ברוך חפץ
עכשיו – גיליון 1 (תחת השם 'אוגדן')
אדר תשי"ז 1957
בעריכת: ברוך חפץ
גיליון של כתב העת עכשיו: ספרות, אמנות, הגות, ביקורת
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: חוג סטודנטים ירושלמי לספרות ומחשבה; תשי"ז 1957
עכשיו – גיליון 1 (תחת השם 'אוגדן')

העטיפה צוירה ע"י א. דניאל

במערכת: שמואל בן־נאה, יונתן גורל, צבי נדיב

קורא יקר!

מונח לפניך קובץ המכיל יצירתם של צעירים – רובם סטודנטים באוניברסיטה העברית.

העדר במה ספרותית בלתי־תלויה, מקשה את דרכם של יוצרים צעירים, ומונע בעד הכרת יצירת דור אחד ע"י משנהו, והכרת יצירת הדור הצעיר בינו לבין עצמו. כדי לתקן מצב זה, נטלנו על עצמנו את עבודת הריכוז והשתדלנו תוך ביצוע משימה זו להביא את דבר הדור החדש בספרות, מבלי להגביל עצמנו ע"י נימוקים אישיים ורעיוניים.

אם כי אין אנו יכולים לטעון לשלמות הקובץ, תקותנו שהוא יעורר בך ענין בתכנו ולא יאכזבך ברמתו. נקבל בעין יפה הערות ובקורת, ואנו פונים לכל המעונינים, לתרום חלקם בקובץ הבא, אשר אנו תקוה ובקרב יצא לאור.

‏אביבה ברושי / שלושה שירים

לִפְעָמִים, אָדָם מִתְעוֹרֵר בַּלַּיְלָה

וְשׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ שְׁאֵלוֹת:

לִפְעָמִים, הָעֵץ שֶׁמִּמוּל שׁוֹלֵחַ עָנָף כְּמוֹ אֶצְבַּע צְרֵידָה

וְדוֹפֵק בַּזְּגוּגִית –

הַזְּגוּגִית עֲשׂוּיָה מִפְּלָדָה.

וְקַר…

הַגֶּשֶׁם בַּחוּץ מַטִּיף טִפּוֹתָיו בִּגְנִיחָה:

אוֹ רַק מַחְשְׁבוֹתָיו הֵן,

דּוֹלְפוֹת בַּחֲשֵׁיכָה אֶל הַכָּר?

וּמַבִּיט הָאָדָם מִסָּבִיב לוֹ, וְהַחֶדֶר עָצוּב וְרָע

וְנוֹקְבָה אֶת בְּשָׂרוֹ עַד אֵימָה הַמִּטָּה הָרֵיקָה, הַזָּרָה,

וְאֵינֶנּוּ קָם וּמְיַלֵּל וּמְנַפֵּץ הַפְּלָדָה וְשׁוֹבֵר אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הָעֵץ

וְאֵינֶנּוּ מַשְׁלִיךְ רָהִיטָיו, לֹא נוֹשֵׁךְ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּשִׁנָּיו,

לֹא צוֹעֵק.

הוּא שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה

וּמַשְׁעִין אֶת לֶחְיוֹ אֶל הַכָּר, הָאָדָם

וְנֶאֱנָח אֶל עַצְמוֹ

וְשׁוֹתֵק וְנִרְדָּם.

אִישׁ זָר

עָבַר

עָבַר וְחָזַר.

עַל הַלְּחִי – שׁוּמָה

מַבְהֶקֶת חוּמָה

וַעֲנִיבָה יְרֻקָּה לַצַּוָּאר.

יָדַעְתִּי.

נִגְזַר.

אָהַבְתִּי אִישׁ זָר.


הָלַכְתִּי מִשָּׁם בְּצַעַד אֵיתָן

לַמִּשְׂרָד.

וְאוּלַי לַיַּרְקָן.

אִישׁ לֹא שָׁאַל “לְאָן”?

הָלַכְתִּי בְּצַעַד בָּטוּחַ וְטוֹב

כְּמוֹ שֶׁהוֹלְכִים בָּרְחוֹב.

אִישׁ זָר

עָבַר

עָבַר וְלֹא חָזַר.


יָדַעְתִּי,

נִגְזַר

שֶׁגּוּפִי לֹא יִרְעַד

וְרַגְלִי לֹא תִּמְעַד

כְּשֶׁפָּנִיתִי מִשָּׁם בְּצַעַד אֵיתָן

לַמִּשְׂרָד.

בַּחוּץ, זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ:

הַרְבֵּה קַרְנַיִים בְּהִירוֹת צָחֲקוּ אֶל הַחוֹל הַלָּבָן.

וַאֲנִי בְּחַדְרִי,

הִדְלַקְתִּי נֵר בְּגַפְרוּר

לְחַפֵּשׂ אֶת סִכַּת הָרֹאשׁ הַקְּטַנָּה

אֲשֶׁר נָפְלָה מִשְּׂעָרִי.

(שְׂעָרִי נוֹפֵל עַל עֵינַי כְּשֶׁאֵין בּוֹ סִכָּה).

בַּחוּץ הָיָה יוֹם, הָיָה קַיִץ:

וַאֲנִי בְּחַדְרִי,

הִדְלַקְתִּי אֶת תַּנּוּר הַנֵּפְט הַמַּעֲלֶה עָשָׁן

לְחַמֵּם אֶת גַּרְבַּי שֶׁרָטְבוּ

בִּשְׁלוּלִיוֹת הַגְּשָׁמִים שֶׁל אֶשְׁתַּקָד.

רוח של סתו השירה עלה קמל, קמוט דפנות אל אדן החלון המאובק. נסמך במרפקו על השולחן, תמך סנטרו בכף ידו פשוקת האצבעות ובהה נכחו. השמים מופזים היו בזהרהורים אחרונים של שקיעה. הצללים נתארכו ודמדומים של בין ערביים אפפו את החדר.

הזיח מלפניו חוברת, שהיה מעיין בה אותה שעה, הניחה על מדף הספרים וחלץ אבריו שנתאבנו מחמת רכינה ממושכת. רצה להעלות אור במנורה הקטנה, אלא שזכר גערותיו של בעל הבית משמצאו זה קורא לאורה של מנורה בשעת דמדומים; – “מקלקל אתה את עיניך – היה רוטן – כלום לא מוטב יהיה שתמתין עד חשכה?” ולא שהיה מיצר על בריאות דיירו, אלא זו דרכם של אותם המשכירים חדרים לסטודנטים, שהם חסים על ממונם.

חש בראשו מחמת אמוץ רואותיו ושנון יתר וגמר בלבו לירד ולשוטט קמעה בחוצותיה של עיר. חלף על פני גן העיר, אותה גנה הצופה נוכח חומת העיר העתיקה, שעיריה חסודה התקינה בה פנסים, כדי להפיס דעתם של שלמים ויראים. פסח על בי ויעוד של סטודנטים, שעל אף השעה המוקדמת דחוק וצפוף היה ביושבי קרנמטורזנים, נערות תמהוניות צורה ואורח ושאר מיני נמושות – קהל מחמדים מלהג המצוי ברגיל בשוליו של צבור שהוא, ונכנס למסעדה מצטנעת, ספק מזנון, ספק ממזגה על מנת להשביח לבו בפת ערבית.

מצאם לשנים גחונים על אודינים מעוגלי מושב וספלוני קפה ריחני שלפניהם מלאים כדי חציים. בפרופיל הכיר אותו לבקן ארך בלורית ואברים, שהיה מצפה תדיר לאילנה, לאחר ההרצאות בפתח האוניברסיטה. נערה שלידו צעירה היתה ושחורת עפעפים – לבטח מן הסמינר – ועינים היתה תולה בו ירקרקות ובורקות.

נשתפל על כסא בקרבתם, נעץ עיניו בכתם שמנוני בשולי המפה הרבובה, ושלא מדעת צותת לשיגם, אף שהיתה זו שיחת חשאין. שברי מילות רסוקי הברות, מבטים שנצטלבו חגגו – אינטימיות. הויתם שפעה אושר שלם, שלו. בסמוי חלף רעד בגופו דיחק עליו קורטוב של אושר זה שנטל לעצמו בלא יודעים, משל אחרים. גל של סומק הציף פניו, השפיל עיניו ומבלי הסב ראשו חמק החוצה.

מדרכות הכרך הצרות עמוסות היו אשכולות אדם לעיפה. עם שהיה מהלך בגפו בין ההמון שחפז לדרכו בהמולה ושאון, נתאווה להשיח עם מן־דהוא, להשיח על דא והא על מאורעות שנתרחשו ושעלולים להתרחש, להשיח על כל דבר שבעולם ובלבד שלא לשוטט בין רבואות דיוקנאות וקלסתרים, שהולכים כל אחד לביתו שלו ולמשפחתו שלו ומבטים שלהם רחמניים דלוחים – מודדים אותך מכף רגל ועד ראש.

תוך שהיה מפסיע בשולי דרכים, הפקיר כל כולו ללטיפה של רוח צוננת, שצררה בכנפיה עלי שלכת זהובים וחמקה עצמה באיושה לחשנית בינות לשדרות הבתים הגבוהים. היה מהרהר באילנה ועלתה תשוקה בלבו – לראותה. וטעמו של דבר? תאמר בשל חינגת רפאים של שתי נפשות בודדות בעיר הרדומה הזאת, וראוי אולי שתאמר ביתר פשטות ללא כחל ושרק: חפץ אתה לראותה משום שהיא נעזבת, מעורטלת אולי בפנימיותה ובודדה, שזה טבעו של אדם שהוא משכיח עקת לבבו בסבל הזולת.

עד שהיה מדיין לכאן ולכאן מצא עצמו בסמוך למקומה חכך קמעה בדעתו, שמעולם לא בקר בחדרה, ומלבד מבטים של אקראי, לא חרגו יחסים שביניהם מתחום יחסי ההכרות הרגילים בין חברים ללמודים.

הקיש רפויות בדלת. רחש מצעדים חפוז, הדלת נפתחה בחטף, ועל ספו – אילנה. היתה רשולה ולאה וקמרונות שחורים שמתחת לעיניה הבליטו חוורון פנים. נבוכה קמעה, אולם הקבילה פניו בחבוב יתר. משנכנסו הסיטה לעומתו כסא והיא עצמה נתכנסה על דרגש למולו, צמצמה אבריה ומשכה על גופה שמיכת צמר דקה. משהורגלו עיניו לסילוני האור, שנשתלחו מתחת לחופתה המעוגלת של מנורות שולחן שנצבה על כוננית למראשתי הדרגש, נפנה לתהות על סביבו.

היה לו לאותו קיטון מראה עגום ואפרורי של חדר רווקים. חוברות וספרים גבובים היו על קמטר מיושן בפינה, כשמביניהם מבצבץ משיו של לבוש נשיי שהונח ברשלנות; ספל חרסינה גדום אוגן ומרוט שפה עמד מן הצד כמיותם כשמתוכו מזדקר צרור פרחי בר נבולים.

דכדוך נפשו גבר והלך, וטעמים לכך? דומה היה שהלה מצוי בכאן. היה משהו בלתי מוגדר באטמוספירה, ישותו בצבצה כאילו מפינות החדר. ראה אותו מפורקד בין כרים רקומים אלו, זרוע שמוטה וסיגריה בין האצבעות ואפר על המרבד – – –

שמע עצמו מקשה.

“מפריע?”

“לא, לא עשיתי שום דבר…”

טרטור מנוע וחריקת מעצורים שבקעו אי משם, בלמו באחת את שטף דיבורה. חלף רגע, שנים ואולי שלשה. הסתכל כל אותה עת בגופה המכורבל ונסה לנחש מקום צמיחתן וסיומן של שוקיים דשנות וקרסוליים דקות וחטובות. ראה שפתיה משורבבות וצמרמורת, שלא יכלה לכבשה, מרעידה את יצורי גווה. לפתע טירפה בכתפיה ואמרה:

“בעצם אני מחכה… חשבתי שאולי בא באוטובוס… אבל –”

“הוא לא בא!” – השלים את המשפט.

“לא בא” – חזרה כהד על דבריו – “לבטח אחר את האוטו!”

נשתהה שהיה של כלום הרים פניו והתבונן בה מן הצד. עיניה קבועות היו בנקודה זעירה הרחק במרחב, פניה מעוותים ושמא מכאב? חש דחף פנימי להכאיב פי כמה, להיות אכזרי עד כדי מכאוב.

“מסתבר שלא יבוא” – פסק בניד ראש – “לא יבוא! וענין של אחור האוטובוס עורבא־פרח, אשליה עצמית עלובה ותו לא!”

שני זבובים ירוקי גף כרכרו בזמזום טורדני סביב לנברשת עגולה. מצחה רכון היה ועיניה כבושות ברצפה. נראה שנסתה לעכל פרושם של דברים. מקץ רגעים אחדים, נתנערה היטיבה בתנועת יד חננית תלתל שנשמט ממקומו וסחה חרישית:

“מדוע לא יבוא? תמיד היה בא – – –”

נתהרהר רגע ולא העלה מאומה; אך חש שמשהו של רצינות עמוקה נתחולל בה. העביר כף ידו על פלומת שער סבוכה שכסתה אמת ידו השניה ולאט:

“הוא חדל לבוא משום שזה טיבו של סתו, שהוא מכמיש ערגונות ותאוות של לילות קיץ לוהטים, דש בהן בחימה, כותשן והופכן לעפר ואפר; ושוב אין מאומה, אין אהבות ואין מאויים. קיימת רק צינה מפכחת ושממון של כלום, ודעתו של אדם נתונה לראות גופי דברים נכוחה כפי שהם, מעורטלים מכל שמץ של קשוטי סרק ועטורים של הבאי…”

“מה אמרת?” נטלטלה כבמתוך הזיה.

– – – רצה לומר לה דברים כהויתם: חביבתי, נסתחפו שדותיך; זריעה ודישה של קיץ נסתיימו ודודך נותן עתה לבו לקטיף של סתו, שפירותיו בוסר עדיין, חמצמצים קשים – אך אין לכחד – טעימים. טעם משובח לברנש זה לעזאזל! ולנו לא נותר אלא לטול את החיים כמות שהם טובים או רעים, לטלם כך, ביד חזקה… ולהרים כוסית בצוותא לחיי עונות השנה, שמהפכים עולמו של אדם.– – –

“אמרתי, שהסתו משיר כל שהבשיל בלילות של קיץ, משיר בזעם בעקשנות ומזרה לכל רוח…”

היתה בדבריו אמת שאין להרהר אחריה.

“מנין הדקלום הזה?”

“דקלום?”…אולי? וכי מה חשיבות יש לצורה בה נאמרים דברים".

ושוב היתה זו חריקת מעצורים של דיזל, שהטילה דממה בינותם. צפיה שלה היתה מוחשית עד כדי משוש. אילו נמצא לה כותרת פרח היתה קוטמת עליו – יבוא… לא יבוא… יבוא… לא יבוא… וילאות מפורחים נעו קצובות ברוח הקלילה.

רק עתה הבחין על הקיר מנגד בתמונה. התרומם לקרב אליה. המסגרת היתה כבדה וכהה. קרן אור פזיזה האירה גודש של גונים כשהירוק והצהוב מושלים ביניהם בכפה. דמות סינית מטושטשת של ספק אליל, ספק רוכל שמרכולתו לידו – נצבה במרכז הציור. בקרן זוית הצליח לפענח כתובת דהויה When Autumm is Here.

עקבה אחר מבטו:

“של צייר אמרקאי, שכחתי מה שמו – – – קבלתי אותה ממנו…”

עתה ירד לפתע לפשר זרות ודכדוך שאפפוהו בבואו. הוא היה כאן. ציור סתוי זה, הרי לך שי שמגיש אדם לנערתו… משך בכתפיו וחזר לישב. נשענה על אצילות ידיה ונרכנה למולו. בהט שפולי חזה שבהק מעם הגלאי הסתור הכהו לרגע בתדהמה. זכרה שהיא מארחת:

– “תשתה משהו, אחלוט אולי תה”

– “אל תטרחי עצמך. אין צורך, באמת אין צורך בתה”

– “מצטערת אבל אין לי משהו אחר, אף לא קורט קפה”

– “אין בכך כלום, מוטב בלי משקה כלל. – הפליג בדברים – את מבינה אצלי חלוקים המשקאות לפי עונות השנה, משקה ועונתו. תה זמנו בחורף, כשסמוור כרסתני ומהביל ניצב במרכז השולחן ואד קל מתמר הימנו ומכסה את זגוגיות החלון הבל דק מן הדק. בסתו שאני!… בימות החמה מהרהר הייתי בסתו שיגיח בשופי כמתגנב, הרחוב יהא אפוף הילה של ערפל לבנבן ואטום! מעקולה של סימטא יעלה ניחוחם של ערמונים קלויים. ואז… או אז מיסב הייתי על בקבוק “בנדיקטין” ושוזר טבעות של עשן ריחני במקטרת עתיקה…”

הקשיבה לדבריו מתוך פיזור דעת.

קם, התקרב אל החלון והתבונן לחוץ. פנסי רחוב עגומים הטילו מעגלי אור חורין על סביבם. השמים היו ללא כוכבים – שחורים כפיח. משנתלש ממקומו וחזר אליה, היתה חתומה בפניו ארשת מפוכחת וכנה:

“…ואמנם היום בא הסתו ועמו שלכת שנשקפה אל חלוני, אהבה שהכמישה באיבה והכל” – החוה בידו תנועה סתמית כאומר להקיף חללו של הקיטון – “והכל משועמם כל כך, נשום איטיות ואכול שממון..” – עיניה גדולות משתאות, ננעצו בו.

– “אין מנוס, כזהו הסתו” – זרק לעברה מעם הפתח – “ושמא מוטב היה בכל זאת להחליף את הרפרודוקציה שעל הקיר”.

הדלת חרקה קלות על שגמיה.

הרחובות דממו. אי בזה דשדש בכבדות מאחר בנשף. היה מהלך והד מצעדו העמום נשא מספי אשנבים אטומי תריסים. עלה כמוש סתו, שצהבהובית של רקבון פשתה בו, נשר לאיטו אל שביל של חצץ רפוד מחטי אורן דהויים…


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם צבי נדיב. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

‏יונתן גורל / שלושה שירים

מַבָּט אָטוּם עַל מִרְפֶּסֶת

וּשְׁקִיעָה.

עֲנָנִים נֶאֶפָּדִים בַּשָּׁמַיִם

מַחֲלִיפִים לְבוּשָׁם כְּנַעֲרָה

לִפְנֵי דוֹדֶיהָ –

עַל הַכְּבִישׁ מִנֶּגֶד

בְּעָתָה.

הַמָּוֶת כִּסְיָח דוֹהֵר בָּא

לָקַחַת חֶלְקוֹ עֲלֵי אֲדָמוֹת

וְשַׁלְוָוה.


בָּאָרוֹן טְמוּנָה הִיא

נַעֲרַת הַפֶּלֶא,

שֶׁבְּחִיוּכָה לָבְשׁוּ הָרְחוֹבוֹת חַג

בְּתוּגָתָה דָּמְעָה שְׁקִיעָה.

עַם רָב עַם כָּבֵד וּמְיוּגָן

מוֹבִיל אֶת מֵתוֹ

וְשִׂנְאָה

לְבוֹרֵא עוֹלָם

יָרֵחַ יִצְהַב

מִבַּעַד לַפְּרָגִים בִּתְלוּלִית הָהָר

וַאֲנִי אֶצְטַנֵּף כְּפַקּוּעָה לִפְרִיחָה

בַּמִּדְרוֹן הַמְסֻלָּע – הַיָּשָׁר.

אַתְּ תַּעַבְרִי כְּבִתְפִלָּה

מְמַלְמֶלֶת הִיגּוּיֵי אַהֲבָה,

מַבָּט שֶׁל חֶמְלָה

אַחֲרֵי גֵּווֵךְ תַּשְׁלִיכִי

לֵפֵלֶא הַפְּרִיחָה

לְזֵר הַכּוֹכָבִים וּלְהִלַּת לְבָנָה

וְתִקְטְפִינִי כִּבְאַגָּדָה.

פֶּרַח אֲדַמְדַם וּמְתֻלְתָּל

שֶׁטַּל עֶרֶב נוֹהֵר בְּאַרְכּוּבוֹתָיו

וְתֵלְכִי. אַחֲרַיִךְ מַבּוּל שֶׁל פְּרָחִים

יָנִיפוּ תְּנוּבַת הָאָבִיב

וְאַתְּ לֹא תִּשְׁעִי

פִּרְחֵךְ הַנִּפְתָּל וְהַנִּרְדָף

אֵל לִבֵּךְ תִּלְחֲצִי

לִהְיוֹת לָךְ בְּיוֹם עֶבְרָה

לְגִיל וּלְמַצֵּבָה.

כָּאן הָרַעַשׁ אָפֵס

וְהַדְּמָמָה מַכְחִילָה.

בְּהִילַת בֹּקֶר חִוָרְיָן

נִבְטֵי הַשַּׁלְוָה מַקְטִירִים קְטוֹרָה.


כָּאן הָרֶגַע חָדֵל

הָאזֶן נֶאֱטֶמֶת בָּלָאט.

בְּגָבְהֵי הַשְּׁתִיקָה הַנֶּאֱלָמָה

טָבְעוּ שְׁנַיִם: אָדָם וְחַוָּה!.

עֵינֵךְ קָרְעָה בַּשְׁחוֹר

מַסַּכּוֹ גֵּוֵךְ יִלְטָף

עִמָּךְ צַמָּרוֹת הָלְכוּ

בְּעַנְפֵיהֶן הַסַּהַר.

וְרַק לִבֵּךְ

קָרַע עֵינָיו

לָאוֹר

לַשָׁוְא.


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם אלכס. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

‏יאיר גלבהר: שני שירים

עֲשַׁן הַמִּקְטֶרֶת חַדְרִי שׁוּב מָלֵא,

בִּקְצֵה הַשֻּׁלְחָן תַהְבִּיל כּוֹס קָפֶה.

וְעוֹד יוֹם אָפֹר מִתְחַמֵּק וְכָלֶה,

בִּשְׁחוֹר לַיִל צוֹנֵחַ חָשׁוּךְ וְרָפֶה.


