ספר שני: ציורים, אמרות, שרטוטים היסטוריים והרהורים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

ברוריה אשת ר' מאיר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מועטים מאד הם הרשמים שנשארו בספרותנו התלמודית והמדרשית מחיי האשה העבריה במאות הראשונות שאחרי חורבן הבית. אמנם לפעמים יכולים אנו להכיר מאיזה מאמרים נגטיביים, שהיו בזמן ההוא, נשים שאזרו חיל לעלות מתוך הסביבה, שהשתדלה תמיד לטשטש את צורתן העצמית, ולהתחרות עם הגברים גם בידיעת התורה. מאמריו העזים של ר' אליעזר בן הורקנוס, שהיה גדול בקנאותו למסורת, ובכלל למשטר הישן והמקובל, מעידים שהיו בזמנו איזו נשים שדרשו לעצמן זכות ללמוד תורה, כמו שישנה לגברים: “יִשָׂרְפוּ דברי תורה ואל יִמָסְרוּ לנשים!” החליט ר' אליעזר¹. מתוך הטון של דבריו ניכר שהיו בזמנו אשה או נשים, שהתפרצו ללמוד תורה. וכן מאמריו: “אין חכמה לאשה אלא בפלך”²; ו“המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”³.

ואמנם מצינו אשה אחת, שחיתה בדור הסמוך, בימי גזרת אנדריאנוס ואחריהם, שהצטיינה בעוז רוחה וגם יצאה מן הספֵירה המצומצמת, הגובלת את האשה, ועלתה בידיעת התורה להיות כאחד מבעלי ההלכה. זו היתה ברוריה (? Valeria) בתו של התנא הקדוש ר' חנינא בן תרדיון ואשתו של ר' מאיר, שמצינו אותה באה במחלוקת עם אחיה בדבר הלכה של טומאה. וכשהציעו הדברים לפני ר' יהודה בן בבא, אמר: יפה אמרה בתו (של ר' תרדיון) מבנו⁴. מזה שהיא למדה וידעה בהלכות טומאה וטהרה —שכבר לא היתה בהן כל כך דרישה מעשית רבה, אחרי חורבן הבית, — אנו יכולים להבין, כי גדול היה כוחה בשאר ההלכות שהיו דרושות לחיי ההוה. בבבלי נשמרה אגדה מוגזמה (כדרך האגדות שנתגלגלו ועברו מארץ־ישראל לבבל) שברוריה דביתהו (אשתו) של ר' מאיר למדה שלש מאות הלכות ביום משלש מאות מורים, ואת ספר יוחסין (באור לדברי הימים) למדה בשלש שנים ועדיין לא יצתה ידי חובתה⁵. מכל זה אנו רואים שברוריה היתה חכמה גדולה בכל מקצעות התורה.

כגדולתה בתורה כך היתה גדולה במדותיה התרומיות. אמונתה הגדולה בהשגחה האלהית הרימה אותה מעל להאהבה הטבעית שיש בלב האם לבניה, ויחד עם זה היתה מסורה לבעלה בכל נפשה. האגדה מספרת, כי פעם ביום השבת, בשעה שר' מאיר ישב ודרש בבית המדרש, מתו פתאום שני בניה במגפה, והיא העלתה אותם אל העליה, והשכיבתם במטה, ופרשה עליהם סדין. לאחר תפלת מעריב שב ר' מאיר הביתה ושאל: היכן הם הילדים? השיבה ברוריה: הלכו להם. נתנה על ידו כוס להבדיל. שוב שאל ר' מאיר? בני היכן הם? והיא שוב השיבה, שהלכו אל השכנים. היא הציעה לפניו את השלחן, והוא סעד וברך, אחר כך פנתה אליו ברוריה: רבי, שאלה יש לי לשאול: אחד הפקיד על ידי פקדון, היום הוא בא ובקש את פקדונו, האחזירנו לו? ענה ר' מאיר: מה את שואלת, בתי? וכי שאלה היא זו שהמקבל פקדון צריך להשיבו? לקחה אותו בידו והעלתה אותו אל העליה והראתה לו את שני בניה שוכבים במטה מתים; התחיל ר' מאיר לבכות, וברוריה אמרה לו: מה רבי בוכה? בעל הפקדון בא וקבל פקדונו, וכי לא כך נאמר: ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך⁶.

עדינות רוחה נשקפת מתוך מעשה זה: היו שכנים רעים לר' מאיר שהיו מצערים אותו ור' מאיר בקש מהקב"ה שימותו. אמר לו ברוריה: מה דעתך משום דכתיב (תה', ק“ד ל”ד): יתמו חטאים מן הארץ? מי כתיב “חוטאים” — חטאים כתיב (היא דורשת חַטָּאִים=חֲטָאִים). ועוד ראה מה כתוב בסוף הפסוק — “ורשעים עוד אינם”, כין שיִתַּמּוּ חֲטָאִים (ממילא) “ורשעים עוד אינם”. התפלל עליהם שיחזרו בתשובה ולא יהיו עוד רשעים⁷.

היא נכנסה בשיחה פילוסופית עם נוצרי אחד (“מינא” לפי כתב יד מינכן) שאמר לה: כתוב (ישע‘, נ"ד א’): רני עקרה לא ילדה. משום דלא ילדה רני? אמרה לו: שוטה! ראה מה שכתוב בסוף הפסוק: כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'. ומה שנאמר “לא ילדה” פירושו, שלא ילדה בנים לגיהנום כמוכם⁸.

בדעתה את יתכונותיה היתה ברוריה מלאה התמרמרות נגד המאמרים המשפילים כבוד האשה ובכלל על הריגוריזם הקיצוני. ופעם כשפנה אליה ר' יוסי הגלילי בשאלה: איזה הדרך ללוד, ענתה היא בעקיצה של אירוניה חדה: גלילי, שוטה! וכי אינך יודע שחכמים אמרו: אל תרבה שיחה עם האשה? היה לך לומר: “באיזה ללוד” — ודי⁹.

ברוריה דקדקה באופן הלמוד שילמדו בקול רם, להשמיע לאוזן מה שהפה מוציא. ופעם כשראתה שאחד מהתלמידים קורא בלחישה, בטשה בו ואמרה: הלא כתיב (ש“ב, כ”ג): ערוכה בכל ושמורה. אם ערוכה ברמ"ח אברים של אדם משומרת היא, ואם לאו אינה משומרת¹⁰.

נכראה, שרצונה החזק להתרומם למדרגה אנושית שוה עם כל האדם גרמה לה צער גדול ויסורים רבים. רבים לא יכלו סלוח לה בעד העזה שכזו. בכלל היה גורלה טרגי מאד. הוריה נהרגו ע"י הרומאים, ואת אחותה מסרו לקובה של זונות. אחיה, לפי דברי האגדה, יצא לתרבות רעה ונהרג, והיא הצדיקה עליו את הדין. בעלה רבי מאיר גם כן לא מצא קורת רוח ושלוה בארץ־ישראל. גם הוא היה חכם יותר מדי. גם הוא עמד כצור על דעתו ולא שם לבו למה שהבריות אומרים. לא נתרחק מאלישע בן אבויה רבו, גם אחרי שנודע שהוא בגד בעמו, לא חלק כבוד ביותר לנשיאות. ובעד זה היה נרדף כל הימים, עד שהיה אנוס לצאת מארץ־ישראל ולקבוע דירתו בבבל.

ואולי זו היתה הסבה שהאגדות נתחלקו: יש מהן שמרבות לספר בשבח ר' מאיר וברוריה ויש שמספרות בגנותם. וסוף סוף אנו יודעים, שהחכמים לא קבעו הלכה כר' מאיר וגם לפעמים העלימו את שמו וכתבו במקומו “אחרים אומרים” (לפי דעת אחדים רמז שהיה תלמיד לאלישע בן אבויה, שנקרא גם בשם “אחר”).

ונמצאה עוד אגדה, שברוריה היתה לועגת למה שאמרו חכמים “נשים דעתן קלות”¹¹, ור' מאיר אמר לה שסופה להודות באמתותו של מאמר זה. מה עשה? פקד על אחד מתלמידיו לנסותה לדבר עברה, והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה, חנקה עצמה ור' מאיר ברח מבושתו¹².

זוהי אגדה, שבודאי אין לה כל יסוד, אלא שבאה להבאיש את זכרונה של ברוריה, שהעיזה לחשוב, שגם לנשים יש דעה קבועה, ואין לזלזל בה.

ומי יודע אם לא מסבה זו כסתה האגדה במעטה חרפה את כל המשפחה של ר' חנינא בן תרדיון, שאת עוון חכמתה של ברוריה נשאו גם הם¹³…

ומה שנוגע למצב האשה בזמננו עכשיו, נזכרתי בדברי אחד הרביים של זמננו שאמר, כי הכתוב “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” הוא מצות עשה: חייב אדם להוסיף דעת, וממילא להוסיף מכאוב. החכמה והמכאוב יצאו כרוכים מן השמים, ומכל שכן לאשה, שאין לה מחסור במכאובים גם בלאו הכי. אבל אחרי שאין זו מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם הן חייבות בה. תחכמנה ותסבולנה!…

---

הרמב"ם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כידוע שני אלמנטים נתאחדו בלבו של הרמב“ם: האמונה והפילוסופיה. הצד השוה שבהן – כבישת היצר. האמונה מצוה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, והפילוסופיה גם כן אומרת: צריך אדם להליט את השכל על יצרי הלב. ואת זה אנו מוצאים גם בסגנונו של הרמב”ם. הוא כאילו גדר בסגנונו שלא יתפרץ מהגבול של החוק הקטיגורי, שאין לו כלום עם רגשות הלב. ספרו “משנה תורה” או “היד החזקה” הוא לוחות אבן כתובים באצבע אלהים, הכל מהוקצע, מלוטש, אין גם מלה יתרה. אין מקום לסנטמנטליות, לרכרוכיות. “יקוב הדין את ההר”. ואולם לפעמים הלב העברי הגדול הזה מתחמם והרגש פורץ לו דרך. שכינת ישראל המלאה רחמים דופקת אז בעטו וממתיקה את סגנונו, ואז אנו רואים כי יש לנו עסק לא רק עם הרמב"ם הפוסק, אלא גם עם אבי הרחמים. הנה דוגמאות:

כהן שלא היה לוו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אעפ"י שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו חבריו מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעין אותו. לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרין לאדם רשע הוסף רֶשַׁע והִמָנע מן המצות.

ואל תתמה ותאמר: ומה תועיל ברכת הדיוט זה? שאין קבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.

(הלכות נשיאת כפים ס' ט“ו ה”ו).

מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה “שדי” ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצות אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאלו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל, שזה דבר המהנה בהבלי העולם.

(הלכות מזוזה פ“ו ה”ד).

חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם.

(סוף הלכות מזוזה).

סכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר (למי שמתו אחיו מחמת מילה) למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחד מישראל לעולם.

(הלכות מילה סוף פ"א).

כשעושים דברים האלו (בשבת לחולה) אין עושין אותן לא ע“י עכו”ם, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם. אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יהיו בהם.

(הלכות שבת סוף פ"ב)

ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת, משמחין אותה ומיישיבן אותה בריח טוב.

(הלכות שבת פ' כ“ט הכ”ט).

כבוד גדול נוהגין במלך… כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרב שפל וחלל, שנאמר (תה' ק“ט כ”ב): ולבי חלל בקרבי. ולא ינהג גאות לב בישראל יותר מדי, שנאמר: לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר: שמעוני אחי ועמי (דהי“א כ”ח ב'); ואומר: אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו' (מ"א יב' ז'). לעולם יתנהג בענוה יתרה. אין לנו גדול ממשה רבנו, והוא אומר: ונחנו מה (שמות ט"ז ח'), ויסבול טרחם ומשאם וקצפם, כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב: לרעות ביעקב עמו. ודרכו של רועה מפורש בקבלה (ישעי' מ' י"א): כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'.

(הלכות מלכים סוף פ"ב).

גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלים על עפרה. וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין. שנא‘: ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו. וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה. שנא’ וכפר אדמתו עמו. ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות. ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו. ואע“פ כן החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו”ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ובפורענות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבואו.

(הלכות מלכים פ“ה ה”י).

*

ואין צריך לומר שאגרת תימן שלו, שהיא כולה ספוגה צער ורחמים על אחיו הנענים והנרדפים שהיו שרויים בתוך שודדים קנאים שבקשו להעבירם על דתם ולגזול מהם את שארית מחמדיהם – תורתם ואמונתם. אגרת זו כולה כתובה ברגש עמוק וחודר ללב.

ופעמים הרשה הרמב"ם, לעצמו לכתוב גם שירים.

כידוע לב הרמב“ם, לא הלך אחר דברי שירה. ואעפי”כ אנו מוצאים שלפעמים גבר בו הרגש והתיר לעצמו להביע את רגשותיו בשירים. סך הכל נמצאו ששה שירים מיוחסים להרמב"ם, ומהם הנני נותן כאן חמשה, שהם בודאי שלו.

השירים ההם נדפסו תחלה ב“קבץ על יד” (הוצ' מקיצי נרדמים 1885) ע“י מ. שטיינשניידר בתוך שאר שירי הקדמונים. ואח”כ הוציאם הרב“ז בכר לחוד ב”מאנאטשריפט פיר געשיכטע אונד וויסענשאפט דעס יודענטומס" 1909 מעמוד 581 ולהלן.

השיר הראשון “דעי הולך”, עליו העיד ר' אברהם בן הרמב"ם שהוא משל אביו. ומונק שהוציא לאור את האוריגינל של מורה הנבוכים בערבית עשה את השיר הזה למוטו בהתחלת הספר. השיר השני הוא כנראה סיום לספרו “מורה הנבוכים”.

השיר השלישי לפי דעת בכר הוא על פירוש המשניות; הרמב"ם בהכרת עצמו (כדרך החכמים בימים ההם, ר' שלמה בן גבירול ואחרים) אומר על חבורו שהוא עולה על כל המפרשים שקדמו לו. “קמה אלומתי וגם נצבה!”

השיר הרביעי מדבר בשבח ספרו “משנה תורה”, שעל ידו יכול היהודי לעלות למעלה עליונה, רק יזהר בעלותו, ולא יהיה נחפז להוציא משפט, להודיע כי כל דברי הרמב"ם שקולים ומדודים ודרושה התעמקות יתרה להבינם כראוי.

ובשיר החמישי הוא מטיף מוסר לעצמו, שיהיה “ספר המדע” שלו תמיד נר לרגלו, כי ממנו תוצאות חיים.

שיר הרמב"ם בראש ספרו מורה־נבוכים:

דֵּעִי הוֹלֵךְ לַנְחוֹת דֶּרֶךְ יָשָׁר לִסְלוֹל אֶת מַסְלוּלָהּ

הוֹי, כָּל תּוֹעֶה בִּשְׂדֵי תוֹרָה, סוּרָה וּדְרוֹךְ יַד מַעְגָּלָהּ

טָמֵא וּכְסִיל לֹא יַעֲבֹר בָּהּ, דֶּרֶך קֹדֶשׁ יִקְּרֵא לָהּ.

שיר הרמב"ם בסוף ספר מורה־הנבוכים:

קָרוֹב מְאֹד הָאֵל לְכָל קוֹרֵא, אִם בֶּאֱמֶת יִקְרָא וְלוֹ יִשְׁעֶה.

נִמְצָא לְכָל דּוֹרֵשׁ, יְבַקְּשֵׁהוּ אִם יַהֲלֹךְ נִכְחוֹ וְלֹא יִתְעֶה.

שיר הרמב"ם בסוף ספרוֹ פירוש המשׁניות (לדעת הרב"ז בכר):

בִּשְׂדִּה תְבוּנוֹת קָצְרוּ הַקּוֹצְרִים חָכְמָה, אֲשֶׁר עַל כָּל נְדִיב לֵב עָרְבָה.

גַּם אַחֲרֵיהֶם לָקְטוּ הַלּוֹקְטִים, נַפְשִׁי אֲלֵיהֶם חֻבְּרָה, קָרָבָה.

כַּמָּה אֲלֻמּוֹת אֻלְּמוּ מֵהֶם, אֲבָל קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה.

שיר הרמב"ם לספר “משנה תורה” שלו:

בִּינוּ בְדָת משֶׁה, אֲשֶׁר הִיא בֶאֱמֶת סֻלָּם אֲשֶׁר רֹאשׁוֹ עֲדֵי שָׁמָיִם,

וַעֲלוּ בְמַעֲלוֹתָיו וְאַל תֵּחְפֹּזוּ, פֶּן תִּפְּלוּ, מֶנְהוּ לְמַטָה (נ"א מטה) מָיִם;

אִם תִּגְעוּ רֹאשׁוֹ הֲרֵי תִּהְיוּ בְנֵי עֶלְיוֹן, וְאִם רַגְלָיו – בְּנֵי מִצְרָיִם.

שיר הרמב"ם על ספר המדע שלו:

שֶׁמְּעִי, נַפְשִׁי, אֶת מוּסָרִי וּקְחִי, רוּחִי אֶת מַאֲמָרִי.

סֵפֶר הַמַּדָּע הוּא הָרֹאשׁ, אִם תַּשְׂכִּילִי בּוֹ – תָּאִירִי.

מכתב אחד של הרמב"ם שנמצא בגניזה נדפס ב־Heb. Union College Annuel Wolum III, 350 וממנו הננו לוקחים דברי אחדים. הוא אומר: דעו רבותי שאין ראוי לאדם להאמין אלא באחת משלושה דברים. הראשון שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כמו חכמת החשבון והגימטריאות והתקופות. והשני דבר שישיגנו האדם באחד מחמשת הרגשות, כגון שידע בודאי שזה אדום וזה שחור וכיוצא בזה בראית עינו, או שיטעם שזה מר וזה מתוק, או שימשש שזה חם וזה קר, או שישמע שזה קול צרוד וזה קול הברה, או שיריח שזה ריח ערב וזה ריח באוש וכיוצא באלו. והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים או מן הצדיקים.

ושם ע' 354 (בדברו באמונת הכשדים החוזים בכוכבים): גם אלה בני אדם הנלחמים זה עם זה על מלכות גדולה כמו עדת כלבים שנלחמים על הנבלה. כנראה הרגיש היהודי הפלוסוף הזה והבין היטב בטיב המלחמות שהאנושיות עוסקת בהן, וידע את מטרתן השפלה.

*

משנה התורה של הרמב“ם ראוי להיות ספר תמידי על שלחן כל יהודי. וכמו שכִּוֵּן לזה הרמב”ם בעצמו. ע"י הספר הזה היה כל יהודי קונה ידיעה ביהדות בכל מלוא היקפה: עבודת בית המקדש, הסנהדרין, המלכים, הכל, הכל. אלא שמסביב לספר הזה עמדו בעלי תריסין – הקטיגורים והסנגורים והמפרשים – כולם שלופי חרב הפלפול וכאלו אומרים ליהודי הפשוט הקָרֵב אל “משנה התורה” סור לך מכאן עם הארץ!

ופחד הגבורים נופל על היהודי הפשוט והוא נרתע לאחור. ובאמת הספר משנה תורה, אעפ"י שיצא מתוך כור של שכל גאוני שמשל בכל נבכי התלמודים, נעשה לכתחלה בשביל היהודים הפשוטים ואפשר להגות בו בלי שום פקפוק. אולי רק צריך באיזה מקומות לבאר מלות קשות.

והרבה יש ללמוד מסגנון הרמב"ם. והלמוד בספרו היה מועיל מאד גם להתפתחות השפה.

ולא לחנם אמרו: “ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה”.

אחד העם ז"ל אמר לי כי גם מתוך ספר מורה נבוכים יש להוציא כמה וכמה פרקים ולהדפיסם לחוד, כי הם נאים גם בשביל דורנו זה.

בדרך אגב הנני להעיר כי בספרי “האסלאם” 74 אמרתי, כי מה שאמרו אחדים (ברנפלד אומר את זה בודאיות גמורה כאלו הוא היה שם באותו מעמד), שהרמב“ם קבל אמונת מחמד לאיזה זמן, היא עלילת שוא. לא ידעתי כי כבר עמד ע”ז הד“ר ברלינר שהביא לזה עוד ראיה חזקה מדברי הרופא הערבי עבדאל לטיף, שהיה בזמנו של הרמב”ם וישב עמו זמן רב בקאירה, ובתולדות ימי חייו שכתב בעצמו התנפל על הרמב"ם ועל המורה נבוכים, וגם הוא לא הזכיר לו עונו שבגד בדת האסלמית. (ע' ישרון שנה י"ג ע' 596).

---

אדיל בת ר' משה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אדיל נודעה בעיר לְבוֹב לתהלה, כי היא היתה עשירה טובת־לב ורבת־חסד מאין כמוה. אם היתה לכל יתום נעזב, כל אומלל וקשה־יום מצאו בביתה מחסה ונחומים, ובדבריה הטובים חזקה ידי נדכא ושפל־רוח.

גם מַרְגָּריָּתה הזקנה, המשרתת בבית אדיל שנים רבות, אהבה את גברתה ותכבד אותה בכל לבה. ואף כי היתה מרגריתה בת נאמנה להדת הקתולית, בכל זאת אהבה את אדיל היהודיה, כי אשה טובה כמוה לא מצאה.

הכהן הקתולי אשר בעיר דבר תמיד על לב מרגריתה, כי לחטא גדול תחָשב לה אהבתה את “היהודיה הארורה” ובגלל העון הזה תרד לגיהנם, ונשמתה תאבד לנצח. ורק אם תשיג ידה להמיט שוֹאה על היהודים אז תכפר חטאתה ותהיה גאולה לנשמתה.

כן דבר אליה הכהן במשך זמן רב, ומרגריתה היתה אשה פשוטה ולא יכלה להבחין בין אמת לשקר, ותאמן בכל דברי הכהן, לבה היה עליה דַּוָּי על נשמתה ה“חוטאת”, אשר לא תדע מנוחה אחרי מותה, ובכל זאת לא חדלה מאהוב את גברתה היהודיה, אבל הכהן לא הרפה ממנה. יום יום הרבה לפתותה, עד כי נתפַתתה סוף סוף לכרות שוּחָה לרגלי אדיל הטובה והישרה ולרגלי כל היהודים היושבים בעיר לבוב.

באחד הימים הביא הכהן למרגריתה ילד מת, אשר הוציא מקברי בני העם, ויגזור את צוארו במאכלת. ומרגריתה שמה את הילד בעצת הכהן תחת מטת גברתה, ותכסהו בשמיכה.

בחצות הלילה התפרצו פתאם אל הבית פקידים ואנשי צבא, כהנים ונזירים, ויחפשו וימצאו תחת מטת אדיל גוית ילד מת, אשר צוארו חתוך.

ומרגריתה העידה, כי יהודים רבים נאספו בבית אדיל: רבנים ושוחטים וכל נכבדי העדה, וישחטו את הילד ויוציאו את דמו לצרך חג הפסח.

והשמועה עברה בעיר, כי היהודים שוחטים את ילדי הנוצרים, ותבער בהם חמת ההמון, ויאמר להשמידם, והרבנים והשוחטים וכל נכבדי העדה הובאו במאסר. אדיל הובאה לפני השופטים לחקור ולדרוש מפיה איך נעשתה התועבה, ומרגריתה עמדה להעיד רשעתה בפניה.

אז פנתה אדיל אל השופטים במנוחת לב ותאמר: אכן מצא אלהים את עוני: אנכי שחטתי את הילד הזה, אנכי לבדי, איש לא היה עמי.

והשופטים התיעצו, וחרצו משפטם להמית את אדיל, ואת שאר היהודים צוו להוציא לחפשי.

בעת ההיא התחרטה מרגריתה על כל אשר עשתה, ותתנפל לפני השופטים ותתודה על אשמתה, כי אדיל נקיה מעון, וכי רק הכהן פתה אותה לשים ילד מת, אשר הוציאוהו מקבר, תחת מטת גברתה.

אפס השופטים אמרו, כי גם אם הכחישה מרגריתה את עדותה, אין להשיב את גזרת המשפט ורק תרופה אחת יש לאדיל – אם היא חפצה בחיים, – להמיר את דתה, ואז יתנו לה שם אחר, אשר עליו לא יחול גזר דינם. אך אדיל אל אבתה לשמוע לעצתם. “עבריה נולדתי ועבריה אמות!” – קראה באומץ רוח. השופטים והכהנים הרבו לדבר על לבה, כי תמיר את דתה, אך היא כסלע איתן עמדה על דעתה, ובשמחה רבה הלכה על במת המזבח¹ להקריב את נפשה בעד אלהיה ועמה, ותמת מות גבורים וקדושים. היא נקברה בעיר לבוב ועל מצבתה חרותים כדברים האלה: פה נקברה האשה אדיל, בת הפרנס ר' משה, שקדשה את השם ומסרה את נפשה בעדו ובעד ישראל עמו, מתה בערב שבת קדש, כ“ז אלול, שנת ה' ת”ז.

