_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּנַחַל-פְּרָת

חיים אריה זוטא

לתוכן הענינים

 

מן חֹם-היום בבקר עד נטות צללי-ערב בלתה חבורתנו העליזה בוַאדי-פַארָה- הוא נחל פרת. שעות ארכות רחצנו בברכות, העליונה והתחתונה, וצִנַּנּוּ את גופנו במי המעינות הקרים הזורמים בכח מנקיקי הסלעים; צדנו במטפחות את דגי-הכסף שבמורדי המים ובשלנו לנו מרק-דגם, שטעמו ערב לנו מאד, למרות ריח העשן שנדף ממנו בחזקה; השתרענו תחת צללי התאנים העבֻתּות ונחנו שׁנת צהרים בעינים פקוחות ומביטות אל פסגות הצוקים המתנשאים רום ואל השמים המכחילים; במסירות נפש וגוף זחלנו וטפסנו על שִנֵּי הסלעים המצוקים, צפויים על כל פסיעה ופסיעה לנפל תהומה ולהתפוצץ אל סלעיה; נכנסנו אל המערות הגדולות והקטנות, שרידי מערות הבודדים מימות האסיים, שבהן התבודדו ה"חסידים הראשוֹנים" בני הארץ וה"נזירים" האחרונים, בני ארצות רחוקות, שנעלמו בימי המלחמה...

ובשעות הבשול והאכילה, ברגעי המנוחה ובזמן הטפוס והחפוש התעוררו גם וכוחים ע"ד "נחל פרת" גופו. המלֻמדים שבנו, יודעי בֶּדֶקֶר וְדַלְמַן, הוכיחו, כי על-פי החקירות האחרונות, החדשות שבחדשות, אין המקום הזה מתאים ל"פרת" של הנביא ירמיהו, וכי את זה צריך לחפש במורדי הסלעים מהעבר השני בוַאדי מֶלֶכֶּה, הרחק מפה כשתי שעות ורבע...לעמתם הראו "בעלי-המסורה" באפן ממשי על נקיקי  הסלעים שבנחל, שהם הם הראיה החותכת על אמתות המקום "פרת" שבירמיהו. " ולוא – התאמצו ה"מסורתיים" להוכיח – לוא פתחו הסלעים את פיהם כאתונו של בלעם בשעתה, כי אז היו מאמתים את דברינו והיו מראים לנו בדיוק את הנקיק, שבו טמן הנביא את האזור בדבר ד'. והרי – הוסיפו – הרי גם קרוב המקום לענתות ולא רחוק מחרבות עָלֶמֶת ובַחורים שבארץ בנימין".

ומענין לענין נסבו דברינו על חיי הנביא בכלל, גורלו, נבואותיו ופעולותיו המרבות. ה"חוקרים" שבנו הראו עד כמה צדק משוררנו הגדול בתקופת ההשכלה, בהוקיעו לראות את כל דמיוני-הבלו של המקונן בנוגע ל"רוחו" ול"תעודתו" של עמנו. ואחד הבקיאים בספרות ההשכלה גם הטעים באפן דרמטי:

וּמַה- מְּבַקֵּש זֶה הַכֹּהֵן מֵעֲנָתוֹת?

כָּל-עַם-הָאָרֶץ מִקְּטַנָּם וְעַד גְדוֹלָם

יִלְמְדוּ דִבְרֵי-תוֹרָה וּתְעוּדָה;

כָל-הָעָם מִן הַיּוֹבִים עַד הַנְּשׂיאִים.

כֻּלָם יִהְיוּ סוֹפְרִים וֹבְנֵי הַנְּבִיאִים;

חֲרִישָׁם יַעֲזְבוּ עוֹבְדֵי-הָאֲדָמָה,

דִגְלָם וַאֲזֵנָם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמַה,

חָרָש וּמַסְגֵר מִן הַחֲנוּיוֹת יֵצֵאוּ,

וּכְאִיש אֶחָד יֵאָסְפוּ אֶל נָיוּת בְּרָמָה

יִלְבְּשוּ אַדְרוֹת שֵעָר וְיִתְנַבֵּאוּ...

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לַהֲקוֹת נְבִיאִים

רוֹדְפֵי קָדִים, רוֹעֵי רוּחַ וּנְשִׂיאִים.

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לֶחַם,

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

גוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה,

חָרוֹב יֶחֱרַב וִיהִי לִמְעִי מַפָּלָה!...

והוסיף מעצמו באפן מחלט, שאין להרהר אחריו: " והרי דברי נבואותיו הללו שהלכו ונשנו במשך ארבעים שנות נבואתו ונקלטו אצל " יורשיו" הסופרים – הם הם הגורמים, שהתרחקנו מעל אדמתנו בפרט ומעל אדמה בכלל ונעשינו לעם סרסור, רועה-ספר ורודף קדמה"..

לדברים הנמרצים האלה התמרמרו בעלי המסורה האדוקים שבנו מאד, גנו את האפיקורסות הזלה של דור ההשכלה, – להלעיב בנביא-אל שסבל כל-כך בחייו הפרטיים –,שבו השתקפו יסורי האמה בכל חייה הארכים, והוא-הוא סמל העם כלו; הסנגורים הללו הסירו מהנביא-המקונן את כל העלילות, שטפלו עליו – לפי דעתם – רק אלה ה"משכילים", שבהפקרותא ניחא להם, ושבמִלוא תאוות נביאי השקר, החורים והסגנים, הם מוצאים את אידיאלי העם... הוכוחים ארכו בחם-נעורים ובהתרגשׁות דתית וסוף-סוף הסכימו כלם, כי...אין כנחל פרת בסביבות ירושלם פנה מענינת, נעימה ויפה...

וכשארכו צללי ערב ועלו עד מרומי ההרים, והנחל האפיל ושקט כלו, ושעת הפרידה מ"הפנה הנחמדה" הגיעה – יצאה הצעה מאת אחד "המלמדים והחוקרים" – שבין, אם זהו פְּרָת האמתי או "הַפָּרָה", העיר שבבנימין, לפי דעת בֶּנצינגר, ובין אם היה ירמיה גדול בנבואותיו ובפעלותיו או לא – הרי בין כה וכה, המקום הוא שלנו, ופה ישבו והתבודדו גבורי הרוח, אמיצי הנפש של אבותינו הקדמונים, ולכן נאה ויאה לנו, הננסים, ניני הענקים, ללון בליל-ירח יפה במקום הזה"... נפלנו כלנו על "המציאה" היקרה, שבאה לנו בהסח הדעת, ונברך את "הרעיון הנשגב", שיכל היה להִוָּצר גם במוחו של מלמד וחוקר, והחלטנו פה אחד לבלות הלילה פה, "במקום שאפשר לא לן יהודי מאות בשנים מפחד חיות רעות ופראי-אדם".

...האפלולית חודרת לאט לאט אל העמק; הזהב שעל ראשי ההרים מאדים ומבריק, מטיל אורות-ארגמן סביב-סביב, ולאט לאט הולך וכבה, מועם ודועך; ולמטה במקום חֲנִיָּתנוּ, תחת ענפי העצים העבתים, שורר החשך, מתעבה מרגע לרגע והלילה בא...עוד פעם טבלנו ארכות לכבוד הלילה שבנחל פרת, ברכנו בשם ומלכות ובכונה מיוחדת, "שהחיינו והגיענו ללילה הזה". הזדרזנו כלנו ללקוט קסמי עצים יבשים ולחים, להבעיר מדורה עליזה ויפה, להפיח באש, שהוציאה מולנו לשונות מבלחות עולות ויורדות... שפתנו את קמקום המים והכינונו לנו ארחת-ערב חמה; לחיינו אדמו ומעינינו ירדו דמעות, – בשעה שהלב הצעיר כך שמח, כך פורח... אכלנו ושתינו, ושוחחנו קטעים-קטעים על חיי העבר ועל חלומות העתיד...

ובהופיע הלבנה בפניה המבהיקים דרך ערבי הנחל הגבוהים, בפזרה את אורה החורור ככתמי כסף על בגדינו הכהים ותלבין את פני- המסבים סביב המדורה, שלשונות ארגמנה הלכו הלוך וכהה מרגע לרגע; בשעה שהבריקו ונצנצו רצי-גלי המים אשר בברכה, שזרמו ושקשקו בהמולה שקטה מתוך נקיקי הצורים, והד קולם נשמע חרש מכל צד – שררה קדושה על כל אחד מאתנו. פיני נאלם, רוחנו שקטה וצפיה בלתי-מובנה מלאה את כל צפוני לבנו... אז גם נוכחנו כלנו, כי המקום אשר אנחנו יושבים עליו קדוש הוא, ובו דרכו והתבודדו נביאים וחוזים בלילות כאלה; כי הנקיקים האלה, שהשחירו בלילה, הם, הם שהשתמש בהם הנביא ירמיהו לסמלו ולנבואתו, וכי-גדול הוא הנביא ואין ערוך לו...במצב של "חולם וגלוי עינים" ישבנו והזינו עד עלות הלבנה במרומי הרקיע, שמלאה באור חִוֵּר, את כל העמק הצר שהבלט ביחוד על-ידי קירות הסלעים הגבוהים והקודרים... שקט הסביבה ופטפוטי גלי המעינות השרו עלינו עצב נעים ותוגה בלתי-מבֻטאת, וַנִּמָצֵא במצב של נִרְוַנָּה גמורה...

..התעוררנו ונאמר להכון לשנה, ופתאם פגה רוח גבורתנו... איזה פחד-נעלם לפף אותנו: הצללים אימו עלינו, שני הסלעים החרידונו; ראינו, כי אורבים לנו על כל צעד ומכל סעיף סלע; משק המעין לחש לנו ספורי בלהות ופחד, והערבה בענפיה הארכים התנועעה חרש והעידה, כי חלל הנחל מלא "רוחות" ומסתורין... ומשום זה החלטנו להכנס כלנו אל המערה הגדולה, שֶתַּרְנוּהָ ביום, הנשקפת אל העמק, ולהעמיד על פתחת משמרת, תּוֹרָן לשעה, תורן לשעה.

כצללים שרכנו את דרכנו זה אחר זה, עלינו אל גבה ההר ונכנסנו אל נקרת המערה, שבלילה נדמתה לנו כפי-חית-ענק פעור, ששפתו התחתונה משתרבבת למטה... העטלפים קדמו פנינו בקול צפצוף מוזר, סבו עלינו סחור-סחור ועפו כמעט על ראשינו... עמדנו רגע בפתח המערה ונביט אל העמק שחֻתל כלו באור חור-חור, ונקשב אל המית המעין, שנדמה לנו רחוק-רחוק...

הפלנו גורלות בדבר המשמרות ועלי נפל הגורל להיות השני בשמירה.התפזרנו כלנו במערה לתפס מקום. אמיצי הלב שכבו ברחבה שלפני הפתח, נכונים לכל מקרה; מוגי הלב שבנו עלו אל האצטבא העליונה המשחירה בעמק המערה והתכוצו שמה, וממציא "הרעיון" תר לו מקום מנוחה בכוך הצר, שפתחו סגור כמעט ונעלם מעין רואה.

..."השומר" עומד על פתח המערה כשמקל עב בידו, צועד הוא מקצה הפתח עד קצהו ומשמיע קול צעדיו בכונה...ואנחנו, השוכבים כל אחד במאורתו, משוחחים קצת זה לזה וברעדה, הוזים ונמים...וכמעט שעצמתי את שמורות עיני והנני שומע קולו של התורן: "יעמד רבי..התורן השני, חזק!"...אמנם חשדתי בחברי, שקצר קצת את שעת תורניותו על חשבוני, אבל בתור חבר "בעל משמעת" נכנעתי, קמתי, הזדרזתי ואקח את המקל ועמדתי על המשמר.