אוֹר סַהַר חוֹדֵר אֶת שְׁתִיקַת הַבְּדִידוּת,

אִלְּמִים נִצָּבִים הַקִירוֹת הַקָּרִים,

וְרוּחַ קוֹרְעָה בִּמְשׁוּבָה שֶׁל יַלְדוּת,

מֵעֵץ בַּשַּׁלֶּכֶת – עָלָיו הַנְּשִׁירִים.


גָּוַע יוֹם יָגֵעַ, גַּם לַיְלָה יַחֲלוֹף

אֹפֶל יִגְנֹז אֶת עֵינוֹ הַזּוֹהֶרֶת

הֵד לְיָמִים אֲרוּכִים לְלֹא חוֹף,

וְרַק כּוֹס הַקָּפֶה וַעֲשַׁן הַמִּקְטֶרֶת.


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם יאיר גלבהר. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

…מִלִּים לָךְ רָצִיתִי לוֹמַר…

רַק מִלָּה עַל יָמַי הַבּוֹהִים,

שֶׁהֵאִירוּ בִּשְׁמֵךְ אֶת שָׁמַי,

בְּצִבְעֵי פַּרְפָּרֵי חֹדֶשׁ מַאי,

רַק מִלָּה עַל יָמַי הַבּוֹהִים,

הַחוֹלְפִים עִם קוֹלוֹת פְּעָמַי.


…פְּרָחִים לָךְ רָצִיתִי לִקְטֹף…

פֶּרַח קָט לְזִכְרָהּ שֶׁל שְׁתִיקָה,

שֶׁהִסְעִירָה דְּפִיקוֹת לְבָבָהּ,

רַק אֵלַיִךְ צְמוּדָה וּקְרוֹבָה;

פֶּרַח קָט לְזִכְרָהּ שֶׁל שְׁתִיקָה

שֶׁלִּטְּפָה וְהָיְתָה כֹּה טוֹבָה.


…שִׁירִים לָךְ רָצִיתִי לִכְתֹּב…

שִׁיר פָּעוּט עַל לֵילִי הָאָפוֹר,

שֶׁאָפַף צַמַּרְתּוֹ בִּרְעָדָה,

מוּל דְּמוּתֵךְ שֶׁנִּצְבָה רוֹחֵפָה;

שִׁיר פָּעוּט עַל לֵילִי הָאָפוֹר,

שֶׁשָּׁתַק וְחִיֵּיךְ לָךְ: תּוֹדָה…


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם יאיר גלבהר. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

אתמול חלתה לידיה ונאלצתי להשאר בחדר, במקום ללכת לבית הקפה בשעה אחת־עשרה, כרגיל. זבוב טורדני הסתנן אלינו, הגיע למערומי הגגות שמסביב, וחדר מבעד לתריסים. עתה הוא מסתובב בזמזום מתכתי, קול כנפיו המשקשקות עולה ויורד, כמטוס העורך תימרונים. החלונות פתוחים (החלונות תמיד פתוחים בחדרי). אני יושב ליד השולחן, בדמדומי החשכה, ומתבונן במלבנים המוארים שהם חלונות הסביבה.

הלילה אינו שחור הערב; הוא כחול־כהה. זהו סוג הלילות האהוב עלי, אם כי הוא מונע ממני לעבוד. אני עוסק בכתיבה – כך אומרים חברי, על כל פנים. כשלעצמי, אני מבכר את שטיפת־הצלחות, לה אני רגיל; ידי מוצאות את אופקן המקומר, הנשי, מתחת לפני המים המסובנים בתוך הכיור המזוהם; אני מגדף אותן, אבל אני גם נוטה ללטף אותן, בלטף חם של מים וסבון. תחושה אירוטית בשעור חצי לירה לשעה.

לידיה נאנחת. יש לה חום גבוה מאוד. הרופא וודאי היה קובע: קדחת, לו הייתי טורח להזמין אותו למיטתה. ללידיה יש קדחת; זוהי בדיחת־בית עתיקת־יומין. אין מה לעשות: כל ששה חדשים, או פחות מזה, היא נופלת למשכב. עלינו להסתדר איכשהו. בימים אלו באים מעבידיה. (שניים הם: ישראל פינקרפלד, שנלקח ישר מתוך קאריקטורה גרמנית אנטישמית, וליאורה האזרחי, סגנית מלכת היופי 1951 – הם עוסקים באופנה ולידיה עובדת אצלם כדוגמנית; כליאורה מעבידתה התמירה – גם לידיה חולמת על מיפגני האופנה כעל זירה בה יופיע ביום מן הימים צלם העתונות הבינלאומי שיפרסם את שמה ברבים. לדידי, מדגימות תחרויות בחירת מלכת יופי ותופעות דומות להפליא את תהליך ניוון העולם הקאפיטאליסטי).

ובכן, כפי שאמרתי: בימים אלו באים מעבידיה לבקר אותנו פעמיים־שלוש בשבוע, קודם מופיע ישראל, אדום פנים ומקורזל שיער; הוא מחזיק ידה המוארכת בין ידיו השמנות, שצפרניים מזוהמות בולטות מקצות אצבעותיהן: “אוי, נעביך, ווען ווירט זי אויפשטיין?” הוא מקרקר.

כמובן שביקורו אינו מסייע להחלמתה של לידיה. להיפך; אני נוהג להזהיר אותה פן תסתכל בפניו כשהיא חולה – הדבר עשוי להעלות את החום שלה במספר מעלות. דבר זה מכעיס אותה, משום מה. ישראל הוא בסדר גמור. כן, בסדר גמור. כך היא אומרת. ונאנחת. נערתי המטורפת מאוהבת בבעל־הבית שלה. או כמעט מאוהבת. פשוט חרפה. עוד הייתי מבין לו היתה סוגדת להאזרחי, הקרה, הבלונדית־מלאכותית, התמירה, מקומרת־השפתיים. אבל שתי הנשים שונאות אחת את השניה. שנאה אדיבה, שנאת־אחיות. הן אינן מוכנות להיפרד זו מזו אף תמורת כל הון שבעולם. קודם כל, לידיה דרושה לה להאזרחי, כדי להזכר בדמותה היא מלפני חמש שנים; שנית, ליאורה, (כך היא קוראת לה, בנוכחותה ואף מאחורי גבה; כמו לחברה טובה; אותי זה משגע כמו כלום) – – ובכן, ליאורה דרושה לה ללידיה כסמל חי של הצלחה נשית; היא היתה בכל מקום: בפאריס – כמועמדת למיס סגנית תבל, כמדומני. ברומא – בתורת דוגמנית מכוניות. זהו מין משחק חדש; הם מוכרים מכוניות נוסעים, כשבחורה יפיפיה יושבת ליד ההגה; היא אפילו מסיעה את המכונית לביתו של הקונה. כמו בסרטים. זה צריך לעורר את הרושם, שאתה קונה את הבחורה, כתוספת למכונית. לא אומר שאין זה אביזר נוח. אבל גבר צריך להשיג אותו בעצמו. זה מזכיר לי בעלי־מכוניות, שאינם יודעים לתקן פנצ’ר או להתקין קארבוראקטור… (נדמה לי שכך קוראים לזה; כשלעצמי, איני יודע לנהוג).

מוזר. הלילה הולך ומכחיל. לדידי, היה הלילה צריך להחשיך, ממש להתפחם. ולא הוא; השמיים בהירים מאוד. יש מספר כוכבים, כוכבים מקריים, ואתה יכול לראות את המתרחש על הגגות הסמוכים ואפילו על אלה, שאינם קרובים כל כך. למטה, מוארת עדיין סימטת השוק בשלל צבעי ירקות ופירות. הזעקות הנרגשות והמלאנכוליות (“יאללה תומאתס, יאללה תומאתס, גברת, תומאתס יופי!?”) – בקול של יאוש ושל קריאה קודרת לעזרה – שככו מעט. תריסים מתחילים לנוע בפסיהם החלודים. יש זמן. כאן הכל מתרחש לאטו, כמו במזרח. שכחתי; אנחנו נמצאים עכשיו במזרח. לפני שתים עשרה שנה, בווינה, היה טוב יותר. אומנם אווירה של לאחר המלחמה; אבל לפחות ידעת היכן אתה נמצא. בעיר הרוסה למחצה. בעיר של שוק שחור ושל זונות. בעיר כבושה. כאן אתה רואה את השוק־השחור ואת הזונות ואת היאוש, והעיר אינה כבושה. מוזר. אולי אנחנו הכבושים?

במלון שממול (באלכסון) מתפשטת היצאנית הקשישה המתגוררת בקומה השלישית. זה לא טוב. אי אפשר לסגור את התריסים מחמת החום. והיא מכוערת כל כך! ואתה, לך ואל תסתכל כשההיא מטלטלת את אבריה הבלים בדיוק מול קצה חוטמך. אני מפנה את מבטי ונאנח. גם לידיה נאנחת. הקדחת הזו…!

מה מתרחש למעלה, מעל לחדר היצאנית? הו, זוג צעירים. מסכנים, אין להם מקום טוב מזה להתיחד בו. בגילם, הייתי מסתפק בגדות הירקון או באחד מספסלי השדרה. אבל בגילם ישבתי במחנה. ואני עוד זוכר כיצד עברתי את הגדרות בין המחנה לבין מחנה־הנשים, בזחילה, כשהעצם הבולטת והעירומה שבירכי מגרדת את האדמה הדחוסה, היבשה והנוקשה, וכיצד מצאתי את יהודית (היא מתה ב־1943; לא הצליחו להרעיל אותה; היתה חולה בשחפת). הצריף היה שחור, שחור מן הלילה (לעזאזל, מדוע לא מחשיך בארץ מזרחית זו?) ושמענו הרבה קולות. היה טוב, אפילו כשהשומר עובר ליד הצריף. מיתת־נשיקה. אבל כשהתעוררנו ומצאתי את גופה הקר של הזקנה במיטה הסמוכה לא היה טוב. מיתה ונשיקה. מוזר כמה מסוגל להיות האדם אנוכי ברגעי תשוקתו.

מימין, על הגג רחב־הידיים של הבית ההוא, גרה משפחה לא מעניינת. יש שם צעיר, “סווינגר” ממש. הוא רוקד יפה, אין מה לדבר. לא כמו רוב הצעירים המטורפים. הוא רוקד בסיגנון מעודן, מדוייק, מלא־התאפקות. מדי שבוע, בדרך כלל בליל ששי, עורכים מסיבה על אותו גג. היום יום שני. אין מסיבה. אבל ההוא – מתאמן. זהו סוד ההצלחה. וודאי אמר לו אביו: “התאמן! התאמן! למד ולמד ולמד פעם נוספת את סודות המקצוע!”. והוא לומד. הפעם עם ג’ינג’ית. ניכר שהיא רוצה יותר בו מאשר בריקוד. אבל הבחור מברזל. ככה? או ככה? או אולי ככה? כן, היא אומרת, כן. מנענעת בראשה, בסיפוק. ככה. ירכה נוגעת ברגלו, היא מזדעזעת. לא ככה! הוא אומר. ראשו נע לשני הצדדים, בתקיפות, ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה. תלתליו השחורים, המבהיקים, עפים ברוח. המנורה הלבנה חותכת את דמויותיהם הדבקות (זיעה על מצחו; שפתיה אדומות מדי בשביל ג’ינג’ית) – כמו צללי־קרטון שחור.

מאחורי איזו ארובה בוקע קול; יש־רא־אל! בוא הביתה! יש־רא־אל…! הכל בסדר, גברתי. לידיה תחלים וישראל ישוב הביתה. הם תמיד שבים. לעתים באחור, כמו גרטי כשנמאסה עלי ועברתי חדר. השכנים סיפרו לי, כשבאתי לקחת את חפצי כעבור חודשיים־שלושה, שהנערה חיפשה אותי ללא הרף. אפילו ישנה יומיים בחדר; אחר כך גירש אותה בעל הדירה. גם אז גרתי על גג. זוהי מחלה כרונית אצלי; אני אוהב את האוויר הצח, את מראה הדמויות מגבוה, את תחושת החופש.

צופר מכונית. טרטור מנוע. הזבוב נעלם, ברוך השם! הכל בסדר, לידיה. את רוצה כוס תה? אני תוקע את התקע לקונטאקט החשמלי (את שמו בעברית איני יכול לזכור. כמה שזה אידיוטי!). הקומקום מתחיל לבלבל את המוח.

ככה. בקבוק קוניאק. טיפת קוניאק מעולם לא הזיקה לחולה. ביחוד ללידיה. לידיה… חלום ליל קיץ. צעירה ממני בחמש עשרה שנים, וכאילו הוכנה לפי מידה עבורי. היא אינה אוהבת אותי – רק בהמה גסה מסוגלת לאהוב אותי מקץ חמש שנים במחנות, ועוד חמש שנים בעיסקי שוק־שחור, שהכהו לחלוטין את תחושת־העולם שלי, עד כי הכתיבה הופכת לתרגיל מייגע ומענה – ועוד בעברית!!   ! – אבל לידיה, החביבה, מבינה אותי. והיא מרוצה ממני. מדוע? גבר בבית. בגיל שבע כבר נתנסתה בחיים. בן דודה המנוול… בגיל 14 היתה לשפחה בביתה של איזה משפחה “שיכנוזית” (כמה שאני שונא אותם, את הפסוידו־אוירופים הללו, אלוהים!); עד שלמדה, בכוחותיה היא, לתקתק. אחרי כן, הכל הלך, – ככה היא אומרת הכל הלך בסדר גמור. כן, והצבא; היא הגיעה לדרגת רבט"ית. גאה נורא על שהגיעה לרבט"ית. כמו כל הצבריות, היא מיליטריסטית מושבעת. את כל הזבובים הוצאתי לה מן הראש, רק זה לא. הצבא שלנו! אפשר להאמין שהיא מדברת על שחקן קולנוע. ובאמת; אותו המבט ראיתי בעיניה של נערה משכונת התימנים הסמוכה, כשתיארה את סרטו האחרון של קריק דגלס.

התה מוכן. קחי! תודה. היא חלשה מאוד, זיעתה הכתימה את הסדין, כתם צהוב גדול. כתונת הלילה הדקה דבקה בגופה הצנום. מדוע היא לובשת כתונת־לילה דווקא עכשיו? לידיה אינה צנועה. ראיתיה שוטפת את הגג, עירומה כביום הוולדה. ובנו של בעל־המלון מתבונן בה בתאוה מן הגג הקרוב. אלא מאי? בעת מחלה יש ללבוש משהו חם. ביחוד כשחום גופך עולה. כך אמרתי לה פעם, ועכשיו זה מתנקם באומללה. היא אינה מוכנה לשמוע בקולי, להסיר את הבגד הרטוב, שאפשר היה לסחוט ממנו כמחצית הקערה של מים. היא נאנחת. איזה פלא…!

לידיה היא יצור מוזר. כמו כל הצבריות. כשפגשתיה, חשבתי שהדבר ישאר בגדר הרפתקאה קצרה. איני טיפוס של אדם נשוי. אך אנו חיים כבר כארבע שנות חיי אישות. אפשר להאמין שבתקופה כזו היו מתחוללים קרבות עזים בינינו. אבל הכל בסדר. שקט מופתי. אני לא מבין אותה. כל בחורה נורמאלית היתה משליכה פרצוף כזה מזמן (כפי שאמרה פעם חברתה נחמה, כשחשבה שאני לא שומע). אין לדעת. בחורה אינה פועלת לפי הגיון. כמו גבר, בעצם.

או־הו! סוף־סוף; משהו מתרחש. על הגג המרוחק, גג הנמצא בתחום ראיתי רק משום היותו מרומם מכל הגגות שבסביבה, זולת גגי, מתחילים להתקוטט. עומד שם חדר קטן. מבעד לחלון הפתוח רואה אני את הבעל, גבר שעיר ואדום, שור אבוס ורתחן, נוטל את הנעל של אשתו ומתחיל להכות אותה. היא צורחת. אינך רואה אלא את זרועותיה מנפנפות מבעד למסגרת המלבן המואר. והגבר השמן, בגופיה לבנה, מבהיקה, מרים ידו ובה נעל אשה, ומכה מכה. מכה. אלוהים! הוא ירצח אותה. אבל הכל מסתדר על הצד הטוב יותר. כעבור מספר דקות הם מתנשקים ומתחבקים, כמו שחקני־קולנוע במערכה ה־13. אחרי כן, בהיסח הדעת, היא סוגרת את החלון. האור כבה. “האפי אנד”.


*


רוב החלונות כבו, עכשיו, סוף־סוף, לילה. שחור, ברור, חד משמעי. ככה צריך להיות. האוויר קר, סכין מכוונת לחזי. לידיה ישנה. היא יפה בחושך. הייתי רוצה לגעת בגופה החם, הרטוב. אסור. קדחת, זוהי מחלה מחלישה. לידיה… תודה לך, תודה לך, לידיה. בלעדיך לא הייתי קיים. בלעדיך לא היה לילה שחור. בלעדיך הייתי מוצא מזמן את שפת הים ואת הגלים המלוכלכים, כמו האנס, כמו פרידריך שזרק את עצמו מן הבניין הגבוה – איך שמו? הו, כן, הבניין המרכזי! – בלעדיך, לידיה, לא הייתי עובד, לא הייתי כותב, לא הייתי לומד עברית. הייתי סמרטוט בלעדיך, לידיה. את יודעת? וודאי שאת יודעת. בטח. לא, אסור להגיד בטח. לידיה לא מרשה… היא שיגעה אותי, עד אשר הסכמתי לבקר באולפן.

לידיה.


*


הרחק, כנופיית פרחחים עוברת, צוהלים וצוחקים כמו ערבים לאחר ביזת יישוב יהודי. פראים! נראה לי שהכל שחור עכשיו. שחור כמו פחם. כמו מכרה. אלוהים! רק לא זה. בזה איני רוצה להזכר. במחנות, כן. במעשי העינויים, במשרדי הגסטאפו… אך לא במכרות. את זה איני יכול לשאת שוב.

די! גמרנו. לא אוכל לישון, גם הלילה, ליד החלון הפתוח. אאזין לנשימתה הקודחת של לידיה, חברתי הצעירה, אתבונן בחלונות הכבים, אחד־אחד, כמו כוכבים. אראה את הדמויות על הגגות השכנים, נמתחות ומתרפות, צללים ברורים על שמיים שחורים. ולעת בוקר, כשרוח שקטה וקרה מנשבת מכיוון הים ועוטפת את גופה החם בשמיכה של רעדה בלתי ברורה, אכסה אותה בסדין שני. אתפשט, ואשכב במיטה הצרה אשר אוציא מתחת למיטתה. ואזכור. בחיי שאזכור את הלילה. על הגג. ליד מיטתה של לידיה החולה.

‏אהרן זכאי / שלשה שירים

שירי אהרן זכאי – מתוך קובץ שירים “אל חופו של רעיון”

לָךְ, תִּקְוָתִי, אֲיָחֵל.

אֶתְפַּלֵּל אֶל אוֹרֵךְ הַגָּנוּז.

לְיַרְקוּתֵךְ הַצּוֹהֶלֶת אֶצְפֶּה.

עוּגַב נְגִנָתֵךְ –

צָפוּן בְּמֵיתְרֵי־נִשְׁמָתִי.

רָפוּ מֵיתָרִים מְתוּחִים –

מֵרִפְיוֹן צִפִּיָה עֲקָרָה;


…וְנָשַׁר שְׁחוֹר־לֵיל־קָדְקֹדִי…

יָדֹעַ יָדַעְתִּי כִי יוֹם עוֹד יָבוֹא,

וְשִׁירַת הַפְּרֵידָה תוּשָׁר וּתְנֻגָּן…

כְּאַחַת הַקִּינוֹת שֶׁל כּוֹס חֳרָבוֹת,

אוֹ כִילֵל תַּן תּוֹעֶה בְּלִי בַיִת וָגָן,

הַכּוֹבֵשׁ הֶמְיָה חֲרִישִׁית בִּלְבָבוֹ,

נֶאֱבָק עִם תִּקְווֹת לֹא חָגַג אֶת חַגָּן

וְעִם כִּסּוּפִים שֶׁנָּגוֹזוּ – כְּעִם תַּלְאוּבוֹת.

לְקוֹל עֲצָתְךָ הַקּוֹרֵא בְמִדְבַּר יֵשׁוּתִי הַנִּלְאֵית

שָׁעֹה לֹא שָׁעִיתִי. דָאֹה לֹא יָדַעְתִּי לִדְאוֹת,

לָעוּט עַל פִּגְרֵי חֲלוֹמוֹת טְרָפוּם יְמֵי־אֹפֶל.

בְּרוּם עוֹלָמוֹ הֶחָרֵב שֶּׁל צַלְמוֹן אַלְמוֹנִי,

אֲשֶׁר גַבְנֻנוֹ הַקֵּרֵח עָלָה עַל לִבִּי הַגִּבַּן.

שׁוּעָלִים, עַרְמוֹנִים וְקָנִים רְצוּצִים בְּשַׁבְשֶׁבֶת נוּגָה,

עֲתִידוֹת שֶׁנָדַמּוּ עַל כֵּף שְׁקַעֲרוּרִית שֶׁל עָבָר.

יָמִים זְהוּבֵי־בְּקָרִים. זְהוּרֵי־צָהֳרַיִם, נְגוּהֵי־עֲרָבִים.

שָׁעוֹת הַמְקַפְּלוֹת בְּתוֹכָן מַנְגִּינוֹת שָׁנִים וְדוֹרוֹת,

עֶדְרֵי שַׂרְעַפַּי, שְׂעִירֵי־מִדְשָׁאַי, וּרְבִיבַי־עֲשַׂבַּי,

יַרְקוּתָם הַנִּצְחִית הֻצְמְדָה לְצִיַּת אֲבַדוֹן קַמְלוּלִי.

