המקור: “הירדן” 8 באפריל 1935.

א    🔗

לפני הרבה, הרבה זמן אמר לי כעסן יהודי אמריקאי אחד על ד"ר ווייז אמרה מעין זו:

מעלה אחת גדולה יש לו: הוא אומר את אשר הוא חושב. אולם חסרון אחד גדול יש לו: הוא איננו חושב.

בהערכה זו לא האמנתי אף פעם ואין אני מאמין בה גם כיום, אולם חייב אני להודות, כי היום (בקראי ב“מורגן ז’ורנאל” את הדין-וחשבון על נאומו ב“קרנגי הול”) הבינותי פשרה של אמרה זו. כי “לחשוב” – פירושו להתעמק; יתרה מזאת: ללמוד ולחקור. לפני ש“אומרים” – יש “לחשוב”, כמובן; אולם לפני ש“חושבים” על ענין כלשהו צריך תחילה להתבונן ולהקשיב היטב באותו ענין. החיים הצבוריים חשובה לעין ערוך, ביחוד בשביל עתונאים ונואמים – ידיעת התעודות, המקורות, ובכלל ידיעת הדברים. לא טוב כאשר נוצר רושם, כי חסרה ידיעת התעודות. ואילו במקורות שכחו לעיין, ושבמקום ללמוד ולחקור – מסתמכים על שיחות חבריות.

ב    🔗

בהאשמות המפורטות שהוטחו בנאומו של ד“ר ווייז, כפי שנמסרו על-ידי ה”מורגן-ז’ורנאל", בולט החסרון: השיכחה לעיין במקורות.

“הרוויזיוניזם דורש קרבנות רק מן העובדים, אולם לא מן המעבידים”, - נא להטיב לעיין במקורות, בתעודות ובנוסח ההחלטות של הוועידות שלנו ובתוכן מאמרינו. שם כתוב, כי צריך להחרים את שתיהן: גם את שביתת הפועלים וגם את ההשבתה מצד המעבידים. ועוד כתוב: בידיו של משפט-הבוררים צריך שתינתן הזכות לקבוע הן את המינימום המוצדק של שכר העבודה, והן את המכסימום המספיק של בריוח בעד ההון. אולם – הן עצם רעיון ה“בוררות” מכיל בתוכו בדיוק אותה אפשרות של קרבנות הן מצד העובד והן מצד בעל ההון. ההוכחה הטובה ביותר לכל היא העובדה, שבארצות רבות לחמו המעבידים מלחמה מרה נגד עקרון הבוררות. אם הבוררים ישרים הם, יחליטו פעם לטובתו של הצד האחד, ופעם לטובתו של הצד השני. אולם – יש מקום לחשש, שאחרת תהיה השתלשלות הענינים אם הבוררים ייקבעו על ידי הממשלה. – כי על הממשלה יוכל, אולי, להשתלט אחד משני הצדדים. אולם בדרישתנו שלנו, הנידון הוא בבוררים שייבחרו לפי הסכם בין שני הצדדים בלבד. כאשר אדם מעיין באותה הבעיה עליה הוא מביע את דעתו – בנקל ילמד זאת.

“לוותר על שביתות- רעיון ריאקציוני הוא”. האמנם? הגוף המוסמך ביותר בשאלה מהו מתקדם ומהו ריאקציוני הוא, לעת-עתה, חבר הלאומים; וטוב מזה – “משרד העבודה הבינלאומי”, המנוהל עתה, דרך אגב, רק על-ידי סוציאליסטים. הריני מעייץ למר ווייז, לצורך הדוקומנטציה שלו, לעיין בדין-וחשבון של משרד זה: נדפס באנגלית, “קינסיליאיישן אנד ארביטריישן אין אינדאסטריאל דיספיוטס”, ז’נבה 1933. שם ייקרא: “מטרתו של אותו חלק באמנת חבר הלאומים, שהסתדרות העובדים הבינלאומית מתבססת עליו, היא הטבת מצבו הכלכלי והתרבותי של העובד והרחקת הניגוד הקיים בין מעביד לעובד בעזרתם של אמצעי שלום” (ע' 1) ולהלן: “תיווך ובוררות הנם אפוא סמל לאותו הרעיון של שיתוף האינטרסים בין העובד, המעביד והחברה, המונח ביסודם של משפט העבודה המודרני וחוקת-היסוד של הסתדרות העובדים הבינלאומית”. (ע' 141).

