דברי מחקר

מאת

מנחם מבש"ן

---

עַל תַּרְגּוּם הַשִּׁבְעִים

מאת

מנחם מבש"ן

הקדמה: תַּרְגּוּם הַשִּׁבְעִים

על התרגום היוני לתנ"ך המכונה “תרגום השבעים”, נכתבה מימים קדמונים ועד היום הזה ספרות רחבה מני ים; גם אנשים מחכמי ישראל, אשר חיו בדורות האחרונים ואשר עודם חיים עמנו היום, כתבו על הנושא הזה אם מעט ואם הרבה, על הרוב בלשונות העמים, אך בעברית אין עוד חבור מקיף על תרגום השבעים כאשר יש כבר על כל שאר התרגומים העתיקים לכתבי הקדש. ובכן נתתי לבי לחקור ולדרוש את התרגום הזה לדעת דרכיו ומה הוא לנו. ואחרי אשר בינותי בספרים ועברתי על הנוסחא היונית בהוצאות שונות עָבוֹר והַקְּבֵּל אותה אל המקור העברי, אמרתי אשימה נא בזה את תוצאות חקירתי – או את קצה – לפני הקהל, אולי יתעוררו אנשים המקֹרָאים לעבודה כזאת יותר ממני וימלאו את אשר החסרתי אני.

א

בימי הבית השני אחרי אשר עבר שלטון פרס לידי היונים, תרגמו כתבי הקדש במצרים ליונית, שהיא היתה אז הלשון השוררת במערכות העליונות בארם־נהרים, בסוריה ובמצרים, והיהודים, אשר ישבו אז במצרים קהל גדול מאד, החזיקו בה גם הם ואת לשון עמם הזניחו, ורבי תורתם כמו זר נחשבו להם; אך בדתי אבותיהם דבקו מאד ויהיו להם בתי כנסת רבים אשר קראו להם πϱοϭενχή ובבית הכנסת הגדול באלכסנדריה היו מניפין בסודרין בעת התפלה בסוף כל ברכה וברכה, לתת אות לקהל הרב לענות אחרי שליח הצבור “אמן” (או: γένοιτο) התרגום היוני היה להם אפוא “דבר בעתו” וגם נקדש ונערץ בעיני היהודים במצרים ובכל הארצות אשר פשטה בהן הלשון היונית ויהי להם תחת המקור העברי, אשר יש לשער כי לא נראה ולא נמצא בכל תפוצות ישראל מחוץ לארץ ישראל¹. כי הנה בתקופת פרס החלה תורת ישראל להתפתח ולהכות שרשיה בארץ ובעם בכח עבודת אנשי הכנסת הגדולה ושלוחותיה נטשו עברו גם אל קהלות היהודים אשר במדינות פרס מהדו ועד כוש, באין תרבות אחרת מפֻתּחה אשר תהיה לה לשטן. המסורה “להיות כל איש… מדבר כלשון עמו” ולכתוב אל “מדינה ומדינה ככתבה ואל היהודים ככתבם וכלשונם”, השתמרה כל ימי מלכות פרס אשר לכח ולא לרוח גברה בארץ והיחס שלה לתרבות עם ועם היה כיחס הטורקים, למשל, לתרבות העמים חוסי צִלָם עד הדור האחרון. ואולם היונים, עַם התרבות הגבוהה, התאמצו לשפוך את רוחם על העמים והמדינות מאז פשטו על ארץ רבה, מימי אלכסנדר מקדון והלאה, בראשונה בדרכי נֹעם ובתחבולות מדיניות, ואחרי כן ביד חזקה. כאשר נסו אנשי אנטיוכס אפיפנס לבער אחרי התרבות העברית בארץ ישראל, בשרפם את כתבי הקדש באש, כבר עברו כמאה שנה אחרי מות שמעון הצדיק, שהיה “משירי הכנסת הגדולה”, ולא היה עוד מגן ומחזיק לתורת ישראל. ואם בארץ־ישראל עוד היתה לה תקומה בגבורת ישע יהודה המכבי ועדתו אשר אספו, אחרי הנצחון הראשון, את שרידי כתבי הקדש ויחנו להם שארית בארץ, הנה בארצות אשר מסביב לארץ ישראל, ארצות ממשלת היונים, דָעך וכבה הזיק העברי מפני התרבות ההילנית באפס יד ולא במלחמה: “בתקופת תמוז מי יכול לעמוד נגד השמש?”² והיהודים בחו“ל דברו וכתבו יונית, חברו ספרים, חזיונות ושירים בלשון הזאת, בשמם או בהעלם שם, וגם את הכתבות על מצבות קבריהם כתבו יונית; אך לא נשמע ולא נודע מאיזה מקור שהוא, כי יצא אף ספר אחד או מגלה אחת בעברית מתפוצות ישראל בחו”ל כל הימים הרבים ההם עד זמן רב אחרי חרבן הבית השני. ואף גם בא"י היתה היונית “אחות לצרור” לעברית וכמעט כבשה את המלכה בביתה: הכתבות על המטבעות של מלכי החשמונאים האחרונים היו ביונית, או גם ביונית, השערים והלשכות ובנינים שונים בהר הבית ובמקדש וגם במקומות אחדים מסביב להר הבית נקראו בשמות יוניים, על קופות השקלים היה כתוב יונית³, גדולי ישראל, כהניהם, ונשיאיהם, ואף גם אחדים מן החכמים תופשי התורה, נקראו גם הם בשמות יוניים, ועוד כמאה שנה אחרי החרבן, בימי ר' יהודה הנשיא, היתה הלשון היונית מתהלכת בארץ־ישראל.

