כרך זה מכיל את כתביו של זאב ז’בוטינסקי המוקדשים לעקרונות היסוד של הציונות הממלכתית ולמצע הרעיוני של תנועות הצה"ר ובית"ר.

המקור: “הארץ” 8 במרץ 1920, גליון מס' 209.

אלה היו דבריו האחרונים של יוסף תרומפלדור בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: “אין דבר – טוב למות בעד ארצנו”. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת־הצחוק השקטה, שריחפה על שפתיו באמרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למילים גבוהות; הרצינות היסודית, העמוקה, שהיתה בנפשו, הורגלה להתבטא במעשים, לא בנוסחאות; וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי־פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת־צחוק ובמלת־הקדמה של צנועים: “אין דבר”.

מי שהכיר בת־צחוק זו ו"אין דבר" זה ידע את תרומפלדור. לפני שש־עשרה שנה, כשהקיץ בבית־החולים הצבאי בפורט־ארתור וראה, שקיצצו את זרועו השמאלית כמעט עד לכתף, לחש בבת־צחוק: “אין דבר – הימנית חשובה ממנה”. כשנודע לו, כי מן הגדוד, שיצר באלכסנדריה לשם כיבוש ארץ־ישראל, החליטה הממשלה לעשות חבורת נהגי פרדות בגליפולי, ורבים התייאשו, אמר: “אין דבר – נתחיל בזה, הדבר יתפתח מאליו”. מלבד הגרעין הארצישראלי נספחו לגדודו גם מבני הגטו המצרי, ורבים היו ספקנים, שלחשו התראות באזניו, שמא יחלל ה"אספסוף" את שם הפלוגה. ואז אמר: אין דבר – יש בהם חסרונות, אבל סוף סוף בחורים טובים גם הם" – וצדק. בגאליפולי, ברגעים הקשים של הגדוד, בימי השפלות מבחוץ ומבפנים, כשהיו באים אליו בלילה בלילה טובי חבריו בתלונות־יאוש, היה עונה: “אין דבר, זה יעבור”. שם, בשעות־הרעש, בנפול פצצות מגבעת אצ’י־באבא מסביב למחנה הקטן ובצאת פקודה להחבא בחפירות – היה מנהגו שלו להשאר בחוץ בשדה הקוממיות. אחר־כל הסביר לידידיו את הסיבה: "אמנם, אין להשאר בחוץ במקרים כאלה – דווקה חייל אמיתי צריך להיות זהיר; אבל אנחנו כאילו עמדנו שם במבחן, ורציתי להראות לאנגלים האלה…!! אולם גם כוונתו זו היה מכסה בצעיף של ביטול והיתול, ועוד זוכרים כל חייליו את פזמונו הקבוע, מדי הזדעזע האוויר והארץ מנפץ נורא על סף המחנה: “אין דבר, זה רחוק”. וכשנפצע לבסוף, ולא רצה ללכת לאוהל החולים, גם אז אמר בבת־הצחוק שלו: “אין דבר”.

רעיון עמוק, הגיון נשגב, פילוסופיה מקפת־כל טמונים בשתי המלים האלו. הרצון מכריע, המקרים אינם אלא הבל. מכל מר ייצא מתוק, אם רק הרצון חי. הרצון הוא תל־חי נצחי, וכל השאר – קרבנות, השפלות, מפלות – “אין דבר”.

זה היה דרכו של תרומפלדור, גבור הרוח בין גבורי הזרוע. וזוהי צוואתו המדינית לכולנו. אילו היתה עוד בעלת האוב בעין־דור בחיים ואילו היינו באים אליה בלילות סער אלה היינו אומרים: “את הגבור־הגידם העלי־נא לנו” – והיינו שואלים את פי הצל הצנוע: מה פתרון לאסוננו? לאן נפנה ומה נעשה באפלה זו? – כי אז אותה בת־צחוק היתה תשובתו ואותו מאמר־האמונה המשברת סלעים. שתי מלים, - ובהן נחמה, ותפיסת עולם, ותכנית. זה היה דרכו, זה יהיה דרכנו.

לא מתו מתי־מדבר, וגם מקום קבורתם ידוע. בין תל־חי וכפר גלעדי נקברו ששה מן הזרע ההוא. יהודים ויהודיות בחסד עליון. ואנו עומדים בתמהון לפני מחזה, המנבא מתוך דממתו: הנה גברים, שלא ידעו נסיגה. הנה צעירות נאמנות עד מוות: עוד יש כאילו בישראל. לא לבדם, כי זרועה כל הארץ ממתולה ועד מדבר־סיני עצמות כאלה. ומה ההבדל בין אלה שנהרגו ונפצעו, ואלה, שבמקרה עוד לא פגע בהם כדור? אותה רוח ניהלה את כולם, אותו שיר המרד של הדור הקדמון צלצל באזני כולם: “הננו ועלינו!” הראש הכפוף מתוך אבל מזדקף בפני הוראה דוממת זו. עוד לא אלמן ישראל, לא יתום, לא עקר.

גם טל וגם מטר עליכם, הרי הגליל העליון, תל־חי וכפר־גלעדי, חמרה ומתולה, אין דבר, לנו הייתם, לנו תהיו.

א.

אחת השגיאות הרות־האסון שבהן נכשלו הציונים היתה – פירוק הגדודים העברים בארץ ישראל, אשר הם הסכימו לו.

