א. 🔗
אחת השגיאות הרות-האסון שבהן נכשלו הציונים היתה – פירוק הגדודים העברים בארץ ישראל, אשר הם הסכימו לו.
בשנים 1918–19 נמצאו בארץ ישראל חמשת אלפים חיילים יהודים, באביב 1920 נשארו רק ארבע מאות. בראשית 1921 פורקה גם השארית הזאת, על ידי כך קבלו הציונים על עצמם – מרצונם – את התפקיד, אשר סומן במלכות גרמניה העתיקה במלה “שוציודען” (יהודי-חסות").
המצב של “יהודי-חסות” נתהוה הרבה פעמים ע“י כך, שאיזה נסיך או רוזן הרשה למספר ידוע של יהודים להשתקע בבירתו, בקבלו על עצמו את ההתחייבות להגן עליהם בפני התקפות האספסוף. ע”י כך איבדו היהודים “שלו” את שארית זכויות-האדם אשר עוד נותרו להם, ואשר יתר בני דתם בשאר הקהלות יכלו עוד לקוות להן. והדבר היה מובן בהחלט. מכיון שכל נסיון של ההמון לבער את היהודים שהשתקעו בבירת הנסיך הכריח אותו להשתמש בחייליו בכדי להגן עליהם, ולפעמים גרמה הגנה זו גם לאבדות, למספר הרוגים ופצועים, הרי הגיוני היה הדבר, שנסיך זה חשב את עצמו לזכאי לדרוש מן היהודים “שלו” את הכל ולמנוע מהם את כל הזכויות. כי לנסיך הזה היתה אמתלה פשוטה: אם הם לא יסכימו לכך, יבא הדבר לידי התקוממות ההמון. ואם נסיך זה היה גם דיפלומט ערום, הרי היה ממציא בעצמו את סכנת “התרגזות ההמונים”, בכל רגע שהדבר היה נוח בשבילו. עוד יותר גרוע היה המצב באותם המקרים הבלתי-שכיחים, כשהנסיך היה חדור באמת כוונות ישרות, כי ע"י כך קבל ההמון למעשה שלטון בלתי-מוגבל על היהודים. די היה לאיזה נזיר “לסדר” מחזה של התקוממות ההמון, בכדי לעורר את הנסיך, שהוא ידרוש מן היהודים “החוסים בצלו” למלא אחרי כל דרישת ההמון ללא כל סירוב.
וזהו מופת נאמן (בשינויים קלים) למצבנו העכשוי בארץ ישראל. אנו מישבים את הארץ נגד רצונם של תושבי המקום אשר מספרם בארץ עולה פי שש בערך על מספר היהודים הנמצאים בה. משום כך אין התישבותנו יכולה להתפתח, אלא אם כן היא נמצאת תחת הגנתו של כח מזוין, כשם שהתפתחה כל התישבות שנעשתה בעבר תחת חסות כח כזה. ההפרש היסודי מונח רק בזה, שבשאר המפעלים ההתישבותיים היה העם המישב מספיק בעצמו את הכח המזוין; בשעה שבמקרה דידן מוטלת חובת-ההגנה על הצבא האנגלי, המורכב מחיילים וקצינים של עמים זרים.
בכל פעם שתתפרץ איזו “התקוממות המונית” קלה שבקלות נגד היהודים, הרי תחול חובת ההתערבות האקטיבית על החיילים האלה; וכשתהיינה לצבא אבדות ממשיות, הרי יופיעו באנגליה ברשימת הקרבנות השמות כגון “פטר1 רובינסון” או “ג’ון סמיט”. ואם יהיה הכרח לירות בהמון, פעולה שהיא הרבה יותר לא-נעימה בשביל חייל אינטליגנטי, מאשר העמדת חייו בסכנה, הרי חובה בלתי-נעימה זו תהיה מוטלת על “פטר רובינסון” ו“ג’ון סמיט”.
בעובדא הזאת טמון שורש הטרגדיה שלנו. כותב הטורים האלה בודאי שאינו נוטה להצדיק את סיר הרברט סמואל או את ההסתדרות הציונית. אילו היתה פעולת שני הגורמים האלה תמיד אמיצה וקולעת למטרה, הרי לא היו יכולות אף פעם להתרחש אותן השערוריות שאין דוגמתן בשום הנהלה ציווילית, ושיש לפעמים למצא אותן בא“י, אבל גם במקרה הנוח ביותר, לא היינו יכולות להתקדם בהרבה, גם אחרי ביטול השערוריות האלו, כי אי אפשר לחשוב על יצירת אותם התנאים הנוחים, המשמשים יסוד מוסד בשביל כל התישבות רחבה, כל זמן שאנו ממלאים בא”י תפקיד של “יהודי-חסות”, אשר חיילים בריטים, אירים והודים מגינים עליהם.