ולא רק המון היהודים בתפוצות הגולה, כי אם גם חכמיהם וגדוליהם חשבו את התרגום היוני כתורה שנתּנה מאת האלהים. הגדול בחכמי ישראל בגולה בימים ההם, ידידיה הוא פילון האלכסנדרוני, שהיה בסוף ימי הבית השני, בנה בספריו תלי תלים של דרשות ומחקרים על יסוד התרגום הזה, אשר עושיו היו בעיניו כ“נביאים וחוזים”, אשר נחת עליהם רוח אלהים לכוון אל כל מחשבות משה רבנו בדיוק גמור. גם יוסף בן־מתתיהו, אשר חבר את ספריו ברומי בסוף ימיו, כחצי יובל שנים אחרי החרבן, מביא פסוקים מכתבי הקדש מתוך תרגום השבעים לפי הנוסח שלהם, אף כי, ברשיון טיטוס ידידו, לקח לו בעת חרבן ירושלם משלל העיר והמקדש כתבי הקׂדש כתובים עברית⁴. הוא היה טפוס של יהודי מתבולל, הנלחם עם שוטנים לזכיות בני אמונתו ודורש בקדמוניות היהודים “להראות העמים והשרים”, אך לשון עמו לא נחשבה לו, כי “אין קדושה בלשון” – חוץ מקדושה לאומית. והתנ“ך היוני אולי היה קדוש בעיניו יותר מן העברי, הירושלמי, אשר קִצרו אותו החכמים בימיו והפילו ממנו רב; כי הלא גם בעיניו היו המתרגמים אנשים אשר רוח ה' דִבּר בם וגם הוא מספר, בעקבות אריסטיאס, על תרגום התורה שנעשה ע”י שבעים ושנים זקנים יודעי דעת אלהים, אשר נשלחו מירושלם מאת אלעזר הכהן הגדול אל תלמי מלך מצרים ובידם ספר התורה הכתוב על קלף באותיות זהב (!) וכו‘, וכו’ (קדמוניות ספר י"ב, פרק ב').

לו היו כתבי הקדש במקורם העברי נמצאים בקהלות היהודים בארצות הגולה, כי אז לא יכלו חכמי ישראל לאסוף מארבע רוחות השמים ו“לגנוז” את כל הספרים והמגלות אשר היו בתוך קבוצת כתבי הקדש עד הימים ההם, כי מי יאסוף רוח בחפניו ויבער אותו מן הארץ? ואז היו הכתובים האחרונים או ה“גנוזים” נשארים לנו לפליטה בכתבם ובלשונם. לעמת זה השאירו לנו, אחרי העבודה הגדולה אשר עבדו לזרות ולהבר, את מבחר כתבי הקש כסֹלת נקיה “וכמסמרות נטועים (דברי) בעלי אסופות”; והתנ“ך היוני, אשר קבלו אותו הנוצרים הראשונים מידי היהודים בני חו”ל כאשר הוא, תבן ובר יחדו, הוא “בליל חמיץ” עד היום הזה.

לפי מצב הדברים בימים ההם עָזר התרגום היוני עזר רב לתקומת היהדות בארצות הגוים, ולולא הוא שהיה להם כי עתה היו היהודים מתבוללים ואובדים בגויים במצרים ובמדינות אסיה ימים רבים קודם שבא ונהיה הדבר הזה בהיות חצי היהדות – היהדות בלבוש נכרי – למחזיק ולמעוז להם. אך הוא גם היה נסִבּה להפריע בין “הבנות”, קהלות חו“ל, ובין “האֵם”, היהדות אשר בארץ־ישראל, ולהחליש עוד יותר את השפעתה עליהן, אשר הפליאה לעשות לפנים בימי הכנסת הגדולה. והיום ההוא, יום אשר תֻרגמה התורה יונית והיהודים קבלו אותה ויחזיקו בה ויאמרו: זאת תורתך, ישראל, ואין חֵפץ עוד בתורה היוצאת מציון, היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל⁵ ויאמרו: אלה אלהיך, ישראל, או כיום שאמר ירבעם בן־נבט לעם: רב לכם מעלות ירושלם – הנה אלהיך, ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים, ואז “היה חשך בעולם שלשה ימים”, לפי מליצת חז”ל⁶.

אם היה מוֹצָא התרגום הזה מקריאת התורה בבתי הכנסת באזני העם “מפֹרש ושום שכל”, כדברי הרב זכריה פרנקל בספרו “פארשטודיען וכו' “, או מקריאת התורה במקדש חוני לפי דעת אברהם גיגר, או אם נעשה בדבר אחד ממלכי מצרים לבית תלמי, כדעת גרץ, בכל אופן לא היו המתרגמים שבעים (או שבעים ושנים) זקנים ולא נעשתה המלאכה הגדולה הזאת פעם אחת, אבל היֹה היו מתרגמים רבים אשר עבדו את העבודה הזאת בזמנים שונים, בדורות שונים. התורה תֻרגמה בימי ממשלת בית תלמי, כשלש מאות שנה לפני חרבן הבית השני⁷, והנביאים והכתובים, או רוב הכתובים, תֻרגמו במשך מאת השנים הבאות, ונכדו של ישוע בן־סירא, אשר בא מצרימה בשנת 132 לפני ספה”נ (כמאתים שנה לפני חרבן בית שני) ואשר תרגם את משלי אביו־זקנו מעברית ליונית, מזכיר בהקדמה את תרגום הנביאים “ושאר כתבי הקדש”. התרגומים נעשו רֻבם או כלם (מלבד תרגום אסתר, שהובא מא"י) במצרים ע”י יהודים יושבי הארץ הזאת, אשר לא היו בארץ־ישראל ולא ידעו ולא הכירו אותו. כי על כן במקום שנזכרו ערי מצרים, למשל, יחזקאל ל', וכן במקומות אחרים, הם נותנים את השמות כראוי וכנכון – כפי שנקראו הערים בימים ההם – בעוד אשר בשמות המקומות שבא"י ועל גבולותיה סביב אינם מוצאים ידיהם ורגליהם⁸ ורוב השמות האלה משובשים ומקולקלים עד בלי הַכֵּר.