בשנים 1918–19 נמצאו בארץ ישראל חמשת אלפים חיילים יהודים, באביב 1920 נשארו רק ארבע מאות. בראשית 1921 פורקה גם השארית הזאת, על ידי כך קבלו הציונים על עצמם – מרצונם – את התפקיד, אשר סומן במלכות גרמניה העתיקה במלה “שוציודען” (יהודי־חסות").

המצב של “יהודי־חסות” נתהוה הרבה פעמים ע"י כך, שאיזה נסיך או רוזן הרשה למספר ידוע של יהודים להשתקע בבירתו, בקבלו על עצמו את ההתחייבות להגן עליהם בפני התקפות האספסוף. ע"י כך איבדו היהודים “שלו” את שארית זכויות־האדם אשר עוד נותרו להם, ואשר יתר בני דתם בשאר הקהלות יכלו עוד לקוות להן. והדבר היה מובן בהחלט. מכיון שכל נסיון של ההמון לבער את היהודים שהשתקעו בבירת הנסיך הכריח אותו להשתמש בחייליו בכדי להגן עליהם, ולפעמים גרמה הגנה זו גם לאבדות, למספר הרוגים ופצועים, הרי הגיוני היה הדבר, שנסיך זה חשב את עצמו לזכאי לדרוש מן היהודים “שלו” את הכל ולמנוע מהם את כל הזכויות. כי לנסיך הזה היתה אמתלה פשוטה: אם הם לא יסכימו לכך, יבא הדבר לידי התקוממות ההמון. ואם נסיך זה היה גם דיפלומט ערום, הרי היה ממציא בעצמו את סכנת “התרגזות ההמונים”, בכל רגע שהדבר היה נוח בשבילו. עוד יותר גרוע היה המצב באותם המקרים הבלתי־שכיחים, כשהנסיך היה חדור באמת כוונות ישרות, כי ע"י כך קבל ההמון למעשה שלטון בלתי־מוגבל על היהודים. די היה לאיזה נזיר “לסדר” מחזה של התקוממות ההמון, בכדי לעורר את הנסיך, שהוא ידרוש מן היהודים “החוסים בצלו” למלא אחרי כל דרישת ההמון ללא כל סירוב.

וזהו מופת נאמן (בשינויים קלים) למצבנו העכשוי בארץ ישראל. אנו מישבים את הארץ נגד רצונם של תושבי המקום אשר מספרם בארץ עולה פי שש בערך על מספר היהודים הנמצאים בה. משום כך אין התישבותנו יכולה להתפתח, אלא אם כן היא נמצאת תחת הגנתו של כח מזוין, כשם שהתפתחה כל התישבות שנעשתה בעבר תחת חסות כח כזה. ההפרש היסודי מונח רק בזה, שבשאר המפעלים ההתישבותיים היה העם המישב מספיק בעצמו את הכח המזוין; בשעה שבמקרה דידן מוטלת חובת־ההגנה על הצבא האנגלי, המורכב מחיילים וקצינים של עמים זרים.

בכל פעם שתתפרץ איזו “התקוממות המונית” קלה שבקלות נגד היהודים, הרי תחול חובת ההתערבות האקטיבית על החיילים האלה; וכשתהיינה לצבא אבדות ממשיות, הרי יופיעו באנגליה ברשימת הקרבנות השמות כגון “פטר¹ רובינסון” או “ג’ון סמיט”. ואם יהיה הכרח לירות בהמון, פעולה שהיא הרבה יותר לא־נעימה בשביל חייל אינטליגנטי, מאשר העמדת חייו בסכנה, הרי חובה בלתי־נעימה זו תהיה מוטלת על “פטר רובינסון” ו"ג’ון סמיט".

בעובדא הזאת טמון שורש הטרגדיה שלנו. כותב הטורים האלה בודאי שאינו נוטה להצדיק את סיר הרברט סמואל או את ההסתדרות הציונית. אילו היתה פעולת שני הגורמים האלה תמיד אמיצה וקולעת למטרה, הרי לא היו יכולות אף פעם להתרחש אותן השערוריות שאין דוגמתן בשום הנהלה ציווילית, ושיש לפעמים למצא אותן בא"י, אבל גם במקרה הנוח ביותר, לא היינו יכולות להתקדם בהרבה, גם אחרי ביטול השערוריות האלו, כי אי אפשר לחשוב על יצירת אותם התנאים הנוחים, המשמשים יסוד מוסד בשביל כל התישבות רחבה, כל זמן שאנו ממלאים בא"י תפקיד של “יהודי־חסות”, אשר חיילים בריטים, אירים והודים מגינים עליהם.

בכדי להבין את זאת, מספיק הדבר בשבילנו לעקוב את נימוקי מתנגדנו. הם מחולקים לשלש קבוצות: הממשלה הארץ־ישראלית, אשר הרברט סמואל הוא בא־כחה; האוכלוסים הערבים, שבאות־כחם – הקונגרס והועד הפועל הערבי והעתונות הערבית; ולאחרונה – חלק גדול של דעת הקהל האנגלית, אשר מצב־רוחה התבטא ברובה המכריע של העתונות האנגלית, כבר אחרי פרעות יפו – במאי 1921 – הועמדו לפני הרברט סמואל כמה שאלות מצד הישוב וגם מצד ידידיו באנגליה. כולם שאלו בתמהון: “מאין זה באה ותרנות בלתי־צפויה זו כלפי התקפת הערבים?” יכול אני לקבוע על יסוד ידיעה מדויקת של החומר הנידון, שבכל התשובות אשר נתן הרברט סמואל על השאלות והמחאות היה אמור ככה:

“פוליטיקה תקיפה אפשרית תהיה רק בתנאי שנהיה מוכנים לנצל את חיל־המצב הבריטי במילואו בכל המקרים היוצאים מן הכלל, אבל ניצול זה בודאי לא יהיה פופולרי באנגליה, וגם ישנה שאלה, אם טכסיס כזה הוא רצוי”.

