השיר "חנה" הננוּ שומעים רק קול דברים וכל תמוּנה אין אנוּ רואים.  חנה איננה נפש חי;  היא לא נבראת, כי אם עשויה על-פי רשימת-סממנים ידועה.  יל"ג מספר את מעלות חנה.  אני מדַיק בלשוני ואומר מספר, כי הוּא איננוּ מצַיר את חִנָה ויפיה, כי אם מונה את שבחיה.  משוררנוּ זה, ככל משוררי בניֹשם, יתפעל ויתרגש ביחוּד מעיני אהובתו.  נקרא נא את כח חרוזיו, שהקדש לעיני חנה.

כִּי מָה אוֹר כּוֹכָבִים, שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ

מוּל אוֹר עַפְעַפַּיִךְ עֵת חֵן תַּשְׁקִיפִי?

--

וּכְאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים אוֹר עֵינָיִךְ

--

מַבָּטֵךְ – אוֹצַר כָּל חֶמְדָּה וָחֵפֶץ –

יַבְקִיעוּ לָךְ מַהֵר קִירוֹת לֵב גֶּבֶר

מִמֵּאָה תּוֹתָח, כָּרִים וּכְלֵי נֶפֶץ.

כָּל מָגֵן לֹא יַעֲמֹד מוּל חֵץ עֵינָיִךְ.

אחרי כל החרוזים האלה, אין אנחנוּ יודעים מה צבען של עיני חנה, השחורות הן או מראה תכלת או גַוָן אחר להן;  אין אנחנוּ יודעים הגדולות או קטנות הן העינים וּמה גבותיהן, שמורותיהן וּבבותיהן? "כאור שבעת הימים אור עיניה".  היודעים אנחנוּ מה טיבו של אור זה ומה מראהוּ?  המשורר מבטיחנוּ, כי "מבט חנה יבקיע לה מהר קירות לב גבר ממאה תותח כרים וּכלי נפץ".  הנה מלבד שהדמיון הזה ישן נושן, אין המשורר, אשר "אישיותו" מוצקת מתאר את הרושם והפעולה, שיעשוּ עיני אהובתו על אחרים, כי אם עליו עצמו, על נפשם וּלבבו.  פעולת עיני האשה על הגברים איננה כפעולת זרם חשמלי חזק, אשר הכל מזדזעים מתקפו, כי אם כל איש ואיש מתפעל מעינים אחרות, הכל לפי טבע האיש, מושגיו ביופי ועצמותיו המיוחדת.

המשורר אומר:

הִנֵּה נַחַת גַּן אֵל נַחַת פָּנָיִךְ.

ציור אחר לא נתן לנו מפני חנה שלו.  הנוכל לשאת בנפשנוּ את פני חנה גם אחרי, שהגיד לנוּ המשורר, כי נחת פניה כנחת גן אל?  הלאה:

כַּתָּמָר כִּי יִשְׂגֶּה רוֹמָה תֵּלֵכִי.

דמיון זה מורגל בפי המשוררים העברים משנות דור ודור ואיננוּ מציין עוד כל הליכה פרטית.

בַּעֲרוּץ יקְהַת לֶחְיֵךְ, עֵת כִּי תִשְׂחָקִי,

יָרַד הַנֹּעַם לִשְׁכּוֹן מִשָּׁמָיִם.

אין אני מוצא בחרוזים אלה כל ציור בהיר למראה פניה וּליפים המיוחד בעת שחקה.

חנה זו היא בלי כל צוּרה מיוחדת, בלי כל עצמות.  לכל משורר אמתי יש אידיאל מיוחד ביפי הגוף וּלנגדו מכֻון אידיאלו ביפיּ-הרוח.  המשורר מציין ומטעים קו מיוחד ביפיה הגופני והרוחני של אהובת-נפשו, אותו הקו המבדיל אותה מאחרות דומות לה בהרבה דברים.   וּמה אנוּ רואים בחַנה של משוררינוּ?  מעלותיה ויחרונותיה הם כוללים, אשר נוכל ליחסם לכל יפהפיה תומת-הלב.  הסימנים, שהוּא נותן בה הם יותר מטושטשים, יותר כוללים מהסימנים שכותבים תעודת-המסע, גם אם יוסיפו:  "סימנים מיוחדים אין".  גם האדם הפשוט, שאיננוּ חכם חרשים, תופס בידיעה ברוּרה או בלתי ברוּרה את הקוים  והשרטוטים המיוחדים בפני איש, המבדילים אותו מאלפי אנשים דומים לו.  הצַיָר, אם הוּא חכם-חרשים, והמשורר האמתי תופסים, תפיסה עמוקה וּגמורה, גם אותם הקוים הדקים מן הדקים שבפני איש ובתכונתו הרוחנית, אשר יֵעָלמו מעיני הרואה המצוי.  את הקוים הדקים האלה לא ידע יל"ג לתפוס וּלציירם.

המשורר אומר אל חנה אהובתו האידילית:

עֵת עֵינַי רִאשׁוֹנָה אֹתָךְ חָזָיוּ

נָפַל מֵעָלֵימוֹ מָסַךְ הָאֹפֶל

המשורר מספר הלאה בשבחה, אבל לא יַראה לנוּ את היחס אשר ביניהם, היחס אשר בין שתי נפשות חיות אוהבות, שואפות וכמֵהות זוּ לזוּ.  חנה זו היא כל-כך כללית, מפשטת ואצולה, כל-כך רחוקה וערפלית, עד שאין בינה וּבין המשורר גם אותה הקרבה הנפשית, שיש בין הצַיָר וּבין האבטיח או הצנון שתֵּאר על הבד".

גם פיכמן קורא:  "לא, גרדון לא היה משורר האהבה!  הוּא לא היה אותו ה"גוש הקל" אשר "ינָשא השמימה" בכח האהבה"...  אבל אין פיכמן מוציא גזר-דין כל-כך קשה על השיר "חנה", והוּא אומר:  בשיר-האהבה היחידי שלו "חנה" לא מצא בטוי נאמן, בטוי עצמי לרוך הנוער החם, לרחמי-העולמים הטהורים – לכל אותה הֶמית-הדם הצוהלת, אשר תפתח לפני האדם בראשונה את שערי השמים והארץ כאחד".  לעוּמתם מוצא קלוזנר, כי "שיר האהבה "חנה" נקרא עד היום בעונג", אלא שהוּא מוסיף על זה תוך כדי דבור:  "אעפ"י שיש מקום לחשוד, שפרי קריאה הוּא ולא פרי הרגשה".  אוּלם האפשר לסכים עם בריינין, כי שירת-האהבה משמשת אבן בוחן ליכלת פיוטית בכלל" –

יפה העיר ברנר באותו ענין:  "בעלי התביעות "הגדולות" חושבים, כי משורר הוּא דוקא ורק זה האיש, הנאנח במתיקות על מסתרי יצרי היצור הפלאי הזה, ששמו אשה;  ומכין שיל"ג לא הפליא לעשות בכמו אלה, אינו משורר.  משל למה הדבר דומה?  לקוראת המונית זו, המאמינה בתום ובטפשות לִבה, שפייטן הוּא רק זה, שפניו חורים כשלג ומחלפות-ראשו ארוכות ועיניו שחורות וּבוערות כגחלי-אש, ואם שלש-אלה חו"ש אין לו, ויצא לגבי דידה מסוג הפייטנים!  באי כח הדור החדש והטעם החדש אינם יכולים כלל לשוות בנפשם, שכשם שיל"ג היה יכול להיות משורר נערץ גם למרות  זה שתסרקתו מהלכו וּמלבושיו, כפי שהעיד עליו בעל "הזכרונות והמחשבות" ב"שלח" שנה ראשונה [xxviii] לא היו כנהוג אצל משוריי-אירופה הישנים והחדשים, כך יכול היה לדעת מלהט הרגש השירי וכל מעמקיו, אם כי לא היה "בעל מקצוע" בדברי בנות-חוה וחידותן ולא עגב על "הנאוות" מדילסברג ומשאר מקומות.  האנשים האלה אינם משערים כלל, שיכול אדם להיות משורר גדול אף כשאיננו משורר הארוטיקה, או אף כשאינו מחיה נשמות לפגרים מתים של הטבע, אלא לבו נתון בעיקר להעיקר בשבילנוּ בטבע:  לחי ולמדבר, וליחוסים שבין אדם לחברו".

 

ב. שירי-הטבע.

בשירי-הטבע לא היה כחו של יל"ג יפה.  בשיריו האחדים מסוג זה אין אנחנוּ מוצאים ליריוּת של פייטן, המרגיש את אשר הוּא מוציא מעטו.  ציורי-הטבע שלו נתונים עם זה במסגרת התאורים שבכתבי-הקדש, וכבלי לשון אלה מפחיתים את אמתתם.  בשירו "הערב", למשל הוא מביא את החִדוש הבִלשני הזה:

עַל כֵּן לַזְּמָן הַהוּא עֶרֶב קָרָאוּ,

כִּי עָרֵב הוּא לַגֵּו, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ

אבל אין הדברים הריטורים הללוּ אומרים ללב כלוּם.

אף-על-פי-כן טעות היא לחשוב, כי לא נתפעל יל"ג ממראות-הטבע, וכי דברי-ההשתפכות שלו על האביב ועל השמש ועל הפרחים לא נאמרו אלא מן השפה ולחוץ.  דבר זה מוכחש על-ידי הרבה מקומות משיריו.  מה יפה הוא, למשל, ציור זה של שקיעת-החמה בפואמה שלו "אסנת בת פוטיפרע":

רוּחַ צַח חֲרִישִׁית שִׁפְּרָה שָׁמָיִם,

הַשֶּמֶשׁ יָרַד אֶל נִבְכֵי הַמָּיִם:

קַעֲרַת סַפִּיר הֲפוּכָה עַל פָּנֶיהָ,

תַּפּוּחַ זָהָב נָפַל מִשּׁוּלֶיהָ.

וּבְקַרְקַע הַקְּעָרָה בִּרְקִיעַ טֹהַר

מִתְנוֹסְסוֹת וּמְשֻׁבָּצוֹת אַבְנֵי זֹהַר:

אוֹתוֹת זָהָב הֵנָּה פּוֹרְחוֹת בָּרוּחַ,

מִכְתַּב אֱלֹהִים חָרוּת עַל הַלּוּחַ.

או אותה תמוּנה בפשטות פיוטית כזו:

הֲבִנְהָרִים, שֶמֶש, חָרָה אַפֶּךָ

כִּי אֶת מוֹסְדֵימוֹ תַּצִית בִּרְשָפֶיךָ

וַיַעַל עַמוּד הָאֵש הַשָמַיְמָה?

כי נמצאוּ ביל"ג נימים ליריים – על זה מעידה ביחוד הפואמה שלו "דוד וברזלי".  בפואמה זו מקביל הפייטן את חיי המלך בכרכים המלֵאים תֻשאות רב לעוּמת חיי הרועה בכפר השָלֵו והבטוח.  את הפואמה הזאת, שהיא אחת מיצירותיו הראשונות, כתב יל"ג, כנראה, תחת השפעת התשוקה, שהתעוררה בימים ההם, ימי יסוד מושבות ליהוּדים ברוּסיה, בקרב המשכילים לחיי השדה והכפרים.  על כן אנו מוצאים בשיר הזה הרבה רגש אמתי היוצא מן הלב.

יל"ג מצייר את ברזלי, בעל-האחוזות העשיר בגלעד, שבחל בתשֻאות קריה והמונה וכל חמֻדותיה ויבחר להתבודד כל ימי-חייו בסֻכת-שדה ולרעות את צאנו.  יודע ברזלי,

כִּי פּוֹרְטֵי הַנְּבָלִים בַּלָּאט יִבְכָּיוּ

וּבְבָתֵּי מִדּוֹת יִשְׁכֹּן גַּם רֹב שָׁבֶר;

עַל עַפְרוֹת זָהָב נַחֲלֵי דִמְעָה נִטָּיוּ,

גַּם עֵקֶב כָּל תַּאֲוָה זָרָא וָקָבֶר.

--

וַיַּרְא מִשְׁכָּן לוֹ פֹּה בִּדְמִי הַיָּעַר,

הַרְחֵק וּמוּזָר מִתְּשֻׁאוֹת הֶחָלֶד;

שָׁם יָשׁוּב הַיָּשִׁישׁ לִחְיוֹת כַּנָּעַר

וּבֶן הַשְּׁמוֹנִים יִתַעַנֵּג כַּיָּלֶד.

שָׁם אֵין לוֹ כָּל הוֹד אַךְ אֵין לוֹ כָּל נֹהַּ,

עַרְשׂוֹ רַעֲנָנָה וּכְסוּתוֹ שָׁמָיִם;

כּוֹכְבֵי אוֹר נֵרוֹתָיו בִּמְנוֹרַת אֱלֹהַּ

וּרְאִי הַפָּנִים לוֹ אוּבַל הַמָּיִם.

רִנְנַת צִפֳּרֵי לַיִל לוֹ קוֹל הַנֵּבֶל,

מַשַּׁק הַסְּבָכִים עוּגָב וּמְצִלְתָּיִם;

כי להצלחת בני הכרך אין בסיס איתן בחיים וכי כל חמֻדותיהם מהבל המה יחד – על זה עמד ברזלי בשעה שהמלך דוד, בברחו מפני אבשלום בנו, בא אליו מַחנָימה.  ברזלי נהל את המלך וחילו בלחם, וכשנֻצחו אבשלום והקושרים העוזרים על ידו ודוד חפץ לשלם לברזלי כגמולו ויזמינהו ללכת אתו אליו ירושלימה באמרו:

שָׁם אוֹתְךָ אֲכַלְכֵּל אֶגְמֹל חַסְדֶּךָ,

כָּל כָּבוֹד וָעֹנֶג יַחַד נַחֲלֹקָה;

עַמִּי עַמְּךָ, עֲבָדַי עֲבָדֶיךָ,

חֻקִּים צַדִּיקִים לוֹ יַחַד נַחֹקָּה.

 

תַּחַת שָׂדְךָ זֶה תַּחַז גִּנַּת חֶמֶד,

וּדְבִיר הַמְּלוּכָה תַּחַת רֶפֶת עֵדֶר;

צָבָא רָב וַחֲלִיפוֹת תַּחַת הַצֶּמֶד,

בִּמְקוֹם מַקֵּל רֹעֶה שַׁרְבִיט וָהֶדֶר.

 

לֹא עוֹד תַּצִּיב דָּרְבָן, לֹא תִּתְמֹךְ פָּלֶךְ,

רִאשׁוֹן תִּהְיֶה לִי אַתָּה אֶל מִשְׁמָעַת.

קוּמָה וּלְכָה אִתִּי!" – קָרָא הַמֶּלֶךְ

וַיְחַבֵּק לַשָּׂב וּבְעַיִן דּוֹמָעַת.

אבל ברזלי לא חפץ בחסדי המלך, כי טובו בעיניו שדותיו וכרמיו ועדרי-צאנו מכל סגולות-מלכים, והוּא השמיע למלך את האמת, אשר קנה לו מפי הנסיון:

הֲלֹא טוֹב מִסְכֵּנוּת וּמְנוּחָה רֶגַע

מֵאוֹצָרוֹת עִם צָרוֹת מִכָּל עֵבֶר.

דברי-הישיש עוררו הרהורי-יגון בלב המלך הנפעם, שנתפכח רגע משכרון שלטונו וירא את הדברים כמו שהם:

וּשְׁנֵימוֹ עוֹד נִצְּבוּ בִּדְמִי הַלָּיִל

כִּנְצִיבֵי שַׁיִשׁ יַד אֳמָן הֶעֱמִידָה,

וַיָּפָג לֵב דָּוִד, לֹא עָצַר חַיִל,

וּדְמָעוֹת כַּנַּחַל עֵינוֹ הוֹרִידָה.

ובתוך כך עברוּ שלוחי-ישראל את הירדן להשיב את המלך ירושלימה:

וּבֵין כֹּה וָכֹה הַדְּמָמָה הִפְרִיעוּ

תּוֹפְשֵׂי הַמָּשׁוֹט בַּמַּיִם יַחְתּוֹרוּ:

גַּם קוֹל עַל הַמַּיִם עַם רָב הִשְׁמִיעוּ,

גַּם דָּוִד גַּם רֵעוֹ מִשְּׁנָת נֵעוֹרוּ.

הָעֲבָרָה נִגָּשָׁה אֶל זֶה הָעֵבֶר

וּמְלֵאֲתִי רֹב אָדָם וּכְלִילַת הֶדֶר –

וַיֵּלֶךְ דָּוִד לִמְלוֹךְ עַל עַם עֵבֶר,

וַיֵּלֶךְ בַּרְזִלַּי לִרְעוֹת הָעֵדֶר.

"לידי שלמות גמורה – כך כותב קלוזנר – הגיע גורדון הצעיר ביצירתו היותר מוקדמת דוקא – ב"דוד וּברזלי".  אין זו פואמה, אלא אידיליה, ואחת מן האידיליות היותר נחמדות.  איזה תום ילדותי, שהוּא כל-כך מתאים לתקוּפה הרחוקה ההיא, ואיזו שַלוה עליונה, שהיא כל-כך מתאֶמת לכפר הבודד והרחוק ממרכזי-התרבוּת, שפוכים על פני כולה.  וטראַגיקה שוקטת היא מלֵאה, שנתמזגו בה סוד-המות והבחילה בחרש המצופה כסף, שקורין לה "קוּלטוּרה", שקורין לה תשואות-קריה ותענוגי-החיים...  כשהייתי בארץ-ישראל (בשנת תרע"ב) שמעתי בבית-ספר ירושלמי אחד את המורה העברי קורא ומטעים אידיליה זו לפני תלמידיו ילידי-הארץ, ואז אך אז הרגשתי אותה כראוי.  אין בה אף קו אחד גס, אף רִשום אחד מיותר.  הכל מתאים לתוכן ולרוּח הארץ כאחד.  אילמלא כתב גורדון אלא אידיליה זו בלבד, אי-אפשר היה עוד לגזול ממנוּ את השם "אמָן". [xxix]

"היצירה האחת – אומר פיכמן – אשר בה תפס גרדון את הריטמוס השוקט של נוף-שדה, היא האידיליה "דוד וברזלי", אשר מלבד חזיונות מאַפו היא היחידה בהתקוּפה בחמדת סגנונה ובתום מליה וציוריה.  זאת היא, כמדומני, היצירה האחת בכל שירת גרדון, אשר בה השיג את המנוחה, - ברכת אלהים הראשונה בכל יצירה ובכל אמנות.  יש בה מתום הנוער ומחכמת זקנים, כל זה אשר יציין תמיד את השירה הנאמנה.  גם היא כולה נכתבה ברוּח הזמן ובסגנונו.  אין לנוּ לבקש גם פה שרטוטי-ציור חריפים, קלים וצבעים קולעים אל המטרה.  אנו רק מרגישים את נֹגַה הערב, את בטחון הזקנה, את ברכת העבודה – את כל המנוּחה הבהירה, העוטרת את חיי הישרים.  בשקיעת-היום הנהדרה כמו נסתמלה גם שקיעת-חייו הבהירה של ברזלי.

וּכְבָר אֲבִיב חַיָּיו פָּנָה הָעֹרֶף,

לֹא יָקוּם פַּעֲמַיִם אַחֲרֵי הֵאָסֶף!

פיכמן מוצא בהפואמה "דוד וּברזלי" את השפעת הספר "אהבת-ציון", שיצא בימים ההם.  "אין ספק שיצירת מאַפו השפיעה אז הרבה על גרדון, שהעריץ תמיד את מאַפוּ.  אנוּ שמועים פה את הֵד דברי סִתרי על האושר והיושר שבחיי שדה, על "פורטי הנבלים" אשר "בלאט יבכיו" ועל "רפת העדר" אשר תהיה "כמו היכל עֹנֶג" ליושבי-הכפרים.  אך זה היה, כאמור, גם סגנון התקוּפה – נחלת ר' משה חיים לוצאטו והבאים אחריו.  זה היה תור הילדות לספרותנוּ החדשה, בטרם יכו עליה הרוחות הקרות.  זה היה תור הילדות הבהירה גם לגרדון, בטרם יפיל את עצמו לתוך גלי החיים הכבֵדים" [xxx]

על תקוּפת-הנוער של יל"ג, עד כמה שהיא מוצאת לה הֵד ביצירותיו הראשונות ועל יחוסו אל מראות-הטבע, מביע פיכמן את הרעיונות היפים הללוּ:

"זה היה לפני ימים רבים, רבים.  המשורר לא ידע עוד את החיים ואת צערם ואת נַוְלוּתָם.  האביב היה בחייו ואמוּנת האביב בתקוּפתו.  עם רעו המשורר, עם מיכה יוסף, אשר לו שמר את אהבת נעוריו בכל ימי חייו, הוּא מתהלך בסביבות וילנה היפות, במקום שיערות-האורן האפֵלים על שפת הוויליה הטובה מסתירים אותם מן הפרוזה שבחיים.  שמה יחלום את חלומותיו וקרא את שירי שילר בקול, וכשוּבו הביתה והיה כשב מחג גדול ונהדר, "חג לאדוני", אשר ה"קרואים הם כל באי-עולם".  חג קצר ועליז הם לו עוד החיים.  הטבע פתחה את אסמה הטוב ב"חיק כל עמק, על ברכי כל גבע" – כל העולם עוד מלא שֶפַע ה'.  ושר אז העלם על האביב ועל השמש ועל הפרחים ובקש גם הוּא להיות "פרח בתבל פורחת", ובבטחון נעורים ושקט זקנים ישא גם על המות את אמרתו המאירה:

כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיִל מָוֶת הִנֵּהוּ

כִּי הַכֹּל אֱלהִים, וֵאלהִים – חַיִּיּם.