חברי כלם שוכבים וישנים שנה עמקה – סוף סוף נסך עליהם מלאך התנומה מקסמיו ומחלומותיו, – ואני יושב על הסלע, אשר ליד פתח המערה, מביט אל השמים הכחלים-אפלים, אל הלבנה יקר הולכת, אל הכוכבים הנוצצים ורומזים... הנני מקשיב לגלגולי המים בנחל למטה, אל צריחת הינשוף שמעל לסלעים, אל מחולות העטלפים סביב פתחי המערות השחורים; מתבונן אני אל האפלולית הסודית השוררת בעמק על יד העצים, שאצלם ישבנו ביום והתוכחנו על-דבר נחל פרת ועל הנביא ירמיהו...והלב מתמלא געגועים כמוסים שאין לתארם ואין להבינם, והראש מלא קטעי מחשבות שאי-אפשר לתפסן ולסדרן...פתאם נדמה לי, כי בנקרת המערה הצרה, מצד ימין, זורח אור, אור חורור-בֶּנְגַלִּי, שנוצץ ומאיר את הנקרה המתעמקת. בתחלה חשבתי, כי האור חודר מהלבנה בתור שברירי אורה דרך הנקיקים, – כמו שנוכחתי ביום, בחדרי אל מעמקי הנקרה לתוּרהּ, אם יש מוצא לצדה השני, – אבל האור היה הולך וחזק מרגע לרגע...הבלגתי על פחדי ואמר: אך דמיון מתעה במחי העיף, והמחזה ניעלם תיכף –, אולם כשהאור המאיר נמשך יותר ויותר לפפתני אימה: מאין האורה? הרי במשך כל היום לא היה פה איש, ומי זה הדליק נר כזה, שאורו דומה לחשמל, במעמקי המערה? נגשתי להעיר את חברי, התורן השלישי, וללכת אתו להתחקות לסבת האור, אבל חברי זה כיתר חברי נראה באמת ישן שנה עמקה, ואפשר מאן לקום, – ואתאמץ ואאזר כח ואחליט ללכת לבדי, לראות באור הפלאי של המערה...הלכתי ישר לאור המאיר, עליתי על האצטבא הסמוכה למשכבו של חברנו מוג-הלב, שישן שנה חזקה, ואגש אל מבוא הנקרה. הפתח היה צר, כמו שנוכחתי ביום, ואנוס הייתי לזחל על ארבע, – אבל רק עברתי אמות אחדות ופתאם הָעמדתי בתוך מערה רחבה וגבוהה מאד; קרקע המערה היה מואר היטב עד כדי שלא להִכשל בחדודי האבנים, שהיו משלכים פה ושם. הוארה יפה גם התקרה, שהיתה שחורה כלה ומבריקה כזפת, והנטיפות הדקות. שהיו תלויות ממעל הגיהו באור נוצץ.

תָּמֵהַּ למראה עיני עמדתי עמדתי רגע ואחר-כך צעדתי בזהירות הלאה. האור נראה לי יפה יותר וענוג, אור כהה מלא קסמים, ששפע מכל צד, מכל חלקי המערה. האור חדר גם אל לבי ונפשי והרגשתי רוָחה וענג משנה, והאימה שנפלה עלי קדם חלפה לגמרה. כמה זמן הלכתי – איני יודע; עיני חפשו לדעת מאין מופיעה האורה הנעלמת הזאת: מלמעלה – מהנטיפות שבתקרה, מלמטה – מהרצפה המלאה אבנים, מן הפרצים שבקירות? – לסוף נתקלו עיני בירכתי המערה, ששם על צוק-סלע התבלט פסל של אבן-בזלת שחורה: איש זקן יושב, ראשו נשען על ידו השמאלית ועיניו מורדות אל מגלה פתוחה, משרבבת, שאחז בידו הימנית; נדמה לי שממנו שפעת האורה סביב...מאין בא פסל הזקן הזה?...הרי בימי נעורי ראיתיו במערה הנפלאה של " בֶּאַטּוּס הקדוש" על שפת האגם "טהון", בשוצריה ארץ מולדתו, ואי זה הדרך בא הֵנָּה, מה לו ומי לו פה? – אבל אחרי התבונני אל הפסל היטב נוכחתי, כי תוי פניו אחרים הם, וכי פסל כזה ראיתי בחדר-העבודה שח הפַּסָּל בצלאל: " יהודי עורך חצות" אלא שראש הפסל אשר פה, במערה, היה חבוש צניף טהור של כהן, ובגדו – אדרת ארכה, שמתחתה נראתה כתנת לבנה חגורה אבנט.

ומה השתוממתי בקרבי אל הפסל – והנה זקן חי לפני! שרטוטי פניו וקמטי מצחו הביעו צער עמק, שהלך והשתנה לפי המלים שהיה מוציא מפיו בלאט מעל המגלה אשר לפניו, והצער מושך את הלב וכל-כך קרוב לנפשי, לרגשותי! ואגש ואשב על קרקע המערה ואקשב לדבריו, שמלמל בלחש ובכונה רבה.

בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם...

צָפוּ מַיִם עַל-ראֹשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי...

פַּלְגֵי מַיִם תֵּרֵד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי...

פָּצוּ עָלֵינוּ פִיהֶם כָּל אוֹיְבֵנוּ...

נַחְלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵינוּ לְנָכְרִים...

עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדַפְנוּ, יָגַעְנוּ לֹא הֻנַּח לָנוּ...

אֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ..

עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ,

עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ...

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים,

הֲשִׁיבֵנוּ ד' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּש יָמֵינוּ כְקֶדֶם...

ונשמע קולו של הזקן בתוגה קורעת לב, ביגון עולמים שאין לו נחומים...נעים היה לי לשבת ולהקשיב למלים הישנות-החדשות הללו, שנדמו לי להד-לחש-נעורי בבית-התפלה על יד זקני הסב.. או לספורי החרבן הנוראים והנפלאים, שלחשה לי סבתי, כשלקחתני בזרועותיה בשעות רחמים.. חמימות נפשית השתפכה בכל אברי ועיני רטבו מרב רגשותי בקרבי...השתתק הזקן והרים את ראשו, כשעיניו צופיות למרחוק. המגלה צנחה עד הקרקע...וברגע זה הכרתיו...הרי הוא ירמיהו הנביא, שראיתיו בבית-הנכות בצלאל...חרדת-קדש אפפתני: והרי הוא, הנביא, לשאלו אותו גופו על-דבר הספקות הרבים שנתעוררו אצלנו ביום בדבר נחל-פרת וגם בנוגע לגורלו של הנביא...ואעמד ואכרע על ברכי לפניו, ואהי בעיני כמו בן-נריה העומד לפני ירמיהו בתמונת בֶּנְדֶמַן " על חרבות ירושלים", ואשאלהו בפחד עמום; – הרי אתה, זקני, אתה...הנביא...הנביא ירמיהו?

הזקן רק הוריד ראשו בלאט ומבטו היה נעוץ למרחוק, לעמקי המערה ומסתוריה. – ואיך אתה בא הנה? הרי יוחנן בן-קרח לקח אותך אל מצרים, ושם נרגמת באבנים על הוכיחך לרשעי עמך,שהוסיפו הרע גם מחוץ לארצם...

הזקן הניע ראשו, ואחרי דממה קלה פתח את שפתיו ואמר: – כן,בני; אמנם למצרים סחבוני, אותי ואת נערי ברוך ועד תחפנחס הגענו, אבל גם בפתח בית-פרעה לא חדלתי להורות את עמי לטוב לו. וכאשר אמרו לסקלני באבנים שמרה אותי רוח-ד' והסתירני מעין רואה, – והיא היא שהצילתני מידי מרעים והשאירתני לחיי עד, – והרי משמה, זקני. הלכת לעבר הירדן?

– בני, גם אל הר נבו עליתי, ושם בקבר אדון-הנביאים במערת-פלאים ההיא, שאיש לא ראהּ ולא ידעהּ, טמנתי את כלי הקדש: את בגדי הכהונה, שהצלתי ביום הרג רב, בנפול מגדלים, עד שיקבצו כל בני הגולה לארצם...

– ומשמה, זקני?

– משמה ירדתי בבלה, ביחד עם בחורי-עמי שהלכו בלא-כח לפני רודף ועם זקני-ציון שהלכו שחוח אסורים באזיקים; נחמתים ודברתי על לבם; את ספר תורת ד' נתתי להם, שיגן עליהם מרודם וגלותם, – אך בהודע לי כי אין מנחם לגלות הנשארת בירושלם פרשתי מהם בדמע ושבתי אל חרבות מקדשנו. הצלתי את האש הקדושה שהיתה מהבהבת על מקום המזבח וטמנתיה בעין רוגל, – ומאז עד היום הנני שומר על שערי ירושלים לזרוע נחומים ותקוה בלב כל השבים אליה...

– ואיך באת הנה, זקני?

– דרך המחִלּוֹת, בני, הלא יודע אתה, כי ארצנו חלולה כלה ודרכים ושבילים בעמקי האדמה לרב – בהם שבים אחרי מותם צדיקי-עמנו מארצות גלותם הטמאות אל אדמת סגולתם, – ובדרכים אלה גם אני נע ונד כפעם בפעם ומבקר את המקומות היקרים, שאליהם השתוקקתי והתגעגעתי מנעורי...דרך המחלות האלה הנני בא אל אבות האומה, ישני חברון,להקיצם כדי שיעוררו רחמי-אל על בניהם הנתונים למשסה; הנני בא גם אל רמה, אל האם הרחמניה, שתפלותיה נשמעות בגנזי מרומים, – ועולה גם עד מקום המזבח הטהור, ועד המקום שנגנז בו ארון הברית, שדרך שמה עולות גם עכשיו אל כסא-כבוד-האל כל-תפלות עמנו שמתקבצות במקום אחד; הנני מגיע גם אל בן-עמרם. הרועה הנאמן, מעירו ומספר לו על צאן-מרעיתו הצפויות לטרף, שהולכות וכלות, והוא מעתיר בעדן תפלה...ולפעמים לא רחוקות הנני בא לנוח אל מקום אחי ובית אבי, אל מקומות מולדתי, שבהם בליתי את ימי נעורי, שזכרונות יקרים קשורים בהם, – ופה בנחל פרת, הנני מבלה ימים ולילות במערות הידועות לי והחביבות עלי...

התעוררתי בשמחה. הרי נחל פרת האמתי לפני, – השבתי –והשערת "בעלי-המסורה" היא, איפוא, האמתית?...

– כן, בני – הוסיף הזקן, כמו הבין למחשבות-לבי – זהו נחל פרת העתיק, – בנקיק הסלע, בין שתי השכבות המנחות זו על גב זו כלוחות שיש ישרים ועשב ירֹק דק מבצבץ מהן, שמה טמנתי את האזור החדש בדבר ד', עד אשר נשחת ולא הצליח לכל – לאות ולמופת לגאון ירושלם הרב...

והנביא הוריד ראשו ויצלל בזיכרונותיו. – וגם אז לא רבו המים בנחל מאשר עכשו, שאלתי?

– אז – נתעורר הנביא אחרי דומיה קלה – כשעמנו ישב בארצו הברוכה, כאשר כל ההרים סביב-סביב היו מכסים עצי זית ותאנה וגפן, והעמקים גם הם מלאו עצי רמון ואגוז ועצי-פרי למיניהם – אז רבו גשמי-ברכה בחרף והפלגים זרמו מים רבים גם בקיץ, – וגם הנחל הזה היה מלא מים עד גבה הצורים אשר שם מימין, והברכות היו מרבות מים מאשר עתה. וכשהייתי הולך הנה בימי ילדותי עם אבי חלקיהו ועם כהנים אחרים בני ענתות לטבל לפני כניסתם לאכל תרומה הייתי מצֻוה מאת אמי להיות נזהר מאד בשחיה בברכות העמוקות והזורמות מים...

והנביא הוריד ראשו...זקנו הארך הגיע כמעט עד קרקע המערה, ודומה היה כלו כמו שתארו מיכאל אנגילו בציוריו...

וחשק עז תקפני לדעת את ימי ילדותו ונעוריו של הנביא ולא יכלתי להתאפק ואתחנן אליו:

– ספר נא לי, זקני, ספר נא לנכדך על דבר חייך בימי נעוריך...

– ימי נעורי...תולדות חיי...מלמלו שפתי הנביא, כשהוא כלו שקוע במחשבותיו, – והרי קראת מה שהעלה על ספר נַעֲרִי ברוך; אני הייתי קורא מפי והוא היה כותב על הספר בדיו את כל דברי ה' שדבר אלי והקורות אותי עד היום, בו הוּרדנו מצרימה למרות חפצנו...

– אמנם, זקני, דברי הספר ההוא יקרים לי מאד ושגורים הם על פי מימי-נעורי עד היום, אבל הרי רק מוסרך, תוכחותיך ונחומיך לאחרית-הימים רשומים בו, – וחיי נעוריך מזמן הִקָּראך לנביא וצפונות נפשך בימים ההם, שלא נאמרו ולא נגלו, כספר החתום הם לנו...אנא, זקני גלה נא לי קצת מכל זה, אנא!...

הנביא הזקן ישב דומם ואני תלוי כלי בשפתיו המכוצות, שותק ומצפה...

אחרי דומיה ממושכה פתח הנביא את פיו והתחיל מדבר.

– ימי נעורי, ימי עלומי! מה מאשרים ומה ברוכים היו!...