בכדי להבין את זאת, מספיק הדבר בשבילנו לעקוב את נימוקי מתנגדנו. הם מחולקים לשלש קבוצות: הממשלה הארץ-ישראלית, אשר הרברט סמואל הוא בא-כחה; האוכלוסים הערבים, שבאות-כחם – הקונגרס והועד הפועל הערבי והעתונות הערבית; ולאחרונה – חלק גדול של דעת הקהל האנגלית, אשר מצב-רוחה התבטא ברובה המכריע של העתונות האנגלית, כבר אחרי פרעות יפו – במאי 1921 – הועמדו לפני הרברט סמואל כמה שאלות מצד הישוב וגם מצד ידידיו באנגליה. כולם שאלו בתמהון: “מאין זה באה ותרנות בלתי-צפויה זו כלפי התקפת הערבים?” יכול אני לקבוע על יסוד ידיעה מדויקת של החומר הנידון, שבכל התשובות אשר נתן הרברט סמואל על השאלות והמחאות היה אמור ככה:
“פוליטיקה תקיפה אפשרית תהיה רק בתנאי שנהיה מוכנים לנצל את חיל-המצב הבריטי במילואו בכל המקרים היוצאים מן הכלל, אבל ניצול זה בודאי לא יהיה פופולרי באנגליה, וגם ישנה שאלה, אם טכסיס כזה הוא רצוי”.
אותו הנימוק – אבל בצורת איום – עובר כחוט השני בכל טענותיה של המשלחת הערבית, שביקרה בלונדון במשך הזמן. ע"י המשלחת הערבית נוסח הנימוק הזה בקירוב באופן כזה:
“אם אתם (האנגלים) אינכם רוצים להרחיק מפה את היהודים, נהיה מוכרחים להגשים את זאת באמצעינו אנו, אז תאלצו להשתמש נגדנו בכחות צבאותיכם, והדבר יגרום לקרבנות גם לנו וגם לכם, ואם כן, מוטב שתחשבו בדבר, אם כדאי…”
באופן עוד יותר ברור ואופיני נאמרו הנימוקים האלה בעתונות האנגלית האנטי-ציונית, הזכרתי כבר, שמחצית העתונים האנגלים פעלה בכיוון הזה, אבל אם נתחשב רק עם אותם העתונים, שיש להם איזה ענין שהוא להיות בעד הציונות או נגדה, הרי אחוז המתנגדים יגדל עוד יותר. והרי עלינו לשים לב לכך, שבנובמבר 1917 קידמה כל העתונות האנגלית בלי יוצא מן הכלל את הצהרת בלפור בהתפעלות אמתית…
המעבר ההדרגתי של העתונים האנגלים החשובים לאנטי-ציונות – הוא תהליך, שיש ללמוד ממנו הרבה. כשאנו עוברים על קטעי העתונים בזמן האחרון, ביחוד במשך שלש השנים האחרונות, אפשר לעמוד על עצם הענין לפי הכותרות;
“הציונות אינה יכולה להתגשם אלא במחיר דמיהם של החיילים הבריטיים”.
“אנו מוכרחים להחזיק בשל היהודים חיל מצב בא”י, הגדול מכפי המדה!"
“ישלמו היהודים בעצמם בעד הציונות – בכסף ובאנשים”
תחת הכותרות האלו באו תמיד אותם הנימוקים:
“אנגליה עיפה מהמלחמה. אין היא רוצה לשלוח שוב את אנשיה למות או להמית אחרים. אלמלא הסכסוך עם הערבים, שנגרם ע”י הציונות, הרי הכל היה שקט, אז אפשר היה להחזיק בא“י חיל-מצב הרבה יותר קטן. אם אנו רוצים, איפוא, להפחית את חיל-המצב בא”י, עלינו לסלק את כל הגורמים המרגיזים את הערבים, כי אם תתפרץ באמת ההתקוממות הגדולה, אשר בה מאיימות המשלחות הערביות, ואם היא תגרום קרבנות לצבא האנגלי, הרי הדבר הזה יביא לידי התרגזות כללית נגד הממשלה, שהרשתה משבר כזה".