פַּרְפַָּרִים מְיֻבְשֵׁי־כְּנָפַיִם נָשְׁרוּ עַל תִּלֵי־עֲדָנִים,

בְּרֶמֶץ־יַלְדוּת שֶׁבָּגְרָה לְלֹא עֵת וְהִקְשִׁישָׁה;

וְהִבְהוּב אַחֲרוֹן שֶׁל הַנֵּר הַקָדוֹשׁ שֶׁאָנִי הִדְלַקְתִּיו,

אוֹ יַדְלִיקוּהוּ אַחַר שֶׁאֶפְנֶה – – –

‏יחיאל אמיתי / שני שירים

הָאוֹרוֹת הַבּוֹדְדִים שֶׁלִּי

הַבּוֹדְדִים לְהַכְאִיב

לְהַכְאִיב…


הָאוֹרוֹת הַבּוֹדְדִים שֶׁלִּי

– שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ –

– שֶׁלָּכֶם –

שֶׁל כָּל אֱנוֹשׁ נוֹשֵׁם.


הָאוֹרוֹת הַבּוֹדְדִים שֶׁלִּי

– כְּשֶׁהֵם שֶׁלִּי –

בּוֹדְדִים לְהַכְאִיב.

הָאוֹרוֹת,

שֶׁלִּי

עַצְמִי.

לֹא נֹאחֲזוּ בִּי אַדְווֹת

שֶׁל סוּפָה

שֶׁל עֶרְגָה

שֶׁל כָּל־שְׁהוּא.


לֹא נֹאחַז בִּי כְּלָל.


רַק סוּפָה שֶׁסָּעֲרָה

וְעֶרְגָּה שֶׁבָּעֲרָה

אֵי־שָׁם בֶּחָלָל,

נִתְְמַשְּׁכָה…


לֹא נֹאחֲזוּ בִּי כְּלָל

לֹא סוּפָה

לֹא עֶרְגָה

לֹא אָבָק.


לֹא נֹאחַז בִּי דָּבָר

אֹרֶן צָעִיר מִתַּמֵר בַּתְּכֵלֶת הָרוֹוָה

חֲרִיפוּת שֶׁל שָׂרָף בַּגֶּזַע הָרוֹגֵשׁ

מִלְיוֹנֵי מִלְיוֹנֵי מְחָטִים מֵעַל לְמַצַּע

שַׁלֶּכֶת אֳרָנִים נוֹבֶלֶת – לְאִטָּהּ.


תַּלְתַּלִּים וְעֵינֵי זֹהַר, הֲזֶה הַכֹּל?

רוּחַ נִשֵּׂאת בִּגְּבָהִים

זוֹ הַנְּהִיָּה הַתְּהוֹמִית מִמֶּרְחֲקֵי הַזְּמָנִים

אֶל הָאֶחָד, הָאָהוּב, הַטּוֹב.


יָדַעְתִּי אֲשֶׁר מִתְעַקְּלִים הַשְּׁבִילִים

וְיִשְׁרַת הַמַּעֲגְלוֹת תִּתְעַוֵּת בְּשִׂיאָהּ

אֵין מְאוּם מֵאֲחוֹרֵי אוֹתוֹ

קֶסֶם פּוֹרֵחַ שֶׁל נִצָּנֵי בְּרֵאשִׁית

רֵיחָנִיִּים.


יָקַרְתָּ מְאֹד חַיָּל אַלְמוֹנִי!

ירח עגל היה ושתקן אותו ערב, נגוהותיו חורינים. היא ואני נסתכלנו בו ורשמי עצבונו בפנינו.

היתה שלוה. רחובות עיר ריקים היו.

אי פה אי שם עבר צמד חמד חבוק נתון בעולם אהבתו.

גם כלבים היו, מועטים, רובם שוטים ובודדים, יבבתם חנוקה.

שחתי לה לנערתי, זו שהלכה לצדי – ראי מה נאה לילה זה. השקט מה רב!

הסיטה ראשה כשזר שער זהוב עוטרו, חיכה ושתקה.

אפריון כוכבים זה וירח מטייל זה אורם נאה – הוספתי – תקוות רחוקות הם… עולמות רחוקים…

ושוב הפשילה עטרת זהבה שרוח שוקטה מגלגלת בה גלים כרצונה. ונבטה ערמונית וחייכנית. עיניה קרנו…

חפשתי ברשומי פניה שותפות. המשיכה ושתקה.

נסתכלתי בבתים האפלים שכולם שלות תנומה שלאחר יום – צלם הלך כבודות. פנסי רחוב שמוטים היו, כגרוני תלויים, אולם הללו מאירים.

האדבר על אלו?

הרהרתי חפשתי פתח לאמירה שהיא ונשתתקתי. מין מחנק בא בגרוני. צעדינו רשמו רשומם. המדרכה ענתה להם בהד עמום ועייף.

הזו נערתי? – ושוב שתיקה. הלכה וקרבה אצלי, והייתי נרעד כל אימת ועגולי גווה דבקו כל שהוא בבשרי. להטתי – היה זה חמה שהגיח ובא ממנה במשב אביב סוער.

מבלי משים אחזה בי. משהו נשתנק בי עד גמירא – הבטתי בעולמי הקטן היא ואני, וגל שמחה וגיל לא ידעתי עברני – הייתי כשכור.

יודע אתה אמרה: נשמת משורר בך, ואני חבה יתרה לי לכגון אלו.

אל אלהים והרי שתקה…

יפה, לא כך? שאלה.

אכן עולם יפה ומתוקן ברא הקב"ה עניתי.

ואנחנו כל כך קטנים – אמרה.

לא היה הדבר בפי.

חבקתיה – לא סרבה, נתרפקה. אהבתיה. – היה הלילה שקט וגבוה.

עד לביתי עוד כמחצית השעה – הלחישה.

לו תהי חצי השעה לחצי שנה – מלמלתי.

מכונית של סתם מטרטרת… ריח אדי בנזין נשתייר בשולי הרחוב.

כל כך מהר – אמרה – בודאי שעתו אצה לו עניתי, וחרטה כרסמתני על משפט סתמי זה שהפלטתי.

רציתי כי תקרב; הייתי אני בעולמי והיא בעולמה ומעלינו אפריון כוכבים.

מרחוק עלה קול שכוי משכים.

חמה שוקעת על פני ארץ ורקיע, האדימו עבים מדמה הניגר, ארץ נגהה בשלהבתה הגוססת, שמים וארץ חיזקו ברית נצח בלהט נשיקת דמים – לאור הלהב הדועך. אט אט גוועה שמש, אספה נוגהה; עוד בער אשה במערב – עד כבה ולא היה. תבל עמד משתומם למראה שגב נורא, עצב פרידה שכן עלי כל.

השחור, המנצח, החל מצליף שוטו על פני מרחב, זהרורי יום דלים ואפורים ניסו כוחם במלחמה חסרת תקוה – עד חדלו. אופל נשא שלטונו ברמה, עטף תבל, שמים וארץ טבעו בו – אבדו.

והנה שולהבו פאתי מזרח, פלח ארגמן האדים האופל; מלא צפיה וחרדת קדש תבל עומד, צופה לפלא המתרחש – לזוהר העולה ומנצח.

אולם, אהה… רק צלו החיור של זוהר, גח, עלה מעולם צללים ורפאים, הכסיף באורו והבהיק – תבל עטה אכזבה ותוגה הדהדה במרחב…


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם ח. שמעיה. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

א.

לַמְנַצֵחַ – שִׁיר עִתִּי.


דַהֲרִי בַּת־אֲרִי יִשְׂרָאֵל הַנֵּעוֹר בִּשְׁבִילֵי־אֶרֶץ־סְנֶה וּמֹשֶׁה הָרֹעֶה

עַל גְדוֹת נִילוּס־סוּאֶץ כְּבָר טֻבְּעוּ רִכְבֵי־גוֹי וּמֵיטַב בַּרְזִלּוֹ וְאוֹנוֹ הֻכַּת־עַד

פִּרְשִׂי יוֹנָתִי בַּרַת־אוֹן־הַנְּשָׁרִים כְּנָפַיךְ חֻפָּה עַד שִׁיחוֹר וּמִדְבָּר

וְתִקְעִי צִפָּרְנַי־הַבַּרְזֶל, קְנֵי־תּוֹתָח, לְרוֹצֵץ רֹאשׁ אוֹיֵב וּפַרְעוֹת־קָדְקָדָיו.

וְעַמִּי שַׂר־שֶׁל־אֵל בְאֵשׁ־דָּת לִגְבוּרוֹת – לֹא עוֹד עַם לִשְׂרֵקָה וּלְבוּז־מַמְלָכוֹת

כִּי עַמִּי עַם גָּדוֹל, עַם־נִבְחָר־בַּעֲלִיל, גּוּר אַרְיֵה הַכּוֹבֵשׁ לִרְצוֹן־שׁוֹכְנִי סְנֶה

כִּי אַרְצִי מַמְלָכָה שֶׁעֵינֶיהָ – גַּבְהוּת, וְלִבָּה – נְסִיקָה בְּמִשְׁעוֹל־הֶחָזוֹן…

עוֹד יָרִיעוּ שׁוֹפְרוֹת־מוֹרִיָּה קַדְמוֹנִים וְיָעִירוּ גְדוּדִים מִחֶרְמוֹן־הַלָּבָן

וּלְקוֹל צְלִיל לֵוִי בְּכִינוֹר יַעֲנוּ פַעֲמַי אֲבִּירַי הַחוֹנִים בְּסִינַי

וּלְנִגּוּן חֲלִילִים וּמְצִלְתַּיִם נוֹקְשִׁים יַעֲלֶה הֵד־הַשִּׁיר לְפַרְסוֹת סוּסֵיהֶם:

בַּרְזֶל־נְחוּשָׁה – מִנְעָלֵךְ בַּת דָּרוֹם! וְסַרְדְיוֹט־הַמִּצְרִים לֹא יִרְבָּץ בִּמְצָרַי,

תּוֹעֲפוֹת־הָרְאֵם – שִׁרְיוֹנֵךְ, הַגָּלִיל! וְיוֹחָנָן־גּוּשׁ־חָלָב יִמְחָץ סוּר וּלְבָנוֹן

וְחַלְמִישׁ־הַצּוּרִים – לְבָבֵךְ, יְהוּדָה! וְאֵשׁ־הָאָרִיאֵל תְּלַחֵךְ עַד יַרְדֵּן…

וּמֵרֹאשׁ־הַפִּסְגָה יִתְיַצֵּב הַנָּבִיא וְעֵינָיו כִּבְרָקִים וּכְכוֹכְבֵי־הַבְּקָרִים

וּפוֹרֵשׂ שְׁתֵּי־זְרוֹעוֹת־הַבַּרְזֶל לִמְרוֹמִים יְבָרֵךְ אֶת בִּרְכַּת הָרַחְבוּת וְהָאוֹן:

תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ עַם־גָּדוֹל־לֵאלקִים, יִמְחָץ מְשָׂנְאָיו עֲדֵי מִן־יְקוּמוּן.


ב.

נְאוּם מַסִּיק־הַכִּבְשָׁן בְּעֵת־מַעֲרָכוֹת.


“יִשְׁלָח עֶזְרְךָ מִקּוֹדֶשׁ וּמִצִיּוֹן יִסְעֲדֶךָ” –

מִמְּרוֹם הֶהָרִים בְּצִיּוֹן רוּחַ־הַקֹּדֶש נוֹטֶפֶת

זָבִים דִבְרֵי־עֲסִיסָהּ כִּדְבָשׁ הַגּוֹלֵשׁ מִגְּבָעוֹת

וּכְחָלָב הַמְשׁוּפָּע מֵעָטִין וּמִשַּׁד הָאִשָּׁה הַמֵּינֶקֶת

נִצָּב הַמַּסִיק עַל הָהָר וּדְבָרָיו כִּלַהֶטֶת־אוֹכֶלֶת

תְּלַחֵךְ אֶת חַלְמִישׁ־הֶהָרִים וְצוּרֵי־הַגְּבָעוֹת יִתְמוֹגָגוּ.

"כָּל אוֹן בְּיִשְׂרָאֵל מְקוּדָשׁ לִגְבוּרָה שֶׁל מַעֲלָה

בְּיוֹדְעִים וּבְאֵין יוֹדְעִים

רוּחַ שׁוֹלְטָה בַבָּשָׂר, אָדָם מְקֻדָּשׁ לְגָבוֹהַ

מַלְכוּת־מִמְּרוֹמִים מִתְגַלֵּית בְּמַלְכוּת־הָאָדָם הָעִוֶּרֶת

מְעַט מִן הָאוֹר הַגָּנוּז מְפַלֵּשׂ לוֹ דֶרֶךְ אֶל־מַטָּה

זִיו כּוֹכָבִים מִתְגַלֶּה – בָּא מִזִּיו שְׁמָשׁוֹת שֶׁל גָּבוֹהַ

זֶמֶר בְּפִי־הַבָּשָׂר – רִנַּת־מַלְאָכִים הִיא מִלְמַעְלָה

גִיל וְרִנָּה שֶׁל מַטָּה – שְׁלוֹם עוֹלָמִים מִלְמַעְלָה

עַם אֱלֹקִים הַיָּחִיד – אוֹת יִחוּדוֹ שֶׁל אֱלוֹקַ

עַם אֱלֹקִים הַנּוֹצַח – אוֹת נִצְחוֹנוֹ שֶׁלּ אֱלוֹקַ

אוֹן בְּבָשָׂר וּשְׁרִירִים – אוֹן בְּכֹחוֹת שֶׁל מַעְלָה

כָּל אוֹן בְּיִשְׂרָאֵל מֵרֵאשִׁית – מְיֹעָד לִקְדוּשָׁה שֶׁל גָּבוֹהַ

וְכָל רֶכֶב־בַּרְזֶל וְשִׁרְיוֹן בָּא בְּסוֹד אֵשׁ־הָרוּחַ.

כְּעֵין בְּרִית־קֹדֶשׁ שֶׁהִיא חוֹתָם־אֱלֹקִים בַּבָּשָׂר

כֵּן הַשִּׁרְיוֹן בִּבְרִית־עַם שֶׁהִיא הַחוֹתָם שֶּׁל הַחֹמֶר,

גְּבוּלוֹת־הַבְטָחָה שֶׁמִּלְמַטָּה – צֶלֶם אֱלוֹקַ מִלְּמַעְלָה

בְּרִית־דָּם לַאֲדָמָה הַנִכְבֶּשֶׁת – גִּלּוּי הַפָּנִים הַקָּדוֹשׁ…

מָשִׁיחַ הוֹמֶה בָּעִיר – קְרִיעַת־אֲזִיקִים הִיא מִלְּמַעְלָה

עִיר הַנִבְנֵית מִלְמַטָּה – הֶכְשֶׁר בִּנְיָן שֶׁל מַעֲלָה

שֶׁבֶר־עָרִיץ־וְאַכְזָר – גַעֲרַת אֱלוֹקִים בַּמְקַטְרֵג,

אֵשׁ בַּכִּבְשָׁן שֶׁל מַטָה מֵהֵסֶק כִּבְשָׁנִים שֶׁל מַעֲלָה…"


ג.

וּבְעִיר־שֶׁל־מָשִׁיחַ־מִזְמוֹר


וּבְעִיר־שֶׁל־מָשִׁיחַ גְּבוֹהָה בִּיהוּדָה מַבְהִיק זִיו־הַפָּנִים הַקָּדוֹשׁ

וְשִׁעוּר־קוֹמַת־הָאֱלקִים עוֹלָה כְּסֻלָּם־יַעֲקֹב נוֹשֵׂא־נֵס־מַלְאָכִים

וְיוֹשְׁבֵי חֶדֶר־צָר־מְקֻמָּר בַּר־שָׁנִים אֲשֶׁר לְמַסִיק־הַכִּבְשָׁן־עַל־הָהָר

נוֹטִים לְבָבוֹת לוֹהֲטִים בִּתְפִלָּה לֵאלֹקִים הַגּוֹשֵׁר בֵּין הָרִים רְחוֹקִים –

בֵּין סִינַי־קוֹלוֹ לְבֵין מוֹר־נִגּוּנוֹ…

וּבְהִשָּׁמַע דְבַר מַסִּיק הַכִּבְשָׁן עַל הָהָר

מַעֲלִים אֲבוּקוֹת עַל הָרֵי־הָאָדָם וּמֵהַר־אֱלֵי־הָר נִפְנוּף וּבְשׂוֹרָה:

"בְּגִין כּוֹרְעֵי־בֶּרֶךְ לָאֵל יוֹם וָלֵיל, בְּעֵרוּת וּבִשְׁנָת, עַל הַמּוֹר הַנִּכְסָף;

וּבְגִין לוֹחֲמִים הַהוֹלְכִים לִגְבוּרוֹת לֹא מִדַּעַת־עַצְמָם, בִרְצוֹן אֵל שוֹכֵן בָּם:

וּבִרְצוֹן שׁוֹכְנִי־סְנֵה וּמֹשֶׁה הָרוֹעֶה וְדוֹרוֹת רַבָּנָן וְחַכְמֵי־יִשְׂרָאֵל

וּבִרְצוֹן מְדוּרוֹת־הַגוֹלָה בוֹעֲרוֹת מוּסָקוֹת וּסְמוּקוֹת מִן הַדָּם, מִן הַדָּם

וּבִרְצוֹן לִגְיוֹנוֹת־גִבּוֹרִים אַחֲרוֹנִים בְּנֵי־גַרְדוֹם וּתְלִיוֹת, נִיצוֹצוֹת־מְשִׁיחִים

שֶׁכָּמְהוּ בִּתְפִלוֹת לְאַדְמַת־הַבְטָחָה וּלְעַם־יִשְׂרָאֵל הַגָּדוֹל־בַּעֲלִיל

עַם־מַלְכוּת־אֱלֹקִים מִתְגַּלֵית בָּעוֹלָם: בְּתוֹרָה, בִּנְבוּאָה. בִּכְהוּנָה וּבְמַלְכוּת

בְּגִין אֵלֶּה כֻּלָם

עוֹלֶה הַיּוֹם אוֹן־יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֶה מִמִּקְוֶה־הַגְּבוּרָה הַקָּדוֹשׁ וְנוֹהֶה

לַחֲלֹשׁ כָּל גּוֹיִים שְׁכֵחֵי־אֱלֹקִים מִצָּפוֹן עַד דָּרוֹם לִקְצָווֹת רְחוֹקִים."


וּבְעִיר שֶׁל מָשִׁיחַ זוֹרֵחַ הַזִּיו וְאוֹרִים הַשָּׁמַיִם בַּיוֹם וּבַלֵּיל

מִשֶּׁמֶשׁ־פָּנָיו שֶּׁל כֹּהֵן־הַגָּדוֹל…

בְעִיר שֶׁל מָשִׁיחַ בָּשְׂמֵי־נִגּוּנִים וּמֶתֶק פְוֹשֵׁט בֶּחָלָל־הָאַוִּיר

וּמֵרֹן כִּנּוֹרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ־דָּוִד…

וּלְבֵית־אֱלֹקַי יַעֲלוּ לִשְׁתַּחֲווֹת כָּל שָׂרֵי־יְהוּדָה וּמְנַצְחֵי־מַעַרְכוֹת

וּכָּל אֹזֶן תִּשְׁמָע אֶת הַקּוֹל מִסִּינַי הַמְנַגֵן חֲרִישִׁית וּבוֹ עֹז־שׁוֹפָרוֹת.

רְחוֹב יֵשׁ בִּירוּשָׁלַים

עוֹלֶה וְאֵינוֹ יוֹרֵד

קְצוֹתָיו שׁוּלֵי אֹפֶק

שְׁחוֹר זִפְתוֹ מִטַּת רָקִיעַ

וּפוֹנָה הַדֶּרֶךְ מַעֲרָבָה

אֵל מוּל פְּנֵי שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת.


מַה קַלּוּ הָרַגְלַיִים

כֹּה קְרוֹבִים הַשָּׁמַיִים

לַיְלָה בֵּין כּוֹכָבִים

אֲסִיר אוֹרוֹת מִשְׁתּוֹבְבִים.


עֶרֶב, פּוּךְ וָצֶמֶר

מִכָּרֵי מִרְכֶּבֶת הֶלְיוּם

גִּזּוֹת זָהָב מֵעַל הַכְּבִישׁ נֵרוֹמוּ

רוּחַ בָּם נוֹשֶׁבֶת

בִּצְנִיעוּתָן מְהַתֶּלֶת

חוֹרֵי כְּחוֹל לְשִׂמְלוֹת פָּז

סִרְטֵי נוֹי לְמַחֲלָפוֹת.


פָּדֵר פָּנִים בִּשְׁרַק שֶׁמֶשׁ

הָפֵר עַגְמִימוּת דִּמְדּוּמֵי עוֹלָם

רָפְרֵף עַל מֵתְרֵי תִּקְוָה

עַנְנֵי אוֹרָה!


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם ש. בן־עמיהוד. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

החדר היה רחב וגבה קירות, וריח של אתר שרה בו. אתר? אפשר היה זה ריח אחר כלשהו. טרפנטין, או אפילו שמן רהיטים. ממקום מושבו יכול היה רוברט לראות את הברק הכבד של השלחן בפנת החדר – עשוי עץ כהה ומגולף פתוחי חיות. על גבי הזכוכית השחורה סודרה בדיקנות מערכת מכשירים נוצצים. נחשת קלל, ללא ספק. שחורים ומגולפים היו גם הכסאות הפזורים סביב, המנורה, כן העתונים. הוא לא העיז לקום ולבדוק את הכורסה עליה ישב; פן יתברר כי השעין את ראשו על לועה הפעור של חיה מעץ. רפוד העור החום היה מהוה בכמה מקומות.

רוברט הצית סיגריה. המאפרה, כף יד של אדם בעלת אצבעות מפושקות, היתה מלאה זנבות סיגריות. התאמץ לזכור מתי עשן אותן. והלא יתכן כי היה כאן מישהוא לפניו, יושב בכורסה זו מעשן אותן סיגריות ממש? המחשבה הטילה עליו מורא. שלח ידו לקחת עתון ונתקל במנורה מימינו, נעוצה בראשו של עמוד שנדמה כעולה מן הרצפה. לרגע נתאווה למשוך בשרשרת ולראות איך מסתנן האור דרך פיו המחוטב של האריה; אבל בחוץ היה אחר־צהריים בהיר וחם, והחלונות פתוחים היו. חשב שהוא יכול, אם ירצה בכך, לקום ולעמוד ליד חלון. זה לו דקות מספר שהוא יושב על מקומו, משחק בידו באצבעות המאפרה, וחושב מה מעשיו בזה. שוב ושוב נתערבבו מחשבותיו. החששות, שעוד בבקר זה היו כה איומים בעיניו נטשטשו ומוראם פג משעה שהביאם עמו לכאן. משל אימתו של המקום היתה גדולה מן המתרחש מחוצה לו.