"בשדות ענתות הרחבים, היורדים ומשתפלים קדמה להרי בנימין ועולים מערבה להר הצופים, במגרשי העיר ובחצרותיה – שמה גדלנו ללא-עמל וללא-עבודה, אני ופשחור הָאִמֵּרי ויתר חברינו, ילדי-עיר הכהנים. פעם בפעם היינו חוזרים עם אבותינו ואחינו הגדולים על הגרנות עד מעבר לגבעון וירפאל צפונה, ועד מעלה אדמים ועין שמש נגבה – גבולות שבט בנימין, שבו היה גורל נחלתנו, – והיינו שבים הביתה מלאים כל טוב: גדיים בני-שנה של מעשר, סאים של חטה, קמח-סלת, נאדות-יין, כדי-שמן, בכורי-ענבים או תאנים ורמונים, ראשית הגז, ולפעמים גם עיָרים – פטר חמור...ומה רבה השמחה בביתנו, במלאנו את כל האסמים מן הברכה אשר ברכונו המוני-העם, לפי התורה והמצוה הכתובה! אמא ואחיותי היו עסוקות בסדור המעשרות והתרומה לאצרן לימי החרף ולשנות בצרת, אחי הבחורים ה יו עוזרים על ידן והזקנים היו עומדים עליהם ונותנים תודה לאלהים, – וככה אכלנו לשבע בלי עמל ועבודה. "ובערב-בערב היינו מתאספים – כל משפחת הכהנים בני ענתות – על המגרש הרחב, הזקנים היו יושבים על כבירי עזים או מחצלאות, והצעירים לרגליהם על הקרקע או על זיז אבנים; הנשים וטפן על זרועותן היו עומדות סביב דומם, וכלנו היינו מקשיבים לספורים היפים והנשגבים של תולדות עמנו מדור-דור: על דבר הנפלאות שנעשו לאבותינו בצאתם ממצרים, על דבר לכתם ארבעים שנה במדבר בארץ ערבה ושוחה, על בואם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה, על משה איש האלהים, שלא קם כמוהו נביא בישראל ועל אבי-משפחתנו אהרן הכהן, שתורת אמת היתה בפיהו, אשר בשלום ובמישור הלך את עמו, שבזכותו נבדל לטובה שבטנו מעדת ישראל כלה, לעבוד את עבודת המשכן והמקדש, לשמר את משמרת הקדש; וחלף עבודה זו הננו לוקחים כל מעשר בישראל, תרומה ומתנות מתבואת גרן ומתבואות יקב, חלב ויצהר, כל חרם ופטר-רחם.

"וכמה שמחנו אנחנו, פרחי הכֹהנים. כי הננו הנבחרים בעם הנבחר, פטורים אנו מכל עבודות-כפים ועמל-גוף, ורק למקדש וקדשיו עינינו תלויות.

"לפעמים, בימי הקיץ הארכים, היינו אנחנו הקטנים מתמלטים הנה אל נחל-פרת, מכשכשים במי המעינות, שוחים במי הברכות הקרים שעות שלמות, מטפסים על הצוקים, מתחבאים המערות ומשתרעים לנוח בצל התאנה והרמון, החרוב וערבי הנחל הענפים, או גם בכוכי המערות ובנקיקי הסלעים, זרמי המים היו מפכים-מלחשים, ואנחנו יושבים והוזים וחולמים...

"ולפעמים היינו מתחברים לחבר ילדי-הכהנים ומרחיקים ללכת מערבה, מגיעים עד גבע ועלמון – מגרשי הכהנים שבבנימין – והיינו חוזרים על הכפרים מסביב; האכרים יראי ד' היו מעניקים לנו מתנות לחם, שמן וזית; והיינו עולים גם עד הצופים, ומשם היינו מתבוננים אל ירושלם המתנוססת בארמנות מלכיה ושריה, אל הר הבית המתהדר ביער הלבנון שמעליו, אל כפת הזהב המתנוצצת על בית מקדשנו ואל עשן הקרבנות שמתמר ועולה מעל מזבה ד'...כמה נעים היה המראה!...

"כשמלאו לי שלש-עשרה שנה עשתה לי אמי ארבעה בגדי כהונה חדשים; כתנת בד, מכנסי בד, מגבעת ואבנט בד, – נשקתני על ראשי, ברכתני ושלחתני עם אבי ירושלימה אל המקדש, לקחת חלק ב"משמרות", ביחד עם פשחור ויתר חברי.

"ומה רחב לבי בבואי אל הר הבית לעבוד עבודת הקדש! ההיכל מתנוסס ביפיו, "יכין" ו"בעז" עומדים ושומרים את מבואו, על אבן-השתיה עומד מזבח-העולה וממנו מתנשא עשן הקרבנות ישר-ישר השמימה לריח ניחוח לאלהי ישראל; פרחי כהונה רצים הנה והנה ועובדים עבודת קדשם; הלויים מנצחים על השמינית וכלי שיר: נבלים, כנורות ומצלתים ומרימים קול לשמחה, והמוני ישראל עומדים סביב סביב בדביר, כורעים ומודים לד' על חסדיו...

"מה יפה היה הלילה בזמן "העבודה"! כמעט ריק מאדם, רק חוגגים יחידים, שנפשם כלתה לחצרות ד', יושבים עטופי-שַׂלמה על יד שער הקדים ולבם ירנן אל אל-חי... אנחנו, הכהנים, שומרים את פתחי ההיכל והלויים חונים על שערי ההר והמבואות. המזבח עודנו בוער כלו וריח בשר הקדש עולה באפנו. על ההר סביב מדורות-מדורות, שעל ידן היינו מתחממים מצנת הלילה. בליל-ירח היינו יושבים ומתבוננים אל האור החור, ששופע מכפת הזהב של גג ההיכל, מקור הקדושה, ונדמה היה, כי האור הולך ומתפשט על ההר כלו ועל העיר הקדושה, שהיתה שקועה בתרדמה...

"דומיה וקדושה!.. מה-נעימים היו חלומות נעורי!...

"וכבר כמעט שגמרתי את חמש שנות עבודת-משמרתי, וכבר מצאה לי אמי הטובה אשה ממשפחת דליהו קרובנו ואמרתי לקחתה ולשוב אל בית אבותי אל ענתות, – והנה...

"בעמדי פעם על הכבש הארך, חותה ביעה את גחלי האש העמומות שעל המזבח והופך במזלג את בשר-שירי הקרבנות, שיאֻכל מהר, מתבונן אל הלהבת הלוחכת את העצמות ומשחירתן ואל העשן העולה ישר-ישר אל כסא-כבוד-אלהַּ, – והנה צעקות נשמעות: " הנביא הזקן, בן-אמוץ, הנהו, הנהו בא!"

"אמנם בימי עבודתי כבר ראיתי נביאים מופיעים על הר הבית – מטיפים, מוכיחים ונעלמים, – וככל חברי הכהנים הצעירים והזקנים לא שמתי להם לב. קרו גם מקרים, שזקני הכהנים  היו מגרשים את המוכיחים מהר הבית, לפעמים גם מסיתים בהם את ההמונים, שהיו מכים את הנביאים על הלחי ויורקים בפניהם; אנחנו, הכהנים הצעירים, היו מתבוננים בלעג וקוראים אחריהם מלא, כאשר אלה מתרחקים מבלי העלב...אבל על דבר בן-אמוץ שמענו כי ההמונים מעריצים אותו, וכבר שמן רב, מיום מותו של המלך חזקיהו הוא מתבודד בארמון דודו אמציה, זקנו של מנשה המלך, ואינו מתנבא יותר, כי זקן הנביא מאד-מאד. ופתאם והוא הופיע!...

"יום חדש היה היום; החוגגים מביאי קרבנות היו מרבים, ובהופיע הנביא התקבצו כלם סביבו לשמוע דברי נבואתו, והוא, הישיש, שחוח הגב וקמוט הפנים,צועד לאט לאט, עולה בכבדות על הסלע שבפנת גרן ארונה, העמיד פניו בקהל הנאספים, הרים ידו ובקול מרעים, קול אשיר הטיף אמריו:

"כֹּה אָמַר ה':

"הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי,

"אֵיזֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵיזֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?

"מָה-אַתֶּם מִתְגָאִים בְּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם לִי?

"הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים אֵינָם מַחֲזִיקִים כְּבוֹדִי

"וּבַיִת זֶה שֶׁבְּנִיתֶם אֲנִי צָרִיךְ?!

"הִנֵּה נְבוּכַדְנֶאצַר עוֹלֶה וּמַחֲרִיב אוֹתוֹ וּמַגְלֶה אֶתְכֶם...

"והמוני העם מקריבי הקרבנות עומדים תמהים לשמע דברי הנביא הישיש, פניהם כבושים בקרקע ושותקים. גם הכהנים לבושי הבדים הורידו ראשם כאובדי-עצות לשמע התוכחה הנוראה הזו ולא העיזו לעצור בעד דבריו, כי זקן הנביאים הוא ושארו הקרוב של המלך. פתאם הופיע על הר הבית המלך מנשה בלוית הכהן הגדול לבוש בגדי השרד ובלוית סגניו ורבי המלוכה, ובשמעו את דבריו האחרונים של הנביא פקד: "תפשוהו! " – ברגע הזה והנביא הזקן אזר כחותיו כאיש מלא עלומים וינס דרך שער הקדים אל הפרבר היורד אל שער הסוסים, ומשם נסב דרומה, ודרך שער המים ירד אל הגיא, אל קברי בית דוד, ששם היתה חורשת- אלונים עתיקה. למראה מנוסת הנביא הישיש נרתע בתחלה ההמון ולא עצר בעדו, אבל בתת המלך פקודה שנית: " תפשוהו והרגוהו!" רדפו אחריו ההמונים תחלה ואחריהם הכהנים וגם...אני עמהם... עוד מעט ונתפש...ומה נדהמנו למראה עינינו: – הנביא קרא בשם ד' ונבלע בארז שבחרשה ונעלם, – רק ציציות אדרתו גלו את מקום מחבואו...ונעמד סביב העץ ולא ידענו מה לעשות. אז באה פקודה מאת המלך האכזר:" הביאו חרשים ונסרו את העץ!"...והיה דמו של הנביא שותת, כשהמשור הגיע לפיו...נגשתי לראותו ושפת כתנתי טבלה בדם הנביא...

"באותו ערב נמאסה עלי עבודת הקרבנות, המשמרת, הר הבית...שפת כתנתי המגאלה בדם הנביא הזקן לא נתנה לי מנוחה...הדם הטהור הזה היה קורא אלי, היה צועק: על מה הוא נשפך? במה חטא איש צדיק כמוהו, כי פקדו עליו מות אכזרי כזה?.." בחצי הלילה כשנתחלפו המשמרות והגיע תורי לעמד על פתחו של ההיכל, עזבתי את ההר ודרך שער בנימן יצאתי את העיר. באשון לילה סבותי את נב וגבעה, חצר-מות ועלמת ובאתי עם עמוד השחר הנה, אל נחל פרת. פה כבסתי את כתנתי, אבל נטפי הדם הטהור צרבו את אצבעותי, בערו בעיני... – שלשה ימים התבודדתי במערה זו, שקוע במחשבות על גורל הנביא הזקן ועל נביאותו ועל גורל יתר הנביאים שראיתי בימי עבודתי המקדש.

"...שורת הנביאים הארכה, שראיתי במשך ימי משמרתי עברה על פני – הנעלבים, המֻּכים המגֹרשים –, וכל אחד חזות פניו מעידה על ישרו וצדקתו, על טוהר נפשו ובר רוחו. על מה הֻכו, גֹרשו?... נזכרתי גם בלשכה הסגורה שבהיכל, "לשכת-דם-הנביא", שפרחי הכהונה היו מספרים עליה חרש, בלילות סער ואפל, כי "בלשכה ההיא נהרג נביא לפני מאות שנים ודמו עודנו תוסס עד היום", והיו יראים לעבור עליה גם ביום...נזכרתי כי בשנה הראשונה למשמרתי פתיתי את פשחור, חברי לכהונה, לחדר שנינו אל תוך הלשכה דרך החלון הגבוה ולהוכח אם באמת תוסס הדם...ובעודני מטפס ועולה אל החלון שב פשחור אחור והקהיל עלי את הכהנים...אז גער בי פקיד הבית בנזיפה, גרשני מן המקום ההוא והזהירני לבלי שנות את מעשי זה, כי בנפשי הוא...עתה הרגשתי, כי דם הנביא שבשולי כתנתי גם הוא תוסס וצורב...

"שלשה ימים בליתי במערה נרעש ונרגז מבלי תת אכל אל פי, ורק בערב היום האחרון ירדתי אל המעין לרוות את צמאוני, ולרחץ את ראשי הבוער...

"באמצע הלילה השלישי התעוררתי פתאם משנתי ואשמע קול מִדַּבֶּר אלי:

"בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ

"ובְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַשְׁתִּיךָ,

"נָבִיא לַגוֹיִים נְתַתִּיךָ!...

"נדהמתי!...אני – נביא! כהן בן-כהן – נביא! – –

"...רעב ומדכא ברחתי מדמיוני ובאתי אל ענתות אל אמי ואחיותי...הן כבו ידעו שחללתי את הכהונה, בעזבי את משמרתי על הר-הבית, וישבו אבלות ושוממות, אבל רק ראוני והתבוננו בפני שנשתנו מרעב ומרגזה – הכניסוני ברחמים רבים אל אהלן, האכילוני והשקוני וַתָּגֵנָּה עלי מחמת בני ביתנו וכל משפחתנו.