אם אמנם היו המתרגמים מושפעים במלאכתם כה וכה ע"י המדרשים והאגדות, שהיו מרחפים באהלי יעקב ליד התורה הכתובה מימי קדמתה ונתגבשו באחרית הימים בספרי המדרש והאגדה הכתובים (כמו שררו רז"פ בספרו הנז', אברהם גיגר בספרו “אורשריפט” ועתה מקרוב החכמים חיים הליר וא. קמינקא בספריהם), – בכל זאת תרגומם בכלל מדויק מאד וגם מדויק יותר מדי, בבחינת “המתרגם פסוק כצורתו וכו”. הם שמו לב רק אל המלים ולא אל הענין, ובמקומות רבים היו יכולים להמנע על נקלה משגיאות לוּּ הביטו גם אל המשך הדברים. ככה, למשל: שלחתי את ידי (שמות ט', 15) הם מתרגמים: αποστέλα τήν χειϱα; איש איש מבני ישראל (ויקרא י"ז, 3) – ανϑϱωποϛ ανϑϱωποϛ; כל נפש מכם לא תאכל דם (ויקרא י"ז, 12), לנפש לא יטמא בעמיו (שם כ"א, 1) ואיש כי יכה כל נפש אדם (שם כ"ד, 17), והכהו נפש (דברים י"ט, 6) – בכל אלה הם מתרגמים: χην Ψ(כי יראתם) מפני האש (דברים ה', 5): από πϱοϭώπόϛ τον πνϱόϛ; כאשר דבר בידי (ש“א כ”ח, 17) – έλάληϭε εν χειϱί μον; לפי דברי (מלכים א', י"ז, 1): διά ϭτόματος λόγου μου; ביד מלאכיך (מ“ב י”ט, 23): έν χειϱί άγγέλων ϭου.

וככה מוסר לנו התרגום היוני “כמים הפנים לפנים” את הנוסח העברי⁹ שהיה אז לפני המתרגמים – כמובן, עד כמה שלא שגו מחסרון ידיעה והבנה במקור, או עד כמה שלא קלקלו המעתיקים בטופס התרגום ברוב הימים והדורות.

והמקור העברי בימים ההם לא היה כמו שאנו רואים אותו היום: הנקוד עדֶן לא היה; סמני הפסק בין המשפטים (הפסוקים) וריוח בין מלה למלה לא היו עוד או לא נזהרו עוד בהם¹⁰; גם השמוש באותיות הנחות (אהו"י) לא נפרץ עוד, כמו שנראה במצבות מישע מלך מואב, השלׂח, ועוד, וכן בשרידי הכתיב העתיק שנשארו כה וכה בתנ“ך, והיו כותבים, למשל: רכש, אלי, האל, בעבר, שבע, את, הנער, מצתי, יצתי, ישב, וידבר, קבל, ידעת, שו, בגד, אשדת, מזה, מלכם, ישימות, אשתונן – וקוראים: רכֻש (בראשית י"ד, 11), אֻלי (שם כ"ד, 39) האלֶ (שם כ"ו, 3, 4) בעבֻר (שם כ"ז, 10) שבֻע (שם כ"ט, 27), אתָּ (במדבר י"א 15; תהלים ו', 4), הנערָ (ברוב המקומות בתורה), מצָתי (במדבר י"א, 11), יצָתי (איוב א', 21) יֹשְבֵ (שופטים א', 27) וידברֻ (מ“א י”ב, 7) קבלֻ (אסתר ט', 27), ידעתִּ (תהלים ק"מ, 13), שָו (איוב ט"ו, 31), בא גד (בראשית ל', 11), מה זה (שמות ד', 2), אש דת (דברים ל"ג, 2), מה לכם (ישעיה ג', 15), ישיא מות (תהלים נ"ה, 16), אש תונן (שם ע“ג, 21, לפי תרגום יונתן ומס' סופרים פ”ז), וכאלה. והיו כותבים סימן הרבים והרבות (־ים, ־וֹת) בלא י' ובלא ו', כמו שיש עוד היום לרוב מאד במקומות שונים בתנ”ך. ואף אחרי אשר החל לשום את האותיות הנחות כתקון לשם הקלת הקריאה, לפני היות הנקוד, ולהפריד בין מלה למלה ולחלק את הפסוקים, עוד לא היתה קביעות באלה, וגם מאות שנים אחרי הימים ההם עוד לא היה הסכם כללי בחסרות ויתרות ולא בחלוקת הפסוקים, כמו שנראה במקומות שונים בתלמוד¹¹.

על פי הדברים האלה נקל להבין, כי הקריאה בספר בימים ההם היתה קשה מאד לאשר לא ידע היטב את הלשון העברית, וגם המכיר את הכתב העברי יכול לאמר: “לא ידעתי ספר”, או “לא אוכל כי חתום הוא”. בני ארץ־ישראל, אשר העברית היתה שׂוּמה בפיהם והתורה וכתבי הקדש היו שעשועיהם יום יום ויהיו אצלם אמונים, יכלו לקרא נכונה גם באין האותיות הנחות ובין ריוח בין הדבקים; ואולם בני חו"ל, שהעברית כבר נכרתה מפיהם, אם לא גם מלבם, ולשון המדינה היתה להם תחתיה ללשון החיים והספר, הלא יכשלו וישגו על כל צעד בגשתם לתרגם את הכתב הסתום והחתום הזה, שהיה רק כעין סימן לזכירה. וגם נכשלו וגם שגו, תעו ותעתעו, כאשר נראה עוד מעט; וביחוד בדברי מליצה ושיר, ששם הרבו שגיאות גם בהבנת המלים וגם בחלוקת הפסוקים אשר מִששו בם במקומות רבים כאשר ימשש העור באפלה וקראו מעין “הים ראה וינס הירדן” או: “עינים להם ולא יראו אזנים”…

