מלחמות הן קו מפריד בזמן. בין הציפיה הגדולה שלפני מלחמת ששת הימים עד לקץ הלוחמה לאחר מלחמת יום הכיפורים עברו שבע שנים והן לא היו כיום אחד, אלא כאלף שיעורים. יכולתי לקורא לספר גם “האוניברסיטאות שלי”, לולא עשה זאת מקסים גורקי לפני, או להעניק לו שם “תחנות בדרכי אל מהות החיים בארץ־ישראל”, כי לגבי הכתיבה היא לימוד, יחד עם הקוראים, או על חשבונם. אם לספר זה יש סוף, עמוד אחרון, הרי לא מפני שתם ונשלם, לא מפני שנדמה לי שהגעתי אל היעד, שתקופת הלימוד הסתיימה, אלא מפני שכל ספר חייב להיגמר אי־פעם, מטעמי זמן, תמחיר או כוח־קריאה. אבל אני אמשיך לכתוב אותו, כי לגבי אין בכתיבה נקודה סופית, אלא רק סימני־שאלה נוספים.

החיים בישראל הם התמודדות מתמדת עם נחשול של מאורעות, רשמים, חוויות, מסקנות. אין יום דומה לקודמו, אין שעה של רגיעה. אין נקודת עצירה. יש אנשים אשר הצליחו, על אף הכל, לקבוע את דעותיהם אחת ולתמיד ואין מאורע שיכול לערער אותן, לשנות את תפיסת־עולמם. ויש אחרים, ואני ביניהם, שכל ימיהם מגששים, מחפשים את דרכם. נכון, גם לי אמת יסוד בלתי־משתנית: האמונה בעם ישראל, בפלא קיומו, בכוח החיים שלו, בקשר הבלתי מנותק אל ארץ־ישראל. אך אינני יכולה להציע שום אידיאולוגיה מגובשת, לשמש מורה, מחנכת, מדריכה – כי גם עלי באות שעות של ספקות ומבוכה, גם אני תועה לעתים, גם אני משנה את דעתי. בכל פעם שנדמה לי, כי דרך אשליות ותקוות, אכזבות ולקחים הגעתי לתבונה ולדעה שקולה, באים המאורעות ומלמדים אותי פרק חדש.

אינני יכולה להציע פתרון משלי למכאובי ישראל, רק נחמת החיפושים המשותפים לרבים, ששבע השנים האחרונות היו להם תקופת התבגרות כאזרחי מדינת ישראל. אך גם אם ההרהורים הם נחלת רבים, אין ספק שהחיפושים אחרי תשובות, כפי שהן באות לידי ביטוי בספר זה, מושפעות במידה רבה ממוצא, מגיל, ממקצוע, ממצב־רוח. שתי הרשימות הראשונות ב“שער היסוד” הן כעין כרטיס־ביקור ובאות להעיד על הרקע שממנו צמחו הדברים. ריכזתי כאן אותם פרקי יומן – וכתיבת מדור שבועי דומה במידה רבה לכתיבת יומן – הנוגעים לרשות הכלל, כפי שנרשמו בשבע השנים האחרונות. שמרתי על נימת הדברים כפי שנכתבו בזמנם, אף אם בינתיים נהיר לי שטעיתי, גם אם כיום הייתי כותבת אחרת. אך נדמה לי שחשוב לחזור להלכי רוח שלאחר מלחמת ששת הימים כדי לראות את שבע השנים האחרונות כרציפות אחת, כדי להבין את אשר אירע לנו, כדי להוציא מסקנות לגבי העתיד.

מראשית כתיבתי אני נאבקת עם בעיה שהיא לכאורה רק שאלה של דקדוק: לכתוב אני? לכתוב אנחנו? האני נראה לי, לרוב, אנוכיי מדי, מרוכז יתר על המידה בעצמו ואינני מסוגלת לכתוב אתם או הם ולהשאיר את עצמי בצד, לא משתייכת. לכן העדפתי, ברוב המקרים, את גוף ראשון, רבים. אולי זו אשליה, אולי זה קוצר ראייה, כאשר אני מרבה לדבר בשם רבים. אין לי צל של ספק שלאותו “אנחנו” יש גבולות והרבה אנשים לא היו מסכימים להצטרף אליו. לפעמים, כאשר “אנחנו” נראה מחייב מדי ואין ברצוני לכתוב רק בשם עצמי, אני כותבת “אדם” וגם זה איננו פתרון מושלם. לא כל אדם, לא בכל מקום. האדם כפי שהוא מצטייר בעיני. אדם הכולל גם את חווה.

ניסיתי לתפוס את הזמן בשולי בגדו והוא ברח מפני ובידי רק פיסת בד קטנה למזכרת על שבע שנים גדולות כל כך.

שער היסוד

מאת

רות בונדי

---

פעם עולה – תמיד עולה

מאת

רות בונדי

עולה נשאר עולה, אם חדש הוא, אם ותיק; במשהו, לגבי מישהו תתגלה, גם אחרי עשר, גם אחרי עשרים שנים של שהות בארץ, זהותו האמיתית. לגבי קופת חולים אתה בגדר עולה למשך תשעים יום, לגבי הסוכנות שנה אחת, בעיני שלטונות המכס שלוש שנים, ובעיני ילדיך כל ימי החיים. עצם העובדה, שאתה קשור למקום המעורפל ששמו גולה, מלא יהודים לבושי קאפוטות ושטריימלך, אוכלי גפילטע פיש וצ’ולנט, כשגויים אוחזי שוטים רודפים אחריהם, מפחיתה מערכך כהורה. ואין זה משנה אם לגביך הגולה היא המגדלים המוזהבים של כנסיות פראג או תזמורת כלי־הנשיפה בגן העיר, המנגנת את הדאנובה הכחולה, או שיט בסירת קאיאק לאורך פלג הרים בין יערות אשוח. ילדים להורים שלא מן הישוב נושאים את אות הקלון בשקט, כדבר מעציב שיש להשלים עמו, ולפעמים, אחרי מסיבת יום הולדת או שי לחנוכה, אף מוכנים לסלוח להם על כך. אילו רק היטיבו ההורים הללו לדעת תנ"ך, והיו מסוגלים למסור אינפורמציה מפורטת יותר על כתבי פיירברג או פיכמן, לולא היו מתגלים לפתע בנוכחות ילדי הכיתה ובני השכונה בכל חולשתם, במבטא לקוי, בשגיאות דקדוק, בפנייה בנוסח הגולה, במלת־חיוב לועזית מצחיקה.

יש הורים המצליחים ממש להידמות לישראלים. העברית שלהם ללא דופי, המבטא הזר לא מורגש כמעט, הם מתלבשים כאילו נולדו כאן. אבל די לראות אותם מפצחים גרעינים כדי לדעת את טיבם האמיתי. הם לוקחים גרעין ליד, מפצחים אותו בציפורן, מוציאים את הגרעין מתוך הקליפה בשתי אצבעות יד ימין ומכניסים אותו לפה כאילו היה זה בונבון של שוקולד. לפצח גרעינים לא מלמדים בשום אולפן, ומי שלא למד לירוק קליפות ולבלוע גרעינים בלי שימוש באצבעות בימי ילדותו, שום משרד קליטה לא יעזור לו.

השליטה בעברית איננה משחררת מסטאטוס של עולה; יש ותיקות הישוב, הקוראות גם אחרי חמישים שנות שהות בארץ רק ספרים בראסית ויש עולים, שלמדו עברית עוד בימי ילדותם במונקאץ' או בברנוביץ', ויודעים ניבים ששום ישראלי ראוי לשמו לא שמע עליהם. ובכל זאת, ותיק זה ותיק ועולה זה עולה ולא יכולה להיות כאן טעות. כל זמן שאינך יודע גסויות בערבית וקללות ברוסית ושמות חלקי המכונית באנגלית ובדיחות באידיש, אינך יודע עברית של ישראלי.

בהתלהבות של השתקעות ראשונה מחליט העולה, כי מוטב לו לדבר בעברית מגומגמת ודלה מאשר בשפת מוצאו, כדי להראות ליושבי המקום את רצונו להתקרב אליהם. רק מאוחר יותר הוא מבין שאין דבר העושה אותו לפגיע יותר מאשר נסיונו להשתלט על שפת הילידים. מי שממשיך לדבר בשפתו – בעיקר אם זאת שפת בני תרבות, כאנגלית, צרפתית או גרמנית, ולא ניבים נחשלים כרומנית או פולנית – ודורש מאחרים שיבינו אותו, מעמיד את הצד שכנגד בעמדת הגנה; אך ברגע שהוא מתחיל בפזמונו “לא מדבר עברית טוב, אבל רצון לומד” הוא חשף את עצמו, הנמיך את קומתו, היה לננס ואילץ את הבריות לדבר אליו כאל ילד מפגר. לא העברית הופכת עולה לתושב. בת־שבע דה רוֹטשילד יכולה לדבר אנגלית כאוות נפשה ואיש לא יחשוב אותה לעולה. ד"ר גיאורג וייז, מייסד אוניברסיטת תל־אביב, לא היה אף פעם עולה ולא יהיה עולה, כי כל אחד יודע שהוא מיליונר ויכול לצפצף על מדינת ישראל בכל רגע שרצונו בכך. עולה מי שכבר לא יכול אחרת.

אומרים שהמדינה זקוקה לעולים, אבל כיוון שהיא אינה יודעת לדבר, על הישראלים להיות לה לפה; ובכן, שיהיה ברור: לנו, באופן פרטי, העולים לא חסרים. אולי טובים העולים למושבים חדשים, לאזורי פיתוח, הרחק מחיי הישוב האמיתי, אבל הם מטרד נוראי כשהם נכנסים לחיי היומיום כקרובים, כמכּרים, כקרובי מכּרים או כמכּרי קרובים. להזמין אותם פעם בשבת לקפה – ניחא, אפשר לסבול. נותנים להם כמה עצות מעשיות, מבהירים להם כמה טוב להם עכשיו, מוסרים להם כמה כתובות שכדאי לפנות אליהן, אבל רק לא לשאת באחריות הנוראה הזאת, שהאנשים הללו מנסים להטיל עלינו. אנחנו ביקשנו מהם לבוא? כנראה שהיו להם סיבות. יש להם מוסדות משלהם: הסוכנות, משרד הקליטה, מלב"ן, עליית הנוער, משרד השיכון. יש אנשים שמשלמים להם משכורת על מנת שיטפלו בעולים. כיום עליה זה מקצוע, כמו טקסטיל או בולאות – אין זה עסקו של איש מן הישוב.

היחסים בין עולה לבין ותיק, אם יש יחסים בכל, הם יחסי קנאה; קנאת הוותיק, הזוכר כמה משנות חייו הטובות הלכו עד שהשיג אותם הדברים שנופלים עתה בחלקו של עולה כמובנים מאליהם – דירה, מקום־עבודה, רהיטים, כלים; וקנאת העולה החש בשובע, באדישות ובעליונות, אין מה שיקשר ביניהם אלא בואו של עולה חדש עוד יותר, מיוחס עוד יותר. כזאת היא דרך הארץ: ישוב החלוקה הביט בחשדנות על הביל“ויים, הביל”ויים לא הבינו לרוחה של העליה השניה. אנשי העליה השניה הביטו מגבוה על באי העליה השלישית, בני העליה השלישית בזו לעליית גראבסקי מפולין, עולים מימי גראבסקי התייחסו בזלזול לפליטי גרמניה, פליטי גרמניה לא התלהבו מיוצאי המחנות, יוצאי המחנות לא רחשו חיבה לעולי מארוקו, עולי מארוקו בזו לעולי רומניה, עולי רומניה אינם מבינים לרוחם של עולי דרום־אמריקה, עולי דרום־אמריקה מסתייגים מעולי ברית־המועצות. כל העולם אוהב אוהבים, אבל אף אחד לא אוהב עולים.

כאותם סמלים בצבא, היורדים לחיי הטירונים, כיוון שגם לחייהם ירדו, ועובדה היא שזה לא הזיק להם בסופו של הדבר, גם אנחנו, עולים לשעבר, לא רואים בעין יפה את תפנוקי העולים החדשים, בעיקר מארצות הרווחה, כלשון הסוכנות. כיצד אפשר לבקש מאתנו הבנה לטענות עולים על היעדר בית־ספר תיכון בטירת הכרמל או על מרחק הנסיעה בין שיכון ג’סי כהן ומקום העבודה ברמת־גן, או על המס הגבוה ליבוא מכונית, כשנגד עינינו אוהלים ומעברות וחוסר עבודה ובתים ערביים נטושים, בלי מים ובלי חשמל ושתי לירות כסיוע הסוכנות? רק שסבל ימים־עברו לא ניתן להעברה. עולה מארגנטינה לא יסבול פחות מדוחק התורים ליד תחנת האוטובוס למשמע הטענה, שלנו בכלל לא היה כסף לנסוע באוטובוס והלכנו ברגל מתל־אביב לתל־ליטוינסקי. השנים הראשונות בארץ הן קשות ואכזריות. כאז כאן עתה, וכל אחד נושא את סבלו כאילו הוא הוא העולה הראשון.

עוד מזל, שכיום אתה יכול לחיות בחיפה, בתל־אביב, או ברמת־גן עד מאה ועשרים ולא להיתקל בעולה מארצות המצוקה, בעיקר כשאינך נוסע באוטובוס ולא משרת בצבא. לפעמים, על סיפון אניה, בשובך הביתה מסיור בחוץ־לארץ, בנמל תעופה, שבאת אליו כדי ללוות אורחים מחוץ־לארץ, אתה יכול לראות אותם עמוסים חבילות, לבושים בגדים כהים מדי וכבדים מדי, עצבניים, נרגשים, חשדניים, חסרי בטחון, מנסים לפתוח בשיחה כאילו מחפשים אישור לנכונות החלטתם לבוא ארצה, ואחר־כך הם נעלמים מן האופק, נבלעים במפת הארץ. רואים אותם, בשעת טיול של שבת, על שפת הים, במשחק כדורגל, ליד הכניסה ל“אהל שם”, בערב זכרון ללנדסמנשאַפט זה או אחר, אבל אין חייבים לשים לב אליהם.

מזהים אותם בנקל על־פי הלבוש, בעיקר את עולי מזרח־אירופה. הגברים במכנסיים רחבים מדי וכתפיים מרופדות מדי, עונדים עניבת פסים עם קשר עבה וחובשים מגבעת ישר על המצח; הנשים עם גבות עיניים דקות וגוון שפתון סגול וצווארוני פרווה על מעילי החורף, ופנינים גדולות סביב הצוואר. בבגדי החג מתגלה הגלות ביתר שאת: בימי החול לובשים בגדי עבודה, שהם זולים ושהכל לובשים אותם, אבל בבגדי שבת מנסים להגשים חלומות נעורים, להיראות כמו שנראתה גרטה גארבו או ריטה הייוורת, בעל האחוזה או מנהל המחוז. בשבת העולים יותר עולים מאשר בימי חול, כי בימות השבוע הם נבלעים במקומות העבודה, נדחסים בין נוסעי האוטובוס, נעלמים בחשכת הקולנוע. יום של תעסוקה מגן עליהם מפני תלישות מהרהורים, אך בשבת האדם (כל אחד, ותיק ועולה, ישראלי וגולה) פגיע יותר, חשוף יותר בחולשתו, בבדידותו, או בדבקותו למשפחתו. בימי חול האדם הוא מה שהמציאות הכריחה אותו להיות, אבל בשבת הוא מנסה להיות כפי שהיה רוצה לראות את עצמו, וזה הרבה יותר גרוע.

בשנים הראשונות חיים באשליה: רק אדע עברית, רק אלמד כמה ביטויים צבריים, רק אתלבש כמו כולם, רק תהיה לי דירה מרוהטת ומסודרת, ולא ירגיש עוד איש את ריח הגולה. במרוצת הזמן יודעים: בעיני אלה שרצית כל כך להידמות אליהם תישאר תמיד איש שבא מן החוץ, שאינו משתייך. בנימת הצחוק, בשגיאת כתיב, בדרך שבה אתה מבטא שם לועזי, בשפה שבה אתה סופר, ברגע שישאלו: “אתה זוכר את המצור הגדול על יגור?” או יאמרו: “נו כן, אתה לא יכול לזכור את מקמייקל”.

הכל תלוי בין מי אתה חי ולמי אתה מנסה להתקרב. בדימונה תהיה לוותיק מהר יותר מאשר בגדרה, ברמת מגשימים מוקדם יותר מאשר בתל־יוסף, במשרד החוץ מהר יותר מאשר במשרד החינוך, בין פועלות נקיון מהר יותר מאשר בין שחקנים. כל עולה חדש מנסה להתאים את עצמו לוותיק, הוותיק מנסה להיות כבני השכבה השלטת ואלה מנסים להידמות לגבירי העולם הרחב. בכיוון אחד נוסעים מגלות לחירות, בכיוון שני מהפּרוֹבינציה לעולם הגדול.

איש הגלות נבדל מן הישראלי האמיתי קודם כל בציוניותו. כל זמן שהוא משתמש בביטויים ציוניים כמו “רצוני להביא תועלת לחברה הישראלית” או “אני מאושר לחיות על אדמת ישראל”, כל זמן שיחסו למדינת ישראל רווּי רגשות, כל זמן שהוא מסוגל לבטא את המלה ציוני בלי לגחך, כל זמן שהוא מחזיק תיק מלא תעודות ומכתבים, המעידים על פעולתו הברוכה למען קרן־יסוד או הקרן־הקיימת או ויצ“ו בחו”ל, כל זמן שהוא חי באשליה, שמישהו כאן בארץ יכיר לו טובה על כך, חותמת העולה החדש טבועה בו. עבר ציוני ארוך חשוד בעיני ישראלי יותר מהתבוללות: אז למה, אם היית ציוני כזה גדול זמן רב כל־כך, הגעת ארצה רק עכשיו?

הדוור יכול לומר לך מיד, מיהו עדיין בגדר עולה ומי מן הישוב. מכתבים רבים מחוץ־לארץ, מעטפות דואר אויר עם בולים גדולים של ספורטאים או חיות ומלים עבריות כתובות בכתב יד לטיני, חבילות כתבי־עת ארוזות נייר עבה, כל אלה הם עדות, שמקבלם השאיר משהו בגלות: שרשים, אהבה, סנטימנטים, זכרונות. ישראלי אינו מרבה להתכתב עם חוץ־לארץ, חוץ מקשר מקרי עם גוי, או חבר־למקצוע.

אם אתה מייחס עדיין חשיבות למוסדות הקליטה, אם הסוכנות ממלאה עדיין תפקיד כלשהו בחייך, אם אתה בא עדיין בדרישות לארגונים, אם יש לך עדיין יחס של כבוד למכתב המלצה, אם אתה חושב עדיין שהבטחה זו הבטחה, אם אתה רץ עדיין אחרי פרוֹטקציה – אתה בגדר עולה. ברגע שמתחילים לחפש פרוטקציה אצלך, סימן מובהק הוא שאתה בדרך להיות איש מן הישוב. אם אתה נמשך עדיין אחרי להקות רומניות או סרטים פולניים מתוך סנטימנט, אם אתה מזמזם לעצמך, כשמנגנים ברדיו שיר של לאֶהאר או כשמשמיעים את קולו של ריכארד טאובר, אם אתה הולך לראות את “לה בוֹהם” באופרה הישראלית, אם אתה מסוגל להשתתף בנשף של יוצאי עירך – סימן שאתה בסתר־נפשך עדיין עולה.

רק בשטח אחד מותרת הגלותיות: במאכלים. ולא רק שהיא מותרת, היא אפילו רצויה. דירתך מוטב שתהיה דירת ישראל – פורמייקה, טיק וכל השאר – ואת צילומי בני המשפחה, שהן תעודה נאמנה לשנת העליה, מוטב להשאיר בחדר־השינה (ולסגור את הדלת); אך איש מן הישוב לא יראה פגם, אם יוגשו לו דגים בנוסח ספרדי או כופתאות מישמיש או קוסקוס או קולביאק או כל תבשיל אקסוטי לא־ישראלי מיוחד אחר. מותר אפילו לומר: “ככה בישלו אצלנו בבית”, אך אין לפתח את הנושא. זכרונות על תל־אביב הקטנה וגירוש יפו בימי התורכים ולילות חומה־ומגדל וטיולים לאלכסנדריה ובעל־בק, יש בהם ערך רב ומשמעות היסטורית; זכרונות על מלך יוגוסלאוויה או על נעורים בהרי הקארפאטים, על עיירה בשלג או על איסוף פטריות ביערות־לבנה, הם ענינו הפרטי של האדם ומוטב שישמרם לעצמו ולבני עירו. הסיסמה: היה עולה באהלך וישראלי בצאתך. בשעת שמחות, בר־מצווה וחתונות, ימי הולדת וטקסי ברית־מילה, אתה יכול מיד לקבוע מאַין בא האדם ולאן פניו מועדות. הדודים, הדודות, השכנים מימים עברו, בני העיר, הזקנים, יאמרו לך איפה צמחה המשפחה; מנהגי הטקס, לבושם של בעלי השמחה, המאכלים, האולם – יגידו אל מי הם רוצים להגיע.

פעם היה הישוב הוותיק יודע על הנעשה בקרב העליה החדשה הודות לעוזרת, ששׂכרה היה תרומתה הנאה של בעלת־הבית לקליטת עולות חדשות. בתוספת עצות, זכרונות ומלבושים ישנים. כיום חלק גדול מן העוזרות ותיקות בארץ יותר ממעבידיהן. עולות חדשות שוב אינן הולכות באופן אוטומטי לעבוד בבתים, כמו בזמנים הטובים ההם, וצבא העוזרות מורכב בחלקו הגדול מדוברות עברית, ותיקות, ילידות הארץ, מבנות אותן שכבות (ולא רק מעדות המזרח) שתקופת השפע פסחה עליהן. המצב הכלכלי חדל להיות מודד. דירה, מכונית, פּטיפון, טבעת יהלום, פרווה, נסיעה לחוץ־לארץ, כל אותם סממנים של מעמד צרכני, אינם עדות למידת השתרשות האדם בארץ. יש ועולה זוכה בהם תוך שנים מעטות, ואין הם משחררים אותו מגלותו. להיפך, ככל שמצבו טוב יותר הוא חוזר יותר לווארשה או לבוקרשט.

חי לו אדם בארץ עשרים שנה ושלושים שנה, ועדיין לא הגיע אליה; וכשהוא מסתלק לעולם הבא יודעים על־פי מודעת האבל איפה נותר חלק מנפשו:

ורק עם מותו נאחזים כל השרשים באדמת ישראל.

---

על גדות הנהר

מאת

רות בונדי

הם ששה מיליונים ואנחנו שניים. הם הרוב ואנחנו המיעוט, ואף־על־פי־כן הותרנו להם רק יום אחד בלוח־השנה של מדינת היהודים, כי יש הבדל גדול, בסיסי, מכריע ביניהם ובינינו; הם מתים ואנחנו חיים, וכל מגע בינינו נותק מאז הסלקציה הסופית המסכמת.

מי שדעתו לא היתה די צלולה כדי להיטרף ומי שלא הלך מרצונו בעקבותיהם, סימן שאהב את החיים יותר משיוכל לאהוב ששה מיליוני מתים, והוא חייב להבליג, פן תתגלה הרגשת הרווחה על נצחונו. הנה חיים, משאירים עקבות בחול הלח, רואים חגלות בין עצי הפרדסים, שוקעים בכורסה וספר בידינו.

כל הודעה על טקס האזכרה השנתית של הלנדסמנשאַפטים למיניהם מעידה על כך: טקס הזכרון מתקיים בשעה שמונה בערך, אך דלתות האולם נפתחות כבר משעה שש, למפגש רעים. נפגשים, שמחים לחברים משנים עברו, מתעניינים במשפחה, בבריאות, בגובה הפיצויים, וכל שנה נראים המתים רחוקים ובלתי־מציאותיים יותר, והכאב דוהה בשמש החמה והופך לדקירה בלב מדי פעם בפעם, מול תצלום שהצהיב ואמרה מוכּרת, וגם הדקירה נחלשת במרוצת השנים.

פעם בשנה עורכים אצלנו בישראל אסיפות לכבודם, עם רמקולים וכיסוי בעתונות ונאומי לא־נשכח־לנצח מסוגננים היטב, עם תכנית אמנותית, מאופקת כמובן. פעם בשנה מפנים להם כמה דפים בעתונים, בלי להתחשב באבדן אינצ’ים יקרים. לא בהתלהבות אמנם, כי למען האמת קשה מאוד להוציא שנה אחרי שנה מוסף מוקדש לשואה, כיוון שזה שנים רבות אין חדש בנושא זה, תמיד אותם הסיפורים, אותה העלילה ואותו הסוף. וקוראי העתונים בין־כה־וכה לא ששים לקראת דפי השואה, אם מפני שהדבר מטריד את מנוחתם וגורם להם סיוטי־לילה ונדודי־שינה, דבר המכביד על איש שיומו לפניו, ואם מפני שכבר די, דיינו. כמה פעמים אפשר לחזור על אותם הדברים?

פעם בשנה סוגרים את בתי הקולנוע לכבודם ומשאירים את אולמי התיאטראות ריקים, על אף ההפסד והשיעמום, ובשידורי ישראל לא משמיעים פזמונים ולא מוסיקה קלה אלא רק קינות ומיני קנטטוֹת, ואין ברירה אלא להעביר את הכפתור, למרבה הצער. הנה לכם יומכם, המתים, ותנו לחיות כל שאר ימות השנה.

מאמר על השואה, הנקרא בין קפה של מנחה וארוחה של ערב, שמנת, סלט, גבינה לבנה וביציה אחת, ומוגדר כ“מזעזע” או “כתוב בכשרון”, הנכתב לפי הזמנה אצל מומחה (ויש ספּציאליסטים לשואה, המתפרנסים על בקיאותם בה, כשם שיש סינולוגים או מומחים לספרות צרפת) ששקל היטב מלים, אפקטים, מבנה משפט ופיסוק, והרהר אם מוטב לכתוב “שבעת מדורי הגהינום” או “תופת עלי אדמות” והחליט להימנע מזוועות־יתר – הקוראים אינם אוהבים זאת – הוא דו־שיח בין החיים, כתוב בשם החיים, למען החיים, והמתים ניצבים מן הצד. מי שרוצה לדבר בשמם, המלים לא ישרתו אותו. אולי יללה, כשל תן, אולי שריקה קורעת עננים. אבל לעולם לא מלים.

אלבום בלזן מהודר, בכריכת עור ואותיות זהב, מודפס על ניייר כרוֹם משובח; פרס לרומן המזעזע מתקופת השואה, שהיה לרב־מכר; תערוכת ציורים על נושא השואה, עם עיגולים אדומים מודבקים על אלה שנמכרו – עיסוקי החיים הם, ולמתים אין ממשלה. אין זאת אשמת החיים: אין דרך לבטא ששה מיליוני מקרי רצח, לא בכתב, לא בציור ולא בשירה. אפשר לתאר את אימת הדברים שהיו עתידים לבוא, את שולי המאורעות, את פתיתי הפיח, לא את האש עצמה. אין דרך לבטא דבר שאין בו כל משמעות, כל הגיון, כל לקח, כל מסקנה. חורבן הבית השני בא עלינו, לפחות על חטאינו, אבל על מה מתו ששה מיליונים? על שהאמינו באדם? סמכו על אלהים? דבקו בחיים? לא למען עולם טוב יותר, לא למען בניהם – כי הבנים מתו עמם – ואף לא למען תקום מדינת ישראל, גם אם היא קמה על נקיפות מצפון העולם האדיש למותם. לא טעם, לא עונש, לא קרבן, רק חידוש היה במותם: לא מתוך יצר הרג נרצחו, ולא מצמאון דם הטבוע באדם, אלא מתוך הגיון וסדר ומחשבה קרה. סימן מעודד לעתיד האדם: הנה לכם, אין הוא דומה עוד לחיה.

אילו רק לא היו ששה מיליונים, אתה יכול לשתף את עצמך בגורל תשע מאות וששים מורדי מצדה, כי אתה רואה אותם לפניך במקום מחבואם, הם השאירו במקום סלי קש, שברי חרס ואיגרות. אבל ששה מיליונים הם למעלה מכוח תפיסתנו. ששה מיליונים הם רק סיפרה, חסרת כל משמעות. לכן דבקנו באַנה פרנק, לא מפני שהיתה אמיצה מאחרים ולא מפני שהיתה אומללה מאחרים, אלא מפני שיש לה דמות, יומן, קלסתר פנים, שם, מקום מחבוא, הורים. אל אנה פרנק אנחנו מסוגלים להתייחס כאילו היתה אחת מאתנו, בשר־ודם, אבל ששה מיליונים שייכים לעולם אחר, מפלצתי ועל־אנושי, לזרם חסר צורה.

אין אהבה למתים, כשם שאין אהבה למצורעים ולמוכּי מגיפה. לפעמים רחמנות – הדו־פרצופית מכל המידות – ולפעמים פּחד, לפעמים שאט־נפש ולפעמים תחושה: גם בהם האשמה. לכן יום השואה הוא קודם כל יומם של מורדים, לוחמים ופרטיזנים, גם אם היו רק כיתה אחת בתוך לגיונות, כי להם אהדתנו והבנתנו, אבל הנהר האלמוני העצום והאילם – שהלך אל השחיטה מפני שקיווה, מפני שהאמין, מפני שדבק במשפחתו, מפני שפיגר אחרי התפתחות האדם העליון, מפני שלא העלה על הדעת – עובר מחוץ לתחומנו.

המתים חייבים להילחם על זכותם למות, כי מופנית אליהם אצבע מאשימה: מדוע לא לחמתם? מדוע שיתפתם פעולה? מדוע חפרתם את קבריכם במו ידיכם? מדוע הלכתם בשקט? מבקשים לדעת בני הדור החדש, כדי לאשר לעצמם כי להם דבר כזה לא יכול לקרות, כי הם עשויים מחומר אחר. לכן מצביעים על זקני הגטו ועל משתפי פעולה ועל הקאפּוֹ ועל המשטרה היהודית ועל מלשינים, כי יש בהם נקודת אחיזה, הסבר, סיבה. אילו הם נהגו אחרת…

*

תחילה אמרנו: ננקום את דמם. והיו שיצאו בלילות הראשונים לשיחרור וביקשו את נקמתם, הרגו גרמני, והרגו שניים, והרגו שלושה וראֵה: למתים לא הוקל. ואז אמרנו: לא נקמה אלא צדק ומשפט. האחראים, האשמים חייבים לתת את הדין. והיו שעמדו לדין, בנירנברג ובמאגדבורג, בווארשה ובפראג, הוצאו להורג לפעמים, ולפעמים הושבו במאסר לחמש, עשר, חמש־עשרה שנים וראה: משפטם נחרץ והצדק לא נעשה. ושעה שישב מולנו אייכמן הביורוקראט החיוור בתא הזכוכית שלו חרד לחייו, כמעט שנתנו לו אותם במתנה, כל־כך חסרי חשיבות נראו. מותו היה סמלי, אך צדק לא היה בו. זוג משקפיים אחד מול ערימה של רבבות, זוג נעליים אחד תמורת מיליונים. ובזהב השיניים לא נגענו.

מנהלי מכונים לחיפוש אחרי הנאצים מפרסמים ספרים רבי־מכר ומצטלמים מתחת למקלחות היבשות של אושוויץ, ואנשי כבוד הם; מנהלי מוסדות לתיעוד נלחמים על מעמד מפעלם ועורכים סיורים לאורחים מבני העמים, ואנשי כבוד הם; חוקרי שואה בעלי אמביציות שקועים בעבודת הדוקטור להם, ואנשי כבוד הם; אך רק האלמונים שיצאו לדרום־אמריקה כדי לחפש אחרי מנגלה ובורמן יוכלו לעמוד בפני המתים זקופי קומה, גם אם אין צדק ואין דין והדיין הסתלק מזמן.

אשרי האיש השונא תמיד. אבל אנחנו בקושי למדנו לשנוא, ומה שלמדנו שכחנו מהר, כי שונא מתחייב בשנאתו, ואנחנו רוצים לחיות חיים ככל האדם, כבימים ששואה לא היתה עוד בעולם; לגדל ילדים, להתקדם בעבודה, להשתכר כדי צרכינו, לראות את העולם. השנאה היא מעבידה קפדנית, דורשת את כל החיים. לא עמד לנו הכוח לשנוֹא, לכן אין לנו גם על מה לסלוח. אבל לגרמנים יש סיבה לשנוא אותנו, כי הם עשו לנו עוול, כי אנחנו עדות, חיה עדיין, למה שרצוי למחוק מן הזכרון. ואם רק החלק העשרים מהם בוחר בניאו־נאצים, זהו סימן אמיתי שקם דור חדש בגרמניה, ושהדור הישן למד זהירות וחכמת־חיים. מוכרחה להיות גרמניה אחרת, כי לא ייתכן שאותן הרגליים דורכות עכשיו על גבעולי דשא ואותן הידיים מלטפות עכשיו ראשי ילדים ואותן העיניים מביטות עכשיו על גלי הים המתנפצים. לולא היתה גרמניה אחרת, היינו חייבים ליצור אותה, כי היא דרושה לנו יותר מאשר לגרמנים.

כל יהודי עשה הסכם עם שנאתו, כמנהג שומר־מסורת מול תביעות הדת: עד כאן, אבל לא יותר. שילומים למדינה כן, אבל פיצויים אישיים לא. פיצויים בעד עבודת־פרך כן, אבל בעד מות ההורים לא. לקבל פיצויים כן, כי חטא להשאיר גזל בידי הגרמנים, אבל לנסוע לגרמניה לא. לנסוע לגרמניה כן, אבל לא לשם הנאה. קשרים דיפלומטיים כן, אבל תרבותיים לא. סרטים גרמניים לא, אבל תותחים כן. ואגנר לא, אבל מרצדס כן. פולקסוואגן לא, אבל מכונות שאיבה כן. מערב־גרמנים כן, אבל מזרח־גרמנים לא. מזרח־גרמנים כן, אבל רק עד גיל שלושים. חילוקי הדעות בינינו – בין המוחים פה ושם ועורכים הפגנה מעת לעת, ובין האומרים “הן” מיד – הם רק שאלה של עיתוי. כעסנו על מרטין בובר שנסע לגרמניה ארבע שנים אחרי תום המלחמה, והוא רק מדד את הזמן אחרת. התרעמנו על בן־גוריון בגלל גרמניה האחרת שלו, וזמנו רק הקדים מעט. לכל אחד שעון־סליחות משלו ולעתים מתוצרת גרמניה.

אמרנו, לנקמה אין כוח ולצדק אין תקווה, אבל לספר חייבים עד צאת הנשמה. אבל איש לא רצה לשמוע. רק סיפורים על בתי־בובות מצאו אוזן קשבת, לכל שאר הזוועות, מי מסוגל להאזין? השומעים השפילו את עיניהם, כאילו סיפרו להם דבר אישי מדי, פרטי מדי, שלא נאה לנערו בפומבי. למדנו מהר: היה ישראלי בצאתך ואיש־מחנות בביתך, וגם לא בביתך – למה להטיל מועקה על היקרים לך – אלא רק בלבך. וגם לא בלבך, כי מה כבר גדלוֹ, ודברים רבים מתבקשים להידחס לתוכו.

וגם אם ניסית לספר, וגם אם למדת להתגבר על החנק בקולך, המלים היו רק מלים, נכונות על פי המילון וחוקי הלשון, ובכל זאת חסרות כל משמעות. לא עמד בהן הכוח לשאת את המעמסה, והן התפוררו בין שפתיים. רק הצילומים מסוגלים לספר, רק הם עדות נאמנה, בלי תיווך מלים ופירושים אמנותיים. אילו נוצרה המצלמה רק על מנת שתתן דמות למה שאירע בשואה, היתה חייבת להיות בעיני העולם ההמצאה החשובה של המאה האחרונה. מיד אחרי ציקלון ב.

לפחות לילדים חייבים לספר – לא הכל. רק סיפור עם מוסר־השכל. בערך ככה: מה שהיה היה, אך אתם במדינת ישראל. אז הלכו בשקט, אבל עכשיו יש לנו טנקים ומטוסים. זה היה בגולה, אך כאן בישראל לוחמים כולם.

שער האריות

מאת

רות בונדי

---

הצפיה הגדולה

מאת

רות בונדי

(בשבועיים שקדמו למלחמת ששת הימים)

לשעון שלנו שתים־עשרה ספרות ושעת אפס אין בו, ולכן זוחלות השעות כאילו היתה עופרת במחוגים. בשעה שש בבוקר קיצור החדשות ובשבע חדשות הבוקר, ובשמונה עיקר החדשות, ובעשר חדשות הגל הקל, ובאחת־עשרה וחצי חדשות שלא מן המניין, ובאחת חדשות הצהריים ובשתיים מהדורה חוזרת, וכך הלאה בשעון הציפיה הגדולה, עד לחדשות של חצות. ובלילה, מתוך התרדמה, מציצים במחוגים המאירים: אולי ימצאו את השעה בחשכה. ולמחרת מחדש: שעה שעה וחדשותיה, וחדש אין בהן. הכל צפוי וידוע. ממתינים, דנים, מביעים דאגה, מתריעים. ואחרי שהשעות הבודדות נהפכו לשפך עכור, בא החשש הנורא, שמא מחקו בשעון ישראל את שעת האפס. אבדה לנו שעה, האם יש בכלל שען?

כשאדם אינו יודע מה לעשות עם עצמו הוא פעיל. הריפוי לחוסר אונים הוא עיסוק. לחלק מעטפות, להסיע פעילים, להכין מקלטים, לחפור תעלות, ללמוד עזרה ראשונה, לאפות עוגות לחיילים, להדביק נייר על שמשות, הכל עדיף מן הציפיה שאינה מהולה במעשים. לעשות משהו – להוריד תמונות מהקירות, לסרוג כובעים, לספור את מלאי הכוכבים – רק לא להתמודד עם עודפי הזמן.

כיוון שיודעים מה הדברים החשובים והקובעים, ואותם נבצר מאתנו לעשות, נטפלים לדברים הטפלים. לצחצח את עששית הנפט, לקנות מלח בישול, למלא דלי מים, להכין שתי תחבושות ומשחה לבנה נגד פצעים, לגזור נייר שחור, למלא אחרי הוראות, הנחיות, תרגילים, הדרכה, קביעת כללים – כי בהם תריס בפני הציפייה.

קשה לתפוס: עוד לפני שבועיים היינו טרודים יום אחרי יום מעל הראש, פרנסה ובית והתחייבויות חברתיות, סדר וצחצוח וארוחות לשמונה ולילות בכורה. מוכרחים לשים את דברי החורף בנפטלין ונחוץ לסדר את המינוי לבריכה, ולהעביר את כרי הספה לניקוי וחייבים לענות על המכתבים ודרוש סדר בארון הספרים, הכל היה הכרחי ולא סבל דיחוי. הרי לא ייתכן, שהדברים היו חסרי חשיבות מלכתחילה, אם השקענו בהם את מחצית החיים. רק עכשיו, לתקופה קצרה, איבד לוח היום המושווה את שיווי המשקל שלו. עוד נחזור ונרשום בפנקס־הכיס עשרה וגם עשרים עניינים חשובים מאוד, שיש לסדר תוך יום אחד, ורק דפי אייר שנת תשכ"ז יישארו ריקים, זכר להמתנה הגדולה.

עם הידיעה הראשונה על פינוי כוחות או"ם ידענו: החיים לא ישובו לעולם לאפיקם. גם בימים כתיקנם אין החיים חוזרים על עקבותיהם, אך המרחב בין יום ויום זעיר כל־כך עד שאין משגיחים בו, דומה לקרחונים בים הצפוני הנעים כל שנה כמה מילימטרים דרומה. אבל עכשיו יודעים: לאן שלא ישובו החיים, לעולם לא עוד למקום שיצאו ממנו. גם אם נחזור לבתים, לתפקידים, למשרדים, למספרות, לבתי־הקפה, לעולם לא נהיה עוד כפי שהיינו לפני שבועיים של נצח.

ברגע הראשון אמרת לעצמך: שלוש מלחמות הספיקו. צריך להיות קיצוב. שלוש פעמים חשנו את החישוק סביב הלב כשבא יום המלחמה, וזה נראה די והותר למנת חיים אחת. אבל אחר־כך שקלנו: מה כבר ההבדל בין שלוש וארבע? לא אנחנו הדור שיחיה בשלווה ויישב במנוחה תחת גפנו ותחת תאנתו. וטוב שידענו זאת שעה ששכבנו על הדשא בצל הצאלוֹן עם תפוח וספר ביד וריח־הקיץ באוויר, שלא קיבלנו את הדברים כמובנים מאליהם, לא מים חמים ללא הגבלה ולא יין קר בכוס מבהיקה, לא מגירה עם נעליים מסודרות בשורה ולא בית מואר בנורות רבות. אנחנו דור המקבל מתנות רק בהשאלה, זמנית, עד להודעה חוזרת.

ראיית הנולד לא היתה מעולם מקצוע פופוּלארי. מי שמנבא צרות דווקא כשהכל מרגישים בנוח, כשהקופה מצלצלת, כשהמכונית דוהרת והמשכורת עולה, ונבואתו איננה מתגשמת, הוא סתם רשע שאינו נותן לאחרים ליהנות מן החיים. ואם צדק, והשעה השחורה באה, מה הסיפוק שיש לו? בצדקתו עונשו. מה הטעם לומר: צדקתי, ידעתי, אם לא שרפת את עצמך כנזיר בודהיסטי לאות אזעקה, לא עשית די כדי למנוע את הנבואות מלהיות למציאות. הצרה שלנו, דור למוד מלחמות, היא שיש לנו זכרון ארוך המגיע עד ספטמבר 1938, לעיר נחמדה ושוקקת חיים ששמה מינכן. זוכרים עוד את החיילים הצ’כיים דרוכים לצאת להגנת המולדת, זוכרים את אמונתם של אבות ומורים, אנשי חוק ומשמעת ונימוסים טובים, שאמרו: עמי התרבות לא יתנו את ידם. וגם אמרו: העולם לא יעמוד מנגד. ועוד הוסיפו: המעצמות הידידותיות יבואו לעזרתנו. חשבנו שבכבשנים נשרפו האשליות האחרונות על המעצמות הדמוקראטיות שיושיטו בשעת סכנה יד מסייעת, שלפחות לקח אחד ויחיד מצאנו בתוך אפר המיליונים: שלעולם לא נסמוך עוד על הבטחות וידידות, שנדע להיות בודדים.

פעמים רבות כבר אמרנו לנצח לא נשכח, ושכחנו. עכשיו, כשאנחנו נושכים את שפתינו וקופצים את אגרופינו, שוב אנחנו מבטיחים לעצמנו: את הלקח הזה נזכיר היום, מחר, בעוד שנה; לא לנו נביאי הנוחיות ודרכי הנועם. ואם נתחיל לשכוח, יהיה מי שיזכיר לנו.

*

לא ייאָמן, אבל עובדה: הבחורים השלווים, השזופים והמאובקים בכובעים הרחבים שבדרכי הנגב וחיות הטרף ליד מדפי השימורים בסופרמארקט בני עם אחד הם, ואולי בני אותה משפחה. האלמוניות היא בעוכרי היושבים בערים הגדולות. הם אחראים רק לאומה, והיא איננה עומדת ליד דלת החנות. אילו צילמו את העיטים הסוחבים סלים הנגררים על הרצפה מכּובד המשקל, אילו היו עיני עשרה ידידים מופנות אליהם, אילו היה עליהם לתת דין־וחשבון למכריהם שהערכתם יקרא להם, ודאי היו רבים מהם נרתעים. אילו היה ידוע בציבור, כי אדון קיש קנה עשרים קופסאות לשון בקר אנקודה, שמונה־עשרה קופסאות שימורי סרדינים (מהן ארבע במיץ עגבניות חריף) וחמישה קילוגרמים אורז שבו מתכוננים כבר החרקים הקטנים, החמודים והשחורים להילולה בלתי־מרוסנת, היתה הבושה חזקה מהרעבתנות. מרביתנו ישרים, פחות או יותר, בימים כתיקנם, לא מפני שאנחנו צדיקים וטהורי־לב, אלא פשוט מפני שאנו חוששים לסכן את מעמדנו בחברה בה אנו חיים, ויהי מעמד זה כזרת. להישאר גם אלמוני וגם בן־אדם, לכך נחוצה מידה של משמעת ואופי, שלא מוֹכרים בסופרמארקט.

עתה חוזרת שעת תהילתן של חנויות המכולת הקטנות הביתיות, עם שקי הקמח בפינה וחבית המליחים ליד הדלפק. זוהי נקמתן הגדולה בעידן הטכניקה, שרצה לסלק אותן מן הנוף. איך אתם חוזרים, דוגלי ההיגיינה, המבחר והחסכון בזמן, איך אתם חוזרים כילדים טובים אל הדלפק, אל סכין הלחם ותרווד הזיתים, אל חיק בעל המכולת, אל הסחר הקמעונאי. כי כאן יש עדיין צדק, אולי עם טיפ־טיפה פרוטקציה, ואם לא צדק, לפחות לא ג’ונגל ולא שדה קרב: לקוח לקוח ובקבוק השמן שלו, קונה קונה ומצותיה (אפילו בחלומותיהן הוורודים לא העלו מאפיות המצות על הדעת שבסוף מאי ייפטרו מעודפי חג הפסח שעבר עלינו לטובה). המון לקחים כבר הוצאנו מהשבועיים האחרונים, ותורת המכולת האישית היא אחד מהם: אדון גרינשפּון, אנא סלח לנו על עוונותינו והחזר אותנו לחוג משפחתך הקטנה.

*

ושוב נעשתה החלוקה למינים מודגשת וחדה: הגברים לעמדות והנשים בבית. משהו בפני החיילים, בצורת הליכתם, בידיים הנשענות במתניים, אומר: קשה היה לעזוב את הבית, ואת המשפחה, אבל כיוון שעזבנו, מוטב כך. משרה, משכנתא, הלוואה, סכסוך על דרגה, קינטורי מנהל, רעש מדירת שכנים, כל הדברים המטרידים של חיי היום־יום נשארו הרחק מעבר לאוהלים הקטנים. שמחים כשבאות המשפחות לבקר בשבת, אבל במוצאי־שבת, עם הפרידה, קשה יותר. לא היו צריכות לבוא. כאן לא השטח שלהן. רק שבמדינה הקטנה זאת אפילו חלוקה זו מיטשטשת: העורף לעתים קרוב לגבול יותר ממחנה הצבא.

יבורך אלכסנדר גראהאם בל, נשמתו עדן, שהמציא לנו את הטלפון, כי בחוטיו אנו קשורים: בערבים יושבות הנשים בבית, בשקט הגדול, ומחכות לצלצול שאולי יבוא. אולי הוא יצליח להגיע לטלפון ציבורי, אולי יתנו לו לטלפן מהמחנה, אולי הוא דחף לכיסו של מישהו פתק, אולי פגש מכר שחזר העירה. ומי שלבו כבד עליו, ומי שרוצה לצעוק ואין על מי, לוקח את השפופרת ביד ומחייג, וכל צלצול כאילו מביא את הגאולה. רצים להרים את המכשיר: אולי השתנה משהו. אולי בא הקץ לציפייה.

בכיתה ה' יש מבחן בתנ“ך (השווה את מעשה כבשת הרש למעשה כרם נבות) ובשמיניות לומדים לבחינות בגרות, וברדיו מרצים על הפגעים במטעי האבוקדו ועל תולדות האפוס היווני, ובעתונים כותבים על “פרשת מימון אנקאונטר ע”י הביון האמריקאי” ועל “משק התחבורה בשנות השבעים”, והמודעות אומרות “רכוש סאאב בהנחה” ו“גלי את יפי שערך בשמפון לונול”. ההצגה חייבת להימשך, רק שלקהל קשה להתרכז.

*

כשאתה קורא בעתונות הזרה את מאמרי הפרשנות של המומחים לענייני צבא ושל המומחים לענייני משפט בין־לאומי ושל המומחים למזרח התיכון, השוקלים בשלווה אולימפית את האפשרויות של התפתחות העניינים בגבולות ישראל, או שיהיה כך או שיהיה אחרת, משהו מתקומם בך: הרי מדובר בבני־אדם, בחיים, בנו מדובר, בילדינו. אבל גם אנחנו דנו בנימה אקדמאית במהלך המלחמה בוויאֶטנאם ובהתפתחות העניינים בתימן; וכי מה, האם אפשר לכאוב את כאב כל העולם? ועכשיו, שוב אנחנו במוקד ההתעניינות, ושוב נתמלאה לשכת העתונות הרדומה עתונאים צמאים לחומר וצוותי טלוויזיה ממתולה עד אילת. אנחנו הבמה, אנחנו השחקנים ואנחנו משלמים את דמי ההצגה.

מי שנפטר עכשיו, והיה איש חשוב ומכובד, בת בלי אינצ’ים ובלי מאמרי הספד; מי שמתחתן עכשיו, נישא בלי קבלות פנים (שנדחו מטעמים בלתי צפויים עד להודעה חדשה); מי שמועל בכספים עכשיו, כבר לא יזכה לכותרת ראשית. איפה מלחי, איפה ים־שחור, איפה הלוי, איפה יכין־חק"ל, איפה קרקעות הקרן־הקיימת, איפה המשבר בעיריית רמת־גן, איפה בעיית נתיחת מתים? אי שם, מעבר לענני אבק מדבר דקיק ודביק.

כאשר החלו התיירים הראשונים לארוז את מזוודותיהם, וראית אותם מתרוצצים מבוהלים באולם הכניסה של בתי־המלון הגדולים, “איפה המצלמה שלך, הארי?” “לא שכחת את כרטיסי הטיסה, הארי?” הרגשת בגאווה: זהו ההבדל. כשהיינו גם אנחנו עדיין אזרחים בני דת משה במדינות העולם, ובאה שעת פורענות עליהן, עמדה תמיד השאלה: לצאת? להישאר? עכשיו אין שאלות. כאן אנחנו. לא היו צריכים לברוח בחפזון, מנצח בלי קונצרטים, תייר בלי תצלומים, אורח בלי סיור. לא היה להם ממה לפחוד. הרי אפשר לסמוך על המעצמות הימיות בעולם שיפעלו למעננו.

זואולוגים בני ימינו מתחילים להגיע למסקנה, כי תחושת הרכוש, הטריטוריה, החלקה היא יצר חזק של בעלי־החיים לא פחות מיצר המין. למען הטריטוריה יוצאות להקות קופים לקטטה, למענה שרה הציפור, למענה נאבקים הצבאים. מה שנראה לנו לפני חודש כתורה מעניינת למדי, קיבלה עתה משמעות חדשה: על החלקה הקטנה הזאת, כתם על מפת העולם, כברת ארץ מיניאטורית, אנחנו מוכנים להילחם באהבה חסרת אונים, חסרת הגיון, חסרת אינטלקט וחסרת רוחב אפקים, סתם אהבה פרימיטיבית, עיוורת וכואבת, ואנו אף מוכנים לא להסוות אותה. להיות באנאליים. להיות סנטימנטאליים, ורק לא מבויישים.

בכל המדינה דואגים ודואגים. בעיר הגדולה, השקטה והאפלולית דואגים למגוייסים ובאוהלים הקטנים דואגים למשפחות בערים. בעורף דואגים לקיבוצים על הגבול ובכפר ליושבי ירושלים. דואגים למי שנמצא באילת, ודואגים למי שבים. למלה הסתמית “להתראות” יש לפתע משמעות שלא השגחנו בה, לא קביעת עובדה מובנת מאליה אלא הבטחה, תקווה, משאלה. רק “שלום” אומרים עוד בהיסח־הדעת. כבר מזמן שכחנו ששלום מינס פיס. ואיש לא ישכנע אותנו עכשיו, ששלום פירושו כניעה.

---

וביום הששי תמה המלחמה

מאת

רות בונדי

למוות חוזה־קבע עם ישראל, ומעולם לא נתן לה שעה גדולה בלי לדרוש את חלקו. על אדמה של עם ועל שמחה של עם, על חג של עם ועל עצמאות של עם – על הכל שילמנו לו את מחירו המלא בדמים. ידעו זאת כולם, החיילים כשהתרעמו על שלא זזים עוד ואלה שנפנפו להם בצדי הדרכים, ידעו זאת נשים שקיפלו מטפחת נקיה לתרמילם, ואלה שהבטיחו לחזור ולא קיימו את הבטחתם. המוות נסע אתם, וראינו את צלו, ובכל זאת קיבלנו את המערכה כדבר שציפינו לו, כרוח לחה אחרי מחנק של שרב, כי זאת הרגשנו כולנו, מי שאמר נלך ומי שאמר לכו, כי מוטב לנו למות במלחמה מאשר להתפורר בימי שלום.

מוות אינו מס, אי־אפשר לחלק אותו בצדק בין כל הישוב, איש איש ותרומתו, כמה שנות חיים. לנו נתן את הכל: נצחון, תקווה, גאווה וחיים, ולהם רק גרגירי עפר על העיניים. היית רוצה, שאי־שם למעלה תתקיים פגישת לוחמים, שיתאספו כולם, יטפחו איש לרעהו על השכם, יספרו מעשיות, ישמעו את קול השופר ליד הכותל, יראו את הדגל מעל שרם־א־שייך ויסעו אתנו ליריחו. שדווקא בזכות מותם ייהנו מן החיים.

הרדיו בישר נצחונות מפוארים וקרבות מזהירים, אבל אנחנו, מבין המלים, שריקות הכדורים, קולות נפץ ורעם התותחים, שמענו את קולו הצרוד של המוות הסופר את שללו. ומי שהיה חרד לכל צלצול בדלת, שמא יעמדו בפתח שני שליחים בפנים מאובנות, ומי שירד עשר פעמים ביום לתיבת הדואר כדי לראות אם בכל זאת לא הגיעה גלויה של דואר צבאי, ומי שישב שעות וימים ליד הטלפון, שמא ימסור חבר דרישת שלום, יודע שבימי קרב חשובה רק מלה אחת במילון המחכים: שיחזרו, שיחזרו, שיחזרו.

כתבי חוץ ופרשנים צבאיים בעולם קבעו: מספר הקרבנות של ישראל אינו גדול יחסית. יחסית להישגים, לכיבושים ולעדיפות המספרית של האויב. אבל תורת היחסיות אינה חלה עלינו בשעה זו. על מלחמות העבר אפשר לדון מתוך הגיון ושיקול קר, אבל עכשיו יש למוות אחד יתר תוקף מאשר לכל הסטאטיסטיקה. וגם אומרים: תוך שנה אחת נהרגים בתאונות דרכים יותר אנשים מאשר במלחמה הזאת, ואיש אינו יודע לשם מה. זה בדיוק מה שמעיק עלינו עכשיו, שיודעים, לשם מה המוות; שהיתה זו עיסקת חליפין; חיינו תמורת נכונותם למות.

יש רק דרך אחת לפרוע את חובנו: להבטיח לעצמנו ששום כוח לא יוציא אותנו מהאדמה שהם מסרו לידינו. שום מועצת בטחון ושום מעצמה, לא חיל או"ם ולא סנקציות ולא אמברגו, לא חרם, לא איומים ולא הבטחות שלום. הפעם לא. בנשק נכנסנו, ורק בנשק יוציאו אותנו וכבר הוכיח הנסיון של עמים אחרים: כשאין נכנעים ללחץ, הלחץ נכנע לרצון. עכשיו זכינו לאהדת הגויים, מה טוב. ואם ישנאו אותנו, יגנו אותנו וינתקו אתנו את הקשרים, לא משנה. לא בזכות אהדת הגויים קמה מדינת ישראל, ולא בה תחיה.

בציפיה הזאת למה שמכינות לנו אומות העולם יש מידה רבה של אירוניה: כיוון שלא הצליחו הערבים להשמיד אותנו, חייבים אנחנו לבקש סליחה, על שהם נכשלו. במשרדי מיניסטריונים ולשכות נשיאים מתכננים הממונים על העולם במה יזכו על חשבון הוויתורים שלנו, ומה יכניס להם מעמד הצופה מן הצד. ואם דיפלומטיה פירושה גמישות במשא־ומתן ונכונות לפשרות, מוטב שנחליף אותה בעיקשות. מוטב שנהיה מחוספסים וקשוחים בעיני העולם, לא מתורבתים ולא מחונכים, אבל שלא ניתן להם להחזיר אותנו אל הסיוט של הגבולות שלפני המלחמה.

כל כך הרבה פעמים חיינו עם המוות, ואחרי כל הרג אמרנו: אולי עכשיו נלחמנו בפעם האחרונה, אולי עכשיו יבוא השלום. ועתה יותר מאי־פעם היית רוצה להאמין שהיתה זאת המלחמה האחרונה, ואם לא האחרונה באופן מוחלט, לפחות אחרונה באופן זמני, אם לא שלום לעולמים, לפחות לדורות, ואם לא לדורות, לפחות לדור אחד. שפעם אחת נדע טעמו של שלום. מול הידיעה שלא אנחנו דור של חלומות נועם, שהמשקפיים הוורודים שלנו נשברו מזמן, עומדים ששת הימים האלה, שעשו אותנו לקטני אמונה. עכשיו אנחנו כחולמים, כי במשך שנים רבות כל כך לא הרשינו לעצמנו לחלום, היינו ריאליסטים, אנשים הרואים את המציאות כמות שהיא, החיים בהתאם לאפשרויותיהם. היום עדיין מפגר החזון שלנו אחרי המציאות, אבל כשנשיג אותה ונתפוס מה אירע לנו, נכלול אותו בריאלפוליטיק שלנו. אם זהו דור שידע לעמוד על נפשו, נדע לעמוד גם מול חשבונות מפלגתיים ארוכים כאורך הסוציאליזם הרעיוני, נגד קטנוניות ודרכי מחשבה שנתקעו בביצות פתח־תקווה ושום טרקטור לא יחלץ אותן. ואולי אין זה מקרה, שכוחנו דווקא בשטח צבאי, שלא עסקנו בו בימי הגלות ויכולנו להתחיל בו מבראשית, וחולשתנו בפוליטיקה, שעסקנו בה מימי גבאים וקונגרסים.

כולנו הזדקנו בשבוע האחד הזה, וכל יום לנו כשנים, כי לזמן תוקף ומשקל אחר, הוא לא חולף מעלינו, אלא נכנס לבשרנו, לעצמותינו, לעורנו והותיר את עקבותיו בכל ישותנו. שוב אין אנחנו מי שהיינו לפני שבוע גם אם תעודת הזהות נושאת אותו השם ומצויינים בה אותם הנתונים האישיים. ששת הימים האלה שינו את חיינו, את חיי ילדינו, את חיי עשרות מיליוני הערבים, ואולי את חיי העולם. אולי הוכיחה המלחמה הזאת, כי בתוך מאבק המעצמות על עמדות הכוח מתנהל מאבק עקשני של אומות קטנות לחיות על פי דרכן, לא להיות גרורות, לא כלי־שרת ולא כדורי־משחק, לא ילדים תחת אפוטרופסות של אב גדול ולא שלבים בסולם של אמביציות. להיות קטנות, ולא חשובות, נידחות, אבל להיות.

על אף הנשק החדיש, מכ"ם ומיראז’ים ופטונים, היתה זאת, במידת־מה, מלחמה מיושנת, קדומה, מלחמה שאולי האנושות עוד תתגעגע אליה, מלחמה של גבורה אישית, ויזמה אישית, והקרבה אישית, מלחמה של האדם כיחיד ולא כלוחץ־על־כפתור. ואנחנו בעורף עדיין עמדה לנו הזכות להתנדב ולפעול ולהיות אמיצים על פי דרכנו, ועינינו חיפשו בשמים רק פגזים, לא פטריה.

בשעת אושר מרוכז האדם בעצמו, אחרת לא היה מסוגל להיות מאושר. בשעת סכנה מרוכז העם בעצמו, אחרת לא היה מסוגל לעמוד בה. במשך ששת הימים נעלם העולם כולו, כלא היה, אם לא היה קשור במלחמתנו. לא רעידות אדמה, לא אסונות תעופה, לא חילופי ממשלות ולא קרבות ויאֶטנאם, לא הסגרתו של שטנגל ולא מותה של דורותי תומפסון, לא בימות לונדון ולא סרטי צ’ינצ’יטה, לא קוסמופוליטיות ולא אנושות, לא כלום, מלבדנו, רק אנחנו, באגוצנטריות המוחלטת של עם במאבק על חייו.

מלחמת אדם באדם היא זוועה למנצחים ולמנוצחים, אבל מי שנאבק על קיומו אינו יכול להרשות לעצמו מותרות כמו הרהורי לב ורחמים. רק אחרי שתשקוט הסערה ויקהה הכאב על החללים שלנו, נוכל לרחם על כולנו, יהודים וערבים, חיילים ופלחים, נשים וילדים, שדות שרופים ובתים הרוסים, הבטחות־כזב ושכרון־מלים. ואולי רחמי האדם אינם מידה טובה כלל וכלל, כי יש בהם תמיד נימה של עליונות. הרחמים הם יתרונו של החזק. הרחמים יפים לאלוהים, כי הוא במצב של עליונות מתמדת, אבל אנחנו, אין אנו צריכים לרשום את הרחמים לזכותנו. אשרי האיש שניתן לו לרחם, ושלא נזקק לרחמי אחרים. כשיעבור גל האהדה לישראל, והוא יעבור, ותבוא עת הרחמים על הערבים, עיננו לא תהיה צרה. מוטב שלהם יהיו הרחמים ולנו הנצחון ולא להיפך.

זה כבר מנהג ישן ופסול שלנו, שאינו מסתמך על נסיון: לחפש את הצדק. תל־אביב, המפונקת, יצאה מן המלחמה בזול מאוד. שוב תל־קציר, ושוב קיבוץ דן, שוב נחל־עוז ושוב ירושלים, כבעבר גם בששת הימים האלה, ותל־אביב כמעט לא כלום: שלושה פגזים, שש אזעקות, קצת אפלה וקצת אי־נוחות, אבל לעומת זאת הרבה מאד שמועות. הכל אירע במלחמה זו, לפי השמועה, מלבד אולי נחיתת אנשי המאדים על גג מגדל־שלום והופעת צלחות מעופפות בשמי הארץ, עם מרק קרופניק בתוכן. המחשבה האופטימית, כי את השמועות הפרועות מפיץ אויב בזדון, פירושה הערכה מוטעית של כוח הדמיון שנתברכו בו תושבי העיר: ספקולאציות נהפכות לעובדות, הרהורי־לב לאינפורמציה ממקור מוסמך, הפחדים יוצאים כג’ינים מהבקבוק וגדלים לממדי ענק. אולי יאמרו לנו חוקרי הנפש, כי השמועות הן פורקן למועקה, אבל גם תסביכים נפשיים הם מותרות של ימי שלום, ומי יתן ושוב יבוא הזמן שנוכל להיות בו נוורוטיים כאוות נפשנו, מתוסבכים עד למעלה ראש, מלאי שגעונות כרימון ואכולי פחדים כקפקא, במהרה בימינו אמן.

אי אפשר בימינו לכתוב קטע, מאמר, רשימה או כתבה בלי לערב בהם את הקדוש־ברוך־הוא או להסתמך לפחות על הנס, שהוא מעשה ידיו. מעמדם של השמים עלה בששת הימים האלה במידה ניכרת בקרב הציבור הישראלי החילוני. אפיקורסים נהפכו למאמינים, וגם כופרים אומרים תודה. וזאת על פי הגיון פשוט: אם יש אלוהים, אז הוא יהודי ואם הוא יהודי, כיצד יעמוד כצופה נייטראלי מן הצד? ואם הוא כבר הפר את הנייטראליות שלו, אז שימשיך, ושיתן לנו מה שביקשנו כל השנים: לא כספי ציונים אלא עליית יהודים, לא סנטימנטים של זקנים, אלא רצון של צעירים. ואת השלום המוזכר לעיל. אחר־כך מותר לו לצאת לחופשה, יחד עם כל המדינה. אחרי שיעברו ימי המתח, נכריז על חודש של התפרקות כללית, נתקפל כמו סכיני כיס, נתמוטט כסוכות־קנים, נתפורר כעוגה יבשה, נשליך את עצמנו על חול שפת־הים ונגרש ביד רפה את הזבובים.

רק הדבקנו נייר על השמשות וכבר נרחץ אותן במי סבון, רק תלינו בד שחור על החלונות וכבר נסלק אותו למחסן, רק ניקינו את המקלט וכבר נוכל להחזיר אליו את אוסף הגרוטאות, רק זכו אנשי הג"א לקצת רהאביליטציה ומעט סיפוק נפשי וכבר הם חוזרים לימי הנחיתות. רק היינו עם לתפארת ושוב נוכל להיות גועליים, כתמיד.

כיוון שהמערכה נגמרה לפני שהספקנו להתרגל אליה, היא נשארה בלי שם ועכשיו תוהים כיצד לקרוא לה. לא, לא מלחמת הנצחון, כי יש בשם הזה מידה של רברבנות, הקורא להתנגדות. כל כך הרבה נצחונות היו בעולם. ולא הסיבוב האחרון, כי רבות היו המלחמות האחרונות. ולא מלחמת בני אור – זה יחייב אותנו מאוד לגבי העתיד.

---

קשה להיות מנצח

מאת

רות בונדי

לנצח במלחמה לא קשה, זאת יודע כל עם שיש לו צבא מאומן, טייסים מעולים, שריון מגובש, מודיעין שקדן, קצונה בעלת רמה, נשק חדיש, רוח הקרבה ועוד אי־אלו פריטים קטנים, אבל לשאת בנצחון זה עסק מסובך יותר, לכך דרושים כבר עצבים. היית רוצה שעם הנצחון יסתיימו כל הבעיות. ניצחנו, הבסנו, כבשנו, חלאס, אפשר ללכת הביתה ולהתפרק. וכאן אנחנו, עם הנצחון בידינו, והצרות רק מתחילות. שבויים, פליטים, מעצמות, אומות מאוחדות, כספים, הבעיות עטות עלינו כזבובי סיני השמנים.

זה לא הוגן: רק לפני חודש היינו מועמדים חביבים להשמדה, וכל העולם היה לצדנו. עכשיו, כשסירבנו להתחסל מטעמים אנוכיים גרידא, מתחילים עדיני הנפש לומר: לנצח במלחמה – לא יפה, רק חזקים מנצחים, מיליטריסטים, ולבנו עם החלשים, עם חוסיין המסכן, עם נאצר המאוכזב, עם עמי ערב שגאוותם נפגעה. יהיה עלינו להתרגל למצב העגום של מנצח: העולם נסער (לא עשה הרבה, אבל רגש בעוצמה) כאשר היינו בסכנה, אבל כמנצחים נכנסנו לסוג שרגשי החיבה הפוליטיים כבר לא חלים עליו. אולי מעריכים, אולי מתייחסים בכבוד, אבל כבר לא צובטים בלחי ואומרים: בובל’ה.

אין מה לומר: שבועיים היה תענוג לקרוא את עתוני חו"ל, את הסיפורים הנוגעים ללב על מלחמת דוד בגלית, על צבא העם הלבוש ברשלנות, הנוסע ברכב מסחרי מרוח בבוץ אל החזית, על השקט העצור של העורף האזרחי, על חיי התרבות הנמשכים תחת הפגזות. כמעט השתכנענו, שאנחנו באמת ילדי השעשועים של העולם המערבי. עכשיו קלקלנו הכל בנצחון המקצועי הזה. אולי עשינו משגה בכך, שניצחנו מהר כל כך, באופן חותך מדי. לצאת בשן ועין היה יותר פסיכולוגי, יותר תרבותי.

לא צריך לקחת ללב, אם בעלי הטורים המדיניים בעולם כבר אינם משתגעים אחרינו. בעתונות יש חוק קבוע: כשיותר מדי אנשים טוענים אותו דבר, נאמר, תיאורטית, שהיתה זאת מלחמה מפוארת לישראל, מן ההכרח שפרשנים בעלי זווית־ראייה אישית יטילו ספק בדבר. עתונאים ידועי שם אינם אוהבים ללכת בתלם, אחרת לא ישימו הקוראים לב אליהם. לאחר שבוע של התפעלות כללית הגיע הזמן לא להתפעל. לומר: כן, אבל…

אהה, אילו היינו עכשיו תחת שלטונו של נאצר, והפדאיון היו משתוללים בתל־אביב, לאיזה גל של אהדה היינו זוכים, את ילדינו היו מפנים אל מעבר לים; לנו, במידה שהיינו עדיין ברשימת מקבלי הדואר, היו שולחים חבילות מזון עם נס־קפה וּויטמינים, ולהספדים כפי שהיתה זוכה ישראל המחוסלת לא זכתה שום מדינה ז"ל. היינו יכולים להיות כספרד הרפובליקאית: הכל רחשו לה אהדה עמוקה וכתבו עליה את הספרים הנפלאים ביותר, אבל את הבריתות ואת העסקים עושים עם פרנקו.

אילו כבש נאצר את ישראל, היה ללא ספק נוהג לפי מיטב המסורת של אמא רוסיה, הדוגמה המזהירה לרוך־לב של עם מנצח. הפדאיון היו מחלקים סוכריות בבתי־חולים צבאיים, אנשי “אל־פתח” היו עורכים תכניות אמנותיות במוסדות מלב“ן, ותוך ימים ספורים היה שליט מצרים נסוג אל גבולותיו הקודמים, אך לא לפני שהספיק לבקר ב”יד ושם" ולסייר בגני הילדים של ארגון אמהות עובדות.

אבל אנחנו פשוט פראי אדם. רק מנצחים במלחמה, וכבר לא מתחשק לחיות בסכנה. מעם תרבותי אפשר היה לצפות לקצת רוחב־לב. הרי אנחנו יודעים, שהנצחון שלנו, אז למה לא לתת לנאצר את הסיפוק הקטן הזה ולהכריז, שהיתה זאת בעצם רק טעות מצערת שנפלה במיפוי, ואנחנו מיד נפנה את המקום לצבאות מצרים האמיצים, בעיקר מאחר שיש להם עדיין, בערי הרצועה, שערי נצחון מעודפי נצחונם במבצע סיני. ומה שנראה מאשנב המטוס במעבר המיתלה כשיירת נמלים ששפכו עליה פליט, כל אותם אלפי כלי־רכב וטנקים וזחל"מים ומשוריינים, זה רק פקק תנועה שינוצר בגלל היעדר רמזורים בהצטלבויות. אם רק נדע לרפא את כבודו הנפגע של נאצר אין ספק, שהוא יתן בחפץ לב מעבר חפשי בסואץ ובמצרי טיראן, אולי לא לאניות ישראל, אבל לדגי משה רבינו, לכל הפחות.

גם לנו הנצחון הזה אינו רק צפיחית בדבש. מכות אנחנו יודעים לקבל בצורה יוצאת מן הכלל ולפורענויות אנחנו דוקטורים – זה מה שעשה אימון מעולה של אלפיים שנה; אבל להיות מנצחים בקרב זה קצת, איך לומר, גויישע נאחעס, ויש להתרגל למצב. דורות הטילו עלינו עוצר, והגבילו את חופש התנועה שלנו, וערכו חיפושים בבתינו, ולפתע פתאום: מושלים ושולטים. אילו יכולנו לפעול בהתאם ללב היהודי שלנו, היינו אומרים לערבים ברצועה ובגדה המערבית: תראו, חברים, אנחנו איננו נהנים כלל להיות ממונים עליכם, יש לנו די צרות יהודיות, משלנו. הפסיקו לשנוא אותנו והכל יסתדר, אנחנו עם די נוח, ואיך שלא יהיה, תמיד יותר נוחים מן הרוסים או מהסינים, שאתם רוחשים להם חיבה כזאת. זה באחריות. יש לנו קופת־חולים, טיפת־חלב, חינוך חובה חינם, ביטוח לאומי, עזרה סוציאלית, איגוד מקצועי, ויצ"ו, דודי־שמש, תנורי גז, פזטוקס, תזמורת פילהרמונית, מה שתרצו, רק תעשו אתנו שלום.

מלחמה היא עניין אכזרי לכל המעורבים בה, מלחמה היא דם וסבל ובתים הרוסים ועופות מתים מוטלים בחצרות פרוצות. מלחמה היא ריח מתקתק־חונק של גופות מתפוררות בשמש, מלחמה היא מכוניות מנוקבות בכדורים וחנויות שדודות, מלחמה היא הרבה דברים דוחים וקשים ומכאיבים, אבל אחרי שנאמר הכל היא מצטמצמת בשלוש מלים: להרוג או להיהרג. עדיין לא היה נצחון בקרב, שהושג בכפפות־משי לבנות. עכשיו, כיוון שנשארנו בחיים, היינו רוצים לסלק מהר את כל עקבות המלחמה, לכתת חרבות לאתים ותותחים לפסלי תומרקין, להשלים עם הערבים, לשקם פליטים, ובמקום כל אלה עלינו להתכונן למאבקים וללחצים ולחימוש מחדש של ארצות ערב.

בימי הציפייה הגדולה היה כל אחד מאתנו מומחה לאסטרטגיה צבאית, מומחיות שפסקה ברגע שנפתחו הקרבות, ואחרי שבוע של חופש עברנו למומחיות בשטח המדיניות הבין־לאומית, כל אחד נושא באחריות לעתידה הבטוח של מדינת ישראל על גבו כציוד אישי, מחפש פתרונות לבעיית הפליטים ומציע תכנית פעולה לזירה הבין־לאומית מתוך הרגשה ברורה שמשרד החוץ זקוק לעצותינו הנדיבות, ועוד איך. כותבים מכתבים למערכות העתונים, מפרסמים הצהרות כמודעה, חותמים על עצומות, פונים אישית לחלונות הגבוהים ומתווכחים בלי סוף במקום לשכב על הדשא, להביט אל השמים דרך צמרות העצים, לחלום חלומות פז ולסמוך על האיש שלנו באו"ם.

אם בעוד אלפי שנים יגלה ארכיאולוג, אם יהיה עדיין אדם כזה בנמצא, את המגילות הגנוזות של או“ם, לא יעלה על דעתו שאותה ישראל, אשר העסיקה את הארגון המכובד מרבית זמן קיומו, שנה אחרי שנה, גינוי בא וגינוי הולך, לא היתה אלא פשפש על כדור העולם. מלבד הכוכבים הגדולים, המגיעים לעצרת או”ם, כשהמעמד מחייב, יושבים בכלוב הזכוכית הבין־לאומי מאות או“מנים מקצועיים, שהמלים “ישראל” ו”בעיית המזרח התיכון" מעבירות בהם צמרמורת: אותם הנאומים, בוואריאציות שונות, עצרת אחרי עצרת, אותן האשמות והאשמות־נגד, אותן החלטות חסרות משמעות, אותם תרגילי דיקלום, אותם תככים בתוך הפרוזדורים. הרי כדור העולם גדול למדי, שלא לדבר על החלל, יש ארצות רחבות־ידים ואקסוטיות, עם פלאי טבע ומנהגים רבי עניין, וכל מה שהם לועסים הוא אותה הישראל הזעירה, שנה אחרי שנה. בשם פקידי או"ם השומרים על הגחלת הבין־לאומית, עמי העולם, סלקו את ידיכם מישראל! פשוט, הוציאו אותה מהמחזור. אם לא יועיל, להזיק זה כבר לא יכול. תנו גם לעמים אחרים שאנס, שינברו בתוך קרביהם ויתכננו את חייהם. אנחנו איננו אנוכיים.

דרך החיים שלנו עשתה בחודש האחרון זווית חדה, ואם כבר שינינו את הכיוון, אפשר להמשיך. עדיין אנחנו כפתותי שלג מלאכותיים בתוך כדור זכוכית, ניערו אותנו ואנחנו עוד מסתובבים באוויר. עדיין לא מתחשק לנו לשקוע בחיים כתיקנם, להיות מיושבים ומסודרים, לנהל יומן פגישות ולחיות לפי השעון. עכשיו הזמן לשנות מקום מגורים, להחליף מקצוע, לצאת מהשיגרה, להתיישב בעיר העתיקה, לייסד קיבוץ בגדה המערבית, לפתוח קיוסק בשארם־א־שייך, להיות נהגת אוטובוס, לעשות דברים שלא חשבנו כי נעשה עוד. כל זמן שאנחנו בתנופה, כל זמן שעפים השבבים.

הנכונות להסתכן, שהביאה לנו את הנצחון, היא רק צד אחד של האופי הישראלי, שהצד השני שלו נקרא שוויץ. קשה מאוד למזג את שני הדברים: נכונות להקריב את החיים ללא היסוס כשדרוש, עם זהירות ובטיחות בימים כתיקנם. קשה מאוד לומר: ששה ימים אל תתחשבו בחייכם, ומהיום השביעי ואילך חצו את הכביש בזהירות, עיצרו את המכונית בהצטלבות, שחו רק במקומות שיש בהם מציל. להעזה אין שעון עוצר.

*

“קול ישראל” חזר ללוח השידורים הרגיל. החדשות שוב מתחילות בשש ונגמרות באחת־עשרה, בשדרות־רוטשילד שוב אין מקום חניה, אין לוקחים עוד טרמפיסטים בתוך העיר, אלא רק חיילים במדי קרב, מגודלי זיפי זקן אם אפשר, שוב אופים עוגות בבית ומביטים על חלונות הראווה, שוב עורכים מסיבות ויוצאים להתרחץ בים, והחיים מתחילים להתרחק מהימים שהפכו אותם להיסטוריה. היית רוצה לתפוס אותם ששת הימים, שקופים וקשים כגבישי בדולח, עם כל שעה שבתוכם, עם דפיקות הלב והגוף המתוח כמיתר, עם נדודי השינה וסחרחורת הנצחונות, עם הגאווה על שאתה חי כאן, במדינת ישראל ולא בשום מקום אחר, ועכשיו, בימינו, ולא לפני ששים שנה ולא בעוד שמונים שנה; היית רוצה להוציא אותם ממחזור הימים, שיעמדו בנפרד, שלא יתרחקו, שיהיו עמנו, תמיד בהישג היד, שאבק הזמן לא יכסה אותם, שיישארו בהירים וזכים כמו שהיו.

אפילו טסת כבר מעל סיני וביקרת בגדה המערבית ועלית לרמת הרי גולן, ונוכחת במו עיניך שבידינו הם, המפה החדשה עדיין לא נכנסה לתודעת היום־יום שלנו. רק הדברים הקטנים של היום־יום מקרבים אותנו אל המציאות: תחזית מזג האוויר במפרץ שלמה ובמדבר יהודה, חיוג ישיר לעיר העתיקה, רכבת הנוסעת לעזה, נסיעה לירושלים דרך כביש לטרון, שמות מקומות כמו ביר־גפגפה או קונייטרה הנכנסים למילון הגיאוגרפי שלנו כאילו מדובר ברעננה או בגדרה, שחייה באי האלמוגים מעבר לאילת, החלטה לקפוץ לכותל, לכמה דקות.

לנו היה טוב. אנחנו ישבנו כאן, במרכז העניינים; אבל המסכנים הקרובים, המכרים והידידים באשר הם שם, הם יצאו כמעט מדעתם, ויהודים יודעים לדאוג לכל אורך הקו, באמצעות מברקים, מכתבים, טלפונים, כרטיסי־טיסה לילדים (לכיוון אחד). יהודי הגולה יכולים לכעוס עלינו בימי נועם על שאנחנו לבנטינים ופרובינציאליים, דתיים פחות מדי או יותר מדי, יהירים וחסרי נימוס, על שבתי המלון שלנו יקרים וטיב המסעדות ירוד – אבל בשעת סכנה הם נוכחים לדעת, שבלי ישראל המרגיזה, המעצבנת, העולה להם הון תועפות, יאבדו ליהדות העולם משענת, כבוד עצמי, תחביב וגאווה.

נוסף על אי־אלו אמביציות ערביות חיסלה המלחמה גם את כל שאריות הכנעניות: אנחנו קשורים ליהדות העולם, ויהדות העולם קשורה אלינו. כאן נקודת המוצא, כאן נקודת האחיזה. עוד יזכרו להם זאת לרעה העמים המארחים, בבוא הזמן, על שאמרו: הדאגה לישראל קודמת לכל. עוד יאמרו: אתם רואים, קנוניה יהודית עולמית. עוד יגידו: בזכות לחץ היהודים על שליטי העולם. מה שנראה לנו כאן כשעתם הגדולה של היהודים באשר הם, ייחשב להם ביום מן הימים לחולשה, כי לאנטישמיות פנים רבות, סלאביות וסיניות, אינטלקואליות ודתיות, לאומניות וסוציאליסטיות, ובמקרה הצורך אפשר לקרוא לה גם אנטי־ציוניות.

---

כמה מידידי הטובים ביותר

מאת

רות בונדי

אין לנו אשליות. אנחנו מכירים את חסרונותינו, והם רבים. אבל עם כל הרצון הטוב להבין ללב האנושות שמחוץ לפרובינציה הזעירה הזאת, פשוט אי־אפשר לתפוס: מה יש לרבים כל כך, במשך זמן ארוך כל כך, לשנוא שנאה גדולה כל כך עם קטן כל כך? אפשר להסתייג, למה לא, גם אנחנו לא נלהבים מכולם באשר הם שם, אבל לא יותר מאשר נחוץ. דרוש קצת חוש מידה, פרושאֶ פאניאֶ גומולקה. עשרים ושבעה אלף יהודים על שלושים ושלושה מיליון פולנים, הרי אנטישמי הגון אין לו במה לנעוץ את שיניו. ועוד אילו יהודים – קומוניסטים מושבעים, אזרחים נאמנים של הדמוקרטיה העממית, שלרובם המוצא רק טעות מצערת בכרומוזומים, אשר העדיפו את חיק אמא פולין גם כאשר נפתחו הגבולות לעליה, ודווקא אליהם נדבק העלבון הצורב של ציונות.

ההסתדרות הציונית היתה חייבת לשלוח מברק ברכה לממשלת פולין: לפחות מישהו בעולם מקבל עדיין את הציונות ברצינות ומתייחס אליה בכובד־ראש. אנחנו שמנו את הציונות במרכאות, זילזלנו בה, קישרנו אליה נאומי סרק, שמן זית זך, עסקנות חסרת תכלית, והנה עולם הקידמה מעניק לה נעורים חדשים, מפיח בה כוחות נסתרים, שאף נחום גולדמן לא ידע עליהם.

אילו היו הפולנים מעוניינים לדעת את האמת על הציונות, היינו לוקחים אותם לסיור מודרך ב“רקס־האוז” בלונדון או בבית הסוכנות בפארק אווניו של ניו־יורק, שיראו את אוהבי־ציון־ממרחקים שלא יעלו לעולם, שיחושו בחרדת ותיקי הציונות, כאשר אחד הבנים יוצא לתרבות רעה ובאמת רוצה לעלות ארצה – ואז היו רואים, שהציונות אינה מסוגלת להעלות אלף משפחות אמריקאיות לשנה, לא כל שכן שאינה מסוגלת לגרום להפגנות סטודנטים בוורוצלב או בקראקוב. במקום להאשים חפים מפשע בציונות אפשר היה לרפא את הפולנים מכל שמץ של אהדה לישראל בדרך פשוטה ויעילה: די שהרוסים יכריזו על תמיכתם הבלתי־מסוייגת בנו, כי אין אהבת ישראל נקנית אלא בשנאת הרוסים, שאוהבים את הערבים.

הצרה היא שתמיד מחברים אותנו עם בעלי־ברית שונים מבלי לשאול לטעמנו. אנחנו תומכי הקידמה, תלמידי ברוכוב ויערי, הנאמנים לסולידריות הפועלית כאילו זה עתה יצאה טריה מן התנור המרקסיסטי, אנחנו בסירה אחת עם אימפריאליסטים, קולוניאליסטים, קפיטליסטים, ריאקציונרים, פאשיסטים ומיליטריסטים. מזל שהשאירו לנו לחברה גם את הסטליניסטים, לפחות מישהו שמאלני. הקו־קלוקס־קלאן מזווג אותנו עם הקתולים, הקומוניסטים, הכושים והאפיפיור, הגרמנים קשרו אותנו אל הבולשביקים והבונים החפשיים, הבולשביקים צירפו את היהודים אל הטרוצקיסטים, הצ’כים אל הגרמנים, הצרפתים אל הפרוטסטנטים, הכושים אל לבני־העור, האנגלים אל בני הלבנט. עם עם וסלידתו. ברוב תומנו חשבנו, כי רק את הנאצים אי־אפשר להדביק אלינו, פשוט מתוך התחשבות בנאצים. אילו ידע אדולף היטלר שעכשיו אנחנו קשורים בתואר־כבוד אחד, ציונים ונאצים, היה הורס את העולם יחד עמו.

באופי היהודי יש שתי אמונות מנוגדות: מצד אחד האנטישמיות לעולם לא תוכל להפתיע אותנו, כיוון שלגבינו כל גוי הוא באיזה מקום אנטישמי, אלא אם כן הוכיח את ההיפך, ומצד שני תמיד אנו מאמינים מחדש, שנמצאה תרופה סופית לאנטישמיות – שוויון זכויות או השכלה, ליברליזם או סוציאליזם, זכר השואה או אהדה למדינת ישראל, וצועקים עד לב השמים כשהיא קמה תמיד מחדש, כי האנטישמיות קשת־עורף אפילו יותר מהיהודים. פעם סברו, שהאנטישמיות גדלה במקביל לצפיפות היהודים בתוך האוכלוסיה הכללית, אבל כיום יודעים, כי היא אינה זקוקה כלל לנוכחותם הפיסית: האנטישמיות מאריכה ימים גם בלעדיהם.

אניני טעם מבדילים בין אנטישמיות – אותה הסתייגות טבעית לגבי יהודים מפני שהם כפי שהם, מפני שיש בהם, איך לומר, משהו מוזר, מפני שהם קולניים או חוצפניים, מעלים ריח שום או עטופים פרוות ותכשיטים, מפני שהם פשוט אחרים – ובין שנאה פעלתנית ליהודים. אפשר להיות אנטישמי ובכל זאת למנות כמה יהודים עם הידידים הטובים ביותר, בעיקר כשהם ממש כמו בני־אדם נורמליים. כפי שהגדירה זאת כל־כך יפה מרגוט אסקווית, אשת ראש ממשלת בריטניה, כשדיברה על לורד רדינג: “אייזיק רופוס הוא אמנם יהודי לפי גזעו, אבל בריטי עד לשד עצמותיו, לא רגיש מדי, לא חסר־מנוחה, לא חשדני”. אנטישמי אפשר להיות בהיסח־הדעת, אבל שנאת יהודים, זאת כבר פרוגרמה, הצהרה אידיאולוגית.

לאנטישמיות פנים רבות, ולא כולן זועמות. פני בת איכרים מופתעת של יוני 1945: “מה אתם אומרים, היהודים חוזרים! ואנחנו חשבנו שגמרו עם כולם.” פני חבר מחייכות: “אתה ממש כאילו לא היית יהודי. אחד משלנו”. כמה מידידינו הטובים היו אנטישמיים, בניגוד להשקפתם הפוליטית. לורד בלפור, שנתן לנו את ההצהרה, אוהד הציונות, ידידו של וייצמן, מתאר במכתב למשפחתו סוף־שבוע ארוך ומייגע באחוזת משפחת ששון בברייטון: “נדמה לי, שהעברים היו ברוב; ואם כי אין לי משפטים קדומים נגד גזע זה (בדיוק להיפך) התחלתי להבין לרוחם של אלה המתנגדים לכניסת מהגרים זרים לבריטניה”. רק שלא כל אחד גלוי־לב כמו תומאס מאסאריק, נשיאה הראשון של הרפובליקה הצ’כוסלובקית, שיצא להגנת היהודי הילזנר מפני עלילת דם, האומר בזכרונות הילדות שלו, שנרשמו בידי קרל צ’אפק: “אשר ליהודים, מהם פחדתי. האמנתי, שנחוץ להם דם של נוצרים. אתה רואה, כל חיי השתדלתי לא לגרום עוול ליהודים, ולכן אמרו הבריות כי אני אוהד אותם. אבל אם אתה שואל אותי, מתי התגברתי על האנטישמיות העממית הזאת, אומר לך: ידידי, ברגש לעולם לא, רק בשכל. הרי אמי שלי חינכה אותי על אמונה בעלילת־דם”.

למה לזעום על דה־גול, שאמר עלינו בסך־הכל “עלית שתלטנית ובוטחת בעצמה” (על האנגלים והאמריקאים אמר דברים גרועים יותר), אם צרפתים גדולים ונאורים ממנו, והיו כאלה, היו מחמיאים הרבה פחות. ז’אן ז’אק רוסו הגדיר את היהודים כ“העם השפל עלי אדמות”. וולטר פסק: “עם של ברברים ובורים, המאחד תאוות בצע עם אמונות תפלות”. אסור להיות רגישים מדי, אחרת תהיה הרשימה השחורה של גדולי האומות ארוכה כאורך הגלות, מציצרו עד דוסטוייבסקי, בעיקר כאשר ניערו את דעותיהם בפומבי ובכתב.

איפה הזמנים הטובים, כשאפשר היה להיות אנטישמי בלי שיקום רעש גדול מצד ארגונים יהודיים וחסידי אומות העולם! מאז תום מלחמת־העולם השניה, ממש קידוש השם להיות שונא יהודים. אדם מתורבת מן המערב, לא אנטישמי יותר מן השיעור הטבעי, נאלץ לשמור על לשונו פן יטיחו בפניו את כל השואה. אבל אט אט מתחילים הדברים לחזור לתיקנם. לאן היה העולם מגיע אילו האדם הקטן לא היה יכול לשנוא את היהודי הקטן שלו?

לא מקרה, שכמה מהאפיפיורים בימי־הביניים ניסו לרסן את טבח היהודים על ידי המשתתפים במסעי הצלב, מתוך דאגה כנה להמשך קיומם של היהודים. לדכא כן, אבל לחסל לא, כי בהשפלתם הם עדות לכוחו של ישו. מהבחינה הזאת הדת הקתולית הגיונית הרבה יותר מאשר הדת היהודית. אנחנו מאשימים רק את עצמנו בכל הצרות שבאו על ראשינו, מודים על חטאינו, שבעבורם העניש אותנו אלוהים. גישה לא בריאה וגורמת לנוורוזות. הרבה יותר בריא לנפש להאשים את היהודים בכל התלאות שבאו על העולם, כי באשמתם נצלב ישו ונדחתה מלכות השמים עד להודעה חדשה.

ההגיון היהודי הפשוט אומר, שמי ששונא את היהודים על חלקם בצליבת ישו חייב לאהוב אותם כפליים מפני שהם הביאו אותו לעולם וראו בו משיח. אבל לולא היהודים הארורים האלה אפשר היה לחטוא באין מפריע עד שהיה יוצא עשן; רק הם, עם עשרת הדיברות, קלקלו כל הילולה טובה. מי שממציא תביעות בלתי־מציאותיות כמו “ואהבת לרעך כמוך” מגיע לו שישנאו אותו. לא פלא, ששונאי היהדות הגדולים יצאו מן הכמורה הקתולית דווקא. להם היה הכי קשה. הנה לכם שמעון הקדוש, שחי במשך שלושים ושש שנים על עמוד בגובה של עשרים מטרים ולא הותיר לעצמו עינוג אחד בחיים, אפילו לא הליכה ולא שכיבה, על שנאת היהודים לא היה יכול לוותר, ומעמודו הרם שלח מכתב מחאה לקיסר יוליאן על שיצא להגנת היהודים.

זה קורה לכל יהודי: יום אחד הוא מגלה את ההיסטוריה, ואז אין עוד הפתעות: לא בהאשמה בחוסר נאמנות לעם שבתוכו יושבים, ולא בתגובות המבוהלות של האזרחים בני דת משה, המצהירים על נאמנותם הבלתי־מסוייגת. זהו יתרונו של יהודי: שמותר לו מה שאסור לגוי, לעקם את הפרצוף למראה היהודים המשתטחים בפני הרשות, לומר בפרהסיה, שאת הרעיונות המוצלחים לשנאת יהודים נתנו היהודים עצמם, אם היה זה תיאובלד, יהודי מומר שגילה לעולם במאה השתים־עשרה, כי היהודים נוהגים למצוץ דם ילדים נוצרים בפסח, או ניקולאס דינון, מומר אחר אשר חיבר את המסה הראשונה נגד התלמוד וסיפק אותה לאפיפיור, אם שמם יוהן פפרקורן או אוטו וייניגר, נראה, שגם לאנטישמיות לא מזיק קצת שכל יהודי.

אנטישמיות היא עניין של בלשנות, בתפילה המקורית שנתבקשו הקתולים המסכנים להתפלל למעננו בחג הפסחא (אבל כדי שהתפילה לא תהיה מועילה מדי, לא כורעים בה ברך) נאמר Pro perfidis Judae, ופירוש המלה הנודעת לשמצה “פרפידי” הוא סתם “לא מאמינים”, אבל במרוצת הזמן הפכה המלה את עורה והיתה ל“נוכלים”. ואם יש נחמה אחת לנוכלותנו היא בכך, שגם לאנגליה נדבקה הפרפידיות (אבל אצלם בצדק). לפי מילון האנגלים של ימי המנדט היה ערבי השומר על כבודו “גאה”, כיוון שהוא רוכב על סוס אצילי, מכניס אורחים ומחזיק את הנשים במקומן, אבל לגבי היהודי המלה ההולמת את בטחונו היא “יהיר”. ההבדל בין גאה ויהיר הוא רק במידת ההצדקה, שיש לבטחון העצמי בעיני המסתכל.

תמיד מאשימים את היהודי בבגידה ברעיון הנשגב, אם הוא נצרות או קומוניזם, לאומנות או שלום עלי אדמות, ותמיד קשורה הבגידה בתאוות בצע, של יהודה איש קריות, של רוטשילד או של מורגנטאו. נערה הייתי וגם זקנתי והסתובבתי בעולם ובין עמים רבים שהיתי, ואיש לא יאשים אותי באהבה עיוורת ליהדות העולם; אמת ויציב, שהיהודים אוהבים כסף, בזה אין הם שונים מן האיטלקים, האנגלים, הפולנים, הצרפתים, הערבים וכל השאר, אלא אם כן האחרים אוהבים זהב יותר. ואם יש דבר אחד המבדיל את אהבת הכסף היהודית מאהבת הכסף של הגויים הרי זאת העובדה – אם כבר נכנסנו להכללות מסוכנות – שהיהודים אוהבים להוציא אותו, ליהנות ממנו כל עוד הם חיים. כסף, כמו צדק, חייב להיראות, אחרת אין בהם טעם.

אם סר אוולין בארקר, מפקד הצבא הבריטי פלשתינה־א"י, פסק ביולי 1946, שיש להעניש את היהודים במקום שכואב להם יותר מכל: להכות אותם על הכיס, הוא דיבר מתוך חוסר ידיעה מובהק אודות הישוב הוותיק, שרדף לא בצע אלא כבוד. האם אין הוכחה חותכת יותר ליחסים הרופפים בין היהודים והכסף ממאזן מדינת ישראל? כמה שנים יהיה על שר האוצר עוד לעמול, כדי לשכנע את האנטישמים?

אם תחליט המועצה האקומנית, סוף סוף, לשחרר אותנו מן האשמה למות ישו, ואם אין עוד תוקף לטענה המסורתית, שהיהודים אינם יודעים לעבוד בידיים ו/או אינם יודעים להילחם, ואם כל העולם בהול לזהב, ואם הוברר, שריח של בצל הוא ריח של עוני, עוני ארי או שמי, לא יהיה במה להזין את האנטישמיות אלא במנת־הברזל האחרונה: שליטת היהודים על העולם. בהתחשב בכך, שהיהודים שולטים בפיננסים ובעתונות הבין־לאומית, במסחר העולמי ובמדע, אז למה לעזאזל לא רואים את התוצאות? למה צריך להזיע על כל פקידון עלוב בפוריין־אופיס או בסטייט דפארטמנט, למה צריך להזמין כל מיני עתונאים לסיורי חינם ולהאכיל אותם כריכים כשרים בקבלות פנים, כדי לשכנע אותם בצדקת מעשי ישראל, עם העולם בכיסנו? אם כבר שליטה על העולם, שלפחות תהיה ממנה קצת נחת.

---

לפתע – בלב המזרח

מאת

רות בונדי

מי שגר בתל־אביב או בפרבריה הנקראים ערים, יכול היה לחיות עד מאה ועשרים בלי להקדיש אף מחשבה אחת לערבים כלבני־אדם, לולא מלחמת ששת הימים. לא שהיינו אדישים לנעשה במדינה, חלילה, אבל יש הבדל בסיסי בין המושג “בעיית הערבים” ובין מובן שתי המלים שמהן הוא מורכב, כל אחת בנפרד. לבעיית הערבים היו מומחים, כמו לבטיחות בתעשיה או לגידול ורדים. היו יועצים ומזרחנים, שחיוו את דעתם המקצועית באזני שרים ובאזני מנהלי המוסדות שהערבים נגעו לתחום שיפוטם, ואנחנו נתנו להם יד חפשית, וסמכנו על שיקול דעתם, הנבון ללא ספק. סוף־סוף, אפילו אדם משכיל, תרבותי וער למתרחש בעולם כמונו אינו יכול לשאת על שכמו את כל צרות המדינה. די שהוא מומחה למדיניות חוץ ולתיאטרון, לכלכלה ולספרות, לפינאנסים ולספורט ולעוד אי־אלו שטחים. אנשים קיבלו משכורת, כדי שישברו להם את הראש בענייני הערבים. אשר לנו, הקשר האישי שלנו לבעיית הערבים התהווה על־ידי טיב החומוס במסעדות חיפה התחתית, אמירת “ב’דיש” למוכרים הנטפלים בנצרת, ביקור במאהלו של שייך בדרך לבאר־שבע, חיפושי תשובה לשאלה המטרידה, אם העוזר לצבּע, הקורא לעצמו אברם, הוא באמת יהודי, וההרגשה הנעימה שפקדה אותנו בראותנו קבוצת נכבדים ערביים בלבושם המסורתי מטיילים ברחוב דיזנגוף: הנה, כאלה פניה של דמוקרטיה אמיתית.

כמובן, תמיד היה נגד עינינו האויב מעבר לגבול, אבל לא היו לו פנים, רק רגליים, לפעמים, שהשאירו עקבות במקום המיקוש. כמו שהכותל המערבי, הפּירמידות וביירות היו – למי שעלה ארצה או נולד אחרי קום המדינה, מושגים מופשטים לחלוטין, מעבר להרי החושך, שילדינו, אולי, יעברו אותם אי־פעם. גם האויב היה חסר־דמות, מוסת, ניזון על תעמולת שווא, מוכן לכל רצח וכלי בידי שליטיו. יכולנו לראות אותו לכל היותר יושב בבית־קפה ומאזין לרדיו קאהיר או מריע לשוקיירי, אבל מעולם לא הולך לטיפול אצל רופא־שיניים או אוכל עם אשתו בדרה וארבעת ילדיו “מחלביה” עם אגוזים. עכשיו יש לערבים פנים רבות, וכולן סתומות.

בכל ימי המדינה לא עלה על דעתנו להיכנס לתוך כפר פרדיס או לתוך בקעה אל־גרביה, כדי לשאול את תושביהם מה דעתם על היהודים בכלל, ועל מדינת ישראל בפרט. רק עברנו בכביש וראינו את הגברים יושבים בבתי־הקפה הקטנים, התעכבנו כדי לקנות אבטיח או ענבים בזול וקבענו, כי אצלם בונים וילות ממש, ששום יהודי לא היה בוחל בהן. גם לא היתה שום דחיפות לבקר בטייבה או בשפרעם כי את ערביי ישראל מצאנו מן המוכן כשבאנו ארצה, שייכים לנוף. עכשיו פני הדברים אחרים. את הרמה והגדה והרצועה מוכרחים לראות עכשיו, בעוד מועד, כי מקננת בנו תחושת חוסר הבטחון של עם למוּד נסיגות פוליטיות, אחרי נצחונות צבאיים.

בעקבות מסעי הכיבוש אנחנו מכירים לפתע הרבה סוגי ערבים. את הערבי הקדום, הפיוטי, בן טיפוחי הנפש הרוֹמנטית, המעדיפה טבע על טכניקה (אצל אחרים), הרועה עזים שחורות על רקע שלג החרמון, ההולך אחרי מחרשת עץ רתומה לשור בשדות הרריים, השואב מים מן הבאר, היושב תחת תאנתו עם שקיעת החמה. אמנם תורני הטלוויזיה על גג ביתו הצנוע, הטרנזיסטור התלוי על ידית המחרשה, ג’ריקאן הפלסטיק האדום על ראש בתו התמירה ומכונית מרצדס־בנץ המובילה את האבטיחים ממקשתו לשוק הציורי מפריעים מעט להנאתה האֶסתטית השלמה של הנפש הטובה מכנען, אבל הכל טוב יותר מזוועות השיכונים, החניונים, הבוטיקים ושאר סממני תרבות המערב הרקובה. ונתקלים בערבי המוֹכר, הרוֹכל, הזהה על־פי־רוב עם הערבי הנטפל, המצוי בעיקר בנתיבי התיירות היהודית, ליד מערת המכפלה, בירושלים העתיקה, ליד בריכות שלמה וקבר רחל. על־פי־רוב הוא צעיר, אומר בעברית רהוטה “הכל בלירה” או “היום בזול”, ממש משתוקק לכך שיעמדו אתו על המקח, מתמצא במחירי השוק היהודי, לא פרוֹדוּקטיבי כנראה, אם הוא מסוגל לשבת יום שלם מעל 10 בקבוקי לימונדה, ואם מסתכלים מן הזווית הנכונה, יכולים לגלות זיק של שנאה בעיניו. בדרך כלל הוא נכלל באנחה היהודית הגדולה נוסח “אני לא הייתי סומך עליהם”.

כן מכירים את הערבי הנכבד בגיל העמידה, ממכירי ד“ר וייצמן עליו השלום, שיש לו שטיחים פרסיים בביתו המהודר ומגיעים אליו באמצעות חבר העובד אצל המושל הצבאי או דרך המושל עצמו או דרך אחד מוותיקי פלשתינה־א”י, הדובר ערבית של הישוב הישן, שהמארח הציל אותו בשעת סכנה, או להיפך. אל הנכבד הנ"ל באים העתונאים הישראליים והערביסטים המדופּלמים כדי לשוחח עמו מעל ספלוני קפה דקיקים על הסיכויים לשלום ולשיתוף־פעולה. וגם אם דבריו כיום כבר אינם רווּיי רגש אחווה כמו בימים שזכרון הדי התותחים היה מוחשי יותר, הוא מצליח לרוב להעניק לאורחיו תחושה, שהעניינים יכלו להסתדר, אילו רק ידענו איך לגשת לעניין.

על ותיקי הישוב עוברים בעקבות מלחמת ששת הימים נעורים שניִים ושלישיים: מוציאים מן הנפטלין את הערבית הבסיסית מימי העבודה בפרדסי פתח־תקווה והעמידה על המקח בשוק חמרה של חיפה, את הזכרונות על הימים הטובים של המנדט, על המלך עבדאללה, ועל רכבת צמח, על ריחות וטעמים נשכחים. יוצאי מזרח אירופה ומרכזה, שעלו אחרי קום המדינה, לעומת זאת, ערים אמנם לנעשה במחירי השוק הערבי, כשמדובר בסחורות צריכה כקערות פיירקס, מטריות סיניות, בד דקרון ושטיחים פרסיים, דברים הניתנים לרחיצה, לניקוי, לחיטוי ולמעשי היגיינה אחרים, אך נמנעים מלטעום מטעמי המזרח, לא נמשכים לא אל “כנאפה” ולא אל בקלאווה ולא אל תמרהינדי ולא אל לבנה, השורצים, לפי משפטיהם הקדומים, חיידקים, וירוסים וסתם לכלוך, ונכללים במונח הכללי “דיזעס אַראַבישעס צוֹיג”.

היצור הגלותי שלא ידע את ארץ־ישראל, יותר משהוא רואה עדות לעבר מפואר, הוא רואה לכלוך, יותר משהוא שומע את רחש כנפי ההיסטוריה הוא שומע את זמזום הזבובים מעל נתחי הכבשים, יותר ממור, בשמים ולבונה הוא מריח ביוב פתוח, כי במשך כל ימי ישראליוּתו היו פניו מופנות אל מעבר לים התיכון והמדינות השכנות, הקרובות לישראל, היו בעיניו איטליה וצרפת, עד שלפתע־פתאום מצא את עצמו בלב המזרח התיכון. זה קצת זעזוע. הוא לא הוכשר לשיטות הממכר המזרחיות וגם אם הוא מנסה להעמיד פנים של עומד על המקח אין בדבריו – “חמש לירות?! זה לא שווה יותר משתיים” – שום כוח שיכנוע ואין הם מצליחים להטעות אפילו זאטוט חברוני בן שש.

כל זמן שישבנו בלב מדינת היהודים והשם הערבי היחיד שנחרט בזכרוננו היה עומר שריף, ידענו, כי מה שדרוש ביחס לערבים זו יד חזקה, ככה, באופן כללי, אבל עכשיו אנחנו מעורבים בעניין אישית. בירושלים המזרחית הכרנו ילד נחמד דובר אנגלית טובה, שהראה לנו את הדרך למסגד כיפת־הסלע, ראינו את הפליטים סוחבים קומקום, שתי שמיכות וגיגית מעבר לגשר אלנבי ההרוס, את הבעת הפנים של הנשים לבושות השחורים כשעברו לידן שתי סטודנטיות בחצאיות מיני, את מבטי האדישות המוחלטת של יושבי בתי־הקפה ביריחו. עכשיו רואים מאחורי “בעיית הערבים” גם ערבים, עכשיו נכנסים לעסק גם רגשות: שנאה ורחמים, בוז ונקיפות מצפון, חשדות, רגש עליונות וסקרנות.

עד עכשיו היינו כולנו יהודים, כולנו נחמדים, וזה חדשים כולנו ערביסטים, משׂר הדתות עד שׂר הדואר, משוררים ובדרנים, פרופסורים לפסיכולוגיה של צמחים וחברות ארגון אמהות עובדות, כולנו נושאים על שכמנו מיליון ורבע ערבים, מאה אלף פחות, מאה אלף יותר. הערבים חדרו לשיחות חולין, לחלומות שלנו, לפגישות חברים של ערבי שבתות, תופסים את מקומן של שיחות הנועם מימים עברו על השפל הכלכלי והאיחוד המשולש, נתיחת המתים והאורך הרצוי של החצאיות. ממוספי השבת של העתונים העבריים נעלמו סיפורי הבלש היפים נוסח “הייתי מרגל בסינגפור” וּוידויי שחקניות שופעות חזה על האמת במערומיה, ובמקום זה מאכילים אותנו בשייכים של חברון ובצעירים זועמים של עזה, בפליטים יוצאים ופליטים חוזרים, במשפטים בשכם ובשביתות ברפיח. כתבי העתונות והרדיו לענייני חינוך, בולאות, בישול, חקלאות ותשבצים, כולם נוסעים לגדה ושואלים עוברים ושבים ברחוב: למה אתם שונאים אותנו? האם יש דרך לשלום? איפה הימים הטובים עם בעיות יהודיות טהורות כמו אפליה עדתית ועיירות פיתוח, ביורוקראטיה וחוסר פריון עבודה.

עכשיו כולנו סובלים מפיצול האישיוּת הישראלית: כמומחים לבטחון אנחנו שמחים שהגבולות שלנו במדבר סיני ועל הרמה ומעבר לירדן, אבל כיהודים סתם אנחנו מתגעגעים קצת למדינה שלנו, עם מעט ערבים, שלא מרגישים בהם במיוחד. למען האמת, זה היה הדבר היפה בישיבה בארץ, שאפשר היה לדבר באופן חפשי, בלי חשש, כמעט, שהגויים ישמעו ויגיבו. אפילו מאמר בעתון עברי כבר אי־אפשר לכתוב כמו בינינו לבין עצמנו: היום הם קוראים את ה“ג’רוזלם פּוֹסט” ומחר יגיע עד “דבר”. המפלט האחרון יהיו “לעצטע נייעס” ו“אוי־קלט”.

ברור, שהיה זה המצב האידיאלי, אילו היו בידינו כל השטחים של היום, בלי כל־כך הרבה ערבים. מעט ערבים דווקא אינם מזיקים, מטעמי נוף, גידול חזירים ומסעדות פתוחות בשבת, אבל לא בהמונים, ועוד מתרבים בקצב קדחתני כזה. אחד משלנו, עם כל העבודות הנוספות, ההתחייבויות החברתיות, המינוי לתזמורת, המשׂרה האחראית והחובות על הדירה אינו יכול לעמוד בקצב זה, עם כל הרצון הטוב. נראה שהריבוי הטבעי בכל זאת לא כל־כך טבעי; צריכים לעשות משהו למענו. הסברה ממשלתית יכולה אמנם לפעול פלאים, כפי שאנו למדים בכל יום, אבל דווקא בשטח זה הדוגמה האישית חשובה יותר. כמו אצל האמריקאים, ההמונים ראו שלבובי קנדי נולד ילד כל שנה ומיד התחילו לחקות אותו, מתוך הנחה, שהדבר יוסיף למעמדם. השאלה היא רק, אם יוכלו מנהיגינו – הצעירים רק ברוחם – לעמוד בנטל נוסף זה. על כל פנים, מעודד לדעת, שכאשר כל העולם שובר לעצמו את הראש איך לפעול נגד ריבוי האוכלוסיה מבלי לקומם את אלוהים, אצלנו מוכרחים לפעול למענה. זהו פיגור זמני, מטעמים היסטוריים שאינם תלויים בנו, אלא בטיטוס פלאביוּס.

היחס שלנו לערבים ליברלי ביותר, ואין בנו שום משפטים קדומים. סוף־סוף הם מעולם לא נכללו במונח הבדלני “גויים”. רק הלשון שלנו מפגרת במקצת אחרי אצילות נפשנו, ועדיין דבקה בביטויים פסולים כמו “עבודה ערבית” “עראַבישע שטיק” ו“אל תהיה לי עראבער”. אבל ככה זה, בכל השפות. האנגלים אומרים “טו ג’וּ” במקום לרמות, ובכל זאת הם אוהבים את טופּול.

הנסיון אומר, שכדי לחבב עם צריכים לאהוב משהו ממנהגיו, את האוכל או את הבחורות, את השירה או את המוסיקה שלו. נכון שהצעד הראשון לאהבת הערבים כבר נעשה ואנחנו אוהבים גם קבאב, גם חומוס בטחינה, גם פלאפל; אבל הצרה היא שאלה כבר בגדר מאכלים יהודיים וכל רומני מכין אותם יותר טוב מילידי שכם. השירים הערבים, שתסלח לי אום־כולתום, הם זוועת אלוהים לאזניים תוצרת אירופה. ערבית לא מבינים, חוץ מאי־אלו קללות, שלא כאן המקום להרחיב עליהן את הדיבור. המשורר הערבי היחיד ששמענו עליו הוא חליל ג’יבראן, והוא היה אמריקאי. היה גם אחד עומר כיאם, רק שהוא או פרסי או מועדון־לילה. אוהבים שולחנות קפה מנחושת רקועה וצלחות מקש קלוע, השאלה רק אם זה בסיס די רחב להיכרות עם התרבות הערבית, או שיש לקנות גם כפיה שתשמש כמפת שולחן.

---

צירים של אחר־המלחמה

מאת

רות בונדי

המחשבות רצות כסוסים עם סכי עיניים רק בכיוון אחד – אל המערכה. לוקחים ספר ביד, בלש או רומן, ביוגראפיה או שירה, וכעבור כמה דפים התרחקו המחשבות מהרפתקאות ואהבות וזכרונות של אחרים, וחוזרים אל אותה האורווה. יהיה מה שיהיה הנושא שרוצים לכתוב עליו, תמיד מגיעים אל המלחמה, אל מה שקדם לה ומה שיבוא אחריה. נפגשים עם ידידים ורוצים סוף־סוף לדבר על דברים אחרים, אך השיחה, אם על אוכל או על תיאטרון, על ג’יין מנספילד או על סמי דייוויס, מתגלגלת תוך דקות אל אותו הנושא – מה שהיה ומה שיהיה. בעבודה ובאוטובוס, באמבטיה ובמיטה, המלחמה מציצה מכל חלון. המלחמה בלשד עצמותינו, כמשקולת על עפעפינו, כאבן־בדיל בראשינו.

בימי המערכה עצמה לא הרשינו לעצמנו הרהורים יתרים, וגם לא היה טעם בכך; המאורעות עצמם, שעה אחרי שעה, סיפקו חומר מחשבה די הצורך לששים הדקות הבאות. אבל עכשיו יוצאים הפחד והצער והעייפות, עכשיו רוצים להבין ולשקול ולהוציא מסקנות, עכשיו רוצים לדעת מה באמת היה בממשלה לפני שפרצה המלחמה ומה באמת מתרחש מאחורי הקלעים ומה באמת התכניות לעתיד ואיך דיין ואיך אשכול איך אבא אבן ואיך יגאל אלון, ומה נעשה עם הפליטים ומה עם המתנדבים, איך נתגבר על האבטלה ועל עודפי החקלאות, ומה יעשה חוסיין ומה נאצר, מה מכינים הרוסים ומה דה־גוֹל. מאה סימני־שאלה עומדים מול סימן־קריאה אחד: שתהיה זאת המלחמה האחרוֹנה. לפחות במשך עשרים שנה. עד שיגדלו הילדים. עד שהבנים יגמרו צבא. עד שיקום דור חדש. עד שנפנה את מקום החניה במגרש החיים. ובתוך תוכנו אנחנו יודעים: מנוחה לא תהיה לנו במדינה זו אף פעם. לא בארץ־ישראל המקום, בו ינווה השלום לעולמים. יותר נעים לו בשוייץ.

בשבועות האחרונים למדנו לומר תודה־לאל במקום שנהגנו להשתמש בחס־וחלילה. אמרנו תודה־לאל, רק הפגזות ולא הפצצות; אמרנו תודה־לאל, רק פצצות רגילות ולא גאז; אמרנו תודה־לאל, רק הבתים נהרסו, רק השדות נשרפו; אמרנו תודה־לאל, הם רק פצועים. הפציעה נראית כחסד הגורל לעומת פסק־הדין הסופי, ולחסד זה פנים שונות, לפעמים – מול שבר בכתף או רסיס בברך, אצבע מרוסקת או כדור בירך – כמעט מחייכות, ולפעמים עצובות כפני הנידונים.