קוצר רוח תקף אותו. נטל חוברת צבעונית, עשויה נייר משובח; צלומים ושרטוטים מלאו את הדפים המבריקים – דגמים של גלגלות, עצמות, חוליות. מן השער צחקה אליו בחורה שוכבת, ומכשיר חשמלי בעל חוטים רבים מורכב לראשה. הניח את החוברת, והביט על החלון. צריך פשוט לקום ממקומו, זה הכל. ללחוץ את הבהונות אל הרצפה, למתוח את הברכיים – לקום. הביט על החלון השני. מתחתיו עמדה ספה צרה מכוסה שעוונית צהובה, ועץ זית גדול ממול זרק עליה צללים.

ואז עברה בו תחושה ברורה של אי ממשות, כאילו היה יושב בתוך חדר עשוי לתפאורת תיאטרון, בשעה שבין שתי חזרות. דומה כי הרגיש כך למן הרגע הראשון, שעה שנכנס לחדר וראה את המכשירים הנקיים מדי מונחים על הזכוכית המבהיקה. או כשהבחין בתמונת שלד בגודל טבעי, התלוי על הקיר מאחוריו. או שמא הגיעתהו תחושה זו רק ברגע שהרוח פתחה חלון בדירה שממול, ורוברט ראה ספה מחופה משי ירוק העומדת לרחב החדר, ושטיח לבן כשלג פרוש למרגלותיה. לא היה שם איש. הוא לא חכה שיהיה שם איש. העץ הסתיר את הקיר ואת מחצית המרפסת, אבל רוברט יכול היה לראות את הדירה כולה מבעד לקירות. הוא ידע שהיו שם שיחי וורדים, וכסאות נוח עם הרבה כרים צבעוניים. ידע, שעליו להיות שם. לצנן את רגליו היחפות בשער הסמיך של השטיח, ולחוש את המשי הקר חודר בעד עורו. חשב שהיו שם מניפות סיניות גדולות ומזרקה של מים בתוך תבנית בטון, ואולי גם זמיר בכלוב. ובפנת החדר עומד נבל גדול עשוי זהב ושן, שהרוח פורטת על נימיו. רוברט ישב על הכורסה השחורה וחשב שעליו בוודאי להיות שם; אלא שהחדר ההוא איננו, ממש כפי שחדר זה בו הוא יושב, איננו במציאות. מעולם לא היה בו לפני כן ושוב לא ישוב לכאן. ורק עכשיו, מוטל עליו להביא איך שהוא לידי סיום חלום זה שהחל בו שלא מרצונו. תמה, מהו המשכו של תפקיד שעליו לשחק, ומה הם הדברים אשר יאמר לרופא, שיכנס וישאל לרצונו.

דפיקה קלה בדלת. אחות בסנר לבן נכנסה ושאלה דבר מה. רוברט סבור שענה כהלכה, גם שאינו יודע בדיוק מה שאלה אותו. היא הביטה בו באהדה והניעה בראשה. “היא חושבת שאני החולה”, הרהר רוברט. נזכר, שלפני רגע סבר שאמנם, הוא החולה.

הרופא נכנס.

– סלח לי על שאלצתי אותך לחכות, – אמר, וחייך באדיבות, וכל הדברים חזרו פתאם לממדיהם הרגילים. הוא היה צעיר מאד, כבן גילו של רוברט, ולבש חולצה מנילון צהוב ומכנסיים אפורים. הוא נראה פשוט ביותר ואדיב. חיוכו הקניט את רוברט, שבקש לומר דבריו במהירות ולהסתלק מכאן. הדברים שערך במוחו במשך הבקר, שעה שהסתובב סעור ברחובות העיר, שבו ואבדו את חשיבותם. דומה שהמדובר הוא בענין של מה בכך, ואפשר שברובו – פרי דמיונו בלבד. רק התרגשות פזיזה הביאה אותו לכאן, ודבר זה בקש עתה להבהיר לרופא בחולצת הנילון.

– שמך, אדוני? – שאל הלז.

– שפירא. רוברט שפירא.

– ארץ המוצא?

– הונגריה, ואחר כך אמריקה. כשעלינו ארצה…

– אדוני נשוי?

– לא. אני גר עם הורי. כשעלינו ארצה…

– הכתבת?

– יד המעביר, בלוק 243. אבי היה סבור…

– רגע אחד אדוני. עוד מספר שאלות. מה גילך, בבקשה?

– דוקטור, – רוברט התאמץ לטשטש מין כעס משונה שחלחל בגרונו. באתי כדי לבקש את עצתך ביחס לאבי.

– אהה. – אמר הרופא. – מה גילו של אביך?

– בן 54, – ענה רוברט, – נשוי, עובד כרואה חשבון ב"חברה קבלנית לבנין".

– אהה. – אמר הרופא, ורשם בפנקסו.

– מעולם לא היה חולה לפני כן. לפי מקצועו הוא סוחר. סוחר עורות. ו…

– כן? – שאל הרופא בהתענינות, שהפיגה את רצונו של רוברט להמשיך בספור. פתח ודבר במשפטים קצרים, מבקש להכניס בהירות ודיוק בדבריו, נתקל ומסתבך ב"הדברים נראים כך" וב"אפשר שאני טועה". הרופא האריך לשאול לפרטים, מתעכב בנקודות קטנות ומהסס לפני כל משפט. רוברט המרוגז חשב שאך יצא מכאן ישובו החיים להיות קלים ונעימים כשהיו, וכל העומס המיותר הזה של דאגה לאביו ישור מעליו באחת. עכשיו בטוח היה שנפלה טעות. החשש והדאגה שנקרו בלבו הבקר בטעות יסודם. כעס היה בלבו על הרופא, המקבל ברצינות חמורה כזו את פטפוטיו.

סוף סוף הרפה ממנו, ורשם על ניר כתיבה מצועצע ומודפס, מספר מלים בכתב חרטומים.

– זה ירגיע אותו, – אמר, כשהוא קם ונוטל את ידו של רוברט, – אבל אינני מאמין שלזמן רב. עליך לשדל אותו לבוא עמך לכאן.

רוברט יצא את החדר. היה לו לאותו בית פרוזדור ארוך, מחופה שטיחים צבעוניים. תמה, מנין לו לרופא צעיר כל כך שטיחים עתיקים ויקרים אלו. ברגע זה נזכר שאמו שלחה אותו לכאן משום שהרופא היה בן עירם ומכירו של אבא. משמע, שהלז נפטר, ופרחח זה בא במקומו. נתן את לבו וראה בדלת הכניסה לוח שיש זעיר ומבהיק, ועליו כתוב באותיות נחמדות למראה:

ד"ר אלעזר עפרוני

מומחה למחלות עצבים ונפש

מתחת ללוח אפשר היה להבחין בכתם בהיר בדלת, מקום שם הוצאה ממקומה הטבלה הישנה עם שם בעליו הקודם של הבית – טבלה שוודאי היתה עשויה נחשת. מורא סתום ואכזרי התגנב ללבו של רוברט.


*


חם. שמיים אפורים מתוחים כיריעה, מגוהצים.

הרבה אנשים נחפזים מאן שהוא לאי שם.

עיר עייפה, מתנכרת. שורות בתים גדולים וחשופים, הניחו לקרני שמש מאוחרות להשתעשע בבשרם הצרוב.

רוברט החיש את צעדיו. הוא טעה בחישוב המרחק לתחנה המרכזית, ולאחר שהלך רבע שעה עוד היה בחצי הדרך. חולצתו דבקה לגבו, ושערו שמט על מצחו. עייפות כבדה הכבידה את אבריו. הרווחה, לה צפה בצאתו מן הרופא, לא באה עליו, ואת מקומה תפסה הרגשה מרירה של מתיחות עצבים.

כשהגיע לתחנה המרכזית נרגע מעט. הפועלים בבגדי העבודה, מהמים ונדחקים לפני האוטובוס החורק, הזקנים חולי העיניים, הנשים עם הסלים הגדולים, זה היה הנוף אליו הורגל מזה ארבע שנים. הוא חזר לעצמו, ואתו יחד חזרו גם הפחדים שענוהו במשך הבקר; מחלת אביו היתה פתאם ברורה וממשית בעיניו.

האוטובוס עצר במרכז המעברה, ורוברט נפלט מתוכו עם זרם הפועלים. האשה עם החבילות שנלחצה אליו בדרך, השאירה כתמי שומן על חולצתו ומכנסיו.

בתחנה חכו שתי הבנות של השכן המרוקני, שנעלו נעליים בעלות עקבים גדולים וענדו עגילים מוזהבים. “הי, רובי”, קראו אליו והוא חייך לעברן. כשפנה משם אמרה האחת: “גם כן שויצר אחד” ואחותה השיבה: “כן, אבל הוא חתיך”.

רובי חצה את שורות הבתים בדרך אל ביתו. בחלק מהם כבר דלקו אורות חוורים של עששיות, ויתרם אפלים היו, קרשיהם הכהים מזדקרים באיום אל הלילה. בקרן הרחוב היה צריף ארוך במקצת מן השאר, ושלחנות נמוכים עם כסאות עץ מפוזרים לפניו, חוסמים את המעבר. קבוצות בחורים בגילים שונים ישבו שם, משחקים שש־בש לאור פנסי לוקס. למרות השכנות הקרובה אל ביתו לא הכיר רוברט אף אחד מהם בשמו. הם הרימו ראש והסתכלו אחריו בעברו. טרם גמרו בנפשם אם להתיחס אליו בקנאה, אם בבטול.

ליד דלת הצריף עצר. דממה מוחלטת שררה בו. ידע, שאמו לא יצאה את הבית; שימצא אותה יושבת במקומה שאצל החלון, ידיה שמוטות על גבי מעשה הסריגה, והיא יגעה מכדי לקום ולהדליק לעצמה את האור. רוברט בלע את רוקו ונכנס.

– דב?

– לא, אמא. זה אני.

– בא חביבי, הדלק את המנורה.

רוברט נגש לשלחן בצעדים כבדים, שלף מכיסו את המצית והעלה באש את הפתיל הספוג נפט, סוגר עליו זכוכית עגולה ומפויחת. יותר מכל שנא רגעים אלו שבין חושך לחושך, דממה קודרת זו, ואת מעשה הסריגה השמוט על ברכיה של אמו.

– היכן אבא?

– אצל השכנים. בא ושב אצלי, רובי. אמך עייפה היום.

רובי נגש אל החלון הסמוך ועמד שותק.

– איך היתה העבודה היום?

“היא רוצה לשאול מה אמר הרופא”, חשב, “ואינה מעיזה”.

– תודה, אמא. הכל כשורה.

– אתה יוצא הערב?

“רעיון טוב. עוד יכול אני לצאת”.

– לא, אני נשאר בבית.

– כך יותר טוב, בני. אתה מסתובב יותר מדי.

– יודע, יודע. כבר דברנו על זה.

שתיקה כבדה נפלה בחדר. כבדה, משום שהאויר היה חם וסמיך וגוויות זבובים פרפרו על אדן החלון. ומשום שמצויים היו דברים בלתי אמורים ביניהם. האב טרם חזר.

– הייתי אצל ד"ר שפיצר, – פתח, והוא משחק באצבעות שמאלו בזכוכית המנורה, מסובבה הילך והילך וחורך אצבעותיו.

– ובכן?

רוברט דמה שקולה רועד, אבל ייתכן שהיה זה קולו הוא.

– ובכן, ד"ר שפיצר איננו מקבל יותר באותו בנין.

אמו החוירה. ד"ר שפיצר היה מחזרה בימים עברו.

– נפטר? – שאלה. מפחדת היתה מן הזקנה, וזה כמה, שמכריה הישנים היו מסתלקים אחד אחד מן העולם. היא נתיראה שתשאר לבדה.

– אינני יודע, אמר. יתכן שיצא לפנסיה. רופא צעיר מקבל במקומו; איזה ד"ר אלעזר עפרוני.

– מוזר.

– כן. – רוברט זכר פתאם את חולצת הנילון הצהובה, ואת החלטתו הנמרצת לא לבקר שם שנית.

– ובכן?

– ספרתי לו. כאבי הראש, הדכאון, סרובו לפנות לרופאים. הכל.

– והוא אמר לך שעליו לבוא בעצמו, ונתן לך כדורי אספירין.

– כדורי אספירין ועצות טובות. איזה עצות! אמא…

– כגון? מה עלינו לעשות? האם אפשר להקל עליו?

– אמא…

– מה יש?

– אמא, ד"ר עפרוני הוא רופא למחלות נפש.

– מה זאת אומרת, רובי, מה כוונתך להגיד בזה?

– לא כלום, אמא.

– רצונך לומר…

– אינני אומר דבר. הניחי לי, למען השם.

אמו פכרה את זרועותיה.

– מה פירוש הדבר, רובי? מה אמרת לו, מה אמר לך? ענה לי!

– אינני יודע כלום. לא ראיתי את השלט עד שיצאתי משם. תחילה חשבתי שאני נמצא אצל ד"ר שפיצר שלך. אבל… נדמה לי…

אבל… נדמה לך…

דב שפירא פתח את הדלת ועמד בה. עיניו הבריקו, שוטטו סביבן, נתקלו בעיניו של רוברט ודעכו.

– איך כאבי הראש, אבא? – שאל רובי בקול רך.

כל תשובה לא באה. האב גרר את רגליו בכבדות, משך אותן לכוון כסא הקש שבפנה. ללא רעש צנח גופו המלא, התקפל בתוכו וקפא.

אשתו ובנו הביטו אחריו. מבטיהם נצטלבו זה בזו.


  1. “בקור” הנו פרק מתוך רומן, אשר עם המחברת בכתובים.  ↩︎

פַּז שֶׁמֶשׁ עוֹטְרָה הַיְקוּם בְּאוֹרָה

אוֹר רָז זָעַף שׁוֹטֵף וְעוֹטֶה סְעָרָה

לא מָחוּ אֶת יְגוֹן הָאֶתְמֹל שֶׁאֵירַע

גַּם נִבְכֵי הָאָחוּ שׁוּב פָּצְחוּ בְּשִׁירָה.

אֶל מוּל סוֹד הָאֱנוֹשׁ הַנּוֹגֵן בַּגִּתִּית

שׁוּב אֶשְׂחַק אֲחוֹתִי כִּי בָּכִית.


עֵת עָבִים עָצְמָתָם מַרְכִּינִים בְּאֵימָה

הוּא הָלַך לְצִדֵּך מַחֲרִישׁ. דּוּמִיָה.

וּבְדִידוּת שֶׁרָצִית נִתְמַלְּאָה בְּאֵי־מָה

שֶׁזָּנַח וְסִלֵּק אֶת כַּבְלֵי הַנּוּמָה.

בְּלֵילוֹת הַמִּסְתּוֹר אֶת דִּבְשֵׁךְ אַתְּ אָרִית

לֹא אֶשְׂחַק אֲחוֹתִי כִּי בָּכִית,


מַה בָּכִית אֲחוֹתִי וְלִבּוֹ כֹּה פָּעוּם,

הֵן גוּפוֹ הָרוֹטֵט, הֲגִיגוֹ הָרָדוּם,

פֹּה הִשְׁקִיטוּ גַּם בִּי הַדָּבָר הֶעָגוּם

וְהִשְׁכִּיחוּ כָּל נֹעַם אַחֵר בַּיְקוּם.

אַל תִבְכִּי אֲחוֹתִי – לא אֶל תֹּהוּ נָהִית –

טוּב מִלֵּאת אֲחוֹתִי כִּי בָּכִית.


וְאַף אִם שָׁתַקְתִּי עִם זֹהַר אוֹרָה

וְעִמְקֵי לְבָבִי צָחֲקוּ בִּסְעָרָה

וּמָחוּ אֶת תּוּגַת הַיָּגוֹן שֶׁאֵירַע

נָא חִזְרִי אֲחוֹתִי וּפִצְחִי בְּשִׁירָה

שׁוּב הַגְבִּירִי הַלַּחַן. פִּרְטִי הַגִּתִּית

כֹּה אֶשְׂמַח אֲחוֹתִי כִּי בָּכִית.

אֲנִי גִּבְעוֹל דְּמָמָה,

נֶטַע רַךְ בַּגָּן,

מֵרִים כֹּתַּרְתוֹ אֶל אֹפֶל שֶׁחָקִים

וְעַלְעַלָיו בְּרוּחוֹת מִתְרַעְדִים.


אֲנִי עַנַן דְמָמָה,

סַהַר מִסְתַּתֵּר,

מֵעַל לָבְנוֹ עָבִים. כִּבְדֵי מָטָר

כִּטְלָאִים שְׁחוֹרִים בַּעֲרָפֶל הַקָּר.


וּבְלֵב הַדְּמָמָה

תְּחוּשַׁת זִלְעָפוֹן,

וְסִיעוֹת כּוֹכָבִים בְּמָחוֹל שִׁכָָּרוֹן

חוֹלְלִים וְנוֹשְׁרִים אֶל שַׁעֲרַי.


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחברת שצוינה בכתב העת בשם זהבה סן־מנור. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחברת, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

‏ש. בר־שי / שני שירים

סֶלַע אֶת אֵשׁ חוֹבֵק

וְאֲנִי אוֹתָהּ לַעֲטוֹף

בְּחִבּוּק זְרוֹעוֹת עֵצִים

וּבְקַרְנֵי חֶרְמֵשׁ הַסַּהַר

חָפֵץ.


יוֹשְׁבִים מִסָּבִיב לָהֵדִים הָעוֹלִים

מִבְּתוֹךְ הִתְלַקְחוּת נְפָשׁוֹת

בִּכְמִיהָה מִסְתָּעֶפֶת אֶל

לֵיל עָמוּם וְשָׁפוּעַ

אַהֲבָה.


נִִצְנוּץ מַזָּלוֹת וְאוּד דוֹעֵךְ

מְבַשֵּׂר גּוֹרָל אָדָם

הֶחָבוּק פַּעֲמֵי עֵת־זְמַן

הַמְמַשְׁמְשִׁים בְּבִיאָה שֶׁל

אוֹר הַבֹּקֶר.


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם ש. בר־שי. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

הָעֵץ אָשֶׁר לְיַד חַדְרִי

שָׁתוּל הָיָה בְּנוֹף סַלְעִי

וְכֹל עוֹבֵר (כּולֵל “אָנִי”)

שָׁכַח

הָעֵץ לְיָד חַדְרִי.


הָעֵץ אָשֵׁר לְיָד חַדְרִי

שָׁתוּל הָיָה בְּנוֹף פִּרְאִי

וְיוֹם אֶחָד נִפְקַח עֵינִי

בִּרְאוֹת

הָעֵץ לְיָד חַדְרִי.


הָעֵץ אֲשֶׁר לְיָד חַדְרִי

שָׁתוּל הָיָה בְּנוֹף פִּלְאִי,

בְּטֶרֶם בּוֹ נָגְעָה יָדִי

זָנָק

הָעֵץ לְיָד חַדְרִי.


הָעֵץ אָשֶׁר לְיָד חַדְרִי

שָׁתוּל הָיָה מְלֹא מֵימִי

בְּלֹא טִפּוּחַ טָל מָטָר,

שָׁתִיל פָּעוּט עַל פְּנֵי הָהָר.

וְעִם כָּל זֶה חָפָז לִגְדוֹל –

זָקוּף, רָחַב, יָמִין עַל שְׂמָאל –

בְּנוֹף סַלְעִי, פִּרְאִי פִּלְאִי,

הָעֵץ אֲשֶׁר לְיַד חַדְרִי.


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם ש. בר־שי. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

פְּגַשְׁתִּיךְ,

וַאֲנִי מְלֵא אוֹן

זִרְמֵי אָבִיב בִּי פוֹעֲמִים בְּשָׁאוֹן.

וְאַתְּ פּוֹרְחָה וּרְפוּיָה,

כֻּלֵּך עֶרְגָּה וְרָצוֹן.


חִבַּקְתִּיך,

גּוּפוֹתֵינוּ בְּעוֹז נִצְמְדוּ,

תְּאוֹמַיִךְ בִּסְגוֹר לִבִּי הִשְׁתַּעְשְׁעוּ,

פִּתְחֵי נַפְשֵׁנוּ אֻחֲדוּ

פִּלְחֵי לְשׁוֹנֵנוּ נִפְתְּלוּ.


יְדַעְתִּיך,

מוֹסְרוֹת נַפְשֵׁנוּ נִתְּקוּ

שָׁאוֹן הֶמְיָה וָסַעַר פָּרְצוּ.

קֻדַּשׁ רֶגַע בִּיקוֹד –

וְתַם הָאוֹן.


עֲזַבְתִּיך,

כֻּלֵּך דְּהוּיָה וּבוֹרֶקֶת

וּבְרוּחִי מַשְׂאוֹן וְעַצֶּבֶת

עַל רֶגַע חָלַף

וְנֶפֶשׁ לא בּוֹהֶקֶת.


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם ח.שמעיה. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

משהגיע לתחומה של עיר, היה ערב בשום ורענן מכין עצמו, לירש מקומו של יום שורב ומאובק. עם שעצרה המכונית בטבורו של רחוב סואן נטל תרמילו וירד בקפיצה חופזנית.

רגוש זה, שהיה משתנק בו כל אימת שהיה חוזר לעירו ממקום שהוא לאחר העדרות ממושכת, טרד בו לילך אליה, אליה בראש ובראשונה. והיה זה אולי בגין אותם ימים אפורים ומיוזעים בהם שוב לא היו בית ומשפחה, חברים וידידים, היתה רק היא וכמיהה עזה ומאויים סתומים.

ברגעים של מנוחה, ואלו מועטים היו, הוגה היה וחוזר ומעלה מנבכי הזכרון פגישה אחרונה שלהם, שמצוי היה בה כבכל פרידה, קורטוב של עצב קורן.