---

הגאון והרב

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(הגאון מווילנא והרב מלאדי).

במלאת מאה שנה לפטירתו של הרב.

(ה' תקע“ג־תרע”ג).

א. הגאון מוילנא

גלות ישראל למה היא דומה? למדבר גדול ונורא, מדבר רחב לאין סוף ולאין קץ. לשוא תבקש העין פִּנַת־צל ואמת־מים להצהיל את העין ולשובב את הנפש. נחש, שרף ועקרב בו וחום קודח גם בעץ שקט ודממה. ובקום הסער, והרס והחריב הכל בלא חמלה.

ובמה נתקימה כנסת ישראל? על מה חי העם כל הימים, ואיך עמד בו רוח להלָחם על עצמו? מה היתה נחמתו בעניו, אם לא אהבת התורה החַמה, הפנימית אשר מלאה את כל לבבו, ועל מי היתה גאותו, אם לא על גאוני התורה, על בחירי העם, אשר קמו לו בכל דור ודור, ואשר אליהם נשא את עיניו ונפשו כאל שרידי ההוד והקדושה שהשאיר לו אֵל לפליטה?

גדולה היתה אהבת התורה בישראל, בשמחה רבה מסרו את נפשם עליה. למדו בחדרים, למדו בישיבות, למדו בכל בתי המדרש, למד כל איש בביתו. והתורה הצילתם. היא היתה גאונם ומשושם. היא מלאה את לבבם, ואורה המתוק שפך חן וחסד על חייהם הקשים.

וביחוד הצטינה העיר ווילנא, שעליה היו ממליצים בצדק: “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים דליטא”. זה דורות רבים אשר לא רק הרבנים הגדולים, שישבו בה על כסא הרבנות, כי אם גם הרבה “בעלי בתים” היו בה מֻפלגי תורה, שעלו בחריפותם ובקיאותם על כמה רבנים. ואפילו בעלי מלאכה שבה היו כמעט כלם למודי ה' ואחרי עבודתם הקשה כל היום היו נכנסים בערב לשמוע שעורים בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרי־קדש.

* *

ובשנת תפ"ז עברה שמועה בעיר, כי בשבת ידרוש בבית־הכנסת הגדול – נער בן שבע, בהסכמת הרב ופרנס־העיר.

ילד בן שבע יעמוד לדרוש בבית־הכנסת הגדול בעיר ווילנא, לפני רבנים ודיָנים ושאר חכמי התורה!

היו לפעמים ילדים, שעברו לפני התיבה, והפליאו את העם בקולם הערב, אבל בזה אין החידוש גדול כל כך. הן זהו כשרון טבעי: גם הצפור יודעת לזמר בצאתה מקלפתה. אבל “להגיד חילוק”, ענין אחר לגמרי. פה צריכים גם כשרונות גאוניים, בלתי מצויים, גם יגיעה ושקידה רבה. “לא יגעת ומצאת, אל תאמין” – אמרו חכמים.

בית הכנסת היה מלא מפה לפה. הכל רצו לשמע את דרשת הילד הנפלא. והנה הוא עולה על הבמה. נער בריא, יפה, ועיניו זכות ומאירות. הוא מביט אל הקהל בלי מֹרך לב, אך גם בלי גאוה, כאילו זה חזיון רגיל, ואין בו כל דבַר פלא. השמש דופק בשלחן, והילד מתחיל: “תנו־רבנן”…

והקהל מחריש ומשתאה, ובולע כל מלה.

והילד דורש בסוגיה עמוקה מאד, שכל הלומדים מתחבטים בה, והוא מעמיק לשאול ואחר כך הוא פותר את כל השאלות בהסברה כל כך קלה וישרה, וקול הדורש נעים כקול העֻגב.

הרב הזקן ר' אבלי, אב בית־דין דקהלת ווילנא הקדושה, שומע גם הוא, וכלו מלא התפעלות, ומעיניו זולגות דמעות גיל.

“אשרך ישראל מי כמוך!” – חושב הזקן בלבו.

כשגמר הילד את הדרשה, נגש הרב אל אבי הילד ובקש אותו, כי יבוא עם בנו אליו לשלש סעודות.

רצה הרב לתהות על קנקנו של הדרשן הצעיר הזה, עד כמה הוא מבין את הענין העמוק שדרש בו.

והאב המאושר הביא את הילד אל בית הרב. שם נתאספו גדולי החכמים, כדרכם בכל שבת ושבת. והרב בחן את הילד והנה את אשר לא פלל מצא: הוא לא רק מבין מה שלמדו אביו, כי אם הוא יכול לחדש מדעתו חדושים נפלאים.

* *

הילד הזה היה רבנו אליהו בן ר' זלמן, שנודע אחר כך בשם הגאון מווילנא, או בקצור בשם הגר"א.

בבית תלמיד חכם עני נולד רבנו אליהו בשנת ת"פ. אביו ר' זלמן ואמו טרינה התפרנסו מכסף הצדקה, שעזב אבי אמו הזקן, ר' משה רבקש, בעל “באר הגולה”, לתמיכת תלמידי חכמים עניים.

חמשה בנים נולדו לר' זלמן, וכלם היו למדנים מפורסמים, אך בנו הבכור, ר' אליהו, עלה על כלם גם בכשרונותיו הגדולים וגם באהבת התורה אשר בערה כנר אלהים תמיד בלבבו.

רק בימי ילדותו למד ר' אליהו מפי אביו. וכשהגיע לשנות עשר כבר לא היה איש בווילנא, אשר יעלה עליו בידיעותיו. שנים אחדות למד בתור חבר עם רבנים ישישים, ואחר כך קראו לו חבריו אלה, הרבנים הישישים, בשם רבנו.

צדיק ועָנו היה ר' אליהו. רק שאיפה אחת כבירה היתה לו – לעסוק בתורה, ובכל ימי חייו לא היה דבר אשר ייקר לו מתלמודו. תמיד היה יושב בבית־המדרש מעוטף בטלית ותפילין והוגה בספרים, לבדו או בחברת תלמידים. החיים היו זרים לו. וכדי שלא יבלבלהו שאון העיר, היה סוגר ביום את תריסי החלונות ולומד לאור הנר. ובלילה היה גם כן מתגבר כארי ולומד. ורק כשתי שעות במעת־לעת הי המחליף מעט כח בשֵנה.

נשמתו כֻלה היתה כל כך מסורה ללמוד התורה, שגם עם אשתו ובניו לא הרבה שיחה; וכאשר שב בנו פעם מדרך רחוקה, נתן לו ר' אליהו רק שלום והעיר אותו, כי בדרך ודאי שהיה אנוס לבטל מלמוד התורה, ולפיכך הוא צריך עכשיו להשלים מה שהחסיר.

כמלאת לו עשרים שנה הלך ר' אליהו בגולה, כמנהג החסידים בימים ההם, אך בכל מקום בואו כבר נודע שמו לתהלה וקבלו אותו בכבוד גדול. וכעבור חמש שנים שב לווילנא וישב בבית המדרש, שבו בלה את כל ימי חייו בתורה ועבודה.

לפרנסתו קצבה לו העדה סכום כסף מצומצם מאד, אך השמש, שהיה מביא את כסף הקצבה, מעל בשליחותו. ולא רצה ר' אליהו לגלות את הדבר, שלא יבֻלַע לפרנסת השמש. וכאשר רעבו ילדיו ללחם, יעץ את אשתו שתכניסם לבי השכנים בעת שהמה אוכלים, ואז יאכילו השכנים גם אותם. והוא בעצמו עם אשתו הצדקנית סבלו רעב. ורק כאשר חלה השמש, התודה על עוונו.

ר' אליהו לא רצה לקבל עליו רבנות. ביראו פן יפריעוהו אנשי קהלתו מלמוד התורה לעסקי הצבור, ובחר לו חיי בודד, נזיר ופרוש מהעולם כלו.

והנזיר הבודד הזה, הבורח מן השררה ומן הפרסום, היה מאליו לרבן של כל בני הגולה. כל חכמי הדור נתבטלו מפניו, כלם סמכו על דבריו כמו על דברי האורים והתומים.

גאונים רבים היו בזמנו: הגאון ר' אריה ליב, בעל “שאגת אריה”, שהיה רב בוַלוזין ובכמה קהלות גדולות; הגאון ר' יהונתן אייבשיץ, בעל “כרתי ופלתי” ועוד ספרים רבים; הגאון ר' יעקב יהושע, בעל “פני יהושע”, רב בפרנקפורט על נהר מֶיְן; הגאון ר' יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, ועוד רבים; וכל הגאונים הללו שחו ראשם לפני הבודד הווילנאי.

והוא הן לא חבר כמעט כל ספר מלבד הקונטרס “איל משולש” על הנדסה. שחבר בילדותו, בהיותו חס על עתו שלא להוציאה לבטלה. – כתיבת ספרים היתה בעיניו כדבר מותר, ורק בשולי הגליונות היה רושם לעצמו לזכרון הערות. והם, הגאונים שמנינו, חברו ספרים גדולים וחשובים מאד, ואף על פי כן נכנעו כלם מפניו.

עד כמה גדול היה הגאון בעיני בני דורו נוכל להבין מתוך דבריו של ר' חיים מולוזין. הוא בעצמו היה גאון תלמודי, תלמיד מובהק של בעל “שאגת אריה, ור' חיים זה כותב ע”ד הגר"א כדברים האלה:

“לבי יהגה אימה מדי דברי בו, בהעלותי על זכרוני עודנו בחיים חיתו… כאחד מצבא המרום במרום… הוא יתברך, למען צדקו… אחד היה האדם הגדול, אשר כמוהו לא נהיה מכמה וכמה דורות שלפניו”.

ובמכתבו ע“ד הישיבה שיסד בולוזין כותב עליו ר' חיים: “רבנו הגדול, נ”ע, היתה משנתו סדורה לו הלכה ברורה בכל התורה כלה, בלי שום ספיקא קמיה. במקרא, במשנה, בש”ס בבלי וירושלמי ומכילתא, ספרא וספרי, תוספתא, מדרשים וזהרים וכל דברי התנאים והאמוראים, הנמצאים בינינו, – בכלם זכה להיות חלקו בהם להכריע בין הספקות המתילדים".

העדר הספק בכל מקצועות התורה – זהו כמעט ממעלת הנבואה. זה היה האור הגדול, המקיף, אשר האיר את כל סתום מאליו, ברוח־הקדש. לפי שכלו הבהיר היתה הדרך הנכונה תמיד גלויה וידועה. תמיד היה מוצא את הגירסא הנכונה, ולא רצה לבקש ארחות עקלקלות, לתרץ את השגיאה ע“י פלפולים רחוקים. ופעם אחת בא לפניו איש והראה לו בכתב איזה פלפול ארוך, והגר”א קרא בו ואמר: צר לי מאד שהוצאת זמנך לבטלה בחבור הפלפול הזה. הלא פה פשוט נפלה שגיאה. תתקת את השגיאה, ואז הכל יעלה יפה ואין כל צורך בפלפולים.

ובכל אהבתו לתורה לא נמנע רבנו אליהו מחבב גם את המדעים הכלליים. ובפירוש אמר, כי אם תחסר לו ליהודי יד אחת בחכמת העולם, תחסרנה לו מאה ידות בחכמת התורה. והיה מבקש את מקורביו, היודעים שפות זרות. שיתרגמו לעברית מספרי חכמי העמים. ובעצמו ידע את ההנדסה, את התכונה ואת הדקדוק. אולם הפלוסופיה, וביחוד חקירת הדת, היתה שנואה בעיניו. היהדות היתה בעיניו לאמת גמורה ומחלטת, שלא יפול בה כל ספק, ואינה זקוקה לבחינה שכלית ולא עזר ותומך מצד ההגיון; ולפי דעתו, לא לכבוד הוא ליהדות אם באים לבחנה או אפילו לתמכה בהגיוני הפלוסופיה.

ואין צריך לומר, שכל מקצעות התורה היו יקרים בעיניו וחביבים עליו במדה שוה. הלומדים בזמן ההוא לא היו עוסקים ב“פסוק” (תנ"ך). הלמוד הזה נחשב בעיניהם ללמוד קל הערך. לא כן היה הגר“א: הוא שקד גם על למוד התנ”ך גם בקבלה עסק בחפץ לב. ביחוד היה חשוב בעיניו “ספר יצירה”, וה“זוהר”. וגם בזה גלה חדשות רבות.

היה זמן שרצה לעלות לארץ ישראל, וכבר היה מוכן לדרך, אך מאיזו סבה בלתי ידועה לנו, לא הוציא חפצו לפעֻלה, ושב מדרכו לווילנא.

עד כמה גדולה היתה נפש הגאון ועד כמה גדולה היתה צדקתו, אנו למדים מתוך המכתב אשר שלח מדרכו לביתו בתור צואה. קטן ובזוי היה העולם והבלי העולם בעיניו לעומת עבודת ה'. הכל נשכח מלבו. והוא זוכר רק את חובות הנפש ורק על המדות הטהורות הוא מזהיר ומצוה.

“באתי לבקש מאתך מאד – כותב ר' אליהו לאשתו – בבקשה גדולה ועצומה ושטוחה, שתדריך את בנותיך מאד שלא יצא מפיהן קללה ושבוע וכזב ומחלוקת. רק הכל בשלום, באהבה, ובחבה ונחת”. מיראה מפני עון לשון הרע, הוא מיעץ אותה לחשוך רגלה אפילו מבית הכנסת, “כי מבית הכנסת אי אפשר להנצל מקנאה ולשמוע דברים בטלים ולשון הרע, וכל שכן בשבת ויום־טוב, שמתאספות לדַבר, יותר טוב שלא תתפללי כלל. וגם בתך טוב שלא תלך לבית הכנסת, כי שם היא רואה בגדים טובים ומתקנאת ומספרת בבית… והנה יש לי כמה ספרי מוסר עם לשון אשכנז, תקראנה בהם תמיד וכל שכן בשבת, קדש הקדשים, לא תתעסקנה אלא בספר מוסר… ובפרט אם נזכה לבוא לארץ ישראל, כי שם צריך מאד ללכת בדרכי ה'”.

ולאמו הוא כותב:

“אהובתי אמי! ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה את, אף על פי כן יקראו לפניך את האגרת הזאת, כי הם דברי אלהים חיים. ומבקש אני מאד ממך שלא תצטערי בשבילי, כאשר הבטחת לי, ואי”ה, אם אזכה להיות בירושלים אצל שערי השמים, אבקש בעדך, כאשר הבטחתי, ואם נזכה נתראה יחד כלנו… וגם באתי לבקש מאשתי, שתכבד את אמי, ככתוב בתורה. ובפרט לאלמנה, שעון פלילי מאד לצערה אפילו בתנועה קלה, וגם לאמי בקשתי שיהא שלום ביניכן, ואשה את רעותה תשמח בדברים טובים, כי זה מצוה גדולה לכל אדם… ואף אם אחת מכן תעשה שלא כהוגן, תמחלו זה לזה ותחיו למען ה' בשלום. וכן לאמי בקשתי שתדריך את בני ובנותי בדברים רכים שיקבלום ותשגיח עליהם. ולבני ולבנותי אני מצוה שיכבדו אותה, וגם ביניהם לא ישמע ריב וכעס כלל, אלא הכל בשלום. ובעל השלום יתן לכם ולבני ולבנותי וחתני ואחי וכל ישראל חיים ושלום".

כמה טהר נפש וצניעות בדברים הפשוטים האלה!

ב. הרב מלאדי

ובימים ששמשו של הגר"א האיר מווילנא על כל אופק היהדות, דָרך כוכב צנוע, מירכתי רוסיה הלבנה, מהעירה הקטנה לוזניה, פלך ויטבסק, והוא הלך והתגדל, הלך ונתעלה, עד שהיה גם הוא לשמש מזהיר.

הכוכב הזה היה ר' שניאור זלמן, אבי המשפחה שניאורסון, הנודעה לשם, כי מתוכה קמו עמודי החסידות בישראל.

ר' שניאור־זלמן נולד קרוב לשנת תק“ח לאביו ר' ברוך (ממשפחת מהר"ל מפראג) ולאמו מרת רבקה. גם הוא הצטין בילדותו בכשרונות גדולים ובהיותו בן שלש עשרה כתב עליו רב העירה, רבי יעקב, “החכם המופלא תנא ופליג, החתן מו”ה שניאור זלמן”. במלאת לו חמש עשרה שנה, השיאוהו אבותיו אשה. כדרך היהודים בימים ההם, שהיתה לו לרעיה נאמנה כל ימי חייו.

בשבתו בבית חותנו שקד מאד על תורת הנגלה ועסק גם בקבלה, ובהיותו בן עשרים עלה על לבו לגלות למקום תורה. צרה היתה בשבילו העירה הקטנה שישב בה, וחוג הלומדים אשר שם. רוחו הנעלה שאפה לגדולות.

אבל אנה ילך? היה זמן שחשב ללכת לווילנא, כי כבר שמע מגדולת הגר"א, אך אחר כך נמלך: בתורה הנגלית עסקתי במדה הגונה – חשב הוא בלבו – שכלי מוצא מזונו למדי, אבל הלב עדיין ריק, צריך לבקש מזון בשבילו.

והוא שמע את שֵמַע ר' בֶּר, המגיד ממיזריטש, שתלמידים גדולי תורה ויראה באים לשמוע את תורתו בקבלה, ותשוקה עזה בערה בו, ללכת גם הוא שמה.

אולם הורי אשתו התנגדו לדבר הזה. ענין החסידות, שהיה דבר חדש בישראל, היה חשוד בעיניהם כדברי כפירה ואפיקורסות. אך הוא עמד על דעתו ואשתו הצנועה הסכימה לחפצו. רק תנאי התנתה עמו, שלא ישכחנה, כאשר יתרחק ממנה, ואחרי שנתים שוב ישוב אליה.

ור' זלמן לא לקח מאומה מלבד ששה רובל מאחיו ר' מרדכי להוצאות הדרך הרחוקה, ומקלו ותרמילו, וילך מיזריטשה.

בדרך, כאשר אזל הכסף מכיסו, היה עובד עבודות פשוטות לפרנס את עצמו ויגיע כפיו, וכך היה הולך לו לאט לאט ומתקרב אל מחוז חפצו.

* *

החסידות, בתור זרם רוחני חדש, הביאה חיים חדשים בתוך עם ישראל. ידיעת התורה הנגלית עלתה אז למרום הפסגה, כמעט קשה היה למצא איזו שאלה יסודית, שלא התחבטו בה כבר הלומדים והראו בה את כל חריפות שכלם. אבל הנשמה הרחבה של היהדות לא יכלה להצטמצם במקצוע ההלכה התלמודית בלבד. וזאת היתה הסבה, שרוב הלומדים שלנו היו אנשים יבשים וזועפים, מפני שהרגישו בנפשם, אם גם לא בהכרה ברורה, כי נשמתם פגומה. ונטיעים רבים יבשו בכרם ישראל ולא נשאו כל פרי מאפיסת ליח החיים, מאפס מרחב ואויר חפשי.

ומצב העם בין הגויים בימים ההם היה רע מאד, ודרוש היה איזה כח רענן, חדש. שיתן בלב ישראל אומץ וגבורה לעמוד נגד הסערות, שסערו עליו לבלעו – איזה כח חדש, שיכניס תנחומים חמים בנפש העם הסובלת.

ואת הכח הזה יצרה החסידות.

על כנפי הרגש והדמיון העלתה החסידות את הנפש הקודרת של היהודי והרימתו מעל לכל המציאות החשכה המנֻולת, אל היכלי זוהר ושמחה ונועם עליון.

וְיָסְפוּ עִנָוִים בַה' שִׂמְחָה,

וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בְּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ.

אם אי אפשר היה לגאול את הגוף מכבלי הגלות, הצליחה החסידות לגאול את הנפש, שתשחק לכל בלהות הזמן, כי "כֻּלָא קַמֵיה כְּלָא חֲשִׁיבָא ". ובכל מקום שחסידים התאספו שם, היתה אורה ושמחה, בטחון ותקוה.

החסידות היתה גאולת הלב משעבוד הרבנות היבשה והקרה.

יוצר החסידות היה ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט). אחריו הרחיב העמיק את שיטתו תלמידו ר' בר, המגיד ממיזריטש.

אל ר' בר, שהיה בעצמו מופלג בתורה הנגלית, התאספו תלמידים שהיו גדולי תורה, כמו ר' אברהם מקליסק בעל “חסד לאברהם”, ר' מנחם מנדיל מויטבסק בעל “פרי הארץ” (שניהם עלו ביחד לארץ־ישראל) ר' משולם זוסיא מאניפולי ואחיו ר' אלימלך בעל “נעם אלימלך”, ר' נחום מטשרנוביל, ר' לוי יצחק מברדיטשוב בעל “עבודת הלוי”, ר' פנחס הורביץ בעל “ההפלאה”, ר' ישראל מקוזניץ, בעל “עבודת ישראל”, ר' זאב מזיטומיר, בעל “אור המאיר” ועוד רבים, שהיו אחרי כן לצדיקים מפורסמים, שאליהם נתקשרו מאות אלפי חסידים בקשר של אהבה ואמונה.

אך הגדול מכלם בהשפעתו ובאישיותו המזהירה היה ר' שניאור זלמן.

* *

כאשר בא ר' זלמן למיזריטש, קבל אותו ר' בר בשמחה רבה. בעינו הבהירה ראה, כי ברכה בצעיר הזה, הבא להסתופף בבית מדרשו.

ר' שניאור זלמן ישב בבית ר' בר ולילות כימים היה שוקד על תורת ה' בנגלה ונסתר בשקידה עצומה, ור' בר היה קובע בשבילו שעור מיוחד בקבלה, נוסף על השיעורים עם שאר התלמידים, בראותו כי שאר רוח לו.

על לב ר' בר עלה רעיון טוב לסדר את כל פסקי הדינים שיש בפוסקים הראשונים והאחרונים בלשון צחה ובהסברה קלה, לבאר טעמה של כל מצוה, חלוקי הדעות שיש בכמה פרטים, ואיך צריך לקבוע את ההלכה.

הרעיון הזה טוב היה מצד עצמו, כי ה“שלחן ערוך” של ר' יוסף קבע רק את ההלכה בלי כל טעם, ומלבד זאת מימי ר' יוסף עד זמנו של ר' בר הלא עברו כמאתים שנה והרבה הלכות נתוספו מהפוסקים האחרונים. גם היה בזה אולי רצון להראות לכל ישראל, כי אין החסידות באה להבנות מחורבנה של התורה הנגלית, כי אם אדרבא: החסידות באה להוסיף, להגדיל את ערך הנגלה והצד המעשי של הדת, ולא החסידים מתנגדים למסרת העם וקדשיו, כי אם להפך: אלה הנלחמים בחסידים המה ה“מתנגדים”.

והוצאת הרעיון הזה לפעולה מסר ר' בר בידי ר' שניאור זלמן, ובחירה זו היתה מוצלחת מאד. ר' שניאור זלמן, מלבד ידיעתו הגדולה בכל חדרי תורה, היה מחונן בסגנון יפה מאד ובכשרון נפלא. והעבודה הזאת היתה חביבה עליו מאד, מפני שגם הוא היה נכסף (ואת זה הוא מטעים בהקדמת הספר), לזַכות את ישראל, שיוכלו כל אחד ואחד לרוות את צמאונו, לידע הלכה ברורה בטעמה. במשך שנתי שנים (תקל“א־תקל”ב) גמר סדור שלחן ישראל “אורח חיים”, והוא אז כבן עשרים וארבע. ואחר כך סדר גם חלק מ“יורה דעה” ואיזו הלכות מ“חשן משפט”, ועוד נשארו ממנו תשובות אחדות, שהשיב לחכמי דורו בכמה שאלות קשות.

ומלבד עסקו בתורה לא הניח ר' שניאור זלמן את ידו גם מחכמות אחרות – לא לשם החכמה עצמה, אלא בשביל הבנת התורה ועבודת ה'; וילמד את חכמת ההנדסה והתכונה וחשבון המשולשים הכדוריים וגם את ידיעת הטבע והגיאוגרפיה והדקדוק – בכל אלה היתה לו ידיעה הגונה, לפי מצב החכמה בימים ההם. ובדבר שהיה נעלם ממנו בידיעות הטבע לא בוש לשאול את המומחים שלמדו באוניברסיטה. ובימים ההם כבר נמצאו ברוסיה רופאים אחדים, שגמרו את האוניברסיטה, ורבי שניאור־זלמן התרועע עמם וסמך על חות דעתם בפסקי הלכה.

גם בקול עָרב חננו ה' ובשעה שהיה מגיע לידי התפעלות מתוך צמאון ודבקות באלהים, היה שר בפיו נגונים ערבים בלי דבורים, וכך היה נוהג גם באמצע התפלה. כלל הוא בידי החסידים, כי “מה שאי אפשר להשיג בכלי השכל שבמח לעצם עמקו והעלמו, זאת אפשר להשיג על ידי שיר”, יליד הרגש הטהור, הנובע ממעמקי הנפש. ונגון אחד בן ארבע בבות מיחסים לו ומקובל הוא אצל החסידים כתרופה לעורר את הלב לעבודת ה', ונקרא בשם “דבקות הרבי”.