החיים מעיקים מול טורי המסגרות השחורות הקטנות בעתונים, הבריאות נראית כגנובה מול פנים חיוורות על כר לבן. ואז אתה אומר לעצמך, מה שנכתב פעמים רבות ואף־על־פי־כן זאת אמת, כי פצועי המלחמה מקבלים את הטיפול הטוב שרפואה מודרנית יכולה להעניק, ועוד אתה מוסיף, כי חיילי צה"ל אמיצים בבתי־חולים לא פחות מאשר בשדה הקרב, וגם זה נכון, ואתה רואה אותם יושבים בפרוזדורי בית־החולים, צוחקים, מתווכחים, מעשנים, מתלוצצים עם האחיות, אוכלים עוגות שאמא אפתה, סופרים את הימים עד ליציאה ואתה אומר פעם נוספת תודה־לאל ונרגע. ואז אתה פותח בטעות דלת של חדר לא־נכון ועל המיטה הבודדת שכוב גוף חסר ידיים וקרעי־עור במקום הפנים ותחבושת לבנה במקום שהיו עיניים, גוף שנראה זעיר מדי בשביל חייל ונושא נשק, ורק טראנזיסטור קטן, המונח על הכר ומנגן בשקט משירי העמים, הוא עדוּת לחיים שנותרו בו. ואתה סוגר את הדלת בשקט וחש כלימה נוראה, כאילו אתה זה ששלחת בו את ההרס.

לכל אחד מאתנו אישור על גבורה: מי שישב בימי המלחמה בישראל גיבור הוא, זה יש לנו בכתב, בחתימת תריסר ידידים מחוץ־לארץ. ומי שישב בעורף, כלומר לא ממש על הגבול יודע: הגיבורים האמיתיים הם אנשי ישובי־הספר, שחיו וגידלו ילדים בצל הגבול, ואנשי הספר יודעים: הגיבורים האמיתיים הם החיילים ששיחררו אותם מסיוט של עשרים שנה, והחיילים יודעים: הגיבורים האמיתיים עם אלה בקו ראשון, שהסתערו על האויב, ואלה שהסתערו אומרים: הגיבורים – אפר מכסה אותם. ומי שעומד ליד קברים רואה את הדמויות השחורות שהצטמקו בצער והתכווצו בכאב יודע: הגבורה היא לשאת בחיים.

מי שלא יוציא בימים קרובים אלבום נצחון ואינו כותב ספר על מלחמת ששת הימים ואינו מחבר תסריט לסרט עלילתי גדול על רקע מאורעות יוני 67 ואינו מכין קובץ סיפורים אותנטיים ואינו מתכונן לסידרת הרצאות על הנושא “מלחמת דוד וגלית” – או שבאמת נלחם ועל כן איחר את המועד, או שהוא מחוסר כל כשרון מסחרי, ספרותי ואחר, ואז הוא תמיד יכול לכתוב מאמרים בעתון. המלחמה הזו אולי הוציאה את הנעלה באדם, אבל הגרועה בפרוֹזוֹת.

הצרה היא, שמלים הן מכשיר כל־כך עלוב כאשר מדובר במאורעות ורגשות גדולים מאתנו, אבל מה לעשות והן הדרך היחידה, להעביר משהו ממהות הימים לשנים יבואו. ואדם צריך גם קצת להתפרק ולסלק מעט מן הגרוטאות שנערמו בלבו. יתרון הכתיבה על הדיבור בכך, שלשיחה דרושים לפחות שניים, שעה שלכתיבה מספיק אחד: מי שמוכן לפרסם.

בעולם זה, של ספּציאליזציה וידע פּרוֹפסיונאלי צר, טוב לדעת שיש שטח אחד בחיים הציבוריים פתוח לכל, שאינו דורש שום הכשרה מקצועית: הסברה כמו מין, כל אחד לומד את הענינים במרוצת הזמן, פחות או יותר. בסופו של דבר, מה כל חכמת ההסברה? אמת לא חייבים להסביר, היא מדברת בעד עצמה, אז כל מה שדרוש זה קצת קוסמטיקה לשקר. אילו רק העתונאים הזרים וצוותי הטלוויזיה הטרדניים לא היו דוחפים את אפּם לעסקים לא־להם והערבים לא היו משתוללים בתעמולתם הרועשת והעולם היה מראה יתר־הבנה לקשיים של המערך, יכלה ההסברה שלנו להיות הטובה בתבל.

ואם פה ושם יש אי־אלו נקודות בשטח ההסברה ששיפור קל לא היה מזיק להן, הרי זה רק מפני שלא הועסקו בה בעלי־המלאכה הנכונים. ההגיון אמנם אומר, שדוברוּת ויחסי עתונוּת מתאימים לכל חלוץ בדימוס ולכל קצין אפסנאות, שאין יודעים מה לעשות בו, בתנאי שהוא מסתייג מעתונאים, ובצדק; אבל ייתכן מאד כי להסברה בממדים ממלכתיים דרושים, נוסף לכמה פרסומאים שנהיר להם מה העם החליט ומה על כל לשון – ועל־כן יידעו גם למכור את מדינת ישראל באריזה ההולמת את צרכי השוק, – עוד כמה עובדים לצוות עזר: סוכן “אסם” היודע למכור לוֹקשען, טייח מנוסה, שישפר קצת את הפאַסאַד, צבּע זריז, המסוגל להבהיר גוונים קודרים, אינסטלטור שיסתום דליפות, מתמטיקאי בעל ותק, שיעביר את השברים של הצהרות השרים למכנה משותף, ואם כולם לא יעזרו, תמיד אפשר לנסות מוח אלקטרוני, או אחר.

כאילו לא היו לנו די בעיות עם עצמנו, באים עלינו מתנדבים מחו"ל בהמוניהם דרוכים לפעולה. נכון, מי שהתנדב עשה זאת כנראה מתוך דחף פנימי שאין להתגבר עליו ומרצונו החפשי ולא אנחנו אחראיים למעשיו הנחפזים, אבל פשוט לא נעים להסביר לו, שמוטב היה אילו שכב על חולות הרצליה והיה מוסיף קצת גוון כהה לעורו הלבנבן. אילו המתנדבים היו קצת מחכימים, לא קופצים על המטוס הראשון ולא נדחקים בשדות תעופה, אלא מתאזרים בסבלנות עד שכל המוסדות הנוגעים בדבר ידונו ביסודיות ובכובד־ראש בבעיות קליטתם ויגיעו לידי החלטה ויעבּדו תכניות מפורטות ויעבירו אותן דרך הצינורות המקובלים ויבואו לידי הסכמה בדבר חלוקת הסמכויות, אפשר היה לקלוט כמה מאות לחודש ללא קשיים יתרים. אבל כשבאים באלפים, ודווקא בזמן, שבקושי התאוששנו ממלחמה, זו פשוט קלות־דעת מצדם.

עוד מזל שהמצאנו את הקיבוצים, שלתוכם אפשר לדחוף לפחות חלק של המתנדבים הצמאים למעשׂ, אבל מה עושים בכל השאר? ההצעה לסלול כביש בעבודת־יד, כמו שעבדו פעם, בימים הטובים של צמח, בלי דחפורים ובלי מכבשים, היה רעיון גאוני, שרק איש אשר ינק את רוח תנועת העבודה משרשיו יכול להוליד אותו, ובו תקווה מבוססת, שנצליח להעסיק לפחות מחצית האקדמאים הרכרוכיים האלה בטוריה ובמכּוש, בסחיבת אבנים ובבחישת זפת בתוך פחים ריקים של סולר. ולעודפים הנותרים צריך למצוא תעסוקה מדומה אחרת. אנחנו יכולים לדבר בנושא זה גלויות, הם אינם קוראים עתונים עבריים, ובאנגליה אומרים במקום חור בראש: We are happy to have you here.

ובכן, לא צריך להסתפק בכביש בעבודת־יד; יש עוד שטחים רבים, שבהם ידיים יהודיות יכולות להחליף את מכונות הגויים. אפשר לסנן את מי־הביוב במסננת פלסטיק וכף עץ, אפשר להעסיק מתנדבים כנערי ריקשה בקווים של חברת “דן”, אפשר להשתמש בהם כברצים בהוּלים במקרה של טלפון שבור, אפשר לסגור את מיזוג האוויר במשרדי הסוכנות ולתת למתנדבים לנענע מניפות נוצה מעל ראשיהם המיוזעים של מתכנני קליטתם המסכנים, שטרם הספיקו להתרגל למחשבה המוזרה, שיש אנשים נמהרים הבאים ארצה מבלי להיות ציונים מורשים שעה שיכלו להיות חברים נאמנים של התנועה הציונית עד מאה ועשרים ולשבת בנחת במדינות בעלות אקלים ממוזג.

*

לכל מקום שישראלי מגיע הוא מביא את הציוויליזציה עמו: פקקי־תנועה ביריחו, ניירות בכנסיית המולד, קופסאות שימורים בתוך הבאניאס, חתימות על קבר רחל. זו אחת התעלומות הגדולות שטובי הבלשים הישראליים עדיין לא פיענחו אותה: כדי לסייר בשטחים המוחזקים על־ידי צה"ל דרוש רשיון מטעם שלטונות הממשל הצבאי וקשה להשיג אותו; דרושה סיבה, מטרה, הצדקה, והוא נושא שם ומקצוע ומספר מכונית וחותמת וחתימה ותאריך, והנה באה השבת ומחצית המדינה נמצאת על הרמה והמחצית השניה בגדה, ובידי כולם רשיונות בעלי תוקף, כחולים, ירוקים, לבנים, ובישראל גופא נותרו רק כמה רבנים חרדים ומם־צדיקים ליד המחסומים. או שהתנועה למען ארץ־ישראל השלמה מדפיסה את הרשיונות במחתרת או שאלוהים מוריד אותם במקום מן, כי יודע הוא את הנחוץ לעם ישראל שלו.

במקום שישימו מכשולים בדרכנו אל ארץ־ישראל רבתי, שיעשו את הסיורים לחובה. חובה לעלות על רמת הגולן, לעמוד בתוך שדות הבר הצחיחים ולראות את הכיבוש הישראלי האמיתי. את עמק החולה ועמק הירדן, מוריקים, פורחים, מטופחים; לראות את משקי הגליל העליון כפי שהסורים ראו אותם, מתוך עמדה של עליונות, כעל כף היד; לראות את הבונקרים והביצורים, התעלות ומחסני הנשק ועמדות הירי לרוחב של קילומטרים, קו ראשון וקו שני וקו שלישי; לראות את הצירים בהם עלו חיילי צה"ל על הרמה, בצהרי־היום, אל תוך האש הסורית; לראות איך שחיו אנשים במשך תשע־עשרה שנה בהשגחה הסורית, כי אז מוחקים את הצירוף “להחזיר את רמת הגולן תמורת…” מן המילון.

אם בכיכר השבת זורקים שוב אבנים, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם השוטרים שוב רושמים רפּורטים, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם מקבלים כאב־ראש בגלל ריב במספרה, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם האבטלה גוברת, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם מסלקים שוב חשבונות פוליטיים, סימן שהחיים חזרו למסלולם; אם שר מצהיר ושר מכחיש, סימן שהחיים חזרו למסלולם.

חזרו ולא חזרו, כי המתח הגדול נשאר בנו וכל יום מוסיף משלו – הרוג, מוקש, איום, תביעה. מה שדרוש זה לעצור את העולם לארבעה שבועות, לחופשה שנתית גלובאלית: לא עצרת ולא מועצת הבטחון, לא פדוֹרנקוֹ ולא דה־גול, לא תקריות גבול ולא הפגזות ליד התעלה, לא פליטים ולא גרעונות – כל בעיה: צבאית, מדינית, כספית ואחרת בטלה ומבוטלת. רוצים מנוחה, רוצים שוב עתונים עם כותרת ראשית על רצח או מעילה בבנק, רוצים שוב מהדורות חדשות המתחילות “גידולי סלק־סוכר יגיעו השנה”. רוצים מדינה שבה לא יקרה במשך חודש ימים שום דבר בעל ענין היסטורי חוץ מגירושי שחקנית והפתעות שנופלות בליגה. רוצים חודש ימים של שיעמום. אחר־כך נמשיך הלאה עם ההיסטוריה.

---

מאז ימי יתרו

מאת

רות בונדי

בראי מכונית חיינו הדוהרת הופיעו, אחרי מלחמת ששת הימים, דברים שעד אז לא שמנו לב אליהם, מפני שהיו רחוקים מדי מדרך המלך. רובי יהודי ישראל – אולי חוץ מאנשי חיפה, שהיתה תמיד קרובה יותר למזרח התיכון משאר ערי הארץ – החלו רק בעקבות מלחמת יוני לראות בדרוזים חלק בלתי־נפרד של הנוף הישראלי ולא רק כתמים אקסוטיים על מפת היהודים. המלחמה המחישה את האחריות שקיבלנו עלינו עם הקמת המדינה, גם לגבי גורל העם היהודי, גם לגבי גורל הדרוזים, שהטילו את חייהם, רכושם ובטחונם על הקלף הישראלי. למען היהודים היינו חייבים לנצח מתוך חוסר ברירה, למען הדרוזים מתוך התחייבות, שייתכן כי ניתנה בזמנו בהיסח־הדעת.

הקירבה בין יהודים ודרוזים, אם לא להביא בחשבון את הייחוס המשפחתי המשותף של יתרו, חותן משה, שאין עליו אישור רשמי מטעם מרשם התושבים דאז – נובעת בראש וראשונה מן הרקע המשותף של מיעוט שלמד לחיות בתוך רוב, לפעמים סובלני, לעתים אכזרי, בעיקר הודות לכך, שנתן לקיסר אשר לקיסר ושמר על קיומו בעזרת חוקים פנימיים בדלניים. אם היהודים לא ששו לקבל גרים, הרי הדרוזים אינם מקבלים אותם כלל (אומרים, מפני שמספר המקומות בגן־עדן מוגבל, ואין ליצור עודף של מועמדים בטוחים); אם היהודים עמלו למנוע נישואי תערובת, הרי הדרוזים הטילו עליהם איסור חמור, ונישואים מחוץ לעדה הם כנידוי. כמו אצל היהודים היתה התוצאה הבלתי־נמנעת של ההכרח להופיע, לפחות לגבי חוץ, כגוף מלוכד, חיכוכים פנימיים אין־סופיים נוסח גבאי העיירה – כאן על רקע של חמולות – ואם הדרוזים אינם ממהרים לנער את מריבותיהם על דפי עתונים, ובעיקר לא מעל דפי עתון ערבי, הרי זה מאותו הנימוק היהודי המוכר: הגויים אינם צריכים לדעת. רדיפות העמים השליטים הניעו דרוזים כיהודים לארוז את צרורותיהם ולהגר אל מעבר לים – לארצות־הברית, לדרום אמריקה ולצפון אפריקה – ולחלום, עם גל הלאומנות המתעוררת של ראשית המאה, על מדינה עצמאית, אולם בניגוד ליהודים לא קם להם לא ד“ר הרצל ולא ד”ר וייצמן, לא קמה מדינת הדרוזים ולא המגבית הדרוזית המאוחדת ושליחי הדרוזים עדיין אינם עורכים מגביות בין בני דתם על פני העולם. אך כמו אצל בני משה גם אצל בני יתרו, התחביב הלאומי הוא לחפש את האחים בין כל בעלי התהילה בעולם.

אולי ההבדל היסודי בין יהודים ודרוזים בכך, שהיהודים היו עם הספר, כולם יחד וכל אחד לחוד, בשעה שבין הדרוזים רק קומץ קטן הם יודעי סוד, בקיאים בעיקרי הדת ולגבי כל השאר להיות דרוזי פירושו של דבר בעיקר גורל משותף, מציאות חיים, בתוך המשפחה, בתוך החמולה, בתוך הכפר, ומי שמתרחק מהם מנתק את עצמו לא רק מאורח חיים, אלא מן העדה כולה. וכאן אולי ההסבר לכך, שעל אף ההזדהות המלאה עם מדינת ישראל ועל אף השירות בצה"ל שיש בו גם חיזוק המסורת – כי דרוזי בלי זכות לאחוז בנשק כמוהו כדרוזי הבונה את ביתו בשפלה – שמרניים הדרוזים במנהגיהם יותר מן הערבים, מן הנוצרים וגם מן המוסלמים, אם לגבי מספר רוכשי השכלה תיכונית וגבוהה, אם לגבי ההתנגדות לעבודת נשים מחוץ לביתן, אם לגבי כוח השליטה של הזקנים על דור הבנים. בתוך דברי התרעומת על בני השבעים שאינם נותנים לצעירים לתפוס את מקומם, על בני הדור הישן, שאינם מבינים לרוח הזמן, על חוסר השפה המשותפת בין המנהיגות הרשמית וילידי ישראל, די רק להחליף את תואר־הכבוד “שייך” בתואר האצולה “חבר”, את השמות סלמן, לביב או אחמד בזיאמה, גולדה או שרגא, והנה לכם פזמון עברי מוכּר וישן. ואם על אף התמרמרות הצעירים ונסיונות התארגנות למרד לא נחלש עדיין כוח שליטתם של זקני העדה, יש בכך גם השפעה ישירה של ברית הזקנים, ללא הבדל דת וגזע.

על רחשי הדרוזים אל היהודים בתוך מדינת ישראל עברו כמה משברים, בגלל הכללת המיעוט הדרוזי בין שאר המיעוטים, עם כל ההגבלות שהיו קשורות בדבר, בעיקר בראשית המדינה; בגלל התחושה (המוצדקת, יש להניח), שאין מתייחסים אל הדרוזים בכבוד הראוי כיוון שהם אצל היהודים בכיס בשעה שאחרי הערבים יש לחזר; בגלל חוסר הנכונות של צה"ל לקלוט חיילים דרוזים מחוץ למסגרת יחידת המיעוטים, ויסוד כל המשברים משותף: אכזבה מפני שהיהודים לא הבדילו בין מיעוט ובין בעלי־ברית, על שלא בא לביטוי מוחשי יותר המעמד המיוחד שהדרוזים זכאים לו, מפני שהם התקשרו אל היהודים לפי בחירתם ולא מתוך הכרח.

דת, גזע ולאום מעורבים כאן, כמו אצל היהודים בטרם המדינה. ואם כי חוג מצומצם של דרוזים צעירים סבור – בהשפעת החינוך הערבי הלאומני – שאפשר להיות ערבי בעל דת דרוזית, רוב בני העדה מקבלים את ההגדרה “ערבי” כעלבון. קבוצה אֶתנית קטנה מסוגלת לשמור על זהותה רק הודות לגאווה גדולה. יהירות היא מגן, זאת אנחנו מיטיבים לדעת. רק שלא הוצאנו מכך את המסקנות כאשר אנחנו כגויים והדרוזים כיהודים. אמנם יהודי המציא את הפסיכולוגיה, אבל אנחנו לא למדנו ממנו הרבה.

באותה שבת של השקט הגדול בסוף מאי 1967, כאשר כל המדינה הלכה על קצות האצבעות, בדליית־אל־כרמל כבתל־אביב, באותם ימי כוננות כשחיילים משוחררים שלא גויסו רדפו אחרי יחידותיהם בירקא כבירושלים, באותם השבועיים של ציפיה למלחמה וחרדה מפני הבאות, נמתח קו מסכם מתחת למאזן של עשרים שנה. היתרה הועברה לחשבון משותף.

אם במשך עשרים שנה לא היה די קשר אישי בין יהודים ודרוזים – אם אין כוללים במונח קשר אישי את התהלוכות היהודיות ההמוניות לחתונות ולסעודות אצל הדרוזים, עם הדודה מאמריקה והאורח משווייץ – היה זה בראש ובראשונה מפני שאנחנו היהודים היינו מרוכזים כל כך בעצמנו. מול מבול הבעיות היהודיות שלנו – פירוק הפלמ"ח וחיסול זרמי החינוך, מיזוג עדות ומעברות, פיחות ועוד פיחות, פילוג ועוד פילוג, מיהו יהודי, ציונות במרכאות, מי נתן את ההוראה – נראו שלושים אלף דרוזים כפרט קטן. העובדה שתשעת אלפים דרוזים בכתף החרמון היו תושבי הרמה הסורית היחידים שחיכו ביוני 1967 במאורגן לבוא הישראלים, הוכיחה לנו ביתר שאת, כי זהו פרט חשוב. הנתיב אל ההשתלבות באיזור מוביל דרך ג’ת ומג’דל שמס.

הדרוזים לא נכנסו לתודעת היהודים, כיוון שלא היתה להם, בין השאר, גישה לאמצעי התקשורת. מי שאין כותבים עליו בעתונות ואין מדברים עליו ברדיו, כאילו נעלם מן האופק. וכך נשארו הדרוזים – להוציא את מקומות השירות, העבודה או הלימוד, שקיים בהם מגע אישי ישיר – לגבי חלק לא־מבוטל של יהודי ישראל, תפאורה צבעונית יפה לטיול של שבת, לסיור עם תיירים המבקשים להתבשׂם מקסם המזרח; לראות נערות תמירות בצעיפים צחורים נושאות על ראשיהן סלי פיתות, ישישים עטורי זקנים של נביאים, במצנפת וקומבאז, המכבדים את באי ביתם בספלוני קפה מריר, ילדוֹת בשמלות פרחוניות ארוכות המנפנפות בידיים וקוראות לעבר האורחים “שלום, שלום” ופעוטות שצללים של כחל סביב עיניהן נצמדות לשמלות נשים המתחבאות בפתחי הבתים; לקנות סלי קש, סלסלות דקורטיביות ושמן־זית בלתי מזוקק.

לגבי היהודים המקיימים קשרים אישיים עם מכּרים דרוזים הקשר הוא לרוב חד־סטרי: הם נוסעים לבקר אצל הדרוזים, אבל לעתים רחוקות באים הדרוזים לבקר אצל היהודים, אם מפני שהיהודים הללו עסוקים תמיד, או בגלל כוח המשיכה המגנטי שיש להכנסת האורחים נוסח המזרח לגבי יוצאי המערב, לבטחון, שאפשר לבוא בכל עת אל בית דרוזי ולמצוא אותו פתוח, שאפשר להגיע בלי הודעה מוקדמת, בלי לקבוע יום ושעה ולהתכבד בקפה, בממתקים ובארוחה ולא להרגיש לעולם, שהביקור בא בשעה לא־רצויה. על אף כל המוֹדרניזציה של החיים, זמן הדרוזים וזמן היהודים עדיין אינם נמדדים לפי אותו שעון. הזמן היהודי מדוד, דוקרני, תובעני; הזמן הדרוזי רך, ערפילי, נכנע. שעה אחת אין בה ששים דקה באופן עקרוני, אלא היא מתאימה את עצמה למצב, עד ששוחטים את התרנגולת, מנקים ומבשלים אותה, עד שעולה הבצק, עד שגומרים את הסיבוב מגיס לאח ולבן־דוד. ביום שאראה מארח דרוזי מציץ בחשאי בשעונו אדע, שמנהגי יהודים חדרו עמוק.

בכל חדר אורחים דרוזי תלויים ליד תצלומי נכבדים דרוזים בעלי שפמים מעוררים כבוד וצעירים במדי צה“ל נשענים על ג’יפּים, תצלומיהם של נשיא המדינה או של ראש הממשלה או של הרמטכ”ל הנוכחי או של משה דיין או של ד"ר הרצל או של כולם יחד – אות לכבוד, ביטוי להשתייכות, קישוט, קמיע. גם אנחנו היינו תולים את הרצל, וייצמן ובן־גוריון כאשר היינו ציונים מתחילים. זה עובר עם הזמן.

כורסות כבדות ועמוקות מכוסות פלוש פרחוני פינו מקום לספות גומאוויר, שולחנות עם ריקועי נחושת הוחלפו בפורמייקה, במקום גחלים יש פלטה חשמלית, במקום ג’ארות מקרר, במקום פיילה מעל אש חיה סיר אמאיל על כיריים של גאז. קומבאזים הוחלפו במכנסי טרילין, חמורים ב“סוסיתות”, מחצלות במיטות, קש בחוטי ניילון, במקום החור ליד דיר העזים יש בית שימוש עם ניאגרה, ילדות לובשות פּנטלונים, טלפון לבן עומד על מזנון רב־תכליתי, נערים לובשים מכנסיים הדוקים וסוודרים צבעוניים ושומעים מתוך טראנזיסטור “איף יו קאם טוּ סאן פרנציסקו”. בכפרים הדרוזיים בקרבת העיר משתלטת המאה העשרים בקצב מהיר, בכפרי הרי הגליל לאט, אבל פני כל הדרוזים, כפני היהודים, מופנות לאותו הכיוון: אל אחידות העולם האמיץ החדש.

רק דבר אחד לא השתנה, לקנאת היהודים: האשה הדרוזית עדיין יודעת את מקומה, אינה משסעת את דברי הבעל, אינה מצווה בפרהסיה: לך! עשה! הבא!, אינה מחפשת סיפוק במקצוע, אינה הולכת לסינימה, אינה יושבת בבית הקפה, אינה אוכלת עם האורחים והשפעתה על בעלה באה דרך הגישה הדיפּלוֹמטית מאחורי הפרגוד, שהיתה ידועה גם לנשים יהודיות בימים הטובים ההם, לפני האֶמנציפּציה. הבחורות הראשונות מן הכפרים הדרוזיים (בלבנון היה המצב שונה כבר בימי המנדט) שהעזו לשבור את המסגרת ויצאו אל בין היהודים ללמוד מקצוע, כמורות, כמטפלות וכאחיות, עמדו מול קשיים גדולים יותר מכל סוּפראג’יסטיות אנגליה: המסורת התקוממה נגדן, כי לדרוזים נהיר מה שהיהודים למדו מהנסיון: תן לאשה היום לעבוד מחוץ לביתה, להתערב בשיחת גברים, תעניק לה תקופות חופש בין הריון להריון ומחר יש לך אשה ראש ממשלה.

כל עוד חיים הבנים יחד עם נשיהם וטפם המתרבה בבית ההורים הגדול, עם כוכים וכניסות וחצרות ועליות צמודות לבית השכן, נמשכים החיים כמימים ימימה. אין בעיות בייבי־סיטיניג או הכנת ארוחה או טיפול בחולה, תמיד יש סבתא, גיסה, בת־דודה, אחות, בת גדולה למקרי חירום, אם הילדים אינם אוכלים בבית הם אוכלים אצל הדודה, ואם לא אצל דודה זו אצל דודה אחרת. זהו הבטחון, החמימות, העזרה ההדדית של חמולה, שרק הקיבוץ משמש לה תחליף. אבל כאשר נכנסים החיילים המשוחררים לתוך השיכונים הנפרדים, עם דודי השמש הירוקים על הגג וריהוט מודרני בתוך הסלון, רחוק מהשגחת החותנת, מגבילים את מספר הילדים (אחרי השלישי, הרביעי, החמישי), מלבישים את הילדים בשבת בחולצת פּרלון ועניבת פרפר, מצלמים את האשה בצבע, מתחילים לעשן או ללבוש חזיה, והסוף שיוצאים לתרבות רעה בדיוק כמו היהודים.

החיים עם היהודים הביאו כבישים ומים, חשמל וטלפון, קופת־חולים וחיסון לתינוקות, חינוך חובה לבנים ולבנות, אוטובוסים וטקסי שירות, ביטוח זיקנה והסתדרות, תכסיסי מפלגות היהודים הצומחות על מריבות החמולות, צייר דרוזי ראשון ורופא ראשון, פרוֹטקציוֹניזם והבטחות של בחירות, דחיפה להתקדם בחיים עם מעט כלים להגשים אותה. יודעים: מלת הקסם היא השכּלה, אבל קשה להגיע אליה: נחוץ אבא עם כסף והבנה לחשיבותה של השכלה מקצועית, יש לשלוט בעברית ולחיות בין היהודים. ומי יחסוך למוהר אם רובצים שנים רבות כל כך בבית־ספר, ואחר כך עוד משרתים בצבא? מספר המשכילים בעלי המקצועות האקדמיים – מנהלי בתי־ספר, מורים, פקידי ממשלה, רופאים ומזרחנים – עדיין זעום לעומת אלפי נערים דרוזים המסיימים את בית־הספר העממי בכפר ויוצאים לעבודה – בחקלאות, בבניין, בסלילת כבישים, בקיבוצים. גומרים את הצבא ומנסים להיקלט במשמר הגבול, בשירות בתי־הסוהר, בשמירה, בבתי־חרושת, בבתי־מלאכה של היהודים. וקצת מצטערים.

כיוון שכל כך מעטים היהודים ילידי הארץ ועולי אירופה, שטרחו ולמדו ערבית, הלכו הדרוזים ולמדו עברית ישראלית. הם אומרים “פוליע־שטיק” ו“חתיכת דרק”, קוראים עתונים עבריים ושולחים מכתבים למערכת, וליום השלושים לנפילת חבר מבני העדה מפרסמים מודעה עם תצלום:

---

ים התקוות האבודות

מאת

רות בונדי

חשבנו, שאחרי מאי 1967 לא תוכל עוד לחדור מועקה כה עמוקה לעצמותינו הלאומיות, כי שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים חישלו אותנו לשאת חוסר ודאות. אך בטרם עברה שנה מאז המלחמה באה מועקת היעלמה של הצוללת “דקר” והיא פגעה בנו, בעם כולו, קשה יותר מאבידות המלחמה, אולי מפני שהנצחון הגדול של מלחמת ששת הימים נטע בנו איזה בטחון בצה"ל, שהוא מעבר לכל הגיון, כאילו לא מדובר בצבא, באנשים, בנשק, באסטרטגיה, במודיעין, אלא בהתחייבות הגורל, והאמונה ביכולתו להגן עלינו מכל רע ולהתגבר על כל צרה היתה כאמונת ירא־שמים בחסדי האל.

את טביעתה של המשחתת “אילת” – על אף הכאב על אבדן האנשים והאניה – כללנו עדיין בחשבון המלחמה, הכשלון הגדול האחד שלה, אשר מיד בעקבותיו בא התגמול והפורקן: הרס בתי הזיקוק, אש על פורט־סעיד. סיבת טביעתה, השתלשלות העניינים, המשגים שנעשו, הכל היה ברור וידוע ופתוח לוויכוח, למסקנות וללקח לגבי העתיד: דבר כזה לא יקרה לנו שנית. הבאנו בחשבון, שהגורל אינו יכול להיות תמיד לצדנו ושכאן היתה לו סיבה סבירה להעניש אותנו.

אבל היעלמותה של “דקר” לא היתה מגיעה לנו. לא בשנה האחת הזאת. לא ככה. לא היה לנו שום חוב פתוח בפנקס הצדק. לכן האמינו רבים, גם אחרי ניתוק הקשר עם הצוללת, שהיא תופיע ביום שני בנמל הבית, בדיוק כפי שנקבע, וכי בפי אנשיה יהיו סיפורים מופלאים על תושיה ומבצעים נועזים וכוח המצאה להינצל מצרה לפי מיטב המסורת של צה"ל, שיש לו לעתים דמות של מין ג’יימס בונד קיבוצי, המוכרח לצאת בסופה של כל התמודדות עם אויביו, כשידו על העליונה.

מי שלא התנסה בשואה לא היתה לו במרוצת השנים סיבה להרהר בה, ומי שהתנסה בה לא היה יכול להרשות לעצמו הרהורים יתרים עליה. אבל בשנה האחרונה נפתח שער חומת־השיכחה־מדעת, לראשונה במאי, בשבועות ההמתנה כאשר חשנו את צילה של השואה וצינתה, ועתה, עם היעלמה של “דקר”, שנית. לכאורה ללא הגיון: אין שום הקבלות בין המשלוחים למחנות ריכוז ובין היעלמה של צוללת. אבל השבוע האחד הזה נתן לישראלים תשובה לשאלת הנצחית, שהיתה מופנית אל קרבנות השואה: איך האמינו לגרמנים? איך עצמו את עיניהם מול המציאות? איך הלכו בשקט? בדיוק מאותה הסיבה, שגם כיום, עשרה ימים אחרי סימן־החיים האחרון של “דקר”, הוכרזו אנשיה כנעדרים, ולא כחללים; מאותה הסיבה שביום שני לפני שבוע היתה מדינה שלמה מוכנה לצהול ולבכות ולצאת מן הכלים רק על סמך שמועה; מאותה הדבקוּת היהודית העקשנית בחיים כל עוד יש תקווה, שמץ של תקווה, ניצוץ של תקווה.

הצוללת “מינרב” נעלמה במרחק של עשרים וחמישה קילומטרים בלבד מן החוף הצרפתי, במרחב ידוע, ובכל זאת הכריזו עליה הצרפתים באופן חד־משמעי כעל אבודה לפני שעבר שבוע של חיפושים. אצלנו כל המדינה היתה מתקוממת נגד הודעה דומה, כל עוד אין ודאות מוחלטת, מוחשית. כאילו ההכרזה עצמה שמה קץ לכל סיכוי. אנחנו איננו מוכנים לקבל את גזר־דין־המוות מהר כל כך, עתה כמו בזמן המחנות: אולי אפשר להחזיק עדיין מעמד, אולי רק עבודת פרך, אולי רק סלקציה, אולי יפציצו האנגלים בקרוב. נאחזים בתקווה באצבעות מתאבנות.

ייתכן כי ראשית הסירוב לקבל את המוות כעובדה מוגמרת היתה במשא־ומתן בין אברהם ואלוהיו על גורלה של סדום, בידיעה שיש עם מי לדבר, שאפשר לעמוד על המקח, להתחנן, באותו יחס של קרבה אישית לכס המלכות, באפשרות של דו־שיח, שעבר כירושת דורות ונותר בנו גם כאשר הוחלף האל בגורל. מי שפיזר סביבו נבואות שחורות מתוך כמיהה לנימוקים משכנעים שכנגד, ומי שניסה להאמין כי הכל יבוא על מקומו בשלום מתוך חוסר יכולת לשאת את האמת, כל אחד קיווה על־פי דרכו.

היו אלה ימי מגידי עתידות, פֹאראפּסיכולוגים, בעלי קשר עם הרוחות. הבריחה לסיאנסים, לשיחות עם הרפאים, החלה עם תום מלחמת ששת הימים, מתוך חוסר נכונות לשאת בהסתלקות אנשים, שעל־פי הדין והצדק היו חייבים להימצא עלי אדמות, מתוך התקוממות נגד מציאות קשה ומכאיבה, מתוך רצון להמשיך בקשר שנפסק פתאום מדי. היעלמה של “דקר” הגביר את הרצון לחדור אל הלא־נודע. וכיוון שגם המשמשות כמדיום וגם מגידי עתידות רק יהודים הם, וכיוון שידעו, על מה מתחננות בעלות העיניים האדומות, היו מרבים נבואותיהם מרגיעות: מחרתיים כעת חיה… מי שהורס תקווה חש את עצמו כרוצח.

היו זמנים שהקשר אל עולם־הרוחות היה נחלת אנשים חסרי השכלה, שלגביהם היתה זו דרך מובנת אל הבלתי־מובן, אך מיום שהמגעים עם עולמות לא־נודעים זכו לשם מדעי נפתחה הדלת גם בפני יוצאי המערב, כי הרצון לשמוע ולו רק פעם אחת קול שנדם, לבקש את קרבתו של מי שנעלם במרחקים, אינו עניין של רמת השכלה. חוברות זכרון, פרסים על שם, תערוכות, קובצי־מכתבים, כולם ביטוי לאותה השאיפה: להאריך את שהות המת עלי אדמות.

אבדן של צוללת ובה ששים ותשעה צעירים הוא מכה, שגם אומה גדולה היתה חשה בה, אבל אילו אותם ששים ותשעה גברים היו נהרגים בקרב, מתרסקים במטוס, נספים ברעידת אדמה, לא היה במותם המועקה הנוראה. נדמה כאילו מרבית בני־האדם נושאים בתוכם פחדים קדומים מפני הים, מפני גלי הענק המושכים אותם למצולות, זכר איזו אטלאנטידה אבודה, וטביעתה של “דקר” כאילו מעבירה אותנו אלפי שנים לאחור, אל המבול, אל חוסר־האונים מול כוחות אדירים. גם כיום מעמקי הים מסתוריים יותר מן החלל וסודותיו מפחידים יותר. היוונים, הסלאבים ועמים אחרים איכלסו את המצולות בשורה של יצורים שראו בהן את ביתם, אבל היהדות כמעט וניערה את חוצנה ממעמקי הים, אם לא להביא בחשבון את קריעת ים סוּף, שהוא נצחון האדם על המים, והפלגתו של יונה במעי הדג, ואף הוא יצא ממנה בשלום.

השמועות הדמיוניות ביותר על קרני לייזר, על רשתות ענק, על נשק סודי, על מוות בשבי, הכל טוב יותר מפני הים החלקים, הסתומים. ככל שהימים קשים יותר, פורחות שמועות רבות יותר, כתרופה המונית לכאב המוני, כפורקן משותף לפחדים משותפים, כתפילה־בציבור של ציבור שאינו יודע להתפלל. רק ברגע שיימצא הסבר להיעלמה של “דקר”, שנדע סיבה – דפנות שלא עמדו בלחץ או רעידה בקרקעית הים, חבלה או התנגשות, לא חשוב מה, משהו שיחליף מסתורין בידיעה – נוכל להשתחרר מסיוט עולם הדומיה.

מה שאנחנו מבקשים זה חוקיות של מוות, הגיון, הנמקה. אילו היתה סיבת סוֹפה של “דקר” רשלנות פושעת, היתה האומה שואגת, דורשת את ראשי האשמים ועוברת לסדר־היום. העינוי הוא בתעלומה, בחופש הדמיון, בחוסר האפשרות לשנוא מישהו, להאשים, להעמיד לדין. בידיעה שהצוללת נבדקה לפני ההפלגות ביסודיות ובדייקנות ובקפדנות ושהצוות שלה היה מתורגל היטב לכל מקרה של חירום ושהיה עליה כל הציוד הנדרש לשעת סכנה, אין שום נחמה; היא רק מגבירה את חוסר המנוחה. על כן הנסיונות הנואשים של הנושאים אישית באבידה למצוא אשמה – על ששלחו את “דקר” בלתי חמושה, על שקנו אותה ישנה, על שלא טיפחו את חיל הים, על שדיווחו על נתיב הצוללת בקולי־קולות, על שהפסיקו את החיפושים בטרם עת; להחליף מעט מן הצער בזעם על מישהו, על משהו. וגם אחרי ששמות הששים ותשעה היו לוודאות נחכה לאות חיים אחרון, למכתב בתוך בקבוק, להודעה אחרונה: זה מה שאירע לנו.

בסיפורים על אותם אנשי חיל הים שהצטרפו לצוות “דקר” לפי דרישתם המפורשת, שחשו את עצמם כל כך בטוחים בה, שאהבו את הכלי, יש משהו מטריד, מקנה הרגשה של אי־צדק כפול, של בגידה באמון, כאילו מוות בתוך כלי שנוא, מאיים, היה מתקבל על הדעת יותר.

התרגלנו למחשבה, כי עלינו להילחם במאה מיליון ערבים, אנו מנסים להתרגל לידיעה, כי מולנו עומדת גם ברית־המועצות. בדידות לא תפתיע אותנו עוד, אבל שלפחות איתני־הטבע לא יקומו נגדנו. אם מכות, אז ישר מן השמים, ולא באמצעות הים. עדיין לא השתכנו על חוף הים התיכון, אנחנו עדיין עם הגב אל הים, ומכל ערי החוף של ישראל חיפה היא היחידה שלא ברחה ממנו.

בניגוד למה שכותבים עתוני חוץ, כי אבדן “דקר” הוא מכה למוראל של הישראלים, נדמה לי, כי הוא יחזק את הקשר שלנו עם הים. עם נוצר דרך מלחמות, ויורדי־ים דרך אסונות. לא קרה עדיין בתולדות צה"ל, שסכנה או אבידות בתוך חיל צמצמו את מספר המבקשים להצטרף אליו, לא בין הטייסים ולא בין הצנחנים ולא בין הסיירים ולא בין שריונאים. כוח המשיכה של הסכנה חזק יותר מחרדת ההורים. הרי בימים שחיל הים נחשב לשלוו מכל החילות, התחננו ההורים לא אחת: למה לך טיס? למה לך צניחה? בחיל הים אתה קרוב לבית. מבחינה זו אבדן “דקר” הוא שיעור נוסף בבית־הספר היהודי הרב־שנתי, שבו חייבים ללמוד רק דבר אחד: לחיות עם המוות.

---

צבא ואהבה

מאת

רות בונדי

לא היתה זו אהבה ממבט ראשון. רחוק מזה: בשנים הראשונות לקיומו של צבא ההגנה לישראל היו המסתייגים ממנו בישוב הישראלי רבים מן התומכים בו: אנשי הפלמ“ח המפורק, שסלדו מצבא של מקצוענים; יוצאי המחתרות, שראו בצה”ל זרוע נוספת למפלגה השלטת; ותיקי העליות, שלבם הסוציאליסטי ניזון מזכרונות על צבא הצאר והתקומם נגד כל דבר של סוֹלדטצ’ינה; היהדות החרדית, שחששה מפני ההשפעה ההרסנית של אוכלי טריפה על בחורים שומרי מצוות. ואם היחסים בין הישוב הוותיק לבין צה“ל היו לרוב קטביים – בעד או נגד לכל אורך הדרך – לא היה למאות אלפי העולים שבאו ארצה אחרי קום המדינה – מבוגרים מדי לשרות חובה, לבם נתון כולו למאבק הקיום האכזרי – יחס כלשהו לצה”ל, חוץ מאותה התלהבות רגעית של מצעד יום העצמאות נוסח “מי היה אומר שגם אנחנו”.

ככל שחולפות השנים גדל מספר הישראלים שצה“ל נגע ישירות לביתם, לחיי הבנים, החתנים, הבעלים והנכדים, שלמדו את התודעה הצבאית – לרבות הבדלים בין רס”ר ורב־סרן, עוזי ומרגמה – יחד עם מנהגי הארץ כמו ישיבה על מרפסות ואכילת פלאפל. האדישות נהפכה לקירבה והקירבה לחיבה והחיבה היתה, בעקבות מלחמת ששת הימים, או, ליתר דיוק, שלושת השבועות שקדמו לה, לאהבה עזה, לעתים בלתי־רציוֹנאלית הגובלת עם אמונה דתית – היחידה שישראלי מפוכּח, בוגר שנת 1967, יכול בעצם להרשות לעצמו.

צה“ל הוא מבצר האמונה האחרון שנותר לישראלי אשר איבד את הקשר הטלפוני עם אלוהים. ציונות וסוציאליזם כתחליפים לאמונה קבורים עמוק במרכאות, על אחוות האדם נשענים על־פי־רוב רק צעירים מאוד, בעיקר בהשפעת הלך־רוח בין־לאומי שבא יחד עם הפגנות מחאה נגד התערבות האמריקאים בווייטנאם ושירת “אנו נתגבר”. על הישוב בארץ עברו תקופות של אמונה בעמי התרבות, או בעמי הקידמה, או בעמי הדמוקראטיה, אך זו היתה חולשת נעורים, עליה התגבר סופית במלחמת ששת הימים, כאשר ניתן אישור מוחשי למה שהיתה עד אז רק הרגשה עמומה: שאין במי להאמין אלא בכוחנו – ושמו צה”ל.

האמונה בהנהגת המדינה, שבדומה לאפיפיור לא שוגה לעולם, לפחות לא במבחנים רציניים, שהעניקה שלוות נפש לרבים כל כך באותם הימים הרחוקים, כאשר בן־גוריון היה מרכז המדינה, נקברה תחת מטר האבנים שהושלכו בכיוון לשדה בוקר, ובמאי 1967 נסתם עליה הגולל. עתה נותר רק צה"ל כהתגלמות התבונה והתושיה, הטוב והנעלה, שיגן עלינו מכל רע, כקמיע מעל כל בית, כעין “אבו־חמסה” בחאקי.

הנטייה להסתייג מפוליטיקה וכל הקשור בה, חוץ מוויכוחים ורכילות, התגברה בשנים האחרונות. “עסקנות פוליטית” היה ביטוי לגנאי, קשור בדימוי של ידיים מלוכלכות, דקירה בגב, נקמנות אישית, הססנות, תאווה לשלטון, סירבול, חוסר נכונות לפנות את המקום, כניגוד קטבי לדימוי של צה“ל: תכליתי, יעיל, בהיר, מהיר, ללא־משוא־פנים, מוכן להקרבה. משקפי האמונה בצה”ל רואים את המציאות הישראלית בשחור־לבן, ללא גוני ביניים (כפי שראו פעם את הקפּיטליזם מול הסוציאליזם, את ההתבוללות מול הציונות), כאילו מעלם לא היו ביורוקראטיה ותככים בצה"ל ולא היתה יעילות במוסד האזרחי.

מצעד יום העצמאות הראשון אחרי מלחמת ששת הימים בירושלים המזרחית היה יום מבחן לא רק בעיני הערבים, אלא במידה לא פחותה בעיני הישראלים, שציפו להוכחה נוספת לכוחו המאגי של צה"ל, שמזלו עומד לו בכל שידו נוגעת. האנדרלמוּסיה ליד תחנת “אגד” במוצאי יום העצמאות רק העמיקה את החלוקה בין הצד האזרחי של המדינה, חסר־הסדר וחסר־האונים, מול הצד הצבאי, המתוכנן והיעיל: להעביר מצעד צבאי עם חצי מיליון צופים בתוך שטח של אוכלוסיה עויינת בחלקה, על אף איסור מועצת הבטחון ואיומי “פאתח”, זה משחק ילדים, אבל לארגן לוח נסיעות לכמה מאות אוטובוסים זה למעלה מיכולתנו.

אם אי־פעם, שנה לפני מלחמת ששת הימים, נראו נבואותיו של מפקד חיל האוויר דאז על מלחמה קצרה ומוחצת, אם תבוא, כשוויץ אופייני של עזר וייצמן, כיום לא יטיל איש ספק בשום הערכה של איש צה“ל גם אם הוא ידבר על מלחמה באנשי המאדים. האמון הוא בלתי מסוייג. אילו היו שולחים קציני צה”ל על פני רחבי העולם לארגן עליה, הם היו מנצחים אפילו את הסוכנות.

האהבה תובענית יותר ככל שהיא גדולה יותר, ודבר זה מטיל על אנשי צה“ל, מלבד הסיפוק או העידוד שיש בכך, אחריות עצומה שקשה לשאת בה לאורך ימים. אתה שואל את עצמך, מה הדבר שכל כך אוהבים בצה”ל? ודאי לא את המדים המרשימים והמצוחצחים ולא את ההליכה הצבאית המדודה, לא את האותות ולא את ההצדעה, שום דבר מסימני ההיכר של צבא בעל מעמד. לפעמים נדמה, כי האהבה אף אינה מופנית לחיילים כיחידים – אחרת איך אפשר להשאיר אותם שעות מחכים לטרמפ בצדי הדרכים, כאשר מאות מכוניות של מטיילים עוברות לידם ביעף, ריקות למחצה – ולא לבני התמותה הרגילים, בעלי הכרס או הקרחת, חובבי הדיג או השתייה, הנוסעים עם הילדים לפיקניק או הולכים עם האשה לסינמה, כפי שרואים את קציני צה"ל בהופעתם האזרחית, אלא לאיזה גוף מיסטי של יצורים עילאיים ששום אויב לא יוכל להם. יש באמונה הזאת, הנוגעת ללב כאשר היא מתבטאת בעוגות ובפרחים, לא סכנה של מיליטריזציה, אלא של אידיאליזציה שקשה לעמוד בדרישותיה לאורך ימים. יש לאהוב עם כל החולשות כדי לאהוב באמת.

השאלה המטרידה היא: אם כל כך הרבה ישראלים עוברים דרך צה“ל וקשורים אליו שנים, מדוע מעט כל כך ממה שנקרא תכונות צבאיות חדר לתחום האזרחי? אולי מפני שהחיים האזרחיים הם המשך ישיר לעבר, לגלות, לגבאות, בשעה שצה”ל נבנה על יסודות חדשים בקרקע הארץ; אולי מפני שסכנת המוות היא גורם מטהר, החסר בחיים האזרחיים; אולי מפני שהצבא, מבחינה מסויימת, אינו מציאותי, כלומר מתעלה על המציאות ונמצא מחוצה לה; אולי כיוון שהצבא מוציא את כל הטוב שבאדם הישראלי, וכאשר הוא שב לחייו האזרחיים, הוא רואה את עצמו רשאי להתפרק ולחיות על־פי טבעו הרעוע, עד שייקרא מחדש למילואים, ואולי מפני שבהתמודדות בין האופי הצבאי והאופי האזרחי מנצח הכוח האזרחי, כי הוא משחק על מגרש הבית. עובדה שמאות קציני צה“ל שהגיעו לגיל המבורך של ארבעים־חמישים (בניגוד לעמיתיהם בחיים האזרחיים, הנשארים צעירים, במקרה הצורך עד שבעים ויותר) יצאו לשוק האזרחי, עם כל ההרגלים הטובים שהצבא מקנה, ונבלעו בלי להשאיר עקבות, מלבד אי־אלה התקוטטויות פומביות עם הפוליטיקאים. מי שעזב את הצבא אחרי שנים של שירות מצא את עצמו במציאות האזרחית כאילו בעולם חדש, אכזרי לאין־שיעור מן הצבא, והאחריות על משכורות או מכונות נראתה בעיניו טפלה לעומת האחריות על החיים. מרבית קציני צה”ל שיצאו לחיים האזרחיים – חוץ מבעלי מקצוע אזרחי שהיו קשורים אליו גם במשך שירותם – כאילו איזה זיק כבה בהם.

*

מפת הארץ של איש צה“ל לשעבר נראית אחרת מהמפה האזרחית. מי שלא לבש מימיו מדי צה”ל, מפתו מחולקת לפי טיב הכבישים, פונדקי דרך מתקבלים על הדעת, מקומות מגורים של חברים וקרובים, בתי מלון סבירים, חופי רחצה נוחים, מקומות פיקניק יפים. על מפת הזכרונות של צה“ל יש עקבות של מסעות לילה מפרכים וחורשות שנראו בסופו של יום מייגע כחיק אם. יש עליה עיגולים של פחד וקווים שחורים של מוות. אולי, אחרי מצעד העצמאות הראשון אחרי מלחמת ששת הימים, שהיה הכרחי כאקט פוליטי, כקביעת עובדה, נוכל לוותר על מצעדים נוספים – הרי יותר משהם מעידים על עוצמת צה”ל הם מעידים לטובת האוצר; עכשיו אתם רואים לאן הלכו כל המסים שלכם – ובמקומם נלך, עם נשים וטף, בהדרכת אנשי צה“ל בעקבות קרבות ומבצעי העבר, כי בהם תהילתו של צה”ל, גם לגבי הדורות הבאים, ולא בצעדה קצובה על כביש סלול.

עוד לפני שנים מעטות היה חלק לא מבוטל של הורים עונה על שאלת המבחן: “האם היית רוצה שבנך יהיה קצין בצבא קבע?” בשלילה, בעיקר כשהיה מדובר בשני הקצוות של עילית החברה הישראלית, האבות הקיבוציים מצד אחד ואבות החברה הבורגנית המבוססת מצד שני. היו זמנים, שבקיבוצים ראו בבנים שהחליטו לחתום על צבא־קבע בוגדים ברעיון הקיבוצי, ורבים מהבנים האלה עזבו את המשק בטריקת דלת. כיום נראה בצה“ל, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, שהוכיחה את עליונות אנשי הקיבוצים – יחסית למספרם – על החומר העירוני, כעין שלוחה לקיבוץ, העדיפה במקרה של בן מתעקש מכל עיסוק אחר מחוץ לתחומי הקיבוץ. ואף תעשיין או בעל חברה ליבוא־יצוא יתגבר עתה ביתר קלות על העובדה המצערת, שהבן אינו רוצה להמשיך בעסק, בתנאי שהוא יתקשר אל חיל בעל מעמד – חיל האוויר, צנחנים, שריון או מודיעין. ורק לא, חלילה, אפסנאות, שלישות או שק”ם.

קל לקבוע על מה לא השפיע צה“ל בחיים האזרחיים – לא על מנהגי אכילה, חוץ מהגברת מידת הסבילות של בני עדות המזרח לגבי אוכל “ווּזווּזי”; לא על הלבוש, כי החאקי הקדים את צבא הגנה לישראל בהרבה שנים, ולא על תרבות הגוף, כי ברגע שמשתחררים, מתעצלים וזוללים ונוסעים באוטו ככל האפשר – ועל מה השפיע לשלילה (על צורת הנהיגה שבהשראת השירות הצבאי היא פראית, שוויצרית ואינדיווידואליסטית עוד יותר מהמצוי בדרך כלל). אך קשה מאוד לאמוד את מידת השפעתו במרבית תחומי החיים. פשוט מפני שאין לתאר מה היו פני האומה בלעדיו, אם אפשר היה לדבר בכלל על אומה. אתה רק יודע, שאפילו ביורד, בבן־הטובים המפונק ביותר, בעבריין, ב”כריש" הטורף ביותר בים העסקים, נשארת איזו נקודה של טוהר ואמונה לגבי צה"ל, המפקד, החבר’ה ביחידה. ואף לגבי הבחורות ששירתו בצבא, גם אם השמינו וזקנו ושקעו בפורמייקה וגומאוויר, נשאר משהו המבדיל אותן משאר הנשים, איזה זיק של עירנות, קצת גאווה פנימית כמנת־ברזל לימים שהבטחון העצמי מתערער.

*

אינני יודעת אם זאת מחמאה לצה“ל או הוצאת דיבתו אם טוענים, שמרבית חיי הבידור בארץ שרשיהם בלהקות הצבא. זה תלוי ברגישות תוף האוזן. גם אם אין מה לראות, תמיד יש מה לשמוע, ולמרחקים. נראה שמורגשת כאן השפעת קולו הערב של הרס”ר בבוקר שכולו סערה. הדמויות של המערכונים מהווי הצבא היו במרוצת השנים לאבטיפוסים בלתי משתנים כמו בקומדיה דל־ארטה: המזכירה השנונה, הרס"ר הצווח, הטירון הנבוך, החיילת התמימה, המפקד הקפדן, הטבח טוב־הלב, הטמבל הגדודי. ואולי יש בהרגשה הזאת של “כבר ראינו, כבר שמענו” עדות להצטברות שנותינו. הרי בכל מחזור נולדת ציפי המזכירה מחדש.

אם השפה היא ראי להלכי החיים, הרי הצבא חדר לתודעה האזרחית עמוק יותר מאשר מורגש על פני השטח. מלבד הביטויים הצבאיים העיוניים, כעימות ועתודה, מבצע ועוצבה, צל“ש ומכ”ם, שהאזרחים למדו להשתמש בהם בלי להתבלבל, התאקלמו בשפה האזרחית עשרות ביטויי־הווי שנולדו בצבא: להשאיר פס, מוראל גבוה, ג’ובניק, הוא אצלי על הכוונת, שיפשוף, לנתק מגע, לתפוס עמדה אסטרטגית, נשבר לי ולדפוק אותו, שלא לדבר על שורה ארוכה של ביטויים עסיסיים, שהנייר אמנם סובל אותם ברצון, אבל לא שומרי המוסר.

פזמונים, כמו סלנג, דורשים לשם צמיחתם התקינה הווי חיים והרגשת השתייכות לקבוצה נבדלת, דבר שהחיים האזרחיים המפוצלים אינם יכולים לספק (אלא בקיבוצים, ושם נועדו בעיקר לתצרוכת פנימית). אם עוברים על רשימת הפזמונים שזכו לאריכות ימים מאז קום המדינה רובם הגדול קשור בצבא ומלחמה: מ“דודו”, “באב אל־ואד”, “אורי”, “הי הג’יפ”, “האמיני יום יבוא” דרך “סיירים סיירים”, “דינה ברזילי”, “שלושה חיילים”, “מול הר סיני” ועד “גבעת התחמושת”, “מצרי טיראן”, “מי שהלך לא ישוב לעולם” וכולל “ירושלים של זהב”, שקיבל במלחמה משמעות חדשה. אולי מפני שהפזמונים דרושים בראש ובראשונה לצעירים, והצעירים קשורים לצבא; אולי מפני שהצבא, מלבד האהבה, הוא החוויה החזקה של הנעורים; אולי מפני שבעידן הטכניקה והמכניקה לא נשארו הרבה תחומי חיים, שאפשר להיות בהם סנטימנטלי ללא בושה, ופזמונים פורחים על סנטימנטים כמו פרחי גינה על זבל עופות.

יש בחיים מעט מאוד דברים המסוגלים לגרום לאיש מיושב, אינטליגנטי, שקול, הולך עם רוח הזמן, כפי שכל אחד מאתנו רואה את עצמו, אותה פקעת בגרון ואותה לחות בעיניים כמו שמעורר לפתע, ללא אזהרה, מראה של טייסת מיראז’ים עוברת ביעף או מבט על קבוצת חיילים מאובקים ועייפים השרים לצדי הכביש, בעיקר עתה, כאשר זכרון מלחמת ששת הימים עדיין חריף כל כך. זהו אחד המודדים הבטוחים לגיל: ככל שהחיילים נראים צעירים ופגיעים יותר, אנחנו הקנים יותר וככל שאנחנו נעשים זקנים יותר, קשה לנו יותר לשאת את המחשבה על מלחמה נוספת עם הערבים.

---

גיבורים מתים צעירים

מאת

רות בונדי

יהדות היא ענין של זכרון. אלפיים שנה, השכם והערב, היינו מצוּוים: זכור את אשר עשה לך עמלק ואת יציאת מצרים, את מעמד הר סיני ואת חורבן הבית, את אלפי הפרטים המצטרפים לתולדות העם הנבחר. וזכרון זה שינון, אותם הדברים שוב ושוב, שנה אחרי שנה, דור אחרי דור. לשיכחה אין שליטה על הדברים הרשומים בספרי הקודש, כל עוד הם חלק בלתי־נפרד מפולחן דתי החובק את כל החיים. כיום ברור לנו: אנו חייבים לזכור את מלחמת הקוממיות ואת מלחמת ששת הימים, את המצור על ירושלים ואת הקרב על תל־פאחר, אנו, בנינו ובני בנינו, כאילו כל אחד מאתנו יצא בשיירות, כי על הזכרון הזה בנוי המשך קיומנו בארץ. רק ששוב לא ייכתב תנ"ך חדש ולא יישמע עוד צו אלהים: זכור! והזכרון האנושי, כשאין עליו חובה וצו מן השמים, אינו אוהב להתאמץ. אולי זה סמל לעולם שכולו טוב: שלא תהיה עוד חובה לזכור מאומה ומותר לשכוח את הכל.

אנחנו יודעים, אין זה הולם את עם הספר, שעיקר מצוות הזכרון של תקופת התחדשותו חל על גבורת הלוחמים, שעשרים שנות מדינת ישראל הראשונות הן שורה ארוכה של מלחמות וקרבות והתנגשויות ומוות על הגנתה. גם עלינו מעיק הדבר, אבל ליברליזם כלל־אנושי, מעל כל לאומנות, הוא ענין של מותרות, נאה לאזרחי מדינות ותיקות, מבוססות היטב, בעלות זהות מוגדרת וגבולות מוכרים, אבל הוא מעל יכולתה של מדינה שלא ידעה שלום מאז קיומה. גם אנחנו היינו רוצים להיות הומאניסטים, אוהבים את האנושות בכללותה, בלי להתחשב באינטרסים הצרים שלנו, לולא היינו נאלצים להיות לאומנים מוגבלים במדינה קטנה, הנאבקת על חייה כמו חתול משוגע.

שוב אין התקופה יפה לגיבורי מלחמה ולמעשי גבורה בקרב, ואילו ישבנו בגדה השמאלית של הסינה או באוניברסיטת קמברידג' יכולנו לבטל אותם במחי יד מעודנת כנחלת עבר שוביניסטי וצר־אופקים. אבל כאן, במזרח התיכון, אנחנו עדיין פרימיטיבים, זקוקים לגבורה, כדי לחיות ולמות בה. זו עובדה המזיקה, ללא ספק, למעמדנו בין האינטלקטואלים המתקדמים נוסח ברטראנד ראסל באשר הם שם – כאילו אנו עדיין לובשים עורות עזים סביב המתניים והעולם כבר בחליפות דקרון – אבל מה לעשות, באנו אל הלאומיות המודרנית באיחור מסויים.

למרות כל ההערכה לאיש הלוחם – אין אף שם אחד בין שמות לוחמי מלחמת השחרור, שהיה לנחלת כל העם, לא דמות אחת או שתיים או שלוש, בהן ההתגלמות, התמצית של כל ששת אלפים הנופלים של 1949–1948. אולי עשרים שנה הן זמן קצר מדי ואולי זהו מחירה של דמוקרטיה, המשטחת פסגות ודוחסת את כולן למישור אחד. אולי רק משטר רודני ומגמתי מסוגל ליצור גיבור לאומי תוך שנים מעטות כמו שעשו הנאצים בהורסט ואֶסל או פרנקו בפרימו דה ריברה, ומשום כך אנו נרתעים מפני גיבורים לאומיים. ויתכן כי הצדק עם מי שאמר שבמרוצת השנים הופך כל גיבור לשיעמום. הצרה היא, שאנו זוכרים את ההיסטוריה דרך יחידים, ובלי ייחודו של הפרט העבר חסר פנים. ספרי זכרונות של מלחמת הקוממיות, לעתים בלי שמות מלאים, בלי להיכנס לנשמתו של איש, בלי להעדיף אדם על חברו, הפכו את לוחמי מלחמת העצמאות לחטיבה אחת, לטובה ולרעה. אין סמלים.

לכן אולי זוכרים כיום בישראל את שמות גיבורי המחתרת של אצ“ל או לח”י, את יאיר שטרן או את דב גרונר, יותר מאשר שמות גיבורי מלחמת הקוממיות, מפני שאלה נפלו בקרב כיחידים, מפני שבארגונים ימניים מומנט היחיד היה תמיד מודגש יותר וזכרון היחידים טופח במכוון ובעקביות. בהגנה על קיבוץ יחיעם נפלו ארבעים ושבעה ואומץ לבם לא היה קטן – אם בלל קיים מודד לגבי גבורה – מזה של יאיר שטרן, גיבור הלח"י, אבל הם היו רבים והמוות היה שווה לכולם, והוא היחיד מול שוטרים בריטיים.

ייתכן שבמאה העשרים, בשיטות הלחימה המודרנית, הגיבורים המועדים הם מעמסה וסיכון וכל מפקד יעדיף גבורה בתוך השורה, בתוך המסגרת, על מבצעי טירוף נועזים, הבאים לעתים אף בניגוד להוראות. אך הפולקלור, וגיבורים לאומיים הם חלק ממנו, מעדיף את יוצאי הדופן. משום כך מפעיל אורד וינגייט את דמיון הדור הצעיר בארץ יותר מכל חברי ההגנה שלחמו במחיצתו בפלוגות־הלילה שלו, מפני שהיה שונה מכולם, במוצאו ובשמו, מפני שהיו בו הנתונים הדרושים לגיבור – אישיות, ייחוד, קנאות, אומץ־לב ומוות במלחמה – ומכיוון שזכה לביוגראפיות אנגליות, המתארות אותו כבשר ודם, על שגעונותיו ולבטיו.

הכתיבה על מלחמת ששת הימים כבר שונה מזו של מלחמת הקוממיות – סיפורים אישיים של בעלי הציונים לשבח, עם צילומים ותיאורי חייהם, עשרות ספרי מלחמה המספרים על מעשי יחידים; תיאורי מפקדים בעלי דמות מוגדרת, מצולמים ומרואיינים – וצה"ל נקרע בין שתי מגמות הפוכות: להבטיח את תהילתו בכתב מצד אחד ולשמור על שוויון הלוחמים מצד שני.

אולי אין זה משנה לאורך ימים, אם נזכר או נשכח, אבל אצלנו הישראלים הנצחת המתים היא כעין דיבוק לאומי, כאילו ניתן לתפוס את הנצח בשולי בגדו על־ידי ספר ביוגראפי או קובץ זכרונות, על־ידי רחוב, או מוסד, או פרס או תחרות הנושאים את שם המת היקר, כמין גלגול של האמונה בנצחיות הנפש. הצרה היא שכל אומה מסוגלת לשמור בזכרונה רק דמויות ספורות, כהוכחה להמשכיותה, כהבטחה לבאות, וכל השאר, ולא יועיל שום שלט על שום בניין, הם ייהפכו, במקרה הטוב, לערכים בכרכי האנציקלופדיה הכללית, ידועים רק לאנשים שמקצועם לדעת אותם. שם של רחוב, של פרס, של מוזיאון שאין מאחוריו תחושה של איש, הוא רק צירוף של אותיות: בילינסון רק בית־חולים, נורדאו רק רחוב, קפלן רק פרס, גורדון רק קולנוע – לגבי כל אלה, שלא הכירו את האיש שמאחורי השם ולא את פעלו ואין מאומה בין השם הציבורי ומי שנשא אותו באופן פרטי, לא דמות ולא מעשים. מי שנפשו חושקת בשם של רחוב ליקירו שהלך לעולמו – הנאה השמורה בישראל רק לבר־מינן והעיריות מעניקות אותה בלחץ מתאים – יכול להירפא מאמביציה זו בנקל אם יעקוב אחרי תכנית הרדיו “מי מכיר, מי יודע”. אנשים גרים ברחוב קיש או שדרות אבא הלל עשר שנים מבלי לדעת, במי המדובר. גם לרחוב דרוש מזל, כמו לכל דבר בחיים: מנהיג ציוני דגול קיבל בזמנו רחוב מרכזי מכובד בעיר העתיד והשנים הפכו אותו לסימטה מלוכלכת. לציוני סוג ד' הוענק איזה שביל עלוב אי־שם בקצווי הכרך והשנים הפכו אותו לעורך סואן. היינריך גרץ היה כותב היסטוריה גדול מדובנוב, והרחוב שלו קטן ונשכח, שעה שדובנוב הפך לסמל המעמד התל־אביבי, לזמן מה. אבן גבירול גדול מביאליק, סוטין חשוב מרמבראַנדט.

אחרי מות האישיות הרמה, מנהיג, אמן, סופר, אוספים לעתים את מיטלטליו, כסאו, שולחנו, ספריו, תצלומיו, ושומרים עליהם במרוכז למען הנצחת זכרו לדורות הבאים, אבל חפצים הם רק חפצים, אם אין מאחוריהם דמותו של איש. מה שמבדיל בין שעונו של ח.נ. ביאליק המנגן את “התקווה” ובין אלטע זאכען זה צליל שיריו. כובע הדוקטור של חיים וייצמן, הדיפלומה שלו, התנ"ך שלו, רק עיני המסתכל מפיחות בהם נשמה, אם לגביו השם וייצמן הוא יותר מתצלום של איש בעל זקנקן על קירות חדרי המנהלים.

לפעמים נדמה, שאנחנו שוכחים מהר יותר מדורות קודמים, אולי מפני שקצב החיים מהיר יותר ואולי מכיוון שירשנו אינפלציה של שמות אמיצים ונעלים ומסורים ובעלי זכויות, אבות הציונות ומגשימיה, שכולם ראויים להיזכר. ייתכן מפני שזכרוננו הוא כמו מוזיאון מודרני: לא עוד אלפי תמונות, שורות שורות דחוסות מן התקרה עד לרצפה, אלא יצירות מעטות על קירות ריקים, הנשארות חרוטות בזכרון. מכל אבות הציונות – רק הרצל, בעל הזקן השחור הארוך והעיניים העמוקות של חוזה, רק הוא המתייסר, הנוסע אל קיסר ושולטן, המזניח את משפחתו, את בריאותו, רק הוא מזדקר מעל ים השיכחה, נביא קדום בלבוש מודרני. כל שאר אבות הציונות: י.ל. פינסקר ודוד וולפסון, מכס נורדאו ונחום סוקולוב, שמריהו לוין ונחמן סירקין – נותר רק שם של כפר, שדרה, שכונה, רק כתבים בספריה הלאומית ופרק בספרי לימוד בבתי־הספר, הנלמד היום והנשכח מחר – ולפעמים, רק לפעמים גם צאצאים בארץ, כי חלק גדול מנאמני הציונות, אז כמו היום, היו מוכנים לעשות הכל למען ציון, חוץ מן הפרט הקטן, לחיות בה ולגדל בה בנים.

לבית הרצל אין המשך. “בני הוא המשכי לעולמי עד, הוא ערובה שלנצח אירש את האדמה, לנצח אתחדש, כבני, כנכדי, לנצח צעיר, לנצח יפה, לנצח חזק”, רשם ד“ר הרצל ביום הולדת בנו היחיד. הנצח נמשך חמישים וחמש שנים, מהולדת בנו האנס, שהתאבד על קבר אחותו הבכירה בבורדו, עד למות נכדו היחיד סטיפן תיאודור, בנה של טרודה לבית הרצל, שנספתה בגטו טרזין, אשר התאבד בקפיצה לנהר פוטומאק. אך גם אם כיום אין קוראים עוד לילדי הארץ בנימין זאב או הרצליה, בשביל מי שגדל כאן – תמונתו של הרצל, עצוב, בודד, נשען על מרפסת מעל נהר – היא חלק מנעוריו, כמדורות ל”ג בעומר או כקריאות מוכרי האבטיחים.

הרצל הוא האישיות הציונית היחידה, שקיבלה יהדות הארץ ויהדות הגולה במידה שווה. לעומת רבים אחרים: מי שאהבה אותו יהדות הגולה, הישראלים לעתים מסתייגים ממנו. הדברים נכונים באותה מידה לגבי ד“ר חיים וייצמן, שעליו נשארה תמיד החותמת של “ציוני”, להבדיל מארץ־ישראלי, של איש השייך לעולם יותר מאשר לארץ, כמו לגבי אבא אבן, הבן היקר של יהדות ארצות־הברית, המדבר אנגלית טובה יותר מן האנגלים ועברית צחה יותר מילידי הארץ (ולזה לא דרוש כל כך הרבה) – ובכל זאת אינו נחשב ל”אחד משלנו". אולי מפני שעדיין דפוסי העליה הפועלית, עקרונות ההתיישבות העובדת וצמיחה בתוך שורות הצבא נחשבים לאידיאל הרצוי – ומי שלא גדל בהם נשאר תמיד איש מבחוץ.

*

הדמות השנויה במחלוקת יותר מכל ובמשך זמן ארוך יותר היה ונשאר דוד בן־גוריון. לא היה איש נערץ בעשרים שנות המדינה כבן־גוריון ולא היה מותקף ממנו, ועוד בגיל שמונים ומעלה הוא ממשיך לעורר אותם הרגשות הקטביים של הערצה ושנאה. רק ארבע שנים הפרידו בין שתי סיסמאות של הרחוב “הגידו כן לזקן” ו“הזקן למלב”ן", אך כל תולדות יחס העם היושב בציון אל בן־גוריון טמונות בהן. פרוידיסטים יכולים רק להניע בראשם: מקרה אופייני של התמרדות השבט בשלטון האב. אכן, חלק גדול של תושבי ישראל הרשו לעצמם בשנים הראשונות של המדינה חולשה, העולה תמיד ביוקר: הם העריצו את בן־גוריון הערצה שלא נועדה לבשר ודם. בכל אחד מאתנו, בתקופת האטום, מקנן הצורך להישען על מי שנראה חזק במידה מספקת, כדי לעמוד מול אימת הזמן, להאמין אמונה שלמה לפחות בכוחו של איש אחד ויהי שמו בן־גוריון או בובר או צ’ה גאווארה, ואמונה זו מוצאת את ביטויה בדרכים שונות, איש איש על־פי רמת השכלתו ובגרותו. כל עוד היה בן־גוריון בשלטון, היתה בישראלים רבים התחושה, כי לא ייתכן שיאונה למדינה כל רע, והיתה זו הרגשה נוחה מאוד.

תקופת בן־גוריון, וחמש־עשרה השנים הראשונות של מדינת ישראל היו התקופה שלו, היתה לחלק ניכר של אזרחי הארץ תקופה של ילדות פוליטית, וביום שהאב הגדול, המשיח, הנביא, נראה בפניהם נאבק על השפעתו, תובע ולא משיג את שלו, פגיע ככל אדם, חשו את עצמם מרומים וריקנות גדולה ירדה עליהם. בינתיים התבגרנו קצת ורואים את בן־גוריון כאדם גדול ולא כחצי־אל, יכולים להעריך אותו כמו שהוא ולא כמו שהוא נצטייר בדמיון.

אנחנו שעלינו עם קום המדינה, מצאנו את בן־גוריון המנהיג העשוי, אפוי, קיים, עובדה מוגמרת. על כן קשה לנו להשתתף במשחק ותיקי הישוב הנקרא “אילו היה חי”: אילו ברל כצנלסון, חיים ארלוזורוב, זאב ז’בוטינסקי, היו חיים, היה בן־גוריון רק אחד בתוך החבורה, שווה בין שווים. וייצמן ביטא הלך־מחשבה זה במחדל: בכל ספר זכרונותיו המפורט מופיע השם בן־גוריון רק שלוש פעמים וגם אז רק כלאחר־יד. לשאלה הנצחית, מי עשה מה, האיש את השעה או השעה את האיש, שאלה היפה כלפי בן־גוריון כמו לגבי כל מנהיג אחר, אפשר למצוא תשובה בדברי בן־גוריון עצמו, שנאמרו אמנם לגבי צ’רצ’יל, אך יש להם גם משמעות אישית: “אני בטוח, כי הוא ידע, שהוא באותה השעה האיש היחיד המסוגל להציל את בריטניה. ההיסטוריה היתה שונה מאוד, לולא צ’רצ’יל היה קיים”.

בן־גוריון ראה את עצמו כנושא שליחות היסטורית, בזה גדולתו ובזה חולשתו, באמונה זו יסוד כוחו ועקשנותו ויכולתו לשאת אחריות, ואולי בה גם אחד המניעים העיקריים לרגשי האיבה של בני דורו אליו: לא היתה בו הגמישות להתאים את עצמו למוסכמות, לשחק את התפקיד “אני־רק־בורג־קטן־כמו־כל־האחרים”, ולתת לאחרים לקבוע, בבוא הזמן, כי היה גדול מהם.

לעתים נדמה, שהאהדה לבן־גוריון או השנאה אליו, יותר משהן תוצאה של שיקולים פוליטיים, הן ענין של אופי. בן־גוריון אינו נוח, לא כמנהיג ולא באופוזיציה, לא כשונא ולא כבעל־ברית, לא היה כך במלוא אונו ואיננו נוח כזקן. הוא תובע, הוא דורש, הוא חוזר חמישים שנה על אותם הדברים – על תפקידה של הציונות, על עם סגולה, על ההכרה הממלכתית, על שינוי שיטת הבחירות – הוא מתעקש, הוא אומר דברים לא־נעימים, הוא זוכר מה אמר מי לפני ארבעים שנה. לא עמו ימי שלווה, איש איש בכורסתו, איש איש עם קופתו. תמיד נוח יותר לקרוא על גיבורים מאשר לחיות עמם.

---

חיי הסוכן

מאת

רות בונדי

מדינות קטנות נכנסות למפה הבין־לאומית של ספרות הריגול על־פי־רוב רק כנושאות העלילה, כמפגשים של סוכנים ויפהפיות, של קציני בולשת קשוחים ומבריחי־זהב ערמומיים. ערים ההולמות את דרישות התקן למרכזי ריגול חייבות להיות מושחתות, מצויידות בבזארים חשוכים ובמאורות חשיש, במועדוני לילה ובבתי זונות, כמו הונג־קונג וקזבלנקה, טוקיו וטנג’יר, ו/או לשכון במקום אסטרטגי, נייטראלי פחות או יותר, בגבול תחום האינטרסים של שתי מעצמות יריבות, כמו באיסטנבול או בהוואנה, בווינה או בברלין. אך הסוכנים עצמם פועלים בשירות מדינות עשירות ורבות־עצמה, היכולות להעניק להם חינוך של ג’נטלמן ותקציב הוצאות בלתי מוגבל, המאפשר להם לגור בבתי מלון סוג א', לנסוע במכוניות מהירות ולשעשע נערות זוהר, אם המדובר בסוכן אנגלו־סקסי. ואם מדובר בסוכן רוסי – ציוד טכני חדיש ביותר, אמצעי חטיפה משוכללים וממונים חסרי רחמים. מעשי מרגל יווני על אדמת תורכיה או הרפתקאותיו של איש הבולשת ההודית בפאקיסטאן יכולים לשמש, אולי, חומר מתאים לתצרוכת המקומית של ספרות ריגול בתורכית, ביוונית, בטמיל או באורדו מדוברת, אבל כדי שסוכן יגיע לרמה בין־לאומית הוא חייב לפעול למען מעצמה גדולה, או לפחות נגדה, אחרת לא מעניין מי מנצח, הש.ב. של ניקאראגואה או זה של אקוואדור. ואם הישראלים נכנסו לספרות הריגול הבין־לאומית לא עוד כאנשי קשר של איזה סוכן בריטי מהלאום העליון, אלא כשותפים שווי זכויות או כגיבורי העלילה, יש בכך אות הוקרה לשירותי הבטחון הישראליים, שכל פאטריוט ישראלי יכול להתגאות בה. מי יתן, ובמקום ג’יימס בונד של הגויים יקום לנו ג’יימס בונד יהודי משלנו.

טוהר המוסר ואהבת האנושות אינם מעניינים את חסידי הריגול: הם רוצים בממזרים, אמני תחבולה, להם אפשר לסלוח מירמה או שקר, כל זמן שהמניע הבסיסי פחות או יותר נעלה: אהבת מולדת, או אמונה בצדק, או לפחות גאווה מקצועית ואהבת ההרפתקה. לא על הכסף לבדו יחיה הסוכן. וכאן יתרונם הרב של הישראלים, שבזכותו ניתנה להם כניסה למועדון הגדולים: המניע תמיד נעלה, נקמת שש המיליונים או הגנה על המולדת; המעשים נועזים, חטיפת נאצי מעל פני מחצית כדור הארץ או שתילת מרגל בצמרת השלטון הערבי. על אלה יש להוסיף רק אקסוטי ים־תיכוני, אווירה תנ"כית או סודות העבר הטמונים באדמה, מגילות, מנורת בית המקדש או סובנירים אחרים, ורמת מחקר העשויה לעניין מרגלים מדרגה ראשונה.

למרבה הצער שואב העולם את ידיעותיו על פעולות שירותי הבטחון והביון הישראליים רק לעתים רחוקות מפעולות שהצליחו ונודעו ברבים – כמו פרשת אייכמן או הפצצת הבזק של כל שדות התעופה המצריים במלחמת ששת הימים – ולעתים קרובות יותר משליחויות שנכשלו או נתגלו לפני שנסתיימו, כמו פרשת אלי כהן, או פרשת רודפי המדענים הגרמנים בשווייץ. ויש מידה מסויימת של חוסר הגיון בהערכה: אהדת חובבי הריגול אינה נתונה לשירותי הבטחון המקומיים, שבסופו של דבר גילו את הקשר, אלא לאלה שהצליחו, לפחות זמן־מה, להוליך אותם שולל. והדבר נכון לגבי ריכרד זורגה כמו לגבי אולג פנקובסקי ואלי כהן.

תהילת שירותי הבטחון בזירה הבין־לאומית כתהילת שחקניות קולנוע: יש להיאבק עליה ללא ליאות. הנה לכם ה“סיקרט סרוויס” הבריטי, פאר שירותי הבטחון בעולם, נושא להערכה מקצועית, שמצאה ביטוי במאות ספרים וסרטים. כיום דמותו הציבורית – בעקבות “האיש שחזר מן הכפור”, בריחת ג’ורג' בלייק ופרשת פילבי – כדמות דודה זקנה מבולבלת או מועדון ג’נטלמנים רדום. אם האנגלים מתנחמים על בריחת פילבי בכך שהם נכשלו מפני שהאמינו באדם – בשביל מוסד מן הסוג הנ"ל זאת נחמה מפוקפקת מאוד. האנגלים נתנו לפילבי להתחמק, מפני שעד הרגע האחרון לא האמינו החוגים השליטים, כי ג’נטלמן אמיתי, בן למשפחה טובה, בוגר קמברידג', בעל המבטא הנכון ומידת הלבביות הדרושה, מסוגל לבגוד לא רק בארצו, אלא גם בחבריו למועדון החמים והאקסקלוסיבי של השירות החשאי הבריטי.

אם יש מקבילה לפרשת פילבי בארץ, הרי זה סיפורו של ד“ר ישראל בר, אך גם היא חלקית בלבד. אמנם ד”ר בר היה חבר מפא“י, סגן אלוף בצה”ל, איש אמונו של בן־גוריון, אבל הוא לא השתייך מעולם לממסד הישראלי המצומצם. לפעמים אני משתעשעת במחשבה, שגם אצלנו, אילו היה החשד בריגול נופל על בן העליה השניה או השלישית, יליד מינסק, פינסק או צ’ליאבינסק, מוותיקי מפלגת הפועלים ובוניה, איש ההתיישבות העובדת, האוהב חמין ובדיחות באידיש, איש לא היה מאמין. כמו שאמרה כבר בת העליה השניה, בראותה את הבנות של רחוב הירקון: בין החברות שלנו דבר כזה לא יכול לקרות. הרי גם הידיעות הראשונות על יהודים ישראלים, שפעלו בשירות הערבים, נתקבלו בזמנן בזעזוע: מילא רצח, אונס, שוד, מעילה, זיוף, עם ככל העמים, אבל לבגוד במדינה שלנו?

מי שיש כמה אנשי בטחון בין מכריו, וזה קורה בארץ במשפחות הטובות ביותר, יודע כי הם נראים בדיוק ככל אדם אחר, ולא היית נותן בעדם אגורה שחוקה. רובם, כאנשי הבטחון בעולם כולו, הם יושבי משרד, עם שולחן עבודה ודירוג מקצועי, פקידים, חוקרים, מומחים, ואין בחייהם הפרטיים יותר הרפתקאות ורומנטיקה מאשר בחיי מגדל אווזים לפיטום. חיי סוכן, לפי מושגינו, קוראי הבלשים, מתחילים בשליחות אל מחוץ לגבולות המדינה, ברגע שהוא איננו עוד הוא, אלא מישהו אחר בכלל, כאשר הוא מעמיד פנים, חי במסווה, מעורר אמון על מנת לנצל אותו, מאזין לשיחות אחרים, קורא מכתבים לא־שלו, עוקב אחרי מעשי הזולת, ובכלל עושה דברים מעניינים האסורים מטעמי מוסר על שאר בני תמותה, לצערם הרב. הסוכנים הם התגלמות אבירי ימי־הביניים בלבוש עידן הטכניקה, נושאי עלילות הגבורה של הספרות האפית המתמודדים עם הגורל, מתחמקים מסכנות, נאבקים נגד רודפים, קופצים מעל חומות, מתגברים על כל מכשול ומגלים לבסוף את סודו הכמוס של אביה האמיתי של היתומה היפהפיה רוזלי.

על מרבית המקצועות עוברות במשך הדורות תנודות במעמד, הם עולים ויורדים בסולם היוקרה. היו זמנים, ששחקני תיאטרון לא נקברו ליד אנשים הגונים והיו זמנים שפקידים נחשבו לאינטליגנציה, והיו זמנים שסוכן היה מרגל ואפילו לא מרגל אלא סתם שפּיוֹן, משרת של הצאר או של עריץ מלכותי אחר, רק דרגה אחת מעל מלשין המשטרה הבזוי. אמנם נכון, שהתנ"ך ראה בריגול פעולה צבאית הכרחית, בעיקר כאשר היא באה בשם השם, ולא הסתבך בשום הערכות מוסריות. נראה שכבר אז הבינו את כוח־המשיכה של ספרי מתח וריגול, ויש בסיפורה של רחב הזונה כל הנתונים לסרט מתח ממדרגה ראשונה, עם ג’ינה לולובריג’ידה בתפקיד הראשי. אך באירופה של המאות הקודמות ירד המקצוע פלאים. שעתו הגדולה של איש הבטחון חזרה עם בוא עידן הטכניקה, כאשר גבר קצב המלחמות, הנשק נעשה מתוחכם יותר, הסכנות שבתבוסה גדלו, ניהול מלחמה דרש ידע טכני עצום והיה הכרח להעביר את פעולות הריגול מידי חובבנים מסוגה של מאטה הארי לידי אנשי מקצוע ממש.

גם בארץ־ישראל עברו על היחס לסוכנים תנודות רבות: המרגלים המודרניים הראשונים היו אנשי ניל“י, והם היו מנודים בעיני מרבית הישוב. עוד בשנת 1932, כאשר פירסם דוד תדהר את סידרת עשרים ושמונה הבלשים שלו, עיקם הישוב את חוטמו (וקנה עשרת אלפים עותקים לשבוע), וחלוץ הבלשים נאלץ לפרסם אפולוגטיקה ארוכה, והסתמך בין השאר על חטאי אחרים: “גם ב’מוסף לילדים' של ‘דבר’ לל”ג בעומר נדפס סיפור בשם ‘נקמת הפילים’ בלוויית שתי תמונות של פילים ונמר טורף ועוד כהנה וכהנה”. מבין קוראי ‘פצצות בהר הכרמל’ ו’בצפרני מפלצת אדם' קמו לנו מומחים במלחמה נגד האויב בימי המנדט, ובעיקר אחרי קום המדינה, קבע מחברם לאחר זמן.

רק עם הגברת המאבק נגד הבריטים, עם ארגון ההגנה, החזקת נשק ותנועות המעפילים גברה ההכרה בחשיבות שירותי הבטחון, כל זמן שהם פועלים נגד האויב, הבריטי, הערבי או הגרמני. אך כאשר הוברר, אחרי קום המדינה, כי הש.ב. מסוגל לפעול גם נגד היהודים היושבים בציון, להאזין לשיחותיהם, לעקוב אחרי מעשיהם, להביא אותם לדין, היתה זאת הפתעה לא נעימה ללב הציוני התמים. נולד דיוקנו של “מנגנון החושך” השחור משחור, ורק תפיסת אייכמן הביאה לשירותי הבטחון את האהדה הנכספת של הישוב ואת היוקרה המיוחלת של העולם.

בעיני העולם מופיע הסוכן הישראלי בשתי דמויות: בדמות הנוקם, פליט מחנות הריכוז בעצמו או לפחות איש ששכל בשואה את משפחתו, חיוור, בעל עיניים יוקדות, פוריטני, קנאי – בספרו של מוריס וסט “מגדל בבל” הוא אף נושא על לבו, תפור בכיס מעילו, מגן־דוד עשוי מתכת, ועליו חרוטים שמות מחנות הריכוז עם מספר הקרבנות שנספו בהם, ובציוד בסיסי זה הוא נוסע לסוריה, כדי למצוא שם – כפי שאפשר היה לצפות – את מותו תוך מלמול “אדוני אלהינו”. הדמות השניה היא של הצבר החסון, הנוקשה, הנועז, שאינו בוחל בשום אמצעים, לא אינטלקט גדול, אבל דבק במטרתו.

אני מניחה, כי איסר הראל, שבנה את שירותי הבטחון שלו במשמעת של כת, לא שבע נחת מדמותו של הסוכן הישראלי המקובל המארגן אורגיות נוסח “הבלט הוורוד” (ב“איש שלנו בדמשק”) או מנצל קסמי גופה של נערה ישראלית כשרה, כדי לחשוף סוד של סוכן נגדי (ב“לוויה בברלין”). אומרים שאחד מכללי הברזל של שירותי הבטחון הישראליים הוא לא להשיג סודות דרך המיטה, אלא אם כן הסוכן רווק מאושר או אם מדובר בשירותי מארחת מקצועית. אם נביא בחשבון שסמנתה, נערת שירות הבטחון הישראלית ב“לוויה בברלין”, צריכה להקריב את עצמה בחיקו של מייקל קיין, קשה לקבוע מי המפסיד בנדון זה.

את מרבית ספרי הריגול שעלילתם בישראל, או שהישראלים משחקים בהם תפקיד מרכזי, המציאות אינה מחייבת. אם סופרת דגולה כמו מיוריאל ספארק מגישה לקורא ב“שער מנדלבאום” סטודנטים פאקיסטאנים, הלומדים באוניברסיטה העברית של ירושלים ומתגוררים בעכו, מה יעשו סופרי הרקק? ריח פריחת התפוזים ממלא את האוויר באוקטובר, איש הבטחון בעל השם העברי הטהור אדם רונן קורא לבתו הפעוטה גולדה, שלא לדבר על הנטיה הבולטת של כל אנשי הביון הישראליים להרהר בקול בבעיות ציונות, גורל העם היהודי, השואה ומשמעות התנ"ך כשהשכלת הקורא דורשת זאת. אני מתארת לעצמי שכך בדיוק התנהלה השיחה בין ראש המודיעין ובין אחד מעוזריו אחרי הפגזת קיבוץ: “איבדנו שישה מיליון מתים בשואה, סרן. ישראל בנויה על אפר. זכור זאת!”

אנשי הש.ב. והמודיעין הצבאי המסתובבים על־פני כדור הארץ נקראים בדרך כלל יצחק, משה או יעקב, שם־המשפחה־אינו־חשוב, אלא אם המדובר בראשי השירות, להם מעניקים רק שמות משפחה כברזילי או כברץ, ומידה גדושה של נוקשות. אני מתארת לעצמי, שלאנשי בטחון מתחשק לפעמים להעמיד דברים על דיוקם וליצור דמות איש בטחון על פי טעמם: יעיל, עובדתי, ממושמע, אינטליגנטי, מסור למטרה, בעל אורך־רוח וכך הלאה ברשימת התכונות הנעלות, אבל הדבר לא ניתן להם, כי פועלים עליהם כללי התנהגות כמו על ילדים בעלי חינוך אנגלי: לא לשמוע אותם ולא להרגיש בהם. זה הניגוד המעציב בקריירה של איש בטחון: הוא טוב כל זמן שאיש, חוץ מן הממונים עליו, אינו יודע על קיומו. ברגע שסוכן נהפך לפירמה בעולם, הוא גמר את הקאריירה בשליחות.

הדבר הטוב ביותר הוא לתת לפוֹלקלוֹר לצמוח, כי ריאליזם בספרי־מתח איננו סחורה. וייתכן מאוד כי טוב שהסוכנים על הנייר אינם דומים ליצורים חיים, והשפה שבפיהם היא על טהרת האגדות מארץ הבלשים. כאשר אתה קרוב מדי אל הסוכן, מכיר את משפחתו, מזדהה עם גורלו, אינך יכול ליהנות מספר ריגול. מי שכואב את מות הסוכן, אינו יכול ליהנות ממעשיו. זאת אנחנו יודעים מפרשת אלי כהן ונידוני משפט קאהיר. ברגע שנוכחים לדעת, שהסוכן הוא כמו כל אחד מאתנו, אולי מוכשר יותר, אבל לא מחונן בשום כוחות על־טבעיים ועלול למות מוות מדכא, חשים אחריות לגביו. ריגול דורש ריחוק של זמן, של מקום, של רגשות כדי שיהיה לסיפור מתח.

---

לא לזכור ולא לשכוח

מאת

רות בונדי

צריך רק לתת לזמן לפעול, ביחסים עם הגרמנים כמו בכיבוש השממה: רק החלוצים סובלים. זעקת הישראלים קמה תמיד נגד פורצי גדרות מוסכמות, אבל הבאים אחריהם כבר נכנסים בשביל סלול לקול דממה דקה. צריך רק לעבור את מה שנקרא זעמו־הצודק־של־הציבור – המתבטא על־פי־רוב בחצי תריסר מאמרי עתונות רווּיי מוסר, הפגנה אחת או שתיים, איומי התפטרות של בעל משרה זה או אחר, כמה כתובות צבע על קירות בתים, כמה עשרות מכתבי קוראים נרעשים למערכת והסתייגות זמנית של קומץ מכרים – ולחכות עד שהזמן יעשה את שלו.

איפה סערות העבר, על הסכם השילומים (1952), על נסיעתו של מרטין בובר לגרמניה (1953), על הצגת סרטים דוברי גרמנית בארץ (1957), על מכירת תת־מקלעים לגרמניה (1958), על בואו של שגריר גרמניה ד"ר פּאולס ארצה (1965), על ביקורו של אדנאואר בישראל (1966), על עקרונות־מקודשים־לעולם־ועד? איפה העקרונות כולם? המציאות אכלה אותם. תיירים גרמנים ראשונים בארץ (1955) היו עוד בגדר חדשות; כיום יהיה על תייר גרמני לנשוך כלב, כדי שיזכה לתשומת לב העתונות, ולהפגנה רצינית יכול כיום לקוות רק נאצי בעל שם ומעמד, מאוּנטרשטוּרמבאַנפירר ומעלה.

מלבד אי־אלו נפשות אמיצות, כבן־גוריון או כבוּבר, שהיו מוכנים להקדים מעשים בהחלטות מכוונות, נסוגים מרבית הישראלים מעמדותיהם העקרוניות בלי מוצא הכבוד של התארנות מתוכננת בקווים החדשים. הדברים פשוט מתגלגלים, מתוך אדישות, או צביעות, או חוסר אופי, או עצלנות, או אי־חשק להילחם, או אהבת נוחוּת. לא פותחים את הלב לגרמנים, אבל גם לא סוגרים את הדלת. אין היתר ואין חרם. יש מציאות.

לגבי יחסים עם הגרמנים כמו לגבי הדת: לכל יהודי פירוש משלו על מה שמותר ומה שאסור לפי המסורת. שנאה מוחלטת, סופית, שלילת כל מגע, ממלכתי כפרטי, לא למען בטחון המדינה ולא למען כלכלתה, לא למען עולם טוב יותר ולא למען דירה טובה יותר, רק אמונה גדולה יכולה להזין שנאה גדולה כל כך, ואנחנו דור שאינו יודע לשנוא. פה ושם נושא משורר בעל בלורית אמנותית נאום מרעיד לבבות על התהום־הפעורה־לנצח ודבריו מוקלטים למען ההיסטוריה על רשמקול “גרונדיג”. פה ושם עושים סופרים מחווה כאילו שנאתם עדיין עמם ומבטלים מסיבה לכבודו של גינטר גראס, בעיקר כדי – כשפת אנשי עט – לא לפגוע ברגשות־אלה־שעברו־את־שבעת־מדורי־הגיהנום, כמו שאין אוכלים שינקען על מצה מתוך התחשבות ברגשות הסבתא. כאילו רק יוצאי המחנות נידונים לשמירה על נידוי. דווקא להיפך. עצם העובדה, שאדם היה במחנות או איבד את כל משפחתו, משחררת אותו מן המלחמה המתמדת. זכותו להיות עייף וליהנות ממה שניתן ליהנות. על עקרונות שישמרו הצעירים, שעדיין כוחם עמם.

מחצית ההצהרות הפומביות נגד… עם הגרמנים (נא למלא את החסר בבעיה המתאימה, בהתאם לשנת הספירה) באות מתוך אינרציה, כמס למוסכמות, מפני שכך נהוג לומר בחברה הישראלית הטובה. אך לאט־לאט נפרדת השואה מן הגרמנים, הצער מן השנאה, הרוצח מן הנרצח. בעצם המלה רוצחים כבר יש כיום טעם לגנאי, הפרזה, קנאות. מבחינה זו הולמת המלה “שואה” את דרישות האומה; אין בה אכזריות, אין בה זוועות, אין בה יבבות. נספה בשואה אינו פוגם ברגשות כמו נרצח בתאי הגאזים ואינו תובע מסקנות.

בעיית יחסינו עם הגרמנים בכללותה איבדה מחשיבותה, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים. ולא רק בכוחן של השנים, אלא בגלל המבחר העצום של אפשרויות לשנוא, לתעב, לשטום ולהסתייג, העומדות לפנינו. הרי ברגע שמתחילים לנתח את התנהגות הגויים לגבי השמדת היהודים אפשר לשנוא עולם ומלואו (חוץ מאי־אלה דנים ובולגרים): את האנגלים על שסגרו את הארץ, את האמריקאים על שלא היו מוכנים לשחרר דולארים תמורת חיי יהודים, את האוסטראלים על שלא רצו “לייבא בעיה גזעית למקום שאין היא קיימת בו עדיין”, את האוּקראינים על ששׂמחו לבוא הנאצים, את הצ’כים על שלא נקפו אצבע להציל, את הפולנים על עזרתם הפעילה בהשמדה, מאז ועד ימינו. ככל שמתפרסמים יותר פרטים על יחס העולם לפתרון הסופי, מתרחב המבחר – גם לגבי עמים שלמים, גם לגבי אישים, נערצים וגדולים, וצ’רצ’יל ורוּזוולט בראשם. מעבר למסך הציקלון היו היהודים אומרים: “אילו ידעו העמים הנאורים”, ולא ידעו, כי הם ידעו. והתחושה הזאת שהעולם מוכן לחזות שנית בהשמדת יהודים תוך חוסר מעשה, שקמה בנו בימים שקדמו למלחמת ששת הימים, מפחיתה מייחוד הגרמנים. נכון, יש הבדל מהותי בין מבצעי ההשמדה ובין העומדים מנגד, אבל הוא מצטמצם עם השנים.

נוהגים להעמיד כנגד ההתקרבות ההדרגתית אל הגרמנים את החרם על ספרד, שתוקפו נשמר חמש מאות שנה. אבל כיום אנחנו בלי סמכות מוסרית מרכזית, תביעות הדת מחייבות רק חלק קטן של האוכלוסיה הישראלית (ומרבית הרבנים הראו יותר סובלנות לגבי הגרמנים מאשר לגבי הרבנים הרפורמיים), והנסיונות המעטים של הרשות החילונית להסדיר את היחסים עם הגרמנים בעזרת החוק, דוגמת פיסקת ההגבלה בדרכונים הישראלים של שנות החמישים: רשאי לצאת לכל המדינות פרט לגרמניה, לא עמדו בלחץ המציאות. אשר לסמכות מוסרית של אנשי רוח – אפשר לבחור בין סמכויות מכל קצות הקשת – מאהבה מתוך ריחוק של מכּס ברוֹד, דרך “יחסים כן, תרבות לא” של נתן אלתרמן ועד לחרם המוחלט של אורי צבי גרינברג – איש איש לפי טעמו, אָפיו, חשבונו לגבי פיצויים, קאריירה מקצועית, סוג מכונית חלומותיו. ואם במקרה ההיתר המתאים אינו נמצא באותו זמן במחסן אנשי הרוח, אפשר תמיד לפנות למשרד ממשלתי כלשהו ולקבל את האישור הדרוש מטעם אינטרס הלאום. משרד החוץ מעוניין ביחסים תקינים, ומשרד המסחר והתעשיה מעוניין במסחר תקין, ומשרד האוצר מעוניין במארקים תקינים, ומשרד התיירות מעוניין בתיירים תקינים, כל חנות ממשלתית וסחורתה, אז למה, לעזאזל, אם כולם מעוניינים, וכולם דורשים בשלום היחסים עם מערב גרמניה מתוך אלף ואחד אינטרסים מעשיים, אז למה מתחדשות כל אביב לכבוד יום השואה התקפות הצביעות העונתיות של שרים וחברי־כנסת במשפחת הקואליציה המאושרת.

*

שלונסקי דיבר ב“נדר” על הדור העשירי, אלוהים מסתפק בדור שלישי ורביעי ואנחנו איננו מסוגלים להסתייג אף מן הדור השני. אתה רואה את הצעירים הגרמנים, והם נראים בדיוק כמו כל בני הנוער של אירופה, ביטניקים או שלומ’ניקים, רודפי עינוגים או סתם לא יודעים מה לעשות עם עצמם, ואינך מסוגל להטיח נגדם את חטאי הוריהם. לפעמים, כאשר הפנים מתאדמות משתייה יתרה, כאשר עיניים מימיות מזוגגות או קול צורמני מזכירים היכרויות מן העבר, עולה בך הרגשת תיעוב כולל, אך רק עד שההגיון המתורבת המאולף מתגבר עליו: לשנוא באופן קולקטיבי זאת גזענות. גם מול הגרמנים.

הפגישה הראשונה בין גרמנים צעירים וישראלים צעירים היא לרוב זעזוע לישראלים יותר מאשר לגרמנים, דווקא מפני שאלה נראים נורמאליים כל כך, ורחוקים כל כך מאותן הדמויות המפלצתיות במעילים הירוקים הארוכים ובמגפי העור השחורים, המצליפים ביהודים, שלמדו עליהם בבתי־הספר, ובפגישה הזאת של קירבה בלתי־צפויה עומד למבחן גם כל היחס לשואה.

יש סילוף בעצם הנסיון להעביר את הדגש מן השואה אל הגבורה, כדי שהדור הצעיר ירגיש יתר קירבה אל יהודי הגלות, כאילו גם אנחנו איננו מסוגלים לשאת את זכר המיליונים שמתו מכיוון שהאמינו בחיים, ומעדיפים לזכור את האלפים, שידעו להילחם בנשק. ייתכן כי כאן אחד היסודות להתקרבות אל הגרמנים: אנחנו והם לא אוהבים דיבורים יתרים על זוועות השואה.

רק התרחקות מוחלטת יכולה לשמור על יחס של הסתייגות מוחלט ובלתי משתנה. ברגע שבני אדם נפגשים, במסגרת מדינית, מסחרית, מקצועית או לימודית, חדל היחס להיות סטאטי והוא נתון לשינויים. לכאורה, זכר ששת המיליונים אינו תלוי ביחסנו אל הגרמנים. אפשר לחוש את האבידה בכל נימי הנפש בחריפות שאינה פגה עם השנים, ובכל זאת למצוא יחס סביר אל גרמניה בת ימינו. אבל במציאות הדבר אינו ניתן. התקהות הזעם באה יחד עם התקהות הכאב.

מי שטען, שאפשר לקבל שילומים ממלכתיים ופיצויים אישיים בלי שהדבר ישפיע על יחס היחיד לגרמנים, השלה את עצמו או דיבר מתוך צביעות. כסף מכפר על הרבה מכאובים, אחרת לא היו קוראים לו דמים. מבחינה זו ראו הגרמנים את התפתחות העניינים ביתר בהירות: Wiedergutmachung דהיינו דמי כפרה ממצה את המצב יותר מ“שילומים”, שלא לדבר על כך שהוא מעשי יותר: כאשר הכל wieder אין עוד צורך ב־Wiedergutmachung. בשילומים יש אשליה של זמן בלתי־מוגבל.

עתונים גרמניים, סופרים גרמניים, תיאטרון גרמני (אוסטרי, ליתר דיוק. ההבדל בתוספת הצביעות), תיירים גרמנים, סחורות גרמניות, סרטים גרמניים, שגריר גרמני, דגל גרמני, סמל גרמני, הימנון גרמני, פעולות תרבות גרמניות – בפני כולם נפתחו שערי המדינה, ורק ואגנר ושטראוס המסכּנים עדיין לא חזרו מן הכפור. נותרה אבן אחת ואחרונה בחומת העקרונות שהתפוררה.

ומה הלאה, הישראלי הקטן? כיוון שאין להניח, כי לממשלת ישראל יהיה העוז להתוות את הדרך מבחינה רעיונית ולהקטין את הפער בין נאומי שואה ומעשי יום־יום, יהיה עלינו, כיחידים, לסמוך או על עצמנו או על הגרמנים. והיה כי יגביר הניאוֹ־נאציזם את כוחו בגרמניה, והיה כי תגבר האנטישמיות מעל הממוצע העולמי המקובל ו/או הגרמנים ינקטו קו אנטי־ישראלי מובהק, אנחנו פטורים מהחלטות ומשיקולים. פשוט נאמר: “ידענו, פעם גרמני, תמיד גרמני”, כפי שאומרים עתה: “פעם פולני, תמיד אנטישמי”, אחרי עשרים שנות ציוצים על סוציאליזם וקידמה. אבל אם הגרמנים ימשיכו בדרכי דמוקראטיה וגישה ידידותית, פחות או יותר, לישראל, אז הבעיה היא איך להמשיך ולשנוא את הנאצים בלי לפגוע בגרמנים, והדרך לפּתרונה כבר סלולה למחצה: מבודדים את תקופת הנאצים מן הזמנים שקדמו לה ושבאו אחריה, כאילו היתה אי בודד, שמעולם לא היה קשור ליבשת־האם. ואז אפשר להעריך ולהוקיר את גרמניה של ימי עברו, של גיתה ושילר, באך ובראהמס, הקורנת תרבות ודעת, ולמצוא שפה משותפת עם גרמניה בת ימינו, משׂגשׂגת, מתפתחת, גרמניה של גראס והוֹכהוּט ובאֶל, ולהתייחס אל שתים־עשרה שנות שלטון הנאצים כאל חופשה זמנית מתרבות אנוש.

שער ציון

מאת

רות בונדי

---

נס לא קרה לנו

מאת

רות בונדי

בהתלהבות נעורים ראשונה על נצחון מלחמת ששת הימים האמנו, כי אכן עידן חדש בא על המדינה בכללה ועל כל אחד מאתנו בפרט: פיזרנו הצהרות אוֹפּטימיות על השלום הקרב, על העליה ההמונית העתידה לבוא מן המערב, על השינוי המהותי העמוק שיחול בדרכי המדינה והנה עברה שנה, ואף כי היתה זאת שנה קצרה מאוד, התבגרנו בה והוספנו דעת ונסיון חיים של אורך ימים, והכל נותר, כמעט, כפי שהיה: הלוחמה נמשכת, העולים לא באו, הזקנים נשארו.

השלום נראה רחוק ומטושטש למדי, ויותר משמצפים לוֹ יראים מפניו, כי הפנים אולי פני שלום, אבל הידיים ידי מלחמה. באותו יוני רחוק חשבנו לתומנו, כי המלחמה תפעל כזרם חשמלי: תדליק בארצות ערב את המאור הגדול, ממשלות מחרחרות מלחמה יפּלו כבובות־נייר והמוני העם יבקשו לבנות יחד עמנו עתיד טוב יותר לאיזור כולו. והנה, כל שליטי ערב על תילם ויחד עם נתיניהם ממשיכים בפזמון הישן של אלח’רב, צבאותיהם מצויידים בנשק חדיש יותר משהיו אי־פעם, ולאט לאט נכנס צירוף המלים “סיבוב רביעי” לשפת היום־יום שלנו בלי שהלב נצבט לצלילו כל פעם מחדש. התקוות אינן נעות עוד בין שלום ומלחמה, אלא בין מלחמה מתוך עמדות אסטרטגיות נוחות לנו ובין מלחמה מתוך עמדות אסטרטגיות נוחות לערבים. שלום־אמת־לאורך־זמן נהפך להפסקת לוחמה לשנים מספר. ושוב אומרים לנו: המלחמה הבאה תהיה קשה ואכזרית מן הקודמות, ואנחנו יודעים כי זאת האמת, ובכל זאת מסרבים לכלול אותה בתכנית החיים: עשרים, חמש־עשרה, עשר, שמונה שנים, כמה שיינתנו לנו עד המלחמה הבאה, ניקח אותן במתנה. כל אהדתנו לסוריה, הנוקשה מבין האויבים, על שהיא משחקת בקלפים גלויים ומשחררת אותנו מן הפחד, שמא נמסור גבולות בטוחים תמורת קבלה חתומה בידי שני ערבים עם בול מועצת הבטחון. אנחנו איננו מפחדים מאיבה, רק מפני ידידות בנוסח הלבנט.

במשך השנה הזאת לא היה רגע של רגיעה – “אילת”, “דקר”, פתח, כראמה, מוקשים בשבילי עפר, הפגזות על עמק בית־שאן, התנכלויות, חבלות, נסיונות חדירה – לכל אורך השנה מוטלים המתים, וכיום כבר איננו מופתעים, רק תמהים איך יכולנו, אי־פעם בקיץ הרחוק, להאמין שיהיה אחרת.

בעתונים מופיעות מסגרות שחורות במלאת שנה לנפילת יקירינו ופנים צעירות מביטות עלינו ללא טענות. ידידים עורכים תערוכות ומוציאים קובצי זכרון. משפחות מייסדות פרסים ונוטעות חורשת על שמם, והם בכל זאת מתרחקים בצעדים איטיים. האמהות עדיין לובשות שחורים, האלמנות עדיין מחכות לצעדים מוּכרים במדרגות, אבל במקום הכאב הבולע הכל באו בעיות היום־יום: משכנתא שלא נפדתה, פטור ממסים, הקלות בעיריה, תעודת פטירה, התראות מבנקים, חיפושי עבודה, מענקי לימוד והריקנות הגדולה של הערב. למרבה הפלא, החיים לא נעצרו. הזרם נמשך מעל לאבנים החלקות שנפלו לתוכו, ובצמרת הערבה הבוכיה על החוף מרעישים הזרזירים.

פעם, לפני שנים־עשר חדשים ארוכים, חשבנו כי סיוד דירה, מכונית מקולקלת, העלאת מחירים, אי־סדר באמבטיה ומקרר שבור לא יוכלו עוד לעולם להוציא אותנו משלוותנו הנפשית, כי מעתה ועד עולם נהיה מוגנים מהתרגשויות סרק, ונשקיף על החיים למטה כאיש שידע מלחמה. והנה, שוב מתעצבנים על קטנות, ושוב מתרגזים על שטויות, ושוב רבים על דברים של מה בכך, ושוב עושים חשבונות ארוכים על קניות ותשלומים. שוב יש לחפצים שליטה עלינו. ואנחנו מתנחמים על העובדה המתמיהה, המעציבה, שנשארנו כפי שהיינו לפני יוני 1967, נוּדניקים או קטנוניים, קמצנים או זללנים, קנטרנים או רודפי כבוד, כי אולי בכך כוחה של המדינה: שהחיים נמשכים כסדרם, מלחמה באה ומלחמה חולפת, פדאיון הולך ופתח בא, או"ם מגנה ועולם מביע צער.

מיד עם תום המלחמה ידענו, שלא נוכל להיות אהובים על הגויים כמנצחים כפי שהיינו אהובים כמועמדים להשמדה. אבל כאשר יוצאים לחוץ־לארץ וחשים מקרוב בחוסר אהדה או בחוסר הבנה, שומעים ביקורת, האשמות ודברי קיטרוג מאנשים שדעתם שקולה ולבם ליברלי – חשים את הבדידות יותר מבימים, שיושבים בארץ מאחורי קיר המגן של הרגשת ההשתייכות ושומעים רק הדים רחוקים של הפגנות, השמצות או החלטות גינוי. וגם אם מנתחים את סיבת אבדן האהדה בהגיון קר, ומביאים בחשבון אלפיים שנה של עם מנוצח שמלחמה לא נאה לו, ומוסיפים לכך שהגענו לזירת האומות בדיוק ברגע שנסגר אשנב מחלקת הכיבושים, בכל זאת קשה להשלים עם הדבר. הרי אנחנו כובשים נאורים יותר מן האנגלים, שומרים על המקומות הקדושים נאמנים יותר מן הערבים, המשטר שלנו דמוקרטי משל הצרפתים, הסוציאליזם שלנו אמיתי משל הרוסים, ובכל זאת מגנים אותנו על ימין ועל שמאל. בעיקר על שמאל.

מול האצבע המאיימת של העולם חשים מצד אחד את הבדידות המוחלטת של ילד שנענש שלא בצדק ובמחבואו מאחורי הארון דן את כל העולם לחובה, ומצד שני מתהלכים בהרגשה שהכל היה יכול להיות אחרת, אילו רק ידענו להסביר את עצמנו, את מניעינו ואת נימוקינו. אם ההסברה היא באמת החזית השניה, מוכרחים להתייחס אליה כאל מבצע צבאי ומקביל לגיוס מילואים, לגייס להסברה מדענים וחוקרים, פילוסופים וסופרים, קיבוצניקים וסטודנטים, ספורטאים ואמנים, כדי שאיש איש יילחם בשטח שלו. הרי לטענות המסבירים המקצועיים והדוברים הרשמיים למיניהם אין בעולם התקשורת שום משקל: זה לחמם, ועל זה הם מקבלים משכורת, כדי שיכתבו מכתבי תשובה רשמיים למערכות העתונים. מול תותחי הרוח של העולם הגדול אין יורים באפונים של דוברים. אולי שום הסברה לא תשנה את העובדה שניצחנו וכבשנו, ושאיננו מוכנים להחזיר לפי פקודה, אבל לנסות חייבים.

אהבה אינה עומדת במקום אחד, יש להילחם עליה תמיד מחדש, כמו שלמד כל אחד בחייו הפרטיים, וביחסי האומות זה אינו שונה. לא רק על כבוד יש לעבוד, על האהדה לא פחות. היה נדמה, כאילו הולנד וארצות סקנדינאוויה שלנו הן לנצח, והנה – גם שם הפגנות נגדנו, גם הן מבקשות את חלוקת ירושלים. היחס של הדור הצעיר אל ישראל קשור תמיד ביחסו אל השולטים במדינתו: האבות אהדו את ישראל, הבנים מפקפקים בתבונתם, הזקנים הכריזו על איבתם לישראל, הצעירים רוצים בחידוש יחסים.

ככל שחשים בבדידות חשים גם בקשר: בעולם לא קורה דבר שאין לו השלכות גם לגבינו: מרצח קנדי עד מרד הסטודנטים בצרפת, מחילופי הממשלה בקנדה עד מאבקו של דובצ’ק בצ’כוסלובקיה, ממלחמת הכורדים ועד הטלת סנקציות על רודזיה. כל כמה שהיית רוצה לחיות בחלקה הקטנה שלך, פרוֹבינציאלי לאומי מפגר, אין נותנים לך, כי כל העולם בסירה אחת ובכל סערה מקיאים הכל.

אם האמנו אי־פעם כי האמת מתגלה תמיד במרוצת ההיסטוריה, עכשיו תוקפים אותנו החששות: ומה אם הגירסאות הערביות־רוסיות־פאקיסטאניות־צרפתיות־וכל־השאר על אכזריות, תוקפנות, פּוֹגרוֹמים, נאציזם ודיכוי יכּו שורש? מה אם האמת תיטשטש ותישכח וכאשר ינסה אי־פעם חוקר בעל אמביציות לגלות אותה מחדש, לא תתקבל עוד? והרי אנחנו שהבטחנו לעצמנו תכופות לא לשכוח את אימת ההססנות של חודש מאי, את התגרנות המפלגתית מול סכנת החיים, גם אנחנו בולעים יום־יום את מנת ההיסטוריה המתוקנת כחומר הדברה, שרק במרוצת השנים יתן את אותותיו. הלא מול כל האמונות שאבדו האחת נאחזת בנו עדיין בעקשנות: כי חשוב שהאמת תישמר.