אותו הנימוק – אבל בצורת איום – עובר כחוט השני בכל טענותיה של המשלחת הערבית, שביקרה בלונדון במשך הזמן. ע"י המשלחת הערבית נוסח הנימוק הזה בקירוב באופן כזה:

“אם אתם (האנגלים) אינכם רוצים להרחיק מפה את היהודים, נהיה מוכרחים להגשים את זאת באמצעינו אנו, אז תאלצו להשתמש נגדנו בכחות צבאותיכם, והדבר יגרום לקרבנות גם לנו וגם לכם, ואם כן, מוטב שתחשבו בדבר, אם כדאי…”

באופן עוד יותר ברור ואופיני נאמרו הנימוקים האלה בעתונות האנגלית האנטי־ציונית, הזכרתי כבר, שמחצית העתונים האנגלים פעלה בכיוון הזה, אבל אם נתחשב רק עם אותם העתונים, שיש להם איזה ענין שהוא להיות בעד הציונות או נגדה, הרי אחוז המתנגדים יגדל עוד יותר. והרי עלינו לשים לב לכך, שבנובמבר 1917 קידמה כל העתונות האנגלית בלי יוצא מן הכלל את הצהרת בלפור בהתפעלות אמתית…

המעבר ההדרגתי של העתונים האנגלים החשובים לאנטי־ציונות – הוא תהליך, שיש ללמוד ממנו הרבה. כשאנו עוברים על קטעי העתונים בזמן האחרון, ביחוד במשך שלש השנים האחרונות, אפשר לעמוד על עצם הענין לפי הכותרות;

“הציונות אינה יכולה להתגשם אלא במחיר דמיהם של החיילים הבריטיים”.

“אנו מוכרחים להחזיק בשל היהודים חיל מצב בא”י, הגדול מכפי המדה!"

“ישלמו היהודים בעצמם בעד הציונות – בכסף ובאנשים”

תחת הכותרות האלו באו תמיד אותם הנימוקים:

“אנגליה עיפה מהמלחמה. אין היא רוצה לשלוח שוב את אנשיה למות או להמית אחרים. אלמלא הסכסוך עם הערבים, שנגרם ע”י הציונות, הרי הכל היה שקט, אז אפשר היה להחזיק בא"י חיל־מצב הרבה יותר קטן. אם אנו רוצים, איפוא, להפחית את חיל־המצב בא"י, עלינו לסלק את כל הגורמים המרגיזים את הערבים, כי אם תתפרץ באמת ההתקוממות הגדולה, אשר בה מאיימות המשלחות הערביות, ואם היא תגרום קרבנות לצבא האנגלי, הרי הדבר הזה יביא לידי התרגזות כללית נגד הממשלה, שהרשתה משבר כזה".

הצד המעציב ביותר בנימוקים אלה הוא, שהם לא בודו מן הלב, אלא הם טבעיים, יתר על כן – הם הכרחיים, כפי שיבין כל קורא בן־דעת. משום כך היו גם תוצאותיהם הכרחיות, קודם כל התבטאה השפעת הנימוקים האלה בהפחתת חיל־המצב הארצי־ישראלי עד לידי חוסר־יכולת גמור, עוד בשנת 1921 נמצאו בא"י 15,000 חיילים בריטיים, כעת אין מספרם מגיע, אפילו אם נצרף אליהם את המשטרה האירית, ל־3,000 (המערכת: בשנים האחרונות הופחת מספרם עוד יותר), אם כן, מתעוררת השאלה: האם יש באמת בכחו של שלטון כזה להקים סדר במדינה, אם הערבים ירצו עוד פעם לערוך מהומות באמת־מדה רחבה? מתוך נימוק זה אחזה גם הממשלה, מתוך שאיפתה לשמור על השלום, בדרך הנוחה ביותר: היא נטתה לסלק לאט לאט את כל הגורמים, המרגיזים את תושבי המקום.

קודם כל היא התחילה לצמצם את העליה היהודית, זו שהיא מקניטה ביותר את הערבים; היא צמצמה אותה על ידי אמצעים ישרים ובלתי ישרים. אפשרי הוא הדבר, שמפרק לפרק תגדל העליה, אבל רק עד אותו הרגע, שבו תבא הפגנת־כח “מוצלחת” מצד הערבים. אין כל יסוד להשליות בנידון זה. כי זה הוא חוק־הברזל של ההתישבות. עם אשר הגנתו מוטלת על חיילים של עם זר, אסור לו לחלום על התישבות אמתית, תושבי־המקום הם הם שקובעים את גבולות העליה. כל איום שיבא מצדם יספיק, בכדי שהממשלה, אשר עליה הוטלה שמירת־הסדר, תסגור את שערי הארץ בפני העליה.

