Posts Tagged ‘תל אביב’

עדכון אפריל 2010

יום חמישי, אפריל 29th, 2010

סוף אפריל הגיע, ויומן הרשת שלנו עמד בשתיקתו.  אין זה משום שעדכון אפריל לא עלה לאתר, אלא משום שעבדכם הנאמן, עורך-מחליף של יומן הרשת, עשה במדינות הים ולא הצליח להתפנות לכתיבת העדכון, ועמכם הסליחה.

ובכן כמדי חודש בחודשו, העשרנו בתחילת אפריל את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

שמחנו במיוחד להעלות את פרשת חיי, זכרונותיו של יוסף אליהו שלוש, ממייסדי תל אביב.  הספר הוא קנין הציבור זה כמה שנים, ואף על פי כן נמנענו עד כה מלהעלותו לרשת, מכיוון שהספר זכה להידפס מחדש בהוצאת בבל בשנת 2005, ואם מו"ל עברי לוקח על עצמו הדפסה מחדש של ספר ישן, לא רצינו לפגוע בהכנסותיו, אז החלטנו לחכות כמה שנים עד שתאזל המהדורה.  בינתיים יצר עמנו קשר תומר שלוש, בן-נינו של שלוש, ועודד אותנו להעלות את הטקסט למאגר, ואף סיפק קובץ ובו הטקסט של הספר, מוקלד ובצירוף כמה ביאורים מאת אור אלכסנדרוביץ', אף הוא בן-נינו של שלוש.  אנו שמחים להגיש את הטקסט המרתק הזה לציבור.

נציין שמהדורת "בבל" היא מהדורה מעובדת, כלומר היא שונה מהטקסט המקורי שעלה לאתר; היא כוללת התאמה לכתיב העברי ולכללי הפיסוק הנהוגים היום, וכן יש בה תיקוני טעויות סופר, צילומים, ביאורים ומפתח שאינם קיימים במהדורה המקורית.

בשאר האגפים, הוספנו שירה מאת וידאל בנבנשת, משה אבן-עזרא, ויהודה ליב גורדון, ומאמרים מאת משה גליקסון, אלתר דרויאנוב, משה בילינסוןא"ש שטיין, ובר טוביה.

אלכסנדרוביץ' אף מציע לנו טעימה מזכרונות שלוש:

באחד הימים ישבתי בגן הכפר וקראתי את המכתב השני שקבלתי מדיזנגוף מדמשק בצרוף חמש מאות בנקנוטים חדשים. בשעת קריאה כנראה התאנחתי אנחה עמוקה מלב. באותו רגע הנני מרגיש כי איש מרחוק שואלני: מדוע הנך נאנח הא' שלוש? ותוך כדי שאלתו הוא מעביר את כסאו ליד כסאי. הצטחקתי ועניתי:
– אולי נדמה היה לך. הן לא נאנחתי.
– אבל הן שמעתי את אנחתך מרחוק.
– לא, זהו רק פרי דמיונך…
– אבל – הפציר בי שוב האיש – הן דמיוני לא יטעני, שמעתי בפרוש כי נאנחת, אמור נא לי, ממה הנך סובל ואולי אוכל לעזרך.
– הן אתה אינך מכירני וכיצד תוכל לעזרני…
– אנכי מכיר אותך היטב, ברם אתה לא תכירני. זה כמה זמן שלא באתי ליפו ולא היתה לי ההזדמנות לראות את אביך המנוח ולנשק את ידיו. כך היה הרגלי תמיד בבואי לעיר זו. כבר שנים מספר שנשאתי לי אשה וגר בכפר דנאבה הקרוב לתול-כרם אשר הייתי אחד ממיסדיו. וכאן נמצא ביתי ומשפחתי, שהנני מבקרם לעתים תכופות מאד.
– הוי, אביך היקר עליו השלום, איזה אדם יקר היה, הן כל רכושי בא לי הודות לו.
– ומדוע זה תחשוב כי אבי אינו כבר בחיים.
– האמנם הוא חי? שמח הוא בדבריו.
– הוא נמצא אתנו כיום.
הוא הפציר בי ללכת עמו לביתו בקלקיליה. אך מכיון שהודעתי לו שאבי חי, הלך עמי. בדרך ספרתי לו את סוד אנחתי והוא הקשיב הקשבה מרובה לדברי. כשנכנסנו הביתה מצא את אבי שוכב על המטה, הוא נגש אליו ונשק לו בידיו.
– האם לא תכירני ידידי?
אבי הסתכל היטב בפניו וקרא בשמו: שייך אברהים סמארא וחבקו איש את רעהו.
בבואי לבית שייך אברהים הציגני לפני משפחתו ונתקבלתי בסבר פנים יפות. הוא הצביע עלי כעל בנו של ידידו אשר כל רכושו בא לו על ידו.
בעודני מבלה עם בני המשפחה יצא שייך אברהים לחצר והביא גרזן וחבל. מדד את אורך הקיר והכה בטיח הקיר וכשנפל הטיח נתגלתה צלחת. הוא פתח אותה ונראה חור. מחור זה הוציא שייך אברהים מטפחת אדומה שבתוכה היו סך חמש מאות לירות זהב ומסרם לידי. – את הכסף הזה תחזיר לי אחרי המלחמה, קרא אלי בשמחה.
– רב תודות לך, אין לי צורך כעת בכסף. הן קבלתי רק זה עתה בנקנוטים מדמשק.
– אין בכך כלום. בושה תהיה לי אם לא תקבל מידי את הכסף…
– הן אין לי ארון ואיפוא [ואיפה] אחביא את הזהב. הלא יבואו גנבים ויגנבו את הכסף. – התחלתי לטעון כדי שירפה ממני.
כל טענותי לא הועילו. שיך אברהים באחת: אם לא תקבל את הכסף הנך מבישני.
אמרתי לו כי הנני נאות לקבל מידו את הכסף ולגרום לו קורת-רוח על מנת שאסלק בהן את חובותי. שייך אברהים הסכים גם לתנאי הזה. לפני הפרדי ממנו בקשתיו שיקבל שטר על הסכום הזה. הוא הצטחק: הא כיצד אקבל ממך שטר?… העירותי לו: ומה יהיה אם חס ושלום נמות בימי המלחמה. אם נמות – הוא השיב בפשטות – הרי לשנינו לא יהיה צורך בכסף.

ערבים קטנים שרים "חדידו!"

יום שלישי, פברואר 9th, 2010

בספר זכרונותיו בנתיב הביל"ויים, מספר ישראל בלקינד:

צריך לזכור כי המערבים הראשונים אשר באו במספר חשוב בזמן האחרון לארץ-ישראל היו אמריקאים, אשר באו בשנת ה'תרכ"ו במספר מאה וחמישים נפש וייסדו את המושבה הסמוכה ליפו (עתה היא בתוך העיר), אשר אנחנו קוראים לה "מושבה גרמנית", מפני כי יושביה גרמנים [טמפלרים]. אבל הערבים קוראים לה עד עתה מושבה אמריקאית.

אפשר לתאר, איך היו הילדים הערבים רצים אחרי האנשים הזרים האלה, מבקשים מהם בקשיש ומסתכלים בהם. עד מהרה שמעו הם, כי שנים מהאנשים האלה הנפגשים ברחוב, אומרים איש לרעהו "האו-דו-יו-דו". תפשו הילדים את המלים אשר נהפכו בפיהם ל"חדידו", ויהי להם למנהג לקדם פני כל איש זר במלים האלה.

כמובן, אין במלים האלה שום כונה זרה, שום גדוף, אבל בנגון ובטון אשר הם משתמשים בהם יחד עם מחיאות כפים, נשמע איזה לעג, איזה זלזול… לא היה נעים כלל לאחד מאתנו בעת אשר באחת מפנות העיר היה רואה את עצמו מוקף עשרות ערבים קטנים וכולם מוחים כף ושרים: "חדידו, חדידו!"…

מהעיר עברה השירה הזאת גם לכפרים הסמוכים ליפו, לאמור רק לסמוכים ליפו. בגליל וגם בירושלים לא נשמעה כלל…