* *

רק לזמן קצר שב רש"ז לביתו לפקוד את נוהו, את אשתו החסידה, שהיתה עמו בדעה אחת ללכת בדרך הקודש, אשר בחר לו. אחר כך שב עוד הפעם אל רבו ר' בר וישב אצלו עד יום מותו (תקל"ג).

כשנפטר ר' בר היה זקן תלמידיו, ר' מנחם מנדל מוויטבסק, ממלא מקומו. ואף על פי שהרש"ז לא היה נופל ממנו בתורה ויראה, חלק כבוד לזקנה ויהי לו לר' מנחם מנדל, לתלמיד מקשיב. אך מהרה תרפו את ר' מנחם מנדיל געגועים עזים לארץ אבותינו ויעל הוא ועמו שנים מחבריו (ר' אברהם מקליסק ור' ישראל מפולוצק) לארץ ישראל ויתישבו בטבריה. ר' שניאור זלמן לוָם עד מוהילוב וישב שם זמן קצר ומשם הלך לעיר מולדתו לוזנה. ושמה היו החסידים באים אליו מקצוי ארץ לשאלו בעניני עבודת ה' ולשמוע תורה מפיו.

הרבה הועילו לפרסומו מכתבי ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שהריץ מארץ־ישראל אל החסידים מוקירי שמו וגם מכתבי ר' אברהם מקליסק. במכתב אחד כותב רמ“מ לאמר: אהובינו אחינו! מה אנחנו שואלים מכם כי אם לאהבה את אהובנו הרב, אשר נפשנו קשורה בנפשו, כבוד קדושת מורנו ורבנו הר”ר שניאור זלמן, הגדול מאחיו – גדלהו מכל אחיו, כלכם חייבים בכבודו". וכך כתב גם כן ר' אברהם מקליסק. ואמנם כעבור זמן קצר נתמנה ר' שניאור זלמן לנשיא כל החסידים שבגלילות רוסיה הלבנה וליטא.

ור' שניאור־זלמן השתדל מאד, כי המתישבים בארץ ישראל ימצאו די מחיה לכלכלת נפשם, וביחוד חבריו הצדיקים הגדולים. ומכתבו המדבר בשבח ארץ ישראל ובמצוה הרבה להחזיק בידי המתישבים בה מלא רגשי קדש בוערים בשלהבת יה ופועלים גם עם על לב כל קוראיהם.

היה זמן שהוא בעצמו חשב לעלות לארץ ישראל, אבל מפני איזו סבה אי־אפשר היה גם לו להוציא רצונו אל הפועל.

בן הרש"ז ובין חסידיו היה קשר של אהבה נפלאה, שהגיעה ממש עד מסירות נפש. מכתביו החוזרים שהיה שולח פעם בפעם אל החסידים נכתבו בסגנון יפה וחם, שמתוכו נשקפה נפשו הטהורה והמלאה אהבה ועדינות. ואולם כשבאו אליו איזו חסידים לדרוש ממנו עצה בעניני העולם הזה ולהגיד להם עתידות, חרה לו מאד ומהר לשלוח מכתב־חוזר לחסידים שיחדלו מהטרידו בשאלות כאלה.

הרש“ז היה שונא את המותרות, את הקשוט ואת הפרכוס ולא בקש עושר. כשנכנס ר' נחום, נכדו של הרש”ז, אליו ביום חתונתו לקבל ממנו ברכה לפני החופה והוא לבוש אדרת שער עם צוארון מעור שועלים, כעס הרש"ז ויקרא את אשתו ויצו עליה להסיר את הצוארון באמרו: הלא הצוארון אינו בא אלא לשם נוי בעלמא ולפיכך יש בו משום מותרות, ומי שמתרגל במותרות סופו לצאת לתרבות רעה.

מדת הרחמים והצדקה שקננה בלבו של הרש“ז היתה עצומה מאד ובמכתביו היה מעורר את הקהלות לרחם על הסובלים עוני ומחסור ולהתנהג עמם לפנים משורת הדין. וכן היתה גם מדת אהבתו של הרש”ז לכל אחד ואחד מישראל, אפילו לאלה שרדפו אותו והסבו לו יסורים גדולים. כי בימים ההם התלקחה המלחמה הגדולה בין החסידים והמתנגדים ורבות סבלה נפש הרב הטהורה ממריבת־אחים זו. אך גם שנאת־חנם זו לא עצרה כח להאפיל על רוחו הישרה ואור האהבה לא כבה בה גם בנשוב הרוחות הרעות.

אלה היו מאורי העם בימים הרעים ההם – אשר נחמוהו בצר לו והתוו לו דרך הקודש.

ג. המחלקת והשלום

איתני היהדות האלה, הגאון והרב – היו שניהם מצוינים במדותיהם וחייהם הטהורים. שניהם היו בנים יקרים לעמם, שניהם היו עבדי ה', במובן היותר נעלה של המושג הזה; שניהם עסקו בתורה לשמה במסירות נפש; שניהם היו בטוחים באמִתָּם ולא נרתעו משַנות כמה מנהגים וגם את נוסח התפלה; שניהם היו חובבים את המדעים האנושיים; שניהם אהבו את ארץ ישראל באהבה עזה וחשבו לעלות אליה, ואם לא עלתה בידם לעלות שמה בעצמם, גרמו הם, שאחרים עלו שמה וכוננו את הישוב בא"י.

דומה, שבין שני האנשים הנעלים האלה אי אפשר היה שיקום איזה נדנוד של מחלוקת, שיעלה איזה צל של שנאה.

אבל השטן מצא גם פה בקעה להתגדר בה. גם פה מצא עלילה להתעלל בבני אדם היותר גדולים, היותר קדושים ולסכסך את העם איש ברעהו.

המחלוקת הזאת הביאה רעה רבה לבני ישראל, כי המעט להם שסבלו מרדיפות הגוים מבחוץ עוד היה עליהם לסבול ממחלקת אחרים מבפנים; והחורבן הפנימי נורא הוא לפעמים יותר מכל צרות ויסורים, הבאים מן החוץ. מריבת אחים גוררת אחריה תמיד ירידה מוסרית גדולה, המביאה את שתי המפלגות יחד לידי התנונות שלימה.

כבר הזכרנו, כי רבים הביטו על החסידות בעין חשד, כאילו יש בה שאיפה להריסת היהדות.

על מה נוסד החשד הזה?

מוצקה היתה היהדות בליטא. חוקיה ומנהגיה היו חזקים כברזל. זה היה מבצר עתיק ועז אשר כל הרוחות שבעולם לא יכלו לזיזו ממקומו.

והנה באה החסידות והעבירה קו בקורת על היהדות המוצקה הזאת: לא התורה כשהיא לעצמה היא העיקר, כי אם התורה לשמה; ואין ערך לתפלה שהאמרה מן השפה ולחוץ, תפלה בלי כונה פנימית וטהרה פנימית; ושנואים היו עליה ביחוד הלומדים הגאים עם אצילותם הקרה, הלומדים שהתיחסו בבטול להמון העם הפשוט, והעצבות הקודרת של הסגפנים, אשר שפכו על כל החיים רוח כהה ושממון.

שמעו זאת הלומדים ויחרדו. הם חשבו, שהחסידות להרוס באה ולא לבנות, והם זה לא כבר עמדו במלחמה נוראה עם המחזיקים בשבתי־צבי וביחוד עם בעלי ברית יעקב פרנק, שגם הם סמכו תחלה על הקבלה, ואחר נטו אחרי רגשות לבם והרחיקו בלכתם עד שהמירו את דתם ויהיו לצוררים נוראים לישראל. והנה באים אלה החדשים, הקוראים לעצמם בשם חסידים, ובשם הקבלה עלו למלחמה על היהדות המקובלת.

ביחוד קשה היה להמתנגדים הזועפים לראות בשמחת החסידים, שמתאספים לפעמים ומבלים איזו שעה בנגונים וגם ברקודים. זרים ומוזרים היו להם דרכי החסידים, התלהבות השמחה שלהם, שהביאה אותם לפעמים לידי כך, שהיו מהלכים על ידיהם ורגליהם למעלה. דבר זה לא היה מובן להם כלל. אנשים זקנים משתובבים כמו ילדים ממש!…

הם לא הבינו כי זאת היתה התפרצותו של רגש האדם הטבעי, נגוד כלפי השלשלאות של המנהגים הקפואים.

וכשמבקשים למצא און, אז, כמובן, מוצאים. בקשו ומצאו על פי איזו רמזים בספרי החסידים שדעותיה של החסידות סותרות את הדעות המקובלות באומה, ויש בה איפוא משום חשש מינות, וצריך להלחם בה.

ואנשי רכיל ומוציאי דבה מצאו כר נרחב לפעולתם, ומרגלים לשם שמים פרצו בארץ ואיש לרעהו ספר על מעשי החסידים – דברי און שלא היו כלל במציאות; והתמימים שבמתנגדים האמינו לדברים הללו ויחשבו, שבאמת סכנה גדולה נשקפת ליהדות מהחסידות, וחשבו להם לחובה לצאת נגדה למלחמה.

בפינסק כהן בתור רב החסיד ר' לוי יצחק מברדיטשוב, תלמידו של ר' בר ממיזריטש, המתנגדים הקנאים פגעו בו על שהוא נמנה בין החסידים והורידוהו מכסא הרבנות, ויושיבו תחתיו איש אחר שלא הצטיין בידיעת התורה, אלא בנרגנות וקנאות, ושמו ר' אביגדור.

החסידים לא יכלו לראות ברעה אשר מצאה את רבם וחברם ובהשתדלותם הורד הרב הקנאי ר' אביגדור משאתו וישלמו לו כגמולו. ועל ידי זה נתגברה, כמובן, המחלוקת עוד יותר.

ר' אביגדור זה, שהיה איש לשון ובעל מרץ, בא לווילנא ודבר סרה באזני הגאון ר' אליהו ובאזני חשובי העיר על החסידים וכי ספריהם הם ספרי מינות, והגר"א בתם לבו האמין בדבריו, ועל פי עצת ר' אביגדור וחבריו יצא במכתב גלוי והחרים את החסידים בחרם חמור ונורא, ואסר להתחתן בהם.

ומלחמה נוראה התלקחה אז בין החסידים ובין המתנגדים: איש ירד לחיי רעהו, הבנים בעטו באבותם והאבות התאכזרו לבניהם; הלא היא המלחמה, אשר נמשכה ימים רבים ואשר הורידה פלאים את שתי המפלגות גם יחד, – מלחמת המתנגדים והחסידים.

* *

הגר“א היה איש פלא גם בבריאות גופו. הנזירות והשקידה הנפלאה לא החלישו את כחו ועד ימי זקנה ושיבה לא ידע מחלה. רק אחרי שמלאו לו שבעים שנה חלה פעמים אחדות, ובחליו לא רצה לדרוש ברופאים. ורק היה מבקש את המטיף המצוין ר' יעקב מדובנה אשר היה ממתיק תמיד את דרשותיו במשלים יפים שיבוא אליו לשעשע את נפשו במיטב משליו המחודדים והגר”א שב מדי פעם בפעם לבריאותו ולתורתו.

אולם בראשית שנת תקנ“ח הרגיש, כי עוד מעט יעזוב את העולם הזה ובערב יום הכפורים קרא לבניו ונכדיו וישם את ידו על ראש בנו הגדול ר' אברהם, ויבך. חרדה גדולה נפלה על כל העומדים שם, כי הגר”א לא היה נוהג מעודו לברך את בניו בערב יום הכפורים, ויראו גם הם בזה אות, כי רבם היקר עומד להפרד מהם: ביום הכפורים לא עצר הזקן הקדוש כח להתפלל עם הצבור ויתפלל בחדרו לבדו, ואך לעת קריאת התורה ושמונה עשרה התחזק ויכנס לבית מדרשו. אחר הצום חזקה עליו מחלתו, וכל העיר לבשה קדרות. בכל בתי הכנסיות נתאספו אנשי העיר להתפלל בעד שלום החולה היקר. ביום השני, שלישי לחול המועד סכות בבקר, ברך על האתרוג, והלולב בשמחה, ורגעים אחדים הביט עליהם באהבה כאילו היה קשה עליו להפרד מהם. ובי“ט תשרי תקנ”ח עלתה נפשו הטהורה השמימה. ויהי אבל גדול לישראל. הכל הרגישו, שהדור נתיתם במותו.

כאשר נודע דבר מותו של הגר“א להרב ר' שניאור זלמן, מהר לשלוח מכתב חוזר אל כל החסידים שלא יזלזלו חלילה בכבוד הגר”א, “שלא הניח כמותו בישראל”, ולא יאשימו אותו ברדיפות החסידים, כי לא הוא היה אשם בדבר הזה, אלא מקצת אנשים לא טובים שהעידו בפניו עדות שקר לחרחר ריב.

ור' אביגדור לא נח ולא שקט עד שהלשין על החסידים באזני הממשלה, וביחוד על הרב ר' שניאור זלמן, כי הוא מאסף כסף ושולח לחוץ לארץ לחזק את ידי שונאי הממשלה הרוסית. ובימים ההם היתה שעת חירום ברוסיה. הפולנים התקוממו נגד הרוסים וייסדו אגודות־סתרים של מורדים, ותחשוב הממשלה, כי גם אגודת החסידים היא כאחת מהן. ולכן נתפס ר' שניאור זלמן והובא לפרטבורג והושב בבית האסורים.

הרבה אגדות יפות מספרים החסידים על דבר ישיבת הרב בבית האסורים, המעידות עד כמה היה זה מאורע חשוב להם ועד כמה היה גדול הרב וחביב בעיניהם.

הממשלה בקשה מאת הרב, שיבאר לפניה את מהות החסידות, והרב מסר בהרצאה קלה את דעות החסידים העיקריות בקונטרס מיוחד, אשר תרגמו אותו לצרפתית; וסוף, סוף נוכחה הממשלה, שאין בשטת החסידות כל ענין מדיני ותצו להוציאו לחפשי. בעת ההיא ישב הרב בבית־האסורים וקרא תהלים ובהגיעו לפסוק “פדה בשלום נפשי”, נכנס שר בית הסוהר לבשר אותו, כי מטעם המלך הוא יוצא לחפשי. זה היה בי“ט כסלו, והיום הזה נחשב אצל חסידי חב”ד ליום חג. ומנהג יפה אצלם, כי ביום הזה כל באי בית התפילה מחלקים ביניהם את הש“ס לגל אחד מסכת מיוחדת, וכלם יחד גומרים בשנה את כל הש”ס ועושים סיום בי"ט כסלו.

השמחה רבתה מאד אצל החסידים בצאת רבם לחפשי, אבל הרש"ז היה ירא מאד, פן יתגאו החסידים בנצחונם ויגדילו את אש המחלקת ומהר לשלוח להם כתב חוזר להזהירם על השלום ועל הענוה. המכתב הזה הוא כלו מרגלית יקרה, כי מתוכו אנו שומעים קול צדיק וענו, שלבו מלא אהבה אמתית לכל ישראל, מבלי הבדל בין חסיד למתנגד, ואפילו לרודפיו.

“הנה מודעת זאת – כותב הרש”ז – ענין חמר המחלקת ושנאת חנם, אשר כל כן ראוי לכל החיל אשר נגע יראת ה' בלבו וחרד על דברו, ליזהר מאד מלהיות גורם בנזקין ח“ו בתכלית הזהירות עד קצה האחרון, אשר נלאיתי נשוא להעלות במכתב¹ נקודת לבבי האמתית – לעורר בלב כל סיעת מרחמינו² אהבה גם לאחינו אשר לא מאנשי שלומנו הם, בכלל אהבת כל בני ישראל, כמצֻוָּה עלינו, אשר לזאת גם בשנה דאשתקד, אחר פטירת כבוד הגאון ז”ל מווילנא, כתבתי אזהרה נוראה, שלא לספר אחר מטתו של תלמיד חכם שום שמץ דופי ושמצה דשמצה, בלי שום הוראת התר בעולם… וגם – לרבות שאר תלמידי חכמים ולומדי תורה, יברך ה' הקטנים עם הגדולים, ואף שאינם מסיעת מרחמינו".

אחרי שהיה מצבו של הרש“ז איתן, והחסידים לא פחדו עוד מרדיפות, שם הרש”ז פניו אל גדולי התורה מהמתנגדים לבקש שלומם, להתפיס עמהם ולהוכיח להם, שהחסידות בנויה על יסודות התורה, וכל המחלוקת מתפרנסת רק מחסרון הכרה ודבת שוא. ראשונה נסע לעיר טשאוס להגאון הזקן ר' משה חפץ ומשם הלך לאושצה אל השר ר' יהושע צייטלין, שהיה גדול בתורה וחשוב מאד בעיני הממשלה, ועוד לגדולי תורה אחדים, וסוף סוף נוכחו גם המתנגדים, כי החסידים הם יהודים נאמנים כמותם ולחנם הם מריבים זה בזה, אז התחילו להתחתן שוב עם החסידים. ובאספה הגדולה, שהיתה בעיר שקלוב ע“ד עניני כלל ישראל אנו מוצאים גם את הרש”ז יושב בתוך הנבחרים יחד עם גדלי ישראל מהמתנגדים.

בשנת תקס“ב התישב הרב בלאדי וישב שם עשר שנים. בשנת תקע”ב עלה נפוליון הראשון עם צבאות חילו לרוסיה, והרב ברח אז ממקומו ויהי נודד עם צבאות רוסיה עד הגיעו להרי אורל, ומשם חזר לקורסק. הפחד והנדודים הכשילו את כחו ובשנת תקע"ג נפטר בפלך קורסק, ובניו הוליכו את גויתו לעיר הַדְיַטְש שבפלך פולטבה ויקָבר שם.

ד.על החסידות

המחלוקת הזאת שהביאה כל כך נזק לעם ישראל, גרמה בכל זאת גם טובה רבה ליהדות. אין רע בלי טוב.

הקנאה לתורה הנגלית שנתעוררה אצל המתנגדים, בפחדם מפני החסידים הנוטים כלפי הנסתר שבתורה, העירה אותם להרבות בישראל את ידיעת התורה הנגלית. נתרבו הישיבות, ועל פי עצת הגר"א יסד ר' חיים תלמידו ישיבה בעיר וואלוזין, שהיתה במשך מאה שנה מרכז גדול ונכבד מאד לחכמת ישראל והעמידה הרבה רבנים וסופרים גדולים, שנעשו אחר כך תפארת היהדות.

וגם החסידים התעמקו יותר ברעיון החסידות והצליחו לברוא ספרות שלמה, שהעשירה את השפה העברית ואת המחשבה העברית ברעיונות עמוקים ומקוריים ובשירה של אגדות יפות ונגונים נפלאים, לוקחי לב ומשמחי נפש.

בימינו, שהספרות העברית קבלה השפעה מרובה מן השירה והמחשבה הכללית, סגנון החסידים ודרכי המחשבה המיוחדות שלהם אולי נראים לנו זרים מעט, ואולם השקפת העולם המקורית ופניני השירה והמחשבה, הפזורות בספרות החסידות בצורת מאמרים קצרים ואפוריזמים שנונים ונוקבים עד התהום, וכל רוח החדוה הפנימית, הבנת החיים האנושית והצדקת החיים הנובעת ממנה השפיעו הרבה על מיטב משוררינו ומספרינו החדשים. כלם הרגישו, כי החסידות הכניסה הרבה רעננות לתוך היהדות.

ואולם להרש"ז שיטה מיוחדת בחסידות ועל אדותה נרחיב קצת הדבור.

שטת הרש“ז בנויה אמנם על היסוד שהניח הבעש”ט, אבל הבנין הוא בנינו של הרש"ז והבדל גדול אנו רואים בין היסוד ובין הבנין.

הבעש"ט היה עממי. הוא היה קרוב להמון העם, ידע את חייהם הקשים, את יסוריהם ומכאוביהם של האנשים הפשוטים והתמימים, שאין להם פנאי ויכולת ליהנות מזיו התורה, כמו הלמדנים, אשר למוד התורה וההכרה שהם בחירי־העם שִׁפְּרָה את העוני והמחסור שבחייהם.

וימצא הבעש“ט תנחומים גם להמון העם, כי גם איזה מצוה קלה שהאדם עושה בשמחה ובתום לבו לשם ה', גורמת נחת רוח להשי”ת יותר ממעשי מצוות רבים ומלמוד של כמה כרכים בש"ס.

ידועה היא האגדה היפה, שהיא יכולה לשמש פירוש לכל התורה החסידית של הבעש“ט. פעם בא כפרי אחד עם הארץ עם בנו ליום הכפורים לעיר מיזיריטש, ששם ישב הבעש”ט. בן הכפרי שמע את כל הקהל מתפלל, אבל הוא בעצמו לא ידע גם לקרוא מלה עברית. והנה הרגיש בו אביו, כי הוא מחפש איזה דבר בכיסו. שאלו אביו, מה הוא מחפש. ויאמר הנער: חליל יש לי ואני רוצה לשרוק לשם ה'. מנע אותו אביו מעשות את הדבר הזה פעם ושתים. אך אחר כלות תפלת נעילה לא יכול הנער להתאפק, ויוציא את החליל וישרק בקול שריקה גדולה. הקהל נבהל, אך הבעש"ט נתמלא שמחה בשמעו את השריקה ואמר, כי היא שקולה כנגד כל התפלות, בהיותה התפרצות הרגש האמתית שבלב.

הבעש"ט היה נתון כלו להמון העם. הוא התאמץ להעלותם שלא ישפלו בעיני עצמם. זאת היתה חתירה תחת הלמדנים, שחשבו רק את עצמם לסָלתה ושמנה של האומה. ובזה אמנם קנה את לב ההמון, והחסידות נתפשטה בפלכי וולין ופודוליה במקום שאין החריפות התלמודית מצויה.

אבל הרש"ז החריף הליטאי, לא היה יכול לותר על אצילות הנשמה של היחידים, בחירי העם, שהאלהים חנן אותם ברוח יתרה.

ואם תורת הבעש"ט היא בעיקרה תורה עממית, דימוקרטית, – שפוך על תורת הרב זוהר מיוחד, זוהר הרעיון האצילי.

ספר “התניא” שחבר הרש"ז נחשב בצדק לספר קלאסי של החסידות. חמשים ושלשה פרקים בו, הקשורים זה בזה בקשר פנימי. בספר זה הצליח להלביש את החריפות של “קצות החשן” בלבוש של חסידות. הרגש הטהור נתמזג בו עם השכל החריף.

הרש“ז מורה אותנו, כי נפשות ישראל גם הן נבדלות זו מזו, ולכל אחת יש מדרגה שלה. אמנם כלן הן חלק אלוה ממעל, אבל יש מדרגות רבות במדת הצמצום של החלק האלהי הזה הבא לשכון בלב. ולפיכך אי אפשר לבטל את יתרון הדעת והשכל, שבא בתור כשרון – מתנת אלהים – וע”י שקידה בלמודים – עבודת האדם.

רואים אנו אמנם, כי “אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים את נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים ענויים קשים, שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'…” ולפיכך יקרה וחביבה היא מאד כל נפש מישראל, תהיה מה שתהיה; אבל בכל זאת מי שהוא עובד את ה' מתוך הכרה והתבוננות, כשהוא מתעמק בשכלו להסתכל באור ה', אז בודאי מעלתו יותר גדולה וחשובה, ובפרט כשהוא עוסק בתלמיד תורה, שהוא רצונו, יתברך, וחכמתו, המלובשים בהלכות התורה.

על ידי הרש“ז היתה החסידות לענין של חקירה ופלפול, שנתרחב אחר כך ע”י בניו ונכדיו ותלמידיו. והליטאים התורנים החריפים מצאו בשיטה זו טעם לשבח ויקבלוה בשמחה ובעונג.

כדאי להעיר דרך אגב, שגם נכדו של הבעש"ט, ר' נחמן מברסלב, היה גם כן מצדד בזכות אצילות־הרוח. הוא היה אומר, כי גם לעתיד לבוא, כאשר ישפך ה' את רוחו על כל בשר, בכל זאת לא אצל כלם תהיה השגה שוה, כמו שנאמר: “ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים”: כמו במים שמכסים את הים, אם נדון על פי השטח שלמעלה נוכל לחשוב, כי מדת המים שוה היא בכל המקומות ובאמת אינו כן, כי יש מקומות שאפשר לעברם ברגל ויש עמוקים בלי סוף, כך הם ההשגה שתהיה לעתיד לבוא רק בשטח העליון יהיה שויון גמור, אבל לא בעומק.

אולם מה שר' נחמן מברסלב אמר בתור שיחה יפה, כדרכו, הביא הרש“ז לידי שטה שלמה בספרו ה”תניא".

הספר הזה השפיע גם על ר' חיים מוואלוזין. זה אפשר להכיר מתוך ספרו “נפש החיים”, שמכוּון להתנגד לחסידות, ואף על פי כן קל מאד לראות, שגם הוא היה מושפע מאד מסגנונו ומדותיו של בעל ה“תניא”.