"בחיק אמי ואחיותי שפכתי את שיחי ואספר להן את המהפכה שנהיתה בנפשי וברוחי אחרי ראותי הריגת הנביא הזקן בן-אמוץ, גם את הקול המִּדַּבֵר אלי והקורא לי לנבואה לא כחדתי מהן; הראיתי להן את כתמי דם הנביא בכתנת-כהונתי, שנשארו גם אחרי הֻכבסה...הן שתקו-שתקו, נדו בראשן, תפרו לי כתנת חדשה במקום הנכתמה בדם הנביא ששמרו אצלן, ויעצוני להביא קרבן לכפרת-עון...

"עברו ימים, נרגעתי קצת. אבי ובני משפחתי שהתרחקו ממני התחילו לשאת לי פנים כבתחלה, הבטיחו לדבר עלי טובות בפני הכהן הנגיד בבית ד', כי לא יזכר לי עוני, אם אבטיח לבלי עשות כמעשה ההוא יותר, וגם אני חשבתי: שבתי באהל אמי תשביח את שאון נפשי ורוחי לרפאני מדמיוני ובקרוב אשוב למנוחתי, – אך לשוב אל עבודת הכהנים סרבתי, כי כאשר בא זקן הכהנים לבית דליהו והודיעני, כי בתם לא תהיה לי לאשה, אם לא אשוב אל המקדש להביא כפרת-אשם ולכַלות שנות עבודתי...

"אמרתי: אך זה חלי ואשאנו, – אבל אחרי שבועות-מנוחה אחדים התחילה הרוח להציק לי מאד: הקול המדבר אלי בפעם הראשונה במערה, בנחל-פרת, התחיל צולל באזני לילה-לילה בחלומות ויום-יום בהקיץ, וחזיונות מכל עברים סבוני: הסיר הרותח בערב על יד המדורה היה מפיח לי: הנה הרעה נפתחת, הנה האש הבוערת, הצרה קרובה ובידך לעצר בה; עץ השקד המלבלב בימי החרף היה מלחש לי: כמוני מהר והוציא את נבואתך, פרי מחשבותיך; הבַּכּורות היפות מימי הקיץ היו מרמזות לי מבין ענפיהם: גמלה העת, בכרו נעוריך ומהר להוכיח, ליסר...והתור והסיס והעגור ששמרו עת בואנה הוכיחו לי: כמונו תדע את עתך לנבא ולהוכיח.

"וחדשים על חדשים נדחתי בסביבות ענתות מולדתי, בנחל-פרת; התבודדתי בין הסלעים שבעמק ובמערותיו, רחוק מבני-אדם, רדוף-חזיונות הייתי ביום, נטול-שנה בלילה ומדכא ומענה בקשתי למות, – כי לא חפצתי הִנָּבא...

"ופעם, אחרי שערבה עלי שנתי בלילה, כשקמתי ולבי היה טוב עלי, ואמר לשוב אל בין האנשים ענתותה – ופתאם אפפתני הרוח החזקה עלי מאד, הציקתני עד שנלאיתי כלכל...אש בערה בכל עצמותי ולא נתנה לי מנוח. כמשתולל מהרתי לעלות מן הנחל, סרתי אל אהל אמי, הוצאתי משם את הכתנת ששוליה נכתמו בדם הנביא וכמו נמשכתי ביד חזקה ועליתי אל ירושלם, אל הר בית ה'.

"יום חג היה: המוני העם מלאו את ההר סביב-סביב, העשירים הביאו אתם קרבנות: שור, כבש או גדי רך לחטאת, עולה ושלמים, ודלת-העם הביאו מיבול אדמתם קרבן-מנחה: סלת, שמן ויין, בכורי תאנים, אשכלות ענבים ותמרים. ההמונים הקריבו לרצון והכהנים לקחו את חלקם וההר היה שמח...ואני מתלבט בין החוגגים, עוצר בנפשי, מסתתר מרוחי...

"אבל הרוח היתה חזקה עלי מאד ואעמד על-יד שער הקדים הפתוח, ומבלי שידעתי נפשי הרימותי קולי ואקרא:

"שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְׁעָרִים הָאִלֶּה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לֵה'.

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאִל

הִיטִיבוֹ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָקוֹם הַזֶּה.

אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִבְרֵי הַשֶׁקֶר לֵאמֹר" –

"הֵיכַל ה', הֵיכַל ה',הֵיכַל ה', הֵמָּה!..

כִּי אִם הֵיטֵב תֵּיטִיבוּ אֶת דַרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם,

אֵם עָשׂוֹ תַעֲשוּ מִשְׁפָּט בִּין אִיש וּבֵין רֵעֵהוּ,

גֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ,

וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַמָּקוֹם הַזֶה,

וְאֲחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם –

וְשִכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָקוֹם הַזֶּה,

בָּאָרֶץ אֲשֶּר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם.

הִנֵּה אַתֶּם בּוֹטְחִים לָכֶם עַל דִבְרֵי הַשֶּקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל.

הֲגָנֹב, רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶׁקֶר וְקַטֵּר לַבַּעַל

וְהָלוֹך אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם –

וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְמִי עָלָיו

וַאֲמַרְתֶּם: נִצַּלְנוּ – –

  לְמַעַן עֲשׂוֹת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה...

הַמְעָרַת פָּרִיצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה

אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם?

: לָכֵן כֹּה אָמַר ה':

הִנֵּה אַפִי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

עַל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה

וְעַל עֵץ הַשָׂדֶה וְעַל פְּרִי הָאֲדָמָה,

וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה"...

– – –  – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

המערה הוארה שבעתים...כמו זיקי אש יצאו מפי הנביא בדברו והבעירו את לבי שדפק בחזקה. כמה פעמים קרא לפני מורי הטוב את הדברים האלה שיצאו מלבו הרַגָּש, כמה פעמים קראתים בעצמי והשתדלתי להבינם, – ורק עכשיו הובנו לי בכל גדלם, בכל ערכם...הרי קולו הַמּרעים של הנביא, הרי עיניו הבוערות, הרי שרטוטי פניו המביעים אמץ...כל זה לפני בעליל... וכמה התגעגעתי לשמע כל זה, כמה צפיתי ושאפתי לראותו!...

אחרי דומיה קצרה המשיך הנביא את דבריו: " – הנבואה הראשונה!...היא אפפתני, לפפתני כמו בצבתות, את כל חושי בי לקחה...לבי דפק, עורקי הלמו, כל בדי עורי כמו התנפחו, צבו...זקוף ראש, ונטוי צואר ובידים מורמות דברתי דברי אלה, ששמה הרוח בפי. בקול גדול דברתי ואזני לא שמעו, לכל צד הבטתי ואיש לא ראיתי...רק הרגשתי בעיני ההמון התמהות ובעיני הכהנים, היוקדות אש.  "וכהִתֹּם נבואתי נפלתי אין-אונים.

"...איך ומתי שבתי לענתות – איני יודע, אבל בבואי וכל העיר נבוכה, מתאבלת והומיה...בפתחי הבית עמדו הנשים ותתיפחנה מר; חברי, פרחי הכהנים התלחשו, הביטו עלי בשנאה וחשבו מחשבות רעות; אחדים כמעט שלא התאפקו מלהכותני באגרף- רשע, – ונמצאו כאלה שדברו בקול: הגד נגיד למלך דבריו אלה וראינו אם לא יהיה סופו כסופו של הכהן בן-יהוידע וכאחריתו של בן-אמוץ....

"ובבית-אבי רבתה המהומה. זקני הכהנים באו לנחם את הורי על אסונם, קרובים וקרובות באו לנוד להם, – ובהסתכלם בי, שהייתי מֻטל אין-אונים בירכתי הבית היה מבטם מהול כעס ורחמים גם יחד..." וגם הפעם היתה לי אהבת-אם ואחיות לרִפאות תעלה. באהלן מצאתי מנוחה ימים אחדים, עד אשר סרה ממני חֻלשת גוי שתקפתני. אבל בלילה אחד נגשו אלי כלן ותיללנה באזני ותבכינה ותדברנה על לבי לבלתי הנבא, כי בנפשי הוא, וכי שונאי שומרים צלעי ומתנכלים להמיתני. – "אז יצאתי מאהלן ובדמי הליל, בליל ירח חור, שמתי פני הנה, אל נחל-פרת, שעשיתיו לי למעון קבוע; פה במערות התבודדתי, רחוק מאנשי ענתות, מאחי ובית-אבי; בכורי התאנים ופגיהן, הרמונים והחרובים היו לי למזוני, מי הנחל הזכים היו משקי, והמערות האפלות למחסה מחרב, מזרם ומטר.

"...ימים רבים עברו ואני נרגעתי. יד הנבואה לא היתה עוד עלי, נדמה לי, כי הנני חוזר לחיי כל בני-האדם – וכשירדו אלי אז אמי ואחיותי ותפצרנה בי לשוב עמהן ענתותה, לא מאנתי. ואמצא את בני משפחתי שקטים, כי גם המה כמוני חשבו, כי הרוח עברה ממני, וכי רק זיק אחד בער בי ויתרוצץ, ויעף...ומהזמן ההוא היו באים ראשי משפחת דליה עוד הפעם אל ביתנו בדבר בתם המיועדת לי, ויתלחשו עם אבי ועם אמי ועם קרובי, ובלכתם מביתנו היטיבו לי פניהם.

"כחצי שנה אחרי מות המלך אמון על ידי הקושרים עליו, בליל סער אחד נתקתי פתאם בחזקת היד מענתות ואשים את פני ירושלימה, ואגיע שם עוד לפני עלות השחר, בשעה ששערי העיר עודם סגורים. כארי רתוק בשלשלת הלכתי אנה ואנה סביב החומה עד הִפתח השערים, ואבוא העיר ומשם על הר-הבית. כרדוף-סער רצתי הנה והנה למצא קהל אנשים, וכאשר לא מצאתים ירדתי אל שער-החרסית הנשקף אל השוק אשר בגיא בן-הנום. ששם התאסף המון-עם אל שוק-יוצרי-החרס לקנות כליהם; נדחקתי בין הקונים ואקנה בקבוק חרס, ואעלה על אחד הצורים שבגיא, ואקרא את הדברים האלה:

"שִמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם:

הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָקוֹם הַזֶּה,

אֲשֶׁר כָּל-שּׁוֹמְעָה תִּצַּלְנָה אָזְנָיו...

יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה,

וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאֱלֹהִים אֲחֵרִים,

אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם

וּמִלְאוּ אֶת הַבַּיִת דַם-נְקִיּיִם –,

לָכֵן – הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם

וְלֹא יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד גֵיא-בֶן-הִנֹּם,

"כִּי אִם גִיא-הַהֲרֵגָה...

וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזּאֹת לְשָׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה,

כָּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשָׁוֹם וְיִשְׁרֹק עַל מַכּוֹתֶיהָ...

"ולא יכלתי להבליג על מרי שיחי וכעסי ואשבר את הבקבוק לעיני כל העם הנדחק אלי, והַתָּמֵהַּ לדברי, ואמר:

 כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת:

כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזּאֹת,

כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד...

"...בעלותי משוק כלי החרס דרך שער-הדגים אל הר-הבית והמוני אדם נמשכים אחרי – ובכר נודעו דברי נבואתי לכל הכהנים. הזקנים לבושי הבד, שוחחו ביניהם בכעס עצור והצעירים התקצפו מאד והתלחשו. אז נגש אלי פשחור הָאִמֵּרִי שהתעלה בשנה זו לפקיד-נגיד בבית ד', ולעיני פרחי הכהונה, ולעיני הזקנים ולעיני כל-העם הכני על הלחי פעם ופעמים, ויקללני ויסחבני סחוב והשלך אל המהפכת אשר בשער בנימין העליון...

"...הלילה הראשון במהפכת – הוא שעשני לנביא!...רגעי שבתי כלוא בחדר צר חזקו את רוחי, אמצו את לבי; השפק שאכלני אחרי הִנַּבְּאִי עבר כלו. ומן אז הרגשתי את עצמי חבר ואח לנעלבים, לַמֻּכִּים ולענוים שלא חתו מפני כל ולא ידעו פחד; כמוהם שאפתי, צמאתי לדבר ה' כהולך בציה למים חיים; דברי אלהים היו לי לששון ולשמחת-לבב, נשאתי כלמה וחרפה בדעה ברורה, כי שם ה' צבאות נקרא עלי להיות לנביא אמת.