הצד המעציב ביותר בנימוקים אלה הוא, שהם לא בודו מן הלב, אלא הם טבעיים, יתר על כן – הם הכרחיים, כפי שיבין כל קורא בן-דעת. משום כך היו גם תוצאותיהם הכרחיות, קודם כל התבטאה השפעת הנימוקים האלה בהפחתת חיל-המצב הארצי-ישראלי עד לידי חוסר-יכולת גמור, עוד בשנת 1921 נמצאו בא"י 15,000 חיילים בריטיים, כעת אין מספרם מגיע, אפילו אם נצרף אליהם את המשטרה האירית, ל-3,000 (המערכת: בשנים האחרונות הופחת מספרם עוד יותר), אם כן, מתעוררת השאלה: האם יש באמת בכחו של שלטון כזה להקים סדר במדינה, אם הערבים ירצו עוד פעם לערוך מהומות באמת-מדה רחבה? מתוך נימוק זה אחזה גם הממשלה, מתוך שאיפתה לשמור על השלום, בדרך הנוחה ביותר: היא נטתה לסלק לאט לאט את כל הגורמים, המרגיזים את תושבי המקום.
קודם כל היא התחילה לצמצם את העליה היהודית, זו שהיא מקניטה ביותר את הערבים; היא צמצמה אותה על ידי אמצעים ישרים ובלתי ישרים. אפשרי הוא הדבר, שמפרק לפרק תגדל העליה, אבל רק עד אותו הרגע, שבו תבא הפגנת-כח “מוצלחת” מצד הערבים. אין כל יסוד להשליות בנידון זה. כי זה הוא חוק-הברזל של ההתישבות. עם אשר הגנתו מוטלת על חיילים של עם זר, אסור לו לחלום על התישבות אמתית, תושבי-המקום הם הם שקובעים את גבולות העליה. כל איום שיבא מצדם יספיק, בכדי שהממשלה, אשר עליה הוטלה שמירת-הסדר, תסגור את שערי הארץ בפני העליה.
ב 🔗
הגנה ע“י כח-זר לא רק שהיא מסוכנת במובן הפוליטי, היא גם הגנה גרועה. החייל הבריטי הוא חייל לויאלי מצויין. אפשר לשלוח אותו לכל מקום ובעד כל דבר למלחמה ולמות, אבל יש כלל אחד, שכל קצין וקצין בצבא הבריטי לומד לדעת אותו וזה תכנו: “עליך להשתדל בכל האמצעים, שלא להשתמש בצבא לפעולה, אם יודע אתה בבירור, שפעולה זו בלתי-נעימה לו באופן אורגני, כי על ידי כך עלול אתה לחתור תחת המשמעת, להרוס את המוסר הצבאי, אפילו אם תתמלא פקודתך באופן מדויק”. והרי התפקיד, שהוטל בהכרח על החייל הבריטי לדכא את המהומות האנטי-ציוניות – בלתי-נעים הוא לו באופן אורגני, והוא ישאר בלתי-נעים בשבילו תמיד. החייל האנגלי יתקוף את המתקוממים, אם יש צורך בכך, בהודו, במצרים או באירלנד, כי ברור לו הדבר בהחלט, שהוא מגין שם על האינטרסים של אנגליה באופן בלתי-אמצעי. במקרה כזה אין השאלה עומדת כלל לפניו, אם המורדים צודקים או הם אינם צודקים. אבל א”י אינה פרובינציה בריטית; א“י שייכת לחבר הלאומים; מנקודת-המבט הפורמלית ממלאת אנגליה בא”י שליחות, שאין לה כל קשר עם הסוברניות האנגלית, את נקודת-המבט הפורמלית הזאת יודע כל חייל וחייל, משום כך הוא חושב, שבא"י הוטל עליו להגן לא על אנגליה, אלא על היהודים, כלומר – על עם – שהאידיאלים והענינים שלו זרים לו, לחייל הבריטי.
