¹

מתוֹך המרחק המעוּרפּל מַבקיעוֹת אלינוּ לפעמים רחוֹקוֹת ידיעוֹת מקריוֹת וּמקוּטעוֹת על דבר קיוּם תנוּעת החלוּץ.

היֵדע מי, הישׂיג מי, מה הן לנוּ הבּשׂוֹרות המקוּטעוֹת הללוּ?

ואנוּ – הלא מיוֹם בּוֹאנוּ הננוּ מחכּים וּמצפּים לנפש חיה, למחנה רֵעים נאמן, אשר מַאוַיי נפשם, רצוֹנם וכוֹחוֹתיהם יתלכּדוּ עם שלנוּ.

וּבתשוּבה על ציפּייתנוּ בּאוּ השָנים האלה. היסוּפּר מה עשׂוּ הן לנוּ, מה עוֹשוֹת הן אִתנוּ? כּל יוֹם מוֹסיף את שלוֹ. ועוֹד רחוֹק, רחוֹק לגמר חשבּוֹנוֹת.

והחיים, אחוּזי-השבץ, קרוּעים מן העוֹלם, מן העם, מהריסוֹתיהם וּבנייתם, עוֹד לא הוּכרעוּ כּליל. קצוּצי-אבר, מעוּטי-הדמוּת, עוֹדם פּוֹעמים וּפוֹעלים ועוֹדם צפוּיים להכרעוֹת וּלסכּנוֹת חדשוֹת. והלב, אשר עדיין לא התאַבּן כּוּלוֹ בּמיצר החיים, עוֹרג וכָלֶה לקץ ההרס, לראשית הפּלאוֹת, לבשׂוֹרת נחמה, לחידוּש וְהַמְשָכָה מעשׂית של החיים והעבוֹדה.

והנה הן בּאוֹת: אחת אחת, בּאוֹרַח פּלא, הבּשׂוֹרוֹת המקוּווֹת, פּעמי הגאוּלה. אוּלם אוֹתנוּ אינן מרווֹת – הן מַפעימוֹת, הן חוֹצוֹת בּכנפיהן את הדוּמיה הכּבדה, העמוּסה, מעוֹררוֹת שאלוֹת, תמיהוֹת, מגָרוֹת. הנך מגייס את כּוֹחוֹת המחשבה, הדמיוֹן וההשערה לכוון, לקלוֹע אל מצב הדברים לאמיתם: מהוּ ערכּה האמיתי של תנוּעה זוֹ? איכוּתה וכמוּתה? העוֹלה היא הפּעם בּאמת על הנסיוֹנוֹת הרפוּיים השוֹנים שקדמוּ לה, נסיוֹנוֹת אשר היוּ מעוֹררים וּמַכזיבים את תוֹחַלתנוּ, ואשר רק יחידים בּוֹדדים עברוּ דרכּם להיכּנס לחיי הארץ והעבוֹדה, מהוּ משקלה הפּנימי, כּוֹחוֹתיּה הכּמוּסים? מה הם עתידוֹתיה הצפוּנים לה? האוּמנם כּבר בּוֹא בּאוּ הימים אשר חליצוּת העבוֹדה אינה מסתפּקת להיוֹת משאֶלת לב יחידים והיתה למשאֶלת הלב של ציבּוּר, לתנוּעה של רצוֹן וּמעשׂים? הקרוֹבים, הוֹי, קרוֹבים הימים אשר יביאוּ לנוּ אִתם את פּתרוֹני החידוֹת?

וּמֵקיץ וּמתעוֹרר הצוֹרך התמידי, הצוֹרך בּקשרים חיים תכוּפים ואמיצים, קשרים אשר יגידוּ להם שָם: מה לעשׂוֹת, כּיצד להתכּוֹנן, להתכּשר, להיאָזר עכשיו בּשביל החיים העתידים. קשרים אשר יאמרוּ לנוּ פּה: מה תקווֹתינוּ, וגם מה עלינוּ לעשׂוֹת – בּתוֹכנוּ – למען הקל את בּוֹאם, כּניסתם, קליטתם והתאַזרחוּתם של אלה אשר אליהם עינינוּ נשׂוּאוֹת.

הצוֹרך בּקשרים חָיֹה חָיָה בּלבבוֹת עוֹד בּשנים הקוֹדמוֹת. ולא היה מוֹצא את בּיטוּיוֹ, למרוֹת הנסיוֹנוֹת הבּוֹדדים. אוּלי חסרוּ אז נוֹשׂאים להם. היִבָּראוּ הקשרים האלה עתה, כּשהמסיבּוֹת החיצוֹניוֹת קשוֹת הרבּה יוֹתר, אוּלם תחת זה אוּלי בּאוּ, בּאוּ הנוֹשׂאים האמיתיים? אוּלי. ניַחל.

