במערכת: שמואל בן־נאה, יונתן גורל, צבי נדיב

קורא יקר!

מונח לפניך קובץ המכיל יצירתם של צעירים – רובם סטודנטים באוניברסיטה העברית.

העדר במה ספרותית בלתי־תלויה, מקשה את דרכם של יוצרים צעירים, ומונע בעד הכרת יצירת דור אחד ע"י משנהו, והכרת יצירת הדור הצעיר בינו לבין עצמו. כדי לתקן מצב זה, נטלנו על עצמנו את עבודת הריכוז והשתדלנו תוך ביצוע משימה זו להביא את דבר הדור החדש בספרות, מבלי להגביל עצמנו ע"י נימוקים אישיים ורעיוניים.

אם כי אין אנו יכולים לטעון לשלמות הקובץ, תקותנו שהוא יעורר בך ענין בתכנו ולא יאכזבך ברמתו. נקבל בעין יפה הערות ובקורת, ואנו פונים לכל המעונינים, לתרום חלקם בקובץ הבא, אשר אנו תקוה ובקרב יצא לאור.

לִפְעָמִים, אָדָם מִתְעוֹרֵר בַּלַּיְלָה

וְשׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ שְׁאֵלוֹת:

לִפְעָמִים, הָעֵץ שֶׁמִּמוּל שׁוֹלֵחַ עָנָף כְּמוֹ אֶצְבַּע צְרֵידָה

וְדוֹפֵק בַּזְּגוּגִית –

הַזְּגוּגִית עֲשׂוּיָה מִפְּלָדָה.

וְקַר…

הַגֶּשֶׁם בַּחוּץ מַטִּיף טִפּוֹתָיו בִּגְנִיחָה:

אוֹ רַק מַחְשְׁבוֹתָיו הֵן,

דּוֹלְפוֹת בַּחֲשֵׁיכָה אֶל הַכָּר?

וּמַבִּיט הָאָדָם מִסָּבִיב לוֹ, וְהַחֶדֶר עָצוּב וְרָע

וְנוֹקְבָה אֶת בְּשָׂרוֹ עַד אֵימָה הַמִּטָּה הָרֵיקָה, הַזָּרָה,

וְאֵינֶנּוּ קָם וּמְיַלֵּל וּמְנַפֵּץ הַפְּלָדָה וְשׁוֹבֵר אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הָעֵץ

וְאֵינֶנּוּ מַשְׁלִיךְ רָהִיטָיו, לֹא נוֹשֵׁךְ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּשִׁנָּיו,

לֹא צוֹעֵק.

הוּא שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה

וּמַשְׁעִין אֶת לֶחְיוֹ אֶל הַכָּר, הָאָדָם

וְנֶאֱנָח אֶל עַצְמוֹ

וְשׁוֹתֵק וְנִרְדָּם.

אִישׁ זָר

עָבַר

עָבַר וְחָזַר.

עַל הַלְּחִי – שׁוּמָה

מַבְהֶקֶת חוּמָה

וַעֲנִיבָה יְרֻקָּה לַצַּוָּאר.

יָדַעְתִּי.

נִגְזַר.

אָהַבְתִּי אִישׁ זָר.

הָלַכְתִּי מִשָּׁם בְּצַעַד אֵיתָן

לַמִּשְׂרָד.

וְאוּלַי לַיַּרְקָן.

אִישׁ לֹא שָׁאַל “לְאָן”?

הָלַכְתִּי בְּצַעַד בָּטוּחַ וְטוֹב

כְּמוֹ שֶׁהוֹלְכִים בָּרְחוֹב.

אִישׁ זָר

עָבַר

עָבַר וְלֹא חָזַר.

יָדַעְתִּי,

נִגְזַר

שֶׁגּוּפִי לֹא יִרְעַד

וְרַגְלִי לֹא תִּמְעַד

כְּשֶׁפָּנִיתִי מִשָּׁם בְּצַעַד אֵיתָן

לַמִּשְׂרָד.

בַּחוּץ, זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ:

הַרְבֵּה קַרְנַיִים בְּהִירוֹת צָחֲקוּ אֶל הַחוֹל הַלָּבָן.

וַאֲנִי בְּחַדְרִי,

הִדְלַקְתִּי נֵר בְּגַפְרוּר

לְחַפֵּשׂ אֶת סִכַּת הָרֹאשׁ הַקְּטַנָּה

אֲשֶׁר נָפְלָה מִשְּׂעָרִי.

(שְׂעָרִי נוֹפֵל עַל עֵינַי כְּשֶׁאֵין בּוֹ סִכָּה).

בַּחוּץ הָיָה יוֹם, הָיָה קַיִץ:

וַאֲנִי בְּחַדְרִי,

הִדְלַקְתִּי אֶת תַּנּוּר הַנֵּפְט הַמַּעֲלֶה עָשָׁן

לְחַמֵּם אֶת גַּרְבַּי שֶׁרָטְבוּ

בִּשְׁלוּלִיוֹת הַגְּשָׁמִים שֶׁל אֶשְׁתַּקָד.

רוח של סתו השירה עלה קמל, קמוט דפנות אל אדן החלון המאובק. נסמך במרפקו על השולחן, תמך סנטרו בכף ידו פשוקת האצבעות ובהה נכחו. השמים מופזים היו בזהרהורים אחרונים של שקיעה. הצללים נתארכו ודמדומים של בין ערביים אפפו את החדר.

הזיח מלפניו חוברת, שהיה מעיין בה אותה שעה, הניחה על מדף הספרים וחלץ אבריו שנתאבנו מחמת רכינה ממושכת. רצה להעלות אור במנורה הקטנה, אלא שזכר גערותיו של בעל הבית משמצאו זה קורא לאורה של מנורה בשעת דמדומים; – “מקלקל אתה את עיניך – היה רוטן – כלום לא מוטב יהיה שתמתין עד חשכה?” ולא שהיה מיצר על בריאות דיירו, אלא זו דרכם של אותם המשכירים חדרים לסטודנטים, שהם חסים על ממונם.

חש בראשו מחמת אמוץ רואותיו ושנון יתר וגמר בלבו לירד ולשוטט קמעה בחוצותיה של עיר. חלף על פני גן העיר, אותה גנה הצופה נוכח חומת העיר העתיקה, שעיריה חסודה התקינה בה פנסים, כדי להפיס דעתם של שלמים ויראים. פסח על בי ויעוד של סטודנטים, שעל אף השעה המוקדמת דחוק וצפוף היה ביושבי קרנמטורזנים, נערות תמהוניות צורה ואורח ושאר מיני נמושות – קהל מחמדים מלהג המצוי ברגיל בשוליו של צבור שהוא, ונכנס למסעדה מצטנעת, ספק מזנון, ספק ממזגה על מנת להשביח לבו בפת ערבית.

מצאם לשנים גחונים על אודינים מעוגלי מושב וספלוני קפה ריחני שלפניהם מלאים כדי חציים. בפרופיל הכיר אותו לבקן ארך בלורית ואברים, שהיה מצפה תדיר לאילנה, לאחר ההרצאות בפתח האוניברסיטה. נערה שלידו צעירה היתה ושחורת עפעפים – לבטח מן הסמינר – ועינים היתה תולה בו ירקרקות ובורקות.

נשתפל על כסא בקרבתם, נעץ עיניו בכתם שמנוני בשולי המפה הרבובה, ושלא מדעת צותת לשיגם, אף שהיתה זו שיחת חשאין. שברי מילות רסוקי הברות, מבטים שנצטלבו חגגו – אינטימיות. הויתם שפעה אושר שלם, שלו. בסמוי חלף רעד בגופו דיחק עליו קורטוב של אושר זה שנטל לעצמו בלא יודעים, משל אחרים. גל של סומק הציף פניו, השפיל עיניו ומבלי הסב ראשו חמק החוצה.

מדרכות הכרך הצרות עמוסות היו אשכולות אדם לעיפה. עם שהיה מהלך בגפו בין ההמון שחפז לדרכו בהמולה ושאון, נתאווה להשיח עם מן־דהוא, להשיח על דא והא על מאורעות שנתרחשו ושעלולים להתרחש, להשיח על כל דבר שבעולם ובלבד שלא לשוטט בין רבואות דיוקנאות וקלסתרים, שהולכים כל אחד לביתו שלו ולמשפחתו שלו ומבטים שלהם רחמניים דלוחים – מודדים אותך מכף רגל ועד ראש.

תוך שהיה מפסיע בשולי דרכים, הפקיר כל כולו ללטיפה של רוח צוננת, שצררה בכנפיה עלי שלכת זהובים וחמקה עצמה באיושה לחשנית בינות לשדרות הבתים הגבוהים. היה מהרהר באילנה ועלתה תשוקה בלבו – לראותה. וטעמו של דבר? תאמר בשל חינגת רפאים של שתי נפשות בודדות בעיר הרדומה הזאת, וראוי אולי שתאמר ביתר פשטות ללא כחל ושרק: חפץ אתה לראותה משום שהיא נעזבת, מעורטלת אולי בפנימיותה ובודדה, שזה טבעו של אדם שהוא משכיח עקת לבבו בסבל הזולת.

עד שהיה מדיין לכאן ולכאן מצא עצמו בסמוך למקומה חכך קמעה בדעתו, שמעולם לא בקר בחדרה, ומלבד מבטים של אקראי, לא חרגו יחסים שביניהם מתחום יחסי ההכרות הרגילים בין חברים ללמודים.

הקיש רפויות בדלת. רחש מצעדים חפוז, הדלת נפתחה בחטף, ועל ספו – אילנה. היתה רשולה ולאה וקמרונות שחורים שמתחת לעיניה הבליטו חוורון פנים. נבוכה קמעה, אולם הקבילה פניו בחבוב יתר. משנכנסו הסיטה לעומתו כסא והיא עצמה נתכנסה על דרגש למולו, צמצמה אבריה ומשכה על גופה שמיכת צמר דקה. משהורגלו עיניו לסילוני האור, שנשתלחו מתחת לחופתה המעוגלת של מנורות שולחן שנצבה על כוננית למראשתי הדרגש, נפנה לתהות על סביבו.

היה לו לאותו קיטון מראה עגום ואפרורי של חדר רווקים. חוברות וספרים גבובים היו על קמטר מיושן בפינה, כשמביניהם מבצבץ משיו של לבוש נשיי שהונח ברשלנות; ספל חרסינה גדום אוגן ומרוט שפה עמד מן הצד כמיותם כשמתוכו מזדקר צרור פרחי בר נבולים.

דכדוך נפשו גבר והלך, וטעמים לכך? דומה היה שהלה מצוי בכאן. היה משהו בלתי מוגדר באטמוספירה, ישותו בצבצה כאילו מפינות החדר. ראה אותו מפורקד בין כרים רקומים אלו, זרוע שמוטה וסיגריה בין האצבעות ואפר על המרבד – – –

שמע עצמו מקשה.

“מפריע?”

“לא, לא עשיתי שום דבר…”

טרטור מנוע וחריקת מעצורים שבקעו אי משם, בלמו באחת את שטף דיבורה. חלף רגע, שנים ואולי שלשה. הסתכל כל אותה עת בגופה המכורבל ונסה לנחש מקום צמיחתן וסיומן של שוקיים דשנות וקרסוליים דקות וחטובות. ראה שפתיה משורבבות וצמרמורת, שלא יכלה לכבשה, מרעידה את יצורי גווה. לפתע טירפה בכתפיה ואמרה:

“בעצם אני מחכה… חשבתי שאולי בא באוטובוס… אבל –”

“הוא לא בא!” – השלים את המשפט.

“לא בא” – חזרה כהד על דבריו – “לבטח אחר את האוטו!”

נשתהה שהיה של כלום הרים פניו והתבונן בה מן הצד. עיניה קבועות היו בנקודה זעירה הרחק במרחב, פניה מעוותים ושמא מכאב? חש דחף פנימי להכאיב פי כמה, להיות אכזרי עד כדי מכאוב.

“מסתבר שלא יבוא” – פסק בניד ראש – “לא יבוא! וענין של אחור האוטובוס עורבא־פרח, אשליה עצמית עלובה ותו לא!”

שני זבובים ירוקי גף כרכרו בזמזום טורדני סביב לנברשת עגולה. מצחה רכון היה ועיניה כבושות ברצפה. נראה שנסתה לעכל פרושם של דברים. מקץ רגעים אחדים, נתנערה היטיבה בתנועת יד חננית תלתל שנשמט ממקומו וסחה חרישית:

“מדוע לא יבוא? תמיד היה בא – – –”

נתהרהר רגע ולא העלה מאומה; אך חש שמשהו של רצינות עמוקה נתחולל בה. העביר כף ידו על פלומת שער סבוכה שכסתה אמת ידו השניה ולאט:

“הוא חדל לבוא משום שזה טיבו של סתו, שהוא מכמיש ערגונות ותאוות של לילות קיץ לוהטים, דש בהן בחימה, כותשן והופכן לעפר ואפר; ושוב אין מאומה, אין אהבות ואין מאויים. קיימת רק צינה מפכחת ושממון של כלום, ודעתו של אדם נתונה לראות גופי דברים נכוחה כפי שהם, מעורטלים מכל שמץ של קשוטי סרק ועטורים של הבאי…”

“מה אמרת?” נטלטלה כבמתוך הזיה.

– – – רצה לומר לה דברים כהויתם: חביבתי, נסתחפו שדותיך; זריעה ודישה של קיץ נסתיימו ודודך נותן עתה לבו לקטיף של סתו, שפירותיו בוסר עדיין, חמצמצים קשים – אך אין לכחד – טעימים. טעם משובח לברנש זה לעזאזל! ולנו לא נותר אלא לטול את החיים כמות שהם טובים או רעים, לטלם כך, ביד חזקה… ולהרים כוסית בצוותא לחיי עונות השנה, שמהפכים עולמו של אדם.– – –

“אמרתי, שהסתו משיר כל שהבשיל בלילות של קיץ, משיר בזעם בעקשנות ומזרה לכל רוח…”

היתה בדבריו אמת שאין להרהר אחריה.