ואמנם כך היא דרכה של כל אידיאה נשגבה, שגם המתנגדים לה נכנעים במדה רבה מפניה, והיא נקלטת בעצמה ומוחם גם למרות חפצם.

---

לתולדות משפחת האדמו"רים שניאורסון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

את ר' מנחם מנדל שניאורסון האדמו“ר מלובאויץ לא זכיתי לראות. הוא נסתלק בשנת תרכ”ו, אבל עיר מולדתי – לאַדי – קרובה מאד ללובאויץ, כשלשים ק"מ, וכל הנעשה בלובאויץ היה ידוע ליושבי עירתי.

לר' מנחם מנדל היו חסידים רבים שנהרו אליו לשמוע תורה ולקבל עצה וברכה – מפלכי מוהילוב, ויטבסק, קובנה, צרניגוב. אליו באו לא רק בשביל ענינים רוחניים, אלא בשביל כל עניני הקהלות, המשפחה או לשמוע שקול דעתו בעניני מסחר. להמונים שהתפרנסו בצער וסבלו מעול הגלות היתה להם עצת הצדיק וברכתו לעוגן של הצלה, בהאמינם באמונה שלמה במה שנאמר במדרש שוחר טוב א': כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקים ומצלחת. הוא היה מיישר את ההדורים בעניני רבנות, שובי"ם, שדוכים ונכנס גם בעובי הקורה להתר עגונות.

ופלא הדבר, כי למרות שהיה מרבה תמיד בתפלה ומקבל פני האורחים הרבים ומדבר עם כל אחד ואחד ב“יחידות”, מצא זמן גם לעסוק בתורה הנגלית והרזית ולחבר כל כך הרבה חבורים בנגלה ובנסתר. הרבנים היו פונים אליו בשאלות והוא היה מברר אותן ומושיב להם תשובות כמה שמצינו בספרו שאלות ותשובות “צמח צדק”, ועוד כתב באורים רבים למשנה ודרושי חסידות רבים מאד (יצאו מהם רק חלק קטן על ספר בראשית שהוציא לאור הסוחר החסיד ר' חיים אליעזר ביחובסקי ז“ל בשנת תרע”ג) וספר “דרך פקודיך” (טעמי מצות על פי דרך הקבלה) וספר מיוחד בחקירה כלומר בפילוסופיה של ימי הבינים.

שמעתי אומרים כי גם הספר “לקוטי תורה” של אדמו“ר הזקן ר' שניאור זלמן נערך גם כל על ידו. ויש אמנם הוכחות מתוך סדור הספר הזה שאחרי כל סעיף באה תמציתו בשם “קצור”, וגם הציונים הרבים, כי כך היה דרכו של הרמ”מ לציין עין שם ועין שם, כדרך הגר"א בנגלה.

אנכי ראיתי שמונה כרכים עבים כתב יד מהרמ“מ. כתב ידו, כמו שכלו, היה ברור ויפה, נחמד לעין. אלה היו החלק שנפל בירושה להרש”ז וכאלה הלא היו ירושה גם לשאר הבנים. הוא ידע היטב את הפילוסופיה של ימי הבינים ונדפס מאמר ארוך שלו בחקירה.

הוא, כמו זקנו הרש“ז, נתן לבו לטובת ישוב א”י, והיה מפקח על גבית הכספים ע“י שדרי”ם מיוחדים.

כידוע נמנה הרמ“מ שלא בטובתו מהממשלה בקומיסיה לעניני החנוך בפטרבורג בשנת תר”ב ¹). והוא היה העומד בכל תוקף שלא לבטל את התינוקות מתלמוד תורה, ולא נטה מדעתו כחוט השערה. את הפוליטיקה לא ידע ולא רצה לדעת.

עד יומו האחרון לא מש מאהלה של תורה. באחרית ימיו כאשר גברה חולשתו שכר לו איש לקרוא לפניו משניות. ובכל שבת היה דורש לפני הקהל כדרכו תמיד, אף כי קולו כבר נחבא. ובשכבו על מטתו היה מקבל פני האורחים ומקשיב לדבריהם בתשומת לב, כמו בהיותו בריא.

השמועה ע“ד פטירת הרמ”מ הגיעה ללאדי בערב פסח, בשעה שכל העם היה בבית הכנסת. אז תיכף אחר התפלה קרעו כלם את בגדיהם, חלצו את נעליהם וישבו כשעה דומם על הקרקע. הספדים לא היו, כי אין החסידים נוהגים להספיד ואפילו את גדולי גדוליהם. כששאלו חסיד אחד למה אין החסידים נוהגים להספיד? ענה: מפני שעל פי הדין המת אסור בהנאה – והמספיד נהנה. ובאמת זוהי מפני שאתם לכל מיני דיקורציות ואפילו כשהן נעשות לשמה.

בדברנו על דבר הרמ"מ עלינו להזכיר את תלמידו הגדול ר' הלל פאריצ’ער. הוא היה נוסע בערי רוסיה הקטנה (באוקריינה) ומפיץ שם את תורת רבו. הוא היה חסיד מופלג. פעם נכנסה לחדרו אשה זקנה והוא קפץ ממקומו ויצא מן החדר. שאלוהו: רבי! מה נבהלת מפני אשה זקנה זו? והוא ענה: לא מפניה נבהלתי, אלא מפני גזרת חכמים, שאסרו על היחוד.

ממנו נשאר בדפוס בירוא לקונטרס ההתפעלות של האדמו"ר ר' דובער.

תלמיד חבר היה לרמ“מ ר' יצחק אייזיק עפשטיין הרב דק”ק הומיל, דרשן גדול בחסידות, מחבר ספר “חנה אריאל”, דרושים על התורה ומאמר “ארבע כוסות” שנדפסו בהוצאת ה' ביחובסקי הנ"ל² .

כשנפטר רמ“מ ז”ל נתפרדו בניו ויצאו מלובאויץ לערים אחרות להיות שם רביים. ר' ליב לקאפוסט, ר' ישראל נח לניזשין, ר' שניאור זלמן ללאדי ורק ר' שמואל הבן הצעיר נשאר לכהן בליובאויץ³ .

כאשר נודע לבני לאדי כי ר' שניאור זלמן נוסע ובא לשכון כבוד בעירם, מהרו כל אנשי העיר לקראתו (זה היה בירח אב שנת תרכ"ח) ובתכם גם אני הילד בן ארבע עשרה והגענו עד הכפר אשר על ידו עובר הנהר דנִיפֶּר.

מי שלא ראה שמחתנו אז לא ראה שמחה מימיו! נדמה לי כי גם השמש האירה אז באור לגמרי אחר ממה שהיא נוהגת להאיר בכל יום. השבלים המלאות עמדו בלי נוע ביראת הכבוד בתקוה לפגוש את האדם המורם מעם, גם גלי הדניפר שקטו ורק זעזוע קל נראה על פני הנהר, כחרדת קודש. ואנו כלנו עינינו נשואות אל הדרך.

והנה קרבה המרכבה ומתוך העם התפרץ קול תרועת שמחה וקריאת שלום עליכם! וכלנו פצחנו בשירה ורצנו מי לפני המרכבה ומי אחריה. אמנם המרכבה לא מהרה ללכת, ואפשר היה ללוות אותה בלי עמל. וכשהגיעה המרכבה העירה, פתחו החסידים את הסוסים ומשכו אותה בעצמם עד בואם אל האכסניא.

אמנם ברכה אבה הביא הרש"ז לעירתנו לא רק במובן הרוחני, אלא גם במובן הגשמי. האורחים הרבים שהיו באים אליו הכניסו חיים וזרם של פרנסה: העגלונים, בעלי האכסניות והחנונים כאלו קמו לתחיה. ביחוד רבו האורחים בימי אלול ותשרי, אז היתה העירה הומה מאדם רב.

נזכרתי באחד העגלונים של עירתנו זלמן בונם עם עגלתו, שעליה סוכה לא הדורה, חמתה מרובה מצלתה, ורתומה לשני נשרים־פגירות. והוא יושב על דוכנו וקורא בספר תהלים… הסוסים מתנהלים לאטם ואדונם לא ידחקם, כי יודע הוא את נפש בהמותיו המתענות בכל אשר מתענה הוא.

בעגלה יושבים צפופים כעשרה אנשים ביניהם, “גבירים” לבושים שמלות יקרות ועל חזיהם שרשרות זהב, ועמהם יחד חסידים עניים לבושים בגדים ישנים, מזוהמים. אבל ההבדל של מצבם אינו משפיע להפריד בין אחים, יודעים הם כלם כי חסידים הם, הולכים להקביל את פני הרבי וכלם עליזים ושמחים ולא ניכר דל לפני עשיר.

חוק הוא לעשיר כי לא יסע לבדו ללאדי, כי יקח עמו על הוצאותיו גם איזה חסידים, אלה שיודעים לחזור על דרשות הרבה. העשיר החסיד יודע את ערכו ואת ערך החסיד ה“בַר־דעת” בחסידות. והחסיד העני הלא יודע כי “כולא קמיה כלא חשיבא” ואינם מחניפים לעשיר, ומתיחסים אליו כמו חסיד לחסיד.

– רב לך למרר בבכי, מתנגד זקן! – יקרא אחד החסידים אל זלמן בונם העגלון – שתה אתנו כוס יין והיית לראש ולא תהיה לז… ובדברו ימלא לו את הכוס. הסוסים הרגישו בדבר ועמדו למען יבוא היי"ש ישר אל גרון אדונם ולא ישפך החוצה.

– החסידים אינם אוהבים את העצבות. אמר חסיד אחד. – פעם עבר אחד מאתנו לפני התיבה בראש השנה וקרא “אדם יסודו מעפר” בניגון של ריקוד. שאלוהו: השמחה מנין? וענה החסיד: פשוט. אם היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר אז היה צריך לבכות, אבל אחרי שיסודו מעפר וסופו לעפר ובינתים שומעים דבר חסידות ולוקחים מעט משקה – והבכיה אפוא למה? מה הפסדת בן אדם?

– יפה דרשת, אמר זלמן בונם.

– ואם כן תשתה עוד כוס.

– שלמה המלך עליו השלום, – ענה זלמן בונם – אמר בחכמתו: דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו.

– טפש! – אמר החסיד – כוס היין היא בבחינת שליח מצוה, שאיננו נזוק לא בהליכתו ולא בחזירתו…

הרש"ז לא היה גבה הקומה, אבל פניו היו יפים ועדינים. כעבור שנה מיום בואו ללאדי באו רבנים והלבישוהו בגדי משי לבנים, סימן לכהונה ברבִּיות. הוא היה תמיד סגור בביתו, יושב על התורה ועל העבודה, ורק בימי הקיץ היה נוסע בין מנחה למעריב אל מחוץ העיר לשאוף רוח.

בכל חתונה היו מעמידים את החופה על יד בית הרבי, והוא היה יוצא אז מחדרו ומסדר הקדושין. נעים היה לשמוע איך הוא מטעים את הברכות בקולו הערב וניבו היפה.

בכל יום היה מתפלל ביחידות בחדרו הסמוך להיכל שבו היה בית־כנסת קבוע, ורק בימי השבתות והמועדים היה מתפלל עם הצבור, וקורא מפטיר. לפני עליתו לתורה לא היו קוראים: יעמוד ר'… כדרך שקוראים לכולם, אלא הוא היה נגש בעצמו ומברך. ונגונים קבועים היו לו קודם הדרשה כל שבת, בתפלת “ימים הנוראים”. ובהלל של סכות. בהיכל היה עובר לפני התיבה בראש השנה וביום הכפורים אברך אחד, ישראל מויטבסק, ולפעמים היה החזן עומד באמצע התפלה שותק ומאזין עם כל הקהל לנגינת הרבי ולדבקותו, החודרת אל הלב.

בשבת היה דורש שלש פעמים. אחת אחרי קבלת שבת והיא היתה מעין פתיחה; שנית בבקר לפני התפלה, זו היתה הדרשה, היסודית, ובשלש סעודות – באור הדברים על פי הקבלה.

בבקר לפני הדרשה היו החסידים שרים מנגוני החסידים, מאותם הנגונים שיש בהם השתפכות הנפש ויחד עם שמחה פנימית המביאה לידי אכסטז. והנה נפתח חדרו של הרב, והשמש הולך לפני הרבי לפנות את הדרך. השרים נשתתקו. וכל העם, לרבות הרבנים, נשאר עומד, והרבי לבדו נגש וישב על הכסא, על יד השלחן באמצע ההיכל. בימים הראשונים לבואו ללאדי היו מעמידים כסא שני לדודי ר' יצחק חימינואר, שהיה תלמודי גדול; הוא אמנם היה “מתנגד”, אבל חלק כבוד לרבי, והיה הולך בכל שבת לשמוע את דרשתו. יפה היה לראות את שני הזקנים הללו יושבים וכל העם נצבים צפופים על ידם. נשיאי התורה הנגלית ותורת הנסתר כרתו ברית שלום ביניהם, וכל הקהל ראה בכבודם. וכך היה הדבר נהוג עד שנפטר דודי ז"ל.

יפה ונהדר היה מחזה הליכת הרבי עם החסידים אל הנהר ל“תשליך”. לימים הנוראים היה תמיד בא קהל עצום ויחד עמם כל יושבי העיר לאדי. בשובם היה הקהל פותח בנגון, שרים והולכים עד שבאים לבית הרבי ואז היה הרבי דורש לפניהם מענינא דיומא. מחזה שכזה היה מזכיר את ימי ראשי הגולה שבבבל.

מקור מחיתו היה מנדבות העשירים, אשר הגישו לו בבואם ללאדי או אשר מסרו ליד השד"ר, שהיה מחזר על המקומות ששם חסידים יושבים. אולם גם הוא כאביו לא היו תובעים בפה.

כשהיו נכנסים אליו הגישו אליו את בקשתם בכתב, בצירוף איזה פרוטות, שנקראו בשם “פדיון”. בכסף הפדיונות היה מפרנס את הבחורים והאברכים שהיו יושבים בלאדי איזה זמן ומקדישים את זמנם ללמוד תורה בנגלה ובחסידות. מהם היו מקבלים מהרבי חמישים קופיקות תמיכה לכל שבוע, וגם עד רובל אחד. מאלה האברכים היו מקבלים גם סמיכה לרבנות מאת הרבנים שהיו באים ללאדי.

יושבי העיר היו חושבים חובה לעצמם להכניס איזה אורח חסיד לאכול על שלחנם בימי השבתות והמעדים. ואם רבו האורחים העניים היה הרבי מפרנסם מכיסו.

למרות מצב בני ישראל הירוד ברוסיה הביאה החסידות שמחת חיים בלב החסידים; במדה ידועה היתה בה רוח ריבולוציונית. לא ניכר שוע לפני דל. רק אוטוריטט אחד היה להם הוא הרבי, שהוא היה הכח המאחד את כלם.

---

למלאות שבעים שנה לדו־ירחון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בשנת תרפ“ז מלאו שבעים שנה לקיומו של הדו־ירחון מאנאטסשריפט הנ”ל, שהעשיר את מדע היהדות עושר גדול.

אותו יסד הד"ר ר' זכריה פרנקל בשנת 1851 בדרזדן, ומשם עבר למקומות אחרים, ומהם לברסלוי.

ר' זכריה פרנקל היה תלמיד חכם ותיק, גדול בתורה, וביחד עם זה בעל ידיעות מרובות במדעי החול. ולאשרו נמצאה אצלו הסינתיזה לאַחד את חכמת היהדות וחכמת החול, שתעזורנה אשה רעותה, פתגמו היה: “רצינות המדע מזדווגת יפה עם רצינות האמונה”. דרכי המשנה ומבוא הירושלמי שכתבם עברית נחשבים בצדק לספרים קלסיים.

ובזמן ההוא שיסד הרז"פ את ירחונו דרושה היתה התאמצות יתרה, ממש מסירות נפש, כדי להציל את היהדות הגרמנית מכליון. לרגלי המהפכה שהיתה בגרמניה בשנת 1848 באה פתאום מהפכה גם במהלך המחשבה של יהודי גרמניה. הם חשבו כי הנה שעת הגאולה באה, ומהיום יתאחדו כל העמים באחדות גמורה, והם, היהודים, היו הראשונים לותר על יהדותם ובלבד להכנס לתוך החברה האנושית ולהטמע בתוכה.

ר' זכריה פרנקל בעינו הבהירה ראה את התקלה המתרגשת ובאה מפזיזות זו ונתן את לבו לבצר את חומת היהדות, שבעדה נלחם מבית ומבחוץ, וחבר ספרים יקרים, והעמיד תלמידים רבים. מעשה גדול היה יסודו של המאנאטסשריפט, שהיה למרכז המדע של היהדות והצליח לאסוף סביבו אנשים גדולים, סופרים חכמים, בעלי כשרון ממדרגה גבוהה, שעזרו עמו יחד לשם המטרה הנשגבה שהקימו להם – הצלת היהדות ושגשוגה.

במשך שבע עשרה שנה היה הרז“פ העורך הראשי וגם העובד הראשי במאנאטסשריפט. מן 517 גליונות שהוציא לאור היה החלק הרביעי – 127¹/₂ גליון – פרי עבודתו העצמית. מכל חבריו לא נמצא אחד דומה לו בחריצות ורבוי הגוָנים הספרותיים. רק אחד היה מחבריו, שעלה עליו ברוחב ההקף וקלות הפריון, ובכלל לא היה שפל הרבה במעלה מהרז”פ, זהו ההיסטוריון, אשר עדיין לא קם כמוהו, ד“ר צבי גרץ ז”ל, אשר היה עוזרו של הרז"פ בחייו, ובמותו נעשה הוא לעורך ראשי של המאנאטסשריפט. והספיק להוציא עוד 20 כרכים. מן 684 גליונות שהוציא גרץ לאור, 179 גליונות היו פרי רוחו של גרץ עצמו. וכמה גדולים וחשובים היו מאמריהם של פרנקל וגרץ שנדפסו במאנאטסשריפט!

ודו־ירחון זה נתחבב על כל חכמי המערב, כל אחד חשב לו לחובה להביא אליו מנחה מפרי חכמתו, והננו לתת כאן רשימה קטנה משמות חכמי ישראל שהשתתפו בדו־ירחון זה:

בשנת 1852 נלוו בתור סופרים עוזרים: ברנהרד בעער, דוד קאססעל, יצחק קאֶמפף, וואלף לאנדאו ושניאור זקש.

בשנת 1853 – אהרן יילינק, מאיר ווינער ויוסף צעדנער.

בשנת 1854 – אליקים כרמולי, לוי הרצפלד, דוב אופנהיים ויעקב רייפמאן.

בשנת 1855 – עמנואל יואל, רפאל קירכהיים, יעקב לוי, אד. שמידעל, ברוך (בנדיקט) צורקמן.

בשנת 1856 – שלמה זלמן חיים הלברשטאם, מאיר קייזערילנג, ל. לויזון.

בשנת 1857 ליאופולד דוקעס ולוי זאאלשיטץ.

בשנת 1858 – עמנואל הֶכט, מארכוס יאסטראוו וגרשון וואלף.

בשנת 1859 – לצרוס אַדלר.

בשנת 1860 – ברנהרד זאמבער.

בשנת 1862 – אברהם ברלינר.

ועוד כחמשים סופרים חכמים נתנו מפרי רוחם לדו־ירחון זה רק לא בתמידיות כראשונים.

כידוע יסד האז“פ בברסלוי בשנת 1854 בית מדרש לרבנים. ובו גִדֵּל חכמים רבים גדולי תורה ומדע, שהזכירו את רבם תמיד בהערצה גדלה ובחבה, כי גם הוא היה מתיחס אל תלמידיו כאב רחום אל בניו. והוא משך אותם להשתתף בדו־הירחון שלו. ומשנת 1856 כמעט בכל שנה נתוסף מתוך התלמידים לכל הפחות homo novus אחד. מהם היו כאלה שפרסמו פרי חכמתם בהיותם עוד צעירים מאד (רב"ז בכר – בן תשע עשרה וכן מ. לאנדסברגר). ונמצאו ג”כ עובדים בו יחד אב ובנו, כמו שמואל בק וליאו בק. שלמה בראנן ומרדכי בראנן, יעקב גוטמן ויוליוס גוטמן ועוד רבים.

וגם בנוגע למקומות מושבותיהם של הסופרים המשתתפים בדו־הירחון הזה היה מעין קבוץ גליות: משיקאגו שבמערב עד שנגחאי שבמזרח, מפטרפורג שבצפון עד טֶלמזון באלג’יר, הסמוכה למארוקו בדרום. באירופה ישבו מהם 286 (מהם 175 בגרמניה, 46 באוסטריה, 21 בהונגריה, 10 ברוסיה, 8 בצרפת, 6 באנגליה, 4 בארץ השפלה, 4 בשוויץ, 3 באיטליה, 2 בשודיה, 2 בבלגיה, 3 בדניה, 1 בבולגריה).

הרשימה הזאת לקוחה בעיקרה מהרצאה שהרצה מ. בראנן בשנת 1906 כשמלאו לדו־הירחון יובל שנים לקיומו (כחמש שנים היתה הפסקה באמצע).

משנת 1887 עד שנת 1892 נפסקה הוצאת המאנאטסשריפט מפני חולשתו של גרץ.

אחרי מותו של גרץ בשנת 1893, קבלו עליהם את עריכת דו־הירחון הזה הד“ר מרדכי בראנן, שנעשה גם לראש בית מדרש הרבנים בברסלוי ועמו יחד הד”ר דוד קופמן. שני החכמים האלה אעפ“י שלא היו שוים בגדולת המדע להרז”פ ולהר"צ גרץ רבותיהם, אבל גם הם היו בעלי כשרונות גדולים ולבם מלא אהבה לעם ישראל ולתורתו, ודו־הירחון היה גם אז חביב ומקובל בעיני החכמים.

בשנת 1899 מת הד“ר קופמן ומהכרך 44 נעשה בראנן לעורך יחידי. בימי המלחמה העולמית כאשר גברה המצוקה, היה הד”ר בראנן מוכרח לצמצם את העתון, והדבר הזה הסב לו צער גדול, ובשנת 1920 הלך גם בראנן למנוחות. אבל דו־הירחון הזה לא נפסק וגם עתה הוא יוצא לאור בעריכת הד"ר היינימאן.

בארץ ישראל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

לזכר יוסף בוסל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

"בגדים פשוטים נלבש, בגדי בד,

חיים פשוטים נחיה – על עבודתנו נחיה"

(מדברי בוסל).

בתקופות שונות הופיעו אנשי סגולה, שבעיניהם הפקוחות ראו את סמל החיים והנהו דל ומאוס…

הנה לפניהם שדה רחב ידים ועליו המון אדם רב. באמצע השדה עומד עמוד גבוה, גבוה, ועל ראשו מתנוסס איזה שטר, מעין רובָּל רוסי, שטר שהוא לכאורה שוה כסף. והאנשים כלם מזדרזים, דוחקים את עצמם בכל כחם, הודפים בצד ובכתף את חבריהם; כלם מתאמצים לגשת אל העמוד, לטפס ולעלות עליו ולזכות בשטר המתנפנף מלמעלה ברוח…

והנה אחד בכחו פורץ לו דרך, הוא מגיע אל העמוד, תופסהו בידו ובשעה טובה מטפס ועולה, ופניו מבהיקים מאור התקוה המשחקת לו: הוא יזכה בשטר, בודאי הוא ולא אחר…

אך לאסונו אחר ממהר אחריו, גם הוא תופס בעמוד, מטפס אחריו ומבקש להפיל את הראשון. אבל הראשון בועט ברגליו בראש השני, והלז מתגלגל ויורד.

נפטר הוא ממתחרה אחד, אבל הנה אחר יותר זריז עולה ומטפס אחריו, והוא גם מבורך בשנים חדים וחזקות; הוא מגיע עד עקביו של הראשון, ובטרם שהראשון הספיק לבעט בו וזה נשך ברגלו נשיכה חזקה. קול צעקה מתפרץ מלב בנשוך, והוא עופל, ואבריו מתרסקים.

ואחרי השלישי ממהרים אחרים שמוסיפים להלחם בידים, בשנים, ובלבם אש קנאה בוערת: הזה יזכה בשטר היה לא תהיה!

והנה אחד מאֻשר! הוא הזריז, האמיץ, שלא עצרוהו נשיכות והדיפות, עולה ועולה. הנה עוד מעט ויגיע עד מרומי העמוד. הנהו כבר מושיט ידו לחטוף את השטר, אבל באותו רגע כחו עזבהו, והוא נמשך ונופל ארצה, ופושט ידיו הריקות: מאום לא נשא בעמלו.

היקחו אחרים מוסר? לא ולא! עוד רבים מוסיפים לטפס, עוד הם נלחמים, מוסרים את נפשם, עוד מעט יגיעו…

והשטר מתנפנף מלמעלה, רומז וקורא: התאמצו, בני אדם! סוף הכבוד לבוא…

רואים זאת יחידי סגולה בעיניהם הפקוחות ואומרים: אין רצוננו בכך. מאוסה עלינו השאיפה הזאת והעבודה הזאת; דרכנו בחיים צריכה להיות אחרת לגמרי…

אין אנו רוצים בהתחרות, אין אנו רוצים להלחם איש באחיו, אנו רוצים לעזור איש לאחיו. והם הלכו ויסדו את הקומונה – חבורה של אחים עובדים.