כל כך הרבה דברים נעשו במשך השנה מובנים מאליהם: שאפשר לטלפן לעיר העתיקה ולשאול אם יש חדר פנוי במלון אינטרקונטיננטל, שלירושלים נוסעים דרך כביש לטרון, שגדות כבר איננו קיבוץ ספר, שאחרי כפר־סבא כבר לא סוף המדינה, שאוכלים חומוס בשכם ואומרים: בכל הגדה לא יודעים לבשל, שיש לים כנרת שתי גדות שלמות, ש“אגד” נוסע לבית־לחם, שרמאללה היא תחנת רדיו ישראלית, שאפשר לקנות סיגריות “דובק” באל־עריש ולשלם בלירה ישראלית, שים המלח לא נגמר ליד עין־גדי. כבר אין מטיילים ברמה, בגדה ובסיני כסהרורים, סתם כדי לדרוך ולחוש ולנשום, אלא לשם מטרה מוגדרת: לראות את עתיקות סבסטיה או להתרחץ באי האלמוגים, לקנות רקמה בבית־לחם או לבקר מתנחלים בגולן. כבר אין שואלים את תושבי הגדה, כבראשית ירח־הדבש: מה אתם חושבים עלינו? נכון שאנחנו לא נוראים כפי שסיפרו לכם? ההפתעה של הישראלי כבן־אדם כבר נשכחה, האימה נעלמה. עתה כבר מותר לשנוא אותו ולהתרגל, רק שלא ברור למה. לספח לא טוב, בגלל העולם, ולהחזיר לא טוב, בגלל הבטחון, מדינה פלשתינאית לא רצויה, בגלל ערביי ישראל, ומדינה דו־לאומית לא רצויה, בגלל התודעה היהודית, לקלוט את הפליטים אסור מבחינה דמוֹגראפית, ולהשאיר אותם במחנות אסור מבחינה אנושית.

הלשון מבטאה את חוסר הוודאות: כיוון שלא אהבנו לומר שטחים כבושים, אף כי זאת האמת, ולא היינו די צבועים כדי לומר שטחים משוחררים, ולא התחשק לנו לומר שטחים מוחזקים, כי יש בביטוי זמניות יתרה, העדפנו את השמות הגיאוגרפיים – יהודה, שומרון, גולן, רצועה, סיני – שאינם טומנים בתוכם שום סכנת החלטה, עד שבא הביטוי הכולל הבלתי מחייב השטחים והציל את המצב.

בינתיים תרמנו את חלקנו להתקרבות בין ערבים ויהודים: קנינו אצלם את כל המטריות הסיניות והבדים האנגליים והצלחות היפאניות והשטיחים הפרסיים שהיו להם במלאי, והשארנו אצלם שבעים מיליון לירות ישראליות, שיידעו להעריך אותנו. וכיוון שאין עוד מציאוֹת העברנו את פעולתנו לשטח אחר והתחלנו ללמוד ערבית מפי כאמל וזוזו ב“קול ישראל” ויודעים כבר להזמין צלטה וח’ובז וזיבדה במסעדה. רוח מין הון, יא ולד.

שום מהפכה לא התחוללה, אוכלוסיית תל־אביב לא התישבה בנגב, רופאים לא יצאו לספר, עסקנים לא ויתרו על כסאות, וקבלנים לא על כספּם. בודדים אלו לרמה, בודדים התיישבו בירושלים המזרחית, בודדים הלכו לגוש עציון, וכל השאר כמנהגו נוהג. אולי אסור לגלות זאת לשר האוצר, אבל בתוך תוכנו אנו שמחים על שנדרש מאתנו לפחות מלווה בטחון חדש, כי הוא משתיק את נקיפות המצפון הזמניות על שנשארנו מה שהיינו ובמקום שהיינו, אחרי שהרוח הגדולה שככה. פקידים ממשיכים לשתות תה ושומרי דת ממשיכים להילחם בניתוחי מתים. המורים ממשיכים להתנגד לרפורמה בחינוך ובקופת־חולים ממשיכים לחלק פתקים, שליחים ממשיכים לשוטט על פני כדור הארץ והעולים ממשיכים לא לבוא.

שום נס לא קרה לנו מאז יוני אשתקד – גם אלוהים אינו אוהב אינפלציה – ויהודי המערב לא התחילו לזרום בהמוניהם, לא במיליונים ולא ברבבות, שדובר עליהם בסחרחורת הנצחון. אנחנו פשוט חלמנו על הזכייה הגדולה, מיליון בבת־אחת, אבל במציאות יש לאסוף עולה עולה, עשרה לעשרה, מאה למאה, אלף לאלף, עשרים אלף לשנה כי במפעל הפיס זוכים רק פעם אחת בדור. אמרנו: אותם היהודים שעולמם חשך עליהם כשאיימה סכנת מוות על מדינת ישראל לא יראו עוד טעם לחיות בין הגויים, ושלחנו אליהם מפקדי צה"ל להגביר את המגבית; הצהרנו: הדרך ליציאת אמריקה פתוחה, והובלנו את המעטים שבאו לסבך של ביורוקרטיה. אבל היו כבר הרבה ישיבות במוסדות הנוגעים בדבר, ועוד יהיו רבות, על חלוקת תפקידים וחלוקת כסאות וחלוקת משרות וחלוקת תקציבים. תבוא מחר, חבר עולה, היום כולם בישיבה.

עדיין קשה להתרגל לתואר: שגריר ישראל בארצות־הברית יצחק רבין, עדיין נשאר בקולה של שולי נתן הד היום ששוחררה בו העיר העתיקה וכל האומה בכתה, עדיין בולעים כל סיפור קרב וכל יומן של לוחם, עדיין אנחנו קונים את הספרים הרבים על המלחמה ולא מדקדקים בדרישות לגבי רמה ולשון. אסירי תודה על שניתן לנו אישור מחודש לכך, כי הדברים אמנם התרחשו ואנחנו היינו עדים להם. ואם לא עדי־ראייה, לפחות שותפים לרגשות. בכל מדף ספרים התווספה שורה ארוכה של אלבומי נצחון, וכל אחד היה בגדר אחרון, עד שמקץ השנה בא אלבום צה"ל שיגמור את כל האלבומים, וקנינו את כולם כמעט, תחילה כאילו מתוך שכרון ואחר־כך מתוך רצון לראות ולחוש שנית, ואחר־כך על מנת לשמור למזכרת למען הילדים, ותמיד מתוך הרגשה שהזמן בורח מאתנו, וכאן, בתוך הכריכות, נתפוס לפחות את שולי בגדו.

---

מסובך להיות יהודי

מאת

רות בונדי

אם במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל לא נמצאה הגדרה ממלכתית מסכמת לשאלה, מיהו יהודי, הרי זה בראש ובראשונה מפני שרוב העם היושב בציון אינו שש ללבן בעיות של עקרון, כל זמן שאפשר להסתדר, איכשהו, במצב הקיים בלי להסתבך בוויכוחים ציבוריים. אולי מפני שהמאבק היום־יומי על עצם הקיום באמת אינו משאיר כוחות לשאלות של עקרון, ואולי, מה שייתכן יותר, מפני שחלק גדול מן הישראלים שעלו ארצה מאז שנות השלושים עשו זאת בעיקר כדי להיפטר מהרהורים מטרידים על יהדותם, שהיו מנת חלקם בגולה. הרי אחד היתרונות של הישיבה בארץ־ישראל היה תמיד בהנחה, כי לפחות כאן אדם אינו חייב להגדיר את יהדותו: יושבים בארץ האבות, חוגגים את חגי ישראל, מדברים עברית, מגדלים ילדים כאן, משרתים בצבא הגנה לישראל – מה עוד יכול יהודי לעשות למען יהדותו? והנה, אחרי שנים מתברר, כי אפשר לעשות כל זאת ואף יותר, ולא להיות יהודי כלל, כי בעיית הזהות היהודית דבקה בנו, גם אם הדרכון הכחול עם אותיות הזהב העבריות מונח שנים בארון.

“נעשה ונשמע” נראה כדרך פעולה נמהרת מאוד, אבל מסתבר, שבשביל העם היהודי זאת פילוסופיית חיים, ההולמת את אָפיו, מרבית המאורעות הגדולים בחיי המדינה, מהקמתה עד נצחון מלחמת ששת הימים, מחוק־השבוּת עד לקליטת העליה ההמונית, לא היו מתרחשים לולא נעשו תחילה ורק אחר־כך נשקלו משמעותם ותוצאותיהם. אילו לובנו תחילה עד תומן כל הבעיות העלולות להתעורר סביב הקמתה של מדינת־יהודים עצמאית, אילו נשקל מראש כל מכלול השאלות שיתעוררו עם כיבוש הגדה וסיני, אילו היה על חכמי ישראל לקבוע קודם כל את ההרכב הרצוי של אוכלוסיית ישראל, לא היה די בעשרים שנים כדי לסיים את הוויכוח הראשוני, שלא לדבר על מעשים. וכך קרה, שלשאלה היהודית “מיהו יהודי” (הגויים אינם צריכים לשאול, הם יודעים) קיימת רק התשובה היהודית המסורתית: “נו, אדרבא, מיהו יהודי?” או ליתר דיוק: “אז באמת, מיהו יהודי ישראלי?”

לולא הערבים, היתה אולי שאלה כה יסודית כ“מיהו יהודי” מספקת תחמושת למלחמות יהודים מרוֹת וממושכות, אך כיוון שזמן הרגיעה בין מערכה למערכה, בין התנגשות להתנגשות קצר יחסית, צפה הבעיה רק אחת לכמה שנים, מכה גלים, מעלה קצף ושוקעת בתהום הדחייה לימים שלווים יותר. דרושים אומץ רב ועקשנות רבה עוד יותר, כדי לנסות למצוא תשובה לשאלה מיהו יהודי בעזרת העם כולו, בארץ ובחוץ־לארץ, כמו שניסה בן־גוריון בשנות החמישים – ונכשל. קברניטי המדינה כיום זהירים יותר, וגם אם אי־אפשר להשתיק את בית־הדין הגבוה לצדק, לפני שפסק את דינו בשאלת רישום הלאום, אפשר לפחות לעשות את הדבר הקרוב ביותר: פשוט להתעלם מהחלטתו, כאשר נובע ממנה שינוי הסטאטוס־קוו בנוהגים מנהליים. אם כך ואם כך, התוצאה תמיד זהה: בימים טרופים אלה, כאשר העם נאבק על קיומו, לא זאת השעה לסכן את אחדות העם.

רק מתוך ידענות מופלאה או קלות־דעת נוראה יעז אדם בישראל לנער בפומבי את דעותיו בקושיה מסובכת כמו “מיהו יהודי”. וכיוון שאין בכוחי להסתמך על המניע הראשון, יש להניח כי חסרות לי צרות בחיים. המפליא הוא שפעם, בימי הגולה הרחוקים, נראתה השאלה מיהו יהודי, מיותרת לגמרי. יהודי ידע שהוא יהודי. ואולי הטעות היא בעצם ניסוח השאלה: הבעיה בישראל בעצם איננה כל כך מיהו יהודי, אלא מיהו לא כל כך יהודי.

כיוון שאצל מרבית תושבי המדינה (היהודים) דת, לאום, מורשת, הרגשה, אופי, הכל יהודיים, נראית להם בעיית מירשם התושבים שולית. לאום, עם, לאומיות, מה חשוב, אפילו יידרשו לכתוב עשרים פעם יהודי־יהודי־יהודי. אין בכל כלום. הרי בסך־הכל טוב לחוש, כי להיות יהודי זה הדבר הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. מי שהוא “גויימריין” לכל אורך הדורות, ממלא את טפסי מרשם האוכלוסין ואת שאר השאלונים הנוגעים ליהדותו ללא היסוס –

דת: יהודית

לאום: יהודי

אף: יהודי

עיניים: יהודיות

וכל הרהור אידיאולוגי סביב השאלה אם היהדות אצלו דת או לאום או שותפות־גורל או דרך־חיים, או הרגל או מחלה, הוא דוחה לאותם הימים הרחוקים, כאשר

יתפנה מעיסוקים לקיום הגוף לדברים שבנפש, ששעתם אינה מגיעה, על פי רוב, אלא חמש דקות לפני סגירת שערי החיים. ואז, כמובן, רואים כבר אצבע מאיימת מעבר לעננים.

למזלנו, יהדות היא עניין של לידה, לא של הצהרת אמונה. חלק לא־מבוטל של הציבור החילוני, אילו היה עליו להצהיר על אמונתו בעקרונות הדת היהודית, לא היה מסוגל לעשות זאת, ראשית מפני שהם אינם נהירים לו, ושנית מפני שאלוהי היהודים אינו מהווה אצלו פוּנקציה, אלא במקרים של סכנת חיים, וגם אז כשאיש אינו שומע.

חסרי אמונה מתוך היסח־הדעת (רק מעטים מן הציבור החילוני הם אתאיסטים לפי פּרוֹגרמה) מקבלים את הסמלים החיצוניים של הדת היהודית – ברית־מילה או בר־מצווה, חופה תחת כיפת השמים או אמירת קדיש מעל הקבר – כמוסכמות החברה שאין טעם להתקומם נגדן, ובמיוחד אם אפשר למצוא להן ביסוס הגיוני או היגייני, כבר־מצווה או ברית־מילה. כאשר מתחקים אחרי מקור ברית־המילה, מגיעים בסופו של דבר אל טקסי פריון ופולחנים קדומים, ברבריים למדי, שמקורם אי־שם בדמדומי ההיסטוריה האנושית, שוודאי אינם הולמים את עולמו של האדם המודרני. אולם כיוון שהניתוח הקטן מתאים לדרישות הרפואה המודרנית, ואף גויים אנגלו־סקסיים, שחובת הדת אינה חלה עליהם, דוגלים בביצועוֹ, הרי גם האפיקורוס הגדול לא יהסס להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו (בעזרתו של רופא מדופּלם), גם אם לפי ההלכה היהודית בן לאם יהודיה הוא יהודי, אף אם לא נימול. נראה שיש הבדל בין ההתנגדות התיאורטית, לכפיית הדת לבין ההחלטה המעשית, להטיל על ילד את עול עקרונות הוריו לימים ארוכים.

היו זמנים שבהם הנחנו, כי בארץ נחדל להיות יהודים ונהיה ישראלים, אולם הנחה זו, שבאה בעקבות הלכי רוח שלה ציונות הסוציאליסטית מראשית המאה, נבעה מחוסר הערכה נכונה של כוח המורשה. ככל שיושבים זמן רב יותר במדינת ישראל מתברר, כי אי־אפשר להפריד בין השניים, אפילו היית רוצה בכך, כי רק מתוך היהדות בא הכוח להיות ישראלי.

גם מי שמרגיש את עצמו יהודי לא לפי הדת, אלא לפי שותפות־הגורל, לפי הלאום בלבד, יהסס להוציא מכך את המסקנה ההגיונית: אם אפשר להיות יהודי לפי הלאום (ויש ארצות בהן ניתן הדבר: במפקד האוכלוסיה הצ’כוסלובקית לפני כיבוש הנאצים יכלו היהודים להכריז על יהדותם כעל דת, או כעל לאום, או כעל שניהם גם יחד) הרי אפשר תיאורטית להיות בן הלאום היהודי ובן הדת הבודהיסטית או הפרוטסטאנטית. אך מיד מתקוממות כל שלושת אלפי שנות ההיסטוריה היהודית נגד מחשבה כזאת: מי שמשתחווה לפסילים, מי שנושא צלב, אינו יכול להיות יהודי. על כן קיבל רוב האוכלוסיה הישראלית באנחת־הקלה, את פסק־הדין של בית־הדין העליון בעניין האח דניאל רופאייזן, יהודי מוּמר שביקש לעלות לישראל לפי חוק השבות (החל על יהודים בלבד): אתה יכול להיות יהודי אפּיקורוס, ויהודי לא מאמין, ויהודי מתבולל, ויהודי שונא כפייה דתית, ואפילו יהודי שונא יהודים: אבל לכרוע ברך בפני צלבו של ישו, את זה גם הלאום לא יסבול.

זמן רב אחרי שהשתחרר יהודי חילוני מעול כל המצוות, לא שומר שבת ולא אוכל כשר, מתחתן בנישואים אזרחיים (מדובר במדינות שמותר בהן ליהודים להילחם למען הפרדה מוחלטת בין דת למדינה) ומעדיף שריפת מתים, נשארים בו הדי איסורים קדומים, שהם מעבר לכל הגיון, אם רתיעה מאכילת בשר חזיר (היהודים הסיניים של קהילת קייפנג־פו, לפני שהתבוללו לחלוטין בסביבתם, נבדלו משאר האוכלוסיה רק בהימנעותם מאכילת חזיר) או מכריעת ברך, אם סלידה מסטייק נא שחשים בו את טעם הדם, או מצדפות חיות. נראה שהקיבה היא החלק השמרני ביותר בכל הגוף. לא לחינם טענו יהודי פראג נגד המבקשים להתנצר: אפשר לוותר על כל עקרונות הדת היהודית, אבל לוותר על עינוגי המטבח היהודי, לזה כבר דרושים כוחות של גוי.

אבל הצירוף של אתאיסט בן לאום יהודי, כפי שביקש אותו רב־סרן בנימין שליט לו ולבני משפחתו בסיבוב מיהו־יהודי האחרון, נראה אפשרי בהחלט למי שגדל בסביבה מתבוללת ועודף ידיעות בהלכה אינו מעיק עליו, כיוון ששותפות הגורל נראית לו קובעת יותר מעקרונות האמונה. הרי כל ישותנו מתקוממת נגד ההנחה, כי שונאי היהודים הגדולים, אם יש להם אם יהודיה, אחינו הם, אבל בנים שגדלו בארץ וסיכנו את חייהם למענה אינם יהודים גם אם רצונם בכך, כיוון שנולדו לאם לא יהודיה. מעולם לא תיארנו לעצמנו, בימי הדמדומים שירדו על אירופה בשנות הארבעים, שהיהדות היא מועדון אקסקלוסיבי עד כדי כך.

מי שעבר את מבחני היהדות של שלטון הנאצים ואינו נמנה עם שומרי מסורת, עשוי להגיב על יחס החוגים הדתיים במדינה – והם קובעים כיום בשאלה הזאת לגבי אנשים המבקשים להיות בני הלאום היהודי בלי למלא אחרי כל דרישות הדת – בשתי דרכים: או שנסיון העבר הגביר בו את ההסתייגות לגבי כל מי שההיסטוריה היהודית אינה טבועה בעצמותיו, או שיאמר לעצמו: לעזאזל, אם מישהו, אחרי כל התלאות וכל הצרות שבאו ועלולות לבוא על ראש העם היהודי, רוצה להיות אחד מאתנו, שיניחו לו. האם גם אנחנו נפשפש בסבתות ובאמהות?

יש סבורים, כי הכל עניין של שינוי מונחים. אילו היינו מדקדקים בלשוננו ובמחשבותינו, לא היה מקום לפירושים. אילו במקום לאום יהודי היו אומרים לאום עברי, או אילו במקום לאום היינו שואלים על לאומיות, ואולי במקום לאומיות יהודית היתה באה לאומיות ישראלית, היינו מוצאים דרך להתגבר על המכשול הפורמאלי של מרשם התושבים, ועל־ידי כך מונעים צרות ומועקה מאלפי יהודים על־פי בחירתם. אבל גם זה לא ישחרר אותנו מן ההכרח של הערכה מחודשת של מהוּת היהדות, ולא על־פי חוקי הדת. הרי לא בזכות הדת עלו רוב תושבי המדינה ארצה ולא הודות לדת חיים בה כיום, אלא הודות לאמונה.

רק כאן בארץ לומדים גם אפיקורסים להודות לאלוהים, על שנולדו כיהודים: מי שראה פעם מה זה להתגייר בארץ, כמה ישיבות של בתי־דין רבניים, כמה שאלות, כמה חקירות, כמה מבחנים, כמה שיעורים, כמה מכשולים, כמה דרישות פורמאליות על המועמד ליהדות לעבור, כמה עדים וכמה חוות־דעת עליו להביא, כמה פעמים הוא חייב לבלוע דחיות של לך־ושוב, אין לו עוד שום חשק לחפש את חיק היהדות. רק מזל שהוא כבר בתוכו. בכל פעם שאני נתקלת במועמד חדש, המוכן לעבור כל מירוץ־מכשולים העלול להימשך שנתיים, שלוש, חמש שנים, כדי להיות ליהודי, אני תמהה מחדש: הרי להתגייר בארץ זה קידוש השם, שמעטים מן היהודים מלידה היו מוכנים להתנסות בו, אילו נדרש מהם. הרי רק הטבילה במקווה, שאי־אלו כלות חילוניות עוברות אותה מתוך פחד שבלי הפתק הוורוד לא ישיא אותן הרב – ולמה לתת לחתן תירוץ להתחמק כל עוד יש זמן? – בתוך כוך מעלה ריח לחות, עם הבלנית הבודקת צפרניים ושערות, עלולה לקומם את הנפש היהודיה החפשית נגד מבחני הדת היהודית. ועד שמגלים שאפשר להינשא גם בלי פתק מהמקווה, אם יודעים איך ואצל מי, משחק כבר הילד (הנימול) בחול.

למי שגדל במרכז אירופה, באווירה של יהדות לאומית חפשית, קשה לתפוס איך אין נותנים למישהו להיות יהודי, אם רצונו בכך – בלי לבדוק כליות ולב, בלי להיוודע אם האהבה ליהדות לא באה, חלילה, בגלל אהבה ליהודי, כאילו היה בכך פגם. כל כך גדולה המציאה?

ייתכן מאוד, כי את הפסוקים בכתבי הקודש הבאים להקשות על נשים נכריוֹת ועל צאצאיהן הכתיבה למחברם הרעייה הדואגת: מה יעשו כל בנות ישראל הכשרות, אם הבנים היהודים יתחתנו עם שיקסעס? או אולי היתה למחבר עצמו בת שהגיעה לפרקה, והוא היה מעוניין להיפטר ממנה במוקדם יותר ככל האפשר. אבל כיום אנחנו דוגלים בתחרות חפשית ואין צורך בהגנת ההלכה על תוצרת הארץ. סוף־סוף, מה יש בבחורות הסקנדינאוויות האלה שאין בבנות ישראל, חוץ מקצת חמצן בשערות?

הגברים בישראל היו צריכים מזמן להתקומם נגד ההלכה, הקובעת כי רק ילד לאם יהודיה הוא יהודי. מה יש, יהדותו של האב שווה פחות? הרי זאת אפליה גלויה, ומפליא שעדיין אין בארץ אגודה להגנת זכויות הגבר, שתילחם בגזירה. מצד שני, היו נשי ישראל חייבות להתקומם לא פחות: האם עד כדי כך מטילים ספק בנאמנותן לבעליהן, עד שמוציאים את האב החוקי מן העסק בכלל? אילו נקבעה ההלכה עתה, בימי חופש המין, הידרדרות המוסר, מלבושים שקופים ושאר גועל־הנפש, שפיספסנו בנעורינו, ניחא. אבל לגבי בנות ישראל הכשרוֹת באותם הימים הטובים, כאשר בתולה היתה עדיין בתולה וכבוד משפחה היה כבוד משפחה ושביס היה שביס, הרי הלכה כזאת היא צל על עברן.

אם הציבור החילוני אינו מוכן לקבל את דין ההלכה לגבי מיהו יהודי בישראל, ואם הציבור הדתי אינו משלים עם החלטת הממשלה מלפני שנים, שיהודי הוא כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו, הרי יהיה צורך למצוא כמה הגדרות נוספות למהותו של יהודי בישראל, שיספקו את כל הצדדים.

ובכן, מיהו יהודי בישראל?

* מי שמתעצבן, כשהוא אינו יכול לצאת לחוץ־לארץ ומתעצבן עוד יותר, כאשר אין הוא נמצא בארץ.

* מי שנהנה לשמוע מפי הגויים: אבל אתם הישראלים שונים מן היהודים אצלנו.

* מי שאינו הולך לבית־הכנסת, אבל אילו היה הולך, לא היה נוסע לשם בשבת במכונית.

* מי שיכול להרשות לעצמו לא לאהוב את כל היהודים באשר הם שם.

* מי שמדבר על נסים, ולא מאמין בה'.

* מי שמקבל את כל הפרעות הבאות על היהודי בעולם כאישור לתבונתו.

---

גוי אחד בארץ

מאת

רות בונדי

בנכר, בצילה של הנצרות, בתוך הפחד מפני עלילת דם שעלתה תמיד מחדש לעת פסח ופסחא, היו במלות ההגדה “שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך” עידוד והבטחה ליום התגמול על כל היסורים שהגויים הביאו על היהודים. אבל ברגע שקוראים את ההגדה של פסח לא כתפילה, אלא כפרקי פולקלור, ולא מאחורי תריסים מוגפים מתוך חשש מפני פרעות, אלא מתוך הרגשה של בטחון, ולא־אחת בנוכחות אורחים מבני הגויים, שכלפיהם מכוונת הבקשה לזעמו של אלוהים וחרון אפּו, מתחשק לעתים לרכך את נוסח הקטע, בהתאם לרוח הליבראלית של העולם הנאור. אין פלא שמחדשי ההגדה למיניהם, משפּציה ומתקניה, מחקו לא־אחת את שני הפסוקים הקשים החוצים בין היהודים לבין אותם הגויים, שהוצאו בזכות יחסם הנאות ליהודים מרשימת המועמדים לזעם.

מאיר וייסגל מספר בזכרונותיו, כי בליל הסדר בשנת 1943, כשהסבה משפחתו לסעודה עם ד“ר חיים וייצמן והעתונאית דורותי תומפסון – אז ידידה גדולה של היהודים ותומכת נלהבת בציונות – חולקה למסובים הגירסה החדשה של ההגדה לפי נוסח ד”ר מרדכי קפלן, מייסד התנועה הרקוֹנסטרוּקציונית בארצות־הברית, שהשמיט את דברי ההוקעה לגויים. כאשר גילה ד“ר וייצמן, בשעת קריאת ההגדה, כי הקטע חסר, עמד על כך שתובא לשולחן הגדה מסורתית וקרא את הקטע כלשונו. דורותי תומפסון, שהיתה עדה לכל המהומה, ביקשה לדעת במה העניין וד”ר וייצמן תירגם לה בזהירות את הפסוק והוסיף: “זה בשבילך, דורותי”. אולי היתה בכך ראיית הנולד, באשר אותה דורותי תומפסון הפכה, בעקבות מעשי הטרור מצד היהודים בארץ־ישראל, ללוחמת למען זכויות הערבים, אולי החזיר ד"ר וייצמן את הקטע מפני שלא היה מוכן להעניק לשום רפורמטור את הזכות לשנות את הנוסח המסורתי, אולי מפני שהיה, על אף קירבתו למערב, קודם כל יהודי ממוֹטלה למוּדת־הפרעות. ואפשר שסבר, כי ליהודים מותר לפחות לאיים בפסוקי תהילים ואיכה על גויים, הבאים בחרב ובתכניות השמדה.

יהודי גא פחות היה אולי מתעלם, לערב אחד, מן ההשמטה, למען התדמית בין הגויים. אפשר שד"ר וייצמן נקרע, כמו יהודים כה רבים, בין ההרגשה הסתומה, כי בכל הגויים, גם הליבראליים ביותר, חבוי זיק של אנטישמיות רדומה, שעלולה להתעורר ביום מן הימים, לבין רגשי אהבה והערכה לגויים, כיחידים, על כל שעשו למען היהודים והציונות. תסביך זה של העולם־כולו־נגדנו, באורח כללי, מצד אחד, והידיעה כי במישור האישי יש ליהודים בין בני העמים ידידים טובים ונאמנים מצד שני, הולך עמנו גם במדינת ישראל; לפעמים נוטים המאזניים לצד אחד, לפעמים לצד שני, בהתאם לנסיבות השעה, אך קשה להחליט אחת ולתמיד לכאן או לכאן. הרי גם מי שעברה עליו השואה אינו יכול לדון לכף חובה את כל הגויים, אף לא את כל הגרמנים באשר הם, בזכרו את האחד שעזר בשעת מצוקה, את האחד שהציל, את האחד שסיכן את חייו. ולפעמים, כאשר החיים בקרב היהודים מעיקים במיוחד, עולה חשד, כי גם בלב כל יהודי יש אותו זיק חבוי של שנאת יהודים. אבל, כמובן ליהודי מותר.

*

ליהודי מותר לשאול את עצמו, איפה הסובלנות שאותה ביקשנו בין הגויים, שלה אנו מטיפים בקרב כל העמים, שלמענה אנחנו נלחמים כל עוד אנו חיים בגולה. איה הסובלנות בארץ ישראל? אם אשאל את עצמי בכל הכנות מה עדיף – להיות יהודי בין הגויים, לא בין כל הגויים, לא בכל הזמנים, אבל נאמר בין האנגלים בעת הזאת, או להיות גוי בין הישראלים, אומר ללא היסוס, כי לא הייתי רוצה לחיות כבת גויים במדינת ישראל. אין המדובר בתיירים, ובמתנדבים, ובמומחים, ובבעלי שליחות, הבאים לזמן־מה כאורחים לישראל, אלא בגויים שרוצים להקים כאן את ביתם, לחיות בין יהודים כפי שיהודים חיים בין גויים.

ילד של גויים – לא בן של דיפּלוֹמאטים, אלא אחד הרוצה להשתייך – נושא כאן, במדינת היהודים, אותו אות־קלון שנשאו ילדי היהודים בגולה; צועקים אחריו “גוי”, כמו שצעקו אחרינו “יהודי”; מציקים לו כמו שהציקו לנו וגם בו מקננת לעתים ההרגשה, שאין ממי לדרוש את הצדק. אנחנו, ילדי היהודים, נעדרנו בראש השנה וביום הכיפורים מבית־הספר הכללי, מתוך הרגשת־יתרון של בני דת, המקנה למאמיניה כמה ימי חופשה נוספים, אבל בן לנוצריה, שייעדר – ולו רק למען אמוֹ – בחג המולד מן הלימודים בבית־הספר העברי, עושה זאת בחשאי, מבלי לעורר תשומת־לב.

קנאות, אם היא באה מתוך להט דתי, גם אם אין מסכימים לה, אפשר – לפחות – להבין אותה; אפשר להבין לרוחו של יהודי ירא שמים, מדקדק במצוות, המתרחק מטומאת עובדי כוכבים ומזלות ואוכלי טריפה (אם כי בדברי חכמינו אפשר למצוא כמעט אותו מספר אמרות בזכות הגויים כמו בגנותם). אבל לפעמים נדמה, כי אצל חלק גדול מאוכלוסיית ישראל, זמן רב אחרי שנעלמה האמונה באֵל קנאי, נשאר הבוז לגויים, ההסתייגות מכל זר, כאישור אחרון ל“אתה בחרתנו”, גם כאשר נשכחה כתובת הבוחר.

שלום אַש ביטא את דרך מחשבתם של יהודים רבים שביקשו להתקרב אל הנוצרים, כאשר ב“אני מאמין” שלו הודה לאלוהים, כי לעמו לא ניתנה הזדמנות לעולל לעמים אחרים מה שהם עוללו לעמו, כיוון שקיים ספק, אם התנהגות היהודים היתה שונה, אילו היתה להם שעת־כושר (הדברים נכתבו עוד לפני השואה). אבל זו הדרך הקלה לסובלנות – להיות מסכנים, להיות נרדפים, להיות קרבנות ללא יכולת להפוך את היוצרות. אין זו חכמה לדבוק בסובלנות מתוך עמדה של חולשה. ההישג האמיתי הוא לגלות סובלנות מתוך תחושה של כוח, כפי שגילו אי־אלה עמים מארחים באי־אלו תקופות כלפי היהודים – ומבחינה זו אנו לא עמדנו במבחן.

אנחנו סובלניים להלכה, בהצהרות, למרחק בטוח, כל עוד הגויים חיים בנפרד, כל עוד הם אורחים ולא בני־בית ואינם מבקשים אותו שוויון זכויות שהיהודים דורשים אותו בין אומות העולם. אבל ברגע שגוי מרגיש עצמו די מעורה בחיי הארץ כדי לבקר את הנעשה בה, אנחנו מוציאים את הצפרניים: גוי יגיד לנו? ברגע שמדובר בשטח מגורים משותף, בהתמודדות על מקום עבודה, בהתחרות עסקית, בזכות חופש הדיבור – הסובלנות נעלמת כלא היתה. אם כי לא כללתי את הערבים בהרהורי על אודות הגויים, כיוון שיחסנו אליהם מסובך יותר מאשר יחסנו לנוצרים בעולם המערבי, הרי חלחלה עוברת בי כאשר אני מהרהרת באפשרות של חוסר תעסוקה חמור בארץ. מה יקרה לכל הערבים, שכה התגאינו בקליטתם במשק הישראלי ברגע של משבר כלכלי? מה יעשו העובדים היהודים למעביד יהודי, שיעז לפטר פועלים יהודים לפני שפיטר את כל הערבים? מה יעשו לערבי שלדעתם יגזול את לחם הפועל היהודי?

נכון שסובלנות, כמו אופי, היא מותרות של ימים נוחים, שחולפים בעת מאבק לחיים ולמוות; נכון שסובלנות היא לעתים פתח להתחסדות ולצביעות; נכון שסובלנות היא, מבחינה מסויימת, ויתור, היא מסמנת שלב של נסיגה ולא אחת מפנה את השטח לקנאות מצד אחר, חזקה ממנה, אך ככלות כל ההסתייגויות – היא חלק בלתי־נפרד של חזון אחרית הימים וחייבים לשאוף אליה, אם מתוך אמונה בטוב, אם מתוך היעדר אמונה בדבר טוב ממנה.

סובלנות אינה מתבטאת בהצהרות, אלא במעשים. אין זה חשוב מה דעתו של יהודי בסוגיית אחוות העמים, אלא איך הוא נוהג בזר הגר לידו, העובד בחברתו; באיזו מידה הוא משייך טינה, וקנאה וטרוניה, הצומחות בכל מקום, לעובדה שמדובר בבן דת אחרת, בבן לאום אחר.

אפשר שחוסר הסובלנות כלפי כל זר שבקרבנו, בעיקר כאשר הוא מעז לדגול בדעות משלו ולהראות נוכחות, הוא רק שלב מעבר, רק תגובה על אלפיים שנות דיכוי, רק סחרחורת ראשונה של עבדים שבאו אל המלוכה. סוף־סוף מאין היתה צריכה לצמוח הסובלנות? יהודי מזרח־אירופה היו גזע של קנאים, בינם לבין עצמם, וחיו בקרב גויים שדיכאו אותם; יוצאי ארצות ערב ספגו את קנאות המדבר, ואותו קומץ קטן של יהודים במערב־אירופה ובמרכזה, שגדלו באווירה ליבראלית, לעתים מדומה, כל כמה שלא הושמדו, ולא שינו את דעותיהם בעקבות השואה, וראו לנכון לעלות לארץ לאומנית ומפגרת – מה היה משקלם ומה היתה מידת השפעתם בישוב?

אם יש תעודת־עניות לחינוך הקומוניסטי הרי זו מידת חוסר הסובלנות שהעולים מברית־המועצות מביאים עמם. משטר רודני נעדר סובלנות מוליד אזרחים נעדרי סובלנות; גם אם הם שונאים את המשטר, לעתים ההתקוממות נגדו פירושה רק המרת סוג קנאות אחד בסוג קנאות אחר. נכון שבמלחמה עם השלטונות הסובייטיים על זכות העליה, קנאות היא נשק מועיל יותר מאשר הצהרות מאופקות, הפונות למצפון ולאחוות עמים, אך היא הופכת להרגל. על אף כל ההתנגדות לדעותיהם של קוֹסמוֹפּוֹליטים הנרתעים ממדינה לאומנית קנאית בשם אהבת האנושות באופן כולל, חייבים אנו לומר לעצמנו מה שמסרבים אנו לשמוע מפיהם, כי עם הרגשת הבטחון הגוברת חייבת לבוא גם סובלנות גוברת – לדעות מנוגדות לזרם הכללי, לבעלי דתות אחרות, לבני עמים אחרים, לזרים, לשונים.

עוד זמן רב לפני שינוי ההלכה או דיני האישות חלה חובת הסובלנות על הרוב במדינה, שזנח מצוות ומסורת. מה זכותנו, אם אנחנו חיים כגויים, עם אידיאלים של גויים, עם אופנה של גויים, עם הלכי מחשבה של גויים, עם בעיות של גויים – ממתירנות עד אלימות, מסמים עד תאוות הצרכנות – שנראה את עצמנו עולים עליהם? להיות יהודי דבר באלוהיו ומתנשא, ניחא (אם כי לפי מדרש תהילים מתן מטר גדול ממתן־תורה, כי התורה לישראל בלבד והמטר לעולם כולו – אבל זו הצרה עם חכמות צדיקינו, שאפשר להוכיח בהן כל דבר והיפוכו), אבל להיות גויים־יהודיים־מתנשאים – זה בהחלט מופרז.

אולי מוטב להניח לדור המדבר, שסבל בין הגויים ועכשיו הוא פורק את רגשי הנחיתות שלו. הרי השאלה הקובעת היא כיצד מתייחס יליד הארץ, היהודי החדש, לזר, לערבי הגר בתורו? הנסיון הוכיח כי היהודי החדש, חדש רק בחלקו הקטן ובחלקו הגדול יותר, לטוב ולרע, הוא תוצר הגלות; ואף־על־פי־כן מותר לטעון, כי יליד הארץ סובלני יותר, פחות אכוּל משפטים קדומים, לולא נזכרתי באותו רגע במספר גדול מדי של פנים צעירות בין מי שמוגדרים בלשון ההמעטה “חמומי־מוח”, שיצאו לעשות שפטים בערבים שנקלעו בדרכם, בזמן פיצוץ בתחנה המרכזית בתל־אביב או ברחוב ראשי בנתניה.

להגנת הישראלים אפשר לטעון, כי הם חסרי סובלנות לא רק לגבי הזר בתוכם, אלא גם בינם לבין עצמם, והם אינם מתייחסים לגוי באופן גרוע משהם מתייחסים איש לרעהו, בגלל הבדל מוצא, עדה, מעמד או סתם מתוך חוסר־ההתחשבות המצוי. הרי סובלנות לגויים אינה יכולה לבוא בנפרד מסובלנות ליהודים. מציתים את המיסיון ומציתים את “ארוֹס” שעל טהרת המילה; מאיימים על נוצרים למען ישו ומאיימים על פּאתולוגים למען נתיחת מתים; רוצחים ערבי בגלל חברת אשה יהודיה, אבל רוצחים יהודי בגלל ריב על פח אשפה או סתם מתוך שכרון; ילדים קוראים “גוי”, אבל גם “וילה־וולבו”, כפי שקראו “רומני גנב” ו“פרנק פאַרח”. הסובלנות מתחילה בבית. אבל דווקא בחוץ קל יותר להגיע אליה. סוף־סוף קל יותר למצוא קשר אל עולם מנוגד מאשר אל בעלי רקע זהה, הנבדלים על־ידי שוני קטן בדעות. לאיש רק“ח קל יותר להתיידד עם רב מאשר עם חבר מק”י; לאיש אחדות־העבודה לא יקשה לחבב מהפכן יווני, אבל מפני אנשי רפ“י יש להיזהר; חבר אגודת ישראל ימצא לשון משותפת עם נזיר, העיקר שאינו חבר מפד”ל.

שפינוזה טען, כי הברכה במתן תורה, האושר על חסדי האל, על הבטחת הגאולה, לא היו קטנים יותר, לולא ראו בהם היהודים את ייחודם, אלא את קניין העולם כולו. נראה שכל חכמת הפילוסופיה לא הספיקה לשפינוזה כדי להבין לנפשם של הבריות בכלל ושל היהודים בפרט. כל קסמי היהדות בייחודה. מי היה רוצה עולם מלא יהודים על־פי אמונתם? מה כל הנחת מן היהדות, לולא היינו הבנים הנבחרים? אולי הרתיעה מפעולה מיסיונרית יהודית בקרב העמים, ההסתייגות מגרים, הן ביסודן לא רק פחד מפני הגויים, אלא גם פחד מפני אינפלאציה בדת היהודית. מי שש לקראת מאה מיליון יפאנים יהודים, אפילו יתגלו כצאצאי עשרת השבטים האבודים? מי חפץ במיליוני יהודים כושים באפריקה? אולי לא רצוי, בהתחשב בממדי העולם הקטנים, שאלוהי ישראל ישפוך את חמתו על הגויים, משום שגם לנו צומחות מזה צרות, אבל אין גם צורך להפריז באהבה להם. סוף־סוף אנחנו היינו הראשונים בתור.

---

שאלו לשלום השלום

מאת

רות בונדי

שנה טובה במדינה זו פירושה רק אחד: שנה בלי חללים. כל השאר – שגשוג ופריחה, שמחה וששון, שהבריות מאחלים לעצמם ולאחרים – נראים משניים וחסרי חשיבות. אפשר לאחל גם שנת שלום, כתזכורת, אם כי אין כיום במדינה איש המאמין בלב שלם, ששנים־עשר החדשים הבאים עשויים באמת להביא את השלום או אף לקרב אותו אל הישג היד. האיחולים אינם לשנת שלום אלא לשנה בלי מלחמה, וגם זאת אינה מובטחת לנו. אם נעבור את הקיץ, אומרים אנשי הבטחון, אז עד לאביב הבא – לפי כל הסימנים, תהיה לנו רק לחימה מקומית. זה הכל, במקרה הטוב, איפה האשליות על שלום נראה־לעין של שלהי מלחמת ששת הימים, איפה הצהרות המומחים על שמונה, שש, ארבע שנים הדרושות למצרים כדי לשקם את צבאה? עכשיו אנחנו נוהגים בזמן בחסכנות גדולה יותר, סופרים אותו בחדשים, בחצאי שנים לכל היותר. יונת השלום, שנראתה מרחפת על גגות ירושלים בקיץ 1967, השאירה מאחוריה רק כמה נוצות מרוטות ונעלמה. אולי היא יושבת בשווייץ, בבית־החלמה לרגלי ההרים, ואולי אכלו אותה אי־שם במזרח התיכון, ממולאת באורז ובצנוברים.

עקרון עולם התיאטרון, שההצגה חייבת להימשך, יקרה אשר יקרה, יותר משהו נחוץ לקהל הצופים – היכול בהחלט להתקיים בלעדיה בתנאי שמחזירים לו את כספו – הוא דרוש לאנשי הבמה. ההצגה חייבת להימשך, כי בה קיומם, בה בטחונם, בה סיפוקם, בה תהילתם. המדינה נמשכת, קורה מה שקורה, כאילו ישבנו בלבה של אירופה, עם גלי שביתות ומלחמת בחירות, עם מכות במגרש כדורגל ונשיקות על שפת־הים, לא מפני שגיבורים כולנו, קרוצים מחומר חסין במיוחד, אלא מפני שזה תנאי הכרחי לקיומנו. כל זמן שרבים על מקום חניה, כל זמן שפותרים תשבצים, כל זמן שאוכלים קציצות בחורשה, כל זמן שמהססים בין מיני וחליפת מכנסיים, סימן שאיננו מפסידים מאומה מטעם החיים. ממש כאילו ישבנו בהולנד או בנורווגיה. ההרגשה שטעם החיים בכללותם נפגע עלולה להיות גרועה מזעזוע זמני על הסדר שהופרע בגלל פיצוץ בקפטריה או שריפה בצינור הנפט. הצגת החיים נמשכת כסדרה, עם הפסקות לחימה קצרות.

אף־על־פי־כן: בכל אחד מאתנו נתנו החיים במדינה נאבקת על קיומה את אותותיהם, גם אם הלחימה לא פגעה בו ישירות, גם אם לא ידע אבידה אישית. בחוסר הרצון לתכנן לטווח ארוך: לא שמאמינים בעין־הרע, אבל נזהרים, ליתר בטחון. אין מתווים תכניות לשנים, רק לשבועות, לחדשים הקרובים, וגם אז לא שוכחים להוסיף: אם לא יקרה שום דבר. ניסע לסיני, נרחיב את הבית, נשלח את הבת ללמוד באנגליה, נקנה מכונית, אם הכל יהיה כשורה, אם לא יהיו פנצ’רים, בעזרת השם. ייתכן שמבחינה זאת הגענו לתבונת קדמונים: שכל עסקינו עלי אדמות מאוד לא בטוחים, מאוד שבריריים. רק החיים במדינות חוק, סדר ופנקסי־חסכון יצרו אשליות, ולנו הוציאו את האוויר מצמיגי בטחון החיים.

מרגישים את תובענות השנים בחוסר היכולת להשתתף בגורל עמים אחרים. בעיות האחרים אינן בעיות, המתים שלהם אינם מתים. צרות עמי העולם נראות טפלות, אם הין להן השפעה ישירה על מצבנו. קתולים נגד פרוטסטאנטים באירלנד הצפונית – שהאנגלים ישברו לעצמם את הראש. המשטר הימני ביוון, זה מה שמציק לנו? איך הגנרלים היוונים לגבי ישראל? בסדר? אז כל השאר לא צריך לעניין אותנו. רק ביחס לצ’כוסלובקיה הדברים שונים במקצת, וגם אז בראש ובראשונה מפני שיש כאן הקבלה, מדינה קטנה מוקפת מכל צד. מביטים על הנעשה בעולם רק בעד משקפיים ישראליים, והם טובים רק לקריאה מתחת לאף. לא רואים למרחקים ולא לטווח ארוך.

לפעמים, כשבאות החדשות בגל גדול – הרוגים, מיקושים, שביתות, גרעונות, פשיטות, חטיפות – וכל ידיעה די חשובה כדי לספק את תצרוכת הכותרות הראשיות לשבוע שלם במדינה מיושבת, נדמה כאילו כל מה שסובב אותנו עשוי נייר קרטון ותפור חוטי זכוכית, כאילו שום דבר בממלכה האזרחית אינו יציב ועמיד בפני פגיעות. אולי זאת הסיבה, שרבים אינם להוטים אחרי שערוריות ציבוריות וגילויי־שחיתות, לא מגיבים על סחיטות ועסקים מתחת לשולחן. שלפחות כמה בתים בשדרה הראשית ייראו יציבים. מאותו המקור נובעת גם הכמיהה לממשלת ליכוד, לאיחוד לאומי, לאחידות דעות. שתהיה אופוזיציה, אבל לא מציקה, שתהיה ביקורת, אבל לא מזיקה, שלא יהיו זעזועים בתוך המדינה.

*

כל ותיקי הישוב מספרים, וכל תולדות ארץ־ישראל מאשרות את דבריהם: אף־פעם לא היתה כאן מנוחה. אף־פעם לא היו החיים בטוחים, לא לפני מאה שנה, לא לפני חמישים, לא לפני שלושים ולא לפני עשרים. אז מה לפתע החרדה, כאילו רק אתמול העבירו אותנו מגן־העדן? בארץ־הקודש היו החיים תמיד זולים יותר מבכל מקום אחר, אבל אם מתו כאן בסיטונות, הרי תמיד היה זה למען משהו. בעולם הגדול מסתלקים סתם, אבל בארץ־הקודש יש למוות ייעוד נעלה. כאן מתרגלים למוות מגיל צעיר כל כך, ולא למות סבתא או דודה זקנה, ולא למוות מקרי בתאונה, אלא למוות קרוב ומוחשי של בני הכיתה, בני המחזור בגימנסיה, חברי הקבוצה, חיילי הפלוגה. מוות בישראל איננו איום, שדוחקים אותו הרחק, אל מאחורי השנים, אל הזיקנה. הוא שייך לנעורים, וילדים חשים בקרבתו.

מי בכלל ידע חיים שלווים במאה הזאת? יוצאי רוסיה? יהודי גרמניה? ילידי תורכיה? איפה, על פני כדור־הארץ במאה הזאת, חי דור שידע בחייו רק בטחון, שלא ידע שפל כלכלי ולא רדיפות משטר, לא אימת־מלחמה ולא השפלה של עוני? רק הצעירים במערב אירופה ובארצות־הברית, שנולדו אחרי מלחמת־העולם השניה, וכך הם נראים. אם – כדברי גיתה – אין דבר שקשה לשאת אותו משורה של ימים טובים, נראה שעשרים שנות חיי שפע הן פשוט מעל כוח אנוש.

בכל עת שהורה אמריקאי, מטופל בבנים מגודלי־שערות, ספוגי־סמים ואכולי־ספקות, מלווה את דברי התלהבותו על הצעירים הישראליים האמיצים, הסטודנטים שרק לימוד מקצוע נגד עיניהם, בהרהורים נוסח אבל־מה־יהיה־כאשר־יהיה־לכם־שלום־וגיאות־כלכלית, אנחנו רק מחייכים: אין מה לדאוג. כאן במדינה הזאת מנוחה לא תהיה. הסביבה, פשוט, אינה בנויה לכך. כאן נלחמו היבוסי והקנזי, הכנעני והפלשתי, האדומי והאשורי. כאן היה תמיד שמח. משום כך האיזור הוא ערשׂ הדתות, כי בלי אלוהים הדעת היתה נטרפת.

אלוהים נעשה עתה מצרך־השנה בכל בית ישראלי, אפילו באימרה היום־יומית מעל עתון הבוקר (עם כל בשורות איוב) נוסח “איך שהמדינה הזאת בכלל מתקיימת, זה רק בנס”, יש נסיגה מאתיאיזם אבותינו. כאשר מתחילים לדבר על נסים, אלוהים כבר מאחורי הדלת. נראה כי, כאשר יש לבחור בין האמונה בכוח האדם ובין האמונה בכוחו של אלוהים, ידו של האחרון על העליונה. אולי מפני שאנחנו מכירים פנים אל פנים את האנשים, הנושאים בעול האחריות הממלכתית, אבל את אלוהים רק מתוך הקריאה.

אדם יכול לחיות במדינת ישראל של ימינו כיצור נורמלי, פחות או יותר, רק אם הוא מפתח בעצמו נוגדנים, המגינים עליו מהתרגשות, מצער, מפחדים, ממתח, מעצבות. וכל אחד נוהג על פי טיבו. מה שנראה כהתעוררות דתית, כהתעניינות גוברת באמונה באלוהי ישראל, זאת רק הדרך הטבעית הסבירה להתגבר על מועקה. האחריות לגורל המדינה נראית כמעמסה גדולה מכדי שבני־אדם יוכלו לשאת בה, ועל־כן מוטב להאמין, שיד ההשגחה העליונה בדבר, שאנו ממלאים רק את רצון אלוהי ישראל, שיש כוח עליון המנחה את צעדינו. ואז לא מתרגשים עוד מיחס מספרי של שניים מול מאה, לא מתחזיות מומחים בלונדון או וושינגטון נוסח “כמה שנים יכולה ישראל לעמוד במעמסה הכלכלית”, לא מחישובי ילודה ולא מאנלוגיות היסטוריות, לא מידידים ולא מאויבים. אולי העתיד אינו נראה ורוד לפי ההגיון, אבל אלוהים אינו פועל לפי ההגיון, כידוע, אלא לפי מצבי־רוח.

נפשות הנוטות מטבען לאופטימיות מתגברות בדרך כלל על הרהורים נוגים בשיטת פוליאנה, שראתה תמיד את שולי הכסף מבעד לעננים הקודרים. איבת הערבים היא לטובה, כיוון שהיא מחשלת אותנו, נותנת לנו אפשרות להתגבש כאומה; הטרור לטובה, כיוון שהם שומרים עלינו בפני שאננות ובטחון יתר; חטיפת מטוס ט.ו.א. לטובה, כיוון שהיא תפנה את תשומת־לב העולם למה שהיה רק בעיה שלנו; מתח החיים לטובה, כיוון שהוא מקנה לכל אחד מאתנו הרגשת יעוד; המלחמה עם הערבים לטובה, מפני שהיא מונעת מלחמות יהודים. וכאשר אחרי שבועות של דקירות שיגרתיות באים כמה ימים טובים, מגיעים פנטומים או צה"ל יוצא לפעולה מרשימה, מצב הרוח עולה מעלה־מעלה וכל הדאגות להסדר בעתיד הרחוק נראות מיותרות.

אחת הדרכים להתמודדות עם עצמת המאורעות היא לא לתת להם לחדור עמוק מדי לעצמות. מה שנראה לפעמים כאדישות – מול הפגזות, פיצוצים, התנכלויות, תפיסת חבלנים, הפעלת מטוסים, – הוא פשוט הפעלת מנגנון להגנה עצמית: רוצים לאכול, לאהוב, לצבור כסף, לגדל ילדים, לעלות בסולם, לישון בצהריים, ללכת לקולנוע: לא שמים לב למה שקורה אלא אם זה הכרחי, מצמצמים את גבולות העיירה ששמה ישראל לתחומים קטנים עוד יותר, אפילו לגבי אותם התצלומים הקטנים של הנערים בציפיה לחיים שנהרגים יום יום ושבוע שבוע. כבר אין מתאבלים עליהם באותו אבל גדול, צורב, נוקב, כל זמן שהמוות אינו נוגע ישירות; כל עוד לא פגע בשכונה, בקבוצה, במושבה, בבית־הספר, במוסד, בידידים, במשפחה. הלב מתקשה ביודעין: יחסית לכוחות האויב ולאורך הקווים, 360 ההרוגים מאז מלחמת ששת הימים זה לא מספר גבוה.

כאשר הבעיות נראות גדולות מדי, מקטינים את הקומה, שמים סכים על העיניים. בדיוק כמו בילדות, כאשר איש לא ידע לתת מענה לשאלה המטרידה, איפה נגמר היקום ואיך הוא התחיל, מה גילו ומה ממדיו. פשוט, מוציאים את היקום המטריד הזה אל מחוץ לתחום. כאשר גדלים ומתבגרים ואין יודעים פתרון לבעיית הערבים – ואכן, ככל שמתקדמות השנים הולך וקטן מספר בעלי הפתרונות הבדוקים בציור ובכתב – למה לבזבז כוחות ועצבים על השאלה “מה יהיה הסוף?” “מתי?” חיים מאחורי החומה הבטוחה של השכונה היהודית ולא מסתכנים, לא בגוף ולא בנפש. כבר לא נוסעים לעזה לקניות, סתם ככה, כמו בחדשים הראשונים אחרי המלחמה, כבר לא מטיילים בגדה בכבישים נידחים וכבר לא פותחים בשיחה עם העוברים לצדי הדרכים כדי לשכנע אותם ביתרונות החיים בצוותא.

הצלחת ארגוני החבלה היא לא במה שהם גרמו ליהודים, אלא במה שעשו לערביי השטחים. הם הפחידו את האנשים, שהיו מוכנים לשיתוף פעולה, הם קוממו את אלה, שנהגו בהגינות יחסית כלפי שלטונות ישראל. בעוצר־לילה, בחיפושי־בית, בבדיקת רשיונות, במעצרי חשודים אי־אפשר להבדיל, ומכונה לבדיקת כוונות עדיין לא הומצאה. לא רק באבידות ברכוש ובנפש, ולא בהתשה הצדיקו החבלנים את קיומם, אלא במכשולים הנוספים ששמו בדרך אל נסיונות הידברות, ידידות, שכנות. שנאה צומחת מעצמה, כמו יבלת, אבל אהדה יש לגדל משתילים, בתנאי אקלים לא־נוחים, במאמץ־רב. לשנוא קל יותר לכל הצדדים.

ברור, שאנחנו חיים בתקופה היסטורית ועלינו לנהוג בהתאם לכך. השאלה היא רק, מה זאת בעצם תקופה לא־היסטורית, איך יודעים שבא תורה וכיצד מתנהגים אז? נראה, שימים לא־היסטוריים אינם נחשבים, הם כעין חופשה כללית, שאפשר להשתולל בה, להתפרק, לרדוף תענוגות, להתהלך בשבילי החיים בקבקבים ובלי גופייה, בשעה שבתקופה היסטורית חייב האדם לנהוג כאילו הוא חי בכלוב זכוכית ועיני האנושות לאלפיים השנים הבאות נעוצות בו, מתוך ידיעה ברורה, כי בבוא הימים הוא יהיה לחומר לימודי. אם גם לא אישית, סוף־סוף גם לתנ"ך לא נכנסו כל גיבורי ישראל בשמם המלא, הרי לפחות בתור קבוצה מוגדרת, כאנשי ירושלים האיתנים, או תושבי בת־ים גימל האמיצים.

הצרה היא רק, שאי־אפשר לסמוך על ההיסטוריונים המודרניים. אין להם העקביות של רושמי תולדות האומה בימים עברו. לפנים, אם נכנסת פעם כנבל, נשארת נבל, צויינת כגיבור, נשארת גיבור. אבל כיום משנים את הערכת האישים והתקופות כל כמה שנים, אחרת לא היה לחוקרים הצעירים די חומר היסטורי לעבודת הדוקטור. יכול לקרות, שכאן אתה משתדל להיות אור ומופת לדורות, תורם לפאנטומים, קונה מלווה־בטחון, הולך לחפור תעלות בישובי ספר, מטפל בעולים, עובד בהתנדבות בהג"א, שולח שי לחייל וביום מן הימים יכתוב איזה אידיוט מלומד כלאחר־יד: בשלהי שנות הששים מסתמנת כנגד עינינו ירידה כללית בתחום המוסרי של יושבי השפלה.

לא רק שאומרים שלום ואין שלום. בזה אין כל חידוש מבחינה היסטורית. אומרים שלום שלום ואין יודעים איך לתאר אותו. כאשר אתה מנסה לראות נגד עיניך שלום במזרח התיכון, הדמיון בוגד בך. גולדה מאיר תערוך ביקור ממלכתי בבגדאד, שירות־החובה בצה"ל יבוטל ובמקומו ייצאו קבוצות חיל־שלום לסוריה, ללמד את ילדי הפלאחים מדעי טבע בשיטה אור־קולית. פועלי פורט־תאופיק ישבתו שביתת אהדה עם פועלי נמל אשדוד, נציגנו בשוק המזרח־תיכוני המשותף ידון עם עמיתו המצרי על בעיית מחירי הכותנה. כאשר מעלים את הדברים על הכתב, הנייר מחייך. אולי במערב־אירופה אפשרי מפנה כזה תוך עשר שנים; כאן, במזרח התיכון, בקלחת התככים, המהפכות והמהפכות־שכנגד, ההצהרות המפוצצות והחוזים המופרים, נראים הדברים בלתי־מציאותיים לחלוטין. אבל גם מדינת ישראל היתה בלתי־ריאלית כל זמן שלא קמה. וייקבצו שבטי ישראל מכל קצווי תבל אחרי אלפיים שנות גלות, זה נשמע אוטופי לחלוטין. לפי ההגיון אנחנו לא־קיימים עד היום הזה.

---

יתום עולמי

מאת

רות בונדי

נראה שהיהודים אופטימיים ללא תקנה, אם כל כמה חדשים הם מאבדים מנת אשליות ותמיד נשארות עוד אשליות להפסיד לאכזבה הבאה מיחס העולם כלפינו. כל כמה שאנחנו מפוכחים וכל כמה שאנו מצהירים אין־לנו־על־מי־לסמוך־אלא־על־עצמנו, הרי בתוך תוכנו אנו מצפים תמיד מחדש להוכחה, כי טעינו. פשוט קשה להתרגל למחשבה, שאנחנו, קומץ קטן כזה, עומדים לבדנו מול העולם.

עברו כמה שנים טובות עד שנכנס לתודעתנו שאנחנו, תחילה שש מאות אלף ואחר־כך מיליון ועתה שלושה מיליונים, חייבים לעמוד מול שבעים, מאה מיליון ערבים וכאשר השתכנענו כי הדבר לא רק אפשרי, אלא גם לא נורא כל כך, התרחבה החזית בהדרגה. ברית־המועצות, הדמוקרטיות העממיות, ארצות האיסלם, הגוש האפרו־אסיאני, צרפת, בריטניה, ארצות־הברית, אפילו הולנד ושוודיה – כולן יושבות לדין עלינו. לפעמים נדמה, כאילו כל כוחו של ארגון האומות המאוחדות בא רק לדון אותנו, כאילו כל המנגנון הענק הזה לא נברא אלא כדי לגנות את ישראל, הפעולה היחידה שהוא מסוגל לבצע ביעילות; באחדות־דעות ובמהירות. ואולי מטיל או"ם, בדומה לאלוהים, את כל החובות ואת כל המצוות על שכמו של העם הנבחר. הגויים יכולים לחטוא על ימין ועל שמאל, לפלוש, לכבוש, לדכא, לשעבד, להפציץ, להשמיד, להפלות, לחסל, כי לא עליהם החובה להגשים את הצדק העליון עלי אדמות.

וכאשר אתה עומד מול בניין הזכוכית האפרורית על גדות האיסט־ריוור, מתחשק לך להרים את גוש הברונזה הניצב מול הכניסה ולהשליך אותו, לא כדוד, אלא כגלית, אל תוך חזית החלונות: באיזו זכות, ריבונו של עולם, באיזו זכות ניתן לברית־המועצות לשבת לדין עלינו, זמן כה קצר אחרי שחנקה את צ’כוסלובקיה מחדש? באיזו זכות מגנה אותנו הודו, בשעה שאחרון הפליטים בעזה הוא מלך לעומת מנת חלקם של מיליוני אזרחיה? באיזו זכות העליונות המוסרית הזאת של בריטניה וצרפת וארצות־הברית, אם לא בזכות גדלן; הלווייתנים יכלו להרשות לעצמם, מאז ומתמיד, מוסר שונה מזה של דגיגי הרקק, אבל מעולם לא נעשה הדבר בצדקנות גדולה יותר מאשר תחת סמל האומות המאוחדות.

רק בן עם קטן יכול לדעת טיבה של אותה הרגשת חוסר אונים, התמרדות ורצון להראות לכל, כי להיות גדול אין פירושו להיות טוב יותר או צודק יותר. האיש הקטן רוצה לשבת תחת תאנתו הקטנה והעם הקטן על חלקתו הקטנה, וקשה להם להשלים עם המציאות האומרת, כי זה הקטן גדול יהיה יפה רק לברית מילה, ובחיי העמים – הקטנים נשארים קטנים, והגדולים משחקים בהם בשחמט. מבחינה מסוימת מאבקה של ישראל הוא מלחמתן של כל המדינות הקטנות על זכותן ללכת בדרך שלהן, בלי רשות האחים הגדולים, אך אחרי כניעתה של צ’כוסלובקיה לא נשארו הרבה מועמדים למלחמה בגוליברים. אולי גם אנחנו היינו מעדיפים לפרוק את הנשק ולמצוא מקלט תחת הכנפיים המגינות של מעצמה גדולה, אבל למזלנו אין איש רוצה בנו.

לא היתה הוכחה טובה יותר לציפיה החוזרת לכל סימן של הבנה, אהדה או ידידות, מאשר ציטוט אותם העתונים המעטים בעולם, שהצדיקו את פעולת צה"ל בנמל התעופה של ביירות ולו רק בצורה חלקית. עתון תורכי אחד הבין לרוחנו; עתון שווייצי אחד אמר, כי בתנאים מסוימים אין לישראל ברירה אלא פעולת תגמול; שני עתונים צרפתיים הזכירו גם את קרבנות מחנה־יהודה, ואילו היו מגיעים לידנו עתון מגיניאה החדשה או בורונדי, שפירסמו שתי מלים של הבנה לעמדה שלנו, היינו מצטטים גם אותם בהבלטה מול מבול עתוני אמריקה, קנדה, שוודיה, נורווגיה, דניה, מערב־גרמניה, צרפת, אנגליה, דרום אמריקה ואפילו הונג־קונג, שכולם זועזעו בגלל הפעולה הישראלית המוגזמת.

ומה, נאמר, היתה פעולת תגמול לא מוגזמת, כלומר סבירה, מתקבלת על הדעת? השמדת מטוס ערבי בשדה תעופה זר יחד עם נוסעיו? זהו מזלנו הביש: אילו היינו אנחנו מחליטים לחסל מטוס עם נוסעיו בשעת המראתו, היתה הפעולה שלנו מתבצעת כמתוכנן, ולא רק חלקית. אילו היו כל המוקשים, כל הפצצות, כל חומר הנפץ שהונחו בשנה האחרונה בישראל פועלים לפי המתוכנן, ופוגעים כפי שנועדו לפגוע, היה מצבנו הדיפלומטי טוב לאין ערוך. כושר ההתנגדות תמיד בעוכרינו.

הנה, אהדת העולם היתה לצדנו אחרי התקפת הערבים על מטוס “אל־על” באתונה, ואנחנו, טיפשים, במקום להמשיך לצבור אהדה על־ידי כמה חטיפות והתקפות נוספות על מטוסינו, הולכים ומקלקלים הכל. אילו היינו מוכנים להקריב כמה אניות “צים” בתוספת, למידה טובה, היתה אהדת העולם מבעבעת, ואילו היינו קצת יותר רחבי־לב ונותנים לכמה פצצות שהונחו בבתי קולנוע ובמקומות ציבוריים להתפוצץ, היתה אהדת העולם גולשת על גדותיה. אבל אנחנו, כל מושגינו מעוותים: מעדיפים לשמור על החיים מאשר לצבור דברי נועם של העולם; רציתי לומר של הגויים, אבל זה לא היה הוגן לגבי כותב מאמרי הגנאי הלא־מעטים, שהם מבני ברית, כי גם לזכותם יש לומר, שאין הם רואים את בעיית המזרח התיכון מנקודת ראות של לאומנות צרה, אלא משקיפים על העולם כצופים מן הצד ורואים את ישראל מה שהיא באמת: מדינה שקמה בטעות. ההבדל בינינו ובינם רק ביחס החשיבות לשתי מלים: קמה או טעות.

ארבעים וכמה מדינות קמו מאז מלחמת העולם השניה, וסביב אף אחת מהן לא היו מהומה ורעש זמן ממושך כל כך כמו סביב ישראל, לא היו כל כך הרבה נותני עצות ליד עריסתה וכל כך הרבה משגיחים על התנהגותה. שני שרי־חוץ או שני ראשי־ממשלה נפגשים בקוסטה־ריקה או בלסוטו במסגרת אחד ממבצעי הכר־את־העולם־על־חשבון־משלם־המסים, ובמקום לדבר על מזג האוויר וטיב המסעדות מנסחים בפומבי את דעותיהם על הסכסוך במזרח התיכון. למה כל העולם בעל־בית דווקא אצלנו? רק מפני שהבאנו על ראשם את צרת האל האחד עם כל איסוריו?

ברצון היינו מצטרפים אל הוגי־הדעות וההיסטוריונים, הרואים את התפתחות האנושות בפרספקטיבה נכונה וקובעים, כי היא צועדת לקראת עולם של ענקים, ללא עמים קטנים, לולא חשנו בנפשנו, כי כל חיינו תלויים באמונה, שחשוב שעם ישראל ימשיך להתקיים. ולא מפני שאנחנו סובלים מהרגשת עליונות וחושבים, כי היהודים דרושים לאנושות כשמרים ללחם, כחמצן למי סודה, כנושאי הקידמה או כעדות חיה לאלהים עלי אדמות, אלא מחוסר ברירה. עכשיו, כאשר טעמנו, אחרי אלפיים שנים של ישיבה בין הגויים, טעמה של חירות; עכשיו, כאשר אנחנו יודעים את ההבדל בין תלות ועצמאות; עכשיו, יש בפנינו רק אפשרות אחת: להיאבק על המשך קיומנו בכל דרך הנראית לנו.

מי שחסר תחושה היסטורית, העולם מספק אותה לו ללא תשלום: או"ם מגנה, האפיפיור מבכה מטוסים, הפולנים מוציאים מן הגנזך את פניני כתביו של יוליוס שטרייכר, ולפתע אתה חש, כי חוץ מן העובדה, שקמה המדינה המשוגעת הזאת, לא השתנה הרבה במשך הדורות: היהודי נבדל מחברת העמים מפני שהוא יהודי, אבל אם בעבר היה מחוץ לחוק העמים, כיום הוא היחיד שהחוק ומוסר האומות חלים עליו. אילו נהג כל עם אחר בדיוק כמונו, לא טוב יותר ולא רע יותר, היתה איזו מדינה קמה להגנתו, מתוך אחוות־דת או אחוות־גזע או אחוות־שפה או קירבה מדינית. מישהו היה אומר: אחינו אתה.

לפעמים אתה מרגיש, כאילו גם עליך הלבישו שוב את בגדיו השחורים של היהודי הנצחי, ואם הוא איננו עוד היהודי הנודד, הרי זה רק מפני שהוא נאחז בשיניים ובצפרניים באדמה הזאת. השנים האחרונות עשו את הישראלים ליהודים יותר, כיוון שהם נוכחו לדעת, כי גם כאן, במדינה עצמאית, אין מנוס מנטל היהדות, כי גם כאן נושאים את עול ההיסטוריה היהודית כלבני פרעה. לאט־לאט, מי במוקדם ומי במאוחר, מגיעים למסקנה, כי להיות ישראלי פירושו להיות יהודי, רק עוד יותר.

לפעמים, כאשר החדשות המרעישות באות בתכיפות גדולה מדי – חטיפה, הפגזה, מיקוש, פיצוץ – וכאשר מספר הנופלים בשבוע גדול ממה שהתרגלנו, כדבר שאין מנוס ממנו, אחרי כמה ימים מדי של מתח, באה עייפות מעיקה: כמה זמן אפשר להחזיק מעמד? נראה שאפשר, שנים רבות, חיים שלמים, בעיקר אם הם נמשכים כרגיל: מכונת־תופת מתפוצצת במחנה־יהודה, ואחרי שעה ממשיכים למכור עגבניות וחבושים. מוצאים חומר־נפץ באולם קולנוע וממשיכים בהקרנה, לא מפני שאנחנו אמיצים או אדישים מדי, אלא מפני שנוסח החיים כאילו־לא־קרה־מאומה הוא הדרך היחידה לשמור על מידת־מה של איזון נפשי. לולא המשכנו לחיות את החיים כרגיל, עם חגיגות בר־מצווה ותצוגות אופנה והצגות בכורה, ספק אם היתה לנו תקווה לזכות אי־פעם בחיים רגילים.

---

נפילתה ועליתה של הציונות

מאת

רות בונדי

הציונים הטובים מתו בחוץ־לארץ והשאירו אחריהם הרבה תעודות מטעם קרן־היסוד והקרן־הקיימת, הסוכנות היהודית ועליית הנוער, המעידות על פעלם הברוך למען ארץ־ישראל. ציונות היתה מיצרך הגולה, כמו השקל וקופסת “עמי” הכחולה, כמו נאומים של נחום סוקולוב ותמונת הרצל במסגרת כהה. אנשים עלו ארצה כדי לשכוח את בעיות ההגדרה הלאומית והזהות היהודית, להיפטר מכל עסקי הציונות אחת לתמיד. אולם ככל שמרבים לשבת בארץ מתחזקת האמת המעציבה, כי גם כאן, במדינת ישראל, אי־אפשר לחיות בלי אותה הציונות המיושנת, הגלותית, המעייפת. כלומר אפשר לחיות, כשם שחיים באיי באהאמה או במאיורקה או בכל מקום אחר שהאקלים בו נוח והשמש חמה והחופים טובים לרחצה, גם לחיות וגם ליהנות, רק שבימים קשים נשארים ללא מגן, ללא משענת, ללא עורף, ואין שום סיבה לא לחפש מקומות־מרעה טובים יותר. אורזים את החבילות וזזים הלאה.

מי שעולה ארצה מתוך אמונה שמקומו של יהודי בארץ־ישראל, על־פי־רוב בתוספת דחיפה מצד הגויים – מלה, יריקה, מכה, איום – נדמה לו, בסחרחורת הישראלית הראשונה, כי הציונות מתה עם עלייתו ארצה. פשוט מאוד: אם ציוני – שיעלה ארצה, ואשר לכל הנותרים, או שהם ידידי ישראל או שלא. עובר קצת זמן עד שאדם נוכח לדעת, כי אותה ציונות מימי נעוריו, אותן ההרצאות של שליחים מארץ־ישראל במועדון ריק למחצה, אותם ויכוחים אין־סופיים על עם ולאום ונאמנות וזיקה לארץ־ישראל ברחובות הליליים בדרך הביתה, אותם גישושים אחרי משמעות החיים, אותו חנק למשמע “התקוה” בעברית ולמראה דגל כחול־לבן מתבדר ברוח ממשיכים להתקיים, נולדים כל פעם מחדש.

השאלות המטרידות את האינטלקטואלים האמריקאים: איפה אני יכול לתרום את חלקי לאנושות, כאן או בארץ־ישראל? האם ארץ־ישראל תהיה שונה מכל מדינות העולם? האם המדינה זקוקה לי אישית? כולן נשאלו שוב ושוב בחמישים השנים האחרונות, כל פעם במקום אחר, ועתה כאז נקרעים ציונים בין האמונה בנכונות רעיון לבין מציאות־החיים, עתה כאז הם מנסים לדחות את הצעד המחייב, המכאיב, של ניתוק מארץ־מגוריהם. הציונות באה על היהודים גלים גלים, ועל כל דור להיאבק עמה כאילו הוא הראשון לעליה.

כאן, בארץ, שמנו את הציונות במרכאות מתוך אותה עליונות שבאה עם הזהות הישראלית החדשה, וגיחכנו קצת על היהודים הגלותיים בשיקאגו או בבוגוטה, המתייחסים לדברים ברצינות. אם הזדמן לנו להתארח בקהילה יהודית רחוקה או מבודדת, שיחקנו את המשחק הציוני, כדי לא לקלקל להם אשליות, ולא לחבל במאמצי המגבית. משום כך גם היו הפגישות הראשונות בין הישראלים

ויהודי ברית־המועצות על אדמת רוסיה מרגשות כל כך: הציונות יצאה מספרי־הלימוד, מבולים, מחדרו של הרצל בטיול השנתי, איבדה את המרכאות, היתה לדבר ממשי, קיים. עובדה, אפשר לבדוק לפי עתוני השנים האחרונות: “הציונות” השתחררה מאזני־החמור שעשו מאחורי גבה.

אולי ציונות היא עניין של גיל, כמו דת. הרי לפני עשר שנים לא היה איש – חוץ מאי־אלה עסקנים בקונגרס היהודי העולמי או בברית העברית העולמית או בתנועת נאמני העליה ומיני מוסדות אחרים, שנפש ישראלית מצויה אינה יודעת מה טיבם המדוייק – מבטא את המילה ציונות מבלי להסמיק. שלא לדבר על ביטויים נעלים כמו אהבת ישראל או חיבת־ציון, שהשימוש בהם היה אסור מגיל חמישים ומטה. אפילו את האהבה לארץ־ישראל ניסינו להסוות, פן יגלו את חולשתנו; אמרנו: אני פשוט אוהב את השמש הישראלית, את הירח האדום עם רדת הלילה, את ריח הפרדסים באביב, את הים ביום סערה.

לציונות היו פנים רבות ופירושים רבים, הכל לפי המציין והמצטיין. ציונות היתה שם נרדף להטפת־מוסר, למלים נבובות, לסיפורים בעלי מוסר־השכל, לפטפוטי־סרק באיצטלה של אידיאלים והיא התייחסה לא רק ליהודים. אם ציונות פירושה אמונה בשליחות ישראל בין הגויים, הרי לעמים רבים לאורך ההיסטוריה היתה ציונות משלהם, רק בשמות אחרים. היתה ציונות יוונית וציונות ספרדית, היתה ציונות אנגלית של האמונה בשליחות האדם הלבן הנאור. יש ציונות סינית ויש ערבית, ומה שמבדיל ביניהן לבין ציונות ציון הוא דבר אחד: עמים אחרים יכולים ביום מן הימים לזנוח את הציונות, לקפל את המפרשים, להניח לשליחויות ויעדים ולהתרכז בחיי פנים, אבל מדינת ישראל מרוכזת רק בעצמה מאבדת חלק מזכות־קיומה.

גם אם מוכנים לזנוח את כל השאיפות של אור לגויים וקרן־לייזר לעמים, אם רואים בישראל רק מקלט ליהודים, גם אז אי־אפשר בלי ציונות, אחרת תהיה גם ארץ־ישראל בבחינת אוגנדה, ריכוז שאפשר לחיות בו בלי חשש פוגרומים. אם תהיה ארץ־ישראל מקום מבטחים רק לאנשים החיים בה, שנולדו בה ושיוולדו בה, הרי צודקים הלאומנים הערבים, הרואים בנו עוברי־אורח הנוטים ללון. בין התפיסה של מדינת ישראל לאזרחי ישראל לבין תפיסת ארגוני הפלשתינאים – המסכימים להשאיר בארץ־ישראל כל מי שנולד בה לפני קום המדינה או צאצאי יהודי המזרח, שחיו בה לפני הצהרת בלפור – מבדיל רק מרחק של פירושים. ארץ־ישראל חייבת להיות מקלט של כל היהודים בכל הזמנים, אחרת גם ליושבים בה כיום אין זכות עליה. ארץ־ישראל בלי ציונות יכולה להיות מדינה ישראלית ומדינה דו־לאומית, אבל לעולם לא מדינת היהודים. אולי מבחינה כלל־אנושית אין חשיבות רבה לשאלה אם יש או אין מדינה ליהודים, אבל מי שחי בישראל ולא רק מתקיים בה, זקוק לתחושה שיש משמעות לקיום מדינת היהודים מעבר לתעודת־אזרחות.

מלחמת ששת הימים הבהירה זאת ביתר שאת, הכריחה אותנו לערוך ספירת־מלאי כללית, לבקש משענת בדת, בתנ“ך, בציונות. אם לפני מלחמת ששת הימים אפשר היה לחיות בישראל בלי התחייבות רעיונית, ציונית או אחרת, פשוט לעבוד, לגדל ילדים, לשתות בירה ישראלית וללקק בול עברי, הרי מאז יוני 1967 חוזרת שאלת מהותה של ארץ־ישראל, שהתווכחו עליה פעם בקונגרסים עם צילינדרים וזקנים. אתה חייב לענות, לפחות לעצמך, אם יש לנו זכות על ארץ־ישראל, אם אין. מכאן לציונות, או ל”מצפן", רק פסיעה אחת.

גם לפני־כן חיפשנו אישור, אולי בתת־ההכרה: התעניינו בארכיאולוגיה, כיוון שבה עדות חקוקה באבן, שטר לבעלות על ארץ־ישראל. טיילנו על־פני הארץ, לא רק כדי לצלות סטייקים על כירה ניידת אלא גם כדי לחוש השתייכות בחול הלח של חוף טנטורה, בריח המרווה שעל הר הכרמל, באוויר המבהיק מעל ים־המלח, בידיעת הארץ, במעקב אחרי ציפרים. אבל בא יום, ומתברר, כי לאהוב את הארץ לא די. בדרך־כלל זה קורה במצב של התגוננות, מול שאלות זרים, התקפות סטודנטים מן השמאל, שיחה עם ערבי מן השטחים, ויכוח עם יהודי ליברלי, האוהב את האנושות כולה. הולנדי או איטלקי אינו חייב להוכיח, לא לעצמו ולא לעולם, כי הוא שייך לארצו והיא שייכת לו: בישראל אתה עדיין זקוק לאישור, לפתק מן הלשכה העליונה.

אתה זקוק לציונות על כל צעד ושעל. אחרת באמת ייראו כל ההקלות וההנחות וההלוואות הניתנות לעולים כאפליה: אנחנו בנינו ואנחנו נלחמנו ואנחנו משלמים מסים, מבחינת ההגיון מגיע לנו לפחות מה שנותנים ליהודי אמריקאי, שהיו נחוצות לו עשרים שנות ציונות ומכה אחת על הראש מכושי במעלית, עד שהיה מסוגל להחליט כי מקומו בישראל. למה לא לנהוג כמו כל מדינת־הגירה: מי שבא בא, ועוד אומר תודה רבה. אולם, אם כן, עלינו לנתק את עצמנו מן העם היהודי: לא לבקש את כספי יהודי הגולה ולא את השפעתם, לא את אהבתם ולא את כוחותיהם, לא לצפות לעלייתם היום, מחר, בעוד עשרים שנה. מדינה קטנה של בעלי לאום ישראלי. אלבניה במהדורה עברית משופרת, כל עוד תחזיק מעמד.

ציונות היא הזכות לשכנע אדם להתיישב בישראל. שנים רבות פחדנו לקבל על עצמנו את האחריות: אולי בן־גוריון תבע עליה בשם האומה כולה, אבל כל אחד מאתנו באופן פרטי נהג זהירות אם נתבקש לעוץ עצה למכרים ולידידים ולקרובים מחוץ־לארץ, אם לא חי במדינת מצוקה: יש צדדים לכאן ולכאן, יש לשקול היטב, התאקלמות בישראל היא ענין של אופי. אבל אם אין אמונה לשכנע לעליה כצעד הנכון שיהודי בימינו יכול לעשות אותו, אין גם כוח למנוע ירידה, בעיקר בימים קשים. באיזו זכות נשכנע אדם מחוסר־עבודה לא לרדת, אמרנו לעצמנו בימי המיתון והבדיחות על אחרון־המכבה־את־האור־במדינה. בזכות הציונות, בזכות האמונה כי יש לדבוק בישראל בימים טובים כבימים רעים, אבל אדם למוד הצדקנות של ותיקי הארץ פוחד מצביעות, מהטפת־מוסר ומ“ציונות”, ובודק את עצמו: ואני? האם אני הייתי נשאר בלי תעסוקה ובלי דירה, בימי רעב כבימי שחיתות? אתה אומר לעצמך כן וכן וכן, אחרי מלחמת ששת הימים ביתר בטחון מאשר לפניה. גם אם היה כאן משטר קומוניסטי או פאשיסטי? אתה עונה כן, גם אז, כדי להילחם נגדו, ומקווה שלעולם לא תינתן לך הזדמנות להוכיח את כנות ה“כן”.

ציונות היא מידת האחריות שאתה מרגיש לדברים שאינך אחראי להם. אחריות לשכונת הקטמונים ואחריות לזונות בנות שלוש־עשרה, אחריות לזקנה נוברת באשפת־הלילה של שוק הכרמל, אחריות למשחקי כדורגל שנמכרו, לחסכונות שנגנבו. ציונות היא מידת הבושה שאתה מרגיש בגלל תייר שרומה במלון, בגלל סטודנטית שנאנסה בצד הכביש, בושה על צלבי־הקרס בבתי רופאים, על לכלוכך בבית־שימוש ציבורי. ציונות היא זכרון מעורפל של חלום “אלטנוילנד”, ארץ טובה יותר, נאורה יותר, יפה יותר, של ציפיות לצדק, לסובלנות ויחס של כבוד. יודעים, המציאות במדינה מודרנית שונה מהחלומות. יודעים, אין דבר גרוע מאוטופיה המתעלמת מטבע אנוש, אבל ברגע שנחדל להאמין כי מדינת ישראל יכולה להיות טובה יותר, אנושית יותר, תרבותית יותר, מוותרים על ציון ונשארים רק עם הרפובליקה הישראלית. אולי השורש של הרבה צרות בימינו הוא הגישה המציאותית לחיים, הפילוסופיה של “עם ככל העמים”, “לא תחסום שור בדישו”, הרתיעה ממוסר, מפוריטאניות, מצדקנות, מציונות.

הציונות חיונית לשעה שבע וחצי בבוקר, שעת הנסיעה באוטובוס, לחריקת־שיניים במשרד רשם־הקרקעות, לרעש הבקבוקים המתגלגלים באולם הקולנוע, לשמע הרדיו המבשר בחצות הלילה כי מתוווווווק מתווווווק לו, לדיזנגוף במוצאי־שבת, ללילינבלום של כל ימות השבוע, ללוויה בבית־הקברות של חולון, להפגנת נטורי־קרתא בירושלים של שבת. עם טיפת ציונות אתה אומר לעצמך: זה העם שיש לנו, אחר לא נמצא. לשבור את לוחות־הברית היה מותר רק למשה רבנו, וגם לו – רק פעם אחת: בסופו של דבר נשאר עם אותו עם חוטא, כי טוב ממנו לא היה.

כל כך מעט נחת מתקופה, שבעצם יש בה הכל: שלום יחסי ובטחון בגבולות, שקט בגדה וגשרים פתוחים, שגשוג כלכלי ותעסוקה מלאה, מבול של תיירים, עליה גוברת מארצות־הברית והתעוררות כוח הלחימה ביהדות ברית־המועצות. ידענו מזמן שאנחנו, כיהודים, איננו עשויים לאושר, אבל שאנחנו גם לא עשויים לשלום, זאת מחשבה מדאיגה למדי. זאת תעודת־עניות נוראה לעם היהודי, אם הוא זקוק תמיד לשנאת הגויים שתשמור עליו – בגולה מהתבוללות ובארץ מהתפרקות. ידענו: ציונות היא תורה שצמחה מצרות, מסבל, מאנטישמיות, מאפליה, מפוגרומים, מאיומי־השמדה. למדנו לדעת: המדינה ניתנה לנו בזכות השואה, אבל עתה עולה החשש המעציב, שגם על אדמתו זקוק עם ישראל לשוט, לסכנה לקיומו, לאיום־המוות, כדי לא להתפורר.

פרעה הלך בדרך הלא־נכונה: כאשר יענו את בני־ישראל כן ירבו, ככל שהעביד אותם בפרך כן חיזק את לבם. הוא לא ידע מה שגם נאצר לא הצליח לתפוס, כי בעשר שנות חיים שלווים אפשר לגמור עם ישראל כלאחר־יד. אולי המודיעין של סאדאת מעודכן יותר: שלום של ממש, גבולות פתוחים לכל ארצות ערב, צה"ל כחיל־מצב רדום, טוב למצעדים וקבלות פנים לשגרירים זרים, והישראלים יגמרו את עצמם. דתיים נגד חילוניים, ספרדים נגד אשכנזים, עניים נגד עשירים, ותיקים נגד עולים. אולי אין לעם היהודי אותו זכרון ארוך שמייחסים לו אותו. אולי הוא שוכח מהר, בדיוק ככל שאר העמים, רק שלמזלו הגויים מזכירים לו, ואם שנה אחת לא מקבלים שום תזכורת באותיות אדומות ומסגרת שחורה, הזכרון נחלש.

בז’ארגון הכלכלי זה נשמע משכנע למדי: יש לצמצם את הפעילות הכלכלית, להאט את קצב ההתפתחות, כדי לרסן את תביעות השכר וצבירת הרווחים. אבל אם מתרגמים זאת לשפת החיים, המשמעות מעציבה: כשם שנחוץ איום המלחמה כדי לקיים את האחדות, דרוש איום של חוסר־תעסוקה כדי לא לפורר את המשק. כאילו אמרת, שאיננו עשויים לחירות. כאשר הכל שובתים והכל תובעים העלאות בשכר, ובהכנסות וברווחים והכל טוענים שהאנדרלמוסיה חייבת להיפסק ודרושה יד חזקה יותר ואנחנו עדיין לא בשלים לדמוקראטיה מלאה, אין מנוס ממחשבות נוגות על אנלוגיות בהיסטוריה. נכון, ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת: גם מוסוליני וגם היטלר נראו, בראשית דרכם, לרבים וטובים – ליברלים, דמוקרטים ויהודים ביניהם – כאמצעי הכרחי להחזרת הסדר על כנו, להחזרת החיים הכלכליים לפסים תקינים.

העולם אַלים, והמתרחש במדינה נובע לא רק משנה שקטה ומעודפי תעסוקה. האנשים גילו לפתע, או ליתר דיוק גילו מחדש, אחרי הפסקה של כמה עשרות שנים, כמה חסר־אונים ושברירי הוא המימסד במדינה דמוקראטית אם הוא מוצא את עצמו מול אלימות, מול נכונות ללכת עד הסוף, ורוצה להישאר נאמן לדמוקראטיה. כאן בארץ אישרה הממשלה אלף פעמים במו־מעשיה, כי בלי כוח אין משיגים דבר, כי הבלגה והתאפקות לא יביאו לישועה. כל אחד קיבל את השיעור באולפן־החיים נוסח ישראל בדרך משלו: אחד בלשכת העבודה ואחד במשרד הסעד, אחד בעירייה ואחר בסוכנות – לאחר שביתה, לאחר פלישה, לאחר זעקה. מי שאינו צועק סימן שעדיין יש לו כוח לחכות. נכון, לפעמים מסתדרים העניינים גם בדרכי־נועם, לפעמים משיגים מה שמבקשים גם באדיבות ובגישה עניינית. אבל לא די שאי־הצדק לא ייעשה. הוא גם אינו צריך להיראות. עצם הרושם שזבנג הוא תורת ישראל על רגל אחת מעודד את הנטייה להחזיק את הנעל ביד השניה.

אולי, אילו אפשר היה להוריד את התריסים סביב מדינת ישראל כדי שהשכנים לא יציצו ולא ישמעו את הצעקות ברחוב, אפשר היה להשלים ביתר קלות עם החובבנות הנוראה והאילתורים המתמידים של הממשלה מצד אחד ועם חוסר ההתחשבות המוחלט של הציבור על כל שכבותיו במצבנו האמיתי מצד שני (לא נעים כל כך להשתמש בנימוק הבטחוני הסחוט שניצלו אותו לעייפה כדי לכסות על מחדלים ואי־סדר, אבל מה לעשות והוא עדיין קיים). אבל כאשר חושבים על הצופים בקומדיה נוסח האחים מרקס, שבה הכל מרביצים על ראשי הכל, כאשר חושבים על השבויים במצרים ובסוריה, על יהודי ברית־המועצות, שמגישים להם את הידיעות על גל השביתות כמטעמים, על התיירים שליל הציפיה בחום ובצפיפות נמל־התעופה הוא התרשמותם האחרונה מן הארץ המובטחת, על “קול קאהיר”, הנוהג בתבונה וקורא קטעים אותנטיים מן העתונות הישראלית, מתחשק להשמיע שריקה ארוכה במשרוקית המשטרה, לפנות את האולם ולהוריד את המסך. נכון, אלה נימוקים משניים, קובע לא מה שחושבים עלינו בחוץ, אלא מה שאנו עושים לעצמנו בפנים, אבל כיוון שהישראלי לסבל יולד ולא רק לעצמנו אנו חיים, שלפחות למען הציונות נדע לתקן את דרכינו: למען התיירים העלולים להיות לשונאי ישראל, למען העולים לעתיד העלולים להירתע, למען היהודים במצוקה הזקוקים לאמונה, למען המשקיעים החרדים לכספם, למען לקוחות התעשיה הישראלית על־פני העולם, למען העצבים שעוד נהיה זקוקים להם. למען השם.

---

אם תרצו אין זו מציאות

מאת

רות בונדי

לפני שהרצל היה כחול וערכו הנקוב מאה לירות ישראליות, הוא חזה את מדינת היהודים וכתב את “אַלטנוֹילנד”. בכל פעם שאני שומעת מתווכי דירות וספסרי מטבע ומיני רובצי בתי קפה אחרים מדברים על הרצלים, אני שואלת את עצמו איך הרצל הראשון היה מתייחס לכבוד שנפל בחלקו, אם היה רואה בו הוכחה נוספת כי אכן חזונו התגשם, או שמא היתה זו בעיניו שיבה לאותה הגלות, שממנה ביקש להוציא את היהודים. אמנם נכון, שבמדינה העתיקה־החדשה שלו ידעו כיצד לכבד את זכות הראשונים ואף נהגו להעניק להם אות כבוד דומה ללגיון הצרפתי, נכון שגם בתוך החברה החדשה שקמו בארץ־ישראל המשיכו להשתמש בכסף, אך הרצל אינו נכנס לפרטים של מראה השטרות או המטבעות ומסתפק בקביעת עובדה, כי בעד שני זוגות כפפות עור לבנות, שמחירן ששה שקלים, שילם דוד ליטוואק במטבע זהב וקיבל כמה מעות כסף כעודף. הכפפות הלבנות היו חלק חיוני של תלבושת הערב החגיגית לשם ביקור באופּרה, וכיום, בניגוד לשנים הראשונות של הציונות המדינית, נראה חזון בניין מפואר של אופּרה ממלכתית בחיפה יותר קרוב למציאות מאשר שימוש יומיומי במטבעות עשויים כסף וזהב.

מי שמנבא נבואת נועם על ימים נפלאים, לא זוכה בדרך כלל להגשמת חזונו בחייו. ואילו זכה, גם אז לא היה זוכה, כי חזון שהתגשם הוא מציאות, ומטבע הדברים המציאות שונה. מדינת היהודים היא חזונו של הרצל, המותאם לחלומם, לשאיפותיהם, לטבעם וליכולתם של מגשימיו מאז באזל ועד הלום; חזון שהפך למציאות בתקופה שונה ובצורה שונה ובנסיבות שונות – ובכל זאת אפשר לעבור את ארץ־ישראל עם “אלטנוילנד” כמדריך, לעתים לחייך על תמימות וחוסר יכולת להשתחרר מכבלי וינה, על סנטימנטליות וחוסר הבנה למהות היהדות, אך לעתים קרובות יותר לעמוד מלא־פליאה עד כמה לא היתה זאת אגדה. אפילו קפטריה בטבריה יש, עם תזמורת איטלקית, ישר מיוגוסלביה, “ספינות חשמל וסירות מפרשים שטות על הכנרת וגבירות מפורכסות הקונות את שמלותיהן בפאריס יושבות על כסאות עשויים ברזל גמיש בצל של דקלים, מפטפטות ועוסקות באהבהבים כדרכן במקומות מרפא ונופש”. ואם חסרים מים בכנרת והנותרים מזוהמים, הרי זה רק משום שחזונו של הרצל על ניצול כל מקורות המים כיסוד לשׂגשׂוג הארץ התגשם על הצד הטוב ביותר.

מבחינת הנוף דומה מדינת היהודים של הרצל בחלקה הגדול לאיטליה של גיתה, עם וילות משיש לבן החבויות בתוך גנים מוריקים, בין ברושים ועצי לימון הפורחים תמיד. מבחינת משחקי הספורט – טניס, שיט, כדורגל, קריקט – היא דומה לאנגליה; מבחינת סדרי האקדמיה למדעים – צרפת; מבחינת הישגי הטכניקה המודרנית – לאמריקה, ומבחינת הנקיון לשווייץ. חיפה דומה לנמל איטלקי, רק נקיה הרבה יותר, מירושלים נעלם כל זכר של לכלוך וריחות רעים שהיו נחלת העבר, שכונות הפועלים במבואות הערים נקיות ומטופחות, ילדי בתי־הספר לבושים מדים נאים ונקיים, הכל מצוחצח, ממורק, מבריק, מבהיק, מסודר, כמיטב התגשמות חלום כל בורגני ממרכז אירופה. מתוך נסיון אמיץ להיות מציאותי, יכול הרצל לתאר לעצמו בצד אנשי החברה החדשה שקמה בארץ־ישראל, גם שארית של יהודים גלותיים, שטחיים, ציניים, אנוכיים, להוטים אחרי רווחים קלים. אבל מחשבה על מדינת יהודים מזוהמת לא היה מסוגל לשאת, ולו רק בגלל הגויים. אשר לסדר, למשמעת – מאורגנת מדינת היהודים שלו כגרמניה, הכל פועל בה כמו שעון, העליה מאורגנת כמבצע צבאי, בתים נבנים במהירות מסחררת, לכל אחד מקומו, תפקידו, ביתו. הרכבות הנוחות ברשת המסועפת נוסעות בדייקנות, הערים מתוכננות היטב, ובשעת תיקונים במערכת המים, הביוב או הטלפון אין צורך לפרוץ את ציפוי הכביש, כי כל הצנרת מרוכזת במעברים תת־קרקעיים. זו מדינה של חוק וסדר לכל דבר.

מדינת היהודים נועדה להיות ראש גשר של אירופה באסיה, טריז של תרבות המערב נגד מה שנראה אז – בעידן האמונה הבלתי מסוייגת בברכת הטכנולוגיה והמדע – כברבריות. חברת מופת לאנושות כולה – ומבחינה זו אנחנו נאמנים ל“אלטנוילנד”: מה הם כל האכזבות, רגשי התיסכול, הדרישות לשינויים והביקורת על חסרונות, אם לא הוכחה לדבקות בחזון של מדינה לתפארת, אור לגויים? הרבה התקיים, בדיוק כפי שחזה: מרכז השלום בירושלים, מרפאות עיניים, שחולים מאסיה ואפריקה נוהרים אליהן, נמל בין־לאומי ורכבת כבלים בחיפה, חקלאות שיתופית ויצוא פרחים, פירות וירקות מבכירים לכל אירופה (להוציא מוסקבה ופטרבורג, זמנית לפחות). יש יינות טובים כמו הצרפתיים וגבינות טעימות כמו השוויציות, קיימים מפעלי ים המלח ובתי חרושת למלט, מנצלים את הפוספאטים וחורשים במחרשות חשמליות, שקוראים להן עכשיו טראקטורים. הונהג ביטוח מחלה וזיקנה, קיימת רשות סעד מרכזית. ובדיוק כמו ב“אלטנוילנד” – המונח “פוליטיקאי מקצועי” הוא בגדר כינוי־גנאי ופוליטיקאים חיים מעמלם, לא מהשקפותיהם; למשרות ממלכתיות בשכר נבחרים רק בהתאם לכשרון, ולמשרות של כבוד זוכים רק הענוותנים, אלה שאינם רודפים אחרי הגדולה.

מבחינה מסוימת מתחילה מדינת ישראל לדמות ל“אלטנוילנד” של הרצל דמיון שלא עלה על דעתם של החלוצים הסוציאליסטיים כובשי השממה: ישראל מתברגנת, ו“אלטנוילנד”, עם כל חידושי הטכניקה וכל הישגי המשק השיתופי, היא ביסודה מדינה בורגנית (הרצל רצה ברפובליקה אריסטוקראטית או במונרכיה דמוקרטית. אנחנו בדרך). ביתו המהודר של דוד ליטוואק, מנהיג החברה החדשה, שבו טור מדרגות לבנות ופסל אריה לידן, שתי מכוניות והרבה משרתים, טאפטים של משי, נברשות מבדולח ומזהב, רהיטים בסגנון אנגלי וטרקלין רחב־ידיים מקושט ביצירות אמנות, קרוב מאוד לבית האידיאלי לפי טעם ימינו (חסרה בו רק מערכת סטריאו).

גם בשטח התרבות והאמנות פועל הזמן לטובת אלטנוילנד: הצגות באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית, בספרדית ואף “פארסות באידיש, עליזות אך אינן מצטיינות בטוב טעם”, הופעות אורחים מכל העולם, תרבות בין־לאומית בהחלט. בשום מקום לא נאמר מה היתה שפת הדיבור המקובלת באלטנוילנד, אך יש להניח, כי היתה זו גרמנית, אם עובד בגן הציבורי וזבנית בחנות כל־בו ומנהל בית ספר וספן בנמל הבינו ללא קושי את הערות קינגסהוף הזקן, אציל נוצרי גרמני ובעל מבטא ברלינאי מובהק. לאוזניו של בן התרבות הגרמנית נשמעה האידיש כז’ארגון מעוּות ועלוב, העברית נראתה רחוקה מחיי יום־יום מכדי לקנות בה כרטיס רכבת, ועל כן הניח הרצל, כי כל אחד ימשיך לדבר במדינת היהודים בשפת מוצאו עד ששפה אחרת, המועילה מכולן, תהפוך לשפת הקשר. תהליך הנראה קרוב מאוד להגשמה, איף יו סי ווֹט אַיי מין. בכל אופן, התפילות נשארו בעברית.

עשינו כמצוות הרצל, והפעם, בשעת יציאת מצרים, לקחנו את סירי הבשר עמנו, שמרנו על מנהגי המוצא, פתחנו בתי קפה וינאיים ופאבים בנוסח אנגלי, פיצריות איטלקיות וביסטרו צרפתיים, סטייקיות אמריקאיות ובודגות רומניות, וקראנו לכולם בשמות בין־לאומיים, לא למען דור המדבר, ככוונת הרצל, אלא למען ילידי החברה החדשה, שלא ירגישו פרובינציאליים.

אם הרצל לא התייחס לתרבות יהודית־לאומית, הרי זה בראש וראשונה מפני שהעניין הכלל־אנושי היה קרוב לו יותר. זו היתה מדינה של יהודים, אבל בחברה החדשה שקמה בה היתה בשורה לאנושות כולה, היא היתה פתוחה לכל אדם, ללא הבדל דת וגזע ולאום, אם רק היה בן־אדם. לכן התקומם המהנדס שטיינק (שנוצר לפי דמותו של המהנדס אוסקר מרמורק, בעל הרחוב בין רוטשילד ויהודה הלוי) נגד הרב ד“ר גאייר וחסידיו, שביקשו למנוע מלא־יהודים להצטרף לחברה החדשה: “ואני אומר לכם, שמרו אמונים למה שהוביל אותנו לגדולה: ליברליות, סובלנות, אהבת הזולת! רק אז תהיה ציון באמת ציון!” ייתכן מאוד שהרצל היה סולח לנו על שאין לנו עתונים המחלקים את רווחיהם בין המנויים, על שהנסיעה בתחבורה הציבורית רחוקה מלהיות אותו תענוג שעליו סיפר, על שערינו אינן מרהיבות כפי שתיאר לעצמו, על שעדיין מכבדים את העשירים בגלל ממונם. אבל הוא לא היה מתגבר על כך שהיהודים חסרי סובלנות לנכרי החי בתוכם, שקשה לחיות כגוי בין היהודים כפי שהיה ליהודי קשה בין הגויים. “הנכרי צריך להרגיש את עצמו כמו בבית”, היו המלים האחרונות של ד”ר אייכנשטאם, נשיאה הראשון של מדינת היהודים.

להרצל היה חשבון עם הרבנים עוד מימי רבני המחאה, אך גם הוא הפריד בין דת ומדינה וראה בדתו של אדם את עניינו הפרטי, הוא הועיד לרבנים הנאורים, להבדיל מן הרבנים הקנאים הלאומנים כדוגמת ד"ר גאייר, תפקיד נכבד בדרך לחברה החדשה ובמרכז כל קבוצת עליה צריך היה לעמוד רב. כן ראה הרצל את בית המקדש נבנה מחדש, אמנם לא במקומו הישן על הר הבית, שם ניצב מסגד עומר, אלא בקירבתו, מבהיק בלובן ובזהב, מוקף עמודי שיש, עם מקהלה נהדרת ונגני נבל, קצת בנוסח ריפורמי, אבל עזרת הנשים נשארת נפרדת.

בשטח הנשים סבל ד"ר הרצל מפיצול אישיות, כמו כל גבר יהודי: מצד אחד מוענק לנשים שוויון זכוויות מלא (ואף הוברר, למרבה ההפתעה, כי הנשים אינן פטפטניות כלל בעסקי ציבור); רווקות זקנות אינן עוד נושא ללעג, ובידיהן כל ניהול הסעד, והן משמשות מורות ורופאות. אך אחרי הנישואין מקומן של הנשים בבית, עם הילדים – והחינוך לכך מתחיל מוקדם מאוד. כאשר יוצאות שיירות של תלמידי בתי־הספר בכיתות הגבוהות לטיול על פני העולם, בליווי מוריהם, נשארות התלמידות בבית: “הנערות אינן יוצאות לנסיעות כאלה”, אומרת מרים, התגלמות האידיאל הנשי, גם יפה, גם צנועה, גם אינטליגנטית, גם מורה, גם בעלת קול ערב, “אנו מאמינים כי מקומה של הבתולה המתבגרת ליד אמה, גם אם למדה משהו לחיים ומילאה את תפקידה לגבי החברה”. שירות החובה בחברה החדשה הוא שנתיים, מגיל שמונה־עשרה עד עשרים, והוא מיועד לצרכי הכלל, כי בצבא לוחם אין צורך.

לערבים אין שום סיבה לשנוא את היהודים או לראות בהם פולשים, להיפך, מצבם הכלכלי רק השתפר הודות לעליית היהודים, העוני נעלם, היבולים החקלאיים עלו פי עשרה מונים ולא נותר עוד זכר לדלות הכפר הערבי הישן ותושביו. הערבים אסירי תודה על שהיהודים הביאו להם עושר, תעסוקה, תזונה משופרת, מצב כלכלי שפיר, על שהם נהנים מכל הישגי הסעד בדיוק כתושביה היהודיים של החברה החדשה. הם ממשיכים בעבודת האל על פי דרכם, ואי־שם במרומים נפגשות תפילות המוסלמים, הנוצרים והיהודים ועושות את דרכן בצוותא. על־אף הפרעות המלחמות, שחצו בינינו לבין הערבים מאז ימי הרצל, נותר בנו ביסודו של דבר גרעין של אותה אמונה שהמצב הכלכלי חייב להשפיע על שיקולים לאומיים. על־אף תפיסת עולמו הליברלית של הרצל, יש להניח שהיו מקבלים אותו בלי בעיות לתנועה למען ארץ־ישראל השלמה: צור וצידון, תדמור וקונייטרה, הגולן, החורן, יריחו, שתי גדות הירדן, הכל בתחום שיפוטה של המדינה העתיקה־החדשה.

אשר לקרקעות, הרצל היה אופטימי מדי או שלא הכיר את היהודים: מרבית קרקעות אלטנוילנד הן נחלת הכלל, והן מוחכרות ל־49 שנים. כיוון שהאדמה נמסרת חינם לפועלים לשם בניית בתיהם המשפחתיים והחברה המבצעת את הבנייה אינה פועלת למען רווחים, הרי שיכוני הפועלים הם זולים מאוד, בהישג ידו של כל אחד. אמנם הבתים פשוטים, אך מוקפי גינות, ואין בארץ ישראל זכר לאותם קסרקטינים מכוערים שבהם התגוררו הפועלים באירופה או לשורות־שורות של בתים עלובים זהים, שהקיפו כחיילים את בתי־החרושת. הבתים נבנים במהירות מירבית, תוך חדשים מספר. בגלל המחסור בזמן מוותרים תחילה על היופי, אך עד מהרה יפרו הנתונים הטבעיים של הנוף הארץ־ישראלי את הגאון וחדוות היצירה של הארכיטקטים הצעירים, שאינם שבויים עדיין בשיגרה, ויקומו שכונות לתפארת. תחילה נבנים בתי הפועלים, אחר־כך בא תור הבתים המרווחים יותר של המעמד הבינוני, ובסופו של דבר קמים גם בתי הפאר של העשירים. “כאשר יתחילו המיליונרים היהודים לבנות את ארמונותיהם, שעליהם מביטים הגויים באירופה בעין לא יפה, על אדמת מדינת היהודים, ייהפך הדבר מהר מאוד לאופנה”. בוקר טוב, אדון וולפסון.

העושר דרוש גם לטיפוח התרבות והאמנות, גם כפתיון לשאפתנים, אבל המשטר באלטנוילנד אינו קפיטליסטי ואינו סוציאליסטי, אלא משטר שיתופי שאינו שולל גם צורות משקיות אחרות. החברה החדשה אינה שוללת את השמחה ואת העידוד שבקניין פרטי, אך היחיד אינו נשחק עוד בין אבני הריחיים של הקפיטליזם ואינו מאבד את ייחודו בשוויוניות הסוציאליסטית. בחברה החדשה התגאו בכך שהעניים לא קונים עוד ביוקר, כבתנאי הניצול של העולם הישן, ולחמם של העניים זול כמו של העשירים. וכיום לחמם המסובסד של העשירים זול כמו של העניים, זה כל ההבדל.

הרצל לא ראה במדינת היהודים עתיד לחנווני, לבעל החנות הקטנה, לרוכל. רק הסחורות הזולות ביותר והחפצים היקרים במיוחד נמכרו עדיין בחנוית פרטיות מן הסוג הישן, כל שאר המסחר התנהל בבתי כל־בו גדולים ובחנויות שרשרת. כיוון שבמדינת היהודים החלו הכל מחדש, בלי המעמסה של מסורת העבר, לא קמו כלל חנויות קטנות; הרי איש לא היה כסיל עד כדי לפתוח עסק קטן ליד חנות כל־בו גדולה. איש לא הלך עוד כרוכל מבית לבית כדי למכור, כאשר ניתן להזמין את הכל בדואר מבתי מסחר גדולים “וכך הצליחה החברה החדשה לרפא גוף ונפש של האדם הקטן מצרות מיושנות, בלתי יעילות ומזיקות של המסחר”. ואם נראה, שעל־אף ייצור המוני וחשבון כדאיות, עולה בהדרגה מספר החנויות הקטנות במדינה, הרי אין זה בגלל פגם באופי היהודי, אלא מתוך רצון לשמור על קשר עם בני אדם, לפתח יזמה אישית, להיות עצמאי, להינצל מניכור, לזכות ביחס אישי ובקנייה בהקפה.

על־פי התכנית היו ראשוני העולים, המיואשים, המוני העניים המרודים שלא היה להם מה להפסיד אלא את דלותם. הרצל סבר שלכל מבצע נועז דרוש קצת יאוש. הוא טעה. הראשונים היו בעלי אמונה, וקצת יאוש לא הספיק להניע את ההמונים לעליה. היה דרוש הרבה יאוש וסיוט השואה בתוספת. אך גם אם סדרי העליה היו שונים, היסוד נשאר כפי שחזה אותו: כל גל חדש של עולים הוסיף על שיגשוגם הכלכלי של העולים הקודמים ובני אדם היו חשובים מכסף: אם יש לנו אנשים, יש לנו הכל.

מדינת היהודים הרבה יותר יהודית, לטובה ולרעה, מאשר ראה אותה הרצל, הרבה יותר לבנטינית, הרבה פחות נעלה, הרבה פחות מסודרת, יותר מרוכזת בעצמה, פחות דואגת למה יאמרו הגויים, פחות רודפת שלום, פחות הומניסטית, יותר שוביניסטית, יותר מלוכלכת, יותר חמרנית, יותר נוקשה, יותר תוססת, יותר גלותית. יש בה פחות אהבת אדם ופחות צדק – אבל זה מה שהצלחנו ליצור, לפי שעה.

---

לא ככל העמים

מאת

רות בונדי

רצינו להיות עם ככל העמים, ומבוקשנו ניתן לנו מעבר לכל תפילה. אנחנו בחלומותינו הציוניים התכוונו לקשר עם האדמה, למבנה הכלכלי, להגדרה עצמית, לתנאים הפיסיים שיאפשרו לנו להגשים חיים של אחווה וצדק כחזון הנביאים היהודיים מישעיהו עד קארל, אבל נראה שבמרכזיה העליונה ישב איזה עולה חדש, שלא הבין את שפת־התפילות כהלכה: במשאלתנו נאמר עם־ככל־העמים ובשפת המציאות היא תורגמה לגוי־ככל־הגויים, עם צרות של גויים, עם דרכי חיים של גויים, עם נחת של גויים.

מי שעלה ארצה היה תמיד אוטופיסט בלבו, גם אם בא מתוך מצוקה: במדינת היהודים הכל יהיה אחרת. עכשיו אנחנו יודעים, כי היהדות כשלעצמה אינה חיסון בפני שום דבר, כי מה שנחשב כאופייני ליהודים – אהבה לספר ואחריות הדדית, דבקות משפחתית או רתיעה מפשעים – היה יהודי מתוך הנסיבות המיוחדות של הגולה וכאן, בארץ־ישראל, חלים עלינו כל נוהגי עם נורמלי: שוד נורמלי ורצח נורמלי, שחיתות נורמלית ואלימות נורמלית, כי שום דבר לא הובטח לדורי דורות, אם אין נאבקים עליו כל יום מחדש. הלב הציוני מתקומם נגד מסקנה כזאת – בכל זאת, עדיין, בהשוואה לאחרים, יחסית: יחסית לכובשים אחרים אנו מושלים נאורים, יחסית לעמי האיזור דרכי הממשל שלנו תקינות, יחסית לדמוקרטיות העממיות אנו חברה שיוויונית, יחסית לאקואדור, יחסית לאיסלנד, יחסית לגאבון. אתה־בחרתנו נשמע יהיר מדי, אור לגויים מתנשא, אבל גוי ככל הגויים משתמע כבגידה בתולדות העם היהודי.

לכן שמחים כל כך לכל הוכחה, כי עדיין אנו טובים מן הגויים במשהו, שאנחנו לא סתם אחת בין מאה וחמישים מדינות או"ם, כי בחקלאות, במחקר מדעי, ברפואה או בצבא – המוח היהודי עדיין יהודי. כאשר האומות המאוחדות דורשות מאתנו מה שלא נדרש משום עם אחר בתולדות המלחמות עלי אדמות, הן רק מחזירות לנו כגמולנו: גם אנחנו, בתוך לבנו, מאמינים, כי אנו עם סגולה. רק שהמשקל הסגולי לפי שעה ירוד במקצת.

כואב קצת לקרוא ב“ניוזוויק” על פשע בישראל, וב“ניו־יורק טיימס” על שחיתות ב“נתיבי נפט”, וב“די צייט” על שערוריות בכדורגל. גם כאן, בארץ הקודש, פשוט לא נעים לפתוח בבוקר עתון – ומבחינה זו אפשר היה להבין לליבה של גולדה מאיר המפנה אצבע אמהית מאשימה מול העתונים: השכם על קיבה ריקה, רוצים משהו משמח, מחמם את הלב, מעודד לקראת יום־עבודה ארוך ומייגע; אך כל מה שהעתונים מגישים לנו הם הרוגי דרכים ושודדים רעולי־פנים, שביתות־פתע ואורגיות במאגרי־נפט. רבע מיליון מכוניות נעו אתמול על כבישי הארץ בשלום – אל מה נטפלים אמצעי התקשורת? אל שתיים שהתרסקו. חצי מיליון בעלים אמרו לנשותיהם “ליל מנוחה”, כיבו את האור וישנו שנת ישרים. אחד ויחיד לקח סכין וחיסל את בחירת לבו בלילה. ובכן, על ה־499,999 – אף לא מלה אחת. דרך הדיווח של העתונים רק מעידה על האופטימיות הבריאה הטבועה באדם: עדיין החיים השלווים, הבטוחים, הסדירים, נחשבים לנחלת־הכלל, והרצח, השוד, האלימות – ליוצאי־דופן; עדיין רואים בדרך הישר את הנורמה ובמעילה סטיה מעוררת תשומת־לב.