וּלפי שעה אנסה לרשוֹם קצת ציוּנים על עבוֹדתוֹ ואָפיוֹ של “החלוּץ”, כּאשר אני הוֹגה אוֹתוֹ. אוּלי יגיעוּ פּעם הדברים לתעוּדתם וישׂאוּ גם הם חלקם לבירוּר המחשבוֹת והמעשׂים.

תנוּעת “החלוּץ” הצליחה למצוֹא את נוֹשׂאיה בּארצוֹת שוֹנוֹת, בּתוֹך חוּגי ציבּוּר שוֹנים וּמגוּוָנים. השמוֹת השוֹנים המַגיעים אלינוּ מאמריקה, פּוֹלין, רוּסיה, גַליציה, הוֹלַנד, מבּין הדוֹר הצעיר בּגרמניה, מעידים על זאת, אף אוֹמרים כּי תנוּעה זוֹ יוֹנקת דרך צינוֹרוֹת השפּעה שוֹנים מתנוּעת העבוֹדה אשר בּארץ. לעצם עוּבדה זוֹ יש בּעינַי חשיבוּת יתירה, אני נוֹטה לראוֹת בּזה גילוּם עתידוֹ וּתכוּנתוֹ של “החלוּץ”.

כּל הכּוֹחוֹת השוֹנים וּרחוֹקים זה מזה, המיַחדים את עצמם לעבוֹדה – כּוּלם יקרים, נחוּצים וחשוּבים לנוּ. אַל יפרידוּ בּיניהם, ואל יבנוּ בּיניהם חַיִץ. תנוּעת החליצוּת אינה יכוֹלה לוַתר, לדחוֹת, למַעט הדמוּת של נוֹשׂאיה בּשל מוֹלדת שוֹנה, חוּגים זרים אוֹ חינוּך שוֹנה. גם הפּוֹעל העוֹבד בּארץ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצב. עם צמיחת עתידנוּ ודאי יִרבּוּ בּני החוּגים והמכוֹרוֹת השוֹנים, אשר יַפנוּ את לבּם וּרצוֹנם לנקוּדה אחת, לנקוּדת הרצוֹן והמפעל – לעבוֹדה בּארץ. וּברוּכים יהיוּ כּוּלם. אחדוּת העבוֹדה, תנאי החיים הצפוּיים והשאיפוֹת העתידוֹת לצמוֹח בּתוֹך העבוֹדה – אחדוּת רבּה ועמוּקה זוֹ של העתיד המשוּתף צריכה לאַחד, לשתף, לחנך ואפילוּ למַזג את יסוֹדוֹת החליצוּת השוֹנים בּעבָרם וחינוּכם לחברה אחת עוֹבדת ויוֹצרת. קרבת הלבבוֹת, איחוּד הכּוֹחוֹת, אמוּן נפשי וּכבוֹד חברים – אויר-חיים זה צריך להיבּרא בּארץ, למען הציל את נפש הבּא מדחי, מקְשִי הסביבה, מזרוּתה והתנַכּרוּתה, מיאוּש, למען צרף את כּוֹחוֹתיו וכוֹחוֹת חבריו ליֵש יוֹצר. את הרכוּש הזה צריכה תנוּעת “החלוּץ” להנחיל לחבריה בּימי התרוֹעעם, בּימי התכּוֹננם לעליה.

הדברים לכאוֹרה פּשוּטים, פשוּטים מאד וּמוּבנים לכּל, ואין כּמדוּמה להאריך בּהם. ואף על פּי כן רוֹאה אני צוֹרך וחוֹבה לעמוֹד עליהם וּלהזהיר על קיוּמם וּשמירתם. משוּם שחשיבוּת הדבר הפּעם אינה בּחידוּש הרעיוֹן, אלא בּהגשמתוֹ ואוֹפן הגשמתוֹ. והגשמת דברים אלה הפּשוּטים כּל כּך, אשר עתידוֹ של “החלוּץ” וגם של החלוּץ בּלי מרכאוֹת תלוּי בּהם, תפגוֹש אוּלי הרבּה מכשוֹלים, בּין מצד הדעוֹת השׂוֹררוֹת והמוּשרשוֹת בּחברתנוּ, בּין מצד תכוּנוֹת שוֹנוֹת השכיחוֹת בּקרבּנוּ, אשר לא יֵקל כּל כּך להתגבּר עליהן וּלהשתחרר מהן.