("חג לאדוני".)

"אל נא נבקש אמנם גם פה את שכרון-החיים, את האושר המלא ואת חֶדות-ההויה השלֵמה, אשר תשפוך על העולם את קסמיה הרבים.  המשורר אינו שוכח גם על "תל האביב" את "התבל ואת תבליתה" וחלום הבלָיָה לא יעזבהוּ גם "במישור הלז כי יֵצא לשוח", אך האמונה בחלק אלוה ממעל אשר באדם, בקשת המפלט מן הכליון בחיק שדי, במחבואי-הנצח, - כל זה נוגע עד הלב במשורר הצעיר, אשר זהרי נעוריו עור נלחמים עם צללי-הנפש, המשתערים עליו כבר בעצם חג אביבו.  ויהי בזה השפעת מי שהוּא, אך ספוגי תום ואמוּנה הם החרוזים הנאצלים של שירו הראשון:

גַּם עָלַי לֹא תֶאְטַר בּוֹר תַּחְתִּית פִּיהָ

כִּי תָשׁוּב נִשְׁמָתִי אֶל בֵּית אָבִיהָ

לָגוּר כִּנְעוּרֶיהָ בֵּין כּוֹכְבֵי לָיְלָה

                                         ("תל אביב").

אין זאת ליריקה כמובן.  האודה, תבנית השיר, אשר אד"ם הכהן הביאה לידי שכלול מרובה, צדה גם את לב גרדון הצעיר, אשר נשען בתקוּפת יצירתו הראשונה לא רק על אד"ם, כי אם גם על לֶטֶריס וּשאר המשוררים שקדמוהו.  השירה הזאת, אשר בה יתבטל הפרט לפני הוד אלהים והטבע, היתה מתאימה לרוח המשוררים ההם אשר חייהם העצמיים עוד היו מטֻשטשים ביותר.  גרדון מתפעל מחיי הטבע, אשר חליפוֹת עולם להם, וחוּט קיוּמם לא יפָסק.  מה הוּא כליון החלק לעֻמת שלימות הכל הנצחי? הן כולנו נשוב אל "בית אבינו".  המשורר דָבֵק בהרמוניה הכללית מפני פחד הכליון של הפרט.  הוּא מבקש עוז תנחוּמים.  אכן אין זאת עוד שירת גרדון.  חלום האביב הוּא, אשר יחלום כל לב צעיר באשר הוּא צעיר.  כי מה הם החיים ויגונם ומוראיהם לעוּמת גיל הלב בהבהיק לו ראשונה שמש העולם – יפי האהבה ופלאיה:

וּבְלִבּוֹ כִּי יִשָׂא אִיש אַהֲבַת אֹמֶן,

מִמְסִיּבוֹת תֵּבֵל הוּא מוּרָם גָּבֹהַּ,

וּשְׂשׂוֹן עוֹלָמִים יִזַּל בּוֹ, כַּשֶמֶן

הַטּוֹב שֶיּוֹרֵד מִקֶּרֶן אֱלוֹהַּ".

                                         (אהבת דוד וּמיכל).

ב.

חתימת התּקוּפה הרוֹמאַנטית.

יל"ג לא נשאר עומד בדברי-זמר שלו.  הרומאַנטיות היתה המס, אשר שִלֵם מצדו לרוּח הזמן.  אבל לא בה יכֹל כשרונו להתגדר.  בלִירִיות שיסודתה בחזון החיים הנפשיים, לא הצליח, אף כי היה בעל רגש ונוח להתפעלות.  בין שירי יל"ג אנוּ מוצאים רק שני שירים, שיש בהם מן הליריות הטהורה, הלא הם: "בעלות השחר" וסלוק שכינה".  בשיר הראשון הוּא נותן בטוי ומרץ לגעגֻעיו על אותם הימים, שֶשָר בהם "תענוגים אהבה וידידות", "נחומים תוחלת ועתידות" ובִשֵר "יום רצון נחת וחֹפש", וּבשיר השני, שכתב אותו תיכף לאחר שנרצח הקיסר אַלכּסנדר השני, נפשו משתפכת עליו למראה רוּח-הקודש העוזבת את הארץ.  הפייטן מאמין לשמוע "קול כתֹּר יָמֵר על יונה נאהבת" ולראות כי "אך חציר העם יתור לו ברפש", "סולם מוצב ארצה ואנשים יורדים, אך עולים אין";  אין "מרחביה להלך הנפש".  "בשלמת-אור" המשורר צָר את חלומותיו ושואף לעלות למעלה לחזות "מחזות שדי".

בכלל מעטים הם נסיונותיו הליריים של יל"ג.  שירת חייו הוּא עצמו, שירת-היחיד, לא היתה מענינו.  אפשר, שחייו לא סִפקו לו חמר לשירה כזו.  בשירו "אתם עֵדָי!" מתפאר יל"ג במה שלא טפל בנשמת-עצמו, בהרגשותיו הפרטיות, והקדיש את עטו "לבני עמו ואלהיו";  "חלומות חלם וּפתרונים בקש", אבל לא לחייו, לא לעָצבו ולמשושו, לשברו ולמאוייו, כי אם לחייה של האוּמה כֻּלה, לצרותיה וחפָציה.  בשירי-הכלל מצא יל"ג את דרכו בגבוּלות הכשרון הפיוטי, שהוחן בו.  הגדרה יפה וקולעת אל האמת מגדיר קלוזנר את גבולות כשרונו השירתי של יל"ג, עד כמה שהתבלט בשירי-הכלל שלו, בדברים הללוּ: "ליל"ג היתה אותה התפעלוּת יתֵרה של משורר, שעל ידה מתמזגת ההרגשה בתבוּנה, הייתי קורא לה בעברית "בינת-הלב".  זהו באמת השכל של הלב – נחלתם של המשוררים הגדולים.  זהו "מושג התחום" בין ההרגשה וּבין המחשבה, מזיגת המחשבה בהרגשה.  "המחשבות הגדולות באות מן הלב" – אמר פילוסוף צרפתי.  ואוּלם החושבים – החוזים הגדולים, שביצירותיהם הפילוסופיות, או אף הפוּבליציסטיות והבקרתיות, יש הרגשה עזה, חוננו מטבעם בלב של השכל.  למשוררים – החושבים יש, להֶפֶך, השכל של הלב, בינת הלב.  זוהי אותה ההרגשה היתֵרה, אותה ההתרגשות היוצאת מן הכלל, שכל מחשבה גדולה מעוררת בלבו של המשורר.  סוללה חשמלית היא נפשו של המשורר, וכשניצוץ של מחשבה נוגה בה – מיד הרגשתו היתרה מתרוקנת, ולפעמים היא אף באה לידי נֵפץ.  זהו הפתוס הקדוש, פרי בינת-הלב, - זהו הפאתוס האלוהי, שנתברכו בו גדולי המשוררים שבכל הזמנים ובכל האומות. אבן בוחן הוא זה למשורר.  יש לו למשורר פתוס קדוש קדוש זה – משורר גדול הוּא, אין לו פתוס קדוש זה – משורר הוּא, וּמשורר נעים, מענין, משורר-אמן, אבל גדול אינו.  פתוס קדוש זה אינו רק התפעלות מרעֶשת-עולמות בלבד או צעקות וקובלנות והתמרמרות קולנית דוקא.  אמנם על-פי רוב הפתוס הוּא התלהבות עליונה או זעקת-שבר, אבל פעמים שאינו אלא עלית-נשמה, התרגשות חוגגת ונלהבת – הנשגב במדרגתו העליונה, כי על-כן הוּא הפתוס הקדוש, בהבדל מזה, שאינו קודש, שאין בו אלא צעקנות וקולניות, שכולן – חול.  ופתוס קדוש משני המינים – זעקת-שבר וחגיגיוּת נשגבה – היה לגורדון במדה מרובה, כמעט הייתי אומר במדה גדושה".

אותו "הפַּתוס הקדוש" של יל"ג כבר הטביע את חותמו על שתי הפואמות האחרונות שלו בנות התקוּפה הרומאנטית:  "בין שני- אריות" ו"במצוּלות-ים".  הדברים, הבאים כעין הקדמה אל השיר הראשון, שאולי אינם ענין לפואמה אֶפִּית, שצריך לשמוע בה את שפת המאורעות ולא את שפת המחבר, כבר נושאים בחיקם את סימניה העקריים של התקוּפה השניה בעבודתו היצרתית-הפיוטית – את סימני הרֶאליות, שמצאה את בִּטויה בבקֹרת חריפה של הערכין הלאומיים המקובלים, ההולכת ומגיעה עד לקטיגוריא.

שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא לִמְּדוּךָ

לֶאְסֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת,

כֹּח וּמְרִי-נֶפֶשׁ מַה-יּוֹעִילוּךָ

אִם אֵין תַּחְבֻּלוֹת שָׂר, אִם אֵין מִשְׁמָעַת

כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ,

כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,

לַחֲשׂוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.

הוֹרוּךָ הָהּ לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם

וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת;

וּבְכֵן נָס לֵחֶךָ, נָבְקָה רוּחֶךָ,

חֲמַרְמְרוּ מֵעֶיךָ, יָבֵשׁ כֹּחֶךָ,

אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְּאוּךָ

וּכְחָנוּט חַי לַדֹּרוֹת הִצִּיגוּךָ.

הרי כאן גרעיני הרעיון הראשי, שנעשה מכאן ואילך יסוד ואבן-פנה בכל יצירותיו הפיוטיות, של יל"ג:  טרוניא על אלהי האוּמה, על מוריה-מדריכיה, תביעת עלבונו של "החנוט החי", אשר הציגוהו כמפלצת לדורות, קובלנא על חיי הפרישות והסגופים, מחאה קשה נגד "הקשחת הלב מחיי-הארץ".

א. "בֵּין שִנֵי אֲרָיוֹת".

השיר "בין שני-אריות" הוּא פואמה, או, יותר נכון, אֶפופֶיה היסטורית, שתכנה לקוח מימי המלחמה האחרונה של יהוּדה ורומא.  המשורר מספר לנוּ את קורות שמעון הקנאי, אחד הגבורים ממגיני-ירושלים, שאחרי כבוש העיר לֻקח בשבי ויובא לרומא.  שם הכריחו אותו שוביו ללחום עם ארי בזירה, וכצאת נפשו הכיר בין השפחות את מָרתה אהובתו, שנמכרה לאָמה בתוך שבי-ירושלים.

יפה מאד צִיור פרידתו של שמעון ממרתה אהובתו בשעה שהוא הולך למלחמה האחרונה, לחיים ולמות:

שָׁלוֹם לָךְ, מָרְתָה תַּמָּתִי, עַד נֵצַח!

הִנְנִי שָׁב לַקְּרָב כִּי נִרְפָּא הַפֶּצַע.

שָם טִיטוֹס יְהוֹתֵת, יַרְבֶּה שֹׁד וָרֶצַח;

הָבִי לִי נִשְׁקִי, אַל תִּבְכִּי, מַה בֶּצַע?

---

לֵךְ, שִׁמְעוֹן דּוֹדִי, לֵך וּנְהַג חֵילֶךָ!

יָקָר רֶגַע מִפָּז – מַהֲרָה וָלֵכָה.

עֵינֵי אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ עָלֶיךָ;

אַל תִּדְאַג לִי! מָה רָאִיתָ עַל כָּכָה?

אָבִי גַּם אַחַי מוּקָעִים רָאִיתִי,

כָּל בִּעוּתֵי מָוֶת לִרְאוֹת נִסִּיתִי!

רושם חזק מיוּחד עושָׂה התגוששותו של שמעון עם הארי בזירה לעיני קהל-הרואים:

רֶגָע עָמַד הַטּוֹרֵף הִתְבּוֹנֵן בַּטָּרֶף

(כִּמְנַסֶּה אִם מַאֲכַל תַּאֲוָה הוּא טוֹרֵף

הָרָאוּי לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ),

אַחַר נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ

הָלֹך וְדוּשׁ אֶרֶץ וְצָעֹד בַּזָּעַם,

הַקֵּף הַמַּעְגָּל פַּעַם אַחַר פָּעַם

וּמִטַּרְפּוֹ עֵינוֹ לֹא יִגְרַע, לֹא יֶרֶף,

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ הַסּוֹבֵב הָאָרֶץ

לָתוּר עֶרְוָתָהּ וּמְקוֹם יֵשׁ בָּהּ פָּרֶץ.

וּכְתֹמֶר מִקְשָׁה יִתְיַצֵּב בַּתָּוֶךְ

הַמָּט לַהֶרֶג, הַנָּכוֹן לַטָּבַח,

בִּימִינוֹ הַמּוּנָפָה יַחֲזִיק הַמַּאֲכֶלֶת

וּבְנִצָּבָהּ כַּחוֹתָם אֶל לִבּוֹ יְאַמְּצֶנָּה,

כִּי הִיא כָל תִּקְוָתוֹ וּשְׁאֵרִית תּוֹחֶלֶת –

אִם יֵשׁ עַל פִּי אַרְיֵה תִּקְוָה עֲדֶנָּה.

גִּידֵי מָתְנָיו שׂרָגוּ וּשְׁרִירָיו צָבוּ,

עֵינָיו הַלְּטוּשוֹת בִּמְאוּרוֹתֵיהֶן נִצָּבוּ

כַּחִצִּים הַשְּׁנוּנִים כּוֹנְנוּ עַל יֶתֶר,

דּוֹלְקוֹת אַחֲרֵי צַעֲדֵי אוֹיְבוֹ כַּמַּחַט

הַנִּמְשָׁךְ אַחֲרֵי אֶבֶן הַשּׁוֹאָבֶת.

פָּנָיו הַזֹּעֲפִים הִלְבִּינוּ כַּנֶּתֶר –

אַךְ שֶׁקֶט בִּיצֻרָיו, אֵין חִיל וָפַחַד:

לֹא רִאשׁוֹנָה יִרְאֶה לַעַיִן אֶת הַמָּוֶת.

פִּתְאֹם נָעַר הָאֲרִי כַּהֲמוֹן קוֹל רָעַם

וּכְבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ הִשְׂתָּעֵר הַפָּעַם

וּמְלֹא קוֹמָתוֹ הִתְקוֹמֵם, וָיָּרֶם

אֶת כַּפּוֹ עַל טַרְפּוֹ אֶל מוּל לִבֵּהוּ;

אַךְ שִׁמְעוֹן נִזְהָר וַיְקַדֵּם פָּנָיו, וּבְטֶרֶם

תִּנְחַת כַּפּוֹ עָלָיו שָׁלַח חַרְבֵּהוּ

וַיִּדְקֹר אֶת טוֹרְפוֹ אֶל אָרְבוֹת כַּפֹּתָיו,

וַתָּבֹא הַחֶרֶב בְּאַחַת מִצַּלְעוֹתָיו;

אַךְ שָׁם עָמָדָה, כִּי פָגְשָׁה בַּגָּרֶם,

וּגְרָמָיו כִּמְטִילֵי בַרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעוּ

וּבְפָגְעָהּ בָּעֶצֶם נִשְׁבַּר הַלַּהַב,

וּבְכֵן אָבַד נִצְחוֹ עָלָה בַּתֹּהוּ

וּבְמַדְקָרָתוֹ לֹא מָחַץ הָרָהַב.

וּמְטֹעָן חֶרֶב נִתַּר הָאֲרִי אָחוֹר,

מִמַּחַץ מַכָּתוֹ פָּרַץ זַרְזִיף דָּם שָׁחוֹר

וּבְקוֹל נַהֲמוֹ נִשְׁמַע כַּהֵד קוֹל נְכָאִים;

אַךְ בַּעֲבוֹר שְׁנַיִם שְׁלשָׁה רְגָעִים

הִבְלִיג עַל כְּאֵבוֹ וַיֶּאֱסֹף כֹּחֵהוּ

וַיָּשָׁב וַיַּהֲלֹךְ אֵמִים עַל הַמַּכֵּהוּ.

שמעון עם נצב החרב בידו נשא את עיניו אל הקהל הממלא את הזירה כמבקש מהם עזרה, ופתאם התנגש מבטו במרתה אהובתו, שבאה אף היא בלוית גברתה לראות במחזה.  בְרַק-תקוה הבריק בלב הגבור האֻמלל וינסה, כשמשון בשעתו, לשסע את הארי, אבל – לשוא.

וַיָּגַח הַכְּפִיר אֵלָיו שֵׁנִית בַּחֲמַת זָעַם –

עוֹד הִתְחַזֵּק הָאֻמְלָל עַל עָמְדוֹ הַפָּעַם,

עוֹד רִגְעֵי מִסְפָּר נֶאֱבַק עִם טוֹרְפֵהוּ,

אַךְ בִּזְנָבוֹ כָּאֶרֶז חִישׁ אַרְצָה הִכָּהוּ,

פַּרְסוֹתָיו הַנּוֹרָאוֹת תָּקַע בִּלְבָבֵהוּ,

וּבִטְנוֹ רִטֵּשׁ עַד מֵעָיו יָצָאוּ,

וַיְעַלַּע דָּמוֹ וַיְפָרֵק עֲצָמָיו,

וַיִּסְחַב אֶת פִּגְרוֹ מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו.

 

כָּל הָעָם בַּעֲלִיצוּתוֹ קוֹל רִנָּה הִשְׁמִיעַ –

אַךְ מַה נַאֲקַת מָוֶת מִן הַיָּצִיעַ? –

שָׁם אָמָה עִבְרִיָּה מֵתָה, גֹּוַעַת! –

--

הָהּ! בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת אֶת דּוֹדָהּ רָאָתָה

וּבְצֵאת נַפְשׁוֹ גַּם נַפְשָׁהּ שָׁמַיִם עָלָתָה.

דעת הבקרת.  "בין שני אריות" – אומר קלוזנר – היא יצירה אֶפית ממדרגה ראשונה, כל חוליה ופרק ואבר שלה הוּא מעשה ידי-אמן:  פרידתו של שמעון ממרתה אהובתו;  תאנִיָתו לאחר שנשבה וירושלים נפלה לפני צר (חרוזים אחדים באוּ כאן מ"זמירות-ישראל" של ביירון בתרגומו של גורדון עצמו);  תאור הששון והשמחה, שהעם ה"רודה בשלשת חלקי היבשה" שש ושמח על שהכניע "עם קטן ודל, יושב ארץ מהלך חלקי-יום חמשת";  תאור שער הנצחון של טיטוּס, ה"תענוג לבני-אדם", ששם את היהוּדים כעפר לדוש ועשה לו "שלמת ארגמן מדמם";  תאור הזירה, ועל כולם – הציור הנפלא מהתגוששותו של שמעון עם הארי הלובי...  וּבשעה שכבר נשבר להב-החרב של שמעון, והוּא עומד לנגד הארי הפצוע והמשתולל ואך הנצב בידו, והוּא רואה את מָרתה "לובשת עבדות" ופונה בתפלה אל "אלהי-שמשון", - אין המשורר יכול להתאפק גם הפעם, והוּא מפסיק את מהלך-המאורעות בקריאה מרה:

גִּבּוֹר אֹבֵד, הַעוֹד לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ,

אֱלֹהֶיךָ אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן אַיֵּהוּ?

אֱלֹהֶיךָ אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן אֵל אֵלִים

סָר מֵעַם נַחֲלָתוֹ וּמִגִּבּוֹרֵיהוּ

וַיְהִי עִם אוֹיְבֵיהֶם הַפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים,

וּכְמוֹ לֹא חֻנַּן עַמְּךָ כֵּן לֹא חֻנָּנְתָּ.

"בפואמה זו (מכוון ל"בין שני אריות") – כותב פיכמן – למרות היסוד הסטירי שבה, השיג גורדון עוז של אֶפוס לא רק ביושר בִנינה ובמהלך הספור הטרַגי, כי אם גם בכח התיאור הפְלַסטי של חלקיה.  הפתוס והתיאור אינם פוגמים כאן זה את זה, כי אם מתמזגים כקולות האֶשד וצבעיו, הממלאים וּמשלימים אלו את אלו.  אין אנחנוּ מרגישים כלל בעברנוּ מן הציור אל הדבור.  כל חלקיה הבודדים של פואמה זו, הליריים והאפיים, משתפכים ומתלכדים לשירה דרמטית נשגבה אחת, למחאה כבירת-כֹח כנגד אבדן הגבורה והתפארת, כנגד כל הפַטַליוּת הָעִוֶרת שבחיים וּבהיסטוריה.  המשורר הדביק אותנו בכח אלהים אל גבורו ואל מראות-החרדה, ואם כל תנועה  ותנוּעה שלו גם נפשנו מתנועעת לעֻמתו;  אנחנוּ עדי-ראִיה לכל המתרחש בזירה.  בשירה זו השיג גורדון בבת אחת את כל גובה כשרונו הרב.  בה נעשה קלַסיקן בכח-הבטוי, בעומק התפיסה וּבכל סערת הנפש העצומה, הוּא נעשה מעתה יחיד בדור – הפה והמליץ של התקופה".

ב. "בִּמְצוּלוֹת יָם".