אם לא נעים לקרוא את העתונים בארץ, הרי מביך שבעתיים להיווכח, שגם הגויים מבינים עברית, ומנצלים את חופש העתונות המשתולל בארץ כדי להשחיר את דמותנו בעולם. זו כל הצרה של העולם המודרני: אמצעי התקשורת הפכו אותו לכפר קטן: כבר אי־אפשר לפשוט בארץ רגל מבלי שהחור בגרב ייראה עד קצה העולם; אי־אפשר לפוצץ שערוריה מבלי שהחלונות על פני כדור הארץ כולו ירעדו. אילו אפשר היה להקים איזו חומה סינית קטנה ולהתבצר מאחוריה. אילו ניתן היה לכסות את הארץ ברשת־הסוואה, שלא כל אחד יציץ לתוכה. למה כל שונאינו חייבים לדעת? למה לעורר רישעות? דרוש בירור? בבקשה! בדלתיים סגורות, בין אנשים אחראים, לא בראש חוצות. איש לא מתנגד לביקורת, רק שהיא תמיד מזיקה: לתדמית שלנו, לסיכויי העליה, למגבית היהודית, ליחסים עם ארצות־הברית, למעמדנו בעולם. תמיד היא מחלישה את כוחנו. מבקר־מדינה – אדרבא. איש תרבותי, שקט, שקול, מאופק ולא ועדות חקירה מרעישות עולם. ביקורת, אבל בתוך המשפחה.

זוהי דרך העולם: בבית משתדלים להחליק את עניין הצ’קים ללא כיסוי, שפיזר הדוד ארטור על פני העיר; בקיבוץ מנסים לפתור את פרשת הגניבות במפעל בלי התערבות מבחוץ, בבית־הכנסת מקווים להסתיר את המעילה המביכה של הגבאי, במפלגה לא ששים לנער בפני כל העולם את ההסתבכות האומללה של המשנה לגזבר, במשרד לא ממהרים לזרוק חבר ותיק לכלבים. כל חוג מטפח חוש השתייכות, כל גוף סגור מעדיף דין פנימי, כדי לא לחשוף אגף חלש להתקפות האויב.

אשרי האיש המחזיק בכיסו תרופה בדוקה לתיקון כל מכאובי המדינה – אם זה מנחם בגין לראשות ממשלה או ישראל בלי ציונות, נסיגה מכל השטחים או שלטון קומוניסטי – עכשיו הוא נהנה מהחיים. רק מי שהתחתן עם תנועת הפועלים לכל ימי החיים, משופשף במקצת, בעיקר כאשר הביקורת נחשבת לזכיון בלעדי של מתנגדיה. גם לו מתחשק למצוא שעיר לעזאזל – ההון המנצל את השמאל החתרני, אמצעי־התקשורת חסרי־האחריות או היסודות הפאשיסטיים – ולא לראות את הפרצוף המדוכדך במראה. ככלות הכל, ההבדל בין פגם אסתטי לבין יופי ללא־רבב הוא רק במידת החשיפה: על גבשושית מתחת לבית השחי לא צריך לדעת איש; אם היא על האף, גלויה לעיני הכל, היא מושכת תשומת־לב.

בדבר אחד מאוחד העם: אף אחד אינו אוהב שחיתויות. אין אדם בארץ, שלא ירצה מדינה נקיה, שלא יאהב יושר־לב וטוהר־מידות. אלא שבחיים המעשיים אדם חייב להיות גמיש. פרמיות על שעות נוספות שלא עבדו אותן, אינו אחיזת־עיניים, אלא דרך למניעת שביתות המשתקות את כלכלתנו; טיסת־חינם אינה טובת־הנאה, אלא אפשרות יחידה לשכיר לנסוע לחוץ־לארץ.

קשה להגדיר את הגבול בין תושיה לבין עבירה, בין כשרון למצוא עצה לבין שחיתות, בין יכולת להסתדר לבין רמאות. לא נעים להגיש חשבון־נסיעות מצוץ מן האצבע. אבל כך עושים כולם. לא נעים לבקש הנחה על שיכון או מכונית, אבל עוד פחות נעים לשלם את המחיר המלא. לא נעים לאכול קנאר־א־ל’אוראנז' שעה שהאשה בבית אוכלת קציצה. אבל מה ייצא לה מזה ששנינו נאכל קציצה? לא נעים לסחוב מן העבודה עטים, תרופות, ספרים, סיגרים, אבל לקנות אותן בכסף קשה עוד יותר. מעט מאוד אנשים בארץ הזאת יכולים לקום ולומר: עלי אין רבב – אני מימי לא קיבלתי שום מתנה, טובת־הנאה, טיפול עדיף, כרטיס־חינם בגלל התפקיד. אני לא ביקשתי פרוטקציה ולא הפעלתי אותה לטובת אחרים.

ההבדל בין שחיתות והטבת תנאי־החיים הקשים נקבע על־ידי כל אחד ואחד מאתנו בהתאם לשיקול דעתו: השחיתות היא בדרך־כלל אצל אחרים, אצלי זה המינימום המגיע, פיצוי קטן על האחריות העצומה. על הידע הרב, על המשכורת העלובה, על תנאי העבודה המפרכים. יש הסוברים כי רוב התופעות השליליות בחיינו היו נעלמות, אילו המשכורות היו מציאותיות יותר, ואזרחי המדינה לא היו נאלצים לחפש הכנסה נוספת פטורה ממס. הדבר היה מחסל את הרמאויות ברשות, אבל ספק אם היה בו כדי לשנות את פני הדברים מן היסוד: מי שמכיר מיליונרים יודע, כי גם האיש העשיר ביותר אוהב לקבל מתנה, וכוחה של מתנה הולך רחוק, ביודעין ובלא יודעין.

כאשר מדברים על שחיתות או על העדר מוסר ציבורי, מציינים תמיד בסיפוק, כי האנשים בצמרת השלטון מעבר לכל חשד. הדבר נכון בהחלט – אבל אולי דווקא הרגשה זו של: “אני באופן אישי צחור כשלג החרמון” מקנה תחושת בטחון וזכות לנהוג בהבנה לגבי אחרים. לא לקבל מאומה חוץ מכוח או השפעה ולתת תמורתם קצת נחת. תורת “לא־תחסום־שור־בדישו” היא מסוכנת מאוד כקו ממלכתי: גם אם תחסום אותו הוא ינסה לחטוף כמה גרעינים, אבל אם אתה נותן לו יפוי־כוח מראש, הוא יאכל ישר משקי־התבואה. רק טיפש לוקח בעצמו; חכם נותן לאחרים לקחת.

דינן של שערוריות ציבוריות כדין ימי־הקור: שוכחים אותן משנה לשנה, ובכל חורף נדמה לוותיקי היישוב שאינם זוכרים כפור, שלג או גשמים כאלה מאז המבול. נכון, שבהתאם לעליות מדד יוקר־המחיה עולה הערך הכספי, אבל שערוריה באה ושערוריה חולפת, הטונים עולים לקרשצ’נדו ויורדים לדימינואנדו והפזמון תמיד חוזר. מאז עמדתי על רזי העתונות העברית בעזרת מלון גור מנוקד ומאוייר היא זועקת על האוירה העכורה, בזבוז כספי משלם־המסים והידרדרות המוסר. גניבות במחסני כורדאני, קריית הפלדה, הפסדי “צים”, כלנתר, תל־גיבורים, יונה סופר, ג’ימי לוי, משחקי כדורגל מכורים, האדם השלישי – אך לאן נעלמו? איה הפרשיות דאשתקד? על כל פנים, המוסר תמיד מידרדר. לא זכורה לי ידיעה כלשהי על עליה בקו המוסר. דרך המוסר היא כנראה חד־סיטרית וראשיתה בגבהים של אידיאלים.

מדינות, כמו בני אדם, צוברות נסיון עם השנים. שלושת אלפי שנות היסטוריה יהודית לא הועילו למדינת ישראל: התחלנו תמימים כתינוקות. כאשר שמעתי את דבריו של נציג בנגלה־דש על מדינת הצדק והטוהר שהם עומדים להקים, חייכתי ביני לביני, כאזרחית מדינה בוגרת: כך מתחילות כולן, חביבי, בחלומות. אבל אם יש הבדל כלשהו בין מדינת היהודים לבין שאר אומות העולם, זאת החובה לדבוק בחלום כאילו ניתן להגשימו בכל יום. כי בלעדיו אין טעם לקיומנו. אין שום פסול בקיום למען קיום. אבל אין בו טעם יהודי.

אם הרגשת בושה היא קנה־מידה להשתייכות, הרי לכל אחד מאתנו ניתנת הזדמנות להוכיח את הזדהותו עם מדינת ישראל: אתה מתבייש בפני עצמך ואתה מתבייש ביתר־שאת בפני יהודי העולם, שתומכים בנו, שמאמינים בנו, שחיים עם גאוותם עלינו. לא בגלל שערוריות כספיות. אולי זו ירושת העבר הגלותי, שהתיחסה בסלחנות מסויימת לעבירה נגד רכוש: שריפת עסק כדי לזכות בדמי ביטוח, פשיטת־רגל כדי להציל חלק מן ההון, זיוף חשבונות, השתמטות ממס הכנסה – גם אם לא היה זה משהו להתפאר בו, אבל לא היה בכך כדי להוציא יהודי מכלל ישראל. אדם הוא אדם. עבירות בגוף הרבה יותר קשה לשאת. אותי מזעזעים הסיפורים על הפחדת ילדי בית־ספר במכות, על רצח עולה חדשה בחולות נתניה, על סילוק פועל־נקיון שהיה עד לשוד, על דריסת זוג זקנים בתאונת “פגע וברח”, על מות יהודים בידי יהודים במדינת היהודים. אנשים באים לכאן כדי למצוא חיים טובים יותר, וכאן עליהם לחשוש לחייהם? זו חרפה נוראה. שוב, יחסית למדינות אחרות החיים אצלנו עדיין בטוחים, נערות עדיין הולכות לבדן בלילה, זוגות עדיין מטיילים בגנים, ילדות עדיין משחקות ברחוב, זקנות עדיין עולות לבדן במעלית, הלב היהודי מסרב להאמין כי פני הדברים עלולים להיות שונים, כי גם כאן עלולה האלימות להשתלט על החיים.

---

אלימות לשם אלימות

מאת

רות בונדי

כתיבה על אלימות היא תרגיל חסר־תכלית. מי שזועק מרה מעל דפי העתונות (1500 מלים, 150 ל"י ברוטו, מזה יורדים מס־הכנסה ומלווה בטחון) ומי שקורא את פרי־ההשראה בכורסתו, מאוחדים בדעה: האלימות היא תופעה שלילית, יש להילחם בה בכל הדרכים האפשריות. נקודה. ממקרי־האלימות הרבים – במגרש הכדורגל ועל הכביש, בבנקים ובתחנות־הבנזין, בשווקים ובמועדוני־הלילה – אפשר להבין שחיים במדינה הזאת אנשים לא מעטים שהאלימות קרובה ללבם. אבל הם אינם נוהגים להשתפך על הנייר, ואין להניח כי הם עומדים בתור כדי לקרוא את מאמרי־ההתרעה. הכותבים כותבים, והבריונים מבריינים, ושלום חלקי על ישראל.

כל אחד מאתנו מתנגד לאלימות כאשר היא מוחשית, קרובה לביתו, נוגעת במשפחתו, בחייו, ברכושו, כאשר לו עצמו יש חלק בעלילה. אך כצופה מן הצד, כקורא בלשים, כחובב מערבונים, כמעריץ איירונסייד, הוא דורש את מנת־המכות ומכסת־היריות שלו, לרבות אי־אלו גוויות חיוניות, בתנאי שהבמאי אינו נוטה לריאליזם ואינו מראה פרטים מיותרים כמו מעיים גולשים או עווית־גסיסה. מי שבולע את סיפורי־המאפיה וקרא פעמיים את “הסנדק”, מתחלחל למחשבה שגם במדינת ישראל עלול לצמוח פשע מאורגן. מה שמדאיג אותנו זה לא שהאלימות קיימת, אלא שהיא כל כך קרובה לבית.

סיפור שוד־הרכבת הגדול באנגליה היה חומר־קריאה מרתק, אבל כאשר יורים בסניף הבנק אצלנו בשכונה, ואתה מביט ישר אל לוע העוזי שביד השודד רעול־הפנים או שוכב חסר־אונים על הרצפה, חרד לחיים, יש לשוד המזויין משמעות אחרת לגמרי. ההנאה מבלשים ומסרטי־הרפתקה גדלה ביחס ישיר עם הרגשת הריחוק מן המציאות: טוב להתרגש מעט, לפחד קצת, לחוש קצת דפיקות־לב, כאשר יושבים בכסא מרופד ואין קשר בין העלילה לחיי היום־יום. בעל מלטשת־יהלומים ברחוב לבנה, שפתח את הכספת תחת איומי אקדח ועוד ספג מהלומה בראש, ספק אם ירוץ לסינמה לראות את “שוד היהלומים”. ואם גם יעשה זאת, נחת מן הסרט כבר לא תהיה לו. אין להניח, שבעלי־העסקים בשיקגו, שאל קאפונה סחט מהם כופר־נפש, היו מסוגלים ליהנות ממעלליו הנועזים כאוהדי רוד שטייגר ממרחק בטוח של שנים. ניחא, אלימות, אבל למה דווקא אצלנו?

אלימות היתה עסק של גויים. נכון, במולדוונקה של איזאק בבל פעלו אי־אלה בעלי־אגרוף כמו בניה קריק. היו גם חברים יהודים במאפיה, אבל רובם טיפלו בענייני הפינאנסים ולא במלאכת־החיסול השחורה. בדרך־כלל לא היה ליהודי מה לפחוד מיהודי, כלומר היה מה לפחוד מזיוף, גניבה, מעילה באמון, ניצול, נוכלות, הוצאת כסף במירמה ופשיטת־רגל, אבל לא מכוח האגרוף שלו, חלילה וחס. גם יהודי אינו יכול ללכת תמיד בדרכי החוק, סוף־סוף אף הוא רק בשר ודם, אבל שלפחות יהיה לו שכל. נכון, שלרוקן כספי בנקים פסול לפי העקרון, אבל אם מישהו כבר מוכרח להוציא מהם כסף, שיעשה זאת בצורה אלגנטית כמו הטלפונאים מראשון־לציון, ולא בשיטות הפרימיטיביות של “ידיים למעלה!” ויריות בשעת הנסיגה. זאת פגיעה במסורת היהודית.

למען האמת, לא היה בחינוך שלנו שום דבר אשר הכין אותנו לקראת אלימות יהודית. אם שברו שמשות והשחיתו רכוש והשליכו אבנים והרביצו ברחוב, תמיד עשו זאת לנו. אפילו בתקופת השואה, עם כל תופעות האכזריות גם בין יהודים לבין עצמם, לא היתה הכנה: הרי אז היה מדובר בקיום בעולם שהוא מעבר לכל חוק, במאבק נואש על החיים וגם אז היה מספרם של בעלי־הזרוע זעום לעומת מספרם של אלה שאהבתם לאדם היתה חזקה מאהבתם לחייהם. החינוך הציוני היה לנו מבחינה זו רק לרועץ, כי הוא צייר לפנינו תמיד את דמות היהודי החדש, המשוחרר מתסביכים, הטהור, העמל, החפשי. בתנועת־הנוער לא למדנו על היהודי המכה, היהודי המאיים, היהודי המשחית, היהודי בעל־האגרוף, היהודי האלים.

מנין הוא צמח? אילו היה די בעוני ובצפיפות כדי להצמיח אלימות, היו הגיטאות היהודיים על־פני העולם שורצים סכנות. כן, אבל אז הגנה עליהם הדת והמסורת מפני דרכי־הרע. זה נשמע הגיוני, אבל לא ייתכן שזה נכון. לא לגמרי. בדבקות בדת אין שום ערובה מפני אלימות, כפי שמעידים מעשי חרדים, מזריקת אבנים לתוך מכוניות עד השחתת דירות של פאתולוגים, מאיומי רצח למנתחים עד הצתת חנות “ארוס” ושריפות מסתוריות במערכת “הצופה” ובבית הרב גורן. הכוח המרסן היה אולי בסביבה העויינת, וכוח זה נעלם במדינה החפשית וחוזר רק בימי סכנה לעצם קיום העם, כמו במלחמת ששת הימים, שבהם לא היתה פשיעה בארץ וכל ישראל היו חברים.

בתורה לא חסרים מעשי־אלימות – קין והבל, בני יעקב שביקשו לרצוח את אחיהם נפש, הפוגרום האכזרי בבני שכם שנימולו – אבל למעשים האלה היתה תמיד מטרה, סיבה מובנת לפי מושגי אותם הימים, אך מאז התקדמה האנושות והיהודים עמה לעידן של אלימות לשם אלימות. ואולי מכאן עיקר תחושת המועקה בגלל מעשי האלימות בימינו, הנראים כל־כך חסרי־תכלית. מבחינה מסויימת קל יותר להבין את שודדי הבנק הרוצים להתעשר במהירות, במכה אחת, ואינם נרתעים משימוש בכוח לשם כך, מאשר לתפוס את פשר האלימות לשם אלימות, גם כאשר היא מסוכנת פחות. במעשי השודדים יש הגיון של אדם חושב – אמנם מחשבה מעוותת, בלי שיקולי־סיכונים והתחשבות בזולת – הפועל במסגרת של דפוסים מובנים, אבל מול בריונים המנפצים בקבוקים לתוך שמשות של מכוניות חונות, משחיתים תאי־טלפון, הורסים עתיקות, מחוללים מהומות בקולנוע ומשתוללים בדיסקוטק, חשים שנאה הצומחת מתוך חוסר־אונים: אדם מפחד להתייצב מול הכוח העירום, ובז לעצמו על כך.

מלחמות ומצבי שפל כלכלי אינם מערערים את האמונה בחלום הציוני כמו פגישה עם בריונים מטילי־אימה. אפשר לנתח את סיבות מעשיהם ברוח אקדמאית – הפער החברתי, התמוטטות המסורת, ערעור סמכות בית־ההורים, פיתויי־חברת־השפע, רגשי־נחיתות, תיסכול חברתי, חוסר יעדים בחיים – עד שפוגשים בשעות הלילה חבורת צעירים מחפשי צרות, עד שמרגישים בקיבה המתכווצת ובלב הדופק בחוזקה ובכפות הידיים המזיעות, עד שחשים בפחד מפני בני הארץ הזאת, אזרחי המדינה העברית החפשית.

במערבון זאת יכולה להיות אחת התמונות המותחות: הגברתנים נכנסים לתוך המסבאה והכל נדם. הם שופכים כוס משקה בפרצופו של המוזג, מסלקים במחי־יד את שורת הכוסות העומדות על הדלפק, מרוקנים לתוכם בקבוקי ויסקי בלגימה אחת עד ששומעים רק על ה“גלוג־גלוג” של הנוזל הנבלע – ויוצאים בלי לשלם, אם לא מופיע הצדק הזמן, בדמות גרי קופר, אם אפשר. אבל בסטייקיה שבכביש חיפה אין לזה אותו מימד אמנותי: נכנסים ארבעה בריונים בתנוחת־איום, ופני בעל־העסק מחווירים, הוא מניח לכל האורחים המחכים בתור, מכין בשביל כל אחד מהלקוחות החדשים סטייק כפול לתוך פיתה, פותח ארבעה בקבוקי־בירה ורק אחרי שהסתלקו בלי שעניין התשלום עולה על לשונו של אחד הצדדים, הוא מנגב את הזיעה ממצחו. את השריף לא מערבבים בעסק. אם יעלה בעל הסטייקיה על דעתו להתלונן במשטרה – ומעטים התמימים עד כדי כך – ישחירו בהזדמנות הבאה את פרצופו או ישרפו את הדוכן שלו. רק דון־ֿקישוטים יוצאים להילחם למען הצדק, ועם קצת טיפול מרכך הם משנים לפתע את עדותם: לא ראו, טעו, לא בטוחים. מי שעובד בלילות – במסעדות, במועדוני־לילה, בדיסקוטקים, בתחנות־בנזין, במוניות ובקיוסקים – יודע את כניעת האדם החרד לחייו או לרכושו בפני כוח הזרוע.

הבטחון שלנו דקיק מאוד: פח צבוע בעובי שלושה מילימטרים יוצר הרגשת בטחון של נהיגה בכלי מוגן, גינה זעירה וכמה עצים מקנים אשליה של ריחוק מאוויר מרעיל, ארבעה קירות של בית נראים כהגנה מפני עולם עויין, נישואים נחשבים לביטוח מפני בדידות, ילדים הבטחה להמשכיות הדורות. הכל פגיע, שביר, מתמוטט בנקל. ואם מתווספת לזה הרגשה של פחד – מפני פורצים, רוצחים, מחסלי־חשבונות, אנסים, שודדים, חוטפי־ארנקים ובריונים – נראה הקיום כתלוי על בלימה. הכמיהה לחוק ולסדר היא קודם כל כמיהה לבטחון, לאשליה של בטחון, שקשה לשאת בלעדיה את החיים.

אפשר להוציא את המסקנה ההגיונית ולהצטרף אל האלימים, כל אחד על־פי דרכו, בתחום יכולתו, ואכן כך עשו רבים, אם לשפוט לפי מעשי אזרחים מיושבים, מבוססים ובעלי־השכלה ברשות הרבים: מורידים מהכביש, נדחקים לראש התור, חוטפים מקום חניה, משתלטים על שמורת טבע, מניחים לרדיו לנגן על המרפסת בקולי־קולות, או משחקים כדורגל בין גופות משתזפים על שפת־הים. לאלימות פנים רבות ואוהדים רבים, רק שלא אוהבים את שמה המפורש. בלי־כוח־לא־משיגים־שום־דבר, מי שלא־דופק־על־השולחן, התחשבות־זאת־לא־סחורה, צריך־לדעת־להסתדר־בחיים – נשמע מאופק הרבה יותר.

החינוך בעולם של המעמדות הברורים, בחברה היהודית־בורגנית, נתן, ככלות הכל, את אותותיו, ואצל רבים מתושבי הארץ יש פער גדול בין הלך־הרוח לבין היכולת. רק הורים ישראליים מעטים מקנים לילדיהם סובלנות, נכונות לוויתורים, צניעות־הליכות, התחשבות בזולת והסתפקות במועט כערכים רצויים בעולם בו אנו חיים, מלמדים אותם שיש צדק בעולם והטוב תמיד מנצח וגם מי שאינו נדחק מקבל, בסופו של דבר, את הראוי לו. לרוב אין עוז לחנך בפירוש לחוצפה, לתוקפנות, לכוח־מרפקים ולעזות־מצח על כן נשארים הילדים מרחפים בין שמים וגיהינום שילמדו מהחיים. והם לומדים. חברה’מניות בשלב ראשון. מי שעברה עליו מסיבת יום־הולדת לשלושים־ארבעים ילדים ישראלים בגיל חינוך־חובה ומעבר לו, מי שראה את החבר’ה משתוללים, שוברים, מלכלכים, לא ישכח מהר את יום־השמחה. מן האידיאל של החברה’מן – החזק, היודע להסתדר, שאינו נרתע ממכשולים ואינו מתחשב באיסורים – לא קשה לעבור לנסיעה ברכבת בלי תשלום, לסחיבה מסופרמרקטים, לניפוץ שמשות ולגניבת מכוניות.

הבנות מתנהגות ביתר עדנה, לעת עתה, כל זמן שאין הן אמהות. לאמהות הישראליות יש שפת־חיבה מיוחדת לצאצאיהן: אני אהרוג אותך – אני ארסק לך את העצמות – אני אזרוק אותך מהבית, שכה אחיה. בן רכרוכי, תולעת ספרים, מתבודד ולא שייך לחבר’ה, שאינו יודע להשיב מכה נאמנה, מדכא את נפש האם האוהבת יותר מאגרופן. איך יסתדר אי־פעם בחיים? מה כבר יכול לצאת ממנו? מורה לכל היותר, או פקיד דפוק, עובד במסירות, תקוע במשרה אחת ארבעים שנה. איזו אם רוצה סוף שחור כזה לבנה?

קצת גידופים אמהיים זה שום דבר, סתם דיבורים, כמו קללות הנהגים. להיפך, זאת רק דרך להוציא את הקיטור ולמנוע פיצוץ. הנה, באיטליה, כמו במדינות הים התיכון האחרות: כאשר מתנגשות שתי מכוניות יוצאים הנהגים, מקללים זה את זה באם־האם, עומדים זה מול זה בפוזה מאיימת, מפשילים את השרוולים, מוכנים לצאת לקרב, אך ברגע האחרון נסוגים תוך כדי מילמולים נוסח “אני־עוד־אראה־לך”. בארצות־הברית, לעומת זאת, שומרים הנהגים גם בזמן התנגשות על נימוסיהם, אדיבים, לא מקללים, מחליפים כתובות ושמות של חברות־ביטוח וממשיכים בדרכם, אם אפשר. ביום מן הימים מפרקים את הזעם המצטבר והורגים את החותנת. אנחנו, עם קצת מאמץ, נצליח, כמו בשטחים רבים כל כך, ליהנות מן הטוב של שני העולמות. גם להיות חובבים מושבעים של כדורגל שנועד לפרק את יצר התוקפנות, לווסת אותו בעזרת כללים קבועים וגם לזרוק בקבוק על הראש של השופט.

כאן המקום לתהות, באיזו מידה משפיע השירות בצבא על שיעור האלימות בחברה? אמנם שירות־החובה מרחיב את הידיעה הכללית של השימוש בנשק, ומקל על הגישה לכלי־ירי, אבל נדמה לי, שביסודו של דבר יש לצבא כוח מרסן, ושלולא שירת־החובה היה מאגר התוקפנות שאינה מוצאת מפלט גדול ומסוכן הרבה יותר. הרי עד עתה הנחנו, שאפשר לסמוך על החייל כיוון שהוא נושא מדים, גם אם בלבוש אזרחי לא היית נותן בעדו מיל. מקרי־הפשע של הזמן האחרון, שחיילים היו מעורבים בהם, אינם צריכים להפתיע. מפתיע הרבה יותר שהם היו מעטים כל כך, יחסית. הרי החיילים, כמו השוטרים, אינם גזע נפרד של סופרמנים, אלא ראי נאמן לחברה שהם פועלים בתוכה.

טלוויזיה וקולנוע עשויים אולי לעודד אלימות, כטענת ותיקי הישוב, אבל הם אינם עושים זאת יותר ממודעה אידילית המראה נערה בשמלת־ערב ליד מכונית יגואר, בחזית וילה בעלת שלושה מיפלסים בתוך צמחיה ארץ־ישראלית, וכתוב בה: במה תוכל להפתיע אשה שיש לה כבר הכל? קנה לה מקרר־דה־לוקס! לא יותר מן המראה של מאות מכוניות עוברות ביעף, ריקות למחצה, בעיני חייל המבזבז את שעות חופשתו המעטות בציפיה לטרמפ; לא יותר מלקח גל הפלישות לשיכונים חדשים. זה היה בניגוד לחוק, “לא זו הדרך!” אמרו השרים, ומאז זז בכל זאת משהו בבניית שיכונים לזוגות צעירים.

מובן שקל ביותר לומר שאין מנוס מאלימות, שכזה הלך־הרוח בעולם שאנו קשורים בו באלפי דרכים. אבל העולם, אף כי נעשה קטן, אינו עשוי מקשה אחת גם כיום: הצפיפות של עיר־ענק הולידה מצבים שונים זה מזה לחלוטין בניו־יורק, בלונדון ובטוקיו; תנועות המרי של הסטודנטים פעלו בצורות שונות לגמרי בגרמניה, בתורכיה ובבראזיל. התכונות המיוחדות של העם ותנאי־חייו נכנסים בכל זאת לתמונה. כאן מקום נוסף לתקווה, שמאות שנות חינוך לאמונה בקדושת חיי האדם השאירו טיפ־טיפה של חיסון, שיהדות זאת לא רק ברית־מילה אלא גם יכולת ללכת נגד הזרם, להתמודד עם בעיות־הקיום בדרך אחרת. הנה הסטודנטים הישראלים. גם אם יפנו לאלימות, למען האחווה עם הסטודנטים בעולם, וינסו להצית את משרד הרקטור, יעשו זאת לא למען מטרות מעורפלות כמו הרס העולם הקפיטליסטי או מהפכה עולמית, אלא למען יעדים נעלים כמו מועדי־בחינות, גובה שכר הלימוד או מחירי הארוחות במנזה.

ככל שאני מרבה לחשוב, אינני מצליחה למצוא מלה בזכותה של האלימות, גם אם מטרתה עולם חדש וטוב יותר וקץ כל המלחמות. כנראה זה עניין של גיל. סוף־סוף אפילו פושעים מסוכנים זונחים את דרכי האלימות כאשר הם מגיעים לגיל העמידה (אם הם עדיין בחיים ובחופש) ומוצאים פרנסות שקטות יותר. מי שראה מלחמות ותהפוכות־שלטון למד לדעת, שהרס מוליד רק הרס, וששינוי העולם זה עסק איטי ומייגע. יש בזה תעודת־עניות נוראה להשכלה גבוהה, אם הפתרון היחיד שסטודנטים יכולים למצוא למכאובי העולם לאחר חמש־עשרה, שבע־עשרה שנות לימוד, הוא בדיוק אותו פתרון שמוצא אדם נבער המגיע למבוי סתום: זבנג וגמרנו.

שער הדאגה

מאת

רות בונדי

---

מסע אל העבר

מאת

רות בונדי

אי־אפשר לומר אני־נוסע־לגרמניה, כמו שאומרים אני נוסע לאנגליה או להולנד, סתם ככה, ללא הסבר. נוסעים למען משהו, ארגון, מוסד, מטעם המשרד, המפעל, המדינה, למטרה נעלה, בענייני פיצויים, בתפקיד עתונאי, לשיפור היחסים הממלכתיים. תמיד באנחה קלה, בנימת הצטדקות, תמיד מוכנים לגבה מורמת, למבט צונן, לחיוך סרקסטי, להערה תקיפה: “רגלי לא תדרוך על אדמת גרמניה, באופן עקרוני”.

כולנו היינו מלאי עקרונות לפני עשרים ושש שנים. לא פיצויים, לא סרטים גרמניים, לא סחורה גרמנית, לא מגע עם גרמנים, טובים או רעים. פגישה מקרית עם גרמני ברכבת על־פני אירופה היתה זעזוע, שיר גרמני עורר חלחלה. סחף הזמן – ואצל מעטים היתה זאת התפייסות מודעת – פעל אצל כל אחד במהירות אחרת, נעזר בהגיון: אם המדינה זקוקה… גם לרצוח וגם לרשת… מי שבא לישראל לכפר על עוונות… החומה התפוררה, המסך התמלא קרעים: צעירים הבאים לעבוד בקיבוץ, כומר שסיכן את חייו למען יהודים, הקרנת סרט דוקומנטרי גרמני. במספרה צובעים ב“ואֶלה”, במשרדים משרטטים ב“פליקן”, במסעדות אוכלים ב“סולינגן”, קוראים את גינתר גראס, משתתפים במסיבת־עתונאים עם וילי ברנדט. בובר, בן־גוריון, רודנסקי, תמיד יש על מי להישען, על מי להסתמך מבחינה מדינית, רעיונית, אנושית.

גרמניה־לעולם־לא נהפכה לגרמניה־לעת־עתה־לא. דוחים את הזמנת שגרירות גרמניה לסיור עוד שנה ועוד שנה, מתוך נימוקים ענייניים ומוצדקים כמו עבודה, בריאות, משפחה, ויום אחד נכנעים, ובתוך הלב יודעים כי זאת כניעה, גם אם מדברים על פילוסופיה, פוליטיקה, סקרנות, אהבת־אנוש. נוסעים על־חשבון ממשלת גרמניה כאורחי ממשלת גרמניה. מארגני־הסיור שואלים על שטחי ההתעניינות, תחביבים, בקשות מיוחדות. טיול באלפּים, מוסיקה כנסייתית, תיאטרון, הכל נרשם בדייקנות. לקחת שמלה ארוכה? דרושה גם חליפה כהה? ובכן, הבא נקרא לדברים בשמם: נוסעים גם ליהנות. מדי פעם בפעם מתחשק לסגת, להתחמק, פוחדים מנקמת־האלים, מן הרוחות, מן העימות עם העבר.

היו זמנים שלא דיברנו עם גרמני גרמנית, מתוך עקרון. ברגעים הראשונים על אדמת גרמניה עדיין דבקים באנגלית ולפתע, כבר בשעת הפגישה הראשונה, נפרצים הסכרים: הגרמנית שהעלתה חלודה מחוסר שימוש מתחילה להבהיק. ניבים נשכחים, ביטויים מדוייקים, ציטטות, הכל קיים, בהישג־היד. היינה, תומס מאן, רילקה.

Festgemauert in der Erden…

Sagt es niemand nur den Weisen…

הכל היה מונח שם, בשידה הסגורה בעליית־הגג המאובקת. אתה מוציא את שפת־נעוריך לאור היום ומרגיש, כי הקרב אבוד לפני שהתחיל. עתונים, תיאטרון, טלוויזיה, מודעות, רדיו, תפריט, ספרים, שיחת אנשים בחשמלית, הכל פתוח לפניך ואתה נסחף במערבולת ההתרגשות של הפגישה המחודשת עם שפה, שדרכה נכנסת לעולם הספרים. בגידה, בגידה, בגידה. צלי־ארנבת עם פטריות־יער, בגידה. יין־מוסל צונן, בגידה. אמבטיית־קצף במלון “שווייצרהוף”, בגידה. אורות ספינות־המשא הגולשות על הריין המכסיף, בגידה. יערות־סתיו זהובים עם שרכים, שיחי־אגוז וריח לחות, בגידה. לא ייתכן לשהות בגרמניה וליהנות כל כך מנופים קרובים, מטעמים נשכחים, לא להרגיש מאומה למראה “דירנדל”, שוטר במדים, סמל הנשר הגרמני. עוד לפני שמצאת גרמניה אחרת שכחת את הישנה, הסתחררת מן השיבה אל זמנים אבודים.

עשי משהו עם האופי שלך, ריבונו של עולם. הזקן הזה עם החתך בלחי, המתחמם בשמש הסתווית על ספסל: מנין לו הצלקת? מסייף בארגון סטודנטים נאצים, שהטביעו את דברי הפרופסור היהודי בשריקות־בוז? משירותו הנאמן בווהרמאכט בחזית פולין? “גוטן טאג”, הוא אומר וקם לאט. “גוטן טאג”, עונים אוטומטית. אותה עקרת־בית בעלת שערות־השיבה בוחרת בקפדנות את התפוחים שעל הדוכן, אולי צווחה בהיסטריה “הייל היטלר” ובכתה למראה הפיהרר? הגברים השבעים במסעדת “פוסט־הוטל” בגארמיש־פארטנקירכן, מקום הנופש האהוב כל כך על הצמרת הנאצית, האוכלים מרק עם כופתאות־כבד ומנות ענקיות של ווּרסט עם כרוב, אולי הביאו לנשיהם בשנות המלחמה טבעות של היהודיות או סיכות־זהב? זה לא עוזר. כבר לא יודעים לשנוא שנאה כללית. על שנאה כזאת אפשר לשמור רק מתוך ריחוק מוחלט, אם מבודדים את העבר, מקפיאים אותו, מנתקים אותו מכל מגע עם זרם הזמן. שנאה אינה פנס־כיס שאפשר לכבות או להדליק לפי הצורך. אם אין היא בוערת כל הזמן, היא דועכת מעצמה.

שנאי! שנאי! הרי את במינכן, ומינכן אינה שם של עיר אלא סמל הכניעה לרשע, מינכן היתה פראג בוכה. איפה הבית שבו נחתם הסכם מינכן בשנת 1938? זה היה בבית החום, והוא נהרס במלחמה, אומר המדריך. במינכן מתכוננים לאולימפיאדה, מינכן ביתית, מינכן מצוחצחת, מינכן נוחה לבריות, במינכן אין זכר למלחמה. העבר לא חזר אלי במינכן. אבל בהאמבורג יהיה אחרת. בהאמבורג עבדתי במחנות־כפיה, אחרי אושוויץ ולפני ברגן־בלזן, בהאמבורג עברתי את ההפצצות הגדולות של בעלות־הברית בשנת 1944, בהאמבורג הכל יחזור. אך כאשר באים להאמבורג ורואים עיר חדשה, מגדל טלוויזיה וגשר על שם קנדי, חוילאות הבנקאים ובעלי המספנות באלטונה והבניינים הסופר־מודרניים של “שפיגל” ו“דר שטרן”, תופסים סוף־סוף: אינך יכול לשוב אל העבר, לא על פני הקרקע, בנוף, במבנים. הוא קיים רק בספרים, בארכיונים, בצילומים, בפחדים.

בהאמבורג נותר בונקר רב־קומות, מהבונקרים שנבנו בימי המלחמה בערים, ולתוכם היו דוחסים את עובדי־הכפייה ואת האסירים בקומה עליונה, כעין שיכבת־בידוד נוספת. עכשיו הוא משמש את הטלוויזיה. עבדנו ברובע טיפסטאק, אני זוכרת היטב, הלכת שעה ולא ראית בית שלם, רק קירות חשופים עם כיור תלוי על בלימה וכתם בהיר במקום שהיתה תמונה והזקיף ציווה לשיר בזמן ההליכה: Das Wandern ist des Müllers Lost. יש עדיין רובע ושמו טיפסטאק, ושם בנייני שיכונים ובתי־חרושת וכבישים וזרם מכוניות, וזה מקום אחר לגמרי. עבדנו גם בבתי זיקוק שקראו להם, זאת אני זוכרת, “אורוטאנק” ו“רנניה”. נסענו חלק מהדרך בספינה ואחר־כך הלכתי יחפה, כי היה חם ובאושוויץ נפלו בחלקי רק נעלי־סקי גדולות מדי. ואחרי כל הפצצה חילקו שם מרק סמיך יותר, עם בשר, לפועלים הגרמנים, והם השאירו בחשאי גם לנו. אין “רנניה”, אין “אורוטאנק” באיזור בתי הזיקוק, אומר המדריך בנמל. הכל נבנה מחדש, הכל של “של”, של “טקסאקו”. גרנו במחסני־טבק, אני זוכרת, נותר קצת מן הריח בקירות כאשר באנו לשם, והמקום היה בעינינו כגן־עדן אחרי אושוויץ: מיטה לכל אחת, מים בברזים, סרבלי־עבודה נקיים. זה היה באיזור הנמל, ליד גשר האנזה, וכל הגרמנים האמינו שהמחסנים לא יופצצו כל זמן שהנשים היהודיות בפנים, כי הבריטים יודעים עליהן. ובכן, הם טעו. עכשיו מסיירים בנמל, בספינת־המינהלה, ובזמן הנסיעה מחלקים שנאפס, כדי שנתחמם. הקימו טרמינל חדיש למכולות. במבדוק צף משפצים אניית־נוסעים לבנה ששם “האנזיאטיק”, שקראו לה פעם “שלום”, והיא היתה אניית־פאר של הצי הישראלי, במספנות בונים אניות חדשות למכולות, רחבות, עם חרטום מעוגל. מי יודע איפה, במבוך של מזחים ואניות ומספנות, היו מחסני־הטבק שלנו?

עבדנו גם בנויגראבן, הכשרנו את הקרקע לבניית בתים למפונים אחרי ההפצצות, היה קר מאוד. היינו גונבים ראשי־כרוב קפואים מגינות המפונים ומחפשים קליפות תפוחי־אדמה בפחי האשפה ומבשלים מרק בפחיות ישנות, ובערב, כאשר היינו חוזרים מן העבודה למחנה, היו האורות דולקים בבתים ואפשר היה לראות משפחות אוכלות סביב שולחן, והיתה זאת הרגשה מוזרה לדעת שיש עדיין משפחות, אנשים עם בית. “נויגראבן?” אומר עורך החוץ של “דר־שטרן”, “זה כיום אחד מאזורי־המגורים המבוקשים של האמבורג, העשירים בנו שם את בתיהם ושכר־הדירה שם, או־לה־לה, מסחרר”. סופית: אין לזכרונות לאן לחזור. ואולי היתה זאת מלכתחילה שטות ללכת בעקבותיהם ודוקא לגרמניה. ארזתי את העבר האישי שלי בחבילה והחזרתי אותו למגירה. זאת הפעם הראשונה, שאני רואה את האמבורג.

---

איזון עדין

מאת

רות בונדי

כיום גרמניה שבעה. המרצדס ליד הבית והאשה במעיל־פרווה חדש והמארק המטבע הטוב של אירופה, ולא רוצים שום הרפתקאות חדשות, נותנים לדמוקרטיה שאנס, כל זמן שהיא מיטיבה עם בוחריה. המבחן האמיתי עלול לבוא רק עם משבר כלכלי חדש, בימי נסיגה ברמת־החיים, בתקופת חוסר־תעסוקה. רוב בני דור הביניים, שלא היה להם חלק בכיבושי הרייך השלישי, שהיו ילדים כאשר פרצה מלחמת־העולם השניה, שעברו את ימי ההפצצות והפינויים ואת הרעב של שנות הארבעים, שזוכרים את משפטי נירנברג ואת הזוועות שנתגלו עם תום המלחמה, מחוסנים לכל ימי חייהם. אבל כיום הם בני ארבעים, וקם דור חדש, שלא ידע את היטלר ולא סבל ולא יהודים ולא בושה להיות גרמני. אין בו כל רגש אשמה, העבר הנאצי אינו נוגע אליו כלל. אלה יכולים להרשות לעצמם להיות ביקורתיים כלפי ישראל, לשרוק בוז לשגריר ישראל, לדבר על מיליטריזם ישראלי ואף להטיל ספק אם אמנם היו ששת המיליונים קרבנות השואה (כאילו שני מיליון או מיליון אחד אין בהם אותה זוועה). כיום הם מתרכזים בשמאל, החדש והחדש עוד יותר. חסרי־סובלנות, תוקפניים, בזים לדמוקרטיה סוציאליסטית, שונאים את אקסל שפרינגר, ואם הוא ידיד ישראל זאת סיבה לדון גם אותה. כל דור מנסה על פי דרכו להשתחרר מן ההיסטוריה, וכל דור מתוסבך על פי דרכו.

אחת הדרכים להתגבר על אימת העבר היא להדגיש את משקל ההתנגדות לנאציזם בקרב הגרמנים, להוכיח לעולם, ובעיקר לעצמם, מה רבים היו האנשים – אינטלקטואלים, סוציאליסטים, נוצרים מאמינים, אנשי כמורה – אשר העזו להתנגד לשלטון הנאצי על אף הסכנה לחייהם. חוברות־זכרון מדברות על יותר ממיליון גרמנים ששהו במחנות ריכוז תקופות קצרות או ממושכות, על 40,000 איש שהוצאו להורג מטעמים פוליטיים או צבאיים. רבים הספרים על המתקוממים נגד היטלר – “המרד הדומם”, “הגיבורים ללא תהילה”, “בני־אדם בימי השחרור של גרמניה” – ובעיקר על ראשי המרד של יוני 1944 בהנהגת פון שטאופנברג. בברלין מביאים את התיירים ליד־הזכרון בבית־הסוהר של פלצנזה, שבו הוצאו להורג חברי “התזמורת האדומה” שנתפסו ורבים ממקורבי שטאונפברג (הוא עצמו נורה, עם שלושה קצינים בכירים אחרים, בחצר בניין המטה הכללי). המרד פרץ אמנם בסוף המלחמה, כאשר כשלונו של היטלר היה ודאי, אך הוא סיפק לגרמנים את הגיבורים הדרושים, המשחררים אותו ממועקת האשמה הכוללת.

עם אינו יכול לברוח מן ההיסטוריה שלו. אפשר רק לשלול אותה, לדחוק אותה לתת־הכרה, להתעלם ממנה, להשתיק אותה. מי שכוחו הרוחני עמו מנסה להיאבק עם ההיסטוריה, לחקור איך היה היטלר אפשרי, לברר לעצמו מנין צמחה השואה ולהוציא מסקנות, לחנך את הצעירים לדמוקרטיה, לאהבת אדם, אבל הרוב הגדול מעדיף את השיכחה, את חוסר־הידיעה, את הניתוק המוחלט מן העבר. חוסר היכולת להיאבק עם העבר מביא לתגובות שונות: יש גרמנים צעירים המנערים את עצמם כליל מן ההיסטוריה הגרמנית: הם אירופים מדעת, קוראים אנגלית, מחפשים את גיבוריהם בתולדות המערב (אין כיום דמות בהיסטוריה הגרמנית, לא בין מלכי המדינות הנפרדות ולא בין מאחדיהן, שאינטלקטואל צעיר מוכן לקבל אותה, לא כל שכן להזדהות עמה). יש המוצאים מקלט בקומוניזם, מאואיזם, טרוצקיזם, תנועות השמאל החדש המקנות הזדהות עם צעירי העולם. יש שנהפכו, מרוב רגשי־אשמה, לפילושמיים, שאסור להשמיע בנוכחותם דברי־ביקורת נגד יהודי, ויש המנסים, מתוך פחד שמא יחשבו אותם לפילושמיים מתוך רשמי־אשמה, להיות אובייקטיביים: ישראל היא מדינה ככל המדינות, והיחסים עם היהודים כיחסי הגרמנים עם כל העמים. פה ושם נשמעת נטיה כזאת גם במישור הפוליטי: יחסים דיפלומטיים, יחסי־מסחר, יחסי־תרבות, אבל לא אחריות, לא רגשות. האירוניה הגדולה היא ששני העמים – הגרמנים והיהודים – סבוכים יחד בגלל השואה, אלה ואלה חייבים לחיות עם הטארומה של רצח המוני, כל דור מחדש. אבל אולי לקרבן קל יותר לסלוח.

מי ששבר עשרים וחמש שנות ניתוק־מגע מכל דבר גרמני – בסחורה, בכסף, ביחסי אנוש – מרגיש כמו אחרי־נפילה: לעולם לא יהיה עוד אותו איש עקיב, בעל־אופי, ראוי להתעלות ולהבנה כללית, הנושא את זכרון השואה ללא־רבב. לא יוכל לדחות עוד כל דבר גרמני כיוון שהוא גרמני, אלא יצטרך לשקול לגופו של עניין: היינריך בל לחוד ונקניק גרמני לחוד, דיטריך פישר־דיסקאו לחוד וקבוצת “מנכן־גלאדבך” לחוד. כאשר יכתבו אחרים בגאווה כיצד נותרו במטוס ריק עת התעכב בתחנת־ביניים על אדמת גרמניה, או ברחו מגרמניה כעבור יומיים, כיצד לגביהם החרם על גרמניה שריר וקיים לדורי דורות, כיצד הם נאמנים לזכר ששת המיליונים – אני ארגיש קצת התנגדות, קצת קנאה, קצת ספקנות, כמי שטעם מעץ הדעת.

הייתי רוצה לדעת: האם יש מישהו שיכול לדבר בשם ששה מיליונים כאילו היו דומים לקרעי־ערפילים, לערמת־חול שנשטפה בזרם, כמשהו שלא היתה לו דמות? ששת המיליונים היו ששה מיליון יחידים, כל אחד עם אופיו, עם מחשבותיו, עם עולמו, ואיש אינו יכול לדבר בשם כולם. אנחנו, כל אחד מאתנו, יכול רק להסיק מסקנות לגבי עצמו, מה הוא חושב שחובתו לגביהם: לנקום את נקמתם, לדרוש צדק על מותם, להנציח את שמם בספרי קהילה ובבתי־תרבות, לחקור את דרכי חייהם, לדבוק במדינת־ישראל כדי לתת משמעות למותם, להוליד ילדים על־מנת להבטיח את המשכיות הדורות, לחפש מענה לשאלה כיצד צמח הפתרון הסופי, לפעול למען אחוות עמים או בטחון של ארץ־ישראל.

כיצד אפשר לדבר בשם ששה מיליונים ואדם לא יודע מה לומר בשם הורים, אחים, חברים, בשם אנשים, שבהם עדיין צל של חיים, כי יש מי שזוכר אותם כיחידים. ידעתי: אבי היה רוצה קודם כל שילדיו יחיו ושגם להם יהיו ילדים. אני מניחה, כי היה רוצה בישיבתי בארץ־ישראל, אבל מלבד זאת אינני יודעת מאומה. אינני יודעת אם היה מבקש ממני לשנוא את הגרמנים לדור שני ושלישי, אינני יודעת אם לא היה סולח לעם הגרמני בעבור שניים שלושה צדיקים, אם היה מחפש מענה באלוהים, או בקומוניזם, אם היה רואה את יעוד חייו להבטיח, כי לא יקום עוד משטר כדוגמת הנאציזם על־פני־אירופה, אם היה חי לו בשקט, קורא ספרים, שותה כוסית, מחפש פטריות ביער, מעשן בכורסה ליד התנור ואומר, כי הדבר היחיד שאנו חייבים למתים הוא לאהוב את זיק החיים. אינני יודעת. המתים לא נתנו לי את קולם.

אין יחס ישיר בין כוח לזכור לבין העדר כל מגע עם הגרמנים: בזמן השהות בגרמניה, משתרבבת השואה בכל דבר, בשיחה ובמחשבה, בכתיבה ובחלומות, כי כל דבר הנעשה בגרמניה של היום קשור קשר בלתי־נפרד עם תקופת הנאציזם בדיוק כפי שכל חיינו כאן קשורים תמיד בשואה. לא יכולה להיות גרמניה אחרת, זאת אותה גרמניה (או מחציתה) – רק בתקופה אחרת ולמודת־נסיון העבר. מבחינה זו אני מסכימה עם מי שרואה את התרבות הגרמנית כמושג כולל, שאינו ניתן לחלוקה לתקופות כשרות ולא־כשרות. התרבות הנאצית צמחה מתוך התרבות שלפני המבול בדיוק כפי שהתרבות של ימינו צמחה מתוך החוויה הנאצית: גראס לא היה גראס אילמלא היטלר־יוגנד, שטוקהאוזן לא היה שטוקהאוזן אילמלא ריכארד ואגנר. תרבות היא צמיחה, זרם, ואינה ניתנת למחיקה. אתה יכול לקבל אותה או לדחות אותה כמושג כולל.

רבים מסתמכים על עמדתו של נתן אלתרמן: בטחון כן, תרבות לא. עם כל אהבתי והערצתי לאלתרמן, אינני חושבת שהוא צדק, ואולי רק צדק בזה שמצא מוצא מסבך הספקות, שנתן תוקף מוסרי להכרח כלכלי. אולי, אילו היה מדובר רק בתשלום פיצויים על אובדן רכוש, בסכום שנקבע אחת לתמיד וסולק בתשלומים סדירים ללא ספיחים ובזה הסתיים הענין, אולי אז אפשר היה לשמור על ניתוק מכל מגע אישי – וקשר עם בן־אדם הוא קשר עם תרבותו. אך כאשר רוצים מילווה ואשראי ומסכות־גאז ותמיכה בשוק האירופי וסיוע כלכלי והבנה פוליטית והשקעות ותרומות לאוניברסיטה ואהדה לישראל וחילופי ידע והרגשת אחריות לגבי גורל המדינה – לא ניתן להפריד בין צרכי המדינה ויחסי־אנוש, יחסי מדינות אינם מתנהלים בחלל ריק, בין שגרירים ופקידים במשרד החוץ; יחסים מדיניים, כלכליים, בטחונים, פיננסיים, תעשייתיים, כולם בנויים ביסודו של דבר על מגע בין אנשים, על רצון להתקרבות, להבנה הדדית. אי־אפשר לבנות קשרים על נקיפות מצפון נצחיים מצד הגרמנים.

לדעתי לא ניתן, במשטר דמוקראטי, להפריד בין הממשלה לבין העם, כאילו הם שני דברים שונים; כלומר לנציגי הרשות מותר להיטמא למען המדינה, אבל אנחנו נישאר נקיים. למה יצוא תפוזים לגרמניה מובן יותר מביקור כיתה י"א של הגימנסיה בדיסלדורף בארץ? למה מותר ללחוץ על הלוואה מקופת האוצר הגרמני, אבל אסור לראות את הצגת “אמיליה גאלוטי” (ולהשתעמם)? למה חבר קיבוץ יכול לשאת את המחשבה, שהפרחים ממשקו יקשטו את שולחנה של Muttchen גרמנית, אבל אינו יכול להסכים לנוכחות בני־נוער גרמני על אדמתו? יש מידה עצומה של צביעות סביב יחסינו עם גרמניה. ואולי אין זאת צביעות, אלא נסיון נואש להציל עקרונות, למצוא מוצא בסבך של רגשות.

הכל היה כמובן פשוט יותר אילו גרמניה היתה מדינה דלה, חסרת־חשיבות, חסרת־השפעה, שאיש אינו חייב להתחשב בה. אבל כיוון שהיא מעצמה כלכלית ואנו, מדינת היהודים, זקוקים לעזרתה, חייבים לחפש את האיזון העדין בין עבר והווה, בין חיים ומתים, להתהלך על החבל הדק של לא־לסלוח, אבל גם לא לדחות יתר על המידה, לדרוש אחריות למעשי־אבות, אבל לא להרגיז את הבנים. זה מעציב מאוד, אבל בסופו של דבר הכסף משפיע. אילו לא היה האינטרס הכלכלי, אילו לא היתה גרמניה יכולה להזיק לנו ולא לסייע לנו, גם בעיית הקשרים האישיים היתה מעיקה פחות. האמת המדאיבה היא, שלא ניתן להפריד בין הגוף והנפש, בין סחורות ואוצרות־רוח, בין כלכלה לבין תרבות, בעיקר כיום, כאשר הגבולות בין יצירות־אמן ומציאות יום־יום הולכים ומיטשטשים. מכונת הדפוס שייכת לתרבות, אופנה לאמנות, פיננסים והשכלה לבטחון. אם קשרים, מוטב לא להסתתר מאחורי צעיפים שקופים, לא לחפש מחסה מאחורי קיר־מגן פרטי. אם גרמניה המערבית מסייעת לנו מעבר ליחסים המצויים בין מדינות, הרי בא הדבר כדי להתגבר על מועקת העבר – קרא לזה הכשר, ריהביליטאציה, תדמית חדשה. אנו מקבלים משהו ונותנים משהו, אם אומרים זאת במפורש ואם לא. בעולמנו אין ניתנים דברים חינם (ואולי אין זה בריא לקבל אותם חינם).

מובן שמול כל הגרמנים, הרוצים בידידות עם ישראל במישורים שונים – אם הדבר נובע מרגשי אשמה, או רצון כפרה, או מבוכה רוחנית, או סקרנות לעמוד על טיב אותם האנשים, שהאבות חשבום לחלאת־המין האנושי, או רגשי אהדה ליהדות וגורלה – צצה תמיד השאלה: אולי הידידות דרושה רק זמנית, כדי להסיר כתמי העבר, כדי שביום מן הימים יקום דור ויאמר: מה לנו וליהודים? הכל כוּפר, הכל שוּלם, הגיעה השעה ליחסים נורמליים – אפילו של איבה, אם האינטרס הלאומי מחייב זאת. יכול להיות כי הדבר יקרה: אבל אני מעדיפה לחטוא באמון־יתר מאשר בדחיית יד־מושטת, אני מוכנה להיראות תמימה, או בעלת אשליות כלפי הגרמנים כאומה ולא לפגוע כיום בגרמני הבא מתוך רצון להיות ידיד לישראל (שאינה סובלת מעודפי ידידים).

יש הרבה דרכים להקל על ההתקרבות. אפשר לומר: גם בימי היטלר לא היתה זו מלחמה בעם הגרמני, אלא במשטר הנאצי, כפי שלא היתה זו מלחמה בעם האיטלקי או בעם היפּני. עיקר תפקידנו כיום להבטיח שמשטר דומה, במהדורה ימנית או שמאלית (וההבדל ביניהם לא גדול), לא ישוב עוד, לפחות לא בגרמניה המערבית, ואז כל דבר, חילופי נוער וביקורי משלחות, סיורי תיירים וקשרי תרבות, נראים כאמצעי למטרה החשובה גם לקיומנו.

ייתכן מאוד שכל דבר בזכות קשרים אישיים עם גרמנים צעירים (בעצם, המלה צעיר היא יחסית, בהתאם לגילו של המשתמש בה – מוטב לאמר עם גרמנים שמבחינת גילם הם מעבר לכל חשד) עלול להתפרש כנסיון להוסיף תוקף מוסרי לשיקולי נוחות. יכול להיות. ייתכן שדוחפת אותי אותה משיכה חולנית שיש לקרבן אל מי שהיה יכול להיות רוצחו, אולי מדברת מתוכי ירושה של יהדות צ’כיה, מיושבת, פּרגמאטית, בעלת גישה מפוכּחת לחיים, רחוקה מכל קנאות, חומר שממנו לא נוצרים שופטי־זעם.

השאלה היא, כמובן – ומה הלאה? אילו הייתי עקבית בדרכי, הייתי צריכה להצטרף לאגודת ידידות ישראל־גרמניה או לנסוע להרצות באזני נוער גרמני, לפעול למען הקמת קשרי תרבות – אבל כאן אני נעצרת. אולי מפני שאני שטה עם הזרם במקום לנסות להטות אותו. עכשיו אני תלויה בחלל ריק, רחוקה משנאה, לא מסוגלת לאהבה, מוכנה לידידות עם יחידים, נרתעת מקשרים עם הכלל.

---

בזכות המבוכה

מאת

רות בונדי

איך יוכל אדם להגיע להשקפה פוליטית מגובשת, אם אפילו בענייני לשון הוא אינו יודע להחליט: שטחים כבושים מעולם לא היו לפי טעמי, לשטחים משוחררים לא הגעתי ושטחים חדשים נשמעים כעלבון לגבי הערים העתיקות בעולם, והקו הירוק הוא לא ירוק בסיני ולא קו בשומרון. וכאן אני – ארבע שנים אחרי מלחמת ששת הימים – מהססת, מפקפקת, רחוקה מדעה ברורה והחלטית, לא נץ ולא יונה, אפילו לא יוֹנץ או נציוֹנה בצורה סופית ובלתי־חוזרת. יצור מוזר, הקם לפעמים בבוקר כיונה ועד לחדשות הערב הוא נץ, לפעמים בת־יענה ולפעמים עורב, לפעמים נמר ולפעמים שפן, בקיצור הישראלי הנבוך המצוי. רק חלק קטן מהישראלים גיבש את דעותיו אחת ולתמיד: נסיגה מלאה מן הקצה האחד ואף לא שעל מן הקצה השני. אשר לכל השאר: או שמצאו מקלט מאחורי קירות מגן של הגדרות בדוקות כמו “גבולות בטוחים ומוסכמים” או “נכונות לוויתורים תמורת שלום־אמת”, בלי להבהיר לעצמם מה פירושם למעשה, או שהם סומכים על הנהגת המדינה, האנשים המנוסים, הנבונים, המיטיבים לדעת, ופוטרים את עצמם מעול החלטה, או שהם סומכים על הגורל, המזל, על כך שהדברים יסתדרו, או שהם מתהלכים בהרגשה עמומה שלא עמדו במבחן השעה. הרי לא ייתכן, שאדם המפזר את דעותיו המעמיקות בכל עניין שבעולם – מעישון עד פּוֹרנוֹגרפיה, מאַפּרטהייד עד מרד הסטודנטים – ביד נדיבה על ימין ועל שמאל, לא יידע להחליט בשאלה הגדולה הגורלית מכולן: מה הדרך הטובה להבטיח את קיומה של ישראל לאורך ימים.

ארץ־ישראל השלמה, לפי מלוא משמעותה, היא עניין של רקע, של חינוך דתי או לאומי, של אמונה טבועה עמוק, שלא כל אחד זכה לה ושאין להגיע אליה בכוח ההגיון. מי שעלה ארצה למדינה שנראתה מוגמרת ולא זכר את גבולות הבית הלאומי שמנדט אומות העולם הבטיח אותו, קיבל את הגבולות הקיימים ללא ערעור: חברון לא היתה חסרה לו, הפנייה החדה ליד לטרון לא ציערה אותו, לקליה לא התגעגע, הוא לא יזכה עוד לאמונה שלמה, מנותקת מכל שיקול פוליטי מעשי.

שלמות הארץ כ“אני מאמין” מתוך שיקולים בטחוניים היא מועדון פתוח יותר, אך כהצהרה פוליטית היא דורשת עצבים חזקים, נכונות לשאת בעול ההתקפות ובלחץ העולם ובאחריות לבאות ובאומץ לב, במיוחד ממי שיודע כי בבוא השעה לא יהיה בין הלוחמים בחזית. אבל כיוון שעצבים חזקים לא נמנו מעולם עם התכונות הבולטות שלנו, ומפני שקשה לשאת בדידות בעולם, וכיוון שיודעים כי נוסף לעוז ישראלי דרוש נשק אמריקאי, מנסים לתמרן: נחזיר פה משהו ושם חתיכה, בתנאי, אם וכאשר, באופן תיאורטי, מתוך תקווה כי לא נגיע לשעת־מעשה. חסור הרצון לצייר מפות הוא לא רק תכסיסי־ממלכתי, הוא גם אישי־רגשי: היד רועדת עוד לפני שמותחים קו קטן. ובכן, ירושלים היא מעבר לכל ויכוח, על רמת־הגולן לא מדברים, את הרצועה מורידים מן הפרק מטעמי בטחון. לנתק את יהודה ואת השומרון אין לנו זכות, אם יראים מפני האצבע המאשימה של דורות האבות ודורות העתיד.

נשאר חצי־האי סיני, ודווקא אליו נקשרנו רגשית לפחות כמו בטחונית. אוהבים את הנוף, את הצמחיה, את ההיסטוריה החקוקה בסלעים, את סודות המנזרים, את האווירה של אבו רודס, את קדמוניות ההרים, את חופי־הרחצה הקסומים. בסיני קיבלה ישראל כנפיים, בסיני מפלט בפני צפיפות, מחנק ומחר אקוֹלוֹגי. בשארם א־שייך התמקמנו ובימת בארדאוויל נאחזנו וכבישים בנינו לכל ארכו. לא, כשמתחילים להרהר בדבר, גם מסיני לא רוצים להיפרד. הנכונות לוויתורים על שטחים מלווה אצל רוב הישראלים בתקווה כמוסה, שלא נגיע לכך, שהכל יישאר כפי שהוא עתה, בלי שלום ובלי מלחמה, בלי סיפוחים ובלי ציור מפות, שהעולם יתרגל לגבולות החדשים כפי שהתרגלנו אנחנו, שישכחו עלינו.

נראה שאבותינו צדקו באמונתם, שירושלים היא טבורו של עולם: כל אחד בעל אינטרסים בה, לכל אחד היא נוגעת, כל אחד מומחה לענייניה. עשרים מיליון פליטים של חלוקת הודו וארבעה מיליון פליטים של גרמניה המובסת, פליטי טיבט ופליטי סין העממית, בכולם יחד דנו ראשי האומות לא עשירית הזמן מאשר באותו מיליון אחד של פליטי מלחמת היהודים. חצי מיליון גוויות בבנגלדש משאירות את העולם אדיש יותר מחמישים בתים מפוצצים בארץ הקודש, שלא לדבר על מדינות אפריקה המאושרות: רוב אזרחי העולם הנאור מתבלבלים בין שמות המדינות החדשות, אינם יודעים להבדיל בין שליטיהן, אינם מתמצאים במה שקורה בין השבטים. היבשת השחורה שרויה באפלולית נעימה, אבל אותנו מכסות קרני אור שמימי כבמה.

על מדפי ספריות ומזנוני־קיר מעלים אלפי אלבומי־מלחמה אבק. איש אינו מדפדף בהם עוד. עבר הזמן שעילעלנו בהם למען עצמנו, לא הגיעה השעה שנפתח אותם למען נכדינו. לפעמים קשה לתפוס, כי אכן קנינו את כל הספרות המצולמת הזאת, בלי לשאול למחיר, לטיב ולרמה, בסחרחורת הנצחון, כאישור לנס, כעדות לכך שהיינו עדים, כאילו חשבנו לכלוא את הזמן בכריכה קשה. כיום יש לכותרות שמתחת לתמונות צליל שוֹביניסטי מדהים, ותצלומי החיילים הטובלים בתעלת סואץ ומרימים דגל ליד מסגד עומר כאילו נעשו במציאות אחרת. כיום קוראים את מה שנאמר ונכתב אז, בימים של הרוח הגדולה, מתוך געגועים, בחיוך סלחני: כמה צעירים, כמה תמימים, כמה נרגשים היינו אז, וכמה מעט מן ההבטחות על החיים החדשים קיימנו.

נשכחה הנכונות להקריב רכוש וכוחות, להניח לחמרנות, לפעול למען הכלל. מלווה בטחון נהפך לחובה, ומיד עם קבלת האיגרות רצים לפדות אותן בשער הבורסה היומי. זרם המתנדבים לישובי־הספר התייבש, היאחזויות הן עניין של קומץ בעלי אמונה, שכל המדינה מעריכה אותו אבל מעטים מאוד מוכנים להצטרף אליו. אפילו רמת הגולן, חלק בלתי־נפרד של מדינת ישראל שכלולה בתקציבי המוסדות, היא איזור נאה לטיולים, לספורט של חורף, אבל כאשר מגיעים הדברים למבחן הנוכחות, היחיד הקובע לאורך ימים, המחייב, הקושר – ההתיישבות – לא עמדנו בו. כולנו רוצים שהגולן יהיה מאוכלס בשרשרת רצופה של ישובים פורחים ומבוססים, אבל כאשר הדבר מגיע למסקנה אישית, דבקות בה כמה מאות נפשות, אחוז אחד מהאוכלוסיה הסורית שהיתה בו. ובכן אדוני, היית רוצה שבנך יגדל פרות בגולן? מה בוער? קודם תלמד. גם בעיר יש צורך בחלוצים. בדיוק כמו בימי הציונים המסורים הוותיקים בגולה: התיישבות בארץ־ישראל היא דבר נעלה, אבל לאחרים. רק שעכשיו יושבים גלות גם בישראל.

במשך תשע־עשרה שנות קיום המדינה יכולת לחיות בה רחוק מכל ציונות, לגחך עליה, לדחות אותה כדבר שאינו שייך לך, אבל מלחמת ששת הימים אילצה אותנו לחזור לבאזל, לעשות רוויזיה כללית. לפתע נוכחת לדעת, כי אינך יכול עוד לשבת במדינת ישראל כאילו ישבת בלוס־אנג’לס. עליך להיות ציוני כדי שיהיה לך מגן ומשען, כדי שתוכל לעמוד בלחץ שאלת־היסוד של אויב ושל ידיד: באיזו זכות אתה יושב כאן? למה חוק שבות ליהודים ולא לערבים? אולי בכך חולשתנו, מול התעמולה הסובייטית והערבית, מול השמאל החדש וההוּמאניזם הישן, שמתוך הגאווה הרבה על מדינה עצמאית היינו יותר מדי ישראלים ופחות מדי ציונים, שראינו את עצמנו קודם כל כאזרחי מדינה צעירה, ולא כשליחים של עם עתיק. קצת מביך לחזור אחורה, להשתמש במלים שנשחקו בשווקים, קצת מצער, שלא די לשבת בארץ ולשלם מסים ולשרת בצבא ולגדל בה ילדים ולדבר עברית כדי להיות ישראלי, שמוכרחים להיות גם יהודים, גם ציונים. זה מזקין, מכביד, כובל. אבל אחרת אין סיבה לא להסכים למדינה פלשתינאית, דמוקראטית, רב־לאומית ורב־דתית.

לפעמים, לאור ביקורי הקיץ של ערביי העולם בגדה, מול הדרכה חקלאית, גשרים פתוחים ושילוב כלכלי, אחרי שיחה ידידותית בחנות, במסעדה, אחרי חיוך, אחרי נפנוף לשלום, אחרי שאתה רואה את הדרך הארוכה שעברו היחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל, אתה שואל את עצמך: למה לא נוכל להגיע לשלום? חושבים על שלום מיושן כזה, ביתי, קטן: מתיישבים סביב שולחן, שותים קפה תורכי, עומדים על המקח, קצת מתעקשים, קצת מוותרים, תוקעים כף ומצטלמים בשעת חתימת החוזה. שלום בין שייכים ערביים וחלוצים עבריים.

אבל מיום שנקלענו למשחק המעצמות הגדולות, נעשה השלום גדול מדי בשבילנו. עכשיו מדובר בשלום מודרני, אלקטרוני, מסובך. אנחנו חשבנו תמיד על שלום בין אנשים, והוא נראה סביר, אבל שלום בין אינטרסים נראה לנו כאילו הוא מחוץ להישג ידנו. פוחדים מן השלום ויראים את המלחמה. מה רוצים? להמשיך להתקיים.

עברנו את ההפגזות בגדה ועברנו את מלחמת ההתשה, עברנו את תקופת הרימונים בפחי הזבל, עברנו את האמברגו הצרפתי ואת התקפות ארגוני הטרור על ישובי הצפון, עברנו את החלטות מועצת הבטחון, עברנו גינויים ועברנו איומים, עברנו את נאצר ועברנו את דה־גול, עברנו חטיפות־מטוסים ואת ימי הזוהר של “אל פתח”. עברנו גרעונות גדלים וצמצום מלאי המטבע הזר, עברנו הפגנות ועברנו עבירות. נעבור גם הלאה. ההכנסות עלו, המחירים עלו, העליה עלתה, החובות עלו, הייצור עלה, היצוא עלה, היבוא עלה, הרוסים עלו על מצרים, האמריקאים עלו עלינו, “אל־על” עלתה בעיני העולם, השביתות עלו על העצבים, הפנתרים עלו על המימסד, הלחצים עלו, משלוחי־הנשק עלו, שיעור הלידות עלה. בסך־הכל, קלפים לא רעים לגמרי במשחק הפּוֹקר הגבוה הנקרא כיום ישראל.

בארץ ניטשטשו ההבדלים בין הימין והשמאל, בין מפלגות הפועלים למפלגות האזרחים: טובי הסוציאליסטים רוצים בשטחים, ונאמני הציונות המדינית מודים בחשיבות של כיבוש על־ידי עיבוד אדמה, עוד דונם אספסת ועוד דונם נשירים. ואם הידיים העבריות מתעייפות מעיבוד אדמת הלאום, מזמינים גדוד פועלים מן השטחים או מוֹכרים את היבול על האדמה לערבי מקלקיליה, שיעבוד. הכישור הבסיסי הדרוש כיום מכל מנהל עבודה בבניין הוא שליטה, חלקית לפחות, בערבית, אחרת לא יהיה לו עם מי לדבר. בשעה ארבע אחר־הצהריים, ליד שלדי הבניינים של שיכון העובדים, מחכים העמלים בקבוצות לאוטובוס שיסיע אותם לבתיהם, ואם הם לא שרים עדיין אנו־נהיה־בין־הבונים, כך־אמרנו אח־אל־אח, זאת רק אשמתנו: לא הפחנו בהם את רוח החלוץ העברי. ברמדאן שובתת הבנייה בארץ והפיגומים ריקים, חג לבונה את היכלי תרבותנו. הפועלים מן השטחים הם כיום גורם הכרחי בתעשיה הישראלית, בבנייה, בחקלאות, אפשר לשמוח על השילוב הכלכלי כהתחלה לחיים בצוותא או להצטער על אבדן החלום החלוצי על עבודה עברית, אי־אפשר בלעדיהם ואי־אפשר אתם.

על הר הצופים בונים שיכוני סטודנטים ועל הגבעה הצרפתי בניינים רבי קומות, ליד הכותל משגיחים על לבוש צנוע וברובע היהודי מתדיינים על סגנון ומפלס, לעיר העתיקה הולכים לקנות נעליים אצל הארמני או פרוות־כבש לרגלי המיטה, ליד שער יפו מחפשים חנייה ולמגדל דוד באים לאכול, ירושלים של זהב מנגנים בחתונות ובר־מצוות וגבעת התחמושת ירדה מזמן ממצעד הפזמונים. רק לעתים רחוקות, מול שמיים כתומים של שמש שוקעת, מעבר מגדלים וחומות, בלילה, ליד הכותל המואר והדומם, ביום חרפי אפור בין מצבות הר הזיתים, חוזר אותו רגע של הארה מהימים הראשונים לשחרור ירושלים (ולגבי ירושלים מן הרגע הראשון לא היו ספקות: משוחררת, ולא כבושה).

גלי האבנים במקום שחיילים נפלו בהם הוחלפו במצבות פלדה, שיש ובטון מסוגננות בידי אמן. העצים בין לוחות־האבן בבתי־הקברות הצבאיים כבר גדלו לגובה אדם, והאדם שמתחת הלוח צללים נופלים עליו. הכאב הצורב, המאשים, המטלטל והבולע נתעמעם, התרגל לחיות עם נושאיו. לכל אבל קצב משלו, אבל כולם, כל רגשי השכול הולכים באותו הכיוון, אל הלילות, הערבים, החגים, ימי־ההולדת. ביום עובדים, ביום צוחקים, ביום הולכים לקולנוע, ביום שוחים, ביום מבשלים, ביום משחקים עם הילדים, ביום חיים עם החיים, ובלילות שבים המתים, ובבוקר, כאשר מצלצל השעון, נשארים רק גבישי־מלח בלתי־נראים, עדות לביקורם.

---

העבודה היתה חיינו

מאת

רות בונדי

לא יעזרו טפיחות־על־שכם ושביעות־רצון־עצמית על שילוב העובד הערבי מן השטחים במשק הישראלי, כצעד ראשון לדו־קיום בשלום: מתחת לפני השטח מכרסם הפחד מפני החזון הערבים החוזרים אל אדמותיהם, בהדרגה, צעד אחרי צעד, כפועלים ארעיים וכעובדים קבועים השבים עם ערב לכפרם, כדיירים לימי חול וכתושבים קבועים ממדרגה שניה, בבקתות ובמחסנים, מחכים לשעתם. על אף כל השינויים שבאו על ארץ־ישראל, מבחינת אורח־החיים, אין לנו עדיין אמונה זולת תורת הציונות החלוצית האומרת, כי לאורך ימים אין האדמה שייכת לקוניה (או למפקיעיה), אלא לעובדים אותה – ובלבנו ידיעת החטא ויראת העונש.

הדבר הנוח ביותר, מבחינה רעיונית, הוא לחפש תיקון למצב במדינה יהודית קטנה, אבל שלנו, לקשר בין שאלה מוסרית ושאלה מדינית ולקרוא לפינוי שטחים, אף בלי הסכם שלום, רק כדי למנוע היווצרות מעמד של שואבי מים וחוטבי עצים, מגדלי עגבניות וקוטפי תפוזים, כדי להשיב את ימי הזוהר (עד כמה שהיו) של קרקע לאומית – עבודה עברית. גם אם מתחשק מטעמי מסורת או ייחוד, לא ניתן לסגור מדינה על מנעול ובריח, לא מבחינה רעיונית, לא מבחינת מנהגי חיים ולא מבחינת אנשים; לא במשטר טוֹטאליטרי מגוון כלשהו ואף לא במחיר של מדינה קטנטונת על טהרת היהודים. עם זרמי מחשבה, עם לחצים כלכליים, עם הלכי־רוח, חייבים להתמודד – לא לבנות ביצורים כדי לעצור בעדם. הערבים הם בינינו, עמנו, סביבנו, אם במצב של שביתת נשק, אם במצב של שלום. אי־אפשר לקיים גטו רק כדי לשמור על עקרונות, ושום חומה חיצונית לא תעזור. בעיית העבודה העצמית היא בעיה יהודית והיא עמנו מאז ראשית ההתישבות היהודית.

אפשר לראות פועלות מן השטחים בבתי־חרושת ישראליים לטקסטיל ולשמוח על ההתקדמות במעמדה של האשה הערבית. אפשר לראות פועלי בניין ערבים בתל־אביב או בקריית ארבע ולמשוך בכתפיים: כך היה תמיד, גם בימי המאנדאט, גם בימי העליות החלוציות – סוף־סוף גם בית־המקדש נבנה בעזרת בעלי־מלאכה מבני הגויים. אפשר לראות את אברהם, שקראו לו פעם אחמד, מגיש במסעדה של מלון דגים ממולאים ולהתפלא על כוחה של התבוללות – פעם של היהודים, פעם בתוך היהודים – אבל כאשר רואים שורות שורות של נשים ערביות כפופות בשדות תות־שדה בשרון, מרחק עשר דקות נסיעה מתל־אביב רבתי, כאשר רואים את פועלי עזה מתפזרים השכם בבוקר בין משקי הדרום, כאשר קוראים על החכרת אדמת קיבוצים לגידול אבטיחים בידי ערבים, אז שומעים דברי נביאים, שעוד לא קמו, על ראשית חורבן הבית השלישי, שלא נבנה עדיין.

המציאות הכלכלית נעה ברחבי שנת 1973 ומעבר לה, אבל מבחינה רעיונית אנחנו עדיין אצל א.ד. גורדון, בלי נכונות להפוך מחשבות למעשים. רק מי שהלך כמוהו לעבוד עבודה גופנית קשה באקלים מתיש כוחות (וכלכלנים בני ימינו עלולים לשאול, אם מבחינה משקית לא היה עדיף שבעתיים, אילו היה למורה או לסופר), היתה לו הזכות המוסרית לדרוש שיבה לטבע, לעבודת האדמה, כתנאי הכרחי להתחדשות האדם היהודי. אבל כיום, לאלה המדברים – שרים, ראשי תנועת העבודה, פעילי ההסתדרות, מנהיגי התנועה הקיבוצית – על ההכרח בעבודת אדמה עברית, אין זכות להטיף לאחרים; ואלה שדבקו באדמה והוסיפו לעבוד עד גיל זיקנה בפלחה, בלול ובפרדס, ולא הפכו לעסקנים, אין שומעים את קולם, כי נשארו חברים מן השורה, מיושנים, תמימים ולעתים תמהים בעצמם על תמימותם.

העובדה שמישהו עבד לפני שלושים או ארבעים שנה כחלוץ, או שהוא נותן פעם בשנה שבועיים למשק, או שהוא חוזר זמנית לאספסת בעת חילופים בצמרת, או שהוא מוכן עקרונית לעבוד בחקלאות, אלא שהתנועה דורשת את נוכחותו בעיר – עובדה זו אינה מוסיפה תוקף מוסרי לנאומים על אודות ההכרח בעובדי חקלאות ובפועלי בניין עבריים. וכאן, לדעתי, שורש בעיית כולנו, כל אלה שעברו שלב כלשהו של חינוך חלוצי: אנו יודעים עד מה חשובה העבודה בחקלאות, בבניין, בנמלים, לקיומו של עם – אבל רק לגבי אחרים. בהנהגת המדינה, כמו בחינוך ילדים, קובעת הדוגמה האישית, הזהות בין דברים ומעשים – במשרדים ממוזגי־אוויר, עם נהגים צמודים, עם בנים נושאי תפקידים ובנות באוניברסיטה, אין לדברים שום משקל. כל אחד מאתנו, גם אם אין לו עמדה מרכזית ואין הוא מטיף להמונים, אילו היתה באה לו שעת מבחן הקובעת של האמונה: את בנך, את יחידך, האם תרצה לראות כחקלאי (או כפועל בניין, או ככוֹרה בתמנע), היינו במקרה הטוב מושכים בכתפיים: “אם זה רצונו”, וגם אז הכוונה תמיד לבעל משק – בקיבוץ, במושב – לעולם לא כפועל חקלאי.

אין כיום יהודי במדינה, לא עשיר ולא עני, לא שמאלי ולא ימני, שהיה רוצה כי בניו יהיו פועלים חקלאיים. זוהי תחתית הסולם, מבחינת המעמד, מבחינת השכר, מבחינת רמת־החיים. שנות העליה ההמונית מילאו זמנית את החלל שנוצר עם התרוקנות תורת ההגשמה העצמית מתוכנה. היה מחסור במקומות עבודה, היתה מצווה לספק תעסוקה, היו עולים שלא היו מסוגלים אלא לעבודה גופנית שחורה. אם חלוצי העליות הראשונות פנו לחיי פועל מתוך שפע, מתוך אמונה, מתוך השכּלה, הרי בני העליה הגדולה באו לחקלאות מתוך עוני, מתוך דחק, מתוך חוסר ברירה, ומשלא היה עוד כורח כלכלי הם נעלמו; ועולים כאלה לא יבואו עוד.

בשנות העליה הגדולה מגרמניה, כאשר נדמה היה כי בעקבות הפּרוֹספּריטי עומד הישוב לפני בעיה דומה ורבו הנבואות השחורות על שיבת הגלות לציון, העדיף ברל כצנלסון עודפי פועלים על עודפי הון, המביאים לבריחה מעבודת האדמה. אבל כיום אין דבר מפחיד יותר מחוסר תעסוקה, עם כל הסבל הכרוך בכך,

ואיש לא יצדד בשפל כלכלי, כדי שיהודים שוב יפנו לעבודה בחקלאות או בבניין. השיבה לעבודות חקלאות, באותו שיעור קטן שהיא דרושה, יכולה שוב לבוא רק מתוך השפע, מתוך החלטה חפשית, מתוך דוגמה אישית. פעם סברו, כי חיי הקיבוץ הם הפתרון הטוב ביותר לשני הרצונות – הרצון לשוב לאדמה והרצון לפתח את מלוא הכשרונות של כל יחיד ויחיד; אך נסיון הקיבוצים הוותיקים מלמד, כי בעיית הבריחה מעבודות חקלאות בסיסיות לא פסחה גם עליהם וגם בקיבוץ דרוש לכל אחד דוד גורדון משלו.

אין בכוחם של חוקים לשנות את המצב מיסודו; הפקעת אדמות של מי שמחכיר אותן עשויה להפחיד, איסור העסקת עבודה זרה במושבים, לבד מעבודות עונתיות, עשוי להפחית, במידת־מה, את מספר הפועלים הערבים המועסקים בחקלאות היהודית, אך חוקים לא ישנו את המצב מיסודו, כי על כל חוק אחד יש עשר דרכים שבהן ניתן לעקוף אותו. אם אין מעסיקים שכירים, יש “מתנדבים”, שעה שבני המשק באוניברסיטה; אם לא פועלים ערביים, יש יוגוסלאווים או תורכים; אם לא פועלים קבועים, יש זמניים באופן קבוע, בעיקר כאשר מצד שני כל ההילה וכל השבח וכל התמיכה וכל העידוד למשקים המצליחים מבחינה כלכלית, שלא מעטים בהם הצליחו הודות להעסקת עבודה זרה. כאשר מגיעה שעת העימות בין עקרונות והכנסה – העקרון בעמדת חולשה. אדם הוא רק אדם ואם הוא מוותר על הכנסה נוספת, צריך שיהיה שכר אחר לקרבנו – במעמד, ביחס.

רק בימי העליות החלוציות היתה הקוֹנסטלציה הנדירה של זהות בין מגמה רעיונית ומעמד חברתי (אם כי גם אז, אני מניחה, היו הבדלים בין השווים), ואכן, עובד אדמה או פועל, לפחות בתוך ארץ־ישראל העובדת – והיא היתה החברה הקובעת – יכול היה להתגאות במעמדו, והדבר בא לידי ביטוי גם בסולם השכר. המשכורת ההסתדרותית, עם כל התמימות שבה, היתה אישור מוחשי לעובדה, שעובד עבודה גופנית אינו נופל במאומה מן המנהל או המהנדס; כל אחד עושה כמיטב יכלתו ולכל אחד מגיע אותו שכר יסוד – ולבעל משפחה גדולה יותר, מגיע שכר גבוה יותר, לא חשוב מה תפקידו. בקן המשפחתי הקטן של הישוב היה הדבר אפשרי, עד לגבול מסוים, אך במדינה הצועדת אל הרווחה הפכה המשכורת ההסתדרותית לאבסוּרד, עד שנתבטלה. אולם הרעיונות שעליהם צמחה נשארו עדיין, במידת־מה, בתקפּם.

גם כיום תלוי המשך קיומה של אומה, מעבר לכוח הצבאי, בקיום עובד האדמה העברי והפועל העברי, אך מעמדם שונה לחלוטין. תשאלו מאה־אלף ילדים ישראליים מה רצונם להיות לכשיגדלו – מדענים, מהנדסים, רופאים, קציני צה"ל, עתונאים, אמנים, דיילות, טכנאים, מורות, אבל לא יהיה אחד שירצה להיות פועל בית־חרושת כמו אבא, ובוודאי לא פועל חקלאי, כמו מחמוד, ושום הצהרות נועם של דוברי מפלגות הפועלים לא ישנו את המצב. הצרה היא, שמבחינת הגברת כוח־המשיכה של עבודת הפועל אין לנו על מי להישען וממי לקחת דוגמה, ובוודאי לא מן המדינות הקוראות לעצמן סוציאליסטיות, המשלמות מס שפתיים לעמל ונותנות את הזכויות לביוּרוֹקראט.

השכר, המעמד החברתי, תפארת ההשכלה האקדמאית, הכל עומד בניגוד משווע ליסודות הרעיוניים שעליהם נבנתה המדינה – ועדיין לא נמצא להם תחליף. היה זה מן הצדק שאנשים העובדים עבודה מכנית, ממיתה את הנפש, חדגונית, ליד סרט נע, אנשים הנאלצים לעשות משך שמונה שעות ביום אותן עשר תנועות באותה תנוחה, יקבלו פיצוי על הסבל שנגרם להם כבני־אדם. היה זה מן ההגיון שרופאים, מדענים, אדריכלים, עתונאים, רבנים, כל אלה שבחרו במקצוע בהתאם לכשרונותיהם ונטיותיהם, ואינם מרגישים בעבודתם כיצד חולף הזמן, יראו בכך זכות גדולה, שתמורתה ראוי שיקבלו שכר קטן בהשוואה לשכרו של מי שעוסק בעבודה שאין בה מחשבה ואין בה סיפוק. אבל כל אלה הרהורים מופשטים הם כל עוד לא הגיע תלוש המשכּורת, כל עוד לא בא חשבון שנות הלימוד, וההשתלמות, והייחוד, וההשוואה עם תנאים הנהוגים בעולם, ודרישות עידן הטכנוֹלוֹגיה.

בחלומות על עובד האדמה העברי, המשכּים עם שחר לגן, לשדה, החורש במחרשת עץ, הזורע ביד, הקוצר בחרמש, בדיוק כפי שמצויר בספרי־לימוד לבתי־ספר עממיים עד היום הזה, לא כללו תמחיר, אף לא יעילות וחישובי כדאיות, הכל נעשה מתוך חדוות יצירה, ללא חישובים של השקעת יסוד מול הכנסה שוטפת, של מחיר שעת עבודה מול מחיר התוצרת. כל עוד היה במה לקיים את הגוף, לא נכנסה החשיבה הכלכלית לתמונה. מבחינה מסוימת הרס השיקול הכלכלי את כולנו, כיוון שהוא גזל את מידת ההנאה מעבודה טובה, אם של בעל מלאכה, אם של עקרת־בית, אם של איש־עט. הגילוי המדהים שלזמן יש ערך כלכלי, בא עלינו מאוחר, יחסית, והיו לו תוצאות מרחיקות־לכת. נגר שהשקיע שעות ארוכות בהוספת פיתוחים לרגלי שולחן, רק למען היופי; עקרת־בית שהעדיפה להכין ריבה, או איטריות או חלה בבית, למען הטעם והחסכון; בעל משתלה שגידל צמחים נדירים כילדי טיפוחים, למען האתגר; רופא ששמע בסבלנות את החולה אשר ביקש להקל גם על לבו – כל אלה, ברגע שהחלו לשאול את עצמם: זה כדאי? זה כלכלי? זו השקעה נכונה של כוח? זה שווה את המאמץ? שינו את גישתם לעבודה.

גם ציירים, גם סופרים, כל אלה שסוּוגו פעם כאמנים, כל אלה ששום חישוב כלכלי לא חל עליהם יען כי הם חיים במרחבים אחרים, החלו לקשור בין המוצר וההשקעה ולנהוג בהתאם לכך. גם אם הם דבקים עדיין במנהגי העבר ומסוגלים עדיין להשמיד עשרים סקיצות כדי להשאיר רק את היצירה הסופית (במקום לפזר עשרים טיוטות בין עשרים גלריות), גם אם ישקיעו שלוש שנים בכתיבת רוֹמן, שיעניק להם, במקרה הטוב, קיום של חדשיים, יעשו זאת מתוך הרגשת מרירות שהם בעצם המרומים האביונים של חברת השפע. חישוב הזמן, כערך כלכלי, מוסיף ללא ספק להכנסתו של אדם, אבל השד יודע מה הוא עושה לנשמתו.

ברגע שאדם מתחיל לשאת את דגל היעילות, משהו כבה בתוכו. כל עוד אדם עובד כאילו לזמן לא היתה חשיבות בעיניו, או כאילו היתה לו חשיבות משנית, או לפחות כאילו לא הזמן הוא הקובע את טיב המעשה – הוא יכול ליצור, להיות אמן בכל מקצוע, אם כנגן ואם כחייט, אם כטבח ואם כעתונאי, הוא יכול ליהנות מעצם העשייה ולא רק מן השכר שבא בעקבותיה. אין שום פסול ביעילות, אבל עצוב מאוד אם היא באה כשיקול עיקרי. גם אם מבחינה כלכלית צודקים כל מחשבי הזמן – אדם אינו יכול לחיות עם סטוֹפּר ביד. כלומר יכול לחיות, אבל אין בזה הרבה טעם.

*

כל מי שמחפש הצדקה רעיונית לאי־עבודה בחקלאות או כפועל, ימצא אותם בנקל. כקצין, כפסיכולוג, ככלכלן, כארכיטקט, הוא יכול לתרום הרבה יותר לפיתוח הארץ; כצייר, כרופא, כחוקר עתיקות, הוא יכול למצוא את סיפוקו; והרי רק אדם שלם עם עצמו יכול לתרום את מלוא חלקו לחברה, ובכלל, עבודה פיסית היא שארית ימים קדומים, שתיעלם בעידן הממוּכּן העתיד לבוא. ומול כל זה רק הרגשת אי־נוחות למראה פועלים ערביים הבונים בתי עולים, העובדים על אדמת יהודים שלא נקנתה עדיין בכסף מלא מבעליה הקודמים.

אדם השלם עם אמונתו חייב היה לעזוב את משלח־ידו וללכת לעבוד בקטיף או בנקיון, חייב היה לשלוח את בניו לעבוד בכל מלאכה שתידרש, אבל כאן באה ההצלה (נוסף על אלף סיבות אחרות, כגון בריאות וגיל, ונסיבות כלכליות, והתחייבויות משפחתיות, ודרישות התנועה) בדמות חזון האוֹטוֹמציה: המחסור בפועלי חקלאות, בניין ושירותים הוא רק הפרפור האחרון של החברה הבלתי־ממוכּנת. המכונה תפתור את בעיות הקיבוצים והמושבים, החקלאות הפרטית והבנייה; המכונה תקטוף תפוזים ותארוז אותם, המכונה תאסוף עגבניות, המכונה תגזום; מכונות ומומחים בעלי השכלה מקצועית גבוהה – יותר לא יהיו נחוצים. הרי כיום לא יעלה איש על דעתו לחפש ידיים עובדות לדיש או רגליים דורכות לסחיטת ענבי יין, כי מכונות עושות את המלאכה; ובתוך שנים מעטות לא תהיה קיימת בעיית מחסור בפועלים בחקלאות, כי המכונה תעשה הכל. כמעט הכל.

אולי אז יהיה מיושן כל יחסנו לעבודה כאל ערך עליון, ירושת עבר פוריטאני. ייתכן וחוסר היכולת לראות כיום טעם בחיים ללא עבודה אינו אלא דרך מחשבה של עבדים. הרי גם מי שמקלל את יומו כשעליו לצאת לעבודה, גם מי שסופר את הרגעים עד לשעת האפס, בתום יום העבודה – כאשר הוא מגיע לגיל הפרישה הוא מוסיף, אם רק אפשר, עוד שנה ועוד שנה של עבודה. עבודה כמוה כסם ומי שמוצא את עצמו מול כמה שבועות חופשה מטעמי־בריאות הוא כילד אובד, אינו יודע מה לעשות עם עצמו; גם התחביב איבד לפתע את משמעותו; ליום אין צורה, לבית אין משיכה, לשעות אין סוף. אפשר שלמדנו לראות בעבודה ערך עליון, כי נולדנו כעבדים, שהעבודה דרושה להם כתריס נגד שיעמום, כתכלית חיים, כאמצעי להעביר את הזמן. אדם צריך להיות חפשי באמת כדי שיידע למלא את חייו תוכן גם בלי ההכרח של עבודה לשם פרנסה, ומעטים מאוד היו מסוגלים לעמוד במבחן העליון של בטלה.

---

בטלנות לשם בטלנות

מאת

רות בונדי

כאשר העיר דחוסה ודביקה, מיוזעת ומזוהמת יותר מהממוצע השנתי הרגיל, ואדם גורר את רגליו על המדרכות הלוהטות וכל בית נושם בפניו אוויר חם ומחניק, הוא מגיע במוקדם או במאוחר להרהורי עבירה: לשם מה לוֹ בכלל לעבוד? נכון ששאלה זו היא בעלת תוקף גם בכל שאר ימות השנה, אבל באוגוסט היא מציקה במיוחד. משוגע מי שעובד בקיץ, אבל האם מי שעובד בכל שאר חדשי השנה נוֹרמאלי יותר? עצם השאלה נשמעת ככפירה במדינה שנבנתה על תורת העבודה, לא כל שכן מפי יציר המוסר הפּוּריטאני של פרנציסקה בונדי לבית הרמן, שלגביה היתה הבטלה אם כל חטא. נימת הנזיפה בשאלה הנצחית של אמי – ברגע שראתה אותי קוראת ספר (לשם הנאה, להבדיל מספר לשם לימוד) או מביטה מהחלון לרחוב או סתם חולמת בהקיץ – “האם אין לך מה לעשות?”, נתנה את אותותיה. עושים כל ימי החיים, עשייה לשם עשייה.

ממרחק השנים נראים כל אותם חפצי סריגה ורקמה ומלאכת מחשבת, שנכללו פעם בגדר עשייה, כברכה לבטלה הרבה יותר מאשר קריאת רוֹמנים או שכיבה על הגב תוך כדי מעקב אחרי הצללים בתקרה, אבל הנזק כבר נעשה: אפילו החופשה היא תמיד עניין של פעילות, של חובה, תכנון והגשמה, של ניצול הזמן כדי להרחיב את האופקים, לאסוף חומר לכתיבה, לקרוא את כתבי לוי־שטראוס, לסדר עניינים הטעונים סידור, להשיג כל מה שהוזנח במשך השנה. מי שלא למד בטלה בנעוריו, בנעורים השניים לא יידע עוד ליהנות ממנה.

כל השאלה על הטעם שבעבודה היא תוצאה של שפע. כל זמן שעובדים כדי להשביע את הרעב אין שואלים על תוכן ומשמעות, אבל אז העבודה אינה בגדר תורה אלא בגדר כורח. “בזיעת אפּיך תאכל לחם”, נאמר כאיום, לא כהבטחה. כל זמן שקיים קשר ישיר בין מלאכתו של האדם למזונו, כל עוד העבודה היא צו־חיים, כל עוד אין רוצים יותר מאשר לחוש שובע לפחות פעם אחת ביום, אין שואלים. עובדים. אבל לגבי העובד השכיר במשק המודרני נהפך אותו לחם, שהיה פעם העיקר, לסעיף צדדי לחלוטין (אם הוא בכלל אוכל לחם, מטעמי הרזייה). כדי להשׂתכּר את מחיר הלחם, פשוטו כמשמעו, ויתר מצרכי המזון הבסיסיים המעטים החיוניים באמת לקיום הגוף, די לעבוד יום אחד בשבוע, ברוב המקרים. כל השאר בגדר מותרות.

תמיד צחקנו לילדים העצלים במרכז אמריקה, באיים טרוֹפיים, שרק בשעת הכרח עליון בזבזו יום אחד על עבודה ונחו שלושה ימים מן המאמץ, שכבו תחת עץ ולא עשו מאומה. אבל כאשר האוויר מלא מתח חשמלי בגלל יונים פגומים, נראית גישת עמי הדרום לעבודה הגיונית למדי: לשם מה לעבוד אם אין מוכרחים לעבוד? כפי שאמר ישו הנוצרי למרתה שטרחה סביבו והכינה לו מרק עוף ואפתה למענו פיתה טריה בשעה שאחותה מרים ישבה באפס מעשה לרגליו: מרתה, מרתה, אַת טורחת ודואגת לדברים רבים, אבל חלקה של מרים טוב משלך. דבר הבא ללמדנו, כי לא במקרה קיים קשר בין ישו וההיפּיס: לא לטורחים הישועה.

נכון שלכל מרים דרושה מרתה, לכל מורד במוסכמות דרוש מי שתחילה הסכים עליהן, לכל הלך מי שידאג שיהיו דרכים ללכת בהן ומים בברז לשתות מהם, ובמשך שנים רבות היה ברור לי עם מי חלקי ולמי אהדתי. כיום אני מתחילה לפקפק: האם באמת תמיד טובה העשייה מן הבטלה? תנועת ההיפּיס, ככל שקוממה אותנו – המתרחצים בסבון עם ריח לוונדר פעמיים ביום ומשלמים מסים כל חודש ונושאים בעול עד שהכתף משופשפת – השאירה בנו משקע. האמונה המוחלטת בברכת העמל התערערה.

ברור, במישור הלאומי כולנו מצוּוים לעבוד ולעמול, כי רק הודות לעמלנו זכינו למדינה והודות לעמלנו אנו מתקיימים בה, וכל עוד בערה בלבנו האש הקדושה ייבשנו ביצות וחרשנו שדות וסללנו כבישים ובנינו בתים. אבל כאשר מנקבים שמונה שעות ביום כרטיסי אֵי.בי.אֶם. או אורזים יום שלם בונבוני שוקולד בנייר כסף צבעוני, לא נותר הרבה מן ההתלהבות על תקומת היהודי החדש החי על יגיע־כפּיו. אי־אפשר לחיות בהתעלות־נפש פּרמננטית כפי שמלמד אותנו הנסיון המדכא של מהפכת העמלים. תחילה עובדים באמת למען הרעיון ולא שואלים מה־יצא־לי־מזה, וכאשר פגה ההתלהבות באים חוקים התופסים את מקומה וגם בהם לא די כדי להבטיח את מוסר העבודה הסטכאנובי. אין ספק שהעבודה היצרנית טובה לכלל, מעלה את התפוקה הלאומית, משפרת את מאזן התשלומים. השאלה רק אם היא טובה גם ליחיד.

אשרי האיש העובד למען הסיפוק האישי לפחות חלק מן הזמן, אינו מביט בשעונו ואינו שואל ליחס בין הזמן המושקע לשכרו, העובד מפני שהוא נהנה מעבודתו ואינו עֶבד לשום אדם ולשום דבר, לא למעביד ולא לחובה משפחתית ולא לתלוש המשכורת, שחש תמיד את חדוות היצירה, שר לו שיר עליז קטן תוך כדי עבודה ומראה את כל הסימנים של אדם שמח בחלקו. אבל כמה כאלה יש בכלל ובקיץ בפרט? אחד לכל מאה, וגם הוא לעתים רק מפני שהוא תמים או פוחד להיעצר ולשאול את עצמו: למי אני עמל? ולשם מה בכלל? אם כך, מדוע לא מפסיקים? בגלל המשכורת. אבל בעצם המשכורת היא רק תירוץ. זאת כבר אינרציה, מנהג מגונה, הרגל רע. זאת האמת המעציבה: לא יכולים בלי עבודה. עבדים היינו ועבדים נשארנו וחוסר מעשה מטיל עלינו אימה.

בזה קיסמה של החברה הצרכנית, שהיא נותנת לעבודה יעד, אולי מוטעה, אולי פגום, אבל בעל כוח מדרבן: עובדים כדי לקנות, כדי להחליף דירה, כדי לרכוש מכונית, כדי לשים טאפּטים בסלון, עובדים כדי ליהנות מן החיים אחרי שעות העבודה. לפעמים, בעיקר אחרי המשכורת הראשונה למען אופנוע, או פּטיפוֹן, או מגפיים וארנק־עור, מרגישים כי העמל כדאי, כי פירושו הגשמת חלומות. מתיישבים במכונית החדשה ויוצאים לטיול הראשון לגליל (אחרי ההרצה) והשערות מתבדרות ברוח הקלילה ובתוך הצידנית מונחים עוף קר וסלט מלפפונים לפּיקניק, הקץ לנסיעות באוטובוס, הקץ לתלות באחרים. אחר־כך בא תור התיקונים והתשלומים ובעיות החנייה והפקקים והצורך בהחלפת דגם, ההנאה הראשונה נשכחה מזמן ונותרה רק ההתחייבות לעבוד כדי לקיים את רמת החיים. אינני יודעת אם מבחינה לאומית יש תבונה בזעקת שומרי המוסר נגד בולמוס הרכישות, נגד המירוץ אחרי רמת־החיים. אם לא יצר הצריכה, מה יניע את האדם לעבוד?

אולי מי שקם עם שחר לגן, רואה את השמש עולה מעל הרי הבשן, חש כיצד נפשו מתרחבת, כמה הוא מתחדש עם כל יום עמל, איך העבודה קושרת אותו עם הטבע והיקום, אבל מי שמפעיל מכונת אספּרסוֹ או רושם דו"חות חנייה, מוביל קוקה־קולה בגוש דן או מוכר מכשירי תפירה לחייטים, איזו התרוממות־נפש הוא יכול להרגיש? אולי הוא מעדיף לצאת לעבודה מאשר לשבת באפס־מעשה בבית. אולי הוא אוהב את שיחת הרעים בשעת העבודה, אולי הוא חושב על ילדיו, מה יעניק להם, אבל חדוות־יצירה? אגדות־עם. לפעמים אין טעם רב גם במחשבה על הילדים. עובדים כדי שיהיה להם טוב יותר והם יעבדו כדי שלילדיהם יהיה טוב עוד יותר וכשיהיה לילדי ילדיהם טוב באמת, הם יתנוונו מרוב שפע.

עובדים וכבר אין יודעים איך לצאת מן העסק, תמיד עובדים למען משהו, למען מישהו ואפילו יש הכסף הדרוש לקיום בלי עבודה, פיצויים מגרמניה, או קיצבת זיקנה, או רכוש נושא ריבית, כבר אין יודעים לעצור. כל המחקרים מוכיחים כי זקנים הממשיכים לעבוד אחרי גיל הפּנסיה רעננים מבחינה גופנית ורוחנית יותר מן ההולכים בטל. כאשר האדם צעיר ועדיין מסוגל ללמוד, למלא כל רגע חיים גם בלי לעבוד, לא ניתן לו, וכאשר יש לו סוף־סוף כל הזמן הדרוש לבטלה, רוב ההנאות כבר מעבר לכוחותיו והוא כבר מכוּר לעבודה. אולי מוטב היה לשנות את סדרי החיים, לשלם לצעירים קיצבה, כדי שיוכלו להתבטל כאוות־נפשם, לשכב בחול החם, לאהוב, לאכול, לטייל, לשמוע מוסיקה, לדבר שטויות, לשוט במפרשית ולעת זיקנה יעבדו כדי להוכיח לעצמם ולאחרים כי כוחם עדיין עמם.

לפעמים אדם שואל את עצמו האם הלא־עושים־מאומה אינם עושים לטובת הכלל יותר מן החרוצים, הפעלתנים. מי שאינו פותח בוטיק מבורך יותר ממי שפותח, מי שאינו מקים פסל סביבתי עושה פחות נזק לנוף ממי שמפזר את יצירותיו על פני הארץ, מי שאינו נואם עדיף שבעתיים מן הנואם ארוכות. מה יכולה להיות תועלת גדולה יותר מאשר לא להטריד את הזולת במעשיך? בתקופה זו של פחד מפני שינויים אקוֹלוֹגיים מגיע אות־כבוד לכל מי שלא מפתח ולא בונה ולא חופר ולא מתעשׂ ולא צורך דלק ולא מזהם את האוויר. מבורך מי שאינו עושה כלום, אפילו לא ילדים.

אדם יכול לעבוד למען הזולת כדי להקל עליו את החיים רווּיי היסורים עלי אדמות, והזולת עובד למען זולתו והזולת הנ"ל למען זולת אחר וכך הלאה, כמו במעגל של שניצלר. רק שהנסיון מראה כי אין טעם בעבודה למען הזולת אם אדם אינו עובד למען עצמו, למען הנאתו, למען סיפוקו, למען נסיונו, למען נפשו. ישמור אותי אלהים מן המקריבים את עצמם על מזבח האחרים. אדם חייב למצוא טעם במעשיו, למען עצמו, אחרת אין בהם טעם גם לאחרים. אֵם עובדת למען ילדיה – סביר. מכבסת ומנקה ומאכילה ומחנכת ומשכיבה ורוחצת, אבל ברגע שלה עצמה אין שום הנאה מכך, שהיא רק מקריבה את עצמה למען הדורות הבאים, זאת ירושה מפוקפקת מאוד.

היו זמנים, והם לא רחוקים כל כך, שאנשים עבדו למען המעביד, מתוך אהדה או הערכה אליו. ביפאן הקשר אל המעביד, הנאמנות למפעל הם עד היום כוח המדרבן את העובד הנראה עדיין, בעולם השוֹבת הזה, כעובד מסור מאוד. אבל אצלנו מי עובד כיום למען נותן־העבודה, גם אם הוא חברת העובדים בכבודה ובעצמה או מדינת ישראל, ירום הוֹדה? לא כל שכן למען מעביד פרטי. עובדים כדי לא להפסיד את הפיצויים, כדי לקבל תשלום שעות נוספות, כדי לזכות בעליה בדרגה, עובדים מפני שאין ברירה, מפני זקוקים לכסף, עובדים ללא התלהבות וגם ללא שנאה.

על אף כל הסימנים המעודדים של הידרדרות במוסר העבודה, ישראל הינה עדיין, למרבה הצער, ארץ של עמלים שאינה מביטה בעין יפה על בטלן, גם אם יש לו די למחייתו והוא יכול להרשות לעצמו לתת לזמן לחלוף בנעימים. פּנסיוֹנרים מחפשים בקדחתנות מקום עבודה אחרי גיל הפרישה, כדי שלא ייכללו בין הולכי בטל, מיליונרים מקימים עוד פרוֹייקט ועוד פרוֹייקט, רק כדי להראות פעילות, נשות החברה הגבוהה מוצאות לעצמן עיסוקי צדקה. עקרות־בית ממלאות את יומן במבצעי נקיון, תלמידי תיכון יוצאים בחדשי החופשה לעבודה, כי זאת האופנה. פוליטיקאים נושאים בעול עד מאה ועשרים. רבנים נאבקים על משרות בגיל תשעים, התיאטראות פתוחים גם בחדשי הקיץ, הגנבים אינם יודעים ליאוּת, מאניאקים לעבודה כולם. יש הצעה לא לסגור את בתי־המשפט בקיץ כדי להתגבר על הפיגור בשפיטה, עוד מעט תחדל גם הכנסת לצאת לפגרה, חופשת המורים תקוצר. כולם פעילים, עמלים, טורחים, עובדים, יוצרים, עסוקים, אולי משום כך שונאים אותנו בעולם, על שאנו פעלתנים מדי, על שהמצאנו את המוסר, לרבות עבודה. על מצחנו אות קין – שהיה עובד אדמה. מאז אין יהודי יכול לנוח בלי נקיפות מצפון.

כל פעם שאני נוסעת לאילת ליהנות שלושה ימים מן החיים וחושבת על מה שמצפה לי מבחינת עבודה עם שובי, עוד לפני ששכחתי מה שהיה לי לפני צאתי, מתחשק לי לומר: די, מספיק, אני לומדת להתבטל. לעולם לא מאוחר מדי. אלופי צה"ל לומדים בגיל העמידה מינהל עסקים ופוליטיקה, יאֶקים זקנים לומדים לנהג במכונית, מורים בדימוס לומדים לקראת התואר השני במדעי הרוח, מנהלי חברות לומדים לשחק טניס, סבתות לומדות לעשות מאפרות מקרמיקה, ולמה לא יוכל אדם אחרי שלושים שנות עבודה בתלם ללמוד ללכת בטל באופן מקצועי, מרוכז, אמנותי, שלם, ללא סטיות עשייה, ללא נקיפות מצפון, להשתזף, לשחות, לקרוא, לישון, לטייל, לשבת בבית־קפה ולהביט בעוברים ושבים, להסתכל בחלונות ראווה, לשמוע מוסיקה, לפטפט, לאכול גלידה עם קצפת, ללכת מגלריה לגלריה ולא לקנות דבר, להרהר הרהורים, לחפש תשובות.

השאלה היא רק כמה בטלה יכול אדם לשאת בלי להתמוטט ומתי הוא חייב להפוך עשיית־לא־כלום לעיסוק, תענוגות חברתיים לחובה חברתית. המיליונרים הבין־לאומיים־המסכּנים חייבים לנוּד מאחוזה לאחוזה, חייבים להיות באסקוט למירוצים ובסנט־מוריץ לסקי, חייבים לערוך מסיבות ולצאת לשיט ביאַכטה, חייבים להשתתף במפעלי צדקה ובהצגות־בכורה חגיגיות. צריך להיות אדם חכם מאוד שיידע להיות אדון לזמנו, שאינו זקוק למשענת של חובה, לבטחון שבעשייה. יש אנשים שלומדים את חכמת אי־העשייה בבית־סוהר או במחנה־ריכוז או בבית־חולים ויש שגם הזדמנות כזאת מבוזבזת עליהם.

פעילים ללא תקנה.

הישראלי הוא מקרה קשה במיוחד (כאשר הוא מתבטל, סימן שהוא חולה או שהכלכלה חולה) – נתקע באמצע, חדל לאהוב את העבודה ולא למד לאהוב את הבטלה, לא יודע לעבוד מתוך דבקות ולא יודע להתבטל מתוך מחשבה תחילה. סתם מבזבז את הזמן. ומי שמודאג מדרכי המדינה, ישאל: פנינו לאן? “היוקר מאמיר, פשטוּת־החיים חדלה, הספּקוּלציה מסביב מתגברת, הדירות מתייקרות, מגרשים לבניין – בהון רב, מחירי האדמה עולים, ומי יודע, אפשר שתעלה עד שכלל לא יהיה כדאי לעבוד אותה.” זה היה בשנת 1912. ברל כצנלסון המסכן, הוא חשש בפני גלגול חדש של הבטלן היהודי מן הגולה ולא ידע, כי הבטלן היהודי מן האסכּולה הישנה עמד על רמה מקצועית, ידע איך לבטל את הזמן וליהנות מן החיים. הבטלן היהודי מעולם לא השתעמם, מעולם לא היה עליו להרוג את הזמן.

אולי היו צריכים להנהיג בבתי־הספר בארץ שיעורים לבטלה, כדי שהתלמידים ילמדו אותה מבחינה מקצועית ולא יהיו חובבנים, המוכרחים לשבור זגוגיות של מכוניות כדי שיהיה שמח. בבתי־הספר הממלכתיים דוחסים חומר, העיקר שיהיה יום־לימוד מלא וגדוש וגם בשבת יהיה מה לעשות, וגם לחופש מחלקים חוברות־עבודה במקום שיאמרו: צאו ואל תעשו מאומה. לימדו להביט, לזכור, לראות, לשמוע, לטעום, ליהנות מדברים קטנים, לימדו להתבטל. ולמה לא להעניק את פרס־הבטלה, כפי שמעניקים את פרס־העבודה, לאיש שידע להתבטל בצורה הטובה ביותר ולא פעל רבות ולא עמל קשות, אלא ידע ליהנות מן החיים. אבל איפה מוצאים אחד כזה בארץ העסוקים תמיד?

---

אשרי האיש הדואג תמיד

מאת

רות בונדי

אנשים הידועים כדאגנים נבדלים משאר הבריות רק במידת גילוי־לבם. כל אדם דואג, אבל לא כל אדם מפזר דאגותיו ברבים, אם מחשש שמחה לאיד, אם מרצון לשמור על פאסוֹן ואם מתוך הכרה, שאין טעם לחלק דאגות עם הזולת. יש לו משלו. מחבר ספר “משלי” להוט אחרי תפוצה מירבית, הרביץ חכמות בלי לבדוק את מעשיוּתן. “דאגה בלב איש ישחנה” קל מאוד להגיד, אבל מי ירצה לשמוע? איש חסר דאגות, או ליתר דיוק איש שהשתלט עליו איזה יצר ראשוני, על־פי־רוב מיני, ומעביר אותו על דעתו הדואגת מטבעה, אין לו שמץ של הבנה לצרות אחרים; ואיש דואג רק ישמח להזדמנות לפתוח את הברז שלו: אתה מספר לי? הלוואי והיו לי רק הדאגות שלך.

קתולי יכול להשיח את דאגותיו באזני כומר הווידוי ולהשלות את עצמו כי מעבר למחיצת העץ יש מישהו המטה לו אוזן; עשיר יכול לדאוג באזני הפסיכיאטר שלו תמורת פיצוי נאות על כל דקה של תשומת־לב; יהודי מאמין יכול לדבר אל אלוהים, אם כי אין בכך הגיון: אם הוא ריבון כל המעשים והמחשבות, הוא יודע את הכל בלאו הכי, למה להטריד אותו? אמנים שופכים את חרדתם על ראש הקהל ומציירים זוועות סוּריאליסטיות או מחברים מחזות מדכאים על חוסר הקוֹמוֹניקציה בין איש לרעהו. אבל מה נשאר ליהודי הקטן עם הדאגות הגדולות? רק אוֹי גדול.

כאילו לא די לאדם בדאגות הפרטיות שלו – הבן לא לומד, הבת חוזרת מאוחר בלילה, העסקים לא הולכים, בצד שמאל דוקר, בא עליו כל יום עתון כמו מכה טריה. חשק לקום אין בלאו־הכי, לצאת לעבודה אין רצון, ואז פותחים את העתון כדי להתעודד קצת, לשאוב כוח, ומה מקבלים? רק דפּרסיה. גם אם מצליחים לעבור על טורי מודעות האבל בלי שום זעקת “נו מה תאמר לזה! רק שלשום…”, די בחדשות השוטפות כדי להעכיר את הרוח ליום שלם. הגרעון המסחרי, הצפיפות בנמלים, הקטל בדרכים, השחיתות במשרדים, השביתות במפעלים, עליית שיעור הפשיעה, הכל מעורר דאגה, מבשר רעות, צועד לקראת קטסטרוֹפה. לאן נגיע?