החליצוּת אינה רעיוֹן ותוֹרה סתם, אלא מפעל חיים, חזיוֹן אישי בּעצם. אמוּנתנוּ – כּי חזיוֹן זה הוּא שליחה הנאמן של ההיסטוֹריה, שליחה של ההשגחה הלאוּמית. תקוָתנוּ – כּי היה יהיה לאבי-אבוֹת העתיד. הכּרתנוּ – כּי קיוּמוֹ בּלתי-אפשרי מבּלי מציאוּת חוּשים עמוּקים בּלבּוֹת נוֹשׂאיו לחיי הכּלל. ועם כּל זה אינוֹ חדל להיוֹת בּכל עצמוּתוֹ ועצמתוֹ חזיוֹן אישי. וּבזה גם ערכּה, תכנה ועצמוּתה של כּל תנוּעת העליה. מַעין הבּרכה המקוּוה. וּמפּני זה רב כּל כּך הערך של האיש, של היחיד, של כּל חבר בּתנוּעה זוֹ, שאינה יודעת – גם בּנקוּדת-מוֹצאה וגם בּנקוּדת-תכליתה – כּיבּוּש אחר ושלטוֹן אחר מאשר כּיבּוש עצמי ושלטוֹן עצמי, כּיבּוש האדם את עוֹלמוֹ ושלטוֹנוֹ בּעוֹלמוֹ הוּא.

וּבזה אוּלי שוֹנה תנוּעה זוֹ, השוֹאפת לברוֹא את העתיד הלאוּמי על ידי יצירת החיים האישיים, שינוּי עיקרי משאר התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת בּנוֹת זמננוּ. מפּני זה אין בּתנוּעה זוֹ, על צד האמת, מנהיגים וּמנוּהלים, כּי אם יש אנשים עוֹבדים וחיים, אשר עבוֹדתם וחייהם צריכים להצטרף לסיכּוּם מַמשי. אוּלי זאת היא התנוּעה המעשׂית היחידה בּזמננוּ, אשר בּמרכּזה לא ההנהגה, לא הפּרוֹגרמה, אלא חיי האדם ועבוֹדתוֹ. החבר עצמוֹ הוּא המטרה. חייו, נסיוֹנוֹתיו, כּשלוֹנוֹתיו ונצחוֹנוֹתיו, חוּלשתוֹ וּגבוּרתוֹ – הם הם עצם התנוּעה.

אם תנוּעת “החלוּץ” תהיה נאמנה לעצמוּתה זוֹ, כּי אז תהיה השאיפה האישית הממשית לחליצוּת ולעבוֹדה, היא לבדה, מרכּז הרוּח והרצוֹן של התנוּעה. וּבגילוּיָם של הכּוֹחוֹת והיסוֹדוֹת השוֹנים, אשר שאיפה זוֹ ורצוֹן זה חיים בּקרבּם, בּחינוּך והכשרה אישית, בּריכּוּז הרצוֹן ואיחוּד כּל הכּוֹחוֹת המגוּוָנים בּמעשׂים שבּטהרה, אֵמוּן ורֵעוּת – תתגלם עבוֹדתה.

אַל נא תדע תנוּעה זוֹ, תנוּעת רצוֹן וּמעשׂים, את ההתפּלגוּת וההתגוֹדדוּת לחוּגים, לבתי-מדרשוֹת, לכיתוֹת וּכנוּפיוֹת, כּרגיל כּל כּך בּזמננוּ, שהאַסכוֹלַסטיקה החברתית היתה לראש-פּינה, כּביכוֹל, בּיצירת החיים, שההתפּוֹררוּת התוֹרִיִית והויכּוּחית שוֹלטת בּכּל. תכּיר תנוּעת “החלוּץ” את האיש, את הָרֵעַ, את קבוּצת הרֵעים. כּל הערכה של אדם, קירוּבוֹ וּדחייתוֹ בּאַמַת-מידה של נוּסחאוֹת תוֹריוֹת מתהלכוֹת, כּל חיצוּץ והפרדה של ציבּוּרים בּתוֹך “החלוּץ” על יסוֹד החינוּך שבּעָבר, אשר תוֹצאוֹתיהם גידוּל וטיפּוּח הזרוּת וההתנַכּרוּת בּין איש לאיש, בּין חבוּרה לחבוּרה, – כּל זה הרחק ירחיק תנוּעה זוֹ מעצמוּתה, יפוֹרר אוֹתה, ידַלל את מקוֹר חייה, יכזיב את מַעינה. אל תעמיס עליה תנוּעת “החלוּץ” דעוֹת, פּרוֹגרמוֹת, דיבּרוֹת למַפרע, בּהשאָלה. אם אכן אמת הדבר, כּי גרעיני חיים חדשים, מחשבוֹת וּמעשׂים שׂפוּנים בּתנוּעת העבוֹדה, כּי אז יוּתן איפוֹא להם לצמוֹח ולגדוֹל ולִרְבּוֹת עם העוֹבדים יחד, בּתוֹך לבּם, הגיגם וּמעשׂיהם. תהיה נא תנוּעת העבוֹדה ליֵש ממשי – והתוֹכן האישי, הלאוּמי, החברתי הגלוּם בּתוֹכה לא יתמהמה להתיַלד מאליו. האמינוּ לה וּבטחוּ בּה, ואַל נא יפריעוּ הפּירוּדים התוֹריים אשר מִצער הם לאיחוּד האישי הרב. בּחינת “נעשׂה ונשמע” תקוּים גם בּנוּ, בּבני בּניהם של אנשי מעמד הר סיני. נעשׂה נא את חיינוּ ונשמע מתוֹכם את קוֹל אלוֹהים המתהלך בּמחנה. אם נזכּה לכך.