אחד מיחידי הסגולה היה יוסף בוסל.

הוא ראה שגם בארצנו השוממה, השואפת לתחיה, באים “חובבים” ומשתדלים להקים את העמוד הגבוה עם השטר המנפנף מלמעלה בתור אידיאל שאליו צריך האדם לשאוף בכל כחו ומרצו. אז קרא יוסף בוסל לחבריו ואמר:

– הבה, אחים, נפרוש לקרן זוית שם בעמק הירדן נטה אהלנו ונחיה חיי אחוה; נעבוד יחד עבודה כשרה ונעזור איש לרעהו. והיינו למופת לעולים החדשים וידעו איך צריכים לחיות בארץ ישראל.

יוסף בוסל ידע אמנם שהמלחמה הארוכה, שהאנושיות נלחמה – הכל כנגד הכל – במשך אלפי, אלפי דורות, פִתחה בלב בני האדם התחרות וקנאה, צרות עין ושנאת הבריות, הוא ידע כי homo hominis lupus est, אבל אם צריך להלחם – נאה יותר להלחם נגד היצר הרע שבאדם, נגד ה“זאב” שבו, ולנטוע בקרבו אהבה, חסד ורחמים.

יוסף בוסל ידע שהמלחמה הזאת קשה היא מאד, אולי הרבה יותר קשה ממלחמת המטפסים אחר השטר האומלל המנפנף באויר, אבל הוא לא נסוג אחור. הוא החליט שבשביל מטרה כזו כדאי יותר העמל ואפילו למסור את הנפש.

והיו לבוסל רגעי קשים מאד. לא כל החברים הגיעו להכרתו. אבל הוא, בוסל, היה אדיר אמונה, ובאמונתו האדירה בצד הטוב שבאדם, בתמימות נפשו הזכה והברה, ידע להשפיע על חבריו שיתגברו גם הם על עצמם וימשיכו את עבודתם הכשרה באהבה ובאחוה.

וגדולה היתה עבודתו לטובת אחיו הגולים בזמן המלחמה העולמית, שאז לא ידע מנוח ושקד תמיד בכל כחו ובפקחיותו המעשית להקל את גורל האומללים.

תהי נא רוחך, חלוץ יקר, שרויה בתוכנו לעולם ועד.

---

לזכר זאב ברזילי

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(נטבע בירקון, כ“א סיון תרפ”ב).

כַּכּוֹכָב עָלִיתָ,

וּפִתְאֹם כָּבִיתָ;

וְרַק קַו אוֹרָה

מִנִשְׁמָתְךָ הַטְהוֹרָה

מְנַצְנֵץ בָּאֲפֵלָה

לַעֲדָתְךָ הָאֲבֵלָה.

עברה שנה מעת אשר זאב ברזילי (איזנברג) באביב ימיו נטבע בירקון ומת. ליודעיו ומכיריו עוד לא חדל צער אבדתו.

כשנאבד צעיר סתם מלא כח עלומים, קשה להתנחם, ובפרט צעיר כז. ברזילי.

בן אנשים אמידים בורשה, אינטליגנט מהמדרגה הראשונה (לא עפ"י כמות ידיעותיו אלא על פי איכות תכונתו), דברן מצוין, ועל כל אלה בעל לב עברי גדול.

בעת שהרבה צעירים אינטלגנטים משלנו לא רצו בעבודה, אלא הסתפקו בדבר עיון בתיאוריות שונות: סוציאליות מחוסרת בסיס (בשביל עם אוירי כעמנו) או ציוניות חִוֶרֶת, מחֻסרת דמים, וחשבו שבזה יצאו ידי חובתם חובת יהודי אידיאלי, ויכולים כבר לטפח על כרסם ולומר: שישו, בני מעי, שישו!…

ברזילי לא הלך עמהם. הוא ראה שבמעשי האינטליגנטים הללו צפונה שוב צרעת הפרזיטיות הנושנה, המכלה את כל תאי הויָתנו. לא בספרים ולא במאמרים ולא בשירים ולא בנשפים ולא בחגיגות ולא בדרשות מסוג זה או מסוג אחר יקום עם, אלא בעבודה גופנית ויוצרת. ההשתמטות מעבודה גופנית ויוצרת, עבודת כפים, וההתמכרות לעבודות קלות ולשיחות בטלות (ואפילו יפות), הן הן בעוכרנו. כל אחד שואף להיות “פריץ” במובן זה או במובן אחר ומתחכם בכל מיני התחכמויות שלא לעבוד עבודת כפים.

וזאב ברזילי אמר: האינטליגנט צריך לעזוב את פרנסותיו הקלות, יחדל מהיות פרזיט, אלא יכנס לחברת העובדים ויעבוד עמהם ביחד עבודה גופנית יוצרת, מבלי להתפנק. אמנם בחוץ־לארץ לעולם לא יגיע היהודי למשאת נפשו זו, מפני שאין בסיס תחת רגליו, ובשביל זה ביחוד דרושה לנו ההתישבות בארץ ישראל. הטעמים האחרים טובים הם רק כשיש העיקר.

ולפיכך עלה ברזילי לארץ ישראל. ולמרות שהיה צעיר מפונק, “אמון עלי תולע”, בחר כאן בעבודה קשה ויהי מה!

וכשגופו הענוג והעדין לא היה יכול לנצח את הקושי שבעבודה, חלה וישכב איזה שבועות ב“הדסה”. ובקומו מחליו ואי אפשר היה לו לשוב לעבודתו הקשה, קבל עליו עבודה משרדית, שעבד בה כדרכו בהבנה ובמסירות. אבל מיד כשהרגיש כי הבריא, עזב את המשרד, כי לא בזה ראה את תכלית חייו, ונתחבר לקבוצת הבנאים בשכונת בורוכוב, ששם עבד עד יום מותו.

שמעתיו פעמים אחדות מדבר באספות: עיניו לוהטות, מפיצות רשפים, דבורו שוטף ועז, ומתוכו נראה גם פקחיות מעשית. הפקחיות שלו היתה תמיד לכלי שרת בידו להוציא לפעולה את האידיאל שאליו נשא נפשו. זו היתה פקחיות אידיאלית שאינה מצויה בשוּקנו…

ואולם אם קצרים היו ימיו, הוא הספיק להתוות את הדרך, וחבריו בה ילכו ולא יכשלו.

* *

ישנם בינינו סוציאליסטים (בודאי במספר מועט), החושבים שאין בין בעלי הרכוש המנצלים ובין העובדים המנוצלים, אלא שהמנצלים רוצים עד כמה שאפשר לתת לעובד פחות ולקבל ממנו עבודה עד כמה שאפשר יותר, והעובד המנוצל רוצה להפך: לתת עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר.

רק בזה נבדלו שני המעמדים זה מזה ולא יותר. ולפיכך אין לו לעובד, ולא צריך שתהיה לו, מטרה אחרת אלא להיטיב את מצבו הכלכלי, ולא שום שייכות למטרות אחרות ולטובת הכלל…

אכן, אם דברים שכאלה נשמעים מפי “בעלי נכסי דלא ניידי”, זה מובן וטבעי. “בעל נכסי דלא ניידי” רואה בהתחרות חפשית זו לא רק זכות משפטית, אלא גם התגשמות של אידיאל החרות: יתפוש כל אחד בגרונו של חברו, וכל דאלים גבר – “עלמא דחירו!”

אבל כשאנו שומעים דברים שכאלה יוצאים מפי סוציאליסט כביכול הם פשוט מעליבים. הם משפילים את ערך הסוציאליות, שהיא אידיאל אנושי, ומעמידים אותה בשורה אחת עם הפרינציפ של “בעל נכסי דלא ניידי”, שגם הוא חושב לעיקר העיקרים את הטבת מצבו הכלכלי.

למי שיש עינים פקוחות ולב לא מטומטם הוא רואה בשאיפת העובד בכלל וביחוד העובד העברי בארץ־ישראל לא רק רצון להיטיב את המצב הכלכלי של העובד – אכן גם זה דבר חשוב, כמו שנאמר להלן – אלא הרמת קרן העבודה, הרמת הערך האנושי שבעבודה. כל אדם חייב לעבוד עבודה כשרה ויוצרת. ומי שאינו ניזון מעמלו הכשר, הריהו טפיל ואינו אדם כלל. הרי שעצם העבודה הכשרה היוצרת כשהיא לעצמה ערכה גדול מאד וחובה אנושית שאסור לזלזל בה ולהעריך אותה בפרוטות, שרגילים לקבל בעדה בשוק. כתיבת התורה משתלמת בפשיטי דספרא, אבל התורה בעצמה חשובה לאין ערוך מכל הזוזים שמשלמים בעד כתיבתה.

תקות העובד היא, שכל האנושיות – וביחוד עם ישראל – יהיה כלו לעם עובד. “ועמך ישראל כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ”. הטפילים המתפרנסים מעמל אחרים יסופו מעצמם, כי כל אחד יחשב לבושה ולחרפה אם אינו עובד עבודה כשרה. זוהי תקותנו ולזה אנו שואפים.

ובהתאחדות הפועלים אני רואה לא רק התאחדות לשם מלחמה בעושקי שכר העובד – אף־על־פי שבלי זה, כמובן, אי אפשר – אלא התאחדות של אחוה, של חסד ורחמים, של עזרה הדדית. זוהי לא התאחדות צבאית בשביל הנפת חרב, לא התאחדות של “בעלי נכסי דלא ניידי” וכל מיני טרוסטים, אלא התאחדות של אהבה ורחמים – אידיאל אנושי טהור ומרומם את הנפש.

וביחוד גדולה ורוממה היא העבודה של העובד העברי בארץ־ישראל. כאן מלבד אלה הרעיונות המשובחים שאצורים בתוך חובת העבודה הכשרה, היוצרת, יש עוד אידיאל גדול של תחית עם תרבותי עתיק על אדמת אבותיו.

הבוגדים שלנו, היבסקציה שברוסיה, מלעיגים עלינו. הם, האוחזים בכנף בגדו של הפרוליטריון הרוסי שהממשלה בידו, חושבים שמותר להם לעַפֵּר בעפר נגד כל אלה שיש להם צרכים רוחניים, ושכל זמן שהצרכים הרוחניים אינם מתמלאים, אינם יכולים להסתפק כמוהם בַּפַּיוֹק (מנה – naek) שהם מקבלים בעד עבודתם היפה – להעליל על הציונים. אולם העובד העברי בארץ־ישראל לא יֵחָת מהמלעיגים עליו. לבו לב טהור ונאמן. הוא מכיר בעומק נפשו שהוא בן לעמו ונכון למסור את נפשו בעד תחיתו. והוא יבוז בשאט נפש לכל אלה שיבואו להוריד את ערך האידיאל הזה לבקש הטבה חמרית.

אמנם הטבת הכלכלי של העובד הוא גם כן דבר גדול וחשוב מאד. אינה דומה הטבת המצב הכלכלי של העשיר שאינו מסתפק בריוח של חמש לירות ליום ומבקש עשר לירות ולא איכפת לו אם יקבלן מזיעת העובד ומדמו. הטבת מצב הכלכלי של העובד היא שאיפה לא חיי מותרות, אלא לחיים אנושיים, שיהיה בו כח לעבוד ושלא ירד למדרגת בהמה שאין לה בעולמה אלא מעט מהמספוא שבאבוס ועבודת פרך כל הימים.

כן, הטבת המצב הכלכלי חשובה מאד אבל לא זהו העיקר.

למופת יכולים לשמש לנו חיי זאב ברזילי ז"ל. כלל לא לשם הטבת מצבו הכלכלי הוא בא לארץ־ישראל, לעבוד בחמר ובלבנים. הוא היה בן עשירים מפונק, חכם ומפותח ויודע היטב להבחין בין טוב לרע. אבל בו היתה רוח יתרה ולב עברי. הוא ידע שצריך סוף סוף להפוך את עם ישראל העוסק בגולה בסחרנות לעם עובד בארצו. הוא בקש להרים את קרן העבודה, את קרן עם ישראל. את קרן תרבות ישראל. ועלה לארץ־ישראל לעשות חובתו במסירות נפש ממש, מבלי לחשוב חשבונות הפרוטה.

וכך עושים ויעשו כל אלה הבנים הנאמנים – הסוציאליסטים שיש אלהים בלבם ונפש יהודית.

---

אחד־העם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אחד־העם שחונן בכשרונות ספרותיים נעלים, היה מסובל יסורים נוראים. הוא אמנם הכריז על עצמו מלפנים שהוא רק אורח בספרות, היה זמן שחשב להתעסק במסחר (גם פה בארץ ישראל) והיה מסובב תמיד אנשים סוחרים, שחשבוהו לאחד מהם, ובאמת היה זה אולי אונאה עצמית ואפשר מאד שרצה בזה לשכך את צערו, צער הסופר…

כי הוא היה סופר, וסופר בחסד עליון, זהו למעלה מכל ספק. עדות היא עבודתו הישרה והנאמנה בספרות, מלבד כשרונו הגדול. הוא לא הוציא מתחת ידו דבר שלא היה מתוקן ומלוטש כל צרכו. סופר אקראי בודאי שלא היה מדקדק כל כך בעבודתו, והלואי שהיו “הסופרים”, נזהרים בכל דבור שהם מוציאים, כמו שהיה נזהר הסופר־אורח הזה. ביחוד נגלתה מסירותו לספרות בעת היותו עורך “השלח”. בזמן ההוא היה אמנם אחד־העם צריך לפרנסה, כי אז כבר “תמה זכות אבות”, מעין העושר יבש ונחרב, אבל הוא נעשה עורך “השלח” לא לשם הפרנסה לבד, אלא הוא רצה להחיות את ספרותנו. באיזו תכנית יצא אחה“ע בגשתו לערוך את “השלח”? התכנית היא לא נפוחה, כמו שרגילים לעשות העתונים שמיסדים עתון לשם פרנסה, שיש בה – בתכנית – משום העלאת אבק וצעצועים נוצצים המסמאים את עיני הקורא, תכניתו של אחה”ע היתה דרישה נפשית עמוקה, להוציא את ספרותנו מהבצה, שנשקעה בה, לטהרה, ליפותה ויחד עם זה להחיות את לב העם ולרוממו.

והוא נגש לעבודתו, מלבד מה שכתב בעצמו – עבודה שלא היתה קלה כלל (קרה לפעמים שאחרי כתיבת מאמר רציני היה חולה בראשו כמה ימים) – היה עובד עבודת פרך בתקון עבודת אחרים¹, עבודת “בעלי המליצה” שלנו, וכל אחד היה בא עם ה“פרטנזיות” שלו, כי כל אחד הלא חשב את עצמו ל“אחד העמ’יק”, אם לא למעלה מזה. והוא נשא וסבל. ואני בטוח כי אילולי אהבתו העמוקה לספרות היה יורק על כל העבודה הזאת, והיה בוחר להיות גורף ביבין, אבל אהבתו לספרות גברה בו. גם הוא ראה בה עוגן ההצלה של עמו העלוב (דרך הציוניות אז היתה מכוסה בערפל לגמרי, והיא שנתנה בו כח לעבוד ולסבול. כל חוברת של “השלח” שהספיק לראות אותה נדפסה ונכנסה אחרי בקורת הצינזורה (האיסטניס הזה אחה"ע היה צריך להחליף בשביל זה מכתבים עם הצנזור המשומד ישראל איסר לנדא), הסבה לו עונג רוחני שאין לשער. ואם אמנם לא הכל יצא כמו שהיה רוצה על פי תכניתו, אבל ראה בעינו הבהירה שיש משהו מה שלא היה מלפנים.

והנה עברו חמש שנים. יצאו עשרה כרכים של השלח. כמה כחות, כמה דמים הושקעו בהם! כמה הרפתקאות עם בעלי “אחיאסף”. הכל קבל על עצמו אחה"ע, אם לא ברצון, אבל בסבלנות נפלאה. מפני נקיות הדעת שבו לא היה יכול לדחות את הסופרים שהשתתפו בהשלח בלך ושוב עד שיקבלו את הפרוטות של שכר סופרים. ואם רק הדפיס איזה דבר בהשלח היה ממהר לשלם שכר סופרים, ואפילו אם היה קשה הדבר עליו כקריעת ים־סוף.

ונהה פתאום מצאו בעלי “אחיאסף”, כי הצד המסחרי שבשלוח אינו מתאים עם שכר העורך, באו ואמרו לו: דע שאנו מפסידים שש מאות רו"כ. ואחד העם, זה האיסטניס מהמדרגה הראשונה, ענה: אם כך, אני מתפטר ממשרת עורך. (פחות מזה אי אפשר היה לו לקבל מפני מצב משפחתו והרגלו לחיים מרֻוָחים). אז נעשה הנתוח… חדל אחד העם להיות עורך השלח.

אחד העם חרק שן ונשתתק, והוא נעשה למשרת בחנות התה של ויסוצקי (אמנם לא משרת פשוט אלא דירקטור. שמחה וששון!) עשרים וחמש שנה עסק במכירת תה. חתן ה' ויסוצקי, מר צייטלין, אמר לאחה“ע: אני רוצה שמר אחה”ע יהיה מסור כולו למסחר התה, כי גם בלילה בחלומו יראה רק תה. זוהי דרישה נאמנה של סוחר אמתי. ואחה“ע, איננו יודעים אם חלם ע”ד תה, אבל בהקיץ היה התה גוזל את כל כחות נפשו ולא השאיר לו כמעט כלום לעניני רוח. ואת האהבה לספרות קבר עמוק, עמוק בלבו… והסבה לו תמיד מכאובים נוראים. רצה לכל הפחות בשובו בלילה לקחת את העט בידו, אבל כחו הפיזי לא נתן לו למשוך בעט, והוא הקדיש כל כחו למכירת תה, והספרות נשארה שדה עזוב.

בימים האחרונים, כשהייתי מבקר אותו, היה נאנח ואומר: מקנא אני בך, חביבי, שאתה עדיין עובד, ואנכי, כשאני הולך בערב לשכב, הנני נותן חשבון לעצמי: במה עבר עלי כל היום? מה עשיתי? מה הוספתי? ובתוגה אני מוציא עלי משפט קשה: לא עשיתי כלום, לא הוספתי כלום, היום עבר כאילו לא היה.

והמחשבות הללו נקרו במוחו כל הזמן שהיה מוכר תה בחנותו של ויסוצקי: “מי לו פה ומה לו פה?”. ומשום כך אנו מוצאים בתוך מה שכתב בטויים כל כך מרים וקשים. כאילו כל מציאותו של אחד־העם היתה למותר. לא נמצא מי שימלא את השש מאות רו“כ לשנה בשביל שיוכל אחה”ע להמשיך את עבודתו הספרותית. תנובתו הספרותית של אחה"ע נשארה כמו אותו הספר שניצול מדליקה ונשארו ממנו ההקדמה ואיזה דפים מהסיום…²

* *

כי בין בני ישראל רבים הנדבנים – בזה לית מאן דפליג. הצרה היא שהם נכונים לפעמים לפזר נדבתם לא למה שדרוש באמת, אלא למה שנראה בדמיונם, בהבנה שטחית, שזהו דבר יפה ולהיפך הם מעלימים עין מדבר שהוא מועיל בודאי ונותן כבוד להם ולעמם, ודוקא בזה מתחילים הפקפוקים והולכים ונמשכים לאין קץ.

לפני איזו עשרות שנים חגגו הפולנים בורשה חג היובל של סנקביטש. היהודי הבנקאי ואוילברג כתב לועד החגיגה, כי הוא מנדב שלשים אלף רובל להוצאת ספרי סינקביטש. והועד ענה: אצל היהודים יש הרבה זקוקים לעזרה, טוב יותר שתעזור להם. להוצאת כתבי הסופר הפולני ידאגו הפולנים בעצמם. כמובן שזוהי רשעות מצד חברי הועד הפולני, אבל מדוע נחפזים כל כך המה־יפית’ניקים שלנו להתראות בנדבנותם בפני הנכרים ולא בפני עמם וצרכי עמם?

אִמְרו נדיבי עם ישראל “על חטא”! אִמְרו ובקול רם, למען תשמעו גם אתם בעצמכם, החרשים ואזנים למו!

---

הקדוש אייזיק צינדלר ז"ל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אותו הכרתי בשבתי בשנת תרע"ז בסג’רה בימי גירוש יפו. הוא היה מהראשונים שהתישבו בסג’רה. המקום היה מוכן לפורעניות. מסביב כל כך הרבה שודדים. אבל מי ישים לב “לקטנות” שכאלה. צריכים לכבוש את המקום ויהי מה.

ועם ישראל שלם בעד סג’רה לא רק במיטב כספו אלא גם בדם בחוריו הפועלים השומרים – שמעון מלמד, דוב שווייגר, ישראל קורנגולד, אברהם יוסף בר“ל, צבי ברטנובסקי שנזכרו בקובץ “יזכור” שיצא לאור בשנת תרע”ב.

ובכל זאת החזיקו האכרים והפועלים מעמד והמושבה סג’רה הוקמה.

ובין האכרים החרוצים היה היהודי הכשר, העובד התמים אייזיק צינדלר. הוא היה גבור גם בגופו ולא ידע פחד. הפרדה היותר עקשנית היתה נכנעת מפניו כשהוא תפס בראשה. לא היה כמוהו אכר יודע להרים אבן הנפגשה במחרשה. ובעל רחמים היה: בימי המלחמה כשהיה אנוס להוביל חנם עצים בשביל הצבא, ובדרך מצא איזו אשה עניה או סתם זקן ההולך ברגל לטבריה, היה מבקש כי יעלו על העגלה ולא רצה לקבל בעד זה שכר. ואף על פי שהיה חי חיי עוני לא נשמע ממנו קול תלונה. די היה בשבילו שיש לו אפשרות להשתתף בבנין הארץ.

וכעין סיום יפה לחייו הכשרים היה מותו, מות גבור העומד על המשמר. ב“מחנה ישראל” קבל על עצמו תפקיד שומר. הסג’ראי הזה ידע כי גם סביב “מחנה ישראל” יש שודדים למדי ולדמי ישראל יארובו. אבל אייזיק צינדלר לא ידע פחד. שום דבר לא יבעתהו. וכשם שאחרי הריגת השומרים בסג’רה לא נמנעו חבריהם שנשארו בחיים לבוא תיכף ומיד ולהתיצב במקומם, כך היה אייזיק צינדלר בטוח, כי אם יפלח כדור מות את לבו בעמדו על המשמר, “מחנה ישראל” לא תשאר בלי שמירה. אין דבר! אנחנו בחזית, ממקומנו לא נזוז.

והוא מת מות גבורים קדושים. ביום הרביעי, ב' אייר תרפ"ז.

ומותך, אייזיק, על קדושת ארצנו יתן אומץ לבחורים הרעננים להמשיך את המלחמה בעד כבוד ישראל והרמת קרן העבודה הכשרה בארץ האבות.

הרהורים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

הנשמה והגוף של הציונות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בשעה שיהודי יושב בסתר אהלו והוגה בהיסטוריה של עמו ביחוד בתולדות התרבות שלו (לצערנו היא כמעט עדיין טרם נכתבה) הוא רואה לפניו איזה דבר גדול, נפלא ומצוין במינו. היתה לנו סגולה מיוחדת שאנו קוראים לה בשם הכולל – יהדות. ואעפ"י שקשה מאד להגדיר מהי יהדות, מפני רבוי הָאֶלֶמֶנְטִים שנכנסו אל תוכה ונתעבדו עד שנעשו לחלקים אורגניים של היהדות – אבל בכל זאת אנו מרגישים, שהיתה לנו סגולה זו, שהיתה מאחדת את כל מרחקי הזמן והמקום. אחת היתה היהדות מימי אברהם עד זמננו ובכל רוחות העולם, בכל מקום שגלו ישראל, ויניקתה היתה מארץ־ישראל, שהיא ערש ילדותה ויסוד קיומה.

עכשיו היהדות הולכת ומתפוררת. אינני אומר שהיא מתבטלת, אבל אין בה אחדות. מתפרד העם לקבוצים קטנים, ל“קלייזליך”, לשברים ולרסיסים, וכמובן שערכם פוחת ויורד.

וכי צריך להביא לזה ראיות? וכי אין כל אחד שעינים לו רואה את הדבר בכל מקום?

ובמה נרפא את השברים? במה נקים את היהדות שתשוב להיות סגולה אחדותית?

הדרך היחידה היא לנטוע בארץ־ישראל קבוץ של יהודים עובדים בחקלאות ומתפרנסים דוקא מיגיע כפם. היהדות הגלותית, כלומר שתכונתה גלותית, ואפילו אם היא נמצאת בארץ־ישראל, אינה סגולה והיא הולכת ומפרידה בין אחים ומרבה את השבר, אחרי שכל אחד צריך להבנות מחרבן חברו. העבודה החקלאית הכשרה בארץ־ישראל יכולה ליצור גם ערכים יהודיים תרבותיים, שיהיו המשך היהדות הגדולה, שעמנו יצר אותה בכחות אבירים במשך אלפי שנה.