“הרוויזיוניזם חפץ לגרש את הערבים מארץ-ישראל”? לולא בד“ר ווייז המדובר, כי אז הייתי מביא את האדם בפני משפט כבוד גם על אי-אמת מעין זו, ומכריח אותו לבקש סליחה בפני כל באי “קארנגי הול”; והריני מזהיר את כולם, הן את ד”ר ווייז, והן את זונחי-מקורות אחרים – שאם אמנם יקרה כדבר הזה בשניה, אטלטלם באמת אל משפט הכבוד, על יסוד ההסכם הלונדוני בדבר מניעת רכילות על צורותיה השונות. כי במקורות במקרה דנן ברורים וגלויים, ובכל ההחלטות וההצהרות שלנו נאמר בפירוש: בארץ-ישראל יחד עם עבר-הירדן יש מקום הן לכל היהודים אשר יבואו הן לכל הערבים המקומיים עם נכדיהם וניניהם, והציונות אינה רוצה לגרש אדם מן הארץ. אולם – גם בלי דוקומנטציה" מיוחדת: כאשר מפלגה מצהירה, כי היא רוצה ברוב יהודי בארץ-ישראל, הרי אז, אנשים החושבים לפני שהם מדברים, מבינים, כי במקום שדורשים בו “רוב”, חוזים מראש את קיומו של “מיעוט”.

ג    🔗

גם הפרק על “הפשיזם” מוכיח שהוא נוסח אחרי “התעמקות מיוחדת. “אצל הרוויזיוניסטים כמו אצל הפאשיזם, המדינה – היא הכל, היחיד – לא כלום”. היכן נכתב הדבר, באיזה מקור, באיזו החלטה, במאמרו של מי, או בנאומו של מי? כמו לרוב המכריע של חברי בהנהלה כן גם לי שנאה עיוורת לרעיון האומר ש”המדינה – היא הכל". והיינו הך, אם קומוניסטית היא או פאשיסטית. הנני מאמין רק בפרלמנטריזם “מן האפנה הישנה”, כל כמה שלא ייראה לפעמים בלתי נוח, או מחוסר-אונים. הנני מאמין בחופש הדיבור והארגון, וכמעט בכל התנגשות בין ההכרה האינדבידואלית למשמעת כפויה, הנני עומד לצדו של היחיד. ואת זאת נוכל באמת להוכיח על-ידי מקורות ותעודות שלי, של שכטמן, קולישר, ושל אחרים לאין-ספור.

רק טעות קלה טעה ד"ר וויז: מה שאנו הצהרנו באמת ואשר נצהיר תמיד גם בעתיד, הוא העקרון, כי השאיפה למדינת היהודים מוכרחה, - אצל כל אלה המכירים בשאיפה זו כבאידאל שלהם, - לעמוד מעל לכל האיטרסים המעמדיים או האינטרסים הפרטיים. אף דעתו של גאריבאלדי היתה, כי תחייתה של הממלכה האיטלקית, ערכה נעלה על כל הקרבנות, וכך ראה גם לינקולן את האידאל של הריפובליקה האמריקנית המאוחדת; אולם אין פירוש הדבר, כי גאריבאלדי או לינקולן התכוונו בכך למין איטליה או למין אמריקה כזאת, שהאזרח יהיה בה לא-כלום והמדינה הכל. כשטורחים וחושבים לפני שמדברים, רואים גם את ההבדל הזה.