אפילו ידיעות שיש בהן לכאורה נימה משמחת – נניח, התקרבות ארצות־הברית לסין הקוֹמוּניסטית. מיפנה היסטורי. יפה. צעד חשוב קדימה. מזווית עין סינית, אולי. אבל השכל היהודי הדואג אומר: אם ככה ייעשה לפוֹרמוֹזה, שהיתה בעלת־בריתם הנאמנה עשרים שנה, שיש לה חוזה־הגנה וחוזה־ידידות והתחייבויות בכתב ובעל־פה, באיזו קלות יזרקו האמריקאים אותנו לכלבים? המחשבה על חיים תחת משטר קומוניסטי רוסי מדאיגה, בגלל היעדר חופש הפרט וחופש הדיבור והמשטרה החשאית וכל השאר, אבל זה עדיין זהב לעומת המחשבה על כיבוש על־ידי הסינים. הרוסים, עם כל הטמטום הקומוניסטי, הם בכל זאת אנשים אירופיים פחות או יותר, עם שפה שבן־אדם נורמלי יכול להבין אותה, אבל כל מאות מיליוני הסינים הקטנים האלה, שכולם נראים דומים זה לזה, עם שמות שאי־אפשר להבדיל ביניהם, עם שפה מצחיקה ומוסיקה צורמת, זה מפחיד נורא.

בן־אדם אינו יודע למה לדאוג קודם כל, מבחינה אישית, לאומית, עולמית, יקומית. מיום שגילו את האקוֹלוֹגיה כבר אין מעזים להוציא קצת דו־תחמוצת הפחמן מהפה, שלא לדבר על תענוגות חיים אחרים. הכל מזהם, הכל מקרב את הקץ. לפני עשר שנים לא ידע איש מה זאת אקולוגיה, חוץ מאי־אלה מדענים המפרסמים מחקרים בשביל מדענים אחרים, ולפתע פתאום, בבת־אחת, שואה עולמית: אין מים, אין אוויר, אין מזון, אין מקום, הכל שורץ חמרי הדברה ורעלים. כדור־הארץ נדון לכליה. או שהאטמוֹספירה מתחממת בגלל הזיהום, הקרחונים נמסים ומבול חדש צפוי באופק, או שהאטמוֹספירה מתקררת בגלל שכבת הזיהום, ואנו מתקרבים לתקופת־קרח חדשה. איך שלא יהיה, תמיד הולכים לקראת קאטאסטרוֹפה.

השואה האקולוגית מעל הכל: לעשות ילדים מיותר, לנסוע לטיול משחית, לבנות בית פרטי עם גינה אנוכי. הנהרות ביבי־שופכין, הכינרת מורעלת, הים מזוהם, במקום חולות בתי־המלון, במקום פרדסים שיכונים ומעל לכל ענן עשן של רידינג ד‘, רידינג ה’, רידינג ו'. הדגים שבקו חיים, הציפורים מטילות ביצים עקרות בגלל חמרי ההדברה, חיות־הבר נכחדות, רק החרקים ילכו ויתרבו. מקקי כל הארץ יתאחדו. הזבובים יכסו כל חלקה טובה. יתושים, כינים, קרציות, פשפשים. איכס.

המלחמה האטומית מדאיגה הרבה פחות משום מה מאשר לפני עשרים שנה. אין זה עניין של הגיון או של מלאי הפצצות הרדיוֹאקטיביוֹת על פני כדור־הארץ. אולי פשוט אין כוח לסבול דאגה גרעינית בלי להשתגע. אי־אפשר למצוא לה פתרון אישי. אולי אפשר לברוח למדבר יהודה, לתוך המערות, הרי לא יבזבזו פצצות גרעיניות על מדבר. עם קצת מזל ומלאי של מזון במיכלים סגורים אפשר להחזיק מעמד עד שהאבק הרדיוֹאקטיבי כבר לא יהיה כל כך אקטיבי. קצת לא נעים להינצל לבד, בגלל החברים והשכנים, אבל מצד שני, אם כולם יברחו למדבר לא יהיה מקום במערות. הרע ביותר הוא הנזק הגנטי. גם בלי זה חדל האדם מזמן להיות פאר היצירה. האנושות מתנוונת, זה ידוע. האצבע הקטנה ברגל כמעט הלכה. השיניים נרקבות כבר בגיל הגן. שערות נושרות כעלים בסתיו. כל ילד שני מרכיב משקפיים, זה לא ייגמר בטוב.

אשר למלחמות ישראל – קיים קשר ישיר בין מידת הדאגה לגורלה של מדינת ישראל ובין מידת ההסתגלות בארץ. את הדאגה הגדולה ביותר מרגישים כל זמן שנמצאים בחוץ־לארץ: די להביט במפה ולראות כתם יהודי קטן כזה בתוך ים ערבי, כדי לחוש חרדה נוראה: כמה זמן אפשר להחזיק מעמד כך? יש אנשים שעולים לארץ מתוך הרגשה שהם מקריבים את עצמם על מזבח האומה, במוקדם או במאוחר, לא בכל מלחמה אפשר לנצח. ככל שיושבים יותר זמן בארץ נראית האפשרות של כיבוש ערבי רחוקה יותר. דואגים פחות מבחינה צבאית ויותר מבחינה דמוֹגראפית. אצל ערביי ישראל שיעור הריבוי הטבעי הכי גבוה בעולם. לאן נגיע? רגע, תנו לעשות חשבון. אם אנחנו כיום שני מיליון וחצי, ואם יעלו כל שנה ארבעים אלף, ואם שיעור הילודה אצל יהודים שניים פסיק שבע. מזל שהידיעות המתמטיות אינן מספיקות על־פי־רוב לחישוב מדוייק מתי יהיה לערבים רוב בארץ, בעיקר כאשר שוכבים בחושך במיטה ואפשר להיעזר רק באצבעות. אבל איך שלא יהיה, זה עלול להיות די מהר. בסביבות שנת אלפּיים. כל הצרות יבואו אחרי שנת אלפיים. ששה מיליארד איש. לא יהיה חדר במלון בקיץ.

זה היפה בארץ, שיש בה אפשרויות דאגה בלתי־מוגבלות. כל אחד יכול לבחור לו את הדאגות, לפי טעמו האישי, ותמיד יישאר עודף לאחרים. מי שמתבייש לדאוג לקיומה של ישראל מבחינה בטחונית יכול לדאוג לה מבחינה רוחנית. העם היהודי לאן? אלימות, עליה בפשיעה, שודדים בכל בנק. שחיתות, רדיפת תענוגות, בריחה מן העבודה, הערבים חוטבי־עצים ושואבי־מים, כך בדיוק זה התחיל ברומא לפני ששקעה. כלומר, לא שקעה, רק כבשו אותה גוֹטים בעלי זקן ארוך. או אולי היו אלה הלוֹנגוֹבארדים, סביב הסקאלה של מילנוֹ. שלא לדבר על התרבות העברית. בירידה מתמדת. לא קוראים ספרים. לא נוגעים בשירה. בוגרי תיכון כותבים בשגיאות. באוניברסיטה העברית מרצים באנגלית. רק ראומה אלדר ב“קול ישראל” יודעת לבטא עין ואלף. רק מגיה מקצועי יודע את ההבדל בין שוא נע ושוא נח. בלי תרבות משלה אין לה זכות קיום. נהיה כמו אלבּניה. עם־הספר יחדל להתקיים.

מי שדואג, סימן שיש לו מה להפסיד. יופי, או כסף, או בריאות, או אהבה, או כוח, או מעמד. דאגות הן מותרות של ימים טובים. ברגע שהדאגות נעשות מציאות, אין בהן טעם. לכן דאגו היהודים כשעלה היטלר לשלטון. עם אישור חוקי הגזע. עם החרמת הרכוש. אבל במחנות המוות חדלו לדאוג.

הדאגות משתנות עם השנים. היו זמנים שפחדו מהאסונות שקורים לאדם באמבטיה, מהגאזים הנפלטים מתנור החימום. תמיד דרשו להשאיר את דלת האמבטיה לא נעולה. דפקו על הדלת מדי פעם בפעם, ברגע שהשתרר שקט חשוד: “הכל בסדר?” “אולי כבר כדאי לצאת?” אחת הדאגות הנפוצות היתה הפחד מדלקת הריאות, שהיתה אורבת בכל מקום. די לצאת בלי צעיף לרחוב מושלג, לשתות מים קרים כאשר מזיעים, לשבת ברכבת ברוח פרצים וצ’יק־צ’ק “אתה תקבל דלקת־ריאות ויקחו אותך לבית־חולים ואני לא אבוא לבקר אותך”.

גרוע מזה לא היה יכול להיות. אמהות של בנות קטנות דאגו ולא אמרו ממה. רק ציוו: “אם ירצה איש ברחוב לתת לך סוכריות אצלו בבית, שלא תלכי אתו”.

בימינו חדלו הורים לדאוג בקשר לדלקת־ריאות, יש אנטיביוטיקה, ורוב הדאגות מרוכזות בתאונות־דרכים. לא נותנים לילד לעבור את הכביש לבדו ודואגים: לא מחנכים אותו לעצמאות. נותנים לו לעבור את הכביש לבדו ודואגים: הנהגים נוסעים כמו משוגעים. כל איחור קטן דקירה בלב, עם כל חריקת־בלמים פתאומית הנשמעת ברחוב עוצרים את הנשימה. אבל אסור להראות, הילד עלול לגדול עם תסביכים. לתת אופניים? כל האסונות קורים על אופניים. לא לתת אופניים? כל ילד צריך לדעת לרכוב על אופניים. טוס־טוס, אופנוע. מכונית ביום ששי. השנים מתווספות, הדאגות גדלות, המחיר עולה.

הדאגות תמיד מפגרות קצת מבחינה טכנית: למי שיוצא במטוס למרחקים עדיין דואגים יותר מאשר למי שנוסע דרך כביש גהה לעבודה ביד־אליהו, אם כי סביר הרבה יותר להניח שהמטוס יגיע בשלום – אילו היה משהו כבר היו מודיעים ברדיו – משהנוהג במכונית יסתובב בתל־אביב ללא תאונה. רק שהמטוס טס באוויר, ועל האדמה הכל נראה בטוח יותר, לא חשוב מה אומרת הסטאטיסטיקה.

יש הגבלה פיסית לכמות הדאגה האפשרית: אי־אפשר לדאוג ללא הפוגה. אמהות של חיילים דואגות רק כאשר מדובר במבצעים, כאשר יש אי־שקט בגבולות, כאשר מודיעים על הרוגים. כאשר הבן מאחר לחזור הביתה. כאשר קמים בבוקר עם הרגשה משונה כזאת. כאשר מתעוררים פתאום בלילה. קשה לשאת את המחשבה, שאין רגע שאין טעם לדאוג בו, שמי שניצל במבצע קרבי יכול ליהרג בתאונת־דרכים. לפי ההגיון, המצב בעולם, המצב במדינה, היסוד השביר שהחיים בנויים עליו, צריך לדאוג כל רגע. רק אופטימיסטים מדברים על כל האסונות העלולים לקרות, מנבאים שחורות, מחפשים את מי שיוכיח להם את ההיפך. האחרים שותקים. כל כמה שדואגים, אף פעם אין מכסים את כל השטח.

אי־אפשר לברוח מדאגות. נוסעים לחופש, לנוח קצת מדאגות יום־יום, ורק יוצאים מהבית, מתחילים לדאוג: לא שכחתי לנעול את הדלת במרפסת? סגרתי את הגאז? כיביתי את האור באמבטיה? לא השארתי את הבוילר דולק? שלא לדבר על טיול בחוץ־לארץ: שרשרת בלתי־פוסקת של דאגות: איפה הדרכון? איפה המזוודה הכחולה? איפה הארנק עם הכסף? שלא ירמו אותנו במלון. שלא יחטפו לי את הארנק ברחוב. שהמסעדה לא תהיה יקרה מדי. שלא נאחר למטוס. שהשכנה לא תשכח להשקות את העציצים. שהכסף יספיק. איך היה? נהדר. שדות הצבעונים הפורחים בהולנד, משהו בלתי־רגיל.

אפשר להביט אחורה, על דאגות ימים עברו, באותם רגשות ענוגים כמו על אהבות ישנות: אך איפה איפה הן, הדאגות ההן, עם הקוקו והסרפאן? דאגות בת שש־עשרה פן תישאר בתולה זקנה, מפני שהבנים אינם שמים לב אליה. דאגות בעניין היקף החזה (אז, בזמנים הפרהיסטוריים היה חזה שופע צו האופנה. ותיקי הישוב עדיין זוכרים). דאגות בעניין השיער החלק. זה מצחיק, זה מגוחך, קשה להאמין, אבל פעם זה היה פגם אסתטי חמור. בעלת שערות ישרות סלסלה אותן עד שיצא עשן מן המצבטים, גילגלה אותן סביב נייר עתון מקופל, חוטי ברזל דוקרניים, פיסות־בד, עשו לה צמות קטנות משערות רטובות, ומה היה לה אחרי שעתיים? שיער חלק וכאב־לב. דאגות בגלל ציונים בבית־הספר. דאגות בגלל מבחנים. ככל שמתקדמות השנים מתברר לאדם המזדקן, כי לא דאג את הדאגות הנכונות.

יש דאגות העוברות עם הגיל, כמו הפחד מפני ההזדקנות. רק צעירים מאוד יכולים לשאת אותו במלוא כובדו. רק בכוח הנעורים אפשר לחוש את החרדה מפני קמטים, מפני שערות לבנות, במלוא עצמתה. ככל שמצטרפות השנים, מדאיגה הזיקנה פחות, מטרידה פחות, מפחידה פחות, רחוקה יותר. זאת הנחמה של הווודאות.

בני־אדם משגשגים על דאגות. כל זמן שיש דאגות פרנסה, דאגות כספיות ודאגות בריאות, יודעים שאין מה לדאוג, הכל כשורה. רק ברגע שאין מה לדאוג בחיים, חוששים באמת: אין ספק שתבוא איזו צרה נוראה. מי שדואג נלחם בבלתי־נודע. זה ההבדל בין דאגות לבין פחדים. הדאגות מדודות, קצובות, מוחשיות, ידועות, אפשר להתמודד אתן. הפחדים הם תהום עמוקה ואפלה, נחשול הבולע הכל.

אין דבר גרוע מהגבלת זכות־הדאגה. רק רופא אידיוט יאמר לחולה: “אין לך מה לדאוג”. מה פירוש? ברור שיש לו מה לדאוג. תמיד, בכל שעה. הרופא רשאי לומר רק: “המצב שלך אינו מדאיג אותי”. אפילו נניח שמצב הלב אינו מעורר דאגה, לפי שעה, מה בדבר סרטן? פעם ראו האנשים את עצמם מתים משחפת. עכשיו הם רואים את עצמם מתים מסרטן. השיעול הזה, הדקירות בקיבה, הכאבים באגן הירכיים, הלחץ בעיניים. הסרטן שורץ בכל מקום. כדאי לעשות סדר בניירות. היתה זאת רשלנות לא להכין צוואה. אני רוצה שהרופאים יגלו לי את הכל, בלי העמדת־פנים. לי לא ישקרו. אדם נורמלי נתקף בסרטן לפחות חצי־תריסר פעמים בחייו, אחר־כך הוא מת משבץ־לב, וסוף־סוף אין לו מה לדאוג בחיים.

---

אין על מי להישען

מאת

רות בונדי

לכאורה אין מה לדאוג: הרי בסך הכל שנת תשל"ג היתה שנה טובה. הגבולות היו שקטים. הקרבנות מעטים, הרוסים נסוגו ממצרים וסכנת המלחמה הורחקה, פעילות המחבלים הצטמצמה והגשרים הפתוחים למדינות ערב התרחבו, תמיכת נשיא ארצות־הברית היתה גלויה ואספקת־הנשק סדירה, העליה מרוסיה התגברה והתיירים המשיכו לזרום, לא היתה בצורת ולא היו שטפונות. התעסוקה היתה מלאה והסחורה בשפע. הבחורות היו יפות והאופנה חשופה, אז למה לכל הרוחות מרגישים אותה כל כך בעצמות?

יש פעם עצום בין סיכום השנה לבין ההרגשה הכללית של אי־נוחות, של דאגה, של ספקות. נכון, יש סיבות – גידול הפשיעה והאלימות, מרירות על רקע עדתי ויוקר־הדיור, אינפלציה ושערוריות ציבוריות – אבל רוב הבעיות היו עמנו גם בשנים קשות יותר, ובכל זאת היתה ההרגשה הכללית בשנים ההן טובה יותר, אולי מפני שהאמונה בייחודה של ישראל היתה גדולה יותר. השנה שעברה היתה שלב נוסף בתהליך התבגרותנו כאזרחי מדינה חפשית, והיא לימדה אותנו את מה שפחדנו לדעת: שאין בעולם הגדול תופעה שאנו מחוסנים נגדה רק בזכות היותנו מדינת־יהודים, ששום ערך אינו מובטח לאורך שנים, שיש להיאבק על כל קו באופי חיינו תמיד מחדש, והמאבק לא יוכרע לעולם סופית, אחת ולתמיד.

מבחינה מסויימת אנו משלמים עתה את מחירה של גאווה יתרה על שהנחנו כי אנו עם יחיד במינו ולא רק בזכות תולדותיו, אלא גם בגלל תכונותיו המיוחדות הטבועות בלשד־עצמותיו. עכשיו נהיר לנו, כי מה שנחשב לתכונות יהודיות – אהבה לספר, צמאון לידע, סלידה מבריוֹנוּת ורתיעה מרצח, תרבות פנימית ואחריות הדדית – היה תולדה של תנאי־חיים מיוחדים של מיעוט נסבל בתוך סביבה עויינת, וכאן, על אדמת מדינה חפשית, אנו פגיעים בדיוק ככל עם אחר. וכי במאה העשרים אי־אפשר לקיים איזה אי בודד שסערות האנושות לא יפגעו בו, איזו חממה מוגנת מכל רוחות העולם. זמן מה נראה היה, כאילו בעצם קיומה של מדינת ישראל יש תרופה לכל המכאובים, שעמי העולם נלחמים נגדם: עתה ברור, כי על מדינת ישראל להתמודד עם אותן הבעיות שכל מדינות העולם נלחמות נגדן, בתוספת הבעיות הישראליות הספּציפיות, והנטל נראה לפעמים קשה מנשוא.

נכון, שחסד ייחודנו ההיסטורי עמד לנו, פחות או יותר, בראשית המדינה: בכל העולם המערבי, שעינינו מופנות אליו, נמשך הנוער לתרבות הדוניסטית, בהיעדר אתגרים, ואצלנו היה הנוער אידיאליסטי ופוריטני; בכל העולם נפערה תהום בין הדורות, ואצלנו היתה מטרה משותפת לאבות ולבנים; בכל העולם גברו האלימות, הפשע והתערער הבטחון בערים, ואצלנו יכלה נערה לטייל לבדה ברחוב בחצות־לילה בלי שיאונה לה כל רע; בכל העולם התקוממו הסטודנטים נגד המימסד, ואצלנו למדו בשקידה ושירתו בצבא; על כל העולם איימה התפוצצות האוכלוסיה ואצלנו היה ערך לכל נפש נוספת.

משום מה תיארנו לעצמנו, כי אפשר לפתוח את שערי מדינת ישראל לרווחה לכל חידוש טכני, לכל המצאה מדעית חדשה, לכל אופנה בלבוש ובסגנון חיים, ועם זאת לעצור על סף המדינה את זרמי־המחשבה והלכי־הרוח שהולידו אותם. בעולם נמכר הכל בעיסקות־חבילה. אי־אפשר לקבל את תרבות הג’ינס כתופעה רצויה של פשטות וחיסול המעמדות בלי להביא בחשבון, שיחד עמה בא הלך־רוח של שחרור ממוסכמות, לטובה ולרעה. אי אפשר להניח, כי הנטייה לשבור כל חוק אמנותי תישאר מוגבלת לפיסול או לבמה בלי כל קשר לדרך המחשבה. אי־אפשר להפריד בין תרבות חו"ל לבין החיים בארץ.

אם יש להתפלא, הרי לא על כך שהלך־הרוח במדינה משתנה, אלא על כך שהשתנה כל־כך מעט, יחסית לכוח הדחיפה של התרבות ההמונית – סרטים, טלוויזיה, עתונים ותקליטים – ושל הקשר הפיסי בין הישראלים ובני המערב גם בארץ וגם בחוץ־לארץ. עדיין הפנתרים השחורים קבוצה שולית, עדיין תרבות־הסמים נחלת חוגים מצומצמים, עדיין ההתנגדות לצה“ל ולמה שהוא מייצג תופעה נדירה, עדיין שלטון האגרוף ברחובות בראשיתו, עדיין שיחרור מכל הכבלים – בחיי־המין, בדרך הדיבור, בצורת הלבוש – הוא עניין של רצון לקפוץ על עגלת הקידמה הדוהרת יותר מאשר דחף פנימי להינתק מן החברה. אך התגובה הזועמת, המבוהלת והזועקת של המימסד – כלומר של אוכלוסיית הארץ המוכנה לשאת באחריות לנעשה במדינה, על אף דרגות ביקורתיות שונות – על קבוצות שוליות כמו הפנתרים השחורים או מצפ”ן, על תופעות יוצאות־דופן כמו סרבני־גיוס, או שימוש סדיר בסמי הזייה, נובעת לא מהתמודדות עם כוחם הקיים, אלא מן הפחד מה יביא העתיד, מחשש שמבצרים שנראו כבנויים לנצח יתפוררו.

אדם חייב לדבוק במידה מסויימת של בטחון, אם הוא רוצה לשמור על שיווי־משקלו הנפשי. יותר מדי דברים הועמדו בשנים האחרונות בסימן־שאלה. יותר מדי ערכים שנראו מובנים מאליהם עד שאין צורך להרהר אחרי קיומם נחשפו לביקורת. מוסר הנישואים, חובת הריבוי הטבעי, כוחה המשחרר של העבודה, ברכת הקידמה הטכנית, היתרון שבהשכלתה, זכותה של הציונות, כל דבר יש לשקול, לרדת לשרשיו, שום ערך אינו ניתן כאמת שאין עליה עוררים. מלבד אי־אלה ענקי־רוח חלש האדם מכדי שיפעל בלי המשענת של המוסכמות, והוא מסוגל לשאת רק נטל מוגבל של ביקורת. כאשר הכל סביבו ניתן לביקורת מתמדת, מתמוטט עולמו והוא יחד עמו.

לגבי הדור שעלה ארצה מרצונו – ונשאר בה – היה עצם הקמת מדינת ישראל הישג שהעמיד את כל בעיות העולם בצל, וכאשר עלו ספקות היה כאן בן־גוריון, שאפשר היה להישען עליו: הוא ידע לאן פנינו מועדות. מיום שהלך בן־גוריון, לא היה עוד ראש־ממשלה שהתייחסו אליו כאל תחליף לאב הגדול, המיטיב לדעת. תפקיד ראש הממשלה היה למשרה פוליטית ומנושאה לא נדרשת עוד תבונה עילאית אלא רק קצת יותר חכמה, רק קצת יותר כוח־עמידה מזה של אדם מן השורה. אבל הוא אינו נושא האמונה.

את התפקיד הזה, של מקלט לאמונה שאין עליה עוררים, מילא במשך שנים צה“ל, שבו המגן ובו אחדות העם, שבו ערובה לשוויון זכויות בלי משוא־פנים ובלי שחיתות, שבו לא נגעו כל פגעי החברה האזרחית. אין זה מקרה, שיחסי־הציבור היו רוב השנים האגף החלש של צה”ל: לא היה צורך בהם. האהבה לצה“ל היתה מובנת מאליה בדיוק כמו גיוס החובה. אם היו במשך השנים אי־אלה עריקים או משתמטים מצה”ל בתוך הציבור החילוני (בתחום זה עשה לדעתי הציבור החרדי עוול נוראי לדת ישראל, כשתבע שחרור לבחורי־ישיבה והעמיד אותם מחוץ למחנה), הם נעלמו בחו"ל או שקעו בתחתית הסולם החברתי.

מה שהסעיר את הציבור בפרשת קומץ בוגרי השמיניות, שכתבו מכתב לראש הממשלה ובו הודעת סירוב להתגייס לצה“ל – היה הביסוס הרעיוני שלהם, העובדה שהפרשה לא מצאה את פתרונה השקט בפני איזו ועדה רפואית, שלגביה גם מבנה נפשי הוא סיבה לפסילה, אלא הועמדה לדיון פומבי בפני בית־משפט. גם היו דברי גיורא נוימן על צבא־כיבוש וסירובו להישבע אמונים לצה”ל הד נאמן לדברי מתנגדי מלחמת־וייטנאם, גם אם היה אחד ויחיד וסביבו רק קומץ נאמנים של הוועד למען שחרורו, הסערה הכללית שעורר נבעה מפחד סמוי: ומה אם הוא רק ההתחלה, מה אם יבוא גל בעקבותיו, ומה אם גם השירות בצבא ההגנה לישראל חשוף לביקורת, נתון לשיקול, כערכי חיים כה רבים. מי שחרד לצה"ל חרד קודם כל לעצמו, לתוקף השקפותיו, לקשר עם בניו, לבית אשר בנה.

כל דבר שקורה במדינה הזאת נמדד לא רק לפי מהות המאורע אלא גם לפי קנה־מידה של נצח. במקום שעם אחר, בטוח יותר בעצמו, רואה רק סימן־שאלה לדרך שבה הוא מכלכל את ענייניו, רואים אנחנו סכנה לעצם קיומנו כאן. מול פגמים בחיינו אנחנו עדיין עם בגלות. צרפתי, אנגלי או הונגרי, יקרה במדינתו אשר יקרה, יהיה יחסו לנעשה בארצו אשר יהיה, ילעג, ישנא, יתקומם, יחרד, אך לעולם לא יעמיד במבחן את עצם זכות־קיומו על אדמתו, משום שזה היסוד הבטוח, המובן כל כך עד שנשכח מזמן. אבל אצלנו סרבן גיוס אחד הוא לא רק סרבן אחד אלא קריאת־תגר נגד אמונה צרופה.

המאבק על אדמות בירעם, ירידת עולים מאוכזבים, אונס אכזרי, בריחה מן האדמה, ההתפוררות של תל־אביב, הכל פוגע עד העצם, כיוון שלרבים חסרה שכבת־המגן הבסיסית: הבטחון המוחלט התת־הכרתי של עם היושב דורות על אדמתו. אנחנו עדיין זקוקים לזריקת העידוד היומית, שאכן אנחנו כאן ובצדק כאן ולנצח כאן. מכאן חוסר היכולת לשאת מידה יתרה של ביקורת בלי להיתפס לדכאון, מכאן הזעם על מסיתים ומשחירים ומלכלכים, הרגישות למה שכותבים על ישראל בחוץ־לארץ, כי שיבתנו לארץ־ישראל עדיין אינה מובנת מאליה, עדיין הגלות עמנו, בעצמותינו. על כן אנו חרדים כל כך לדור ההמשך וצמאים לשמוע כל פעם מחדש מפי מפקדי צה“ל כי רוח ההתנדבות לא נחלשה, על כן אנו אסירי־תודה על כל שיר על היאחזות הנח”ל בסיני, כמהים להכרת הישגינו בעולם, מצטטים כל מלה טובה שנכתבה עלינו. עתה אנו כבר מחוכמים מכדי לקבל כתבות מגמתיות המפארות את הישגי המדינה הקטנה האמיצה, כאלה שנכתבו בראשית הקוממיות, ומחפשים עידוד בכתיבה אובייקטיבית, אך חיובית, על הדברים הנפלאים המתרחשים כאן, שמחים להתרשמות של מבקרי־הקיץ מכוויית או מנסיכות עומן: נו, אם הם אומרים! אנחנו עדיין זקוקים ללטיפה היומית: ילד טוב, ירושלים.

אדם דתי נשען על אלוהים ולחסידי חב"ד יש הרבי מלובביץ' כתוספת, אבל אנחנו, שלא ידענו תפילה, שלא נקרע לנו חלון בכותל המזרח, אנחנו חייבים להתמודד עם כל בעיות קיומנו בכוחות עצמנו. אין רבי, אין גאון, אין גורו שאפשר להעביר אליו את עול המחשבה. לפעמים, בנושא מוגדר, מרשה אדם לעצמו את הלוקסוס, להעביר את ההחלטה למישהו אחר, לגולדה, לדיין או לאיזה פרופסור מלומד, אבל בדרך כלל חייב האדם המודרני להחליט כל יום בכוחות עצמו: בעד מצעד, נגד מצעד, בעד תשלום הכופר, נגד תשלום הכופר, בעד שיבת עקורי בירעם, נגד שיבת עקורי בירעם, בעד ישות פלשתינאית, נגד ישות פלשתינאית, בעד ניקסון או בעד מקגאוורן, לא שההחלטה משנה משהו לגבי מהלך העניינים, אבל מעמד האדם האינטליגנטי מחייב. שום השתמטות! לתפוס עמדה! לא לחפש מקלט בהנאות־החיים הקטנות! בוז למבוכה!

לפעמים מתחשק לצדד בזכות המבוכה, בעיקר בבעיה היסודית והמסובכת מכולן: יחסינו עם הערבים. להחזיר את כל סיני תמורת שלום, חצי, שלושת־רבעי, בכלל־לא, לוותר על יהודה ושומרון, חלקית, נוסח אלון, לדבוק בארץ־ישראל השלמה, להתחשב בגורם הדמוגראפי, לסמוך על עליה? יש אנשים שהתבצרו בעמדות בטוחות, אחת ולתמיד – ארץ־ישראל השלמה, או מדינה קטנה אבל יהודית, או מדינה דו־לאומית, ויש הנעים כמו מטוטלת, פעם מדוכאים מריבוי הערבים ופעם מאמינים בזכות היהודים על ארץ־ישראל כולה, פעם רואים ישות פלשתינאית ופעם מנהלים משא־ומתן עם ממלכת ירדן. פעם מוכנים להאמין לערבים ופעם לא, איך שזה בא, תלוי מה שקוראים, עם מי מדברים, למי שומעים, איך קמים בבוקר, איך ההרגשה הכללית. מחכים לאות מן השמים איך שיתפתחו העניינים, מה יקרה בין המעצמות. מבוכה היא תעודת־עניות לכושר החשיבה. אדם חייב להחליט. בסדר, מחר נחליט סופית, או חצי־סופית, מחר, לכל המאוחר מחרתיים.

---

לפי שעה אין עתיד

מאת

רות בונדי

בארץ אין מתעניינים בספרות הבדיונית, כיוון שהעתיד אינו סחורה אצלנו, כלומר אותו עתיד בין־כוכבי־אלקטרוני־מבחנתי, כפי שהוא מצטייר מן הכתבים בנדון. אצלנו עתיד פירושו עוד שנה ועוד שנה ויהיה פה חורש, לעבור, להתגבר, להסתדר, להחזיק מעמד. כפי שאמר שר השיכון בשם האומה כולה: שנת אלפיים לא מעניינת אותי. הרי המדינה היא ככל אחד מאתנו, בשיכפול: מי יתכנן בצלילות־דעת את החיים שנים ארוכות מראש? זה רק קורא לעין הרע. נחיה ונראה. אם אזרח העולם המצוי חרד בפני העתיד הממוכן הממוחשב, הרי אזרח הארץ סתם אינו שם לב אליו. שלוש שנים, חמש שנים, מעבר לזה הדמיון נעצר. לכל היותר אפשר לדבר על הנצח – ירושלים תישאר לנצח עיר מאוחדת, לנצח לא ניסוג לגבולות הארבעה ביולי – ופירושו זמן ארוך מאוד, לפחות בקדנציה הנוכחית.

אין שום סיבה סבירה לכך ששרים וראשי־ערים ושאר נושאי תפקידים ציבוריים יהיו להוטים אחרי תיכנון לטווח ארוך, בעיקר אם הדבר דורש השקעות עכשיו. מי המטורף שישקיע ממיטב תקציבו החסר, כדי שמי שיבוא אחריו ייהנה מפרי עמלו? לשם מה יילחם ראש עיר על רכבת תחתית כאשר ברור שעד סיום בנייתה כבר לא יישב עוד על כסאו ואת הסרט יחתוך מלך חדש? המרחיק ראות סופר פעמיים ארבע. מעבר לזה, הכל בזבוז כוחות.

הורוסקופ לשבוע הוא שעשוע נחמד, לחודש, למה לא? תחזית לשנה עד איכשהו, אבל מי רוצה לדעת מה אומרים הכוכבים על ישראל בשנת אלפיים, אותה שנה דמיונית, שאליה נטפלו כל חוזי העתיד מתוך הנחה, שהיקום פועל לפי הלוח הגריגוריאני המתוקן? מביטים אל תוך כדור הבדולח של העתידנים ולא נלהבים מן המראה, הבא בכמה ואריאציות שכל אחת מהן מושכת פחות מחברתה: העתיד הסטרילי, המכני, הפלאנטרי, בצבע של כסף; העתיד הדחוס, השורץ, החונק בשחור־אדום והעתיד בצבעים פסיכודלים, כולו שעשוע, מין והזיות.

כל זאת בנוגע לגויים, לעולם בכלל. לנו בארץ, תודה לאל, העתיד אינו נוגע. אנחנו מחוץ לתחומו. אחרת היינו מנסים ללמוד משגיאות אחרים, שהקדימו אותנו בדור אחד ולדלג על עידן המכות האקולוגיות. למה לנו לשבור את הראש מה יקרה לרחובות הערים, לחופי הים, לכינרת, לציפורים, למי־השתייה, לנוף הארץ בעוד עשר, בעוד עשרים שנה? יהיה שלום, יהיה תקציב, נמצא עצה. דיה לזוועה בשעתה. עד שנגיע למצבן של ניו־יורק, טוקיו ופאריס יש לנו עוד כמה שנים טובות ובינתיים אלוהים גדול.

הרתיעה מן העתיד משותפת לחלק גדול של האנושות, אבל בישראל היא מודגשת במיוחד, ולא בלי סיבות, ראשית, על אף הכל – פער, מסים, לחימה, איבה, רוסים – נהנים מן ההווה, מו העובדה המרגשת עדיין, שיש לנו מדינה, שאנחנו אדונים לעצמנו, פחות או יותר, שחזרנו לארץ־האבות, שירושלים בירת ישראל, מן הסמלים הלאומיים, השייכים, בעיני המערב לתקופת־הקדמונים. זאת אחת הצרות (הרבות) שלנו: שעל־פי ההרגשות אנחנו בשלב של מדינה אפריקאית בראשית דרכה, אבל על־פי השכל אנו דבוקים למדינות המערב הוותיקות, המקדימות אותנו על־פי הלוח הבין־לאומי. כאשר העצמאות מובנת מאליה אפשר להקל בה ראש, כאשר הגבולות הם עובדה שאין עליה עוררים אפשר לבטל אותם. אנחנו הנובו־ריש מול האצולה הישנה, אנחנו הפרווני, מלאי אמביציות, חסרי בטחון, הנדחפים למועדון של בעלי אחוזות, אחרי שכבר נהפך לאגודת צדקנים.

על כמה מחלות־ילדות כבר התגברנו: כבר אין מנסים ליצור תלבושת לאומית בנוסח תימני, יווני או בדווי ולא שרה עממית סינתטית ישר מן היצרן אל הצרחן: הו־הא, הו־הא, רונו החלילים, כבר חדלנו להתנהג כאילו גילינו זה עתה את המגל ואת המחרשה. אבל האידיאלים הלאומיים בעוכרינו. יחד עם הציונות לקחנו רברס, לא רק בעצם שובנו לארץ חמדת־אבות, אלא ברצון להפוך את הפירמידה, להיות עובדי אדמה, לחיות מעמל־כפיים, איש איש תחת גפנו ותחת אבוקדו. עמי העולם המפותח הגיעו כיום למקום שהיהודים ביקשו לצאת ממנו: אחוז אפסי עוסק בחקלאות, יושב בכפרים, ממלאכה עוברים לשירותים, למסחר, למקצועות אקדמיים, וכולם רובצים בערים. אבל אצלנו ההתיישבות החקלאית עדיין האידיאל הלאומי המוצהר, ותנועות־הנוער מחנכות אליה בדיוק כמו לפני ארבעים שנה. לא שזה משנה לגבי מציאות החיים: הרוב המכריע של תושבי המדינה חיים בערים, בדיוק כמו בגולה הבזויה, ועוסקים במה שעוסקים, רק שאין אותה הנחת. מי שהתחנך אי פעם – בתנועה, בבית־ספר, בגן, בעריסה – על חזון ההתיישבות העובדת, גם אם הוא גר ברחוב בארי או באפקה ומתפרנס על אמרגנות או על יבוא מברשות, חש – מלבד מיחושי־גב מרוב ישיבה – גם דקירות קלות בכליות, במקום שהיה שוכן פעם המוסר, על כך שבעצם, אם היה נאמן לאמונתו, היה עליו להיות צמוד לאדמה, משכים עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפיו במקום לרוץ לבריכת גורדון.

לא נהוג אצלנו להחליף אידיאולוגיה, נאמנות פוליטית. יש בכך טעם של הפכפכנות, אוֹפורטוניזם, חוסר אמינות. גם אחרי עשרים או שלושים שנה אין שוכחים לאיש “העבודה” את עברו בלח“י, למפ”מניק שהלך עם סנה. רק לסנה עצמו סלחו סיבוב שלם, אבל לזה דרוש הקסם שלו. אשר לכל השאר, מוטב שיחשבו על כך בעוד מועד: נישואים עם מפלגה הם לכל החיים, וגם המוות לא ישחרר מן המינוי על בטאונה. מת נאמן לרעיונות נעוריו, ז"ל, והדבר ייחשב לזכותו. יש משהו חשוד באיש המשנה את דעותיו ללא כל בושה – לא רציני, לא יציב.

אולי אין הישראלים ששים לקראת העתיד מפני שהם התגברו בקושי על העבר. כל מי שעלה ארצה מתוך בחירה או בכורח הנסיבות כבר עבר לפחות מהפכה אחת בחייו, כבר עקר שרשים, כבר נפרד מנופים, מהרגלי־חיים, ממקצוע, ממסורת. עד שלמד לחיות בעולם חדש ועד שהתרגל לאקלים ועד שנקלט ועד שקיבל קביעות ומצא את הפינה החמה שלו ועכשיו אומרים לו: לך וצא לרוח הפרצים של חברת העתיד. אם הניידות – במגורים, במקצוע וברעיונות – היא אחד הסממנים הבולטים של חברת המחר, הרי אנו צועדים בכיוון הפוך, אל הקביעות.

כל הרגלי החיים שלנו מעודדים דבקות במקום, בעזרתו האדיבה של המחוקק. אזרח ישראל קונה דירה פעם, לכל היותר פעמיים בחייו, מבשרת מודעה של חברת בניין, ועל כן הוא חייב לשקול היטב את הצעד הגורלי. ההכרח לרכוש דירה עם כל הקשור בה – משכנתא וטאבו וחוזים ועורכי־דין וחובות – הופך כל העברה לסיוט. אפילו לזחול אי־אפשר עם הקונכיה על הגב: נשארים תקועים, וזהו זה. הוא הדין לגבי מקום־העבודה: פיצויים קושרים יותר מצו־ריתוק, וככל שיושבים יותר זמן באותו מקום־עבודה, קשה יותר לזוז. אמנם הסיכויים להיות מפוטר בגלל חוסר־כשרון או חוסר־עניין או חוסר־יחס קלושים, אבל מי יוותר מרצונו החפשי על התקוה לזכות בפיצויים מוגדלים? לרוב הגדול של העובדים השכירים לא יעזרו היעדרויות ואיחורים וחאלטורות: כאן אתה קבוע, כאן תרבץ. אחרונים יהיו לראשונים, אבל לא על־פי חוקת ההסתדרות: התבצרת? שב.

חובבי העתיד המבקשים לפתות את הדבקים במוסכמות העבר מבטיחים ניידות גם בנישואים: שלושה־ארבעה זיווגים במשך החיים כדבר המובן מאליו; התקשרות ראשונה בגיל הנעורים, על תנאי, נישואים לשם גידול ילדים, התקשרות מחודשת אחרי שהצאצאים עזבו את הבית ואולי עוד איזה זיווג קטן לעת זיקנה, לקינוח־הסעודה. הצרה רק, שמעבר לגיל מסויים אפילו תחלופה כזאת אינה נשמעת מושכת: מי רוצה להתרגל ארבע פעמים בחיים לשגעונות חדשים, לחסרונות חדשים, לחולשות חדשות, מי רוצה לעשות ארבע פעמים בחיים מאמץ בלתי־אנושי כדי ליצור רושם מקסים לפחות בראשית הדרך? ארבע פעמים להחליף שם בתעודת זהות, ארבע פעמים לחלק את הספריה לשלי־שלך, ארבע פעמים קרובים חדשים, למי יש כוח?

חזון התנועות לשחרור האשה אינו נשמע קוסם עוד: לא שהגברים יצורים נעלים כל כך, אבל לעת־עתה הם הדבר הטוב שבנמצא, אם הלסביות אינה מלהיבה. ברור, שיש כאן שיעבוד נפסד לירושת העבר: שפחות היינו בארץ מצרים, שפחות נשארנו במדינת ישראל. אפילו יוציאו אותנו לחופש, לא נדע מה לעשות בו. הנה הקיבוצים, שהבטיחו כה רבות בראשית דרכם: אהבה חפשית, חיים בשניים בלי כבלי הנישואים, שחרור מעול גידול הילדים. מה נשאר מכל זה? אותה המשפחה השמרנית המסורתית, אותו הבחור האחד מן האוהל עד לשיכון הוותיקים, אותה חובה להעניק לצאצאים קן משפחתי חמים ומסודר, עם דובונים וארוחת ארבע. שחרור ממוסכמות החברה? שלא אצחק. עכשיו שעת הסייסטה.

מי שראה בפרולטריון את נושא המהפכה, כיוון שאין לו מה לאבד אלא את כבליו, לא הכיר את העמלים: אין יצור שמרני יותר מפועל דווקא מפני שהוא יודע את ההבדל בין לא־כלום ומעט. נושאי המהפכה צריכים להיוולד בתוך שפע, מוגנים בפני פרעות, אך הישראלים, למודי תהפוכות, פורענויות, מלחמות, דבקים בהווה. השמרנות באה מתוך חוסר בטחון, חוסר אמון ביציבות. הגבולות הבטוחים, שמרבים כל כך לדבר עליהם בלי לדעת בדיוק מה פירושם – צבאי, מדיני, גיאוגרפי, אסטרטגי – אולי הם מין תחום של שבת, שרשרת בכניסה לעיירה, מעגל־גיר יהודי: כאן השטח שלנו, יותר מגבולות שאפשר להגן עליהם אנו מבקשים גבולות שיגנו עלינו.

ניחא עתיד, אבל שלא יהיה מהפכני מדי. שום ילדים ממבחנה וערים מרחפות בחלל. אנחנו פשוט עדיין לא הספקנו להגיע להווה. מי שנולד בתקופה שבה נסיעה במכונית היתה חוויה בלתי־נשכחת וטיסה מבצע לנועזים, מי שראה במו עיניו רדיו עם אזניות וקרש־כביסה וטחנת־קפה עם ידית ומגהץ על גחלים, לא כקישוט אלא כחפץ שימושי, נשאר תקוע באיזשהו מקום בעבר, בגיבוריו, במושגיו ובחלומותיו, גם במקרה הטוב, כאשר הוא תופס – הודות לכשרון טכני יוצא מגדר הרגיל – איך פועלת טלוויזיה ומה יסודו של מחשב ומה זאת בעצם קיברנטיקה.

מי רוצה לבלות חופשה על קרקע הים? מי רוצה לגור בקומה המאה ועשרים? מי רוצה טלפון עם טלוויזיה, בשבע בבוקר, על קיבה ריקה? מי רוצה לטוס לירח, לרחף על פני הרים קרחים וסלעים קוסמיים? מה רע באילת, מה חסר לשארם א־שייך, אם נצליח אי־פעם להגיע לשם. האיש הקטן רוצה בית קטן עם גינה קטנה, רוצה אשה נאה וכלים נאים וילדים משחקים באחו, רוצה חורשה סבוכה לפיקניק ולילות שקטים לאהבה, רוצה להשתזף על שפת־הים ולקרוא ספר בכורסה. בשביל זה אין צורך לחיות בשלהי המאה העשרים. רק שקצת לא נעים להודות, שמפגרים אחרי הזמן. רק צעירים מאוד יכולים להרשות לעצמם לשוב למלאכת יד, לתעשיה ביתית, למזון טבעי, למיסטיקה הודית, למלבושים אינדיאניים ולחיים בחיק הטבע על חופי איי יוון או בהרי נפאל ולטעון, כי זאת מהפכת דור המחר. ואצלנו גם זה בא מיד שניה, בהעתקה שלישית ומטושטשת. בכחאיות מלאות גוף חושפות חזה שופע, נגני להקות קצב קושרים שיער ארוך בסרט־מצח וכולם יחד הולכים לאמא, לאכול שניצל עם סלט או עוף עם אורז. הנערה היחידה בתוך הקומונה היחידה של ההיפיס שקמה בצפון תל־אביב היתה נוהגת לכסות את השולחן במפה לבנה בערב שבת.

אנחנו שמרניים יותר מאחרים מפני שאנו מיטיבים לדעת באיזו מהירות יכולים הדברים להשתנות. מנסים לשים מחסום לזמן: שומרים נאמנות לאותו סנדלר ולאותו מוכר־ירקות ולאותו רוקח לאורך שנים, דבקים בהרגלים קבועים: חדשות עם הקפה, בדיקת תיבת־הדואר עם הכניסה לבית, עתון לפני השינה. יום ראשון כביסה ויום שלישי קולנוע, יום חמישי קניות ויום ששי נקיון יסודי ובשבת עוגה. שונאים כשמשנים במרכזיה את מספר הטלפון, כשמשתנה כיוון הנסיעה ברחובות השכונה, כאשר מחליפים שמות של רחובות, כאשר משנים זמני־השידורים בקול ישראל, נבוכים כשמשתנה סדר המדפים בסופרמרקט, כאשר מתחלף הפקיד בדואר.

לפעמים עושים מאמץ לצעוד לקראת העתיד: מנסים להשתחרר מן השיעבוד למוסיקה הישנה, הנדושה וחסרת־האתגר של היידן, בטהובן ודבוז’אק ומאזינים בגבורה ליצירות של מלחינים מודרניים מתוך רצון כן – לא ליהנות, עד כדי כך אין להפריז בציפיות – אלא רק להבין, למצוא עניין, להרגיל את האוזן לחריקות צורמות ורעש אלקטרוני, עד שתאמר: יש בזה משהו. לשווא. מול ערימת חצץ, שלוש מדרגות־עץ ואוסף צמיגים המוצגים כיצירות אמנות בנות־זמננו חוזר אותו הנסיון: אומרים “מעניין” ומנסים לתפוס מה רצה האמן לבשר לנו, למה צמיגים במוסך הם רק טיירים ובמוזיאון הם יצירה, והולכים הביתה נבוכים, מדוכאים, כאן גם הורמונים, גם דוקטור אסלן לא יועילו: מקרה ברור של ריתוק לעולם האתמול.

שער האביונים

מאת

רות בונדי

---

קשה להיות בן־חורין

מאת

רות בונדי

אִם להיות יהודי, עתה הזמן וכאן המקום. בתור בני־אדם אנו יכולים אולי להתגעגע לימים טובים – לפני הפצצה הגרעינית, לפני זיהום הסביבה, לפני התפוצצות האוכלוסיה, לפני עידן המיכון – אך כיהודים לא היו לנו עוד ימים טובים כימינו, לא בפלשתינה־א"י, לא בגלות אשכנז ולא בגלות ספרד, לא בימי הבית השני ואף לא בימי מלכות ישראל, אם מביטים אחורה מתוך ידיעת החורבן. לנו ניתן להתחיל פרק חדש וכיוון שאין בנו, למזלנו, כוח הנבואה, אפשר לקוות כי חזרנו לתמיד, התמיד הזמני והפגיע הזה של כדור קטן אובד בחלל. זכות גדולה היא להיות דור ראשון לחירות, כי עדיין אפשר לראותה אותה חדשה, מבהיקה, שקופה, בעיניים גלותיות, עדיין היא בבחינת נס, חסד, מפתיעה תמיד מחדש, עדיין אפשר להרגיש משמעות אפילו במלים המיושנות המצחיקות של “התקוה”: להיות עם חו־ו־ו־פשי בא־א־א־רצנו. לא חופשי לגמרי, לא ארצנו לכל דבר. אבל יחסית אנחנו כאן.

רק מי שזוכר עבדות יכול לחוש מלוא טעמה של חירות, ומי שציווה עלינו כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ידע זאת היטב. הודות לתורה ולצו המסורת זכרנו את יציאת מצרים שלושת אלפים שנה. כל שנה חזרנו וסיפרנו בה מחדש, אך מי ישנן לדורות הבאים פרק נוסף כדי שלא יישכח, חסד שחרור תש"ח? הרי אין להבין חירות אלא בהיעדרה, בידיעת העבדוּת, הגלות, הגטו, המחנה, האפליה, הפחד והנחיתוּת.

רק דור שלא ידע אלא חופש מסוגל להקל בו ראש. כמו צעירי ארצות־הברית המנפנפים בספר האדום הקטן של מאו. רק מי שאינו זוכר עבדוּת עשוי לראות במשטר טוטאליטארי תרופה למכאוביה הרבים של דמוקרטיה. ברגע שחדל דור חדש לראות את עצמו כאילו הוא יצא מעבדות, אין הוא יודע את ערכה האמיתי של החירות. אולי ביום מן הימים תהיה תוספת להגדה של פסח, ובה חובה לספר לא רק בעבדות לפרעה במצרים אלא גם לסטאלין ברוסיה ולנורי סעיד בעיראק ולתרבות הגויים בכל מקום, ולזכור את נס השערים הפתוחים של מדינת ישראל.

אם כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, מה היתה אומרת כנגד מי שמסוגל לומר פחות מעשרים וחמש שנים אחרי הכרזת הקוממיות “ומה נתנה לי המדינה?”, וכנגד מי שנאנח “לא נותנים לחיות במדינה הזאת”, וכנגד מי שנולד בן־חורין וחוזר אל הגלות? מה ששמר על העם היהודי היה הזכרון הארוך, לפחות לגבי הדברים שקבעו את דמותו, אם לא לגבי מה שעשו לו הגויים – שבהם האמינו היהודים תמיד מחדש, כיוון שראו בהם ליברלים או סוציאליסטים, בעלי השכלה או תרבות. על הזכרון להיות ארוך כאורך הגלות, אחרת שוכחים את העיקר: שהחירות היהודית אינה יכולה להיות מובנת מאליה.

שכרו של מי שעדיין נושא עמו זכרונות חוקי גזע ומחנות ופרעות ועלבונות והרגשת זרות וחיפושים אחרי זהות הוא בכך שהוא יכול לחוש ביתר שאת את זכות החיים כיהודי במדינה יהודית, שהוא עדיין מסוגל לשמוח לדברים של יום־יום, דברים המובנים מאליהם אצל עם מובן מאליו. רק תיירת זקנה או עולה היורד מכבש המטוס עדיין מתרגשים למראה השוטר העברי, אבל גם אחרי עשר, או עשרים, או שלושים שנות חיים בארץ אפשר להרגיש לרגע נחת גלותית מוחלטת למראה משאית עמוסה תפוזים בשלים או חבורת בני־קיבוץ נוסעים על פלטפוֹרמה לעבוד במטע, בוקרים הרוכבים בעמק בית־שאן אחרי העדר, או על שדות עמק יזרעאל ממעלה יער בלפור – כל אותן תמונות נועם ציוניות של לוחות קרן־הקיימת. עדיין מרגישים לפעמים כחולמים, עד שמקבלים מכה בראש מחוטף ארנקים ומתעוררים.

אמנם נכון, חירות היהודים ככלל היא רק שלב לקראת חירות היהודי כפרט, אבל היא היסוד שעליו אפשר להגשים את כל השאר. אולי יש בכך מידה רבה של אירוֹניה, שמתוך חרדה לחירות כעם משלימים עם גזילת חירות היחיד, שבכל מקום אחר בעולם היו היהודים יוצאים נגדה למלחמת חרמה. נרתעים ממלחמה נגד הכפייה הדתית (בעיקר כל זמן שהיא אינה פוגעת ישירוֹת), אם מתוך חשש מפילוג בעם, הטומן בחובּו סכנת חורבן נוסף, אם בגלל עמדה נחותה מול שומרי תורה שבזכותה נשארנו עם, ואולי מתוך חולשה שבסובלנות.

חל שינוי במערך החירויות של היהודי בישראל: הכפייה הדתית התחזקה מאז ראשית המדינה, הכפייה הפוליטית נחלשה. יש כיום יותר חופש דעות וחופש ביטוי מאשר היו בעבר, לטובה ולרעה, אין עוד אותה קנאות פועלית, אותה חרדה מפני השלטון, אותם לחצים להצטרפות מפלגתית, בעיקר לגבי עולים חדשים, שאפשר היה אז לשלוט בהם ביד חזקה, אותו טאבו על השמעת דברי ביקורת מחוץ למחנה, כיוון שהדבר “רק מסייע לאויבינו”. אולי מעיד דבר זה על התבגרות הציבור, אולי על רפיון תנועת הפועלים, אולי דווקא על בטחונה הגובר, המרשה לה יותר סובלנות. אם שמחים ואם מצטערים: משמעת רעיונית אי־אפשר להחזיר אלא בכוח הפחד, וכיום אין פחדים, רק חששות. לפי מידת המורא אפשר לקבוע את מידת החירות: מאימת עינויים ומוות ופחד מבתי־סוהר ומחנות כפייה עד חרדה מאבדן פרנסה, ממעשי נקמנות ועד חששות להתקדמות מקצועית או לעליה בדרגה. מד־הלחץ בישראל מראה רק על חששות, וכיום קל יותר להתמודד איתם, להתגונן בפני לחצים פוליטיים, קל יותר לא להשתייך.

פרק חיים במשטר קומוניסטי הוא החיסון הטוב ביותר נגד כפייה רעיונית, לא חשוב מה שמה ומה שרשיה. אם היא באה בשם מרקס, בשם אלוהים או בשם צ’ה גווארה. כאשר מוכרחים לשקול כל מלה הנאמרת בשיחת טלפון, תמיד, ולגבי כל אחד, כאשר אין כותבים שום מכתב או פתק ספּוֹנטאנית ובחפזון, אלא תמיד מתייחסים אליו כאל עדות בכתב, כאשר אין משליכים מאומה לפח־אשפה בלי להביא בחשבון כי הוא יעבור ביקורת, כאשר אין בוטחים באחים ולא בבנים ולא בידידים, כאשר נקרעים בין פחד לבין הבוז העצמי מפני שאין יכולים להתעלם ממנו, אז לומדים להיות קנאים לחופש דעות, עד גבול מסויים, לפי מידת האופי. ומי שלא נולד לוחם מטיל על עצמו ריסון עצמי או בורח אל ההוּמוֹר, שהוא ההתקוממות מתוך עמדת־חולשה. אולי לא במקרה האריך שווייק של האשק ימים על הבמה העברית יותר מכל מחזה אחר, כי רוחו של שווייק מבטאת גם את דרך־החיים של רבים מתושבי הארץ: לא מרד גלוי אלא לעג מוסווה, לא מהפכות אלא התחמקות במסגרת החוק.

חירות היא הזכות להיות שונה מן הרוב בדעות, במראה, במנהגים ובאורח החיים – בתנאי שמוכנים לשאת את הניכור שמביאה זכות זו. לא קל להיות שונה מן הרוב, וישראלים רבים מעדיפים את הבטחון של הליכה בתלם, את חמימות הקוֹנפוֹרמיזם, על רוח־הפרצים של הבדידות המזהירה. משתדלים להיות לבושים כמו כולם, לא חגיגית מאחרים ולא רשלנית מאחרים, לבוא באותה שעה כמו כולם, להתרחץ בים כשמתרחצים כולם, לערוך חתונה כמו כולם, לתת לילדים חינוך כמו כולם, גם אם יודעים שבית־הספר הוא סתם בית חרושת לציוּנים. מקוריוּת, אבל במסגרת המקובל.

מה שקובע את הרגשת החירות הוא אשליית חופש־המעשה, יותר מחופש־ המעשה עצמו. במדינה דמוקרטית, פחות או יותר, כמדינת ישראל, רוב האנשים דבקים באותו מקום עבודה, גרים באותה דירה, באותה עיר או באותו קיבוץ, תומכים באותה מפלגה, נפגשים עם אותם ידידים, שנה אחרי שנה, מתוך הרגל, מתוך עייפות, מתוך כורח כלכלי ומתוך רתיעה מחידושים. אבל יש הרגשה שאפשר גם אחרת, שאפשר לעבור לערד, אפשר ללכת לקיבוץ, אפשר לעזוב את המשק, אפשר להתפטר מן העתון ולפתוח מסעדה, אפשר להצטרף לשומרי משקל או לחובבי הטבע, ואם אין עושים זאת הרי זה מתוך רצון חפשי, מתוך ידיעה שאפשר לשנות את דרך החיים כל עת שיתחשק.

מידת חירותו של האדם מצטמקת עם השנים. כל זמן שאדם הוא צעיר נדמה לו כי כל החיים עומדים לבחירה, כי אפשר לבחור בין מאה אלף בחורות, בין אלף מקצועות, בין אלף מקומות לגור בהם, אפשר לגדל ילד אחד או חצי־תריסר; אפשר לסובב את העולם או להשתקע בערבה; אפשר ללמוד שפות ושחמט וג’ודו וציור וצלילה. תחומי החופש מצטמצמים בהדרגה, בלי שחשים בכך: מתחתנים עם בחורה אחת (לעתים אחת מאותם שני התריסרים שהיו בסביבה המיידית); בוחרים במקצוע אחד ובתוך המקצוע בשטח התמחות אחד ובתוך שטח ההתמחות בנושא מוגדר; וכבר אי־אפשר לשנות את גודל המשפחה וכבר מצחיק להביא שינוי בולט בדמות וכבר יודעים: אם לא למדתי ערבית לא אלמד עוד, ואם לא ידעתי לרכוב על אופניים לא אדע עוד. ככל שנערמות שנות החיים, נעשה השביל שאפשר ללכת בו צר יותר וחופש הבחירה מצומצם יותר, עד שהכל נקבע חוץ משעת היציאה.

יודעים כי החירות היהודית פגיעה מאוד, תקופות הריבונות קצרות ושנות השעבוד ארוכות, ואין בתולדות העמים הקטנים על־פני כדור הארץ. הרבה כדי להוסיף בטחון בקביעות הדברים. מתוך חרדה לחירות העם מוכנים לוותר על הרבה מחירויות היחיד, ובראש וראשונה על הזכות לא לשאת נשק ולא להרוג. אם רוב הציבור הישראלי מודאג מתופעות שוליות עדיין, כמו סירוב לשאת מדי צה"ל או השתייכות לארגונים השוללים את עצם זכות הקיום של מדינת היהודים, אין זה בגלל משקלן הכמותי של תופעות אלה אלא מתוך חשש שיש כאן רמז לבאות: שגם כאן, במדינת ישראל, עלול לגדול דור שריבונות יהודית היא בעיניו דבר של מה בכך. ארצות־הברית יכולה לשאת התקוממות של צעירים השוללים את כל ערכי הדורות הקודמים, בלי חשש להמשך קיומה; אבל במדינה הקטנה הזאת, עם אוכלוסיה של עיר בינונית, יש לכל דבר השפעה לכל אורך ההיסטוריה.

הניגודים בין חירות היהודי במדינה יהודית לבין המגבלות הרבות שחירות זו מביאה עמה מוחשיים, על־פי־רוב, הרבה יותר אחרי שעולים ארצה ועדיין זוכרים דפוסי עולם אחר. ליוצא תרבות המערב, שגדל בשלטון הדוגל בהפרדה בין דת ומדינה, נראה המצב במדינת ישראל כבלתי־נסבל: אדם אינו יכול לבלות את השבת כלבבו, אינו יכול לשאת אשה כרצונו, אינו יכול להשתייך ללאום לפי החלטתו, אינו יכול לקבוע את דרך קבורתו, אינו יכול להינתק מן הדת. אם מצטרפים לכך הרגשת אפסוּת האזרח מול המכונה הביורוקראטית, לחצים להצטרפות למפלגה זו או אחרת, בהתאם לסביבה ולמקום העבודה, ומועקת הגבולות הסגורים, הרי שבשנים הראשונות בארץ ההישג של חיים חפשיים כיהודי כמעט שקוּל כנגד קשיי החיים כבן־אדם. מה קורה אחר כך? מתרגלים, מוצאים עצה, לא שמים לב, לומדים לא להטיח את הראש בקיר אלא לתלות עליו ציורים צבעוניים.

מבחינה מסוימת חירות העם היא גורם מעכב. העולם המערבי נמצא בעידן אחר, ועלינו לפגר אחרי זמנו, ומי שמנסה לחיות בשתי תקופות בעת ובעונה אחת סופו פיצול האישיות. כאזרחי העולם הנאור אנו מוכנים בהחלט להסכים עם הנחת היסוד של החירות: שאדם חפשי לעשות בנפשו ובגופו מה שעולה על דעתו, כל עוד אין בכך פגיעה בזולת – לעשן חשיש או לספק את יצר המין בכל דרך הנראית לו, להתפרק מכל אחריות, לחיות רק למען חושיו. אך כתושבת מדינת ישראל אני מוכנה להזיז הרים במלחמה נגד השימוש בסמים, ולהזיז גבעות קטנות נגד מין עם כל דבר, כיוון שהדברים שייכים לתפיסת־חיים אחרת שלא נועדה לעם אשר ניתנה לו הזדמנות אחרונה. תפיסת־חיים המנוגדת לכל מה שאנו שואפים אליו כעת: שכל אחד ואחד יראה את עצמו אחראי למדינת ישראל, כאילו עליו הוטלה המשכיוּת העם.

אדם בארץ חפשי פחות ממה שהיה יכול להיות, אילו חי בלונדון או בסאן־פרנציסקו. המדינה קטנה יותר, הביקורת החברתית חודרת יותר, חיי היחיד גלויים יותר, הפרטיות מצומצמת יותר, האפשרויות מעטות יותר, הטרדות הביורוקראטיות רבות יותר, עומס המסים גדול יותר, יש כאן שירות חובה וחובת מילואים. אבל כאן הוא יכול לומר: אנחנו נתגבר. אנחנו ולא אתם: לנו זאת רק ההתחלה, לנו ולא לכם.

---

עליה ואהבה

מאת

רות בונדי

חמישים שנה התפלל הישוב היהודי בארץ־ישראל לפתיחת שערי ברית־המועצות, וכאשר נתבשר סוף־סוף על עליה המונית משם, הוא מגיב כאָב חשוך־בנים שזכה בגיל העמידה לשלישיה: לא שאני לא שמח, אבל קצת יותר תכנון שם למעלה לא היה מזיק. מי שאלוהים רוצה להעמידו במבחן, הוא ממלא את משאלתו הגדולה. הכל היו מאושרים מן ההתעוררות הציונית בברית־המועצות, הכל בכו עם יהדות הדממה, הכל הזדהו עם מאבקם של יהודית ברית־המועצות על זכותם לצאת לארץ־ישראל – כל זמן שהם באו טיפין־טיפין, וכל עולה הוא סיפור אנושי מרגש, אבל כאשר מדובר ברבבות ההתלהבות שוקעת, במקביל לדאגה הגוברת מניין יבואו מימון, שיכון, תעסוקה. כאשר ביקשנו “שלח את עמי” לא דרשנו משלוח אקספּרס ובחבילת ענק. שלח, אבל בניחותא, לאט־לאט, עד שנתרגל, עד שנתארגן, עד שנתכונן.

תכנון עליה דומה לתכנון גידול עגבניות. אף פעם אין קולעים למטרה: או שיש עודפים או שיש מחסור, או שמחלקים אותן חינם לנצרכים או שהן יקרות מדובדבנים, או שיש שנת ברכה מעל לצפוי, או שהפרודניה עושה שמות ביבולים. אבל גם אם העליה גדולה מהתחזית, גם בשעת משבר כלכלי, גם אם חייבים לאכסן עולים בדירות פרטיות ובבתי מלון: אסור שיישאר ברוסיה אפילו עולה אחד שקיבל רשיון יציאה, רק מפני שאנחנו איננו מאורגנים לקלוט אותו, כי איננו יכולים לחיות עם תחושת האשמה, שבגללנו, תושבי הארץ, נשארו יהודים שרצו לעלות מאחורי מסך הברזל, אשר הורד לפתע כפי שהועלה. בימי שלטון הנאצים שחררו אותנו הבריטים מן האחריות לגורל יהדות אירופה, אבל אילו היתה אז אפשרות של עליה חפשית ואילו היה אז צורך לקלוט מיליון יהודים המבקשים לעלות, היו קמים גם אז בתוך הישוב אנשי משק וכלכלה שקולים ומפוכּחים ואומרים: הארץ לא תוכל לשאת בעליה גדולה כזאת. לקח אחד למדנו בשואה: לעולם אין לדעת מה גודל הסכנה הצפויה ליהודי. מה שנראה כיום כהטרדה, כהגבלה וכהפחדה עשוי להיות מחר סכנת מוות. אם יכולים יהודי ברית־המועצות לצאת היום עליהם לבוא היום, כי המחר היהודי תלוי תמיד על בלימה.

נכון, לדבר באופן כללי על עליה קל הרבה יותר מאשר לדבר על העולה האחד, הנפרד, המרגיז, הדורש, התובע, המשמיע ביקורת. אנחנו בארץ מוכנים לקלוט עולים, אבל אסירי תודה, היודעים להעריך את מה שנותנים להם ומודים על כך השכם והערב, שהולכים לכרמיאל אם שולחים אותם לכרמיאל ומשתכנים באבן־יהודה אם הם דרושים באבן־יהודה, שעובדים בבניין אם חסרים פועלי בניין ושפונים לחקלאות, אם החקלאות מצפה להם, עולים שלא יאמרו אף פעם “אצלנו ברוסיה”, שלא יבואו בדרישות ולא יאיימו בירידה, בקיצור יהודים נכנעים, ממושמעים, צנועים, מלאי אידיאלים, מוכנים להקרבה, בדיוק כמו שהיינו אנחנו, בערך, בעיקר כאשר לא היתה ברירה.

אין דבר המאחד גלויות כהרגשת קיפוח משותפת. יוצאי רומניה ועולי מרוקו, שעלו בשנות החמישים, בדעה אחת: מפנקים את העולים יותר מדי. מי נתן לנו? מי שאל אותנו? בני עדות המזרח, שעלו אחרי קום המדינה ועדיין לא זכו לדירה טובה מקנאים באופן כללי, רעיוני, אבל הקנאה הגדולה, האישית, הצורבת, היא דווקא בין יוצאי אותה ארץ, בתוך המשפחה. כאשר באו הגרינברגים בשנת 1951 מבוקרשט, מה קיבלו? מיטה ושתי לירות. עכשיו מגיע לו קארול מצ’רנוביץ, שאז היה עדיין קומוניסט נלהב, ואשתו שלא רצתה לשמוע על ציונות, והם מקבלים דירה של שלושה חדרים והכל דוקר עיניים: תריסי אלומיניום מול מרפסת פתוחה, כיריים לגאז עם שתי חבורות מצד ימין מול תנור־בישול דגם סופר־אולטרה עם ששה שעונים, ארון בסגנון “ספּוטניק” ורהיטי בוק משופשפים מול סלון מעץ טיק וריפוד קטיפה, מעיל הגשם עם ביטנת ספוג מלפני ארבע שנים, מול מעיל עור בארבע־מאות וחמישים לירות, אחרי הנחה.

איש אינו רוצה שהעולים יעברו מה שעברנו אנחנו, חלילה, סוף־סוף אנחנו היינו הראשונים, הבונים; אבל שיהיה קצת דירוג, קצת צדק, כמו בימים הטובים, לפני עשרים שנה, כאשר ותיק היה ותיק וחדש היה חדש והעולה ידע את מקומו. לשם מה סבלנו עשר, עשרים, שלושים שנה, אם לא בגלל קצת הנחת שתהיה לנו מול לבטי העולים החדשים? נכון, כל אזרחי המדינה שווים, אבל לא ייתכן שהוותיקים לא יהיו שווים טיפ־טיפה יותר. לא פער עצום, לא מעברות מול שיכונים, לא רעב מול שובע חלילה, לא מחסור ועוני שהיו גוזלים ממנוחת הנפש או מהנאת החיים שלנו. שיהיה גם להם טוב. יחסית, במידה, עד גבול מסוים. לא מדברים על איליה ריפס או על רות אלכסנדרוביץ' ומיני גיבורים אמיתיים אחרים. אבל רובם, אלה עולי ברית־המועצות? יהודים כמוני וכמוך, רובם נראים כאילו יצאו עתה מן העיירה היהודית, מיני בעלי מלאכה וסוחרים, שמכל הקומוניזם לא דבקה בהם אלא החשדנות. מה יש לדבר, הם אפילו אינם מעלים על דעתם ללכת להתיישבות, חושבים שזה כמו קוֹלחוֹז או סובחוֹז אצלם. בזמננו מחצית הצעירים, לפחות, חשבו להצטרף לקיבוץ, ואם הם לא שם, הרי זה רק מטעמי בריאות או מסיבות משפחתיות שאינן תלויות בהם. אבל היתה נכונות עקרונית.

שכר מצווה מצווה ושכר עליה עליה ושכר עליית מצוקה מצוקה. זה הגיוני, כך היה תמיד בימים כתיקנם, בימי עליית גרבסקי ועליית היאֶקים ועליית יהודי בבל ועליית צפון אפריקה. העולים של ימינו, איך לומר זאת, חסרה להם קצת ענוות עולה: שישמעו בסבלנות מה שיש לאיש מן הישוב לומר לו, כשם ששמענו אנחנו את החברה פרומה שבאה לבקר פעמיים בשבוע במעברה והיתה אומרת: “סבלנות, חברים, גם אתם תגיעו”. שלא יידחקו, שלא יחשבו שהכל מגיע להם מפני שהפגינו מול בניין הסובייט העליון או כתבו מכתבים לקוסיגין. כל ותיק יודע מנסיון השנים מה טוב לעולה בראשית דרכו בארץ: שיסבול קצת, אז ישמח בחלקו יותר אחר־כך. מה שדרוש הוא קליטה מדודה; מחסור, אבל מאוזן, לא מחסור מייאש המביא למחשבות ירידה, כי זה שוב מרגיז נורא. אם עולי ארצות־הברית חוזרים, מילא, אפשר להבין, בכל זאת, הם מפונקים, אבל מה היה להם שם, ברוסיה? חדר אחד לארבע נפשות עם מטבח ונוחיות משותפים לשלוש משפחות?

לגבי עולי ארצות־הברית העניינים קצת שונים. בכל זאת הם באים מאמריקה, שם יש לכל משפחה שתי מכוניות, ודולר שם כמו לירה, ויהודי יכול להיות מיליונר, או יועץ הנשיא, או שחקן בהוליבוּד ולקנות לאשתו מעיל פרווה כל שנה ולהחזיק בבית חמישה טלפונים בצבעי פסטל ולבנות לו בריכה פרטית בגינה. מי שבא מאמריקה אי־אפשר להושיב אותו בחצור או לשלוח אותו לעבוד בקטיף, אומר השכל הישר. אין ויכוח, לעולה מאמריקה יש לתת תנאים מיוחדים, שיהיו לו מכונית ומכונת־כביסה וטלפון, כמו שהוא רגיל. הקלות לעולים מארצות רווחה, אמריקה, אנגליה, דרום־אמריקה, מקומות שיש בהם רמה אנגלו־סאקסית, ניחא, אי־אפשר לדרוש מהם שיעברו מה שעברנו אנחנו. אבל מה פתאום עולי ברית־המועצות? מה היה להם שם, אצל הקומוניסטים?

בשבילנו עולי ברית־המועצות הם עולים מארץ מצוקה, אפילו היו שם אקדמאים והבת למדה לפרוט על פסנתר. חינוך תיכון וגבוה חינם, ספרים בזול, כרטיסי תיאטרון במחיר שווה לכל נפש, ביטוח סוציאלי לכל, עבודה לכל, אלה אינם מודדים לרווחה. המודד הוא בהרגשת הישראלים. בא איש מרוסיה, מישהו בארץ מקנא במה שהיה לו שם? אף לא אחד. סימן שחי במצוקה. לא חשוב מה שהם מספרים שהיה להם, חשוב מה אנחנו, הישראלים, מרגישים כאן. אם קשה להבין מה מחפש האיש בארץ, סימן שהוא בא מחיי רווחה. נכון, גם לגבי האמריקאים עשוי הדירוג להשתנות ביום מן הימים. גם עכשיו יש סוגי עולים מארצות־הברית שהם כמעט בגדר אנשי מצוקה: אחד שהיתה לו חנות מכולת ברובע ווטס או שהיה מורה בבית־ספר יסודי בהארלם, אז באמת בישראל טוב יותר. לעולה מארץ רווחה סולחים גם ביקורת. כמובן, אין להפריז, אבל כל זמן שהוא מבקר בשקט, מתוך הומור, אפשר להבין ללבו. אבל מברית־המועצות?! מה יש כאן לבקר? למה לא נשאר שם, אם היה שם טוב כל כך?

יש להם טענות נגד חיי התרבות אצלנו? בוקר טוב, אפרים, ולנו אין? צריך רק לקרוא את הביקורת על התיאטרון, הציור, הרדיו, הטלוויזיה, השירה, הספרות, כדי לדעת שאצלנו התרבות בשפל־מדרגה מתמיד. זאת לגבינו, אזרחי מדינת ישראל זה שנים, כאשר אנו משווים את עצמנו למערב. אבל מי הם יוצאי רוסיה שידברו על תרבות קלוקלת, אם אצלם נחשב עדיין ציור מופשט לדקאדנטי בשעה שאצלנו הוא כבר מיושן, אם אצלם עדיין לא ניתן לקרוא את קפקא, בשעה שאצלנו כל ילד יודע מה זאת ביורוקרטיה קפקאית, אם אצלם אסור לפרסם שירה עברית, בשעה שאצלנו מותר, בתנאי שנושאים בנזק ההדפסה.

מה שאנחנו אוהבים לראות זה תצלומי משפחות־עולים מאושרות וחייכניות, כמו של הזוכים בפיס – אבא, אמא והילדים עם עיניים, איך לומר זאת, קצת גלותיות כאלה, המתגוררים בדירה צנועה אך נקיה ללא רבב, עם ריהוט חיוני בלבד, השמחים בחלקם בארץ. ברור, מביאים בחשבון טיפת ביקורת, על ביורוקרטיה או משרד הקליטה (כל עולה מבקר את דרכי הקליטה עד שהוא מסתדר, ואז הוא מבקר את העולים, המבקרים את הקליטה), אבל אסור לנצל את הדמוקרטיה שלנו ולהתלונן בקולי קולות. מפריעים להם הלכלוך, חוסר האדיבות, האוטובוסים הדחוסים וחוסר ההתחשבות בדרכים? ולנו זה לא מפריע? מפריע. אבל בזמננו עברו כמה שנים טובות עד שהעז עולה לבקר בפומבי. אנחנו העזנו לחשוב שהוותיקים מתנשאים, צבועים ואינם אוהבים עולים רק אחרי שנה של שהות בארץ, וגם אז רק באוהל סגור, מתחת לשמיכה, ועד שאמרנו לוותיק הראשון “אידיוט” עברו חמש שנים רצופות.

עם זאת לא צריך להיתפס לקיצוניות מצד שני: גם בדברי־הלל על מדינת ישראל אין להפריז. לא הצהרות כמו “אני רוצה רק לחיות במולדתי האמיתית”, או “באנו להקדיש את חיינו למדינת ישראל”. כך כבר לא מדברים אצלנו כאן בארץ, זה מיושן, בדיוק כמו הקאסקטים שלהם והמעילים העבים הארוכים ותסרוקות הנשים והילדות הקטנות, עם עגילים דקיקים, בתנוכי האזניים. אצלם גילו את הרצל רק עכשיו, אבל אצלנו יש לו זקן מזמן.

הם מתאוננים על כך שהישראלים אינם מוכנים לשמוע על בעיותיהם? זה רק מראה, שהמשטר הקומוניסטי מגדל אנשים רחוקים ממציאות החיים: מי רצה אי פעם, אם יכול היה למנוע זאת, לשמוע על בעיות הזולת, אם לא כדי להוכיח שצרותיו הוא גדולות יותר? האם רצו ותיקי העליה הרוסית לשמוע את היאֶקים, והאם היטו היאֶקים אוזן לרוּמנים? האם היו הרומנים מוכנים להאזין למרוקאים? האם היה למרוקאים איכפת מה שמספרים העיראקים? והעיראקים התעניינו בסיפורי הארגנטינאים? סבל אינו סחורה במדינת ישראל. מי לא סבל? בימי התורכים לא סבלו? אצל הבריטים לא סבלו? בין הערבים לא סבלו? תחת שלטון הנאצים לא סבלו? במלחמת הקוממיות לא סבלו? סבל אינו מקנה שום זכויות. להיפך. אם בא איזה מיליונר אמריקאי ובונה לו וילה בהרצליה יש לעודד אותו, אחרת הוא יישב עם כל הכסף שלו בלוס־אנג’לס או בניו־רושל, אבל איזה פרס מגיע ליהודי שסבל? הסבל הוא חומר היסוד שעליו בנויה כל הכרה ציונית.

המדינה זקוקה לעליה, לשם כך אנחנו קיימים, כדי לשמש מקלט לכל היהודים הנרדפים, אפילו פרופסור מרקוזה המלומד מוכן להסכים לכך, וכל גלות מוסיפה משהו משלה לחיי הארץ. מה היתה המדינה בלי זמרות תימניות וירקנים בולגרים, בלי מסעדות רומניות והומור הונגרי, בלי ספּריוֹת ממרוקו ורמטכ"לים מיוגוסלאוויה, בלי מוסיקה יאֶקית וטקסטיל צ’כי? אבל דווקא עכשיו, כאשר התקציב מתוח עד קצה היכולת ובארצות־הברית משבר כלכלי ואצלנו אינפלציה דוהרת ומחסור בשיכון לזוגות צעירים, אנחנו לא כל־כך מוכנים לקליטה המונית. בזה לא נבדלת השנה משום שנה אחרת בתולדות הישוב: אילו היתה העליה מחכה עד שהארץ היתה מוכנה לקלוט אותה מבחינה בטחונית, כלכלית, חברתית, היה אברהם אבינו יושב עדיין באור־כשׂדים. עליה היא עליה וקליטה היא קליטה, ורק בימות המשיח ייפגשו השתיים.

---

ארץ הסחי

מאת

רות בונדי

בשטח הזוהמה עושה קליטת־העליה נפלאות, ומיזוג הגלויות מושלם: עולים חדשים, שהזדעזעו עד עומק נפשם מן הלכלוך והעזובה השוררת בחוצות כאשר באו ארצה, שחונכו בארץ־נעוריהם, בכוח ההרגל או בכוח החוק, לשמור על סדר ונקיון שם, שלא היו חולמים להשליך כרטיס משומש על הארץ או לנער שטיח על ראשי עוברים ושבים ברחוב, אחרי חדשים ספורים של שהות בארץ אינם עוד מה שהיו. תחילה נדמה שאפשר לחנך, להפנות תשומת־לב, להעיר במלות־נועם. אחרי כמה תשובות גסות, אחרי כמה “מה זה העסק שלך?” דבקים בשיטת הדוגמה האישית המזהירה: מסלקים גרוטאות מן הכניסה לבית המשותף, אוספים בהפגנתיות קופסאות פח שהותירו אחריהם סועדים על שפת הכנרת. יום אחד נוכחים לדעת שלאיש לא איכפת ואיש לא שם לב, ואז מחליטים: יעשה ההמון הנבער אשר יעשה, אני אישית אלך בדרכי, ורצים עם כל גלעין של אגס למרחק מאה מטרים, כדי לא להשליך אותו על חול־הים, מעדיפים לדחוס מקלות שלגונים מפי הטף לתוך הארנק, רק כדי לא לזהם את המדרכה, עד שיום אחד מתגברת עייפות־החומר ואדם אומר לעצמו: למה שרק אני אהיה טיפש? ביום שבו מניחים לשארית הפיתה היבשה, אחרי גמר הפלאפל (עם טחינה וחמוצים, אבל בלי חריף) לצנוח ארצה כלאחר־יד ומשליכים את קליפת התפוז מחלון הרכבת בדרך לחיפה, יודעים שבא הקץ למאבק. העיקר שאצלי בבית נקי. תהליך ההתאזרחות נשלם. לא חשים עוד בלכלוך עד שיוצאים לחוץ־לארץ וחוזרים הביתה, עד שרואים את הארץ בליווי תייר ולא יודעים לאן להפנות את העיניים מרוב בושה: ערימות של צואה בתוך אנדרטאות, חרצפים על־פני המים, כניסות־בתים מסריחות כמשתנות, בתי־שימוש מחליאים ליד תחנות־הבנזין, שולי כבישים כמזבלות.

זה לא עוזר, זה לא עוזר, זה רק נעשה גרוע יותר: התוצאה היחידה של כתיבה על לכלוך היא תוספת נייר מלוכלך. כבר אמרו זאת לפני, כבר כתבתי אני ושכחתי מתי, הארץ מזוהמת להחריד. יש סיפורים שאדם מחבר אותם כל ימי חייו בלי להעלות אותם בכתב, יש נושאים שעתונאי מתהלך אתם שנים ודן בהם וכאילו לא אמר דבר. אדם מסתובב בארץ הזאת ולבו נצבט: מה עשינו לחמדת־אבות? אולי ימחל לנו בית־הדין של מעלה על השיכונים המכוערים, כיוון שנבנו בזמנים שקורת־גג היתה חשובה מאסתטיקה; אולי יסלח לנו על הנהרות המתים, כי תוך כדי פיתוח זוהמו; אבל על הפיכת הארץ הזאת למזבלה אחת גדולה, על כך ניתן את הדין. כסף שומרים בבנקים, תמונות במוזיאונים, תיקים בארכיונים, אבל לדבר היקר מכל, לארץ האחת והיחידה שיש לנו, וגם זה בקושי, נותנים להתגלגל באשפתות.

חוסר הנקיון המצוי של ארץ לוואנטינית? הלוואי והיינו עומדים ברמה נאותה כזאת! די לטייל בערי יהודה ובסימטאות בית־לחם, לטפס במורדות בית־ג’אלה, להביט לשולי הכביש בין רמאללה לשכם, לשים לב לשטחי הגבול בין שדה לשדה כדי לראות שהלוואנט האמיתי נקי יותר מתחום התרבות היהודית (רק בזוהמתם של רחובות שכם מתנחם הלב היהודי הדואב). למעשה קשה להיזכר במדינה מלוכלכת יותר מישראל, לפחות בין המדינות בנות־התרבות, שמדינת ישראל מתיימרת להשתייך אליהן. רק שלושה מקומות (אם פוסחים על הודו וייחודה) חרותים בזכרוני כמזוהמים אפילו יותר ממדינת היהודים: אזורי הפליטים בהונג־קונג, העיר התחתית של נאפולי ורובע הארלם בניו־יורק. באולימפּיאדת הלכלוך הגענו לשלב שלפני הגמר. אולי אנו יודעים להילחם למען ארץ־ישראל ב“עוזים”, בתותחים ובמטוסים, אבל לא במטאטא, ביעה ובדלי; אולי אנו אוהבים את הארץ הזאת בשירים ובנאומים, אבל לא הלכה למעשה, במגע יום־יום. את מה שאוהבים אין משפילים, וארץ מזוהמת היא ארץ מושפלת.

אילו היה המדובר בשכונות עוני, באזורי שיכונים צפופים מאוד, אפשר היה לקוות: ישתפרו התנאים, תעלה רמת־החיים, ייעלם גם הלכלוך בחוצות. אבל בענייני זוהמה אין עני ועשיר, אין אשכנזי וספרדי, אין דתי וחילוני, כולם מלכלכים במידה שווה. קחו שכונה של אנשים מבוססים ברמת־חן ו/או… (נא למלא שם שכונה לפי בחירתך בכתב־יד ברור), שהמשפחות בה קטנות והדירות מרוּוחות, וכמעט לכל משפחה יש פח־אשפה משלה וחצר־משק משלה, ובכל זאת כל מגרש ריק, כל פינת־רחוב, כל שטח מפורז בין גדר לגדר משמשים כמזבלה. ליד השלט:

נערמים קופסאות־קרטון עם עתונים ישנים – הרי מדובר בשכונת אינטליגנטים, - ארגזים ריקים, קערות פלסטיק שבורות, נעליים בלויות, שיירים מסריחים. טרקטור העיריה בא לשם ומנקה ביסודיות, ולמחרת נראים ניצני אשפה חדשה. העוזרות מביאות לכאן, לפי צו בעלת־הבית השומרת על נקיון ממלכתה, כל חפץ העלול להכביד על פח האשפה המשפחתי המצוחצח, ילדים נשלחים לכאן בידי אמם הורתם המסורה, להרחיק מתחום רכוש המשפחה כל דבר, שהימצאותו בשטח עד בוא מכונית־האשפה עלולה לפגום במראה האסתטי של הגינה.

כאן זה לא עניין של חוסר־השכלה או של עוני, כאן רק האנוכיות הנוראה של רוב הישראלים, ההפרדה המוחלטת בין רכוש היחיד המצוחצח, הממורק, הסאלוֹני, היקר מפז לבין רכוש הכלל, שאין לו ערך אלא בכך שאפשר לנצל אותו בשעת הצורך. ריכוז כל הרוֹך, כל ההתחשבות וכל האהבה בקן המשפחתי עומד בניגוד מוחלט לאכזריות כלפי העולם הסובב, בנוסח המאפיה. נכון, עדיין יש הבדל. מדובר באזרחים הגונים, עדיני־נפש, שאינם יכולים לראות איך שוחטים תרנגולת, שאינם משחיתים פני אנוש, אלא רק את פני הארץ המובטחת, שאינם רומסים בני־אדם, אלא רק את אדמת־ישראל. אבל זאת התחלה טובה. עובר קצת זמן עד שעוברים את כל דרגות היעדר־ההתחשבות בזולת. כרגע אנו בדרגה שבע בסולם פרנקנשטיין.

אילת, שיופיה עוצר נשימה, מה עוללו לה עשרים וחמש שנות קידמה ישראלית? אין אני שייכת לנפשות הפּסטוֹראליוֹת, המבכּות שממות אבודות וסולדות מהפיתוח הגוזל מיפי הטבע, אבל מה שנעשה לאילת אינו קשור בקידמה, בהתפתחות ובגידול אלא בחטא הגדול ביותר: הזנחה פושעת מתוך טמטום מוחלט. בהשקעה של 10 מיליון ל"י בנתה החברה לפיתוח חוף אילת גשרים שאינם מובילים לשום מקום ולאגוּנוֹת מצחינות כאגני־ביוב, כדי להפוך אותה לוונציה של המזרח התיכון, והצליחה מעל למשוער: מה שקרה לוונציה במשך כמה מאות שנים טובות הושג באילת ללא מאמץ תוך שנים מעטות: הזיהום, הרקבון והסרחון כמו בוונציה, רק בלי התרבות שלה.

חצי תריסר בתי־מלון, בדרגות שונות של כיעור, נבנים בוונציה הקטנה שעל חוף ים־סוף. מפעלים מאושרים בהשקעות של מיליונים. בלי להיכנס לבעיה מניין יבואו העובדים לכל בתי־המלון ואיפה יתגוררו – נושא השייך לקינה אחרת – מה מציעות עיריית אילת והחברה לפיתוח לנופשים, הבאים לאילת למרבה־הפלא לא בגלל המוזיאונים שלה ולא בגלל יפי ארמונותיה ולא למען החנויות המובחרות שלה, אלא אך ורק בגלל הרחצה בימה השלו והחלק? חוף טרשים מלא זוהמה, שרק פאַקירים יכולים לעבור עליו יחפים ברגל, מלא רפש, בקבוקים שבורים, ערימות זבל. זה לא עניין של יום זה או אחר, שבו לא נוּקה החוף, במקרה, כיוון שמישהו היה חולה / במילואים / באֶבל. חמישה ימי שהות, וכל חמשת הימים נשארה אותה פסולת באותו מקום, בלי שיד אדם נגעה בה. חוף־האלמוגים דומה לחירייה, בתי־השימוש המעטים הם מעבר לכל תיאור. נכון, מטיילים מלכלכים, אבל הם גם מביאים כסף לעיר. הנוף, שקיעת־השמש, צבעי־ההרים המשתנים כל שעת היום, השחייה למרחקים במים השלווים, הירח המשתקף בים הרגוע, כל הנאות המבקרים האלה אינן עולות לעיריה כסף, אז לפחות דבר אחד עליה להעניק: חוף שמנקים אותו בוקר בוקר, מקום־ישיבה מוגן ממכוניות ומקום־רחצה מוגן מסירות־מנוע, חוף עם השגחה וטיפול שוטף. כיום כל שומר נפשו ובעל־מכונית נוסע להתרחץ דרומה, לאחד המפרצים, ויושב אצל רפי נלסון, אבל מה עושים אם אין רכב? רובצים בלכלוך ועוצמים את העיניים.

אפשר להבין ללבו של אברהם יפה, שכאב לו לפתוח את הכביש החדש בין אילת ושארם־א־שייך לתנועת מטיילים: כביש מבהיק נפלא, חופים בתוליים, חול זך, נוף סלעי ראשוני, מה יישאר מהם אחרי כמה שנות שלטון של המטייל הישראלי? כמו ארבה המכלה בוסתן אחרי בוסתן: אילת, חוף־האלמוגים, הפיוֹרד, נואייבה, דהב, שארם־א־שייך. לא נותר אלא לכבוש את ערב הסעודית. החופים שלה דווקא נראים מן המטוס נקיים מאוד.

מה יש לומר, חברים, אני מזועזעת. המצב הולך ומזדבל. קחו את נהריה, שנשאר בה – גם אחרי שמייסדיה זנחו אותה, התפזרו, עזבו, הסתלקו לעולם שכולו מוסיקה סימפוֹנית – משהו מאווירת עיירת־קיט מרכז־אירופית, היו בה קונדיטוריות, פּנסיונים, רוכבי־אופניים, אדיבות ונקיון. נהריה גדלה, יפה; התפתחה, יפה; קלטה עליה, יפה – ואיבדה את ייחודה. לאורך הגעתון, השאנז־אליזה המקומי: מה לא הונח כאן לצדי תעלת־הביוב הנושאת עדיין את השם נהר געתון? מזרנים קרועים ופסולת בניין, סמרטוטים וברזל חלוד. איך נראים הגן הציבורי והדרך לים, הזרועה קליפות־גרעינים ובדלי סיגריות כפתיתי שלג וחוף הים מחוץ למיכלאת המתרחצים? ערימות־ערימות של זבל שנשפך ממריצות וממכוניות, ומקורו – לפי בדיקת פחם – בתקופה פּרהיסטורית.

הקיבוצים נקיים יחסית, לא כולם ולא בכל תקופה. זה תמיד עניין של האחד־היחיד, המוכן לקבל את האחריות לחטאי אחיו. קיבוץ הוא בבואה נאמנה לסאניטר שלו: אם הוא מתייחס לתפקיד ברצינות ורואה בו אתגר, הקיבוץ נקי לתפארת; אם הוא עובד מתוך הרגשת־כפייה, ללא חשק, מתגלגלות שקיות־ניילון ריקות בין השיחים, צצות ערימות־פסולת, והזבובים שורצים בו בדיוק כמו בעיר. אין תרופה רעיונית לרפש בסוציאליזם, בימינו או בעתיד, מעט או הרבה. בסופו של דבר קובעת יזמת היחיד.

מאחר שחוקי אלהים בנוגע לנקיון המחנה וערים ירוקות אינם עוזרים, הדרך הקצרה למדינה נקיה היא משטר דיקטטוֹרי, לא חשוב מאיזה גוון, העיקר שהוא מלווה בפחד במידה הגונה. אבל אם פוחדים מפני רודנים – בכל הגדלים, בכל הגוונים, אדומים, ורודים, שחורים, עם שפמים ובלעדיהם – יותר מאשר מפני הסחי, לא נשארה ברירה אלא ללכת בדרך הדמוקראטית המייגעת של שיכנוע, חינוך וחוקים שיש להם שיניים, ולא תותבות. נכון שאיזו מגיפת־חולירע בריאה משכנעת יותר מכל מבצעי־הסברה, אבל לא כל שנה מתמזל המזל בתחום זה. שלטי־אזהרה הם רק תוספת לכיעור הנוף, אם מאחורי איומי־העונשים עומד רק מצבור פסולת.

כפי שאמרו חכמינו ז"ל, אשפה גוררת אשפה ובמקום שיש זבל מתווסף זבל. יש איזה כוח משיכה מאַגי בלכלוך: רואים אחד, מוסיפים עליו. לא שבמקום נקי שומר כל אדם על הנקיון, אבל אחוז אנשים סביר אינו מעז לזהם, אם יש טיפול והשגחה. גם בארץ אפשר לשמור על נקיון של מוסדות ציבור (מוזיאון ישראל, מכון וייצמן), מקומות טיול (אתרי רשות שמורות הטבע) וחופי־הים (חוף נווה־ים הנקי, על אף התנועה בו, בשש בערב יותר מאשר חוף מכמורת בתשע בבוקר). הנסיון מוכיח, כי במקום שיש בו השפעה אנגלו־סאקסית או השפעת כסף אנגלו־סאקסי הנקיון גדול יותר בדרך־כלל וזה סימן שבמקום שאין בו פחד גם צמא לתרומות ולמעמד בעולם עשוי לחולל פלאים.

צצה בי מחשבה מדאיבה, שיהודי זקוק לעין הביקורתית של הגוי, לחשש שמא יקשר מישהו בין לכלוך לדת, כדי שיהיה לשומר נקיון למופת בכל מקום ובכל שעה; אבל בטענה כזאת יש משהו אנטישמי. אולי אנסה זאת יותר בעדינות: במקום שיהודי מרגיש את עצמו בטוח, בתוך שלו, אדון לעצמו, הוא ממעט לדבוק במוסכמות ובנימוסי גויים. לא, גם בכך יש טעם לגנאי. אולי מוטב לא לדבר על היהודים אלא על הישראלי. שוויץ, חוסר התחשבות, תאונות־דרכים וזיהום כרוכים יחד, וכולם נובעים מעודף הערכה עצמית ומהיעדר תרבות פנימית. נכון, אסור להשליך את כל הישראלים למזבלה אחת, יש צדיקים לא רק בסדום אלא אפילו בתל־אביב, אלא שעל־פי־רוב אין חשים בהם. הם נוטים להתבודד, אינם יוצאים לשפת־הים ולא למקומות מועדים למטיילים, אינם מבקרים בקולנוע במוצאי־שבת ומשתדלים לחיות הרחק מן ההמון הסואן ככל האפשר.

אפשר לראות קשר בין ארץ־ישראל המלוכלכת לבין הדעה הרוֹוחת בציבור הישראלי, ובמיוחד בין ילידי־הארץ, שחוקים, הנחיות, תקנות ואזהרות נועדו רק לטיפשים שאינם מתמצאים בחיים, שאינם יודעים להסתדר. אסור להשליך בקבוקים? אסוף לקטוף אלמוגים? יאללה, קדימה, איש לא רואה. אפשר למצוא קשר בין הלכלוך לבין מצב־הלוחמה הממושך שהוליד אכזריות כלפי האדם והטבע, אפשר לייחס זאת למאבק היהודי הממושך על הקיום בתוך סביבה עויינת ולחבלי עצמאוּת טריה. אינני יודעת. משהו בסיסי פגום.

אולי בכלל לא נחוצה ארץ־ישראל נקיה. תינוקות זקוקים להיגיינה ואולי גם נשים הרות, וזוהמה יתרה עלולה להזיק לתיירות, בזה יש להתחשב. אבל בדרך־כלל משגשגים הישראלים על זבל כמו פרחי־גינה. קצת לכלוך פחות, קצת לכלוך יותר, רוב הישראלים אינם שמים לב כלל, כל זמן שאין הוא נוגע ישר בביתם, במכוניתם, ברכושם. איכות הסביבה, טעם החיים? זה בשביל איסטניסים שאין להם דאגות אחרות בחיים. חסרות לנו בעיות חשובות יותר? בטחון, פיתוח, שיכון, קליטת־עליה, אינפלאציה. מהו לעומתם נייר בודד מתעופף ברוח?

---

כל ישראל צמודים זה לזה

מאת

רות בונדי

עכשיו הזמן, עתה העת, כי עוד מעט בא המבול. עוד קיץ אחד של אושר עם העלאת משכורת, תשלומי תוספת יוקר, הורדת מסים, עוד חודש־חודשיים של תקופת־ביניים עד לאומדן נזקי ההילולה והגשת החשבון, ואחר־כך פיחות, הידוק, צמצום, מיסוי. מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש, אותן הכותרות נוסח “עד היכן” ו“הקץ להפקר”, אותם הדיבורים על “הציבור לא יסבול” ו“הממשלה חייבת התערב” ואותה הנכונות לקחת כאשר נותנים. מכל אותם כותבים שזעקו מרה על התעללות בציבור, חוסר התחשבות בצרכי המדינה, אזרחות רעה, ואנדרלמוסיה בלתי־נסבלת, בעקבות ההטבות שישיגו המהנדסים, ולו גם בעזרת שביתה – הודות להצמדה הברוכה, לא יהיה אפילו אחד שיאמר: “לא, תודה, אני מוותר”.

הלב נקרע בין זעם אזרח של המדינה על סף תוהו־ובוהו – יום אחד בלי שירות רפואי ויום אחד ללא קשר אווירי אל העולם, יום אחד בלי טלוויזיה וחדשיים עם טלפון מקולקל – ובין דאגת האדם המפרנס, הסופר את הכנסותיו ומוצא אותן חסרות. באופן כללי השביתות פסולות וחסרות־הצדקה, בעיקר אחרי שקוראים כמה משׂתכרים פקידי “בנק לאומי לישראל” או עובדי חברת החשמל או עובדי “אל־על”, אבל באופן אישי: כך אי־אפשר להמשיך. המחירים עולים מדי יום ביומו, בעלי המלאכה אינם יודעים כמה לדרוש, דירה עולה הון ורק אנחנו האידיוטים, עובדי המשק בבתי־החולים, המוכסים בלוד, הכורים בתמנע, עובדי התחזוקה באשדוד, פועלי הנקיון בירושלים,… (נא להוסיף את החסר לפי הנתונים האישיים) עובדים כמו חמורים ושותקים.

וכי מי משתכר מה שמגיע לו? מי משתכר די צרכיו? תראה לי איש במדינה שיאמר: “המשכורת שלי הגונה למדי יחסית לעבודה שאני משקיע”, או “אני מסתדר די טוב עם משכורתי ואין טענות”, ומה אתה רואה? דמות של עבד, טיפוס של המסכן הנצחי, שהיה משתמש עד היום במקרר עם קרח לולא מכרו, לפני עשר שנים, מקררים חשמליים בתשלומים באמצעות ועד העובדים, הלובש ז’אקט עם טלאי־מגן על מרפקי השרוולים, אחד בלי אמביציות ובלי חלומות, יציר העולם הישן ההולך ונעלם מעל־פני הארץ. משכורת שאינה מספיקה היא השלב הראשון למעמד. לגבי האדם המודרני לא תיתכן כלל משכורת מספיקה, כיוון שהיא תמיד מפגרת אחרי הצרכים, המשאלות, החובות. אולי אי־אלה מנהלים עם משכורת של כך וכך אלפים, אי־אלה זקנים המתקרבים לגיל הפנסיה, חיים בהתאם למשכורת, אבל הישראלי הצעיר, הדינאמי, הפעיל, הצועד עם הזמן רץ – תמיד לפני המשכורת, לפעמים היא משיגה אותו, לפעמים הוא נעצר כדי לתת לה להתקרב, אבל הוא לעולם לא יסכים שהיא תקבע לו את קצב החיים.

השביתות הן הוכחה לכך שהיהודי לחופש נולד. רק במדינה פיאודאלית כמו יפאן, שבה יודע כל אחד מקומו בהיירארכיה החברתית, מסוגלים העובדים לשבות תוך כדי עבודה – במקרים הנדירים שבהם הם אוחזים באמצעי קיצוני זה – ולשאת על זרועם סרט המודיע על שביתתם. אצלנו, מיום שנחרב בית המקדש, אין מעמדות קבועים. כל אחד יכול להיות מלך, או קבלן, או מסגר, או בעל סטייקיה; כל מקצוע עשוי להביא לפסגת ההכנסות: נהיגה באוטובוס או ניווט מטוסים. מקצועות עולים בסולם ההכנסות, מקצועות יורדים, פער נפתח ופער נסגר ואין מי שיקבע מי שווה יותר, רופא־שיניים או צבּע־מכוניות, מנהל בית־ספר או טכנאי חימום, כולנו נולדנו לגדולה, לכולנו מגיע.

בכל דבר מוכן העובד הישראלי לשאת, במלחמות ובאינפלאציות, בחבלות ובפיחותים, רק לא בהרגשה שהוא דפוק. זה לא רק עניין של הכסף ושל התנאים הסוציאליים לגופם, כערכם בכסף. זה מעמדו בשוק לעומת מקצוע אחר, או בעלי אותו מקצוע במפעלים אחרים. ההרגשה שהוא מקופח אוכלת אותו, לא נותנת לו לישון, גוזלת ממנו כל סיפוק בעבודה. נכון, עדיין יש אי־אלה מקצועות, כמו קצונה בצה"ל, שמעמדם הוא בלי שום יחס להכנסתם הכספית, אבל יום אחד באה שעת החשבון בלירות, וקדימה לתעשיה הפרטית.

השביתה אינו מודד למצבו החמרי של ציבור זה או אחר אלא לציפיותיו, להערכת כוחו, לתחושת חשיבותו. השביתה כבר אינה מה שהיתה בימים הטובים של מזי־רעב, הנשק היחיד של הפרולטריון הסובל נגד ההון המנצל. רק לעתים רחוקות עדיין מזדמנת שביתה לפי המתכונת הקלאסית של עמלים מול המונופול המנצל, עם ברכות־עידוד של ועדי עובדים והופעות אמנים מזדהים בפני ציבור השובתים. אילו הייתי מזכיר ההסתדרות, לא הייתה ששה למשק סוציאליסטי והייתי שומרת על כמה מפעלים פרטיים כעל בבת־עיני: רק שם עדיין אפשר לשוב לזמנים הטובים, לדבר על מנצלים ומרעיבים ואפנדים, לנאום בנוסח סוציאליסטי אמיתי, לנופף דגלים ולחוש הזדהות מלאה.

לשביתות במוסדות ציבוריים כבר אין אותו טעם, בעיקר אם הממשלה פועלית, למרבה הצער. הה, אילו היתה לנו ממשלה ימנית, אזרחית, רכושנית, אז היו לשביתות עובדי־הציבור פנים אחרות לגמרי, אז אפשר היה לארגן הפגנות בכיכרות הערים ולצעוד שלובי־זרוע תחת דגלים מתנופפים וסיסמאות מאירות־עיניים. כאשר יש ממשלה פועלית בשלטון אין הרבה נחת ללוחם סוציאליסטי ותיק: שביתות בסקטור הציבורי הן התמודדות־כוחות ומשא־ומתן ועמידה על המיקח וכאב־ראש, אבל סיפוק אין בהן. הצרה היא שכבר אין סדר בעולם, כבר אין סרטים בשחור־לבן, כבר אין מלחמת בני אור בבני חושך, עכשיו אין מוסכמות ואין חוקים. מה היה מארקס אומר על עובדי חברה ממשלתית השובתים בגלל הסכנה שייהפכו לעובדי חברת העובדים? איך היה מסווג שביתת אקדמאים נגד ההסתדרות כמעביד? שביתת עובדי נקיון נגד קניית בגדי־עבודה בחנויות הקואופרציה הצרכנית? על דברים כאלה לא חלם מארקס תחת שמיכת הפוך שלו.

שורש הבעיה הוא שעדיין לא המציאו מודד טוב משביתה לכושרו של ועד עובדים. איך יכול ועד עובדים לדעת שהוא הוציא מן המעביד, ציבורי כפרטי, את המקסימום האפשרי, אם לא הכריז על שביתה? נניח שוועד עובדים בא עם מאה ועשרים תביעות חדשות, ביניהן תשלום בעד שעות ללא שינה בגלל דאגות עבודה, פדיקור על חשבון המפעל (עם לכּה), בגדי־עבודה בעיצוב פייר קרדן, מימון שיעורי בישול “קורדון בלאֶ” לנשי הפקידים הבכירים והכל רטרואקטיבית מאז הצהרת בלפור, והמעסיק אומר: “בסדר, קיבלתי”; סימן שאפשר היה להשיג יותר. השביתה היא תעודת־יושר לוועד־עובדים: יותר ללחוץ אי־אפשר. וכי במה נמדדת הצלחת ועד העובדים? כמה כסף חסך למשק המדינה? איזו מידת אזרחות טובה הפגין? מישהו שם לב? מישהו אומר מלה טובה? המודד היחיד הוא ההישגים שזכה בהם למען העובדים שהוא מייצג.

האם ראש הממשלה בוחרת את הוועד? או שר האוצר? העובדים בוחרים בו, ולא לפי אהבת כלל ישראל, או אחריות אזרחית או היענות לצרכי המדינה או התחשבות בסבל הציבור. אלא לפי חשבון, טבין ותקילין. יש קמח, ביצים, צימוקים – יש קולות. שלא לדבר על ההרגשה הטובה, כאשר מתחילים כל הגדולים, ממנהלים עד שרים, לרוץ, לשכנע ולהתחנן, קול ישראל על הקו, העתונאים על הסף והמצלמות מבזיקות. לגבי ועדי העובדים כמו לגבי הבחורה המודרנית: ימי הבת הצנועה, המחכה בשקט עד שישימו לב אליה, עברו מן העולם.

אפשר לחוקק חוקים ולהנהיג בוררות־חובה, וזה עלול להפחית במידת־מה את מספר השביתות, אך השאלה הגדולה היא כמובן: ומה יהיה אם לא יישמעו לחוק? חוק הוא רק פיסת־נייר אם אין אחריו כוח המפעיל אותו, אמר כבר ד“ר כנוביץ ז”ל ועלה השמימה בתוך ענן עשן. המחשבה על משטרת ישראל לוחמת נגד פועלי נמל שובתים אינה מלבבת במיוחד, ועל חיילי צבא הגנה לישראל מתנגשים בעובדי חברת־החשמל עוד פחות. למעשה, כפי שמוכיח הנסיון גם במדינות אחרות, משטר דמוקראטי הוא כמעט חסר אונים מול קבוצות שובתים חזקות, אלא אם כן הוא דמוקרטי עממי, שאין לו שום בעיות של שביתות, יען כי כל העמלים מאושרים והעבודה היא תענוגם.

אבל מה עושים במשטר פועלי בשנת בחירות? נותנים. בשנות מתח בטחוני אין צורך לעשות שום דבר, כי המלאכה נעשית בידי אחרים. בשנות מיתון מקום־העבודה יקר מכדי לסכן אותו בשביתות מיותרות. במפעל תעשייתי נזהרים עובדים ומעבידים מלהביא את הדברים להתמוטטות העסק, אבל במוסדות ציבוריים, שאינם בנויים על רווחים, אין תרופת־פלא, לא בחוקים ולא במשפטים, ובעיקר אחרי שהשביתה טופחה כנכס מקודש.

הסיבה המוצהרת לשביתה היא רק קצה הקרחון. לכאורה צמחה בשעתה שביתת רופאי קופת־חולים על רקע חילוקי־הדעות מי צריך לעמוד בראש קופת־חולים, אדמיניסטרטור או רופא, אך למעשה טועים שני הצדדים: בראש הקופה, כמו בראש כל מפעל המעסיק מספר עובדים גדול במקומות רבים, צריך לעמוד פסיכולוג (עם פסיכיאטר כסגנו, כדי שיהיה מי שיטפל במנהל). בסופו של דבר, שורש רוב השביתות הוא יחסי־אנוש פגומים, בעיקר בעידן־שלאחר־לחם־ומרגרינה. הלהיטות לשביתה קטנה הרבה יותר אם העובדים מרגישים שמעריכים אותם, מתייעצים אתם, מוקירים את נסיונם ומקבלים בברכה יזמה מצדם, וזאת אולי הסיבה העיקרית לשביתות הרבות בסקטור הציבורי. המכונה גדולה מדי, והקשר אל הסמכות הקובעת רופף מדי ואין מי שיאמר תודה. מתי מדברים על עובד מדינה? כאשר סרח, מעל, סטה מסמכותו, התנהג לא כשורה, קיבל שוחד, ענה בגסות, הכריז שביתה. אבל מי נותן את דעתו עליו כאשר הוא עושה את מלאכתו על הצד הטוב ביותר?

יש פער עצום בין המציאות וההרגשה. לפי ההרגשה הכללית כבר שבתו במדינה הזאת הכל, עולים, ותיקים, חילוניים, דתיים, תלמידים, מנהלים, סבלים ואקדמאים. אבל הסטאטיסטיקה אומרת כי 80 אחוזים מכלל הציבור הישראלי ו־65 אחוזים מן העובדים לא שבתו מימיהם (עדיין). אם הנתונים נכונים, ולא נאספו במגמה להטיל קלון על מדינת היהודים, הרי יש לעשות משהו לתיקון המעוּות, ויפה שעה אחת קודם. הרי לא ייתכן, שעל עשרים אחוזים מן האוכלוסיה יוטל כל עול השביתות, והרוב של תושבי המדינה יתחמקו מחובתם הבסיסית. השביתה שייכת לעם כולו, ועל כולם להשתתף בה.

יש לנהל רישום מדוייק של העתודה השביתתית ולקרוא לה לשירות מילואים, לקבוע לוח־זמנים ומיכסות של ימי שירות: כל אזרח, מגננת עד ראש־הממשלה, חייב לתרום את חלקו. כמובן יש לקבוע מיכסות שונות, בהתאם למקצוע: שביתה בת יום אחד של עובדי התחבורה האזרחית שווה חמישה ימים של רופאי קופת־חולים או עשרה ימים של עובדי המכס. הבעיה היא שיש בעלי מקצועות שאין כל טעם בשביתתם, מפני שאין לעבודתם טיפת ערך בשוק. כמו הסופרים, למשל. לפי החישוב האחרון מגיע שכרו של סופר ל־0.235 אגורות לכל שעה של כתיבת ספר ובכל זאת עדיין לא שמע איש שהם איימו בשביתה, כיוון שהם יודעים יפה את מקומם ואת ערכם. אלף ימי שביתת סופרים לא שווים יום אחד של רצפים. מי שחושב שהוא מוכרח ללכלך נייר, אף כי כל שנה יוצאים לאור אלפי ספרים שאיש אינו נוגע בהם, שישא בתוצאות.

קשה מאוד לדבר על שביתה צודקת או לא צודקת לפני שהסתיימה. אם היא הביאה תוצאות, אם השיגה לפחות חלק מהדרישות שלא היו מתקבלות בלי שביתה, היא היתה צודקת. קיים בלבול שלם בשטח ההגדרות. שביתת האטה אינה אלא עבודה בהתאם לתקנון, והמונח “שביתה פראית” שאול מלשונות הגויים ואין לו מקום אצלנו. בעברית יש רק שביתה שלא קיבלה את אישור מוסדות ההסתדרות מראש. אולי כל בעיית השביתות היא לשונית: יש רק לבטל את השימוש ב“לא”, כי בסכסוכי־עבודה “לא” זה לא תשובה.

מפליא, ששר האוצר מסוגל לדרוש מההסתדרות להתחייב שעובדי המדינה האחרים לא ייגררו אחרי הישגי המהנדסים בשינוי הדירוג. או שהוא עולה חדש, או תמים, או שובב. אפילו היו ההטבות המיוחדות ניתנות בסודי סודות, לפי הסכם שהושג בחצות לילה אפל וגשום בבית־הקברות של חולון מצד שמאל, עם תחפושת של רוחות־רפאים לנציגי שני הצדדים, היה גם שומר היעלים החרש בלב מדבר סיני יודע על כך תוך עשרים וארבע שעות ופועל בהתאם, ולא כל שכן כאשר הדבר פומבי, לעיני הציבור. בעצם הדרישה לא להיגרר יש כבר חצי הודאה בכשלון. כל ישראל צמודים זה לזה. יחד נעלה ויחד נרד.

מנהל מפעל, פרטי, הסתדרותי או ממשלתי הרואה את הנולד נזהר מרווחים כמו מווירוס, כי הם התחלת הסוף. לא שגרעון מתמיד מונע דרישות, אבל רווח, קטן ככל שיהיה, קורא להן, כפי שהוכח ב“אל־על”: שנה אחת הודה מנהל אל־על ברווח של אלף חמש מאות שבעים ושלש לירות ועוד עשרים אגורות, ובזה גמר את העסק לשנים. מזל שבינתיים צץ עניין החטיפות והעלה את הוצאות התיפעול. הערבים האלה תמיד מצילים אותנו, רק שאי־אפשר לסמוך על זה לנצח. הם אשר שמרו עלינו מהפקרות בשוק העבודה על ידי חיזוק המתח הבטחוני, הם שלימדו אותנו כי יש דברים חשובים יותר מתוספת של עוד חמישים לירות ועוד חצי־דרגה, הם שלא נתנו לנו לשקוע באמבטיית קצף של חברה צרכנית, הם שהגנו עלינו ממלחמת אחים, הם שהוציאו אותנו משפל כלכלי, אבל כמה זמן עוד יעמדו לצדנו? אמנם נכון, שאנו עושים כמה דברים טוב מהם: כל צבאות ערב לא הצליחו לנתק אותנו מן העולם, וקומץ עובדי התעופה האזרחית עשו זאת ללא מאמץ נראה לעין, אבל היתה זאת הרגשה טובה לדעת שיש לנו מעבר לגבול ידיד השומר עלינו מפני עצמנו.