“מנין הדקלום הזה?”

“דקלום?”…אולי? וכי מה חשיבות יש לצורה בה נאמרים דברים".

ושוב היתה זו חריקת מעצורים של דיזל, שהטילה דממה בינותם. צפיה שלה היתה מוחשית עד כדי משוש. אילו נמצא לה כותרת פרח היתה קוטמת עליו – יבוא… לא יבוא… יבוא… לא יבוא… וילאות מפורחים נעו קצובות ברוח הקלילה.

רק עתה הבחין על הקיר מנגד בתמונה. התרומם לקרב אליה. המסגרת היתה כבדה וכהה. קרן אור פזיזה האירה גודש של גונים כשהירוק והצהוב מושלים ביניהם בכפה. דמות סינית מטושטשת של ספק אליל, ספק רוכל שמרכולתו לידו – נצבה במרכז הציור. בקרן זוית הצליח לפענח כתובת דהויה When Autumm is Here.

עקבה אחר מבטו:

“של צייר אמרקאי, שכחתי מה שמו – – – קבלתי אותה ממנו…”

עתה ירד לפתע לפשר זרות ודכדוך שאפפוהו בבואו. הוא היה כאן. ציור סתוי זה, הרי לך שי שמגיש אדם לנערתו… משך בכתפיו וחזר לישב. נשענה על אצילות ידיה ונרכנה למולו. בהט שפולי חזה שבהק מעם הגלאי הסתור הכהו לרגע בתדהמה. זכרה שהיא מארחת:

– “תשתה משהו, אחלוט אולי תה”

– “אל תטרחי עצמך. אין צורך, באמת אין צורך בתה”

– “מצטערת אבל אין לי משהו אחר, אף לא קורט קפה”

– “אין בכך כלום, מוטב בלי משקה כלל. – הפליג בדברים – את מבינה אצלי חלוקים המשקאות לפי עונות השנה, משקה ועונתו. תה זמנו בחורף, כשסמוור כרסתני ומהביל ניצב במרכז השולחן ואד קל מתמר הימנו ומכסה את זגוגיות החלון הבל דק מן הדק. בסתו שאני!… בימות החמה מהרהר הייתי בסתו שיגיח בשופי כמתגנב, הרחוב יהא אפוף הילה של ערפל לבנבן ואטום! מעקולה של סימטא יעלה ניחוחם של ערמונים קלויים. ואז… או אז מיסב הייתי על בקבוק “בנדיקטין” ושוזר טבעות של עשן ריחני במקטרת עתיקה…”

הקשיבה לדבריו מתוך פיזור דעת.

קם, התקרב אל החלון והתבונן לחוץ. פנסי רחוב עגומים הטילו מעגלי אור חורין על סביבם. השמים היו ללא כוכבים – שחורים כפיח. משנתלש ממקומו וחזר אליה, היתה חתומה בפניו ארשת מפוכחת וכנה:

“…ואמנם היום בא הסתו ועמו שלכת שנשקפה אל חלוני, אהבה שהכמישה באיבה והכל” – החוה בידו תנועה סתמית כאומר להקיף חללו של הקיטון – “והכל משועמם כל כך, נשום איטיות ואכול שממון..” – עיניה גדולות משתאות, ננעצו בו.

– “אין מנוס, כזהו הסתו” – זרק לעברה מעם הפתח – “ושמא מוטב היה בכל זאת להחליף את הרפרודוקציה שעל הקיר”.

הדלת חרקה קלות על שגמיה.

הרחובות דממו. אי בזה דשדש בכבדות מאחר בנשף. היה מהלך והד מצעדו העמום נשא מספי אשנבים אטומי תריסים. עלה כמוש סתו, שצהבהובית של רקבון פשתה בו, נשר לאיטו אל שביל של חצץ רפוד מחטי אורן דהויים…

מַבָּט אָטוּם עַל מִרְפֶּסֶת

וּשְׁקִיעָה.

עֲנָנִים נֶאֶפָּדִים בַּשָּׁמַיִם

מַחֲלִיפִים לְבוּשָׁם כְּנַעֲרָה

לִפְנֵי דוֹדֶיהָ –

עַל הַכְּבִישׁ מִנֶּגֶד

בְּעָתָה.

הַמָּוֶת כִּסְיָח דוֹהֵר בָּא

לָקַחַת חֶלְקוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת

וְשַׁלְוָוה.

בָּאָרוֹן טְמוּנָה הִיא

נַעֲרַת הַפֶּלֶא,

שֶׁבְּחִיוּכָה לָבְשׁוּ הָרְחוֹבוֹת חַג

בְּתוּגָתָה דָּמְעָה שְׁקִיעָה.

עַם רָב עַם כָּבֵד וּמְיוּגָן

מוֹבִיל אֶת מֵתוֹ

וְשִׂנְאָה

לְבוֹרֵא עוֹלָם

יָרֵחַ יִצְהַב

מִבַּעַד לַפְּרָגִים בִּתְלוּלִית הָהָר

וַאֲנִי אֶצְטַנֵּף כְּפַקּוּעָה לִפְרִיחָה

בַּמִּדְרוֹן הַמְסֻלָּע – הַיָּשָׁר.

אַתְּ תַּעַבְרִי כְּבִתְפִלָּה

מְמַלְמֶלֶת הִיגּוּיֵי אַהֲבָה,

מַבָּט שֶׁל חֶמְלָה

אַחֲרֵי גֵּווֵךְ תַּשְׁלִיכִי

לֵפֵלֶא הַפְּרִיחָה

לְזֵר הַכּוֹכָבִים וּלְהִלַּת לְבָנָה

וְתִקְטְפִינִי כִּבְאַגָּדָה.

פֶּרַח אֲדַמְדַם וּמְתֻלְתָּל

שֶׁטַּל עֶרֶב נוֹהֵר בְּאַרְכּוּבוֹתָיו

וְתֵלְכִי. אַחֲרַיִךְ מַבּוּל שֶׁל פְּרָחִים

יָנִיפוּ תְּנוּבַת הָאָבִיב

וְאַתְּ לֹא תִּשְׁעִי

פִּרְחֵךְ הַנִּפְתָּל וְהַנִּרְדָף

אֵל לִבֵּךְ תִּלְחֲצִי

לִהְיוֹת לָךְ בְּיוֹם עֶבְרָה

לְגִיל וּלְמַצֵּבָה.

כָּאן הָרַעַשׁ אָפֵס

וְהַדְּמָמָה מַכְחִילָה.

בְּהִילַת בֹּקֶר חִוָרְיָן

נִבְטֵי הַשַּׁלְוָה מַקְטִירִים קְטוֹרָה.

כָּאן הָרֶגַע חָדֵל

הָאזֶן נֶאֱטֶמֶת בָּלָאט.

בְּגָבְהֵי הַשְּׁתִיקָה הַנֶּאֱלָמָה

טָבְעוּ שְׁנַיִם: אָדָם וְחַוָּה!.

עֵינֵךְ קָרְעָה בַּשְׁחוֹר

מַסַּכּוֹ גֵּוֵךְ יִלְטָף

עִמָּךְ צַמָּרוֹת הָלְכוּ

בְּעַנְפֵיהֶן הַסַּהַר.

וְרַק לִבֵּךְ

קָרַע עֵינָיו

לָאוֹר

לַשָׁוְא.

עֲשַׁן הַמִּקְטֶרֶת חַדְרִי שׁוּב מָלֵא,

בִּקְצֵה הַשֻּׁלְחָן תַהְבִּיל כּוֹס קָפֶה.

וְעוֹד יוֹם אָפֹר מִתְחַמֵּק וְכָלֶה,

בִּשְׁחוֹר לַיִל צוֹנֵחַ חָשׁוּךְ וְרָפֶה.

אוֹר סַהַר חוֹדֵר אֶת שְׁתִיקַת הַבְּדִידוּת,

אִלְּמִים נִצָּבִים הַקִירוֹת הַקָּרִים,

וְרוּחַ קוֹרְעָה בִּמְשׁוּבָה שֶׁל יַלְדוּת,

מֵעֵץ בַּשַּׁלֶּכֶת – עָלָיו הַנְּשִׁירִים.

גָּוַע יוֹם יָגֵעַ, גַּם לַיְלָה יַחֲלוֹף

אֹפֶל יִגְנֹז אֶת עֵינוֹ הַזּוֹהֶרֶת

הֵד לְיָמִים אֲרוּכִים לְלֹא חוֹף,

וְרַק כּוֹס הַקָּפֶה וַעֲשַׁן הַמִּקְטֶרֶת.

…מִלִּים לָךְ רָצִיתִי לוֹמַר…

רַק מִלָּה עַל יָמַי הַבּוֹהִים,

שֶׁהֵאִירוּ בִּשְׁמֵךְ אֶת שָׁמַי,

בְּצִבְעֵי פַּרְפָּרֵי חֹדֶשׁ מַאי,

רַק מִלָּה עַל יָמַי הַבּוֹהִים,

הַחוֹלְפִים עִם קוֹלוֹת פְּעָמַי.

…פְּרָחִים לָךְ רָצִיתִי לִקְטֹף…

פֶּרַח קָט לְזִכְרָהּ שֶׁל שְׁתִיקָה,

שֶׁהִסְעִירָה דְּפִיקוֹת לְבָבָהּ,

רַק אֵלַיִךְ צְמוּדָה וּקְרוֹבָה;

פֶּרַח קָט לְזִכְרָהּ שֶׁל שְׁתִיקָה

שֶׁלִּטְּפָה וְהָיְתָה כֹּה טוֹבָה.

…שִׁירִים לָךְ רָצִיתִי לִכְתֹּב…

שִׁיר פָּעוּט עַל לֵילִי הָאָפוֹר,

שֶׁאָפַף צַמַּרְתּוֹ בִּרְעָדָה,

מוּל דְּמוּתֵךְ שֶׁנִּצְבָה רוֹחֵפָה;

שִׁיר פָּעוּט עַל לֵילִי הָאָפוֹר,

שֶׁשָּׁתַק וְחִיֵּיךְ לָךְ: תּוֹדָה…

אתמול חלתה לידיה ונאלצתי להשאר בחדר, במקום ללכת לבית הקפה בשעה אחת־עשרה, כרגיל. זבוב טורדני הסתנן אלינו, הגיע למערומי הגגות שמסביב, וחדר מבעד לתריסים. עתה הוא מסתובב בזמזום מתכתי, קול כנפיו המשקשקות עולה ויורד, כמטוס העורך תימרונים. החלונות פתוחים (החלונות תמיד פתוחים בחדרי). אני יושב ליד השולחן, בדמדומי החשכה, ומתבונן במלבנים המוארים שהם חלונות הסביבה.

הלילה אינו שחור הערב; הוא כחול־כהה. זהו סוג הלילות האהוב עלי, אם כי הוא מונע ממני לעבוד. אני עוסק בכתיבה – כך אומרים חברי, על כל פנים. כשלעצמי, אני מבכר את שטיפת־הצלחות, לה אני רגיל; ידי מוצאות את אופקן המקומר, הנשי, מתחת לפני המים המסובנים בתוך הכיור המזוהם; אני מגדף אותן, אבל אני גם נוטה ללטף אותן, בלטף חם של מים וסבון. תחושה אירוטית בשעור חצי לירה לשעה.

לידיה נאנחת. יש לה חום גבוה מאוד. הרופא וודאי היה קובע: קדחת, לו הייתי טורח להזמין אותו למיטתה. ללידיה יש קדחת; זוהי בדיחת־בית עתיקת־יומין. אין מה לעשות: כל ששה חדשים, או פחות מזה, היא נופלת למשכב. עלינו להסתדר איכשהו. בימים אלו באים מעבידיה. (שניים הם: ישראל פינקרפלד, שנלקח ישר מתוך קאריקטורה גרמנית אנטישמית, וליאורה האזרחי, סגנית מלכת היופי 1951 – הם עוסקים באופנה ולידיה עובדת אצלם כדוגמנית; כליאורה מעבידתה התמירה – גם לידיה חולמת על מיפגני האופנה כעל זירה בה יופיע ביום מן הימים צלם העתונות הבינלאומי שיפרסם את שמה ברבים. לדידי, מדגימות תחרויות בחירת מלכת יופי ותופעות דומות להפליא את תהליך ניוון העולם הקאפיטאליסטי).

ובכן, כפי שאמרתי: בימים אלו באים מעבידיה לבקר אותנו פעמיים־שלוש בשבוע, קודם מופיע ישראל, אדום פנים ומקורזל שיער; הוא מחזיק ידה המוארכת בין ידיו השמנות, שצפרניים מזוהמות בולטות מקצות אצבעותיהן: “אוי, נעביך, ווען ווירט זי אויפשטיין?” הוא מקרקר.

כמובן שביקורו אינו מסייע להחלמתה של לידיה. להיפך; אני נוהג להזהיר אותה פן תסתכל בפניו כשהיא חולה – הדבר עשוי להעלות את החום שלה במספר מעלות. דבר זה מכעיס אותה, משום מה. ישראל הוא בסדר גמור. כן, בסדר גמור. כך היא אומרת. ונאנחת. נערתי המטורפת מאוהבת בבעל־הבית שלה. או כמעט מאוהבת. פשוט חרפה. עוד הייתי מבין לו היתה סוגדת להאזרחי, הקרה, הבלונדית־מלאכותית, התמירה, מקומרת־השפתיים. אבל שתי הנשים שונאות אחת את השניה. שנאה אדיבה, שנאת־אחיות. הן אינן מוכנות להיפרד זו מזו אף תמורת כל הון שבעולם. קודם כל, לידיה דרושה לה להאזרחי, כדי להזכר בדמותה היא מלפני חמש שנים; שנית, ליאורה, (כך היא קוראת לה, בנוכחותה ואף מאחורי גבה; כמו לחברה טובה; אותי זה משגע כמו כלום) – – ובכן, ליאורה דרושה לה ללידיה כסמל חי של הצלחה נשית; היא היתה בכל מקום: בפאריס – כמועמדת למיס סגנית תבל, כמדומני. ברומא – בתורת דוגמנית מכוניות. זהו מין משחק חדש; הם מוכרים מכוניות נוסעים, כשבחורה יפיפיה יושבת ליד ההגה; היא אפילו מסיעה את המכונית לביתו של הקונה. כמו בסרטים. זה צריך לעורר את הרושם, שאתה קונה את הבחורה, כתוספת למכונית. לא אומר שאין זה אביזר נוח. אבל גבר צריך להשיג אותו בעצמו. זה מזכיר לי בעלי־מכוניות, שאינם יודעים לתקן פנצ’ר או להתקין קארבוראקטור… (נדמה לי שכך קוראים לזה; כשלעצמי, איני יודע לנהוג).

מוזר. הלילה הולך ומכחיל. לדידי, היה הלילה צריך להחשיך, ממש להתפחם. ולא הוא; השמיים בהירים מאוד. יש מספר כוכבים, כוכבים מקריים, ואתה יכול לראות את המתרחש על הגגות הסמוכים ואפילו על אלה, שאינם קרובים כל כך. למטה, מוארת עדיין סימטת השוק בשלל צבעי ירקות ופירות. הזעקות הנרגשות והמלאנכוליות (“יאללה תומאתס, יאללה תומאתס, גברת, תומאתס יופי!?”) – בקול של יאוש ושל קריאה קודרת לעזרה – שככו מעט. תריסים מתחילים לנוע בפסיהם החלודים. יש זמן. כאן הכל מתרחש לאטו, כמו במזרח. שכחתי; אנחנו נמצאים עכשיו במזרח. לפני שתים עשרה שנה, בווינה, היה טוב יותר. אומנם אווירה של לאחר המלחמה; אבל לפחות ידעת היכן אתה נמצא. בעיר הרוסה למחצה. בעיר של שוק שחור ושל זונות. בעיר כבושה. כאן אתה רואה את השוק־השחור ואת הזונות ואת היאוש, והעיר אינה כבושה. מוזר. אולי אנחנו הכבושים?

במלון שממול (באלכסון) מתפשטת היצאנית הקשישה המתגוררת בקומה השלישית. זה לא טוב. אי אפשר לסגור את התריסים מחמת החום. והיא מכוערת כל כך! ואתה, לך ואל תסתכל כשההיא מטלטלת את אבריה הבלים בדיוק מול קצה חוטמך. אני מפנה את מבטי ונאנח. גם לידיה נאנחת. הקדחת הזו…!

מה מתרחש למעלה, מעל לחדר היצאנית? הו, זוג צעירים. מסכנים, אין להם מקום טוב מזה להתיחד בו. בגילם, הייתי מסתפק בגדות הירקון או באחד מספסלי השדרה. אבל בגילם ישבתי במחנה. ואני עוד זוכר כיצד עברתי את הגדרות בין המחנה לבין מחנה־הנשים, בזחילה, כשהעצם הבולטת והעירומה שבירכי מגרדת את האדמה הדחוסה, היבשה והנוקשה, וכיצד מצאתי את יהודית (היא מתה ב־1943; לא הצליחו להרעיל אותה; היתה חולה בשחפת). הצריף היה שחור, שחור מן הלילה (לעזאזל, מדוע לא מחשיך בארץ מזרחית זו?) ושמענו הרבה קולות. היה טוב, אפילו כשהשומר עובר ליד הצריף. מיתת־נשיקה. אבל כשהתעוררנו ומצאתי את גופה הקר של הזקנה במיטה הסמוכה לא היה טוב. מיתה ונשיקה. מוזר כמה מסוגל להיות האדם אנוכי ברגעי תשוקתו.

מימין, על הגג רחב־הידיים של הבית ההוא, גרה משפחה לא מעניינת. יש שם צעיר, “סווינגר” ממש. הוא רוקד יפה, אין מה לדבר. לא כמו רוב הצעירים המטורפים. הוא רוקד בסיגנון מעודן, מדוייק, מלא־התאפקות. מדי שבוע, בדרך כלל בליל ששי, עורכים מסיבה על אותו גג. היום יום שני. אין מסיבה. אבל ההוא – מתאמן. זהו סוד ההצלחה. וודאי אמר לו אביו: “התאמן! התאמן! למד ולמד ולמד פעם נוספת את סודות המקצוע!”. והוא לומד. הפעם עם ג’ינג’ית. ניכר שהיא רוצה יותר בו מאשר בריקוד. אבל הבחור מברזל. ככה? או ככה? או אולי ככה? כן, היא אומרת, כן. מנענעת בראשה, בסיפוק. ככה. ירכה נוגעת ברגלו, היא מזדעזעת. לא ככה! הוא אומר. ראשו נע לשני הצדדים, בתקיפות, ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה. תלתליו השחורים, המבהיקים, עפים ברוח. המנורה הלבנה חותכת את דמויותיהם הדבקות (זיעה על מצחו; שפתיה אדומות מדי בשביל ג’ינג’ית) – כמו צללי־קרטון שחור.

מאחורי איזו ארובה בוקע קול; יש־רא־אל! בוא הביתה! יש־רא־אל…! הכל בסדר, גברתי. לידיה תחלים וישראל ישוב הביתה. הם תמיד שבים. לעתים באחור, כמו גרטי כשנמאסה עלי ועברתי חדר. השכנים סיפרו לי, כשבאתי לקחת את חפצי כעבור חודשיים־שלושה, שהנערה חיפשה אותי ללא הרף. אפילו ישנה יומיים בחדר; אחר כך גירש אותה בעל הדירה. גם אז גרתי על גג. זוהי מחלה כרונית אצלי; אני אוהב את האוויר הצח, את מראה הדמויות מגבוה, את תחושת החופש.

צופר מכונית. טרטור מנוע. הזבוב נעלם, ברוך השם! הכל בסדר, לידיה. את רוצה כוס תה? אני תוקע את התקע לקונטאקט החשמלי (את שמו בעברית איני יכול לזכור. כמה שזה אידיוטי!). הקומקום מתחיל לבלבל את המוח.

ככה. בקבוק קוניאק. טיפת קוניאק מעולם לא הזיקה לחולה. ביחוד ללידיה. לידיה… חלום ליל קיץ. צעירה ממני בחמש עשרה שנים, וכאילו הוכנה לפי מידה עבורי. היא אינה אוהבת אותי – רק בהמה גסה מסוגלת לאהוב אותי מקץ חמש שנים במחנות, ועוד חמש שנים בעיסקי שוק־שחור, שהכהו לחלוטין את תחושת־העולם שלי, עד כי הכתיבה הופכת לתרגיל מייגע ומענה – ועוד בעברית!!   ! – אבל לידיה, החביבה, מבינה אותי. והיא מרוצה ממני. מדוע? גבר בבית. בגיל שבע כבר נתנסתה בחיים. בן דודה המנוול… בגיל 14 היתה לשפחה בביתה של איזה משפחה “שיכנוזית” (כמה שאני שונא אותם, את הפסוידו־אוירופים הללו, אלוהים!); עד שלמדה, בכוחותיה היא, לתקתק. אחרי כן, הכל הלך, – ככה היא אומרת הכל הלך בסדר גמור. כן, והצבא; היא הגיעה לדרגת רבט"ית. גאה נורא על שהגיעה לרבט"ית. כמו כל הצבריות, היא מיליטריסטית מושבעת. את כל הזבובים הוצאתי לה מן הראש, רק זה לא. הצבא שלנו! אפשר להאמין שהיא מדברת על שחקן קולנוע. ובאמת; אותו המבט ראיתי בעיניה של נערה משכונת התימנים הסמוכה, כשתיארה את סרטו האחרון של קריק דגלס.

התה מוכן. קחי! תודה. היא חלשה מאוד, זיעתה הכתימה את הסדין, כתם צהוב גדול. כתונת הלילה הדקה דבקה בגופה הצנום. מדוע היא לובשת כתונת־לילה דווקא עכשיו? לידיה אינה צנועה. ראיתיה שוטפת את הגג, עירומה כביום הוולדה. ובנו של בעל־המלון מתבונן בה בתאוה מן הגג הקרוב. אלא מאי? בעת מחלה יש ללבוש משהו חם. ביחוד כשחום גופך עולה. כך אמרתי לה פעם, ועכשיו זה מתנקם באומללה. היא אינה מוכנה לשמוע בקולי, להסיר את הבגד הרטוב, שאפשר היה לסחוט ממנו כמחצית הקערה של מים. היא נאנחת. איזה פלא…!

לידיה היא יצור מוזר. כמו כל הצבריות. כשפגשתיה, חשבתי שהדבר ישאר בגדר הרפתקאה קצרה. איני טיפוס של אדם נשוי. אך אנו חיים כבר כארבע שנות חיי אישות. אפשר להאמין שבתקופה כזו היו מתחוללים קרבות עזים בינינו. אבל הכל בסדר. שקט מופתי. אני לא מבין אותה. כל בחורה נורמאלית היתה משליכה פרצוף כזה מזמן (כפי שאמרה פעם חברתה נחמה, כשחשבה שאני לא שומע). אין לדעת. בחורה אינה פועלת לפי הגיון. כמו גבר, בעצם.

או־הו! סוף־סוף; משהו מתרחש. על הגג המרוחק, גג הנמצא בתחום ראיתי רק משום היותו מרומם מכל הגגות שבסביבה, זולת גגי, מתחילים להתקוטט. עומד שם חדר קטן. מבעד לחלון הפתוח רואה אני את הבעל, גבר שעיר ואדום, שור אבוס ורתחן, נוטל את הנעל של אשתו ומתחיל להכות אותה. היא צורחת. אינך רואה אלא את זרועותיה מנפנפות מבעד למסגרת המלבן המואר. והגבר השמן, בגופיה לבנה, מבהיקה, מרים ידו ובה נעל אשה, ומכה מכה. מכה. אלוהים! הוא ירצח אותה. אבל הכל מסתדר על הצד הטוב יותר. כעבור מספר דקות הם מתנשקים ומתחבקים, כמו שחקני־קולנוע במערכה ה־13. אחרי כן, בהיסח הדעת, היא סוגרת את החלון. האור כבה. “האפי אנד”.

*

רוב החלונות כבו, עכשיו, סוף־סוף, לילה. שחור, ברור, חד משמעי. ככה צריך להיות. האוויר קר, סכין מכוונת לחזי. לידיה ישנה. היא יפה בחושך. הייתי רוצה לגעת בגופה החם, הרטוב. אסור. קדחת, זוהי מחלה מחלישה. לידיה… תודה לך, תודה לך, לידיה. בלעדיך לא הייתי קיים. בלעדיך לא היה לילה שחור. בלעדיך הייתי מוצא מזמן את שפת הים ואת הגלים המלוכלכים, כמו האנס, כמו פרידריך שזרק את עצמו מן הבניין הגבוה – איך שמו? הו, כן, הבניין המרכזי! – בלעדיך, לידיה, לא הייתי עובד, לא הייתי כותב, לא הייתי לומד עברית. הייתי סמרטוט בלעדיך, לידיה. את יודעת? וודאי שאת יודעת. בטח. לא, אסור להגיד בטח. לידיה לא מרשה… היא שיגעה אותי, עד אשר הסכמתי לבקר באולפן.

לידיה.

*

הרחק, כנופיית פרחחים עוברת, צוהלים וצוחקים כמו ערבים לאחר ביזת יישוב יהודי. פראים! נראה לי שהכל שחור עכשיו. שחור כמו פחם. כמו מכרה. אלוהים! רק לא זה. בזה איני רוצה להזכר. במחנות, כן. במעשי העינויים, במשרדי הגסטאפו… אך לא במכרות. את זה איני יכול לשאת שוב.

די! גמרנו. לא אוכל לישון, גם הלילה, ליד החלון הפתוח. אאזין לנשימתה הקודחת של לידיה, חברתי הצעירה, אתבונן בחלונות הכבים, אחד־אחד, כמו כוכבים. אראה את הדמויות על הגגות השכנים, נמתחות ומתרפות, צללים ברורים על שמיים שחורים. ולעת בוקר, כשרוח שקטה וקרה מנשבת מכיוון הים ועוטפת את גופה החם בשמיכה של רעדה בלתי ברורה, אכסה אותה בסדין שני. אתפשט, ואשכב במיטה הצרה אשר אוציא מתחת למיטתה. ואזכור. בחיי שאזכור את הלילה. על הגג. ליד מיטתה של לידיה החולה.

שירי אהרן זכאי – מתוך קובץ שירים “אל חופו של רעיון”

לָךְ, תִּקְוָתִי, אֲיָחֵל.

אֶתְפַּלֵּל אֶל אוֹרֵךְ הַגָּנוּז.

לְיַרְקוּתֵךְ הַצּוֹהֶלֶת אֶצְפֶּה.

עוּגַב נְגִנָתֵךְ –

צָפוּן בְּמֵיתְרֵי־נִשְׁמָתִי.