ולעבודת הבסיס הזה דרושה התאמצות יוצאת מן הכלל מצד כל אישי האומה, וביחוד מצד צעירי ישראל, שמרגישים בדכדוך העם ובהתפוררותו ורוצים לקבל על עצמם לשנות את כל חייהם ולהכות שורש באדמת ישראל. וזוהי הפרובלימה העיקרית של הציוניות, התיאורטית והמעשית.

צרכי עמנו מרובים. רבים מאד הזקוקים לעזרה. אבל יש שעל ידי העצים הרבים אינם רואים את היער. ההתפרטות משכיחה את הצורך הראשי הלאומי – להשיב את העם לתחיה, לתחיה חמרית ע"י התקשרותו עם אדמתו בעבודה חקלאית ממשית, ומכאן לתחיה רוחנית – שגשוג והמשך היצירה התרבותית שאנו קוראים לה יהדות.

קופה של צדקה לרעבים, לכושלים – ענין לחוד, והציוניות ענין לחוד.

אל נא תשכח הציוניות לשם מה היא נוצרה.

הדבר הזה אמנם נאמר ונשנה כמה פעמים, ובכל זאת כדאי לחזור על זה שוב.

---

שאלת בנין ארץ־ישראל ושאלת העובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

רגילים הם חובבי ציון להבדיל בין שתי השאלות הללו: בנין ארץ־ישראל היא שאלה לחוד, שבה מעונינים כל המפלגות העם, החל מרוטשילד וסיים בעני שאין לו אלא מקלו ותרמילו בלבד. מה שנוגע לשאלת העובדים – זוהי שאלה מפלגתית – הנוגעת לסוג ידוע של אנשים המבקשים לעבוד פחות ולקבל שכר יותר גדול, וכמובן שאין בו שאלה לאומית.

השקפה זו יסודה בטעות. הלאומי האמתי, שחבת ציון היא לו לעיקר העיקרים שואל לנפשו: איך תבנה ציון ומי יבננה? המצב של התהו ובהו שמשל בחבת ציון בתקופתה הראשונה הולך ועובר מן העולם. מלפנים לא חשבו, לא ידעו לחשוב, אלא אמרו נקומה ונעלה ונבנה. והנה נעשו איזה מעשים. באו אנשים והעבירו לארץ־ישראל את הרגליהם ואת שאיפותיהם ואת הגלות של חוץ־לארץ הכניסו לארץ ישראל. וכמובן שהכל רואים שמעשיהם במובן הלאומי לא הביאו לידי הצלחה. המושבות שלנו מפרנסות אלפי ערבים, הצעירים והצעירות להוטים אחרי הלוקסוס העירוני ויוצאים לחוץ לארץ. הקנאה, השנאה וההתחרות הנוהגות בין הסוחרים מושלות גם פה, וכל אחד רוצה להתחזק ולהתגבר על חשבון חברו החלש. סוף דבר: העולם בארץ־ישראל כמנהגו בגולה היה נוהג והבנין הלאומי בארץ־ישראל לא נבנה, מפני שלא היה יסוד לבנין.

והנה בא החלוץ העברי ואמר: אנחנו נבנה את הבנין הלאומי, נבנה פשוט, בעצמנו, בשרירינו, בזיעתנו, בדמנו. ואחרי שאין כוונתנו לעשוק את אחרים ולהתעשר בעמל אחרים, אנו רוצים לעזור איש לרעהו, להרבות את מספר העובדים ולהגן עליהם מניצול ומבזבוז נפשות, כי הצלחת הבנין הלאומי בארץ־ישראל תלויה ברבוי אוכלוסי העובדים האמיצים בגופם וברוחם.

ומי שעיניו פקוחות רואה, שבנין ארץ־ישראל תלוי לגמרי בשאלת העובדים העברים. אם ארץ־ישראל תבנה על ידי עובדים עברים – הבנין יהיה איתן ומוצק, יהיה לו הוה ועתיד, וכל מה שארץ־ישראל תרבה לקלוט את החלוצים הבאים הנה לעבוד, כן תתחזק התקוה להצלחת הרעיון – רעיון חבת ציון. חבת ציון ואיניציאטיבה פרטית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, עבודת ה' ועבודת הבעל אינן יכולות להצטרף יחד. האוהב את עצמו אינו יכול לאהוב את ציון, הדורשת הקרבת אהבת עצמו.

ולפיכך כל אלה שיש זיק חבת ציון בלבם מוכרחים ראשית כל לדאוג לעובדים העברים הבונים את הארץ. זהו לא ענין של מרכז, של ימין, של שמאל, אלא זהו – ורק זה – ענין לאומי ממדרגה ראשונה. קרן הקיימת צריכה לרכוש קרקע בשביל העובדים, קרן היסוד צריכה לאפשר את התישבות העובדים על הקרקע. ועל הכל צריכים להגדיל את כח העובדים על ידי קרנות מיוחדות בשבילם. כי לא נעשה שקר בנפשנו לומר, שהכל מודים בדברים שאמרנו, אעפ“י שהם פשוטים מאד. ישנם היודעים את האמת ומורדים בה בכונה, ויש כאלה שלא הגיעו לידי הבנה, יש גם טמטום המוח, שעוצר בעד התפתחות ההכרה. ולפיכך הדרך היותר נכונה היא שכל חובבי ציון שבם בעלי הכרה יחזקו את ידי העובדים בהגדלת ובהגברת המוסדות הכספיים שלהם, שהם המנוף לבצור הבנין הלאומי ההולך ונבנה ע”י חלוצי העם. ואל יאמרו עוד כי העובדים הם אגף שמאלי או ימני, אלא במרכז התנועה הם עומדים.

“כי אתה ה' באש הִצַתָּה ובאש אתה עתיד לבנותה” – באש העלומים של חלוצים שמתנדבים לבנות את ארץ־ישראל.

---

הדוחקים את הקץ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הפטריוטיות הטפשית, השפלה, הגלותית שלנו, שנתה אצל אחדים מהפועלים את שמה ותהי לסוציאליות בין־לאומית, לקומוניזם בין־לאומי.

לא די להם להתאחד עם פועלי כל הארצות לשם השבחת מצבם הכלכלי והמדיני, אלא הם משתדלים לטשטש את צורתם העצמית, לכחש בלאומיותם ולהיות מה שאינם – סוציאליסטים מפשטים, פורחים באויר, מזדווגים למי שהוא. והכל היה טוב – אבל הצרה שיש גם צד שני. צד חזק ובריא, שיש לו בסיס, והוא אינו רוצה בזרים הללו הנשרכים אחריו בין שקוראים לעצמם סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים.

כל הנסיונות שנתנסינו במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, שהדרך הזאת לא נכונה ולא מוליכה אל המטרה של התאחדות האנושיות, ורק מביאה לידי השפלת ערכנו ולידי בעיטות חזקות מצד אלה החזקים, שאנו מבקשים להזדווג אליהם – לא הועילו לפקוח את העינים העורות של צעירינו שאינם מכירים את הממשיות, את עצם החיים, הולכים על פי דוקטרינות מפשטות, שהן אולי יפות בשביל ריקלמות, אבל החיים הריאליים אינם מתחשבים עמהם כלל.

רוצים הם התלושים הנלהבים למחוק את המלה “העברים” מתוך השם של “הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל” ולעשות את החברה הזאת לחברה בין־לאומית. חושבים הם כי אם רק ימחקו את המלה “העברים”, אז יזדווגו אל העובדים הערבים, ושלום עולם יבוא לארץ ולא יהיו עוד חכוכים וחלוקי דעות. אולם הערבים, שלהם יש חיים ממשיים, בסיס חזק כלכלי ותרבותי (הם גם חזקים בתרבותם, אלא שאנחנו איננו ידעים ממנה כלום) ומדיני (שאינו מסתיים רק במה שיש בארץ־ישראל, אלא גם בארצות השכנות), – למה להם להזדווג עמכם? ואנחנו הן אין לנו לא הא ולא הא. כלום יש ערך לאיזה מושבות ואפילו לאיזה עשרים אלף עובדים יהודים נגד הים הגדול של העם הערבי? לנו אין ארץ, אין כלכלה לאומית וגם אין תרבות. התרבות שלנו הגדולה, העשירה, העתיקה אינה ידועה כלל לצעירינו ה“בין־לאומיים”. וזולתה מה יש לנו? הסטוריה של קלמן שולמן? מדיצינה של “מרפא לעם”? אסטרונומיה של חז"ס? אם תתנו להם פירורים ממארכס ולנין – אפשר שיקבלו עד כמה שהחיים הממשיים שלהם ירשו להם לקבל, ואחר כך בודאי שיאמרו: “הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת”, ואם לא ילך, יתנו לו בעיטה הגונה, כמו שעשו אחרים גדולים ובעלי תרבות יותר גבוהה. ואז נבין שהזווג לא עלה יפה.

אינני אומר, חלילה, שאיננו צריכים לבקש קשרי שותפות עם השכנים הערבים. יושבים אנחנו יחד עמהם על טריטוריה אחת ויש לנו הרבה ענינים משותפים. אבל לא נטשטש את עצמנו, לא נמחק את שם “העברים” מעלינו, כי אם אנחנו נמחק, אז האחרים יכתבוהו בדם ובאש…

באחדות של עמים חיים אנו רוצים, כלומר שנהיה עם חי, ההולך ומתפתח על פי דרכו יחד עם שאר העמים ברֵעות ובשלום. אבל בשום אופן לא לותר על עצמיותנו. יש לנו חיים מיוחדים וצרכים מיוחדים, ועלינו לשמור עליהם מכל משמר.

---

על האיחוד והנסירה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כשהגיעה השעה לנשמות אדם וחוה לרדת מן השמים ולהכנס לתוך הגויות, אחרי שצבר הקב"ה עפרן וסדרן כראוי, בקשו הנשמות שלא תפרדנה זו מזו גם בעולם התחתון, כמו שהיו מקושרות זו לזו בעולם העליון. הן אינן חפצות שהגויות תהיינה נפרדות, אלא מצומדות זו לזו, כתואמי סיאם.

שמע הקב"ה לקולן. הוא ידע כי קשה על הנשמות להפרד אשה מרעותה, אבל הזהירן מראש: דענה, חביבות, כי לא כעולם הנשמות עולם הגופים, שם לגמרי חיים אחרים ותנאי חיים אחרים. אבל הנשמות הזכות לא יכלו לשער בנפשן את צביון החיים הארציים עם משאלותיהם המיוחדות. ותתעקשנה: לא נרד, אם תבקש להפריד בינינו.

והקב"ה אמר: כך יהי. הוא לקח את שני הגופים, חברם יחד, הנשמות נכנסו בהן, ואדם וחוה קמו על רגליהן, צמודים זה לזה בקשר לא ינתק.

אבל מהרה נוכחו בעצמם, כי אין הדבר כתקונו. יש לפעמים שאדם צריך דוקא לבדידות, וכן גם חוה, והם לצערם תמיד קשורים יחד. והעיקר – הלא לא לתוהו נבראו, לשבת נוצרו, ואם הם צמודים, פריון לא יהיה לעולם. הגיע הדבר שבאו חכוכים בין הבעל ואשתו. עוד מעט ויגיע הדבר לקטטות ובחילת נפש איש בחברו.

אז צעקו לה': אנא הַפרד בינינו! אי אפשר כך לחיות. וגם הנשמות חזרו בתשובה: אנא הפרד!

חִייך הקב"ה ואמר: הלא הזהרתי מראש, כי כך יהיה. אנכי אז עשיתי רצונכם, רצון הנשמות, ועכשיו שמעתי צעקת הגופים וצעקת הנשמות גם יחד. אנכי אעשה חפצכם, אבל אתם תצטרכו לנתוח קשה ומכאיב מאד.

– אנו נקבל על עצמנו כל מיני יסורים שבעולם, ובלבד שנפרד – קראו הגופים והנשמות יחד.

אז באה ה“נסירה” – מלאכי רחמים לא יכלו לעשות את הנתוח הקשה הזה, והוא נמסר למלאכי חבלה, שנסרו בלי רחמים ביניהם.

זה היה נתוח נורא, אבל נחוץ מאד. בלעדיו לא היו חיים בעולם ולא פריון.

---

גֹלו את החרפה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

התנפלה בירושלים המשטרה ביום הכפורים תרפ"ו בגבורה נפלאה על השרפרפים שהזקנים הביאו עמם לשבת ביום־צום על יד הכותל המערבי וגם נצחה: השרפרפים הלכו בשבי…

הזקנים עשו שלא כחוק. על פי החוק מותר להעביר בחמורים גללים על יד הכותל המערבי, על פני היהודים המתפללים שם, ואסור להעמיד שם שרפרפים… חוק קדוש!

בימי־הבינים אסור היה ליהודי להרָאות ברחוב בלי טלאי צהוב על בגדו העליון מגבו. זה היה חוק מטעם קדושת האפיפיור אינקונטי השלישי. ובודאי שצריך היה לשמור על החוק. מי שנראה ברחוב בלי טלאי נענש קשה כעובר חוק.

לימים נתבטל החוק הזה. נשתחרר היהודי מהעלבון הזה. אבל נשאר טלאי צהוב אחר שנושאו הוא לא יהודי יחיד, אלא האומה כולה, זהו השקוץ שעל יד הכותל המערבי, והנה גם הוא קיים בתוקף החוק של הטלאי הצהוב.

יודעים אנו שקוזאקי הנצרות רוצים, שהכותל המערבי, בתור סמל היהדות, יעמוד תמיד בתוך סביבה מלאה חלאה, כדי שישמש אנטי־תיזה לקבר הקדוש המפואר בעדי עדיים. חושבים הם להתכבד בעולם בקלוננו, להרים בזה את קרן הנצרות, ואולי יצודו בזה גם איזו נפשות מתוך היהודים. כן. בודאי שישנם כאלה. אבל אין אנו יכולים לחשוד שהפוליטיקה האנגלית תתבסס על השקפה אנטי־אנושית ואנטי־הגיונית שכזו. “ובוזי יקלו” – אומר הנביא.

וצריך להגיד האמת: הרבה אשמים אנחנו בעצמנו בעלבוננו זה. היה זמן ר' זלמן צורף (לפני שמונים שנה בערך) הצטער על שחורבת ר' יהודה החסיד נמצאה ברשות ישמעאלים וברצונו הכביר השיב את הגזלה לבעליה. אבל לכותל המערבי לא נמצא מי שידאג להרחיק את השקוץ מקרבתו. לא הרגשנו בעלבון.

אבל סוף סוף צריכים אנחנו לתקן את המעוות. והחובה היא על כל בני עמנו בכל מקום שהם להחיש בדבר הזה ולהשפיע על הממשלה המרכזית האנגלית להסיר את הטלאי הצהוב מעל גב האומה המתעוררת לתחיה, ובפרט בדבר זה שלא יביא נזק למי שהיא. לשכני הכותל המערבי אפשר לתת מקום יותר רחב. האמנם הפוליטיקה העולמית הגדולה דורשת, כי השכנים יטילו גלליהם על יד הכותל המערבי דוקא, ולא במקום אחר, הלילה?

והחרפה הזאת היא חרפה לא רק לעם ישראל, אלא לכל האנושיות הנאורה, היודעת להוקיר זכרון עתיק ומקום של קדושה.

---

אחרי הועידה השלישית של הסתדרות העובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ירשם נא הדבר לזכרון לדור יבוא.

בשנת תרפ"ז בחודש תמוז בעצם חום הקיץ התאספו צירי העובדים העברים לועידת הסתדרותם. ובמשך שני שבועות הגו יום ולילה בכובד ראש לא על ענינים הנוגעים רק להם, בתור מפלגה פרוליטארית, אלא בעיקר על השאלה הכללית איך להחיש את בנין עם ישראל בארץ ישראל.

למרות המצב הקשה – המשבר שהעיק על כולם, נתגלתה בכל הדרה האחדות האידיאלית הפנימית, המחיה את כל החברים.

הנאספים כמעט כולם צעירים למחצה או לגמרי צעירים, שדמם רותח בקרבם וקשה להם לכובש את יצרם הפרטי, ואף על פי כן ידעו להתגבר על עצמם ולשמור על שלמות הסתדרותם ושלמות הרעיון שבשבילו באו לארץ־ישראל.

ועוד צריך להוסיף כי כל הנאספים אינם דומים כלל על פי מוצאם, חייהם, השכלתם, למה שנקרא בעולם הגדול – פרוליטריון. כי הם כולם בני “בעלי בתים”, שלא הם ולא אבותיהם ידעו מהקושי שיש בעבודה פיזית, וגם כולם בעלי השכלה (מהם רבים גם בעלי השכלה גבוהה), אבל ההכרה, כי רק בעבודה כשרה ויוצרת יבנו העם והארץ, מאמצת אותם ללכת בדרך החלוציות שאינה רפודה כלל בשושנים. וכידוע כבר נפלו מתוך הצעירים הנלבבים האלה הרבה, הרבה קרבנות…

ההופעה הכבירה הזאת, שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה שלנו, צריכה להלהיב את לבות כל אחינו מכל הזרמים והמפלגות באמונה ובגאון, כי לא יטוש ה' את עמו, וארצנו נמצאת בידים אמונות, בידי צעירים יהודים, שנפשם טהורה, כי הם יחזיקו בה ולא ירפוה עד כי תהיה לתפארת עולם.

ואל יאמרו נרגנים פראים, שיש בתנועה זו משום השלטת פרוליטריון על בורגנים. השאלה שלנו יוצאת לגמרי מנקודת השקפה אחרת – תחית עם ישראל שגורלו משונה מגורל כל העמים והוא צריך ומוכרח לתקוע יתד בארץ אבותיו.

אנכי, הזקן, רואה בזה השגחה אלהית, כי צעירינו קבלו עליהם ברצון את עובי הקורה להקריב ממש את חייהם בעד האידיאל הזה. ואיך אפשר להעליל עליהם כי לשלוט הם חפצים?

ולתקומת האומה הישראלית דרושה התעוררות כבירה בלב כל אלה שנר אלהים מאיר בלבם בלי כל הבדל בין יהודי ליהודי. הכח המוסרי הגדול והנשגב שנתגלה בתוך החלוצים שלנו אי אפשר שלא יעורר חדוה לאומית בלב כל אחינו בני ישראל בכל קצוי עולם.

זווג החלוציות והנדבנות שהן שתיהן תפארת ישראל, יביא פרי הלולים לרפאות לא רק את שבר עמנו, אלא גם את שבר האנושיות כולה שאין לה תקנה, כל זמן שלא יתוקן העם העברי.

זכרו זאת והתאוששו! אל תתנו לקטנות המוחין להפריד בין אחים!

---

על ה"דין וחשׁבון"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מה שלא יעשה השכל הבעל־הביתי, הקר והקפוא, יעשה הנוער בהתלהבותו האידיאלית. הרעיון הזה נתעורר בי לרגלי הופעת הספר רב הכמות, ויותר מזה האיכות – “דין וחשבון לועידה השלישית של ההסתדרות מפעולות ההסתדרות ומוסדותיה, אדר תרפ”ג – תמוז תרפ“ז”.

מתוך הספר הגדול הזה נשקפת עבודה עצומה, יגיעת בשר ורוח, שלמרות כל המעצורים והמכשולים הרבים הצליחה להקים מוסדות כבירים ולהחזיק מעמד גם בזמן של מצוקה שאין כמוה.

וגם בהדפסת הספר הראו החברים חריצות יוצאת מהכלל: נצטוו המדפיסים בבתי הדפוס של הפועלים “הפועל־הצעיר” ו“אחדות” ואמרו להם: מצווים אתם להוציא את הספר מיד, והספר הגדול הזה יצא במשך שני שבועות. גם מזה אפשר להוכח מה כחם של פועלים מאוגנים בעבודת היצירה.

שמעתי “בעל־בית” אומר: “החלוצים עולים ביוקר. אילו היתה ההנהלה הציונית מאספת פשוט עניי ישראל הזקוקים לפרנסה ונכונים לעבוד לא שמונה שעות ביום, אלא כמה שיצוה בעל הבית בעד איזו פרוטות, כי אז היתה יכולת כבר להושיב את כל ארץ ישראל מדן ועד באר־שבע, וכל השאלות היו נפתרות מאליהן”…

כך אומר “בעל־הבית”, אבל היושבים בארץ־ישראל והיודעים את טיב הישוב מראשית היותו ועד היום, הסתכלו, בחנו וגם הכירו בהכרה ברורה כי מהאלמנט הזול, הנקרא בשם “עניי ישראל סתם”, אי־אפשר לבנות שום בנין. אמנם העניים אינם צריכים לבית־פועלים, לבנק, לספריה מרכזית, ואף לא לקופת חולים – די בשבילם “הקדש”, אבל אז היה כל הישוב כולו “הקדש” אחד… בשביל "גבאי היה הדבר אולי מספיק, אבל לא בשביל רעיון התחיה, שאליה שאפו טובי עמנו מראשית “חבת ציון” ועד עכשיו.

לתחיה דרושה עבודה של מסירות, של אחדות, של שאיפה כבירה, של העזה, של גבורה. כל חלוץ כשהוא לעצמו – נמלה חלשה, רעבה, בזויה, אבל רבבות חלוצים כשהם מאוחדים בקשר אמיץ של רעיון גדול מאחד, הם ישיגו את מטרתם, והם יבנו ויקימו מוסדות ויחזיקו בהם ולא יתנו להם לנפול.

ולא רק עניי ישראל סתם אינם יכולים לבנות כלום, אלא גם הבעלי־בתים שלנו – אם נשוה אותם כלפי החלוצים הצעירים – גם הם במה שנוגע לענינים צבוריים, לאומיים הם הראשונים המפגרים והנחשלים. עד הנה אין בתל אביב בית לספריה העירונית, והספריה נודדת מבית לבית והעיריה משלמת שכר דירה. עד הנה אין בית חולים של העיריה, אין גם בנק של העיריה.

ואל יחשבו נא ה“בעלי־בתים” שלנו שכונתי לבזות אותם. רוצה אני לדגדג אותם קצת, לעוררם שיפסיקו את מלחמתם בחלוצים, כי יעזבו את דרכם הנפתלה, שיחדלו משאת את שם הציוניות לשוא, כי ילמדו מדרך החלוצים העובדים, שאינם פוסקים מלעבוד. ירכוש נא כל “בעל הבית” את הספר “דין וחשבון של הסתדרות העובדים”, יעיינו בו היטב, ילמדו אותו כדבעי ויראו מעשי בני “בעלי בתים”, החלוצים הצעירים, (סוף סוף מי המה אם לא בני בעלי בתים?) ויתאחדו עמהם בלב אחד לשם בנין ארצנו ויקוים בהם "כי לא עתה יבוש יעקב… כי אם בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי… וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח (ישעי' כ“ט, כ”ג־כ"ד).

---

נְעִילָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(הרהורי וידוי של שריה הסופר).

אהבתיך, אלהי, ידיד נפשי הנאמן!

בטרם בואי לעולם עמי היית, ובצאתי ממנו ידך תנחני.

*

אמנם היו רגעי שבהם בקשתי להחלץ מידידותך.

לחרות שאפתי ואפן לאלהים אחרים, כי ישחררוני:

חמדת נשים, אהבת שררה, רדיפת בצע, הוללות וָאָוֶן.

ובמתנה היקרה, שהנחלתני אלהי־ידידי, – כשרון סופר –

השתמשתי למשוך עון בחבלי שוא, להפיץ זמה ותבל.

ובחפזי אמרתי: יכֹלתי! נביא החרות אני, משֻׁחרר ומשַׁחרר.

מכנורי השתפכו מנגינות עגבים וָאֶהִי – מאֻשר?

לא! מאֻשר לא הייתי, אבל צוהל ומתבדח, כגבר עֲבָרוֹ יין.

ופתאם תקף אותי שעמום ודבק בי כצרעת ממארת.

הכל נדמה לי ריק ושומם, בחלה נפשי בעולם, היה לי לזרא.

נסיתי למלא ריקנותי בשביבי אידיאלים –

אלה שברי לוחות שהם ככסף סיגים מצֻפה על חרש.

אולם מהרה געלה נפשי גם בהם. שעמום, שעמום!

ומרה מהכל היא הבדידות. אין רֵע להתרועע.

נפסלו בעיני כל בני האדם, חֶבֶר קניבלים הם כֻּלָּהַם,

אין אהבה ואין ידידות, הכל כזב ושקר.

לפני מי אשפוך שיחי? ומי יבין, מי ירצה להבין הגיגי?

בודד אני בעולם, הכל זר לי ואני זר לכל.

עוברים ושבים אלפי בני אדם, סוסים, גמלים חמורים –

מה לי ולהם?

ואל השמים אשא עין: לבנה חִוֶּרֶת, כוכבים קרים –

מה לי ולהם?