הפואמה "במצוּלות ים", שהיא כעין המשך להשיר "בין שני אריות", שייכת להיצירות הפיוטיות היוּתר יפות של יל"ג.  בפואמה זו, שיסודתה בגלוּת ספרד, מסופר מעשה באניה אחת שָטָה על פני הים התיכון, שנשאה המון גולים יהוּדים, הנוסעים לבקש להם ארץ-מולֶדת חדשה.  ביניהם נמצא שתי נשים עוטות בגדי-אֵבל, והן: "אשת הרב מטוּרטונה, אבו-שָעַם, שנשרף זה לא כבר באש על-ידי האינקוויזיציה, ופנינה בתה, נערה יפה טובת-טעם".  רב-החובל חמד את יְפי הנערה בלבבו וישלח את אחד המלחים להגיד לה, כי אם לא תאות להיות לו לסוכֶנת, יוריד את כל הגולים היהוּדים אל אי שָמֵם, ושם ימותו ברעב.  על זה ענתה לו הנערה העבריה, כי אם יביא את אַחֶיה המגֹרשים אל חוף בטוח, אז תמלא את חפצו.  רב-החובל עשה כדבריה ויָבֵא את הנוסעים למחוז-חפצם ולבו מלא תקוה, כי עוד מעט ותאותו תמָלא;  אבל תוחלתו נכזבה –

הַלַּיְלָה יִפְנֶה, עוֹד לֹא עָלָה הַשָּׁמֶשׁ,

עַל הַמַּיִם מִסָּבִיב חשֶׁךְ וָאָמֶשׁ;

כִּרְאִי נוֹרָא הוֹד הַיָּם הַגָּדוֹל סָרוּחַ,

עַל בִּרְכֵּי רוּחַ חֲרִישִׁית יִישַׁן יָנוּחַ.

חַדְרֵי סוּפָה סֻגָּרוּ, הַגַּלִּים יִשְׁתֹּקוּ

וּבִלְשׁוֹן סָתֶר כָּתְלֵי הָאֳנִיָּה יָלֹקּוּ;

וּשְׁתַּיִם נָשִׁים עוֹטוֹת בִּגְדֵי אֵבֶל

תֵּשַׁבְנָה גַלְמוּד עַל עֲרֵמַת חֶבֶל

– כִּי יֶתֶר הַנּוֹסְעִים אִתָּן אָרָחוּ

חוֹף מִבְטַחִים עָלוּ, אוֹתָן זָנָחוּ –

--

אָתָא, בִּתִּי, אָתָא יוֹם הַמָּר, יוֹם קִצֵּנוּ,

אֱלֹהִים הִסְתִּיר פָּנָיו, לֹא יֹאבֶה חַלְּצֵנוּ;

אָבַדְנוּ אָבָדְנוּ, אֵין לָנוּ מָנוֹס

בִּלְתִּי אִם בִּמְצוּלוֹת הַיָּם אוֹקְיָנוֹס;

אָבִיךְ מֵת בָּאֵשׁ וַאֲנַחְנוּ בִּמָּיִם –

דֶּרֶךְ אֶחָד הוּא אֶל שַׁעֲרֵי שָׁמָיִם".

--

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה לַהֲדֹף לָיִל

וַתָּקֹמְנָה כַּלְּבָאוֹת אִשּׁוֹת הֶחָיִל

וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה עַל קִיר הַסְּפִינָה דָּרָכוּ

וּבְלֵב קָרוּעַ וּמָרְתָּח שִׂיחָן שָׁפָכוּ:

"אֲדֹנָי אֶחָד, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ

הִנְנוּ אָתָאנוּ לָךְ, אָנָּא קַבְּלֵנוּ,

אִם דָּמֵנוּ יֶעֱרַב כַּקָּרְבָּן עָלֶיךָ

הִנְנוּ לָמוּת בִּנְדָבָה עַל מִזְבְּחֶךָ!"

דִּבְּרוּ – וַתִּשֶּׂאנָה עֵינֵיהֶן הַשָּׁמַיְמָה

וַתַּחֲלֵקְנָה מִמִּכְסֵה הָאֳנִיָּה הַמָּיְמָה...

 

והפייטן מסיים בקובלנה מרה על "שופט-תבל", שמסתתר "בחושך סִתרו" ואינו שם לב לדמעות-עשוקים:

רָאָה הַיָּם וַיָּנֹס, מֵימָיו הִתְפַּלָּצוּ,

הָמוּ גַלָּיו סָבִיב, הָמוּ וַיִּתְרֹצָצוּ;

וּשְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת הַטְּהֹרוֹת כִּזְהַב פַּרְוָיִם

צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בִּמְצוּלוֹת הַמָּיִם

שָׁם חָדְלוּ רֹגֶז, שָׁם בֵּין קִצְּבֵי הָרִים נָחוּ;

סַלְעֵי הַיָּם מַצַּבְתָּם וּבִטְנוֹ קִבְרָמוֹ,

כִּפָתָם רָקִיע וּכְתָבְתָּם הַכּוֹכָבִים;

אֵין רֹאֶה אֵין יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת עַל שִׁבְרָמוֹ,

רַק עַפְעַפֵּי הַשַּׁחַר עָלֵימוֹ נִפְקְחוּ,

רַק עֵין הָאָרֶץ דּוּמָם רָאֲתָה בֶּעָבִים –

עַיִן רֹאָה קֵץ כָּל בָּשָׂר, סוֹף אַלְפֵי אָלֶף

וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹרִידָה דִּמְעָה אַף דָּלֶף.

דעת הבּקֹרת.  "כמה הדרת-קודש יש בקובלנה איובית זו!  כמה מן הנשגב – בתרעומת, כמה אמונה – בכפירה!" (קלוזנר).

"לב המשורר נשבר מכאֵב בראותו, כי כל הצורר לעמו "כל חפצו יָשלם", כל מעשיו יצליחו, וּספרד אשר גרשתנוּ מגבוליה לא רק שלא נענשה, כי אם גם הצליחה בשנת הגירוּש לגַלות ולכבוש את העולם  החדש... ככל אשר יתעמק המשורר בנבכי ההסטוריה, כן תכבד אפֵלת לבו.  כל ההיסטוריה העברית היא לו קול אנחה אחת, כל ארץ מקור עִנויים חדשים לעמו, - "בשדרות הדורות" אין נקוּדת-אור, אין פנת-מנוח, וכל הֶמית רוּחו הכבֵדה מתפרצת בקול שועת תמרורים אחת: "לא יֻקם ישראל!"

"בכל הפואמה המצוינה הזאת אנוּ שומעים את קינת הגלות הנצחית, אנוּ רואים את דמעות נודדי-עוּלם, אשר לא תיבשנה לעולם.  אין זאת אפיזודה בודדה אחת, כי אם סמל חיינוּ.  ב"תמורות הדורות" לא שֻנָה דבר:

אָנָה תֵלֵךְ, אָנָה תִפְנֶה, עַם דַּל חֵלֵכָה!

"אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה הָרוּחַ שַׁמָּה נֵלֵכָה

"וממעמקי נשמתו של המשורר עולה האנחה הגדולה והנאמנה, אנחה שוברת לב ונפש:

מִי יָחוּס גּוֹי אוֹבֵד וִיאַסֵּף נִדָּחֶיךָ?

אָנָה תַּנַּח רֹאשְׁךָ, אֵי מָקוֹם לִמְנוּחֶיךָ?

"הרגע האחרון הגדול, עת האֵם וּבתה בוחרות במות מחרפת-חי  שירה עמוּקה.  בשיחת-השקט של שתי הנשים האומללות יש מדִּממת-הים, הפרוש לפניהן, אִלֵם וּמלא סוד נצח.  התפלה הקצרה "אדני אחד, אדנה אלהינוּ"  מלֵאה העוז המרֻכז, שנצטמצם בתפלות-עם עתיקות-ימים". (פיכמן).

"בעוד שבשירי גורדון הראשונים, אם כי השפה טובה שם ביחס, הרעיונות בהירים, אין בכל זאת קבלת רושם נאמן, קבוע, ולא עוד אלא שיש כעין הרגשה ארעית, כי המשורר כמו משלם מס לאיזה שליט מחוצה לו ולבו בל עמו, - הנה שתי הפואמות ההיסטוריות הללוּ ("בין שני אריות" וּ"במצוּלות ים"), העולות מעמקי נפש המשורר, חרותות כלן כמו בצפֹרן שמיר.  הצוָחה הישראלית שבהן, הפתוס הנבואי, התמונות המלֵאות חיים ואמת, הסַרקזמוס הבוטה כמדקרות הרב, ההטחה כלפי שמיא, שבספרותנוּ החדשה כמעט לא נשמעה כמותה עד גורדון (וגם אצלו אין חזיונה נפרץ, כי בדרך כלל חי כל ימיו בשלום עם רבון-העולמים), כל אלה עושים את שתי היצירות הללוּ, שלא ימָחו מעל לב השירה העברית כל עוד נשמה באפה, ללאומיות עליונות, ולכן גם לעולמיות-נצחיות לאוניברסַליות". (ברֶנֶר).

ג.

הַתְּקוּפָה הָרֶאַלִית.

היצירה הפיוטית של יל"ג פִגרה לבוא אל הרֶאַלית אחרי היצירה הפוּבליציסטית שלו, אבל מכיון שכבר באה אליה, נעלתה על זו האחרונה בסגולות הכשרון וּביכולת האמנותית, בלי משבר עמוק עבר יל"ג מן הרומאַנטיקה התמימה להשקפת-עולם פכחית-ריאַלית, ובספירה של השקפת-עולם זו הרגיש תיכף כאלו נִתנו כנפים חדשות לרוּחו תחת כנפיו הראשונות, שהתחילו מכבידות עליו כעופרת.  ההזדמנות הראשונה לתת בטוי לאותה תמוּרה, שנעשתה ברוחו, באה לידו בשעה שקרא לו פרץ סמולנסקין בעל "השחר" להשתתף אתו בירחונו.  בתור מענה על הקריאה הזאת כתב יל"ג את שירו "בעלות השחר", שבו הוּא מסמן את הדרך החדשה, אשר יבחר לו מעתה ביצירותיו.

הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִׁפְלוּתוֹ

וּפְצָעָיו הָרַבִּים עַד לִבְלִי חֵקֶר;

הֶרְאוּנִי הָרִשְׁעָה וּמְקוֹר דַּלּוּתוֹ –

מְאַשְּׁרָיו הַמַּתְעִים וּמוֹרֵי הַשֶּׁקֶר;

וַיֵּצֵא לִבִּי וַתִּשָּׁפֵךְ מְרֵרָתִי,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וּלְקִינָה שִׁירָתִי.

 

מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמְחָה וָנַחַת,

לֹא אֲקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ;

אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשׁוּר עַבְדוּת נִצַּחַת,

אֶחֱלֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶשׁ,

וּנְטִיפוֹת חֲרוּזַי עַל צַוַּאר שִׁירָתִי

הֵם עַל אָבְדַן עַמִּי נִטְפֵי דִּמְעָתִי.

והוּא אומר לסמולנסקין, שהזמין אותו לחדש עבודתו ב"השחר":

הַנַּח לִי! לֹא מְשׁוֹרֵר כִּי מְקוֹנֵן הִנֵּנִי;

לֹא אוֹסִיף עוֹד זַמֵּר, לֹא עוֹד אָשִׁירָה,

רַק חָמָס אֶזְעַק, רַק אֵבֶל אעִירָה.

--

אִם בְּאֵלֶּה חָפַצְתָּ – הִנֵּנִי, הִנֵּנִי!

חֶפְצְךָ חֶפְצִי וּבְרָצוֹן אַשְׁלִימֶנּוּ

והמשורר ממלא אחרי דבריו והוּא נעשה מאז "קטיגור לאומי".  מלחמה קשה לו עם מנהיגיו וּמוריו הדתיים של העם, שבסיגיהם וגדריהם וחומרותיהם הם עומדים לשטן על דרך הזִכָּיון והחופש.  בריאליות קיצונית מצייר יל"ג את חיי הצבור העברי בארצות המזרח עם כל נגעיהם וּפגעיהם הפנימיים.

היצליח על דרכו זה?  האם כבר לא אבדה כל תקוה? אחת היא לו.  חובתו היא ויעשנה כל עוד כחו בו.

יַבִּיטוּ הַנְּשׁוּכִים – אוּלַי יֵרָפֵא לָמוֹ,

אִם עוֹד יֵשׁ רִפְאוּת. אִם עוֹד חַיִּים בָּמוֹ.

יחד עם המהלך החדש במהות יצירותיו הפיוטיות שִנָה יל"ג גם את הצורה  שלהן, את הלשון.  יל"ג כבר עזב את הלשון הצחה, המליצית.  הוּא לא שכח אף רגע, כי עיקר תכליתו הוּא:  המלחמה וההטפה לחיי חופש הפרט, וּלפיכך התחיל להשתמש בסגנון המשנה והתלמוּד וּלהכניס לשירתו מבטאים וניבים המתאימים יותר לרוּח הסביבה והחברה והמשטר הרבני, שהוּא מבקר אותו קשה.  גם במקצֹע זה הבליט יל"ג את כשרון היוצר והמחדש שבו.  שיריו בני התקוּפה הריאַלית הזאת מצטיינים בלשון דקה ועוקצת, נמרצה ושוטֶפת כאחת;  עברית חדשה היא, שחן מיוחד מתוח עליה ואינה נופלת מהעברית התנ"כית-המליצית.

א. "מְשָלִים קְטַנִים לִילָדִים גְדוֹלִים".

קול התקוּפה השניה, היא תקוּפת הפולמוס, נשמע ראשונה ב"המשלים הקטנים לילדים גדולים", שפרסם יל"ג ב"השחר" בשנת 1871.  במשלים הנזכרים המצוינים בסגנונם החריף והמקורי וגם בתכנם המלבב, מלחמה להמשורר ברבנים המחמירים בהלכות וב"מאשרים המתעים", שעיניהם רק לטובת עצמם וּלטובת זולתם אין מהם דואג (כאלה הם, לדוגמה, המשלים "ברבורים אבוסים", "הפה שאסר הוּא הפה שהתיר"), בקנאים מורדי-האור החוסמים בפני בני-הנאוריים את הדרך אל ההשכלה (המשלים: "יעלת סלע והנשר", "מעשה נערות", "הזאב ובנו"), במנהגי-הקהל, הפוסעים על ראשי העם ("הצפרדע אשר ביאור מצרים", "השעיר המשתלח"), ומאידך גיסא מלחמה ליל"ג גם בעברים המלומדים, העוזבים את עמם ובמשכילים, שהשכלתם אינה מביאתם לנֹעַם המדות ("בנים זרים", "נחש מרקד", "המנֻוָל בבית המדרש").

ב. "אַשַקָא דְרִיסְפַּק".

המשלים האלה לא היו, כאמור למעלה, אלא רק מבַשרי המלחמה הגדולה, הקרובה להתפרץ.  החֵץ הראשון היה השיר "אשקא דריספק": מעשה במשפחה יהודית שחרבה על-ידי קפדנותו של רב מחמיר.  הדבר היה בחג הפסח.  אליפלט בעל העגלה, "שיגע כמה יגיעות וענה כֹחו, טרם הביא ממרחק כל צרכי פסחו", ישב אל הסדר "בלב שמֵח ובצהלת-פנים".  פתפתאום והנה מתלאה! מחדר הבִשול נשמע קול צעקת–אימה:  שרה, בעלת-הבית, מצאה במרק גרגיר שעורים, ולב כל בני המשפחה נמוג מפחד פן "יחמץ" המאכל.  שרה לבשה את מעילה ותאמר ללכת אל המורה-הוראה לשאול מאתו שאלה;  אבל אליפלט בעלה עצר בה ויקרא: אל תֵלכי!

הַאַף אֻמְנָם לִבֵּךְ צָפוּן מִשָּׂכֶל?

הִנֵּה כָּל הַיּוֹם כחֲמוֹר פֶּרֶךְ עָמַלְתִּי

וּמְאוּם לֹא טָעַמְתִּי, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי,

גַּם הַיְלָדִים יִרְעָבוּ ויְבַקְּשׁוּ אֹכֶל,

עַתָּה יַחֲמִיץ הָרַב אֶת אָכְלֵנוּ –

וּמַה נֹּאכַל גַּם נַחְנוּ גַּם טַפֵּנוּ?

שרה נִסתה לטעון כנגד, אבל אישה גער בה ויצו עליה במפגיע להגיש תיכף את הקערה עם הָאֹכֶל, ואם אַיִן יַראה לה את תנוּפת ידו.  בידים רועדות וברוח נפעמת הגישה האשה לבעלה ולילדיה את ארוחת-הערב, והיא עצמה ישבה מנגד "צָמָה, רעֵבה" ולא נגעה במאכל.  אולם ביום המחרת נמצא בקדרה עוד גרגיר אחד.  שרה האֻמללה לא יכלה נשוא עוד "כֹבד שתי שעורים" ותמהר ללכת אל הרבה קודם שישוב אישה מבית-הכנסת.  היא עמדה על סף הפתח "בלב דופק בחזקה ובנפש דואבת" ותחכה למוצא פי הרב

אָז נִשְׁמַע קוֹל דּוֹבֵר – קוֹל הַמּוֹרֶה-הוֹרָאָה:

"חָמֵץ! – חָמֵץ הָאֹכֶל, חָמֵץ הַכֵּלִים,

אָסוּר בַּאֲכִילָה, אָסוּר בַּהֲנָאָה,

אָסוּר גַּם לִמְכֹּר אוֹתוֹ לָעֲרֵלִים".

 "האשה עמדה רגעים אחדים כהלומת-רעם, ואחרי-כן נתנה בבכי קולה, כי יראה לשוב הביתה פן יַכֶּנה אישה על המרותה את פיו.  אז נכמרוּ רחמי הרב אל האֻמללה.  אפס כי לא צוה לתת לה "צידה וכלים חדשים מקוּפת-העדה", כי אם שלח "שני מלאכי-השרת לשום את אליפלט בחצר המטרה וּלהטיל עליו קנס ממון.  ואליפלט שמר את עברתו לאשתו

וּבְצֵאתוֹ חָפְשִׁי כּוֹס יַיִן חֲיָלָיו גִּבֵּר

וֶאֱלִיפֶלֶט פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר,

וַיַּעַשׂ אֱלִיפֶלֶט לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

 

מִן הַפֶּסַח הַהוּא לֹא חָדְלוּ שָׁמָּה

מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וּתְשׁוּאוֹת מִלְחָמָה,

מַכּוֹת וּמַהֲלוּמוֹת

וּמְבוּכוֹת וּמְהוּמוֹת,

וּשְׁלוֹם הַבַּיִת

הָיָה שָׁמִיר שַׁיִת,

וּבָאַחֲרוֹנָה נָתַן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת

וַיְשַׁלְּחֶהָ מִבֵּיתוֹ לִצְמִיתוּת

דעת הבּקרת.  "הפואמה הקטנה הזאת היא אחת מיצירות גרדון הכי-שלֵמות, הכי נאמנות לכשרונו ולאָפיו.  לא תחסר בה, כמובן, גם הפתיחה החקרנית, המתחילה בהומור קל:

קוּמִי-נָא, חָנִּי-נָא, בַּת-צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה,

רַחֲצִי, הִזַּכִּי וּמְחִי זֵעַת אַפָּיִם,

סֹבִּי הַשֻּׁלְחָן, הַכֹּל מוּכָן לִסְעֻדָּה

ועוברת לסטירה עוקצת על ירידתנוּ ועבדותנוּ, על "חבלי-השוא", אשר אֻסרנו בהם:

זָרִים עוֹד לֹא יִרְדְּפוּנוּ – אַךְ מֶנּוּ נוֹגְשֵׂינוּ,

יָדֵינוּ לֹא אֲסוּרוֹת – בַּבַּרְזֶל נַפְשֵׁנוּ

"אך שטף הספור לא יֵעָצר עוד אחר-כך בדרכו.  לאחר ציוּר הסדר האידיאלי במעון העניים, הוּא מתאר ביד משורר את הסדר שנשבת בשביל "השעורה במרק" בשרטוטים קצרים ונובעים רחמים נסתרים:

עַל כָּתְלֵי הַבַּיִת הַצְּלָלִים נִטָּיוּ,

מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם בַּמִּסְתָּרִים יִבְכָּיוּ,

גַּם פִּשְׁתֵּי הַנֵּרוֹת בִּמְנוֹרוֹתָן כָּהוּ,

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה – אַךְ לֹא בָא אֵלִיָּהוּ

"הסצינה בבית הרב היא קלַסית לפי עוזה ויפיה.  האשה האוּמללה, העומדת לפני הרב בסף הבית ונושאה אליו את עיניה בתקוה וחרָדה, היא ממש פלַסטית, דמוּת-עצב אשר לא תִשָכַח.  ובמענה הרב יש מן אכזריות דקה, אשר רק גרדון ידע איך להביעה.  בשלש השורות הפשוטות:  "חמץ! חמץ האֹכֶל, חמץ הכלים – אסור באכילה, אסור בהנאה, אסור גם למכור אותו לערֵלים", עצור כח נורא.  כל "אָסור" חדש הולם כרעם חדש על הלב.  אכן רק בכח שנאה עמוקה כים יתאר משורר ציור אשר כזה.[xxxi]

ג. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶךָ".