ב

הגנה ע"י כח־זר לא רק שהיא מסוכנת במובן הפוליטי, היא גם הגנה גרועה. החייל הבריטי הוא חייל לויאלי מצויין. אפשר לשלוח אותו לכל מקום ובעד כל דבר למלחמה ולמות, אבל יש כלל אחד, שכל קצין וקצין בצבא הבריטי לומד לדעת אותו וזה תכנו: “עליך להשתדל בכל האמצעים, שלא להשתמש בצבא לפעולה, אם יודע אתה בבירור, שפעולה זו בלתי־נעימה לו באופן אורגני, כי על ידי כך עלול אתה לחתור תחת המשמעת, להרוס את המוסר הצבאי, אפילו אם תתמלא פקודתך באופן מדויק”. והרי התפקיד, שהוטל בהכרח על החייל הבריטי לדכא את המהומות האנטי־ציוניות – בלתי־נעים הוא לו באופן אורגני, והוא ישאר בלתי־נעים בשבילו תמיד. החייל האנגלי יתקוף את המתקוממים, אם יש צורך בכך, בהודו, במצרים או באירלנד, כי ברור לו הדבר בהחלט, שהוא מגין שם על האינטרסים של אנגליה באופן בלתי־אמצעי. במקרה כזה אין השאלה עומדת כלל לפניו, אם המורדים צודקים או הם אינם צודקים. אבל א"י אינה פרובינציה בריטית; א"י שייכת לחבר הלאומים; מנקודת־המבט הפורמלית ממלאת אנגליה בא"י שליחות, שאין לה כל קשר עם הסוברניות האנגלית, את נקודת־המבט הפורמלית הזאת יודע כל חייל וחייל, משום כך הוא חושב, שבא"י הוטל עליו להגן לא על אנגליה, אלא על היהודים, כלומר – על עם – שהאידיאלים והענינים שלו זרים לו, לחייל הבריטי.

מלבד זה, מספר לו כל עתון המגיע אליו מאנגליה, שהציונות מעמידה דרישות בלתי־צודקות לגמרי, שהפוליטיקה של אנגליה בשאלה זו יש בה משום דיכוי בלתי־נשמע של הערבים; שכל המפעל הארץ־ישראלי בכללו הוא שגיאה; שאנגליה הוכנסה על ידי היהודים לתוך מפעל שאין לו כל יסוד במציאות; שאלמלא הציונות יכלה אנגליה לצאת את א"י או להשאר בה מתוך אהדה גמורה מצד תושבי־הארץ…

את הדברים האלה הוא קורא יום יום. כי העתונות הזולה, הנפוצה בעיקר בקסרקטין, עוסקת בתעמולה אנטי־ציונית בהתלהבות מיוחדת. ואם אפילו נשער, שלפעמים מגיעים אליו דברים, המוסרים את נקודת־מבטנו אנו (אמנם, על יסוד נסיוני יכול אני להגיד, שהשערה זו רחוקה מלהתקבל על הלב), הרי מצחיק יהיה הדבר לדרוש מאיזה “ג’ון” או “פטר” שהוא ידע להיות לשופט־צדק, בלי משוא פנים, בשאלה זו, המסובכת במאד מאד.

במקרה הכי־טוב ישאר “ג’ון” דנן נייטרלי. הוא יגיד לעצמו, שגם היהודים וגם הערבים אינם נוגעים לו, וכל התערבות אקטיבית בקטטות שביניהם – לזרא היא לו. אבל המצב המציאותי הוא על פי רוב יותר גרוע. בשנת 1922 שלחה ההנה"צ את אחד ממזכיריה לא"י, בכדי לאסוף שם ידיעות על המצב הפוליטי בארץ. המזכיר הזה היה יהודי אנגלי, שהשקפותיו מתונות מאד. זה היה מצדד משוכנע של הרברט סמואל, מתנגד לרעיון מדינת היהודים, מתנגד לרעיון הגדוד העברי. הוא סייר את הארץ ומסר להנהלה הציונית דו"ח, המכיל את המשפט הבא: “הצבא בארץ ישראל, מן האחרון שבמתופפים ועד המצביא – הוא מתנגד לציונות”.

ואי אפשר היה באמת, שהמצב יהיה אחר. אמנם, אין להסיק מזה, שהציונות נראית כאי־מוסרית בעיניהם של אנשים נייטרליים, להפך, אם נבחון באופן מדויק את כל הנימוקים בעד הציונות וכנגדה בפני אנשים המוכשרים להיות שופטים, הרי תזכה תמיד הציונות במשפט המוסרי הזה, אבל החייל הפשוט איננו שופט ואיננו מסוגל להיות שופט.

גם ההתישבות באמריקה הצפונית היתה מפעל צודק, אבל אילו נאלצו חיילים “יהודים” להגן על החלוצים האנגלים בפני תושבי המקום, הרי תפקיד זה היה בלתי־חביב עלינו היהודים, ממש כמו שאין הוא חביב על החיילים האנגלים בארץ, ואי אפשר היה לסמוך על הגנתנו. כך הוא הדבר גם בהגנת הצבאות האנגלים על התישבותנו. משום כך לא נתן הגדוד האנגלי אף יריה בשעת הפרעות ביפו; כך הודיע הרברט סמואל במברקו הרשמי, מתוך התפארות. משום כך יצאו הגדודים האלה בלי נשק, רק חמושים במקלות, להגן על רחובות בפני הפגנה ערבית של 10,000 איש. כל צבא יש לו הלך־נפש משלו, ושריו ומפקדיו מתחשבים עם הלך־נפש זה, ביחוד בשעה שהוא משותף גם להם.