אין שום קשר ביני ובין העולם שמסביב לי. בודד אני בעולם…

ובאפלולית הלילה ראיתי את השטן עומד משמאלי, חורק שן, משרבב לשון וקורא:

הנה המשֻׁחרר!…

ויחר לי עד מות. בושה וגועל ושעמום.

אין דרך אחרת אלא אבוד עצמי לדעת. יבוא מהרה הקץ לתעתועי חיי!

ובעמדי על סף הכליון הגיע לאזני חרש קול רך ומלטף, מלא רחמים וחנינה:

שובה חביבי, שובה אלי, אנכי אלהיך, ידידך הנאמן.

– איך אשוב וכל כך התרחקתי? גדורה בעדי דרך התשובה. אין עוד התמימות הילדותית…

– טעות היא בידך, שריה חביבי. – חושב אתה שהתרחקת ממני ואני התרחקתי ממך. שנינו לא התרחקנו זה מזה ולא נפרדנו. קשורים אנחנו בעבותות אהבה נצחית, אהבה אלהית, שאין לה שנוי ותמורה. רחם ארחמך, שריה האמלל!

אז פקחתי את עיני וארא עולם חדש לפני, עולם מלא זוהר ויופי ושמשות חדשות האירו לי, שמש אהבה וחמלה, שמש אמונה ובטחון, שמש גבורה ותפארת, קדושה ומלכות.

אהבתיך, אלהי, ידיד נפשי הנאמן.

בטרם בואי לכולם עמי היית ובצאתי ממנו ידך תנחני.

---

מִשְׁעוֹלים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מלוקט מדברי חסידי עולם)

א

הפרח ממלא תפקיד מֶכַני בצמח כשאר אבריו: הגרעין, הגזע, הענף, העלה והפרי. וכשימלא הפרח תפקידו, יבול ועליו ישרו והיו לדֹמן.

ואף על פי כן מראה הפרח הנהדר אומר ללבך לגמרי אחרת. הוא כולו אומר: הביטה בן אדם! דע שיש בעולם, מלבד מכַנִיות, גם יופי ונשגב ושלל צבעַי הם עֵדָי.

אגדה יֶשְנה על אדות בת מלכה שנשבתה בין האויבים ונסגרה בארמון ברזל. והנה בא מלאך וקרא לה מבעד החלון ובשר לה, כי אביה קרוב לבוא לחלצה מן המיצר.

– ומי יעיד, כי אמת בפיך? – שואלת האומללה הכבולה.

– הנה טבעת המלך, – עונה השליח.

והיא, הבת־מלכה, מביטה ובעיניה נוצצות דמעות־שמחה ותקוה.

הפרח היפה הוא המלאך השלוח אלינו ממרום. היופי שבו הוא טבעת המלך. והאדם הכבול בעניניו הארציים מביט אל הפרח, ולבו מתמלא תקוה. כי קרוב אליו אבי היופי והנשגב שיחלצהו מן המיצר ויעלנו מעלה־מעלה.

ב

אם תסתכל בשירה וראית בה אותיות, נקודות, מלות, קצב ומדה, וידעת כל אלה לבושי השירה המה ולא עצם השירה.

אמנם, אין שירה בלי אלה הלבושים החיצוניים, אבל רוח השירה היא למעלה מכל אלה הלבושים, והיא מגעת באין סוף.

זוהי אחת מן הסתירות שאנו נפגשים בעולם על כל צעד. ואתה סוף־סוף מכיר שיש בעולם חיצוניות ופנימיות, גופים ונשמות, גבול ואין סוף.

ג

קשה לתינוק ללמוד שמות האותיות והנקודות, קריאת המלים הבודדות, מפני שאינו יודע שהן כולן מתאחדות ומביעות איזה משפט, איזה רעיון.

קשה היא לאדם עבודת ההשתלמות, כי הדרך ארוכה ומיגעת. אבל היא ארוכה ומיגעת למי שחושב כל צעד כדבר נפרד בעצמו; כל צעד, כל זמן שהוא נפרד לבדו, אין בו אלא עמל והתלבטות.

לא כן למי שרואה בכל צעד חלק מהדרך המוליכה אל המטרה הנשגבה; הוא טועם למפרע מעין עולם הבא, מתענוג האושר של השגת המטרה.

איש שכזה לא יתאונן על עמלו, כי עמלו יחיה וישמח.

ד

הביטה, בן אדם, אל הילד. איך שהוא משתדל לקום על רגליו ולהתהלך, כמה פעמים הוא נופל וקם, נופל וקם. לפעמים גם נפצע, אעפי"כ לא יחדל מנסיונותיו. הוא אינו יודע יאוש, הטבע מלחש לו באזנו: חזק והתחזק, סוף הנצחון לבוא.

כך גם אנו הגדולים, מכירים אנו בכל היסורים שאנו פוגשים על דרך החיים. מכירים אנו גם את ריחוק המעשה והמטרה. אפשר לפי זה לנפול במרה שחורה. אך החיים מתגברים על זה. לפנינו מאיר אידיאל של שלמות ומושכנו, ואנו מתחזקים והולכים בצעדי אוֹן קדימה.

ה

יש אומרים שהאדם צריך להכניע את הטבע. חושבים הם שהטבע שונא לאדם.

חלילה! אין הדבר כך. הטבע הוא בכלל רֵעַ האדם, ידידו הנאמן. הוא משמחו בקוי אורו, מטהרו בפלגי מימיו, מעדנו בעדנת בשמיו, משעשעו ביפי פרחיו, שולח גלי רוח זכים לריאתו.

כל המתנות הטובות הללו מידי הטבע באות לנו.

ואם יש בטבע דברים מזיקים, גם המה מביאים תועלת לנו – להבחין בין הטוב ובין הרע. אילולא המות, לא היה ערך לחיים.

ו

אנו צמאים לידידות, לאהבה.

אבל איך אפשר למצוא ידידות בזמן שהאדם נחשב למכונה המביאה רוחים? איך אפשר למצוא אהבה בזמן שהאדם הוא זאב טורף? הורג בעלי חיים שקטים ושלוים, אוהבי חיים כמוהו, הורג גם אנשים, וְלַכֹל הוא מוצא היתר.

אפשר שאיש יאהב אשה אהבת בשרים, אפשר שאדם יתרועע לחברו בתקוה לקבל ממנו תמיכת כסף, כבוד ונשיאות, אבל ידידות, אהבה אמתית איך תִשְׁכֹּנָה בין קַנִיּבַּלִים?

ז

ואם ישאלך אדם: במה קונים אהבה אמתית, ידידות אמתית, יופי וטהרה? וענית ואמרת: ביסורים.

היסורים הם המטבע הקשה, שאנו משלמים בה בעד כל הטוב היפה והנשגב.

ואנו איננו רוצים להיות קבצנים, פושטי יד, מקבלי נדבה, אנו רוצים לשלם בעד הכל – ביסורים שאנו מקבלים עלינו באהבה.

חביבים עלינו יסורים, כי בלעדיהם אין התפתחות ואין שמחה ואין קנין רוחני וגשמי.

ח

השאיפה להשתלמות עצמית פרטית היא בודאי מדה יפה. אם אין פרט אין כלל. במה דברים אמורים? אם הפרט אינו נבדל מהכלל. המתרחק מהעולם בשביל הצלת נפשו הפרטית יאבד את התוכן האנושי שבו, והוא נעשה עבד לקליפה. חושב הוא בלבו: “אני את נפשי הצלתי” – והוא כולו מלא שנאת הבריות, גאוה וחלאה נצחת.

ט

כל זמן שהמנורה אינה דולקת, היא חוסכת את השמן בתוכה שלא יגרע ממנו כלום. וכך היא עומדת בחשכת קמצנותה לבדה, נפרדת מכל מה שמסביב לה. אבל כשהיא דולקת, אז היא ממלאה את תפקידה, מפיצה אור ויש יחס וקשר בין מה שמסביב לה, והיא עולה בשמחה בלהבה.

כמנורה זו הוא האדם.

כל זמן שהאדם שומר על הפרט שלו שלא יגרע ממנו משהו, אז הוא עומד בנגוד לתפקיד האדם, ובקרבו ומסביב לו תשור חשכת אפלה. ורק כשהוא אוחז במדת האהבה והנדיבות, אז נשמתו מפיצה אורה, והוא ממלא את תפקידו האנושי, ורָוַח לו ולאחרים.

והשמן מה יהא עליו?

אל נא ידאג הרבה לשמן, בלבד שיהיה אור. ואם אחרי הפיץ המנורה את אורה תכבה מאין שמן – אין בכך כלום. היא עשתה את תפקידה ודי. אבל אוי לה, אם היא שומרת על השמן ומסביב אפלה!

גם הקמצן סוף סוף מוכרח לתת דבר מה גם בחייו, אבל אוי לו, לנתינתו ולמקבלה! משל למה הדבר דומה? – לפרי בוסר הנתלש מן העץ, לעץ יכאב, הפרי לא יצלח, והתולש אינו נהנה, לא כן מתנת נדיב. היא כפרי מבושל הנופל מאליו מן העץ. הוא לא רק שאינו מצטער על נתינתו אלא שמח בה והנוטלה מתברך.

הכל תלוי במעשים טובים אבל הם טובים רק אם נעשים מלב טוב.

י

אלה החושבים את אשרם הפרטי למטרת חייהם – מעמידים בסכנה את קיום החברה האנושית. כי על ידי צרות־עין יחדל שווי המשקל של החברה האנושית, והעולם בא לידי הרס וחורבן. נלחם פרט בפרט, קבוץ בקבוץ, ממלכה בממלכה. כל ההתחכמות של חכמי המדינה לא תועיל. הם ממציאים חוקים על גבי חוקים, חוזים על גבי חוזים, וההרס הולך וגובר. יחד עם השאיפה לאושר הפרטי מתפתחת תאות השררה, האכזריות, האנרכיה, והאנושיות נעשית כולה לעדר של קַנִיבָּלִים, האוכלים איש בשר רעהו.

יא

ה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, הוא תמיד יוצר. גם האדם על פי עצם תכונתו יש בו ממדת קונו: גם הוא מבקש ליצור. העבודה של האדם היוצר היא ע"פ טבעה עבודה של שמחה.

ראו נא את הילד איך הוא מבקש תמיד תנועה ועבודה. ילדי האכרים עוסקים בשמחה בשדה, בגן, בנטיעה ובבנין. הם מרגישים חברוּת ורעוּת גם לחיות ולבהמות, שותפים בעבודה.

אוי להם לבני אדם שקלקלו דרכם ועשו את ברכת העבודה לקללה! עובדים העניים יותר מכפי כחם תחת שוט הרעב, והעשירים משתעממים מרוב בטלה, והם ממציאים להם עבודות מלאכותיות, תענוגים לא טבעיים להפיג את השעמום. והעולם המלא חיים ואורה נהפך לחושך ומות.

יב. תפלה

ה' אלהי, הבורא והיוצר! הבה לנו מכחך הגדול ומרצונך הכביר להשתתף עמך במעשה בראשית.

כנהר הזורם תמיד בשמחה, כפרח הזולף את בשמיו באהבה ובנדיבות כך נהיה גם אנו ששים ושמחים תמיד בעבודת היצירה.

תן בנו כח לאהב את החיים בשמחתם ודאגתם, בעליתם ובירידתם! תן לנו עוז, עינים לראות ואזנים לשמוע ולב להרגיש את גדולת היצירה שלך, שגם אני זכיתי להיות חלק ממנה. נְטע נא בקרבנו את החפץ לחיות חיים מלאים, חיי עבודה ישרה, חיי אהבה ורעוּת עם בני עמנו, עם כל בני האדם, עם כל מה שיצרת בעולמך. טַהר נא אותנו מכל אליליות ונעבד אותך בלב שלם. בשמחה נקבל את מתנותיך הגדולות ובשמחה נחלקן בינינו ובין רעינו.

הנה במקום שהאכר פולח את האדמה הקשה שם תִּגָלה אהבתך ונדבת ידך בירק דשא ושבלי הקמה, ובמקום שהוא חוצב אבנים וסולל דרכים שם תשרה שכינתך, שכינת הסדר וההרמוניה.

הַשְׁכֵּן בתוכנו, אבינו ומורנו, את מדת החסד והנדיבות, שבה יצרת עולמך, את אהבת הסדר וההרמוניה שאותם השלטת בכל חוקי היצירה. האירה פניך אלינו ונִוָשע! האירה פניך ונִגָאֵל!

שון חסידים נאסף ממקורות שונים, מחסידי ישראל ומחסידי אומות העולם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

העבודה והאהבה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מספר מחזור הקריאה של ל. נ. טולסטוי)

א. השתחררות מעבודה – חטא ופשע.

ב. אי אפשר שיהיה רגש דתי אמתי או מוסר טהור בלב אלה שאינם מתפרנסים מיגיע כפיהם.

ג. חיב כל אדם ללמוד אומנות, עבודת יד. זה נחוץ מאוד בשביל לבטל את הבוז ליגיע כפים. עבדוּ לקיים מצות עבודה, אף על פי שאין לכם צורך בה. רדו למדרגת בעל מלאכה בשביל שתתרוממו מעל שפלות בעלי-ההנאה שעושים כל ימיהם חגים.

ד. עבוד תמיד. אל תחשוב את העבודה לך לאסון ואל תבקש למצוא על ידה תהלה ושבח. טובת הכלל תהיה תמיד מגמתך.

ה. היושר דורש שלא לקבל מבני אדם יותר ממה שאתה נותן להם. אך אין אפשרות למוד את העבודה שלך נגד עבודת אחרים, שאתה נהנה ממנה; זולת זאת, בכל שעה הנך עלול להמצא במצב שכזה שאי אפשר לעבוד כלל, ואז תהיה זקוק לגמרי לעזרת אחרים: לפיכך השתדל לתת יותר ממה שאתה מקבל, שלא תשאר בסופך חייב להכלל.

ו. השמחה האמתית והטהורה היא המנוחה אחר העבודה.

ז. האמונה האמתית צריכה להיות מכוונת לא בשביל לתת מנוחה לנפש, אלא בשביל להוסיף כח לעבוד.

ח. הֶוֵה ממעט בבנין ומרבה בנטיעה. בבנינים הטבע בא ונלחם תמיד ומבקש להרסם, ובנטיעות הטבע בעצמו בא לגדלן ולפתחן.

ט. התאמצות היא התנאי הראשון להשתלמות מוסרית.

י. מי שבהתאמצותו מנצח את המכשולים המונחים על דרך מעשה הטוב הוא מוסיף און ועצמה לנפשו. סוף סוף גם המכשולים יביאו לו טובה; ואז תפקנחה עיני האדם ופתאום, ברגע שנדמה לו שאין מוצא, יופיע אור על דרכו.

יא. באמונה שהנך חבר בחבורה רוחנית גדולה תמצא תמיד התחזקות ונחומים.

יב. בכל רגע ורגע שבחיינו אנו חייבים לבקש לא מה שמבדיל בינינו ובין חברינו, אלא מה שמקשר אותנו יחד.

---

מאמרות הצדיקים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כידוע היה ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, הסניגור הגדול לכנסת ישראל. עליו מספרים, שהיה פתאום עומד ביום הכפורים באמצע התפילה ומתחיל לדבר בלשון ז’רגון ומטיח דברים כלפי מעלה: "רבונו של עולם! אני איש זקן וחלש, צריך אני להזדרז לקום לסליחות, להרבות בתפילות, בפיוטים, בוידוים. ואתה גבור לעולם, אין לך זקנה וחולשה, ואנו איננו מבקשים ממך הרבה, רק מלה אחת, אמור מלה – סלחתי!

ועוד דבר: אבינו שבשמים! אם החלטת לכתוב ולחתום לנו שנה טובה וברכה, מהיכי תיתי – פקוח נפש דוחה שבת ויום טוב. אבל אם חלילה וחס הנך אומר לכתוב ולחתום גזרה רעה – מי התיר לך לחלל את היום הקדוש הזה?

*

כידוע היו החסידים מתנגדים לכל הפזמונים. ועל זה אמר הרב: הפזמונים הם מעשי אברכים מושלמים, בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך נרטבו יפה יפה בדמעות בני ישראל, ויהיו לסליחות.

ועוד היה אומר: רבש"ע! הנה הבאתי לפניך קצת סחורה ורוצה לעשות עמך חליפין. הבאתי לפניך – חטאים עונות ופשעים ורוצה לעשות עמך חליפין: סליחה מחילה וכפרה, שמא תאמר: אסתפק בזה? לא, אבא! צריך אני שתתן לי תוספת – בני חיי ומזוני.

חסר פה עמוד בסריקה

ופתח את המגרה ובפנים צוהלים הוציא את הכסף ונתן לחסיד.

החסיד היה מבולבל. הוא ראה שהיו לאדמו"ר ספקות. מי יודע, אולי חשד בו שדבריו לא נכונים. ולפיכך אמר: רבי! לא חשבתי כלל לבקש ממך כסף. באתי רק לבקש ממך עצה וברכה. ולא אכחד מרבנו, כי אחרי שפתח את המגרה ומהר לסגור אותה וראיתיו מפוקפק ושקוע במחשבות, עלה ברעיוני, אולי הוא חושד בי, שאין בפי נכונה.

האדמו“ר חייך ואמר: הרגע, חביבי! לא חשדתי בך, חלילה, אלא כשפתחתי את המגרה לתת לך את הכסף, עלה על לבי המאמר: “עניי עירך קודמין”, והנה גם בעיר הזאת יש עניים הזקוקים לתמיכה. אולם יחד עם זה בא בלבי רעיון: מי הביא אותי לידי מחשבה זו? היצר הטוב? מפני מה שתק עד הנה? הלא הכסף מונח במגרה שלי לא מאתמול, - ולמה לא עורר אותי עד עכשיו לחלקו לעניי עירי? הבנתי, כי אין זו עצת היצר הטוב, אלא עצת היצר הרע, שבקש להכשילני שלא אתן לך את העזרה הנחוצה, ואז דחיתי את היצר הרע והנה אני נותן לך בשמחה וברצון שלם את העזרה, וה' יברכך במזל טוב לנשואי בתך. קח את הכסף, חביבי, נתון הוא לך מלב אוהב, והקב”ה יצילנו מיד היצר הרע הבא לרמות אותנו בשעה שאנו ורצים לעשות חסד והוא מוצא לו סמך בתורה.

(שמעתי מפי מר וולפסון).

*

לר' משה ליב מסאסוב באה אשה אחת וקראה:

• רבי! התפלל בעד בתי שתרָפא.

• ישלח לה ה' רפואה שלמה. ענה הרבי.

• לא אלך ממך עד שתשבע לי בעולם הבא שלך, כי היא תרפא.

• אני נשבע לך בחלק העולם הבא שלי, כי בתך תרפא. לכי לשלום ובטחי בה'.

• איך נשבעת לה, רבי, - שאל חסיד אחד ממקורבי הרבי, שישב בעת ההיא אצלו, - בעולם הבא שלך כי תרפא, ואני שמעתי, כי היא נוטה למות, מסוכנה?

• מרגֵעה של אם שכולה, ואפילה לשעה קלה, חשובה יותר מכל העולם הבא של איזה משה ליב מסאסוב, ענה הרבי.

*

ישב הרבי מפשיסחא ונסע בעגלה עם ערל אחד. בדרך נכנסו לבצה, טרח הערל להוציא את העגלה ופנה אל הרבי וביקש שיעזור לו.

• איני יכול, חביבי! ענה הרבי.

• לא נכון, יכול אתה, אלא שאינך רוצה.

מאז היה הרבי תמיד חוזר על הדברים האלה: יכול אתה אלא שאינך רוצה. צריך להגביר את הרצון ואז תגבר גם היכולת.

*

ר' ברוך ממזיבוז שמע קול ילדה בוכה.

• מה לך, ילדתי, שאל ר' ברוך.

• נחבאתי (היא שיחקה עם חברותיה במחבואים) וחברותי אינן באות לדרוש אחרי ולחפש אותי.

הדברים האלה ירדו עמוק בלב הרבי. הוא נאנח ודמעות ניגרו מעיניו.

• מה לך, רבנו? - שאלו חסידים שישבו עמו, - וכי יש לשים לב לבכית ילדה טפשה?

• מתוך קול הילדה, ענה הרבי, אני שומע אנקת השכינה הקוראה: “ואנוכי הסתר אסתיר את פני” ואין דורש אחריה ואין מבקש אותה.

*

הוא, זכר צדיק לברכה, אמר:

אברהם היה עניו גדול ואמר: ואנוכי עפר ואפר.

משה ואהרון היו ענוים גדולים ואמרו: ונחנו מה.

דויד המלך עליו השלום היה עניו גדול ואמר: ואנוכי תולעת ולא איש.

ויש עוד מדרגה של ענוה – זה שאינו אומר כלום.

*

איש אחד ביזה את ר' אהרון מקארלין. אמר לו אחד מחסידיו: צריך להעניש את מבזהו. אמר לו ר' אהרון: איני רוצה שיענש איש בשבילי. אמר לו החסיד: הלא אמרו חז"ל: תלמיד חכם צריך להיות נוקם ונוטר כנחש? ענה ר' אהרון: איני רוצה להיות נחש – תלמיד חכם.

*

האדמו"ר ר' שניאור זלמן מלאדי בא לבקר את מחותנו ר' לוי יצחק מברדיצ’ב. התאונן ר' לוי יצחק לפניו ואמר: מה לעשות, מחותן סֶרדצָה (רוסית – לב), נגד הפניות הצפות ועולת בכל מעשה טוב?

ענהו ר' זלמן: ומה יש? גם להקב"ה יש פניה, שנאמר: שהכל ברא לכבודו.

אמר ר' לוי יצחק: כי, מחותן סרדצה, גם להקב“ה יש פניה, אבל הפניה שלו הלא גם היא לכבוד הקב”ה.

*

את ה“אני” שבאדם אי אפשר לבטל בשום אופן, חושב אני, כי גם זה שהוא קורא “שמע ישראל… ה' אחד” בדחילו ורחימו ובדבקות גמורה, גם אז השטן מלחש באוזנו “אתה הנך מתדבק בקונך”, אין מפלט מלחישה זו. אבל יש אפשרות וצורך לעדן את ה“אני” שיהיה גם בו – ב“אני” – צלם אלהים.

*

ואהבת לרעך כמוך. תבדוק את עצמך ובודאי שיש בך מומים לרוב, ואף-על-פי-כל, למרות כל המומים. אתה אוהב את עצמך, ולפיכך תאהב גם את האחר, אף-על-פי שאתה מוצא בו מומים.

*

הסופר ש“י הורביץ פנה אל רבנו הרי”ה קוק שליט“א בבקשה לכתוב מאמאר על מהות היהדות בשביל קובץ שהוא רוצה להוציא לאור, שבו יחוו סופרים את דעתם והעורך לא ישנה כלום, אפילו אם דעותיהם תהיינה מתנגדות זו לזו מהקצה אל הקצה, על זה השיב הראי”ה, כי הוא מקוה ליום, שבו יתקיימו דברי הנביא: “קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו” (כלומר שלא תהיינה דעות מתנגדות).

וכאשר פניתי אליו בשאלה על פה, מהי לדעתי מהות היהדות, ענני: בגמרא בבא מציע שנינו, כי מחזירים אבידה בסימנים ולתלמיד חכם בטביעת עין. מתעוררת השאלה: הי מנייהו עדיף – סימנים או טביעת עין? לכאורה סימנים מובהקים יותר חשובים מטביעת עין, אבל במאת כשתעיין בדבר תמצא, כי נתינת סימנים אינה ראיה מוחלטת, כי אפשר שגם לאיש אחר היה חפץ שכזה וגם בו היו ממש אותם הסימנים. לא כן טביעת עין. אם אחד אומר: אני מכיר אותו האיש או אותו החפץ, אז אף-על-פי שאינו נותן שום סימן. בכל זאת ודאי הוא ועדותו אינה מוטלת בספק כלל.

כך גם על דבר מהות היהדות. אפשר אמנם למצוא בא סימנים מובהקים. אבל אנו מכירים את מהות היהדות לא רק בסימניה, אלא בטביעת עין, שהיא הרבה יותר נאמנה מכל הסימנים.

*

שאלתי פעם את רבנו הראי“ה קוק: איך ליישב מה שכתוב בתורה (שמות כ“א כ”ד) עין תחת עין עם פירוש חז”ל: עין תחת עין – ממון? ענה הוא ואמר: לפי דברי המקובלים התורה שבכתב והתורה שבעל פה הן בבחינת אבא ואמא. האב מרים את ידו ליסר את בנו החוטא, והאם – שכינת החסד והרחמים – עוצרת בעד ידו הנטייה ואומרת: אל באפך!

*

את הפסוק נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח ויש שדורשים לגנאי. ר' אברהם מאוורוטש תמה ואמר: אם אפשר לדרוש לשבח, למה לדרוש לגנאי?