דומה ל"אשקא דרספק" בבקרת החומרות היתֵרות המונחת ביסודה היא הפואמה "ושמחת בחגך".  גבור הפואמה, יהוּדי סוחר, ר' קלמן, שישב שבע שנים במוסקבה הרחק מבני-ביתו החביבים עליו, היושבים בעיירה קטנה, בל יום אחד מכתב מבתיה אשתו, המודיעה אותו, כי מצאה חתן הגון לבתם הבכירה וחג "התנאים" יוחג בימים האחרונים של חג-הסֻכות.  ר' קלמן יצא לדרכו כחדש ימים לפני זה "בעגלה הרתומה לשלשה סוּסים, וּבידו מטוב מוסקבה", שמלות וּמגדנות. אוּלם הדרכים התקלקלו מפני הגשמים

הַנְּהָרוֹת גָּאוּ, מָלְאוּ עַל כָּל גְּדוֹתָם,

הַגְּשָׁרִים הִתְרוֹעֲעוּ, חָרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם

ור' קלמן שם נפשו בכפו, וידפוק את סוּסיו יומם ולילה כדי להגיע הביתה "לשמיני עצרת".  הוּא שבע נדודים וענויים, "התגלגל במלונות בבוץ ורפש" וגם

כַּמָּה הָיוּ כִּלְיוֹתָיו אוֹתוֹ מוֹכִיחוֹת

כִּי לֹא קִדְּמוּ עֵינָיו אַשְׁמֻרוֹת לִסְלִיחוֹת,

כִּי לֹא הָיָה לוֹ לַתַּשְׁלִיךְ נָהָר וּפֶלֶג

וּלְכַפָּרָה – תַּרְנְגֹל לָבָן כַּשֶּׁלֶג!

אבל את רוחו אִמצה התקוה, כי עוד מעט

יִרְאֶה אֶת בָּנָיו הַמַּזְהִירִים כַּכּוֹכָבִים,

יִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ, יִתְעַלֵּס בַּאֲהָבִים,

יִפְקֹד אִישׁ בִּמְעוֹנוֹ כָּל יוֹדְעָיו מִלְּפָנִים,

יִרְאֶה חֲתַן בִּתּוֹ, יִרְאֶה הַמְּחֻתָּנִים,

וּבִמְסִבַּת בָּנָיו הַגְּדוֹלִים עִם הַקְּטַנִּים

יֵשֵׁב לַשֻּׁלְחָן מָלֵא מַמְתַּקִּים וּמַעֲדַנִּים

ובתוך כך מוסיפים הגשמים לרדת, והסוסים העיפים חוגרים שארית כֹחם וּמתנהלים בכבֵדות.

לֵיל הוֹשַׁעְנָא-רַבָּה עָמַד אֵיזֶה שָׁעוֹת

בַּמָּלוֹן, הַרְחֵק מֵעִירוֹ שֵׁשׁ פַּרְסָאוֹת

שָׁם בְּחֶדֶר אָפֵל כַּחֲדַר בֵּית-הַסֹּהַר

קָרָא מִשְׁנֵה-תּוֹרָה עִם תִּקּוּנֵי זֹהַר,

וּלְפָנָיו בִּמְנוֹרָה גְּבוֹהָה, מִנְּחֹשֶׁת מְרוּטָה,

הִדְלִיקוּ נֵר כֵּהָה, נֵר שָׁוֶה פְּרוּטָה,

וּשְׁבִיבוֹ הֵפִיץ סְבִיבוֹ אוֹר קִפָּאוֹן.

כָּתְלֵי הַחֶדֶר לָבְשׁוּ צַלְמָוֶת וּמַשָּׁאוֹן,

צַלְמָוֶת וּמַשָּׁאוֹן הָיוּ גַּם בִּלְבָבוֹ,

בִּזְכוֹר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, בֵּיתוֹ וְעִיר מוֹשָׁבוֹ

וּבְלֵב הוֹגֶה אֵימָה נָשָׂא לְתֻמּוֹ הָעָיִן

וַיִּבָּהֵל לִרְאוֹת כִּי רֹאשׁוֹ עַל צִלּוֹ אָיִן

(כִּי הֶאֱרִיכוּ הַצְּלָלִים מִפְּנֵי הַנֵּר בְּהִלּוֹ

וּבִשְׁחוֹר הַתִּקְרָה הִתְעַלֵּם רֹאשׁ צִלּוֹ)

כי האמין כאמוּנת-ההמון, שאות הוּא, כי ימות באותה שנה.  למחרת בבקר טהרו פני השמים, וּבלב ר' קלמן שבה והתחדשה התקוה, כי יגיע לביתו בעוד מועד.  אוּלם השעות עוברות, והסוּסים עיֵפים וזוחלים בעצלתים.

אֶל סֵתֶר הֶהָרִים יוֹרֵד הַחַרְסָה

וּלְעִיר מוֹשָׁבוֹ תִּשָּׁאֵר עוֹד פַּרְסָה.

אָז פָּג לִבּוֹ וְעֵינָיו זָלְגוּ דְּמָעוֹת:

"בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים, הָרִים וּגְבָעוֹת,

עִצְרוּ נָא הַשָּׁמֶשׁ, עִצְרוּהָ כִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת

אך "אין רחמים בטבע", ובהֵרָאות בשמים הכוכבים הראשונים הגיע ר' קלמן לכפר אחד, הרחוק רק חצי פרסה מעירו.

בִּרְחוֹב הַכְּפָר שַׁבָּתוֹן וּדְמָמָה,

וּבְחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים אֲשֶׁר שָׁמָּה

נֵרוֹת רַבִּים דּוֹלְקִים, אוֹר יָקָר יוֹפִיעַ,

כִּי הִתְקַדֵּשׁ הַחַג, יוֹם-טוֹב הִגִּיעַ,

וּבְאַחַד הַבָּתִּים "מִנְיַן" אֲנָשִׁים נִקְהָלוּ

וּכְבָר אָמְרוּ "בָּרְכוּ", עַרְבִית יִתְפַּלָּלוּ;

וַיַּרְא רַב קַלְמָן כִּי אֵין עֶזְרָה לַצָּרָה

וַיְצַו לְרַכָּבוֹ וַיֵּאָנַח מָרָה:

הֲפוֹךְ יָדְךָ לַמָּלוֹן וּפַתַּח סוּסֵינוּ,

לֹא נֵלֵךְ הָלְאָה – פֹּה נָחֹג חַגֵּנוּ.

וּבבית ר' קלמן שבתה שמחת-החג;  אשתו חלתה מיגון ודאגה לאישה כי איננוּ.  החתן עם הכלה לא התראו פנים

וּבְמוֹצָאֵי יוֹם-טוֹב אַחַר הַבְדָּלָה

מִהֲרוּ הַמְּחֻתָּנִים לִשְׂכֹּר עֲגָלָה

וַיָּנֻסוּ מִשָּׁמָּה מְנוּסַת חֶרֶב

וּמִשִּׁנֵּי הַשַּׁדְכָן הֻשְׁלַךְ הַטֶּרֶף!

והמוסר היוצא מזה:

הוֹי תְּחוּם שַׁבָּת! כַּמָּה יָגוֹן וַאֲנָחָה

הֵבֵאתָ פִּתְאֹם עַל זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה!

דעת הבּקרת.  מצד הרעיון אנו רואים בפואמה זו נטיה קצת מן הדרך שכבש לו יל"ג עד כה בקטיגוריא שלו.  הפעם מכֻוונת הקטיגוריא של המשורר לא כלפי הרבנים, כי אם כלפי המסורה, כלפי הדת, וּממילא גם נגד האדם מישראל, אשר בסמיות עינו לא יֵדע להבחין בין היתר ואסור, עד כי בשביל ספק עבירה הוּא מתאכזר לעצמו והופך בידיו את חגו לחָגא.  מצד האמת האמנותית יש בשיר זה כמה לקויים, כמו ההפרזה המשונה בתוצאות המאורע (את אשתו מצא ר' קלמן "בין החיים והמות";  על הכלה "הנאה והצעירה" נגזר מאת המשורר להֵהָפך "לבתולה בלה").  "אך ציורי-המסע מצוינים בבהירותם.  אנחנוּ מרגישים את כל ענויי-הדרך, את כל ענויי-הלב, המרחף בין תקוה ויאוּש.  כל טלטולי הדרכים יסֻפרו בסגנון דראמאטי נפלא.  לעג הטבע אל טרפה יתגלה בבֹקר הבהיר של היום האחרון, המעורר בו תקוה חדשה, בשמש הזורחת, בכוכבים הנוצצים... הכל מתאכזר לו.  לשוא יקוה, שיֵעָשה לו נֵס.  "לשוא תתפלל אומלל;"  הוא שומע על גבו כקולו של לץ נסתר: - אין רחמים בטבע".

למרום יכָלתו הפיוטית הגיע יל"ג בפואמה שלו "קוצו של יוד", שכתב אותה בעצם ימי בגרותו ושהיא קינה גדולה על גורל האשה העבריה הנתון ברשת של גדרים וסיגים.  מפני חשיבותה היתֵרה של פואמה זו, שקנתה לה בזמנה פרסום מיוחד בין הקוראים העברים, ומאז ועד היום נתנה למבקרים שונים ענין רב לענות בו, אני רואה לנכון למסור את תכנה בזה כמעט בשלימותו הָחֵל מעיקר ספור המעשה.

 

ד. "קוֹצוֹ שֶל יוֹד".

גבורַת הפואֶמה בת-שוע היא יַלדת-חֵן, שלא קראה ולא למדה ותעל כפורחת, שנִתנה מאת הוריה לאִשה לאיזה בחור בן-תורה, אבל "לא יוצלח" בהויות העולם.

חֵפֶר אָבִיהָ נְשֹוּא פָנִים וְקָצִין

בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ, הִיא הָעִיר אַיָּלוֹן;

רוֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ יַחֲזִיק שָׁם, תָּא הָרָצִין,

גַּם שֻׁלְחָן עָרוּךְ לַנּוֹסְעִים וּמָלוֹן.

וּבִתּוֹ הַיְּחִידָה בְּבֵיתוֹ הָעֲקֶרֶת,

כִּי אִמָּה מֵתָה עָלֶיהָ בִּנְעוּרֶיהָ,

וּסְגָנִים הַנּוֹסְעִים דֶּרֶךְ זֹאת הַקֶּרֶת

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד יָעִידוּ עָלֶיהָ

כִּי אֵין בָּאָרֶץ אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר

כַּיְּהוּדִיָּה בַּת מַחֲזִיק בֵּית הַדּוֹאַר.

--

בֵּית-סֵפֶר לֹא בָאָה, דִּקְדּוּק לֹא לָמָדָה

וּבִלְשׁוֹן עַם וָעָם צַחוֹת דּוֹבָרֶת,

וּכְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה וּכְכָל חֻקּוֹת "הַמָּדָה"

אוֹרֶגֶת, רוֹקֶמֶת, טָוָה, תּוֹפָרֶת.

--

בַּחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְחַיֵּי בַת-שׁוּעַ

מָצָא לָהּ אָבִיהָ חָתָן כִּלְבָבוֹ.

הֵם פָּנִים לֹא הִתְרָאוּ, – לָמָּה זֶה וּמַדּוּעַ?

יִנָּשְׂאוּ, יִחְיוּ יַחְדָּו, וְסוֹף הָאַהֲבָה לָבוֹא.

החתן היה בנו יחידו של עבדון מחזיק בית-משקים בכפר פרעתון, "נער כשחיף עץ" ושמו הלל.

לוֹ עֵינֵי עֵגֶל, לוֹ פֵּאוֹת כִּזְנָבוֹת,

לוֹ פָּנִים כִּפְנֵי גְרוֹגֶרֶת רַבִּי צָדוֹק,

אַךְ "עִלּוּי" הוּא, בָּקִי בְּשָׁלֹשׁ בָּבוֹת

וּבַחֲרִיפוּתוֹ יָדוּשׁ הָרִים וְיָדֹק;

ביום שנעשה הלל "בר מצוה" דרש דרשה יפה, שהיתה לנס והבריות התברכו בו.  שֵמע העלוי הגיע לאזני חפר ויאמר: "אר זה חתן לבתי היחידה, אך זה "קדיש" לי, זה בן לי ויורש".  אחר "התנאים" שלח חפר את הלל לוואַלוזין ללמוד שם בישיבה כשנתים ימים, וכשוב החתן מזוין בתורה הבטיח לתת לו "מאתים זקוקים" ומזונות במשך שלש שנים על שֻלחנו.  החתונה הוחגה ברב פאֵר וכל בנות-אילון קנאו בכלה המאושרה, שמרגלית כזו נפלו בחלקה, והיא העמידה פניה כשמֵחה בחלקה.

וּמִי יַאֲמִין לְדִבְרֵי הַנָּשִׁים הַטְּפֵלוֹת

הָאוֹמְרוֹת כִּי בַת-שׁוּעַ בּוֹכָה בַּלֵּילוֹת?

--

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת בַּעֲלוֹתָהּ בֵּית-הַכְּנֶסֶת,

הַבִּיטוּ וּרְאוּ בָהּ מַה-תִּיף בַּהֲדָרָהּ;

עַל שַׂלְמַת מֶשִׁי סָדִין שֵׁשׁ לוֹבֶשֶׁת,

עִיר זָהָב וּפְנִינִים עַל חֶלְקַת צַוָּארָהּ;

הַצָּנִיף הַטָּהוֹר כַּנֵּזֶר עַל רֹאשָׁהּ,

כַּמַּלְכָּה קוֹמְמִיּוּת בֵּין רְעוּתֶיהָ צוֹעֶדֶת.

גַּם הַפָּרוּשׁ, עֵץ הַיָּבֵשׁ, יִתְגַּנֵּב לִרְאוֹתָהּ

– כִּי גַּם לוֹ בַּסֵּתֶר נֶפֶשׁ חוֹמֶדֶת

--

וּבַת-שׁוּעַ וּבַעֲלָהּ יָשְׁבוּ שָׁלֹש שָׁנִים

וַיֹּאכְלוּ דְּגַן שָׁמַיִם עַל שֻׁלְחַן רַב חֵפֶר;

הִיא הָרְתָה וְיָלְדָה וְהֵינִיקָה בָנִים,

הוּא הִתְפַּלֵּל וְלָמַד וְקָרָא בַסֵּפֶר.

בָּרְבִיעִית פָּסַק הַמָּן, וְאוֹכְלָיו הִבִּיטוּ

מִסְּבִיבָם וַיִּהְיוּ לִנְצִיבֵי אֶבֶן;

מַה-יֹאכְלוּ הֵם? מָה לִילָדֵימוֹ יוֹשִׁיטוּ?

אֵיךְ יִבְנוּ בֵיתָם מִבְּלִי לְבֵנִים וָתֶבֶן?

כִּי מֵיטַב שְׁנוֹתָם חָלְפוּ וּמְאוּמָה לֹא עָשֹוּ

בִּלְתִּי אִם הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.

בעת ההיא נתדלדל גם חֵפר, כי נתמעטו הנוסעים במרכבות-הדאר מפני מסלות-הברזל, שנִבנו בערים אשר מסביב.  חֵפר מָכַר את סוּסיו ויבֹא עד ככר לחם.  כשנפל עוזר ונפל העָזור התלוי בו.  הלל התחיל "לשחר לטרף" ולבקש לו מוצא ללחם, אבל כל עמלו היה לשוא.

וּמַה-יַּעֲשֶׂה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה?

לִהְיוֹת גּוֹבֶה הַמַּס לֹא יֵדַע לְשׁוֹן הַמְּדִינָה,

לְשׁוֹחֵט – רַךְ לֵב הוּא, לִמְלַמֵּד – חֲלוּשׁ רֵאָה,

לְסוֹחֵר – אֵין לוֹ כֶּסֶף, לְחַזָּן – קוֹל נְגִינָה;

עוֹד יֵשׁ פַּרְנָסַת שַׁמָּשִׁים, שַׁדְכָנִים,

אַךְ עַל אַחַת מֵהֵנָּה שִׁבְעָה בַטְלָנִים.

אז הרחיק הלל נדוד לכרכי-הים לבקש שם את אָשרו, וּבת-שוע מכרה את תכשיטה "ותפתח לה חנות ובית מרכּלֶת, למכור פול ועדשים, גֶרֶש וָסֹלֶת".  כל היום היא עומדת בחנותה ומצפה לקונים, וגם את שני ילדיה היא מחנכת כראוי.  הילד, בן חמש שנים, הולך בבקר בבקר אל החדר רוחץ למִשעי.  "פִתו אתו וספריו בסדר;

וַאֲחוֹתוֹ הַיַּלְדָּה בֵּיתָה נִשְׁאָרָה

פָּנֶיהָ מִשְׁנֵה קְלַסְתֵּר פְּנֵי אָחִיהָ,

אִמָּהּ תַּלְבִּישֶׁנָּה וּתְסָרֵק שְׂעָרָהּ

וּבִשְׂחוֹק נַחַת שׁוֹמֶרֶת אֶת פִּיהָ,

כִּי יָדֶיהָ הַקְּטַנּוֹת כְּפוּתִין עַל לִבָּהּ,

עֵינֶיהָ בְּאִמָּהּ וּבְשַׂלְמָתָהּ הַחֲדָשָׁה,

הַקְּטַנָּה בְּקוֹל יוֹנִים קוֹרֵאת בְּחִבָּה:

"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה – מוֹרָשָׁה...

בשנה הראשונה אחרי נסיעתו עוד היה הלל שולח לפרקים לאשתו מכתבי-אהבה ומליצה;  אך אחרי כן נשתתק לגמרי, ובת-שוע היתה ל"עגונה".  ושמועות שונות סבבו על אישה:  "זה יאמר נשא הלל אשה אחרת, וזה – טבע במים שאין להם סוף;  זה- עשה עושר וילך אי כִתִּים, וזה – המיר דתו נמכר לָעֵקר.  וירא אלהים בענות נפש בת-שוע וישלח לה גואל ומושיע.  בבית- החומה אשר נוכח חנותה בא לגור איש צעיר, כבן שלשים ושתים, ושמו פאַבי, שנמנה למפקח על מסלת-הברזל החדשה הנבנה באילון.  וכשהגיע האביב הקיצה העיר לחיים חדשים: "מכל צד כנשרים יבואו אליה סוללים, חרשים, סופרים גם חופרים ובוני הגשרים", ופאַבי משגיח על עבודת כוּלם, כי היה האיש משכיל, מלומד, ונאמן-רוח.  כל היום הוא עסוק בעבודתו, ובנוחו לפנות ערב יבלה עתותיו במוסיקה, בטִיול, בשיחת-רֵעים, או יתבונן להעוברים והשבים ברחוב לפני בית-מושבו.  וירא גם את "העגונה" היפה והענוגה, היושבת כל היום בחנותה ומטפחת בחמלה רבה את ילדיה העזובים, ויכמרוּ רחמיו אליה.  מאז התחיל פאַבי לבקר בחנות בתֹשוע וּלהכָּנס אתה בדברים.  וכשמוע פאַבי כי הלל מתגורר בעיר האנגלית ליברפול, בקש מאת ששון ידידו היושב שם ושולח לו פסי-ברזל למסלתו, להוציא מידי המעגן גט-פטורין.  הלל, שהיה בנֵכר רוכל עני המחזיר על הפתחים, נאות לגרש את אשתו בשכר חמש מאות כסף.  נקל מאד לשער משוש לב בת-שוע ביום שבשר לה פאַבי, כי כבר נמסר הגט להשליח-להולכה;  ועוד יותר גדלה עליצות נפשה

בִּכְרֹעַ פַאבִּי פִּתְאֹם לְפָנֶיהָ בֶּרֶךְ

וּבְקוֹל יוֹנִים יוֹצֵא מֵעִמְקֵי הַנֶּפֶשׁ

הִתְחַנֵּן לָהּ: "בַּת-שׁוּעַ יִקְרַת הָעֶרֶךְ,

הֲיִי נָא לִי לְאִשָּׁה בְּצֵאתֵךְ לַחֹפֶשׁ!

כָּל יָמַיִךְ רֵישׁ וּמְרוֹרִים תִּשְׂבָּעִי

וּבְחֵיקִי כָּרָאוּי לָךְ אָשְׁרֵךְ תִּמְצָאִי".

על זאת ענתה לו בת-שוע בְחִבָּה:

"הַמְּנַצֵּחַ בַּקְּרָב יִשָּׂא שִׁבְיֵהוּ –

אֲמָתְךָ אֲנִי, פַאבִּי!" – וַתִּשָּׁקֵהוּ.

ויום לשנה נחשב להנאהבים בחדש ששהה בדרך השליח המביא את הגט.  בתוך-כך הגיעה השמועה, כי האניה "נחש עקלתון", שהלל נדד בה לאיי-הים אחרי גרשו את אשתו, "נשברה אל הסלע על חוף אי כתים וכל קהלה אבד ביום האסון".

שָׁמְעָה בַת-שׁוּעַ וַתֵּרֵד בַּדְּמָעוֹת

עַל אִישָׁהּ הָאֻמְלָל כִּי קֻמַּט פֶּתַע,

וּבְלֵב נָמֵס הוֹדְתָה לְאֵל הַמּושָׁעוֹת,

עַל הֲחִישׁוֹ בְעִתָּהּ לָהּ פְּדוּת וָיֶשַׁע

וסוף-סוף הגיע היום המאֻשר.  הרב ר' וָפסי ושני דַיָניו באו לסדֵר את הגט המובא ולמסרו לבת-שוּע.  אבל לצרותיה של "העגונה", האֻמללה עוד לא בא הקץ.  ר' וָפסי היה מפורסם לגאון מחמיר, היודע "רק חרוב והחרם, הטריף ואסור", ובעיינו בגט ראה, כי השם "הלל" כתוב בו חסר יוּד, ויפסילנוּ נגד דעת הדיינים המכשירים אותו ויקרא בקול גדול: "הגט פסוּל!"