רָפוּ מֵיתָרִים מְתוּחִים –

מֵרִפְיוֹן צִפִּיָה עֲקָרָה;

…וְנָשַׁר שְׁחוֹר־לֵיל־קָדְקֹדִי…

יָדֹעַ יָדַעְתִּי כִי יוֹם עוֹד יָבוֹא,

וְשִׁירַת הַפְּרֵידָה תוּשָׁר וּתְנֻגָּן…

כְּאַחַת הַקִּינוֹת שֶׁל כּוֹס חֳרָבוֹת,

אוֹ כִילֵל תַּן תּוֹעֶה בְּלִי בַיִת וָגָן,

הַכּוֹבֵשׁ הֶמְיָה חֲרִישִׁית בִּלְבָבוֹ,

נֶאֱבָק עִם תִּקְווֹת לֹא חָגַג אֶת חַגָּן

וְעִם כִּסּוּפִים שֶׁנָּגוֹזוּ – כְּעִם תַּלְאוּבוֹת.

לְקוֹל עֲצָתְךָ הַקּוֹרֵא בְמִדְבַּר יֵשׁוּתִי הַנִּלְאֵית

שָׁעֹה לֹא שָׁעִיתִי. דָאֹה לֹא יָדַעְתִּי לִדְאוֹת,

לָעוּט עַל פִּגְרֵי חֲלוֹמוֹת טְרָפוּם יְמֵי־אֹפֶל.

בְּרוּם עוֹלָמוֹ הֶחָרֵב שֶּׁל צַלְמוֹן אַלְמוֹנִי,

אֲשֶׁר גַבְנֻנוֹ הַקֵּרֵח עָלָה עַל לִבִּי הַגִּבַּן.

שׁוּעָלִים, עַרְמוֹנִים וְקָנִים רְצוּצִים בְּשַׁבְשֶׁבֶת נוּגָה,

עֲתִידוֹת שֶׁנָדַמּוּ עַל כֵּף שְׁקַעֲרוּרִית שֶׁל עָבָר.

יָמִים זְהוּבֵי־בְּקָרִים. זְהוּרֵי־צָהֳרַיִם, נְגוּהֵי־עֲרָבִים.

שָׁעוֹת הַמְקַפְּלוֹת בְּתוֹכָן מַנְגִּינוֹת שָׁנִים וְדוֹרוֹת,

עֶדְרֵי שַׂרְעַפַּי, שְׂעִירֵי־מִדְשָׁאַי, וּרְבִיבַי־עֲשַׂבַּי,

יַרְקוּתָם הַנִּצְחִית הֻצְמְדָה לְצִיַּת אֲבַדוֹן קַמְלוּלִי.

פַּרְפַָּרִים מְיֻבְשֵׁי־כְּנָפַיִם נָשְׁרוּ עַל תִּלֵי־עֲדָנִים,

בְּרֶמֶץ־יַלְדוּת שֶׁבָּגְרָה לְלֹא עֵת וְהִקְשִׁישָׁה;

וְהִבְהוּב אַחֲרוֹן שֶׁל הַנֵּר הַקָדוֹשׁ שֶׁאָנִי הִדְלַקְתִּיו,

אוֹ יַדְלִיקוּהוּ אַחַר שֶׁאֶפְנֶה – – –

הָאוֹרוֹת הַבּוֹדְדִים שֶׁלִּי

הַבּוֹדְדִים לְהַכְאִיב

לְהַכְאִיב…

הָאוֹרוֹת הַבּוֹדְדִים שֶׁלִּי

– שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ –

– שֶׁלָּכֶם –

שֶׁל כָּל אֱנוֹשׁ נוֹשֵׁם.

הָאוֹרוֹת הַבּוֹדְדִים שֶׁלִּי

– כְּשֶׁהֵם שֶׁלִּי –

בּוֹדְדִים לְהַכְאִיב.

הָאוֹרוֹת,

שֶׁלִּי

עַצְמִי.

לֹא נֹאחֲזוּ בִּי אַדְווֹת

שֶׁל סוּפָה

שֶׁל עֶרְגָה

שֶׁל כָּל־שְׁהוּא.

לֹא נֹאחַז בִּי כְּלָל.

רַק סוּפָה שֶׁסָּעֲרָה

וְעֶרְגָּה שֶׁבָּעֲרָה

אֵי־שָׁם בֶּחָלָל,

נִתְְמַשְּׁכָה…

לֹא נֹאחֲזוּ בִּי כְּלָל

לֹא סוּפָה

לֹא עֶרְגָה

לֹא אָבָק.

לֹא נֹאחַז בִּי דָּבָר

אֹרֶן צָעִיר מִתַּמֵר בַּתְּכֵלֶת הָרוֹוָה

חֲרִיפוּת שֶׁל שָׂרָף בַּגֶּזַע הָרוֹגֵשׁ

מִלְיוֹנֵי מִלְיוֹנֵי מְחָטִים מֵעַל לְמַצַּע

שַׁלֶּכֶת אֳרָנִים נוֹבֶלֶת – לְאִטָּהּ.

תַּלְתַּלִּים וְעֵינֵי זֹהַר, הֲזֶה הַכֹּל?

רוּחַ נִשֵּׂאת בִּגְּבָהִים

זוֹ הַנְּהִיָּה הַתְּהוֹמִית מִמֶּרְחֲקֵי הַזְּמָנִים

אֶל הָאֶחָד, הָאָהוּב, הַטּוֹב.

יָדַעְתִּי אֲשֶׁר מִתְעַקְּלִים הַשְּׁבִילִים

וְיִשְׁרַת הַמַּעֲגְלוֹת תִּתְעַוֵּת בְּשִׂיאָהּ

אֵין מְאוּם מֵאֲחוֹרֵי אוֹתוֹ

קֶסֶם פּוֹרֵחַ שֶׁל נִצָּנֵי בְּרֵאשִׁית

רֵיחָנִיִּים.

יָקַרְתָּ מְאֹד חַיָּל אַלְמוֹנִי!

ירח עגל היה ושתקן אותו ערב, נגוהותיו חורינים. היא ואני נסתכלנו בו ורשמי עצבונו בפנינו.

היתה שלוה. רחובות עיר ריקים היו.

אי פה אי שם עבר צמד חמד חבוק נתון בעולם אהבתו.

גם כלבים היו, מועטים, רובם שוטים ובודדים, יבבתם חנוקה.

שחתי לה לנערתי, זו שהלכה לצדי – ראי מה נאה לילה זה. השקט מה רב!

הסיטה ראשה כשזר שער זהוב עוטרו, חיכה ושתקה.

אפריון כוכבים זה וירח מטייל זה אורם נאה – הוספתי – תקוות רחוקות הם… עולמות רחוקים…

ושוב הפשילה עטרת זהבה שרוח שוקטה מגלגלת בה גלים כרצונה. ונבטה ערמונית וחייכנית. עיניה קרנו…

חפשתי ברשומי פניה שותפות. המשיכה ושתקה.

נסתכלתי בבתים האפלים שכולם שלות תנומה שלאחר יום – צלם הלך כבודות. פנסי רחוב שמוטים היו, כגרוני תלויים, אולם הללו מאירים.

האדבר על אלו?

הרהרתי חפשתי פתח לאמירה שהיא ונשתתקתי. מין מחנק בא בגרוני. צעדינו רשמו רשומם. המדרכה ענתה להם בהד עמום ועייף.

הזו נערתי? – ושוב שתיקה. הלכה וקרבה אצלי, והייתי נרעד כל אימת ועגולי גווה דבקו כל שהוא בבשרי. להטתי – היה זה חמה שהגיח ובא ממנה במשב אביב סוער.

מבלי משים אחזה בי. משהו נשתנק בי עד גמירא – הבטתי בעולמי הקטן היא ואני, וגל שמחה וגיל לא ידעתי עברני – הייתי כשכור.

יודע אתה אמרה: נשמת משורר בך, ואני חבה יתרה לי לכגון אלו.

אל אלהים והרי שתקה…

יפה, לא כך? שאלה.

אכן עולם יפה ומתוקן ברא הקב"ה עניתי.

ואנחנו כל כך קטנים – אמרה.

לא היה הדבר בפי.

חבקתיה – לא סרבה, נתרפקה. אהבתיה. – היה הלילה שקט וגבוה.

עד לביתי עוד כמחצית השעה – הלחישה.

לו תהי חצי השעה לחצי שנה – מלמלתי.

מכונית של סתם מטרטרת… ריח אדי בנזין נשתייר בשולי הרחוב.

כל כך מהר – אמרה – בודאי שעתו אצה לו עניתי, וחרטה כרסמתני על משפט סתמי זה שהפלטתי.

רציתי כי תקרב; הייתי אני בעולמי והיא בעולמה ומעלינו אפריון כוכבים.

מרחוק עלה קול שכוי משכים.

חמה שוקעת על פני ארץ ורקיע, האדימו עבים מדמה הניגר, ארץ נגהה בשלהבתה הגוססת, שמים וארץ חיזקו ברית נצח בלהט נשיקת דמים – לאור הלהב הדועך. אט אט גוועה שמש, אספה נוגהה; עוד בער אשה במערב – עד כבה ולא היה. תבל עמד משתומם למראה שגב נורא, עצב פרידה שכן עלי כל.

השחור, המנצח, החל מצליף שוטו על פני מרחב, זהרורי יום דלים ואפורים ניסו כוחם במלחמה חסרת תקוה – עד חדלו. אופל נשא שלטונו ברמה, עטף תבל, שמים וארץ טבעו בו – אבדו.

והנה שולהבו פאתי מזרח, פלח ארגמן האדים האופל; מלא צפיה וחרדת קדש תבל עומד, צופה לפלא המתרחש – לזוהר העולה ומנצח.

אולם, אהה… רק צלו החיור של זוהר, גח, עלה מעולם צללים ורפאים, הכסיף באורו והבהיק – תבל עטה אכזבה ותוגה הדהדה במרחב…

א.

לַמְנַצֵחַ – שִׁיר עִתִּי.

דַהֲרִי בַּת־אֲרִי יִשְׂרָאֵל הַנֵּעוֹר בִּשְׁבִילֵי־אֶרֶץ־סְנֶה וּמֹשֶׁה הָרֹעֶה

עַל גְדוֹת נִילוּס־סוּאֶץ כְּבָר טֻבְּעוּ רִכְבֵי־גוֹי וּמֵיטַב בַּרְזִלּוֹ וְאוֹנוֹ הֻכַּת־עַד

פִּרְשִׂי יוֹנָתִי בַּרַת־אוֹן־הַנְּשָׁרִים כְּנָפַיךְ חֻפָּה עַד שִׁיחוֹר וּמִדְבָּר

וְתִקְעִי צִפָּרְנַי־הַבַּרְזֶל, קְנֵי־תּוֹתָח, לְרוֹצֵץ רֹאשׁ אוֹיֵב וּפַרְעוֹת־קָדְקָדָיו.

וְעַמִּי שַׂר־שֶׁל־אֵל בְאֵשׁ־דָּת לִגְבוּרוֹת – לֹא עוֹד עַם לִשְׂרֵקָה וּלְבוּז־מַמְלָכוֹת

כִּי עַמִּי עַם גָּדוֹל, עַם־נִבְחָר־בַּעֲלִיל, גּוּר אַרְיֵה הַכּוֹבֵשׁ לִרְצוֹן־שׁוֹכְנִי סְנֶה

כִּי אַרְצִי מַמְלָכָה שֶׁעֵינֶיהָ – גַּבְהוּת, וְלִבָּה – נְסִיקָה בְּמִשְׁעוֹל־הֶחָזוֹן…

עוֹד יָרִיעוּ שׁוֹפְרוֹת־מוֹרִיָּה קַדְמוֹנִים וְיָעִירוּ גְדוּדִים מִחֶרְמוֹן־הַלָּבָן

וּלְקוֹל צְלִיל לֵוִי בְּכִינוֹר יַעֲנוּ פַעֲמַי אֲבִּירַי הַחוֹנִים בְּסִינַי

וּלְנִגּוּן חֲלִילִים וּמְצִלְתַּיִם נוֹקְשִׁים יַעֲלֶה הֵד־הַשִּׁיר לְפַרְסוֹת סוּסֵיהֶם:

בַּרְזֶל־נְחוּשָׁה – מִנְעָלֵךְ בַּת דָּרוֹם! וְסַרְדְיוֹט־הַמִּצְרִים לֹא יִרְבָּץ בִּמְצָרַי,

תּוֹעֲפוֹת־הָרְאֵם – שִׁרְיוֹנֵךְ, הַגָּלִיל! וְיוֹחָנָן־גּוּשׁ־חָלָב יִמְחָץ סוּר וּלְבָנוֹן

וְחַלְמִישׁ־הַצּוּרִים – לְבָבֵךְ, יְהוּדָה! וְאֵשׁ־הָאָרִיאֵל תְּלַחֵךְ עַד יַרְדֵּן…

וּמֵרֹאשׁ־הַפִּסְגָה יִתְיַצֵּב הַנָּבִיא וְעֵינָיו כִּבְרָקִים וּכְכוֹכְבֵי־הַבְּקָרִים

וּפוֹרֵשׂ שְׁתֵּי־זְרוֹעוֹת־הַבַּרְזֶל לִמְרוֹמִים יְבָרֵךְ אֶת בִּרְכַּת הָרַחְבוּת וְהָאוֹן:

תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ עַם־גָּדוֹל־לֵאלקִים, יִמְחָץ מְשָׂנְאָיו עֲדֵי מִן־יְקוּמוּן.

ב.

נְאוּם מַסִּיק־הַכִּבְשָׁן בְּעֵת־מַעֲרָכוֹת.