---

עצבות ומרירות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מתורת הצדיק ר' אהרן מקרלין¹)

עצבות אינה עבירה. אבל טמטום הלב שהעצבות גורמת אין גורמת שום עבירה שבעולם, “מקוה” אינה מצוה, כי הלא “בטלוהו רבנן לטבילותא”, אבל הטוב הגרם על ידי מקוה אין בכוחה של המצוה יותר גדולה להביא.

מה שאנו אומרים שדרושה שמחה, אין פירושה שמחה של מצוה, כי שמחה של מצוה הלא היא “מדרגה”; וכי אפשר לדרוש שכל יהודי ויהודי יהיה בעל מדרגה? הכונה היא – רק לא עצבות. פשוט, יהודי שאינו שמח בזה שהוא יהודי, הריהו כפוי טובה כלפי שמים. סימן הוא, שמימיו לא הרגיש את טועם הברכה “שלא עשני גוי”. אך מה שהוא ממשש ובוחן את עצמו אם חסיד הוא או לאו – זו גֵאוּת. למה זה חסיד? יהודי!

עצבות היא שאול תחתית, רחמנא ליצלן!

מהו ענין העצבות? עצבות – זאת אומרת: מגיע לי, וחסר לי, הן בגשמיות והן ברוחניות – אך ורק לי…

ומה אם “לי” אין? העיקר שבשמים לא יחסר כלום! אילו היה אברהם אבינו רוצה להתחלף עמי, לא היתי מסכים. כי מהו אברהם אבינו? צדיק בעל מדרגה, ואני יהודי פשוט. ואם אתחלף עם אברהם אבינו, והיה הוא יהודי פשוט, ואני בעל מדרגה. בשמים לא יתוסף מזה כלום, אלא לי לעצמי, שאנכי אהיה לבעל מדרגה; נמצא שכל הטובה היא רק לי לעצמי, ומה שטוב רק לי, רק לעצמי לא צריך לשאול, איננו רשאים לרצות.

מרירות זאת אומרת שבירת הלב, שהרי אני עוד עומד ב“בראשית”. כי אין לסגל גם משהו בלי מסירות נפש, ואנכי הכי הגעתי לידי מסירת נפש? ואם כך הוא, הלא גם לא התחלתי, הרי זה ההיפך מעצבות, שאם לא התחלתי לא שייך לומר שמגיע לי או חסר לי. ואף על פי שלא מגיע לי הריני שואף אויר ומשיג צרכי, הרי זו שמחה, כי לי לא מגיע כלום, על כן טובה המרירות.

אך מעצבות עד מרירות כחוט השערה. והראיה: נשחט רובו כשרה, חציו טרפה. כמה הוא ממחצה עד רובו? - משהו.

אברכים צעירים – “יעלו שמים”. יש להם שבירת הלב; והם עלולים להגיע גם ל“ירדו תהומות” ח"ו – והרי זהו עצבות.

אעפ"י שהאברכים בעצמם צריכים בעבודת לעמוד על ההבדל (שבין עצבות ובין מרירות), הנני לבא: אם החשבון בא מעצבות חובקים ידים ושוכבים לישון; אי אתה סובל את עצמך ומכל שכן את חברך, אתה זועף ומלא זעם. וזהו סימן של עצבות. אבל לאחר מרירות אי אפשר לישון. כי מהי מרירות? שעדיין לא התחלתי ממש. מתעוררים ללמוד, להתפלל, חשים יהודי ונהנים כשרואים יהודי, אינם זועפים ונחשבים בעיני עצמם כאין.

ואעפי"כ המרירות היותר עדינה גובלת בעצבות והשמחה היותר פחותה מקורה בקדושה.

---

חשבון הנפש של יהודי כשר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אל טוב ומיטיב!

אין לי טענות נגדך, אין לי כל תביעות אליך.

וכי חייב אתה לי מאומה? וכי לטובתך עשיתי?

רבש"ע! הנני עושה חשבון עם נפשי, והנה מה שיצא מהחשבון:

נמענתי מעשות עברה, וכי ראוי אני בעד זה לשבח?

ירא חטא אנכי. זועה תאחזני מקרבת החטא,

ואני נרתע לאחור בחזקת יד, אי אפשר לי לחטוא.

וכן גם כל מעשה מכוער, אף אם לא חטא גמור הוא;

עוד מרחוק אני מרגיש את הכעור ובורח ממנו.

יש שרוצים לחטוא, שיכולים לחטוא, והם כובשים את יצרם,

להם הגדולה והתפארת, להם השבח והתהלה. גבורים הם!

אבל אני מה? בלבי אין מלחמה. יראת החטא לי תריס

והבחילה מרחיקה אותי מן הכעור כמטחוי קשת.

ואלא מאי? אני עושה מצוות… ומה אם אני עושה מצוות?

וכי איני נהנה מהמצוה? איזה תענוג לשמור שבת,

להתפלל, ללמוד תורה! מה נעימה, רבש"ע, תורתך!

ואיזה שכר יוכל להיות יותר גדול מעונג התורה והמצוה?

ואני אני רואה עני ועוזר לו בשעת דחקו –

וכי למענך, רבש"ע אני עושה זאת?

הלא לבי כדונג ימס מרחמים וחמלה,

איני יכול שלא לעזור לו, לאחי הנענה, איני יכול!

אין לי כל טענות נגדך, אב רחמן, ואין לי כל תביעות אליך.

*

ואם בכל זאת אני מקוה לראות באור הנצח,

לנחל עולם הבא ולהקיץ עם כל ישני עפר,

לא בשכר המצוות שקיימתי אני בוטח,

אלא רק בחסדיך המרוּבים,

כי חסדך ה' מעולם עד עולם.

---

בבית דין של מעלה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

¹

שלשה בתי דין יש בשביל הנשמות. אחד הוא מבני אלהים, מלאכי מרום. הם מחמירים מאד. תמהים: “ונפש כי תחטא” – הנפש שהיא חלק אלוה ממעל איך אפשר כי תחטא? ואם חטאה – תרד לגיהנם. תזדכך בנהר די נור.

ואם יש מלאך מליץ הריהו מערער על פסק הדין של המלאכים ומגיש המשפט לפני הסנהדריה של נשמות הצדיקים הנפטרים.

נשמות הצדיקים זוכרים ממה שהיה לפניהם בימים שהתהלכו עלי אדמות; יודעים הם פגעי בני אדם וחולשתם, והם מטים קצת כלפי חסד. אולם גם דינם די קשה: הם הלא כבר הזדככו לגמרה וגם הם דומים הרבה למלאכים, בני עליון.

ואם יש עוד מלאך מליץ – הוא מערער גם על פסק דינם של הנשמות הזכות של הצדיקים הנפטרים ומגיש המשפט לפני בית הדין העליון של הצדיקים שהם עדיין בחיים.

הצדיקים החיים רואים בעיניהם את התלבטות בני האדם, את יסוריהם שאינם פוסקים, את צרורות צרותיהם שהם נושאים וסובלים כולם, כולם מלידתם עד מותם, והם דורשים רחמים.

רחם, אלהי הרחמים. את יצוריך החלשים, הסובלים. “אל תפן אל קשי העם הזה, אל רשעו ואל חטאתו”!…

וקו אור יורד אז ממקור הרחמים והחסדים וממתיק את הדינים והעולם מתבסם.

---

מפסקי צדיקים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

שני חסידים היו בעיירה אחת בפלך וולין. שניהם עשירים ושניהם חסידי הסבא משפוֹלָה. לאחד היה בחור יפה ולשני, בחורה יפה. ובהסכמת הסא משפולה עשו ביניהם קנין וכתבו תנאים, כי הבחור החשוב שלמה ב"ר אברהם ישא במזל טוב את הבתולה המהוללה יוכבד בת ר' יצחק. אבי החתן מתחייב מצדו ליתן נדוניא לבנו סך אלף רובל במזומנים מלבד מתנות לכלה. וגם אבי הכלה מתחייב לתת מצדו נדוניא לבתו סף אלף במזומנים מלבד מתנות לחתן, כדרך קצינים ונגידים. והחתונה תהיה במזל טוב כעבור שלש שנים, כי גם החתן וגם הכלה היו בזמן התנאים צעירים מאד, כבני שלש עשרה, כדרך העולם בדורות הקודמים.

עד שהגיע זמן החתונה, נעשתה תמורה גדולה בחיי המחותנים. אבי החתן נתעשר כפלים, ואבי הכלה נעשה עני גמור, ממש חסר לחם, ולא הספיק לתת נדוניא, ומכל שכן מתנות.

בא אבי החתן אל אני הכלה ואמר לו: אבל אחרי שהסבא הקדוש הסכים לזה איני מעז לבטל את השידוך, אבל צריך איך-שהוא להשיא את הבחור, עוד מעט ויהיה בעל שפם, ולא נאה שיתפלל בלי טלית.

ענה אבי הכלה ואמר: אמנם צדקת, אחי, אבל אין לי מה להשליש נדוניא…

• אם כן, יהי בלי נדוניא, מה לעשות למי שאין לו?

• טוב - ענה אבי הכלה, - אבל הכלה צריכה לבגדים. אי אפשר להוליכה אל החופה לבושה סמרטוטים.

• את לך חמשים רובל ותתפור לה שמלות - ענה אבי החתן.

• אבל להשיא בלי נדוניא גם כן לא טוב, - אמר אבי הכלה. – הצעירים צריכים שיהיה להם כסף מזומן שיתחילו באיזה מסחר, כדרך העולם. למה יהיו גרועים משאר החתנים והכלות?

• ובכן? – שאל אבי החתן.

• ובכן, תתן אתה את הנדוניא.

• הלא כבר נתתי…

• חכם שלי, ענה אבי הכלה, - אתה נתת בשביל החתן, תתן עכשיו גם בשביל הכלה.

כעס אבי החתן ואמר:

• די לך שאיני תובע ממך לא נדוניא ולא בגדים. והנה אתה מעז לדרוש שאשלם את הנדוניא בעדך… הנשמע כדבר הזה?

• בודאי, אם נלך לדין תורה, תצדק אתה, - ענה אבי הכלה, - אבל אני איני הולך עמך לדין תורה, אלא שגם לחופה לא אלך, אם לא תשליש נדוניא גם בעד בתי. אם אני הפסדתי את כספי, הצעירים אינם צריכים להפסיד.

ראה אבי הבן שאבי הכלה הוא קשה עורף, מהר ונסע אל הסבא הקדוש. הוא יספר לפניו את עלבונו, והסבא בודאי יצוה לעשות החתונה.

אבי החתן בא אל הצדיק משפולה. בערב שבת. קודם קבלת השבת יצא הצדיק מחדרו לתת שלום לכל החסידים האורחים שבאו אליו. וכשראה את ר' אברהם, אבי החתן, פנה אליו ואמר: “שלום עליכם! טוב, טוב לך מאד שאתה באת”… ויותר לא דבר עמו בכל יום השבת.

ר' אברהם היה תמה ולא ידע למה נתכון הרבי בדבריו.

רוצה הוא מאד לדעת פירוש הדברים, אבל לא מן הנימוס הוא לשאול את הרבי דבר אלא ביחידות. רצה ר' אברהם להכנס אליו במוצאי שבת, והנה הרבי היה טרוד בענינים אחרים. ביום הראשון גם כן אי אפשר היה להכנס אליו, היו שם איזו רבנים גדולים, התיעצו בעניני כלל ישראל. לבסוף, ביום השני או ביום השלישי, נדחק ונכנס. מתה הרבי ואמר:

• מה? אתה עוד הנך פה? הלא אמרתי לך: טוב לך שאתה באת…

• אבל רבי, אנכי באתי להתלונן על המחותן שלי…

• נוּ, נוּ, - ענה הרבי בחפזון, מבלי תת המתלונן לכלות דבריו – הלא זהו מה שאמרתי: טוב, לך שאתה באת. הלא אפשר היה שיקרה להיפך, שאתה תהיה קבצן והוא עשיר, ושהוא יבוא להתלונן עליך… ועכשיו לך ותן נדוניה גם בשביל החתן וגם בשביל הכלה. כך צריכים חסידים לעשות, חסידים אינם מעמידים דבריהם על דין תורה.

---

שלש דרגות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כאשר אמר ה' לנח, כי יכנס אל התיבה יחד עם משפחתו מפני מי המבול העתידים לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, שמח נח הצדיק ועשה ככל אשר ציוהו ה' ומהצוהר, אשר עשה לתיבה, ראה איך בני האדם הרשעים טובעים במבול, הודה לה' על חסדו ששלם לו כצדקתו, ונהנה הנאה מרובה שזה להנצל יחד עם משפחתו ולראות בדין הרשעים.

זוהי דרגה אחת.

כאשר אמר ה' לאברהם, כי גדולה חטאת סדום ועמורה והוא נכון להשמידם, לא מיהר אברהם להסכים. ראשית כל השמיע באזני רבונו דברים חריפים: האם תספה צדיק עם רשע? חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט? וכאשר אמר לו ה‘, כי אם ימצאו בסדום חמשים צדיקים יסלח לכל המקום בעבורם, אז עמד אברהם על המקח: ומה אם יהיו רק ארבעים וחמשה? ארבעים? שלושים? עשרים? עשרה? וכאשר הבטיחו ה’, כי לא ישחית גם בעד העשרה, נסתתמו טענותיו, וה' הלך מעמו כאשר כילה לדבר…

זוהי מדרגה שניה.

וכשאמר ה' למשה: הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. אז קרא משה: אנוכי לא אניח ולא אסכים בשום אופן. ועתה אם תשא חטאתם – מוטב, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת! איני מסכים שעם ישראל יאבד, ואני אהיה תחתיו לגוי גדול. אנוכי סובל אותם גם כשהם סרבנים וטרחנים, ואַתה לא כל שכן. סלח לעון העם הזה – וחסל!

כך מדבר הרועה הנאמן, המגן על צאן מרעיתו.

וזו היא הדרגה השלישית היותר עליונה.

(ע"פ דברי הזוהר פ' נח)

*

זכור את יום השבת לקדשו: ששת ימים (שמות כ' ח‘-ט’). סמך “ששת ימים” ל“זכור את יום השבת לקדשו” לומר, כי בכל ששת ימי השבוע תקבע לך שעה, שבה תזכיר את יום השבת לקדשו. כלומר ששעה זו תהיה מוקדשת לעבודה רוחנית, לעלית נשמה, שבשביל זה הוקדש יום השבת כולו.

זכורני: בילדותי היו בעלי המלאכה ושואבי המים באים חגורים חבלים אל בית הכנסת ושומעים בין מנחה למעריב פרק בעין-יעקב מפי אחד המלמדים. ואני בטוח, כי המנהג הזה נתן כוח לבני ההמון שלנו שלא ישקעו בחומריות כהמון הדל הרוסי, שהיה מבלה זמנו בשכרון ובמעשים רעים אחרים.

*

יש דבר במחשבה טובה שקשה למצוא כמוהו במעשה טוב. מחשבה טובה טהורה מכל פניה, והמעשה הטוב, על פי הרוב, אינו חסר פניה של גאוה או חשבונות חמריים. ואף על פי כן – “הכל לפי רוב המעשה”, כי העיקר הוא המעשה הטוב. ולעולם יעשה אדם צדקה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה.

---

חידודי חכמים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

איש אחד עשיר וחשוך בנים מעיר סלונים היה שבע רוגז מקרוביו העניים שהיו תמיד דופקים על דלתותיו ומבקשים תמיכה. מה עשה? לקח צרור כספו בידו ועלה לארץ ישראל. פה נתן מעותיו ברבית ליהודים ולערבים וחשב לבלות ימיו במנוחה. פתאום התלקחה מלחמה בין רוסיה ובין תורכיה והוכרז מורטוריום, וכל כספו הלך לטמיון. ובפחי נפש שב לסלונים עיר מולדתו, ישב שם כשלושה שבועות ומת. אז אמרו לפני ר' אייזיל חריף: כמה נואל המנוח! אילו לכל הפחות היה מת ונקבר בארץ ישראל. על זה ענה ר' אייזיל, הוא עשה כמצוה, “כי חז”ל אמרו: בכל מאודך – בכל ממונך. ולמה צריך להגיד “בכל מאודך” אחרי שנאמר “בכל נפשך” לומר לך: יש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, לכך נאמר,בכל מאודך". והמנוח היה ממונו חביב בעיניו יותר מגופו ולפיכך קבר את ממונו בארץ-ישראל, וגופו לא אכפת אם יקבר בחוץ-לארץ.

*

פעם פגש אותו איש אחד הולך יחיד בלילה. אמר לו: רבי! הלא חז"ל אמרו: אסור לתלמיד חכם ללכת יחידי בלילה. אמר לו ר' אייזיל: “המזיקין” דקהילתנו אינם מודים בי, שאני תלמיד חכם.

*

על המאמר “תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה”, הוסיף: והוא שהרג את הנפש…

*

ר' הלל פאריצ’ר ז"ל, בעברו למסעותיו, התאכסן אצל אחד החסידים וישב בחדר שייחדו בשבילו ועיין בספר. נכנסה שם אשה זקנה, והוא מיהר ועזב את החדר. אמר לו בעל הבית: רבי! מפני אשה זקנה שכזו נבהלת? ענה לו ר' הלל: “לא מפני האשה הזקנה נבהלתי, אלא מפני פקודת רבותינו שגזרו על היחוד”.

*

גדול המצֻוה ועושה ממי שאינו מצֻוה ועושה. מפני שאז המצַוָה והמצֻוָה מתקשרים לצוותא חדא ע"י המִצוָה.

*

פעם נכנס מגיד לבית כנסת וביקש שירשו לו לדרוש. והגבאי היה לא מן הנוחים ביותר לבריות ומאן לתת למגיד לדרוש, ועוד הוסיף דברים מעליבים כלפי הדרשנים. השתדל המגיד לפניו בהפצרות שימלא בקשתו, אבל הגבאי עמד בתקפו אמר: הלא אתה רוצה לדרוש, כדי שתקבל כסף ולנו אין במה לשלם לך וטרחתך תהיה חנם. אמר המגיד: “ואף על פי כן תנו לי ואדרוש דרשה קצרה, שבודאי תמצא חן בעיניכם ולא אבקש מכם שכר”. הגבאי נתרצה סוף סוף והמגיד עלה על הבמה ואמר: "העשיר והעני נתיצבו לפני בית הדין של מעלה. העשיר אמר, שהעני מעכב את ביאת המשיח, מפני שנאמר: “בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא” ועל העני נאמר: “תחנונים ידבר רש”, ואין לו חוצפה. והעני אמר להיפך, שבגלל העשיר נתעכבה ביאת המשיח, שכן נאמר, שבימות המשיח תכלה פרוטה מהכיס, ואצל העשיר יש כמה וכמה פרוטות. אבל עכשיו אני רואה, כי יש אצלכם גם חוצפה וגם הפרוטה כלתה אצלכם מן הכיס ובכן, “ובא לציון גואל”.

---

מעולם השמחה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בא חסיד אחד לפני המגיד ממזריטש וסח באזניו פגעי זמנו המרובים. אמר לו המגיד ז"ל: הכנס לא ר' זוסיא מאניפולי, הוא יגיד לך עצתו. נכנס החסיד אל ר' זוסיא והוא יושב עם משפחתו בדירה צרה, והעניות בולטת מכל פינה, סיפר לו החסיד, כי הרבי שלחו אליו, והרצה לפניו את כל מצוקותיו. ר' זוסיא שמע בתשומת לב רבה את כל דברי החסיד, ואחר כך לחץ בכתפיו ואמר: אינני יודע למה שלח הרבי אותך אלי? אנוכי, ברוך השם, מעולם לא ידעתי מה המה חיים רעים.

פתגמי חסידים

הבושה היא מדה יפה, אשרי מי שאינו זקוק לה.

*

אין חנופה יותר גסה ומסוכנת מאותה שאדם מחניף לעצמו.

*

לא די להיות בעל כשרון. אם הלב נפתל, הכשרון רק מפיץ רעל. ולפיכך אנו מתפללים: “וטהר לבנו”.

*

בל"ב מידות האגדה נדרשת. רמז הוא, כי לדרשן מלבד לשון חדה נחוץ גם לב יהודי טהור.

*

אין דבר יותר מזיק מאשר הריקנות המחוצפת.

*

העולם – גולם; כשרוח הקודש שורה עליו הוא יוצר ובונה, ואם רוח הטומאה – הוא משחית ומסרס.

*

יש יהודים המתאמרים לחפשים, והם בורחים מאחיהם, אבל היהודי שבהם לא נותן להם מנוחה, הוא רודף אחריהם ומשיגם גם כשהם בין זרים.

*

חפשי הוא מי שיש בו כוח לכבוש את יצרו, ואם לאו הריהו עבד היצר.

*

“חרטה אינה מעשה סוחר”. מזה אנו למדין, כי היהודים מטבעם אינם סוחרים, אחרי שהם תמיר מתחרטים וקוראים שלוש פעמים ביום: “סלח לנו אבינו, כי חטאנו”.

*

יש צמאון שמרווה את הנפש והוא – “צמאה נפשי לאלהים, לאל חי”. וכשאין צמאון זה – הנפש מתישבת ומתפוררת.

*

“ולכל בני ישראל היה אור במושבותם” (שמות י' כ"ג) אל כל מקום שיהודי נכנס – אור נכנס עמו.

*

האמונה היא חוש ששי באדם; המשולל חוש זה הריהו בעל מום.

*

אמונת ההבל היותר גסה היא האמונה, שאפשר לו לאדם בלי אמונה.

*

פתי יאמין לכל דבר וכן הכופר בכל דבר

*

הכפירה היא סגולה ללטוש את האמונה, אבל אין מחליפין אמונה בכפירה, כמו שאין ממירין את האבן הטובה בכלי המלטש אותה.

*

בכל הדורות ובכל העמים צמאו בני האדם לדעת, או, לכל הפחות, לקנות איזה מושג על דבר ראשית המטרה של החיים ואחריתה. באה האמונה והאירה להם את הדרך והורתה את הקשר המקשר את כל בני האדם באהבה ואחוה, אחרי שכולם ממקור אחד חוצבו. וחובה אחת לכולם בחייהם ומטרה אחת בסופּם.

*

האמונה באה בעיקר לענות על השאלה התוססת: למה אני חי ואיזה יחס יש לי לעולם הסובב אותי ושאין לו סוף.

*

אם תחשוב שמטרת חייך הוא האושר, תווכח מהרה שהיא מחשבת הבל. ואז תבין, כי מטרת החיים לעשות את רצון הבורא ששלחך הנה. ורק אז תמצא שיש טעם בחיים ויש שמחה אמתית בחיים.

*

האידיאל שטובי האנושיות שואפים אליו, כי ישפוך ה' את רוחו על כל בשר וייעשו כולם אגודה אחת לשלום, לאהבה ולעבודה כשרה, האמונה הטהורה היא תנאי ראשי להתגשמותו. הדעה שבני האדם יהיו תמיד רעים וחטאים ושהם יוסיפו גם בעתיד להתנהג כמו שהם מתנהגים עכשיו – הוא המכשול הראשי להתקדמות האנושות ולהתגשמות האידיאלץ

*

ראשית חכמה טהרה מוסרית, ואחרית שלות הנפש.

*

אנשים ישרים דואגים למלא חובתם המוסרית יותר מאשר לשלום גופם.

*

גם כשאנו מרגישים עצמנו חלשים יכולים אנו להיות גבורי רוח.

*

חכמה בלי טובת לב היא מרמה ובגד.

*

יש אידיאות בעולם שנושאות עליהן שלט של אהבה והן מביאות את האדם לידי פירוד, שנאה ומלחמות דמים.

*

הויכוחים גורמים להאפיל על האמת. האמת נגמלת בחשאי, ואז היא מתקבלת על הלב בלי ויכוח.

*

הזהר מויכוח. בויכוח לא תעביר איש על דעתו. להפך הויכוח מחזק אותה ומכניסה לתוך עומק הלב. הדעות הן כמו מסמרים. כל מה שאתה מוסיף להקיש עליהם הם מוסיפים להכנס לעומק.

*

אם אינך יכול לשכך חמתך, אבל יכול אתה לבלום את פיך.

*

דרושה גבורה לעשיית הטוב ויותר מזה לכבישת היצר הרע.

*

לא טוב להיות זקן – אמר הר"נ מברצלב – ואפילו לא צדיק זקן. האדם צריך להתחדש תמיד, אולם אין צורך בהפקרות. כלומר אין אדם צריך להפקיר עצמו ולהנזר מהעולם. אפשר להיות יהודי כשר בלי הפקרות.

*

אם נכשלת, בן אדם, ונפלת כמה פעמים אל תיואש, התחזק ושוב תתחזק, כי ימין ה' תמיד פשוטה לקבל שבים

*

בכל יום אדם מת, כי היום שעבר לא ישוב עוד, ורק המעשים הטובים שאדם עושה בכל יום הם נותנים חיי-עד לכל הימים. ולפיכך נאמר על אברהם: ואברהם זקן בא בימים (בר' כ"ד, א'), לומר לך, כי על אברהם אבינו לא עבר יום אחד שלא עשה מצוה, איזה מעשה חסד ורחמים.