הלך־נפש זה ידוע, כמובן, גם לערבים, מתוך המגע ומשא בין החייל האנגלי ובין הערבי, שהמציאות מחייבת אותו, כי מן הערבי קונה “טוממי” את תפוחי הזהב והירקות, ואתו הוא מפטפט ומתלוצץ, ועל ידי כך נולדת אצל הערבים כמו אצל כל המזרחים, האמונה, כי משאלות־לבם יתקיימו באמת, כי בשעה שהדברים עוברים מפה לפה, נהפכת בדמיונם המזרחי המתלהב על נקלה משאלת־הלב לעובדא מציאותית. והגורם הזה הוא מסוכן מאד בשבילנו. נניח, שאחמד הודיע לטופיק: “טוממי אמר לי, שכל הענין אינו נעים בשבילו”. והנה טופיק מוסר לשפקט: “טוממי אמר, שאין לו כל חשק להגן על היהודים, אם יגיע הדבר לידי מהומות”. ושפקט מוסר למוחמד את הדברים בצורה הבאה: “טוממי אמר, שהם קבלו פקודה חשאית שלא להגן על היהודים”. באופן כזה מתהוה אצל ההמונים הערבים בטחון גמור, שהממשלה, וביחוד הצבא – הוא בעדם ונגד היהודים. משום כך לא פחדו הערבים לנסות בפרעות בירושלים וביפו ב־1920 וב־1921, למרות זה, שצבא אנגלי עצום נמצא אז בארץ.

ועכשו נרשה לעצמנו להזכיר מקרה, שהוא ההפך מזה: בשנת 1919 פרצו במצרים מהומות רציניות, הצבא שנמצא שם לא הספיק, בכדי לדכא את המהומות, שלבשו אופי של מרד, משום כך נשלחו כמעט כל הגדודים האנגלים מא"י לקהירו. מחוץ ל־5,000 החיילים היהודים לא נמצא בא"י כמעט כל צבא אירופי. המצב היה מסוכן מאד, בכל יום היו מגיעות ממצרים שמועות חשאיות על “נצחונות הערבים”. שמועות אלו, אמנם, היו מחוסרות טעם, אבל הן מצאו אזנים קשובות אצל ההמונים הערבים, בכל א"י שטטו אגיטטורים, שניסו לעורר את הפלחים להתקוממות נגד המושבות היהודיות. למרות כל זה, נשאר הסדר בארץ על כנו, לא היתה אף התנגשות קלה. אפילו במושבות הנדחות והמרוחקות ביותר שרר שלום גמור. היתה לכך רק סיבה אחת: ידוע ידעו הערבים, כי ישנם בארץ אלפים אחדים של חילים יהודים, אשר גם אחמד וגם שפקט לא הטילו כל ספק בהשקפותיהם.

מבין אני היטב, שחסנו של כל חיל־מצב תלוי לא בו, אלא בכחה של המדינה העומדת מאחוריו. משום כך לא צדדתי אף פעם ואיני מצדד גם היום ב"ארמיה לאומית", אפילו אילו היתה ארמיה כזאת אפשרית במובן הפוליטי. נחוץ לנו רק דבר אחד: להקים מחדש את גדודינו באותה הצורה שבה הם התקיימו משנת 1917 ועד 1921, הגדודים האלה היו חלקים של הצבא הבריטי והיו לבושים בגדי־שרד בריטיים. אבל החומר האנושי, שהיה לבוש בגדי־שרד אלה היה יהודי טהור, וזהו העיקר.

כשהיינו תלמידים בגימנסיה, היה כל מורה ומורה שלימד אותנו בא־כחו של אותו השלטון, כל אחד מהם היה ביכלתו לגרש את כל אחד מאתנו מבית הספר, ובכל זאת היו מורים, אשר צייתנו להם, והיו מורים, שהיינו “עולים להם על הראש”. לא השלטון הממנה את המורה, הפקיד, החייל – הוא המכריע כאן: בשאלה זו, אם הוא משפיע על הכתה או על ההמון ובאיזה כוון, מכריעים השקפתו הוא, רצונו הוא.

ג

המסקנא היא ברורה, וקודם כל היא זו: חיל־המצב בארץ ישראל לא יוכל לשמש הגנה אמתית להתישבות היהודית, אלא אם כן יהיה מורכב ברובו מחיילים יהודים. שנית, רק בתנאי זה אפשרית היא הריפורמה של כל שיטת השלטון בא"י, ריפורמה, שתסלול בשבילנו את הדרך להגשמתו האמתית של המנדט, בראש ובראשונה – להתישבות ולעליה רחבה. כשם שאין אנו יכולים לדרוש מאנגליה, שתתמוך בציונות ע"י כסף, כך אין אנו יכולים לדרוש ממנה, שהיא תתמוך בה בדם בניה, אם גזירה היא, שלחיל־המצב תהיינה אבדות, הרי צריך, שרשימות החללים והפצועים תכילנה לא את השמות “ג’ון” ו"פטר" אלא את “משה” ו"יהודה".

השאלה, אם הצבאיות והגדודיות נעימה לנו או לא, אינה נוגעת לגמרי בענין זה, עומדים אנו כאן בפני שלשלת הגיונית הכרחית, אנו מישבים את א"י נגד רצונם של תושבי המקום, התנגדות זו אין אנו יכולים לבטל. משום כך אין התישבותנו אפשרית, אלא אם כן כח־הגנה מזוין ואקטיבי יגן עליה, אבל אנגליה אינה יכולה, או שאינה רוצה לתת לנו את ההגנה הזאת, אם כן, הכרחי הוא הדבר, שחיל־המצב יהיה מורכב מיהודים.