כאשר הייתי צעירה ותמימה, כלומר לפני שבע־שמונה שנים בערך, וגם אז היו ימי שבות השובתים, סברתי כי המקום היחיד שאדם יכול להשתחרר בו משביתות הוא הקיבוץ, החברה השוויונית, שאין בה מנצלים ולא מנוצלים, וכל אחד מקבל לפי צרכיו ותורם כפי יכולתו, ואף הייתי בלתי־זהירה עד כדי לנער את אשליותי בפומבי. כתגובה בא עלי גל מכתבי־מחאה של חברי קיבוצים, שראו את עצמם נפגעים. גם בקיבוץ שובתים, מטפלות ועובדי־מטבח, סניטארים ורפתנים, למען תנאי עבודה טובה יותר ומתוך עקרון, לאות מחאה ומטעמי יוקרה.

את רוב השביתות אפשר היה לסיים תוך זמן קצר – כי לעובדים נמאס מהר מאוד לישון עד שעה מאוחרת, להיות לעזר בבית ולשנות את סדרי היום שנכנסו לדם, ולמעבידים לא חסרות צרות גם בלי שביתות – אילו היה מישהו מוצא דרך לשנות את כללי המשחק, כדי ששני הצדדים ייצאו מהסכסוך כמנצחים לכל אורך הקו. אנשים מוכנים לוותר על דרישות, אבל לא על יוקרה. נחוצה שיטה רצוייה: לא לתת הרבה, אבל לאשר נצחון מכריע. אצלנו, במזרח התיכון, לא הכסף העיקר אלא הכבוד.

---

בעקבות היציבות האבודה

מאת

רות בונדי

האינפלאציה דוהרת ואנחנו אחריה, תשושים וקצרי נשימה, בלי כל סיכויים להשיג אותה, ותמיד כאשר נעצרים לרגע כדי להביט לאחור, נראה העבר טוב מן ההווה, תמיד נזכרים בימים הטובים כאשר הלירה היתה עוד לירה והכל היה זול יותר. עוד ניזכר בימים הטובים, כאשר עוד ניתן להשיג זוג נעליים במאה לירות ודירה בת שלושה חדרים במאה וחמישים אלף לירות בלבד. כאשר קוראים קטעי עתונות משנות העשרים, וזכרונות חלוצים מראשית המאה, ומכתבים לגולה מן הישוב הישן, הנימה תמיד חוזרת: המחירים מאמירים מעלה מעלה ואין לדעת מה יילד יום; רק דבר אחד נהיר – כי אי־אפשר שהמצב הפרוע יימשך לאורך ימים.

דרכה של האנושות זרועה אינפלאציות, עוד מתקופות צמצום ההיצע במצרכי מזון בסיסיים בימי אבות, ויש להניח כי גם בתקופת האבן נהגו ותיקי המערות לשבת סביב המדורה ולהיזכר בימים הטובים ההם, כאשר עוד אפשר היה להשיג דינוֹזאַוּר שלם תמורת עשר אבני חלמיש ואשה תמורת ארבעה שורי־בר. מאז ירד מחירה של האשה פלאים, אבל כל השאר התייקר בלי הרף, אם מתוך גיאות, אם מתוך מצוקה, אם בגלל מסע קולומבוס לאמריקה או מלחמות נאפוליאון, אם בגלל גילוי זהב בדרום־אפריקה או משבר בוול־סטריט, אם בגלל מלחמת העולם השניה או השגשוג הכלכלי של שנות השבעים. עצם העובדה שאנחנו עדיין מסוגלים לראות באינפלאציה מצב יוצא־דופן ובמחירים היציבים את הנורמה ולהתרגש תמיד מחדש עם כל גל התייקרות, מעידה על מידת האוֹפּטימיוּת הרבה הטבועה באדם.

על כל העולם עובר עתה גל של אינפלאציה, שגרם לה הביקוש הגובר לחמרי־גלם ולמצרכי מזון, אך יש להבדיל בין האינפלאציה העולמית הכללית והאינפלאציה הישראלית הפרטית: אם בכל העולם מסתפקים באינפלאציה של חמישה עד עשרה אחוזים, אנחנו זריזים יותר ואיננו נעצרים גם בחמישה־עשר אחוז בשנה, והדבר הגיוני בהחלט – על כל אחוז של עליית מחירים בעולם יש להוסיף מכס ורווח ליבואנים. מדאיג למדי לחשוב, שכל הפרופסורים וכל הנגידים, כל אשפי הפינאנסים וכל חכמי הכלכלה בארצות־הברית ובאירופה חסרי־אונים מול תהליך האינפלאציה, וכל אחד מסביר את הנעשה ומבהיר כיצד לתקן את המעוות על־פי תורתו שלו, המנוגדת, כמובן, לחלוטין לתורת חברו המלומד. אפשר לנסות דרך אחת, להקפיא מחירים ומשכורות או להעלות את אחוז הריבית הבנקאית, לצמצם את ההשקעות או לפחת את המטבע, ואם זה לא יעזור, אז לא עזר; אפשר לסלק את קרבנות הניסויים מצדי הדרך, לנסות משהו אחר ולהתווכח בחוגים אקדמאיים במשך חמישים שנה מה בעצם גרם לשפל הכלכלי.

אולי אנחנו חיים עדיין באשליה של בן התרבות המערבית במאה הקודמת, שנדמה היה לו כי המדע יביא פתרון לכל בעיות האדם, תרופה לכל מכאובי האנושות, ולכן אנחנו עדיין יוצאים מתוך הנחה, שהאדם מסוגל להשתלט על תהליכים כלכליים, ולהשיג עוד עלי־אדמות את הרקיע השביעי של תעסוקה מלאה ומחירים יציבים, שניתן לעצור את העולם בנקודת האיזון העדין שבין אינפלאציה ושפל כלכלי. בעבר הרחוק היו בני האדם צנועים יותר ומנו את ענייני הגיאות והשפל הכלכלי בין גזירות השמים, שאין לבשר־ודם שליטה עליהן. שטפונות, בצורת, מלך הולל, מלחמת שלושים השנה, רעב או שגשוג: ה' נתן וה' לקח. לפעמים, נוכח הנעשה כיום בשוקי הכספים והסחורות בעולם, נראות תפילה לעגל הזהב או נעיצת סיכות בבובה בדמות שר האוצר יעילות לא פחות מתורות הכלכלה המודרנית.

אולי באמת כל התהפוכות בשערי המטבעות בעולם הן מעשי הננסים מציריך, וכל גל ההתייקרויות אינו אלא תוצאה של מזימה קומוניסטית. הרי הרוסים גרמו, על־ידי קניית כמויות ענק של תבואה ומספוא בארצות־הברית, לעליה התלולה במחירי הסטייקים באמריקה ועל־ידי כך החלישו את כוח העמידה של האומה האמריקאית; בגלל הרוסים צריכה עתה אמריקה לצמצם במידה דראסטית את יצוא הסויה ומצרכי המזון האחרים למדינות ידידותיות, דבר המוסיף לערעור יחסיה עם העולם המעורערים בלאו הכי. מי יודע, אולי הסובייטים אינם זקוקים כלל לכמויות העצומות של מזון מיובא, והם מאחסנים אותו אי־שם בבתי־הקירור של סיביר, יושבים בקרמל, שותים ווֹדקה ורק מחכים לאנדרלמוסיה כלכלית במערב. הנחמה היחידה בכל ההרהורים הקודרים הללו הוא בעובדה, כי גם במשטרים הקומוניסטיים לא מצאו דרך לאַלף את דרכי הכלכלה ושעה שהמשטרים הקאפּיטליסטיים מחפשים את הישועה בפיקוח ובתכנון ובהתערבות ממשלתית, מגלות הדמוקראטיות העממיות, ככל שניתן להן, את קסמי היזמה האישית ואת פלאי הייצור לפי דרישות השוק, ואלה כמו אלה מגששים באפלה.

מפליא הדבר שאין עם מחוסן נגד אינפלאציה, אם זה עם צפוני כמו השוודים או דרומי כמו האיטלקים, עם חרוץ כמו היפאנים או אוהב סיאֶסטוֹת כמו הספרדים; אם זו מדינה שהובסה במלחמה כגרמניה או אחת שניצחה בה כבריטניה, אם זו מדינה גדולה ועשירה כארצות־הברית או קטנה ועניה כפּרו, ואם זו מדינה בעלת ממשלה סוציאליסטית כהולנד או בעלת ממשלה לאומנית כצרפת, האינפלאציה על ראש כולם – או מה שמוגדר אצלם כאינפלאציה כשהמחירים עולים בכמה אחוזים בשנה. ששה אחוזים לשנה ומקימים צעקה? אצלנו במקרה של יציבות נפלאה כזאת היו עורכים סימפּוזיון בין־לאומי על הישגי המדיניות האנטי־אינפלאציונית בישראל, ומזמינים את גדולי הכלכלנים בעולם ללמוד תורה מציון.

אחת הדרכים האהובות על אשפי הכלכלה היא ירושה ישירה מימי רופא־האליל הגדול: קובעים יום שבו יתרחש הנס המצופה. כאשר יעלה הירח החדש, כאשר תעמוד השמש במרכז, כאשר יפרחו עצי הדובדבן – יתחולל השינוי הגדול, יירדו הגשמים, תיפסק המגיפה, יוולד יורש־העצר. קובעים שלושה או ששה חדשים של צינון, של הקפאה, מתכננים שלבים של מלחמה באינפלאציה, מינואר עד יוני, מיולי עד דצמבר, קובעים תאריך ליציבות הכלכלית כפי שקובעים לוח משחקי הליגה. יתרחש נס היציבות – מה טוב, לא יתרחש – אז לא פידלנו: רוח רעה, כוח עליון, היו למכשול, בהלת הדולר, פרשת ווטרגייט, גירושי אליזבת טיילור, משהו קלקל את כל התחזיות היפות.

הרופאים חשים לפחות אי־פה אי־שם (יש לקוות) כי חיי אדם נתונים בידיהם, אנשי צבא יודעים כי החלטתם היא עניין של חיים או מוות, אבל מי יודע אם אנשי כלכלה מרגישים בכלל את האחריות הרובצת עליהם: צו אדמיניסטראטיבי כלשהו, הוראה על פיסת נייר, צעד מוניטארי נסיוני – וחיי המונים עלולים להשתנות, מישהו יפוטר, מישהו יפשוט את הרגל, מישהו יירד מן הארץ, מישהו יאבד את אמונתו בצדק, בעל יכה את אשתו, פקח יתחיל לקבל שוחד, זוג צעיר יתגרש, פנסיונר ירגיש את עצמו מרומה, סטודנט יפסיק את לימודיו באוניברסיטה. הכלל בגלל צו אחד קטן.

מה קרה, בעצם, לעצמאות הכלכלית שהיתה משאת־נפשנו בעשרים השנים הראשונות של המדינה? בזמן האחרון אין מדברים עליה. אולי משום שחכמי הכלכלה הגיעו לכלל מסקנה, כי אין צורך בעצמאות כלכלית. מה רע כל כך בחוסר עצמאות? משגשגים, עולים ברמה, מתפתחים, מוסיפים כוח, מתעשרים גם בלי עצמאות. מה היא יכולה לתת לנו ואין לנו בלעדיה? כסף יש, רמת־חיים יש, מטבע זר יש, השקעות מבחוץ יש. עצמאות כלכלית רק מזמינה צרות. עוד יקנאו בנו ויתנו בנו עין־הרע. כמו בארצות־הברית, שם ההפרש בין יבוא ויצוא הוא בסך־הכל מחצית האחוז, ואֵילו שמיניות באוויר הם עושים! מחצית של אחוז אחד! שיבואו אלינו ונלמד אותם כיצד לכלכל את ענייניהם, כמובן, להם יש צרה אחת – אין להם דוד עשיר באמריקה.

יפאן עצמאית, היצוא עולה במידה ניכרת על היבוא, האם היפאנים מאושרים? האם אין להם אינפלאציה דוהרת? האם אין שונאים אותם ברחבי אסיה כולה? עצמאות כלכלית דומה לימות המשיח: מותר לשאוף אליה ולקוות שבוא תבוא גם אם היא מתמהמהת, אבל אין לדחוק את הקץ; איש אינו יודע עדיין מה תחולל. מצד אחד זה די מחריד לדעת, שעל כל תינוק ישראלי רובץ כבר ביום היוולדו חוב של 2800 דולאר מחובות הלאום – ירושת אבות שאכלו בשר, אבל מצד שני ארץ־ישראל נבנתה על גרעונות וחובות – על גרעונות וחובות קמה המדינה, על גרעונות וחובות היא מתקיימת. הרי לא היו ימים קשים יותר לישוב מבחינה כלכלית מאשר ימי מדיניות ה“אֶפישאֶנסי” והשאיפה לאיזון תקציב המוסדות הלאומיים בשנות העשרים המאוחרות. חוסר העצמאות הוכיח את עצמו טוב למדי. אין צורך לעשות נסיונות חדשניים.

לפעמים, כאשר החשמלאי מתמהמה לבוא, המונית מסרבת להסיע, הצבּע מסתלק ונגר אין להשיג ובעד שמלה פשוטה דורשים מאתיים לירות, מתחשק לומר: מיתון עליכם, פלשתים. אילו רק היה המיתון סלקטיבי, אילו פגע רק במי שצריך, במנוּולים ובשחצנים, בספסרים וברכושנים, בזבניות חצופות ובמלצרים אדישים. אבל מיתון כמוהו כמבול, בולע את הטוב ואת הרע גם יחד ויותר משהוא מזיק לחזק הוא מציק לחלש. איש אינו רוצה במיתון של ממש, מעיק כזה, מדכא, משתק, רק קצת פחד מפני מיתון, רק מיתון זעיר, מיניאטורי, על קצה הלשון. רק תזכורת.

אולי כל התרעומת על עליית מחירים, מוצרים ושירותים מוטעית ביסודה. הרי בסופו של דבר לא מחירו של מצרך קובע, אלא מחירו בהשוואה לשכר העבודה. ביצה בגרוש יקרה יותר מביצה בשמונה־עשר אגורות, אם שכר העבודה הממוצע היה בימים ההם לירה ליום וכיום הוא ארבעים לירות. מבחינה זו ודאי אין סיבה להתגעגע לזמנים הטובים שעברו, כי שעת עבודה קנתה, לפני עשר, עשרים ושלושים שנה פחות משהיא קונה כיום (חוץ מאשר בתחום הדיור). אבל בימי אינפלאציה, כמו לעת זיקנה, לא המספרים קובעים אלא ההרגשה, וההרגשה כיום היא של התפרקות מוחלטת. אלא שהכל עניין של הרגל. הזכרון קצר, התהפוכות רבות, עליית מחירים חדשה משכיחה עליה ישנה. ריבית של עשרים אחוז נחשבה פעם לנשך, למעשה־שפלות, כיום זו ריבית רשמית של בנקים מורשים. הזמנים עוברים, המושגים משתנים.

כל עולם הכספים שייך לפסיכולוגים באותה מידה שהוא שייך לכלכלנים. לפתע־פתאום מאבד העולם את האמון בדולאר, באותו דולאר עצמו שהכל נצמדו אליו בעבר כמו עלוקות, וכל אחד רץ להמיר אותו במארקים גרמניים או במטילי זהב. מעמדו של מטבע הוא עניין של אמון, וזה נתון שלעולם אי אפשר לקבעו באופן מדעי. לזכותי יש לומר, שעמדתי לצדו של הדולאר גם בימיו הקשים ביותר ועצם המחשבה שהלירה הישראלית עלולה להינתק מן הדולאר ולצוף לבדה על פני העולם, מדאיגה אותי ביותר. מדוע טוב היה הדולאר להיצמד אליו כשהיה בירידה מתמדת, אך ברגע שערכו שוב מתחיל לעלות כבר מדברים על ניתוק? האם לנצח נגזר עלינו להיצמד רק למטבעות המתגלגלות במדרון? כל עוד אנחנו צמודים לדולאר, לטוב ולרע, יש משענת, יש רע, אבל לירה קטנה כזאת, חלשה כזאת, מי יודע עד היכן היא עלולה להידרדר לבדה. עוד נמצא אותה יום אחד בזרועות איזה אֶסקוּדוֹ של צ’ילה.

אי־האמון בגורלה של הלירה מביא לבריחה מן הכסף, בתנאי שיש ממה לברוח. אנשים קונים מטבעות־זכרון, יהלומים ובולים ותמונות ציירים ישראלים כהשקעה, כדי להבטיח עצמם מפני פיחות, ומי יודע אם הם בורחים למקום מבטחים. הרי מחירם של בולים או דברי אמנות ניצב על אותו בסיס ערטילאי של שטרות כסף – ערכם בהסכמה כללית. תמונה של שמואל באק שווה עשרים אלף לירות, כיוון שיש אנשים שמוכנים לשלם בעדה עשרים אלף. מי שרוצה ללכת על בטוח, שיקנה אלומיניום, פולי סויה או גומי טבעי, או שיבנה לעצמו איזה מאגר נפט ליד הבית ויחכה בביטחה לבאות. חמרי־גלם יהיו יותר ויותר נדירים. בציירים אפשר תמיד לחדש את המלאי. במכרות נחושת, מה שיש יש. יותר לא יהיה.

בעצם, לא הרבה השתנה מאז ימי האבות; אז באו שבע שנים רזות בעקבות שבע שנים שמנות; כיום מדובר במחזורים של שמונה שנים, אבל הפּרינציפּ דומה. העם שבע, זולל, עורך אורגיות של שביתות וחוטא לאלהים באין מפריע עד ליום ספירת הקולות, שבעקבותיו בא העונש מן השמים, פיחות ומצוקה, מיתון והידוק החגורה. בשפל מיטהר העם, זוכר את זעם האלהים, סר מרע וחי בצנעה עד ששוב, אט־אט, מתפורר המוסר וחוזרים ימי סדום.

החזיון תמיד חוזר: כאשר מתחילים המחירים לעלות, אחרי תקופה של רגיעה, קמה זעקה גדולה והציבור מתבקש לגלות ערנות מירבית ולהודיע על כל מקרה של הפקעת מחירים מעל מחיר המאקסימום המאושר של מצרכים בפיקוח; ואכן מובאים למשפט בעל חנות מכולת שמכר גביע של גבינה כחושה למריחה, שמשקלו מאתיים וחמישים גרם, ב־45 אגורות במקום ב־44 אגורות; ובעל קיוסק שהפקיע מחירה של חבילת שוקולד־בוטנים בארבע אגורות, והצדק נעשה. הציבור נקרא לשביתת קונים ומזדעזע למשמע כל הודעה על עליית מחירי ואפלים מצופי שוקולד, או שעועית במיץ עגבניות, והערנות רבה.

לפי שעה השלב הפעיל הזה כבר מאחורינו ועתה אנו מתקרבים לעידן האדישות הגדולה. דבר לא יפתיע אותנו עוד, איש שוב אינו יודע מהו מחיר סביר ולאיש שוב לא יעמוד הכוח להרים את הקול. לכל היותר הוא מוציא ציוץ חלש, כאשר הרוקח, או בעלת חנות התמרוקים, או המוכר בגלנטריה אומר: זה המחיר החדש. נקודה. וכי מה יאמר לאחר שאבד לו קנה־המידה וסביב האי הקטן של מצרכים בפיקוח מתנחשל הים הסוער של סחורות ושירותים בשוק החפשי, כאשר הדוקטור לשרברבות דורש עשרים לירות תשלום יסוד בכל ביקור־בית, והבייבי־סיטריות, כולן כאשה אחת, העלו את התעריפים לשלוש לירות לשעה, ובעד סנוויץ' עלוב דורשים חמש לירות, ורופא־שיניים עושה טובה לאנושות אם הוא מוכן לקבל בעד סתימה פחות מחמישים לירות. המועצה לצרכנות השתתקה. הרשות המרכזית לצרכנות אינה מדברת עוד על שביתה או חרם. כעת ניצבת לפני כל אזרחי המדינה רק משימה אחת: להשיג אישית מה שניתן לפני בוא יום הדין.

---

כל הכבוד לכבוד

מאת

רות בונדי

הרומאים דרשו לחם ושעשועים, אבל לנו, אם יספקו שלום וכבוד, לא יחסר מאומה בחיים. כבוד דרוש לנו כאוויר לצמיגים. דווקא כאן במדינת ישראל, שבה המעמדות אינם מוגדרים עדיין והמנהגים אינם מושרשים ואנחנו תלויים עדיין קצת באוויר. כי כבוד הוא אישור לזהותנו, לקיומנו, לדרך חיינו. בראי הכבוד כולנו יפים יותר.

כבוד, שלא כיופי או כחוש מוסיקלי, אינו יכול לעמוד לבדו. הוא תלוי תמיד בזולת, במה שנותנים האחרים. האדם המבקש כבוד זקוק לא רק לאנשים סביבו, נחוץ לו גם דירוג. כאשר הכל שווים, אין כבוד. כבוד נולד מתוך אי־שוויון: בשכל, ברכוש, במעמד, בכוח. אינך נותן כבוד לאיש שהוא בעיניך כמוך, ובצדק.

הצרה היא, שאין מחלקים את הכבוד על־פי תלושים, לא על־פי הזכות ולא על־פי ההגיון. כל אחד מנסה לחטוף קצת כבוד, או קצת הרבה כבוד, בלי שיטה בדוקה, בלי חוקים קבועים. רק תחת שלטון מלך הכבוד או ממלא־מקומו עלי אדמות בדמות השליט האבסולוטי מתחלק הכבוד בצורה הגיונית ומסודרת. מי שקרוב יותר לכיסא הכבוד כבודו בעיני הבריות גדול יותר. צדיק, גדול בתורה, אדמו"ר וריש־גלותא קרובים יותר למלכות השמים; בן אצולה, יועץ החצר ושר המשקים קרובים יותר לכס המלך. להם מנת הכבוד הגדולה, ומי שנמצא בקרבתם, קצת מן הכבוד נופל גם בחלקו, ומי שקרוב לקרובים גם בשבילו נותר, וכך הלאה עד לקבצן האחרון, שאין לו אלא הכבוד שהוא משיג בין הקבצנים האחרים, בזכות מקום מושבו הקבוע או שיטת האיסוף שלו.

על כן החשיבו הבריות, והיהודים ביניהם, את הייחוס המשפחתי. בן לשושלת שניאורסון או הגר או טברסקי, קצת כבוד נדבק אליו עוד מילדותו, ואם גם בר־אוריין הוא וידען, כבודו מובטח לו לאורך ימים. ואפילו אם צדיק הוא ובורח מן הכבוד – כיוון שאיננו בקי בספורט ואינו יודע לרוץ מהר, הכבוד מדביק אותו פה ושם. אבל אנחנו, הציבור החילוני, חלוצים אנחנו, מפלסים את דרכנו אל הכבוד בלי מצפן ובלי מסורת, על פי החוש וכוח ההתמדה בלבד. רפובליקה איננה מלכות ואין נשיא או ראש ממשלה דומה למלך, ובעיקר לא במדינה קטנה כשלנו, שכל כך רבים בה הכירו את נושאי המשרות הרמות עוד כשהיו כאלה קטנים, כמנהלי סניף קופת־חולים או מזכירי לשכת עבודה, אכלו אתם, טיילו אתם, עבדו אתם, התווכחו אתם. נכון, כמה שרים וחברי כנסת בחוג המכרים עלולים להוסיף כבוד, אבל הם אינם מבטיחים אותו לאורך ימים. יש לבנות אותו על בסיס מוצק יותר מאשר נושאי משרות פוליטיות זמניות, העלולים להתחלף עם כל משבר ממשלתי.

ייחוס משפחתי אינו נותן הרבה, אלא אם אתה רוטשילד, כי לציבור החילוני אין זכרון ארוך כמו לשומרי המסורת. מי בכלל זוכר את ראשוני הציונות אם אין להם רחוב מרכזי, וגם אז – נורדאו, פינסקר, אוסישקין – אין בייחוס המשפחתי כבוד מיוחד, אלא בעיני אניני טעם ציוניים בלבד. הכבוד שהביא למשפחה בן מלומד איבד מערכו. פעם, כשהיה איש גדול בתורה, יכלו לחוש בכך גם פשוטי העם, אך אם מישהו גדול בשטח המגנטוסטרוקציה או מחלות הליגוסטרום יכולים לשפוט על כך רק יודעי־דבר, ספציאליסטים כמוהו. יש תארים העלולים לשמש מודד: דוקטור, פרופסור, אך לא די בהם כדי להניע את הישראלים לכבוד גדול. מומחיות בשטח מחקר כלשהו מביאה עמה יחס של כבוד בעיני הבריות רק במקרה שהמדען יודע מלבד מקצועו משהו נוסף: סוד אמצעי התקשורת. לב טהור, צניעות, אהבת הזולת, רחמים, וכל שאר המידות היפות – אין להם ולכבוד ולא כלום. להיפך, הענוותנות היא אויבו הגדול של הכבוד. כיצד יכולים לכבד אדם אם אין יודעים עליו? עניו, בסדר, בתנאי ששמו הולך לפניו.

במקום שאין מקור כבוד מרכזי, נכנסים לתמונה תחרויות ופרסים. חידוני תנ“ך, תחרויות על תואר מלכת היופי ומלכת המטבח, התמודדות בידיעת הארץ או בכתבי שלום־עליכם, כל אלה נועדו למלא את חלל הכבוד הריק של רפובליקה בלי מעמד אצולה. טוב תואר סר מתואר חתן התנ”ך, אך טוב חתן התנ"ך מלא־כלום. יש אצלנו פרגמטיסטים, אנשים חסרי חזון, הנלחמים בריבוי הפרסים ודורשים להקטין את מספרם ולהגדיל לעומת זאת את ערכם הכספי. לא יכול להיות רעיון מוטעה מזה. פרס קוגל ופרס בובליק, פרס להסברה דתית ופרס עיריית רמת־גן לספרות ילדים, פרס הנהג הזהיר ופרס אם השנה מרווים אך מעט מצמאוננו לכבוד – ועדיין קטן יחסית מספר הפרסים ממספר תושבי הארץ וברכתם לא רק לגבי מי שזוכה בהם, אלא גם לגבי מי שמעניק אותם, מחלק אותם, שופט את המועמדים.

כבוד מורכב מייחוס ומעמד והערכה ויוקרה וסממניו שונים בכל מקום וכל תקופה. כיום הכבוד חופף בראש וראשונה את הפרסומת. מיהו איש מכובד? המרים את שפופרת הטלפון ואומר: “כאן אני” ואיש מעבר לקו לא ישאל: “ומי אתה, בעצם?” מכובד מי שכותבים עליו בעתונים, מי שמראיינים אותו ברדיו, מי שנכנס למסעדה והמלצר אץ לפנות לו שולחן, מי שמראה את תעודתו לשוטר המכס ומקבל אותה בחזרה בהצדעה: “כל הכבוד, אדוני”.

לא יפה לרדוף אחרי הכבוד. הרי ידוע, מי שרודף אחר כבוד, הכבוד בורח ממנו. אבל עם טיפ־טיפת מזל והרבה כוח־התמדה הוא יצליח לתפוס אותו בכנפי מעילו. השולטים באמצעי התקשורת אין להם מכשיר גייגר לגילוי אישיות ראויה לכבוד. יש להוביל אותם בדרך הנכונה. לא לחכות עד שיתעורר איזה מראיין ביום בהיר אחד ומתוך חוסר קרבן אחר יבוא ויכתוב כתבה. מוכרחים להפנות את תשומת לבו, בעדינות, בטאקט, באמצעות ידיד. “יש לי בשבילך נושא מענין באופן יוצא מן הכלל. אינני יודע אם האיש יסכים, הוא שונא עתונאים, אבל אשתדל”. כיוון שמרבית האנשים שונאים, אמנם, את העתונאים אבל אוהבים את הפרסומת, יש להם – לגמרי במקרה – תצלום בארנק הכסף. לכל כתבה שלא תבוא.

בהיעדר מודד־כבוד מאושר, כאות לגיון־הכבוד או תארים כהוֹפראט וקרייסראט, מוכרחים לחפש סממנים אחרים כדי לקבוע מי הוא איש מכובד. הצורה שבה אומרים לו אנשים “שלום”, עם קידת־ראש קטנה, בלי כל תוספת מה־נשמע, הצורה שבה מציגים אותו לפני הבריות, אם יש צורך להציג בכלל. בלי הסברים. בלי פרטים על משרה או משלח־יד. איש לא יאמר: נא להכיר את חנה רובינא, שחקנית ותיקה ב“הבימה”. או “גולדה מאיר, ראש ממשלה לשעבר”.

מודד נאמן לסולם הכבוד הוא ההזמנות – לחתונות בנות של שרים, להצגות בכורה בתיאטראות לא מעבר השורה החמש־עשרה, לקונצרטים חגיגיים עם אמן מחוץ־לארץ, למסיבות קוקטייל רשמיות בנוכחות הסגל הדיפלומטי, לקבלת פנים בשגרירות, לסעודות חגיגיות לכבוד אורחים מחו"ל. אך לא די בהזמנה בלבד; יש לבדוק את סדר הישיבה. בקרבת האורח, שר, שגריר; כל הכבוד. אבל בקצה השולחן, ליד מקום כניסתם ויציאתם של המלצרים, או, חלילה, בקרבת חדרי השירות, לא, חביבי, עוד דרך ארוכה לפניך עד שתגיע.

אשר למסיבות קוקטייל, שבהן אין סדר ישיבה הקובע באופן חד־משמעי את העדיפויות, חייב המוזמן להסדיר את עניין כבודו בעצמו. לעולם לא יופיע איש השומר על יוקרתו למסיבה במחצית השעה הראשונה, כאשר רק אנשים ספורים יהיו עדים לכניסתו, ולא יבוא רבע שעה לפני הסיום, כאשר המזנון ריק וידי המארחת לחות. “אנו נהיה הראשונים” היה טוב לחלוצים, אבל בימינו רוצים כולנו להיות קצת לפני האחרונים. מי שאירע לו האסון והוא בא פעם למסיבה ראשון, ילמד את הלקח ויופיע בפעם הבאה מאוחר יותר וכך, אט־אט, זז שעון המסיבות. כעת הגענו לתל־אביב והסביבה המתורבתת לסביבות עשר וחצי כזמן מינימום, ועוד שעתנו נטויה. ולא חשוב שבבית מצפה בייבי־סיטר בכליון־עיניים, מוטב אפילו לשבת בתוך המכונית החשוכה, אי־שם בקרבת בית המארח ולחכות בשקט עד שמתחילים ההמונים לזרום. אם מישהו ירצה אי־פעם להרוויח כסף רב יפתח משרד לאספקת ראשונים, כדי לחסוך לקרואים המקדימים לבוא את תדהמת הכורסאות הריקות ואת השאלה המבוהלת: “אני רק מקווה שאנחנו לא הראשונים?”

*

פעם סיפקה עצם הישיבה בארץ את מחצית תצרוכת הכבוד הדרושה של תושבי פלשתינה־א“י, אך כיום היא מעוררת יחס כבוד רק אצל תיירים מתחילים לגמרי, אלה המתלהבים עדיין מפועל נמל ומגדל עגבניות עברי, אצל עולי חדשים טריים המגששים בצעדיהם הראשונים בתוך הג’ונגל, אצל קוראי תנ”ך מושבעים בין הגויים וחסידי אומות עולם. עדיין יש ייחוס מסוים בעובדה, שאיש נולד בארץ, אך לא כפי שמתארים לעצמם בני הישוב הוותיק, כאשר הם מכריזים על העובדה המשמחת שהם דור רביעי בארץ ומצפים לאנחות התפעלות כללית. ככל שמתרבים ילידי הארץ, פוחתת מידת הכבוד הנופלת בחיקם. סוף־סוף אין ייחוס מיוחד להיות צרפתי דור שלישי – אלא בעיני יהודי מהגר.

את עיקר הכבוד אין מדינת ישראל מספקת ליושבים בה, אלא לאוהבים אותה מרחוק. אם תקח מן התנועה הציונית את הכבוד, לקחת את עיקר משיכתה. שכר הכבוד של הציונות כפול: פעם היא נותנת כבוד לשורה ארוכה של נושאי תארים – יושבי ראש ונשיאים וגזברים ומזכירים, מקומיים ומחוזיים וארציים – במקום מושבם, ובפעם השניה היא נותנת את פריה על אדמת ישראל. בין הגויים אפשר לעשות כסף, אבל להוציא מהם כבוד קשה מאוד. דרוש לכך או הון גדול או אישיות. אבל במדינת ישראל אפשר לקבל מה שעולה בחו"ל מיליונים, גם תמורת השקעה צנועה לפי קנה מידה בין־לאומי, תמורת כמה עשרות אלפים: פגישות עם קברניטי המדינה, קבלות פנים רשמיות, תואר דוקטור של כבוד, שם על מוסד. הסיסמה לתיירים יהודים אינה צריכה להיות “בואו בעקבות השמש”, כי שמש יש גם בקוסטה דל־סול ואיי באהאמה, אלא “בואו בעקבות הכבוד”.

קודם בא הכסף אחר־כך הכבוד. כאשר איל הון אינו מוכן להיכנס עוד לכל עיסקה שחורה, מתחיל להקים קרנות ולחלק כספים למטרות צדקה – סימן שיש לו כבר די כסף, והגיעה העת לקנות את כבודו. אם במונארכיה האנגלית שומרת־המסורת, אפשר לקנות איזה תואר קטן, או לפחות כמה ראשי תיבות אחרי השם תמורת רוחב־לב פיננסי, למה נקשה אנחנו את לבנו אל המיליונרים המסכנים? אין בית לורדים? אז קחו לפחות שכונה קטנה על שכמכם. מבחינה מסוימת קשה מצב העשירים בימינו משהיה אי־פעם. כאשר ליעקב אבינו היו צאן ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, ראו הכל את כל הכבוד הרב שעשה בשירות לבן בחרן, אבל מיליונר בן ימינו, מי יראה את כבודו אם הוא במניות ובניירות־ערך בכספות של בנקים כאן, בשווייץ או באמריקה? יהיה עליו לתלות כמה אוריגינלים של אימפרסיוניסטים צרפתיים על הקיר כדי שיאמינו לו.

איפה הזמנים הטובים של אבותינו, שכבודם היה בצאן וגמלים ובנים. כיום סורגים אפודות מחוטי אורלון במקום מצמר כבשים ועל גמלים רוכבים תיירים. אשר לבנים, לא לפי מספרם נמדד כבוד הוריהם. יעקב עם שנים־עשר הבנים שלו היה כיום גמור מבחינה חברתית. מקרה סוציאלי. עם כל האהדה לריבוי הישוב: יותר מארבעה ילדים לא מקובל בחברה טובה. ומה שנוגע לבנות, שעל צניעותן היה בנוי כבוד המשפחה – רק עולים מבני עדות המזרח בעלי תפיסה מיושנת ייצאו לנקום את חילול כבודן. אנחנו, ההורים המתקדמים, בונים את כבוד הבית שלנו על יסוד שביר פחות מבתולי בנותינו. על דונם אדמה. על קוטג'. על רהיטי טיק. על משהו חשמלי, משהו מודרני. מושגי הכבוד משתנים. חובות היו פעם כתם על כבודו של איש. כיום הם רק מוסיפים לו יוקרה, סימן שהוא איש דינאמי, בעל אמביציות, יודע לעבוד עם כסף. כגודל החובות גודל הכבוד. רק מי ששבוי בעול משפטים קדומים יאמר “אינני חייב פרוטה” ויצפה לדברי שבח.

כבוד הוא יצור עצמאי מאוד. אין לו כל חשק ללכת תמיד בעקבות הכשרון. זה גם לא צודק. איש שנתברך בכשרון, די לו. לשם מה לו עוד הכבוד? כבוד נועד בראש ובראשונה לאלה שלגביהם לא גילה הטבע נדיבות־לב כזאת. משורר מחונן, שיכתוב לו שירים. מחונן פחות יוכל לפחות להיות יושב־ראש האגודה. על פי נוסחה פשוטה של מספר התצלומים באירועים החגיגיים פלוס מספר הנאומים באסיפות יובל ומספר התפקידים במיני אגודות אפשר לקבוע את מספר השנים שעברו מאז כתב סופר את היצירה המתקבלת על הדעת האחרונה.

כבוד השבט וכבוד חצר הרבי, כבוד השושלת וכבוד המאהל, לנו אין בהם כבר תועלת. במקומם בא כבוד הארגונים. כל אגודה, כל איגוד, כל חברה רשומה על פי החוק העותומני, מאגודת הכנסת כלה עד אגודת העתונאים, מאגודת שוחרי המוסיקה הישראלית עד אגודת חסידי ספינקא נותנים – נוסף לתועלת המעשית – גב, משענת, בטחון עצמי לתריסר שוחרי כבוד, למייסדים ונשיאי כבוד, ליושבי ראש וגזברים, למזכיר כבוד (להבדיל מן המזכירים בלי כבוד, אבל תמורת כסף, העושים את העבודה המעשית) וראשי ועדות. מי שמסתפק בכבוד קטן, נשאר נאמן לאגודה קטנה, ומי שרוצה בכבוד גדול, מפלס את דרכו לארגונים הגדולים. איל"ן, “בני־ברית”, “מגן־דוד־אדום”, “ארגון אמהות עובדות”, “מכבי”, שימשו לעסקנים לא מעטים קרש־קפיצה אל שכבות הכבוד העליונות – אל הכנסת. ואם לא מתו בשיבה טובה הם יושבים שם עד היום הזה.

---

מקום שמור בצמרת

מאת

רות בונדי

ההצעה לשנות את מספר חברי הכנסת מעוררת תגובה אוטומטית של התנגדות פנימית, בלי לשקול, בלי לנמק, רק מתוך הרגשה שטובים המאה ועשרים מן המאה וחמישים, קודם־כל מתוך דבקות במספר היהודי העגול, המבטא יפה כל כך לא רק את השיבה למסורת, אל הכנסת הגדולה שקמה אחרי שיבת ציון הראשונה ומספר חבריה מאה ועשרים, אלא גם את משאלת־לבם של חברי הכנסת לשבת בתוכה עד גילו המבורך של משה רבנו. כל־כך הרבה תהפוכות עוברות על יהודי בחייו, לפחות בפוליטיקה הוא רוצה קצת קביעות, קצת שמרנות, קצת מסורת. התחלנו במאה ועשרים, נמשיך הלאה, עד מאה ועשרים.

למען האמת ההיסטורית, ההחלטה על המספר המתאים של חברי כנסת לא באה לנו מן השמים ולא ניתנה לנו במעמד הר־סיני. קדמו לה ויכוחים ארוכים במועצת המדינה הזמנית, שהוקמה עם הכרזת העצמאות ומנתה שלושים ושבעה חברים, פלוס עשרים ושבעה ממלאי מקום, שהיו נחוצים באותם הימים הקשים של קרבות ומצור על ירושלים, שבהם היתה הנסיעה לישיבת המועצה (פעם בשבוע, חצי יום בסך־הכל) לא פעם בגדר סכנת־נפשות. כשניגשה מועצת המדינה הזמנית להכנת חוק הבחירות לאסיפה המכוננת, אשר הוחלט לקרוא לה כנסת, הוגשו בפניה כמה הצעות למניין נבחרי העם: הרוויזיוניסטים הציעו 71 חברים, מטעמי חסכון כספי (נימוק הנשמע מגוחך כיום, אבל אז עדיין היו דפוסי־חיים מיושנים) וכדי למנוע פיצול מפלגתי; החבר מיקוניס מטעם המפלגה הקומוניסטית הציע 171 חברים, כדי להבטיח ייצוג לכל גוני הדעות בהתאם למסורת הקומוניסטית הברוכה. מספר זה נראה מתאים גם לרוב חברי ועדת הבחירות. בן־גוריון נטה ל־101, אך בסופו של דבר נתקבלה הצעת החבר זרח ורהפטיג מ“הפועל המזרחי”, להעמיד את בית המחוקקים על מאה ועשרים חברים, מטעמי מסורת. לקראת הבחירות לכנסת השניה עלתה שאלת מספר חברי הכנסת מחדש והתגבש רוב לטובת 151 חברים. היה מי שחזר למספר חסר־המעוף 71, אך ככלות כל הדיונים הוחלט לדבוק במאה ועשרים, וכך גם נקבע בסעיף 3 לחוק יסוד הכנסת.

בימים של היערכות לקראת מאבק האיתנים על מקום שמור בצמרת, באו חברים משורות המערך והמפלגה הליברלית והציעו להעלות את המספר למאה וחמישים, בטענה שזה יתן יותר הזדמנות לייצוג נשים, צעירים ובני עדות־המזרח. אילו היה הדבר נוגע לי אישית, והייתי רואה את עצמי כאשה ו/או צעירה ו/או בת עדות המזרח בדרך לקאריירה פוליטית, הייתי מפרשת הצעה זו כגישה פאטרנאליסטית, שיש בה שוביניזם של גברים, אשכנזים ובאים־בימים, הרואים את חברותם בכנסת כזכות, ואת חברותם של צעירים, נשים ובני עדות־המזרח כחסד. נשים, לפי נסיוני האישי, דומות ממש לבני־אדם, על כן עליהן לחדור לפוליטיקה בתוקף כשרונותיהן, מרצן ורצונן להתמודד ולא כספיח נסבל, או מוגן, לבעלי חזקה. אבל אין טעם להתרגש, איש לא התכוון לכך ברצינות, כאשר נשען על הנימוק הכושל של נשים וטף. פשוט, באותו רגע לא נמצא תירוץ טוב יותר, ומאוד לא נעים לקום ולהצהיר בפני עם ועדה: דרושים לנו שלושים מקומות נוספים בכנסת כיוון שאיננו יודעים איך לצאת מסבך ההבטחות והתשבוצים וההתחייבויות החגיגיות. לא ששלושים מקומות נוספים יפתרו את כל הבעיות, אבל יחד עם העלאת אחוז החסימה וחלוקת העודפים החדשה אפשר יהיה איכשהו לשבץ את המטרדים העיקריים במסגרת המקומות המשוריינים. לגבי כל השאר, רק מגיפה עשויה לעזור.

יש משהו בטענה, שיש להגדיל את מספר חברי הכנסת מפני שאוכלוסיית המדינה גדלה: בשנת 1948, כאשר נקבע המספר מאה ועשרים לחברי הכנסת, היינו רק 782,000 נפש (לרבות צעירים, נשים, בני עדות, ג’ינג’ים, בעלי אולקוס, יוצאי יהופיץ ויתומים מגיל ששים), עתה גדלנו פי־ארבעה, דהיינו דרושה לנו כנסת של 480 חברים, וזאת בלי להביא בחשבון את צרכי השנים הבאות עקב העליה, הגידול הטבעי ואכילת מזון מלכות. אפשר גם להצמיד את חברי הכנסת לערך של הלירה הישראלית – ויש בכך מן ההגיון: סוף־סוף מה יקר לנו מהם – ולהעלות את מספרם בהתאם לשער המשתנה מאז 1948, בשיעור של 20:1. אילו עשינו כך היינו עומדים כבר ב־2400, והעתיד עדיין כולו לפנינו.

כל אנציקלופדיה עשויה לספק הוכחות חותכות לכך שבית־הנבחרים שלנו זעום, בלי פרופורציה לכוחנו המספרי: אם באנדורה, עם 18,000 תושבים, יש עשרים וארבעה חברים באסיפת־העם, הרי אצלנו, לפי אותו מפתח, נחוצים 4800 חברי כנסת; במונאקו, על אוכלוסיה של 25,000 נפש, יש מועצה לאומית של שמונה־עשר חברים, דהיינו לנו מגיעים 2200 חברים; שלא לדבר על סן־מרינו, שיש לה על 18,000 תושבים בית־נבחרים של ששים צירים, אחוז ייצוג שהיה מעניק לנו כנסת בת 12,000 חברים. אפילו אלבניה, המשמשת נר לרגלינו בשטחי חיים כה רבים, רואה לנכון להעניק לשני מיליון תושביה אסיפת־עם בת מאתיים וארבעים חברים. ואנו מתווכחים על שלושים!

נכון שיש בעולם מדינות בעלות אוכלוסיה דומה לזו של ישראל – רק מבחינת מספרית, כמובן, כי לפי ייחוסה וסגולותיה מי ישווה לה – והן מסתפקות בבית־נבחרים קטן יותר: לגואטמאלה, עם חמישה מיליון תושבים, יש קונגרס לאומי של חמישים וחמישה חברים. לגיניאה, עם ארבעה מיליון תושבים, יש אסיפה לאומית בת שבעים וחמישה חברים, להונדורס, עם אוכלוסיה של שני מיליון וחצי, יש ששים וארבעה חברי בית־נבחרים. ללאוס, עם שלושה מיליון תושבים יש חמישים ותשעה נבחרים. אך ממש תוך כדי כתיבת הדברים אני חשה כמה חסרת משמעות היא ההתייחסות למדינות־ננס מסוג זה, חסרות כל חשיבות, ששומעים עליהן רק במקרים של רעידת־אדמה קטלנית או מלחמה בין־גושית. הרי לא חשוב כמה תושבים יש בארץ אלא איך היא מתייחסת לעצמה, אם היא רואה את עצמה גדולה, שואפת לגדולה, חושבת בגדולות. כפי שנאמר: גדל גדל ותתגדל. אצלנו כולם הלכו לג’מבו.

ככל שגדל מספר חברי הכנסת גדל הייצוג הדמוקרטי במדינה. עם מאה ועשרים חברים היתה לנו דמוקרטיה קטנה, עם מאה וחמישים תהיה לנו קצת יותר גדולה, ועוד נגיע רחוק לאט אך בהתמדה. הרי אנו בונים את מדינת ישראל לא לשנה ולא לתריסר שנים אלא לדורי דורות, ומאה וחמישים הם רק התחלה צנועה בהתאם לגילנו. עוד יבוא יום והכנסת שלנו תמנה אלף חבר וחבר, מספר הולך שיבטא את מידת השתלבותנו במזרח התיכון. נכון שהיה סביר לדרוש את הגדלת הכנסת מיד בהתאם לצרכינו המעשיים, אבל לא עשינו זאת מתוך התחשבות בתקציב משרד התקשורת: בגלל שיחות הטלפון והבולים – עם השובלים – שנותנים לחברי הכנסת חינם אין כסף. העיקר, לעולם לא ניקח דוגמה ממדינה טוטאליטרית כמו סין העממית, שבה יש ציר אחד על כל 800,000 נפש. הרי לפי מפתח אנטי־דמוקרטי זה היתה הכנסת שלנו מונה ארבעה חברים ויושב־ראש אחד. עצם המחשבה על המראה הדמיוני של אולם כנסת ריק ובתוכו רק ארבעה חברים ויושב־ראש מעבירה בי צמרמורת.

ההתנגדות להגדלת מספר חברי הכנסת באמתלה של טעמים תקציביים מעלה גיחוך: מה הם שלושה־ארבעה מיליונים לשנה לעומת “ורד” אחד? מה ערכו של כסף לעומת המראה המלבב של שלושים מקומות נוספים באולם הכנסת? אצל מבקר מקרי או צופה בטלוויזיה עלול לצמוח רושם, שרוב המקומות בכנסת ריקים תמיד, מלבד כאשר נואמת ראש הממשלה, וכל חברי־הכנסת, פוזיציה ואופוזיציה, אצים־רצים למקומם כילדים טובים. אבל זה רושם מוטעה לחלוטין: ברוחם חברי הכנסת תמיד על המשמר, גם אם הם אצל הספר או בישיבת ועדה, במזנון או בחוג בוחריהם, ומי שמחונן בכוחות פארא –פסיכולוגיים יכול לחוש בנוכחותם באולם גם אם מקומותיהם נראים ריקים, לפי זרמי המחשבה המחשמלים ומשב־הרוח כשל כנפי השכינה. בכלל, קורים דברים בכנסת שהציבור הרחב אינו יודע עליהם. מספרים שבלילות אפשר לשמוע באולם המליאה אנחות, פיהוקים ורשרוש ניירות, ולראות ניצוצות והברקות בחושך, אלה רוחות חברי הכנסת הוותיקים, החוזרים אל מקומותיהם החוקיים שנגזלו מהם במלוא און שמונים אביביהם בגלל אינטריגות פוליטיות שפלות.

סימן עצוב הוא לתקופה, אם ממאה ועשרים נבחרי האומה רק ארבעה־עשר יושבים בכנסת ברציפות, מן הראשונה ועד השביעית, והשאר צוציקים בני שלוש, ארבע, חמש קדנציות. הרי אין דבר אכזרי יותר מסילוק חבר־כנסת ממקומו, שהתרגל אליו בשנות עמלו. חבר־כנסת בלי מקום הוא כיתום בלי בית, כשה בלי דיר. ואכן, המחוקק נתן את דעתו על כך כאשר קבע לחברי הכנסת קיצבת גימלאות כבר אחרי גיל ארבעים וחמש ועשר שנות חברות, או בגיל חמישים ושש שנות חברות לפחות. “בגלל מעמדו הרם של חבר־הכנסת קשה עליו, לאחר פרישה מכהונתו, למצוא לו עבודה אחרת, אם משום שלא כל משרה תהיה לפי כבודו ואם מפני שלא כל מוסד מוכן לקלוט חבר־כנסת לשעבר”, נאמר בצורה כה קולעת בספרו המאלף של אשר צידון “בית־הנבחרים”. וכי מה יכול לעשות חבר־כנסת לשעבר אם לא לאכול את עצמו, אם אין הוא חבר קיבוץ וחוזר לאספסת עד שתקרא לו האומה לשוב.

החוק במדינה אוסר על הורדה בדרגה והרעת תנאי עבודה, ואיפה אפשר למצוא מקום־עבודה כמו הכנסת? תאים לבגדים, חדרים חמודים עם ספה, מזנון בתוך המפעל, נסיעה חינם באוטובוסים וברכבת ישראל, הלוך וגם חזור, והעיקר חסינות בפני דו"חות תנועה. מי שטעם פעם את טעם הכוח המתוק, אחרי נסיעה במהירות של מאה ועשרים קילומטר בשעה, כשעוצר אותו שוטר זעום־פנים, מבקש את הרשיונות, רואה את תעודת חבר־הכנסת, מצדיע, אומר “כל הכבוד, אדוני, רק שמור על עצמך”, לא יכירנו עוד מקומו בין בני־התמותה הרגילים, בני עונשין ורפורטים.

מתלוננים על שאין ייצוג הולם בכנסת בהתאם לחלוקת המינים (קיימים רק שניים, בסך־הכל). אבל גם מבחינת חלוקת המקצועות המצב אינו טוב יותר. רוב חברי הכנסת היו תמיד עסקנים, פקידים, משפטנים, מורים, חקלאים או עתונאים, ואיש לא נתן את דעתו על צרכי הכנסת האמיתיים. האם לפקידים היא זקוקה? איפה פירסומאי, איפה טייח, פסיכיאטר, בעל מכבסה, מומחה לניקוי כימי, מהפנט, מגדת־עתידות, קוסמטיקאית, בלשן, שוחט, שכל אחד מהם וכולם יחד יכולים לתרום כה הרבה לשיפור עבודתה של הכנסת? אין ספק שיש להרחיב את ייצוג העם בכנסת, ויפה שעה אחת קודם.

הוא הדין לגבי הייצוג לפי ארץ המוצא. מכ־330 חברי־הכנסת, שנשאו את התואר הרם מיום שקם מוסד המחוקקים שלנו, היו יותר מחצי יוצאי רוסיה ופולין. על אי־ייצוגן של עדות המזרח בכנסת לפי כוחן המספרי כבר עמדו טובי האשכנזים, אבל אם הרומנים מקופחים בהשוואה למספרם בארץ, זה כבר סימן מעורר דאגה. איזו מדינה זאת, אם אין בה ייצוג ליוצאי ארצות־הברית, אם אין בה מי שידבר בשם בריטניה הגדולה, אם כל יבשת דרום־אמריקה איננה מיוצגת בה? רבותי, מדינה של קיבוץ־גלויות אינה דומה לשום ארץ אחרת בעולם, ונא לא לחסוך במקומות בכנסת אם נוכל בדרך זו להגביר את ייצוגן של שמונים הגלויות בלי לפגוע בזכותם המקודשת של יוצאי רוסיה ופולין, שהובטחה להם בחוק יסוד הכנסת, שנאמר בו בפירוש: לחבר הכנסת תהיה חסינות. לשם מה היא דרושה להם? בגלל איזה רפורט טפשי או בדיקה במכס? לשם מה חסינות אם לא כדי להגן עליהם מכל נסיון של נישול?

יש מאות נימוקים בעד הגדלת מספר חברי הכנסת, אך אסתפק בשלושים בלבד (השמות והכתובות שמורים במערכת), שלושים אזרחי מדינה טובים שכל משאת נפשם היא להגיע לכנסת, בשלב ראשון. מפליא איזה פער יש בין מה שאנשים מוכנים ומסוגלים לעשות כדי להיכנס לכנסת, לבין מה שהם עושים לאחר שהם בפנים. נראה כאילו המאבק האכזרי על המקום הבטוח התיש את אונם, ייבש את מרצם והותיר בהם כוח רק להרים את היד כאשר באה ההוראה.

היה הרבה מן החיוב בהסדר של קביעת ממלאי־מקום לחברי מועצת העם, שהונהג בימי מלחמת הקוממיות. האם חיי חברי־כנסת מסוכנים כיום פחות מאשר בימי הקרבות? תאונות דרכים, ישיבה ממושכת בחדרים סגורים, התרגשויות תכופות, קפה, סיגריות, מזון כבד, היעדר תנועה, התקפות אלימות, מעטפות נפץ, הסכנה לשלומו ולחייו של החבר אורבת בכל פינה. האם לא מוטב היה להכין מחליף לכל נבחר ולהנהיג דרגת חבר־כנסת (מיל.) למי שימלא את מקומו לפחות בחלק מכל הטקסים, הישיבות, האסיפות, החתונות, האזכרות וקבלות־הפנים המעייפים, מנת־חלקו של כל חבר־כנסת, ויקל מעט מהעול הכבד שעליו לשאת. מובן שגם לחברי־כנסת (מיל.) תינתן זכות הצבעה, אבל רק חצי קול. קול יש רק אחד.

מובן שיש להעלות את אחוז החסימה, וכל המרבה הרי זה משובח. אילו אפשר היה להעלות את אחוז החסימה למאה היה זה הטוב ביותר, אבל כיוון שאי־אפשר לעשות זאת, מטעמי ייצוג דמוקראטי, יש לצמצם לפחות ביד קשה את מספר הסיעות הקיקיוניות. קל מאוד להתחמם באור הזרקורים, להיות פופולארי, ידוע בציבור ומצוטט בעתונות, אם אתה סיעת יחיד ויכול לנאום כל רגע שמתחשק לך ולהביע את דעתך בלי לשאול איש ולהרביץ שאילתות על ימין ועל שמאל, ולא מתוך רצון לביקורת קונסטרוקטיבית, אלא סתם כדי להציק, להכעיס, למשוך תשומת־לב, להגיש הצעות לסדר־היום והצעות־חוק פרטיות ללא הגבלה, ובכלל להפגין נוכחות. כל אחד היה רוצה להיות בן יחיד במקום להיות חבר מספר כך וכך בתוך סיעת רבים, לקבל את רשות הדיבור פעם בחדשיים, לשאת בעול משמעת ולהצביע בהתאם לקו שאחרים קבעו; אבל יש ח"כים אחראיים, היודעים כי הכנסת אינה סימפוזיון ולא קרקס ולא סינמה אלא מקום לאנשים רציניים, שקיבלו על עצמם להיות חברים בצוות.

במאמצים המשותפים של המפלגות הגדולות, המערך והמפלגה הליברלית, למען ריבוי חברי הכנסת, העלאת אחוז החסימה, ושינוי חלוקת העודפים ומימון הוצאות הבחירות בעזרת משלם המסים, אני רואה צעד חשוב לקראת שיתוף הפעולה של מחר, לקראת ימים טובים יותר, שבהם לא תהיה עוד מפלגה שלטת ומפלגה באופוזיציה, אלא כולן יהיו בשלטון, בדיוק כמו בימי ממשלת הליכוד. הרי אם אפשר להגדיל את מספר חברי הכנסת, אין כל סיבה לא להגדיל את מספר חברי הממשלה, כדי למלא אחרי כל צרכי הקופרודוקציה. האם יש לנו פחות דמיון מאשר לדמוקרטיות העממיות, אשר מצאו בקלות משרות לעשרים וארבעה, שלושים ושניים וגם שלושים ושמונה שרי ממשלה? הטענה שאצלנו מדובר במדינה בת שלושה מיליון תושבים בסך הכל, אוכלוסיה של עיר בינונית, אינה צריכה להרתיע אותנו: אנו נועדנו לגדולות.

שער האמונה

מאת

רות בונדי

---

עשרים וחמש השנים הראשונות

מאת

רות בונדי

היו אלה השנים הראשונות, השנים הגדולות, השנים הקשות, השנים הטובות והשנים הרעות גם יחד, ואנו חסרים מרחק כדי לשפוט אותן כערכן. אנחנו בלב המערבולת ואיננו מסוגלים להשקיף על זרם הזמן כדי לברר את טיבו המדויק. אמונה, ספקות, אהבה, הסתייגות, גאווה – רגשות סבוכים מכדי שניתן יהיה לראות את עשרים וחמש השנים הראשונות של מדינת ישראל בפרספקטיבה היסטורית ולקבוע אם היה זה תור הזהב או תור הברזל, עת הזמיר או עת העורב. רק זאת נדע, כל אחד לגבי עצמו: היתה זו זכות גדול לחיות בדור זה, באלה השנים.

עשרים וחמש שנים הן תקופה קצרצרה בתולדות העם היהודי וכשאתה מנסה להגדיר אותה במלים ספורות, מנקודת־הראות של דורות העתיד, ואתה שואל את עצמך: ובכן, בקיצור, מה עשינו בעשרים וחמש השנים? – התשובה הראשונה היא: התקיימנו. זה לא הרבה, מבחינת תולדות האנושות, אבל לגבי העם היהודי בארץ־ישראל זה היה העיקר, בעשרים וחמש השנים הראשונות. בראשית היו החיים, הצמיחה, הביסוס, צבירת הכוח. אחר־כך, כאשר החיים בטוחים כמעט, אין בהם די. אז מבקשים גם את טיב החיים. זאת התכנית לעשרים וחמש השנים הבאות.

לא היו אלו השנים הרזות, לא כולן ולא לכולם, והשנים האחרונות אף נראות לגבי חלק גדול של האומה כשמנות, כמגושמות מדי, ואנחנו יחד אתן, מתוך רצון להשיג את כל שנבצר מאתנו בשנות הצמצום, מתוך חוסר אמון ביציבות הדברים, מתוך דחיפה לחטוף ולאכול כל עוד ניתן ואולי גם בהשפעת הלך־הרוח בעולם, שאנחנו – לא יאומן – רק חלקיק זעיר בתוכו. אכלנו ושתינו ובנינו בית ועכשיו, כיוון שדברים כה רבים מובנים מאליהם, אפשר להקל בהם ראש.

כאשר מדינת ישראל נראית כעובדה קיימת פחות או יותר, אפשר להמעיט בערכה: היא איננה מטרה לעצמה אלא רק שלב הכרחי לכל השאר, לחיים מלאים, לחיי צדק, שוויון, שלום ואהבת אדם. כאשר יש לנו מדינה רוצים אותה יפה וטובה וצודקת.

זה נשמע כתכנית פעולה לאחרית הימים, כמצע רעיוני לקראת ביאת המשיח, ובחיי מדינות אין לערבב פוליטיקה עם מוסר, או ליתר דיוק, אין לטפח אשליות על דו־קיום הדוק מדי בין שלטון פוליטי ומוסר. הרי אנחנו יודעים: כולנו בשר ודם, וגם קברניטי המדינה ונבחריה, ואין לצפות מאחרים למה שאין בתוכנו. מבחינה זו התבגרנו בעשרים וחמש השנים האחרונות; הרי על אף גילו המופלג של העם היהודי, בענייני שלטון עצמי זאת היא רק התחלה (המרחק מתקופת המלכים גדול מכדי שנלמד מנסיונו), היתה זו ילדות, היו אלו שנות בית־הספר היסודי והצורך בדמות אב, מורה ומגן ונושא באחריות. מאז שעזב בן־גוריון את ראשות הממשלה לא היה לנו עוד עמוד־תווך, שעליו אפשר להישען במלוא הכובד. כל אחד חייב לשאת את הצרור שלו בעצמו, ועוד משהו מן העול המשותף.

אין אפילו מפלגה חצובה כגוש אחד למשענת, לא במה שנוגע ליחסנו אל העולם הערבי, שלא לדבר על טיב החיים מבפנים. למשה רבנו היו דרושים רק שנים שיתמכו את ידיו, כדי שישראל ינצח – כיום חייב כל אחד בתחומו להרים את ידו שלו. זה קשה, ומכביד, ומפחיד קצת, לדעת שאין חכם מכל אדם. אבל ביום שכל אחד ירגיש, כי חיי העם היהודי בארץ־ישראל הם אחריותו, בתחום שלו, לפי כוחותיו, שאין מאחורי מי להסתתר, שאין אב גדול ואין אמא גדולה, שעל כל אחד מוטלת מנת האחריות המשותפת, שאין “הם” ואין “השלטונות”, ואין “המדינה הזאת”, אלא תמיד אני ואתה, יהיה זה צעד גדול לקראת חזון חיי הצדק.

הרי איש אינו רוצה באמת לחיות ברקיע השביעי, בעולם שכולו טוב ואין בו רע להתמודד עמו. כל היפה הוא להתקרב אליו, צעד אחרי צעד, לפועל לקראת השלמות ולדעת שהיא עדיין רחוקה. רק אסור לרצות פחות מדי, אסור להיות מציאותיים, אסור להשלים עם הקיים. אם בשנים האחרונות, בעיקר מאז שדה נס מלחמת ששת הימים, הביקורת על מחדלי מדינת היהודים קשה יותר והספקות רבים יותר – סימן שקיים אידיאל, ששואפים לחיים שלמים יותר, שהשלילה אינה מובנת מאליה. אולי מזל הוא שמרגישים כי ישראל אינה כליל השלמות ותושביה אינם בני דור הנפילים. קשה להעלות על הדעת מה היתה מידת השחצנות של הישראלי המצוי אילו באמת היינו מצליחים בכל.

דווקא הצלחות נעשות מובנות מאליהן עד שאין רואים אותן יותר ודרושות עינים של איש מבחוץ, של עולה, של תייר כדי להבחין בהן. צריך לדעת לחזור אל ההתחלה, אל יאוש הבורחים מפני המוות ומוצאים את ביתם נעול בפניהם, כדי להבין את פירוש השערים הפתוחים, לכל יהודי ובכל שעה; צריך לזכור את אין־האונים של השואה ואת אדישות העולם שעמד מנגד, כדי לחוש את משמעותו של צבא יהודי חזק; חייבים להיזכר בציפיה לאניות הנושאות תבואה, תפוחי־אדמה, בצל, שיכסו את צרכי המדינה לשבוע, לשבועיים, כדי לשמוח מחדש על שפע הפירות, הירקות, הפרחים; צריכים לראות שוב את המעברות, את האוהלים, את הילדים היחפים בגשם, כדי לדעת להעריך את יערות השיכונים; צריכים לחשוב על התורים הארוכים של גברים בלתי־מגולחים ליד לשכת העבודה, מחכים ליום של עבודת־דחק, כדי להבין פירושה של תעסוקה מלאה.

צריכים להביט על החיים בארץ בעיני זר, כדי להעריך את יפיים, לא מבחינה יהודית לאומית אלא כך סתם, כחיי אדם: יש שמש ויש ים, יש אלף מקומות לטייל בם. יש זמן לשחק עם הילדים, יש פנאי לשיחת רעים, יש עוד ערך לחיי יחיד. יש תחושה של חירות. אם היעדר פחד הוא אחד מסממני־היסוד של שלטון דמוקראטי, הרי הדמוקראטיה הישראלית, על עוונותיה הרבים, איתנה כאבני הגזית. ממי מפחד יהודי במדינת ישראל? משוטר? משופט? מקצין? ממעביד? ממורה? משר? רק מהעתונאי. ומאשתו, לפעמים. ואם כוח ההמצאה ומספר התגליות המדעיות הוא מודד לחירות המחשבה, הרי אין עם חפשי כישראל: כאן כל אחד ממציא לו פאטנטים. זה היסוד להיעדר כל משמעת, לאילתור, אבל זה גם האישור לתחושת חשיבות־היחיד. ואולי הדבר אינו קשור כלל בטיבה של מדינת ישראל, אלא במהות הדת היהודית, הטמונה עמוק בעצמותינו, גם אם הן טריפה: לכל אחד קו ישיר לאלהים, כל אחד יכול להגיע אליו, בלי מתווך, בתפילה, בשריקה, בזעקה.

בסחרחורת הראשונה היה נדמה, כאילו עם הקמת מדינת ישראל בא עידן חדש, נבדל, כאילו הכל בה התחיל מבראשית. עכשיו אנחנו מבוגרים בחצי יובל שנים וכבד מודעים להמשכיות, לעבר ולעתיד. לא קם לנו במדינה יהודי חדש – זהו אותו היהודי הישן, גם אם נולד בארץ, בשינויים קלים. השנים הקטינו את המרחק בין גלות וציון. עכשיו רואים שחלק גדול מן הגלות נשאר עמנו, גם במדינת ישראל, וחלק מציון עדיין בגלות; רואים שלא ניתן למחוק אלפיים שנות היסטוריה ולחיות כהמשך ישיר של תקופת הבית השני, כי הגלות היהודית היא חלק בלתי־נפרד מאתנו, לטוב ולרע. כאשר אתה מביט בקהל המטייל לאורך רחוב דיזנגוף, העורך פיקניק בחורשת טל, הבא לחוג בר־מצווה ליד הכותל המערבי, הקונה ירקות בשוק, המחכה לרכבת – אלה אותם יהודים בני יהודים, רק משהו שזופים יותר, חפשיים יותר, תוקפניים יותר. כיאה לתפיסה סוציאליסטית דימינו לעצמנו, כי עם שינוי תנאי החיים יבוא שינוי האדם, בבת אחת, תוך זמן קצר. עכשיו כבר חדלנו להאמין ברבולוציה. נשארה רק האבולוציה, האיטית, המייגעת. חייבים להתגבר על קוצר־הרוח המבקש לפתור את כל הבעיות עתה, מיד, בימינו, בדרך פלא, לפי צו מלמעלה. לא יכול להיות יהודי חדש. אם חדש, אז הוא לא יהודי; אם יהודי, אז ישן, משופר בהדרגה.

יש זמן אחיד לאנושות כולה וזמן שונה לכל מדינה, לפי גילה. הזמן העולמי נקבע כיום, במיוחד לגבינו, על־ידי מדינות המערב, אבל אנחנו, כאומה, חיים בעת שונה, ומכאן המבוכה שלנו. כאזרחי העולם אנחנו יודעים היטב, כי עבר זמנה של הלאומנות צרת האפקים, כי ההתפתחות הולכת לקראת הפדראציות הגדולות, לקראת שיתוף פעולה בין מדינות, טשטוש ההבדלים בין עם לעם. אבל אנחנו, כאזרחי מדינת ישראל, בני עשרים וחמש בסך־הכל, ועדיין צעירים, עדיין נהנים מסממני העצמאות, ממראהו של דגל ישראל המתנופף ליד הבית הלבן, מצירוף המלים ירושלים־בירת־ישראל. כאזרחי העולם אנחנו סולדים ממצעדים צבאיים וממפגני־ראווה של נשק ומטוסים, אבל כאזרחי מדינת ישראל אנחנו עדיין מתרגשים למראה צנחנים צועדים ופאנטומים חולפים במטס.

קשה יותר ויותר לשמור על קצב השעון הפנימי שלנו. היו זמנים שוותיקי הישוב הניחו, כי ניתן לסגור מדינה כמו בית־חינוך לבנות־טובים (בימים הרחוקים ההם), להקשות את היציאה מן הארץ, לטפח לבוש ישראלי ופזמון ישראל ומטבח ישראלי, ולשמור על בידוד מזהיר מן העולם המתפרק. עכשיו כבר מבינים, כי הגבולות חייבים להיות פתוחים לאנשים, למחשבות, למנגינות, וכי מה שיכול לשמור על ייחודנו הוא לא חומות, אלא כוח פנימי הבא מתוך אמונה. אנחנו יכולים להתמודד עם השפעות העולם רק כיהודים אזרחי ישראל – לא כישראלים – מתוך אמונה בצור ישראל, בגורל ישראל, או בשליחות ישראל, או בגאון ישראל, או בזכות ישראל – והיא תמונה אמונה יהודית. אין אמונה ישראלית – ובלי אמונה לא נוכל להתקיים, עם כל הפאנטומים, עם כל המחשבים, עם כל האוניברסיטאות, עם כל בתי־החרושת, עם כל הנציגים הדיפלומאטיים.

גם אם יודעים שיחסי מדינות אינם מבוססים על אמירת תהילים, ועסקי מדינה מתנהלים בידי קדושים וצדיקים, הרי ביסוד מעשיהם חייבת להיות אמונה בסיסית בצדק עלי אדמות. בחזון אחרית הימים קובע החזון, לא תאריך הביצוע. וכשאין חזון, או יש חזון קטנטן, ביתי, מיניאטורי, מציאותי, ריאליסטי, דמוגראפי, מפוכח – גם התוצאות קטנות, בהתאם למציאות. שלושה מיליוני יהודים בארץ־ישראל, ירושלים השלמה בירת מדינת ישראל, עליה המונית מברית־המועצות אחרי ששים שנות משטר קומוניסטי, גשרים פתוחים לעבר הירדן, כנס חוקרים על הר מצדה, קונצרט התזמורת הפילהרמונית באופירה, סחלבים ביפעת, כותנה על־פני כל הארץ, אוניברסיטה בבאר־שבע, צינור נפט מאילת לאשקלון – ההתחלות תמיד בחזון. ונעלי החזון חייבות להיות תמיד גדולות יותר מרגלי המציאות, אחרת נתקעים בבוץ.

אין מדינה קטנה כל כך, שסביבה היה רעש גדול כל כך; אין מדינה צעירה כל כך שהתפתחה במהירות כה גדולה; אין מדינה שהגדילה את אוכלוסייתה חמישה מונים בעשרים וחמש שנים; אין מדינה שבה היתה עליה כה גדולה ביצוא, אין מדינה שקלטה מהר יותר אזרחים חדשים, בקיצור – אין כמונו. זה כאשר משיבים לביקורת הגויים. אין מדינה שבה התבססה הביורוקראטיה כה עמוק בזמן כה קצר; אין מדינה שקלקלה נוף בקצב מהיר יותר; אין מדינה שבה יש פחות התחשבות בזולת; אין מדינה רועשת יותר, מזוהמת יותר – זה כאשר אנחנו בינינו לבין עצמנו. אם אוהבים, אם שונאים, אם נהנים, אם משתגעים, אם מזהמים, אם מסתייגים, אם נמשכים אליה, או בורחים ממנה – בה היסוד, בה המרכז, בה ההבטחה לכל השאר.

גם אם אומרים מאה פעמים: אנחנו כאן לתמיד, חזרנו לנצח, אנחנו עובדה קיימת – תמיד מתחשק להוסיף: בלי עין הרע, בעזרת השם, עם טיפת מזל. איכשהו עדיין קשה להאמין שהשתחררנו מן הגורל היהודי שפירושו צרות. ערב מלחמת ששת הימים צצו החששות על־פני השטח, גם כאשר לא הודינו בהן; אבל גם בימים שלווים ושבעים, עם סטייק בפיתה, ומינוי לבריכה, ומקסי למסיבה, וסטריאו לסלון – אי־שם נשארה הידיעה, כי יכול להיות גם אחרת, כי עוד נכונו לנו סבל והרס, כי כזה הגורל היהודי. זה בגלל האבן מבית־המקדש החרב, שכל אחד נושא בכיסו.

אנחנו מודעים לחטאים עוד לפני שבא העונש. כל אחד יכול לספק לנביאי הזעם, שיקומו על ישראל, רשימה ארוכה של חטאים הקוראים לעונש, אבל לתקן את דרכינו? זה מאמץ גדול מדי. אין עם שיכול לחיות במצב־הכן פרמאננטי. אולי אין הבדל בין עם ישראל והגויים, אולי אנחנו באמת ככל העמים, לא טובים ולא גרועים מהם, בהתאם לממוצע הארצי המקובל, וכל ייחודנו רק בעובדה, שאנחנו יודעים את מידת הכשלון, את המרחק מן השלמות, כי עלינו הוטל לשאוף אליה. התבגרנו, התפרקנו, התעייפנו והאצבע המאשימה כבר מציצה אי־שם בין העננים: הוי, עם חוטא. שלושת אלפים שנה של שטיפת־מוח היו לטבע שני.

בעשרים וחמש השנים הבאות חייבים לתקן עוול, לחסל פער, להעניק לכל אחד אפשרות לחיות חיים מלאים וטובים (לא נאמר מאושרים, כי האדם מאושר רק מעט מאוד בזמן חייו, ובדרך כלל ללא קשר עם מצב העולם בכלל ומצב הארץ בפרט, מסיבות שאינן קשורות לא בתבונה ולא באידיאלים), בעשרים וחמש השנים הבאות נקרב את השלום, בעשרים וחמש השנים הבאות תהיה לנו ארץ־ישראל יפה, נוחה ונקיה, בעשרים וחמש השנים הבאות נשוב להיות עם הספר. זה אשר לישראלי שבתוכנו. אבל היהודי אומר: אם לא יהיה גרוע יותר משהיה עד עכשיו, דיינו.

אולי אסור לעשות הכללות, אסור לדבר בשם הנופלים, ההורים השכולים, אלמנות המלחמה; אסור לקבוע בשם הישישים הבודדים, הנפשות האבודות – אבל לגבי הרוב הגדול של תושבי ארץ־ישראל נכון לומר: היה טוב לחיות במדינת ישראל ב־25 השנים הראשונות לקיומה – אולי לא תמיד מבחינה חמרית, אבל מבחינת תחושת ערך החיים, מבחינת ההרגשה שטוב שאני חי, עתה ובמקום הזה. כולנו – המספרים על הימים הטובים ההם כשהכוונה לאודיסה או לפרנקפורט, לאמסטרדם או לקזבלאנקה, מתוך הרגל ומתוך געגועים לילדות אבודה – יודעים היטב כי כאן היו ימים טובים מהם. וגם אם חוזרים אחורה בהיסטוריה היהודית, אל ימי זוהר ותפארת, אל טולדו, אל גראנאדה, אל אלכסנדריה, אל בבל, אילו היו שואלים את יהודה הלוי, את הרמב"ם, את הבעל־שם־טוב ונותנים להם לבחור – אני בטוחה, כי הדור הראשון לתקומת ישראל היה בעיניהם הטוב בזמנים באותה תקופת־ביניים שבין חורבן הבית ובוא המשיח. ואם לא עשינו בחיינו גדולות ונצורות, רק תיקנו נעליים או כתבנו שירים, גידלנו בננות או נהגנו אוטובוס, לימדנו עברית או אפינו לחם ורק חיינו בארץ־ישראל בשנים הראשונות לעצמאותה – והיה חלקנו בעולם הזה גדול.

---

פני הדור כפני הלחם

מאת

רות בונדי

ריח של לחם טרי ביתי מסמל לדור המלחמות הרבות את כל הטוב של עולם האתמול השלו והפסטורלי, את בטחון הערכים והמנהגים הקבועים. בעיני רבים מיוצאי גלות אשכנז פרוסת לחם טרי, עם קרום עבה המכוסה מלמטה שכבת קמח, מרוחה בחמאה טריה ועליה מלח בגרגרים גדולים, מיזוג הטעם החמצמץ של לחם שיפון עם הטעם המתוק של חמאה כפרית, הם התגלמות הילדות האבודה, הבית שנחרב, העיירה שנהרסה; סמל ההנאות הפשוטות שלפני הנפילה לעולם הקידמה. כמו רוב דמדומי העבר, זכרונות לחם־חמודות הם סלקטיביים מאוד: נשאר רק המראה של שורות כיכרות לחם גדולות ועגולות אחר שהודחו מן התנור, שחומות, מבריקות, מבטיחות שובע לשבוע. מה שנשכח מרוב סנטימנטים היא העבודה המפרכת של לישת הבצק בתוך מישארת העץ, הקימה עם עלות השחר כדי להסיק את התנור, המאבק עם תהפוכות מזג־האוויר, שהשפיעו לרעה על תפיחת העיסה או על הבעירה בתנור, הצער כשנשרף הלחם מלמטה או נשאר דביק מבפנים. כמו כל זכרונות הנועם על איטריות תוצרת־בית, ריבות תוצרת־בית ומעיים ממולאים תוצרת־בית: הגעגועים הם ממין זכר, העבודה ממין נקבה.

אצל רוב תושבי המדינה שמעבר לגיל עוגת יום־ההולדת היחס ללחם אינו רציונאלי. מי שזוכר רעב, ומלבד יוצאי ארצות־הברית יש רק מעט מאוד מבוגרים שלא התנסו בו – בימי חוסר־עבודה, במלחמה, במצור, במחנות, בעוני – רואה בלחם את יסוד החיים, גם אם הוא מתקיים מזמן בעיקר על ירקות ופירות ובשר ותוצרת חלב, מטעמי בריאות או שובע, גיל או דיאֶטה, גם אם תצרוכת הלחם הצטמצמה לשלוש פרוסות דקות ליום במאבק המתמיד על הגיזרה החטובה. גם בסובסידיה על הלחם יש מעט מן היחס המיסטי ללחם מראשית מאבק הפועלים: לגבי חלק ניכר של האוכלוסיה, מחיר הלחם הוא פריט משני בתוך חשיבות הוצאות הקיום, בעיקר נוכח העליות המרקיעות שחקים של הדברים החיוניים האחרים כמו דיור חינוך ולבוש, אבל אסור להודות בכך, כי יש בכך טעם של רכושנות.

לפי ההגיון צריך היה להעלות את ההכנסות של משפחות מרובות־ילדים ואת קיצבות הזיקנה, כדי שלא יהיה על ילדים וזקנים לחיות על לחם ומרגרינה, במקום להעניק מתנה לשני השלישים של האוכלוסיה היכולים להרשות לעצמם לשלם את מחירו האמיתי של הלחם. אבל סובסידיה על הלחם מרגיעה את המצפון. היא הוכחה חותכת לחוש סוציאלי מפותח ותחליף לפתרונות־יסוד.

בלחם הישראלי יש אישור לכוח החיים של העם היהודי: עדיין הלחם טוב, עדיין יש לו טעם של לחם, של תבואה, עדיין יש לו ריח, עדיין הוא רחוק מן הקש הלעוס, צמר־הגפן הסטרילי, הספוג התפל המכונים לחם בארצות־הברית או באנגליה: עמים האוכלים לחם כזה מוכרחים להיות בנסיגה מתמדת. מי שמוכן, בתוך שובע, לאכול לחם חסר־חיים, ירקות מקופסאות וארוחות קפואות בתוך מגשי־אלומיניום מוכרח לחפש התפרקות בדרכים אחרות. אין לאדם כל כך הרבה תענוגות־חיים כדי שיוכל לוותר על ההנאה הבסיסית היום־יומית אשר בלחם האפוי כהלכה, בעגבניה שיש בה טעם של שדות, בבצל, בגבינה הלבנה, במזון שיש בו עדיין זכר לטבע.

ללחם שיפון וללחם קימל קוראים באמריקה לחם יהודי (כדברי המודעה הידועה ברכבת התחתית של ניו־יורק האומרת: You don’t have to be Jewish to love Levy’s real jewish rye וזה ציון לשבח, המעיד על כך שיש ביהדות אמריקה תאווה לחיים, שעדיין לא נבלעה כולה בעולם של צריכה לשם צריכה. יש קו ישיר בין לחם ומטרות־חיים. הלחם האמריקאי הלבן, הרכרוכי והחתוך, שאריזתו סוּפר־היגיינית, שיש בו תוספת ויטמינים ומינרלים ומי יודע מה עוד, לא ניתן לאכילה למחרת היום: על כן משליכים מה שנשאר לפח־האשפה וקונים חבילה חדשה. וזאת כל המטרה. את רוב הלחם הישראלי אפשר לאכול אחרי יום ואחרי יומיים וליהנות ממנו. עדיין יש מאפיות הגאות במוצר שלהן, עדיין אפשר לאכול לחם בזכות עצמו. יש מודד בדוק לטיב הלחם: אם הילד שנשלח למכולת להביא לחם נוגס בדרך חזרה בחשאי מן הקצה, בהתחלה אוכל את הקפלים בקרום, שאפשר לסלק אותם בלי לגרום נזק־יתר למראה החיצוני של הכיכר, ואחר־כך כשמתברר לו כי העסק אבוד ממילא ושיהיו צעקות בבית, מוריד את כל הנשיקה. בלחם רך, פרוס, ארוז, לא מתחשק לנגוס. זאת בדיקה שאושרה במכון התקנים.

יש אנשים השותים אלכוהול, בשעת צרה, יש המרבים לאכול ממתקים, יש המבקשים מאכלי חלב בתקופת מתח נפשי ויש המוצאים את נחמתם בלחם, בפרוסה עבה, לא דיאֶטטית, של לחם טרי עם חמאה (ושיסלחו לי כל יצרני המרגרינה: קיים הבדל). זה עניין של חינוך, של מסורת, של יחס נפשי ללחם. בצ’כיה נהגו לנשק לחם שנפל לארץ, לאסוף פירורים ממפת השולחן ולפזר אותם לציפורים, לפורר לחם יבש לפירורים, לחתוך לחם ישן לקוביות ולייבש אותן, כדי להשתמש בהן במרק או בכופתאות, להכין מיני פשטידות ומרקים מלחם יבש, גם אם היה ערך החמאה והתפוחים והצימוקים שנכנסו לתוך אותה פשטידת לחם־לבן, שנקראה בשפת־התערובת של היהודים זאֶמאֶל־באבא, כפול ומשולש מערך פרוסות הלחם היבש שהיו יסודה: לא השליכו לחם לפח – מתוך עקרון, לא מתוך כורח כלכלי.

להשליך לחם זה כמו למשוך לעין־הרע, כמו לעורר את זעם האלים, לקרב שנות רעב. לפי היחס ללחם אפשר לקבוע את גילה הרוחני של עקרת־הבית: אם היא מרגישה נקיפת מצפון, דקירה בלב, חוסר נוחות, בכל פעם שהיא משליכה לחם יבש לפח, ומתחשק לה לומר “יסלח לנו אלוהים על חטאינו”, סימן ששרשיה נעוצים בעולם שלפני עידן השפע. נחוצים עקרונות וכוח יקי לדבוק בהם, כדי לשמור על כבודו של הלחם. כאותו בעל מסעדה ברחוב נורדאו־שטראסה בחיפה, אשר היה מגיש לאורחיו לחם מיום אתמול ואם העז מישהו למחות, היה מעיר בחומרה: “תחילה יש לגמור את הלחם הישן”.

במסעדות אין מגישים עוד לכל לקוח שלוש פרוסות עבות כדבר מובן מאליו, בקיבוצים ירדה תצרוכת הלחם פלאים. מארחות כבר אינן מכינות סנדוויצ’ים אלא מגישות את הבשרים לחוד ואת הלחם לחוד. בקבלות־פנים, חתונות וחגיגות בר־מצווה נעלמו מן המזנונים אותן פרוסות־לחם קטנות המכוסות סמלית בפיסה זעירה של נקניק וחתיכת מלפפון חמוץ. על אף גידול האוכלוסיה לא עלתה תצרוכת הלחם בישראל בעשר השנים האחרונות. אלה תולדות חייו של אדם מצליח על פרוסה אחת: מהימים שלא היה יכול להרשות לעצמו לאכול לחם לשובע מתוך עוני, עד לימים שאין הוא יכול להרשות לעצמו לאכול לשובע מטעמי בריאות ופיגורה.

אנשים מתעצבנים כאשר אין לחם מעל ומעבר למשמעות המחסור המעשית:

כיום יש לרוב האוכלוסיה דרכים אחרות להשביע את הרעב (ולא רק בעוגות), אבל המדפים הריקים של ארונות הלחם בחנויות בימי שביתת האופים, התורים המחכים לבוא מכונית המאפיה, הקיצוב שהנהיגו בעלי־המכולת, הפרוטקציה הדרושה כדי להשיג כיכר לחם שלם, מעלים זכרונות עגומים, מעוררים לחיים צללי עבר נשכח, ואולי לא נשכח אלא נדחק למעמקי הלילה: את חסדי בעלי החנויות האריים אם השאירו לחם לשעה האחת אחרי הצהריים, כאשר ליהודים היה מותר לערוך קניות: את הכוח העצום שהעניק תפקיד חלוקת הלחם לממונה על הבית בגטו: את העיניים החדות והבוחנות שהיו עוקבות אחרי להב הסכין, כדי שהצדק ייעשה וכל שש המנות מן הלבנה הבוצית הכבדה שהגרמנים הגדירו אותה כלחם, יהיו שוות.

במחנות הכפייה התנהלו ויכוחים אין־סופיים על מה עדיף: לאכול את כל המנה בבת־אחת ולהרגיש לפחות פעם אחת ביום משהו דומה לשובע, או לחלק את המנה בקפדנות למנות־משנה ולאכול פרוסה בשעת החלוקה בערב ופרוסה בבוקר, ולקחת לעבודה פרוסה. מה קל יותר מבחינה נפשית: להיאבק כל היום נגד יצר הרע, עם הפרוסה בכיס, או לחשוב כל היום על הערב. בסופו של דבר לא היה זה עניין של עדיפות אלא של אופי, של גישה לחיים. אני בדרך־כלל דבקתי בחלוקה לפרוסות, מתוך אותה משמעת פנימית ארורה שאינה נותנת לאדם להתפרק.

בעצם אסור לומר על לחם ישן “לא ניתן לאכילה”. בשעת הכרח הוא ניתן לאכילה תמיד, גם אם הוא קשה כאבן, מתפורר, מלא בוץ או מכוסה עובש. היתה תקופה שהגרמנים – אם מתוך אחת התהפוכות הפתאומיות של הביורוקראטיה, אם כדי להשלות את היהודים שעדיין היו מחוץ למחנות כאילו אין כל רע במשלוחים מזרחה – הרשו לתושבי מחנה המשפחה בבירקנאו לקבל חבילות לחם מן העולם החיצון, שנראה רחוק יותר מן הירח. לנוכח מה שהתרחש בשנת 1944 בחזית נראתה הובלת הלחם למרחק אלפי קילומטרים כשגעון, אבל עובדה, החבילות הגיעו, בחלקן, עם לחם אפוי בבית ובתוכו מלית של בשר־נקניק, מעשה הדודה אנדה, אותה דודה אנדה שהמשפחה היהודית התרחקה ממנה בימים כתיקנם מפני שהיתה לא רק גויה, אלא גויה עוזרת אצל סבתא, ואחיה הצעיר של סבתא נשא אותה לאשה לתדהמת כל המשפחה. ובכן, הדודה אנדה היתה היחידה מכל המשפחה שנשארה בפראג, והיתה מסתירה חפצי־ערך, והיתה קונה מזון, והיתה שולחת חבילות, והיתה מחכה בתורים ומסכנת את עצמה בעת שלטון הגרמנים. שעה שהתייצבה דודה אנדה בפני בית־דין של מעלה לא היה צורך במלים רבות: כיכר לחם אחד הכריע את כף המאזניים.

*

מי שרואה את הישראלים בוררים את הלחם יבין, כי אין הם מקילים בו ראש. אפילו בחנויות שבהן העמידו את ארון הלחם הרחק מידי הקהל ונוזפים בלקוחות הממששים תריסר כיכרות־לחם לפני הבחירה, עוקבים הקונים במבטים חרדים אחרי מעשי המוכר, וכאשר זה מוציא כיכר אחד, הם אומרים אוטומטית: אולי את זה השני, שם בפינה? אולי יש לך אפוי יותר? כהה יותר? חלק יותר? פריך יותר? לפי כובד הראש שהם נוהגים בבחירת כיכר הלחם – היסוסים רבים, תוך מישוש ונגיעה זהירה (כדי לא לעורר את תשומת־לבה של אחת המשוגעות להיגיינה), בחירה ראשונה, חרטה, בחירה שניה, בדיקה מדוקדקת – אפשר היה להניח שקונים טבעת־נישואים, מזוזה או קערת בדולח, שזאת קנייה לכל החיים. אולי זה מרוב חכמה: איש אינו יודע אם אחרי כיכר־הלחם האחד יבוא נוסף ומתי שעת הלחם האחרון.

בלחם יש הבטחון של הידוע, משענת הקביעות. גם אם אפשר להשיג בכל צרכניה וחנות־מכולת תריסר סוגי לחם משתיים־שלוש מאפיות, לחם אחיד ולחם קימל ולחם חי ולחם שיפון ופומפרניקל ולחם לבן רגיל ולחם לבן ארוך ופיתה רגילה ופיתה עיראקית, שלא להזכיר את כל סוגי החלות, מתוקות ולא מתוקות, חלקות, קלועות, עם פרג ועם שומשום, קונים תמיד אותו סוג לחם מאותה מאפיה, ואם אפשר, כיכר בעל אותה צורה בדיוק. יש דברים שמוכרחים להישאר קבועים, שלא נחוץ לשקול לגביהם, שאינם דורשים החלטה, שהם כאן, תמיד. סקרים על הרגלי התזונה בין העדות בארץ הוכיחו, כי לגבי הלחם השמרנות גדולה יותר מאשר לגבי דרכי־הבישול והשימוש בתבלינים ובתבשילים חדשים. יש המחליפים לחם אחיד ללחם לבן כאשר הם יוצאים מדלות לקיום מבוסס, כסממן של מעמד. יוצאי ארצות המזרח עוברים מצריכת פיתות ללחם כשלב בהתאמה לדפוסים האשכנזים. המעבר מסוג לחם אחד לסוג לחם אחר בא לא מתוך דחף פתאומי. על פי־רוב יש לו משמעות לגבי דרכי־חיים, היעדים, המשאלות, אפשר לקנות פעם, להזדמנות מיוחדת, לצרכי אירוח, לחם מסוג שונה מן הרגיל, אבל רוב האנשים, רוב ימות השנה, רוצים את הלחם שלהם.

לכן סערו הרוחות כל־כך ביום שישי, כאשר לא היו חלות לשבת, ולא רק אצל שומרי המסורת, המברכים עליהן (אם כי בשעת־הדחק מותר לברך “המוציא” גם על שני כיכרות לחם או על שתי מצות), אלא גם בין אתאיסטים, עמי־ארצות, כופרים, גויים יהודים, כנענים, מתקדמים, שמאלנים חדשים, סוציאליסטים ישנים ושאר העם היושב בציון. בשבת בבוקר אוכלים חלה, אפילו יחד עם בשר חזיר וביצה, אפילו שומעים ברקע את הרקוויאֶם של מוצרט, אפילו יוצאים מיד אחרי זה במכונית לטיול. אבל חלה צריך. שרשי הדת היהודית באוכל, לכן היא מחזיקה מעמד זמן רב כל כך.

מעמדם הנחות של פועלי המאפיות והרווחים הנמוכים יחסית של האופים הם הוכחה לימי שפע: בשנות רעב אין איש מיוחס מאופה, חוץ מן הקצב. אולי מופרז לדרוש שר־אופים (אם כי בהיעדר משרדים מתאימים למועמדים הרבים למשרת שר עלול מישהו ביום מן הימים למצוא השראה בתנ"ך), אבל יש להתייחס בקצת יותר הערכה לאנשים המכינים לנו את לחם יומנו, ולא רק בגלל הקשר הישיר בין לחם וכוח עליון בכל הדתות, ולא רק מפני שהם עושים עבודה קשה בתנאים קשים, אלא גם מפני שהם תריס בפני עולם של גלולות־מזון ותחליפים. כל זמן שאנו אוכלים לחם שיש בו טעם, אנו מסוגלים להתמודד עם תלאות העולם האמיץ החדש.

אם אין נחתום מעיד על עיסתו, אנו מצווים לעשות זאת לעמנו: בשם כל אוהבי הלחם, אהבה מותרת ואהבה אסורה: תנו לאופים יותר כבוד ושכר כפי ערכם. חישבו עליהם כאשר תאכלו, בימים שלאחר השביתה, לחמניה טריה בשעה שבע בבוקר: הם קמו לאור הכוכבים כדי להכין אותה. אופים – כשענים, סנדלרים וחייטים – שייכים לעולם תבונת־הכפיים, שנבלע בעידן המכונה. אני יודעת שהאנושות צועדת לקראת ייעול, אני יודעת שבית־חרושת ללחם יכול לשמור על תנאי היגיינה מעולים יותר מן המאפיות הקטנות שעדיין נותרו במדינה (150 לעומת 600 לפני עשרים שנה), אני יודעת שהאידיאל הוא לחם שיד האדם לא נגעה בו לכל אורך ייצורו עד סופו הארוז, אבל מה יש לומר, בלחם החמים הבא ישר מן המאפיות – על אף הגלגולים שעוברים עליו בסלים ובמכוניות, על אף הידיים הרבות הנוגעות בו עד שהוא מסודר שורות שורות במדפים, יש בכל זאת טעם אחר, שלא לדבר על החלות של האדון בירנבוים, העולות על כל עוגה. וכיוון שאצלנו אין מתייחסים בזלזול לדברים חשובים כאוכל, נוסעים כל יום שישי במיוחד למרכז תל־אביב כדי לקנות “איינע גוט אויסגעבאקנע חלה”, כדברי הזקנה הממונה על מכירת הלחם והחלות בחנות, וגם בימים כתיקנם דרושה טיפ־טיפה של פרוטקציה כדי שהיא תשמור במחבוא שבמחסן האחורי חלה קלועה עם פרג, הטוב שבטוב, עונג השבת למי שאינו מבדיל בין קודש לחול.

---

יהודים מדברים על ישו

מאת

רות בונדי

ישו הנוצרי עדיין עמנו, עומד אחר כתלנו, משגיח מעל הצלב, נשמע מתקליטים, עדיין הוא גורם בחיינו, גם כאן במדינת היהודים בשנת אלף־תשע־מאות־שבעים־ושלוש לספירת הנוצרים. בשעת העליה ארצה נדמה היה כי הפרידה מעולם הגויים פירושה גם ניתוק כל היחסים עם הצלוב, אך למרבה הפלא הוא עדיין ניצב מולנו, תובע תשומת־לב, דורש התייחסות. אולם כאן, בארץ־ישראל, הוא נראה יהודי יותר וקרוב יותר כבן־אדם.

במרכז אירופה שלפני מלחמת־העולם הגדולה, שהיתה צריכה להיות האחרונה, היה ישו הנוצרי כולו של הגויים, לעתים היו לו עיניים כחולות ושיער בהיר, ולשמו היה צליל לועזי מובהק. רק כאן בארץ קיבל שם עברי, האנשים סביבו היו לארץ־ישראלים, המקומות שבהם התרחשו חייו נעשו מוחשיים וקרובים. מריה מגדלנה היתה דמות שונה מאוד ממרים המגדלית, יודאס איסקריות צמח בעולם אחר מיהודה איש קריות, gethsemeane capernaum היו רחוקים ושמימיים הרבה יותר מגת שמנים וכפר נחום. רק אחרי שלומדים עברית, רק אחרי שחיים בארץ מסוגלים לקרוא את “הברית החדשה” בלי תחושת טעם של פרי אסור, רק כאן אפשר להבין את דמותו כיהודי החי בין יהודים, בתוך נוף הארץ, מכיר את מציאות החיים בארץ־ישראל ומנהגי תושביה, עובדי אדמה ודייגים ובעלי מלאכה.

על אף היהדות הריקה מכל תוכן דתי, על אף ההתבוללות בין צ’כים וגרמנים, ישו של ילדותי היה דמות עוינת, שחסמה את המעבר אל עולם הגויים. על אף הסיורים התכופים על פני הכנסיות של פראג וכוח המשיכה של החלל האפלולי השקט עם ריח של קטורת ואור עמום, החודר דרך חלונות־זכוכית צבעוניים; על אף הנכונות להישאר בכיתה כאשר המורה לדת הקאתולית, שנקרא הר קאטכט, היה מסביר לתלמידים הנוצריים את עקרונות הדת; על אף קסמו הגדול של חג המולד עם האורות הדולקים על עצי אשוח – היתה נקודה שמעבר לה לא הניתן להתקדם: להצטלב ולכרוע ברך.

אינני זוכרת שאי־פעם הבהיר לי מישהו, כי דווקא אלה הם סממני ההזדהות עם הנוצרים. אבל לגבי היתה זו תמצית היהדות: יהודי אינו כורע ברך, לא בפני איש ולא בפני אלוהים. הייתי מקנאה בבנות הכיתה, שתפרו להן שמלות לבנות ארוכות לטקס הוידוי הראשון. הייתי מצפה לחג המולד: כי גם אני חילקתי מתנות וגם אני אהבתי לקבל מתנות בתמורה; הייתי חוזרת על מלות תפילת “אבינו שבשבמים יתקדש שמך כמו בשמים כן בארץ”, סתם ככה, כמו על דברי שיר, כדי להיווכח אם אני יודעת אותה על־פה, כמו כולם, אבל מעולם לא הייתי מוכנה לכרוע ברך, כי הכריעה נראתה כבגידה ביהדות.

גם אחרי ימי הילדות, במחנות הריכוז, נשארה לגבי כריעת־הברך סמל הכניעה המוחלטת שהבטחתי לעצמי לא להיכנע. רק מזלי הטוב שמר עלי מפני מבחן אמונה ולא דרש ממני הוכחה אחרונה של נאמנות לעקרון. לכל יהודי שחי בסביבה מתבוללת בין נוצרים היתה נקודה משלו – ומעבר לה היתה ממלכה אסורה.

מי שחי בין הגויים מחוץ למקלט המגן של העיירה היהודית, כל חייו הושפעו מן הנצרות, מחגיה, מתפיסת עולמה, אם ידע זאת ואם לא. לזרוס החולני, השומרוני הטוב, היו חלק מעולמו מבלי שחשב על מקורם, בשפתו הדהדה “הברית החדשה” – הוא דיבר על מפתחות פטרוס, על גמל שלא יכול לעבור דרך קוף של מחט ועל הצלב שכל אחד נושא על גבו. מושגי היופי שלו בציור, בפיסול, במוסיקה ובארכיטקטורה צמחו מתוך הנצרות.

מנהגי הנצרות היו חביבים, קוסמים, מושכים; צלילי הפעמונים בבוקר יום ראשון, עץ האשוח המקושט, זכר לעבר פאגאני, שנראה כהתגלמות כל היפה, הביצים המצוירות של חג הפסחא, החלות הקלועות של חג המולד, הכבדות מרוב חמאה וסוכר וצימוקים ושקדים, שהיו מונחות על הארון בחדר השינה, בדיוק כמו אצל השכנים, טקס התפילה בקאתדרלה, עם מקהלה ועוגב. קאפלות קטנות נשכחות ביער, במקום שהתחולל נס של הצלה, מוקדשות למיני קדושים. האיום היה רק בדמות ישו עצמו, בכתר־הקוצים שעל ראשו, בדם שנזל מפצעיו. לא היה צורך בכתובת “קדוש, קדוש” באותיות עבריות מעל פסל ישו, שיהודי פראג חוייבו להציב אותו על גשר קארל העתיק בדרך לארמון, כדי להזכיר את הקשר בין מותו והיהודים: דמותו הצלובה המעונה העידה נגדם בכל מקום.

העובדה שהיהודים צלבו את ישו היתה כל כך מובנת מאליה שלא הייתי מעלה על הדעת להתכחש לה. הדבר היחיד שקומם אותי היה הקשר האישי עם אותם היהודים שלפני אלפיים שנה, שצלבו אותו בארץ רחוקה, בעידן אחר, יהודים קנאים, עם זקנים ופיאות וקאפוטות שחורות, לא יהודים בעלי תרבות, לבושים לפי מיטב מנהגי אירופה, דוברי צ’כית וגרמנית ללא דופי כמו אצלנו במשפחה. לא הייתי מוכנה לקבל עלי את מות ישו, לא מפני שכפרתי באשמת היהודים, אלא מפני שלא ראיתי את עצמי קשורה למעשה האכזרי.

מי שחי בתוך סביבה נוצרית מבלי שקיבל צידה יהודית לדרך, בתוך יהדות שהצטמקה להשתייכות משפחתית ולנוהגים חברתיים מוסכמים, ללא אמונה וללא תוכן פנימי, זקוק לזעזוע, כדי לגלות את שרשיו. לדור שלי סיפק אותו היטלר, אבל אין לסמוך על כך שבכל דור ודור ובכל מקום יקום צורר חדש. לכן מגיעים צעירים יהודיים באמריקה, המחפשים אחרי משמעות החיים – באמצעות סמים והארי־קרישנה וזאֶן־בודהיזם – לנצרות קדומה, מוצאים בה משענת, מקלט, ולפעמים אמונת־אמת. אבל כאן, בארץ־ישראל, נראית תנועה של יהודים למען ישו כאבסורד גמור. גם אם התודעה היהודית היא רק העתק חיוור ומטושטש, כאשר הופכים אותה לחומר לימוד בבית־ספר, גם אם אין בכוחה של הציונות, בלי אמונה יהודית, לחשל בפני כל תלאות החיים נוסח־ישראל – אפשר היה להניח, כי החיים היומיומיים כיהודים, עם אלפי סממני היהדות המובנים מאליהם, מעניקים מידת חיסון מספקת בפני קסמי הנצרות. גם אם הובהר במרוצת השנים שילידי הארץ פגיעים לכל פגעי הגלות בדיוק כילידי הגולה, עדיין תמהים כיצד מסוגלים צעירים ישראלים, שנולדו במדינת היהודים וגדלו בה, לחפש את הישועה אצל ישו הנוצרי. גם אם מביאים בחשבון את רצון הישראלים שלא לפגר אחרי העולם, להשתייך, להיות בתוך העניינים, גם אם מתייחסים לפעילות יהודית למען ישו כאל אופנה מיובאת מבחוץ, כתופעה חולפת שולית לחלוטין, עדיין קשה להבין אותה, בעיקר למי שמצא את האישור ליהדותו בארץ ישראל.

אולי כאן ההבדל העיקרי בין פיתויי הנצרות בעבר, בעולם של אתמול, ובהווה. עיקר המשיכה של הנצרות היה פעם בכוחה האסתטי, ביפי טקסיה, דמותו של ישו היתה הגורם הדוחה, המפריע. כיום הצד הטקסי, עקרונות הכנסיה, הם הגורם המפריע, ועיקר המשיכה הוא בנצרות קדומה, בסיסית, פשוטה, מובנת, המדברת על אהבה ולא על מיסתרי השילוש הקדוש. נצרות שבמרכזה ישו האוהב. דמותו של ישו בימינו שונה מאוד מדמותו של ישו הישן. הוא נעשה צעיר יותר, שערותיו ארוכות יותר, הוא מעורה יותר בחיים, קדוש פחות. זהו ישו שאינו דורש התעמקות בכתבי קודש ולא טקסי טבילה ולא הסתגלות לעקרונות הכנסיה הקאתולית. זהו ישו נינוח, המעדיף חוטאים על צדיקים, בז לכסף ולנכסי העולם הזה, אינו רוצה בית משפחתי עם גינה ושתי מכוניות וחברות במועדון מיוחס, אלא רק אהבה. בגלגולו הנוכחי ישו הוא חביב יותר ותובעני פחות – וכרגע קשה מאוד לנביאי ישראל להתחרות אתו. כולם נראים זקנים ומחמירים ודורשים לימוד.

יהודים מומרים בארץ־ישראל אינם תופעה חדשה. הם פעלו עוד בישוב הישן, לעתים מתוך אמונה שלמה, כי אחיהם היהודים זקוקים לבשורה הגואלת של הנצרות, כדי שהמשיח ישוב עלי אדמות. אך אז היתה חובה להתנצר, וזה היה כמובן צעד גורלי ומרתיע. דרושים אמונה גדולה, פיתוי גדול, יאוש גדול, או רוגז גדול, כדי שיהודי בימינו יתנצר. להישאר יהודי ובכל זאת להאמין בישו נראה נוח הרבה יותר, ואולי אפשר בדרך זו לזכות בטוב שבשני העולמות – בדיוק כמו אותם היהודים הטובים, שרצו להיות גם ציונים וגם קומוניסטים.

ביהודים משיחיים, כפי שנקראו היהודים למען ישו מן האסכולה הישנה, נתקלתי לראשונה אחרי בואי ארצה, לפני יותר מעשרים שנה, ככתבת מתחילה בחיפה. היה זה בעיני קוריוז ראוי לכתבה, בדיוק כמו ממציא של אל“ף־בי”ת עולמי או השומר הזקן במגדלור. קומץ קטן של אנשים מבוגרים שהתכנסו בכנסיה הסקנדינבית בחיפה התחתית, רובם פליטי גלות, שאיבדו שרשים ולא הצמיחו אותם בארץ, שידעו לצטט עשרות פסוקים מן הנביאים על מנת להוכיח, על פי התנ"ך, כי המשיח כבר הופיע פעם אחת כדי לקחת על עצמו את יסורי האנושות – והוא עתיד להופיע שנית כדי לגאול אותה.

במרוצת השנים, כשעוד הייתי בחיפה – שהיא, כמו ירושלים, קרובה יותר לישו (לתל־אביב הוא מגיע אך מעט, כנראה שהיא יהודית מדי) – היו נשלחים אלי בדואר מכתבים חתומים על־ידי עמנואל או רות, שהעידו על המפנה שחל בחייהם עם קריאת “הברית החדשה” והציעו לפי לפנות לתיבת־דואר זו או אחרת לשם קבלת חומר נוסף, או צירפו רשימת כל הפסוקים בתנ"ך המעידים על התגלמו של ישו כמשיח. הדברים נראו כל כך רחוקים מן המציאות הישראלית שלא היה טעם לחקור מי הם הכותבים אלי ומנין להם כתובתי. אבל אז היתה לישו תקופת שפל בעולם כולו. בינתיים באו לו ימי גיאות, המגיעה בגלים קטנים עד לחופי ישראל. ושוב מנסים לחבב את ישו על היהודים, רק שאוהביו הצעירים בקיאים פחות בדיני ישראל ובכתבי הקודש מן היהודים המשיחיים, ומבססים את אמונתם פחות על פסוקים מספרי ישעיה ודניאל ויותר על תחושה ואהבה (דרישתו של ישו לאהוב את שונאינו נראתה לי תמיד כגזירה שאין לעמוד בה. בקושי מצליחים לאהוב את הידידים וקרובי המשפחה החיוניים ביותר).

כל עוד חיים בין הגויים, מנסים למצוא הצדקה למעשה יהודה איש קריות, רוצים לראות בו מכשיר בידי ישו, שהטיל עליו לבגוד בו כדי שיתמלאו דברי הנבואה, שבחר בו לשליחות הקשה מכל; שמחים על כל מחקר הבא להוכיח, כי הצליבה היתה עונש לפי דיני הרומאים והם הטילו אותו על מורד במלכות – וידי היהודים נקיות. רק כאן, בבטחון היחסי של מדינת ישראל, מוכנים לקבל גם חלקם של היהודים במותו של ישו מנצרת. אם אכן קראו “צלבו אותו! צלבו אותו!” הם עשו זאת מתוך אמונה, במסגרת חוקים בעלי משמעות בחייהם, שחייבו כל אחד מהם, מתוך הגנה על אמונתם וערכיהם. לעומת מה שהתחולל על־פני כדור הארץ במשך אלפיים השנה שעברו מאז, לעומת המיליונים של צלובים ונרצחים ושחוטים ונשרפים בגלל אמונתם, הדתית או הפוליטית, נראית צליבתו של מי שהכריז על עצמו כמשיח כפרט קטן. כמובן כל עוד רואים את ישו כבן־אדם.

אולי כאן, ולא בכריעת־הברך של ימי הילדות, המבחן האמיתי של זהות יהודית: בחוסר היכולת המוחלט לראות בישו בן אלהים. קריאה באבנגליונים רק מאשרת תחושה פנימית: מדובר בבן־אדם, באיש הנאבק על אמונתו, במי שנטל על עצמו מבחן עליון, וכאן בארץ הוא נראה מובן יותר וקרוב יותר ואנושי יותר. אפשר להבין, למעשה, יהודים המחפשים בנצרות את החוויה האסתטית, את האהבה, את המעמד, את כרטיס הכניסה, את השכחה, את הבטחון שבהליכה עם הזרם, אבל במוח יהודי אי־אפשר לתפוס את אבהותו של אלהים, אלא כאב כל חי.

לפעמים קשה להבין ללב מי שרוצה להתגייר (ולא מתוך אהבה לבשר ודם) בגלל הצרות שאדם מקבל עליו כשותף לגורל היהודי. אבל להבין ללבו של יהודי שהופך לנוצרי ולא מטעמי בצע, נוחיות, שאיפה חברתית, או כמיהה להתבוללות, קשה עוד יותר, מנקודת־ראות יהודית. איך אפשר לאכול מגופו של ישו ולשתות מדמו? איך אפשר לקבל את קדושת האפיפיור? את תיווך הכמורה? הרי כיהודי יש לאדם גישה ישירה לאלהים, הוא יכול לדבר עמו בלי מתווכים, לבוא בדרישות ובטענות, להתקומם נגד גזירתו, לתבוע צדק, ואלהים אינו דורש ממנו כניעה מוחלטת, אינו הופך אותו לגרגיר של אבק, משאיר לו שמץ של גאוותו, של כבודו העצמי.

יש לי איזו הסתייגות פנימית מדו־שיח או רב־שיח בין הדתות, אלא אם מדובר בתרגיל אקדמי גרידה. אם הדו־שיח בא מתוך עודפי סובלנות, סימן שהלהט הפנימי דועך; דו־שיח מתוך אמונה שלמה הוא בלתי־אפשרי, לכל היותר אפשר לשאת שני מונולוגים נפרדים, כמו בימי הוויכוחים בין כמרים ורבנים. אבל אין נזק בדו־שיח אם אין מתייחסים אליהם ברצינות יתרה ורואים בהם רק כנס מקצועי, כמו של רופא־שיניים או חוקרי רעידות אדמה.

קופרודוקציה בענייני דת היא בלתי־אפשרית ומי שחשב שישו כוכב עליון יכול להוסיף אהבה גם ליהודים, השלה את עצמו. ישו כוכב עליו נעשה על־ידי נוצרים למען עולם נוצרי. בספר דקיק, שמחיר ייצורו עשרת אלפים לירות, יכול חוקר דת להביע נימקים חדשניים להגנת היהודים בפרשת ישו, אבל כאשר מדובר בסרט יקר, שיקולי־קופה קודמים לכל; חייבים לשמור על יסודות מוכרים של מיתוס, אם רוצים למשוך המונים. אפשר לשנות את הקצב, אבל אי־אפשר לקרוא במקום “צלבו אותו! צלבו אותו!”, “ישו, חביב היהודים”. זה לא ילך.

ביסודו של דבר לא השתנה הרבה בענייני ישו, גם אם יהודים משלים את עצמם, כי בא עידן הסובלנות, ההבנה והתלות ההדדית בין יהודים ונוצרים בענייני דת מול עולם עובד אלילים ושומע לנביאי שקר. אפילו בארצות־הברית החילונית, הנאורה, עדיין מתנהל ויכוח בין פעילי מסע התעוררות המוני למען ישו, שכל הכנסיות הנוצריות של אמריקה משתתפות בו, אם יש ליהודים זכויות מיוחדות בין הכופרים. יש המוכנים להכיר ב“ברית הישנה” שיש לאלהים עם היהודים ושלא בוטלה עם בשורת “הברית החדשה”, אך רבים מהלוחמים למען ישו סבורים כי ליהודים, כלכל התועים, אין חלק במלכות השמים, כל זמן שאין הם מקבלים את ישו הגואל. יהירות כזאת מקוממת את הגאווה היהודית: מי הם הנוצרים, שצמחו מתוך היהדות, שיקבעו אם יש לנו חלק בעולם הבא אם אין. הרי זה אלוהים שלנו, ידיד משפחה ותיק, דובר עברית, תושב בירושלים. אם לנו אין מקומות מובטחים אצלו, אז אין לאיש עלי אדמות.

נוח לנו לשכוח, שחלק גדול מהנוצרים שהיו חסידי הציונות ותומכיה, פעלו ופועלים מתוך אמונה בישו, מתוך הנחה שהתקבצות היהודים בארץ הקודש היא שלב ראשון לבואו של המשיח. בעיניהם זאת תהיה הופעה חוזרת, ששעתה תגיע רק כאשר יאמינו גם היהודים קשי־העורף בישו הגואל. כרגע נראית לנו תמיכת הנוצרים בישראל חשובה יותר מתכניות גאולה רחוקות שאפשר לדחותן לתקופה ארוכה מאוד, למעשה עד ביאת המשיח, והוא כבר יסביר להם מי צדק מלכתחילה.