התבין זאת התנוּעה הצעירה, התבין לעצמוּתה, התדע ליצוֹר את אחדוּתה, את שלימוּת היקפה, את ריכּוּז רצוֹנה? התדע לשלוֹט בּבחירת החוֹמר האישי, בּבחינתוֹ וצירוּפוֹ, התדע לתת לוֹ את חינוּכוֹ והכשרתוֹ הרצוֹנית והמַעשׂית? לי נראה, כּי בּזה צפוּנים כּוֹחה, תקוָתה ועתידה להיוֹת בּקרב הימים מה שלא יכלוּ להיוֹת המפלגוֹת הלאוּמיוֹת השוֹנוֹת – תנוּעה מרכּזית לדוֹר הבּא, מרכּז הרצוֹן, הנפש והמחשבה.

את העבוֹדה העיקרית של “החלוּץ” אני רוֹאה בּחינוּך והכשרה לחיוֹת, לעבוֹד וּלהתאַזרח בּארץ. לאֵלוּ אנשי-הרצוֹן, אשר העבוֹדה והחיים בּארץ היוּ להם לצוֹרך-חיים, לאלוּ המחוֹננים בּכוֹשר פּנימי, דרוּשה עוֹד הכשרה מעשׂית, וזוֹ – שני צדדים עיקריים לה:

א. ההתכּשרוּת לעבוֹדה גוּפנית וחַקלאית. היא תתן לארץ אנשים מוֹעילים, עוֹבדים פּוֹריים מראשית בּוֹאם, ולַבּאים לעבוֹד – שחרוּר מיִסוּרי הגוּף והנפש האוֹכלים את המתחיל כּל הימים הראשוֹנים עד שהוּא מסתגל ותוֹפס לוֹ מקוֹם של עוֹבד. זוֹהי פּרשה קשה וּמעציבה ולפעמים גם ארוּכּה של מַכאוֹבים נאמנים, של כּלימוֹת צוֹרבוֹת, של חיבּוּטי נפש; פּרשה המביאה לידי גילוּי את האַכזריוּת הטבעית של הסביבה (ולא תמיד דוקא של הסביבה הזרה, לעתים גם של סביבת חברים), את כּל חוּלשוֹתיו של העוֹבד החדש, השוֹאף למלא את פּגימוֹתיו. דרך מדוֹרוֹת רבּים עוֹבר הפּוֹעל, בּכשלוֹנוֹת רבּים הוּא נכשל וּבנסיוֹנוֹת רבּים הוּא מתנסה להיוֹת את אשר הוּא. זהוּ אוּלי זֵר-הקוֹצים הכי-דוֹקר, העוֹטר את הפּוֹעל החלוּץ. והמְחָצים הנקנים בּנתיב-מכאוֹבים זה לא בּמהרה יֵרָפאוּ. מקצרים את הדרך בּמעט, ולפעמים גם בּהרבּה (יחידים מאוּשרים זוֹכים גם לקפיצת-הדרך) אלה שהביאוּ אִתם הכנה קוֹדמת לעבוֹדה, “תבוּנת כּפּים”, ועוֹד יוֹתר – מי שבּא והכנתוֹ החקלאית בּידיו. תנוּעת “החלוּץ” המסוּדרת צריכה איפוֹא להקדיש כּוֹחוֹת רבּים, למען הָקֵל וקַצר תקוּפת פּרוֹזדוֹר זוֹ על ידי סידוּר הכשרה מַתאימה.