– – – שוקטים ורהויים, נהנים מחסותו של לילה שלו ובהיר ירדו לחורש שבירכתי השכונה. קבעו להם מושב על גבי קורה שמוטלת היתה על הקרקע. ירח ניבט בם עגמומי ורפה. קרניו החוורות חומקות היו בינות לענפי האורנים ומגלות תוך כדי זרימתן זרדים יבשים וכברות עפר תחוח – לסרוגין. רוח קלילה השיקה בדי העצים אלו באלו. היקום שורר סרנדה לוחשנית – סרנדה של ליל.

נטל ידה, דקה וחטובה, והיה מלטפה רכות. נתמשכה אליו, השעינה ראשה על כתפו. ניחוח שערותיה, בושמו של סבון ריחני – שכרהו. היו משיחים עד שנטלה בזרועותיו, ומחרישים נכנעו יחדיו לתחושה השלמה שאפפה כל כולם. – – –

הרחובות המוכרים כל כך, דומה שהקבילו פניו, על אף האפלולית – במאור פנים, והיו בינותם; טפיחה על שכם, דיוקן חייכני של מודע משכבר הימים, מילות של נמוס ורצון עז להיות מעבר לכל זה, להיות אצלה.

אור חור בקע מחלון חדרה. סמרמורת חמימה סמררה אברי גופו. צפה שמן הסתם שקועה תהיה בכרך שלישי של “בית טיבו” או אולי בחלק החמישי של “הנפש הקסומה”, ותהא מרימה כלפיו עינים בוהות בורקות, שזה לא כבר עקבו במתיחות אחר אירועיהם של גבורי הרומן; תהא ממצמצת אולי ותלאט: – “אתה?!” – רק זאת תאמר והשאר כבר יבוא מאליו.

משהקיש בדלת ביתה חש בשהיו ידיו מרעידות ותמה כיצד תראה במבט חטוף ראשון. תכונה של מה בכך, לחשושים מבעד לצהר – והדלת חרקה על ציריה. במסגרת אור רבועה עמדה לפניו כל כולה כמות שהגה בה. היתה תמירה ונכלמת והדיפה בשם יסמיני קליל. אך עיניה ניבטו חסרות הבעה, קרות. פתיעה שהממתה, הותירה מקום לשתיקה מביכה וגמגומים חסרי פשר.

תהיה שלו נדחתה מפני אי ניחותא שחש בשל עיקשות זו שבמבט, בשל גון הקול, ותוך כדי כך נתחוור לו שהיתה כאן טעות, או אולי אי הבנה שנשתרבבו לאותם לילות סעורים.

מצא עצמו מבלי משים בחדרה. מנגד בכורסה הרכה הסב, הדור ובוטח – זה, האחר. טעם טפל נתגנב לפיו. דומה שהיתה מלהגת על מכתב שלא הגיע, על הודעה שלא בעיתה, על שהיא מזומנת למקום שהוא הערב, וכולי האי – דברים שמעתה שוב אין להם חשיבות.

הכתיף תרמילו המאובק. מלמל מלות של כלום, הנאמרות תדיר לעת פרידה – ויצא. היתה מועקה דמומה והד קולו של צרצר מנסר במשוריו. שהה על עמדו וראה אותם, מבעד לשדרת הפיקוסים העבותה, נעלמים טן־דו בקיצה המפולש של הסימטא.

נשא רגליו והלך. היה תוהה לעצמו על שהוה וחלף, ושוב נראה הכל משמים וריקני. היה בוטש באבנים שהיו פזורות אי־פה אי־שם, בוטש בהן בזעף, בעקשנות, עד שמצא עצמו בחורש שבירכתי השכונה. זכר שוב פגישתם האחרונה. התמונה בהירה היתה ועם זאת מכאיבה עד אין נשא.

בהה בשחור הרקיע וראה כוכב זעיר, שבהק לרגע באור יקרות ולמשנהו צנח, נפל. הניד ראש בעגמה וחזר והשים צעדיו לעבר השכונה, שהיתה מוטלת לה מנגד דמומה וקודרת.


  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בכתב העת בשם צבי נדיב. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תיצרו קשר.  ↩︎

‏נפתלי טוקר / שלשה שירים

הַלְמוּת בַּלֵּב

רֵיאָה נוֹשֶׁפֶת

צְלָעוֹת רָמוֹת

יָשְׁרָה סַרְעֶפֶת

        כָּל צְלִיל רוֹעֵם

        בַּאֲפַרְכֶּסֶת.

טִפִּין טִפְטֵף

בִּרְזִי בְּקֶצֶב

כְּהֵד הַתּוֹף

תָּפַף בְּשֶׁצֶף.

        כָּל צְלִיל מַכֶּה

        בְּעֶצֶב.

תִּיק תָּק תִּקְתַּק

שָׁעוֹן בְּרֵטֶט

כְּיַד אָמָן

פְּסַנְתֵּר פּוֹרֵטֶת

        כָּל צְלִיל אֵיתָן

        כְּעֶשֶׁת.

חוֹרֵק נוֹאֵק

הַצִּיר בַּדֶּלֶת

כִּצְלִיל כִּנּוֹר

מַנְעִים בְּסֶלֶף

        כָּל צְלִיל סְחַרְחַר

        כִּמְטוֹטֶלֶת.

רֹאשִׁי עִנְבָּל

לַשָׁוְא שִׁוִּיתִי

לֹא בָּאת בִּתִּי

בִּכְדִי צִפִּיתִי.

אִילוּ

חַמָּה בָּרָקִיעַ

סָמְאָה,

אִילוּ

שָׁקְעָה בְּצוּלוֹת

וְטָבְעָה.

אָז חֹשֶׁךְ יָמֵשׁ

צִנָּה נִתְעַטֵּף

אִילוּ.


אילוּ

יָרֵחַ נָמֵס

וְנִגַּר,

אִילוּ

נָפַל לַבְּאֵר

וְנִכְלָא.

אָז יִשּׁמּוּ גַּנִּים

יִדּוֹמוּ נוֹגְנִים

אִילוּ.


וַאַנִי

לֹא רָאִיתִי

מָאוֹר,

עֲשָׁשִִׁית לִי

תָּאוֹר.

כִּי אָבַד לִי

נָמוֹג

כִּי אָבַד

וְנָמוֹג.

בְּלֵיל שְׁכוּר קְדוּשָׁה

עַל מִזְבַּח אַהֲבָה

נֶעֶקְדָה

וַתֹּאמַר שִׁיר פְּרִישָׁה

מֵהֶבְלֵי חֶלְדֶיהָ

וַתִּשְׂבַּע.


וַתִּשָּׁבַע אֱמוּנִים

בְּרֶטֶט גִפּוּף

וַתִּשַּׁק.

וַתָּמֹץ דַּם אוֹנִי

וַתַּרְוֶה עֲלוּמָי

וַתִּינַק.


וּבְלֵיל שְׁחוֹר תּוּגָה

מִמִּזְבַּח אַהֲבָה

נִגְדְּעָה.

וַתִּפְרַח מִקִּנָּה

כְּיוֹנָה נִשְׁכְּחָה

נִשְׁכָּחָה.


וְתַרְמִית הַחַיִים

מִתְרַפְּקִים בִּשְׁאוֹנָם

בְּגלְגַּל

וְלֵילוֹת אַהֲבָה

שׁוֹב חוֹזְרִים בִּיגוֹנָם

כְּמוֹ גַּל.

‏מקסים גילן / שני שירים

שירי מקסים גילן – מתוך קובץ שירים “גדר פרוצה”

קְרָא לִי בִּרְיוֹן. נוֹלַדְתִּי בְּהָרֵי יְהוּדָה.

לְרַגְלִי שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶש, אֲדוּמָה.

הָיִיתִי כֹּה קָטָן כְּשֶׁאָבִי גָּוַוע.

בְּלֵב הַהָמוּלָה!


אִמִּי זָנְתָה עִם זָר. אָחִי בָּרַח

אֶל קֶרֶת סְמוּכָה. דּוֹדִי – שׁוּעָל,

אָטָם אָזְנָיו, שָׁחַט – אַך לֹא רָצַח.

לִחְיוֹת לֹא קַל.


הַכֹּל כָּלָה. גָדַלְתִּי. אֲנִי כָּאן.

יָדַי מְגֻיָּדוֹת. הַשֶׁלַח. פַּת.

אִשְׁתִּי – סוּפַת־הַקְרָב. הַבַּאלַאגַאן

בֶּן־בְּרִית וְדָת.

א.

אִבַּדְנוּ אֵת הַדֶּרֶךְ כְּאֶחָד

אִישׁ אִישׁ בְּמִדְרוֹנוֹ.


הַסְּעוּדוֹת הָיוּ פוֹשְׁרוֹת וַחֲפוּזוֹת

רַק הַלִּפְתָּן שָׁהָה עַל שֻׁלְחָנֵנוּ עַד הַיּוֹם.


אִם תִּזָכְרִי בִּי

חִשְׁבִי עַל שְׁתֵּי יָדַי הַקְּמוּצוֹת

כִּבְּתוֹךְ כְּאֵב.


ב.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָך כְּחֶסֶד –

נְעוּרִים שְׁטוּפֵי־שֶׁמֶשׁ   עַל חוֹף יָם מְרֻחָק,


נִשְּאַרְתְּ טַעַם טוֹב

בְּגוּפִי הָרָעֵב.


מִכְתָּבַיִךְ מְהַלְּכִים בְּמוֹחִי

כְּחַיָּלֵי־עוֹפֶרֶת אֲפוּרִים.

‏השירה הערבית בת זמננו: מבוא קצר בלוית הדגמות מאת אהרן זכאי

מבנה השירה הערבית, צורותיה השונות, תורתה בת 16 המשקלים ועשרות ההיתרים והאיסורים במשקל ובחרוז הפכוה לאחת ה"קשות" והמסובכות ביותר. דוקא השירה מהתקופה הטרום־קלסית הידועה ב"אל־ג’־אלייה" (הבערות) מצטיינת במקוריות יתר ונאמנה לקרקע צמיחתה, בתארה בעושר ניביה ובאוצר מיליה את חיי המדבר של שבטי ערב.

עם שקיעת העבאסים ירד אף קרנה של השירה הערבית, שנשארה מגששת באפלה של ימי הבינים, העת החדשה ועד לתחילת המאה העשרים. התנועה הערבית הלאומית שהחלה להתגבש בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה הזרימה דם חדש בעורקים המסתיידים של השירה הערבית. פרק חדש בתולדותיה זכה להוסיף דור הסופרים הלבנוניים שהגר לאמריקה.

החל מראשית מלחמת העולם השניה, כנסה השירה הערבית – סביבה, קהל משוררים רב ומגוון אשר רובו חונך על ברכי התרבות האירופאית (בעיקר התרבות הצרפתית) ומטבע הדברים גרם דבר זה לשנוי נמרץ בתפיסה השירית ובאופן ההבעה של משוררים אלה. רובם ראו היתר לעצמם להכניס צורות חריזה חדשות, שבחלקן אינן אלא חקוי צורות השירה הארופאית החדשה. כן חל שנוי גם במבנה ובנושאים, אולם לא – במשקל.

רק הדור הצעיר שהיה עד לתמורות שנתחוללו בארצות ערב בעשור האחרון, מבחינה מדינית, חברתית, כלכלית ותרבותית; נסה וגם הצליח לפרוק מעליו את העול האחרון של השירה הערבית – המשקל. פריקה זו לבשה צורות ופשטה צורות, מהן שלא נטשטשה בהן עדיין דמותם של המשקלים המסורתיים ומהן שלא נותר זכר לא למשקל, לא לחריזה ולא למבנה, מה שנוהגים לכנות “פרוזה בשירה” או “פרוזה הרמונית”.

מובן שאלה האחרונים עודם מעוט בקרב קהל המשוררים המודרני, אך לא ייפלא אם הם יהוו את הרוב – בעתיד.

להלן מספר שירים המאפינים את בחירת הנושאים ודרך הכתיבה של משוררים ערבים בני תקופתנו.

‏שני שירים מאת נאזיק אל־מלא'איפה בתרגום אהרן זכאי

נאזיק אל־מלא’איפה: משוררת ערבית עיראקית מוסלמית צעירה, נולדה בבגדד ב־1924 למשפחה שרוב בניה משוררים. תוך כדי השתלמותה הושפעה בעיקר מהספרות האנגלית וכן מהספרות הצרפתית. ממוטיבי שירתה הבולטים – הרהורי בדידות, בריחה מהמציאות, בקשת מחסה ומפלט בחיק הטבע, אכזריות העוני ומרד כמוס. בכמה משיריה היא נאלצת להיות סימבוליסטית מפחד הסביבה ויראת המקום, כנראה.

כִּנּוּנִי “אֲנִי” וְלֹא הֱבִינוּנִי,

מַה אֲנִי, וּמַה קִיּוּמִי הַקּוֹדֵר

מַה אֲנִי? יְקִידָה בַּל תָּנוּחַ,

וְצֵל יַחֲלֹף חִישׁ מַהֵר…

הֲזֶהוּ, אֵיפוֹא, שֶׁכִּנוּהוּ חַיִּים?

קַוִּים שֶׁעוֹד נְשַׂרְטֵט עַל פְּנֵי הַמַּיִם,

וְהֵדֵי זֶמֶר גַּס לא יִגְּעוּ בַּשְׂפָתַיִם?

הֲזֶהוּ, אִם כֵּן, סוֹדוֹ שֶׁל הַיְקוּם?

לֵילוֹת קְרוּעִים שֶׁלֹּא עוֹד יָשׁוּבוּ…

‏שני שירים מאת עיסא לובאני בתרגום אהרן זכאי

עיסא לובאני: משורר ערבי מוסלימי. נולד בנצרת בשנת 1932. בשנת 1954 הוציא קובץ קטן משיריו בשם (אחלאם חא’איר) “חלומותיו של תועה”. חבר באגודת המשוררים בשפה הערבית שנוסדה במרס 1955 בנצרת, ניכרת בשירתו נטיה לחופש וחדוש.

t ‏תְּלוּנָה / עיסא לובאני

בתרגום אהרן זכאי (מערבית)

דַּיֵּיך, בַּת הַלֵּיל, מַכְאוֹב עַל גַּבֵּי מַכְאוֹב,

כְּלוּם נִרְדַּם הֶעָבָר בֵּין קִפְלֵי הָאַיִן?

אוֹי, כַּמָּה נְבוּכוֹתִי לִשְׁמוֹעַ בַּת־קוֹל!

הֵן, מַנְגִינַת דִּמְדּוֹמִים וּפְרָחִים,

וּצְלִילֵי מֵיתָרִים וּנְבָלִים,

וְשַׁלֵּו אוּרִים –

הֵם הֵם יֵינִי…

הֵן, אֲנִי וְהַיּוֹפִי צֶמֶד רֵעִים,

אַךְ הוּא נֶעֱלַם כְּבָר מִמֶּנִי.

שֶׁמָּא גְּזָלַתְהוּ יָדוֹ שֶׁל אֶתְמוֹל,

אַחֶרֶת, מַדּוּעַ לֹא שָׁר אָנֹכִי?

הָיֹה הָיוּ עֲלֵי־נָהָר וָמַיִם,

צוּרִים וּצְלָלִים, דוּמִיָּה וְשָׁרָב,

וְחֶזְיוֹנוֹת, הוֹי כַּמָה קִפְּלוּם צַלְעוֹתַי,

בְּהַתְחִילָם לִפְרֹץ בְּתוֹך מַעֲמַקַי.

הִנֵּה יָשִׂישׂ חֲוַרְוָר עוֹמֵד לוֹ עַל מֵזַח,

בְּשֶבֶר לְבָב אוֹחֵז בְּסִירָה.

וּמְקַפֵּל בַּמִּפְרָשׂ הַקָּרוּע

בְּלוּיֵי־סְחָבוֹת עַל גַּבּוֹ הַכָּחוּשׁ…

לְפֵתַע צָנַחְתִּי עָלָיו…

וַאֲנִי כּוֹלֵא אֶת לִבִּי וְחָרֵד פֶּן יִפְרַח,

מִתְרוֹצֵץ עַל פְּנֵי הֶעָבָר הַשָּׁטוּף,

וּמְפַזֵּם חֲלוֹמוֹת נְעוּרִים…

וַיֵהָפְכוּ הַמַּיִם פִּתְאֹם סְבִיבִי

דְּמֻיּוֹת דְּמֻיּוֹת צוֹהֲלוֹת,

דְּמֻיּוֹת מִפִּיּוֹת וְעֵינַיִם,

וַיָּקִיצוּ זִכְרוֹנוֹת,

וַיַּטוּ לַעֲבוֹר הַנָּהָר וְלָנוּעַ תּוֹכוֹ.

אָז נִשְׁעַנְתִּי עֲלֵיהֶם בְּרֶתֶת וְחִיל,

וָאֶרְאֶה הָאֶתְמוֹל עֲלֵי־בַּיִת וָדֶקֶל.

הֵן לֹא הָיָה זֶה אֶלָא חִבּוּק וְתוּגָה,

וְחֶנֶק עֶרְגָה בַּדֶּמַע הַמָּר…

וַיּוֹפִיעַ סָבִי נִשְׁעָן עַל מַקֵל,

וַנֶּשֶׁב יַחְדָּו עַל קְנֵי־מַחְצֵלָה;

"אֲהָה, בְּנִי, אָמְנָם אַתָּה חָזַרְתָּ אֵלַי,

אַךְ סוֹמֵא אָנֹכִי, הוֹי בְּנִי, וְאֵינֶנִי רוֹאֶה…"

הָיֹה הָיוּ עֲלֵי־נָהָר וָמַיִם

צוּרִים וּצְלָלִים, דוּמִיָּה וְשָׁרָב!


  1. עבד אר־רחמן ג’בלי: משורר ערבי סודני צעיר, מהדור החדש ביותר של הספרות הערבית. יליד ותושב ח’רטום בירת סודן.  ↩︎

סַפְּרִי לִי עֲלֵי הַלְבָבוֹת, שֶׁהָיוּ

לְבָבוֹת, וְהָפְכוּ הַיּוֹם לְעָפָר;

אֵיך שָׁלְטוּ אֶתְמוֹל כִּרְצוֹנָם, וְלֹא חָשְׁבוּ

חֶשְׁבּוֹן, בַּחַיִּים, לַמָּוֶת הַמָּר.


שׁוֹפְעִים־אַהֲבָה וְשִׂנְאָה, אֱמוּנָה

וְסָפֵק, וְלִשְׂכָר מְצַפִּים, בְּכָל־זֹאת;

הִנֵּה אָנֹכִי מְמַשֵּׁשׁ הֶעָפָר, וְאֵינִי

מְמַשֵּׁשׁ דְּאָגָה אוֹ שִׂמְחָה אוֹ עַנּוֹת.


  1. מיכאל נועיימה: משורר וסופר ערבי נוצרי, נולד בלבנון בשנת 1894. אחד הבולטים בקבוצת הסופרים הערבים באמריקה. בהיותו נער למד ברוסיה (מכאן ניכרת גם השפעת הספרות הרוסית ביצירתו).  ↩︎

t ‏עֵינַיִם / מישל חדאד 1

בתרגום אהרן זכאי (מערבית)

…וּמִבֵּין עֲלֵי הַדָּלִיָּה,

הַזּוֹחֲלִים עַל הַקִּיר,

נִשְׁקָפוֹת עֵינַיִךְ הַשְּׁחוֹרוֹת

כְּזֹךְ מֵי־הַנַחַל…

וְהַלֵּב הַמְשׁוֹרֵר,

יָנִיעַ אֶת הַגִּבְעוֹלִים,

אָז יִרְטֹט הָאַנְקוֹר

וִירַחֵף בִּכְנָפָיו,

בֵּינוֹת הֶעָלִים,

יַמְרִיא וְיָשׁוֹב,

לְמַעַן תַּרְטִיטֵהוּ הַדָּלִיָּה

וּתְהַדְהֵד מַנְגִּינָתוֹ,

חֶרֶשׁ, מוּל עֵינַיִךְ.

וְאַתְ תָאוּצִי לָךְ

יָשָׁר לְלֹא פְּנִיָה.


  1. מישיל חדד: סופר ועתונאי ערבי נוצרי. נולד ב־1920 בירושלים. יזם ייסודה של אגודת משוררים בשפה הערבית בישראל. בעל נטיה לשירה חופשית מחרוז ומשקל.  ↩︎

t ‏אָדָם חָדָשׁ / כמאל נש'את 1

בתרגום אהרן זכאי (מערבית)


כִּרְבֹּץ נָחָשׁ

עַל מַטְמוֹן בִּמְאוּרוֹת עֲמוּקוֹת,

כֵּן תִּרְבַּץ טִינָתֵךְ

הַמּוֹרֶדֶת בִּתְחוּשָׁתֵךְ.

וְאַתְּ מַאֲחוֹרֵי תְּחוּשָׁתִי –

כַּמִּפְרָשׂ הַנּוֹשֵׂא

אֶת הַפֶּרֶא אֲשֶׁר בִּפְרִי יְעָרִים.

הוֹי, גִיטַרָה בּוֹכָה,

בִּצְבָעִים נוּגִים.

כִּבְאֵר אֲפֵלָה.

חֲרֵבָה מִנִּי מַיִם… אֶרְאֵה אֶת עַצְמִי.

וְאֵין עַצְמִי, אֶלָּא

עוֹלָם מָלֵא כְּמַעֲמַקֵי תְּהוֹמוֹת.

הוֹי, גִיטָרַת הֶעָבָר,

(וּבֶעָבָר – כִּסוּּפַי, מַנְגִינוֹתַי וַחֲלוֹמוֹתַי)

קָבַרְתִּי. הַיּוֹם, אָדָם –

לְמַעַן יִחְיֶה בַּמָּחָר הַקָּרוֹב,

וִיהַלֵּךְ לְמַנְגִינוֹתַיִךְ,

טְהוֹר־לֵב, כְּשַׁלְוַת הָאוֹרוֹת;

וּכְסוּפָה, עוֹד יִרְתַּח

בִּרְתֹּחַ דַם בְּנֵי־חוֹרִין;

וּכְאֵשׁ, יוֹסִיף עוֹד לִסְעֹר,

לְקַפֵּל כָּל אֲשֵׁר יִמְצָא

בְּיָמַיִך, בְּיָמַי,

בֶעָבַר־חַיַי הַשָּׁפוּךְ בְּכוֹסוֹת דִמְיוֹנַיִךְ.