“יִשְׁלָח עֶזְרְךָ מִקּוֹדֶשׁ וּמִצִיּוֹן יִסְעֲדֶךָ” –

מִמְּרוֹם הֶהָרִים בְּצִיּוֹן רוּחַ־הַקֹּדֶש נוֹטֶפֶת

זָבִים דִבְרֵי־עֲסִיסָהּ כִּדְבָשׁ הַגּוֹלֵשׁ מִגְּבָעוֹת

וּכְחָלָב הַמְשׁוּפָּע מֵעָטִין וּמִשַּׁד הָאִשָּׁה הַמֵּינֶקֶת

נִצָּב הַמַּסִיק עַל הָהָר וּדְבָרָיו כִּלַהֶטֶת־אוֹכֶלֶת

תְּלַחֵךְ אֶת חַלְמִישׁ־הֶהָרִים וְצוּרֵי־הַגְּבָעוֹת יִתְמוֹגָגוּ.

"כָּל אוֹן בְּיִשְׂרָאֵל מְקוּדָשׁ לִגְבוּרָה שֶׁל מַעֲלָה

בְּיוֹדְעִים וּבְאֵין יוֹדְעִים

רוּחַ שׁוֹלְטָה בַבָּשָׂר, אָדָם מְקֻדָּשׁ לְגָבוֹהַ

מַלְכוּת־מִמְּרוֹמִים מִתְגַלֵּית בְּמַלְכוּת־הָאָדָם הָעִוֶּרֶת

מְעַט מִן הָאוֹר הַגָּנוּז מְפַלֵּשׂ לוֹ דֶרֶךְ אֶל־מַטָּה

זִיו כּוֹכָבִים מִתְגַלֶּה – בָּא מִזִּיו שְׁמָשׁוֹת שֶׁל גָּבוֹהַ

זֶמֶר בְּפִי־הַבָּשָׂר – רִנַּת־מַלְאָכִים הִיא מִלְמַעְלָה

גִיל וְרִנָּה שֶׁל מַטָּה – שְׁלוֹם עוֹלָמִים מִלְמַעְלָה

עַם אֱלֹקִים הַיָּחִיד – אוֹת יִחוּדוֹ שֶׁל אֱלוֹקַ

עַם אֱלֹקִים הַנּוֹצַח – אוֹת נִצְחוֹנוֹ שֶׁלּ אֱלוֹקַ

אוֹן בְּבָשָׂר וּשְׁרִירִים – אוֹן בְּכֹחוֹת שֶׁל מַעְלָה

כָּל אוֹן בְּיִשְׂרָאֵל מֵרֵאשִׁית – מְיֹעָד לִקְדוּשָׁה שֶׁל גָּבוֹהַ

וְכָל רֶכֶב־בַּרְזֶל וְשִׁרְיוֹן בָּא בְּסוֹד אֵשׁ־הָרוּחַ.

כְּעֵין בְּרִית־קֹדֶשׁ שֶׁהִיא חוֹתָם־אֱלֹקִים בַּבָּשָׂר

כֵּן הַשִּׁרְיוֹן בִּבְרִית־עַם שֶׁהִיא הַחוֹתָם שֶּׁל הַחֹמֶר,

גְּבוּלוֹת־הַבְטָחָה שֶׁמִּלְמַטָּה – צֶלֶם אֱלוֹקַ מִלְּמַעְלָה

בְּרִית־דָּם לַאֲדָמָה הַנִכְבֶּשֶׁת – גִּלּוּי הַפָּנִים הַקָּדוֹשׁ…

מָשִׁיחַ הוֹמֶה בָּעִיר – קְרִיעַת־אֲזִיקִים הִיא מִלְּמַעְלָה

עִיר הַנִבְנֵית מִלְמַטָּה – הֶכְשֶׁר בִּנְיָן שֶׁל מַעֲלָה

שֶׁבֶר־עָרִיץ־וְאַכְזָר – גַעֲרַת אֱלוֹקִים בַּמְקַטְרֵג,

אֵשׁ בַּכִּבְשָׁן שֶׁל מַטָה מֵהֵסֶק כִּבְשָׁנִים שֶׁל מַעֲלָה…"

ג.

וּבְעִיר־שֶׁל־מָשִׁיחַ־מִזְמוֹר

וּבְעִיר־שֶׁל־מָשִׁיחַ גְּבוֹהָה בִּיהוּדָה מַבְהִיק זִיו־הַפָּנִים הַקָּדוֹשׁ

וְשִׁעוּר־קוֹמַת־הָאֱלקִים עוֹלָה כְּסֻלָּם־יַעֲקֹב נוֹשֵׂא־נֵס־מַלְאָכִים

וְיוֹשְׁבֵי חֶדֶר־צָר־מְקֻמָּר בַּר־שָׁנִים אֲשֶׁר לְמַסִיק־הַכִּבְשָׁן־עַל־הָהָר

נוֹטִים לְבָבוֹת לוֹהֲטִים בִּתְפִלָּה לֵאלֹקִים הַגּוֹשֵׁר בֵּין הָרִים רְחוֹקִים –

בֵּין סִינַי־קוֹלוֹ לְבֵין מוֹר־נִגּוּנוֹ…

וּבְהִשָּׁמַע דְבַר מַסִּיק הַכִּבְשָׁן עַל הָהָר

מַעֲלִים אֲבוּקוֹת עַל הָרֵי־הָאָדָם וּמֵהַר־אֱלֵי־הָר נִפְנוּף וּבְשׂוֹרָה:

"בְּגִין כּוֹרְעֵי־בֶּרֶךְ לָאֵל יוֹם וָלֵיל, בְּעֵרוּת וּבִשְׁנָת, עַל הַמּוֹר הַנִּכְסָף;

וּבְגִין לוֹחֲמִים הַהוֹלְכִים לִגְבוּרוֹת לֹא מִדַּעַת־עַצְמָם, בִרְצוֹן אֵל שוֹכֵן בָּם:

וּבִרְצוֹן שׁוֹכְנִי־סְנֵה וּמֹשֶׁה הָרוֹעֶה וְדוֹרוֹת רַבָּנָן וְחַכְמֵי־יִשְׂרָאֵל

וּבִרְצוֹן מְדוּרוֹת־הַגוֹלָה בוֹעֲרוֹת מוּסָקוֹת וּסְמוּקוֹת מִן הַדָּם, מִן הַדָּם

וּבִרְצוֹן לִגְיוֹנוֹת־גִבּוֹרִים אַחֲרוֹנִים בְּנֵי־גַרְדוֹם וּתְלִיוֹת, נִיצוֹצוֹת־מְשִׁיחִים

שֶׁכָּמְהוּ בִּתְפִלוֹת לְאַדְמַת־הַבְטָחָה וּלְעַם־יִשְׂרָאֵל הַגָּדוֹל־בַּעֲלִיל

עַם־מַלְכוּת־אֱלֹקִים מִתְגַּלֵית בָּעוֹלָם: בְּתוֹרָה, בִּנְבוּאָה. בִּכְהוּנָה וּבְמַלְכוּת

בְּגִין אֵלֶּה כֻּלָם

עוֹלֶה הַיּוֹם אוֹן־יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֶה מִמִּקְוֶה־הַגְּבוּרָה הַקָּדוֹשׁ וְנוֹהֶה

לַחֲלֹשׁ כָּל גּוֹיִים שְׁכֵחֵי־אֱלֹקִים מִצָּפוֹן עַד דָּרוֹם לִקְצָווֹת רְחוֹקִים."

וּבְעִיר שֶׁל מָשִׁיחַ זוֹרֵחַ הַזִּיו וְאוֹרִים הַשָּׁמַיִם בַּיוֹם וּבַלֵּיל

מִשֶּׁמֶשׁ־פָּנָיו שֶּׁל כֹּהֵן־הַגָּדוֹל…

בְעִיר שֶׁל מָשִׁיחַ בָּשְׂמֵי־נִגּוּנִים וּמֶתֶק פְוֹשֵׁט בֶּחָלָל־הָאַוִּיר

וּמֵרֹן כִּנּוֹרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ־דָּוִד…

וּלְבֵית־אֱלֹקַי יַעֲלוּ לִשְׁתַּחֲווֹת כָּל שָׂרֵי־יְהוּדָה וּמְנַצְחֵי־מַעַרְכוֹת

וּכָּל אֹזֶן תִּשְׁמָע אֶת הַקּוֹל מִסִּינַי הַמְנַגֵן חֲרִישִׁית וּבוֹ עֹז־שׁוֹפָרוֹת.

רְחוֹב יֵשׁ בִּירוּשָׁלַים

עוֹלֶה וְאֵינוֹ יוֹרֵד

קְצוֹתָיו שׁוּלֵי אֹפֶק

שְׁחוֹר זִפְתוֹ מִטַּת רָקִיעַ

וּפוֹנָה הַדֶּרֶךְ מַעֲרָבָה

אֵל מוּל פְּנֵי שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת.

מַה קַלּוּ הָרַגְלַיִים

כֹּה קְרוֹבִים הַשָּׁמַיִים

לַיְלָה בֵּין כּוֹכָבִים

אֲסִיר אוֹרוֹת מִשְׁתּוֹבְבִים.

עֶרֶב, פּוּךְ וָצֶמֶר

מִכָּרֵי מִרְכֶּבֶת הֶלְיוּם

גִּזּוֹת זָהָב מֵעַל הַכְּבִישׁ נֵרוֹמוּ

רוּחַ בָּם נוֹשֶׁבֶת

בִּצְנִיעוּתָן מְהַתֶּלֶת

חוֹרֵי כְּחוֹל לְשִׂמְלוֹת פָּז

סִרְטֵי נוֹי לְמַחֲלָפוֹת.

פָּדֵר פָּנִים בִּשְׁרַק שֶׁמֶשׁ

הָפֵר עַגְמִימוּת דִּמְדּוּמֵי עוֹלָם

רָפְרֵף עַל מֵתְרֵי תִּקְוָה

עַנְנֵי אוֹרָה!

החדר היה רחב וגבה קירות, וריח של אתר שרה בו. אתר? אפשר היה זה ריח אחר כלשהו. טרפנטין, או אפילו שמן רהיטים. ממקום מושבו יכול היה רוברט לראות את הברק הכבד של השלחן בפנת החדר – עשוי עץ כהה ומגולף פתוחי חיות. על גבי הזכוכית השחורה סודרה בדיקנות מערכת מכשירים נוצצים. נחשת קלל, ללא ספק. שחורים ומגולפים היו גם הכסאות הפזורים סביב, המנורה, כן העתונים. הוא לא העיז לקום ולבדוק את הכורסה עליה ישב; פן יתברר כי השעין את ראשו על לועה הפעור של חיה מעץ. רפוד העור החום היה מהוה בכמה מקומות.

רוברט הצית סיגריה. המאפרה, כף יד של אדם בעלת אצבעות מפושקות, היתה מלאה זנבות סיגריות. התאמץ לזכור מתי עשן אותן. והלא יתכן כי היה כאן מישהוא לפניו, יושב בכורסה זו מעשן אותן סיגריות ממש? המחשבה הטילה עליו מורא. שלח ידו לקחת עתון ונתקל במנורה מימינו, נעוצה בראשו של עמוד שנדמה כעולה מן הרצפה. לרגע נתאווה למשוך בשרשרת ולראות איך מסתנן האור דרך פיו המחוטב של האריה; אבל בחוץ היה אחר־צהריים בהיר וחם, והחלונות פתוחים היו. חשב שהוא יכול, אם ירצה בכך, לקום ולעמוד ליד חלון. זה לו דקות מספר שהוא יושב על מקומו, משחק בידו באצבעות המאפרה, וחושב מה מעשיו בזה. שוב ושוב נתערבבו מחשבותיו. החששות, שעוד בבקר זה היו כה איומים בעיניו נטשטשו ומוראם פג משעה שהביאם עמו לכאן. משל אימתו של המקום היתה גדולה מן המתרחש מחוצה לו.

קוצר רוח תקף אותו. נטל חוברת צבעונית, עשויה נייר משובח; צלומים ושרטוטים מלאו את הדפים המבריקים – דגמים של גלגלות, עצמות, חוליות. מן השער צחקה אליו בחורה שוכבת, ומכשיר חשמלי בעל חוטים רבים מורכב לראשה. הניח את החוברת, והביט על החלון. צריך פשוט לקום ממקומו, זה הכל. ללחוץ את הבהונות אל הרצפה, למתוח את הברכיים – לקום. הביט על החלון השני. מתחתיו עמדה ספה צרה מכוסה שעוונית צהובה, ועץ זית גדול ממול זרק עליה צללים.

ואז עברה בו תחושה ברורה של אי ממשות, כאילו היה יושב בתוך חדר עשוי לתפאורת תיאטרון, בשעה שבין שתי חזרות. דומה כי הרגיש כך למן הרגע הראשון, שעה שנכנס לחדר וראה את המכשירים הנקיים מדי מונחים על הזכוכית המבהיקה. או כשהבחין בתמונת שלד בגודל טבעי, התלוי על הקיר מאחוריו. או שמא הגיעתהו תחושה זו רק ברגע שהרוח פתחה חלון בדירה שממול, ורוברט ראה ספה מחופה משי ירוק העומדת לרחב החדר, ושטיח לבן כשלג פרוש למרגלותיה. לא היה שם איש. הוא לא חכה שיהיה שם איש. העץ הסתיר את הקיר ואת מחצית המרפסת, אבל רוברט יכול היה לראות את הדירה כולה מבעד לקירות. הוא ידע שהיו שם שיחי וורדים, וכסאות נוח עם הרבה כרים צבעוניים. ידע, שעליו להיות שם. לצנן את רגליו היחפות בשער הסמיך של השטיח, ולחוש את המשי הקר חודר בעד עורו. חשב שהיו שם מניפות סיניות גדולות ומזרקה של מים בתוך תבנית בטון, ואולי גם זמיר בכלוב. ובפנת החדר עומד נבל גדול עשוי זהב ושן, שהרוח פורטת על נימיו. רוברט ישב על הכורסה השחורה וחשב שעליו בוודאי להיות שם; אלא שהחדר ההוא איננו, ממש כפי שחדר זה בו הוא יושב, איננו במציאות. מעולם לא היה בו לפני כן ושוב לא ישוב לכאן. ורק עכשיו, מוטל עליו להביא איך שהוא לידי סיום חלום זה שהחל בו שלא מרצונו. תמה, מהו המשכו של תפקיד שעליו לשחק, ומה הם הדברים אשר יאמר לרופא, שיכנס וישאל לרצונו.