ד    🔗

על פירושו של “הצדק הסוציאלי” כבר כתבתי לפני זמן לא רב. אין צדק במקום שאין בו שופט. הדרישה הראשונה של המשפט היא: אסור לצדדים להיות פוסקים לעצמם. בשעה שהצדדים עצמם ירצו לפסוק בסכסוך על-ידי מבחן כוחות בלתי אמצעי, ינצח לא זה שהצדק עמו, כי אם זה שהכוח עמו. בשביתה ינצח תמיד ובאופן בלתי-נמנע לא אותו הגורם שלצדו האמת העליונה, כי אם אותו צד שכספו מרובה, יתכן, ואצל חיות פרא זהו “צדק”: אולם לא אצל בני-אדם – וודאי לא אצל יהודים. הדרך האחת והיחידה לצדק בסכסוכים סוציאליים – שמה בוררות; ולאמת זו ששום מתנגד אף אינו יכול להתקיפה – לא יוכל שום משחק מלים ולא סירוס מושגים.

לפי ה“מורגן ז’ורנאל” הזכיר ד“ר ווייז את “האידיאלים היהודיים”. האומנם? במה מתבטאים האידאלים היהודיים ביחס לבעיה זו? בכך שהיהודים יפסיקו את העבודה בבתי-חרושת יהודיים בארץ יהודית ויעמידו “משמרות” ויכנו זה את זה “שונא המעמד” – במקום להגיש עצומותיהם בשקט ומתוך הערכה לפני שופט שנבחר, זמן רב לפני הסכסוך, לפי הסכם חגיגי בין כל העובדים וכל המעבידים? היכן, באילו מקורות מצאתם זאת – איזו תפיסה משונה של אידאלים יהודיים” ושל שיטת משפט יהודית: באילו ספרים על גבי אלו לוחות, באילו נקודות שחורות?

ה    🔗

בחטא זה של קלות דעת במחשבה הנני מחויב, לדאבוני, להאשים לא רק אדם אחד ויחיד, כי אם כל אותו החוג של הציונים הכללים באמריקה, המשחק עתה בשמאליות סאלונית. משחק הוא באותה הטרגדיה האנושית הכאובה. המקיפה, במלוא מובן המלה, מיליונים של נפשות חיות. במזרח אירופה, בה הפכה הציונות לשאלת לחם ואוויר לנשימה – ובארץ-ישראל, בה הציונות הנה החיים עצמם, עומד המעמד הבינוני היהודי נוכח התקוממות המונים, נפגע עד עומק נפשו ופצוע בתוך תוכי לבו בכבודו כבאינטרסים שלו, מושפל ללא דוגמה – וכל זה בידי יהודים עצמם. ו“המעמד הבינוני” היהודי איננו “מעמד” באותם המקומות: הוא הנו היהדות עצמה, הגזע של היהדות, היסוד, הגרעין, רוב המנין ורוב הבנין של עמנו. במשך שנים רבות מילא ביושר את חובתו החלוצית, - קודם-כל לטובת החלוצים. הוא אשר העשיר את ההסתדרות. הוא בנדבותיו; יתרה מזאת: ללא תשומת-לב וללא מנין בזבז כספיו על הכנתם והכשרתם בארצות הגולה. לאות תודה הכריזו עליו כעל רפש סוציאלי, כעל נושא הדגל לתפיסות סוציאליות רקובות, כעל מייצג הניצול; וכיום, בשעה שגעגועי העליה שלו הפכו לרעבון עליה, רואה הוא פתאום, כי שלטון הציונות נמצא בידיהם של אלה, הבזים לו כלטיט חוצות ואליהם צריך הוא לפשוט יד לקבלת סרטיפיקט – ולפשוט יד לשוא.

ברכו את הבורא יומם ולילה,אתם האמריקאים, השמאליים – בסמוקינג, על שכל זה אינו בשבילכם (לעת-עתה) יותר מאשר אזהרה ממרחקים: אולם, האמת היא, כי אנו, במזרח, טפחנו על האשליה, כי – אפילו ממרחק – תחושו באותו כאב הזעם ובאותם הייסורים, ואם לא כמנהיגיהם של הנעלבים תופיעו, כי אז, לפחות, כמתווכים תעזרו לשים קץ לאותו אי-צדק ולהשבתו של שיווי-המשקל, אולם במקום לנהוג כך, הנכם מושיטים את ידכם קלת הדעת לסטירת הלחי המרה ביותר, שקיבלו יהודים מיהודים, מיום היות גלות ותולדותיה.