דרכים רבּוֹת להכשרה זוֹ. והן גם ראוּיוֹת (מי יוֹדע, אוּלי לתוֹעלת הרבּים אוֹ המעטים) להינקב בּפרטיוּת. מלבד הצוֹרך והאפשרוּת של עבוֹדה גוּפנית וחקלאית – בּכּפרים, בּאחוּזוֹת, בּבתי-הספר – אשר תפתח לפני המתחיל את עבוֹדת הכּפר, ישנה עוֹד אפשרוּת למתכּוֹננים לבחוֹר להם את אחד המקצוֹעוֹת שבּחקלאוּת וּלהשתלם בּוֹ כּהוֹגן, למעשׂה ואף להלכה. ענפי החקלאוּת רבּים הם ושוֹנים, מרוּבּים הרבּה יוֹתר מאשר העירוֹני המתחיל יכוֹל לשעֵר. פלָחוּת כּללית, גַננוּת לענפיה (גידוּל עצי-פּרי, ירקוֹת, מַשתלוֹת של עצי-פּרי ואילָני-נוֹי, יעוּר, גידוּל זרעים), גידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּקר וצאן, עבוֹדת המַחלבה ותעשׂיית החלב, בּהמוֹת-עבוֹדה, תעשׂיית שימוּרים של ירקוֹת וּפירוֹת. ויֶשנן גם אוּמנוּיוֹת הדרוּשוֹת בּחקלאוּת: עַגלנוּת, רצענוּת, שימוּש בּמכוֹנוֹת חקלאיוֹת ותיקוּנן, מַסגרוּת ונַפּחוּת חקלאית (עם פּירזוּל סוּסים), בּנאוּת חקלאית (גם עם יציקת בּטוֹן) ועוֹד. לכל אחד מהמקצוֹעוֹת הללוּ יש ערך רב בּישוּב ההוֹוה וערכּם עוֹד יגדל בּעתיד. וכוּלם דוֹרשים פּוֹעלים בּעלי ידיעה, נסיוֹן וכשרוֹנוֹת. והמקצוֹעוֹת: תעשׂיית חָלב, תעשׂיית שימוּרים, גידוּל זרעים, גידוּל בּהמוֹת-עבוֹדה, גידוּל עצי-פּרי המצוּיים בּאירוֹפּה וּבאמריקה (מלבד המינים המעטים שהתאַזרחוּ מכּבר בּארץ), יעוּר הרים וחוֹלוֹת – אין להם עוֹד כּלל עוֹבדים בּארץ, אם כּי חיי הישוּב כּבר מציגים בּזה את דרישוֹתיהם.

האפשרוּת להתמַחוֹת בּאחד אוֹ בּאחדים מהמקצוֹעוֹת החקלאיים מרחיבה הרבּה את שׂדה העבוֹדה גם לכוֹחוֹת כּאלה, אשר בּזמנים הקוֹדמים לא היוּ מוּצאים את מקוֹמם בּחקלאוּת. לא רבּים עלוּלים להצליח לסַגל לעצמם את החקלאוּת השלמה בּכל היקפה. לא כּל אחד מסוּגל לכל המקצוֹעוֹת, לא כּל אחד לבּו נוֹטה, לא כּל אחד כּוֹחוֹתיו הגוּפניים מספּיקים.

היוּ זמנים שאָפקי העבוֹדה התחילוּ בּמעדר ונסתיימו בּחרישה. ואי-הצלחה ראשוֹנה בּאחד מהם היתה מביאה את המתחיל לידי יאוּש מוּחלט. שני אלה היוּ אמנם ונשארוּ גם עתה יסוֹדוֹת העבוֹדה. אבל בּהם העבוֹדה מתחילה, ולא בּהם היא מסתיימת. גם אנשים אשר כּוֹחוֹתיהם הגוּפניים אינם מספּיקים לעבוֹדוֹת הקשוֹת שבּחקלאוּת יכוֹלים להגיע לשלימוּת רבּה בּגידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּגננוּת לסעיפיה השוֹנים, בּטכניקה וכוּ', אם אך רצוֹן וּנטיה להם.

האפשרוּיוֹת להתחיל בּעבוֹדה חקלאית פּתוּחוֹת עכשיו לפנינוּ בּכל הארצוֹת: בּאמריקה, גליציה, גרמניה, הוֹלנד, וגם בּפּוֹלין ורוּסיה. ואפשרוּיוֹת אלוּ הן מרוּבּוֹת הרבּה יוֹתר מאשר רגילים לחשוֹב. לא מעֵבר לים היא. כּל עיר מוּקפה כּפרים ואחוּזוֹת. וּבתי-ספר וחַווֹת לעם הארץ (ולפעמים גם ליהוּדים) נמצאים גם כּן בּכל סביבה. ואפילוּ בּני הכּרכּים כּשיִפקחוּ את עיניהם ויצאוּ קצת מחוּץ לתחוּמה של העיר והנה לפניהם גני-פּרי, מַשתלוֹת, גני-יָרק, מחלבוֹת, מכוָרוֹת, בּתי-ספר חקלאיים. ישנה עבוֹדה בּכל מקוֹם ויש גם ממי ללמוֹד. בּכמה מקוֹמוֹת ישנם גם שיעוּרים שימוּשיים. נחוּץ רק קצת אוֹמץ לב לגשת לדבר וּלהתחיל בּמעשׂה. קרוֹב הוּא הדבר, אלא שהצעיר העברי עוֹמד כּזר לכל זה וּמפחד לגשת.