"וממחרת כאשר בא פשחור אל חדר כלאי להוציאני ממנו, וכמו חפץ להתרצות אלי, דבר על לבי ויוכיחני רכות, כי לא לזרע כהנים לסור מאחרי דרכיו של אבי-אבותינו אהרן הכהן, שאהב שלום ורודף שלום; לא לכהן יַסֵּר מלכי יהודה, לנבא רעות לעם, להלעיב בקרבנות ולבעט במנחות המובאות למעון-אל – אמרתי לו, לפשחור, ברוח ד' ששרתה עלי:

"לֹא פַּשְׁחוּר קָרָא ה' שְמֶךָ

כִּי אִם מָגוֹר מִסָבִיב...

הִנְנִי נוֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל-אוֹהֲבֶיךָ

וְנָפְלוּ בְחֶרֶב אוֹיְבֵיהֶם וְעִינֶיךָ רוֹאוֹת;

וְאֶת כָּל-חֹסֶן הָעִיר הַזּאֹת,

וְאֶת כִָל-יְגִיעָהּ וְאֶת כָּל-יְקָרָהּ,

וְאֶת כָּל-אוֹצְרוֹת מַלְכֵי-יְהוּדָה –

אֶתֵּן בְּיַד-אוֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם

וּלְקַחוּם וֶהֱביאוּם בָּבֶלָה...

וְאַתָּה פַשְּחוּר וְכָל-יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַשֶׁבִי

וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר...

"ומאז פשטתי את בגדי כהונתי, לבשתי אדרת-הנביאים והייתי לנביא, וכבן-אמוץ ו"ילדיו" בשעתם, נבאתי והוכחתי, חטפתי מוסר, השכם ונבא, הערב ונבא..."

הנביא כמו צלל בים מחשבות. נראה כי הזכרונות עודם חיים בו, מרגיזים ומדכאים, אבל גם מעודדים ומרוממים.

"אלה היו ימי נעורי, בני, – המשיך הנביא את דבריו אחרי דומיה ממשכה – ימי עלומי, שבהם נקראתי להיות נביא לאלהי.

"בפעם הזו שבתי לעיר מולדתי כמנצח, לא חתי מפני איש ולא נסוגותי אחור גם מפני איומי חבר כהנים צעירים שארבו לקחת נפשי, גם מפני איומי חבר כהנים צעירים שארבו לקחת נפשי, גם מדברי מלחשים ובוגדים שהכוני בלשון לפני החורים והסגנים; גם יללות אמי ואחיותי, שלמראה אדרת-הנבואה שעלי בכו והתיפחו והתפלשו באפר, לא הרכו את לבבי; הייתי כחומת נחושת וכעמוד ברזל לכל אלה אשר סבוני...

"ולמשפחת דליהו הודעתי, כי לא אתחתן בבתם, כי חיי מָקדשים לעמי, – לא אקח אשה ולא אוליד בנים וכאחד הנזירים אחיה. – אז נִתנה המיעדת לי לפשחור האמרי, הנגיד-הפקיד בבית ה'..

"בענתות שבעתי בוז ומרורים וכמעט שגרשוני מהסתפח בעיר-כהנים זו, אבל גם בערי כהנים אחרות התיחסו אלי בבוז...אז עזבתי את ביתי וחלק-נחלתי בעיר אבותי והייתי סובב בערי השדה, מתבודד במדבריות, לן במלון אורחים אשר שמה, או במערות שוממות, וכצמא למים צפיתי לדבר ד'...וכשהופיעה עלי הרוח ודבר ד' נמצא לי ויהי לי לששון ולשמחת-לב גם במקומות בדידותי, – ואמהר להמוני העם שבירושלים הממלאים חוצותיה ושוקיה והייתי שופך את דבר ד' על איש ועל אשה, על זקן ומלא ימים, גם על עולל בחוץ ועל סוד בחורים...

"בימים ההם מלך יאשיהו הישר במלכי יהודה; הוא הסיר את גלולי אבותיו מנשה ואמון, השבית את הכמרים, הוציא את האשרה מבית ה', נתץ את בתי הקדשים, טמא את הבמות בערי יהודה, את החמנים גדע ואת מזבחות הבעל הרס; הוא סר לדברי נביאי ד' ולא כהה בם מלהנבא כפי רוחם. אז התחברתי אל צפניה ואל חלדה הנביאה ממשפחת הכהנים ושלשתנו נבאנו, למדנו והורינו את העם את הדרך הישרה. צפניה התנבא בבתי כנסיות; חלדה, שדבריה היו רכים, נבאה לנשים, ואני סובבתי בשוקים ובחוצות והייתי מוכיח ומטיף לגדולי העם ולדַליו, לאציליו ולענייו. הייתי עולה גם על הר-הבית, מקום שעבדו עבודת-קדשם אבותי, אחי, קרובי ובני משפחתי – ואנבא בלי חת אל המוני העם הרבים, שנאספו ובאו מערי השדה.

"ופעלתנו עשתה פרי. העם, כמלכו הישר, התחילו הולכים בדכי ד', עשו משפט וצדקה, דנו דין עני ואביון, שפטו יתום, רבו ריב אלמנה. גם התנדב העם לחזק את בדק הבית אשר מימי יהוידע הכהן לא תֻּקַּן: – האנשים על הנשים הביאו כל כלי זהב וכסף ונתנו על יד עושי המלאכה לבדוק ולחזק את הבית, מבלי שחשבו את הכסף הנתן על ידם גם שארית ישראל, בני מנשה ואפרים, שבו אל ד' אלהיהם וגם הם הביאו מתנות זהב וכסף אל בית ד'; ומידעי ממשפחת אחיקם הם – הם שהיו מפקדים על העבודה ומנצחים על עושי המלאכה, שהיו עושים באמונה.

"פתאם עברה השמועה: ספר עתיק של תורת ה' שנתנה ביד משה נמצא בלשכת בית ד' ובו דברי אדון הנביאים על העם ועל הארץ, כנבואת הנביאים בימי בן-אמוץ ומיכה המורשתי. אז נוכחו המוני העם, כי דברי הנביאים קדושים הם ובשם ד' ינבאו, והתחילו נוהים אחרי דבר ד' אשר ביד עבדיו הנביאים; גם הכהנים חרדו לקראת הספר הזה ולא כחדו מהמלך את הִמצאו, וגם קראו בו לפניו. ומה נפעם לבב המלך בשמעו את דברי אדון הנביאים האלה:

"אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאֹת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה – לְיִרְאָה אֶת הַשֵּם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ – וְהִפְלָא ה' אֶת-מַכּוֹתֶיךָ וְאֶת-מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְדוֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת...יִשָׂא ד' עָלֶיךָ גוֹי מֵרָחוֹק מִקְּצֵה הָאָרֶץ, כֶּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנֶּשֶׁר, גוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשׁוֹנוֹ...וְהֵצַּר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חוֹמוֹתֶיךָ הַגְּבוֹהוֹת וְהַבְּצוּרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵן...וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֱדָמָה אֲשֶּר אַתָּ בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה, וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל-הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ... וּבַגּוֹיִים הָהֵם לֹא תַרְגִיעַ ולִֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ..." כשמע המלך את דברי התורה קרע את בגדיו וישלח לדרש בנביאים על דברי הספר אשר נמצא. פה אחד נבאו הנביאים, כי גדלה חמת ד אשר נתכה על עם יהודה על אשר מרו אבותינו בדבר כל-נביא וכל-חוזה. ויצו המלך לאסף את כל זקני יהודה וירושלים, ויבא אותם בברית אלהי אבותם להסיר את כל התועבות של ארצות הנכר, וכל העם – לראשי שבטיהם, זקניהם ושוטריהם עד הטף והנשים והגר שבשעריהם – באו באָלה לשוה אל ד' בכל לבם ובכל נפשם.

"וחברַי, בני-הנביאים, עוברים מעיר לעיר ללמד את העם תורה ולעוררו לאמר" אל תהיו כאבותיכם וכאחיכם אשר מעלו בד' אלהי אבותיכם, ויתנם לשַׁמה, – אל תקשו ערפכם, תנו יד לד' ולמקדשו ולא יסיר מכם פניו, כי אל רחום הוא, ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה... – והעם שב אל אלהיו, והנביאים ובניהם רואים ולבם מלא תקוה,

"אבל גם המלך הישר הזה לא שמע בקול אלהים לבלי התחבר למלך בבל במלחמתו עם מצרים, ויצא להלחם עם פרעה נכו בבקעת מְגִדּוֹ ושם ירו עליו המורים, וימת בדמי ימיו...

"אֵבל כבד הקיף את העם, השרים והשרות השמיעו קינות על מלכם הצדיק באדם, והנביאים הגדילו לבכות, כי לבם נבא להם רעות בימים הבאים, גם אני קוננתי על יאשיהו:

"רוּחַ אַפֵּנוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם

אֲשֶּר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִים...

"ואמנם ימים קשים באו לנו, נביאי האמת, בבוא ימי המבוכה בארץ. יהואחז בן יאשיהו מלך רק שלשה חדשים. פתאם פרץ אל גבול יהודה פרעה נכו, בשובו ממלחמת כרכמיש על נהר פרת. ויסירהו ממלוכה ויענש את הארץ מאה ככר כסף וככר זהב, וימלך את אליקים-יהויקים, אשר הבטיח לו לנגש את המס הכבד הזה מהעם... כאבי-זקנו מנשה רדף יהויקים את הנביאים וגם הרג מהם רב, על הוכיחם את אכזריותו בפניו, בנגשו את הכסף מדלי העם, בימים ההם הופיע הנביא הצעיר בן-שמעיהו מקרית-יערים ונבא בשם ד' ככל הדברים שנבאתי אני, – ויצו המלך להמיתו; וכאשר ברח בן-הנביא הזה מצרימה צוה המלך לרדף אחריו ולהביאו ירושלים ולהמיתו לעין-כל, ואת נבלתו השליכו בקברי בני-העם שבצפון-העיר...

"אבל גם בימים ההם היתה עלי יד ה' ונבאתי קשות גם על המלך הרשע הזה.

"פעם עברתי על יד ארמון המלך החדש הנבנה בעיר העליונה. אלפי אנשים מישראל עבדו בפרך; הסיעו אבנים יקרות, חצבון וסתתון; תקנו קורות-עצים כבדות לדלתות ולחלונות, ועל גביהם עמדו הרודים והכו ויסרו את כל אלה אשר חפצו לנוח, שפניהם הביעו רעב ואיפות. אז התעטף בי רוחי ואקרא בקול:

"הוֹי, בּוֹנֶה בִיתוֹ בְּלֹא-צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט,

בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפָעֳלוֹ לֹא יִתֶּן-לוֹ...

הָאוֹמֵר: אֶבְנֶה לִי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיוֹת מְרֻוָּחִים

וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאֶרֶז וּמָשׁוּחַ בַּשָׁשַר...

הֲתִמְלֹךְ?...

אָבִיךְ הֲלֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה

אָז טוֹב-לוֹ;

דָן דִין-עָנִי וְאֶבְיוֹן

אָז טוֹב,

הֲלֹא הִיא הַדַּעַת אוֹתִי...

כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ, כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ

וְעַל דַם הַנָּקִי לִשְׁפֹּךְ

וְעַל הָעֹשֶׁק וְהַמְרֻצָּה לַעֲשׂוֹת...

לָכֵן – – –

כֹּה אָמַר ה' אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה

"לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ: הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת,

"הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הוֹדֹה –

"קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר,

"סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם...

"רק אלהים הצילתני מידי המלך העריץ ולא הרגני על החזות הקשה הזו.

"המוני העם שמחו על נבואותי אלה, הן היו מתאימות למחשבותיהם הם, שפחדו להוציאן משפתיהם; הייתי לפה לאֻמה האמללה והסחופה שסבלה מיד מעניה, מידי המלך האכזר, מידי סגניו ושריו ונטילי הכסף. העם הבין, כי רק טובתם וישרם אני דורש והתיחסו אלי באמון, חדלו להטות אזן קשבת לכהנים שהסיתום בי והיו מסתירים אותי ואת ברוך נערי מפני המת ושריו.  " אבל רוח ההמונים לא מבטח עז הוא, ואהבתם עדי ארגיע. בהתבונני אל חייהם, אל הליכותיהם בין איש לרעהו מצאתי גם בכם מעשים רעים מאד, – ואלה ששמחו על נבואתי הרעה למלך ושריו לא הטיבו לעשות את מעשיהם הם והיו עושקים בסתר את העניים והדלים מהם; וגם אלה היו מכבידים את עלם על החלשים, אפ רק היתה ידם רוממה וכחם אתם.

"אז נבאתי להם, להמונים, את נבואתי הקשה:

"שׁוֹטְטוּ בְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם

וּרְאוּ-נָא וּדְעוּ וּבַקְּשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ

אִם-תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם-יֵש עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט, מְבַקֵשׁ אֳמוּנָה – וְאֶסְלַח לָהּ.

אַךְ הֵמָה יַחְדָו שָׁבְרוּ עֹל  נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת...

כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה,

עַל כֵּן גָדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ.