ואל נא תספרו לנו מעשיות, כי זה נובע אצלכם מתפיסה אידיולוגית עמוקה, מדוע לא הייתם “שמאליים” השעה שהחלוצים היו עדיין באמת חלוצים, באותם הזמנים ההירואיים של החוצבים באבן, שעבדו בפרך במחיר גרושים מספר וישנו על האדמה החשופה? כיום מקבל החלוץ שכר שפועלים צרפתים ואנגלים יכולים להתקנא בו; כיום בורח הוא בהמוניו מן הכפרים היהודיים ומים-המלח אל הערים, כיון ששם משלמים יותר טוב; כיום הזה כמעט רבע מחברי ההסתדרות הנם כבר בעלי-בתים מאושרים. (חלק מהבתים כבר נבנה וגרים בהם, בשביל החלק השני כבר ישנה האדמה ומחכים רק לכספים חדשים של קרן-היסוד); כיום ההסתדרות הנה אחת האגודות המקצועיות העשירות ביותר בעולם. – גורמים אידיולוגיים? מגוחך מה שאתם עושים. שם אמריקני ישן לו: אתם קופצים ועולים על עגלת ה“כלי-זמר”¹ וברחבה של תחנת הרכבת הנכם עוזבים מיליונים אחדים של יצורים אנושיים, נפגעים עמוקות, מושפלים לאין קץ, כיון שלא הטיתם את אזנכם לשמוע ולא נשאתם עיניכם לראות; כיון שהנכם מתנהגים בקלות דעת ילדותית; כיון שאינכם יודעים מאומה, והפכתם את האדם למשחק.

אולם, טועים אתם כולכם, ידידי הנכבדים הציונים הכלליים של אמריקה, והאדונים מן ההסתדרות ה“שמאלית”, בשעה שעומדים אתם להטיף לנו, הרוויזיוניסטים, נגד “הפאשיזם” ולכבוד הדימוקרטיה. והרי זה עתה תמכתם בתוכנית מחוסרת ההגיון של הסוכנות המעורבת: בה בשעה הודה והתוודה כמעט כל אחד מכם בגילוי-לב, כי חושב הוא את התוכנית לעוולה ולהבלותא, אולם כך רוצה “המנהיג”; ואת עצם המושג הזה של “מנהיג”, אותו המושג המאוס והמכוער של הנוהג בכבשים, שצריך לשמוע בקולו, בין אם הוא צודק או שאינו צודק, - הנהגתם אתם לראשונה בחיים המדיניים היהודיים. ואנו הרוויזיוניסטים, אנו היינו אלה, אשר ביקשנו מכם שתרחמו על הדימוקרטיה הציונית במשך שלושה קונגרסים, אנו השבענוכם שלא לתת דריסת רגל ל“באי-כוח” שאינם צריכים להבחר על ידי איש; ובראשים מורכנים ומבוישים עת ידעתם בכל נימה בלבבכם, שאנחנו צודקים, הייתם שותפים לאותה הצבעה מבישה ב-9 באוגוסט 1929 – מכיון שכך חשק לבו של ה“פיהרר”. אולם, כיום רוצים אתם ללמד אותנו את תורת הדימוקרטיה: ובה בשעה גם אותי, עם הרקורד הקטן שלי בעתונות הרוסית הרדיקלית ובתי-סוהר אחדים ברוסיה…

רבותי – כלום אתם מתארים בנפשכם באמת שהנני מתייחס אליכם ברצינות, או שמישהו מחבריכם האירופיים והארצישראליים מתייחס לדבריכם ברצינות – או שהנכם מתייחסים ברצינות אל עצמכם בשעה שהנכם עוברים לעגלת ה“כלי-זמר”?