---

אנטישמיות: מאז ועד עולם

מאת

רות בונדי

יהודי למוד נסיון דורות מביט על המתרחש בעולם מזווית־ראייה אחת, רואה מהפכות וחילופי שלטון מנקודת מבט יחידה: האם זה טוב ליהודים? האם זה רע ליהודים? והתשובה היא חד־משמעית רק לעתים רחוקות: מה שנראה טוב, קורא לעין־הרע, ומה שנראה רע יכול להיות גרוע יותר. מינויו של הנרי קיסינג’ר לשר־החוץ של ארצות־הברית הוסיף אמנם לגאווה היהודית: סוף־סוף, מי שמגיע לעמדת כוח זו, כיהודי, כפליט, כבעל מבטא יקי, חייב להיות בעל כשרונות יוצאים מגדר הרגיל, פשוט גאון יהודי מצוי. אבל בהרהור שני, פותח המינוי גם מקום לספקות: אולי זה לא טוב ליהודים? שר־חוץ לא־יהודי יכול להרשות לעצמו להיות ידיד גלוי של ישראל (אם כי שום שר־חוץ אמריקאי לא ניצל זכות זו עד עתה), אבל יהודי חייב להוכיח אובייקטיביות, כדי שלא יאשימו אותו במשוא־פנים או, ליתר דיוק, לא יאשימו אותו במשוא־פנים יותר מן המקובל. אם גוי סיבך את ארצות־הברית במלחמה, לכל היותר שונאים אותו כאימפריאליסטי וכמיליטריסט, אבל בשעת כשלון ישנאו יהודי קודם כל כיהודי, אולי, אם יביא קיסינג’ר לארצות־הברית את תור הזהב תתגבר האהבה ליהודים, אבל יותר מתקבל על הדעת, כי צעד מוטעה יוסיף על השנאה אליהם. בדרך כלל מגלים את תור הזהב רק אחרי שחלף, אבל ימים קשים חשים מיד. מינוי כזה מדרבן את שאיפות היהודים, מוסיף על דאגות היהודים, אך בראש וראשונה גוזל מהם את זכות הטענה על אנטישמיות.

זו גם הבעיה לגבי ברונו קרייסקי, ראש ממשלת אוסטריה: לולא היה יהודי, אפשר היה להוציא את מלוא התחמושת היהודית הכבדה, להאשים את אוסטריה באנטישמיות, להזכיר לה את כל פשעיה – מלידת אדולף שיקלגרובר עד סירובה לשלם פיצויים לנפגעי הנאצים, אבל בגלל קרייסקי חייבים להתאפק ולהסתפק ברמזים עדינים אודות שותפות מרצון. וייתכן שלולא היה קרייסקי יהודי וסוציאליסט, אלא היה לאומני, או מוטב נאצי לשעבר, לא היה מקבל על עצמו החלטה כמו סגירת מחנה לפליטים יהודים, החייבת להזכיר נשכחות ולגרור בעקבותיה זעקה על אנטישמיות. במקרה מעציב כזה, כאשר ראש הממשלה הוא יהודי לא נותר אלא לחפש את שורש מעשיו בפחדנות או ברצון למצוא חן בעיני אזרחיו אוהבי השלווה והגמיטליכקייט, או, לכל היותר, בכניעה לאינטרנאציונל האנטי־ציוני, אבל על אנטישמיות אין להסתמך כרגע.

לגבי יהודים לעולם אין נצחון פוליטי, חד וחלק. החוק לעדיפות בסחר של הסנטור הנרי ג’קסון אולי יגביר את יציאת היהודים מברית־המועצות, ואולי יגביר רק את אנטישמיות הקרמל (אם הדבר אפשרי). אולי תיקון החוק בעיני האנטישמים רק הוכחה, שהיהודים באמת שולטים בעולם בכלל, ובארצות־הברית בפרט – אם הנשיא אינו יכול להפעיל הסכם מסחרי בלי להתחשב בתביעות היהודים. מזל שהסנטור ג’קסון אינו יהודי. אולי דווקא בזכות זה היה לו האומץ להילחם בעקשנות כזאת, אבל אין צל של ספק שבפולקלור האנטישמי ביום מן הימים הוא ייהפך ליהודי, או ליהודי־למחצה, או למכוּר ליהודים. בדיוק כפי שאמרו בזמנו על הנשיא פרנקלין רוזוולט – באי־צדק משווע, אם לשפוט לפי מה שידוע כיום על יחסו לפליטי השואה.

להלכה ניתן להאשים גם יהודי באנטישמיות – הרי זה מונח כל כך מעורפל, כל כך לא מדוייק, שאפשר לכלול בו גם אנטישמיות שמית – רק שזה לא נעים. מבחינה זו הביא עמו המונח אנטי־ציוני ברכה רבה. הרי מאז השואה לא ניתן לשנוא את היהודים מבחינה גזעית מבלי להסתפח על הנאצים, ששמם יצא לגנאי. וכאן באה ההצלה על־ידי הקמת מדינת ישראל ושוב אפשר לשנוא את היהודים כבימים הטובים של האוכראנה ומשפט דרייפוס, לא מטעמים דתיים ולא מטעמים גזעיים ולא מטעמים כלכליים, אלא מתוך שיקול פוליטי גרידא. ואם בין האנטי־ציונים הקנאים בעולם יש גם מספר לא קטן של יהודים, הרי זה מפני שהאנטי־ציונות ממלאה צורך חשוב, מאפשרת להסתייג מן היהודים בלי תחושה של בגידה, נותנת פתח לשנאת יהודים מתוך עקרונות פוליטיים ושיקולים הגיוניים, שאין להם ולא כלום עם שנאה עצמית או עם רצון להשתחרר מברית שלא ניתן להשתחרר ממנה, להתקומם נגד “החולי העתיק הנסחב מעמק היאור”, כדברי היינה.

אין לנו שום אשליות שהאנטישמיות נעלמה ובכל זאת היא תמיד מפתיעה אותנו מחדש. מחנות ההשמדה נראו מחוץ לתחום האנושי, אך קבלת־הפנים המסוייגת עם השיבה הביתה, ריפאה כל מי שחלם במחנות על עידן חדש, שלא תהיה בו עוד שנאת יהודים. המפליא הוא שהשנאה מאריכה חיים אף מן היהודים עצמם. הציונות ביסודה פסימית לגבי היחס אל היהודים בגולה, אך בנקודה זו היתה אופטימית מדי: הרצל הניח, כי היהודים מביאים את האנטישמיות בעקבותיהם, אך הוא לא העלה על הדעת, כי היא תימשך גם אחרי הסתלקותם, לא מתוך אמונה דתית ולא מתוך קנאה כלכלית, אלא מתוך שיקול פוליטי: אין כשנאת יהודים בריאה לליכוד העם, ובתור שכזו היא חסרת תחליף. היכן לוקחים בגן־עדן סוציאליסטי נושא נוח כל כך לשנאה, אם את הרוסים מצוּוים לאהוב, האמריקאים רחוקים ועשירים מדי, והאימפריאליסטים אינם מוחשיים במידה מספקת? גם ציונים לא היה כל כך קל לשנוא, לולא היה מדובר באותם היהודים הבזויים, רק בשם אחר.

לפעמים, כתגובה לאמונה בכוחה הבין־לאומי של היהדות, שגם ששה מיליון מתים לא הספיקו לערער אותה, מתחשק להאמין באינטרנציונל של האנטישמים, להעמיד כנגד הצירופים המקובלים של יהודים־ציונים־קאפיטליסטים־אימפריאליסטים־

רבאנשיסטים, את הצירוף נאצים־קומוניסטים־מאואיסטים־מחרחרי מלחמה ערביים. נכון שבאופן תיאורטי ניתן להיות אנטי־ציוני מבלי להיות אנטי־יהודי. אך למעשה הדבר בלתי־אפשרי, כיוון שמדינת ישראל, עם כל חסרונותיה, עם כל מחדליה, היא תולדה ישירה של האמונה היהודית; אי־אפשר לאהוב יהודים ולשנוא את ציון, כי הם בתוכה והיא בתוכם. אם בראשיתה היתה הציונות המדינית תשובה לאנטישמיות, תוצאה של חוסר יכולת היהודים להתבולל בתוך העמים בתוכם ישבו, היום היא צעדה צעד אחד קדימה או, ליתר דיוק, צעד אחד אחורה אל העבר היהודי. כיום חשים, כי למדינת יהודים זכות קיום גם לולא היתה יותר אנטישמיות בעולם. מבחינה זו עברנו כברת־דרך, גם בתפיסה הציונית, גם באידיאלים: אם אי־פעם רצינו להיות ככל הגויים הודות למדינה היהודית, כיום אנחנו גויים במידה מספקת כדי לרצות להיות שונים מהם, לא להיות תשובה יהודית לאנטישמיות, אלא תשובה יהודית לצרכים יהודיים.

האנטישמיות הצמיחה רבים מן האידיאלים של ראשית העליה לארץ־ישראל: הגויים ראו בנו פחדנים, חיוורים, רכרוכיים, סוחרים ממולחים, אינטלקטואלים חסרי שרשים. לכן נראה להם כי אנו בעלי כושר גופני וכוחות פיזיים, חקלאים טובים וחיילים מעולים לא פחות מהם. אפילו האידיאל של הצבר הגבוה, התמיר השזוף, הבלתי־מסובך, בעל השערות הבהירות והמבט הבוטח (אם אפשר בעיניים כחולות) הוא ביסודו אנטישמי, והוא מושפע מדפוסי העולם הסלאבי־הגרמני, מאמונת הנוצרים, כי הבהיר הוא סמל הטוב, הטהור, היפה ואילו השחום, הכהה, הוא התגלמות הנחות, השפל, הרע. ההנחה היא כי לא רק גברים מעדיפים בלונדיניות, אלא גם אלוהים, ולכן גם הרקיע מאוכלס מלאכים בהירי־שיער וכחולי־עיניים. עתה כבר הוכחנו לעצמנו ולכל שונאינו, כי אין אנו נופלים מן הגויים בכל העיסוקים שהיו נחלתם, אם בחקלאות או באמנות המלחמה, ועכשיו הגיע הזמן לחזור לעיסוקים יהודיים, להיות שוב עם־הספר. אם עוד אפשר.

כאשר חיים בישראל שוכחים אט־אט את השפעתה העדינה והסמויה, או התוקפנית והגלויה, של האנטישמיות על חי היהודים. אם מתקוממים נגדה או מנסים לעקוף אותה, שוכחים באיזו מידה היא קובעת את החיים, את דרך המחשבה, את השאיפות, את ההישגים של היהודים. לא חשוב אם הם משתדלים לא להתבלט, לא להרגיז ולא לעורר תשומת־לב או קנאה, או אם מתוך תגובה נגדית ללחץ הסביבה הם מנסים להראות לכולם שהם מצפצפים, מפגינים נוכחות, מציגים אושר לראווה, עונדים שרשרת עם מגן־דוד בגודל של צלחת. כיוון שהאנטישמיות איננה עוד גורם בחיי היום־יום שלהם, מסוגלים הישראלים לסייע להפקת סרט על ישו, המוגדר על־ידי יהודי העולם כאנטישמי, לספר בדיחות אנטי־יהודיות באזני גוי ללא רתיעה, להזדהות לעתים עם בני הגויים יותר מאשר עם היהודים בגולה, ואף לגלות הבנה מסוימת ליחס של זלזול ליהודי הגולה: מה לעשות, אך הם כל כך גלותיים.

אנחנו חולים באותן המחלות כמו האנטישמים. גם אנחנו מדגישים באותיות קידוש לבנה, אם שר או חתן־פרס, כוכבת קולנוע או כנר הם יהודים או יהודים־למחצה או יהודים מומרים. גם אנחנו מגיבים מיד על צליל שם יהודי, בין שודדי הבנק אוף אינגלנד או בעלי פרס אוסקר, בין אלופי שחמט או מועמדות לתואר מיס תבל. גם לנו נדמה, מתוך התרכזות בעצמנו, כי מספרם של היהודים גדול הרבה יותר ממספרם הריאלי, כי הם בכל מקום, כי התרבות האנושית בנויה בחלקה הגדול על הישגיהם – וההבדל הוא רק אם מציינים זאת לזכות או לחובה, אם עקרונות מוסר, מארקסיזם, או פסיכו־אנליזה, הם בגדר הישג או מכשול. מתוך שנאה ליהודים ומתוך אהבה אליהם מפריזים בחשיבותם באותה מידה.

בניגוד לטענת האנטישמים, משפיעה התעמולה היהודית אך מעט על עמי העולם ומעשיהם, אבל תעמולה אנטישמית חודרת עמוק, גם לבין היהודים. במשך תקופה כה ארוכה קשרו את הבולשביקים ליהודים, הזכירו את מספרם הגדול של היהודים בהנהגת המפלגה הבולשביקית, עד כי גם לנו היה נדמה, שאכן ניצחה בזכות היהודים, והרי בין מתנגדי הבולשביקים, בין מנשביקים וסוציאל־רבולוציונרים, היה מספר היהודים גדול יותר (ואילו רק ניתן להם היה חלקם גם עם הלבנים ותומכי הצאר). כיום, אם תשאלו יהודי על חברי הצמרת הבולשביקית הראשונה, מלבד לנין, ייזכרו רובם רק בטרוצקי, בזינובייב, בקאמנייב, כי הזכרון היהודי סלקטיבי בדיוק כזכרון האנטישמים.

אנטישמים וציונים פעלו לעתים במישור זהה. הרי אלה ואלה יצאו מתוך הנחה שאין עתיד ליהודים בגולה ואין אפשרות של התבוללות שלמה. משום כך, מנקודת מבטם של הרוסים, ניתן להבין את הטענה, כי היהודים הם אלמנט זר, שלא ניתן לסמוך עליו – ולא חשוב אם נשארו אלמנט זר רק בגלל האנטישמיות או מתוך רצון לזהות יהודית. כל מי שעזב את ארץ מגוריו בעקבות מהפכה, או שינוי, ועלה ארצה, הרגיש בשעת היציאה נקיפות מצפון, ראה מבט מאשים, גם מצד ידידים: ככה זה, באה שעת צרה והיהודים עוזבים. הקומוניסטים שבין יהודי צ’כיה נשארו בה אחרי המהפכה הקומוניסטית מתוך אמונה, הזקנים נשארו מחוסר ברירה, והאנטי־קומוניסטים היססו מתוך הרגשת בושה: אם זו היתה מולדת לזמנים טובים, היא חייבת להיות מולדת גם לזמנים רעים. למזלם של המהססים בא תמיד גל של רדיפות יהודים ופותר את בעיות ההזדהות במקום.

מי שיושב בישראל, גם אם לא פתר את הבעיה היהודית, בעיית האנטישמיות נפתרה לגביו: יהודי הממשיך לשבת בגולה עושה זאת על אחריותו, וקיים סיכוי, כי במוקדם או במאוחר יידחה על־ידי החברה הסובבת אותו. זה סיכון מקצועי, זה תשלום על הנאות החיים שבין הגויים. וכמו אצל האנטישמים, התגובה הראשונה לתלאות הבאות על היהודים בגולה היא שאלה: אז למה הם ממשיכים לשבת שם? אתה רואה את היהודים הקטנים, הנשחקים, הסוחבים את צרור צרותיהם בברוקלין ובברונקס ולאורך שדרת קולומבוס, מפוחדים, חוששים לחייהם, ואתה שואל את עצמך, מתוך חוסר סבלנות של איש הבטוח במעשיו: אז למה, לעזאזל, הם לא עולים לישראל?

נכון, גם לישראלים, כמו לכושים של ניו־יורק, נדמה, כי כל היהודים באמריקה עשירים (חוץ מן היורדים, שלגביהם מוכנים להניח ברצון כי מצבם שם גרוע מאשר היה כאן). שליש מיהודי ניו־יורק שייכים לדלת־העם, אבל עליהם עין שומעים בישראל. דמות היהודי האמריקאי מעוותת כאן כמו בין הכושים והפורטו־ריקנים, גם אם הסיבה הפוכה. כאן מרוב התפעלות, שם מרוב קנאה (אם כי גם כאן יש קצת קנאה, ובין הכושים קצת התפעלות). עצם המושג “ארצות־רווחה” יוצר דימוי מוטעה. נכון, ארצות רווחה, יחסית, אך בתוך ארץ רווחה כמו ארצות־הברית, כמו צרפת, יש כל כך הרבה עוני יהודי וחוסר בטחון כלכלי יהודי ופחדים יהודיים.

אם מגלים בארץ יתר הבנה לסבל יהודי ברית־המועצות מאשר לצרות היהודים בשאר חלקי העולם, הרי אין זה מפני שהנהגת המדינה מורכבת רובה מיוצאי מזרח־אירופה. ראשית, ההרכב כבר השתנה. שנית, מעולם לא היתה אהדה יתרה בין יהודי רומניה ורוסיה, פולין ורוסיה – אלא מפני שלגביהם לא ניתן לשאול: אז למה לא יצאתם בזמן? כי מאז המהפכה הקומוניסטית לא היתה להם בעצם אפשרות לצאת בהמונים. קיימת הזדהות כאשר היהודים בצרה, בכל העולם, אולם, אם כלפי חוץ מוכנים להפגין ולזעוק ולחתום על עצומות, הרי מבית חוזרת תמיד השאלה: ולמה צריכים יהודי פולין או צ’כיה, עיראק או מצרים לרבוץ שם עד היום הזה, כאשר לכולם היתה הזדמנות להסתלק משם בעוד מועד?

מוכנים להבין נימוק של דבקות ברכוש או חוסר נכונות לעזוב עמדות עד שמאוחר מדי. מוכנים להבין נימוקים חמריים, שקשרו את היהודים למקום מגוריהם על אף אותות הסכנה, אבל אין מסוגלים לתפוס שיש עוד יהודים המאמינים באפשרות של התבוללות מלאה, אין מבינים ללב בני דת משה בעלי לאום זה או אחר. כאשר מופיעים יהודים באסיפות פומביות, שבהן מוקיעים את מדינת ישראל או את מעשי הפעילים למען העליה. תמיד מניחים בארץ, כי הדבר נעשה בגלל לחץ השלטונות, מתוך כפייה. שוכחים כי עדיין, בכל מקום, גם בברית־המועצות, יש יהודים השואפים להתבוללות מלאה, הרוצים להיות חלק בלתי־נפרד של האומה הרוסית, והציונות היא לגביהם גורם מפריע, בדיוק כמו לכל אורך תולדות התנועה הציונית, שבה ראו מתנגדיה לא פתרון לאנטישמיות, אלא גורם לצמיחתה.

*

לנו קשה לשפוט: האם תרמה מדינת ישראל להפחתת האנטישמיות או הגבירה אותה? היא פתרה את בעיית האנטישמיות לגבי היהודים החיים בתוכה, היא נתנה ליהודים החיים בגולה הרגשה שקיים מקלט אחרון, אבל קשה לקבוע, אם כיום שונאים את היהודים פחות מאשר בעבר. אולי שונאים אחרת. הרי על מפת שנאת היהודים העולמית התווספו אזורים שלמים, שבעבר לא היה להם כל מגע עם היהודים: אינטרנאציונל האנטי־ציונות גדול יותר משהיה אינטרנאציונל האנטישמיות אי־פעם. גם כיום נשקפת סכנה ליהודים ואיש לא יעז לטעון, כי לא ייתכן עוד רצח המוני. לא ייתכן לפי שיטת הסדר הגרמני. לא ייתכן לפי תגובת היהודים לסכנה, אבל בהחלט ייתכן מבחינת נכונותם של העמים המארחים בימים של מבוכה, של פחד, של תיסכול שאין לו מפלט.

ייתכן מאוד, שאנו הולכים לקראת תקופה של אנטישמיות מוגברת. מעצורי זוועות הנאצים חדלים אט־אט להשפיע, ושוב מותר לשנוא יהודים בפרהסיה; העולם עייף מן היהודים וזעקותיהם. אנשים חרדים לחייהם, לבטחונם, נבוכים בעולם שהוא מהיר מדי, סוער מדי, חדשני מדי, מתגעגעים לערכים הישנים, הטובים, המקומיים, הלאומיים – והיהודים עלולים להופיע כהתגלמות כל החדש, המעוות, המהפכני, המפורר. במדינה כמו בארצות־הברית, שבה נתקעו היהודים בין העלית הלבנה השלטת ובין המיעוטים הנכשלים, עלולה השנאה ליהודים להוות גורם משחרר ותריס־מגן. דחיקת רגלי היהודים היא תחליף לפתרון ההפליה. גם משבר הדלק, כאשר יתחיל לפגוע ביום מן הימים, עלול להביא להתקוממות נגד היהודים, שהם מקור כל הצרות. כל מימשל חייב קודם כל לדאוג לשביעות רצונם של אזרחי מדינתו ואספקת דלק סדירה, דירה מחוממת בחורף וממוזגת בקיץ, טיולים ללא הגבלה, כלי חשמל פועלים כסדרם, שייכים לתחושת חיים טובים יותר מבטחון צבאי. תהיה זו הוכחה של בגרות יוצאת מגדר הרגיל אם לא יתרבו הקולות שישאלו: אם היהודים רוצים מדינה, למה אנחנו צריכים לסבול?

אשר לישראל, צרות מבחוץ משפיעות עליה כרגיל על הצד היותר טוב, הרוח הקרה של האנטישמיות בחוץ רק מגבירה את החום מבפנים. כמו באיגלוּ אסקימוסי.

שער הדמעות

מאת

רות בונדי

---

מלחמת יום הכיפורים

מאת

רות בונדי

כל מלחמה שונה מקודמתה, אבל המועקה תמיד זהה: כמה רגליים השאירו בפעם האחרונה עקבות בעפר, כמה שפתיים חשו בפעם האחרונה לחות של בוקר סתווי, כמה עיניים הביטו בפעם האחרונה בשמש אדומה נבלעת בחשכה, כמה חיילים דחסו לתוך יום חייכני זהוב את כל החיים: יצאו כנערים והיו לגברים ושבו כמתים. לולא נהרגו ונפצעו בני־אדם במלחמה אפשר היה לקבל את פניה בשקט, בבטחון, אפילו בשמץ של התרוממות רוח שבאה עם תחושת ההזדהות, עם ההתנדבות, עם האמונה המוחלטת בנצחון, עם הידיעה ששוב תהיה זאת שעתנו הנפלאה, בעוד יום, בעוד יומיים, בעוד שלושה ימים.

שוכחים כל כך מהר, גם אחרי ארבע מלחמות. ברגע ראשון של הפתעה לא זוכרים אם צפירות מקוטעות הן התחלת אזעקה או סופה, ואולי זאת בכלל לא אזעקה אלא מישהו לחץ בטעות על כפתור לא־נכון. ואולי זאת אזעקת נסיון, לבדוק אם הצופרים פועלים כסדרם. כל כך קשה להאמין – על אף הידיעות על ריכוזי צבא־סוריה בגבולות, על אף הצהרות סאדאת, על אף סימני הכוננות – שזה הפעם רציני, שוב רציני, עוד פעם רציני. בתדהמה הראשונה עושים דברים חסרי תכלית, מסדרים את הבית, או ממלאים תרמוס בקפה, או שוקלים אם להכין ילקוט לשעת־חירום. מצד אחד מתביישים, על שמעלים בכלל מחשבה על חדירת מטוסים סוריים או מצריים לליבה של ישראל, אבל מצד שני אם צופרים לאזעקה ביום־הכיפורים יש להתייחס אליה בכובד־ראש. אולי רק כלי־רחצה וחולצה נקיה וגם תנ"ך, על כל צרה שלא תבוא, וכמה ביסקוויטים ופנס. אבל בפנס אין סוללה, כי לא השתמשו בו מאז המלחמה האחרונה, והנרות אזלו כמעט, כי איש לא חשב לחדש את המלאי, אלא לקראת החורף והפסקות־החשמל שהוא מביא עמו כדרכו.

אחרי כל מלחמה מחליטים שוב לשמור על מנת־ברזל בקביעות ובקפדנות, אבל הקמח מעלה תולעים והסוכר סופג לחות והמלחמה נראית רחוקה יותר ויותר, ללא כל הגיון: הרי לפי הנסיון, ככל שהמלחמה האחרונה נראית רחוקה יותר, נעשית המלחמה הבאה קרובה יותר. אבל לא רוצים לדעת. דוחים כל מחשבה על מלחמה חדשה לאיזו פינה רחוקה של המוח, שמגיעים אליה רק החלומות, רק חלומות חוזרים על פרידה, שמתעוררים מהם בעיניים לחות ובגרון ניחר, על צו לדחוס בית שלם על כל חפציו שהיו לידידים לתוך מזוודה אחת. לארוז תוך שעה את הדברים החשובים בלי לדעת מה הדברים החשובים באמת, תצלומי משפּחה או מזכרות־ילדות, מלבושים או חפצי־זהב, מזון או ספרים ועומדים בחוסר־אונים וחשים כי הזמן קצוב ועוד מעט הוא אזל, ומתעוררים מפני שאי־אפשר עוד לשאת את אימת הדברים העתידים לבוא. הנביאים־שלאחר־המעשה נזכרים כי כבר מזמן היתה להם הרגשה מוזרה כזאת, היה משהו באוויר, זה היה צפוי. זה אפשר להבין. בעלי אמונות תפלות נזכרים בתמונה שנפלה מן הקיר ובשושנים שהשחירו בחמסין וברוח החמה של ראש־השנה, שבישרה על התחלה של שנה קשה. קודם־כל מנסים לטלפן, למערכת, לחבר במשרד הבטחון, לאלוף במילואים, לאנשים שהם בעניינים, אבל כל אלה שיודעים רחוק מן הבית, וכל היושבים בבית, בהישג הטלפון, חיים, בדיוק כמו קאהיר. על בשורות שכבר הורדנו עשרה מיגים ושלושים מיגים. אבל את הדבר החשוב, הקובע מכל לא יודע איש: כמה נפלו? כמה נפצעו?

כאשר אין עוד למי לטלפן מאלה העשויים לדעת, מטלפנים לבני־משפחה, לחברים: מה נשמע ואיך אצלכם ומה מספרים. הדעה הכללית היא שזה לא יכול להימשך. עוד יום, עוד יומיים. לרגע קט, כעננה שחורה, עוברת מחשבה על כל המלחמות שהיו עתידות להימשך ימים, שבועות לכל היותר, ולא הסתיימו גם אחרי ארבע שנים, אבל מגרשים אותה כיתוש, שזמזומו חודר לשינת הלילה. שטויות. עד סוף השבוע הכל יהיה מאחורינו.

מצד אחד הרגשת ההפתעה, חוסר הנכונות להאמין, ומצד שני התחושה: הכל כבר היה, הכל כבר ראינו. כבר שמענו את סיסמאות הגיוס ברדיו: סיר־בשר ונהג זהיר, חוט־צמר וזאב־הים; כבר ראינו את הגברים במדים־לא־מדים יוצאים עם תרמיל ביד. כבר שמענו את השירים העבריים של זמרות ארבע מלחמות. כבר חשנו את הקירבה הפתאומית אל כל שכן, אל כל עובר ברחוב, הבאה עם הסכנה המשותפת. הכל היה, צבע כחול על פנסים ומקומות־חנייה ריקים במרכז הערים. ובכל זאת הפעם זה שונה. יום־הכיפורים עם השקט הגדול והחוטאים בחשאי סגורים מאחורי תריסים והחוזרים בתשובה פעם בשנה סופרים את השעות עד לסעודה ויהודים יראי־שמיים המבקשים את מחילת אלהי ישראל. יום־הכיפורים שנגמר לפתע זמן רב לפני שיצא הכוכב הראשון, ומן הכביש נשמע רעש של מכוניות נוסעות, שהיו זוכות למטר של אבנים ביום קדוש כתיקנו, וגלי צה"ל משדרים לפתע ביום שכולו שתיקה.

אם מלחמת ששת הימים היתה המלחמה הראשונה של הטראנזיסטור, שהלך אתנו לכל מקום, בחזית ובעורף, הרי המלחמה הזאת היא המלחמה הראשונה שלנו של הטלוויזיה. ואף בה נחמה גדולה. כל אחד רואה את גולדה בתוך ביתו, שקטה, חזקה; כל אחד שומע את דיין ישירות אליו; “ונכה אותם שוק על ירך”. כל אחד רואה את הבחורים בכיפות ובנעליים רכות של יום־הכיפורים מתייצבים בנקודות־האיסוף, את השריוניות היוצאות לתוך החשכה. כל אחד עד אישי למלחמה. אין נפנוף דגלים ואין שירי־נצחון ואין נאומי־פרידה רוויי פאתוס ואין נערות מחלקות פרחים, אולי מפני שהמלחמה החלה פתאום כל־כך ואולי מפני שמבחינת המלחמות כבר עברנו את שלב הילדות, לא נלהבים, לא מסתחררים, רק עושים מה שצריך לעשות, בלי אשליות, עם קצת פחד בלב, מוסווה בשכבה עבה של בדיחות מאקאבריות.

שוב נעצרות מכוניות פרטיות ליד התחנות ואוספים טרמפיסטים, שוב העיר ריקה למחצה וכולה נשים, שוב בא יומם הגדול של אנשי הג“א ומיני פעלתנים, הששים להזדמנות להטיל את מרותם על הסביבה, שוב מוציאים מן הנפטלין את שירי תש”ח. שוב מאזינים לדבריו של האלוף חיים הרצוג, לפעמים סתמיים אבל תמיד מרגיעים. שוב מגיעה שעתו הגדולה של אבא אבן בעצרת האומות המאוחדות, שוב אלה ימי הנצחון של הכתבים הצבאיים, שוב זה יום הפדיון של חנויות המזון.

בעצם, איש לא התכונן לאגור מצרכים, אפילו לא לעשות קניות בהולות, שרק מגבירות את המתח. אבל רואים את השכנה נושאת סלים מלאים, וכאשר נכנסים לחנות המכולת, סתם כדי לקנות אשל וחלב ולחם, שום דבר מיוחד, בדיוק כמו בכל יום, רואים אחרים הקונים קמח וסוכר ושעועית ומי־יודע־מה ונדבקים: אולי בכל זאת כדאי? מי יכול לדעת? יש הקונים ללא בושה ודוחפים את העגלה העמוסה בהבעת נצחון ויש הקונים מתוך אי־נוחות, כבר היו רוצים לצאת מן החנות ולהיות בבית ולהעמיד פנים. אני? קניתי רק כמה דברים שהיו חסרים לי בבית.

עם כזה משונה. כאן הוא מוכן להיהרג על קילו אורז, להתקוטט על ארבע סוללות, להילחם כזאבים על כיכר לחם נוסף, וכאן הוא רץ עד קצה הארץ כדי להתייצב גם אם לא קראו לו וצובא על פתחי בתי־חולים ומתחנן לעבודה ועומד בתור לתרום דם, בלי שאיש ביקש זאת ממנו. לא מדובר בשני סוגי אנשים, שונים אלה מאלה, בני אור מול בני חושך, אלא כאלה אנחנו כולנו, שחורים גם לבנים, אנוכיים להחריד וגם ללא כל חשבון אישי. הפושטאקים, השלייגרים, הרוצחים בדרכים, הפראיירים, המבריחים, אנשי האגרוף, הרמאים הקטנים, הנוכלים הגדולים, ההיפים הבזים למימסד, נערי־השעשועים, כולם נעלמו, עברו מטאמורפוזה ובמקומם יש נושאי מדים שרוצים רק דבר אחד: להיות עם החברים במקום שחייל צריך להיות.

ותיקי שלוש מלחמות ומיבצעים רבים, ששירתו בהגנה ולחמו במלחמת הקוממיות והתמזל מזלם ומצאו להם עיסוק גם במלחמת ששת הימים, נשארים עתה בפעם הראשונה בבית, עם הנשים והילדים והזקנים, ומרגישים ריקים ומיותרים ונבוכים. מי שיש לו פרוטקציה בצה"ל מפעיל אותה. לפחות להיות מגויס, לפחות ללבוש מדים, לפחות ג’וב כלשהו, רק להיות עם כולם במקום שנחתכים הדברים. הקצינים שנשארו בבית מביטים בקנאה אחרי מילואים’ניקים קטנים ושמנים ומבוגרים הנקראים לשירות מפני שהם מסגרים וחרטים וחשמלאים ועובדי מוסך, כיוון שיש להם מקצוע בידיים והם בעלי־מלאכה קטנים ולא מנהלים מצליחים במכוניות אימפלה, ולפתע נראה חלקם גדול יותר.

שוב מקנאים במי שיש לו תפקיד, במשטרה, בהג"א, במגן־דוד־אדום, בבית־חולים, בעתון. אפילו עובדי בית־סוהר נקראים לגיוס מלא וגם תלמידי שמיניות. להם טוב, להם קראו, הם דרושים, הם אינם צריכים לשבת בבית עם מיני מחשבות של שטות; אם יבואו מחר לקחת כביסה או לא, אם כדאי לבדוק את האוויר בגלגלים, אם יביאו דואר. הם אינם נאלצים לחפש מיני עיסוקים כדי לקצר את הזמן בין חדשות לחדשות, הם בתוך המלחמה ואין להם זמן להרהר בה. ואם יש דבר גרוע מישיבה בבית בחוסר־מעשה, זה להיות בחוץ־לארץ, להתרוצץ בין שגרירות ונמל־תעופה ולחפש טיסה לארץ, לכרסם ציפורניים, לדעת: המלחמה הזאת תעבור בלעדי. היושבים בחוץ־לארץ מקנאים ביושבים בארץ, היושבים בבית מקנאים בממלאים תפקיד, הנמצאים בתפקיד מקנאים בנלחמים בחזית והנלחמים בחזית אין מה לקנא בהם.

ביום ששי נפרדנו מאנשים במה שנראה כשלום עמוק, וביום ראשון נפגשים במלחמה; אם עוד נפגשים, אם הם לא מגויסים. במלחמת ששת הימים היה זמן להתכונן למחשבה ומבחינה מסויימת באה הלחימה כשחרור ממועקה ממושכת. הפעם פרצה המלחמה פתאום מדי וביום של ניתוק מן העולם, וההודעות הראשונות רק הוסיפו למבוכה. האם באמת חדרו הערבים לשטח שלנו? המונח שטחים מוחזקים נראה מיושן מאוד וחסר משמעות בדיוק ככל הוויכוחים על מה להחזיר וכמה להחזיר ומתי להחזיר ולמי להחזיר. יבורכו מרחבי סיני. יבורך הגבול על הירדן. עד כדי כך התפנקנו, התרגלו לבטחון, שלא עולה כלל מחשבה על לחימה לאורך הגבול הישן, הנמחק עתה סופית.

דיסקיות הזיהוי, שהכנו בשביל הילדים במלחמת ששת הימים עדיין בבית, שמורות כמזכרת למלחמה שנראתה כאחרונה. רק שהילדים גדלו בינתיים ואם עדיין לא התגייסו כואב להם, על שלא הגיע תורם, ומנסים להידחף כדי לא להפסיד, מי יודע מתי תהיה שוב מלחמה. ותיקי המלחמות אינם יודעים, אם לשמוח על שגם הפעם, כאשר באה שעת־חירום, שכחו בני הנוער כל הסתייגות וכל פער־דורות ומביאים את חייהם על מגש פלדה כדבר מובן מאליו, או לכאוב את כאב ההתנדבות הזאת, על שעדיין, לדור אחרי דור, באה שעת מבחן עליונה. בשידורי ישראל משמיעים עשרות הודעות למגויסים על הולדת בנים ובנות וגם תאומים, האשה מרגישה בסדר. התינוק בריא. איחולים לבביים. וכבר לא מנבאים שבהגיע שעת גיוסם לא יהיו עוד מלחמות בארץ. אפילו אין מעזים לטעון כי המלחמה הבאה תחכה להם. הרי יעברו שמונה־עשרה שנה עד שיהיו חיילים, וכבר אין איש היכול לתאר לעצמו שמונה־עשרה שנות שלום בארץ.

יש דברים שאין מתרגלים אליהם אף פעם: הורים שאמרו שלום לבנים היוצאים לקרב פעם ופעמיים ושלוש, אבות שחייכו “תשמור על עצמך”; אמהות שחשבו: “לא, לו זה לא יקרה, יש לו קו חיים ארוך, הוא מוכרח לחזור”; נשים שזה להן הדור השלישי לחרדה ולתקווה; הכל כמו בפעם הראשונה. ושוב נראים החיים קשים מנשוא: כמה פעמים יכול אדם לרוקן את לבו ולהשאיר אותו סחוט, כמה פעמים עליו להעמיד את כל העולם מול חיי אדם אחד.

רק עתה אמרו: “ביום צום כיפור ייחתמון, מי יחיה ומי ימות”; ואם לא אמרו הם אמרו אחרים במקומם; וכבר נחתם וכבר נחרת וכבר נקבע מי לחיים ומי למוות. זאת התמונה הפותחת לכל ספר שייכתב, זה סמל “המלחמה של יום הכיפורים”, חייל עדיין עטוף טלית, עדיין בנעלי התעמלות, עדיין עם זיפי זקן של יום־התענית, וביד שניה תרמיל וצו־גיוס, עומד ליד תחנת האיסוף. זה יהיה הסמל, הזכרון שיישאר: טלית ותרמיל.

אתמול הותרו כל הנדרים והיום אפשר לבטל את כל ההבטחות, להיפטר מכל ההתחייבויות, לדחות כל טרדן: עכשיו מלחמה, למי יש ראש, למי יש זמן? הכסף אחרי המלחמה, התיקון אחרי המלחמה, הבדיקה אחרי המלחמה, המבחן אחרי המלחמה. ובמקום הנדרים שהותרו באים נדרים חדשים: אם הכל יעבור בשלום, אם יחזור, אם לא יאונה להם כל רע, ניסע, נעשה, נעזור, נהיה אחרים, טובים יותר, פחות חמרניים, יותר צנועים בדרישות, יותר שמחים בחלקנו, יותר בעלי אמונה. וכמו אחרי כל יום־כיפורים כך אחרי כל מלחמה: נחזור לדרכי הרע.

כל מה שהיה דחוף איננו דחוף עוד, כל מה שלא סבל דיחוי סובל אותו בנקל, כל מה שהיה בגדר התחייבות שאין מנוס ממנה אינו מחייב עוד, כל מה שמשך התעניינות אינו מעניין עוד. שוב סכר בזרם החיים: לפני מלחמת יום־הכיפורים ואחריה. שוב קו מפריד, שאחריו החיים אחרים. רק שנהיה כבר אחריו. רק שהמלחמה כבר תסתיים.

---

שותפות גורל – חצי נחמה

מאת

רות בונדי

יותר משדרושה ההתנדבות ללחימה בחזית, היא נחוצה לנותרים בעורף. הקרב על ההתנדבות, המתנהל במלוא העצמה מאז פרוץ המלחמה, הוא לא רק ביטוי להזדהות, לשותפות גורל, אלא גם תולדה של סבך רגשות המבקשים פורקן. ההתנדבות היא ריפוי בעיסוק, אמצעי להתגבר על ייסורי הציפיה, להשתחרר מן המתח. היא תחליף ללחימה, בעיקר בין הבנים הקרובים לגיל הצבא, שכמעט היו יכולים לעמוד בחזית אלמלא העובדה, שנראית להם מצערת כל כך, כי נולדו שנה־שנתיים מאוחר מדי ומשום כך נותרו בשולי המלחמה. ההתנדבות מבטאת את רצון הנותרים בעורף, אם הם צעירים מדי או זקנים מדי או נשים מדי, לעמוד לצד הלוחמים. ואם לא ניתן להם לעמוד ממש לצדם, להגיש להם תחמושת, לבשל להם קפה, הרי לפחות לסייע להם מרחוק, לאפות עוגות, להכין תחבושות, לאסוף טרנזיסטורים, לשלוח חבילות, מתוך ידיעה, כי כל שייעשה בעורף, עם כל חשיבותו, הוא רק תחליף ולא המבחן האמיתי. רוצים לתת משהו – כוחות, זמן, כסף, נוחות, מסירות, כדי להקל על המועקה, כי מישהו אחר נתן למענך את החיים. כשאדם מבוגר בעורף, כמוני, שואל את עצמו, אם הוא אישית שווה זאת, שווה שחייל בן עשרים, מלא חדווה, ציפיות, תקוות, נכונות לעשות נפלאות, לשנות את העולם, יקריב למענו את החיים – התשובה היא שלילית. קיבלתי שנות חיים שאינן מגיעות לי.

קשה לתאר כמה ארוך יכול שבוע להיות, כמה שעות הוא מכיל בתוכו וכמה דקות מכילה כל שעה; איזו כמות של זמן הם שמונה ימים, ולא רק בגלל הציפיה לצלצול הטלפון, למכתב, לאות חיים, אלא מפני שכל סדרי החיים בטלים ומבוטלים, כל מה שמילא את היום עד שלא היה בו רגע פנוי, הפך חסר משמעות. עתה קשה להבין איך אפשר היה להקדיש זמן רב כל כך לדברים של מה בכך, לשטויות, למראה הדירה, לענייני לבוש, לקניות, להתחייבויות חברתיות שלא היתה בהן כל חובה, לעבודות שבימי מלחמה תופסות זמן מועט כל כך. מצד אחד יודעים, כי המלחמה הזאת היא על קיום עם ישראל – לא על קיום הרואי בין לחימה ללחימה, אלא על קיומו של יהודי בארץ ישראל, תחת גפנו ותחת תאנתו, על הקיום היום־יומי של עיסוקים קטנים והנאות קטנות – ומצד שני לא מסוגלים למצוא טעם ברוב הדברים שמילאו את היום עד פרוץ המלחמה.

מי שנתברך במקצוע, שדרוש במישרין למאמץ המלחמה – מנתח־עיניים או מהנדס־אלקטרוניקה, מסגר או נהג־אוטובוס, רפתן או אופה – כמה טוב לו; גם אם איננו מגוייס הוא מגוייס ונחסך ממנו רגע האמת, שעת השאלה: מה בעצם עשיתי בחיי? לכן מפעילים עתונאים ופרופסורים ואנשי־עסקים רבים כל כך טרור על צה"ל, כדי שיגייסו אותם, ישתמשו בכוחותיהם, כדי למלא את הריקנות הבאה על אדם כאשר נדמה לו שרוב חייו ומעשיו היו חסרי תכלית: מה זה חשוב אם עסק בחקר החוק הרומי או כתב מסות, אם הוא מומחה לפיסיולוגיה של חרקים או מתכנן אפנה, מה הטעם בידענותו באמנות סין או בשירה פרסית.

יודעים שהמלחמה מתנהלת על חיי שלום, שכלולים בהם כל תחומי הפעילות והחשיבה, כל מה שנראה כיום כמותרות וכבזבוז־זמן ולעתים אנוכי להחריד, ואף־על־פי־כן אי־אפשר להשתחרר משעת חשבון־הנפש. אולי בארץ הזאת ובעידן הזה צריך אדם לבחור מראש במקצוע, שהוא הכרחי לימי מלחמה כמו לימי שלום. אולי דרושים לו שני מקצועות, אחד לימים שלווים ואחד לימים קשים. משום כך גם כתיבתם של היושבים בעורף על־פי רוב רעה כל כך בימי מלחמה; מתוך רצון להצדיק את קיומו אין מסוגל סופר, משורר, פובליציסט, לכתוב למען עצמו ומכאן לאחרים, אלא הוא משתדל לכתוב ישירות למען האחרים – לעודד, לנחם, להזדהות, להשתתף בצער, להוסיף למוראל, להתגבר על המתח. בסופו של דבר אין זה משנה בלאו הכי, לאיש אין סבלנות לקרוא דבר, פרט לחדשות.

במתח המצטבר בנו אפשר היה להפעיל תחנת־חשמל שלמה. כל אחד מנסה להתפרק על־פי דרכו. הצרה היא שדרך הפורקן הטבעית, הפשוטה, המקובלת כל־כך בימי שלום כמעט בלתי־אפשרית: בימים כתיקנם היית, בשעת עצבנות, פותח בריב עם מישהו, בבית, במשרד, במפעל, בשעת הנהיגה, בחנות. היית צועק, מקלל, משתולל, נותן פליק. אבל בימי מלחמה אנשים מצווים להתחשב איש ברעהו ואין זה נאה לריב; אפילו על ילדים כבר אי־אפשר לצעוק, סוף־סוף גם עליהם עוברת תקופה קשה. ולכן לא נותר אלא להיות שליו ולכרסם את הצפרניים, לעשן, מי שמעשן, לשתות, מי ששותה, לבלוע גלולות, מי שמאמין בהן ולהעמיד פנים.

יש אנשים שמוצאים את נחמתם באוכל, מפצחים ערימות של גרעינים, אוכלים טונות של בוטנים, זוללים שוקולד, לחם בחמאה, תפוחים או גלידה, חוטפים פה וחוטפים שם. אין כל חשק לאכול ארוחה שלמה, תבשילי בשר, מאכלים מסובכים. אוכלים בהיסח־הדעת, דברים פשוטים, בסיסיים. אין רוצים הנאה מאוכל, רק נחמה. והוא הדין לגבי מוסיקה וכל שאר הנאות החיים. אפילו נמצאים בבית, אפילו סובלים מעודפי זמן, אפילו ניתן לעסוק בדבר מהנה, לשמוע תקליטים, לקרוא ספרים יפים, להשתזף בשמש, לטפל באוסף החנוכיות, אין כיף, אין לב, אין מצפון, אין חשק, אין סבלנות. גם אם אדם אומר לעצמו שדבר לא ישתנה בחזית ולאיש לא יוטב אם יאכל את עצמו במקום להתפרק, אין רצון לעשות משהו למען ההנאה שבדבר. לכל היותר למען חיזוק הנשמה: לקרוא תנ"ך, לחזור לשירים אהובים, לראות טלוויזיה ולדעת, כי זה אידיוטי להיות מתוח בגלל גורלו של איזה איירונסייד או מק־גארט או מאניקס, להיות מתוח בגלל אשליה כאשר גורל אנשים חיים על כף המאזניים ובכל זאת מרגישים הקלה – שעה עברה ולא הרגשנו בכובד משקלה.

אשרי המאמינים שיכולים לשפוך את כאב לבם, את תחנוניהם לפני אל בורא עולם, שר הצבאות. בימי המלחמה תמיד נדמה כי יש שיבה לדת, כיוון שבני־אדם זקוקים למשענת, להרגשה שיש כוח עליון ולא כל האחריות בידי בשר ודם, כיוון שהם שבירים, כה פגיעים, כה חלשים, כה נבוכים. זקוקים ליושב במרומים, לא לשם תפילה למען הנצחון אלא למען תפילה לנצחון החיים על המוות. אלוהים ודאי עייף מכל התפילות למען הנצחון במלחמה שהופנו אליו בכל הדורות, בכל השפות, מכל הצדדים הלוחמים. אבל מצד שני, אף שפנה לעמו עורף ולא שמע את קריאתו בימי השואה הגדולה, חייבת להיות קצת פרוטקציה ליהודים, בזכות כל הצדיקים היושבים לימינו ויכולים לומר מלה טובה למענם, בעיקר כאשר קיומם בארץ הקודש נתון בסכנה. שעה שחושבים על העדיפות המספרית העצומה של הערבים, שעה שנותנים את הדעת, כדרך היהודים בחוץ־לארץ, על מפת העולם, רואים את ים מדינות ערב סביב, על עשרות המיליונים, על אוצרות הנפט, על עושרם, על גודל צבאותיהם ומאחוריהם הכוח האדיר של ברית־המועצות, מוטב להאמין בהשגחה עליונה, בנצח ישראל, כדי לתפוס מידה של אומץ.

*

כאשר רואים בטלוויזיה טייס מצרי שבוי, שדומה לא מעט לטייס ישראלי, במראה, בצורת הדיבור, כאשר רואים את הטנקיסט הסורי, נבוך, תשוש, חשים ביתר שאת, כי בעצם חייבים היינו להיות, יהודים וערבים, בצד אחד של המיתרס מול המשחקים בחיי עמים, מול מעצמה המוכנה לזרוע הרס בנו ובהם מתוך תאוות שליטה; יותר מאשר כלפי הערבים חשים שנאה כלפי הסובייטים, צבועים, ציניקנים, שנותנים לאחרים להילחם את מלחמתם.

יש מרחק עצום בין ההגיון והרגשות. על־פי ההגיון אתה יודע, כי המלחמה היא קודם כל מערכה במאבק הבין־גושי, כי ברית־המועצות מפעילה אותנו כפי שהיא מפעילה את הערבים, מנצלת את רגשי התסכול של המצרים והסורים מול נכונותנו להיאבק על קיום מדינת ישראל, כי למלחמה זו סיבות סוציולוגיות וכלכליות ופסיכולוגיות, כי יש בה דחף לשמור על זהות קבוצתית, כי היא דומה לכל המלחמות, ובכל זאת, מבחינה רגשית היא יחידה, היא אחרת, היא שלך, של בניך. עצם המחשבה כי איזה חוקר לעתיד יסווג אותה, יהפוך אותה לסטאטיסטיקה, מקוממת בזה הרגע: הרי מדובר בחיי בני־אדם. סוציולוגים ופסיכולוגים והיסטוריונים ופילוסופים ואנתרופולוגים וסופרים והוגי־דעות ומומחים ליחסים בין־לאומיים, הנוהגים לראות את המלחמות באופן כולל, כחלק בלתי־נפרד מתרבות האדם, עד שלב התפתחותו הנוכחית – כאשר הדבר מגיע לביתם, למשפחתם, לעמם, שוכחים את כל האובייקטיביות המדעית. מלחמה עושה שמות באידיאולוגיות, במאבקים רעיוניים, בהשקפות פוליטיות. כאשר חיי עם ישראל בסכנה כל אידיאולוגיה היא חסרת טעם חוץ מן הרצון האחד: להבטיח את המשך קיומו.

גם השמועות הן דרך להתגבר על מועקה, על חוסר ודאות, שמועה היא מועקה שהלבישו אותה במלים, שמועה היא סיוט־לילה שיצא לאור היום. אוספים פירורי ידיעות, כיוון שיש הרגשה שלא כל שאפשר לומר נאמר בדרכי התקשורת המקובלות. יש אנשים שמפיצים שמועות מדאיגות, כיוון שהם מקווים למצוא מי שיפריך אותן, ירגיע את חששותיהם, כיוון שהם רוצים לשמוע, כי כל זה אינו נכון ופרי הדמיון. יש אנשים המחפשים על מי, על מה, לשפוך את זעמם, את אין־האונים, את החרדה, הזקוקים לשעיר לעזאזל. לפעמים תחילתה של שמועה, בחלקה של ידיעה־נכונה, שמישהו שמע אותה איכשהו ולא שמע בדיוק ומעביר אותה הלאה בבהילות, וכאשר היא חוזרת אליו כעבור שעה, ממה שנראה כמקור אחר, הוא משתכנע בנכונותה: אם כולם אומרים. כולם אומרים, כי כולם שמעו.

האסטרולוג שפירסם מיד עם פרוץ המלחמה מודעה על ספרו, שבו אפשר לקרוא את מה שיקרה בעתיד, הבין לצרכי השעה: שמועה היא דרך להתגבר על אי־ודאות בדיוק כקריאה בקלפים או בכוכבים ובמזלות, כפאראפסיכולוגיה או כשיחה עם הרוחות. אולי קל יותר לבשר את האמת בשעת נצחונות מאשר בשעת כשלון או סכנה, ולכן במלחמת יום הכיפורים נראתה הפעם האמינות הישראלית המהוללת לקויה במידת־מה. אולי קשה ללב היהודי הרך לבשר לציבור ידיעות מכאיבות, אבל מי שיש לו אומץ להנהיג צבא או אומה חייב להיות לו אומץ גם לומר דברים קשים. סוף־סוף אנחנו, המבוגרים, למודי צרות וצער ובכל ילד יהודי, גם אם נולד בארץ, מצוייה תמצית סבל היהודים. אין צורך לחוס עלינו.

אולי מבחינה פסיכולוגית אין זה טוב כלל שבעורף, על־פני רוב שטחי המדינה, פרט לישובי הגליל העליון ועמק החולה, מתנהלים למעשה החיים על מי מנוחות, יש כמעט הכל, מזון בשפע ושנת־לילה ללא אזעקה במיטה מוצעת, והתחבורה פועלת, ויש מים וחשמל ודלק ודבר איננו בקיצוב, החנויות פתוחות, והדואר מגיע, קיים קשר טלפוני עם כל העולם, וזובין מהטה, איזק שטרן, דניאל ברנבוים ופנחס צוקרמן נותנים קונצרטים חינם אין כסף, והטלוויזיה משדרת מבוקר עד לילה, והרדיו מנגן עשרים וארבע שעות ביממה ואנשים נותנים לו לדבר, בין אם הם מאזינים ובין אם אינם מאזינים, רק כדי שיהיה מי שידבר אליהם. יודעים, כי המאבק בחזית הוא למען החיים התקינים בעורף, כדי שילדים יוכלו לשחק כדורגל וזקנים יוכלו לקרוא עתון בגינה, ובחורות יוכלו להביט מבעד לחלונות־ראווה ובחורים יוכלו להביט עליהן. אבל קצת סבל, לא הרבה, רק מעט, קצת אי־נוחות ומכשולים ומאמץ דרושים למען הרגשת השוויון.

לפעמים, מול כל המבצעים המאולתרים ומיני סידורים שנעשו זה עתה, לפי שעה, זמנית, מתוך חפזון – העיקר שזה מחזיק, זה פועל, זה רץ, זה משיג את המטרה – נדמה כאילו זו האווירה שבה בעצם מרגישים הישראלים טוב ביותר. אין צורך לשמור לא על סדר ולא על נקיון, איש אינו מבלבל את המוח עם ארץ־ישראל יפה או שמירה על הטבע, אין מקפידים על חוקים ואיסורים, הלבוש אינו קובע, המראה אינו חשוב, העיקר שעושים, מוצאים עצה, מתגברים. לא ישנים, אוכלים בחפזון, נופלים מהרגליים, מסתובבים, נוסעים לכאן, לשם, ומרגישים סיפוק. בלגן, אבל יעיל. סדר, משמעת, נקיון, אקולוגיה, אחרי המלחמה, כשלא יהיו דברים חשובים יותר.

יודעים שוב להעריך את הדברים הבסיסיים: מקלחת, מיטה, דרישת שלום, תחושה של בית, קירבת המשפחה. כל הסבתות החוזרות בחפזון מחוץ־לארץ, כל ההורים המגיעים לארץ ונאבקים על מקום במטוס, אולי אינם דרושים למאמץ המלחמתי, אולי לא הם יקבעו את תוצאות המלחמה, אבל בימי סכנה חייבת המשפחה להיות יחד. שותפות גורל היא חצי נחמה. הישראלים חוזרים, המתנדבים באים, העולים ממשיכים להגיע. כל עולה מקבל אזרחות ישראלית פעמיים, פעם בשעת בואו ארצה, פורמאלית, ופעם שניה, סופית למעשה, כאשר הוא שותף למלחמה. העולים החדשים מברית־המועצות חדלו להיות חדשים, נבדלים, שונים. הוותק בארץ אינו עניין מהותי כעת, מה שנקבע זה ותק בצרות היהודים והוא גדול מאוד.

פעם כשהייתי עולה חדשה, נראה לי מחזהו של צ’אפק על חיי החרקים משמעותי כל כך; כאילו הן מלחמות האדם בתוך היקום: המאבק בין שתי ממלכות נמלים על שביל בין שני עצים. אבל כיום, כאשר אני נמלה בין הנמלים, נראית פיסת האדמה הקטנה הזאת כעולם כולו: אני שילמנו בעדה מחיר מלא.

---

סוֹפה של תקופה

מאת

רות בונדי

כאשר שואל אדם את עצמו על יסוד מה היה בטוח כל כך עד ליום הכיפורים – ואף מעבר לו – שמלחמה נוספת בין ישראל וארצות ערב, אם תפרוץ אי־פעם, תהיה קצרה ומוחצת, הוא מוכרח להודות כי היה זה עניין של אמונה שאינה דורשת הוכחות. לחפש עתה את סיבת הבטחון בכוחה של ישראל בדברי אלוף זה או אחר או בדברי כל האלופים גם יחד או במטר אלבומי־הנצחון שירד על המדינה בעקבות מלחמת ששת הימים, פירושו להחליף סיבה בתוצאות. עובדה, כיום מצביעים מומחים צבאיים על נצחון מזהיר של צה"ל מבחינת כושר הלחימה והראש אינו מסתחרר, ומי שרוצה לסכן את כספו יכול להוציא תריסר אלבומי נצחון ולא יחטפו אותם במאות אלפים, כמו שעשו אחרי מלחמת ששת הימים. אנשים קנו אותם לא מפני שמישהו שטף להם את המוח אלא מפני שהיה בהם ביטוי נאמן להרגשתם, הוכחה – שחור על גבי לבן, אופסט על גבי נייר כרום – שאכן התרחש הנס המיוחל, שבא השחרור לא רק ממועקת שלושת השבועות שקדמו למלחמה, אלא ממועקת כל שנות קיומה של מדינת ישראל.

עד מלחמת ששת הימים לא ראה איש נצחון חד וחלק של ישראל על ארצות ערב כדבר מובן מאליו, כפי שהוכיחה החרדה הכנה בימי הכוננות. ואף אם טענו אלופים במילואים אחרי שנים, שלפני מלחמת ששת הימים לא נשקפה סכנה לקיומה של מדינת ישראל, הציבור הרגיש אחרת. דברי עזר וייצמן, אז עדיין מפקד חיל האוויר, שאפשר לחסל את כל כוחות האוויר של מדינות ערב השכנות תוך ארבע שעות ולהכריע בכך את מהלך המלחמה, נשמעו לפני 1967 כשוויץ אפייני לעזר. אחר־כל באה מלחמת ששת הימים והוכיחה כי המציאות עולה על כל רהב ובפעם הראשונה בימי קיומה של מדינת ישראל ובכל תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל, הרגישו היהודים טעם של בטחון שנשען לא רק על אומץ נפשי או על צור ישראל. אם היו חילוקי־דעות בין נצים ויונים, בין אנשי שמאל ואנשי ימין, בין ליברלים ולאומנים, הם היו לגבי מידת הגמישות שעל ישראל להראות במשא־ומתן עם הערבים מתוך בטחונה הצבאי. אלה שדרשו החזרת שטחים שנכבשו גם בלי חוזי־שלום ואלה שאמרו “אף שעל”, פעלו מתוך אותה הנחת־היסוד – שזאת שעת־כושר לכוחה הצבאי של ישראל.

מאז ימי השואה, אם היו מודעים לכך ואם לא, חיו היהודים בישראל ובעולם בסיוט של זכרונות, של החלטות נחושות, של אומץ הבא מתוך יאוש, של כמיהה לבטחון בהמשכיות החיים. מלחמת ששת הימים נראתה כגאולה מכל הפחדים, החששות והספקות: מעתה לא נהיה זקוקים לחסדי הגויים, מעכשיו אנו מסוגלים להגן בכוחות עצמנו על חיי העם לאורך שנים. פניית הציבור – על כל גווניו – לענייני פנים היתה תוצאה הגיונית של תחושת הבטחון היסודית: שוב אין צורך לחיות כמדינה במצב של כוננות מתמדת, לנהל חיים נוסח ספרטה בשעה שמדינות המערב, שאליהן נשואות עינינו, חיות בעידן קיסרות רומא. עתה אפשר להקדיש תשומת־לב לבעיות המשותפות לעולם המתקדם: פער חברתי, זיהום הסביבה, השכלה תיכונית לכל, יחסי אנוש, קיצור שבוע העבודה, ניצול שעות הפנאי – להיות עם נורמלי עם כל השגעונות הנורמליים. פוליטיקאים, עתונאים והציבור הרחב היו, מבחינה זו, בדעה אחת ולא בגלל איזו ברית כוללת אלא מפני שהיתה זאת שאיפת כולם. אילו היה קם מנהיג זה או אחר ואומר: איך אתם משתעשעים בבעיות של על ככל העמים כאשר אנחנו על סף מלחמה? לא היה איש מאזין לו. רצינו להתפרק, כל אחד מבחינה אישית והאומה מבחינה קולקטיבית.

על אף כל הניגודים, שנראו בולטים כל כך בתקופת הרגיעה, עשוי הציבור הישראלי במידה רבה מקשה אחת. סוף־סוף מדובר בקהילה של שלושה מיליון איש בלבד, עם שאיפת־יסוד משותפת: להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי. מדינאים ואנשי־צבא ופרופסורים ואנשי תקשורת שייכים לאותה משפחה ונתונים לאותם הלכי־רוח. איש לא יצר את דעת הציבור לגבי כוחה הצבאי של ישראל, היא היתה בתוך כולנו. אינני מאמינה שאפשר ליצור דעת ציבור, ולא מפני שאצלנו שופט כל איש את הדברים רק מתוך שיקולים עצמאיים על סמך עובדות שבדק, אלא מפני שגם אלה היוצרים כביכול את דעת הציבור קודם כל הם מבטאים אותה.

אולי יש להבדיל בין דעת קהל לדעת ציבור. קהל הוא כמות של יחידים שאין להם מטרה משותפת וקשרים הדדיים, ואפשר לחקור אותו מה דעותיו על אבקות־כביסה או על יוקר־המחייה; ציבור הוא גוף מגובש העוסק בשאלות שברומו־של־עולם או לפחות בבעיות־היסוד של קיומו. קהל יכול לשפוט טיב שימורי ירקות לפי נסיונו ולהביע את דרישותיו לגבי שירותי התחבורה הציבורית; ציבור מגבש את דעותיו לפי השיטה המדעית של מגדת־העתידות ביריד: קצת אינטואיציה, קצת אינפורמציה והרבה משקע קפה. ואף אם קיים האחד המגיע למסקנה נוגדת לדעת הכלל, על סמך חוש נבואי או ניתוח מדעי מזהיר, אין מי שיתחשב בדבריו, אלא אם הוכיחה המציאות את נכונות טענותיו ואז לא נותר לו ברוב המקרים אלא התענוג לומר “אמרתי לכם”.

גם מומחה לאסטרטגיה צבאית אינו מסוגל לקבוע באופן מדעי את מהלכה הצפוי של מלחמה. נתונים רבים מדי נכנסים לתמונה: מלבד כמות הנשק וסוגיו, מספר הלוחמים, יכולת הלחימה בעבר ושאר נתונים הניתנים למדידה – כיוון שיש מקריות רבה גם במבצע המלחמה המתוכנן ביותר. לכל היותר הוא יכול להגיע להשערות, המבוססות על ידיעותיו, נסיונו, דעותיו ואישיותו. לא כל־שכן ציבור רחב, שאין בידו נתונים מדעיים, וגם אילו היו בידיו לא היה יודע מה לעשות בהם. קובעים דעה לפי תחושה, מחוזקת בנתונים שרוצים להאמין בהם. אם התמזל המזל והוענקה לנו פעם אחת תחושת בטחון, לא ששנו להיפרד ממנה כל עוד לא אילצה אותנו לכך המציאות.

מבחינה זו נהגנו אולי באותו חוסר תבונה של בני־עניים העורכים חתונה גדולה עם כל סממני־הפאר – גם אם היא משקיעה אותם בחובות לשנים רבות, מתוך רצון לחוש כמו עשירים לפחות פעם אחת בחיים. היתה תקופה קצרה של מותרות שלא נוכל עוד להרשות אותם לעצמנו זמן רב, ומי יודע אם נחוש עוד אי־פעם בחיים את טעמה של שלווה, של התפרקות. כמו אשה שנשחקה בתלאות החיים והיא פותחת שוב את התיבה בה מונח זר־הכלולות היבש, או מדפדפת באלבום עם תמונות־החתונה הצבעוניות כדי לאשר לעצמה שאכן היתה זאת היא; זוהרת, תמימה, מלאה בטחון. גם אנחנו נעלעל בזכרונות של תקופת הרגיעה ונתפלא: כאלה תמימים היינו, כאלה קלי־דעת?

העולם אינו גדול כפי שנדמה כאשר לומדים גיאוגרפיה, וההשפעה ההדדית בין הלכי־הרוח בישראל ובעולם מהירה וחוזרת. כיוון שהיינו בטוחים בנצחוננו, בעבר ולעתיד, התייחסו אלינו בעולם כאל מנצחים, לחיוב ולשלילה (יותר לשלילה), ומאחר שהעולם ראה בנו את המעצמה החזקה במזרח התיכון ראינו את עצמנו חזקים כפליים. מצד שני, כיוון שהעולם ראה בנו את החזקים, התקיפים, המיליטריסטים, התחלנו גם אנחנו לשכוח, שכל המלחמות שלנו התחוללו לשמירת קיומנו, כך נחלשה גם בנו האמונה בצדקת מאבקנו.

מתוך חכמה שבאה לאחר מעשה אתה מביט אחורה על שש השנים שעברו ותמה על איזה יסוד רעוע נבנתה תחושת הבטחון. הרוסים ישבו בסוריה ובמצרים. סוללות הטילים עמדו במצב הכן זה שלוש שנים. סאדאת דיבר ללא ליאות על מלחמה. המחבלים הכריזו על מאבק ללא־רחמים. מערב אירופה היתה בתהליך של כניעה לסחטנות הערבים. העולם ראה בנו מיטרד וקאדאפי השתולל. בורגיבה דיבר במתינות על חיסול הדרגתי של ישראל בעזרת שלום. ובכל זאת הרגשנו כמי שלא יאונה להם כל רע הודות לכוחנו המרתיע שחישובי יחסי כוחות אינם חלים עליו כלל. אמונה אינה דורשת הוכחות מדעיות; מי שמאמין בלב שלם בבתוליה של מרים אינו זקוק לחוות־דעתו של גינקולוג.

אין לבוא בטענות אל הפרשנים הצבאיים, הפובליציסטים, הערביסטים, הסובייטולוגים, ושאר ההוגים לטובת ההמונים מפני שלא צפו מראש את העומד להתרחש באוקטובר 1973. אי־אפשר לדעת מה עומד להתרחש מבחינה מדעית; בקושי אפשר לקבוע בוודאות מדעית מה שהתרחש בעבר, אין נתונים מדעיים לגבי עתיד יחסי אומות, שינויים פוליטיים, התפתחויות בין־לאומיות, רק השערות, השקפות, הערכות, ניתוחי־מצב וכאן קובעים האווירה הציבורית, האופי האישי והאינטואיציה, לא פחד מהמידע. או שצודקים או שטועים: מיום שנסתלקה הנבואה מישראל הפרשנות היא בערבון מוגבל.

אם בימים כתיקנם רואה כל אחד את עצמו מוסמך לפסוק בכל סוגיה שבעולם על סמך תבונתו, השכלתו ותחושותיו, בימים קשים משתוקקים לחכם, לגאון, לעילוי שיודע את כל התשובות. מי שמאמין ברבי מלובאביץ', מסתמך עליו. מי שלא נתברך באמונת־חסידים מחפש את הנחמה אצל חברי כנסת, עתונאים, סופרים או מלומדים, שעליהם לדעת מטבע מעמדם. רוצים להישען על מישהו, לשתות ממעיין חכמתו, מצטערים מפני שאין מכירים איזה איש חכם גדול שאפשר לפנות אליו ולבקש מענה על כל השאלות, הבהרות לכל הספקות, דואבים על שבובר, או אלתרמן, אינם בחיים, על שאין אל מי לפנות. מפחיד מאוד לדעת שהאנשים אינם חכמים הרבה יותר ממך, שכולם נתונים למצבי־רוח, שכולם עלולים לטעות, שכולם עשויים מאותו חומר פגיע. ומאחר שאותו יחיד המיטיב לדעת איננו, מעבירים את האמונה אל העם היהודי בכללותו וממנו לנצח ישראל רק פסיעה קטנה. ואולי מוטב לומר צור ישראל; משהו יציב, איתן, שאפשר להישען עליו במלוא הכובד ולומר מי אני ומה אני.

אדם זקוק לבטחון מסוים כדי להתמודד עם החיים. פעם חיפשו אותו תושבי ישראל בבן־גוריון, אחר־כך בצה"ל, ועתה או שאומרים תהילים או שאומרים אוי. היו זמנים שבהם האמינו בני־האדם בכוחו של מדע. לצ’כוסלובקיה של שנות השלושים היה אמון בחבר־הלאומים. הרפובליקאים בספרד האמינו באחווה סוציאליסטית. עם סיום מלחמת העולם השניה עדיין נראו אנשים שהאמינו בצדק ביחסי אומות. כיום מאמינים אנשים בגורל, וזה כמעט כמו להרים את הידיים ולא להאמין בשום דבר. אמונה המרחפת באוויר ואין לה במה להיאחז היא כמו רוח תזזית, מעלה אבק, מנענעת צמרות, מעיפה גגות.

אפשר להתייחס לדעת הציבור כמו סר רוברט פיל, ראש ממשלת בריטניה במאה ה־19, שהגדיר אותה – “תל גדול של כסילות, חולשות, משפטים קדומים, הרגשות נכונות, הרגשות מוטעות, עקשנות וקטעי עתונות”; אפשר לעמוד על המידה הרבה של אי־רציונאליות, כפיות־טובה והפכפכנות הכלולות בה, אפשר לחפש את מרכיביה בעזרת ההגיון ולראות בהלך־הרוח הקודר תוצאה של כאב על קרבנות המלחמה, השפעת הזעזוע של מה שהתחולל בימי הקרבות הראשונים, של האמון שהתערער, של החששות מפני מה שצופן העתיד, אפשר לנסות להתעלם מדעת הציבור, אפשר לנסות להרגיע אותה, אבל קשה מאוד לקבוע לאן תתגלגל, לאן תגיע. יש זמנים שדעת הציבור נראית כדבר ערטילאי, מעורפל, ויש ימים שהיא דבר מוחשי, סמיך, שאפשר כמעט לגעת בו. מבחינה מסוימת אפשר להתייחס לימי מלחמות היהודים הגלויות כאל ימי־זוהר, כיוון שיש בהן פורקן והן מתאימות לטבע אנוש. קשה לשאת את כורח האחדות הזאת מול סכנה משותפת, בעיקר מפני שהצטבר מתח רב כל כך: כמו לשבט פרימיטיבי דרוש לנו טקס להשבעת הרוחות, שבשפה בת ימינו אפשר לכנות אותו ועדת חקירה ממלכתית.

---

מזון לנשמה

מאת

רות בונדי

שני סנדוויצ’ים של גבינה על צלחת פלסטיק משותפת היו כעלה זית במקור היונה: אם נציג ישראל ונציג מצרים אוכלים יחד בשיחות על ביצוע הסכם הפסקת־האש, שהתקיימו ליד הקילומטר ה־101 בכביש סואץ, סימן שיש תקווה לשלום. ישראל דורשת משא־ומתן ישיר בין הצדדים המעורבים בסכסוך הערבי־ישראלי לא רק בגלל שיקולים פוליטיים. יש בדרישה זו גם מן האמונה היהודית בצלם האדם: אם אויבים נפגשים בחדר אחד, ליד שולחן אחד, מוכרחים להתהוות ביניהם יחסים אישיים בשעות הדיונים הארוכות, הקרח מוכרח להישבר, מוכרחים למצוא נקודות משותפות, ולו רק ברעב, בצמא, בעייפות וברצון למתוח את השרירים אחרי ישיבה ממושכת. תחילה אוכל כל צד בנפרד את הכריכים שלו, אחר־כך אוכלים שני הצדדים בעת ובעונה אחת ובסופו של דבר אוכלים במשותף. וכאשר בני־אדם אוכלים את לחמם בצוותא האיבה כבר איננה הרגש השולט. אפשר לדבר, יש שפה משותפת, הפגישה מתנהלת בין בני־אדם ולא בין עקרונות.

אנחתה של גולדה מאיר אחרי הפגישה עם ברונו קרייסקי, כמה ימים לפני המלחמה – “הוא לא הציע לי אפילו כוס מים” – שיקפה נאמנה את חומרת היחסים עם ראש ממשלת אוסטריה. אילו רק נתן לשני המחבלים הערבים שתקפו את רכבת העולים לצאת לחפשי, ניחא; אילו רק הודיע על החלטתו לסגור את מחנה שנאו, ניחא; אילו רק הודיע על הפסקת מתן שירותים לקבוצות עולים מברית־המועצות – ניחא. אבל חוסר נכונותו של הקאנצלר קרייסרי להגיש לגברת מאיר, בפגישתם בווינה, אפילו ספל קפה – שלא לדבר על כוס המים הקרים המוגשת בכל בית־קפה וינאי טוב יחד עם הקפה – מוכיחה לאיזה שפל הידרדרו היחסים בין שתי המדינות.

לכאורה מדובר רק בספל קפה. דבר של מה בכך, אך למעשה מבטא דיבורה של גולדה עם קרייסקי בגרון ניחר את היעדר השפה המשותפת ביניהם. הגשת התה ועוגיות־השקדים או הקפה והכריכים הדקיקים או הברנדי והאגוזים המלוחים בשיחות דיפלומטיות רמות־מעלה היא אקט פורמלי, אבל משמעותה הצהרת ידידות, או לפחות הימנעות מאיבה. שואלים: “סוכר? חלב?” אומרים: “תודה, אני שותה רק שחור”, עוברים לכמה דקות של שיחה על בריאות ודיאֶטה, מכרסמים עוגיות, מסירים כמה פירורים מן השפתיים ולרגע קט מדובר לא בנציגי שתי אומות אלא בשני בני־אדם עם חולשות, מיחושים, בעיות של כולסטרול או נדודי־שינה. רק אלוהים אינו אוכל אף פעם, אבל משום כך הוא גם לא בן־אדם. הגשת מזון – אם הוא עוגות משלושה סאים קמח־סולת, חמאה, חלב ובן־בקר רך וטוב כבימי אברהם אבינו (ארוחה בניגוד לכל צווי הכשרות, אבל אז עדיין לא היתה רבנות בארץ), תה ירוק בטעם תרד כמו ביפאן או לחם שיפון ומלח גס, כפי שנהוג בין העמים הסלאבים – היא כהצהרה על כוונות ידידותיות, כאישור לברית, לפחות כל זמן שנמשך המגע האישי: שני הצדדים באו על החתום בלגימה אחת ובנגיסות שתיים. אין אוכל אין יחסים.

מד"ר קרייסקי, כיהודי, אפשר לדרוש שיהיה ער לחשיבותו של מזון: הזהות היהודית בנויה לא מעט על המזון, קביעה שיש לה הוכחות כבדות־משקל בכל חגי ישראל. הכיסונים הממולאים, המעיים הממולאים, הטחול הממולא, הבורקס הממולאים, עלי־הכרוב הממולאים וכל שאר מטעמי היהודים מבטאים יפה את תוכן חגי ישראל בימי שלום: מתמלאים. שומרי מצוות כחילונים, שמאל חדש וימין ישן, צעירים וזקנים, בירכו על המזון, מקיבוצים ובתי מלון, מדירות עם חמישה כיווני־אוויר ומאוהלים על שפת הכינרת עולים צלילי עם ישראל הנוגס, הכוסס, המכסכס, הלועס, המלקק, הגומע, הלוגם והממצמץ כתפילה לשמים. שירת עם ישראל חי, ואם מאפיל משהו על שמחת החג זאת המחשבה על ימי חול ושקילה, ימי חשבון הגוף אחרי ימי חשבון הנפש.

דורות למודי רעב ומחסור חלמו על גן־עדן שמגישים בו צלי בשר לוויתן וסטייקים מבשר שור־הבר ללא הגבלה. בונצ’יה, גיבורו הנוגה של י.ל. פרץ, לא ידע משאלה גדולה יותר בעולם שכולו טוב מאשר לשתות יום־יום קפה בחלב ולאכול לחמניות בחמאה. מאז השתנה אידיאל הרקיע השביעי ביסודיות: לא התפריט קובע ולא גודל המנות, אלא ההרגשה: גן־עדן זה מקום שאפשר לאכול בו כמה שרוצים בלי נקיפות מצפון ובלי חשש השמנה. כאן, בעמק הבכא, לכל חטא עונשו ולכל קאלוריה תא השומן שלה. בכל זאת אין לתאר אווירה של חג תוך התעלמות מאוכל, חוץ מלגבי דמויות של קדושים שדעתם אינה פנויה לצרכי גוף, כרבי אריה לוין, זכר צדיק לברכה. איך נבטא אנחנו, החוטאים, את ההשתייכות, הקשר המשפחתי, יחסי ידידות וקרבת אהבה אם לא באכילה משותפת? במה נבטא שמחה של חג, של שיבה הביתה? בשירה? בסדר, שירה, אבל אחרי השירה רעבים. בתפילה? בסדר, תפילה, אבל אחרי התפילה רעבים. בשיחה, בחילופי זכרונות? בסדר, שיחה, אבל מכל הדיבורים הגרון ניחר. אין תחליף לאכילה בצוותא.

כנראה יש קשר ישיר בין הדבקות המשפחתית האופיינית ליהודים, המוחשית כל כך בימי מלחמה, ובין יחס הכבוד למזון הגוף: אוכל משותף הוא גורל משותף. ואם נראה שהישראלים אוכלים כל הזמן, אולי לא מנות גדולות יותר מן הגויים, אבל לעתים תכופות יותר או, ליתר דיוק, מפסיקים לאכול לתקופות קצרות יותר, הרי זה משום שזאת הדרך לבטא חיוניות ואהבה. אצל הגויים מרבים לדבר על אהבה, שואלים “דו יו לאב מי?” מצהירים “איי לאב יו”, אם לילדיה, אשה לבעלה; ענייני אהבה נדונים בארוחת־הבוקר, על קיבה ריקה, בין זוגות נשואים שלושים שנה, לאור השמש, ללא פיקוח־נפש, בלי כל בושה. בארץ אומרים “תאכל משהו” וזה אותו דבר. מאכילים את מי שאוהבים.

לא במקרה אפו נשי ישראל עוגות בימי הלחימה כאילו נשמתן בדבר: אפיית עוגות היתה הדרך הטבעית ביותר להביע אהבה והזדהות. פסיכולוגים קבעו מזמן שאשה המגישה לבני־משפחתה עוגה מעשה ידיה כאילו מגישה חלק מעצמה, העוגה הטריה היא לה תחליף לתינוק חדש. גם לפי הפולקלור, המבטא רגשות חבויים, יש קשר בין אפיית העוגות ותפקיד האשה: עוגה שנאפתה בימי נידה אינה עולה יפה, אמרו הסבתות. בימי מלחמה אין זכר לשוויון המינים – הגבר יוצא לקרב, האשה שומרת על הבית, בדיוק כמו בימי קדם – והתגובה הספונטנית של הנשים המצויות בעורף, היתה מתאימה לתפקידן המסורתי: הן אפו עוגות בשעה שהגברים ירו. כרוכית במקום פגז, צפיחית במקום קליע, טורט במקום רימון, שטרודל במקום טיל. העוגות אמרו במקהלה: הבית מחכה לכם.

המחשבה על ארוחה מורכבת משלוש גלולות המכילות את כל אבות המזון היא הדוחה ביותר מכל זוועות העולם החדש והאמיץ, ומעיקה יותר מכל על הלב היהודי ובעיקר על הקיבה היהודית. הרי אי־אפשר לנהל חיי משפחה סביב שלוש גלולות (של מזון). במה תתבטא האהבה המשפחתית? איזה זכרונות יוכל ילד לקחת עמו לחיים? מה יעוללו האנשים אלה לאלה אם אוכל משותף לא ירכך איבה, לא ירפה מתח, לא ירגיע רוחות? אכילה משותפת היא כשביתת־נשק, אפילו בתוך המשפחה. ברגע שמתחילים לריב מניחים לאוכל, עוזבים את השולחן, טורקים את הדלת. “אני לא בא לאכול”, זאת הצהרת מלחמה.

לגבי אנשים שאוהבים לאכול, יום בלי אוכל הוא יום אבוד, מחוק מרשימת הימים כאילו לא היה. מי שנגזר עליו לעבוד יום בלי מזון מטעמי בריאות, דת, בדיקות, יופי או עצבנות, מוצא את עצמו בים פתוח בלי גלגל הצלה; אין חלוקה של יום, אי־אפשר להתפרק. ואם אפשר לעבוד יום מלא וגדוש עבודה ופעולה בלי להרגיש בחסרונו של אוכל מבחינה פיסית, הרי בערוב יום, בשעת מנוחה, זקוקים לו קודם־כל מבחינה נפשית: שיהיה טוב על הנשמה.

בימי לחימה ומתח מתחלק הישוב לשני מחנות: אלה שאינם מסוגלים לאכול מרוב עצבנות ואלה שאינם מסוגלים להפסיק לאכול מרוב עצבנות, אלה שקיבתם מתכווצת, קשה כאבן, כגוף זר, וכל דרכי הגישה אליה מנותקות, ואלה שקיבתם מלאה חורים כספוג, שאוכלים ואינם מתמלאים. לאלה החיים על קפה וסיגריות יש לפחות תועלת אחת מהמלחמה: הם מקבלים פיגורה. למכורים לאוכל מזון הוא נחמה, לטיפה, עידוד: יהיה טוב.

האוכל הוא אישור לנצחון החיים על המוות. בתדהמה הראשונה אחרי בשורת המוות נראית המחשבה על אוכל כחילול המת. יושבים בבית שנשמת המת עדיין נמצאת בו, עם בני־המשפחה, ידידים, שכנים, ונדמה כאילו העולם עמד מלכת. כאשר שואלת אחת הנפשות המעשיות, המצויות בכל מקום ובכל עת צרה, אם מישהו רוצה תה או קפה, מניעים כולם בראשיהם לאות שלילה, אבל ברגע שהקפה על השולחן ואחד האמיצים טעם ממנו ואף הושיט את ידו, מתוך היסוס, אל העוגיות המונחות לידו שותים כולם, שותים ומתביישים על שהתעוררה בהם הרגשה בזויה כרעב או צמא, אוכלים ומרגישים כבוגדים, אוכלים ומבקשים את סליחת המת. המזון הראשון הוא הוכחה שהחיים חזקים מן המוות, שהם חייבים להימשך.

סעודת ההבראה אחרי לוויה היתה תולדה של מציאות החיים: אנשים באו ברגל ממרחקים, ליוו את הארון ברגל עד בית־העלמין שבירכתי־העיר ושבו ברגל לבית־הנפטר והיתה לפניהם דרך ארוכה למקום מגוריהם – היה צורך להאכיל אותם, כדי לחזק את לבם. אבל נוסף לטעם המעשי היתה לסעודת ההבראה גם משמעות נפשית, חיזוק כוח־החיים נגד אימת המוות, נחמת המוּכר מול הפחד מהלא־נודע, אישור שגם המוות הוא חלק בלתי־נפרד מן החיים.

כאשר ערך חיל האוויר – שבועות מספר לפני מלחמת יום־הכיפורים – פגישת־חברים לזכר ג’ו אלון, הנספח האווירי באוושינגטון שנרצח בידי מחבלים, הופתעו המוזמנים למראה שולחנות עמוסים כיבוד ומדורה וגריל לצליית בשר על שפודים ובקבוקי משקאות חריפים. התגובה הראשונה היתה רתיעה, חוסר נוחות. אבל עם האוכל והשתייה נעלמו המועקה, הדיבור הבלתי־טבעי של אנשים שאינם יודעים כיצד לנהוג ובמקום נאומים עם ערימות של מלים ממורקות ומסודרות, העומדות בניגוד למעשה הפראי של המוות, באו זכרונות של חברים על מעשי קונדס, חולשות, הרפתקאות, עקרונות, אהבות, שאיפות ושגעונות של ג’ו. לפתע היה לג’ו אלון שוב חלק בין החיים ובלהט השיחה אמר מישהו: “ג’ו קפדן”, או “ג’ו משוגע לסדר” בלשון הווה, מפני שהיתה הרגשה אילו הוא בקירבת מקום, עשוי לחזור כל רגע. ישבו ושרו ואכלו ודיברו וכאשר הלכו חבריו של ג’ו הביתה, בשעות הקטנות של הלילה, שבעי קבאב, בוטנים וגלידה, בלחיים חמות מן הוויסקי, הקפה והמדורה, אמר כל אחד לעצמו: “אזכרה כזאת הייתי רוצה גם אני”, גם זוריק, מפקד רמת דוד היה ביניהם. ביום הרביעי למלחמה נפל ועכשיו המתים רבים מכדי לערוך קומזיץ לכבודו של כל אחד.

*

במסגרת השינויים בסגנון־החיים, שבאו בעקבות מלחמת יום־הכיפורים, אולי תשתנה גם צורת הדירה הישראלית, שגם בה היה ביטוי נאמן להלך־רוח בחברה: הדירה היתה קודם־כל מוצג לראווה. דירות עם מטבחים גדולים יותר וסלונים קטנים יותר יוסיפו לחיזוק העם היהודי לפחות כמו הוראת תודעה יהודית בבתי־ספר. כל הצרות של ניו־יורק נובעות מאותם מטבחים קטנים ללא חלון, ללא אור־יום, שאי־אפשר לשבת בהם, המצויים ברוב הדירות השכורות בעיר. מן המטבח, שבו יצרו דברים, אכלו, שתו, בישלו, ריכלו, גיהצו, תפרו, שיחקו, שאנשים חיו בו את חייהם – עבר מרכז־החיים של המשפחה אל הסלון שבו יושבים כצופים מן הצד ומביטים בחיי האחרים בטלוויזיה. מטבח גדול אינו ערובה לאושר משפחתי אבל הוא לפחות בסיס. מטבח הוא מציאות, סלון הוא לעתים אחיזת־עיניים. אפילו מנקודת מבטה של אשה שלחמה – או ליתר דיוק חלמה – על שוויון זכויות ובעיקר חובות, עדיף מטבח גדול, שיש בו מקום לכל המשפחה, מן המטבח הקומפקטי, התכליתי והקטן המבודד אותה. מטבח גדול הוא שיבה למשפחה כמרכז החיים, להנאה שבאוכל הביתי, לקירבת ידידים.

אולי עשו הערבים טובה לארצות המערב בכך שצמצמו את אספקת־הדלק ונתנו לתושביהן, ובעיקר לתושבי ארצות־הברית, הזדמנות לעצור לרגע במירוץ הרדיפה אחרי רמת־החיים וללכת לאט וברגל, להביט סביב ולשוב להנאות קטנות ונשכחות, ולנו נעשתה טובה כפולה: רוויזיה במסגרת ארצות המערב, המשפיעות כל כך על צורת חיינו, ורוויזיה ישראלית מיוחדת בעקבות זעזוע המלחמה, אפשרות לסגת אחורה, להיות לא גוי ככל הגוים אלא יהודים ככל היהודים וקצת יותר. ויהדות פירושה דבקות משפחתית, ודבקות משפחתית פירושה שיבה למטבח, ומטבח פירושו אוכל עם טעם של בית.

לפי התפתחות העניינים אני חוזה עתיד גדול לאוכל. לא לצעצועים הקטנים שנהגו מארחות להגיש במסיבות, בעזרת מגישות מדופלמות, אלא לארוחות ביתיות, עם בני משפחה וחברים. כאשר מצטמקת רמת־החיים יש לארוחה לא רק ערך הפגנתי אלא גם ערך ממשי. כאשר המסעדות מחוץ לתחום, מטעמי תקציב, נפגשים בבית. כאשר רוצים להשכיח מתח ותלאות מבשלים משהו טעים. כאשר יש הגבלות על חשמל וחימום, יושבים סביב מקור אחד של אור וחום, כבימים עברו, וכאשר יושבים בצוותא, נכנס שכן, קופץ ידיד, מגישים לשולחן משהו מתוצרת־בית, כי חשבון החסכון בזמן חשוב פחות מאשר החסכון בכסף. ככל שייעשה הנשק סביבנו מתוחכם, אלקטרוני והרסני יותר כן נחפש את הבטחון בתוך הבית. המלחמה עוברת למאה העשרים ואחת ואנחנו חוזרים למאה התשע־עשרה.

במסגרת הנסיגה בזמן אולי נחליף שוב את סוגי המתירנות. הרי תקופתנו אינה מתירנית כמו שחושבים. רק שטחי המתירנות השתנו, לא מידת החופש בכללותה. נותנים להשתולל בענייני מין (כך אומרים), אבל בענייני אוכל, השייך להנאות־החיים לא פחות ותקופה ממושכת יותר, מגבילה החברה המודרנית יותר מן החברה הפוריטאנית, ומסיבות פחות נעלות. זמרי פופ, נשמה, מחתרת ושאר גיבורי התהילה בעולם, מספרים בפומבי בלי היסוס על אהבותיהם, תנוחות, סטיות וכל השאר, אבל אם אחד מהם אוהב לאכול הוא ישמור את סוד חולשתו לעצמו. העולם אינו חייב לדעת. אלילי ההמון בעבר אהבו מאחורי דלתיים סגורות ואכלו בפרהסיה; כיום עדיף לאהוב לעיני כל ולאכול בחדרי חדרים. אם אנחנו, ממילא, עם מפגר אחרי הזמן בשאיפות הלאומיות, בנכונות ללחום, בדבקות במשפחה, שיהיה לפחות האוכל שוב בגדר ההנאות המותרות.

כל הטבחים בבסיסי צה"ל, במחנות ובחזית, שעמלו שעות כדי לחתוך ראשי־כרוב למאות אנשים, שעבדו לילות כדי להכין לחבר’ה פלאצ’ינקים (אני יודעת שהמלה העברית היא כרוכית אבל אין לזה אותו טעם. אולי כאן המקום לציין, שהמלה פלאצ’ינקה מקורה בפלאצנטה, דהיינו שליה, לידיעת כל הרס"רים אשר על המטבח), שבישלו רוטבים פיקאנטיים או מרק ביתי תחת הפגזות, הוסיפו לכוח הלחימה של החיילים הרבה יותר מאתנו, המתפרנסים על כתיבה, שניערנו את דכאוננו על ראשי הציבור וכך גרמנו לירידה תלולה בטיב האוכל על־פני המדינה. הנסיון מוכיח שיש קשר ישיר בין מצב־הרוח וטעם האוכל; כאשר המרה שחורה, הכבד חרוך, הלב קשה, החזה יבש. שירים אפשר לכתוב מתוך יאוש, אבל לבשל צריך מתוך אמונה בחיים, אחרת אין לאוכל טעם.

---

והיה אם תיפסק האש

מאת

רות בונדי

כאשר תשקוט החזית אולי יישמע קול ההגיון. אולי הפעם לא תהיה שביתת־הנשק רק הכנה למלחמה הבאה אלא פתח לשלום. ואם לא לשלום גדול, חגיגי, עם חצוצרות ותופים ודגלים מתבדרים ברוח, לפחות שלום שקט, הבא על קצות האצבעות. נכון, כך בדיוק קיווינו גם אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נדמה היה שהשלום בהישג־יד ועלינו רק לחכות לצלצול הטלפון. שיחת הטלפון המחייבת, הרשמית של המלך, לא באה, אבל במקומה באו מאות אלפי שיחות בין תושבי ירדן ותושבי ישראל, אלפי מכוניות־משא עמוסות, אלפי עסקות מסחר, גשרים פתוחים – הוכחה שמדינה ערבית ומדינה יהודית יכולות למצוא דרך חיים, משהו דמוי שלום, מכינה לשלום, מבוא לשלום.

אולי עתה, אחרי שתיפסק הלחימה בחזית מצרים, ייפתחו גשרים גם אליה, אולי לא בטקס רשמי ובגזירת סרט, אלא לאט־לאט בצירים חורקים, ואנשים יעברו עליהם בצעדים הססניים, כחולים הלומדים שוב ללכת. אולי הפעם יבינו שליטי מצרים מה שלמד העם על עורו מזמן, שמלחמה מובילה רק לבית־קברות. אבל כתמיד, קובע לא מה שחשים עמי האיזור, קובע מה שתתכנן ברית־המועצות. ואם אפשר לתאר דו־קיום עם מצרים, אם לא בשלום לפחות בהיעדר איבה, מתוך אופטימיות המתלווית תמיד להרגשת הרווחה הבאה עם התקווה להפסקת קציר הדמים, הרי קשה מאוד לתאר, אפילו מתוך אופטימיות עילאית, שזה סוף־פסוק לנסיונות של ברית־המועצות להשיג שליטה מלאה על המזרח התיכון בעזרת הסכסוך היהודי־ערבי. יותר מדי יוקרה, יותר מדי כסף, יותר מדי אמביציות השקיעו הרוסים באיזור משיוותרו על התכנית שלהגשמתה פעלו במשך שנים רבות ובעקביות גדולה כל כך. אנחנו מפתח דלת הכניסה לאפריקה ולמזרח הרחוק, והם ינסו לפרוץ שוב ושוב, כל זמן שלא ישתנה משטר ברית־המועצות מבפנים – ודבר זה נראה כיום פחות־מציאותי מאפשרות של שלום במזרח התיכון.

כאשר תסתיים המלחמה היא תזכה לשם קבוע. ייתכן מאוד שנדבק בשם “מלחמת יום־הכיפורים”. הנסיון מראה שאנו נוטים לתת למלחמותינו שמות המקובלים על הגויים, שמות שאין בהם מטען רגשי אלא תיאור עובדתי. שמות שיש בהם התחייבות לגבי העתיד, כמו המלחמה הגדולה, או המלחמה האחרונה, נשכחים כאשר באה מלחמה גדולה ואחרונה עוד יותר. שמות סמליים כמו מלחמת־הנצחון, מלחמת בני־אור בבני־חושך, או מלחמת יום־הדין, מאבדים את משמעותם מהר מאוד: אין מלחמת נצחון אלא רק מלחמה שמנעה השמדה, אין מלחמת יום־הדין, כי אחריה חייבים לבוא ימות המשיח. טוב היה אילו שמרנו על השם מלחמת יום־הכיפורים, שיש בו תזכורת, שיש בו משמעות גם לגבי דורות של עם ישראל, שבעיניהם יהיו ארבע מלחמות כמלחמה אחת. בחירת יום־הכיפורים לפתיחת המלחמה היתה לדעתי לא רק תוצאה של שיקול אסטרטגי, אלא נבעה גם מתוך איבה דתית לעם היהודי, לתורתו ולקיומו. מלחמת יום־הכיפורים היתה נסיון להתמודד לא רק עם עם ישראל אלא גם אם אלוהי ישראל.

כאשר ישקוט הנשק ותתחדש התחבורה האווירית במלואה יזרמו לארץ אלפי מתנדבים שירצו להביע בכך את הזדהותם עם גורל ישראל, לפרוע את החוב שהם חבים ללוחמים, לפי הרגשתם. אסור שיחזור מה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים, אשר אלפי צעירים, שעזבו לימודים, עבודה ובית ובאו לעזור, מצאו את עצמם מיותרים, חוץ מן המאושרים המעטים שניתן להם לקטוף תפוחים בקיבוצים. גם אילו לא היינו זקוקים לעזרת איש אסור היה לנו להשאיר אותם באפס־מעשה, אם לא למעננו לפחות למענם, למען חיוב יהדותם. לא כל שכן כאשר אנו זקוקים לידיים עובדות. היינו זקוקים להן לפני המלחמה ונהיה זקוקים להן כפליים אחרי המלחמה, כדי להתגבר עליה מבחינה כלכלית. הכל תלוי בכושר הארגוני שלנו, בדמיון שלנו, ביכולתנו להפעיל, לווסת, להדריך. המלחמה הזאת הוכיחה לנו כמה רצון טוב, כמה אהבה, כמה אחווה טמונה בעם היהודי, מה נפלאות הוא מסוגל לחולל. ואם כי אין עם היודע לחיות לאורך שנים בהתרוממות־רוח מתמדת, הרי אפשר לשמור על קצת מתחושת־הקירבה לימים שלווים, בעיקר מאחר שלעם היהודי לא היו ימים שלווים אלא תמיד רק אשליה של שלווה.

כאשר תסתיים הלחימה נביט בראי ונראה פנים אחרות, נראה ארבע מאות שעות רשומות בהן בקווים דקיקים כבתחריט נחושת. נראה את צל המוות בעיניים. כאשר יבקרו הלוחמים בבית הם יהיו שונים מאשר היו כשיצאו; מבוגרים בשנים, באימה, בצער, שמחים על שנותרו בחיים ומתביישים בשמחתם, כאילו היתה זאת בגידה בחברים שנפלו לצדם. כאשר תשקוט המלחמה תבוא עת השאלות, אחרי שתיפסק המלחמה עם הערבים יחזרו מלחמות היהודים, שכה התגעגענו אליהן בשעת האחדות מול הסכנה המשותפת, יבואו חיפושים אחרי שעיר לעזאזל, אחרי מפלט למתח שהצטבר, אחרי מי שישא באשמה. תבוא שעת החשבונות. הפנקסים כבר פתוחים והרשימות בהם ארוכות. נכון, עלינו לנתח את קורות השנים האחרונות כדי להבין מה שאירע לנו בשלושת השבועות של הלחימה, אילו ידענו לעשות זאת מתוך גישה עניינית, ללא חשבונות אישיים. היתה זאת תעודת בגרות לכולנו, שמאל וימין, יונים ונצים, אבל למה לי אשליות? השרוולים כבר מופשלים. אחרי שתיגמר המלחמה נתפרק, נצעק, נתקוטט, נשנא כאוות־נפשנו ונדע כי בא שלום על ישראל.

כאשר המלחמה כבדה מכדי שמלים יוכלו לשאת אותה חושבים על השלום, ואם לא על השלום הגדול, המוצק, הסופי, לפחות על שלום דקיק כזה, שברירי, שהוא בעצם רק היעדר לחימה, אבל אפשר ליהנות בו מן החיים, להיות פסימי, מר־נפש, מאוכזב, ממורמר, לראות שחורות, לשאול עד היכן ומה הלאה. אבל עד שנגיע לימים הטובים של אמונה ברע, עלינו לעבור את התקופה הקשה כל כך עד שלא רק מרה שחורה אלא גם צער נראה כדבר מותרות, שיש לשמור אותו כסוד פרטי. עכשיו העת לחייב את החיים בלב שלם, כדי לא לבגוד במתים, עתה הזמן לומר תודה על כל מה שנפל בחלקנו; על חרדה ופחד ומתח וכאב, על תקוות ונפלאות, על רגעי אושר שהיו לנו כאשר היינו עסוקים בכדי לחוש בהם, על הגורל היהודי שלימד אותנו לצחוק מתוך דמעות.

לליצנים באו ימי מבחן, כי הכל פגיע כל כך, רגיש לכל נגיעה, והנושאים הפתוחים לבדיחות־דעת מעטים כל כך, כיוון ששכבת־המגן של כל אחד מאתנו דקיקה, עד שגם דקירת סיכה עלולה לקרוע אותה. פה ושם צוחקים על קומנדו בית־סוקולוב, על לוחמים בדימוס שהיתה להם עדנה, על המומחים לאסטרטגיה צבאית שצצו בהמונים על פני המדינה, ורובם נראים זקוקים לחמלה יותר מאשר ראויים ללעג. וכך לא נותר לאדם אלא ללעוג לעצמו, על שהזקין ולא הוסיף דעת ולא למד מאומה ולא הבחין בימים טובים אלא אחרי שעברו, על שהתרפים שכבר הדביק שבריהם כמה פעמים בחייו שוב ברסיסים. ועתה, כמו תמיד אחרי סופה גדולה, נדמה לו כי לעולם לא ישוב אליהם. מעתה, אחרי שיבוא השלום, כשיבוא, אם יבוא, יידע לחוש באושר כאשר הוא בהישג ידו. יראה את היופי כאשר הוא מביט בו ולא רק אחרי שנהפך לזכרון. ידע ליהנות מן הדברים הטובים באמת: רסיסי טל על קורי עכביש בבוקר צונן, השקט של דירה מסודרת לקראת שבת, משחק מאטקות בחול לח, מטר של שאלות “למה?”, שיחה עם חבר על כוס קפה, צער על ספר יפה שקריאתו הולכת ומסתיימת. אנחנו בני דור שהמוות צעד בעקבותיו והחיים נראים לו כזכות – לעולם לא מובנים מאליהם. אנו מצווים לאהוב את החיים גם בשם המתים, במקומם, למענם, כי אנו האחרונים שזוכרים אותם, בנו הם חיים, בחיוך, באימרה, בזיק של חלום, אנחנו נושאים גם את חייהם ולכן אסור להתעייף. חיינו אינם שלנו.

*

כאשר ישבות הנשק יהיה זמן להודות למי שעמד לצדנו. לא רק ליהודים, שהמלחמה הזאת בנפשם, אלא גם לעולם, שלעתים האשמנו אותו שהוא כולו נגדנו. ולא נשפוט לפי שיקולי ממשלות, אלא לפי יחידים שחרדו עמנו ונתנו לנו לא רק את אהדתם אלא סייעו בהשפעה, בכסף, במעשים, שקיוו לנצחוננו, שדיברו בזכותנו בלשונות רבות, בנוסחאות שונות. נודה גם לערביי ישראל, שלהם היתה מלחמה זאת מבחן של התנגשות נאמנויות, אשר עמדו לצדנו, אולי לא תמיד מתוך הזדהות פוליטית, אבל לעתים מתוך יחס אישי לחברים בעבודה, לשכנים, לידידים, וגם לערביי יהודה ושומרון שישבו בשקט, כי בשקט היה ביטוי לאמונה בכוחה של ישראל.

כאשר תסתיים המלחמה נבין שצעדנו צעד נוסף לקראת התגשמות החלום הציוני הישן, שמדינת היהודים תהיה מדינתו של כל עם ישראל, למי שחי בה ולמי שיושב בין הגויים, וכל היהודים שותפים לגורלה. כאשר שומעים על סכומי הענק הנאספים בין יהודי העולם, שלמדו מבשרם שאין לזלזל באיומי השמדה, נזכרים בתוגה בימים הראשונים אחרי הצהרת בלפור, כאשר גם עבר הירדן היה בגדר ארץ מובטחת, כאשר הכל, או כמעט הכל, היה תלוי בהיענות מהירה של העם היהודי בתפוצות, והוא נכשל, כי את התרומות ספרו רק באלפים ואת העולים במאות. הפעם עבר העם היהודי את המבחן. אפילו יהודים לומדים לקח, רק שמחיר השיעור תמיד יקר מאוד.

כאשר תבוטל ההאפלה ויידלקו האורות, לא נראה עוד את שמי הכוכבים, לא נשמע עוד את שקט הלילה; כאשר תיעלם החשכה, יחדל הבית להיות נקודת־אור בודדה בעולם אפל. כאשר תיפסק האש יתחילו שוב להופיע עתונים שמנים ולא עלוני קרב ושוב יתמלאו מדורי המודעות בדירות־פאר ומכוניות־פאר ורהיטי־פאר וכל פיתויי החברה הצרכנית, ושוב נסתחב עם הזרם בחיפוש אחרי החיים הזוהרים. הייתי רוצה שאחרי הקרבות נהיה שקטים יותר וצנועים יותר ומופנים יותר פנימה, מאשר היינו לפני יום־הכיפורים, נמצא משענת איש ברעהו ואיש במשפחתו ולא נחפש את תוכן החיים בעץ ובמתכת, בכוחות־סוס ובמטרים מרובעים. כיום עוד קשה לתאר, שאי־פעם שוב נשבות על חצי־דרגה ועל תוספת לתוספת, ששוב ייערכו מסיבות חתונה, שעין לא ראתה, ששוב נרוץ אחרי עולם דוהר אחרי רמת־חיים ואינו מגיע אלא לישימון. אבל כבר הוכחנו הרבה פעמים, כי אנו אלופי השיכחה.

אולי כדאי שכל אחד ירשום לעצמו על דף־נייר את כל ההחלטות הטובות, שהגיע אליהן בלילות ללא־שינה, וישים אותו במסגרת ליד הספה בחדר המגורים, כדי שיהיה לנגד עיניו כאשר נתחיל שוב לברבר ולומר “במדינה הזאת”, כאשר שוב נתרברב ונרגיש כפאר הבריאה. אבל בהרהור שני: כיצד אפשר לחיות כעם בן שלושה מיליונים בין מאה מיליון אויבים־לנשק ומי יודע כמה מיליונים של תומכיהם בפועל, מכל הגוונים, מכל הגזעים – מנאמני האיסלם עד עמודי התווך של העולם השלישי – בלי להאמין בכוחות מיוחדים שלנו, בלי להאמין שהמשקל הסגולי שלנו גדול יותר משל שכנינו. קשה מאוד למצוא את האיזון העדין בין שחצנות ובטחון, בין רהב ואמונה בכוחנו, בין שוויץ ואומץ־לב.

כשתיפסק האש נתפנה להביט במפת אפריקה, נראה את השטחים הריקים במקום שישבו פעם ידידים ונחוש ביתר־שאת את בדידותנו באזור. נבין, כי נוסף למלחמה בין הגושים נתקענו גם למאבק בין גזעים ותרבויות, כיוון שחלקנו עם האדם הלבן, עם תרבות המערב, אם נרצה ואם נמאן. אולי נתגבר על ניתוק היחסים מצד שש־עשרה מדינות אפריקה ללא־צער, במשיכת־כתפיים, מבלי שהדבר יעיק עלינו (מחוץ לשאלה המטרידה מה לעשות בתריסר שגרירים ללא נציגויות), אך ניתוק היחסים עם אתיופיה מכאיב: כאן בנינו על שותפות אינטרסים של נוצרים ויהודים מול האיסלם, של מיעוטים ברוב הערבי, על קשרי משפחה, על סנטימנטים, על לקח מלחמת־העולם השניה. אולי חשב היילה סלאסיה שאנו עומדים בפני תבוסה סופית, אולי נפל עליו הפחד, אולי פשוט התעייף מרוב שנים, אולי הוא חי באשליה כי הדבר יוסיף למעמדו ביבשת אפריקה.

כאשר תבוא שביתת הנשק ייפסקו כל התירוצים של היושבים בעורף לא לעשות מה שלא מתחשק לעשות, לא לשלם חובות, לא לספק הזמנה, לא לבצע תיקון, לא לענות למכתבים, לא לשמור על הסדר ולהשיב על כל טענה “מה לעשות, מלחמה”. אחרי שתיפסק האש לא תהיה עוד אמתלה להתחמק מלימודים, השיעורים לא יופסקו עוד לשמיעת החדשות ברדיו, המורים לא יקלו עוד ראש בהכנת שיעורי־בית, יחזור שוב השעמום המצוי. זו הבעיה של כולנו, אם בגיל בית־ספר או בגיל בית־הבראה, כי הרבה יותר קל לנו להיות נפילים בימים קשים מאשר להיות בני־אדם בימים כתיקנם.

אחרי מלחמת־ששת־הימים היינו כחולמים. עתה אנחנו כמתעוררים מסיוט. אחרי מלחמת־ששת־הימים היינו שיכורי נצחון, עתה אנחנו מפוכחים מאוד ויודעים, כי גם אם ישבות הנשק, מלחמתנו רק מתחילה ובזירה שאין לנו בה לא טייסים ולא יחידות קומנדו.

---

המלחמה על השלום

מאת

רות בונדי

תולדות ועידות שלום הן חומר קריאה מרתק, בתנאי שרואים אותן ממרחק זמן, שמתייחסים אליהן כאל תחנות בדרך ההיסטוריה, שאפשר לחייך למראה הנחות מוטעות, דרישות שנמצאו במרוצת הזמן חסרות משמעות, הבטחות שלא קוימו, תמימות, דעות קדומות והיעדר ידיעה של נציגי הכוחות שהשתתפו בהן. אבל כאשר ועידת שלום נכנסת לחייך וקובעת את גורלך ואת עתיד עמך, מתברר, כי זכרון ועידות העבר מדכא למדי – כי בכל אחת מהן היו, למעשה, טמונים ניצני המלחמה הבאה. לפחות בשטח זה אין לבני תקופתנו האשליות שליוו את ועידת ורסיי: איש אינו מצפה כיום מוועידות שלום להסדר של דורות. גם היעדר מלחמה לדור אחד נראה כהישג נאה בתקופתנו למודת המלחמות.

אין בטחון מוחלט בחוזי שלום, ולא בגבולות, ולא בצבא, ולא בערובות. אין בטחון מוחלט בכלל, לא בחיי היחיד ולא בחיי אומות, כי אין בטחון בחיים. הבטחון היחיד הוא המוות, כי אחריו אין עוד שינוי. רק אנחנו, החדשים במשחקי האומות, השלינו עצמנו שיש דרך – פוליטית או צבאית – להבטיח את קיומו של עם ישראל לעולם ועד. הבטחון היחיד ייתכן באמונה. אך דברים מוחשיים יותר – חוזים, גבולות, נשק, ערובות – בטחונם כבטחון קיום האדם: רופף עד רופף מאוד. אם יש הרגשת בטחון, בעיקר לגבי אומה קטנה, בעידן גרעיני, על פני כדור־ארץ עמוס לעייפה, זו רק אשליה, אבל נעים לטעום ממנה פעם אחת בחיים.

רק דור שהספיק לשכוח את מלחמות העבר היה מסוגל לחשוב שמלחמת העולם הראשונה תהיה המלחמה האחרונה, שתשים קץ לכל המלחמות, וששלום ורסיי יהיה ראשיתו של עידן אשר בו לא ישא גוי אל גוי חרב; אך כיום – אחרי ששים שנה של מלחמות עם תקופות רגיעה קצרות – לא יעלה גם על דעת האופטימיסט המועד לחשוב שוועידת שלום כלשהי עשויה להיות ערובה לשלום־אמת ממושך. אם הגיעו מדינות שכנות לדו־קיום בשלום אין הן זקוקות לחוזה, ואם הן זקוקות לחוזה הרי זמן תוקפו כמשך הרצון לשמור עליו. חוזה שלום עשוי, לכל היותר ובמקרה הטוב, להכשיר את הקרקע, להצמיח קיום בלי איבה, אך אין הוא יכול להבטיח זאת.

מדינות, כבני־אדם, עוברות שלבי גיל שונים. רובן נעשות עם השנים מיושבות ופשרניות יותר, אך ככל שעצמאותן צעירה יותר הן נוטות פחות לוויתורים. על ארצות ערב – ועל רוב מדינות אפריקה – עובר כיום שלב של נעורים שנתחדשו עם השחרור מהשלטון הקולוניאלי והן רחוקות בחמישים שנה, לפחות, ממדינות מערב־אירופה, הכמהות לחיים שקטים ורגועים. אשר לנו, גם אצלנו יש סממני מדינה בראשית דרכה, אם כי זכרון ההיסטוריה היהודית מונע מאתנו להיות צעירים באמת. אך אפילו היינו עתה בני גילן של הולנד, דניה או נורווגיה, שאינן רוצות כלום חוץ מחיים טובים בתוך קהיליה שאין בה חשיבות לגבולות, לא היתה הסביבה מניחה לנו לחיות כמותן. אם אין אנו רוצים להתאבד, כל זמן שסביבנו מדינות שיכורות מהכוח שבא להן אחרי שנים של חיים תחת שלטון זרים, איננו יכולים לצפות לחיי שלווה – עם חוזה שלום או בלעדיו.

מי שמצפה לראות באיזור הזה, תוך שנים מעטות, חיים של שלום עמוק, כמו בין הולנד ובלגיה כיום, חייב לדלג על שנות התפתחות הכרחיות; לפני מאה וארבעים שנה היו ההולנדים הפרוטסטאנטים והבלגים הקאתולים אויבים־בנפש, מוכנים להילחם אלה באלה עד לשלום צודק; שיבה לארצות השפלה המאוחדות עם הולנד, בלגיה ולוקסמבורג לפי התפיסה ההולנדית, או שתי מדינות נפרדות לפי התפיסה הבלגית. מדינות מערב־אירופה התעייפו מרוב מלחמות בינן לבין עצמן, אך לנו אסור להתעייף, כי אנו חיים בחלק־עולם אחר, בעידן אחר. לשלום, כמו לנישואים, דרושים שניים לפחות. אין מפלגה בארץ המסוגלת להבטיח לנו שלום, מפני שהשלום אינו בהישג־ידה של מפלגה כלשהי. אין מפלגה אחת היכולה להבטיח לא־עוד־מלחמות, כי לא בנו תלוי הדבר. אפילו היתה קמה לנו, מהיום למחר, מדינה על טהרת אנשים השוללים מלחמה מתוך עקרון, לא היו מובטחים חיי־שלום, לא למדינה יהודית וגם לא לקהיליה יהודית בתוך עמי האיזור. עלינו לנסות דרכים שונות להידברות, גישושים לקראת מידת־מה של קיום בלי יצר־השמדה, אך שלום־אמת עדיין רחוק מאוד.

למי שחי בתוך האיזור ומגדל בו את ילדיו קשה מאוד לשאת את המחשבה שהוא יכול להעניק להם בית, השכלה, מקצוע ורגש השתייכות ואפילו רכוש, אך אין הוא יכול להבטיח להם את השלום. הנחמה היחידה אולי בכך שאין כיום אדם בעולם – גם לא במערב־אירופה השבעה מלחמות ולא באוסטרליה הנראית רחוקה ממוקדי־ההתנגשויות – היכול להבטיח לילדיו שלא יידעו מלחמה. כל העולם חי בחוסר בטחון, רק שבחלקנו נפלה מנה גדולה יותר, בכל הדורות.

מי שעלה לארץ מתוך בחירה, מי שפנה לציונות בעקבות משפט דרייפוס, אחרי פוגרומים בקייב, תליות בעיראק או השואה, עלה לא מפני שחשב כי יוכל לחיות בשלום בארץ־ישראל – רק תקופה קצרה מאוד אחרי הצהרת בלפור, היה נדמה כי השלום בא גם לעם ישראל, אך מאז הפרעות הראשונות לא הישלה כבר איש את עצמו שהוא בא לחיות בשלווה בארץ האבות – אלא מפני שסבר כי כאן, בארץ־ישראל, יכולים היהודים להגן על חייהם בנשק ולא ללכת כצאן לטבח. זה הכל, וזה ניתן לנו. אנשים עלו לארץ לא מפני שחשבו כי כאן מובטחים להם, תיכף ומיד, חיים שקטים של פריון ויצירה, אף לא מפני שהחיים בישראל נראו להם שלווים יותר מאשר בצרפת או ברומניה, אלא מתוך אמונה שבשעת סכנה מוטב לחיות כיהודי בין יהודים מאשר כיהודי בין גויים. במשך כעשרים ושש שנות קיום המדינה היו תקופות קצרות מאוד של אשליית־שלום, ובכל זאת עלו לארץ מיליון וחצי יהודים מתוך ידיעה שעליהם, או על ילדיהם, יהיה להילחם. לעומת חוסר־האונים של דורות עברו נראה גם זה כזכות.

אילו הייתי אני עצמי בחזית, אילו היה בני שם, היה לי קל יותר לומר, כי במצבנו כיום אין דבר מסוכן יותר מעייפות מופגנת ממלחמות. מי שמבטיח לילדתו בקול ערב שזאת תהיה המלחמה האחרונה, מי ששואל “כמה פעמים עוד?” ומי שאומר “הכל טוב יותר מן ההרג”, פועל לפי רגשותיו. אבל יש מצבים שבהם גם הרגשות הן דבר של מותרות. כאשר אתה מביט בפנים החייכניות, בעיניים המהורהרות של חיילי צה"ל על מסך הטלוויזיה, נהפך לפעמים המקלט, לרגע, למסגרת שחורה ויש רצון לזעוק: הכל עדיף על מלחמה נוספת. שטחים, גבולות, בטחון, שום דבר אינו שווה מול חיים שהם עדיין בגדר הבטחה. אבל אתה יודע כי שלום, אפילו זמני, אפילו יחסי, אפילו מוגבל, ייתכן רק כל זמן שעמי האיזור יודעים כי אנו מוכנים להילחם עליו ולחיות עם המוות. ברגע שבו יחשבו הערבים כי אין בנו עוד כוח ונכונות להילחם לא נזכה לשלום ולא לחיים.