וּכְגִבּוֹר,

עוֹד יִבְנֶה עוֹלָמוֹ הַמְקֻוֶּה…

הֲיִתְמוֹטְטוּ, כְּלוּם,

חַיֵּי שַׁלְוָה וְחֶמְלָה?

חַיִּים מַצְמִיחֵי־מַנְגִינוֹת, פְּרָחִים וִילָדִים?

חַיִּים נוֹפְחֵי־רוּחַ־אֱנוֹשׁ בְּתוֹךְ הָאָדָם?


  1. כמאל נש’את: משורר ערבי עיראקי צעיר (יליד ותושב בגדד), מהדור החדש ביותר של המשוררים הערבים המתאגדים ב"אגודת הסופרים הערבים". בסגנונו ובדרך חריזתו בולטת מרדנותו.  ↩︎

‏על מוטיב ה"יציאה" ביעיש" לח. הזז / דן מירון

“‘ויצא יעקב מבאר־שבע’ (בראש' כ"ח, י). פיר”שי: ולא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".


אחד הציונים החשובים, שהעמיד ח. הזז על משעול מהלכה של הסיפורת העברית החדשה ב"יעיש", סומן, עפ"י חלק גדול של ההערכה הבקורתית שהוקדשה לספר, כציון שבנסיון אמנותי מכריע ראשון (ודומה, אף יחיד) להרחיב את גבולי תחולתה הגיאוגרפית של סיפורת זו כדי שיהיה בה לכלול אף את הגולה התימנית היחידה והמיוחדת במינה לא רק על פי דיוקנה כפי שנסתמן במקום מושבה החדש (וגם זה אחד ממפעליו הספרותיים החברתיים החלוציים של הזז), אלא על פי דיוקן זה כפי שנתגבש “במקום עיקרה בתחילה”, בתימן הרחוקה.

ואכן, יש ב"יעיש", בין השאר, גם כדי לגלם פרקים וחטיבות ממגילת חייה של צנעא היהודית וסביביה, וכל נסיון לסלק את האספקט הפולקלורי־ההוויי משורת האספקטים הראשוניים של הרומאן הגדול לקוי בהכרח בחד־צדדיות, והריהו בלתי מוצדק הן מבחינת ההישג האיסתטי והן מבחינת התפקיד החברתי־הצבורי שלו אך גם כשמתבּוננים אנו ב"יעיש" כבנסיון בלטריסטי גדול להעלות את שרטוטי פניה של הגולה התימנית במקורה, הרי שחייבים אנו לתת את הדעת על העובדא שיותר משמכוון הספר לתיאורה של צנעא היהודית הריהו מכוון לתאור היציאה ממנה.

חשיבותו המכרעת של מוטיב זה של יציאה, מוטיב ה"אקסודוס", ב"יעיש", הן על פי בחינתו הסיפורית־העלילתית, והן על פי משמעותו הרעיונית, עשויה להתמחש משנווכח שדווקא גילוייו של מוטיב זה הם הקובעים את ציוני הדרך המכריעים במהלכו של הסיפור. ציון מכריע וסימפתומטי ביותר הוא, כמובן, סיומו של הרומאן, זה הסיום העשיר כל־כך במשמעויות בנות כל המישורים התיאוריים והרעיוניים שרובדו ברומאן זה. הסיום עומד על יציאתו של יעיש לארץ ישראל, על העקרותו (הכאובה מאד) מבית גידולו, ועל איבוד הקשר שהיה לו עם עולמה הרוחני של היהדות הגלותית (“השמים ננעלו בפניו ולא נפתחו לו עוד כל ימי חייו, לעולם”). גילוי של מוטיב זה קובע, כמו כן, את פתיחת הספר. הפתיחה עומדת על יציאתו הפתאומית, הבלתי־צפויה, של אבי יעיש מן המדינה (כל עצמו לא ירד אלא לשוק, ליקח לאשתו מתנה) לארץ־ישראל. יציאה, שנועדה לה חשיבות מכרעת בחייו של הבן, שכן העמידה אותם בסימן של יתמות למחצה. ולא עוד, אלא שקובעת פתיחה זו קו של קשר והמשכיות בין האב לבנו. האב אינו מצליח להגשים את מטרתו. יצא עליו הקול שנדד על פני העולם כולו, והיה “נכנס ויוצא ממדינה למדינה וממלכות למלכות – – וכך עבר מסוף העולם ועד סופו ועדיין לא הגיע”. לבסוף מת בשושן הבירה והשאיר לבניו צרור של כסף, שאינם יכולים להינות ממנו, כיוון שאינם יודעים אי הדרך לאותה עיר. מעשה הבן, החותם את הספר, יש בו, אפוא משום המשך למעשה האב, הפותח אותו. העלייה לארץ ישראל, שלא ניתן לאב אלא להתחיל בה, נשלמת על ידי הבן, ובין כך וכך נפרש הספר כולו בין שני קצוות אלה של גילויי מוטיב היציאה, המתחברים ביניהם ומעמידים אותו כמעגל שלם ומלא.

ולא רק ציוני ראשית ואחרית מכריעים אלה שבמהלך הסיפור מעמידים אותו בסימן ה"אקסודליות". אף סיומו של הכרך הראשון (הכרך המעמיד, יותר מכל חלק אחר של הספר, חטיבה שלמה, הן מבחינת הבנין העלילתי והן מבחינת טוויתה של המסכת הרעיונית) עומד בסימן זה עצמו. יעיש יוצא את צנעא בראשונה בדרכו אל קברו של מארי סאלם אלשבאזי שבתעז. יציאה זו, שמלוא הפאטליות וכובד המשמעות שבה מסתברים רק בחלקו האחרון של הספר, משהופכת היא את יעיש לחמר המושך את פרנסתו מן הגויים, מגלה כבר כאן אופי של מאורע מכריע, על פי הקשר בינה לבין מות אמו של יעיש. הפרידה מאם זו, שיש בדמותה, כפי שבורר במקום אחר, לא מעט מן הסימליות ואף מן האליגוריות, מקבילה על פי מובנה האידאי לפרידה מן השמים, מן הרוחניות היהודית, שבסוף הספר. ושוב נמתח כאן קו של השלמה והמשך בין המעשה באם לבין המעשה בבן. הפרידה מהאב ומהאם עומדת, אפוא, בסימן זה של יציאה, ומסמנת סימון בולט ביותר את תפקידו הראשוני של המוטיב הנידון במעשה הרומאן.


*


התפקיד הראשוני של מוטיב היציאה בקביעת ציוני הדרך הראשיים במהלך העלילה של “יעיש” אינו אלא ביטוי מתאים לתפקידו של המוטיב בגוף העלילה. הפרישה, היציאה אל מעבר לתחום החיים היומיומיים של העדה היהודית הצנעאית היא מסימני היסוד, ואפשר אף סימן היסוד, בהוויתו של יעיש.

יעיש הוא, ללא ספק, בן לגיטימי ביותר של ההווייה היהודית הגלותית. הוא ספג ספיגה מלאה את מסורתה, את ארחה ורבעה, את אוצרות הרוח שלה. יותר מבכל נציג אחר שלה ברומאן מפעמת אותו משמעותם החיה והמחייבת של סמליה הדתיים־הלאומיים. הוויות גלות, חרבן ותקוות־משיח, הקוסמוגוניה של עולם הספירות הקבלי, אהבת ה' ויראתו, הלכה ודרוש, גימטריא ורמז, כל אלה הערכים הקובעים את האקלים הרוחני המוצהר, הרשמי, של יהדות זו מהווים לגבי יעיש מוקדי נפש אישיים אינדיבידואליים. עם זאת עשויים אנו לגלות ביעיש כל אותם סימנים הטובעים באדם תו של חורגות. של אסופיות לגבי הקהילה היהודית.

ממש כסיפורי המקרא, המטילים על הבן הבלתי לגיטימי, החורג, בן הפלגש (ישמעאל, יפתח) גורל של נדודים, של יציאה, כן גוזר סיפורו של הזז על יעיש לצאת ולעזוב את בית גידולו. ואין מדובר כאן רק ביציאתו הסופית, ביציאה לארץ־ישראל, המנובאת, אמנם למראשית הספר, ושיש בה, עם שהיא משמשת בחינת שיא במפעליה של מסגרת מחשבה לאומית דתית רשמית ומוצהרת זו של יהדות הגולה, גם מן הזרות המוחלטת לפסיכולוגיה האמביבלנטית שלה. תו של יוצא, של חורג, מטביעה ביעיש גם היציאה רבת המשמעות אל הגויים לשם פרנסה של רוכלות. אבל מבחינה זו אין הבדל עקרוני בין יציאות אלו אל ארץ ישראל המנותקת מן השמים או אל עולם הפרנסה הגויי לבין יציאתו החזונית, האכסטטית, של יעיש אל השמים, אל ההתגלמות של אידאת הרוחניות היהודית בקיצוניותה הפאתולוגית. גם כאן מתגלה אותו עקרון של ריחוק מן הנורמה של החיים היהודיים הקהיליים; גם כאן עושה יעיש את דרכו בבדידות מוחלטת, בלא שמץ זיקה לצנעא היהודית. אופיינית מבחינה זו אותה סצינה שבה מדמה יעיש לעצמו שראה בשמים את אחד ממודעיו בני הקהילה, מארי הארון עומיסי (כרך, ד', פרק ט"ז). אחר כך, משחוזר הוא אל בית הכנסת הריהו מנסה להציל דבר מפי הארון, איך וכיצד נתגלגל הוא לעולם העליון. הזקן, שנתבהל ביותר, מגרש את יעיש מעל פניו בחרפה. סצינה זו באה להבליט את הבידוד המוחלט שבו נתון יעיש משעולה הוא אל השמים. עליה זו אינה יציאה מן התחום הארצי אל העולם העליון המקובל על כל העדה היהודית, המייצג את מיטב מאוויה. זוהי התפרשות אל תוך יעיש פנימה. אל הזר והמוזר שבחזונותיו, שאין לבן הקהילה היהודית השגור מדרס כף רגל בו. יציאה זו אל השמים, אף שמכמה בחינות עומדת היא בסימן של קונטרסט חריף לשתי היציאות האחרות, אומרת גם היא, אפוא, הסתלקות מהקהילה היהודית הזרה לעולם אחר (מעמדו של יעיש ביציאה זו הריהו כשל “זה שהוא יוצא לדרך מן הארץ שאינה שלו אל ארץ מולדתו”).

אלא שאף אחד משלוש יציאות (זה אל ארץ־ישראל, אל הגויים, אל השמים) אינו ממצה את גילוייו של מוטיב היציאה בעלילת הסיפור. בדיקה מדויקת של העלילה על כל פיתוליה וגילגוליה עשויה לגלות את המוטיב כעקרון של קבע בה. מעין כוח צנטרפוגלי סמוי אך מתמיד דוחה את יעיש אל מעבר לתחומי הקהילה. עדות לכך יכולים לשמש קטעי ההזייה של יעיש הפזורים על פני הסיפור כולו. בקטעים אלה אפשר שיש אף יותר מן הסימפתומטיות מאשר בקטעי המעשה שבעליל, שכן מעידים הם עדות פנימית ונאמנה יותר על הכוונות הסמויות הפועלות ביעיש אף שלא בידיעתו.

פתיחתם הרגילה של קטעי החזונות מתנסחת עפ"ר בתאור מעין: “לא באו רגעים מועטים עד שבטל מן בית הכנסת ונמצא מהלך בדרך, והיתה הדרך עוברת בשדות ובמדברות והרים שאין בהם ישוב”; או: “על כל חלומות שהיו לו היה מעלה על עצמו כאילו יוצא לדרך רחוקה ומחזר בעולם ומהלך והולך, והיה לו האויר יפה כמן פסח ועד העצרת, וההרים עומדים בנחת ובשלוה ובשקט”. גם טיוליו בשמים נפתחים ברגיל בפתיחות מעין: “זה היה מקום שאינו של ישוב, מרוחק וריק, מרובה בדממה ושטוף בתכלת רוחה, חרישית ונפלאת זו שאינה מתקיימת אלא ברחוק, בהרים ובעמקים הרחוקים, מקום שארץ ושמים נושקים זה לזה”.

דווקא קו זה של פנטסיה, של חוסר־ריאליות, המשוך על פני תאורים הזיוניים אלה הוא הממחיש המחשה מעוצמת את פעילותו של הכוח הדוחה, הפועל על יעיש בהתמדה מדכאה. די לו ליעיש שיעצום את עיניו, שישכיח מעצמו לשעה קלה את ההווייה הפיסית החיצונית שבה הוא נתון, ומיד, כמו על פי צו קסום, מושלך הוא אל הבדידות שמעבר לתחום העיר, אל בין ההרים המרוחקים והגיאיות הכחלחלים.


*


דווקא הספירה החזונית, זו הממלאה תפקיד נכבד ביותר בעולמו הרוחני של יעיש, נסתברה כחיונית ביותר לפתוח מוטיב היציאה והנדודים בספר. משום כך, מן הראוי, אפוא לפתוח את העיון המדוקדק יותר במהות גילוייו של המוטיב הנידון על פי התבוננות בחזונו הראשון של יעיש הילד, בנסיונו הראשון של הגיבור לחרוג מן ההווייה הריאלית האופפת אותו אל עולמות אחרים באמצעות הדמיון, שכן ביציאה חזונית ראשונה זו מכייל הגבור שפע של אפשרויות ומשמעויות המגולמות במוטיב בכללו.

חזון זה, שהסימן המאחד את חלקיו השונים הוא סימנו של הנסיי, סימן ההתרחשות הבלתי מסתברת בתחומי עולם ההגיון והסדר השגורים, עומד עם זאת בסימן של מתח פנימי. מלכתחילה רואה יעיש את עצמו כליסטיס גיבור ונורא, המטיל את אימתו על המדינה כולה ונוטל את ממונם של כל שאר הליסטים שבה. הוא מזויין, מלבד בגבורה ובעוצם יד, בכוח כשפים וכל בשרו מקועקע בשמות קודש. בתורת מכשף הריהו פועל למען עמו. הוא יוצא אל ההר, מטהרו מן השדים והרוחות וקובע בו ישוב של ישראל “כבאותם הימים שמלכו מלכי ישראל בתימן”. לאחר מכן פותח הוא בהר נקום שאצל צנעא מערה סתומה, שבה היו הולכים יהודי תימן מארץ הקודש ואליה במשך שעות אחדות. מחזון מופלא זה, העתיד להופיע הופעה גרוטסקית בסוף הספר (אחד מעשירי צנעא מנסה למצוא את המערה שבהר כתחליף למעשה העליה המתארגן ע"י יעיש עצמו), עובר יעיש ביעף לסצינה פרוזאית רגילה, שבה עתיד הוא למצוא את עצמו בבגרותו לעיתים קרובות ביותר. הוא איש חכם בתורה ואדוק במצוות אלא שריק כיסו ואין בו, כולו עני מדוכא ומטופל ואשתו מצערת אותו על צרכי השבת והחג. מתוך הצער עוזב הוא את ביתו והולך ברחובה של עיר “עד שיוצא חוץ לעיר ומגיע אל בית החיים”. כאן שוטח הוא את תפילתו לפני הרבש"ע שיעשה עמו נס וישלח לו לפרנסתו מידי שמים. בהתאם עובר החזון מן התחום הריאלי אל תחום הנס והפליאה. מופיע עכבר ובפיו ריאל כסף, מתעלם מן העין ומופיע. יעיש קם והולך אחריו עד שנפערת לפניו מערה ובה דוד גדול ומלא ריאלים. לאחר מכן רואה יעיש את עצמו כנתון בין הדנים, אותם בני ישראל גבורי חיל, שאין מורא המלכויות עליהם. הללו עושים לו כבוד גדול ומשיאים לו את בת מלכם. עומד הוא ומספר להם על יסורי ישראל שבתימן. מיד נושאים הם את קולם בבכי, יוצאים למלחמת מצוה במלכות הרשעה, פושטים בכפרים, לוכדים את צנעא ועושים בישמעאלים שפטים נוראים. כיוון שניצח במלחמה שוב אין יעיש מתמהמה. אין הוא מסכים שישהו ישראל בארץ הטמאה. למשיח יוכלו לחכות גם בארץ הקודש.

חזון זה, שהוא רב־גוני ביותר בפרטיו ובמשמעויותיו, עומד אמנם כולו במסגרת המחשבה הסופיראלית־הדתית של היהדות הגלותית. ואף על פי כן טבוע בו סימן של אמביבלנטיות עמוקה. יעיש רואה את עצמו באספקלריה קודם כל כמנהיג וכמושיע לאומי. ליציאתו את העיר גוון משיחי מובהק. מאידך גיסא אין יציאה זו מחוסרת גוון חמרני־הנאתני. יעיש מחפש אוצרות של ריאלים שירויחו את מצוקתו, מצוקת חיים ללא בסיס כלכלי של ממש. אמנם, גם יציאתו זו משתלבת במסגרת האמוניית הכנה. תוצאתה החמרנית הרי היא המשך לאותו פרס הניתן בכל האגדות היהודיות המסורתיות על “אוצר” דווקא על התנהגות מוסרית־דתית שלמה. עם זה עומדת היא בניגוד חריף לא רק לעצם ההתעלמות מטובתו ומהנאתו הפרטית של היוצא בשאר היציאות, אלא אף לעצם משמעותן הפנימית של יציאות אלו. אף שמתעטפות הן כולן בלבושים המילוליים הדתיים הרי הן מביעות למעשה, מרד בפאסיביות המסורתית של הקהילה היהודית הדתית. הגאולה באה בהן בתחילה בכוח השבעות ולחשים, אך לאחר מכן – בכוח צבא הדנים (הד לחלום הרדום על ממלכתיות ישראלית מדינית, הממלא תפקיד מכריע בכמה מפרקי ספרותנו). יעיש אף אינו מחכה למשיח. עלייתו לארץ היא מידית, והיא נושאת אופי צבאי מובהק. חזון האוצר מבטא, לעומת זאת, דווקא אותה פאסיביות, אותה סמיכה על הנס (את “התייר הגדול” מתאר הזז בראשית סיפורו בלשון אופיינית זו: “חתן בן אבות ובן טובים הסמוך על שולחן חותנו וכמין אורח בעולמו של הקדוש ברוך הוא – – מתחטא לפני אביו שבשמים בכל עת ובכל שעה תמיד שישנה לו סדרי בראשית ויעשה עמו נסים ונפלאות גדולות חוץ לדרך הטבע”. כיוצא בו מבקש יעיש היוצא לבית־החיים: “ריבונו של עולם! – – הראני איך תמציא יש מאין – – קדש שמך בעולם והראני את גבורתך, הלא שמך הוא ממציא יש מאין”.), שיעיש נתפס, אמנם, לקסמיה זמן מה, אך סופו שמרד בה ופרק את עולה.

מוטיב היציאה מתגלה בחזון זה, איפוא, כרב משמעויות וכרב ניגודים. יציאתו של יעיש מן המציאות הצנעאית השגורה אל כל אותן ספירות חזוניות מקיפה את כל אותו תחום שבין יציאה לצרכי שבת או אף להתעשרות ניסיית ועד לגאולה מרדנית ועד לליסטות פשוטה ועד בכלל.


*


רבגונות זו המאפיינת את מוטיב היציאה כפי שהוא מתגלה בחזונות הילדות הראשונים של יעיש מסמנת את טעם הופעותיו בספר כולו. האמביבלנטיות שנתגלתה במשמעויות המוטיב בחזונות אלה היא המפתח להבנת שרשן האחד.

אותה משמעות של יציאה שבקדושה, יציאה לשם קדושה, המתגלית בחזון הילדות מפעמת את הספר לכל ארכו. היא מתגלית גילוי מובהק ביציאה לקברו של מארי סאלם שבאזי, זו הקובעת פרקים נכבדים בסופו של הכרך הראשון ובכרך הרביעי של הספר. סימפטומטי ביותר הוא התיאור הנופי המתלווה לסיפור שבפרקים האלה. הנה למשל, התיאור שבפרק היציאה השניה של יעיש אל הקבר: “ביום שלאחר החג יצאה השיירה לתעז, לקברו של מרי סאלם שבזי. היה היום יום ברור, הדרך קלה ונוחה והשמש חם. השדות האירו בשלוותן, וקול האנשים יוצא וממלאן שירי מרי סאלם ומזמורי תהלים. דומה יצאו השדות מידי חולין ועם ארצות שלהן ונתגיירו, ונכנסו תחת כנפי השכינה, ומפולשות לתוך השמים ולחיי עולם־הבא”.

התאור מעמיד את הקדושה שביציאה זו לא רק על עצם כוונתה, על עצם מהותה כעליה לרגל, אלא אף על מעין אצילות מיסטית מיוחדת, השפעה מידבקת של קדושה. בחזון ילדותו יוצא יעיש, כזכור את העיר, מטהר את ההר בכוח מיסטי מן הדימונים השוכנים בו ומכשירו לשמש כמקום ישוב של ישראל, עם קדוש. ממש כך עוברת בתאור זה הקדושה מן היהודים היוצאים את העיר אל הנוף. הכוונה האנושית מקנה לנוף משמעות טראנסצדנטאלית. השדות, סמל הקיום החמרי – השרשי, המוצגים גם ב"יעיש", בעקבות מסורת ארוכה בספרות העברית, כניגוד חריף לחיים היהודיים שבתחום העירוני־העיירתי, יוצאים כאן מפשוטם להוויה מקודשת האומרת התמזגות השמים והארץ. הד להוויה זו משתמר בחללו של הנוף אף משיוצא אליו יעיש לא על מנת לעלות על קברו של מארי סאלם אלא על מנת לתגר עם הערביים (“משיצאו [יעיש והמוד’י] חוץ לחומה כבר האיר היום. היה הבוקר נאה – – – פתוחות לרווחה נשתטחו השדות לפני השמים ונבלעו בשמים, ומלכות שמים בכל”).