מלבד זה, מספר לו כל עתון המגיע אליו מאנגליה, שהציונות מעמידה דרישות בלתי-צודקות לגמרי, שהפוליטיקה של אנגליה בשאלה זו יש בה משום דיכוי בלתי-נשמע של הערבים; שכל המפעל הארץ-ישראלי בכללו הוא שגיאה; שאנגליה הוכנסה על ידי היהודים לתוך מפעל שאין לו כל יסוד במציאות; שאלמלא הציונות יכלה אנגליה לצאת את א"י או להשאר בה מתוך אהדה גמורה מצד תושבי-הארץ…
את הדברים האלה הוא קורא יום יום. כי העתונות הזולה, הנפוצה בעיקר בקסרקטין, עוסקת בתעמולה אנטי-ציונית בהתלהבות מיוחדת. ואם אפילו נשער, שלפעמים מגיעים אליו דברים, המוסרים את נקודת-מבטנו אנו (אמנם, על יסוד נסיוני יכול אני להגיד, שהשערה זו רחוקה מלהתקבל על הלב), הרי מצחיק יהיה הדבר לדרוש מאיזה “ג’ון” או “פטר” שהוא ידע להיות לשופט-צדק, בלי משוא פנים, בשאלה זו, המסובכת במאד מאד.
במקרה הכי-טוב ישאר “ג’ון” דנן נייטרלי. הוא יגיד לעצמו, שגם היהודים וגם הערבים אינם נוגעים לו, וכל התערבות אקטיבית בקטטות שביניהם – לזרא היא לו. אבל המצב המציאותי הוא על פי רוב יותר גרוע. בשנת 1922 שלחה ההנה“צ את אחד ממזכיריה לא”י, בכדי לאסוף שם ידיעות על המצב הפוליטי בארץ. המזכיר הזה היה יהודי אנגלי, שהשקפותיו מתונות מאד. זה היה מצדד משוכנע של הרברט סמואל, מתנגד לרעיון מדינת היהודים, מתנגד לרעיון הגדוד העברי. הוא סייר את הארץ ומסר להנהלה הציונית דו"ח, המכיל את המשפט הבא: “הצבא בארץ ישראל, מן האחרון שבמתופפים ועד המצביא – הוא מתנגד לציונות”.
ואי אפשר היה באמת, שהמצב יהיה אחר. אמנם, אין להסיק מזה, שהציונות נראית כאי-מוסרית בעיניהם של אנשים נייטרליים, להפך, אם נבחון באופן מדויק את כל הנימוקים בעד הציונות וכנגדה בפני אנשים המוכשרים להיות שופטים, הרי תזכה תמיד הציונות במשפט המוסרי הזה, אבל החייל הפשוט איננו שופט ואיננו מסוגל להיות שופט.
גם ההתישבות באמריקה הצפונית היתה מפעל צודק, אבל אילו נאלצו חיילים “יהודים” להגן על החלוצים האנגלים בפני תושבי המקום, הרי תפקיד זה היה בלתי-חביב עלינו היהודים, ממש כמו שאין הוא חביב על החיילים האנגלים בארץ, ואי אפשר היה לסמוך על הגנתנו. כך הוא הדבר גם בהגנת הצבאות האנגלים על התישבותנו. משום כך לא נתן הגדוד האנגלי אף יריה בשעת הפרעות ביפו; כך הודיע הרברט סמואל במברקו הרשמי, מתוך התפארות. משום כך יצאו הגדודים האלה בלי נשק, רק חמושים במקלות, להגן על רחובות בפני הפגנה ערבית של 10,000 איש. כל צבא יש לו הלך-נפש משלו, ושריו ומפקדיו מתחשבים עם הלך-נפש זה, ביחוד בשעה שהוא משותף גם להם.
הלך-נפש זה ידוע, כמובן, גם לערבים, מתוך המגע ומשא בין החייל האנגלי ובין הערבי, שהמציאות מחייבת אותו, כי מן הערבי קונה “טוממי” את תפוחי הזהב והירקות, ואתו הוא מפטפט ומתלוצץ, ועל ידי כך נולדת אצל הערבים כמו אצל כל המזרחים, האמונה, כי משאלות-לבם יתקיימו באמת, כי בשעה שהדברים עוברים מפה לפה, נהפכת בדמיונם המזרחי המתלהב על נקלה משאלת-הלב לעובדא מציאותית. והגורם הזה הוא מסוכן מאד בשבילנו. נניח, שאחמד הודיע לטופיק: “טוממי אמר לי, שכל הענין אינו נעים בשבילו”. והנה טופיק מוסר לשפקט: “טוממי אמר, שאין לו כל חשק להגן על היהודים, אם יגיע הדבר לידי מהומות”. ושפקט מוסר למוחמד את הדברים בצורה הבאה: “טוממי אמר, שהם קבלו פקודה חשאית שלא להגן על היהודים”. באופן כזה מתהוה אצל ההמונים הערבים בטחון גמור, שהממשלה, וביחוד הצבא – הוא בעדם ונגד היהודים. משום כך לא פחדו הערבים לנסות בפרעות בירושלים וביפו ב-1920 וב-1921, למרות זה, שצבא אנגלי עצום נמצא אז בארץ.