דפיקה קלה בדלת. אחות בסנר לבן נכנסה ושאלה דבר מה. רוברט סבור שענה כהלכה, גם שאינו יודע בדיוק מה שאלה אותו. היא הביטה בו באהדה והניעה בראשה. “היא חושבת שאני החולה”, הרהר רוברט. נזכר, שלפני רגע סבר שאמנם, הוא החולה.

הרופא נכנס.

– סלח לי על שאלצתי אותך לחכות, – אמר, וחייך באדיבות, וכל הדברים חזרו פתאם לממדיהם הרגילים. הוא היה צעיר מאד, כבן גילו של רוברט, ולבש חולצה מנילון צהוב ומכנסיים אפורים. הוא נראה פשוט ביותר ואדיב. חיוכו הקניט את רוברט, שבקש לומר דבריו במהירות ולהסתלק מכאן. הדברים שערך במוחו במשך הבקר, שעה שהסתובב סעור ברחובות העיר, שבו ואבדו את חשיבותם. דומה שהמדובר הוא בענין של מה בכך, ואפשר שברובו – פרי דמיונו בלבד. רק התרגשות פזיזה הביאה אותו לכאן, ודבר זה בקש עתה להבהיר לרופא בחולצת הנילון.

– שמך, אדוני? – שאל הלז.

– שפירא. רוברט שפירא.

– ארץ המוצא?

– הונגריה, ואחר כך אמריקה. כשעלינו ארצה…

– אדוני נשוי?

– לא. אני גר עם הורי. כשעלינו ארצה…

– הכתבת?

– יד המעביר, בלוק 243. אבי היה סבור…

– רגע אחד אדוני. עוד מספר שאלות. מה גילך, בבקשה?

– דוקטור, – רוברט התאמץ לטשטש מין כעס משונה שחלחל בגרונו. באתי כדי לבקש את עצתך ביחס לאבי.

– אהה. – אמר הרופא. – מה גילו של אביך?

– בן 54, – ענה רוברט, – נשוי, עובד כרואה חשבון ב"חברה קבלנית לבנין".

– אהה. – אמר הרופא, ורשם בפנקסו.

– מעולם לא היה חולה לפני כן. לפי מקצועו הוא סוחר. סוחר עורות. ו…

– כן? – שאל הרופא בהתענינות, שהפיגה את רצונו של רוברט להמשיך בספור. פתח ודבר במשפטים קצרים, מבקש להכניס בהירות ודיוק בדבריו, נתקל ומסתבך ב"הדברים נראים כך" וב"אפשר שאני טועה". הרופא האריך לשאול לפרטים, מתעכב בנקודות קטנות ומהסס לפני כל משפט. רוברט המרוגז חשב שאך יצא מכאן ישובו החיים להיות קלים ונעימים כשהיו, וכל העומס המיותר הזה של דאגה לאביו ישור מעליו באחת. עכשיו בטוח היה שנפלה טעות. החשש והדאגה שנקרו בלבו הבקר בטעות יסודם. כעס היה בלבו על הרופא, המקבל ברצינות חמורה כזו את פטפוטיו.

סוף סוף הרפה ממנו, ורשם על ניר כתיבה מצועצע ומודפס, מספר מלים בכתב חרטומים.

– זה ירגיע אותו, – אמר, כשהוא קם ונוטל את ידו של רוברט, – אבל אינני מאמין שלזמן רב. עליך לשדל אותו לבוא עמך לכאן.

רוברט יצא את החדר. היה לו לאותו בית פרוזדור ארוך, מחופה שטיחים צבעוניים. תמה, מנין לו לרופא צעיר כל כך שטיחים עתיקים ויקרים אלו. ברגע זה נזכר שאמו שלחה אותו לכאן משום שהרופא היה בן עירם ומכירו של אבא. משמע, שהלז נפטר, ופרחח זה בא במקומו. נתן את לבו וראה בדלת הכניסה לוח שיש זעיר ומבהיק, ועליו כתוב באותיות נחמדות למראה:

מתחת ללוח אפשר היה להבחין בכתם בהיר בדלת, מקום שם הוצאה ממקומה הטבלה הישנה עם שם בעליו הקודם של הבית – טבלה שוודאי היתה עשויה נחשת. מורא סתום ואכזרי התגנב ללבו של רוברט.

*

חם. שמיים אפורים מתוחים כיריעה, מגוהצים.

הרבה אנשים נחפזים מאן שהוא לאי שם.

עיר עייפה, מתנכרת. שורות בתים גדולים וחשופים, הניחו לקרני שמש מאוחרות להשתעשע בבשרם הצרוב.

רוברט החיש את צעדיו. הוא טעה בחישוב המרחק לתחנה המרכזית, ולאחר שהלך רבע שעה עוד היה בחצי הדרך. חולצתו דבקה לגבו, ושערו שמט על מצחו. עייפות כבדה הכבידה את אבריו. הרווחה, לה צפה בצאתו מן הרופא, לא באה עליו, ואת מקומה תפסה הרגשה מרירה של מתיחות עצבים.

כשהגיע לתחנה המרכזית נרגע מעט. הפועלים בבגדי העבודה, מהמים ונדחקים לפני האוטובוס החורק, הזקנים חולי העיניים, הנשים עם הסלים הגדולים, זה היה הנוף אליו הורגל מזה ארבע שנים. הוא חזר לעצמו, ואתו יחד חזרו גם הפחדים שענוהו במשך הבקר; מחלת אביו היתה פתאם ברורה וממשית בעיניו.

האוטובוס עצר במרכז המעברה, ורוברט נפלט מתוכו עם זרם הפועלים. האשה עם החבילות שנלחצה אליו בדרך, השאירה כתמי שומן על חולצתו ומכנסיו.

בתחנה חכו שתי הבנות של השכן המרוקני, שנעלו נעליים בעלות עקבים גדולים וענדו עגילים מוזהבים. “הי, רובי”, קראו אליו והוא חייך לעברן. כשפנה משם אמרה האחת: “גם כן שויצר אחד” ואחותה השיבה: “כן, אבל הוא חתיך”.

רובי חצה את שורות הבתים בדרך אל ביתו. בחלק מהם כבר דלקו אורות חוורים של עששיות, ויתרם אפלים היו, קרשיהם הכהים מזדקרים באיום אל הלילה. בקרן הרחוב היה צריף ארוך במקצת מן השאר, ושלחנות נמוכים עם כסאות עץ מפוזרים לפניו, חוסמים את המעבר. קבוצות בחורים בגילים שונים ישבו שם, משחקים שש־בש לאור פנסי לוקס. למרות השכנות הקרובה אל ביתו לא הכיר רוברט אף אחד מהם בשמו. הם הרימו ראש והסתכלו אחריו בעברו. טרם גמרו בנפשם אם להתיחס אליו בקנאה, אם בבטול.

ליד דלת הצריף עצר. דממה מוחלטת שררה בו. ידע, שאמו לא יצאה את הבית; שימצא אותה יושבת במקומה שאצל החלון, ידיה שמוטות על גבי מעשה הסריגה, והיא יגעה מכדי לקום ולהדליק לעצמה את האור. רוברט בלע את רוקו ונכנס.

– דב?

– לא, אמא. זה אני.

– בא חביבי, הדלק את המנורה.

רוברט נגש לשלחן בצעדים כבדים, שלף מכיסו את המצית והעלה באש את הפתיל הספוג נפט, סוגר עליו זכוכית עגולה ומפויחת. יותר מכל שנא רגעים אלו שבין חושך לחושך, דממה קודרת זו, ואת מעשה הסריגה השמוט על ברכיה של אמו.

– היכן אבא?

– אצל השכנים. בא ושב אצלי, רובי. אמך עייפה היום.

רובי נגש אל החלון הסמוך ועמד שותק.

– איך היתה העבודה היום?

“היא רוצה לשאול מה אמר הרופא”, חשב, “ואינה מעיזה”.

– תודה, אמא. הכל כשורה.

– אתה יוצא הערב?

“רעיון טוב. עוד יכול אני לצאת”.

– לא, אני נשאר בבית.

– כך יותר טוב, בני. אתה מסתובב יותר מדי.

– יודע, יודע. כבר דברנו על זה.

שתיקה כבדה נפלה בחדר. כבדה, משום שהאויר היה חם וסמיך וגוויות זבובים פרפרו על אדן החלון. ומשום שמצויים היו דברים בלתי אמורים ביניהם. האב טרם חזר.

– הייתי אצל ד"ר שפיצר, – פתח, והוא משחק באצבעות שמאלו בזכוכית המנורה, מסובבה הילך והילך וחורך אצבעותיו.

– ובכן?

רוברט דמה שקולה רועד, אבל ייתכן שהיה זה קולו הוא.

– ובכן, ד"ר שפיצר איננו מקבל יותר באותו בנין.

אמו החוירה. ד"ר שפיצר היה מחזרה בימים עברו.

– נפטר? – שאלה. מפחדת היתה מן הזקנה, וזה כמה, שמכריה הישנים היו מסתלקים אחד אחד מן העולם. היא נתיראה שתשאר לבדה.

– אינני יודע, אמר. יתכן שיצא לפנסיה. רופא צעיר מקבל במקומו; איזה ד"ר אלעזר עפרוני.

– מוזר.

– כן. – רוברט זכר פתאם את חולצת הנילון הצהובה, ואת החלטתו הנמרצת לא לבקר שם שנית.

– ובכן?

– ספרתי לו. כאבי הראש, הדכאון, סרובו לפנות לרופאים. הכל.

– והוא אמר לך שעליו לבוא בעצמו, ונתן לך כדורי אספירין.

– כדורי אספירין ועצות טובות. איזה עצות! אמא…

– כגון? מה עלינו לעשות? האם אפשר להקל עליו?

– אמא…

– מה יש?

– אמא, ד"ר עפרוני הוא רופא למחלות נפש.

– מה זאת אומרת, רובי, מה כוונתך להגיד בזה?

– לא כלום, אמא.

– רצונך לומר…

– אינני אומר דבר. הניחי לי, למען השם.

אמו פכרה את זרועותיה.

– מה פירוש הדבר, רובי? מה אמרת לו, מה אמר לך? ענה לי!

– אינני יודע כלום. לא ראיתי את השלט עד שיצאתי משם. תחילה חשבתי שאני נמצא אצל ד"ר שפיצר שלך. אבל… נדמה לי…

אבל… נדמה לך…

דב שפירא פתח את הדלת ועמד בה. עיניו הבריקו, שוטטו סביבן, נתקלו בעיניו של רוברט ודעכו.

– איך כאבי הראש, אבא? – שאל רובי בקול רך.

כל תשובה לא באה. האב גרר את רגליו בכבדות, משך אותן לכוון כסא הקש שבפנה. ללא רעש צנח גופו המלא, התקפל בתוכו וקפא.

אשתו ובנו הביטו אחריו. מבטיהם נצטלבו זה בזו.

פַּז שֶׁמֶשׁ עוֹטְרָה הַיְקוּם בְּאוֹרָה

אוֹר רָז זָעַף שׁוֹטֵף וְעוֹטֶה סְעָרָה

לא מָחוּ אֶת יְגוֹן הָאֶתְמֹל שֶׁאֵירַע

גַּם נִבְכֵי הָאָחוּ שׁוּב פָּצְחוּ בְּשִׁירָה.

אֶל מוּל סוֹד הָאֱנוֹשׁ הַנּוֹגֵן בַּגִּתִּית

שׁוּב אֶשְׂחַק אֲחוֹתִי כִּי בָּכִית.

עֵת עָבִים עָצְמָתָם מַרְכִּינִים בְּאֵימָה

הוּא הָלַך לְצִדֵּך מַחֲרִישׁ. דּוּמִיָה.

וּבְדִידוּת שֶׁרָצִית נִתְמַלְּאָה בְּאֵי־מָה

שֶׁזָּנַח וְסִלֵּק אֶת כַּבְלֵי הַנּוּמָה.

בְּלֵילוֹת הַמִּסְתּוֹר אֶת דִּבְשֵׁךְ אַתְּ אָרִית

לֹא אֶשְׂחַק אֲחוֹתִי כִּי בָּכִית,

מַה בָּכִית אֲחוֹתִי וְלִבּוֹ כֹּה פָּעוּם,

הֵן גוּפוֹ הָרוֹטֵט, הֲגִיגוֹ הָרָדוּם,

פֹּה הִשְׁקִיטוּ גַּם בִּי הַדָּבָר הֶעָגוּם

וְהִשְׁכִּיחוּ כָּל נֹעַם אַחֵר בַּיְקוּם.

אַל תִבְכִּי אֲחוֹתִי – לא אֶל תֹּהוּ נָהִית –

טוּב מִלֵּאת אֲחוֹתִי כִּי בָּכִית.