היציאה לקברו של המשורר הקדוש אינה אלא וארייציה מצומצמת יותר על היציאה לארץ ישראל, שהיא שיא מוטיב היציאה בקודש שבספר. הזקן הפלאי, המלווה את יעיש ואת גנא בספינה והעושה להם מעשי נסים שונים עד שהוא נעלם ממש על חופה של יפו, אינו, כפי שאפשר היה לצפות, אליהו זכור לטוב, אלא סאלם שבאזי, הפייטן. תאור היציאה לקבר (סוף כרך א') ותאור היציאה לארץ (סוף כרך ד') דומים עד להפתיע. בשניהם נטען יעיש, היוצא, משמעות שבקדושה והופך לשליח הצבור, נושא דברה של העדה כולה. אל הקבר נושא הוא עמו חבילי נרות ועצי עודה וכן תחינות ובקשות “משוי שלושה חמורים” ואל הארץ נושא הוא מסמרות על מנת לקבעם בכותל המערבי. לא לחנם נקבע ציון הדרך החשוב הראשון במהלך הרומאן (סוף כרך א') בחותם זה של יציאה, שיש בו, כאמור, משום השלמת המעגל שנקבע בראשיתו (יציאת האב לא"י).

אלא שמשמעות זו של קדושה נודעת גם ליציאה פשוטה זו של יעיש ובני ביתו אל מחוץ לעיר על מנת לקצור את קציר הפסח בחלקת השדה שנחכרה מידי הערבי מראש לשם קיום מדוקדק של המצווה. גם כאן עומד אוירו של השדה “מזוג בשמש ומהול בשמים”, והדממה השורה עליו כמוה כדממה “זו שהיא נוהגת בשבתות ובימים טובים ארוכים”: ואין צורך לומר, שהיציאה הדמיונית־החזונית אל השמים – כולה קודש. כאן מוצג המעבר מן ההוויה האנושית־הארצית אל התחום שמעבר לה כמעבר מוחלט מן החול אל הקודש: “הפשיל יעיש את כל העולם לאחריו והפליג בתוך מלכות של קדושה ואין־סוף שבלבו, והלך לשם שמים”.

ואף על פי כן נוטה אף יציאה זו של קודש לגלוש ללא קושי לתחומי החולין. הרמז בדבר הריאלים שנמצאו מחוץ לעיר מקבל את מלוא משמעותו דווקא על רקע גלישה זו מן הקודש אל החול. היציאה אל הקבר הקדוש הופכת בקלות ליציאה לקראת ההתעשרות, לקראת החיים הרווחים.

מוטיב ההתעשרות בדרך נס רווח בספר ביותר. אבל בניגוד ל"אוצר" של פרץ, שסרב לצאת את תחום השבת של העיירה, או לאוצר הזהובים של עגנון (“הפרוטה”) שהלך ונתרבה ברחובה של עיר ממש, נקבע מוצא הכסף ומקום הזהב שבספרנו מחוץ לתחומי העיר קביעה עקיבה. אדם היוצא את העיר עשוי לפגוע בתשבי, ולזכות בברכתו המעשרת. המעברת עדר שלם של פרות ומכפילה את שוויו. אלומת הכסף שהעשירה את משפחת סעדיה אלחרירי, נמסרה לאבי המשפחה, לפי סיפורו של יחיה טיירי, שעה שעשה את דרכו מעירו לעיר אחרת (על מנת למצוא בה פרנסה). יעיש היוצא את העיר בחזונותיו מגיע לעיר פלאית וזוכה בה בנערה מופלאה וב"עושר רב, כל הון יקר ונעים". בהגיעו לשמים הריהו עומד בפני שפע של נכסים: טירות, בתי פלטין, טרקלינים טוחי זהב, אבנים טובות לאין מספר וכו'. יעיש קופץ את ידיו כנגד לבו “שמא יתגבר עליו יצרו ויבוא ליטול כלום מן האוצרות המרובים האלו” בינתיים נהנה הוא מן המחשבה על העושר הצפון לעם ועל קנאתם של הגויים, אלא שכרגע נתון העושר בידיהם.

בגניזתו של העושר האגדי, הניסיי. דווקא מחוץ לתחום השבת, דווקא בין אותם הרים וגיאיות כחלחלים שאליהם נזרק יעיש על פי חוקיות מדכאת בעקיבותה, מטיל הזז משמעות היסטורית לאומית נרחבת לתוך מוטיב זה, העומד בין קודש לחול, בין אהבת השמים לחמדת הממון. גניזה זו מבטאת הכרה היסטורית עמוקה שהעושר רובץ מחוץ לתחומי החיים הישראליים הגלותיים, שברק הזהב והאבנים הטובות מנצנץ דווקא מעבר לגבול, מאחרי הגדר. מתוך כך הופכות אגדות אלו של התעשרות נסיית לגילום סימלי של מניעי המהפך ההיסטורי שבהוויית הכלכלה היהודית במאות האחרונות. אלא שהיציאה מתחומי הגיטו לקראת ההתרווחות הכלכלית זוכה בספר לא רק לביטוי עממי־נאיבי אלא אף לתיאור ריאלי נרחב ומפורט.


*


היקף התפישה במוטיב היציאה מצדו הכלכלי בחיי הגלות היהודית על פי דוגמתה התימנית מגיע ב"יעיש" לממדים נרחבים ולגיוון רב. תשומת לב לפרטי הסיפור עשויה אף להביאנו לתפישה באותו מעפל כלכלי, האופייני כל כך להיסטוריה המודרנית שלנו, מעפל ההגירה. האומר נדודים שראשיתם “ענויים” ו"השחרת־פנים" וסופם התעשרות וגעגועים על בית אבא, לפי הדוגמה המובהקת של מוטיב אמריקה בסיפרות העברית והיהודית. למשל: “חמש־עשרה שנה קודם לכן יצא סלימאן מורחי, הוא וביתו עמו, את צנעא והלך לחודידה. מחודידה הלך לעדן ומעדן למצרים – – – ונשתקע שם. עסק במה שעסק, ובאו עליו יסורים הרבה ונצטער צער גדול, כדרך שאומר המשל: היה בחוץ וירדו גשמים עליו, נכנס לתוך הבית ונבקעה הקורה עליו. עד שלסוף עמדה לו השעה והרבה בסחורה ובמשא־ומתן ונתעשר עושר רב. – – – עכשיו חזר ועלה ממצרים, שאמרו עליו: גברה ה’התגעגעות' בלבו על צנעא ועל אותם מאכלים משובחים שבה”. קטע זה מדגים בבהירות את שלבי תהליך ההגירה וההתעשרות בארצות הרחוקות כפי שהוא מופיע ברב סיפורי ההגירה לאמריקה בספרותנו, כולו “עינויים ועשיית חיים”.

גם פתיחתו של הספר, העומדת, כאמור, על פרישתו של האב מהאם ועל נדודיו לארצות רחוקות בדרכו לארץ ישראל, אומרת, בכל רוחב משמעותה, ענין זה של הגירה, ושוב דווקא לפי אותה צורה שבה הוא מופיע בפרשת אמריקה. אב המשפחה יוצא את העיירה לפתע; באם מתקיים הפסוק “היתה כאלמנה” (מוטיב העגינות הכרוכה בהגירה. הופעתו ב"קוצו של יוד" לי. ל. גורדון אינה הראשונה בספרותנו). הבנים נשארים “יתומים חיים”. ה"אלמנה" מכלכלת את כל בני הבית בשארית כוחותיה, הכל כאורח סיפורי אמריקה. האב כשלעצמו אינו מגיע לארץ ישראל. בארצות שבהן עובר הוא הריהו מתעשר כמעט מבלי שיתן את דעתו על כך. ממונו שמור לבניו בעיר רחוקה, אלא שהללו אינם יכולים להגיע אליה.

הפרשה הכלכלית במוטיב היציאה בספר מתגלה, אפוא, כמקיפה את מכלול האפשרויות של חיי ישראל בדורות האחרונים. עם זאת, תגלה בחינה מדוקדקת של הספר, מבחינת מיצוי האפשרויות הכלכליות שבתחומי העיר היהודית גופה שבו, כחישות או אף מונוטוניות בלתי רגילות. ב"יעיש" באים אנו לידי מגע תיאורי ממשי רק עם שני מקצועות בחיי הכלכלה היהודית של הגולה המתוארת: הצורפות בתוך תחומי העיר, “בין החומות”, והרוכלות החמרית מחוצה להם. שאר עיסוקים ומקצועות מופיעים רק בדרך אגב ואינם זוכים לתיאור ראוי לשמו. סצינת עראי של יום־שוק מעבירה לפנינו דמויות קצבים וחנוונים, הקמת הקבר של אמו של יעיש מעלה את דמות הבנאי; עם זאת עומדת הפרשה הכלכלית שבספר בסימן היקלעות מתמידה בין שתי קטיגוריות: צורפות וחמרות. הרחוב היהודי שבתוך העיר נתון כולו למלאכת הצורפים. חנויותיו עומדות ריקות ושוממות ונפש בעליהן כלה לצלו של קונה. סאלם, אחיו של יעיש, העוסק כל ימיו במלאכת הצורפות, מקטרג עליה ומזהיר את יעיש שלא יתן את צוארו בקולרה: “על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף? לו אני ידעתי עוד יש בה דייסה משהו, הייתי מזרז אותך: קום ועשה, יא אחי! אבל אין כלום. – – – ‘הרחק מעליה דרכך’ – זו אומנות של צורפים. לשוא צרף צורף… אי מלאכה ואי שכרה, ימח שמה וזכרה”. כניגוד מוחלט לאומנות זו שכולה עוני מעמיד סאלם עצמו את הרוכלות: “אין טוב מקופת הרוכלים בכל העולם מסופו ועד סופו. וכך עלה בידינו מזקנים בקיאים ורגילים: ‘שבע שנים היה רעב ועל פתח הרוכל לא עבר!’ צא ועשה חשבון: שנים ושלושה ריאלים – זו קרן הרוכל, ואינו חוזר לביתו אלא וכבר בהמתו נופלת מכובד המשא של כל טוב השם! ובפרט שהיא פרנסה של קבע, אין בה ימות החמה ואין בה ימות הגשמים…”

ואף על פי כן מחנך סאלם את בנו לצורפות ולא לרוכלות, וכשמציע יעיש, שיצא לכפרים וגם ראה ברכה ביציאתו זו, שיצא אחיו גם הוא ויחמר אחר החמור, שופך עליו סאלם את כל זעמו: “עד היכן הגעתי – – – שכבר אתה מזלזל בי ומבזה עלי להיות רוכל המחזר בכפרים ולחמר אחר הבהמה!”

הניגוד בין שתי פרנסות שבישראל, צורפות וחמרות, רישום מן ההווי הכלכלי־החברתי של היהדות התימנית, הופך, אפוא, בידי הזז לסמל. זהו לא רק ניגוד בין מלאכה נקייה, הקשורה כולה באסוסיאציות של זהב ואבנים טובות וקשוטים, לבין מלאכה בזויה וגסה, אלא אף בין מלאכה שיש בה מן הקדושה (צוֹרף – צרוּף – צריפה) לבין מלאכה שכולה חומריות. ושפלוּת, ולעולם קשורה היא בדמותו האליגורית של החמור (ראה מאמרי “לפשר דמות החמור בסיפורי הזז”. “אורלוגין” כרך 13).

היציאה מתחומי העיר כרוכה, מבחינתה הכלכלית, במעבר מן הצורפות אל הרוכלות, וממילא במעבר מן הקדושה והנקיות, ממלאכת הצרוּפים והצריפה, אל מלאכת החמור והחמר, אל החומר.

היקלעותו של הגיבור, של יעיש, בין שני המקצועות, אינה חסרה משמעות סימלית. לפי חינוכו ולפי מקצועו נועד יעיש להתפרנס מן הצורפות. דווקא בו בא הקשר שבין צורפות וצריפות לידי ביטוי מלא. המעבר שעובר הוא מפרנסה זו לחמרות תמוה הוא ביותר. לא לשווא תמהים עליו החמרים ואומרים: “האם מעטים החמרים במדינה שנצרכו המריין להיות חמרים? מה עלה בדעתך? הלא אתה חכם ויודע ספר. כתיב: החמרים כולם רשעים…” אלא שאותו כוח צנטרפוגלי שזרק את יעיש בחלומותיו אל מעבר לחומת העיר דוחה גם כאן דווקא אותו, את המקובל והסגפן, פרחה של היהדות הגלותית ונושא דברה בקודש, אל הספירה החיצונית, אל מחוץ לחיים היהודיים המסורתיים. סאלם והדומים לו, שקיומם קיום שגור, ריקן ממשמעות, נשארים בחינת צורפים, למרות הדוחק הכלכלי הפוקד גם אותם. הם אף רואים בהחלפת מקצועם אות לירידה בערכם (סאלם מתנפל על יעיש ועל הצעתו הנ"ל “כאילו קפץ עליו יעיש לעקור כבודו וכבוד בית־אביו”). יעיש, המבטא בהוויתו הסימפתומטית, הסימלית, את כל הגורליות שבחיי היהודי בן הדורות האחרונים, עוסק בצורפות ומגיע בה עד לידי גויעה ברעב ממש. פרקי הרעב, המאכלסים, בעיקרם, את הכרך השלישי של הרומאן, הם המביאים את ההומאניזם התקיף, המחלחל ביעיש מעבר לאסקטיות ההזייתית שלו, לידי התפרצות, שגילומה – נטישת מלאכת הצרוּפים לעולם.

יעיש עובר מפרנסת הקודש אל פרנסת החול דרך מסדרון של קדושה. היציאה לכפרים היא המשך ליציאה לקברו של שבאזי. החמור, שבלעדיו אין הרוכל רוכל, והממלא ביציאה זו של יעיש תפקיד אליגורי בעל משמעויות עשירות ביותר, ניתן ליעיש כגמילות חסד. זוהי מתנתה של העדה היהודית כולה (אמנם, אף מתנה קיבוצית זו ניתנת בלי רצון), לרך ולקדוש שבבניה. ההצלחה הכלכלית של המסע בכפרים הערביים עוברת את המשוער. גם היא כמו נועדה למשוך את יעיש אל הפרנסה הבזויה, להרחיקו מתחומי העיר, להתעותו אל בין ההרים והגיאיות. היציאה אל החיים הכלכליים שמחוץ לצנעא כרוכה בירידה רוחנית, במשבר מרחיק לכת. משמעותה התרבותית־הלאומית של יציאת היהודי המודרני מן הגטו הכלכלי לקראת ההרווחה הכלכלית שבחוץ מסתמנת כאן בבירור.


*


מבחינה סיפורית־אמנותית כרוך המעבר מן הצורפות לרוכלות במעבר מסיפור האופי למעשה הפיקרסקי, וגם מבחינה זו מסמן הוא בספרנו מעבר מספירה של קדושה מופלגת לספירה התעלולית ההרפתקנית של הנודד קל הדעת. בבואות של דמויות קלאסיות כגון אבו־זיד וחבר־הקיני המאקאמתיים משתלבות השתלבות של קבע בחריגה זו של הגיבור ההזזי מתחומי העיר.

בזכרונותיו של ציון, מגיבורי “היושבת בגנים”, מתואר פרק של רוכלות בתימן הרחוקה. פתיחתו – שוב, תיאור המצוקה הכלכלית החמורה בתחום הקהילה היהודית (“והדלות תיסוב על צירה, והתלאה סובבת מכל עבר, ומכל צד – השוד והשבר, ועני חשוב כמת, כי לא יחפוץ יתברך במות המת כי אם בהתענות החי ומכאובו, ושם נאמר: כי לכלב חי הוא טוב מן הארי המת” – בקטע זה העומד על הירידה מדרגת הארי לדרגת הכלב מסתגל אף הסיגנון השיבוצי, הקליל, לטופס הקלאסי של המאקמה האלחריזית). המשך לתאור הדלות – מעשה ברוכלות בכפרים, תעלולי ערומים ורפואות אליל פוקחות עיני עוורים וכיוצא בזה מעשים לפי טופס סיפור הרמאי הזריז והעליז, המתגלה בכל פינות הספרות הפיקרסקית הערבית והאירופאית כאחת.

בספרנו מתרכז עיקר משמעות זו של מוטיב היציאה בדמותו של המוד’י, הנפגש ליעיש בדרכו לתעז, לקבר הקדוש. הולל זה, שכל סימניו של הפיקרו הקלאסי מתגלים בו (“איש לץ ובעל תחבולות, פיקח לומר משל ומליצה של בהמה, וזריז כשד וקולני כחמור”) הוא השדכן העיקרי בין יעיש לבין מלאכת החמרות, והוא נוקט מעין פילוסופיה של חמוריות, שעיקרה השוואת ערך החמור לערך האדם (ראה במפורט במאמרי הנ"ל).

יציאתו של יעיש עם המוד’י יש בה משום המשך למוטיב דון קישוט־סנשו שנתגלגל לספרותנו בזוגות מפורסמים כגון בנימין־סנדר’ל ויודל־נטע, אלא שבה מובלט אף יותר מב"הכנסת כלה" הצד הכלכלי־החומרי של המסע. המוד’י הוא המשנן ליעיש כלל יפה למסחר: “ובמשא ומתן גם צריך שתהיה פיקח. פה לא בית־כנסת, שתשנה: ‘מאזני צדק ואבני צדק’”. הוא המדבר על התעשרות מהירה, כמעט נסית (“… ושם מחצב הכסף והזהב, ואנו נוכל להתעשר בשנה אחת עושר רב…”). ועם זאת בולטת בהתנהגותו התרופפות הזיקה אל המצוה היהודית המדוקדקת, כפי שהיא נשמרת בתחומה של עיר, בין החומות (הדבר בולט במיוחד בתאור הסעודה בבית השיך). מבחינה זו אף עולה עליו דמות של רוכל אחר, המופיעה עוד בראשית הספר, והקובעת מראש את פרצוף הרוכלות לאורך הספר כולו. סעדיה מנתוף מבשר כבר בכרך הראשון את בשורת השפע הכלכלי שמעבר לחומות העיר (“ברוך השם. איני חסר כלום. מחזר בכפרים, מפעם לפעם ואיני חוזר אלא ואני טוען ברכה וטובה”). אבל הוא הוא הקובע את קוטב ההתדרדרות המוסרית, את קוטב הדיסאינטגרציה של מערכת החיים האמוניים, בספר. החומריות עוברת כאן מספירת הממון לספירת העריות: “אני רק בעל כרחי בא לעשות השבת בשביל שלום בית” מתפאר מנתוף לפני סאלם. כל עצמו הריהו מוצא כדי סיפקו והותר בנשי הערבים היוקדות. הירידה הרוחנית הכרוכה ביציאה אל מחוץ לחומת העיר תחילתה – התרווחות כלכלית ע"י השתלבות בכלכלה הגויית, וסופה – הינתקות מן הקולקטיב היהודי המחושק בחומת המצווה המוסרית החמורה, שחומת העיר אינה אלא סמל לה. השובבות הפיקרסקית היא פתח לדרך שסופה הינתקות כגון זו.

יעיש עצמו אינו נסחף לדרך זו של ירידה. הוא מסרב להתערב בגויים ולהתגאל בפת בגם. הערכים הפנימיים שעליהם הוא ניזון משמרים אותו בדרכו בנכר. הדורות שעברו שוכנים בנשמתו (בדמות יחיה טיירי הזקן, שנשמתו מצאה לה משכן בגופו של יעיש) ומגנים עליו אף מפני מזימותיו של עולם נכרי זה (הנסיון לתבוע את יעיש לדבר עבירה). ממש כמש’ל יש’ל “התייר הגדול” האליגורי של הזז, העוזב את העיר היהודית ויוצא אל המרחב המסוכן, רווי הכוחות השוטנים, הדימונים, השואפים להעביר את היהודי על דתו (“מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!”), והריהו רכוב על חמורו ומחזר על כפרי הישמעאלים לעשות לו פרנסה, ועם זה מטיל הוא את יהדותו הפנימית על הנוף (“הפליגו ההרים ומשכו והלכו ופנים זועפות של מקרא להם. פה ושם העפילו אילני זית בשיפועי ההר, נמוכים אפורים ומסוימים ופנים של משנה להם. פה ושם פרחו שדות כאגדה” וכו') כן מטיל יעיש את יהדותו מחוצה לו. ההרים והגיאיות נעשים מפולשים לתוך השמים. הם הם מלכות השמים. היציאה מן העיר נדמית ליעיש כיציאה “מחולין לשבת ויום טוב”.

אלא שגם סופו של התייר הגדול, אותה שואה שבאה עליו משום ששכח לרגע את חיובי הנפש שבמתן הדעת על הניר והאילן, ואותו קץ נורא של קריעת אברים־אברים שבא עליו, וגם סכנת הטומאה שבה נתון יעיש בסוף מסעו (פרשת האנס המושלמי) מורים על הפאטליות שבחריגה מן העיר הבטוחה, מגבולי הקולקטיב היהודי המסוגר. ההפקר הפנימי המתבטא בפיקרסקיות פרוקת העול של המוד’י ובנפשעותו של סעדיה מנתוף, וההפקר החיצוני לתגרת ידו של הגוי האנס קובעים גוון מכריע בסולם הגוונים המשמעותיים של מוטיב היציאה, של אותה היתדחות צנטרפוגלית הפועלת על גיבורי הרומאן והדוחקת אותם אל מחוץ לתחום.

יעיש נוטש לבסוף את הרוכלות, אך לצורפות שב הוא שיבה עראית בלבד. הוא אינו חוזר לעולם למהותו שמלפני היציאה לכפרים. יציאה זו היוותה שלב כה חשוב בתהליך התפתחותו עד שאף ברכה נסיית כמעט המשתלחת לפתע במעשי הצורפות שלו אין בה כדי לעצור בהתפתחות זו, אין בה כדי לשמרו עתה בתחום הקולקטיב הגלותי. היציאה לכפרים משמשת בספר מעין “חזרה גנרלית” שלפני היציאה לארץ ישראל. סימני האפיקורסות והמרירות שלא נתגלו בביקורי יעיש בשמים עד כאן אלא על דרך הרמז הופכים עתה להטחת דברים נמרצת ביותר, למרד גלוי בעולם הבא, ולניתוק הקשר עמו, לבסוף. מן הדין להזכיר כאן שוב, מכל מקום, שעוד בחלום הילדות של יעיש בא לידי ביטוי מוטיב הגאולה הצבאית, שאינה מצפה להיתר של מעלה.