שָׁמְנוּ, עָשְׁתוּ גַם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע,

דִין לֹא דָנוּ, דִין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ

וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָפָטוּ...

הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד –

וְאִם בְּגוֹי אֲשֶר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִי?...

"אז גם ההמונים התמרמרו וקמו נגדי, התרחקו ממני, מבלי תת לי כל סתרה בביתם. הלעיבוני בראש חוצות ופקדו עלי עון משפחתי...הייתי מנדח ומנדה מכלם, בודד ועזוב מאנשי מעמדי, מרֻחק מקרובי, בלא חיי-משפחה, שנוא על כל; מבלי שנשיתי באדם ומבלי שנשו בי, כלם קללוני; אל בית מרזח לא באתי ואל בית שמחה לא נקראתי, גם לספוד על מתי קרובים לא נתנוני, וכלם אספו את שלומם ממני.

"אמנם בימים, שיד אלהים היתה חזקה עלי ודברי הנבואה היו ממלאים אותי כירדן באביב המלא על גדותיו, – מצאתי נחומים בתוכחתי ובמוסרי. דבר ד' היה בפי כדבש למתוק ורוחי היה אז לבלי חת. נתתי אז את גוי למכים ולחיי למורטים, לא נכלמתי ולא בושתי מלהגיד לעמי פשעיו ולשרים חטאותיהם... אבל בימים, שהחזון לא היה נפרץ אצלי והייתי כאחד האדם, ברגעים אלה מה-מרו לי חיי! אז קללתי את היום שיֻלדתי בו, אררתי את גורלי, שעשני לאיש ריב ומדון לכל הארץ; אז חפשתי חיי משפחה, ידידות, אהבת רעים; וכאשר לא מצאתי שלו בנפשי בחברת בני אדם השתוקקתי לצאת אל המדבר הרחוק, אל הישימון, לשבת שם במלון-אורחים, ולחיות חיי ערער בערבה, הרחק מאדם, מעמי-אולי אמצא מנוחה.

"אבל – שעות כאלה לא היו מרבות בימי נבואתי הארכים, ורוח אלהים היתה חזקה עלי כפעם בפעם; האש הקדושה יקדה על מזבח לבי תמיד ולא כבתה, והיא-היא שהצילתני לחיי עד".

נשתתק הנביא. שרטוטי פניו מלאי-התוגה התעמקו יותר; חריצי המצח התרבו והשתרגו – ומחשבות כבדות, זכרונות עגומים ומלעיבים שכנו בהם...

"...ונבואות נביאי-אל באו כתמם: יהויקים האכזר הגלה בבלה, אסור בנחשתים, גם אחיו יהויכין, בן יאשיהו, שמלך בעזרת מצרים, גם הוא הורד מכסאו וביחד עם אמו הגבירה וסריסי המלך ושריו הובלו בבלה. כבוד האמה השפל וירד, עטרת תפארתה נרמסה ברגלי האויב, ושערי הנגב – לכיש ובנותיה – נפתחו לפני השונא...אז נוכחתי, כבן-אמוץ בימיו, כי מָעֹז מצרים לבשת לנו, והחסות בצל מלכי פרעה לכלמה, ואזהיר את המלך הצעיר צדקיהו שנשבע למלך בבל לשמר את שבועתו לבלי התחבר אל מצרים, שהיא כמו משענת הקנה הרצוץ, אשר אם יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה, בשגם חרון-אף ד' ינתך על המלך המפר ברית ואלה...

אז הגיחה עלי הרעה ממקום שלא צפיתי לה, ממשפחתי החדשה – מאחי בני-הנביאים; הם נטו אחרי החורים והסגנים, שהיו בברית עם מצרים, והפיחו רוח מרד בלב המגלים בבלה, בהבטיחם להם, כי בעוד שנתים – וכל כלי בית ד' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל ישובו אל בית ד', ירושלימה – והם הם שפתו את המלך הצעיר ללכת אחריהם...

"בני הנביאים אלה לא מצאו חן בעיני מיום דעתי אותם, על התחברם עם השרים והגדולים ואצילי העם, ועל נבאם חלקות לכל מי שיתן על פיהם; גם הם הביטו אחרי ולעגו לנביא מזרע הכהנים...אולם בימי המצוקה הללו נוכחתי, כי חזון לבם הם מנבאים ומהבילים הם את העם בחזיונותיהם-שוא, מחניפים לתקיפים ומתעים את המלך באמרם: שלום, שלום!...ואיה השלום, – אם החרב נגעה עד הנפש?... אז הבנתי, כי הנביאים הללו בסוד ד' לא עמדו ואת דבריו לא הקשיבו – ונביאי השקר הם, המשכיחים את שם ד' בחלמותיהם אשר יספרו... למראה מעשיהם של חבר נביאים זה נדהמתי, לבי נשבר בקרבי וכל עצמותי רחפו, ויד ה' היתה עלי ואמר להם:

...וּבִנְבִיאֵי יְרוּשָׁלַיִם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה:

נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶׁקֶר וְחִזְקוּ יְדֵי מְרֵעִים

לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִיש מֵרָעָתוֹ...

– לֹא שָּלַחְתִּי אֶת הַנְבִיאִים וְהֵם רָצוּ,

לֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ.

וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי – וְיַשְׁמִיעוּ דְבָרֵי אֶת עַמִּי

וִישִׁיבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם.

– שָׁמַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְבִיאִים,

הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר, לִאמֹר:

חָלַמְתִּי, חָלָמְתִּי!

הַחוֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת שְׁמִי

בַּחֲלוֹמוֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ...

הַנָבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם – יְסַפֵּר חֲלוֹם,

וַאֲשֶׁר דְבָרַי אִתּוֹ –  יְדַבֵּר דִבְרֵי אֳמֶת

מַה-לַּתֶּבֶן אֶת הַבָּר? – – –

– הֲלֹא כֹה דְבָרִי – כָּאֵשׁ

וּכְפַטִּיש יְפוֹצֵץ סָלַע...

– הִנְנִי עַל הַנְבִיאִים

הַלוֹקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִנְאֲמוּ נְאֻם...

– הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלוֹמוֹת שֶׁקֶר וַיְסַפְּרוּם,

וַיִתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם

וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים,

וְהוֹעֵל לֹּא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶה...

וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם

וּכְלִמּוּת עוֹלָם – אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ.

"אז מלאה סאת ענויי ויסורי: הכהנים שטמוני ויחרפוני ולא נתנוני לעלות על ההר בימי החגים והצומות, בהאסף העם מכל פנות הארץ לשמוע דבר ד'; החורים והסגנים היו שונאי בנפש והיו מכים אותי בלשון לפני המלך, ולא פעם הכוני ונתנוני אל הצנוק ואל המהפכת, כמשוגע; העם, אשר למענו הקדשתי חיי ואת טובתו דרשתי, בגד בי כבגדו באלהיו, וכבגד אשה ברעהּ, והנביאים – אלה היו מתעללים בי, צוחקים עלי ומלעיבים בנבואותי ובמשאי"...

"הלא יודע אתה, בני, את אשר עשיתי בבוא מלכי העמים הקטנים אשר מסביב אל המלך צדקיהו לירושלם, להחניף לו ולפתותו להיות ראש לעמים, האומרים למרד מרד במלך בבל. האמות הקטנות האלה, מגורינו מסביב אדום ומואב, עמון, צור וצידון, שבימי טובתם הצרו ליהודה וירושלים, ששמחו לכל אסון שעולֵל לנו חשבו גם עתה להפיק תועלת רק למו, וכאשר תבוא הצרה יעזבונו לנפשנו וישלימו עם בבל. אבל השרים ערלי-הלב, ונביאי-השקר סתומי-העין התגאו למראה מלכי העמים בירושלים עיר קדשנו, וישמחו עליהם ויֵראו להם את כל כבוד מקדשנו, ויפתו גם את צדקיהו לכרת אתם ברית וקשר קשר על מלך בבל.

"אז שמתי נפשי בכפי ואנסה להפר את המזמה הרעה הזו. עשיתי לי מוסרות ומוטות עץ ושימן על צוארי, וכשור ההולך לחרש חרישו, עליתי לבוש עֹל על ההר, ומשם דרך העליה באתי אל ארמון מושב המלך, בשעת האסף השרים והסגנים וכל מלאכי העמים לבושים בגדי שרד ואפן אל המלאכים ואקרא:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֳלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

כֹּה תאֹמְרוּ אֶל אֲדוֹנֵיכֶם:

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ וְאֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה

בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה

וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶּר יָשַׁר בְּעֵינָי.

וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה

בִּידֵי נְבוּכַדְנֶאצַר מֶלֶך בָּבֶל עַבְדִי,

וְגַם אֶת חַיּוֹת הַשָׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעַבְדוֹ,

וְעָבְדוּ אוֹתוֹ כָּל הַגּוֹייִם וְאֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בֶּן-בְּנוֹ.

וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל –

בַּחֶרֶב וֹבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא.

וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קוֹסְמֵיכֶם,

וְאֶל חֲלוֹמוֹתֵיכֶם, וְאֶל עוֹנְנֵיכֶם, וְאֶל כַּשָּפֵיכֶם,

אֲשֶׁר הֵם אוֹמְרִים לָכֶם: לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל –

כִי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם,

לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם –  וַאֲבַדְתֶּם...

וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יָבִיא אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדוֹ,

וְהִנַּחְתִּיו עַל אַדְמָתוֹ וַעֲבָדָהּ וְיָשַּב בָּהֹ –

                "נְאֻם ה'.

"ואל צדקיהו המלך, שישב על כסא מלכותו, ואל סגניו שעטרוהו פניתי ואמרתי:

הָבִיאוּ אֶת צַוָּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל

וְעָבְדוּ אוֹתוֹ וִחְיוּ –

לָמָּה-תָמוּת אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב וּבְרָעָב ובַדֶבֶר...

"ואפנה גם אל הכהנים והזקנים והמוני העם אשר נתאספו סביב-סביב לראות במחזה המלאכים, שבאו מארצות שונות, וָאמר.

"אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לַכֶם:

לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל –

כִּי לֹא שְלַחְתִים וְשֶקֶר הֵם נִבְּאִים בִּשְמִי,

לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם.

אַל תִּשְמְעוּ אֲלֵיהֶם, עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ

לָמָּה-תִהְיֶה הָעִיר הַזּאֹת חָרְבָּה? – – –

"נדהמים ונרעשים הביטו אלי כל הנאספים בהיכל, המלך הוריד ראשו, מלאכי העמים רעדו, הסגנים רעמו פנים והביטו אחד אל השני; הזקנים והמוני העם התלחשו ויאמרו, כי אלהים שלחני לדבר כל הדברים האלה וכי נכונים המה...

"פתאם התפרץ בן-עזוּר נביא-השקר מגבעון וַיָטָש אלי, ויסר ממני את המוטות והמוסרות וישברן לפני כל העם, ויצעק בקול:

כֹּה אָמַר ה': כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל

בְּעוֹד שְנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹייִם...

"התפרצותו של נביא השקר הגבעוני אמצה את רוח המלך וסגניו, והעם, אשר רק זה עתה שמע לדברי – התחילו מלעיגים עלי וצוחקים:

  "אֶל הַצִינוֹק – הַמֵּתְנַבֵּא!

   אֶל הַמַּהְפֶּכֶת – הַמְּשֻגָּע!...

"ובני הנביאים סבוני ואימו עלי באגרופיהם, וכמעט הייתי בכל רע, רק בעזרת משפחת שפן נמלטתי מחמת ההמונים ומתעלולי נביאי השקר..."

זכרון המעשה הזה דכא אל רוח הנביא מאד, הוא השח את ראשו וישב דומם ופניו הביעו צער ויגון...

" – והמשפט? הוסיף אחרי דומיה קלה – המשפט ביום הצום, לפני כל הנאספים?

"...בימי נדודי הגעתי עד בית אל ועד שילו. נדהמתי למראה מקום המשכן אשר היה חרב כלו. העיר שילו, שאליה נקהלו כל עדת ישראל בימי חג ומועד, מזמנו של יהושע כובש הארץ עד שמואל הנביא – השתרעה לפני גלים נצים, והמקום אשר עליו עמד אהל המועד, שבו נשמרו שני לוחות העדות, אשר הניח משה בחורב, כמעט שאין זכר לו...כחצי יום ישבתי דומם על החרבות, אשר קללת אלהים רבצה עליהן... כל חושי בקרבי התרוצצו לַמראה. רוחי פעמה בקרבי בחזקה ונבואה נוצרה בלבי...פתאם ויד ד' נשאתני ממקומי ואהי כמשתולל, ואעזב את החרבות וארוץ אל מול ירושלם. רצתי כל היום, שבעתי נדודים כל הלילה, ולעת אשמרת הבקר הגעתי לשערי ירושלם. אמנם ידעתי כי חזות קשה ינבא פי, נבואה אשר כל שומעה תצלנה אזניו; ידעתי, כי תוצאות מרות נכונו לי, – אך דבר ד' בפי היה כסער עובר בקרבי, לא אוכל הכילו. ועם התאסף ההמונים מכל ערי יהודה לצום ולהשתחוות בית ד' עמדתי בחצר המקדש וארים את ידי מול ההיכל ואקרא:

כֹּה אָמַר  ה':

אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם,

לִשְׁמוֹעַ עַל דִבְרֵי עֲבָדַי הַנְבִיאִים

אֲשֶר אֲנִי שוֹלֵחַ אֲלֵיכֶם הַשְכֵּם וְשָלֹחַ –

וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶה כְּשִילוֹ

וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכָל-גוֹיֵי הָאָרֶץ...