וְאַף אִם שָׁתַקְתִּי עִם זֹהַר אוֹרָה

וְעִמְקֵי לְבָבִי צָחֲקוּ בִּסְעָרָה

וּמָחוּ אֶת תּוּגַת הַיָּגוֹן שֶׁאֵירַע

נָא חִזְרִי אֲחוֹתִי וּפִצְחִי בְּשִׁירָה

שׁוּב הַגְבִּירִי הַלַּחַן. פִּרְטִי הַגִּתִּית

כֹּה אֶשְׂמַח אֲחוֹתִי כִּי בָּכִית.

אֲנִי גִּבְעוֹל דְּמָמָה,

נֶטַע רַךְ בַּגָּן,

מֵרִים כֹּתַּרְתוֹ אֶל אֹפֶל שֶׁחָקִים

וְעַלְעַלָיו בְּרוּחוֹת מִתְרַעְדִים.

אֲנִי עַנַן דְמָמָה,

סַהַר מִסְתַּתֵּר,

מֵעַל לָבְנוֹ עָבִים. כִּבְדֵי מָטָר

כִּטְלָאִים שְׁחוֹרִים בַּעֲרָפֶל הַקָּר.

וּבְלֵב הַדְּמָמָה

תְּחוּשַׁת זִלְעָפוֹן,

וְסִיעוֹת כּוֹכָבִים בְּמָחוֹל שִׁכָָּרוֹן

חוֹלְלִים וְנוֹשְׁרִים אֶל שַׁעֲרַי.

סֶלַע אֶת אֵשׁ חוֹבֵק

וְאֲנִי אוֹתָהּ לַעֲטוֹף

בְּחִבּוּק זְרוֹעוֹת עֵצִים

וּבְקַרְנֵי חֶרְמֵשׁ הַסַּהַר

חָפֵץ.

יוֹשְׁבִים מִסָּבִיב לָהֵדִים הָעוֹלִים

מִבְּתוֹךְ הִתְלַקְחוּת נְפָשׁוֹת

בִּכְמִיהָה מִסְתָּעֶפֶת אֶל

לֵיל עָמוּם וְשָׁפוּעַ

אַהֲבָה.

נִִצְנוּץ מַזָּלוֹת וְאוּד דוֹעֵךְ

מְבַשֵּׂר גּוֹרָל אָדָם

הֶחָבוּק פַּעֲמֵי עֵת־זְמַן

הַמְמַשְׁמְשִׁים בְּבִיאָה שֶׁל

אוֹר הַבֹּקֶר.

הָעֵץ אָשֶׁר לְיַד חַדְרִי

שָׁתוּל הָיָה בְּנוֹף סַלְעִי

וְכֹל עוֹבֵר (כּולֵל “אָנִי”)

שָׁכַח

הָעֵץ לְיָד חַדְרִי.

הָעֵץ אָשֵׁר לְיָד חַדְרִי

שָׁתוּל הָיָה בְּנוֹף פִּרְאִי

וְיוֹם אֶחָד נִפְקַח עֵינִי

בִּרְאוֹת

הָעֵץ לְיָד חַדְרִי.

הָעֵץ אֲשֶׁר לְיָד חַדְרִי

שָׁתוּל הָיָה בְּנוֹף פִּלְאִי,

בְּטֶרֶם בּוֹ נָגְעָה יָדִי

זָנָק

הָעֵץ לְיָד חַדְרִי.

הָעֵץ אָשֶׁר לְיָד חַדְרִי

שָׁתוּל הָיָה מְלֹא מֵימִי

בְּלֹא טִפּוּחַ טָל מָטָר,

שָׁתִיל פָּעוּט עַל פְּנֵי הָהָר.

וְעִם כָּל זֶה חָפָז לִגְדוֹל –

זָקוּף, רָחַב, יָמִין עַל שְׂמָאל –

בְּנוֹף סַלְעִי, פִּרְאִי פִּלְאִי,

הָעֵץ אֲשֶׁר לְיַד חַדְרִי.

פְּגַשְׁתִּיךְ,

וַאֲנִי מְלֵא אוֹן

זִרְמֵי אָבִיב בִּי פוֹעֲמִים בְּשָׁאוֹן.

וְאַתְּ פּוֹרְחָה וּרְפוּיָה,

כֻּלֵּך עֶרְגָּה וְרָצוֹן.

חִבַּקְתִּיך,

גּוּפוֹתֵינוּ בְּעוֹז נִצְמְדוּ,

תְּאוֹמַיִךְ בִּסְגוֹר לִבִּי הִשְׁתַּעְשְׁעוּ,

פִּתְחֵי נַפְשֵׁנוּ אֻחֲדוּ

פִּלְחֵי לְשׁוֹנֵנוּ נִפְתְּלוּ.

יְדַעְתִּיך,

מוֹסְרוֹת נַפְשֵׁנוּ נִתְּקוּ

שָׁאוֹן הֶמְיָה וָסַעַר פָּרְצוּ.

קֻדַּשׁ רֶגַע בִּיקוֹד –

וְתַם הָאוֹן.

עֲזַבְתִּיך,

כֻּלֵּך דְּהוּיָה וּבוֹרֶקֶת

וּבְרוּחִי מַשְׂאוֹן וְעַצֶּבֶת

עַל רֶגַע חָלַף

וְנֶפֶשׁ לא בּוֹהֶקֶת.

משהגיע לתחומה של עיר, היה ערב בשום ורענן מכין עצמו, לירש מקומו של יום שורב ומאובק. עם שעצרה המכונית בטבורו של רחוב סואן נטל תרמילו וירד בקפיצה חופזנית.

רגוש זה, שהיה משתנק בו כל אימת שהיה חוזר לעירו ממקום שהוא לאחר העדרות ממושכת, טרד בו לילך אליה, אליה בראש ובראשונה. והיה זה אולי בגין אותם ימים אפורים ומיוזעים בהם שוב לא היו בית ומשפחה, חברים וידידים, היתה רק היא וכמיהה עזה ומאויים סתומים.

ברגעים של מנוחה, ואלו מועטים היו, הוגה היה וחוזר ומעלה מנבכי הזכרון פגישה אחרונה שלהם, שמצוי היה בה כבכל פרידה, קורטוב של עצב קורן.

– – – שוקטים ורהויים, נהנים מחסותו של לילה שלו ובהיר ירדו לחורש שבירכתי השכונה. קבעו להם מושב על גבי קורה שמוטלת היתה על הקרקע. ירח ניבט בם עגמומי ורפה. קרניו החוורות חומקות היו בינות לענפי האורנים ומגלות תוך כדי זרימתן זרדים יבשים וכברות עפר תחוח – לסרוגין. רוח קלילה השיקה בדי העצים אלו באלו. היקום שורר סרנדה לוחשנית – סרנדה של ליל.

נטל ידה, דקה וחטובה, והיה מלטפה רכות. נתמשכה אליו, השעינה ראשה על כתפו. ניחוח שערותיה, בושמו של סבון ריחני – שכרהו. היו משיחים עד שנטלה בזרועותיו, ומחרישים נכנעו יחדיו לתחושה השלמה שאפפה כל כולם. – – –

הרחובות המוכרים כל כך, דומה שהקבילו פניו, על אף האפלולית – במאור פנים, והיו בינותם; טפיחה על שכם, דיוקן חייכני של מודע משכבר הימים, מילות של נמוס ורצון עז להיות מעבר לכל זה, להיות אצלה.

אור חור בקע מחלון חדרה. סמרמורת חמימה סמררה אברי גופו. צפה שמן הסתם שקועה תהיה בכרך שלישי של “בית טיבו” או אולי בחלק החמישי של “הנפש הקסומה”, ותהא מרימה כלפיו עינים בוהות בורקות, שזה לא כבר עקבו במתיחות אחר אירועיהם של גבורי הרומן; תהא ממצמצת אולי ותלאט: – “אתה?!” – רק זאת תאמר והשאר כבר יבוא מאליו.

משהקיש בדלת ביתה חש בשהיו ידיו מרעידות ותמה כיצד תראה במבט חטוף ראשון. תכונה של מה בכך, לחשושים מבעד לצהר – והדלת חרקה על ציריה. במסגרת אור רבועה עמדה לפניו כל כולה כמות שהגה בה. היתה תמירה ונכלמת והדיפה בשם יסמיני קליל. אך עיניה ניבטו חסרות הבעה, קרות. פתיעה שהממתה, הותירה מקום לשתיקה מביכה וגמגומים חסרי פשר.

תהיה שלו נדחתה מפני אי ניחותא שחש בשל עיקשות זו שבמבט, בשל גון הקול, ותוך כדי כך נתחוור לו שהיתה כאן טעות, או אולי אי הבנה שנשתרבבו לאותם לילות סעורים.

מצא עצמו מבלי משים בחדרה. מנגד בכורסה הרכה הסב, הדור ובוטח – זה, האחר. טעם טפל נתגנב לפיו. דומה שהיתה מלהגת על מכתב שלא הגיע, על הודעה שלא בעיתה, על שהיא מזומנת למקום שהוא הערב, וכולי האי – דברים שמעתה שוב אין להם חשיבות.

הכתיף תרמילו המאובק. מלמל מלות של כלום, הנאמרות תדיר לעת פרידה – ויצא. היתה מועקה דמומה והד קולו של צרצר מנסר במשוריו. שהה על עמדו וראה אותם, מבעד לשדרת הפיקוסים העבותה, נעלמים טן־דו בקיצה המפולש של הסימטא.

נשא רגליו והלך. היה תוהה לעצמו על שהוה וחלף, ושוב נראה הכל משמים וריקני. היה בוטש באבנים שהיו פזורות אי־פה אי־שם, בוטש בהן בזעף, בעקשנות, עד שמצא עצמו בחורש שבירכתי השכונה. זכר שוב פגישתם האחרונה. התמונה בהירה היתה ועם זאת מכאיבה עד אין נשא.

בהה בשחור הרקיע וראה כוכב זעיר, שבהק לרגע באור יקרות ולמשנהו צנח, נפל. הניד ראש בעגמה וחזר והשים צעדיו לעבר השכונה, שהיתה מוטלת לה מנגד דמומה וקודרת.

הַלְמוּת בַּלֵּב

רֵיאָה נוֹשֶׁפֶת

צְלָעוֹת רָמוֹת

יָשְׁרָה סַרְעֶפֶת

        כָּל צְלִיל רוֹעֵם

        בַּאֲפַרְכֶּסֶת.

טִפִּין טִפְטֵף

בִּרְזִי בְּקֶצֶב

כְּהֵד הַתּוֹף

תָּפַף בְּשֶׁצֶף.

        כָּל צְלִיל מַכֶּה

        בְּעֶצֶב.

תִּיק תָּק תִּקְתַּק

שָׁעוֹן בְּרֵטֶט

כְּיַד אָמָן

פְּסַנְתֵּר פּוֹרֵטֶת

        כָּל צְלִיל אֵיתָן

        כְּעֶשֶׁת.

חוֹרֵק נוֹאֵק

הַצִּיר בַּדֶּלֶת

כִּצְלִיל כִּנּוֹר

מַנְעִים בְּסֶלֶף

        כָּל צְלִיל סְחַרְחַר

        כִּמְטוֹטֶלֶת.

רֹאשִׁי עִנְבָּל

לַשָׁוְא שִׁוִּיתִי

לֹא בָּאת בִּתִּי

בִּכְדִי צִפִּיתִי.

אִילוּ

חַמָּה בָּרָקִיעַ

סָמְאָה,

אִילוּ

שָׁקְעָה בְּצוּלוֹת

וְטָבְעָה.

אָז חֹשֶׁךְ יָמֵשׁ

צִנָּה נִתְעַטֵּף

אִילוּ.

אילוּ

יָרֵחַ נָמֵס

וְנִגַּר,

אִילוּ

נָפַל לַבְּאֵר

וְנִכְלָא.

אָז יִשּׁמּוּ גַּנִּים

יִדּוֹמוּ נוֹגְנִים

אִילוּ.

וַאַנִי

לֹא רָאִיתִי

מָאוֹר,

עֲשָׁשִִׁית לִי

תָּאוֹר.

כִּי אָבַד לִי

נָמוֹג

כִּי אָבַד

וְנָמוֹג.

בְּלֵיל שְׁכוּר קְדוּשָׁה

עַל מִזְבַּח אַהֲבָה

נֶעֶקְדָה

וַתֹּאמַר שִׁיר פְּרִישָׁה

מֵהֶבְלֵי חֶלְדֶיהָ

וַתִּשְׂבַּע.

וַתִּשָּׁבַע אֱמוּנִים

בְּרֶטֶט גִפּוּף

וַתִּשַּׁק.

וַתָּמֹץ דַּם אוֹנִי

וַתַּרְוֶה עֲלוּמָי

וַתִּינַק.

וּבְלֵיל שְׁחוֹר תּוּגָה

מִמִּזְבַּח אַהֲבָה

נִגְדְּעָה.

וַתִּפְרַח מִקִּנָּה

כְּיוֹנָה נִשְׁכְּחָה

נִשְׁכָּחָה.

וְתַרְמִית הַחַיִים

מִתְרַפְּקִים בִּשְׁאוֹנָם

בְּגלְגַּל

וְלֵילוֹת אַהֲבָה

שׁוֹב חוֹזְרִים בִּיגוֹנָם

כְּמוֹ גַּל.

קְרָא לִי בִּרְיוֹן. נוֹלַדְתִּי בְּהָרֵי יְהוּדָה.

לְרַגְלִי שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶש, אֲדוּמָה.

הָיִיתִי כֹּה קָטָן כְּשֶׁאָבִי גָּוַוע.

בְּלֵב הַהָמוּלָה!

אִמִּי זָנְתָה עִם זָר. אָחִי בָּרַח

אֶל קֶרֶת סְמוּכָה. דּוֹדִי – שׁוּעָל,

אָטָם אָזְנָיו, שָׁחַט – אַך לֹא רָצַח.