בכל אלה יש, אפוא, כדי לקבוע ברורות את הקשר בין היציאה הכלכלית לבין היציאה המקודשת לארץ ישראל ב"יעיש". המרד בהוויה הדחוקה של הגיטו שנתבטא ביציאה לכפרים לא הגיע ביציאה לארץ ישראל אלא לידי מסקניות יתר.

אלא שכדי למצות את עושר משמעויותיה של יציאה נחרצת וסופית זו מן העיירה הגלותית לארץ ישראל עלינו לבחון צד נוסף במוטיב היציאה שבספר.


*


בין עולם החוץ המוחלט בנכריותו לבין התחום העירוני, היהודי, המפונם, חוצצת ספירת בינים שחציה חוץ וחציה פנים. ספירה זו נתחמת בין גדרי בית הקברות. כזכור, עוברת הדרך אל המרחב הכלכלי שבחוץ דרך בית העולם עוד בחזון הילדות של יעיש. יעיש, שאשתו מצערת אותו על דברי מאכל ועל ממון הולך ברחובה של עיר במרת נפשו “עד שיוצא חוץ לעיר ומגיע אל בית החיים”. כאן, בבית־החיים, פוקעת כאילו תחולת עולם ההסתברות ההגיונית ונפתח השער לנס, וכאן מתגלה המעשיר את יעיש בן לילה. העובדה שגם המעבר אל היציאה לכפרים חל דרך ספירה זו של קברים (היציאה לקברו של שבאזי) מוכיחה שכמו כל פרטי החזון הראשון נטען גם פרט זה במשמעות סימלית עמוקה.

חשיבותה הסימפטומטית של היציאה לבית החיים אינה מתבררת אלא עם הקריאה בראשית הכרך השני. כרבים מן המוטיבים שב"יעיש" מופיע גם מוטיב זה הופעה מרכזית רק לאחר שנרמז ע"י שברי פסקות וציורים בלתי־מכריעים, לכאורה, קודם לכן.

בית הקברות עומד, כאמור, על הגבול. הוא הוא הקו שבו מתערבים פנים וחוץ. מחד גיסא אין גורם “חיצוני” כל כך בתודעה הדתית היהודית כספירה זו של טומאה שבמות. בדחיית המת מתוך גבוליה מגלה העיר היהודית אותו כוח צנטרפוגלי, דוחה, שבקרבה בכל עצמתו. מאידך מסמל בית הקברות את פאר מסורתה של העיר היהודית, את הדורות שעברו, שלעולם טובים הם מן הדורות שבהווה, נאים מהם ואיתנים מהם. כל אדם ואדם שבתוך העיר קשור אל עולם זה שמעבר לגדר בנימי־נימים של זכרונות, של קשרי דם, ועל ידי אותה הכרה מדומדמת, שאין האדם החי עשוי לעכלה אלא לרגעים ספורים, שעתיד גם מסעו שלו להסתיים ביום מן הימים בתחום זה. באחד מגילוייו המאוחרים של המוטיב ב"יעיש", בתאור קבורתם של סבו של יעיש, מארי סלימאן אלמדעי ושל מארי אלצרום, הצדיק הנסתר, מדמה לעצמו יעיש מתוך הדמדום וההספדים והקולות שהוא רואה את עצמו בשעת קבורתו: “נסתכל ביום מיתתו שלו, של עצמו, – – – ובלויה שיעשו לו: כך וכך יהיו נושאים אותו על כפים, כך וכך יניחו המיטה על גבי הקרקע ויקשרו עליו שבעה מספדים וכך וכך יקיפו שבע הקפות”.

בתודעת המוות יש, אפוא, משהו מן החיצוניות, מן היציאה אל מחוץ לתחום הבטחון של הקולקטיב המוקף בחומת האבן ובחומת הרוח כאחת. הבנה בזה נותנת משום טעם מיוחד בפרשת יסוריו של יעיש אחר מות אמו. בכל שעה של פנאי (ויומו של יעיש כולו פנאי הוא, שכן מבטל הוא עצמו, בתקופה זו, ממלאכה) יוצא הוא אל מחוץ לעיר ובא לבית הקברות. כאן הוא טועם משהו שבקרבתה, שבמוחשיותה של האם (בינו לבינה אין, כדבריו, חיץ, אלא “קרקע משהו בלבד”), ומשהו שבריחוקה, שבערטילאיותה המוחלטת (שכן נטולה היא ממנו, כדבריו, “עד סוף כל הדורות ועד עולמי עולמים”). תוך כך הופך הוא למעין בן־בית בבית העולם, וסופו שהוא רואה עצמו תושב עראי של עיר ותושב קבע של עי. כנציגו של בית העלמין המהלך בין החיים מביא הוא לתושבי העיר פריסות שלום מאת שוכני העפר, קרוביהם המנוחים. פוגע הוא, למשל, ביעקוב מגארי ובהארון מדינה ומביא להם בשורות מקרוביהם. אומר הוא: “לואי שילכו בני האדם מפעם לפעם לפעמים קרובות לההוא המקום החביב, לבית החיים, ויראו איך המצבות ההן עומדות ומחכות למי שיבוא אצלן, ואז ישמעו ויראו מה שהן מלחשות ואומרות: בני אדם, בני אדם! למה לכם תרדפו אחר הכסף והזהב? למה לכם תשתדלו תעשו עושר ונכסים, תיגעו לריק, לתוהו להבל כוחכם תכלו? והלא כתיב שם: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? בואו וראו איך היינו כמוכם ואיך אתם תהיו כמונו!”.

במונולוג זה של קברים (המזכיר במידה מרובה את שירות הקברים בספרות ימי הביניים שלנו; קינות שמואל הנגיד על אחיו, למשל) מכריח יעיש את בני העיר, הנתונים בלב לבם של עניני היום־יום, בתוך תוכו של התחום המוגן מן המעשה האסור ומן המחשבה האסורה, לעמוד פנים אל פנים מול תודעת המות החיצונית, המייאשת, המגלה שכל אדם ואדם מישראל עתיד לצאת אי־פעם אל מחוץ לתחום. בני העיר מתחילים לחבוט עצמם על קברי קרוביהם. ‘שיר המעלות’ ו’מה רב טובך אשר צפנת' עולים מבין הקברים בכה ובכה. היציאה אל מחוץ לתחום הופכת כאן להמונית. היא אינה נמשכת, כמובן, אלא ימים ספורים. בני העיר אינם יכולים להיות נתונים לתודעת המות, זו המבטלת כל ערך חיובי של פעילות יוצרת בחייהם מראש, אלא לזמן קצר ביותר. הם חוזרים אל עסקיהם, עסקי ישובו של עולם, ויעיש נשאר בודד ועזוב בבית העלמין. העיר חוזרת ואוספת את בניה אל בין חומותיה, אל השכחה המרגעת של רעשה. רק אחד מהם, רך ונגוע, מוסיף להלך בינה לבין אשר מחוץ לה, כאילו הוא “שגרירו של המות” (לפי תפישתו של וילסון נייט במהותו של המלט. ראה ספרו “גלגל האש”).

בפרשה זו של היציאה אל בית הקברות מתגלה יעיש לא רק כיוצא אלא אף כבעל חזון יציאה, כמורה הוראה, שעיקר דברו: צאו החוצה. בתורת מורה הוראה כזה מתגלה הוא גם בחלקו האחרון של הספר, בפרשת היציאה לארץ ישראל.

ביחסו אל המות נאבקות שתי גישות. עצם הפגישה עם המות כתופעה, ממש כפגישה עם הכרת החטא. החטא המיני בעיקר (תזכר פרשת הארון מהלא שבכרך א'), מביאה את החוש המוסרי העמוק שבו לידי זעקה כנגד סדרו של עולם, לידי הטחת דברים כלפי מעלה. העונש על החטא הקדמון, זה שהוציא את האדם מתחום חיי הנצח שבגן העדן, נראה לו “רחוק מדרך הצדק והיושר ומדרך גמילות חסדים וקבלת אורחים”, זו שהיא מצויה לא רק אצל צדיקי ישראל, כגון אברהם אבינו, אלא אף אצל הערביים. הוא מאשים את ההשגחה בנתינת מכשול לפני עור, ורואה במלאך דומה רוצח נפשות שדינו כדין הרוצח, תופעת המות מביאה, אפוא, את יעיש לידי עירעור מערכת הערכים האמונית – האופטימיסטית היהודית שבתוכה הוא חי ושבמושגיה הוא צר את יצירי מחשבתו.

היציאה לבית הקברות מבליטה את הצד השני שביחסו של יעיש אל המות. קריאת התיגר שמלאה את נפשו משתתקת. בית הקברות מטיל עליו חבלי קסם; הוא מושך אותו באותו כוח מגי של השלווה שלאחר כל הסערות: “קמעה־קמעה יורדת עליו שלוה גדולה ומציפה אותו כחומו של יום. אבריו מתרשלים עליו, הרהורי־לבו מתבטלים ממנו, דעתו משתכחת ממנו ומתבלעת והולכת, ספק היא קיימת ספק אין היא קיימת, ולא צער ויגון ולא דבר וזכר ולא כלום וכל־עיקר, אלא שכחה טובה וחמה ובלימה כמראה נוגה מענג ומעדן”.

קטע תיאורי זה, שדומים לו מופיעים בהרחבה בסיפורי המהפכה ובסיפורי ארץ ישראל של הזז, קובע, אפוא, שהשכחה הטובה והחמה (בסיפורים אחרים של הזז לובשת היא אופי אירוטי חריף) מושגת לא ע"י הסתגרות בתחומה הבטוח של העיר אלא דווקא תוך הפקרה עצמית גמורה לרשות החיצונית של בית הקברות, שכולה ביטול הדעת והתאפסות המחשבה והזכרון. מנוחה זו, שאינה אלא צורה מוקדמת של מוות, אופיינית דווקא לעיירה הגוועת, הנתונה בשלבים האחרונים של קיום זקן ומטושטש (ראה למשל את דמותו של מיכל פוחיד ב"נהר שוטף". גם הוא מהלך ברחובות העיר כ"שגרירו של המוות").

פרשה זו של יציאה לבית הקברות מגלה את עומק הדימוניות המגולמת במוטיב. יציאת העיר אומרת לא רק מעבר מתחום יהדותי דתי לתחום של חיי הפקר, אלא אף מתחום הפעילות ההומניסטית, הציביליזטורית, תחום ישובו של עולם, אל התחום הדימוני של הריקנות האינסופית, של עולם התוהו. הנשים היוצאות עם יעיש לשדה באותה יציאה מקודשת של קציר פסח ועומדות “צפופות ודחוקות” – – – שכן נמצאו עומדות במקום גלוי ואין דבר מכסה אותן, לא מבוי ולא סימטה ולא כותל" מבטאות בתנועתן האינסטיקטיבית את תחושת המורא, תחושת העירום והבדידות במרחב הפתוח, המופקר לכל מרעין, שהיא תחושה אכזיסטנציאלית של אימה.

למלוא מוראה של תחושה זו מגיע יעיש שעה שהוא סובב בודד בין ההרים ודמעות מתגלגלות מעיניו: “דומה, לבדו נשאר בעולם, בודד ועזוב ואין איש עמו, וכל עצמו של העולם כולו בודד ועזוב, מושלך לאימה ולחושך מסופו ועד סופו”.

שוב, עלינו לזכור את התפיסה היסודית ביציאה כפי שהיא מתגלית בחזון הילדות של יעיש. כדי לפנות מקום לישוב של ישראל חייב יעיש לסלק ממנו את השדים והרוחות. תושביו הטבעיים של עולם החוץ הם הדימונים. כל שטח שאינו גדור בחומות ישוב של ישראל הריהו טומאה. יש לטהרו (ולשם כך יש צורך בכוחות על טבעיים. יעיש רואה את עצמו בחזון כמכשף מופלא). היציאה מן העיר מסתברת, אפוא, כיציאה אל הדימונים, אל ההפקר השדי.


*


הדיון בשלוש משמעויותיה של היציאה ב"יעיש" (הקדושה, הכלכלית־הפיקרסקית והשדית) נותן בידינו את המפתח להבנה מלאה של עיקר המוטיב, של היציאה לארץ ישראל.

יציאה זו מביאה את יעיש לידי ניגוד חריף עם העיר היהודית כולה. השאיפה לגאולה דתית בארץ ישראל היא, אמנם, גולת הכותרת של עולמה הרוחני של העיר היהודית־הגלותית, אלא שהגשמתה המוחשית, המיידית, מנוגדת ניגוד חריף למנטליות של עולם זה.

כשמגיע לצנעא אותו הלך מוזר ורב־רזים, יוסף מכאוב, מתקבצת העיר כולה לשמוע את דבריו ולהזיל דמע (התמונה מזכירה את תמונת התמר המפורסמת שבפרק הפתיחה של “מסעות בנימין השלישי”). אבל כשתובעים יעיש ויוסף תביעה שסימנה “דבר אל בני ישראל ויסעו”, טוענת העיר: “זה צריך שתבוא לנו הגאולה מן השמים ולא ככה סתם”. לא רק שהם תובעים גאולה של נס נקיה וחלקה (“מערה אחת יש בהר נקום הסמוך לצנעא, שהיא מוליכה בדרך קצרה, מהלך חצי יום לירושלים.” ראה גילוי אחר של מוטיב זה עצמו ב"העז" לש"י עגנון) כזו שאף יעיש הגה בה בילדותו, אלא שהם כופרים בצורך ביציאה לעולמי־עולמים, כולל ימות המשיח (“הלא דבר ידוע, עתידה ארץ ישראל להתפשט מהלך מ' יום על מ' יום, ואילו מתימן עד ארץ ישראל, קיימא לן, מהלך שנים־עשר יום. הוה, שעתידה היא תימן להיות בכלל ארץ־ישראל, ומה לנו נסכן עצמנו לנדוד במדבר ולפרש בים?”).

היציאה אל מחוץ לעיר, ולו אף לשם מצווה נעלה כעליה לארץ הקודש, נתפשת על ידי העיר הגלותית כיציאת ההפקר לעולם השדי. “איך תהיו בדרך” – שואלות הנשים את גנא, אשת יעיש – “כשההן הכושיות השחורות, חס וחלילה וחס, תמצאנה אתכם? הלא הן מכשפות והן יכולות להפוך את בן האדם לחמור!” ומעשה יש בבני השיירה שעלתה לתעז, אל קבר הפיטן, שנפגעו ע"י אותן מכשפות.

הדחפים המביאים את יעיש לידי החלטת היציאה לארץ מתגלמים גם הם בדימויים ובחזונות המדברים דווקא באותה פגישה עם העולם הדימוני שמחוץ לתחום המושב, עולם שהיהודי החי בסתר החומות נוטה להתעלם ממנו וללא צדק, כשם שנוטה הוא להתעלם מבית הקברות המפריד בין עירו לבין העולם הפתוח. דווקא הפגישה עם התוהו שבעולם החוץ היא המביאה את יעיש לידי תפישה בדימוניות שבמהותה של הגלות. באחד מחזונותיו רואה יעיש את עצמו “עומד חוץ לחומת העיר”. כרגיל, מתגלה כאן שוב הכוח הצנטרפוגלי הנסתר, הדוחק את יעיש, כל אימת שאינו נתון למציאות היומיומית הערה, אל מחוץ לתחומי הקהילה. אלא שהפעם נותן כח זה ליעיש את האפשרות להכיר בסכנה האורבת לעיר כולה. הדימון של העולם הזר, המקיף את העיר היהודית הדחוקה בדמות מרחבים עוינים ופתוחים לכל רוח, מתגלה כאן בדמות חיה שחורה “כמין חתול גדול”, הטורפת בעדרים. יעיש ממהר לשוב אל תוך העיר, אל סתר החומה. הוא נחפז להמלט אל לב לבה של עיר זו, אל בית הכנסת ואף מוצא עצמו כאן בחברת עם רב. אלא שכשמרים הוא את עיניו נוכח הוא שאותה חית אימים עומדת על העץ שאצל בית הכנסת ומקרקשת בצפרניה. הכל מתפזרים בבהלה. יעיש שוקע בדמדמת של סיוטי בריחה באפלה על פני הרים ובקעות אין קץ. נתגלה שלאמיתו של דבר אין אף החומה עשויה להגן על יהודי בארץ נכר. ההרים והגיאיות הכחלחלים, שכה משכו את הלב בשלוותם השבתית, שנדמו מתפלשים לתוך השמים ומתמזגים עמהם, מתגלים כאן במהותם האמיתית, מהות של אימה־חשכה. חויית הפחד האכזיסטנציאלית באה כאן לידי גילום מעוצם ביותר. אלא שמתוך החשכה והאימה בוקע קול וקורא: ‘אצלי’… ‘אצלי’… כשנעור יעיש מן הסיוט פתר את ‘אצלי’ כנוטריקון של ‘ארץ ישראל’, נוטריקון של ראשי וסופי התיבות. אין לנו כאן, למעשה, אלא התפיסה הציונית הקלאסית במהות ה"אקסודוס" היהודי החדש, כשהיא מלובשת בלבושי דימוי וציור עממיים.

בתפישה זו עצמה אנו נתקלים גם בבואנו לדון בגופי הרהוריו של יעיש בשעת נדודיו עם המוד’י. אותו נסיון שלו להטיל את המשמעות הטראנסצדנטאלית על הנוף הנכרי (“ומלכות שמים בכל. מקום אין פנוי בארץ בלי שמים”) פוקע מני וביה עם שנתקלים השנים בשיירת מוסלמים, המחרפים אותם בדתם ומכריחים אותם לרדת מעל בהמותיהם ולתת כבוד למאמיני הדת האמיתית. באותה שעה מתגלה כזבו של הנוף השלו, לא פחות משמתגלה כזב זה בחזון החיה: “נתעוותו השמים ונתקלקלה החמה ושממו השדות מסביב. דומה, נכר בקע ועלה ממרחבי השדות האלו, מכל עדר ועדר, מכל גורן וכפר, ומכל פלח שהוא עסוק במלאכתו בשדה. כביכול, כל הבריות נתונים הם בתוך שלהם – – – רק הוא בלבד זר ונכרי בעולם שאינו שלו, עקור ומטולטל ממקום למקום וכתועה בעולם התוהו”. כפגישה עם החיה הסמלית מבליטה גם הפגישה הריאלית עם העלבון שבשעבוד את המהות השדית של עולם החוץ. ארץ ושמים נבוקו מאלוהיותם והפכו לעולם התוהו, שבו תועה גיבור הרומאן ללא מוצא.

אלא שאין אנו יורדים גם למהות גירסה ציונית זו, המזהה את אימת הגלות עם האימה האכזיסטנציאלית של הוויה בעולם שדי, אלא אם כן ניתן את הדעת לאותו מוטיב של איבוד הזיקה למצווה הדתית, למוסריות הלאומית המסורתית, הכרוך ביציאת הגיטו.

תמונת האיכרים הנכריים העובדים את אדמתם בשלווה ובהשקט, המעוררים את קנאתו של יעיש (תמונה, שגם היא אינה חסרה מסורת בספרותנו. השווה עם שירו של ביאליק: “שם ברוכי אלוה שאננים מפחד בנויהם יתערו, / יביטו אל חילם כי ינוב, שילומת עמלם יחזיו / – – – אשאלה את פי האדמה ואבך הרבה בכה אל חיקה: / – – – מדוע לא תחלצי שדך גם לי, נפש דלה ושוקקה?”) מופיעה, למעשה בגילום דומה בחלקו השני של הספר. בשעות הקדרות הגדולה שלאחר ביטול השידוך עם האהובה, לולוולה, יצא יעיש “מתוך הבטלה ומתוך שלא מצא לו מנוחה” אל מחוץ לעיר. “תלה עיניו וראה את האיכרים שהם חורשים את שדותיהם והרהר בלבו ואמר: – מה טוב ומה נעים חלקם בחיים, חורשים וזורעים וקוצרים ואין שום צער ושעבוד בא עליהם! ולהיפך מה שניבא הנביא על עם ישראל: ‘איש תחת גפנו ותחת תאנתו’ לא נתקיים אלא באלו…” אלא שבכך אין תמונה זו, האופיינית כל כך לנימה הציונית בספרותנו, מסתיימת. יעיש בא בה לידי הטחת דברים כלפי מעלה. מדוע אין מביאים את המשיח? הן אם יפליט יעיש מפיו את המלים ‘אשהד אן מוחמד’ (מעיד אני כי מוחמד וכו') מיד הוא כאחד משאנני עולם אלה.

משנקרה על דרכו אחד האיכרים הרי הוא שואל לשלומו. גם האיכר מקבלו בסבר פנים יפות, ואינו מבקשו אלא שיבטא אותן מלים, שלבו של יעיש הגה אותן קודם לכן, ויכנס לגן עדן. יעיש דוחהו בקש. איש לא חזר עדיין מאותו עולם ואין יודעים אי העדן ואי התופת. אם יבטא אותן מלים בשפתיו לא יהיה אלא מטיל מחלוקת בין מוחמד למוסי (משה), ואין יהודי בזוי ראוי לכל זה. אבל לאחר מכן, משחוזר יעיש העירה "היה אותו פסוק מתרונן בקרבו שלא מדעת, ומשגר בפיו והולך:

אשהד אן מוחמד רסול אללה… אשהד אן מוחמד רסול אללה…"

סיום זה של הקטע, שכה חריפה בו הבלטת הדימוניות שבשדות הנכר, שהיציאה אליהן, האקראית, הבלתי מכוונת, לכאורה, מבטאת נהייה מסותרת, בלתי מוכרת, לפרוק את עול דת יהודית, לצאת אל מחוץ לשיטה ולזיקה, חוזרת ומטעימה אותנו את מלוא הפטאליות ההיסטורית שביציאת יעיש לארץ ישראל. יציאה האומרת ניתוק כל קשר עם השמים. היציאה אל עבודת השדה הציונית היא יציאה מעבודת אלוהים היהודית. למסקנה זו מביא אותנו מוטיב היציאה ב"יעיש" על כל אגפיו ושלוחותיו.

מתנדבים שנטלו חלק בהנגשת היצירות לעיל
  • בתיה שוורץ
  • עמינדב ברזילי
  • עירית יציב
  • שמרית חדד
  • ציפי טל
  • דרור איל
  • נגה דורון ארד
  • יוסי לבנון
  • מיה קיסרי
  • שלומית הנמן
תיאור
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!