גם זאת עלינו להביא בחשבון בגשתנו לבחון את עבודת המתרגמים ההם: עריכת כתבי הקדש עוד לא נשלמה בימים ההם והנוסח הקבוע, כמו שהוא עתה לפנינו אחרי עבודת בעלי המסורה, לא היה עוד. ממקומות שונים בתלמוד אנו שומעים, כי רק בעת חרבן הבית השני נמנו וגמרו בעלית (אלעזר בן) חנניה בן חזקיה מה לקבל ומה לדחות מכתבי הקדש, דברים רבים גנזו ורבים בקשו לגנוז, או גנזו בראשונה ואח“כ מצאו להם היתר וישובו ויתנו להם שארת באֹסף התנ”ך. כמו כן מדֻבּר במדרשים ובבריתות על “תקוני סופרים” שנעשו במקומות שונים בכתבי הקדש, ועל מקומות מסופקים שנקדו עליהם לסימן שקריאתם איננה בטוחה¹². ובכל אשר היו נזהרים ומזהירים מאד את הסופר: “הוי זהיר במלאכתך שמלאכת שמים בידך” (עירובין י"ג), היו בודאי הרבה שנויי נוסחאות שנעשו בלי כונה ע“י המעתיקים; כי הן אין להעלות על הדעת, שהספרים יצאו מתחת ידי כל המעתיקים הרבים במקומות ובזמנים שונים בלי כל שנוי קטן או גדול בכתיב ובנוסח¹³. הלא נראה, כי גם בכתבי הקדש עצמם נפלו שנויים באותם הדברים בהֵעתקם מספר אל ספר; למשל: שירת דוד בשמואל ב' (כ"ב) ובתהלים (י"ח); הספור על סנחריב ועל חזקיהו במ”ב (י"ח־כ') ובישעיה (ל“ז, ל”ט); השמות שבתורה ובנביאים ואותם השמות בדברי הימים; נוסח הספורים בשמואל ובמלכים ואותם הספורים בדה“י; נבואת “והיה באחרית הימים” בישעיה ב' ובמיכה ד'. ואף גם בדברים שאמרו ונשנו באותו ספר עצמו נפלו שנויים בהעתקה; למשל: בין בראשית מ”ו ובין במדבר כ“ו (שמות אחדים מבני יעקב); בין במדבר א‘, 14 ושם ז’, 42 (דעואל – רעואל); בין עשרת הדברות הראשונים (שמות כ') ובין האחרונים (דברים ה'); ירמיהו י' 12־16 ושם נ”א, 15־19; יחזקאל א' ושם י‘; יחז’ י“ח ושם ל”ג; תהלים י“ד ושם נ”ג, וכאלה.

וגם אחרי עבודת בעלי המסורה, אשר אִזנו וחִקרו ותִקנו כל עוֻת בתנ“ך, עוד נשארו כה וכה שרידים – שרידי נוסחאות שונות, זו ליד זו – המראים, כי באסוֹף את כה”ק לאספה השיבו המאספים את ידם על הטופס וערכו תקנו והקציעו אותו כמו שנעשה, למשל, אחרי כן למשנה ולתלמוד וכמו שנעשה ויֵעשה בהכרח מעולם ועד עולם בכל דברי ספר אשר אינם “כתובים באצבע אלהים”¹⁴. והנה דוגמאות אחדות מאלה: בראשית ח‘, 11: והנה עלה זית בפיה (או: והנה טָרָף בפיה); שם ט’ 4: אך בשר בנפשו לא תאכלו (או: אך בשר בדמו לא תאכלו); ויקרא כ“ד, 17,18 (או: 21); ש”ב ג‘, 13: לא תראה את פני כי אם [ב] הביאך את מיכל בת שאול (או: לא תראה פני לפני הביאך את מיכל); ש“ב י”ב, 21: בעבור הילד צמת ותבך (או: בעבור הילד חי צמת ותבך); מ“א י”ז, 14: עד יום תתו (במקום תתן) גשם (או: עד יום תת ה' גשם); מ“ב ט”ז, 15: ויצוהו המלך אחז לאמר (או: ויצו המלך אחז את אוריה הכהן); ירמיהו ט“ו, 8: הבאתי להם בחור שודד בצהרים)(או: הבאתי עליהם – במקום על־אֵם – בחור שודד בצהרים). וכן בראשית כ”ז, 30; 44־45; שם כ“ח 16־17; שמות י”ח, 10; שם כ“ב, 22; ויקרא כ”ג, 21; שם כ"ה 10־11; במדבר ג’, 38; דברים י“ז, 5; יהושע ב', 3; ש”א ו‘, 19; ש“ב י”ט 32; מ"א ח’, 5; מ“ב ז', 2; ירמיהו נ”ב, 34; יזקאל ו' 7־8; ועוד.

ואת דברי יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון, 8): “איש לא העז להוסיף עליהם או לגרוע מהם או לשנות בהם דבר”, עלינו להבין שאיש מן העם לא העז לשנות, להוסיף או לגרוע בכונה או עלינו להניח שהדברים נאמרו דרך הפלגה, לשם נצוח¹⁵, כי הן אי אפשר שיוסף לא ידע דבר על העריכה האחרונה והמוחלטת של כתבי הקדש, שנעשתה בימיו, ועל התקונים וההשמטות שעשו בהם העורכים. ואם הנוספות הנמצאות, למשל, בדניאל, בעזרא ובאסתר בתרגום השבעים הן, לפי דעת רוב החכמים האחרונים, כעין מדרשי־אגדה שהוסיפו היהודים ההילניים ולא היו במקור מבראשונה, אך הלא הנה גם בתורה ובנביאים יש בתרגום היוני קטעי פסוקים או פסוקים שלמים שאינם במקור העברי ואלה בודאי לא נוספו ע“י המתרגמים, אשר חרדו חרדה גדולה אל הטופס העברי למסור אותו בדיוק גמור וגם נפרז, כמו שראינו למעלה. ויש גם השמטות, שהעורכים הורו עליהן באצבע בשׂוּמם להן ציונים, כמו ששמו ציונים – נקודות – על המילים שלא היו בטוחים בקריאתן: כל המקומות המסומנים ע”י עגול – 0 – ובמסורה “פיסקא באמצע פסוק”, הם השמטות שנעשו אם ע“י סופרים קדמונים עוד לפני תרגום התנ”ך ליונית או אחרי כן בעריכה האחרונה לכתבי הקדש.

האגדה על תרגום השבעים¹⁶, שהיא הד שמועה רחוקה שנתגלגלה ובאה בעד ערפלי דורות קדומים, מספרת על י“ג או י”ח שנויים, שנעשו לפי דבריה בהסכם אחד בכונה ידועה, והנה השנויים ההם לא כלם נמצאים בתרגום שלפנינו (ואף לא השנוי הראשון: “אלהים ברא בראשית”); לעמת זה נמצאים, מלבד השגיאות בקריאה מִסִבַּת חלופי אותיות דומות וחסרון הנקוד וכדומה, עשרות שנויי נוסחאות המראים ברור כי כן היתה הנוסחא הקדומה ואחרי־כן, בעריכה האחרונה לכה"ק, תקנו אותה הסופרים מפני טעמים שונים שעל אחדים מהם עוד נוכל לעמוד גם היום; או לפעמים גם עברו עליה בהעלם עין.

