אבי ההסטוריה המערבית, הרודוטוס היווני, מספר מעשה אשר מדגים תפיסה מעניינת של מהות האושר:

קרוֹיסוֹס [מלך ארץ לידיה] אירח אותו [את סולון, החכם האתונאי] בארמון המלך, וביום השלישי […] הוליכו המשרתים את סולון אל בתי-האוצר והראו לו את כל העושר העצום בהם.  לאחר שראה וסקר את הכול, שאל אותו קרויסוס ברגע מתאים: "ידידי מאתונה, הגיעו אלינו ידיעות רבות על חכמתך ועל מסעותיך, שמתוך אהבת החוכמה עשית בארצות רבות כדי לרכוש דעת; עתה התעורר בי רצון עז לשאול אותך, אם ראית אדם הראוי לכינוי המאושר מכולם?"

הוא שאל זאת בתקווה לזכות בעצמו בתואר "המאושר מכולם", אבל סולון לא החניף לו כלל, אלא אמר דברים כהוויתם וענה: "אכן המלך, טֶלוֹס איש אתונה."  המלך הנדהם שאל במתיחות-מה: "מדוע אתה חושב אותו למאושר?"

וסולון ענה: "לטֶלוֹס זה היו, בשעה שהיתה העיר פורחת, בנים טובים ויפים, והוא זכה לראות ילדים מכולם וכל אלה נשארו בחיים; והיה לו רכוש נאה לפי קנה-המידה שלנו, וגם קץ חייו היה מפואר ביותר: בקרב בין האתונאים לשכניהם שבאֶלֶאוּסיס הוא נלחם למען מולדתו, הביס את האויב ומת בגבורה, והאתונאים קברו אותו בקבורה מלכותית במקום שבו נפל וכיבדו אותו בכבוד גדול.

— מתוך הרודוטוס, "היסטוריה", ספר ראשון, פרק 30, בתרגום בנימין שמרון ורחל צלניק-אברמוביץ', הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב, 1998

והנה, במכתב מתאריך 6 ביולי 1904, כותב אחד העם כך:

והרצל מת!  מי יכול לחשוב, כי איש מלא חיים ואֶנרגיא כמהו ימות כה מהר? – מאושר היה האיש בחייו ומאושר במותו.  כי באמת הגיע עד הגבול, עשה כל מה שיכול לעשות – ומת "בשעה הראויה".  חייו ומעשיו של האיש הזה בשבע השנים האחרונות יש בהם מעין "ספור דמיוני".  ואלו היה איזה סופר גדול כותב ספור כזה, היה ג"כ "ממית" את גבורו אחר הקונגרס הששי.

דומה שאחד העם מסכים עם סולון…