מוּבן, שמצעירים עברים יש לקווֹת, שיחד עם העבוֹדה המעשׂית, עם חינוּך השרירים ואימוּן הידים, ילמדוּ להכּיר גם את ספרוּת המקצוֹע בּמדינתם וישתדלוּ להגיע לשלימוּת בּמקצוֹע שיבחרוּ להם. וגם אחרי זה הם עוֹד זקוּקים לעבוֹד וללמוֹד וּלהקשיב קשב רב לנסיוֹן שבּארץ. יען כּי לא אוּמנים גרוּעים דרוּשים לארץ, העוֹשׂים את מלאכתם תפל, ואף לא אנשים המקיימים מצוַת עבוֹדה וישוּב ארץ-ישראל ולבּם – מזה והלאה, אלא אנשים אשר עבוֹדתם היא חלק מחייהם, בּה הם משקיעים את כּשרוֹנוֹתיהם וחוּמם, אנשים השוֹאפים לאַחד בּחייהם את עבוֹדתם וחיי נפשם, היוֹדעים כּי קִדמת העבוֹדה היא אחד היסוֹדוֹת העיקריים של החיים החדשים, וּממנה תוֹצאוֹת לקדמת הישוּב, לקדמת העוֹבד. לא ארחיב לבאר את הדברים האלה, יען כּי קשה להאמין, שבּיאוּרים יספּיקוּ למי שחי מחוּץ לעבוֹדה, ויען כּי אקוה שהבּאים אלינוּ והנכנסים לעבוֹדה יבינוּ זאת מתוֹכם, מתוֹך חייהם, לעוֹמק ולָרוֹחב.

הדברים האמוּרים כּאן מכוּוָנים לא רק לבחוּרי “החלוּץ”, כּי אם גם לבנוֹת “החלוּץ”, בּאשר הן ישנן. רבּים מענפי העבוֹדה המנוּיים כּאן ניתנים גם לכוֹחה הגוּפני של האשה, לכשרוֹנוֹתיה ולעתידה בּחיים. על רבּים מהם אפילוּ חל השם “המשק הבּיתי”. ההתכּוֹננוּת וההשתלמוּת בּאחד ממקצוֹעוֹת העבוֹדה עלוּלה לשנוֹת לטוֹבה את מצב הפּוֹעלת אוּלי עוֹד יוֹתר מאשר את זה של הפּוֹעל. לפּוֹעל החדש, הבּלתי-מוּשלם, פּתוּחה בּכל זאת הדרך הרחבה של עבוֹדת המַעדר, הסיקוּל, האַמֶליוֹרַציוֹת השוֹנוֹת, גם החרישה וכמה עבוֹדוֹת קשוֹת הקוֹלטוֹת את הפּוֹעל הבּלתי-רגיל בּעבוֹדה, מאַמנוֹת וּמחזקוֹת את ידיו, ודרכּן הוּא עוֹבר להשתלמוּת חקלאית. העבוֹדוֹת הללוּ אינן לפי כּוחוֹתיה הגוּפניים של הפּוֹעלת, וּמשוּם זה חוּג עבוֹדתה הרבּה יוֹתר מצוּמצם. וּמספּר המשקים המסוּדרים בּירקוֹת, עוֹפוֹת וכוּ' הפּתוּחים לפּוֹעלת אינוֹ מרוּבּה בּארץ. וזה גוֹרם לקשי המצב. נגד כּל זה יש הרבּה לעשׂוֹת – וגם נעשׂה עכשיו בּמקצת – בּתוֹך הארץ על ידי הכנסת פּוֹעלוֹת לתוֹך המשקים הקיימים, על ידי יצירת המשקים המכוּוָנים לחינוּך הפּוֹעלת, כּעין אלוּ שהוֹלכים ונבראים בּשנים האחרוֹנוֹת בּצוּרת “קבוּצוֹת הפּוֹעלוֹת”. אבל אין לך דבר מוֹעיל כּהתכּשרוּת לפני העליה. הפּוֹעלת היוֹדעת את העבוֹדה תמצא את מקוֹמה, את מפעלה, ותרחיב את חוּג העבוֹדה בּפני חברוֹתיה.

אלוּ מן החלוּצוֹת, המבינוֹת את ערך כּלכּלת העוֹבדים והמרגישוֹת נטיה לעבוֹד בּזה, לעזוֹר לתיקוּן הצד הזה בּחיים, אם בּמטבּחים הכּלליים אוֹ בּמטבּחי הקבוּצוֹת אוֹ גם בּחיי המשפּחה – אין להן להסתפּק בּמעט ההכנה והידיעוֹת אשר רכשוּ להן בּבּית. כּדאי ונחוּץ להשתלם בּעבוֹדת הבּית והמִבְשָל ההיגייֶני, לרכּוֹש את ההשׂכּלה והידיעוֹת הכּרוּכוֹת בּעבוֹדוֹת אלוּ וגם את הסידוּר הטכני של הדברים. יש לדעת כּי עבוֹדת הבּית והמטבּח, בּתנאי הארץ וחיי העוֹבדים, היא עבוֹדה חמוּרה שקוֹשי רב-צדדים מלַוה אוֹתה, והיא דוֹרשת עוֹבדוֹת אמיצוֹת, בּעלוֹת כּשרוֹנוֹת וטעם והבנה רבּה, ולא תמיד שׂכרה הנפשי בּצדה. יש גם שעבוֹדה חשוּבה ורבּת-אַחריוּת זוֹ גוֹרמת לעוֹבדת רק תמרוּרים. חוֹסר יכוֹלת טכנית וסידוּרית, זרוּת וּקשי הסביבה לפעמים, געגוּעים לעבוֹדת השׂדה – כּל אלה מוֹסיפים קוֹשי לעבוֹדה זוֹ. אוּלם כּל זה מחייב לא להסתלק ממנה, אלא למצוֹא בּשבילה את האנשים המַתאימים, לתקן וּלשפּר את תנאיה. בּריאוּת העוֹבדים והעוֹבדוֹת, חיי המשפּחה, גוֹרל הילדים הנוֹלדים – כּל אלה מחייבים אוֹתנוּ לעבוֹדה רבּה בּמוּבן זה. ועדיין נעשׂה רק מעט מעט.

בּחוּץ-לארץ קשה להעריך את החשיבוּת הרבּה של ההכנה השימוּשית. וכמה שיעירוּ ויעוֹררוּ על זה – אין די. שנוֹת עמל רב תחשׂוֹך לנוּ. וכמה הקלה וסיפּוּק לעצמם וּברכה לארץ ולעבוֹדה יביאוּ אלה אשר יחד עם “הכּשרוֹן לארץ-ישׂראל” יביאוּ אִתם גם הכנה שימוּשית מספּיקה: יֵקל להם למצוֹא את מקוֹמם הם, לסגל להם את הנסיוֹן שבּארץ, יעזרוּ לבניית המשקים החדשים, לשכלוּל המקצוֹעוֹת הקיימים והעתידים להיבּרא, ויפיצוּ בּארץ את הידיעוֹת אשר רכשוּ. קבוּצוֹת חברים מסוּדרוֹת לשם זה יכוֹלוֹת להקל הרבּה את הגשמת הדבר. ואַל לעמוֹד בּזה בּפני כּל מאמץ ועמל.

ב. לימוּד השׂפה העברית. בּשביל אוֹתם החלוּצים אשר לא קיבּלוּ חינוּך עברי, צריך לימוּד השׂפה להיוֹת לא כּוָנה טוֹבה, אשר אינה מצטרפת למעשׂה, לא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, כּאשר אצל רוֹב בּני תנוּעה הלאוּמית, כּי אם ציווּי מוּחלט, חוֹבה פּרטית. ויש להקדים מילוּי חוֹבה זוֹ לעליה לארץ. ולא רק לשם השׂפה והארץ, כּי אם לשם חייו של העוֹלה עצמוֹ. נחוּץ מאד כּי החלוּצים ידעוּ זאת ויכּירוּ: חוֹסר ידיעת העברית מַעמיד את הבּא בּמצב קשה. שערי חיי התרבּוּת בּארץ נעוּלים בּפניו. לחלקים שוֹנים של הישוּב – ליהוּדי המזרח, לעוֹלם הילדים – אין לוֹ פּתחוֹן-פּה. הספר, העתוֹן הדן בּחיי יוֹם-יוֹם אשר הוּא חי בּהם, ההרצאה, אסיפת החברים – כּל זה חתוּם בּפניו. כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיים מתעלמים ממנוּ, אוֹפק ראִייתוֹ נעשׂה מצוּמצם, כּוֹח תפיסתוֹ – עמוּם. אין זוֹ התאַזרחוּת רבּת השרשים והיניקה. ועוֹד: חוֹסר ידיעת השׂפה בּוֹנה חַיִץ בּתוֹך חוּגי העוֹבדים, מציג אוֹתם מחנוֹת מחנוֹת וגוֹרם להתנכּרוּת קשה, אי-הבנה וּפירוּדים הממררים את החיים וּמוֹרידים אוֹתם. וּמצב זה עלוּל לפעמים להימשך שנים. כּי זאת לדעת: האיש החי על עבוֹדתוֹ, עתוֹת הפּנאי שלוֹ מצוּמצמוֹת בּמאד מאד, ועניני העבוֹדה והחיים דוֹרשים את מאמץ הכּוֹחוֹת וּשְעִיַת הלב. המסתפּק בּשׂיחה קלה אוּלי יגיע בּקרוֹב למטרתוֹ, אבל מי שצרכיו התרבּוּתיים מרוּבּים יוֹתר ואינוֹ מסתפּק בּאוֹתה תפיסת החיים והכּרתם הניתנת לחוּשיו גם מבּלי ידיעת העברית, וּדרישוֹתיו לידיעת השׂפה הן לא פּחוֹת מאשר לידיעת שׂפה תרבּוּתית אחרת – ההוּא צפוּי ליִסוּרי נפש רבּים וגם ממוּשכים. סיגוּל השׂפה האִטי, הממוּשך והמקוּטע – מעייף וּמיַגע, נוֹטל את טעם השׂפה והלימוּד וּמרַפּה גם את הרצוֹן והאמוּנה בּאפשרוּת ההצלחה בּעתיד. לידיעה מספּיקה, ידיעה שיש בּה ממש וטעם, קשה להגיע בּתנאים אלה. ורק יחידים מחוֹננים בּחוּש ו“רצוֹן לשוֹני” זוֹכים לכך בּתנאים הבּלתי-נוֹחים שלנוּ.

צריך גם לדעת, כּי אוֹתם התנאים העוֹזרים בּכל ארץ להקנוֹת את השׂפה למתישבים חדשים חסרים פּה בּמידה מרוּבּה: השׂפה אינה לעת עתה שׂפת המדינה והשלטוֹן. ואף לא שׂפת המסחר, התעשׂיה והאִכּרות. ושׂוּמה היא רק בּפי תינוֹקוֹת של בּית רבּן וחוּגים ידוּעים המסוּרים לה. עזרה מסוּדרת להפצת השׂפה והקלת הלימוּד מצד הכּוֹחוֹת הרשמיים העוֹבדים את העבוֹדה התרבּוּתית בּארץ אף היא חסרה כּמעט לגמרי. האמת דוֹרשת להיאָמר: העבוֹדה התרבּוּתית המסוּדרת בּארץ עדיין לא יצאה מכּתלי בּית-הספר ודבר אין לה עם “העם” יוֹשבי הערים העתיקוֹת ואף לא עם בּני המוֹשבוֹת החדשוֹת. עזרה מסוּדרת רחבה וּרצינית למען הקנוֹת את השׂפה העברית לבּאים. ודאי תידָרש ותדרוֹש חֶבר עוֹבדים מסוּרים, מערכת מפעלים מַתאימים, אמצעים רבּים. אבל לפי שעה – איננה. וחייבים אנוּ פּה ו“החלוּץ” שם לעשׂוֹת מה שבּידינוּ. קבוּצוֹת “החלוּץ” צריכוֹת להמציא לחבריהן עזרה ממשית, מסוּדרת ונמרצת בּלימוּד השׂפה, על ידי מוֹרים מוּכשרים וּמסוּרים.

הכשרה חקלאית וידיעת העברית – המביאים אִתם את שתי אלה, המה יבוֹאוּ בּרכוּש גדוֹל. וּבאלה גם יִבָּחן ויתנסה החלוּץ העתידי, בּאימוּץ הרצוֹן וכוֹחוֹת הגוּף והנפש לרכּוֹש לוֹ קנינים אלה. עזרה בּמוּבן זה הניתנת על ידי ציבּוּר חברים היא העזרה הכי-אנוֹשית, הכי-חיוּבית. ואוּלי זוֹ היא העבוֹדה הכי-פּוֹריה היכוֹלה להיעשׂוֹת בּשנים אֵלוּ. אוֹתה התנוּעה אשר תעבוֹד את העבוֹדה הזאת – יהיה שׂכרה ההיסטוֹרי רב. וּבעבוֹדת הכשרה זוֹ, בּסידוּר תנוּעת העליה, בּקשרים חיים עם תנוּעת העבוֹדה בּארץ, עם ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּחד, תמצא לה תנוּעת החלוּצים את דרכּה, “הדרך העוֹלה ציוֹנה”, דרך היצירה האישית של העתיד העברי.

– שׂאוּ בּרכה, אַחים.

ירוּשלים, תשרי תרע"ח.