נוסח השבעים משתוה במקומות רבים – ביחוד בשנויים הנראים כנכונים – עם הנוסח השמרוני על התורה, שקדם לתרגום הזה, ועם התרגומים של אונקלס, יונתן ופשיטא (הוא התרגום הסורי העממי), שנעשו אחריו.¹⁷

הנוסחא הקדומה, כפי שנקבעה בתרגום השבעים, היתה לעינים לנוצרים הראשונים, בעלי האונגליון¹⁸ ו“אבות הכנסיה”, באשר התרגום הזה נחשב להם לעצם התורה שנִתנה מאת האלהים¹⁹; ולמראה התקונים והשנויים וההשמטות שנעשו בתנ“ך בעריכה האחרונה, האשימו אבות הכנסיה את חכמי ישראל בזיוף התורה. ואחרי חרבן בית שני, בהיות כבר ההבדל בין הטופס העברי ובין היוני “תהום רבה” ותרגומים חדשים נעשו בהתאם למקור העברי ע”י עקילס הגר תלמידו של ר' עקיבא²⁰ וע“י תודוס (Theodotion), אבדו התרגומים האלה ברֹב הימים, כי הכנסיה הנוצרית כבר קבלה והקדישה את תרגום השבעים, והיהודים, אשר קבלו לעמתה רק את תרגום עקילס²¹, החלו לפנות עׂרף לתרבות יון, אשר החזיקו בה זה מאות שנים, ולדָבקה ביהדות המקורית אשר יצאה מא”י ותשפוך את רוחה מעט מעט על כל הגולה.

לפי מדרגת הקדושה של הספרים השונים אשר בתנ“ך כן נזהרו המתרגמים בהם יותר למען הוציא מתחת ידם דבר מתוקן; על תרגום התורה שקדו אפוא ביותר, ואחריה במדרגה הנביאים הראשונים והאחרונים ואחריהם – הכתובים או “שאר כתבי הקדש” מלבד, אולי, ספר התהלים, אשר נקדש מראשיתו גם בעיני היהודים גם בעיני הגוים בקדושה יתרה ויחסרוהו מעט מתורת משה²², יען היות תכנו השתפכות נפש האיש או העם לפני אלהיו ובמזמוריו השתמשו מימי קדם לעבודת אלהים בשיר בבית המקדש. ואמנם תרגום התורה נאמן ומדויק, לפי הערך, מיתר כתבי הקדש, שבהם רבו הפרצים לאין מרפא וגם החכמים הרבים, אשר הוציאו את תרגום השבעים בצרוף הערות ותקונים ושנויי נוסחאות על פי כת”י עתיקים, לא הועילו הרבה בתקנתם – רִפאו את בבל ולא נרפאה.

ובתרגום התורה לבדה יש כאלף שנויי נוסחאות לעמת הנוסח המסורתי שלנו.²³

ב

תרגום השבעים איננו מחזיק בחלוקה: תורה, נביאים וכתובים, כי אם מסדר את הספרים לפי התׂכן: חקים, דברי הימים, שירה ונבואה. “הנביאים הראשונים” היו אז מסודרים בשמותם כזה: יהושע, שופטים, רות, מלכים א‘, מלכים ב’, מלכים ג‘, מלכים ד’, – ובצדק; כי הנה מעשה רות היה “בימי שפוט השופטים”, ואשר לשמואל – איזה קשר יש בין הספר הנקרא אצלנו שמואל ב' ובין השם הזה? – אחרי אלה סדרו דברי הימים א' וב' ועזרא עם נחמיה, ואחרי כן – אסתר, איוב, תהלים, משלי, קהלת ושיר השירים – שתי המגלות שנקראו על שם שלמה או בן דוד – (ובהוצאות אחדות – איוב ואסתר אחרי אלה) ואחריהם באו הנביאים האחרונים. גם באלה היה אז הסדר שונה מאשר הוא אצלנו היום וגם מן הסדר הנזכר בבריתא בבא־בתרא, י“ד ע”ב: לירמיהו צרפו מגלת איכה; אחרי יחזקאל שמו את דניאל; בתרי־עשר שמו יואל, עובדיה ויונה אחרי הושע, עמוס ומיכה, ואת תרי־עשר הקדימו לישעיה ולירמיה. ויש אשר גם בתוך הספר – בירמיה – היו להם הפרקים מסודרים באופן אחר.

גם בספרים האלה, ועוד יותר מאשר בתורה, היה חסרון הנקוד וההפסק בין מלה למלה – וחסרון אותיות אהו"י במקומות רבים – למוקש למתרגמים בגלל מעוט ידיעתם בעברית, עד אשר ראו את הכל כרואה בעד ערפל; ועל־כן גם פה, כמו שם, הפרוץ מרובה על העומד, ז. א. השגיאות והסרוסים אשר בתרגום היוני עולה בהרבה על הקריאות הנכונות הנמצאות לפעמים בתרגום הזה לעמת הקריאה המשובשת אשר בנוסח העברי; ביחוד במקומות קשי־ההבנה, הנמצאים לרוב בספרים כמו ישעיה ותרי־עשר, שרובם דברי מליצה ושיר, שם המתרגמים מסתבכים ומגששים כעורים קיר, מבלי שום לב לא אל המובן ולא אל המשקל ולא אל הדקדוק. בישעיה, שבו רבו דברי מליצה קשים וסתומים מאשר ביתר הנביאים, גם התרגום גרוע יותר; איננו שומר על הדיוק, כמו ביתר הספרים, כי אם לרוב הוא “חפשי” יותר מדי, לכסות על אי־הידיעה או על אי־ההבנה, עד כי אין להכיר בו בין תרגום ובין באור, אבל אוי לבאור כזה שהוא מרבה המבוכה ובסתום לא יודיע מאומה. על מבטאים קשים נותן המתרגם לפעמים שני פתרונים שונים זה אחר זה, או הוא פוסח עליהם לגמרי.