**ואם לאו, אין הציונות ניתנת להתגשם. **

המקור: “הירדן” 8 באפריל 1935.

“עגלת הכלי־זמר”, זה מושג ידוע בפוליטיקה הפנימית בארצות־הברית, והוא מציין את הנטיה לנהירה אחרי הצד המצליח במאבק הפוליטי.

א

לפני הרבה, הרבה זמן אמר לי כעסן יהודי אמריקאי אחד על ד"ר ווייז אמרה מעין זו:

מעלה אחת גדולה יש לו: הוא אומר את אשר הוא חושב. אולם חסרון אחד גדול יש לו: הוא איננו חושב.

בהערכה זו לא האמנתי אף פעם ואין אני מאמין בה גם כיום, אולם חייב אני להודות, כי היום (בקראי ב"מורגן ז’ורנאל" את הדין־וחשבון על נאומו ב"קרנגי הול") הבינותי פשרה של אמרה זו. כי “לחשוב” – פירושו להתעמק; יתרה מזאת: ללמוד ולחקור. לפני ש"אומרים" – יש “לחשוב”, כמובן; אולם לפני ש"חושבים" על ענין כלשהו צריך תחילה להתבונן ולהקשיב היטב באותו ענין. החיים הצבוריים חשובה לעין ערוך, ביחוד בשביל עתונאים ונואמים – ידיעת התעודות, המקורות, ובכלל ידיעת הדברים. לא טוב כאשר נוצר רושם, כי חסרה ידיעת התעודות. ואילו במקורות שכחו לעיין, ושבמקום ללמוד ולחקור – מסתמכים על שיחות חבריות.

ב

בהאשמות המפורטות שהוטחו בנאומו של ד"ר ווייז, כפי שנמסרו על־ידי ה"מורגן־ז’ורנאל", בולט החסרון: השיכחה לעיין במקורות.

“הרוויזיוניזם דורש קרבנות רק מן העובדים, אולם לא מן המעבידים”, - נא להטיב לעיין במקורות, בתעודות ובנוסח ההחלטות של הוועידות שלנו ובתוכן מאמרינו. שם כתוב, כי צריך להחרים את שתיהן: גם את שביתת הפועלים וגם את ההשבתה מצד המעבידים. ועוד כתוב: בידיו של משפט־הבוררים צריך שתינתן הזכות לקבוע הן את המינימום המוצדק של שכר העבודה, והן את המכסימום המספיק של בריוח בעד ההון. אולם – הן עצם רעיון ה"בוררות" מכיל בתוכו בדיוק אותה אפשרות של קרבנות הן מצד העובד והן מצד בעל ההון. ההוכחה הטובה ביותר לכל היא העובדה, שבארצות רבות לחמו המעבידים מלחמה מרה נגד עקרון הבוררות. אם הבוררים ישרים הם, יחליטו פעם לטובתו של הצד האחד, ופעם לטובתו של הצד השני. אולם – יש מקום לחשש, שאחרת תהיה השתלשלות הענינים אם הבוררים ייקבעו על ידי הממשלה. – כי על הממשלה יוכל, אולי, להשתלט אחד משני הצדדים. אולם בדרישתנו שלנו, הנידון הוא בבוררים שייבחרו לפי הסכם בין שני הצדדים בלבד. כאשר אדם מעיין באותה הבעיה עליה הוא מביע את דעתו – בנקל ילמד זאת.

“לוותר על שביתות- רעיון ריאקציוני הוא”. האמנם? הגוף המוסמך ביותר בשאלה מהו מתקדם ומהו ריאקציוני הוא, לעת־עתה, חבר הלאומים; וטוב מזה – “משרד העבודה הבינלאומי”, המנוהל עתה, דרך אגב, רק על־ידי סוציאליסטים. הריני מעייץ למר ווייז, לצורך הדוקומנטציה שלו, לעיין בדין־וחשבון של משרד זה: נדפס באנגלית, “קינסיליאיישן אנד ארביטריישן אין אינדאסטריאל דיספיוטס”, ז’נבה 1933. שם ייקרא: “מטרתו של אותו חלק באמנת חבר הלאומים, שהסתדרות העובדים הבינלאומית מתבססת עליו, היא הטבת מצבו הכלכלי והתרבותי של העובד והרחקת הניגוד הקיים בין מעביד לעובד בעזרתם של אמצעי שלום” (ע' 1) ולהלן: “תיווך ובוררות הנם אפוא סמל לאותו הרעיון של שיתוף האינטרסים בין העובד, המעביד והחברה, המונח ביסודם של משפט העבודה המודרני וחוקת־היסוד של הסתדרות העובדים הבינלאומית”. (ע' 141).