"רק יצאו הדברים הנוראים מפי – ואחוש כל קָשְיָם...ובו ברגע סבוני הכהנים והנביאים ויתפשוני ויצעקו עלי: מדוע נבאת בשם ה' לאמר: כשילו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב?

"ויקהילו הכהנים ונביאי השקר עלי את כל העם, גם הבהילו את השרים ואת השופטים, שישבו בשער החדש ויצעקו לפניהם: משפט מות לאיש הזה, מות יומת, כי דבר סרה על העיר ועל היכל ד'!... המהומות והצעקות גברו ואני עומד לפניהם בלי מרך ופחד ואומר: ידוע תדעו, כי באמת שלחני ה' אליכם לדבר באזניכם את כל הדברים האלה, ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם ושמעו בקול ה' אלהיכם וינחם על הרעה אשר דבר עליכם.

הכהנים והנביאים שונאי בנפש, הוכיחו לעם, כי בימי מלוך מנשה היה גורל נביאים כמוני למות, וכי עודם זוכרים את נעשה לעיניהם לנביא מקרית יערים שנבא על העיר הזאת כדברים האלה.

"אז קמו אנשים מזקני הארץ ויפנו אל כל קהל העם הנאסף ויאמרו: מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיהו מלך יהודה לאמר:

צִיּוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵש וִירוּשָלַיִם עִיּיִן תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר – ההמת המיתהו חזקיה, המלך הצדיק ההוא, הלא ירא את ד' וחלה את פניו – וינחם על הרעה אשר דבר עליהם, ומדוע נביא על נפשנו רעה, בהרגנו את ירמיהו?

"השופטים והעם הוציאו משפטי: אין לאיש הזה משפט מות, כי בשם ד' אלהים דבר את דבריו. – " וגם בפעם הזאת נצלתי ממות בעזרת משפחת שפן, שלא נתנוני בידי הכהנים להמיתני, – אבל בעוד ימים רבים הייתי נחבא בין המערות אני ונערי ברוך מחמת הכהנים והנביאים. – – - "

"...והבור, שאליו השלכתי כנצר נתעב, בשל מה? – ולא פחד המות היה לנגד עיני, כי – בשל-מה באתני כל זאת? – ואני הלא בשם ה' נבאתי"!

"כחדש ימים ישבתי בחצר המטרה, אחרי הוציאם אותי מבית האסור, ששמני בו יונתן הסופר, בהעלילו עלי, כי אמרתי להחליק מהעיר ולנפול על הכשדים. ככר לחם ליום נתָּן לי מחוץ האופים ומים במשורה זעומה. אבל גם בהיותי סגור לא יכלתי עצור ברוח ד' שדברה בי, ואנבא אל השוטרים ואל כל העם אשר סביב ואל אנשי הצבא הרעבים והעיפים והצמאים שבאו לנוח ממלחמתם:

"הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב ובַדֶּבֶר,

  וְהַיּוֹצֵא אֶל הַכַּשְׂדִים וְהָיְתָה לוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי...

"ויתפשוני השרים ויונתן בן המלך בראשם, ובלי כל משפט סחבוני סחוב והשלך אל הבור העמק המספיק מים לנצורים אשר בחצר המטרה. לא התאוננתי ולא התנצלתי ואמרתי בלבי: לא טוב אנכי מאבותי הנביאים: אלה מתו בחרב ובאש ואני במים...

"כפגר מובס השליכוני אל הבור העמק והאפל, שמימיו כמעט אזלו, אבל הוא היה מלא טיט וכמעט שטבעתי בו... – פתאם חשתי, כי עומד אני במקום בטוח, וכמו לפנים הכהנים נושאי הארון בירדן עמדתי הכן, מבלי לרדת מצולות.

"כיום תמים נמצאתי בבור האפל, קויתי לה' ואמרתי: אם לא טבעתי בבוץ – מה-אות, כי השאירני אלהים לפלטה ויוציאני מן הבור, ואמנם לפנות ערב נשמע מעל פי הבור קול קורא בשמי, והוא קולו של עבד-מלך הכושי, יליד-ביתו של המלך צדקיהו, שבהדרת-כבוד היה  מקשיב לדברי תמיד. הקול נשנה ונשלש, – אבל לא חפצתי לענות: לא חפצתי להנצל מידי כושי, אם בני עמי הטביעוני...לא חפצתי להעטות על עמי חרפה שתסֻפר לדור אחרון...לוא בא יהונתן האכזר, שממנו באה אלי הצרה הזאת הייתי נעתר לו, – אחי בן-עמי הוא, אבל מידי איש זר לקחת חיי מאנתי – ואדֹם. עוד פעמים אחדות שמעתי את קול הכושי ממעל, ולא עניתי...אבל בשמעי את קול בכיתו, בשבתו על פי-הבאר, יושב ובוכה תמרורים על הנביא שטבע לא יכלתי התאפק, נכמרו נחומי לי, נחמתיו כי עודני חי – ויוציאני... – " וחרפה, חרפת-נצח: אחי בני עמי אמרו לאבד נפשי מארץ החיים, והכושי, העבד, הוא שהצילני..."

אחרי דומיה ממשכה הוסיף הנביא. " וכל ענויי וצרותי, סבלי ומרודי – באו עלי רק בימי צדקיהו המלך, זה הצעיר הרך, – שאנחנו, נביאי האמת, חנכנוהו בעודנו נער והורינוהו את דרך ד', וקוינו, כי במלכו והיה לברכה לעם...ואמנם בראשית ימי מלכותו נמשך לבו אחרי הנביאים ושמע לעצתם ועל פיהם משל, – אבל השרים, רשעי העם, הם שהסירו את לבו ופתוהו לשלט כפי חפצם. כשבאה הצרה – ושלח וקרא אחרי הנביאים להורותו עצות ונשבע לשמע בקולנו, ואחרי עבור הצרה – והטה אזן עוד פעם לקול שריו וסריסיו...איש רך-הלב היה, שהחליף את דרכו לבקרים ולא הצליח למלוכה בימי עני כאלה, עוד לא עברו שנתים ימים מיום השבעו שבועות אמון למלך בבל – ועל פי עצת שריו בגד בו וחלל את ברית ד' שבין שניהם. וכשהופיע הצר בשערי העיר, וישלח לקרא לי ולבקש ממני להגיד לו דבר ה' אמת, ויבטיחני לעשות כפי שיורני רוח ד' ואף אמנם אמרתי לו: אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך, והעיר הזאת לא תשרף באש וחיית אתה וביתך, – ואם לא תצא אל שרי מלך בבל – ונִתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש ואתה לא תמלט מהם... אבל רק יצאתי מעל פניו, ויבואו אליו השרים והזקנים ואתם נביאי השקר והכהנים- ולב המלך נהפך בקרבו והבטחתו לי עלתה בתהו..." הוא, הוא, מוג הלב, ההפכפך, הוא שהביא את העם לידי מצבו הנורא"...

– – – – – – – – – – – – – –

כאן לא יכלתי להתאפק מבלי אמֹר לנביא: הואילה נא, זקני, להגיד לך, כי בדורנו אנו יד חושבים, כי לא בַּכֹּל צדקת ביחסך למלך האמלל מתניה-צדקיה...

הזקן נענע בראשו, הביט רגע למרחוק,עיניו כסו בצללי תוגה וענה: " – ידעתי, בני, ידעתי; מחשבות בני-דורכם לא נכחדו ממני, גם שמעתי את התלונות ששמתם בפי צדקיהו בשבתו בבית הפקודות בבבל, – אבל, בני, המשורר ההוא בבואו אל עולם האמת שב מדבריו, בהבינו, כי לא אני הוא שיעצתי בושת, עבדות, משמעת, – וכי לוא באמת נכנע צדקיהו מפני – על פי רוח ד' שדברה בי, ולא היה מורד במלך בבל בעת ההיא, כאשר כל הארצות וחית השדה נתנו לו עבדו, והיה מחכה עד בוא עת בבל גם היא, כי אז היה גורל יהודה אחרת...

"אמנם דרשתי לבלי ביום השבת  משא ישאו, לקדש את היום ולנוח בגו בן ובת, עבד ואמה, גר ובהמה, ככתוב בתורת משה איש-האלהים, – לבלי תכבד העבודה על דלת העם, הנמכרים בעד פת-לחם לכל עבודות פרך. יעבד האדם בכל-ששת ימי המעשה – וביום השביעי ינוח מעבודתו, כי בו שבת מכל מלאכה גם יוצר האדם, – וככה קראתי יום יום בשער בני העם  באזני הבאים...ולכן גם הוכחתי את צדקיהו ושריו שכבשו את העבדים ואת השפחות, אחרי הוציאם אותם לחפש, אחרי עבוד בהם שש שני שכיר, – לבלי יעבד העברי איש באחיהו, ולא יהיה גורל העבד העברי כעבד נכרי בארצות אחרות, – כח רק לד' בני ישראל עבדים ולא לבני אדם.

"גם לא בדיתי ברית חדשה ליהודה ללמד את העם ללבש אדרות שער ולהתנבא, לעשותם לסופרים ולבני הנביאים...ידעתי את גורל הנביא ואת מרי חייו, ולא כל עם ד' יוכלו להיות נביאים, ולא אני יעצתי להרבות חוזי-הבל וקוסמי-שוא ביהודה, שיקחו לשונם וינאמו נאם מבלי רוח ד' שתהיה עצורה בכל עצמותם, – אבל נבאתי כי יבוא יום ותורת ד' תהיה לא רק בפי האנשים, כי בלבם ובנפשם...

"...ואשר לעבודת האדמה – הלא אני הוא שקניתי את שדה חנמאל בן דודי, בהיותי עצור בחצר המטרה ובשעה שחיל הכשדים צרו על ירושלים והארץ היתה צפויה לחרבה, – בחשבי, כי לימי זקנתי, בשעת חרבן הבית והאמה, אשב על חלקתי הדלה אשר בארץ בנימין וביחד עם נערי ברוך נעבדנה ונשמרנה – אות ומופת לפלטה הנשארת, כי רק בעבודת-אדמת ארצם יש תקוה לעם, וכי גם הכהנים לא יחזרו על הגרנות, ובידיהם הם יעבדו את מגרשיהם השוממים ויהפכום לשדות ולכרמים. ולכן גם חפצתי לצאת מן העיר, בהעלות חיל הכשדים מעל ירושלם, – ושקר היה בפי שלמיה שונאי שהעליל עלי, כי לנפל על הכשדים אני הולך, – בכעסו עלי על נבאי מות לזקנו חנניה – ונבואתי גם באה...

"...ומה היתה פעלתי במשפחת שפן, מה היתה כל תקותי ששמתי בבן-אחיקם? – הלא כל חפצי לבלי יעזב העם את הארץ גם בשממונה, לאסף יין וקיץ ושמן לחילים הרעבים והצמאים, למען הכין מזון לימי החרף עד בוא ימי הזרע, כאשר יוכל העם לעבוד בשדות והכרמים, – לקבץ מעט מעט את הגולים והנדחים ולקוות לימים יבואו ליום מלאת שבעים שנה!... – ככה למדתיו וככה עשה גם הפקיד האחרון ליהודה, ולוא נשארה הגחלת הנשארה לבית יהודה, – כי אז גורל יהודה אחרת"...

                                                                  

ראיתי, כי הנביא הזקן מצטער מאד על עלילות-השוא שמטפלים עליו, על הדעות הרעות שמיחסים לו, דעות שלא על לבו ומעשים שלא חשב לעשותם...ואגחן אליו ואמר לו באהבה רבה:  כן, זקני היקר, הדור הקודם, שלא הבין אדמת-מולדת מה-היא ומה ערכה – הוא שהאשימך, בחשבו, כי העיקר הוא הגבורה לנפל במלחמה, – אבל אנחנו, – הקשורים זה דור שלם אל אדמתנו-אמנו, שכבר הרטבנוה בזעתנו ובדמנו, אנחנו מבינים, כי במסירות-נפש עמדת על דעתך, לבלי עזוב את הארץ, ולוא גם תהי עבדות זמנית כָּפְרָהּ...

"– כן, בני, – ענני הנביא, רק הדורות הבאים, שישובו אל קרקע ארצם, שיהיו תושבים ואזרחים באדמתנו באדמתנו, שירכשו להם את מולדתם בארצם רק הם יבינו, כי טוב לסבל כל עלבון תמורת שבתם בארץ-מולדת, וכל זמן, שהעם יושב על אדמתו נשקפת לו תקוה, ששרידיו ישארו בה"...

אורה נפוצה מעיני הזקן, בדברו דבריו אלה, אורה שעודדה את כל קרבי ונפשי בי – ותצלח עלי רוחי וארהב עז בלבי, ואשאל את הנביא:

– ונחומיך, זקני, נחומיך לעמך מאין שאבת? – למראה העשק והמרֻצה של דלת העם והמוניו, לתעתועיהם ופחזותם של נביאי השקר, לעריצותם של החורים והסגנים ורבי המלוכה, להות נפשם של כהני ד' למנחות וקרבנות – למראה כל זאת בימי נדודיך ומרודך, בימי כשלון האמה וחרבנה – מאין שאבת הנחומים שבנבואתך, נחומים אלה, שעד היום מעודדים הם את רוחנו, מרהיבים דמיוננו ונותנים לנו עצמה ועז, מרוים את נפשנו העיפה מרב סבל וממלאים צרי-תוחלת את גוף עמנו הדואב...מאין, זקני, מאין לקחת, צאין שאבת נחומי-אל אלה?...

"– הנחומים, בני, הנחומים...וקולו כמו התעורר וחזק–  מהאדמה שאבתים מקרקע מולדתנו, מארצנו, ממראותיה ומהופעותיה שאבתים...

"...בהתבודדי בעמקים הללו, במערות, שֶיִּרְאָה להן וקסם להן, בהתחבאי בין שני הסלעים המוצקים, המתנוססים בהודם דורות על דורות, מראש מקדמי ארץ – אמרתי: ככה יהיו גם חיי עמי, חיי נצח.

"בהתבונני לשמש-צדקה של ארצנו, השולחת מרפא וחיים לכל היקום משנה לשנה ומדור לדור; לירח בהדרו, המזיל אורו בלילה ומכסה את התבל סודות אלֹהַּ ואהבה כמוסה; להקות הכוכבים הנוצצים באור פלא, שנתן להם חק ולא יעבר, – אמרתי:

"אִם יָמוּשׁוּ הַחְקִּים הָאֵלֶּה מִלְפָנַי –

גַם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבָּתוּ מִהְיוֹת גוֹי לְפָנָי"...

"ובעלותי על הרי נשף ורוח שפיים הנושב ממערב נותן כח ועצמה לעיף, משביח גלי נפש סוערת ומרגיע את גופי המדכא, – חשבתי: ככה יגבר חילים העם, יחזק ויאמץ על ידי רוח אלהים שבו, שתחדש את נעוריו ותחליף כחו בשובו אל ארצו באחרית הימים...

"ועל שפת הים הגדול ישבתי ואקשיב להמית הגלים הרועשים; התבוננתי לגלי הים ולקצפם, המתפרצים ואומרים לבלע כל היקום ושבים כלעומת שבאו, ככה – חשבתי – לא יוכלו כחות איתנים להכרית את עמו מארצו. " ואל החסידות שבשמים התבוננתי, לתור סיס ועגור, השומרים את עת בואנה, מעופן ונודן, מיום ברוא אלהים עוף בשמים – ואמרתי: ככה ישוב עמי אל נוה-צדקו, אל הר-קדשו...

"ומחזות ארצנו מסביב – הפלגים היפים, מעינות לא-אכזב, הנוזלים מצורי שדי ומרוים נפש כל חי וכל צמח למינהו; עצי זית הרעננים, שלא ימושו מלעשות פרי, ועליהם לא יבֹּלוּ, שורות הכרמים המצהירות בקיץ, ירק הברושים והארזים שבימות הסתו, הסלעים הגבוהים והתהומות העמוקות – כל אלה נחמוני בעת צרותי וישימו בפי תנחומות לעמי...

"...ומזכרונות עמי, זכרונות עתיקים, ששמעתי מפי זקנינו וראשינו, בשבתם בערב-בערב על המגרשים הרחבים שבענתות, או בלילה-בלילה סביב המזבח הבוער באש-קרבנותיו...זכרונות על חיי-אבות האמה, בטחונם בד' ואמונתם בו; על הברית אשר כרת עמם ד' להרבות זרעם ככוכבי השמים ולתת להם כל הארצות האלו; על שנים עשר שבטי יעקב-ישראל, שחייהם הם מופת לבניהם אחריהם; על הרועה הנאמן, אדון הנביאים, שלא קם כמוהו, ועל נפלאותיו אשר עשה במצרים ובים-סוף, בתתו לעם חקים ומשפטים יחיו בהם; על שמואל הנביא, שיסד את המלוכה בישראל והעתיר בעד העם ולִמדו ושפָטו, – ועל דוד, משיח ד' שביתו נכון בעם ישראל עד עולם, וזה שמו אשר קְרָאוֹ ד': צִדְקֵנוּ – מכל הזכרונות האלה, בני, שאבתי נחומים לנפשי ואנחם את עמי..."... וגם נדודי בארץ נסכו בקרבי תקוה. בהשתטחי על קברי ישני חברון, בהעתירי אליהם בעד בניהם – ובשמעי את תפלתם עולה השמימה – שמעתי פעם קול ממרום:

 " אַל תִּירָא עַבְדִי יַעֲקֹב,

   וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל,

   כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק –

   וְשָב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְאֵין מַחֲרִיד.

   כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְכָל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר הֱפִיצוֹתִיךָ שָם,

   אַךְ אוֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה"...

"ובצאתי את שבויי הגולה, בעברנו על רמה, מקום קבר רחל אמנו, האם האמללה, זו שכבשה את רגשי עלומיה, את אהבתה לדוֹד-לבה לטובת אחותה; האֵם, שלא זכתה לחנך את בניה בחייה, – ובעמדנו שם כלנו אסורים באזיקים, בוכים ומבקשים רחמים מלפניה על ההולכים, שיזכו לשוב ולאות ארץ מולדתם – נפלה עלי תרדמה ואראה בחלום: רחל עטופה בגדי אבל עולה מקברה, בוכה בכי תמרורים, מבכה על בניה, פורשת כפיה ודמעותיה מתערבות את דם בניה החללים, מאנה להנחם...ואשמע קול יוצא ממרומים:

 "מִנְעִי קוֹלֵךְ מבֶּכִי וְעֵינַיךְ מִדִּמְעָה,

  כִּי יֵש שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְיֵש תִּקְוָה לְאַחְרִיתֵךְ

  וְשָבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"..

"כאשר הקיצותי – ספרתי את חזיוני לגולים המתעלפים ותחי רוחם, ובתקוה באלהי ישעם הלכו לנדודיהם..

"...מכל – זה – סים הנביא את דבריו – מאדמת מולדתנו, יפיה ומחזותיה, ומזכרונות אמתנו, גבוריה וחייהם הנפלאים – מכל אלה שאבתי נחומים ותקוות גם בימי עניי ומרודי, בגורל חיי הקשים, – ונחומים אלה יצקתי אל לב עמנו האמלל..."

ופני הנביא הזקן הורמו. האורה אשר שפעה ממנו הלכה והתרבתה, הלכה וחזקה...פתאם תקפתני רוח – ובלי חשב הרבה שאלתי את פי הזקן הפלאי:

– ומתי, זקני, מתי תבוא שעת תנחומים זו, שעליה נבאת, מתי, מתי קץ הפלאות?...  ואתנפל לפני הנביא, השטתחתי ואחבק את ברכיו, הביט ישר אל פני, ואור עיניו הגדולות חדר אל נפשי עמק-עמק, ובקול רך, קול ענוג, קול מנבא נחומים אמר: קומה, בני, קומה, אל תבכה: לֹא- אֲרֻכָּה הִיא, לא ארכה... יש תקוה לאחריתנו...אל תבכה...בנו בתים ושבו בהם. נטעו גנות ואכלו פריהן לטוב לכם ולבניכם אחריכם, ויהודה תושע וישראל ישכון לבטח...קומה...קומה...קומה!...

*

  הרמתי ראשי וארא רק את עיני הזקן הנוצצות באור כפול, אור שבעתים, כשכל גופו נעלם... והאור אשר סביב נהפך מכחול-ורדי לאור זהב, הנוצץ בחזקה ומעור את עיני... ונשמע לי קולו של הזקן הפלאי הנעלם, שנשנה ונשלש ובגונים שונים: קומה!... קו-מה. קו-מה!...

פקחתי את עיני – ובמקום הנ ביא הנעלם הנני רואה בני אדם רבים, שעומדים סביבי, כשהם צוחקים וצועקים: קומה, קומה! התביש, ששמנו מבטחנו בתורָן כמוך, קומה!...

– הלא הזקן!... הרי הפלאי !... והנביא איפה?...מלמלתי בכבדות... – וחברי עומדים וצוחקים: תתביש!... הרי שודדי-ליל יכלו לקחת את חפצינו ואת נפשנו, ואיש לא היה מכהה בם... הככה עושה תורן בעל אחריות?...

התעוררתי משנתי, והוברר לי, כי ישנתי שנה עמקה בשעת קבלי עלי אחריות השמירה, – אך גם השומר השלישי והרביעי, שצריכים היו לבוא אחרי, גם הם ישנו שנה עמקה ומתוקה עד עלות השמש ועד חדור קרניה אל עינינו...

... זהב השמש שפוך בשפע רב ומשתרע סביב-סביב על הרי המזרח החשופים, פסגות הסלעים החרוצים מכֻסים ארגמן ומזהירים מטל בקר, המתנוצץ כספירים; השמים אשר עליהם נגה זך-צח להם, שמזהיב ודוהה רגע-רגע. ולעמתם פאתי מערב מכחילים וכמו רחוצים וטהורים וחדשים כרגע יצירתם; מצד גבע המתרוממת על ההר מולנו נראו עדרי צאן שמטפסות ונראות ככתמים שחורים על הרי הזהב, – ואחריהן הולך הרועה הגבוה, עטוף כלו בטלית מצנת בקר... נשר גדל-כנפים מתעגל באויר להנאתו כמו טובל באור הזך, לפני צאתו לעבודת יומו... והעמק מלמטה – ערפל חורור שורה עליו וכמו מלא הוא חלב על כל גדותיו... שוקע החלב לאט-לאט – הנה נקרע הקרום הלבן ומתחתיו נראים פתאם כל מסתרי הנחל: פלגיו, שמימיהם הומים בברכת השחר, מפטפטים בעליזות וקוראים לנו לטבילה; החרוב בעליו הירקים והרטבים מאדי הלילה; התאנה פרושת הדליות, וכמו מתפללת תפלת שחרית בלחש; פתחי המערות שהולכים ומתרחבים, כשהשמש ממלאת זהב-בקר; צמחי-הבר שבצלעות ההרים, המסתמנים ובולטים, וסלעי נחל פרת, העומדים על משמרתם על יד המעין מימות עולם...

ושב העמק והיה לנחל-פרת של יום-יום...

... כנזירים טובלי-שחרית וככהני ענתות הַמִּטהרים לפני אכילת תרומתם, מהרנו לרדת אל הברכה התחתונה לטבל בזרמי המים המפכים מתחת לנקיקי הסלעים; המים היו טריים, צוננים, נקיים ונעימים, חיים... החרדנו את הדגים שהתרוצצו הנה והנה; זרקנו אחד על השני מלא חפנים מים, שהזהירו באויר כפנינים נוצצות והזהיבו ונפלו מטה... טהרנו את גופנו מאבק המערה ונמלא את העמק צהלה ושמחה של ילדים הרוחצים בערב=שבת על ידי אמם הורתם, – שמחה עברית, שלא נשמעה כאן עדן ועדנים...

ובצאתנו מטבילת-מצוה זו, בהיותנו נקיים מכל שמץ זוהמה ונפשנו טהורה וערה, ואור החמה שופע עלינו מכל צד – מהרנו להתעטף בכתנותינו הלבנות, עמדנו נגד השמש המפִזָּה והצוהלת לרוץ ארחה לקראתנו, פרשנו אליה כפינו, וכמו עובדי-שמש לפנים מראשי החמנים עמדנו והתפללנו ליוצר אור ובורא חשך:

"הַמֵּאִיר ְלַאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים

וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּש בְּכָל-יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂי בְרֵאשִית...

אֵל בָּרוּךְ גְדָל-דֵעָה, הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה,

טוֹב יָצַר כָּבוֹד לִשְמוֹ, מְאוֹרוֹת נָתַן סְבִיבוֹת עֻזוֹ"

 

תרפ"ד

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה