בספר זכרונותיו בנתיב הביל"ויים, מספר ישראל בלקינד:
צריך לזכור כי המערבים הראשונים אשר באו במספר חשוב בזמן האחרון לארץ-ישראל היו אמריקאים, אשר באו בשנת ה'תרכ"ו במספר מאה וחמישים נפש וייסדו את המושבה הסמוכה ליפו (עתה היא בתוך העיר), אשר אנחנו קוראים לה "מושבה גרמנית", מפני כי יושביה גרמנים [טמפלרים]. אבל הערבים קוראים לה עד עתה מושבה אמריקאית.
אפשר לתאר, איך היו הילדים הערבים רצים אחרי האנשים הזרים האלה, מבקשים מהם בקשיש ומסתכלים בהם. עד מהרה שמעו הם, כי שנים מהאנשים האלה הנפגשים ברחוב, אומרים איש לרעהו "האו-דו-יו-דו". תפשו הילדים את המלים אשר נהפכו בפיהם ל"חדידו", ויהי להם למנהג לקדם פני כל איש זר במלים האלה.
כמובן, אין במלים האלה שום כונה זרה, שום גדוף, אבל בנגון ובטון אשר הם משתמשים בהם יחד עם מחיאות כפים, נשמע איזה לעג, איזה זלזול… לא היה נעים כלל לאחד מאתנו בעת אשר באחת מפנות העיר היה רואה את עצמו מוקף עשרות ערבים קטנים וכולם מוחים כף ושרים: "חדידו, חדידו!"…
מהעיר עברה השירה הזאת גם לכפרים הסמוכים ליפו, לאמור רק לסמוכים ליפו. בגליל וגם בירושלים לא נשמעה כלל…