“הרוויזיוניזם חפץ לגרש את הערבים מארץ־ישראל”? לולא בד"ר ווייז המדובר, כי אז הייתי מביא את האדם בפני משפט כבוד גם על אי־אמת מעין זו, ומכריח אותו לבקש סליחה בפני כל באי “קארנגי הול”; והריני מזהיר את כולם, הן את ד"ר ווייז, והן את זונחי־מקורות אחרים – שאם אמנם יקרה כדבר הזה בשניה, אטלטלם באמת אל משפט הכבוד, על יסוד ההסכם הלונדוני בדבר מניעת רכילות על צורותיה השונות. כי במקורות במקרה דנן ברורים וגלויים, ובכל ההחלטות וההצהרות שלנו נאמר בפירוש: בארץ־ישראל יחד עם עבר־הירדן יש מקום הן לכל היהודים אשר יבואו הן לכל הערבים המקומיים עם נכדיהם וניניהם, והציונות אינה רוצה לגרש אדם מן הארץ. אולם – גם בלי דוקומנטציה" מיוחדת: כאשר מפלגה מצהירה, כי היא רוצה ברוב יהודי בארץ־ישראל, הרי אז, אנשים החושבים לפני שהם מדברים, מבינים, כי במקום שדורשים בו “רוב”, חוזים מראש את קיומו של “מיעוט”.

ג

גם הפרק על “הפשיזם” מוכיח שהוא נוסח אחרי “התעמקות מיוחדת. “אצל הרוויזיוניסטים כמו אצל הפאשיזם, המדינה – היא הכל, היחיד – לא כלום”. היכן נכתב הדבר, באיזה מקור, באיזו החלטה, במאמרו של מי, או בנאומו של מי? כמו לרוב המכריע של חברי בהנהלה כן גם לי שנאה עיוורת לרעיון האומר ש”המדינה – היא הכל". והיינו הך, אם קומוניסטית היא או פאשיסטית. הנני מאמין רק בפרלמנטריזם “מן האפנה הישנה”, כל כמה שלא ייראה לפעמים בלתי נוח, או מחוסר־אונים. הנני מאמין בחופש הדיבור והארגון, וכמעט בכל התנגשות בין ההכרה האינדבידואלית למשמעת כפויה, הנני עומד לצדו של היחיד. ואת זאת נוכל באמת להוכיח על־ידי מקורות ותעודות שלי, של שכטמן, קולישר, ושל אחרים לאין־ספור.

רק טעות קלה טעה ד"ר וויז: מה שאנו הצהרנו באמת ואשר נצהיר תמיד גם בעתיד, הוא העקרון, כי השאיפה למדינת היהודים מוכרחה, - אצל כל אלה המכירים בשאיפה זו כבאידאל שלהם, - לעמוד מעל לכל האיטרסים המעמדיים או האינטרסים הפרטיים. אף דעתו של גאריבאלדי היתה, כי תחייתה של הממלכה האיטלקית, ערכה נעלה על כל הקרבנות, וכך ראה גם לינקולן את האידאל של הריפובליקה האמריקנית המאוחדת; אולם אין פירוש הדבר, כי גאריבאלדי או לינקולן התכוונו בכך למין איטליה או למין אמריקה כזאת, שהאזרח יהיה בה לא־כלום והמדינה הכל. כשטורחים וחושבים לפני שמדברים, רואים גם את ההבדל הזה.

ד

על פירושו של “הצדק הסוציאלי” כבר כתבתי לפני זמן לא רב. אין צדק במקום שאין בו שופט. הדרישה הראשונה של המשפט היא: אסור לצדדים להיות פוסקים לעצמם. בשעה שהצדדים עצמם ירצו לפסוק בסכסוך על־ידי מבחן כוחות בלתי אמצעי, ינצח לא זה שהצדק עמו, כי אם זה שהכוח עמו. בשביתה ינצח תמיד ובאופן בלתי־נמנע לא אותו הגורם שלצדו האמת העליונה, כי אם אותו צד שכספו מרובה, יתכן, ואצל חיות פרא זהו “צדק”: אולם לא אצל בני־אדם – וודאי לא אצל יהודים. הדרך האחת והיחידה לצדק בסכסוכים סוציאליים – שמה בוררות; ולאמת זו ששום מתנגד אף אינו יכול להתקיפה – לא יוכל שום משחק מלים ולא סירוס מושגים.

לפי ה"מורגן ז’ורנאל" הזכיר ד"ר ווייז את “האידיאלים היהודיים”. האומנם? במה מתבטאים האידאלים היהודיים ביחס לבעיה זו? בכך שהיהודים יפסיקו את העבודה בבתי־חרושת יהודיים בארץ יהודית ויעמידו “משמרות” ויכנו זה את זה “שונא המעמד” – במקום להגיש עצומותיהם בשקט ומתוך הערכה לפני שופט שנבחר, זמן רב לפני הסכסוך, לפי הסכם חגיגי בין כל העובדים וכל המעבידים? היכן, באילו מקורות מצאתם זאת – איזו תפיסה משונה של אידאלים יהודיים" ושל שיטת משפט יהודית: באילו ספרים על גבי אלו לוחות, באילו נקודות שחורות?

