מאת צבי שץ (1890-1921). חֲלוֹמִי – חֲנָנֵךְ בַּחֲלוֹם… אךְ יֶצַּת אוּר-נֵרוֹ לְרַגְלֵךְ – וְנָזֹרוּ הִפּוֹג וְהִדֹּם צֶאֱלֵי פְחָדִים מִדַּרְכֵּך. וּבִזְרֹחַ כְּנָפָיו לְשִׁכְמֵךְ, וְנִשֵּׂאת, נְהִירָה, מֵאָבָק – וְכוֹנַנְתְּ ­­­וְיִשַּׁרְתְּ צַעֲדֵךְ לַחֲזוֹן הָרֵי-תְכֹל בַּמֶּרְחָק. שְׁטוּף-חֶדְוָה הָעוֹלָם אָז יֵעוֹר; שׁכוּר חֲלוֹם אָז אַשְׁכִּים לִקְרָאתֵךְ בְּהוֹחִיל, כִּי אָקִיץ וְאֵעוֹר עַל יָדֵךְ… בְּסֻכָּת חֲלוֹמֵךְ. תרע"ט, רָפָה [לקריאה נוספת מכתבי שץ,…