ועכשו נרשה לעצמנו להזכיר מקרה, שהוא ההפך מזה: בשנת 1919 פרצו במצרים מהומות רציניות, הצבא שנמצא שם לא הספיק, בכדי לדכא את המהומות, שלבשו אופי של מרד, משום כך נשלחו כמעט כל הגדודים האנגלים מא“י לקהירו. מחוץ ל-5,000 החיילים היהודים לא נמצא בא”י כמעט כל צבא אירופי. המצב היה מסוכן מאד, בכל יום היו מגיעות ממצרים שמועות חשאיות על “נצחונות הערבים”. שמועות אלו, אמנם, היו מחוסרות טעם, אבל הן מצאו אזנים קשובות אצל ההמונים הערבים, בכל א"י שטטו אגיטטורים, שניסו לעורר את הפלחים להתקוממות נגד המושבות היהודיות. למרות כל זה, נשאר הסדר בארץ על כנו, לא היתה אף התנגשות קלה. אפילו במושבות הנדחות והמרוחקות ביותר שרר שלום גמור. היתה לכך רק סיבה אחת: ידוע ידעו הערבים, כי ישנם בארץ אלפים אחדים של חילים יהודים, אשר גם אחמד וגם שפקט לא הטילו כל ספק בהשקפותיהם.
מבין אני היטב, שחסנו של כל חיל-מצב תלוי לא בו, אלא בכחה של המדינה העומדת מאחוריו. משום כך לא צדדתי אף פעם ואיני מצדד גם היום ב“ארמיה לאומית”, אפילו אילו היתה ארמיה כזאת אפשרית במובן הפוליטי. נחוץ לנו רק דבר אחד: להקים מחדש את גדודינו באותה הצורה שבה הם התקיימו משנת 1917 ועד 1921, הגדודים האלה היו חלקים של הצבא הבריטי והיו לבושים בגדי-שרד בריטיים. אבל החומר האנושי, שהיה לבוש בגדי-שרד אלה היה יהודי טהור, וזהו העיקר.
כשהיינו תלמידים בגימנסיה, היה כל מורה ומורה שלימד אותנו בא-כחו של אותו השלטון, כל אחד מהם היה ביכלתו לגרש את כל אחד מאתנו מבית הספר, ובכל זאת היו מורים, אשר צייתנו להם, והיו מורים, שהיינו “עולים להם על הראש”. לא השלטון הממנה את המורה, הפקיד, החייל – הוא המכריע כאן: בשאלה זו, אם הוא משפיע על הכתה או על ההמון ובאיזה כוון, מכריעים השקפתו הוא, רצונו הוא.
ג 🔗
המסקנא היא ברורה, וקודם כל היא זו: חיל-המצב בארץ ישראל לא יוכל לשמש הגנה אמתית להתישבות היהודית, אלא אם כן יהיה מורכב ברובו מחיילים יהודים. שנית, רק בתנאי זה אפשרית היא הריפורמה של כל שיטת השלטון בא“י, ריפורמה, שתסלול בשבילנו את הדרך להגשמתו האמתית של המנדט, בראש ובראשונה – להתישבות ולעליה רחבה. כשם שאין אנו יכולים לדרוש מאנגליה, שתתמוך בציונות ע”י כסף, כך אין אנו יכולים לדרוש ממנה, שהיא תתמוך בה בדם בניה, אם גזירה היא, שלחיל-המצב תהיינה אבדות, הרי צריך, שרשימות החללים והפצועים תכילנה לא את השמות “ג’ון” ו“פטר” אלא את “משה” ו“יהודה”.
השאלה, אם הצבאיות והגדודיות נעימה לנו או לא, אינה נוגעת לגמרי בענין זה, עומדים אנו כאן בפני שלשלת הגיונית הכרחית, אנו מישבים את א"י נגד רצונם של תושבי המקום, התנגדות זו אין אנו יכולים לבטל. משום כך אין התישבותנו אפשרית, אלא אם כן כח-הגנה מזוין ואקטיבי יגן עליה, אבל אנגליה אינה יכולה, או שאינה רוצה לתת לנו את ההגנה הזאת, אם כן, הכרחי הוא הדבר, שחיל-המצב יהיה מורכב מיהודים.
**ואם לאו, אין הציונות ניתנת להתגשם. **
-
“פמר” במקור המודפס, צ“ל: פטר – הערת פב”י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות