בשנת תרע"ח (1917), כותב ברל כצנלסון מכתב לגרעיני תנועת "החלוץ" באירופה, שבו הוא מביע את דעתו על סדר היום הראוי ל"החלוץ".  לצד הדגש על "ההתכשרות לעבודה גופנית וחקלאית", הוא מטעים את חשיבות לימוד השפה העברית מראש, כלומר לפני ההגירה לארץ ישראל:

לימוּד השׂפה העברית. בּשביל אוֹתם החלוּצים אשר לא קיבּלוּ חינוּך עברי, צריך לימוּד השׂפה להיוֹת לא כּוָנה טוֹבה, אשר אינה מצטרפת למעשׂה, לא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, כּאשר אצל רוֹב בּני תנוּעה הלאוּמית, כּי אם ציווּי מוּחלט, חוֹבה פּרטית. ויש להקדים מילוּי חוֹבה זוֹ לעליה לארץ. ולא רק לשם השׂפה והארץ, כּי אם לשם חייו של העוֹלה עצמוֹ. נחוּץ מאד כּי החלוּצים ידעוּ זאת ויכּירוּ: חוֹסר ידיעת העברית מַעמיד את הבּא בּמצב קשה. שערי חיי התרבּוּת בּארץ נעוּלים בּפניו. לחלקים שוֹנים של הישוּב – ליהוּדי המזרח, לעוֹלם הילדים – אין לוֹ פּתחוֹן-פּה. הספר, העתוֹן הדן בּחיי יוֹם-יוֹם אשר הוּא חי בּהם, ההרצאה, אסיפת החברים – כּל זה חתוּם בּפניו. כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיים מתעלמים ממנוּ, אוֹפק ראִייתוֹ נעשׂה מצוּמצם, כּוֹח תפיסתוֹ – עמוּם. אין זוֹ התאַזרחוּת רבּת השרשים והיניקה. ועוֹד: חוֹסר ידיעת השׂפה בּוֹנה חַיִץ בּתוֹך חוּגי העוֹבדים, מציג אוֹתם מחנוֹת מחנוֹת וגוֹרם להתנכּרוּת קשה, אי-הבנה וּפירוּדים הממררים את החיים וּמוֹרידים אוֹתם. וּמצב זה עלוּל לפעמים להימשך שנים. כּי זאת לדעת: האיש החי על עבוֹדתוֹ, עתוֹת הפּנאי שלוֹ מצוּמצמוֹת בּמאד מאד, ועניני העבוֹדה והחיים דוֹרשים את מאמץ הכּוֹחוֹת וּשְעִיַת הלב. המסתפּק בּשׂיחה קלה אוּלי יגיע בּקרוֹב למטרתוֹ, אבל מי שצרכיו התרבּוּתיים מרוּבּים יוֹתר ואינוֹ מסתפּק בּאוֹתה תפיסת החיים והכּרתם הניתנת לחוּשיו גם מבּלי ידיעת העברית, וּדרישוֹתיו לידיעת השׂפה הן לא פּחוֹת מאשר לידיעת שׂפה תרבּוּתית אחרת – ההוּא צפוּי ליִסוּרי נפש רבּים וגם ממוּשכים. סיגוּל השׂפה האִטי, הממוּשך והמקוּטע – מעייף וּמיַגע, נוֹטל את טעם השׂפה והלימוּד וּמרַפּה גם את הרצוֹן והאמוּנה בּאפשרוּת ההצלחה בּעתיד. לידיעה מספּיקה, ידיעה שיש בּה ממש וטעם, קשה להגיע בּתנאים אלה. ורק יחידים מחוֹננים בּחוּש ו"רצוֹן לשוֹני" זוֹכים לכך בּתנאים הבּלתי-נוֹחים שלנוּ.

צריך גם לדעת, כּי אוֹתם התנאים העוֹזרים בּכל ארץ להקנוֹת את השׂפה למתישבים חדשים חסרים פּה בּמידה מרוּבּה: השׂפה אינה לעת עתה שׂפת המדינה והשלטוֹן. ואף לא שׂפת המסחר, התעשׂיה והאִכּרות. ושׂוּמה היא רק בּפי תינוֹקוֹת של בּית רבּן וחוּגים ידוּעים המסוּרים לה. עזרה מסוּדרת להפצת השׂפה והקלת הלימוּד מצד הכּוֹחוֹת הרשמיים העוֹבדים את העבוֹדה התרבּוּתית בּארץ אף היא חסרה כּמעט לגמרי. האמת דוֹרשת להיאָמר: העבוֹדה התרבּוּתית המסוּדרת בּארץ עדיין לא יצאה מכּתלי בּית-הספר ודבר אין לה עם "העם" יוֹשבי הערים העתיקוֹת ואף לא עם בּני המוֹשבוֹת החדשוֹת. עזרה מסוּדרת רחבה וּרצינית למען הקנוֹת את השׂפה העברית לבּאים. ודאי תידָרש ותדרוֹש חֶבר עוֹבדים מסוּרים, מערכת מפעלים מַתאימים, אמצעים רבּים. אבל לפי שעה – איננה. וחייבים אנוּ פּה ו"החלוּץ" שם לעשׂוֹת מה שבּידינוּ. קבוּצוֹת "החלוּץ" צריכוֹת להמציא לחבריהן עזרה ממשית, מסוּדרת ונמרצת בּלימוּד השׂפה, על ידי מוֹרים מוּכשרים וּמסוּרים.