כְּכַדּוּר עוֹפֶרֶת יֻטָּל מִכְּלִי קְרָב

בַּאֲשֶׁר יִפְגַּע שָׁם הֶרֶג וְאַבְדָן וָמָוֶת,

כֵּן נָגַע דִּבּוּר מְפוֹצֵץ זֶה מִפִּי הָרָב

בִּלְבַב הָאֻמְלָלָה שָׁמָּה יוֹשָׁבֶת.

אֵיךְ הָיְתָה כְּרֶגַע כָּל תִּקְוָתָהּ לִשְׁאִיָּה!

פִּתְאֹם אֲחָזָהּ הַשָּׁבָץ וַתִּלָּפֶת

וּבְקוֹל כַּנְּשָׁמָה הַיּוֹצֵאת מִן הַגְּוִיָּה

נָפְלָה לָאָרֶץ – מֵתָה אוֹ מִתְעַלָּפֶת;

וַיִּרְמֹז הָרַב לְשַׁמָּשִׁים שְׁנַיִם

וַיִּשָּׂאֻהָ וַיּוֹצִיאֻהָ עַל כַּפָּיִם.

מרב צער ויגון חלתה בת-שוע מחלה עזה, ויחרדו כל בני-העיר לשלומה ונשים רחמניות טפחה עולליה, כי השתתף כל העם בצרתה.  אבל בינתים נסגרה חנותה מאפס יד, ובקומה מחליה שכחו אנשי-החסד מהרה את "העגונה הנצחית" ואת ילדיה הנושאים חרפת-רעב.  רק פאַבי זכר את בת-שוע ויחפוץ לפרנס על חשבונו אותה ואת ילדיה, אבל היא בחלה בלחם-חסד ותענהו:

בְּזֵעַת אַפִּי אֹכַל לֶחֶם כָּל עוֹד בִּי כֹחַ

וּמִידֵי זָר מַתְּנַת חִנָּם לֹא אֶקַּח לָקֹחַ"

בת-שוע נעשתה תגרנית פעוטה אצל בית-הנתיבות החדש ועד מהרה נבלה בשפלות ועוני.

וּבַחֲנוֹת הַמֶּרְכָּבָה עַל שַׁעֲרֵי אַיָּלוֹן

וְהַנּוֹסְעִים יֵצְאוּ לִסְעוֹד לִבָּם בְּחִפָּזוֹן,

תָּבֹאנָה לִקְרָאתָם מִבָּתֵּי-הַמָּלוֹן

עִבְרִיּוֹת עֲנִיּוֹת מוֹכְרוֹת כָּל מָזוֹן;

וּבְתוֹכָן אִשָּׁה אַחַת עֵינַיִם תֶּחֱזֶינָה:

יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת לוֹבֶשֶׁת סְחָבוֹת,

שְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן אַף כִּי זְקֵנָה אֵינֶנָּה,

קוֹמָתָהּ כְּפוּפָה, עֵינֶיהָ צָבוֹת,

וַעֲרוּמִים יְחֵפִים מִשְּׁנֵי צִדֶּיהָ

יֹאחֲזוּ בִּכְנַף בִּגְדָּהּ שְׁנֵי יְלָדֶיהָ.

עד כאן הפואֶמה, והעוקץ שבה נכלל בדברי בת-שוע האומרת:

גַּם הַהַצְלָחָה לִי פַּעַם פָּנִים הִצְהִילָה,

כִּמְעַט הָיִיתִי בְּכָל טוֹב אֲנִי וִילָדַי

וְכִנְשֵׁי הַתַּעֲנֻגוֹת חָיִיתִי גַּם אָנִי –

אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי.

דעת הבּקרת.  ראוּבן בריינין, שנגש אל יצירותיו הפיוטיות של יל"ג באַמת-הבקֹרת הנשענת על דרישותיה של השירה החדשה, הוציא על הפואמה "קוצו של יוּד" משפט קשה מאד.  טענותיו העקריות של בריינין הן, בקצרה: א) ציוּר יפיה של בת-שוּע חסר חיים ואמת  אמנותית.  עינים "כלולאות התכלת", "לחיי רקמה", "צואר כמגדל השן" וּכדומה הנם רק מליצות וגונים כלליים, שאינם אומרים כלוּם;  ב) הקוץ שבנשואי בת-שוּע והלל אינו חוסר הפרנסה והכלכלה, כי אם חוסר נשמת החיים ותמציתם;  ג) לא יצויר, כי שני אנשים חיים וּצעירים, וּבפרט בעל ואשתו, ישבו שלש שנים יחד ולא יפעלוּ זה על זה ולא יתפעלו זה מזה כלל.  דבר זה הוּא בלתי אפשר במציאות.  ד) פאַבי הוּא איש בלי פרצוּף רוחני מיוּחד, הוּא סתם "משכיל בכל דרכיו".  המשורר אינו אומר לנוּ באיזה מין ספרים קורא פאַבי, מה הוּא כותב וּמחבר, למען נדע מה טיבו ונטות-רוחו, מה חפצו ומגמתו.  ה) לא יתכן, כי בת-שוּע, אשר לא התיחסה אל הלל בקרת-רוּח, שהיתה מחכה בכליון-עינים למכתביו, וכעבור שתי שנים אחרי לכתו למדינות-הים "עוד עיניה כלות, לבה נגוע", תשמח לאין קץ ברגע שנתבשרה בשורת-פתאם, שבעלה אבי ילדיה, אשר כל-כך אהבתם, כתב לה גט-פטורין.  בת-שוּע, "הנשמה הזכה", אשר "כל מדות בנות ציון המצוינות כללו את נפשה", צריכה היתה ברגע כזה להכָּלם עד היסוד ולהצטער על בעלה, אשר שלח לה ספר-כריתוּת ויפרד מעליה וּמעל ילדיה לנצח בעד כסף.  ו)  לא יוּכל היות, כי אשה כשֵרה וצנוּעה כבת-שוּע תשק, קודם שנתגרשה מבעלה הראשון, לאיש זר, גם אם אהבתה אליו עזה ממָוֶת, ולא ייסרוה כליותיה;  תשק לאיש זר לה, על פי הדת, בפעם הראשונה וּפניה לא יחורו, וזכרון אישה, ילדיה וּמושגי-חִנוּכָה לא יעלוּ על לבה.

מנקודת-מבט לגמרי אחרת מתיחס קלוזנר אל הפואֶמה "קוצו של יוד", שהוא מוצא אותה משוכללת יותר מצד האמנות מכל הפואמות הקודמות לה.  הוא אומר: "נפלא הדבר: התוכן של פואמה זו הוא דבר של מה בכך:  רב מחמיר פוסק, שהשם "הלל" שנמצא חסר (בלא יו"ד) במקרא ושגם על-פי חוקי הדקדוק העברי הוא צריך להִכָּתב חסר, יש לכתוב מלא ("הילל") דוקא, ועל-ידי כך הוא עושה אשה עבריה ושני ילדיה אומללים.  לכאורה אין זן אלא אַנֶקדוטה, ולכל היותר, חומר לקורֵספונדנציה זעומה.  אבל המשורר האֶפי הגדול הצליח לעשות מן האנקדוטה – טראגֶדיה איומה.  כל פרט ופרט של פואמה זו מעובד ומהוקצע ומשוכלל, כל רִשום ורִשום שבה משורטט ומחוגג בשֶרד של אמן.  ביחוד יצאה הגבורה הראשית, בת-שוע, כלולה בהדרה.  כל שאר הנפשות המשחקות בפואמה זו, ופאבי בתוכם, אינם אלא כצללים לעומתה.  גורדון רצה לתאר אשה עבריה כשרה, צנועה, תמה, שאינה נועזה להטיח דברים כלפי מעלה ("לא חפץ האֵל") וכשֶה לטבח יובל נאלמה בצרתה האיומה ונאנקה דום.  וזוהי הטראגדיה שלה.  על-כן עצום כל-כך הרושם, שעושה סופה הנורא, על-כן מעוררת כל-כך את הלב הדחיה שהיא דוחה את הצעתו של פאבי לפרנס אותה ואת ילדיה:

אִם לֹא חָפֵץ הָאֵל כִּי אֶחְיֶה מִמְּקוֹר עִמְּךָ,

אֲדֹנָי הוּא – הַטּוֹב בְּעֵינָיו יָעַשׂ!

ודוקא הכנעה יהודית זו, זו ההתבטלות בפני "רצונו של השם יתברך", שהיא כל-כך נוגעת עד הלב באשה העבריה הכשֵרה והצנועה, מעוררת את רוח-המֶרד, שהיא נחלתו של כל מי שיש בנשמתו אפילו אך ניצוץ של רוח-הנבואה:

"לֹא חָפֵץ הָאֵל!!" – אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

כָּל עֲלִילוֹת בְּנֵי הָאָדָם יָגֹלּוּ אֵלֶיךָ,

וְאַתָּה חֲסִין-יָהּ, אֵל נֹשֵׂא, אֶרֶךְ-אַפַּיִם,

תֶּחֱשֶׁה מֵעוֹלָם תִּתְאַפַּק וְתָשֵׁב יָדֶךָ.

בְּשִׁמְךָ אָבוֹת וְאִמּוֹת רַחֲמֵיהֶם הִשְׁחִיתוּ

וּבְנֵיהֶם בִּידֵיהֶם בָּאֵשׁ שִׁלֵּחוּ,

בְּשִׁמְךָ כֹּהֲנֵי אָוֶן הַמְּדוּרוֹת הִצִּיתוּ

וּלְמֵאוֹת וַאֲלָפִים אָדָם זִבֵּחוּ

וּבְשִׁמְךָ, אֵל רַחוּם, בַּעֲלֵי הַדְּרָשׁוֹת

בְּקוֹץ יוּד מֻנָּד יַהַרְגוּ כַּמָּה נְפָשׁוֹת!

"בבת-שוע -  כותב פיכמן – יצר לנוּ גורדון לא דמות אשה בקוי אָפיה המיוחדים, כי אם את טפוס האשה העבריה ביגונה ויפיה.  הציור רחוק מאד מהיות פלַסטי.  המבקר צדק: בכל המון מליצותיו לא הצליח המשורר ליצור בדמיוננו את דמות יפיה של בת-שוּע, אך יפי נפשה מתגלה בכל דבוריה, בכל תנועותיה.  זה העצב הטמון, אלה יסורי-הדממה, קול הבכי הכבוש – אותם נראה ונשמע בכל ספור-התוגה הזה על בת ישראל אוהבת ועל מה שעלה לה.  את הצנועה היהוּדית, זו שנלדה לסבול, להקריב את נעוּריה היפים, זו שעצבה ומשושה, שִברה ומאוייה, יוָּלדו קרבה ותוכה יתַּמו, "צמח אדני" זה, "האובד במקום ציה" – אותה יצר לנוּ גרדון.  בסמל האשה האומללה, בעניה, בעבודתה – בכל העדר היופי והרוך, שבלעדיהם אין חיי אשה חיים, ראה המשורר את סמל כל חורבן האומה, את זה אשר הביע בשני החרוזים הקלַסיים הללוּ:

חֻרְבַּן הָעִיר אַלְפֵי שָׁנָה נִזְכֹּרָה

וּלְחֻרְבַּן הָאֻמָּה נַקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ

"למראה האשה העבריה וחרדת חייה נשבר לב המשורר.  בשום יצירה של גרדון אין הלעג והרחמים יחד צורבים בלהט אש כזה.  אין אנחנוּ רואים את האוּמה בעלבונה, בשפלותה, את הלב אשר היה לאבן, את הנשמה אשר נחנקה בדברים שבכתב, כמו "בקוצו של יוּד".

"הטנדנציה הפובליציסטית – כך היא דעתו של ברנר – אינה מקלקלת כלל את הפואמה "קוצו של יוּד".  אדרבה" כל המקלעים, שהמשורר השנון קולע שם בהשקפת היהוּדי בן הדור הישן, בתור טפוס תרבותי, על האשה, כל המאמרים התלמודיים לגנותה שהוּא מזכיר לה לאשה העבריה בשפה לה זרה, למען ישמע בעלה הלמדן, בחינת אותה החמות, המדברת לבתה וּמתכוונת לכלתה" – כל אלה במקומם הם ואת המטרה הסאטירית לא יחטיאו.  קלקולה של יצירה ריאַלית זו הוּא דוקא בצדדים "הרומנטיים", אם נקרא להם כך, שאינם עולים בה יפה ואינם מתמזגים בשום אופן עם הטון הכללי שלה.  החטא השירי של הפואמה הזאת הוּא לא בקריאה הפוּבליציסטית שבה בסוף: "קוצו של יוּד הוּא הרגני" – קריאה שהיא במקומה ועושה רושם נכון – כי אם דוקא בכל אותן "נשיקות היוצר", שאינן באות כאן אלא כטלאי-מֶשי צעקניים על סנורו הנקי והטוב של פועל פשוט וישר בבית-החרשת: הן בת-שוּע מיודעתנוּ היא אשה פשוטה וטובה כל-כך;  הן בה התגלמוּ (יחד עם השבח המשכילי, שאי אפשר בלעדו: "בלשון עם ועם צחות דוברת) כל האידיאלים הבריאים של יל"ג בן-העם: הבריאה לטהר בהדרה...  בלי מלאכותיות ויפיפיוּת עשויה...  טהרה ופרישות וחריצות ידים וכו' – "נשיקות היוצר" מיותרות איפוא, כאן לגמרי, והן מעידות רק על בטלנות של יושב עיר קטנה, שקרא את היינה וחשב שבלי נשיקות היוצר לא יהיה שירו ראוי לשם שיר, כשם שהאמין בתומתו, כי בלי אשר יעיד, שבת-שוּע היתה יודעת לנגן ולחול, אלו למדוה מורים טובים את "ההשלמות" הללוּ – יגרע מכבוד גִבּוֹרָתוֹ...

"ואוּלם, עוד הפעם: גם על פשע זה יכסה ויכפר מה שנתן לנוּ יל"ג בזו היצירה רבת-הערך.  חתיכה של חיים גדולה מן הימים ההם, ובהרבה גם מימינו ומכל הדורות, נִתנה לנו בתאור פרטי חייה של האשה העבריה בת-שוע;  ובה יש שם גם מקומות, שבציוריותם יוכלו להתחָרות עם העמודים היותר טובים שב"עמק הבכא".  דַי אם אזכיר רק את ענין בת-שוע וילדיה, ביחוד את ילדתה הקטנה ה"יתומה החיה" ש"ידיה הקטנות כפותיהן על לבה" בשעת תפלת הבוקר"...

ה. "שוֹמֶרֶת יָבָם".

יל"ג נלחם לא רק ברבנים הדתיים בלבד, אלא גם בתקיפי-הקהל הלוחצים את המוני העם וגם ב"רבנים מטעם".  אל אלה האחרונים כונן את חִציו ביחוד בשירו "שוֹמרת יבם".  גבור הפואמה הנזכרת הוּא אברך גוסס, יונה בן הושע, הנוטה למות מקדחת עזה כשלש שנים אחרי חתוּנתו עם טויבה אשתו.  גוו של החולה כבר נעשה כ"שחיף עץ", פניו כ"שולי-קדֵרה";  אך כחות-העלומים עוד נאבקים בו עם מר המות.  בעיניו "נוער ומות נפגשו, שחר ונשף, ועל מצחו החִוֵּר חרת המות: לי אתה, היום אקחך גיא צלמות".  על גבי החלונות והשֻלחנות מפוזרים סמים, חִתולים, בקבוקים, צנצנות, כי "גם הרופאים גם רוקחי-המרקחת כבר לקחו חלקם, מלאוּ הצלחת";  ולמראשותי החולה יושבת אשתו היפה והעדינה, כבת כ"ב שנה, השומרת זה שבעה שבוּעות יומם ולילה על מטת אישה.  ה' מנע ממנה פרי-בטן, ותחת זאת פקד את חמותה ותלד בן לזקוניה, ואם ימות יונה תהיה האשה הצעירה זקוקה, איפוא, לחכות עד אשר יגדל הילד ויתן לה "חליצה".

עֶצֶב נִבְזֶה זֶה לֹא רֻחַץ מִצֹּאָתוֹ

בּוֹ קְשׁוּרָה תִּקְוָתֵךְ, אֵלָיו עֵינָיִךְ;

לוֹ תֵעָגֵנִי עַד יִגְדָּל לָתֵת חֲלִיצָתוֹ –

כֹּה יֹאבְדוּ נְעוּרַיִךְ, מִבְחַר יָמָיִךְ.

וּמִי יוֹדֵעַ הֲנָדִיב וּבַעַל נֶפֶשׁ

אוֹ כֵּלַי יִהְיֶה חֲסַר-לֵב וּבְלִיַּעַל?

כָּל הוֹן בֵּיתֵךְ יִקָּח בִּמְחִיר הַחֹפֶשׁ,

יִפְשׁׂט עוֹרֵךְ טֶרֶם יִפְשׁׂט לָךְ הַנָּעַל.

בכך נועצו הורי טויבה, "שיתן לה החולה ספר כריתות, בטרם יסגור את עיניו לצמיתות";

אַךְ מִי יֶעֱרַב לִבּוֹ דַּבֵּר אֶל אִישׁ גֹּוֵעַ,

אֲשֶׁר רֹעַ מַעֲמָדוֹ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ,

לֵאמֹר: שַׁלַּח אֶת אִשְׁתְּךָ אֲהוּבָתְךָ,

כִּי מֵת אַתָּה, לֹא תָקוּם מִמִּטָּתְךָ?!

ועל כן נדחה הדבר מיום ליום, עד שמצאה אֵם החולה את לבבה להציעו לפניו בלשון רַכָּה.  מה יפים הם דברי המשורר:

לֶב-אֵם, מִי כָמוֹךָ לַעֲמֹד בְּיוֹם מַסָּה!

רַךְ אַתָּה מִדּוֹנַג, קָשֶׁה מֵחַלָּמִישׁ,

כַּמֹּץ תָּנַע, וּכְחֶסֶד אֵל לֹא תָמִישׁ,

לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר, לֹא יִכְבַּד כָּל מַשָּׂא!

אז נקראוּ לבוא הסופר והעֵדים.  אך "הרב מטעם", הממונה על ספרי-הפקודים, דרש מאת האשה בעד סדור הגט מאתים זוזים.  "חננו, רבנו, קח נא החצי!" התחננו אליו ההורים האומללים, אשר מחלת בנם כבר הציגה אותם ככלי-ריק, אבל הרב באחתף "כסף עובר לסוחר, מאתים זוז!"

על זה מעיר המשורר באירוניה מרה:

אַךְ הָרַב אִישׁ אֱמֶת לֹא יִשָּׂא פָנִים,

לֹא לַשָּׁוְא אָכַל בְּבֵית-סֵפֶר הָרַבָּנִים

פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה –

הוּא יֵדַע כִּי מָאתַיִם יוֹתֵר מִמָּנָה.

ובעוד הורי הגוסס עושים הנה והנה לפייס את רַבָּם, גם לקבוץ הכסף, נפח החולה את נשמתו וימת.

כִּשְׁמֹעַ הָרַב אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ הַמֵּת

וַיִּנָּחֶם עַל קְשִׁי עָרְפּוֹ, אַךְ נִחָם וְלֹא עֵת;

דעת הבקרת.  ב"שומרת יבם" יד האמן שוב על העליונה.  לפי כל תכנה ומגמתה יצירה זו נמנית על סוג הפואימות הסַטיריות;    אך לב המשורר נמשך כאן יותר אחרי מצבי-הנפש הטרַגיים כשהם לעצמם.  ענין היִבּוּם נדחה מאליו מפני העצב שבמות, מות נעורים ופרידת הנצח של הנאהבים והנעימים.  השירה גברה כאן בכחה על הטנדנציה שביצירה זו, ואם אמנם עטו של המשורר פולט את דבריו המרים כנגד חוק-הקדומים האכזרי, אך בעצמו כל זה יהיה לו כעין טעות-קדומים, כעין סירוס-המקראות – הוא בעצמו לא יאמין, כי התורה, תורת-החיים, דורשת מעמנו כזאת:

צַר לִי עָלַיִךְ, אֲחוֹתִי יוֹנָתִי –

הֲכֵן פָּקַד אֵלִי, צִוְּתָה תּוֹרָתִי?!

"ובאין לו עוד מטרה לחצי הסטירה שלו, הוא מכונן אותם כנגד "הרב המשכיל", הדורש בעד סדור הגט סכום כזה, שאין יד ההורים משגת לשלמו, ובעוד הם עוסקים בקבוץ הכסף

לֹא חִכָּה הַחֹלֶה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף;

הַמָּוֶת "הַטוֹב מְאֹד" שִׁלַּח אֶת יוֹנָה

וַיַּעֲשֵׂהוּ חָפְשִׁי מֵרֹגֶז וּמְדָנִים,

חָפְשִׁי מִן הַמִּצְוֹת וּמִן הָרַבָּנִים.

"פה עוקץ הסטירה נעשה קהה במקצת.  פה אין לה עוד היסוד הנאמן וההכרחי.  ב"קוצו של יוּד" אין אנחנו מדקדקים בדיני גטין, אם היוד החסֵרה בשם הִלל באמת פוסלת את הגט ואם לא.  יודעים אנחנו, שיש בעניני גטין הרבה דינים מסופקים אחרים, שבהם יפה למחמיר לפסול את הגט.  כאן אין בכל המאורע עם הרב-המשכיל אותה הטפוסיות, אותה האמת הנצחית.  רבנים מודרניים חרֵדים על ממונם גם כן מצויים, אך מעשיהם הקטנים אינם נובעים ממקור-קדומים, הם אינם יכולים לשמש חומר לטרגדיה כזו.  היסוד השירי, אשר ישַוה הוד טרַגי על כל הבַּלַדה הזאת, אין לו כל קשר עם מעשה הרב.  העצב כאן – עצב המות הנצחי.  ענין "מאתים הזוזים" הוא אולי מן "המעשים בכל יום", אך יש מעשים בכל יום שאינם מחויבי המציאות, אינם הכרחיים, ויש מעשים, כענין "קוצו של יוד", שאינם מצויים כלל וביסודם הם נאמנים, כחזיונות טבע ידועים שאינם שכיחים, ובכל זאת הם בלתי-נמנעים".

 

ו. "שְנֵי יוֹסֵף בֶּן שִמְעוֹן."

תמונה זעומה ואדירה, ציוּר מרעיש ממשלת "הקהל" הפרועה והקשה בשעתה, רוממות המשכיל חסר-האונים להלחם לבדו בכל כֹחות הבערות והחֹשך – זהו תוכן הפואמה הסטירית האחרונה של יל"ג, שירת הברבור שלו, "שני יוסף בן שמעון".

יוסף בן שמעון הוא הטפוס החיובי של בני הדור החדש, מתקני העולם לפי רוח הזמן.  זהו אחד השרידים, שרגלם האחת עומדת עוד בתחום היהדוּת המסורה, בעוד שרגלם השניה כבר עומדת בעולם האירופיאי.  אחרי עזבו את מולדתו כעלוי שנתמשכל, הלך ללמוד את תורת הרפואה באוניברסיטה אשר בפאדואה על מנת להיות להועיל אחר-כך לבני עמו אשר בתוך התחום.  אולם לאחר שגמר את חוק למודו וקבל תואר רופא מלומד, התלקחה בקרבו מלחמה פנימית בין טובתו הפרטית ואהבתו לעמו.  "הישוב אל הארץ מקום אחיו היהודים רצוצים ולקוחים ממשפט", או ישאר להינות מאור החופש שבמערב?  אולם אהבתו להוריו ולעמו המריצוהו לשוב אל אחיו ולהיות לאור לבני-הגולה, למחדש רוח התורה והשפה, לרב וחכם גם יחד, שיקל על אחיו את משא הדת;  הוא יתיר קִטניות בפסח, יַגִיה את הפיוטים וימחק את סדר הקרבנות מסדור התפלה ועוד תקונים כאלה, שחלמו עליהם המשכילים לפנים מבלי הבין, כי הם קלי-ערך יותר מדי מהושיע את העם מצרתו הכללית.  והנה בבואו  אל הגבול נתפש כגנב ושופך דמים, כי ראש הקהלה בעיר מולדתו מכר בכסף את תעודת-מסעו לבן-גילו, אורי בן יוחנן, גונב סוסים והורג נפש, שקורָא לו מאז בשמו "יוסף בן שמעון" ושנעלם לחוץ לארץ.  לשוא הצטדק האמלל בבית-דין, כי לא סחר מימיו בסוסים וכי זה כחמש שנים, שלא היה בארצו.  השופטים לא השגיחו בטענותיו ודנוהו לעבודת-פרך.

דעת הבקרת.  "הפואמה "שני יוסף בן שמעון" קוראת מלחמה לא על הרבנים, אלא על שמגר "התקיף", פרנס הקהלה, ועוד הפעם: ספור-המעשה שבפואמה אינו מן המעולים.  המאורע משונה ביותר, כמעט אנקדוטי.  ואולם זה כֹחו הגדול של המשורר האֶפי לעשות קרוב לאמת את המוזר ואת הבלתי מתקבל על הדעת.  ובידו של גורדון עלה הדבר.  אם נמחק מפואֶמתו זו את החדודים הפליטונים הגסים ודברי-השתפכות מיותרים, תהא לפנינו פואֶמה נפלאה במינה, שכל שורה ושורה בה מכוונת לתכליתה האחרונה ומקרבת אל שכלו של הקורא ומכנֶסת אל לבו של הקורא את כל המאורע המשונה והאנֶקדוטי.  ביחוד נפלאה הריאליות "והחִיות", שיש בתאורו של אורי בן יוחנן.  מי עד גורדון צייר בעברית חיה כזו ציורים חיים כאלה:

שָׁם גְּדוּד אַנְשֵׁי צָבָא בְּתֹף וּמְצִלְתַּיִם

עוֹבֵר בַּסָּךְ נוֹשֵׂא בַּמִשְּׁטָר רַגְלַיִם,

פֹּה קֹפִים וְתֻכִּיִּים, שָׁם שׁוֹר הָאִצְטַדִּין;

שָׁם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת בַּחֲבָלִים יְפַזֵּזוּ

הַאֻמְנָם לֹא תִנְעַם הַמַּרְאָה הַלֵּזוּ

מִן הַסֵּפֶר-הַגָּדוֹל, הַקּוּרְנָס וְהַסַּדָּן?

--

בַּקַּיִץ רָאָה נִיר וַיְלַקֵּט פֶּרַח

וּבַחֹרֶף הֶחְלִיק עַל פְּנֵי הַקֶּרַח,

כִּי עָשָׂה לוֹ אָבִיו סַנְדָּל הַמְּסֻמָּר;

אוֹ כִּי רָכַב בַּסּוּס וְשָׂחָה בַּסִּלּוֹן,

אוֹ עָלָה בַכֶּבֶשׁ וְנִתְלָה בָּאִילָן –

כָּל הַנְּעָרִים קָרְאוּ לוֹ: "מַמְזֵר וּמוּמָר".

כשיוסף בן שמעון האמתי לומד בפאדואה חכמת-הרפוּאה, הוּא חולם ליעשות מתקן-הדת, מעין שמוּאל שב"הדת והחיים" של ברודֶס, ובחלומו הוּא רואה את התקונים שתקן, והם כל-כך קלושים ומגוחכים, עד שברור לנוּ הדבר, שאך משַטה בנו גורדון הפעם.  כשנלחם דניאל בגא"ר (ליב גורדון) על צבאו של משה ליב לילנבלוּם ב"המליץ" שנות תרכ"ט – תרל"א, נשא נפשו לתקונים ראוים לשם זה.  את "שני יוסף בן שמעון" הוּא כותב בסוף שנות השבעים (פרקיו הראשונים נדפסוּ ב"השחר", סוף תרל"ח) ואז נואש כבר מתקונים אלה.  וּלפיכך הוּא מתָאר את שמעון בתור אדם כשר ומסור לעמו, אבל – בטלן כאביו ותמים כאביו.  הוּא חולם, שיתיר קטניות ועדשים לפסח ויקל ב"משהו" וּבכלים חדשים, ושמש הקהל ימכור ל"גוי" "כל חמצן של ישראל";  שיתיר "קלפים, דגים מלוחים, כִּרְכָּשות", ויכשיר "הרוק, מֵי- החוטם ומֵי-רגלים;  שיתיר "סבוב כפרות ושחיטתן" שלשה ימים קודם יום-הכפורים כדי "שלא יהיה דוחק בבית המטבחים", וגם יתיר "לולבי אמריקה ואתרוגיה", אף-על-פי שניטלין שלא כדרך גידולם", ו"לא יחוס אף על הרקיקה "שבעלֵינו", וכיוצא בזה.  הדבר ברור:  המשורר עצמו כבר מלגלג הוּא על תקונים אלה:  עליהם יכול עוד לחלום רק אדם, שהספר עדיין הוּא לו אלהים וּממנו לא יזוז, - אבל יותר שתגדל תומת-נפשו, של יוסף בן שמעון, יותר מחריד לבנו גורלו הנורא.  ביחוּד מדכדכת נפש פגישתו בתור אסיר מלוּוה על-ידי חילים מזונים בלויה אחרת – במטתה של אִמו, שאחריה הלך אביו האבֵל החדש, ביחד עם שמגר, האשם במיתתה ובאסונו של בנה יחידה.  זהו רגע מְהַלֵךְ-אימים ממש;  אלא שגורדון אינו יכול להתאפק ומטעים אותו יותר מדי – וברגעים כאלה כל המוסיף גורע.  ואולם הפתוס הגורדוני מצא לו אף בפואֶמה זו בטוי בחרוזים, שתהום של צער נשקפת מתוכם:

חֲדַר הַקָּהָל! עֵת זָכֹר אֶזְכָּרְךָ

אֶקְרָא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה,

עַל שֹׁד בַּת-עַמִּי אָהִימָה וְאָרִיד

יֶתֶר מַס הַבָּשָׂר יֹאכַל מַס הַקֶּמַח,

אֵת הוֹתִיר "עֵשָׂו" יֹאכַל "יַעֲקֹב" אוֹ "צֶמַח"

וּבִידֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִשְׁאַר מְאוּמָה).

"ואחר החלום של יוסף בן שמעון, בשעה שהוא שב לרוסיה, חלום, שיש בו גם דברים של טעם גל דברים בטֵלים, משתפך המשורר בחרוזים, שתהום של יאוש עצורה בהם:

אֲהָהּ, צוּר יִשְׂרָאֵל! הָאֻמְנָם כָּל זֶה

רַק חֲלוֹם בָּטֵל, תַּעְתֻּעֵי לֵב הֹזֶה,

וּבַעֲלִיל לֹא יָקוּם, לֹא יִהְיֶה בָּנוּ?

הַלְנֵצַח נְצָחִים יִשְּׁאֲרוּ הַנְּחֻשְׁתַּיִם

הַמַּכְבִּידִים עָלֵינוּ זֶה שָׁנִים אַלְפַּיִם,

הֲכִי נָפַלְנוּ וּתְקוּמָה אֵין לָנוּ?!

"מה נוראה השאלה ומה גדול הכאֵב!...  ועם כאֵב גדול זה מתלקחת בַלֵב האהבה העזה לעם, שנהפכת לצער-האומה במובנו היותר שָלֵם:

וּמַה כֻּלְּךָ, יִשְׂרָאֵל, כֻּלְּךָ בִּלְבַדֶּךָ

אִם לֹא בָּחוּר-עָנִי בֵּין הָעַמִּים הִנֶּךָ,

אוֹכֵל בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ, מֻטָּל בָּרָפֶשׁ?!

לְכָל בָּאֵי עוֹלָם נֵר אֱלֹהִים הֶעֱלֵיתָ,

וּבַעַדְךָ חָשַׁךְ עוֹלָם, וְאַתָּה נִהְיֵיתָ

עֶבֶד-עֲבָדִים, גּוֹי אֹבֵד וּבְזֹה נָפֶשׁ.

פיכמן מוצא, כי "בשני יוסף בן שמעון" הפרוזה מרובה על הפיוט, כלומר, שהיסוד הפובליציסטי גבר בו על היסוד השירי.  הוא אומר במרוצת דבריו: "את הזרות שבסכסוכי המעשים היינו סולחים להמשורר, לולא היתה היצירה הגדולה הזאת כל-כך עשירת-דברים וכל-כך דלה בשירה.  בשום יצירה של גרדון אין "הפרוזה" מעיבה כל-כך את שמֵי השירה כמו "בשני יוסף בן שמעון".  אריכות-הדברים הנוראה מטשטשת ממש את הכל.  פה אין כבר כל נפשות חיות:  אנחנו רואים רק את ראש-הקהל, את המשכיל, את הפושע – אבסטרַקציות ולא אנשים.

"כמו כל אבק ההשכלה נפל על היצירה הזאת.  את כל דעותיה על החנוך, על הדת, על תקנות-הצבור השקיע כאן המחבר – על היתר ואיסור, על תקונים בדת, על "אמונה-צרופה";  כל תורת מְאַת השנים האחרונות קפל תחת הפואמה הזאת.  על כל מצוותיה ודקדוקיה הרחיב את הדִבור, עד אשר לא נשאר עוד מקום לציִור ושיר.  כמו במדבר יָבֵש אנו עוברים מפרק לפרק – אין שיח-שדה ואין אמת-מים להשיב מעט את הנפש העיֵפה.

"זאת היתה יצירתו הגדולה האחרונה של גורדון, ובה אמר "לחתום לקח" ההשכלה, לתת בטוי רחב ומקיף לתורת דורו.  אנחנו רואים אותו פה באהבתו הגדולה לכל דורש דעת, לכל מתקן, לכל מרחיב את גבולות-החיים, ובכל שנאתו – לעריצי-הגיטו, למשעבדי-העם ולמחריבי-חייו.  אין הוא עוד ביצירה זו, כי אם, קודם כל, את אשר היה תמיד – מטיף להשכלה, לתרבות, עומד בפרץ, בונה ושוקד על תקנת-הצבור.  אין הוא כאן משורר, אשר עינו אל הנצח, כי אם סופר דבק בטבור רוחו אל החיים הפשוטים, אל שדֵה עמו, אשר כולו עלה קוצים.  אין הוא יכול עוד לשאת את עיניו אל הרחוק, בעת אשר מקרוב כה רבה העזובה, והוא קורא לעקור ולנטוע, להרוס ולבנות את הריסות-החיים.  "שני יוסף בן שמעון" הֵם קול קריאתו האחרונה לרַפא את בֶּדֶק חינו הלאומיים.  בה חזר כמעט על כל דעותיו החביבות, שכבר הובעו ביצירותיו הקודמות – כאשר יקרה אצל הרבה משוררים בסוף תקופה ידועה של יצירתם.  לאחר, "שני יוסף בן שמעון" לא היה עוד מה להוסיף.  בפואמה זו נסתמה התקופה".

 

ז. "צִדְקִיָּהוּ בְּבֵית הַפְּקוּדוֹת".

פואמה זו שייכת באמת אל שורת הפואֶמות ההיסטוריות של יל"ג, אבל הוא כתב אותה באחור זמן תחת השפעת המאורע המעציב אשר קרהו בשנת 1879, הוא מאורע מאסרו וגלותו לפלך אולונֶצק.  גורלו בתור משכיל, שהושם בבור בגלל שנלחם לטובת העם במורים הרוחניים, נדמה לו כגורל המלך צידקיהו.  המלך האומלל הזה, היושב בכלא עִוֵּר וערירי, אסיר ברזל ועוני, שואל את עצמו: מה עָול פעלתי? מה פשעתי? יען לפני ירמיהו לא נכנעתי, לפני איש רך-הלב, בעל נפש נכנעת, אשר יעץ להכָּנע לכשדים? האם משרירות-לב את זאת עשיתי, כי עול מלך בבל לפרוק נסיתי?  אם לא לכבוד עמי וחֻפשו חרדתי? ומה מבקש זה הכֹהן מענתות?  לבלי ביום השבת משא ישאו!  העת לנו אז לחגים ולשבתות, בשעה שהגיע הצר עד לשערי עיר-המלוכה?  כן חפץ הנביא, שכל עם הארץ מקטנם ועד גדולם ילמדו דברי ספר ותעודה;  כל העם, מן היוגבים עד הנשיאים, כולם יהיו סופרים ובני-נביאים;  חרישם יעזבו עובדי-האדמה, דגלם ואזינם אנשי-המלחמה, חרש ומסגר מן החנויות יֵצֵאו, וכאיש אחד יֵאָספו אל נָיות ברמה, ילבשו אדרות-שער ויתנַבָּאו.  אז ישבת מארץ גרזן ומקבת, כל כלי-יוצר שָׂרֹף ישָׂרפו בשֶבת, וכִתתו אֵת לעט, למזַמרות – מזמֵרות קרדום ומורג – לנבלים כנורות.

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לָחֶם

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

גּוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה

צדקיהו שואל איפוא:  מדוע גדול כל כך עָנשו?  מדוע עִורו את עיניו ושמוהו בבור?  "וטרם אור עיניו ממנו לקחוּ, עוֹלְלֵי-טִפוּחָיו אל עיניו טָבָחוּ?  והמלך מתנבא חזות קשה:

הוֹי רֹאֶה אָנֹכִי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

דִּבְרֵי בֶן-חִלְקִיָּהוּ בִּיהוּדָה קָמִים:

הַבְּרִית תָּקוּם, הַמֶּמְשָׁלָה נֶהֱרֶסֶת,

וּמְקוֹם שֵׁבֶט משְׁלִים תִּירַשׁ הַקֶּסֶת,

כָּל הָעָם לִמּוּדִים יֹדְעֵי דָת וָסֵפֶר,

אַךְ דַּכִּים וּנְמַקִּים כְּעָפָר וָאֵפֶר

דעת הבקרת.  "מחאה עזה כזו – אומר קלוזנר – נגד הרוחניות, שבלעה את הגשמיות ואת המדיניוּת כאחת, לא נשמעה בספרות העברית עד ימיהם של ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי וברנר;  ואף שלשת אלה לא עברו את גורדון, אלא שהעמיקו את טענותיו על-ידי מה שמצאו אצל ניטשֶה, על-ידי מה שעוררה בלבבות מלחמתו של אחד-העם בהרצל ועל-ידי מה שהוסיף הנסיון המר של הישוב העברי בארץ-ישראל.  כי הפתוס האלהי הגיע בפואמה לירית זו עד מרום-קצו.  צדקיהו הוא מעין איוב חדש;  אלא שאיוב זה דן לא רק על שאלת-הצדק ביחס אל הפרט, אלא אף על שאלת-הצדק ביחס אל הכלל – אל כלל האומה כולה.  כי ב"צדקיהו בבית הפקודות" אתה מוצא מזיגה נפלאה של יסורי-הפרט וצרות-הכלל.  פעם בפעם מפסיק צדקיהו את וכוחו על אלהים ועם הנביאים בדבר מצבה ועתידותיה של האומה, זוכר את בניו האומללים ואת מצבו הנורא – ונפשו משתפכת בקרבו.  וגורלו הפרטי מתלכד בגורלה של האומה, שעליה מסר את נפשו, ואך בשביל שדרש טובתה לפי הכרתו המדינית שלו באה עליו כל הצרה הזאת.  מצד זה נתגלה האמן שבגורדון בפואמה זו אולי יותר מבכל שאר יצירותיו:  ליריקה ואֶפיקה משמשות כאן לא בערבוביה, אלא בתערובת הרמונית יחידה במינה".

ברֶנר חושב את הפואמה הזאת ליצירה הפיוטית היותר משוכללת של יל"ג בדעה ובעֹז הבטוי.  ב"צדקיה בבית-הפקודות" עשה גורדון עוד צעד אחד – הצעד האחרון.  הוא, יל"ג, שלמד כל ימיו כל-כך הרבה תנ"ך וספג לתוכו את רוח-הזעם וקריאות-התגר של הנביאים הגדולים עם הקטנים מימי ילדותו;  הוא, שבעצם מהותו היה נביא ומוכיח לעמו ושבנשמת עצמו ודאי היה איזה ניצוץ מנשמת הענתותי – הוא, בהיות עליו רוח השיר ורוח האֶטיציזמוס האנושי החודר למעמקים, מצא עֹז בנפשו להתעלות על עצמו ולנסות להרים יד – לא ב"אילי התרשישים" ו"המאורות הגדולים" של המאות האחרונות, ואף לא בתנאים ובפרושים של בית שני, כי אם בנביאים עצמם של בית ראשון וקודם לו, יותר נכון, בקולטוס הנביאים משמואל ועד ירמיהו, זה הקולטוס של "אדרות-שֵׂער" והתרגזות ודרישות ותביעות ותוכחה בלתי-פוסקת, זה הקולטוס, שלא נתן לחיות ולהתפתח לישראל ולמוכיחיו משמואל ועד צדקיהו.  לא משפטיו של גורדון ולא הערכתו את "משא-דבר" הנביא הם העיקר לנו במונולוג הקלַסי הזה, כי אם כשרון-הבטוי של המשורר, שהגיע כאן לגבורות.  יצדק או לא יצדק גורדון בהשפטו את שמואל וירמיהו – אבל, בכל אֹפן, איזו התרוממות בשפה ובלשון!  איזו אש-התקוממות חדשה בקריאה "היהיה גוי כזה תחת השמים?" ואיזה כאב-נצח בשורות:

וּבְכֵן לֹא יִשָּׁמַע קוֹל עוֹשֵׂי בַמְּלָאכָה,

כִּי קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ, הַלֵּל וּבְרָכָה

--

אִישׁ וָאִישׁ יֹאמַר: לֹא אַחֲרשׁ, לֹא אָדוֹשׁ,

כִּי בֶּן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים אֲנִי וְגוֹי קָדוֹשׁ

ב"צדקיהו בבית-הפקודות" – אומר פיכמן – נשמעה – בספרות העברית זעקת-המחאה הראשונה של הקולטורה הבונה נגד הבטלה הדתית, זעקת-המחאה של המציאות התובעת כנגד כל שפלות-ידים של חולמי-חלומות ובעלי-דמיון.  בפעם הראשונה העז סופר או משורר לשלוח את חִצי-לעגו אל "הלובשים אדרות-שֵׂעָר".  בפעם הראשונה תבעו אצלנו בכֹח וובטחון נמרץ כזה את עלבונה של העבודה, של בנין-החיים, של יצירת התרבות.  אלה המבקשים את סימניה הראשונים של שירת התחיה האמתית, ימצאום אולי בחרוזים האלה (אם רק ישמרו על עצם מושגה של התחיה):

בַּיּוֹם הַהוּא תְּחַפְּשׂוּ אֶת יְהוּדָה בַּנֵּרוֹת

וְלֹא תִּמְצְאוּ אִכָּר, אִישׁ חַי, רַב פְּעָלִים!

בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה יִהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים;

בִּמְקוֹם מַנְהִיג עֵדֶר, מַצִּיב הַדָּרְבָן,

יִהְיֶה נָבִיא אוֹ כֹהֵן מַעֲלֵה קָרְבָּן

--

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לַהֲקוֹת נְבִיאִים...

ד"ר שמעון ברנפלד [xxxii] מעיר בנוגע לפואמה זו: "נודע הוא למדי, שבקטרוג זה על הנביאים ויחוסם אל הממלכה, פתח שפינוזה תחלה.  איני יודע אם קרא יל"ג את דברי שפינוזה ואם השפיעו אלו עליו.  בזמן מאוחר קצת, כמה שנים לאחר שפרסם יל"ג את שירתו "צדקיהו בבית-הפקודות", יצא ספרו הגדול של אֶרנסט רֶנַן "היסטוריה של עם ישראל", שבו בירר השקפה זו ברחבה והעמיד עליה יסוד גדול.  הרי כאן רעיון גדול, שנצנץ במֹחו של המשורר.  יל"ג, משורר ההשכלה בערי-השדה ברוסיה, שֶרָב ברבני-הדור, בפרנסי הקהלות החשוכות "ובמלמדים הדיוטים", מתפתח ונעשה משורר החירות המוסרית ומשתדל לשחרר את נשמת היהודי משעבוד הדת בעצם יסודה".

 

IV. יל"ג בְּתוֹר מְמַשֵׁל.

יל"ג היה הראשון, שהכניס את המשל אל הספרות העברית.  לפניו היה בה מקצֹע זה כשדה לא עֻבד.  את רוב משליו לקחת יל"ג מספרי הממַשלים הלועזיים, אבל הוא השכיל ליַהֵד אותם, עד כי יכלו להֵחָשב בצדק כעברים מקוריים.  שיחות החיות, העופות והצמחים, הנכנסות אל המשלים האלה, מלֵאות חיים, ורֻבָּן מצטיינות גם ברוח ההומור הבריא והעליז, הנסוך עליהן.

דעת הבקֹרת.  המשורר טשרניחובסקי היה הראשון, שנתן הערכה שלֵמה ומקפת לגורדון בתור ממַשל [xxxiii]  "המשלים צריכים להיות לאומיים, ובמובן זה הם צריכים להיות מקוריים, אפילו אם הם שאוּלים מעם אחר ומלשון אחרת, מפני שאין שום עם מבין את הסביבה ומתיחס אליה באֹפן שוה לגמרי אל הבנתו ויחוסו של עם אחר, מאחר שהוא חי באקלים אחר ויש לו היסטוריה אחרת, הסתכלות-בעולם אחרת, אֹפן-דבור אחר ודרכי-מחשבה אחרות, - מאחר שכל הסביבה שלו אחרת היא, ואפילו החיות, שעל פי רוב הן נושאות המשל, אחרות הן בכל ארץ וארץ, וגם אם אינן אחרות בעצם, הרי טפוסן אחר ותכונותיהן אחרות, הודות לתנאי-האַקלים ומצב הצמחים ועוד כמה וכמה סבות אחרות.

"ואם בכל העמים כך, בעם ישראל – ביחוד ביהודי-התחום, ברוב הגדול של היהודים – על אחת כמה וכמה.  חיינו נשתנו תכלית שִנוּי מחיי כל עם.  ברובנו אנו עירונים בני-עירונים, סוחרים בני סוחרים, והחיים מתגלים לנו בתמונה אחרת, שונה לגמרי ממה שהם מתגלים לשכנינו, ויחסנו אל הסביבה ואל החיות, העופות, הצמחים והדוממים אחר הוא לגמרי".

"רק יל"ג הוא האחד, שאפילו משליו המתורגמים מקוריים, לאומיים הם.  רק "במשלי-יהודה" אנו מוצאים חיות יהודיות.  וכל המעלות, שמנינו במשל מקורי, אנו מוצאים בגורדון.  למרות מה שרשם על רובם היותר גדול של משליו "העתקה ממשלי-לאפונטיין" או העתקה ממשלי קרילוב", אפשר לאמר כמעט על משליו: "לנו הם!", מבלי לחוש להחלטתו של הממשל עצמו.  לאות ולמופת יכולה להיות דוגמה קטנה זו:

וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הַדְּרוֹר מִזְרְחָה שֶמֶש,

וַיָּבֹא אַרְצָה קֶדֶם וּבְמִצְרַיִם,

וַיֶחְכַּם מִכָּל עוֹף, מִכָּל הָרֶמֶשׂ

וָיֵּדַע חָכְמַת הוֹבְרֵי הַשָׁמָיִם.

"זהו עוף עברי.  את החכמה הוא קונה במצרים, שהרי ידועים לו "חכמי-מצרים" ולהטי חרטומיה.  אם הוא נוסע, אז הוא בא "מזרחה שמש", ויש לו חכמה, העולה על חכמת כל אומות-העולם – הוא יודע "חכמת הוברי השמים".

"רוצה הממַשל להטעים שאין הבנים צריכים להתגאות במעשי אבותיהם.  מה הוא עושה? ממַשלי אומות-העולם משתמשים לתכלית זו באוזים המפורסמים, מפני שלאומות-העולם קרובות  ויקרות קורותיה של רומי.  אולם ממַשל עברי איננו עושה כך;  הוא מוצא דבר, שיהא מתאים לעמו ולקורותיו.

"משליו של גורדון מצטיינים לא רק במקוריוּתם.  גם פיוטיים הם עד מאֹד.  חן פיוטי מיוחד שפוך על כולם.  שנים, שלשה משפטים, חרוז אחד או שנים – והכל הוגד, הכל ברור, מבהיק, בולט.

מרגליות הסגנון של "משלי-יהודה" הן כל-כך מרובות, עד שנמצאות בכל עמוד ועמוד.  גם את התורה היוצאת לנו מכל משל ומשל ידע גורדון להביע במלות קצרות ונמרצות מאֹד, והן רובן ככולן מרגליות יקרות, שאין לנו הרבה דוגמתן.  "נמשלים" כאלו צריכים למוּד".

"המשל – אומר פיכמן – היה לישראל מה שהיתה האגדה לעמים אחרים.  זה היה מעולם אחד המקצועות הספרותיים היותר עממיים, וסופר כגורדון, שהיה עוד קרוב ברוחו אל הקורא העברי, חניך בית-המדרש, ידע איך להשתמש בו לכמה מטרות בבת אחת.  השירה והדידַקטיקה נתמַזגו במשלי גורדון מזיגה יפה והרמונית.  החריפות של הרעיון אינה נפגמת מן הליריות שבסגנון.  כממַשל אמתי הוא יודע למצוא בשעת הצֹרֶך את הבטוי הקצר והחד".

 

V.  יל"ג בְּתוֹר מְסַפֵּר.

יל"ג כתב גם ספורים קצרים מחיי היהודים ברוסיה בעת ההוֶֹה.  אבל יל"ג המספר נופל הרבה בכשרון הציור מיל"ג המשורר.  ספוריו רחוקים לא רק מן האמָנות הטהורה, כי אם גם מן האמת הפוטוגראַפית.  כל מעלתם אך בסגנונם היפה והעשיר;  טעם לשבח נותנים להם גם החדודים והבדיחות, שהחֵן העברי מרחף עליהם בתמונותיו מחיי החסידים, למשל.  יש הרבה מן ההפרזה וההגזמה, ולהרצאות הדברים יש צורה פובליציסטית.  אולם גם עם כל חסרונותיהם ולִקוייהם עֶרכם יותר גדול מערך הספורים, שנכתבו מאת סופרים אחרים בני-זמנו.

דעת הבקֹרת.  "ספורי גורדון הם על הרוב פחות דברי פרוזה, לאמר, מראות-חיים לקוחים מן המציאות, מכמה שירים שלו.  בכל אֹפן אינו מכריח אותנו בכֹח כשרונו להאמין, כמו בשיריו, שהם מחויבי-המציאות.  ביצירה שבאמנות סוף-סוף רק זה העיקר, שלא נתעורר מקסימי-החלום, שנלך אחרי המשורר בעינים עצומות לאשר ינחֵנו.  ואת זה ישיג המשורר רק באמצעי אחד – בדרך החום.  אך גורדון בעצמו לא היה חמים ביותר, ומדי פעם ופעם יאמץ ליַשֵׁב את הזרות שבספוריו ולהבטיח, שאינם בדויים מן הלב, כי אם מעשים שהיו.  הוא בעצמו מטרידנו מעולם החזון!

"ואולם את זה היינו סולחים לו, לולא חוסר-הטעם ושטחיות-הרוח, המתגלים ברֹב ספוריו.  אפילו בסגנונו, שהוא אמנם גם כאן עשיר ומלא חריפות לפעמים, יש אשר יכָּשל.  אך נֶגע ספוריו הוא ההתחכּמות שאינה פוסקת.  המשורר מַלאה אותנו בהומור מסופק שלו, בהלצה על גבי הלצה – בחוסר המדה של בדחנות.  החריפות הלשונית, שבשיריו היא מבהיקה מאליה, הולכת ומוטעֶמת כאן הטעמה גסה, ההלצה משתרבבת לכאן ולכאן, מולכת את המחבר אחריה והוא הולך וטובע במבול דבריו עד לאין מוצא.

"הספורים היותר טובים של גורדון הם כבר דוקא ההומוריסקות.  בהם יש לפחות, איזו אמת של הסתכלות, לפעמים גם איזו חריפות.  עם כל ההפרזה שבספורים מעין "כף רגל עֵגל" או בעבור נעלים" הם מבליטים בכל זאת צורות-חיים ידועות, מלאות אויר הימים ההם.  בספורו "המעורב בדעת" שסופו לא יצלח לגמרי, יש עמודים, המציירים לנו את "פחד היהודים", אותו "הפחד הישראלי העתיק", בצבעים בהירים מאד.  אין בספורים אלה מאותו הזיוּף הרומנטי, הדוחה אותנו ביחוד ביצירת גורדון.

"בזכרונות ילדותו "על נהר כבר" [xxxiv] מַראה לנו גורדון, שבעצם היה אָמָן, המחבב את ציורי החיים הפשוטים, את המציאות כמו-שהיא.  מזכרונות ילדותו יצייר לנו את האנשים והמראות בסגנון רֶאַלי נאמן.  גם בכמה מספוריו יתגבר הראליסטן שבטבעו על שבטבעו על הרומנטיקה וההפרזה, אך במקצוע זה לא השיג בכל זאת את השלימות היחוסית שבשיריו.  יד המשורר לא טִפחה את השתילים האלה.  גן הפרוזה שלו היה נטוש לגמרי.  "רק ספור אחד נתן לנו גורדון, שבו אנו מרגישים באמת את נשימת-החיים העזה – מעין רמז להפרוזה של מנדלי.  זוהי "קפיצת-הדרך" – אֶפוס קטן של נסיעה עם בעלי-עגלות שבימים ההם.  שלימות גמורה אמנם אין גם כאן.  אך האנשים והמראות יצוירו באותה האהבה ובאותו הרעבון לאותות החיים ולגלוייהם, המצויים רק אצל האמן מלידה.  מברוריה, הפולנית הצעירה, יפַת-התֹאר וחורת-הפנים, שפרה המיַלדת, טובת-הלב והקפדנית כאחת, יצחק החֶנוני, יהודי טרוד ומלא דאגות תמיד, הירושלמי, האפוטרופוס לצניעות, הגומר במעשה בלתי-צנוע כלל, ועד בעלי-העגלות "תלמידי-החכמים", שיש בהם ו"בתורתם" כבר משהו מטוביה החולב – כל האנשים האלה חיים לפנינו בספור זה.  מראות הנסיעה הזאת שבסוף החורף עם כל פרשת הענויים והטלטולים שבה בולטים ונאמנים.  הכל יסֻפר בטוב לב, בהומור נעים.  אנו רואים את הבחור שלנו, לבוש "בקורדיקין החדשים", כשהוא מתלבט בטיט-הדרכים, נהפך עם העגלה ומתענה באכסניות – את הנער הרך, שהחיים מכים עליו בראשונה בחזקה, כשהוא מתכַּוֵץ מעט מקור.  אפס חום הנעורים עוד רב;  עם כל היסורים חי בו עוד הצמאון לרִבוי הגוָּנים של החיים וגם צערם מעשיר את לבו ומפרֵהו.

"קפיצת הדרך" היא היצירה הפרוזאית האחת של גורדון, העומדת כבר על גבול האמנות" (פיכמן).

סמולנסקין בעל "השחר" העיר על ערכם של ספורי יל"ג את הדברים המעטים הללו:

"גם בספורים נסה (יל"ג) כֹחו, אך המה לא יוסיפו לו כבוד, כי אם אמנם בשפתו עשה גדולות גם בהם, וחץ לעגו ירד עד הלב ולוא כתבם אחר, לא המשורר יל"ג כי אז עשה לו בהם שם;  אך לו לא יוסיפו על כבודו, כי בדרכו בשיר מרום ונִשא הוא, ויל"ג המספר לא יגיע לקרסולי יל"ג המשורר" [xxxv]

 

תְּקוּפַת הַיְרִידָה.

בשנת 1884 נתפרסמו בדפוס "כל שירי יל"ג", ומאז התחילה ירידתו הפיוטית של המשורר.  על ירידה זו, המורגשת במה שכתב מאותה שעה ואילך עמד גם יל"ג עצמו.  זה יוצא לנו מכמה ממכתביו האחרונים וגם משירו "השאָרת-הנפש", המתחיל בדברים אלו:

חֲמִשִׁים וּשְׁתַּים שָׁנָה לִי תִּמָּלֶאנָה

וּכְבָר אָחוּשׁ כִּי הַזִּקְנָה עָלַי קֹפֶצֶת;

כֹּחִי יִיבַשׁ, לֵחִי יָנוּס, עֵינַי תִּכְהֶינָה,

וַעֲנָנָה כַּעוֹפֶרֶת עַל רוּחִי רֹבֶצֶת.

לאפיסות יכָלתו הפיוטית גרם הרבה היאוש אשר התיָאֵש מהאידיאַלים, אשר שִמשו לו עד כה בסיס ליצירותיו.  זה היה לאחר הפוגרומים בנגב רוסיה, שהועילו להגביר את התסיסה הלאומית בין בני-הנעורים העבריים-המשכילים, ואצלו לא העירו בלתי אם ספיקות ופקפוקים, שלא יכול לחלץ את נפשו מהם.

הרי ציוּר מעמד-נפשו של יל"ג בשעה זו:

הִנֵּה לוּח אַחֵר מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת

פֹּרְחוֹת נִבְקָעוֹת כַּקֶּצֶף עַל מָיִם...

–מָה הֵנָּה אֵלֶּה? – הֶן הֵנָּה הַיְּשׁוּעוֹת

"לָהֵן בִּנְעוּרֶיךָ נָשָׂאתָ עֵינָיִם!"

– אֲהָהּ, קָרָאתִי, וָאָלִיט אֶת פָּנַי,

מִכָּל חֲלֹמוֹתַי לֹא נִשְׁאַר מְאוּמָה:

"טָהֳרַת הַקֹּדֶש", "הַשְׂכָּלַת רַבָּנַי",

"יִשּׁוּב הָאָרֶץ וּתְקוּמַת הָאוּמָה" –

וּמִגֹּדֶל הַכְּאֵב, מֵרֹב הַקָּרֶץ,

נָפַלְתִּי רֶגַע מִשָּׁמַיִם אָרֶץ.

                                         ("בירח בלילה").

האידיאל הלאומי-ההיסטורי הגדול לא לקח את לבבו ולגאולה לא צפה;  עמֹק יותר מדאי נשתרשו בו ההשקפות המשכיליות, עד כי גם בשעה שבאו לידי משבר, קשה היה לו להסתלק מהן ולבקש לו מפלט אל הדעות החדשות.  בפובליציסטיקה שלו נד לכאן ולכאן, ויש שנראה היה, כי נסחף עם הזרם הלאומי-הציוני, אבל לא היה די כֹח בזרם הזה להעיר את קוי-כנורו.  איזו ממאורעות-הזמן כשהם לעצמם הרעידו בו אמנם איזו נימים;  זו היתה ההתלקחות האחרונה של "הפתּוס האלהי טרם יכבה".  תחת רושם הפרעות בנגב כתב אז את שירו "אחותי רוחמה", המכילים את חרוזי-הזעם האלה:

אִם גָּבַר הָאֶגְרוֹף, יַד זֵדִים רָמָה,

הֲבָך הָעָוֹן, אֲחוֹתִי רֻחָמָה?!

--

אָן אוֹלִיך חֶרְפָּתִי?" – אַיֵּה חֶרְפָּתֵךְ?

לִבֵּך לֹא חָרַף, לֹא הֵסַרְתְּ תֻּמָּתֵךְ;

קוּמִי אֵפוֹא וּשְׂאִי מִמּוּם פָּנַיִךְ,

לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה כִּי אִם לִמְעַנָּיִךְ,

מִטֻּמְאָתָם תֻּמָּתֵך לֹא נִכְתָּמָה;

זַכָּה כַּבֹּר אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה

--

אוֹת קַיִן אוֹת קָלוֹן וּכְלִמַּת נֶצַח

עַל מֵצַח הַנְּבָלִים אַנְשֵׁי הָרֶצַח;

הפוגרומים שִמשו ליל"ג ענין גם לשירו "על מה רגזה הארץ?", שהוא חִדוד פוליטי חריף מאד מכוון אל הקיסר אלכסנדר השלישי, אשר בעלִיָתו על כסא המלוכה הותרה הרצועה ודם-ישראל נעשה הפקר.  לאותו סוּג צריך ליחס גם את שירו "בנערינו ובזקנינו נלך", שבו מביע המשורר תנחומים לאומה הישראלית הנרדפת והמיואֶשֶת:

עַם אֶחָד נַחְנוּ, כִּי אֵל אֶחָד לָנוּ,

וּמִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ,

גַּם תּוֹרָה אַחַת וּשְׂפָתָהּ אִתָּנוּ

וּבַעֲבֹתוֹת זָהָב אֵלֶה נִקְשַׁרְנוּ:

בַּחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ הַזֶּה הַמְקַשּׁרֵנוּ...

השירים הללו חשובים אמנם בתכנם ויפים בסגנונם, אבל "רוח הקדש" אין בהם.  אך שיר אחד כתב יל"ג בימיו האחרונים, שיש בו מן הנשגב ומן הליריקה האמתית ואף צורתו הפיוטית מקורית היא ונאה הרבה: "שרש נשמתי".  המשורר שואל את האלהים: מאין בא נשמתו? מפני-מה כל-כך רבו פצעיה? הלא "מיום היותה בו על האדמה, יזוב זוב דמה, ומן החושים בה עד המחשבה, רק חלי ודאבה".  והוא מוסיף לחקור ולדרוש:

אוּלַי נִשְמַת הַנָבִיא הָעַנְתוֹתִי

הִיא הַמְחַיָה אוֹתִי,

אֲשֶר גַּם הִיא הִתְעַטְּפָה כָל יָמֶיהָ

מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֶיהָ;

אוֹ נִשְמַת אִיּוֹב בִּי – אִיש תָּם וְיָשָר

לְכָל בָּשָׂר

יפה העיר על זה הד"ר קלוזנר: "אכן אם לא היתה בו לא הנשמה הגדולה עד לאין שיור של הנביא מענתות ולא הנשמה המַּרדָּנית העזה של האיש מארץ עוץ,היא ניצוץ מנשמתם של זה ושל זה נבזק לתוך נשמתו של הקטיגור הלאומי, שאף הוא דבר משפטים לא רק עם עמו, אלא גם עם אלהיו!"

--

כמו שראה הקורא שונָה היא דעת הבקרת על ערכו של שיר זה ואחר משירי-יל"ג;  אבל כל המבקרם לדעה אחת נתכַּונו, והיא, כי היה יל"ג משורר גדול, ולא לדורו בלבד, כי אם לדורות.

סִגְנוּנוֹ שֶל יַלַ"ג.

יל"ג היה הסופר העברי הראשון, שהתחיל להשתחרר מכבלי המליצה המקראית ולהשתמש בסגנון המשנה והתלמוד.  בשעתו נחשב לרבים המעשה הזה אשר עשה יל"ג, כעין פריצת גדרי-ראשונים ומרידה במקובל מימות ר' משה חיים לוּצאטו ואילך, ובין הסופרים נמצאו כאלה, שיצאו לקרוא עליו תגר בפומבי.  זה המריץ את יל"ג לבָאֵר ברבים את טעמיו ונימוקיו בחדושיו להרחבת הלשון והסגנון.

"כל קהל הקוראים יודעים – כתב יל"ג – כי בשירי הראשונים, אשר שרתי בימי-נעורַי, אחזתי בלשוננו הטהורה והברורה, ושמרתי לפי מחסום מנגוע אף בקצהו בשפת התערובות.  אז היו גם חזיונותי חזיונות ימים מקדם ומחשבותי מחשבותיהם.  ואולם בהוסיפי למשוך בשבט-סופרים ובבואי בימים ובאנשים שמתי אל לבי שתים אלה שהן אחת: מדוע זה נִפלינו מכל העמים אשר על פני האדמה בהלָך נפשנו ובמעלות רוחנו ובדרך מִדְבָּרֵנוּ?  מדוע יחלמו זקנינו תמיד חלומות ובחורינו חזיונות יראו? מדוע מחשבותינו מחשבות בני-קדם ושפתנו מעֻלפת שלל צבעים רקמה בטעם הארצות אשר יצאנו משם?  אם מוצאנו מקדם מימי-עולם הנה מדור דורים יושבים אנחנו בין בני-המערב, באורם נראה אור וחייהם אנו חיים, חפצינו וצרכינו מלבושינו וכלי-בתינו כמוהם, ולמה לא יהיו גם בתי-נפשנו וחדרי-לבנו ערוכים בכל ושמורים כבתי-נפשם וחדרי-לבם המה?  למה לא נחשבה מחשבותינו כמוהם ולא נשא חזיונות לבנו על כל דברי-החיים ועל כל הענין, אשר נתן האלהים לבני-האדם לענות בו, ככל אשר הם עושים?  האם צללים אנחנו ולא אדם וגוִיותינו רוח ולא בשר?  האם אין כל חפצים לנו בחיים ונדבר ונשיר עליהם ונשתעה בהם בספרותינו?  אמנם כי לא תמצא שפת עשרים וארבעת הספרים הקצרה מהיות לכל צרכינו, לדבר על כל מעלות רוח בני-האדם ועל כל המעשים אשר יֵעָשו תחת השמש בימינו.  אבל המבלי אין ספרים אחרים בישראל, אשר נכתבו בימים האחרונים בכל דור ודור עד ימינו להֵעָזר בהם להרחיב צעדי שפתנו תחתיה לבל יָצֵרו בצאתה לדבר בשער על ארץ רבה?  הנה ספרי התלמוד והמדרשים ומיטב חכמי עמנו אחריהם, בכולם נצפנו מחשבות לבם ומבטא שפתיהם לכל צרכיהם ולכל מעלות-רוחם – ואותם אנחנו מבקשים" [xxxvi].

סגנונו של יל"ג הָלַךְ הָל-ךְ והתפתח דרך כמה גלגולים.  אם נתחקה על הגלגולים האלה אנו רואים, כי אפילו בשעה שכבר התנגד אל ההשתמשות בלשון המליצה, עדיין הוא גופו נכשל בדבר, ולא פעם אחת נגרר אחר הפסוק בלי שום צֹרֶך.  די להעיר, כי באותו מאמר עצמו, שהוא מערער בו על הכותבים "צחות", הפליט עטו פראזות ומליצות מגוחכות, שריח של בטלנות נודף מהן.  בחפצו לאמר, למשל, כי עוד מרדכי-אהרן גינצבורג בשעתו לא הסתפק בשפת המקרא בלבד, הוא כותב:  "מי אם לא רב מא"ג היה הראשון בארצנו, אשר שלח רסן מפני סוסו-רוחו (השרטוט הוא של יל"ג) ולא נתנהו לאכול עשב הקלוקל בחצי מענית צמד שדה ספרי-הקֹדש, אשר כבר לחך קהל הסופרים את כל סביבותיו, כי אם הרביצהו בנאות דשא דֶשֵן ורענן וירעהו כר נרחב, אשר נטעו הנוטעים האחרונים להתהלך ברחבה ולאכול לשָבעה?"  ולא רק פראזה זו כך;  כל אותו המאמר מתחלתו ועד סופו כתוב ברוח מליצי, הזר לאזן הקורא העברי בן-זמננו.  אולם יותר ויותר הזניח את מליצת-הכתוב וסִגֵל לו את סגנון-המשנה הָרֶאַלִי, אותו הסגנון שש"י אברמוביץ תקן ושִכלל אותו ביצירותיו באמנות יתֵרה והנחילו למעולי הסופרים הצעירים הבאים אחריו, עם ביאַליק בראש, המתהלכים בו ברחבה.

הרי דוגמאות אחדות מסגנונו הפרוזאי של יל"ג בתקופותיו השונות:

א) הַסִּגְנוּן הַמִּקְרָאִי.

על ראש גבעה רמה נצבה אֵלָה עבוּתה וענֵפה.  בימי האביב היתה כפורחת וכפתה היתה רעננה.  על גל שרשיה סוּבּכו וראשה נמצא טל שמים.  בדליותיה קננו כל צפּור כנף ובצלה שכנו עיפי-כוח.  וַתּיף בגבהה ויראו ההרים רמותה ותשלח בדיה עד למרחוק.  ויקחו ממנה מַטה אלהים ושבט מושלים ומשענת לרפה רגלים.  אך לא לעולם עלים, ופרחים לא לנצח נצחים!  כּלה קיץ, בא הבּציר וימי הסתיו הגיעו.  מארבע רוּחות בא הרוּח וַיִפּח בּאֵלָה וַתּתנצל את עֶדיה.  נהפכו עליה לירקון ובדיה יבשוּ וימָלו.  וימָלאו האפיקים עליה ועמקים יעטפו שללה.  ישובו יושבי בצלה וירמסום ברגל גאוה וישׂימום סחי ומאוס.  והאֵלָה נצבת בשלכת וכפּותיה פרוּשׂות השמימה:  מי יחַיה יונקותי הנובלות? מי ילקט לאַחַד אחד העלים הבּלים בעמק רפאים?

כימי העץ ימי עמי.  גם עליו עברו ימי אִבּוֹ וימי בלותו הגיעו.  בסוד אלוה עליו בירחי קדם עמד גם הוא לתלפּיות בראש ההרים ונשׂא מגבעות.  והלכו עמים לאורו ואמתּוֹ, והיה חוסן ישועתם אמונת עתּו.  וינצלו את עֶדיוֹ וישׂימוהו ענקים לגרגרותם.  וינצלו את עדיו וישליכוהו, מלאו כרשׂם מעדניו וידיחוהו.  רוֹדי דבשו שׂחקו על מפּלתו, דלה דלוּ מימיו וידוּ אבן בו.  ומצבתו גזע ישעם כערער בערבה נצבת דראון לכל בשׂר.  רוח עריצים ורוח היום יאחזו בו וינידוהו אל כל רוח.  מבחר יונקותיו יחמוסו ופרי הדרו יפּילו והפיצוהו לרגליו.  ומארבע רוחות השמים יבוא הרוח ויפּח בהרוגים אלה וישׂאם אל ארבע רוחות השמים.  ומלאו העמקים נדחיו פזוריו עד תאוַת גבעות עולם.  ובאו בחצרות מלכים ובמחילות עפר ולא נודע כי באו אל קרבנה.  מי יבקש האובדים בין עם ועם, בכל המקומות אשר נפוצו שם?  מי יוציא במספר צבאם לכוּלָם בשם יקרא, ידע עמל נפשם וקרב-לבּם?  ובגזע מחצבתו קרחה וחשׂפה, נס לחוֹ וייבש לבּו.  היש תקוה לאחריתו כי יפריח מריח מים? התחיינה העצמות היבשות?  אדוני אלהים, אתה ידעת!

ב) סִגְנוּן הַמִּשְנָה.

מימים רבים נשתּרבּב בין נשי דריבישאָק המנהג לטמוֹן חמין לשבת – תבשיל של כרעי בהמה דקה.  וזה מעשׂה הכּרעיִם: מביאין רגל של עגל או של גדי רך ומהבהבין אותה ומגרדין השׂיער שעליה ומרסקין את הקרסוֹליִם ופוצעים את עצם הקבּוֹרֶת ומוציאים את מוחה ונותנים עם הבשׂר המדוּלדל ועם הסחוּסים באִלפּס ומתבלין אותן בעלי שוּם ועלי בצלים ונותנין אותן לתנור שמוסיף הבל ומניחין עד שיצטמקו יפה ומוציאים אותן כשהם רותחין ועושׂים מהם מקפּה, דמתחזי כאִדותא דכרום-ימא, ואוכלין אותו לפרפּרת הפּת בסעודת שחרית כשהוא חם וניגר, או בסעודה שלישית ובסעודתו של ר' חדקא צוֹנן וקפוּי כקרח

ג) הַסִגְנוּן הַמְּעֹרָב מִשְׂפַת הַמּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה.

ככה היה הדבר הולך ומתנהג בדריבישאק שנים רבות ובני דריבישקאק ראו ימי השמים על הארץ.  איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כלומר איש בחנותו ובבית משקהו, היו יושבים ואוכלים מאכל של רגל עגל מדי שבּת בּשבּתּוֹ, ובכוח האכילה ההיא מצאו אוֹן למוֹ לשׂאת טרחם ומשׂאם במעשׂיהם ובעצבון ידיהם כל ששת ימי המעשׂה.  וכשבאה שבת ובאה מנוחה והעם הדומה כל ימי השבוע לחמור נושׂא משׂא נהפך כּוּלו לבני מלכים, בשעה שהיו בעלי-הבתים יוצאים מבתי-כנסיותיהם לבוּשים לבנים ועטוּפים לבנים כמלאכי השרת, אז היו התריסין מסתלקין והתנורים נפתחים ובנות הנכר העומדות לשרת נראות בכל קצות העיר נושׂאות קדרוֹת מקדרוֹת שונות מלאות "כף רגל עגל", ובעלות-הבית מריקות אל הקערות ומגישות לבעליהן את המטעמים, אשר טעמם כטעם לשד השמן ועינם כעין התרשיש, ויקירי דרבישאָק יושבים ומתעדנים כבני מלכים ורואים את עצמם במעמד אבי אבות אבותיהם בגן-עדן, והריח הטוב עולה ומתמר בכל רחובות העיר כעתר ענן הקטורת, עד כי התענגו יחד כל כוכבי בוקר ויריחו כל בני אלהים!

--

ארכו דברי על יל"ג, מפני שבשעתו היה האישיות המרכזית בספרות העברית.  אם בתור פובליציסטן הוגה-דעות לא היה המצוין בין סופרי-הזמן, אבל בתור משורר עמד גבוה משכמו ומעלה מכל יתר המשוררים העברים ובכֹח בת-שירתו משל ברוח בני-הנעורים במשך ימי דור שָלֵם, דור-המעבר.  יל"ג היה כובש-דרכים על שדֵה השירה העברית, מפלס ארחות ומֵאיר נתיבות להבאים אחריו, עד כי יֵחָשב בצדק לאבי היצירה הפיוטית העברית המודֶרנית.

במקצוע הלשון והסגנון העברי ברא יל"ג, ממש, יש מאין.  הוא היה בזמנו האמן היותר גדול של הלשון העברית.  הוא היה שליט בבתי-נכאתה ורודה בכל מכמני השפה, כפי שהלכה והתפתחה מראשית צמיחתה וישאב מאוצרותיה במלוא חפניו, מה שנתן לו את היכ-לת להפרות ולהעשיר את הסגנון העברי ולהשפיע על מהלך התפתחותו ברוח המודֶרניות.

בנוגע לזה אמר אחד הסופרים:

"יש מגנים את גורדון בשביל שעסק יותר מדי בקטנות, בשביל שבזבז הרבה כֹחות לחַדֵּד חדודים ועוד.  אבל מדה זו מצויה היא אצל כל המשוררים.  רוב כוחות היצירה שלהם משתקע רק בשכלול הלשון.  אצל העמים, שהלשון שלהם היא טבעית, אין צורך לבזבז כל-כך הרבה כֹחות לשכלולה;  אצלם היא רק אמצעי למטרה;  אבל לשון שאינה חיה בפינו, אנו צריכים לשמור.  חיָּבים אנחנו לשמור את האוצר היחיד של רוחנו, וגם הוא, האוצר לעצמו, צריך סלסול וטפוּח מעולה.  רֹב המשוררים הגדולים בזבזו את כל כחותיהם לפנות את אבני-הנגף, המונחות על דרכם בשעת יצירתם.  אנו צריכים לשמור את הלשון בשביל הדורות הבאים, כי היא חלק גדול של לאומיותנו, התוכן הממשי שלה.  כל המשוררים העברים, שהקדישו את כחותיהם לשכלול הלשון יצרו ופחו ערכין בשבילנו ונתנו בידנו כלי-זין להמשיך את מלחמת-הרוח שלנו, לפתח ולהרחיב את חוג-היצירה שלנו.  בתקופה של וִיזל ולֶטֶריס באה ירידה גמורה ללשון העברית, והנה בא גורדון והוציא את הלשון מתוך מבול-המליצות ועשה אותה מוצקה כברזל, ועל-ידו אנו מושלים בה, ואצלנו כבר נעשית השלון העברית לכלי-אומנות.  באֹפן זה אפשר לאמר, מבלי להפריז על המדה, כי גורדון יצר מחדש את הלשון העברית".

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מלה לא קריאה במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה]
[2] מלה לא קריאה במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה]
[3] מלה לא קריאה במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה]
[4] מלה לא קריאה במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה]
[5] מלה לא קריאה במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה]
[6] מלה לא קריאה במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה]
[7] מלה לא קריאה במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה]
[8] מלה לא קריאה במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה]


[i]  יל"ג עצמו מתאר את [מלה לא קריאה במקור המודפס – הערת פרויקט בן-יהודה] בדברים אלו:  מיכל נמנה בין עולי-הימים המשכילים בוילנה, אשר [מלה לא קריאה במקור המודפס – הערת פרויקט בן-יהודה] היתה כל השכלתם, כי פנו מאחרי התלמוד ויתנו את לבם לכתיב צחות בשפת-עבר;  ולפי שרבם היו משכילים הלומדים מאליהם (אויטאדידאקטען), מורים ומנהלים לא היו להם ובבתי-הספר לא באו, על כן לא נתקיימה השכלתם בידם.  לא למדו שום חכמה מן החכמות על בורים, לא סגלו להם לשון מן הלשונות החיות למשוך בה בשבט-סופרים;  אַף לא למדו איזו אומנות נקיה ומשלח-יד להתפרנס בו.  כל כחם היה על דרך השלילה לסור מן הדרך, אשר דרכו בה אבותיהם המולידים אותם;  ואולם על דרך החיוב לא עשו מאומה, ומסלה חדשה בחיים המוליכה אל מטרה טובה ממנה, לא סלו להם, על כן גם כלו בהבל ימיהם ושנותם בצער ודוחק.  מהם מעשו מורי-שעות, מהם חנונים וסוחרים קטנים, ומהם היו רועי-רוח ורודפי מק ים שונים כל ימיהם.  מיכל דנן היה כאחד מהם.  גם הוא הסתפק בזהרורי-ההשכלה ובקליפתה, ואל תוכה לא ירד, לשון וחכמה יסודית לא סגל לו, זולת לשון עבר, אשר בה מהר לדבר צחות, לא ידע לכתוב בשום לשון, וכן כלו ימיו בטלטולים ונדודים, ויעבור מעיר לעיר ומפרנסה לפרנסה, ויבא לשבת במכס היין, ויהי לחנוני, ולבסוף נעשה מלמד וימת בּבּית-החולים אשר בקיוב".  (עיין "ממזרח וממערב" הוצאת בריינין, כרך ג' עמוד 114).
[ii]  בראש ספרו "משלי יהודה" בהערה לשירו של
[iii]  עיין "המליץ" שנת תרס"א גליון 61.
[iv]  אגרות יל"ג כרך א' עמוד 11
[v]  שם עמוד 132
[vi]  כל שירי יל"ג חלק א'.
[vii]  את אחד ממאמריו הנזכרים חתם יל"ג בדברים האופיים האלה:  "ואתם כל משכילי-ארצי וכל מחיי לשון הקדש באמת בכל הארצות, אשר שפתנו הקדושה בלשונכם, אהבת-עמכם בלבבכם ודמי-ישראל נוזלים בעורקיכם, אל תפנו אל אחיכם מנדיבם אלה והדומים להם, אשר רוח סנבלט וטוביה וגשם מדבר מתוך גרונם לבהלכם ולרפות ידיכם מבנות את חומת שבת-ציון.  האינכם רואים מה המה חפצים?  המה חפצים לגרש את שפתנו העברית מארצות-החיים, להביאה במספר השפות היבשות ובקהל הדברים העתיקים, אשר נכבדם רק בעבור הזקנה החופפת עליהם, כאשר נכבד כל הדברים הנשארים לפליטה מימות-עולם בארצות-הקדם, או המוצאים עתה מבטן-האדמה מימי מפלת ערי-קדומים.  ואולם אתם שמרו את שפתכם זאת מכל משמר, כי חכמתכם ובינתכם והיא הפליטה הנשארת לנו מכל מחמדינו".  ("המגיד" שנה שניה, גליון י"ד).
[viii]  "אגרות יל"ג" כרך א' עמוד 64.
[ix]  שם עמוד 63.
[x]  "אגרות יל"ג" כרך א' עמוד 44.
[xi]  ואף-על-פי-כן הוא כותב בעת ההיא למכירו אַהרן לוריאַ מפינסק :  הנני מתפרנס היום בדוחק ובצער.  משרתי הנתנת לי מאת הממשלה לא תספיק לי ולנפשות ביתי רק ללחם נקודים ולעלים בלים ומטלאים, ובכן תלויים לי חיי מנגד ופרנסתי תלויה על חוט השערה ועל מקרים כוזבים ובלתי בטוחים, ואלמלא בכל יומא תתרחיש ניסאַ, כי אז כבר אבדתי בעניי".
[xii]  פרסומו של יל"ג בעולם הספרות כבר גדל אז כל-כך, עד כי הציע לפניו חיים זליג סלונימסקי למסור לידו את עריכת "הצפירה" (עיין "אגרות-יל"ג" כרך א' עמוד 76).
[xiii]  "אגרות יל"ג" כרך א' עמוד 102.
[xiv]  שם עמוד
[xv]  "אגרות-יל"ג " כרך א', עמוד 106
[xvi]  "אגרת יל"ג" כרך א' עמוד
[xvii]  "אגרות-יל"ג" כרך א' עמוד 141.
[xviii]  שם עמוד 155.
[xix]  על מעמד רוחו של יל"ג בשעת יציאתו מטלז מספרים החרוזים האלה:"וּבְכֵן שֵש שָנִים אֶת אַחַי עָבַדְתִּי     עַתָּה אֵצֵא אֵין כָּסֶף – אַךְ לֹא חִנָם  ;לֹא לְתֹהוּ וָהֶבְל כֹּחִי אִיבַּדְתִּיעוֹד יֵרָאֶה פָעֳלִי עַל נֶכְדָם, עַל נִינָם".("כל שירי יל"ג" חלק ה' עמוד 19).  
[xx]  לפי נוסחה אחרת נמצא יל"ג איזה זמן לאַחר שנשתחרר תחת השגחת הפוליציה;  ולפיכך לא יכל לשאת משרה במוסד צבורי.  * שם עמוד 103.
[xxi]  "אגרות יל"ג כרך א' עמוד 266.
[xxii]  לשון המו"ל את השירים בהקדמתם.
[xxiii]  "אגרות יל"ג" כרך ב' עמוד 7.
[xxiv]  "אגרות-יל"ג" כרך ב' עמוד 334.  ובמכתב אחר מאותו זמן כותב יל"ג: "הניחו לעיף! ימי עברו, זמותי נתקו".  בשירו "השארת הנפש" הוא אומר: "כבר אחוש כי הזקנה עלי קופצת, כחי ייבש, לחיי ינוס" וכו'.
[xxv]  בעת ההיא לא חדל עדיין יל"ג ללמוד ולהשתלם בעצמו בּלשונו ובּסגנונו עד יומו האחרון.  ברשימותיו מן החורף שלפני מותו, שאנו מוצאים בּיומן שלו (עיין "העבר" כרך א) הוא כותב:  "למלאות שעותי הפנויות נתתי את לבּי לעסוק בדברי-תורה, לחזור על התלמוד והמדרשים וספרי הרבנים האחרונים, לא כדי ללמוד מתּוכם דברי הלכה ודין, שאין אני נזקק להם, כי אם לדלות את הפנינים המרובות הנמצאות בים גדול ורחב-ידים זה.  משכילינו הקיצונים המבזים את התלמוד ואומרים לא-הוא ואין לנו כּל חפץ בו, טועים מאד.  חומר רב ויקר-ערך נמצא בּו לתּולדות עמנו ולהרחבת שפתנו, וכל אשר לא עסק בּתלמוד ובּשאר ספרות הרבנית לא יוכל להיות סופר מושלם וחכם אמתי בישראל".
[xxvi]  "השלח" כרך א', עמוד 428.
[xxvii]  המליץ שנת 1887 גליון 150 במאמר הראשי "עוד טפה אחת".
[xxviii]  מכוון לבריינין.
[xxix]  כל דברי קלוזנר ע"ד יל"ג המובאים כאַן לקוחים ממאמרו "הקטיגור הלאומי", שנדפס ב"שלח" כרך ל"ג.
[xxx]  ממאמרו על יל"ג ב "משאות".
[xxxi]  ממאמרו של פיכמן .
[xxxii]  במאמרו "משורר-ההשכלה ה"שלח" תרע"ב
[xxxiii]  כך נקרא מאמרו שכתב בעלום שם בן גוטמן "בהשלח" כרך י"ג.
[xxxiv]  נדפס בקבץ "רשומות" כרך א'.
[xxxv]  "השחר" שנה עשירית במאמר "וזאת ליהודה".
[xxxvi]  "המליץ" תרמ"ג.