לִחְיוֹת לֹא קַל.

הַכֹּל כָּלָה. גָדַלְתִּי. אֲנִי כָּאן.

יָדַי מְגֻיָּדוֹת. הַשֶׁלַח. פַּת.

אִשְׁתִּי – סוּפַת־הַקְרָב. הַבַּאלַאגַאן

בֶּן־בְּרִית וְדָת.

א.

אִבַּדְנוּ אֵת הַדֶּרֶךְ כְּאֶחָד

אִישׁ אִישׁ בְּמִדְרוֹנוֹ.

הַסְּעוּדוֹת הָיוּ פוֹשְׁרוֹת וַחֲפוּזוֹת

רַק הַלִּפְתָּן שָׁהָה עַל שֻׁלְחָנֵנוּ עַד הַיּוֹם.

אִם תִּזָכְרִי בִּי

חִשְׁבִי עַל שְׁתֵּי יָדַי הַקְּמוּצוֹת

כִּבְּתוֹךְ כְּאֵב.

ב.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָך כְּחֶסֶד –

נְעוּרִים שְׁטוּפֵי־שֶׁמֶשׁ   עַל חוֹף יָם מְרֻחָק,

נִשְּאַרְתְּ טַעַם טוֹב

בְּגוּפִי הָרָעֵב.

מִכְתָּבַיִךְ מְהַלְּכִים בְּמוֹחִי

כְּחַיָּלֵי־עוֹפֶרֶת אֲפוּרִים.

מבנה השירה הערבית, צורותיה השונות, תורתה בת 16 המשקלים ועשרות ההיתרים והאיסורים במשקל ובחרוז הפכוה לאחת ה"קשות" והמסובכות ביותר. דוקא השירה מהתקופה הטרום־קלסית הידועה ב"אל־ג’־אלייה" (הבערות) מצטיינת במקוריות יתר ונאמנה לקרקע צמיחתה, בתארה בעושר ניביה ובאוצר מיליה את חיי המדבר של שבטי ערב.

עם שקיעת העבאסים ירד אף קרנה של השירה הערבית, שנשארה מגששת באפלה של ימי הבינים, העת החדשה ועד לתחילת המאה העשרים. התנועה הערבית הלאומית שהחלה להתגבש בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה הזרימה דם חדש בעורקים המסתיידים של השירה הערבית. פרק חדש בתולדותיה זכה להוסיף דור הסופרים הלבנוניים שהגר לאמריקה.

החל מראשית מלחמת העולם השניה, כנסה השירה הערבית – סביבה, קהל משוררים רב ומגוון אשר רובו חונך על ברכי התרבות האירופאית (בעיקר התרבות הצרפתית) ומטבע הדברים גרם דבר זה לשנוי נמרץ בתפיסה השירית ובאופן ההבעה של משוררים אלה. רובם ראו היתר לעצמם להכניס צורות חריזה חדשות, שבחלקן אינן אלא חקוי צורות השירה הארופאית החדשה. כן חל שנוי גם במבנה ובנושאים, אולם לא – במשקל.

רק הדור הצעיר שהיה עד לתמורות שנתחוללו בארצות ערב בעשור האחרון, מבחינה מדינית, חברתית, כלכלית ותרבותית; נסה וגם הצליח לפרוק מעליו את העול האחרון של השירה הערבית – המשקל. פריקה זו לבשה צורות ופשטה צורות, מהן שלא נטשטשה בהן עדיין דמותם של המשקלים המסורתיים ומהן שלא נותר זכר לא למשקל, לא לחריזה ולא למבנה, מה שנוהגים לכנות “פרוזה בשירה” או “פרוזה הרמונית”.

מובן שאלה האחרונים עודם מעוט בקרב קהל המשוררים המודרני, אך לא ייפלא אם הם יהוו את הרוב – בעתיד.

להלן מספר שירים המאפינים את בחירת הנושאים ודרך הכתיבה של משוררים ערבים בני תקופתנו.

נאזיק אל־מלא’איפה: משוררת ערבית עיראקית מוסלמית צעירה, נולדה בבגדד ב־1924 למשפחה שרוב בניה משוררים. תוך כדי השתלמותה הושפעה בעיקר מהספרות האנגלית וכן מהספרות הצרפתית. ממוטיבי שירתה הבולטים – הרהורי בדידות, בריחה מהמציאות, בקשת מחסה ומפלט בחיק הטבע, אכזריות העוני ומרד כמוס. בכמה משיריה היא נאלצת להיות סימבוליסטית מפחד הסביבה ויראת המקום, כנראה.

כִּנּוּנִי “אֲנִי” וְלֹא הֱבִינוּנִי,

מַה אֲנִי, וּמַה קִיּוּמִי הַקּוֹדֵר

מַה אֲנִי? יְקִידָה בַּל תָּנוּחַ,

וְצֵל יַחֲלֹף חִישׁ מַהֵר…

הֲזֶהוּ, אֵיפוֹא, שֶׁכִּנוּהוּ חַיִּים?

קַוִּים שֶׁעוֹד נְשַׂרְטֵט עַל פְּנֵי הַמַּיִם,

וְהֵדֵי זֶמֶר גַּס לא יִגְּעוּ בַּשְׂפָתַיִם?

הֲזֶהוּ, אִם כֵּן, סוֹדוֹ שֶׁל הַיְקוּם?

לֵילוֹת קְרוּעִים שֶׁלֹּא עוֹד יָשׁוּבוּ…

עיסא לובאני: משורר ערבי מוסלימי. נולד בנצרת בשנת 1932. בשנת 1954 הוציא קובץ קטן משיריו בשם (אחלאם חא’איר) “חלומותיו של תועה”. חבר באגודת המשוררים בשפה הערבית שנוסדה במרס 1955 בנצרת, ניכרת בשירתו נטיה לחופש וחדוש.

דַּיֵּיך, בַּת הַלֵּיל, מַכְאוֹב עַל גַּבֵּי מַכְאוֹב,

כְּלוּם נִרְדַּם הֶעָבָר בֵּין קִפְלֵי הָאַיִן?

אוֹי, כַּמָּה נְבוּכוֹתִי לִשְׁמוֹעַ בַּת־קוֹל!

הֵן, מַנְגִינַת דִּמְדּוֹמִים וּפְרָחִים,

וּצְלִילֵי מֵיתָרִים וּנְבָלִים,

וְשַׁלֵּו אוּרִים –

הֵם הֵם יֵינִי…

הֵן, אֲנִי וְהַיּוֹפִי צֶמֶד רֵעִים,

אַךְ הוּא נֶעֱלַם כְּבָר מִמֶּנִי.

שֶׁמָּא גְּזָלַתְהוּ יָדוֹ שֶׁל אֶתְמוֹל,

אַחֶרֶת, מַדּוּעַ לֹא שָׁר אָנֹכִי?

הָיֹה הָיוּ עֲלֵי־נָהָר וָמַיִם,

צוּרִים וּצְלָלִים, דוּמִיָּה וְשָׁרָב,

וְחֶזְיוֹנוֹת, הוֹי כַּמָה קִפְּלוּם צַלְעוֹתַי,

בְּהַתְחִילָם לִפְרֹץ בְּתוֹך מַעֲמַקַי.

הִנֵּה יָשִׂישׂ חֲוַרְוָר עוֹמֵד לוֹ עַל מֵזַח,

בְּשֶבֶר לְבָב אוֹחֵז בְּסִירָה.

וּמְקַפֵּל בַּמִּפְרָשׂ הַקָּרוּע

בְּלוּיֵי־סְחָבוֹת עַל גַּבּוֹ הַכָּחוּשׁ…

לְפֵתַע צָנַחְתִּי עָלָיו…

וַאֲנִי כּוֹלֵא אֶת לִבִּי וְחָרֵד פֶּן יִפְרַח,

מִתְרוֹצֵץ עַל פְּנֵי הֶעָבָר הַשָּׁטוּף,

וּמְפַזֵּם חֲלוֹמוֹת נְעוּרִים…

וַיֵהָפְכוּ הַמַּיִם פִּתְאֹם סְבִיבִי

דְּמֻיּוֹת דְּמֻיּוֹת צוֹהֲלוֹת,

דְּמֻיּוֹת מִפִּיּוֹת וְעֵינַיִם,

וַיָּקִיצוּ זִכְרוֹנוֹת,

וַיַּטוּ לַעֲבוֹר הַנָּהָר וְלָנוּעַ תּוֹכוֹ.

אָז נִשְׁעַנְתִּי עֲלֵיהֶם בְּרֶתֶת וְחִיל,

וָאֶרְאֶה הָאֶתְמוֹל עֲלֵי־בַּיִת וָדֶקֶל.

הֵן לֹא הָיָה זֶה אֶלָא חִבּוּק וְתוּגָה,

וְחֶנֶק עֶרְגָה בַּדֶּמַע הַמָּר…

וַיּוֹפִיעַ סָבִי נִשְׁעָן עַל מַקֵל,

וַנֶּשֶׁב יַחְדָּו עַל קְנֵי־מַחְצֵלָה;

"אֲהָה, בְּנִי, אָמְנָם אַתָּה חָזַרְתָּ אֵלַי,

אַךְ סוֹמֵא אָנֹכִי, הוֹי בְּנִי, וְאֵינֶנִי רוֹאֶה…"

הָיֹה הָיוּ עֲלֵי־נָהָר וָמַיִם

צוּרִים וּצְלָלִים, דוּמִיָּה וְשָׁרָב!

סַפְּרִי לִי עֲלֵי הַלְבָבוֹת, שֶׁהָיוּ

לְבָבוֹת, וְהָפְכוּ הַיּוֹם לְעָפָר;

אֵיך שָׁלְטוּ אֶתְמוֹל כִּרְצוֹנָם, וְלֹא חָשְׁבוּ

חֶשְׁבּוֹן, בַּחַיִּים, לַמָּוֶת הַמָּר.

שׁוֹפְעִים־אַהֲבָה וְשִׂנְאָה, אֱמוּנָה

וְסָפֵק, וְלִשְׂכָר מְצַפִּים, בְּכָל־זֹאת;

הִנֵּה אָנֹכִי מְמַשֵּׁשׁ הֶעָפָר, וְאֵינִי

מְמַשֵּׁשׁ דְּאָגָה אוֹ שִׂמְחָה אוֹ עַנּוֹת.

…וּמִבֵּין עֲלֵי הַדָּלִיָּה,

הַזּוֹחֲלִים עַל הַקִּיר,

נִשְׁקָפוֹת עֵינַיִךְ הַשְּׁחוֹרוֹת

כְּזֹךְ מֵי־הַנַחַל…

וְהַלֵּב הַמְשׁוֹרֵר,

יָנִיעַ אֶת הַגִּבְעוֹלִים,

אָז יִרְטֹט הָאַנְקוֹר

וִירַחֵף בִּכְנָפָיו,

בֵּינוֹת הֶעָלִים,

יַמְרִיא וְיָשׁוֹב,

לְמַעַן תַּרְטִיטֵהוּ הַדָּלִיָּה

וּתְהַדְהֵד מַנְגִּינָתוֹ,

חֶרֶשׁ, מוּל עֵינַיִךְ.

וְאַתְ תָאוּצִי לָךְ

יָשָׁר לְלֹא פְּנִיָה.

כִּרְבֹּץ נָחָשׁ

עַל מַטְמוֹן בִּמְאוּרוֹת עֲמוּקוֹת,

כֵּן תִּרְבַּץ טִינָתֵךְ

הַמּוֹרֶדֶת בִּתְחוּשָׁתֵךְ.

וְאַתְּ מַאֲחוֹרֵי תְּחוּשָׁתִי –

כַּמִּפְרָשׂ הַנּוֹשֵׂא

אֶת הַפֶּרֶא אֲשֶׁר בִּפְרִי יְעָרִים.

הוֹי, גִיטַרָה בּוֹכָה,

בִּצְבָעִים נוּגִים.

כִּבְאֵר אֲפֵלָה.

חֲרֵבָה מִנִּי מַיִם… אֶרְאֵה אֶת עַצְמִי.

וְאֵין עַצְמִי, אֶלָּא

עוֹלָם מָלֵא כְּמַעֲמַקֵי תְּהוֹמוֹת.

הוֹי, גִיטָרַת הֶעָבָר,

(וּבֶעָבָר – כִּסוּּפַי, מַנְגִינוֹתַי וַחֲלוֹמוֹתַי)

קָבַרְתִּי. הַיּוֹם, אָדָם –

לְמַעַן יִחְיֶה בַּמָּחָר הַקָּרוֹב,

וִיהַלֵּךְ לְמַנְגִינוֹתַיִךְ,

טְהוֹר־לֵב, כְּשַׁלְוַת הָאוֹרוֹת;

וּכְסוּפָה, עוֹד יִרְתַּח

בִּרְתֹּחַ דַם בְּנֵי־חוֹרִין;

וּכְאֵשׁ, יוֹסִיף עוֹד לִסְעֹר,

לְקַפֵּל כָּל אֲשֵׁר יִמְצָא

בְּיָמַיִך, בְּיָמַי,

בֶעָבַר־חַיַי הַשָּׁפוּךְ בְּכוֹסוֹת דִמְיוֹנַיִךְ.

וּכְגִבּוֹר,

עוֹד יִבְנֶה עוֹלָמוֹ הַמְקֻוֶּה…

הֲיִתְמוֹטְטוּ, כְּלוּם,

חַיֵּי שַׁלְוָה וְחֶמְלָה?

חַיִּים מַצְמִיחֵי־מַנְגִינוֹת, פְּרָחִים וִילָדִים?

חַיִּים נוֹפְחֵי־רוּחַ־אֱנוֹשׁ בְּתוֹךְ הָאָדָם?