ה

בחטא זה של קלות דעת במחשבה הנני מחויב, לדאבוני, להאשים לא רק אדם אחד ויחיד, כי אם כל אותו החוג של הציונים הכללים באמריקה, המשחק עתה בשמאליות סאלונית. משחק הוא באותה הטרגדיה האנושית הכאובה. המקיפה, במלוא מובן המלה, מיליונים של נפשות חיות. במזרח אירופה, בה הפכה הציונות לשאלת לחם ואוויר לנשימה – ובארץ־ישראל, בה הציונות הנה החיים עצמם, עומד המעמד הבינוני היהודי נוכח התקוממות המונים, נפגע עד עומק נפשו ופצוע בתוך תוכי לבו בכבודו כבאינטרסים שלו, מושפל ללא דוגמה – וכל זה בידי יהודים עצמם. ו"המעמד הבינוני" היהודי איננו “מעמד” באותם המקומות: הוא הנו היהדות עצמה, הגזע של היהדות, היסוד, הגרעין, רוב המנין ורוב הבנין של עמנו. במשך שנים רבות מילא ביושר את חובתו החלוצית, - קודם־כל לטובת החלוצים. הוא אשר העשיר את ההסתדרות. הוא בנדבותיו; יתרה מזאת: ללא תשומת־לב וללא מנין בזבז כספיו על הכנתם והכשרתם בארצות הגולה. לאות תודה הכריזו עליו כעל רפש סוציאלי, כעל נושא הדגל לתפיסות סוציאליות רקובות, כעל מייצג הניצול; וכיום, בשעה שגעגועי העליה שלו הפכו לרעבון עליה, רואה הוא פתאום, כי שלטון הציונות נמצא בידיהם של אלה, הבזים לו כלטיט חוצות ואליהם צריך הוא לפשוט יד לקבלת סרטיפיקט – ולפשוט יד לשוא.

ברכו את הבורא יומם ולילה,אתם האמריקאים, השמאליים – בסמוקינג, על שכל זה אינו בשבילכם (לעת־עתה) יותר מאשר אזהרה ממרחקים: אולם, האמת היא, כי אנו, במזרח, טפחנו על האשליה, כי – אפילו ממרחק – תחושו באותו כאב הזעם ובאותם הייסורים, ואם לא כמנהיגיהם של הנעלבים תופיעו, כי אז, לפחות, כמתווכים תעזרו לשים קץ לאותו אי־צדק ולהשבתו של שיווי־המשקל, אולם במקום לנהוג כך, הנכם מושיטים את ידכם קלת הדעת לסטירת הלחי המרה ביותר, שקיבלו יהודים מיהודים, מיום היות גלות ותולדותיה.

ואל נא תספרו לנו מעשיות, כי זה נובע אצלכם מתפיסה אידיולוגית עמוקה, מדוע לא הייתם “שמאליים” השעה שהחלוצים היו עדיין באמת חלוצים, באותם הזמנים ההירואיים של החוצבים באבן, שעבדו בפרך במחיר גרושים מספר וישנו על האדמה החשופה? כיום מקבל החלוץ שכר שפועלים צרפתים ואנגלים יכולים להתקנא בו; כיום בורח הוא בהמוניו מן הכפרים היהודיים ומים־המלח אל הערים, כיון ששם משלמים יותר טוב; כיום הזה כמעט רבע מחברי ההסתדרות הנם כבר בעלי־בתים מאושרים. (חלק מהבתים כבר נבנה וגרים בהם, בשביל החלק השני כבר ישנה האדמה ומחכים רק לכספים חדשים של קרן־היסוד); כיום ההסתדרות הנה אחת האגודות המקצועיות העשירות ביותר בעולם. – גורמים אידיולוגיים? מגוחך מה שאתם עושים. שם אמריקני ישן לו: אתם קופצים ועולים על עגלת ה"כלי־זמר"¹ וברחבה של תחנת הרכבת הנכם עוזבים מיליונים אחדים של יצורים אנושיים, נפגעים עמוקות, מושפלים לאין קץ, כיון שלא הטיתם את אזנכם לשמוע ולא נשאתם עיניכם לראות; כיון שהנכם מתנהגים בקלות דעת ילדותית; כיון שאינכם יודעים מאומה, והפכתם את האדם למשחק.

אולם, טועים אתם כולכם, ידידי הנכבדים הציונים הכלליים של אמריקה, והאדונים מן ההסתדרות ה"שמאלית", בשעה שעומדים אתם להטיף לנו, הרוויזיוניסטים, נגד “הפאשיזם” ולכבוד הדימוקרטיה. והרי זה עתה תמכתם בתוכנית מחוסרת ההגיון של הסוכנות המעורבת: בה בשעה הודה והתוודה כמעט כל אחד מכם בגילוי־לב, כי חושב הוא את התוכנית לעוולה ולהבלותא, אולם כך רוצה “המנהיג”; ואת עצם המושג הזה של “מנהיג”, אותו המושג המאוס והמכוער של הנוהג בכבשים, שצריך לשמוע בקולו, בין אם הוא צודק או שאינו צודק, - הנהגתם אתם לראשונה בחיים המדיניים היהודיים. ואנו הרוויזיוניסטים, אנו היינו אלה, אשר ביקשנו מכם שתרחמו על הדימוקרטיה הציונית במשך שלושה קונגרסים, אנו השבענוכם שלא לתת דריסת רגל ל"באי־כוח" שאינם צריכים להבחר על ידי איש; ובראשים מורכנים ומבוישים עת ידעתם בכל נימה בלבבכם, שאנחנו צודקים, הייתם שותפים לאותה הצבעה מבישה ב־9 באוגוסט 1929 – מכיון שכך חשק לבו של ה"פיהרר". אולם, כיום רוצים אתם ללמד אותנו את תורת הדימוקרטיה: ובה בשעה גם אותי, עם הרקורד הקטן שלי בעתונות הרוסית הרדיקלית ובתי־סוהר אחדים ברוסיה…

רבותי – כלום אתם מתארים בנפשכם באמת שהנני מתייחס אליכם ברצינות, או שמישהו מחבריכם האירופיים והארצישראליים מתייחס לדבריכם ברצינות – או שהנכם מתייחסים ברצינות אל עצמכם בשעה שהנכם עוברים לעגלת ה"כלי־זמר"?