אצל אומות אחרות השלום אינו גורלי כל כך. אפילו בימי דיכוי ובתקופות כיבוש, אפילו נהרסת המדינה כמסגרת פוליטית, ממשיכה האומה להתקיים על אדמתה. צ’כוסלובקיה האומללה, שזכתה לעצמאות קצרה כל כך בין שלטון ההאבסבורגים לשלטון הנאצים ושלטון הקומוניסטים, גם אם כיום היא אומה מדוכדכת וחסרת אמונה בכוחותיה, תתעורר ודאי לחיים חדשים בבוא היום, בעוד דור או שני דורות – אם לא יהיה הרס כללי במלחמה גרעינית. אבל לנו, ליהודים, לא ניתן חסד זה. אין אנחנו יכולים לחיות כשווייקים, לצחוק לכובשים ולחכות לשעתנו בסבלנות. לנו יש רק אפשרות אחת, לעת־עתה, לחיות עם נכונות למות. אחרת גם החיים לא יהיו לנו. אין גבולות בטוחים ואין חוזים בטוחים, אין ערובות בטוחות ואפילו בנשק החדיש ביותר אין ערובה לבטחון, אם אין בנו ההכרה, שעוד שנים רבות לא נדע שלום־אמת. אולי אם נדע לזמן־מה היעדר מלחמה, אך לא ייתכנו חיי שלווה בתוך איזור המועד לסערות, מאבקים, מהפכות ומלחמות, גם לולא היתה מדינת ישראל. גם אם המצרים אמנם עייפים ממלחמות, גם אם יש בהם רצון כן לשלום, הם רק חלקה קטנה ביבשת החיה בעידן של התמודדויות ששום גוף בין־לאומי לא יוכל למנוע אותן.

את מה שהיינו רוצים להשיג – שלום־אמת, שלום כולל, שלום בטוח, שלום לדורות – לא נוכל להשיג אלא אם כן נעביר את ארץ־ישראל לחלק־עולם אחר, שאינו חי בתקופה של לאומנות תוקפנית. כאן, במזרח התיכון, עם נתוניו האסטרטגיים והכלכליים, בתוך עולם ערבי הרואה את עצמו כיום כמעצמה עולה בזירת העולם העובר מרגשי נחיתות לרגשי עליונות – מול מדינות אירופה הנראות קשישות ופגיעות, אנו יכולים לקוות לכל היותר להפוגות, עד שמדינות ערב, או לפחות רובן, תגענה להלך־הרוח של מדינות מערב־אירופה כיום, ואלו שהגיעו לכך לא בזכות תבונה, ראיית הנולד ותרבות נאורה, אלא עקב מלחמות רבות וממושכות.

כל מה שאפשר לקוות לו, ברוב אופטימיות, הוא שנזכה כאן לחיי שלום, עם גבולות פתוחים, בפרק זמן קצר מזה שהיה דרוש לאירופה עד שהגיעה לשלום היחסי שבו יכולה מדינה רומאנית להתקיים בין סלאבים ומדינה סלאבית בין גרמנים והבדלי גזע, או דת, חדלו לשמש עילה למלחמה. שוודיה רודפת השלום, מופת למדינת רווחה וסעד, מקלט כל סרבני המלחמה, היתה פעם אימתה של מרכז אירופה; העם הדני, המחפש עתה סיפוק בחיים משוחררים מדוגמות ומדעות קדומות, היה עם כובש, שהסתבך במלחמות עם מלכים ונסיכים שוודים ונורווגים, גרמנים ואנגלים עד שמפלותיו הרבות הכריחו אותו להסתגל לגבולות הנוכחיים. מאחר שסכנת ההרס הכללי בעקבות מלחמה גדולה הרבה יותר וקצב החיים, של יחידים ושל אומות, מהיר הרבה יותר, נוכל – אולי – להתקרב תוך כמה עשרות שנים למצב שאירופה הגיעה אליו אחרי מאות שנים. אפילו כיום אין השלום של מערב־אירופה נראה כמובטח לעולמי־עד, מול סכנת העימות עם ברית־המועצות, אבל הוא כבר נמשך כשלושים שנה וגם זה הישג רב.

אילו רק יכולנו להרשות לעצמנו להביט אל התקופה שלנו מתוך ריחוק זמן, לראות בה שלב מעבר הכרחי, אילו רק לא חשנו על בשרנו שרוב התקופות המעניינות מבחינה היסטורית היו התקופות שקשה לחיות בהן. תקופות שאפשר היה לחיות בהן חיים שלווים, משעממים וחסרי־מעוף לא זכו מעולם לתשומת־לב מרובה מצד ההיסטוריונים והדורות הבאים, כיוון שבסך הכל לא אירע בהן דבר. אנשים חיו סתם את חייהם, זרעו, קצרו, בנו בתים, הביאו ילדים לעולם ומתו בשיבה טובה אם לא קטלו אותם מחלה, מגיפה, רעידת־אדמה, מבול, בצורת, רעב, טייפון או חיות טורפות. אילו היו לנו ימי שלום ספק אם היינו יודעים להעריך אותם.

מי נותן את דעתו על שלום בימי שלום? אנשים טרודים בענייני יום־יום, מרוכזים בעצמם, במשפחתם, מודאגים מבעיות הקיום. אך ככל שהוא נראה רחוק יותר, בלתי־מציאותי יותר, כן מהרהרים בו יותר והוא נהפך לעיקר. אין דבר בחיים – לא מחשבה ולא מעשה – שאינו מוביל בדרך זו או אחרת, אליו או אל המלחמה. אם אדם נושא אשה, קונה אפודה, כותב מאמר, עובד על מחקר, מתכנן בית או שותל ורדים, המחשבה על המלחמה תמיד עמו. אם הוא אומר לעצמו “לא כדאי” ואם “מוכרחים להמשיך”, אם הוא רוצה לזכור או לשכוח, אם מתוך צער, אם מתוך השלמה עם הגורל, אם הוא צוחק, אם הוא אוהב, המלחמה בעצמותיו וקסמה של השלווה כה גדול, עד שמתחשק לומר לעזאזל שטחים, לעזאזל עצמאות, לעזאזל מדינת היהודים. מתחשק להתחמק מן האחריות הנוראה שאדם מקבל על עצמ בהיותו יהודי, כיוון שגם בו, האחד, היחיד, הופקד גורלו של כל עם ישראל. אבל בסופו־של־דבר יודעים שאין רשות להתעייף ולהתאייש ולהסתלק. לרגע קצר חשבנו, כי להיות ישראלי זה דבר שונה מלהיות יהודי, כי דווקא כאן, על אדמת ישראל, ניתן להשתחרר מעול היהדות; אבל כיום, אחרי מלחמת־יום־הכיפורים, לא רק אנחנו, ילידי הגולה, אלא גם בני הארץ הזאת יודעים, כי לא ניתן להפריד בין ישראלי ויהודי ומאבקנו ומלחמתנו הם על המשך קיומו של העם היהודי, לא של מדינת ישראל בלבד.

על־פי הנסיון בשואה לא היה כוח העמידה בסבל עניין של כושר גופני, לא של גיל, אלא בראש־ובראשונה של אמונה בחיים. כל עוד האמין איש כי חשוב שהוא יחיה, כי יש מי שזקוק לו – במחנה, מעבר לו, בזה הרגע, בבוא הזמן – הוא החזיק מעמד, הוא נאחז בחיים, כל עוד לא נלקחו ממנו בכוח. מה שנכון לגבי יחידים נכון גם לגבי אומות, בעיקר לגבי אומה קטנה כמו שלנו, שרק אתמול זכתה לאישור מחודש כי אכן אומה היא. כל עוד אנחנו יודעים, מאמינים, חדורים הכרה כי חשוב שהאומה היהודית תמשיך להתקיים, לנו ולעולם כולו, נדע לעמוד על נפשנו.

בעולם של דיפלומטיה אין אוהבים קנאים הנלחמים על עקרונות. הרבה יותר נוח לנהל משא־ומתן על אינטרסים, על חלוקת אזורי השפעה, על יתרונות כלכליים, בראש צלול, ללא רגשות, בצורה עניינית – ומבחינה זו אפשר להאמין, כי מה שמפריע למעצמות להשיג שלום באיזור הם הצדדים המעורבים בעניין, לגביהם זה עניין של חיים ומוות, שנשמעים כל כך אמוציונאליים, חסרי־הגיון. הרי שכל התנועה הציונית אינה בנויה על הגיון, אחרת לא היתה קיימת כלל; לא על־פי ההגיון נבנו הישובים הראשונים בארץ, לא על־פי ההגיון הצרוף קמה המדינה, לא על־פי ההגיון באה העליה ההמונית. לא בזכות ההגיון אנחנו קיימים, אלא על אף ההגיון. על־פי ההגיון לא ייתכן לקיים מדינה בת שלושה מיליון תושבים בין מאה מיליון אויבים. על־פי ההגיון כל העם היהודי חדל מזמן להתקיים ואם הוא עדיין כאן, לוחם כפי שלא נלחמו עמים רבים, מלא חיוניות כאילו לא היתה אחריו גלות של אלפיים שנה, הרי זה רק הודות לאמונה כי הוא חייב להוסיף ולהתקיים.

---

בין עורף לחזית

מאת

רות בונדי

עם פרוץ המלחמה רצה כל אחד להיות בחזית, כעבור ארבעה חדשים רוצה כל אחד להיות בעורף; באוקטובר התהלך כל מי שלא גוייס מתוסכל, כעבור מאה ועשרים יום כל מי שעדיין לא שוחרר מרגיש עצמו מקופח. לזמן קצר מסוגלת מלחמה להשכיח כל צורך אישי, כל בעיה משפחתית, כל הבדל מעמד, ליצור שותפות גורל, להפוך את כל העם לצבא. אבל ככל שנמשך מצב הלוחמה ועמו גיוס המילואים מתברר יותר ויותר כי חזית ועורף אינם יכולים, מטבעם, להיות אחד. אין פלא שהחיילים מתלוננים, אחרי ארבעה חדשי גיוס, שעורף וחזית הם שני עולמות נפרדים. הפלא הוא שזמן קצר אפשר היה לחשוב אחרת.

יציאה לחזית פירושה ניתוק מחיי האזרח הרגילים. מי ששכב תקופה ממושכת בבית־חולים, מי שישב בכלא, מי שהיה במחנה־ריכוז מכיר את הרגשת הזעם על שבחוץ מתנהלים החיים כרגיל, על ששם, מעבר לחומה, עולם כמנהגו נוהג. אדם העוזב את ביתו, את עבודתו ואת חוג ידידיו, שמוסט ממסלול חייו, רוצה להשאיר לפחות חלל ריק קטן, רוצה שגם העולם ירגיש בשינוי שעבר עליו, מתקומם נגד המחשבה שהחיים בלעדיו יתנהלו כאילו כבר לא היה קיים. וכאשר מתברר לו כי הנערות מחייכות בלעדיו, על מגרש הכדורגל צועקים “גול!” בלעדיו, בעבודה מסתדרים בלעדיו, באוניברסיטה מלמדים בלעדיו, בתיאטרון מציגים בלעדיו ובמועדון נפגשים בלעדיו – מתחשק לו לטלטל את כולם בסערה: האם כבר שכחתם אותי?

כל פרידה היא בחזקת מוות קצר, ומי שחוזר מן החזית לעיר חוזר כל פעם מעולם אחר. מי שמת אינו יכול לספר על המוות, אבל מי שכמעט מת ושב לחיים, היה על סף ההשמדה והוחזר, יודע את ההרגשה: רק זמן קצר נעדר וכבר ישן מישהו אחר על מזרנו, כבר סחבו את השמיכות שלו, כבר נועל מישהו את נעליו, כבר חילקו את רכושו, כבר אין לו לאן לחזור. שום מקום לא נשאר ריק לאורך זמן.

המקום היחיד שבו נשאר באמת חלל ריק הוא בתוך הבית, בתוך המשפחה, אבל גם את תוצאותיו קשה לשאת. כאשר המגויס חוזר לחופשה, אל האשה, אל הילדים, אל הבית, יש אלף הוכחות לכך שהוא חסר: עליו לטפל בעניין ההלוואה, להסדיר את חוזה השכירות, לדבר עם מנהל הבנק, המכונית התקלקלה, האשה עצבנית מרוב חובות, הילדים מתפרעים מפני שחסרה להם יד חזקה, ובמקום המנוחה המתוקה שחלם עליה בלילות הארוכים מאחורי שקי־החול באה ריצה מטורפת בין מוסדות ופקידים, והעורף נראה מאוס יותר מאי־פעם – ולא בצדק. אילו היה הכל בסדר בבית, ענייני הכספים מנוהלים כשורה, העסק ממשיך להתקיים ללא בעיות, המכונית במצב תקין, בבית לא מחכים תיקונים, האשה משתלטת על הכל, הילדים מלאכים ואין מה לדאוג, אז היתה סיבה אמיתית להתעצבן. אם שום דבר אינו מסתדר בלעדיך זה אולי מרגיז, אבל אם הכל מסתדר בלעדיך, זה מרגיז הרבה יותר.

לחיילים הסופרים את הימים עד לחופשה, המדברים שעות על שעות על החיים המשוגעים שיעשו בעיר, שהמחשבה על הבית היא מקלטם היחיד בלילות קרים בשעות שמירה, נראים הילדים חכמים יותר, האשה יפה יותר, ההורים מבינים יותר, הבית ביתי ואורות רחוב דיזנגוף מושכים כפי שלא היו אף פעם. אך כאשר חוזרים הביתה, הפגישה עם המציאות היא לעתים בבחינת הלם. על כל החיילים ששבו לביתם מכל המלחמות, עבר אותו זעזוע, כשהיה על המציאות להתמודד עם החלומות, ומול ההזיות עמדו אנשים בשר ודם. רק בבית ההורים, לפעמים, אפשר למצוא בדיוק את הגשמת כל החלומות על מיטה ואמבטיה ואוכל ושינה ותפנוקים, אבל מעבר לחממה של בית אמא אורבת המציאות שלא התאימה עצמה לגעגועים.

חזית ועורף אינם יכולים להיות כיחידה אחת. מדובר בשתי דרכי חיים שונות מאוד, בעיקר אם בעורף מתנהלים החיים כרגיל, פחות או יותר. אולי רק הפצצות של ריכוזים אזרחיים מטשטשות את ההבדלים בין חזית ועורף מבחינת הקירבה למוות, אבל אז עוד יותר קשה לחזור, מפני שלעתים אין לאן. ככל שהצבא מגן על הבית ממרחק רב יותר, ככל שהישוב מוגן יותר מהרס ומוות, כן גדל החיץ בין עורף לחזית. עצוב לחזור ממלחמות במרחקים ולמצוא בבית הריסות, רעב ודכאון, אבל גם לא משמח לחזור הביתה ולראות אורות דולקים ופני רוקדים מחייכים וגבר מודד חליפה בחנות ואשה יוצאת מסלון ליופי ובתי־הקפה מלאים כאילו מאומה לא קרה, כאילו לא היתה חזית.

ובעורף מהססים: להמשיך, ככל האפשר, בחיים כרגיל, מתוך כוונה, מתוך עקרון; ליהנות מן החיים דווקא משום שנעשו יקרי־ערך יותר על רקע המלחמה? אם כן עד לאן, ואם לא איך לנהוג? להמשיך בהצגה או לשנות את תוכנה? מאז המהלומה הנוראה של מלחמת יום־הכיפורים עומדת המדינה קולקטיבית בפני הבעיה, כמו היחיד באבלו, כל אחד מתמודד עם צל המוות על פי דרכו, מנסה לשכוח ומנסה לא לשכוח, מנסה למצוא טעם בחיים אך לא יותר מדי, מנסה להתרחק מן המתים ולא רחוק מדי, מנסה למצוא איזון נפשי אך לא שלווה.

אחרי שפסקה הלחימה עשה כל אחד את הצעדים הראשונים כמגשש: הזמין כמה חברים הביתה ולא קרא לזה מסיבה, רק פגישה. קנה נעליים חדשות ולא מטעמי אופנה אלא בגלל החורף. הלך למספרה לא למען היופי אלא כדי שתהיה צורה לשערות. ביקר בקולנוע לא למען עצמו אלא בגלל הילדים. כל כך קשה לקבוע עד היכן הנאה מן החיים היא צו, חובה והבטחת המשך והיכן מתחילה אטימות־לב והתעלמות מן המצב. כל אחד קובע לו כללים משלו: מסיבת סילבסטר פסולה אבל מסיבת יום־הולדת, להדגשת חיוב החיים, מותרת ואפילו רצויה; ביקור בקונצרט סימפוני נחמה אבל ביקור במועדון ג’אז הוא בגדר בילוי שלא עתה זמנו. לצאת לבילוי ערב מותר אבל לא בלבוש חגיגי מדי; לנסוע לגליל לבקר חברים רצוי אבל לצאת סתם לטיול עדיין מוקדם מדי; לחשוב על חופשה באילת אפשר אבל לחשוב על נסיעה לחוץ־לארץ אסור לעת־עתה. המודד משתנה מדי שבוע בשבוע לפי הלך־הרוח, לפי קצב הסביבה, בהתאם למצב הכלכלי, מתוך הנחה שאין פסול בשמחת־חיים בתנאי שהיא באה מתוך הכרת הצער.

כל חייל בחזית מוכן לסכן את חייו, לנקות טנק בכפור, לשאת בחדשים ארוכים של גיוס בשביל משפחתו ובני ביתו, וגם בשביל האומה באופן מופשט. רק כאשר פורטים את האומה ליחידים שואלים: למען מי, בעצם, אני רובץ בבוץ? למען העם היהודי כולו אני מוכן, אבל לא למען השכן מלמעלה המשליך את האשפה למרפסת שלי, לא למען נהג האוטובוס הסוגר את הדלת מול האף, לא למען הפקיד בחברת־השיכון המושך בכתפיים, לא למען הנשים המתקוטטות בתור לביצים, לא למען בעל החנות האוגר שמן, לא למען הפוליטיקאים המשמיצים איש את רעהו ועוד פחות למען הגונבים חוטי טלפון בעיצומה של מלחמה ושודדים עסק של מגויס והורסים מכונית חונה ליד הבית ועושים רווחים על חשבון המלחמה. לפעמים כאשר חייל חוזר מן החזית ורואה מה נעשה בעורף מתחשק לו לשבור את לוחות־הברית כמשה או למוטט את עמודי המקדש על הפלשתים כשמשון, אבל עליו להיות רחמן יותר מאלוהים ולחוס על הארץ כולה בעבור פחות מעשרה צדיקים.

בזמן שכל הגברים בגיל הגיוס נקראו לשירות לא היה מקום להרהורים על אנחנו – והם. איש לא קינא בילדים, בנשים או בזקנים שישבו לבטח בשעה שבחזית התעופפו הטילים. הממורמרים היו אלה שנשארו בצד, שלא נמצא להם שימוש בתוך הצבא. הלוחמים היו בעלי־זכויות. הגיוס נעשה מעיק יותר ויותר ככל שגדל מספר המשתחררים. אם חמישים אחוז מהמגויסים כבר שוחררו לא גברה הרגשת ההקלה בחמישים אחוז, אך תחושת התיסכול גדלה במאה אחוז. מקנאים לא באופן כללי, אלא באופן פרטי. למורה לנהיגה לא איכפת ששוחררו מאה אלף ספרים וחייטים, מה שמקומם אותו זה שחרור מורה־נהיגה אחד, המתחרה, הסוחב לקוחות. מחפשים לא את הצדק האבסולוטי אלא את הצדק המוגבל, בתוך המקצוע, בתוך הסביבה המיידית: שכל מורי־הנהיגה יהיו מגוייסים, קצת, ויפסידו לקוחות, חלקית, ויצמצמו את הכנסותיהם, יחסית. דרושה תחלופה גדולה יותר בשירות המילואים, אבל גם אז הצדק לא ייעשה. אין צדק בחלוקת נטל המלחמה. לכל היותר ייתכן צמצום אי־הצדק, במידת מה.

לא תיתכן חלוקה צודקת, קודם כל מפני שאין חלוקה צודקת בין החיים והמתים. לפי הצדק היה על כל אחד מאתנו לתרום למלחמה שנה אחת מחייו, אבל המוות אינו מקבל מגביות, אצלו זה הכל או לא כלום. מבני ששים הוא מתעלם ולבני עשרים הוא אומר: אחרי. אין צדק לפליט השואה שבנו היחיד נפל. אין צדק להורים ששכלו שני בנים במלחמה. אין צדק בחלוקת הכאב; מי שכואב את מות בנו ומי שכואב את מותם של אלפיים וחמש מאות בנים, הכף של האחד תמיד כבדה יותר. אין צדק בין הלוחמים, רק מקריות, רק גורל. אין צדק בין הנכים לכל ימי חייהם ובין השבים ללא שריטה. חלוקת הקרבנות אינה שוויונית ובמלחמה הזאת היא מעיקה יותר מאשר אי־פעם, מפני שנשארו כל כך הרבה סימני שאלה, מפני שהמוות לא נראה כבלתי־נמנע, כיוון שאין תמורה בשמחה על עצמאות, על נצחון מכריע או על שחרור מאימת המלחמה לשנים רבות.

כאן גם אחת הסיבות להתמרמרות בין המגויסים שאינם מקווים לשחרור בקרוב: לא תחושת נצחון, העושה את הקרבן בזמן, בבריאות, בכסף אם לא לכדאי לפחות לנסבל; לא הילת גבורה, שעליה אין מרבים לדבר עתה, כאילו עבר זמנה; לא הרגשה שלא היתה ברירה; לא אמון במנהיגות המיטיבה לדעת; לא משענת באלופים המתעלים מעל כל שיקול אישי. זה קרה ללוחמים רבים במלחמות, רבות, אבל אצלנו זאת הפעם הראשונה שהרגשת התיסכול באה לביטוי מיד, בגלוי, באזני רבים. מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים היו קצרות מכדי שהמשתתפים בהן ישאלו “לשם מה הכל” ובמלחמת השחרור השתיק פלא הקוממיות כל ספק. ודאי היו גם אז משתמטים וג’ובניקים ומתחמקים לחוץ־לארץ, אבל הלוחמים היו בעלי־זכות, בעיני עצמם ובעיני החברה. נדמה כאילו זאת הפעם הראשונה שמגויסים רבים כל כך מגדירים את עצמם כ“דפוקים”.

עובר זמן עד שמתרגלים לשינוי סגנון המלחמות. התפנקנו במלחמות קצרות, מהירות, מוחצות; היה קשה, אבל הכל היה מאחורינו מהר וזמנים חדשים עמדו על הסף. עכשיו יודעים: היה קשה ועדיין קשה ומי יודע אם לא יהיה קשה יותר. בתולדות המלחמות בעולם גיוס של ארבעה חדשים הוא כמעט לא־כלום, קצרצר. לנו הוא נראה כנצח. מצד אחד נראים ארבעה חדשים כנצח ומצד שני כאילו הלכו מאה ועשרים יום לאיבוד, נגזלו מן החיים, מפני שלא יכולים ליהנות בהם ממה שרוצים ליהנות, לבצע את מה שמתוכנן, מפני שלא ניתן להתקדם לקראת המטרה, תואר אקדמי, קריירה מדעית, ביסוס העסק, עליה בדרגה. אבל החיים אינם רק לוח־זמנים מתוכנן מראש, ולעתים דווקא השיעורים שמחוץ למסגרת הלוח שנקבע מראש הם המאלפים ביותר. אלה שהשתתפו במלחמת יום־הכיפורים ויצאו ממנה בשלום יידעו ממרחק השנים להעריך את מה שהמלחמה נתנה להם, אחוות לוחמים והרגשת קירבה בין איש לרעהו שרק לעתים רחוקות זוכים לה בחיים הסלולים היטב, יכולת להבדיל בין טפל ועיקר בחיים, לקבל את המוות כחלק בלתי־נפרד מן החיים ולהבין לסבל הזולת, אפשרות להרהר בתכלית החיים, הזדמנות ללמוד שלא לקבל דברים טובים כמובנים מאליהם וידיעה שאי־אפשר לחלק שווה בשווה את האחריות לקיומו של עם, שיש המסוגלים לשאת רק מנה קטנה של אחריות ויש הנושאים עול גדול.

השאלה היא איפה שביל הזהב בין חיוב־חיים ובין התחמקות מאחריות, איפה נפסקת ההתמודדות עם המשבר ומתחילה ההתפרקות מעול, מתי ההצגה חייבת להימשך ומתי היא נהפכת לפארסה ולזיוף. כמה עלינו להילחם בנטייה הטבעית לחזור ל“עסקים כרגיל”, לשיגרה, לבטחון הדברים המוכרים. קצת מוזר לאסוף בולים, לרקום כרית, לשתול פרחי גן־עדן שיפרחו רק בעוד שבע שנים, לרשום מתכונים, ללמוד את אמנות הרנסאנס, לקרוא את ג’יימס ג’ויס, לעקוב אחרי תוצאות משחקי הליגה כאילו לא היתה מלחמה בעולם, וקצת קשה לחיות רק למען צרכי השעה כאילו לא היה שלום בעולם.

כאשר הרוח בחוץ שורקת והצינה חודרת מתחת לדלת מתכרבל אדם בתוך הקן שבנה לעצמו מכרית ושמיכת פוך ומרגיש שטוב לו – ובאותו רגע הוא נזכר בחיילים היוצאים לסיור בליל חורף, בבוץ, בקור חודר לעצמות ורע לו. ואז הוא אומר לעצמו: ומה יעזור לאחרים אם אשכב ער תוך נקיפות־מצפון, ומבטיח לעצמו לשלוח בבוקר תרומה לוועד־למען־החייל ונרדם מרוצה מעצמו.

מצד אחד אנו טופחים לעצמנו על השכם מפני שידענו – על אף מצב הלוחמה – לקיים בחירות דמוקרטיות כמעט במועדן, ומצד שני מתחלחלים למחשבה שכל סחר־הסוסים המתלווה להקמת קואליציה מתנהל בימים שרק האש נפסקה בהם ולא המלחמה. יודעים שאם החיים הפוליטיים נמשכים כרגיל זה סימן ליציבות, ועם זאת קשה לתפוס: עכשיו הזמן להתווכח על “מיהו יהודי” ופסולי חיתון ולהתעקש על כסאות, מחלקות וסגנים־בשכר בעיריה? מבינים שחידוש הפרסומת הוא סימן להתאוששות כלכלית אך מרגישים אי־נחת: כבר אנחנו בחזרה במקום שהפסקנו בראשית אוקטובר? בשבועות הראשונים למלחמה לא היתה פרסומת מסחרית כלל, כאילו לא נאה לחשוב בשעה כזו על פדיון ומכירות. אחר־כך באה הפרסומת המוסווית: נהג, עזור לחייל להגיע הביתה, ביקשה חברת הדלק; על אף המחסור בכוח אדם אנו ממשיכים לפעול, הודיע סוכן מכשירי הטלוויזיה. המודעות הגלויות הראשונות התבססו על צרכי השעה: שילחו לחייל שוקולד, קנו לו גופיות מאקרילן, עתה הרגע לבטח את בני־ביתכם למקרה של מוות. כיום חזרנו לחיים המתוקים: את חושבת על קניות? חשבי על לונדון; יפה בגילך עם תכשירי היוקרה; הקמצן האציל, לנצ’יה 1800 – 11 ק"מ לליטר. הלוואי והייתי יודעת: האם זה סימן טוב למוראל? אולי סימן רע? השד יודע. בענייני מוראל כבר איבדתי כל בטחון מה טוב ליהודים. מוראל הוא גם מלה כל כך לא חביבה, נוקשה ולא מתחשבת בחולשות האדם. כל מי שפרנסתו על הכתיבה נאבק עם המוראל כיעקב עם המלאך ואינו יכול לו, רוצה לחזק אותו ולא לשקר, רוצה לגרש את המרה־השחורה והיא מסתתרת בתוך לבו.

---

אנשי כוח לשלטון

מאת

רות בונדי

“אינטלקטואלים לשלטון!” נטולה כל סיכוי להצלחה כסיסמה מבצעית, אפילו בתקופה שבה הכל כמהים לשינויים פוליטיים, כיוון שהמונח אינטלקטואלים אינו יכול לשמש קנה־מידה מעשי כשנבחרים המועמדים לתפקידי שררה. איך אפשר לדעת בוודאות מיהו אינטלקטואל? בהסתמך על הצהרה אישית: אני החתום מטה רואה את עצמי משתייך? לפי מספר שנות ההשכלה? מראה הפנים? מספר הספרים שקרא? המקצוע? מנת־המישכל? הרי לא תיתכן קבוצה פוליטית השואפת לשלטון בלי כרטיס־חבר, ולא ייתכן להעניק אישור לכל דכפין: נושא תעודה זו מוכר כאינטלקטואל בהתאם לתקן מספר/קו נטוי. הרי ברגע שהאינטלקט יהיה אמצעי להגיע לשלטון עלולים להידחק לשורות האינטלקטואלים גם פסבדו־אינטלקטואלים ואינטלקטואלים־למחצה ולרביע וביצועיסטים במסווה של אנשי מחשבה, וכך יתהוו אנדרלמוסיה ובלבול רעיוני עוד יותר מאלה הקיימים בלאו־הכי.

אקדמאים לשלטון נשמע הרבה יותר מתקבל על הדעת. אך דרושים סייגים: בעלי תואר ראשון שייכים בקושי למשכילים, לפי המצב בשוק כיום. נאמר, מדוקטור ומעלה, עם ותק של לפחות עשר אסיפות־מחאה ועשרים חתימות על כרוזים. אקדמאים הם סקטור באוכלוסיה הכללית, כמו חקלאים, פנסיונרים, או תעשיינים, וטבעי וסביר שהם רוצים לשפר את מעמדם ולהגביר את השפעתם. כך עושים הכל. בני אצולה כבר היו בשלטון, וגם בעלי הון, וגם הפרולטריון, וגם עסקני מפלגות. אף אחד מן הנסיונות האלה לא עלה יפה במיוחד. אפשר לתת שאנס גם לאקדמאים, ולו רק למען החילופים והצדק. גם למרצה בכיר לספרות מגיע פעם לנסוע במכונית “דארט” עם נהג צמוד. כבר יוהן ווֹלפגאנג גיתה היה שר בחצר הדוכס מויימאר ורכב על סוס שרד שקרא לו פואזיה.

אם אקדמאים לשלטון אז עכשיו! ללא דיחוי, בהקדם האפשרי, לפני שההשכלה הגבוהה תהיה לנחלת הרוב ולא יהיה בה ייחוד יותר מאשר בהשכלה התיכונית כיום. הרי איש לא יעלה כיום על דעתו סיסמה בנוסח “בעלי תעודת בגרות לשלטון!” אף כי רק לפני שנים מעטות היתה ההשכלה התיכונית מזכה את בעליה בתואר משכיל ומעוררת ציפיה למשרה מכובדת. כיום דבק בתואר משכיל הד מימים עברו, ימי חברה חקלאית עניה שהיתה שולחת את בניה המוכשרים ללמוד בעיר, בגימנסיה של הישועים או בבית־הספר של המיסיון; זכר ההפרדה הגמורה בין החקלאות והמלאכה ובין ההשכלה הפורמאלית. אבל בימים שבהם בית־ספר מקצועי תיכוני הוא בגדר השכלה מינימאלית בכל משלח־יד, ירד המונח משכיל מגדולתו. אגב, אצל יהודים לא היתה לו אף פעם אותה משמעות. יהודי שלמד היה תלמיד־חכם, ואם הוגדר כמשכיל היתה הכוונה לבקיאות בחכמת הגויים.

בהרהור שני: גם הסיסמה “אקדמאים לשלטון” אינה הבטחה לשינוי. הרי גם עורכי־דין הם בגדר אקדמאים, ובכל זאת זה דורות הם מזוהים עם השלטון. השכלה משפטית היתה לא־פעם השלב היסודי בקריירה פוליטית, ולפעמים הכושלת ביותר. אולי, בכל זאת, מוטב לשמור אמונים למונח הישראלי המצוי “פרופסורים” (גם אם יש בכך מן ההפליה לגבי דוקטורים ומרצים). הכוונה לחברי הסגל האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה, אנשים שהעמידו את השכלתם במבחן, שבקיאותם בשטח התמחותם אינה תלויה בספק, שעמדו במאבק האיתנים על התואר הרם ויכלו לו. “פרופסורים לשלטון” נשמע משכנע הרבה יותר אם אין מכירים אישית יותר מדי פרופסורים. מי שמונה כמה פרופסורים בין חבריו הטובים ביותר עלול להיתפס לשיקולים פרסונליים. וככל שהאיש מבריק יותר במקצועו כך הוא נראה פחות מתאים לתפקיד חבר כנסת או שר. והרי תפקידים אלה, בהיעדר מודד אחר, נחשבים כיום לשיא הקריירה הפוליטית. נכון שרבים מחברי שלושים וחמש הממשלות שקמו באיטליה מאז סיום מלחמת־העולם השניה היו פרופסורים, וגם כיום נושאים כשמונים מבעלי התפקידים המרכזיים בשלטון האיטלקי את התואר פרופסורה, אך מזה לא נוספה הילה, לא לפוליטיקה האיטלקית ולא לפרופסורה.

מובן ששום פרופסור נאור לא ישים לב למדינה נחשלת יחסית כמו איטליה. כל העיניים מופנות לארצות־הברית, שבה זכו הפרופסורים שלזינגר, רוסטאו, גלבריית והלר להשפעה פוליטית מרחיקת־לכת בימי הנשיא קנדי ובה חי ופועל, בשעה שאינו מרחף על־פני העולם, האיש שהוסיף לפרופסורים יוקרה יותר ממיליון מחקרים. אך תהיה זאת אופטימיות־יתר להוציא מעלייתו המסחררת של פרופ' הנרי קיסינג’ר מסקנות נמהרות לגבי עתיד כל פרופסיית הפרופסורים: הוא תופעה יחידה במינה ואין ללמוד ממנה שדי להיות פרופסור להיסטוריה כדי להיות שר־חוץ מוכשר, בדיוק כשם שאין להניח כי די להתחיל את החיים כמוכר־עיתונים, כדי להיות תומס אלווה אדיסון.

אין להיתפס לעמדתו הקיצונית של לנין, שטען כי ברגע ששאיפות העם מופקדות בידי פרופסורים הן אבודות, אך גם אין להפריז בכוח יכולתם. הם ממש דומים לבני־אדם, עם כל היתרונות וכל החסרונות, ומצויים בכל הביצועים מלבלרים עד גאונים. גיוס אינטלקטואלים או פרופסורים לשלטון מבטיח מדיניות נאורה ובעלת השראה בדיוק כמו בחירת בעלי עיניים כחולות או נועלי נעליים מספר 42 לשלטון. יתכן מאוד שאפשר למצוא מדינאים מוצלחים ביותר בין בעלי העיניים הכחולות ורגל מס' 42, אך אין ערובה לכך. השכלה אקדמית עשויה לסייע לפוליטיקאי בדיוק כמו לכל בעל מקצוע אחר – ופוליטיקה זה מקצוע ולא תחביב – אך כדי שאדם יהיה מדינאי מעולה דרוש לו הרבה יותר: חוש פוליטי, חזון מדיני, עמוד שידרה, כוח התמדה, יושר פנימי, כושר מנהיגות, אמונה בצדק ואהבת אדם. כנגד רשימת כל התכונות הנעלות הנ"ל עומדת רק שאלה אחת: אז למה לא רואים אותן במציאות? לא אמור בשום מקום שבלעדיהן אין אדם יכול להגיע לצמרת השלטון, אך מי שמבקש לראות אינטלקטואלים בשלטון אינו רוצה להחליף חסרונות בחסרונות או כשלון בכשלון, אלא הוא מאמין שהאינטלקט יביא את הישועה הפוליטית. ההיסטוריה מספקת אסמכתות ביד רחבה גם למי שרוצה להוכיח שאינטלקט ושררה הם זיווג מוצלח, וגם למי שסבור כי מדינאי טוב אינו מוכרח להיות אינטלקטואל דווקא; אלה נזכרים במאסאריק, בבלפור ובראטנאו ואלה בטרומן, בביסמרק ובגלדסטון. אלה ואלה צודקים.

גם אם מעיינים ברשימת השמות של ששים האנשים ששימשו בתפקיד שרים בממשלת ישראל מאז קום המדינה ועד היום, קשה מאוד לקבוע מי אינטלקטואל ומי לא, ומי הם השרים שמילאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר, בעלי התואר האקדמי או חסרי השכלה גבוהה, שידעו להעסיק את הצוות הנכון. בסופו של דבר נראה שהאישיות היא העיקר, ואותה אי־אפשר לסווג. אפילו את בן־גוריון קשה להגדיר מבחינה זו. על־אף בקיאותו במשפט התורכי, סקרנותו העצומה, נכונותו ללמוד תמיד ורצונו הבלתי־נלאה לדעת, אינני סבורה שהאינטלקטואלים היו מסכימים לקבל אותו לשורותיהם, מאחר שהוא היה קודם כל מדינאי, וכל תכונותיו האחרות היו רק אמצעי־עזר בדרך למטרה. במידה מסוימת ניצב אותו סימן־שאלה ליד רבים ממעצבי תנועת העבודה: על ברל כצנלסון, טבנקין, א.ד. גורדון, האינטלקט לא היה המקצוע שלהם אלא כלי־שרת להגשמה, והם האחרונים שהיו רוצים שיגדירו אותם כאינטלקטואלים.

השאלה היא כמובן מה זה אינטלקט. אם הוא תבונה או שכל, הרי אפשר למצוא תבונה ושכל בכל שדרות העם, בקרב מלצרים ומגדלי עופות לרבייה, מיילדות ומרכזניות; אם פירושו סקרנות שאין לה רווייה ונכונות תמידית להעמיד את ההשקפות מחדש למבחן הביקורת, חשיבה עצמאית או אי־תלות רעיונית, הרי אלה אינם מובילים למשרות ממלכתיות דווקא אלא להיפך. רק לעתים רחוקות מסוגלים אינטלקטואלים אמיתיים לסבול את המשמעת ההכרחית בחיי הפוליטיקה. קשה מאוד להבטיח את נאמנות האינטלקטואל לשליט, כפי שהוכיחה התפתחות היחסים בין גינתר גראס לווילי בראנדט. רוב הזיווגים בין סופרים ומדיניות של יום־יום – להבדיל מהכנה למהפכות – נדונים לכשלון. סופר יכול להרעיד עולמות בכוח יצירתו, להעניק השראה ולהיות מצפן, אבל הוא לא נועד לזירה המדינית. עם כל הערצתנו לאומץ־לבו של סולז’ניצין, עם כל ההערכה אליו כסופר, לפי המניפסט הפוליטי הוא נראה לי כנער כפרי תמים ולא הייתי מפקידה בידיו ניהול מדינה בגודל של אנדורה. אולי זה מעיד נגד הפוליטיקה, יותר מאשר נגד סולז’ניצין, אך אמת נושנה היא שנביאים לא נועדו להיות מלכים, מפני שהם שואפים לשלמות ושררה מתבססת תמיד על פשרות עם המציאות.

אם אינטלקט פירושו שיפוט מוסרי, אין בתולדות המאה שלנו עדויות רבות על יתרונו בשטח זה דווקא. רבים מהאינטלקטואלים הגרמנים (ולא רק הם, גם קנוט המסון, סוון הדין ואחרים) כללו את הנאציונל־סוציאליזם נוסח היטלר בתפיסת־עולמם, או לפחות חיו אתו ללא התנגשות; האינטלקטואלים הסוציאליסטים האנגלים של שנות השלושים – סידני וביאטריס ואֶב, ברנרד שוֹ, ג.ה. וולס וסטיפן ספנדר – עצמו עין מלראות עיוותי המשטר הסטאליניסטי אם כי ידעו עליהם וסלחו למשטר הרודני הרחוק מגבול ארצם מה שלא היו סובלים אף לרגע אחד בבריטניה – אולי מתוך תמימות, אולי בגלל הכמיהה לעולם שכולו טוב. תומכי השמאל הרדיקאלי בארצות המערב של שנות השישים, חסידי מאו וצ’ה גאווארה, אף הם לא הוסיפו הוכחות רבות לעליונות האינטלקט בשיקול פוליטי, אלא אם כן נובעת ההזדהות עם משטר מהפכני מיצר הרס עצמי: הרי בכל מקרה עתידים הם להיות קרבנותיו הראשונים.

אינטלקט דורש יותר מכל חירות, מידת־ריחוק, ניכור־מה – זה המחיר שהאינטלקטואל חייב לשלם אותו בעד מתנת השמים והכוח שנפלו בחלקו לא בזכות אלא בתורשה – ואלה הדברים שמשטר מהפכני מסוגל לספק אותם פחות מכל. אולי מרגיז שבישראל אין מתייחסים לאינטלקטואלים ברצינות, עד כדי כך שמותר להם לומר כל מה שבלבם אך אין מתחשבים בדבריהם. אבל רק מי שטעם טעמה של דיקטטורה, מכל גוון, יודע בוודאות שהבנה סובלנית ואפילו התפעלות בורגנית עדיפות מידיים כבולות וממכונת־כתיבה בלי קלידים.

יש ארצות המעדיפות לדבר על אינטליגנציה במקום על אינטלקטואלים, כינוי שדבק בו, לפחות בארצות דוברות גרמנית, שמץ חוסר־מעשיות. בטלנות, ביקורת לשם ביקורת ועשן בתי־קפה. אבל אצלנו גם המונח אינטליגנציה, על אף מקורו הרוסי המהפכני, אינו ממלא אחר הדרישות. רבנים ותלמידי חכמים, חברי העליות החלוציות, אנשי קיבוצים וקציני צה“ל שייכים לעתים לאינטליגנציה, בזכות השכל, כושר התפיסה, רמת המישכל או היקף ההשכלה ולא לפי מקצועם. עורכי דין, עתונאים ורופאים שייכים לאינטליגנציה לפי מקצועם, מבחינה טכנית, אך לא תמיד מבחינת נתוניהם האישיים. ומעל הכל, המלה אינטליגנציה בכל צירופיה, אינה נוחה לסיסמאות. “אינטליגנציה לשלטון” נשמע מגוחך, ו”אינטליגנטים לשלטון" נשמע כעלבון, בעיקר בעל־פה, כי אינטליגנט, או ליתר דיוק אינטליגנט־אחד, נושא את כל מטען הבוז למי שמתנשא ולא משתייך.

אשר לי, אני בדילמה: על־פי המקצוע אני רשאית להיכלל באינטליגנציה, באישור כל הסוציולוגים, אבל עם תשע הכיתות של בית־הספר העממי, שהן כל השכלתי, לא היו מקבלים אותי אפילו כגוזרת קטעי־עתונים, שלא לדבר על חברות בגוף אקדמי כלשהו. לפי מספר השאלות המנקרות במוחי אולי אני יכולה להסתפח אל האינטלקטואלים, אבל מיעוט התשובות הברורות מוציא אותי מחברת אנשי־הרוח. לפי הספריה הסיווג שלי הוא, לכל היותר, בורגנית־קוראת־ללא־אבחנה, לפי המראה, סתם יהודיה. אהדתי לאינטלקטואלים שאין להם אלא שכלם להתפרנס עליו, אך לבי עם כל הנאלצים לעבוד כל ימי חייהם בעבודה שאין בה עניין והתמודדות מתמדת. בקיצור, אינני שייכת לשום מקום, אלא אם כן נסכים להנחה שאינטלקטואלים ממלאים את תפקיד ליצני החצר.

אולי, בסופו־של־דבר, שפת עבר טובה מכולן, ומוטב לומר “אנשי־רוח לשלטון”. אם כי יש בכך אפליה ברורה לטובת מדעי החברה והספרות, הרי זכותם של כלכלנים, מהנדסים, רופאים או וטרינארים לשלטון אינה נופלת מזכותם של משוררים, היסטוריונים או פילוסופים. אבל משום־מה אין הם נכללים במונח אנשי רוח. לפי מושגי איש־רוח הוא אדם מבוגר, עם שיער מכסיף, קורן נשמה־יתרה, מחשבותיו נעלות, ספרייתו גדושה ומי שיושב בחברתו חש במשק כנפי המוזות. במספר רבים, אנשי־רוח, אני מסוגלת לראות לכל היותר את אסיפת אגודת הסופרים, המקום האחרון לחפש בו מועמדים מתאימים לתפקיד שר השיכון או שר התיירות. רק הצרפתים ממנים את סופריהם לשרים, מתוך כבוד למלה הכתובה; רוב העמים מעדיפים להפריד בין ספרות לשלטון, אם מטיפשות ואם מחכמה. הרי לא היה בארץ משורר שהשפיע על אנשי פוליטיקה יותר מנתן אלתרמן, ובכל זאת קשה לי לתאר אותו כשר בממשלה, כחבר־כנסת, כמנהל מועצה או בכל תפקיד ממלכתי אחר, עם מזכירות, טלפונים, ישיבות, הצבעות וכוסות־תה.

אינטלקטואלים אינם נוחים מטבעם לשאת במשמעת מפלגתית, ואם הם זכו בתפקיד פוליטי – לא כפוליטיקאים בעלי נטיות אינטלקטואליות אלא כאינטלקטואלים בעלי עניין־מה בפוליטיקה – היה זה ברוב המקרים מחווה לשם קישוט ולא לאורך־ימים. יש לאהוב את הפוליטיקה, כדי להקדיש לה זמן, מחשבות וכוחות. מי שאוהב יותר את ייעודו מוטב שיישאר צופה מן הצד, משפיע דרך יצירתו.

יש מידת־מה של הגיון בדברי הפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה אמריקאית, שחייל משוחרר הציג בפניו, בסוף מלחמת־העולם השניה, את השאלה המאשימה: “ומה אתה עשית במלחמה?” והפרופסור ענה: “שמרתי על נכסי הרוח שאתה יצאת להגן עליהם”. אמנם, תשובה זו פסולה מבחינה מוסרית: החובה להילחם ברע המוחלט חלה על כל אחד. אולם לעתים רחוקות הרע כולו רע והטוב הוא טוב עליון, בעיקר בעיני פילוסוף הרואה את כל הצדדים ואינו יודע להזדהות. אינטלקט פירושו תמיד בדידות, גם בתוך מולדת. אולי משום כך השמות הראשונים שעולים על דעתי, כאשר מזכירים אינטלקטואלים, הם ארתור קסטלר וג’ורג' סטיינר. יהדות בגולה היא בית־ספר טוב לבדידות, אבל בישראל אסור לעמוד מן הצד, כי כל שעה הרת גורל. מוכרחים להתארגן, בתנאי שיודעים למה.

---

הגלוי והנסתר

מאת

רות בונדי

השנה האזרחית החדשה הבאה עלינו לטובה היא שעת כושר לחוזי כוכבים ומגידי עתידות, הקוראים את הגורל לפי הלוח הגרגוריאני המתוקן. נבואותיהם, ככל הכתוב בעתונים, מבוססות על הזכרון הקצר של הקוראים ועל כך שאנשים אינם שומרים על עתונים ישנים שנה תמימה רק כדי לבדוק, אחרי שנים־עשר חדשים, באיזו מידה התגשמה הנבואה. אם כי יש כמה נבואות גלובאליות שאי אפשר לטעות בהן: מי שמנבא לעולם משברים כלכליים, זעזועים בשוקי הכספים וסכנת מלחמה לא יכול לטעות. אשר להורוסקופים אישיים, מבוססים על גלגל המזלות, ספק אם האנשים רוצים באמת לדעת מה יקרה להם, אם אכן זה גזר־הדין של הגורל שאין מנוס ממנו. איזו תועלת תצמח לנוהג במכונית אם יוגד לו שבין אפריל ומאי יהיה קרבן לתאונת דרכים? הרי בעצם ההרהור בתאונה כבר צפונה התגשמותה. אם אכן נקבע הגורל בכוכבים אין טעם שיפסיק לנהוג ויסע באוטובוס, כי הגורל ימצא אותו גם בתוך קו חמש ואם ילך ברגל ייפגע בחציית הכביש ואם לא ייצא מפתח ביתו תחדור מכונית גרר לתוך הבית, כי כך גזר הגורל. בדיוק כמו באגדה הפרסית על המשרת שהמוות נגע במרפקו בשוק בבגדד והבהילו והוא מיהר אל אדונו והתחנן שיציל את חייו. שלח האדון את המשרת מבגדד לסאמארה, ואחר־כך ביקש מן המוות הסבר להתנהגותו. “הופתעתי”, אמר המוות, “לפגוש היום בבגדד איש שיש לי פגישה איתו מחר בסאמארה”.

אני, למזלי, אינני מאמינה בכוכבים, הצלחתי לעבור כברת חיים ארוכה, בלי עין־הרע, משוחררת מאמונות תפלות. ולכוחות הנסתרים, שלא נדע, אין שליטה עלי. אני פועלת רק לפי ההגיון, וטפו־טפו־טפו, עד עכשיו לא קרה לי דבר. לא הייתי רוצה לדעת את הצפוי לי אפילו היה נוסטרדאמוס עצמו קורא את גורלי. אם אנחנו מצליחים לשמור, פחות או יותר, על טיפה של שיווי־משקל, על קצת שמחה בלב, הרי זה רק הודות לאי־ידיעתנו את הצפוי לנו בחיים, במיוחד כאשר מדובר בחיי יהודים. רק היפאנים והסינים, בחכמתם המזרחית, מתייחסים לעתידות בדרך הנכונה: ליד המקדש קונה המאמין את פיסת הנייר שעתידו רשום עליה, ואם עתיד זה אינו לפי טעמו, הוא קושר את פיסת הנייר לאחד העצים הקרובים ומחזיר אותו לרוחות: נא לראות את הגורל הנ"ל כמבוטל.

כל היופי הוא לחיות באשליות על אושר, הצלחות, הישגים, הנאות. מי רוצה לדעת שיעבוד כחמור כל חייו? שיישאר עד סוף חייו צייר בינוני מאוד? שיהיו לו אבנים בכליות? שבתו תתגרש שלוש פעמים? שימות סנילי ובודד? על אף גזירות הגורל יכול אדם למצוא בחייו משמעות, סיפוק, אהבה ושמחה, בתנאי שלא יידע עליהם לפני שיגיעו עדיו. לכן לא הושטתי מימי את כף־ידי לצועניה בשוק, לא הלכתי אל חוזת־עתידות בכדור בדולח, לא ביקשתי שתוכי ימצא את גורלי מתוך קופסת פתקי־עתידות, לא שאלתי בקלפים, לא קראתי הורוסקופים. אם הם משקרים אין טעם להוציא עליהם כסף, ואם הם אומרים אמת על אחת כמה וכמה שלא. אפילו צודק האדון שווילי מירושלים, המחשב את עתיד העולם על־פי הכתוב בספר הזוהר ובספרי הנביאים, וטוען כי אחרית הימים הנה באה, ומלחמת גוג ומגוג, שרק שליש מאוכלוסיית העולם יינצל ממנה, על הסף, אינני מעוניינת לדעת, גם אם הובטח שעם ישראל לא יושמד. עם כל אהדתי למשיח ולמר שווילי, אני מעדיפה את הציפיה.

פעם אחת ויחידה באה אלי מגדת־עתידות. היה זה בימי המלחמה הגדולה, במחנה בירקנאו, בבית הילדים. אם של קרליצ’ק, ילד חיוור מילדי הגן שלי, הציעה לי לקרוא את עתידי. אבי היה אז בגטו טרזין, במה שנראה כבטחון יחסי. המחנה שלנו עמד בפני החיסול הסופי, שנקבע לפי הסדר הגרמני חדשיים מראש, ל־18 ביוני. “אני אמות עם כל הילדים”, אמרה לי האם, “אבל את תינצלי, אם כי את אביך לא תפגשי עוד בחיים”. וזה מה שקרה. פיוטר יקיר מספר בזכרונותיו סיפור דומה: אחרי מעצר אביו, גנרל יונה יקיר, במסגרת הטיהורים של סטאלין בשנות ה־30, והוא, פיוטר, עדיין ילד, באה אליו מגדת־עתידות סרבית ואמרה לו: “לא תראה עוד את אביך. לפניך שנים רבות בבניין ממשלתי, אך הכל ייגמר בטוב ובסופו של דבר יהיו לך שני ילדים”. מגדת העתידות הסרבית צדקה, ולא לגמרי: אחרי שהכל כבר היה בסדר נעצר פיוטר יקיר שוב, והפעם שברו אותו. אילו ידע את המשך גורלו לא היה בו הכוח להתגבר גם על מחצית חייו הראשונה, אני בטוחה בכך.

מגידי־עתידות על־פי כדור בדולח, מעי־תרנגול, כף־היד, קלפים, ממשקע של קפה, עלים של תה (אנגלי) ועופרת מותכת, שייכים לעולם האתמול, עולם של שווקים וירידים, שדים ורוחות רפאים, פחדים ואמונות תפלות, קמיעות וכישופים, אבל האדם התקדם בצעדי ענק; אם הוא פוגש תופעות המעיקות עליו ואין להן הסבר במדע או בהגיון ונופל עליו פחד מפני הלא־נודע, הוא קורא להן בשמות לטיניים – פסיכוקינזיס, קריפטומנזיה, אנדופאזיה, אוטונוגראפיה – ומיד משתנה תדמיתן.

עולם הפאראפסיכולוגיה הוא עדיין עולם של אמונה, אם כי יודעי־דבר טוענים שתופעות הפאראפסיכולוגיה של היום הן הפיסיקה והכימיה של מחר. גם ברק, להבות מרקדות על גבי ביצה שחורה ואש נפלטת מן האדמה היו שייכים פעם לעולם הכוחות העל־טבעיים. ייתכן מאוד שבכל ספקן מסתתרת נפש נפחדת, שאינה רוצה להיות מוטרדת בדברים שאין להם הסבר, כאילו לא די בתופעות היקום – קוואזארים, שנות־אור, גאלאקסיות, אנטי־חומר – שיש להם הסבר מדעי ובכל זאת אינם ניתנים לתפיסה. רק מתוך תמימות של ילד או סקרנות של גאון אפשר לבקש תשובות לסודות היקום. רוב האנשים דוחקים רוב ימי חייהם את כל השאלות המטרידות הצידה, ועוסקים בבעיות היום־יום המובנות, הקרובות.

ההגיון הישראלי הפראגמאטי אומר: אם יש דברים שאין להם הסבר אז למה להרהר דווקא בהם? כאילו חסרות צרות בחיים? לכן אולי לא זכה אורי גלר בארץ לאותה הילה שנפלה עתה בחלקו באירופה. גם אם היה תקופת־מה אורח רצוי בכל מסיבה תל־אביבית, תמורת תשלום סמלי, תמיד התייחסו אליו כאן כאל קוסם: משהו משעשע, משהו מפליא, משהו מדהים, אבל לא רציני במיוחד. מובן שקשה לייחס כוחות נסתרים או אבחנה על־חושית לאחד מן השכונה, צנחן, חתיך, אבל בסך־הכל בחור ככל הבחורים. ניחא, איזה מאהאראשי הודי עם טורבאן ומבטא של פיטר סלרס, או פרופסור צרפתי עם זקנקן ובלורית לבנה, אבל אחד מהשכונה? זה מוכרח להיות בלוף. אין פסיכוקינזי בעירו.

בימים קשים, ימי מלחמה, כאשר עול המציאות כבד מכדי שנישא אותו בכוח ההגיון, כאשר מתערער הבטחון, מחפשים משענת בדברים שמעל לשכל באמונה בכוחות נסתרים. יש מי שסומך על ההשגחה העליונה, יש מי שסומך על המזל ויש מי שדבק בקמיע מן הבית – בצרור־מכתבים, בתצלומי הילדים, במטבע, בספרון־תהילים – כאילו בו הערובה לשיבה בשלום. במחנות סיכנו אנשים את חייהם כדי לשמור על מדליון, על טבעת, על תצלום, על קווצת שיער, על צעיף משי, על משהו מן הבית, אולי כאישור אחרון לזהותם האמיתית, אולי כקרן־תקווה אחרונה. כאשר אין עוד אמונה באנושות ולא בצדק, ואף קיומו של אלוהים נראה כבלתי־אפשרי מול המציאות, יש בקמיע, שידיים אוהבות החזיקו בו, הבטחה אחרונה לחיים אחרים. כאשר הוחרמה המזכרת האחרונה מן הבית באחת הבדיקות התכופות, היה זה כגזר־דין: מעתה אין עוד מציאות מלבד המחנות.

אחרי כל מלחמה מתהלכים סיפורים על נסים: ספר תהילים קטן, תיק־תפילין או צרור מכתבי־ילדים עצרו רסיס מלחדור ללב. ואכן, הם קרו ויש להם עדים. וכל אלה שהיה להם קמיע בכיס ובגד בהם, אינם יכולים עוד להעיד. גם אם אנו יודעים שהכל אשליה, אמונה תפלה, ומוכנים להסכים, באופן כללי, שהכל רק מקרה, גורל ומזל, אנו זקוקים באופן פרטי למשהו שאפשר להחזיק בו בשעה הקשה.

אנשים תכליתיים כמוני אינם מאמינים במה שאינם תופסים באופן כללי, אך מוכנים להודות באופן פרטי: יש מקרים, יש תחושת־הבאות, יש טלפאטיה. אתה חושב על איש, ובו ברגע מצלצל הטלפון וקולו מעבר לקו. אתה חולם על ידיד שלא ראית אותו שנים, ולמחרת אתה פוגש בו ברחוב. אולי צירוף־מקרים, אולי זכרון סלקטיבי: מאות פעמים חשבת על אנשים והם לא טילפנו, והדבר נשכח כי לא היה מה לזכור, אבל הצירוף האחד של מחשבה וצלצול נשאר חרוט בזכרון. אולם אם יספר לי מישהו שבדיוק בשעה שבה מת אדם אהוב עליו במרחקים התעורר משנתו והרגיש שקרה משהו איום, אני מוכנה להאמין לו. אחרי כל מלחמה אומרות אמהות ונשים של שבויים שחזרו הביתה: אני ידעתי שהוא יחזור בשלום; אחרי הודעה על נפילה בקרב אומרת אם, אומרת אשה: אני הרגשתי שיקרה לו משהו. נכון, בימי הציפיה הארוכים נעות המחשבות בין תקווה ופחד ובין אמונה ויאוש, ומה שלא יקרה, לטוב ולרע, התחושה היתה בלב. אבל יש מקרים שבהם הידיעה ברורה, חדה ופתאומית. השאלה איננה אם להאמין בטלפאטיה – אמונה אינה דורשת הוכחות – אלא איך להוכיח אותה מדעית. מעניין: דווקא הרוסים חוקרים את הטלפאטיה בשיטה מדעית, וקודם כל לצרכים צבאיים. באחד הניסויים לקחו החוקרים גורי שפנים לצוללת וירדו למעמקי הים, והאם נשארה במעבדה עם אלקטרודות שתולות במוחה. ברגעים שבהם הומתו גוריה בהפסקות קצובות נרשמו תגובות חזקות בגלי־מוח האם. אפשר לקבל, אפשר לדחות. זאת הבעיה של הפאראפסיכולוגיה: כמעט אי־אפשר להאמין באמיתותה, וכמעט אי־אפשר להאמין שהיא כזב.

בערב ראש־השנה הופיע בגליון החג של “מעריב” עמוד של שירי אורי צבי גרינברג, ואני עברתי עליהם ברפרוף, בין שינה וארוחה, ואמרתי: מה קרה לו, לאורי צבי? אולי זה הגיל? היתה בשירים אימה נוראה מפני מלחמה, מפני חורבן, מפני אובדן ירושלים. אמרתי: עכשיו אין לי כוח. אקרא אותם ביום־הכיפורים. אבל ביום־הכיפורים כבר ייבבה האזעקה.

---

מגלות לחירות ובחזרה

מאת

רות בונדי

את העליות מיינו לפי מספרים ושנים, עליה עליה וייחודה. אך את הירידות השארנו באלמוניותן, כאילו בעצם מתן השם יש גם הענקת זכות, ערובה לזכרון. יהודים ירדו מארץ־ישראל מפני שהקדחת אכלה אותם, מפני שהיו רעבים ללחם, מפני שלא היתה עבודה. הם ירדו מפני שחדלו להאמין באפשרות הגשמת חלומם, מפני שהפסידו את כל הונם, מפני שלא יכלו לשאת את החיים במעברה, ירדו מתוך עייפות ומתוך אכזבה ומתוך חיפושים אחרי כסף, הצלחה וחיים שלווים, ירדו בהיסח־הדעת וירדו מפני שלא עלו מעולם אלא רק התעכבו כאן בדרך, ירדו מפני שהרגישו כמיותרים. סיבות הירידה החדשות השכיחו תמיד את צרות הירידה הישנות. כבר לא היתה קדחת בארץ, ולא חוסר־עבודה, הלכו הבריטים וקמה המדינה, נעלמו המעברות ובאה הרווחה, נוצחו צבאות ערב וגברה תחושת הבטחון, והירידה לא פסקה אף פעם. רק לדבר עליה פסקו לפעמים.

בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום־הכיפורים חדלה כמעט הירידה להיות ירידה, היא היתה לתנועת אוכלוסיה, שאנו עדים לה בכל העולם. בימים שיש תעסוקה בשפע והכסף אינו חסר, מצב הבטחון שפיר, האדם צעיר והמרחקים מושכים, העולם קטן והניידות סממן של חברת־המחר, כמעט אין יורדים, רק יוצאים מהארץ ואין חוזרים אליה. ירידה היא תוצאה של החלטה, היא מעשה מכוון, ניתוק. שנים רבות יצאו היורדים מן הארץ מבויישים, על קצות האצבעות, במחתרת; בימי המיתון הגדול היתה ירידה גלויה יותר ומובנת במידת־מה, אם היו היורדים בין מבקשי־העבודה, ובעקבות זעזוע מלחמת יום הכיפורים, מנסים למצוא לירידה גם צידוק רעיוני.

ממרחק הדורות קל להבין את היורדים בעבר. אולי אפילו קשה לתפוס איך היה לאנשי העליות הראשונות הכוח לשאת את כל תלאות הארץ האוכלת יושביה – שממה ובדידות, עוני ורעב, מחלות ופרעות. קל להבין את הסתלקותם מן הזירה. בכל זאת לא ניתן היתר לירידה גם בימים הקשים ביותר. גם אם הצטערו, גם אם הבינו שלא כל אחד בנוי לתנאים הקשים, לא ניתן פטור מהרגשת־הנסיגה; תשעים אחוז מאנשי העליה השניה ירדו, אך הצדק נותר עם עשרת האחוזים הנותרים. אולי אני פסולה לדבר בגנות המבינים ללב צעירים השוקלים ירידה לא בגלל רעב, המצדיק ירידה אפילו בהיתר־התורה, אלא בגלל טיב השלטון או העדר סיכויים לשלום: הרי לא נולדתי כאן, אלא באתי מתוך בחירה חפשית, פחות או יותר, ואני בגיל שאדם נעשה בו כבד תנועה יותר, יש לי כאן משפחה ובית וזכויות־פנסיה, שתלתי עצים, כתבתי ספרים, אני אינטרסנט, שמתי את כל קלפי על מדינה ציונית. רק מי שנולד בארץ או חי בה מילדותו, רק מי שקיבל הכל כמובן מאליו – שם עברי, טיול בית־ספר לכנרת, דרכון כחול וזכות לשאת נשק, ליל־סדר היורד על הארץ כולה והרגשת־בית – יכול להפחית בערכם עד כדי הסתייגות מכל קנאות לארץ ולא לשפוט את היוצאים מחירות לגלות.

אם מדובר בפסילה מוחלטת של הרעיון הציוני, כמו שקרה לאנשי גדוד העבודה שנעשו קומוניסטים בשנות העשרים, יש צידוק לירידה; אבל למי שרוצה בהמשך קיומה של מדינת ישראל הירידה היא מעשה של התחמקות מאחריות אישית. זהות לאומית משותפת היא אחריות משותפת, בטוב וברע. מי שאינו מסוגל לאהוב את ארצו גם בימי שפל ובעת צרה, בימי שקיעה והשפלה, כשלון או נסיגה, אינו יודע את כאב המולדת. בכל הדורות ברחו בני המים מרדיפות השלטון כדי להציל את חייהם, יצאו מארצם כשונאי המשטר אבל לעולם לא כשונאי המדינה. יוונים וצ’כים, ספרדים ורוסים שברחו מבית־סוהר, עינויים ומוות, נמלטו בעצבות נוראה, התגעגעו לאנשים, לנופים, למלים המוכרות עוד לפני שעברו את הגבול לארץ־המקלט. איטלקים, אירים ופולנים נדדו בהמוניהם אל מעבר לים מפני שהיו רעבים ולא היה להם קיום בארצם, אבל לא חדלו לאהוב את מולדתם. אין בכך הגיון, אין תבונה באהבת אדם למקום מסיבה מקרית כל כך – מפני שנולד שם ולא במקום אחר. אבל אהבה, אם מותר להשתמש במונח טעון־רגשות כל כך, איננה תוצאה של שיקול והגיון, של חשבון יתרונות ומגרעות. אוהבים מפני שאי אפשר לא לאהוב.

בני־אדם נודדים על פני העולם. חצי כדור־הארץ מאוכלס מהגרים וצאצאיהם, ואיש אינו זוקף את ההגירה לחובתם. להיפך, המהגרים נמנו לא פעם עם הכוחות המקוריים, החדשניים, העצמאיים, שחיפשו בעולם החדש לא רק לחם אלא גם ירושלים חדשה. היהודים נדדו כל ימי הגלות על פני־העולם בתקווה למקלט, למקום מבטחים, לפרנסה, להשכלה, לחופש. מה שמקומם נגד ההבנה לירידת יהודים ממדינת ישראל (ולא לירידת עולים חדשים, שאין להם הכוח להתגבר על שנות ההסתגלות הקשות) הוא קוצר הזכרון. במשך כארבעת אלפים שנה לא שכחו היהודים את יציאת מצרים, לא חדלו להודות ולשבח, להלל ולפאר את אלוהים שהוציא אותם מעבדות לחירות, ועתה די בעשרים ושש שנה, די בדור אחד, כדי שילידי ארץ־ישראל ישכחו את אלפיים שנות הגלות, ויוותרו מרצונם על הזכות שנפלה בחלקם לומר: כאן ביתי.

אילו היינו ככל העמים; למה בכלל משתמשים במונח “ירידה”, שיש בו טעם שלילה? למה אין אומרים הגירה, למה לא ניידות? הרי אנחנו מתייחסים במלוא ההבנה לצעירים משווייץ או מגרמניה, מדניה או מאנגליה שהחליטו להתיישב בישראל מפני שטוב להם כאן, מפני שהם אוהבים את האקלים, או את הים או את הנוף, או את היהודים, או את הקיבוץ. הלאומנות מצרה אופקים, כובלת מבחינה נפשית, מקימה מחיצות בין בני־אדם. אין להתייחס להחלפת ארץ מגורים כאל טרגדיה לאומית. אכן, יש תקופה קצרה שבה יכול אדם להרגיש את עצמו כאזרח־העולם שאינו חייב בקשר קבוע – עד שהוא מתחתן, מקים משפחה, עד שעליו להעניק חינוך לילדיו, עד שדרושה לו ולוּ רק בגללם, הזדהות לשפה, לדת, לנוף, לתרבות, למנהגי חיים.

כדור הארץ הצטמק, לכל מקום שתפנה, בכל מקום שתתיישב, תיקלע לשטח של לאום, ובמוקדם או במאוחר יהיה עליך להגדיר את יחסך אליו. בירידה אין פתרון למצוקה נפשית אלא נסיון להתרחק מבעיות, אין בה אפילו תשובה אחת לשאלות המטרידות על מהות מדינת היהודים, ועל דרך השתלבותנו באיזור, רק רצון להתחמק, להשכיח, להסיר אחריות. מדינה איננה איזה גוף עליון הקיים בזכות עצמו, היא אינה מתגלמת בשליט זה או אחר אפילו במשטר הרודני המחניק ביותר; היא ציבור של בני־אדם המרגישים שותפות־גורל ולכל אחד יש בה חלקה משלו – בביתו, במשפחתו, במקצועו, בתחביבו, בחבריו, בדאגותיו – מקום שעליו חלה אחריותו.

ניתוק מכל אחריות נראה בשעת עייפות קוסם למדי; לחיות רק למען ההנאות והדאגות הפרטיות, לא חשוב מה נעשה סביב, מי בשלטון, מי יושב בבית־הנבחרים, מה המדיניות הסוציאלית, מה פני החברה, אם יש שחיתות, אם אין שחיתות, לא לדעת, לא להכיר לא להיות צד. לפעמים לזמן קצר הניכור מושך: שלא יהיה איכפת, שלא יכאב, להיפטר מעול השותפות, מכבלי ההשתייכות, להשתחרר מחיק משפחת ישראל החונקת מרוב קירבה, להיות חפשי. רק שכיום אזלו כל האיים המרוחקים, שבהם אפשר היה לשוב לגן־עדן שלפני הנפילה ולחיות כאילו לא היו שלושה מיליארד בני־אדם בעולם ואוויר מורעל מעל כולם, בניתוק מוחלט מכל בעיה פוליטית וכלכלית. אפשר לחיות גם בעיר – ניו־יורק, מונטריאול או פאריס – בניתוק מזרם החיים הראשי, משוחרר מכל התחייבות ציבורית, אדם רק לעצמו. עוזבים את הארץ מפני שכאן ההשפעה על מהלך הדברים פחותה מדי או איטית מדי, מפני שהדמוקרטיה לקויה או הממשלה לא לפי הטעם האישי, כדי לחיות בארץ אחרת בשוליים כאורח, כצופה, אך שם זה לא נכנס לנשמה.

מי שיורד מפני שנמאסו לו הביורוקרטיה או הפוליטיקאים, המלחמות או יוקר הדיור, מסתלק בעצם בגלל עודף ציפיותיו, כיוון שהמציאות רחוקה כל כך מן החלום, כיוון שאין צדק או אין התחשבות, אין יושר או אין בטחון. גם ארץ־המגורים החדשה תהיה אולי רחוקה משלמות, אבל שם אין זה משנה, שם אין מחפשים את האידיאל. על האדם לשאוף לשלמות אבל מתוך ידיעה ברורה שאי־אפשר להגיע אליה בשום תחום, כיוון שאין היא קיימת בעולם המציאות. רוב האסונות באו על העמים מידי אנשים שהיו קנאים לשלמות מוחלטת, שלא התחשבו בבני­­־אדם, בחולשותיהם, בדלות כוחותיהם, בחוסר יכולתם להשתנות מן היסוד. מדינה היא רק אוסף של בני־אדם, היא משתנה כמותם, רק לאט, רק מעט, לפעמים לטובה, לפעמים לרעה, לפעמים קשה לדעת. למדינה דרושה סבלנות, כמו לבני־אדם, ועמים אחרים למדו אותה במרוצת הדורות. אולי דרוש גם כשרון למדינה, ועל כך רק ימים יעידו. רק אם חושבים לא בחודשים ולא בשנים אלא בדורות, במאות שנים, לא מתייאשים ממשלה אחת, ממחדל אחד, מדור אחד של מלחמות.

קהילה נהפכת לאומה רק לעתים רחוקות בזכות שנות הזוהר והשגשוג, על פי רוב זה בזכות שנות הסבל המשותף. לא רק הגאווה מאחדת, אלא גם הבושה, לא רק השמחה אלא גם הצער. לכל אומה יש ימי כיבוש זר ושנות רעב, ימי רדיפות מטעמי דת או השקפה פוליטית, מלחמות אזרחים ומלכים מושחתים, שלטון רודני מימין או משמאל, שנות שפל ודכאון, אבל העם נשאר ומחכה לשעה טובה יותר. יוצאים היהודים, יוצאים מתנגדי המשטר שסכנה אורבת לחייהם, יוצאים אנשי־רוח שאינם יכולים לפעול בלי חופש ביטוי, אבל העם נשאר, מחכה, זוכר, מקווה ויודע שכל משטר הוא זמני. הקבוע היחיד הוא העם שדבק בביתו.

*

מחפשים משענת בכמות. מי שמחליט אחת ולתמיד: כאן חיי וכאן מותי, רוצה שיהיו המונים כמוהו כדי לשאוב מהם כוח. מי שמחליט: די, אני מסתלק, שואב עידוד מהסכמת אחרים, מחפש שותפים כדי להרגיש עצמו בטוח יותר. גבולות הארץ פתוחים ועליהם להישאר פתוחים לכל יוצא. הירידה היא החלטה אישית, אבל היחס אליה הוא עניין של הכלל. אם אתה מאמין במשהו אמונה שלמה, אם אתה מאמין לא רק בזכות קיומה של מדינת ישראל אלא גם בחובת קיומה, לא רק למען תושבי הארץ ואפילו לא רק למען היהודים באשר הם שם, אינך יכול לעמוד כצופה מן הצד: ירצו יירדו, לא ירצו לא יירדו. אין לך זכות לעצור בעד איש, אבל יש לך זכות לומר: זאת טעות נוראה. לא רק מתוך שיקולים של העם כולו, לא רק מפני שלכל אדם יש כאן חשיבות ומשקל (אם כי לא תמיד מניחים לו להרגיש זאת), אלא בראש וראשונה בגלל היורד עצמו. מי שעוזב מפני שלא מצא בארץ את שלמות החיים שחיפש, מבחינה כלכלית או מבחינה חברתית, או מבחינה לאומית – יישאר בחוץ־לארץ תמיד חצוי, סדוק; גם אם יעלה לשיא ההצלחה בקאריירה מדעית, גם אם יעשה הון, אין לו מה להוריש לדורות הבאים. על מי שחי בחוץ־לארץ – ומחנך את ילדיו כאמריקאים, או כקנדים בני דת משה – לכבות זיק שדלק בו כל זמן שחי בארצו. מי שמחנך אותם כציונים, כדי שהם יעלו ביום מן הימים, רק הוסיף דור־מעבר. אפשר לאהוב את ישראל גם מרחוק – למעשה קל הרבה יותר לאהוב אותה מרחוק – אבל להבטיח את עצמאותה ואת קיומה אפשר רק אם חיים בה.

היו זמנים שבהם הנחנו כי תלאות העולם יביאו את היוצאים בחזרה; הם יראו שיש מאבק קיום קשה בכל העולם, שיש שחיתות, צביעות וקשיחות גם בין שאר העמים, יטעמו טעם של חיי זרים בשולי החברה, תלויים בחסדי אחרים, יחושו את בדידותו של המהגר, ימשיכו במה שעשו כאן, יעבדו הרבה ויחסכו מעט – אז יודו שטעו וישובו. אבל הנסיון הוכיח שרק מעטים מן העוזבים חוזרים. לא מפני שהחיים בחוץ־לארץ היטיבו עמם כל כך, ולא מפני שהם מאושרים באשר הם שם, אלא מפני שרק לעתים רחוקות מוכן אדם לחזור אחרי תבוסה. אולי כמנצח, כמדען בעל שם, כמיליונר, כסוחר אמיד, אבל לא עם זנב מקופל, לא כמי שחייב להודות: טעיתי, רוב היורדים אינם חוזרים לא מפני שכל כך טוב להם, אלא מפני שלא כל כך טוב להם, או מפני שהם עייפים מכדי להתחיל מחדש. אבל אין לנו צורך להתנחם בלבטי היושבים בחוץ־לארץ כדי לדעת שגורלנו שפיר. אפילו היה כל יורד זוכה בכל אוצרות תבל, כסף, הצלחה, מעמד, אין זה משנה: כאן בארץ יוכרע גורלם כיהודים. אנו יושבים בארץ לא מפני שגם בחוץ קשה לחיות, מפני שגם שם יש אינפלציה ומשבר כלכלי ואלימות וגם שם חיי אדם תלויים על בלימה, אלא מפני שכאן יש למאבק־הקיום משמעות מעבר להופעת היחיד החד־פעמית.

אזרחיה של מדינה גדולה ומבוססת ובעלת תרבות מגובשת כמו אנגליה יכולים לנדוד על־פני העולם ולהתיישב בכל מקום שמוצא חן בעיניהם. גם הרחק מחופיה הם ימשיכו לשתות תה של חמש והרגיש כאנגלים, לשלוח את בניהם ללמוד בלונדון או באוקספורד ולבוא לחופשת מולדת אחת לכל כמה שנים. אם הגרעין מוצק אין חשיבות לגרגירים המתפזרים. אולי גם אצלנו יבוא יום שבו תתבטל המלה ירידה וכל המטען השלילי הקשור בה. אנשים רק ייצאו מארץ־ישראל ויתיישבו מחוצה לה בלי שתושט לעברם אצבע מאשימה, בלי נקיפת־מצפון. אבל עד אז אין מנוס מדבקות במקום, מנכונות למאבק, מאחריות אישית הגדלה עם כל מלחמה. האחריות לגבי החיים כיום מחייבת, האחריות לגבי אלה שייולדו מחר קשה יותר – אבל ההתחייבות הגדולה מכל היא למתים.

---

זה הקטן גדול יהיה

מאת

רות בונדי

שלושת אלפים שנה חיים היהודים כעם קטן בעולם גדול ועויין, ועדיין לא השלימו עם גורלם. עודפי הבטחון העצמי לאחר מלחמת ששת הימים היו – בין השאר – תוצאה ישירה של הרצון להרגיש, ולו רק פעם אחת, כמו הגדולים, בלתי־תלויים ובוטחים בכוחם. כיום אנחנו יודעים שהיתה זאת אשליה: עם חצי־האי סיני או בלעדיו, עם עליה במאות אלפים או ברבבות, כמדינה בת שלושה מיליון או חמישה מליון תושבים, תמיד נישאר עם קטן שעליו לשמור על נפשו מפני הכרישים. זה לא רק עניין של גבולות, או צבא. לעם קטן יש רמת התפתחות, דרך חיים ואופי שונים מאלה הגדולים.

אין ספק שלגודל יש יתרונות רבים, מלבד בטחון הגבולות והמשאבים הצבאיים והכלכליים; מבחר הכשרונות רב יותר, היכולת גדולה יותר, אפשרויות ההתפתחות מבחינה כלכלית ורוחנית רבות יותר. מדינה קטנה מוגבלת בכוחותיה, אין היא יכולה להתמודד עם הגדולות אלא בשטחים מעטים ומיוחדים, בתעשיה, בחקלאות, במדע, או בתרבות. על עם קטן לחיות עם מיגבלותיו ולמצות את הטוב שבהן. לגביו הברירה איננה בין מעצמה לעם קטן, אלא בין עם קטן לעם קטן גדול. גם אוהדי היהודים וגם שונאיהם חשבו אותם לעם קטן גדול – לכל אורך ההיסטוריה. עד היום, כאשר בני עמים קטנים מתמרדים נגד אי־הצדק ואי־השוויון של הגורל ורוצים להיות גדולים וחזקים, רק כדי שיוכלו להיות קטנים על־פי דרכם, והם מנסים להוכיח שציבור קטן שקול לפעמים כנגד עולם שלם, הם מסתמכים על האתונאים ועל היהודים. אלא שעם קטן, כמו בן־אדם קטן, מוכרח להתאמץ יותר כדי להבטיח את מקומו, לשמור על ייחודו.

כיום, יותר מאשר אי־פעם, קשה להיות עם קטן. המרחק הניתוק והבדידות, שהיו הכרחיים לצמיחת זהות נפרדת אינם קיימים. אשרי עם קטן שהספיק להתגבש ולמצוא סגנון חיים לפני שבטלו המרחקים, דוגמת הדנים, ההולנדים והשווייצים – ואף הם נלחמים בלי הרף נגד טשטוש הזהות, נגד השפעתה המאגית של המעצמה שהם נשענים עליה. עמים קטנים שעידן התקשורת הדביק אותם באמצע הדרך, לפני שלמדו לחיות כעם ריבוני, מוכרחים להתאמץ כפליים כדי להגן על עצמם מבחינה פיסית וגם מבחינה רוחנית. לצ’כים לא ניתנו חמישים השנים שביקש נשיאם הראשון תומאס מאסאריק, כדי ללמוד לחיות כעם חפשי בטוח בעצמו ובכוחותיו, אחרי שלוש מאות שנות שעבוד. כאשר יצליחו אי־פעם להשתחרר מן השעבוד החדש, יהיה עליהם ללמוד זאת מן ההתחלה. אחרי מלחמת־העולם הראשונה, בהשראת הנשיא וודרו וילסון, באה תקופת זוהר לעמים קטנים מבחינה פוליטית ותרבותית, אבל כיום, בעידן העימות הגרעיני, נראים העמים הקטנים מנקודת ראות כוללת כמטרד, כשריד שעבר זמנו. האנושות אינה שקוקה לקרואטים או לבאסקים, לוואֶלשים או לוואלוֹנים. אלא שהם מסרבים להשלים עם זאת.

מי שגדל בתוך עם קטן, כמוני, קל לו יותר מבחינה מסוימת להתאקלם בארץ, כי הוא רגיל לממדים קטנים, לערים גדולות שהן קטנות. למגבלות של קהיליה קטנה, לחיים בשולי הזרם, לטובה ולרעה, חרף כל המאמצים, למאבק נגד כוח המשיכה של המרכז, פאריס, לונדון או ניו־יורק. אבל מי שעולה לארץ מארצות־הברית או מברית־המועצות מוכרח לעתים לצמצם את קנה־המידה שלו. מרגיש ביתר שאת את החסרונות של ציבור קטן, ער יותר לכך, שכל הסערות הגדולות של מדינתו מתחוללות בעצם בצלוחית קטנה. העליה לארץ היא לגביו צמצום אופקים, לעתים במודע ומתוך רצון, לעתים נטל מכביד ומקומם. מדינה קטנה היא תמיד ארץ של אפשרויות מוגבלות.

אין פירושו של דבר שאי־אפשר להגיע כאן להישגים בקנה-מידה עולמי, אבל בתחומים מעטים. מאגר הכשרונות בציבור של שלושה או ארבעה מיליון נפש אינו זהה עם מאגר של מאתיים מיליון, ויש בכך יתרון, כי משקלו של היחיד גדול יותר, אך גם סכנה: התחרות בתוך עם קטן פחות אכזרית, היחס סלחני יותר וכך אפשר להגיע לפרופורציה מוטעית, כאותו ראש עיירה כל־יכול במרגיש את עצמו ברחוב הראשי כמלך, הכל מסירים לפניו את הכובעים, הכל מברכים אותו לשלום, דברו קובע, רצונו ייעשה בתחום שיפוטו, אך במרחק עשרה קילומטרים גם כלב אינו נובח אחריו. במדינה קטנה היוצר מוגן יותר, עומד פחות לביקורת, מצוי במאבק חיים פחות מתיש. מבחינה אחרת מותאם מודד האיכות לא פעם לממדי הארץ, והמצטיין, הוא רק לפעמים הטוב שבנמצא.

לא ייתכן שעם של שלושה מיליונים ואפילו של עשרה מיליונים, יגיע בכל השטחים – בצבא ובתעשיה, בציור ובתיאטרון, בספורט ובאופרה, במחקר ובעתונות – לרמה של מעצמה, אך עליו לשאוף לרמת איכות, ובעיקר לדעת את קנה־המידה הכללי. לא במקרה עומדת ישראל בתחום המוסיקה ברמה גבוהה יותר מאשר בתחום התיאטרון, גם מפני שמוסיקאים מעולים רבים כל כך בעולם הם יהודים, אבל לא מעט הודות לכך שהתזמורת הפילהרמונית והאמנים הסולנים מוכרחים להתמודד תמיד עם העולם, שאין קני־מידה שונים לכנר הישראלי, לכנר איטלקי או לכנר אמריקאי. התיאטרון העברי מוגן במידה רבה מפני רוחות קרות של העולם. חוץ מהזמנה אחת בתריסר שנים לפסטיבל התיאטרון הבין־לאומי (ללא תהילה רבה), הוא אינו עומד למבחן. שחקנים מעטים מצליחים לעבור את מחסום השפה, וכך קורה שגם שחקנית ישראלית מהוללת ביותר נשארת בינונית לפי קנה־המידה העולמי. אין מנוס מבינוניות בשטח זה או אחר וזה לא נורא כל זמן שיודעים זאת, כל זמן שאין מאבדים את חוש־המידה; כל עוד יודע מנהל רכבות ישראל כי ממלכתו גדולה כממלכתו של מנהל תחנה אחת במדינה רחבת ידיים. כל זמן שאין אשליות.

זמרים, ציירים, מדענים ושחקני כדורגל ישראלים יוצאים לעתים לחוץ־לארץ מתוך הנחה שהעולם מצפה להם, או מפני שהמדינה נראית קטנה עליהם, או כדי לעשות קאריירה וכסף. אבל לא־פעם הם יוצאים כדי להיווכח אם הם מסוגלים להתמודד עם העולם, כדי לדעת מה ערכם האמיתי, כדי לזכות באישור בין־לאומי למעמדם בתוך עמם. לאמן החי במדינה קטנה דרוש בטחון פנימי רב, אמונה בערך יצירתו ובכוחותיו, כדי שלא יחוש בכוח משיכתו של המטרופולין, כדי שיידע שהמרכז מצוי במקום שבו הוא נמצא. כאשר התגורר פאבלו קאזאלס בפראד, היה הכפר הנידח שבהרי הפירינאים למרכז העולם בתחום הנגינה בצ’לו. כאשר מרטין בובר ישב ברחביה, היה העולם בא אליו לירושלים. פרובינציה זה עניין של הרגשה, לא של מרחק.

לגבי גאון אין עם קטן ואין מקום נידח. הוא מטביע את חותמו על המקום ולא המקום עליו, אך יש מידה רבה של אי־שוויון בדרג הבינוני (ופרס נובל עדות נאמנה לכך), אם שם עולמי, או תפוצה הם מודד שיש להתחשב בו. סופר אנגלי או אמריקאי בינוני ידוע לעתים בעולם כולו בזכות שפתו, שהיא קניין של מאות מיליונים, כשפת־אם או כשפת־קריאה; סופר לטבי או איסלנדי, בעל אותה יכולת, חי במעגל הקטן של שפת כתיבתו. מי שגדל בתוך תרבות הלאום מילדות ואינו מכיר דבר זולתה, מתחנך על שמות סופרי האומה ואינו מגיע לכלל הרהור אם אכן היו גדולים לפי קנה־מידה כללי או רק במסגרת המצומצמת של שעתם.

יוסף פאלאצקי וקארל האבליצ’ק, אלויס ייראסק ויאן נרודה, נראו כענקים בתוך התרבות הצ’כית, אבל אין להם משקל בתרבות העולם; הוא הדין לגבי וילאנד וקלופשטוק, בירגר והרדר בגרמניה או כל נבחרת לאומית אחרת, שתלמידי בתי־הספר נאבקים אתה שנים רבות כל כך. לפעמים בעיקר לסופר או משורר צעיר, נראית מגבלת שפתו כאי־צדק משווע והוא מנסה להיצמד לשׂפה עולמית, כותב צרפתית, אנגלית או רוסית, אבל זה איננו פתרון, מפני שסופר שניתק את עצמו משפת צמיחתו (והוא איננו גאון כנאבוקוב או כבאֶקאֶט) נותר ללא שרשים – אולי קוריוז לזמן קצר, אבל לא נכס לאורך־שנים.

סופר היוצר בתוך עם קטן, בשפה שמעטים חושבים בה, נושא את צמצום כוח דבריו מתוך אהבה, אם קיום האומה חשוב לו, מתוך תחושת יעוד, בחוסר־אונים ולפעמים תוך הרהור: כמה זמן יחלוף עד שהשפה והעם הקטן עמה ייבלעו בלועי הלווייתנים? מבחינה זו שפיר יותר מצב הכותבים בעברית. הם עושים חשבון לא של מספר קוראי העברית בימינו אלא של קוראי העברית לעומק הזמן: לא שני מיליון קוראים אלא שלושת אלפי שנות קריאה. בזכות אריכות השנים של הספר העברי שוכחים לעתים את ממדיו הקטנים של העם היהודי בכלל ושל העם היושב בציון בפרט, ומדברים כמנהג הגדולים בנימה של סלחנות על שאיפות עמים קטנים וחלומותיהם, על אסטונים וקאטאלאנים, סקוטים או ולשים, ספיחים קטנים בשולי זרם התרבות הכללי.

אומה גדולה מבחינת שטחים ואוכלוסיה יכולה להבטיח את מקומה בתחרות הבין־לאומית המתמדת, הנקראת קיומה של אנושות, בזכות הממדים; אומה קטנה רק בזכות האיכות. העולם אינו מקל ראש בתרבות הפינים, לא מפני שידוע עליה כה הרבה אלא מפני שבשטח אחד לפחות – רהיטים וחפצי־בית – הם מעצבים את טעם העולם והכל מחקים אותם. אם מדינה קטנה עולה על האחרות בתחום אחד, או בשניים, צבעונים וציור, או שעונים וגראפיקה, או חמאה ובאלט קלאסי, אין היא חשה עצמה קטנה, יש לה הבטחון של איש היודע את מלאכתו היטב. על מדינה קטנה ללמוד את סוד הצמצום, לא אצטדיונים גראנדיוזיים ולא בנייני משרדים שאינם לפי ממדיה, לא יצור כל דבר, מלחצנים עד אניה, ממחט עד מכונית, רק כדי לספק את האמביציות הלאומיות ולהיות ממש כמו מעצמה, אלא התמחות במספר ענפים מצומצם, לא בינוניות בכל דבר אלא מדרגה ראשונה בדברים מעטים.

בן מדינה קטנה מאחל לפעמים לבני עמו, שמספרם יהיה רב יותר, ולא מטעמי התפשטות או שררה אלא כדי שמבחר האנשים בעלי הכשרונות יהיה גדול יותר, כדי שלא אותם אנשים יגיעו שוב ושוב לכל התפקידים, לכל המשרות הציבוריות, לכל הראיונות בעתונים, ברדיו ובטלוויזיה, לכל הסימפוזיונים. פה ושם קצת מקנאים בגדולים בימי אולימפיאדה ומיני תחרויות בין־לאומיות, כאשר רגשי הלאומנות מגיעים לשיא, רק מפני שהם שואבים ממאגר אנשים גדול כזה. כמעט בכל שטח יש גם מדינה קטנה בין המצטיינים, אך אצלה זה עניין של סדר עדיפויות; במה להתרכז, על מה לשים את הדגש, על ספורט, או על התנ"ך, על צעדות, או על מרוצי־סוסים. מדינה קטנה חייבת ללמוד מה שיחיד לומד עם הגיל; שאי־אפשר לעשות הכל, ללמוד הכל, להספיק הכל, להצטיין בכל. יש לעשות מאזן־כוחות ולקבוע סדר עדיפויות.

עמים קטנים מוכרחים להתאמץ יותר כדי להשאר בחיים – מפני שמרווח־הבטיחות שלהם צר יותר, הם פגיעים יותר ללחצים כלכליים (להוציא שעת גיאות קצרה כמו של כוּויית או לוב). למדינה גדולה יש לאן לסגת בהתגוננות ויכולת לצאת להתקפה מחודשת. מדינה קטנה כולה גבול. קוטוזוב נתן לצבא נאפוליון לכבוש את מוסקוה מתוך ידיעה שהיא חלק קטנטן מרוסיה, אבל מדינה קטנה היא כעל כף־היד, כפריה, עריה, בירתה. אפשר להילחם על כל שעל, כמו שעשו הפינים, אפשר להיכנע, כמעשה הצ’כים. אבל מדינה קטנה אינה יכולה בכוחות עצמה לעצור נחשול של מעצמה כובשת. על מדינות קטנות להתאחד או להיצמד למעצמת־חסות, אם הן רוצות להתקיים בעולם של גדולים. “עם לבדד ישכון” יכולה להיות הרגשה, אך לא תפיסה מדינית או תרבותית במאה העשרים.

חומה לא הצילה אפילו את סין הענקית מפני כיבוש והשפעות זרות. מדינה השוכנת על קבוצת איים אינה יכולה עוד לחיות רק לעצמה, כמו שניסתה יפאן לעשות במשך מאתיים שנה. כיום אין אפשרות להינתק, להסתגר, להתבודד מבחינה פוליטית, צבאית ותרבותית. להיות עם קטן פירושו התמודדות מתמדת, חיפושים בלתי־פוסקים אחרי שביל הזהב בין זהות לאומית נפרדת – שהיא תנאי להמשך קיומו, ובין דלתות פתוחות לעולם, שגם הן, למעשה, דרושות להמשך הקיום. כאשר ראה ז’אן ז’אק רוסו בדמיונו את האומה האידיאלית, הוא ראה חינוך לערכי האומה, שפתה, אגדותיה, ספרותה ומנהגיה בלבד, עד שצעיר המגיע לפרקו לא יידע מאומה מלבדם. כיום זה בלתי־אפשרי, אף לא באמצעי כפייה. הרי חלק לא־מבוטל מן התרבות בכל מדינה קטנה מיובא. בנכסי תרבות כמו בתעשיה, הייצור יקר מכדי שמדינה קטנה לא תהיה תלויה באחרים. עליה להתמודד עם זרמי העולם בכל השטחים, לא להיגרר אחריהם ולא להסתגר בפניהם, לא להיות מאובן אך גם לא גרורה.

להיות עם קטן זה אתגר גדול. על בני עם קטן לדעת יותר, ללמוד יותר. לבני עם גדול די בשפה אחת, לקטנים דרושות לפחות שתיים, אחת כדי לדעת את ערך עצמך ואחת כדי להבין את העולם. בני אומה גדולה יכולים להתעלם מתרבות עמים קטנים. בני אומה קטנה מוכרחים להכיר את תרבות הגדולים, לא מתוך רגשי נחיתות אלא מתוך ידיעה שנדרש מהם יותר. יהיה זה עולם עצוב מאוד אם לא יהיה בו מקום לגיוון, אם עמים קטנים יחדלו להתקיים. מדי פעם בפעם מגיע הוגה־דעות כלשהו למסקנה שעל העמים הקטנים להיעלם, שאין מקום לפיצול. רוב ההוגים האלה הם, כמובן, בני עמים גדולים, הרואים את המשך קיום ארצם, שפתם ותרבותם כמובן מאליו. אפילו ליבראל גדול כמאציני שלל את זכות הקיום מרוב העמים הקטנים והניח שהנורווגים, השוודים והדנים יתמזגו לאומה סקנדינאווית אחת; ספרד ופורטוגל יתאחדו, ההונגרים והרומנים יצטרפו לסלאווים הדרומיים, אך לאיטליה, כמובן, זכות קיום משלה. למזלו, או לרוע מזלו, של עם קטן, איש אינו מעניק לו את זכות הקיום; עליו להילחם עליה תמיד מחדש ובכל החזיתות: פוליטית, כלכלית ותרבותית. בליל של שפות והתפלגות לעמים היו קללת מגדל בבל, אבל זה טבעו של האדם, הוא למד לאהוב גם את הקללה.

---

ומה שלום המדינה?

מאת

רות בונדי

עתה, בשעת הרגיעה הזמנית אחרי הפרדת הכוחות בין צבאות ישראל וסוריה, הגיע הזמן להרהר באפשרות של הפרדת כוחות בין האזרח ומדינתו. הרי לאורך־ימים לא ניתן לשאת בזהות המוחלטת הזאת בין חיי היחיד וחיי הכלל, כאשר איש בריא ברוחו ובגופו, בעל משפחה מאושרת ומקצוע מעניין, מבוסס מבחינה כלכלית – הכל פחות או יותר – מתהלך כמו צל, גורר את רגליו, אינו ישן בלילות, אינו נהנה מאוכל, מדוכא עד עפר, רק מפני שהוא דואג לשלום המדינה. באיזה שהוא מקום חייב אדם לומר לעצמו: עד כאן חיי כפרט, כבן־אדם, כיצור בעל נשמה, ועד כאן חיי כישראלי, כיהודי, כתושב המדינה הזאת, שיותר קשה לגדלה מאשר שחלבים במדבר. אבל זה לא ניתן. כל הנאות החיים של הפרט יש בהן טעם רק אחרי שנתמלא התנאי הבסיסי: כאשר חשים בטחון בקיום המדינה, לא בטחון שבא לידי ביטוי במלים, בהערכות צבאיות ומדיניות, אלא בטחון בסיסי ראשוני כפי שמרגיש אולי כלב לגבי בעליו, בטחון שהוא בנשמה, לא בהגיון.

ייתכן כי זאת פסיכוזה המונית. אולי אין זה בריא כלל שתושבים של מדינה יקשרו את כל נפשם למסגרת פוליטית עד שאוֹשרם־אוֹשרה ובריאותם־בריאותה. הרי אפילו לשאלה פשוטה כמו “מה נשמע?” או “איך העניינים?” אדם בישראל אינו מסוגל לענות לפי מצבו האישי, לומר: “תודה, טוב” ולחשוב על בריאות, משפחה, כסף. לכל היותר ניתן לומר: “תודה, באופן אישי טוב” בליווי אנחה גדולה שפירושה: מה לי אשה, מה לי ילדים, מה לי עבודה – אני דואג למדינה.

חכמי הרפואה בארץ לא נתנו את דעתם עדיין על החולי – הטעם המר בפה, הקיבה המתכווצת, היעדר התיאבון, כאבי הראש, התקפי העייפות, נדודי השינה, סיוטי הלילה, הלב הכבד והמיגוון הגדול של מיחושים אחרים, איש איש לפי מבנה גופו ומצב נפשו – שבא מתוך הזדהות־יתר עם המדינה. קם לו אדם בבוקר ומרגיש כאילו קם מתוך מחלה ולרגע אין הוא יודע מה קרה לו. אחר־כך הוא נזכר בחדשה האחרונה של יום אתמול, בוויכוח שקדם לשינה, בפרק זכרונות על קרבות יום הכיפורים שקרא לפני שנרדם ופשר המועקה נעשה נהיר: הוא חולה־מדינה.

יש אנשים המנסים ריפוי עצמי. קונים חליפה חדשה, יוצאים לפיקניק ביער ירושלים, מבלים סוף־שבוע על שפת הכינרת, אומרים לעצמם: “לעזאזל הכסף, צריך ליהנות מהחיים”. מנסים לשים טריז בינם לבין המדינה. מחליטים: אני אלך לי בדרכי והמדינה תדאג לעצמה. אמלא את חובתי כאזרח, כחיל במילואים, כמשלם מסים, אבל לא יותר. לא אקח לנשמה. וזה לא עוזר. המדינה בתוך הבית, ליד שולחן־האוכל, מאחורי הכורסה, בתוך חדר־השינה, ויש המחליטים להתרחק ממוקד הצרות ולנסוע לחוץ־לארץ. רואים פיורדים והרים מושלגים, רואים מלחמת שוורים ופייסטות, רואים את לורנס אוליבייה ב“מסע ארוך אל תוך הלילה” ואת דיאנה ריג ב“פיגמליון”, משתדלים לא להקשיב לחדשות חמש פעמים ביום, מצליחים לא לחפש בכל תחנה עתונים מן הארץ ונדמה להם כאילו נרפאו. מעתה יידעו לשמור על המרחק הנכון בינם לבין המדינה, יזכרו שיש עולם גדול ומופלא, שיהודי העולם חיים להם בנחת הרחק מישראל, יראו את קיומו של עם ישראל המוחלט שמחפשים אחריו בחיים, קיים, בעצם, רק במוות.

אמת, יום שמחה למדינה הוא גם יום שמחה אישית, אלא שהשמחות מעטות יחסית. אולי מפני שקל יותר לזהות סיבה לצער ולדאגה, מאשר סיבה לחדווה ולרינה. רק ביום של החזרת שבויים חשים שמחה אמיתית, שאינה מהולה ב“כן, אבל”, בהתרוממות־רוח שאין אחריה הרהורים. אבל לגבי כל שאר המאורעות שניתן לקבל אותם בשמה – כינון ממשלה חדשה, או חתימה על הסכם הפרדת כוחות הצבא בגבול – מלוּוה הרגשת ההקלה תמיד בתחושה, כי מדובר רק ברגיעה זמנית, כי עדיין מוקדם מדי לשמוח. הסיבה לאבל, לצער, לדכאון כללי על אבדן חיים היא תמיד חדה, מוחשית, ברורה, שעה שרוב הסיבות לשמחה נסתרות. כאשר נכרת עץ, רואים אותו נופל וכאשר צומח חדש, אולי יפה ממנו, אין משגיחים בו; כאשר מת מנהיג, יקיר האומה, יודעים זאת בוודאות, אך כאשר נולד מושיע חדש אין איש מודע לכך. כאשר נופל מטוס חשים את כאב האבידה, אך כאשר חוזרים מאה בשלום אומרים רק “כן, הפעם, אבל”, כי אותו הבטחון המוחלט שמחפשים אחריו בחיים, קיים, בעצם, רק במוות, כאשר מאומה לא יכול לקרות יותר.

לגבי קיום העם היהודי בארץ ישראל לא הגיוני לדרוש בטחון במידה שלא היה קיים בהיסטוריה, כפי שלא ייתכן על פני כדור־הארץ שנזרק ליקום, בטחון כפי שרק בעל אמונה בהשגחה העליונה יכול לחוש בו. על־פי ההגיון יודעים, שאומות צומחות ואומות נשחקות, עמים מתעצמים ועמים נמחקים, מדינות קמות ומדינות נעלמות, בחיי מדינה כמו בחיי פרט שום דבר אינו עומד במקום אחד, שום דבר אינו מובטח לאורך ימים והמוות אורב בכל מקום. אבל הרגש מסרב להשלים עם כך. במיוחד כשמדובר במדינת ישראל – אחרי התגשמות געגועים של אלפיים שנה.

משאלי דעת־הקהל בשוודיה מראים כי מה שמעיק על תושבי ארץ זו הוא היעדר תחושת הבטחון. הרי לא ייאמן. אם השוודים במדינה המרופדת שלהם בין פינלנד ונורווגיה והים, עם ממלכה בת ארבע־מאות שנה, עם ווֹלווֹ, חינוך גבוה חינם, ביטוח כללי ובלונדיניות חטובות – אינם מסוגלים לחוש בטחון, אז מה נעשה אנחנו היהודים עלי אדמות? זה רק מוכיח, שבטחון הוא עניין של תחושה, או אשליה או אמונה שאינה דורשת הוכחות, לא של מציאות. אבל על אמונה, כמו על כבוד, יש לעבוד. לצום בתשעה באב ולא לנסוע בשבת, לחבוש כיפה, להניח תפילין, ללמוד גמרא, ללכת שלוש פעמים ביום לבית־הכנסת, לוותר על הרבה הנאות, להשלים עם הרבה מיגבלות, לחיות לפי כללים, מתוך משמעת פנימית ואז אולי, כחסד, אפשר לטעום טעמה של אמונה. אבל ככה סתם, אמונה גדולה, מחזקת, מנחמת, כפי שהיו רוצים לזכות בה כל אוכלי הטריפה, כל מחללי שבת בפרהסיה, כל הבורים ועמי הארץ? לא, זה לא ילך. כל הנאות החיים ועוד בטחון האמונה בתוספת? שיכרסמו בהם החששות, שידאגו.

מחכים לרוח גדולה שתבוא, למאורע האחד שלפתע ישנה את הכל והכל יבוא על מקומו בשלום, לא יהלך עוד פחד המלחמה ולא יהיה עוד צורך לדאוג לקיומה של ישראל, לא יהיו עוד נופלים ולא יהיו עוד סיוטים, לא נזדקק לחסות ולא לחסדים. שיבוא יום שנדע כי טוב. אבל באותה מידה אפשר לחכות למשיח, השינויים הגדולים באים על קצות האצבעות, לאט־לאט ובלי שחשים בבואם, ואיש אינו יודע לאן פניהם מועדות, אם לטובה, אם לרעה. נחיה ולא נדע מנוחה, נמות ולא נדע בטחון.

היה טוב אילו יכולת להגדיר את רגשותיך כאהבת מולדת, אבל אהבת־מולדת נשמעת כהצהרת נואם בעצרת־עם רבתי, ככותרת בספר לימוד, מה שאתה חש אינו אהבה כלל, אלא חוסר־אונים ולעתים אף לא מדובר בארץ מולדת, אלא רק בארץ הבחירה, וכלל לא אוהבים אותה. רואים אותה בעיניים מפוכחות, חסרת תרבות או חסרת איזון, לוקה באי־נקיון או לוקה באי־סובלנות, אלא שקשורים אליה באלפי חוטים, לכודים בה כבתוך קורי עכביש. זאת לא אהבת מולדת, אלא צער מולדת. לוט, שאף הוא היה חוטא, ניתק את עצמו מסדום ורק אשתו, לא מתוך סקרנות ולא מתוך געגועים לכלים ולבגדים ולרהיטים שנותרו בבית שנעזב בחפזון, אלא מתוך הרגשת בגידה בשכנים וידידים הביטה אחורה, אולי במכוון. לגבי לוט היתה, איפוא, סדום רק תחנת מעבר בלבד. שאם לא כן היה מוצא אלף ואחת סיבות להישאר בה עוד יום ועוד יום, מנסה להסדיר את העניינים, מקווה לשינוי עד שיהיה מאוחר מדי.

הקירבה היתרה בין קיום הפרט וקיום המדינה אינה יכולה להיות בריאה, בה מקור התקפות ההיסטריה ההמונית, בה שורש מצבי־הרוח הממלכתיים, בה יסוד חוסר האיזון הנפשי במישור הכלל, בה הסבר לתחושת העליונות הכללית לפני מלחמת יום הכיפורים והדכאון הקולקטיבי אחריה. הרי ביסודו של דבר נועדה המדינה לאזרחיה, היא רק מסגרת חיים, לא תכלית, רק צורה אפשרית אחת של התארגנות. אבל לנו נהפכה המדינה למרכז החיים, לדיבוק, להקבעה, לפסיכוזה, לנברוזה, לאובססיה. אלפיים שנה חי לו עם ישראל בלי מדינה, סובל, נאנק, נרדף, אבל חי וקיים ולפתע אינו יכול עוד בלעדיה. כבר הוכח שניתן להתקיים ללא ממשלה; בלי נשיא אפשר ואפשר; בלי כנסת – ההבדל אינו גדול; בלי הימנון – מי עוד מתייחס אל “התקווה” ברצינות; אפילו בלי צבא אפשר, רק לא בלי תחושת העצמאות, כל כמה שהיא מצומצמת, כל כמה שהיא מדומה, כל כמה שהיא אשליה.

מתבלבלים בחישובי תמחיר, לא מסוגלים להתרכז בכתיבה, עושים שגיאות בדוגמת האריגה, חופרים תעלות עקומות, מדפיסים על נייר העתקה הפוך, מתקשים ללמוד, העבודה אינה מתקדמת, במקצוע אין נחת – ללא הסבר סביר, בלי סיבה אישית, רק מפני שדואגים את דאגות המדינה. לא מסוגלים לשמוח בטקס ברית־מילה, לא נהנים מסעודה, לא שבעים נחת מעליה בדרגה, לא חשים התרוממות־רוח ביום־ הולדת, גם כאשר מבחינה אישית הכל כשורה, מפני שחרדים לשלום המדינה.

אולי, אילו היינו אומה של עשרים, של חמישים מיליונים, לא בגלל חישובי יתרונות צבאיים או מתוך שיקולים דמוגראפיים – אלא רק מתוך תקווה, כי אז ניתן היה להבדיל בין משפחה ועם. רק ישו היה מוכן לקבל עליו את יסורי העולם כולו, רק קפקא היה מסוגל, לזמן קצר, לשאת את סיוטי האנושות, אבל לאדם רגיל דרושה מידה רבה של ריכוז עצמי, של ריחוק מהסביבה. זה נפלא כאשר אומה שלמה חשה כאב על מות כל ילד שנרצח, כל טייס שנפל, אבל דרוש לכך כוח נפילים. סופרים בני ימינו כתבו מחזות מרטיטים את הלב על ניכורו של האדם, אבל הם אינם יודעים, כי קל יותר לשאת ניכור מעודפי הזדהות. אולי משום כך יוצאים צעירים רבים כל כך לחוץ־לארץ, קצת מתוך תחושת אכול ושתה (וקצת מפני שההורים נעשו לפתע נדיבי-לב, אם מתוך רגשי תודה, הרגשת אשמה, אולי מתוך יראת העתיד), אבל בראש וראשונה יוצאים כדי להתרחק ולו לזמן קצר מכבלי ההזדהות, להקים מחיצה בינם לבין המדינה.

אדם בישראל אינו נשוי לאשתו אלא למדינה, אינו אחראי למשפחתו אלא למדינה, היא בעצמותיו, בלבו, בגרונו, בעצביו, בחלומותיו. ביום שלום למדינה הוא מרגיש צעיר ורענן. ביום שחור למדינה כאילו נזדקן בעשרים שנה, כאילו גזלו ממנו את כוח החיות. ביום ששלומו הפרטי טוב, אבל המדינה חולה, גם הוא חולה ואנחתו אנחה ממלכתית, וביום ששלום המדינה נראה שפיר הוא מלא אופטימיות, אפילו עם גרעון בבנק, עם חור בגרב, עם פנצ’ר בגלגל, עם פיגור בייצור. זה הקושי – שלכאוב כואבים בלב שלם ולשמוח אין מעיזים בלב שלם, בגלל עין הרע, מתוך חשש לבאות. כאשר פורצת מלחמה זה נורא, אבל הפסקת האש או ועידת שלום עדיין אין פירושן כי טוב. כאשר ארגוני המחבלים מחליטים להגביר את הטרור, יודעים שיש סיבה לדאגה, אבל אילו החליטו על הפסקת פעולות החבלה לא היה עדיין מקום לשמחה, כי מי יודע מה מסתתר מאחוריה. דיבורים על מלחמה מדאיגים, אבל מדיבורים על שלום עדיין אין נחת.

אתה יכול לבדוק את מדד מצב הרוח הקולקטיבי לפי כמות ההזמנות למסיבות פרטיות. מלחמת התשה, משבר ממשלה. רצח בעיירה וכל אחד יושב לו בבית, אוכל את עצמו, לכל היותר בחברת בני משפחתו או ידיד קרוב, אבל רק יש קצת שקט בגבולות, רק חוזרים ששים שבויים וההזמנות באות כמו מבול. פתאום חוגגים שוב את ימי ההולדת, פתאום עורכים שוב מסיבות לכבוד אורחים מחוץ־לארץ, פתאום שוב מתחשק להכין ארוחה לתריסר ידידים. זה לא עניין של הידברות, של החלטה משותפת, זאת תוצאה של זהות קולקטיבית.

ישראל היא המעבדה הטובה לחקר פסיכוזה קולקטיבית. כאן אין נכנסים לטראנס המוני ולא להתעלות דתית קולקטיבית, אלא לדאגה קולקטיבית, ל“אוי” גדול הנשמע מקצה הארץ ועד קצה. לא גוף אחד, לא נשמה אחת, רק אנחה גדולה אחת: “מה יהיה?” מה יהיה בשלב הבא של שיחות ז’נווה? מה יהיה אם כאשר ניסוג מסיני? מה יהיה עם כוחן הכלכלי הגובר של מדינות הנפט? מה יהיה עם הפלשתינאים? מה יהיה בלי הפלשתינאים? מה יהיה עם ניקסון? מה יהיה אחרי ניקסון? מה יהיה בשעת משבר כלכלי עולמי? מה יש לומר? אפשר רק להיאנח.

לפעמים מנסה אדם להתגונן מפני עול ההזדהות, לסגת למגדל הבטון שלו, לחדר־העבודה, או לגינה, לשקוע בחקר חלזונות או בהכנת ספר הדרכה לשיט מפרשיות, בלימודי יוגה, או בסידור אוסף הבולים, להתבודד, לא לשים לב לנעשה – עד למהדורת החדשות הבאה, עד שמגיעים עתוני הערב. כאשר מטיילים בחוץ־לארץ, בשווייץ או בנורווגיה, בצרפת או באיטליה, מגלים לעתים שעדיין חיים בעולם אנשים, שאליהם מגיעות החדשות רק כהד רחוק וחלוש, שלמאורעות פוליטיים אין שליטה על חייהם, שחיים סתם כבני־אדם, לא נושאים על גבם שום אחריות אלא לקיומם, למשפחתם, למעמדם, לכבודם. אך בארץ מה לך בית בנוי לתפארת, מה לך מעמד, מה לך לימודים, מה לך תואר, מה לך פרס בימים שחרדים למדינה? גם שמש, גם ים, גם אבטיח קר, גם כורסה, גם ספר, גם מכונית חדשה – הכל בתנאי שאין דואגים לשלום המדינה.

אי־אפשר לערוך טיול לעין־גב, סתם ככה, למען הילדים, ולא לראות את הרי הגולן ולא לחשוב על גורל המדינה. אי־אפשר לסייר בחפירות קיסריה, סתם ככה, כדי להעסיק תייר, ולא לחשוב על גורל המדינה. אי־אפשר לקרוא את “ארכיפלג גולאג” ככה סתם, למען ההשכלה כללית ולא לחשוב על גורל המדינה. מדברים על מה שמדברים, עוסקים במה שעוסקים, קוראים מה שקוראים, מאזינים למה שמאזינים, הכל תמיד קשור, איכשהו, באיזו שהיא נקודה, לקיום העם היהודי בארץ ישראל. חגיגה בגן הילדים וקטטה על מגרש כדורגל, בחירת מלכת־יופי ועליית שער הנת"ד – לכל דבר משמעות לגבי קיום המדינה. לקחנו על עצמנו את עול המדינה כמו שאדם מתחתן, בלי לחשוב הרבה, מתוך דחף שאין להתגבר עליו, בלי להרהר הרבה בתוצאות לאורך שנים. כאשר הפעוט כבר בלול והתינוק בעגלה חשים לפעמים בעול האחריות העצומה שמשפחה מטילה על אדם, אבל אז כבר מאוחר, כבר לא יכולים אחרת, כבר לא רוצים אחרת, כבר אין טעם לחיים אחרת. כבר רגילים לכבלים (ולקירבה, לבית, למקלט, לתוכן חיים).