מלבד השגיאות שמוקרן בחסרון ידיעה של המתרגמים או בשגגת המעתיקים (לרוב מפני הדמיון אשר בצורת מלים ידועות ביונית; כמו: לשכמיהם תחת לחמוריהם. יהושע ט‘, 4; ויאכלו ויאמרו, תחת ויאכלו וישתו, שופטים ט’ 27; השֶבר תחת הקֶשר, ש“ב ט”ו, 12, וכאלה). חסרים בספרים האלה בתרגום היוני במקומות רבים פסוקים או קטעי פסוקים – ולפעמים גם קטעי פרקים – אשר מקצתם נִתָּנים, בהוצאות המדעיות, בהערות בשולי העמוד על פי כת“י אחר. כי הנה תרגום השבעים לא השתמר בגוים בנוסח אחד כאשר השתמרו כה”ק במקורם העברי בכל תפוצות ישראל (מלבד שנוים קלי־ערך ל“מדינחאי” ול“מערבאי”) מימי עריכתם האחרונה ועד היום הזה. עוד בימי אוריגנס (חי ופעל בתחלת המאה השלישית לסה"נ) כבר היו שנוים וחלופים רבים בכתבי היד של השבעים בין כת“י לכת”י, ובמאה הרביעית למספרם היו בעולם הנצרות שלש נוסחאות שונות של התרגום הזה, הנוסחא האחת היתה מקובלת באלכסנדריה ובמצרים, השניה באנטוכיה ובקונסטנטינופל והשלישית בארץ־ישראל (היא נוסדה על המשושה, Hexapla, של אוריגנס). מאלה השתמרו כת“י שונים, והחשובים בהם: כתב־היד של הוַתּיקן, אשר מוצאו מן המאה הרביעית, וכה”י האלכסנדרוני, אשר מוצאו מן המאה החמישית. אבל גם שניהם אינם שלמים, כי יש בהם מקומות מטושטשים או גם דפים קרועים וחסרים; על־כן השלימו בהוצאות המדעיות את החסר בתתם את של זה בזה; הטופס, למעלה מן הקו, נִתּן על פי רוב לפי כתב־היד הוטיקני – הוא נוסחא B – וההערות והמלואים בשולי העמוד עפ“י כה”י האלכסנדרוני – נוסחא A – וגם על פי כת"י אחרים.

לעמת זה יש לפעמים בנוסח היוני קטעי פסוקים או פסוקים שלמים שאינם בנוסח העברי שלנו; כי אכן מחקו אותם חכמי ישראל בעריכה האחרונה מאותו הטעם ש“גנזו” ספרים שלמים אשר נשארו בטופס היוני – “מפני שלא נאמרו ברוח הקדש”, לאמר: שאין להם ערך היסטורי או ספרותי או שהם חסרי־טעם.

בשמות האנשים והמקומות (אשר אמנם אחדים מהם משובשים בנוסח העברי וכתובים אצלם כנכון) רבה העזובה מאד, רובם משובשים ומסורסים עד בלי הַכֵּר; גם מחליפים הם את השמות הקרובים בצורתם זה בזה: איש־בשת במפיבשת, אלימלך או אחימלך באבימלך, יזרעאל בישראל, בת־שבע בבאר־שבע, הר צלמון בהר חרמון, וכאלה, ונראה ברור שלא היתה להם כל ידיעה בגיאוגרפיה של א"י וסביבותיה. הם מעתיקים, בלי לתרגם, מלים או שמות כלליים שלא ידעו באורם; כמו אולם (מ"א ז', 19), מכונות (שם 27 ובמקומות אחרים), אין נקי (מ“א ט”ו 22), נוקד (מ"ב ג', 4) בית־עקד (שם י', 12), הכרי והרצים (שם י"א, 4), השדרות (שם שם, 8), בדק (שם י"ב, 6 והלאה), בית החפשית (שם ט"ו, 5); קבל עם (שם שם, 10) נְכֹתוֹ (שם כ', 13), בשדמות (שם כ"ג, 4), קדֵשים (שם שם, 7), פרוָרים (שם שם, 9), ועוד²⁴.

מחסרון ידיעה בעברית מחליפים הם את השרשים הקרובים או הדומים זה לזה: יָסֹף־הִסָּפֵה; מועד־עדות; פקֹד־הִפָּקֵד (חָסֹר), וכאלה.

ג

מן הספרים אשר לסדר ה“כתובים” נבדל ספר תהלים לטוב, בהיות תרגומו נאמן ומדויק, וגם מדויק מאד – מעין הדיקנות שהראיתי בדוגמאות למעלה (ע' 166). ככה, למשל, בפסוק “למען שמך ה' וסלחת לעוני” (כ"ה, 11), הם מתרגמים גם את ה“ו” של וסלחת; “אתה הוא מלכי אלהים” (מ"ד, 5), הם מתרגמים גם מלת “הוא”; “מיד שאול” (מ"ט, 16) הם מתרגמים פסוק בצורתו έϰ χειϱόϛ άδου, וכאלה. בכלל, בכל מקום שדברי הכתוב ברורים ומובנים, מלאכת התרגום היא מלאכה כשרה וישרה²⁵, ורק במקומות שהם קשי־ההבנה ומליצה חידות, או באשר טעו בקריאה הנכונה מפני הסבות הנזכרות למעלה – שם יש ויש שגיאות, ואף גם שגיאות גסות, אך לא יותר בערך מאשר בספרי הנביאים.

ואולם ביתר ספרי הכתובים נמצאים בתרגום השבעים שנויים גדולים, חסרות ויתרות, ולא רק הוספת קטעים קטנים – פסוקים או חלקי פסוקים – כמו במשלי ובאיוב, כי אם גם פרשיות שלמות, ביחוד באסתר (אשר תרגומה בכלל “חפשי” יותר מדי), בדניאל ובעזרא, אשר נוספו, כנראה, בתור אגדות ומדרשים שהיו מרחפים מסביב לספרים האלה מימים קדמונים, אם נספחו עליהם בכתב או לא.

המספרים שעל מזמורי תהלים (ושעל פרקי תנ"ך בכלל) מסומנים אצלם באותיות האלפא־ביתא; למשל: פרק ז' – Z‘; ל"ב – AB’; נ“ד – NΔ', וכן הלאה. גם בתורה, שתרגומה קדם בהרבה, הם נותנים אותיות האלפא־ביתא תחת מספרים: עשרים קרש (שמות כ"ו, 18) Κ΄ στύλουϛ; שבעת ימים (ויקרא כ"ג 39) – ζ΄ ήμέϱαϛ; שנים עשר בקר (במדבר ז' 87) ־ ιβ΄ μοσχοι, וכן במקומות אחרים בכה”ק. כי כן היו היונים והרומים בימי קדם משתמשים באותיות האלפא־ביתא למספרים; וגם בישראל היה המנהג הזה נוהג בימי הבית השני – לדברי חֹל²⁶, אך לא לכתבי הקדש: באלה נכתבו המספרים תמיד מלאים – במלים – כאשר בכלל נזהרו מלחדש בהם חדושים “לרוח היום”, מלבד שנוי הכתב, שנעשה לפי הקבלה ע“י עזרא, ואותיות הכפל מנצפ”ך, אשר “צופים אמרום”.

מעל למזמור כ“ד כתוב: “ליום ראשון בשבת”; מעל למזמור מ”ח – “ליום שני בשבת”; צ“ד – “ליום רביעי בשבת”; צ”ג – “ליום ערב שבת” (מעל למזמור פ"ב נשמט, כנראה בטעות, “ליום שלישי בשבת”). כל זה בהתאם למשנה תמיד פ"ז הלכה ד‘: "השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש, וכו’ “. סדרי שירות הלוים במקדש היו קימים, אפוא, כבר מאות שנים בפני הבית, אעפ”י שעוד לא נגמר ספר תהלים עד זמן מאוחר בימי הבית השני, בתקופה של “אין עוד נביא” (תהלים ע"ד, 9)²⁷.

על פרקים רבים יש להם כתבות שונות שאינן אצלנו; ככה, למשל, מעל לפרק כ“ט: “צאת האהל”; מעל לפרק ע”א: “לדוד, לבני יונדב ולגולים הראשונים”; פרק ע“ו: “על אשור”; פרק קמ”ו: “הללויה, חגי וזכריה”, וכן קמ“ז וקמ”ח²⁸.

בחלוקת הפרקים יש להם שנויים אלה: פרק י' (“למה ה' תעמוד מרחוק”) מחֻבּר עם הקודם לו לפרק אחד; הפרקים קי“ד וקט”ו מחֻבּרים לפרק אחד; פרק קט“ז נחלק לשנים (הפרק השני: “האמנתי כי אדבר”); פרק קמ”ז נחלק לשנים (הפרק השני: "הללויה, חגי וזכריה. שבחי ירושלים את ה' "). אבל מספר ק“נ בתור מספר כולל לפרקי תהלים היה להם, כנראה כיתד תקועה, בבחינת “לא תוסיפו ולא תגרעו”, כי על־כן נזהרו לכתוב מעל לפרק קנ”א, אשר נתנו, שהוא “מחוץ למספר הפרקים”. ובכל זאת הנה גם ימים רבים אחרי כן לא היה עוד בישראל הסכם כללי לא רק בנוגע לפרקים ידועים (א' וב‘, ט’ וי', קל“ד וקל”ה), אם לחשוב אותם לאחד או לשנים²⁹, כי אם גם על מספר הפרקים בכלל, ובתלמוד ירוש' מסכת שבת (פרק ט"ז) ובמס' סופרים (פרק ט“ז הלכה י”א) דברו על “מאה וארבעים ושבעה מזמורים שבספר תהלים”.

בספר “משלי שלמה” שונה התרגום ברוב המקומות עד מאד מן הטופס שלנו, אם מבלתי יכֹלת המתרגמים למצוא את הנכונה, ואם מאשר היו לפניהם נוסחאות אחרות (במקומות אחדים נראה ברור כי כן), וכן יש בו במקומות אחדים פסוקים שלמים נוספים והפרקים האחרונים – מסורסים. הספר הזה היה ימים רבים בעיני החכמים והעם כאחד ספרי חֹל, וגם נחשב בין הספרים ה“גנוזים”, “מפני שהיו אומרים משלות הם ואינם מן הכתובים”, ורק בזמן מאוחר התעשתו לו לאספו אל הקֹדש פנימה (אבות דר“נ, פ”א). ובגלל הדבר הזה אכן לא נזהרו בו ה“סופרים” (המעתיקים) והחכמים שומרי משמרת כתבי הקדש לשומו שפה אחת ודברים אחדים, ונוסחאות שונות נפוצו בעם בימים אשר תֻרגם יונית³⁰; כאשר היו נוסחאות שונות לספר בן־סירא.

כידוע, חֻבּר הספר הזה מֵאָספי־משלים נפרדים (“משלי שלמה” א‘, 1; “משלי שלמה” י’, 1; “גם אלה לחכמים” כ“ד, 22; “גם אלה משלי שלמה” כ”ה, 1, ועוד), ועל־כן יש בו פסוקים כפולים, או דומים, אשר המסדרים האחרונים עברו עליהם בדעת או בלי שׂוּם לב; הלא המה: ו' 10־11 וכ“ד 33־34; י”ב 11 וכ“ח 19; י”ד 12 וט“ז 25; ט”ז 2 וכ“א 2; י”ט 1 וכ“ח 6; י”ט 24 וכ“ו 15; כ”א 9 וכ“ה 24; כ”ב 3 וכ"ז 12. ולפלא, כי כל הכפולים האלה, או כמעט כלם היו גם־כן בנוסחא שהיתה לפני המתרגמים וגם תֻרגמו כל אחד מהם בשני המקומות.

גם באיוב עשו המתרגמים כאדם העושה בשלו, וביחוד “שלחו רסן מפניהם” בכל המקומות הקשים: שִנו, קִצרו והשמיטו, אך גם פה נִכּר במקומות אחדים כי אמנם היו לפניהם נוסחאות אחרות. וכן יש בספר הזה פסוקים נוספים, למשל: הדברים אשר שמו בפי אשת איוב, ב' 9 והלאה, או יחס איוב ורעיו לתולדותם לבית אבותם בסוף הספר (על פי “ספר סורי”); ופסוקים או קטעי פסוקים – חסרים.

על מלים או מבטאים קשים נותנים המתרגמים לפעמים שני פתרונים שונים זה בצד זה, או מעתיקים את המלה כאשר היא בלי לתרגם אותה, או קוראים אותה ללא נכונה, או פוסחים עליה לגמרי – הכל כמעשיהם בספרי הנביאים. ככה, למשל: תחת “ליום הכסא” (משלי ז', 12) נתנו “לימים רחוקים”; על “בכלח” (איוב ה', 26) ועל “פחדיו” (שם מ', 17) פסחו; תחת “תפל” (שם ו' 6) נתנו “לחם”; תחת “בריר חלמות” (שם שם) – “בדברים ריקים”; “עוִיל” (שם ט"ז, 11), “עוִילים” (שם י"ט, 18), “עוִיליהם” (שם כ"א, 11), נהפכו תחת ידם ל“עַוָל”, ל“מעולם” ול“עולם”; “מזרות” (שם ל"ח, 32) העתיקו בלי לתרגם; “כביר”, “יכביר” – קראו בד' תחת ר', וכאלה.

בתרגום איוב חלו, כנראה, ידים רבות (אך ידים אמונות לא היו בכל אלה); כי “שדי” מתֻרגם פעם παντοϰϱατωϱ (=כֹל יכול), פעם ίϰαυόϛ (=שֶׁדַי); “שחקים” מתרגמים לפעמים כראוי ולפעמים παλαιοματα (=בלָאות!); “כביר”, “יכביר” מתֻרגם לרוב כאלו כתוב ד' במקום ר' ופעם (ל"ו, 5) מתֻרגם לנכון.

אבל גם מתוך הענן והערפל הפרושים על פני תרגום משלי ואיוב נגלים נצוצי־אור מעטים – נוסחאות ישרות.

מחמש המגלות נבדל לטוב תרגום קהלת, שהוא בכלל נאמן ומדויק, וכנראה נעשה בזמן מאוחר מאד: א) הוא מתחשב כבר עם ה“קרי” בעוד אשר תרגום שאר כה“ק יודע רק את ה”כתיב"; ב) הוא נותן תחת “את” – σύν, כמו שהיה עושה עקילס תלמידו של ר' עקיבא (שהיה דורש כל “את”ין שבתורה) בתרגומו האבוד; ואולי עקילס הוא הוא בעל התרגום הזה.

ועתה אשימה נא בזה אחדים מן השנויים (לפרוט את כלם אי אפשר, מרובם) אשר בנוסח העברי ובנוסח היוני, זה לעמת זה.

---

כְּתִיב וּקְרִי בתנ"ךְ

מאת

מנחם מבש"ן

א

כאשר נגשו חכמי ישראל, בימי חרבן הבית השני, “בעלית אלעזר בן חנניה בן חזקיה”, לחתימת כתבי הקדש, היתה פעולתם העקרית, אשר עבדו בה, כללית ולא פרטית – להבדיל בין הקדש ובין החֹל: “לגנוז” פרקים או ספרים שלמים אשר לא היו לפי דעתם כי אם דברי חֹל, מעשי ידי אדם, ולהשאיר במסגרת כתבי הקדש כל הדברים שנכתבו ברוח הקדש. אך אל הפרטים שבתוך המסגרת הזאת לא שמו לבם: לצרוף ולזקק את הדבר הכתוב בנוגע ליֹשר הכתיבה, חסר ומלא, חלוקת הפסוקים וכו' – זאת היתה עבודת ה“סופרים” או המעתיקים, אשר עשו מלאכתם באמונה והיו “סופרים כל אותיות שבתורה” (קדושין ל'), ומגיהי ספרים שבירושלם על פי ספר עזרה (ס"ת שהיה מונח בעזָרה) או ספר עזרא (ס"ת שנכתב על ידי עזרא הסופר), שהיו מקבלים שכרם מקפת הלשכה (ירו' שקלים פ“ד; בבלי כתובות ק”ו). ובכל זאת עוד נשארו אחריהם שגיאות, חסרות ויתרות ושנויי נוסחאות, כאשר נראה בתרגומים הקדמונים, השבעים, הוולגאטה, פשיטא הסורית, הנוסח השמרוני לתורת משה, וגם בתרגומי אונקלס ויונתן.

כחמש מאות שנה אחרי חתימת התנ“ך, בימי הסבוראים, התעוררו בא”י ובבבל, שני המרכזים הגדולים ביותר שהיו אז ליהודים וליהדות, אנשים אשר לא נודעו לנו בשמותם וישימו פניהם להעלות על ספר את כל הפרטים הנוגעים ליֹשר הכתיבה אשר למלים ולאותיות בכל כתבי הקדש – היא המסורה, אשר אמנם היתה נודעה בעיקרה עוד ימים רבים לפניהם, עד שבעלי התלמוד יחסו אותה לעזרא וחבריו (מגלה ג'.; נדרים ל"ו:), אבל עד אז היה הכל כחֹמר נמוג והם שמוהו למוצק אחד וקבעו אותו לדורות.

עבודת בעלי המסורה לא היתה, בעיקרה, לתקן כל מעֻות וכל משגה אשר נפלו בכתבי הקדש, כי אם, להפך, לקבוע, לשום למשמרת את השגיאות ואת הזרות ואת כל נושן בדרכי הכתיבה ולהעבירם כאשר הם לדורות הבאים; וכאשר נסו לפעמים לתקן – השאירו את השגיאה בכתוב והעירו בשולי הגליון איך לקרא תחתיה. הם היו משמרים, לא מחדשים.

אם שכחו המעתיקים הראשונים לתת את מספר שני חיי שאול במלכו (ש“א י”ג, 1); אם נשמטה או נמחקה רגל הה' במלת מִלִּבֹּה – מלבו (מ“א י”ב, 33), אם נפלה או נכפלה מלה במקרה או בשגגה (ירמיהו נ', 29; נ"א, 3); אם טעו המנקדים וינקדו תִּשְׁכַּח תחת תִּשָׁכַח (תהלים קל"ז, 5) או וַיֵחָלְקַם תחת וַיְחַלְּקֵם (דהי“א כ”ג, 6), או שמו קמץ במקום פתח ופתח במקום קמץ – בכל אלה וכאלה השאירו בעלי המסורה את הכתוב כאשר הוא ורק העירו “מלבו קרי”. “קרי ולא כתיב”, “כתיב ולא קרי”, “קמץ בז”ק“, “פתח בס”פ”, וכאלה; או גם לא העירו מאומה. התקונים אשר רשמו לפעמים רחוקות ("כתיב – “קרי”) לא נעשו ברוח בקרת כי אם על פי הקבלה והמסורת, ועל רֹב השגיאות, גם על השגיאות הבולטות עד לנקר עינים, עברו והתעלמו מהן בדעת או בלי דעת. ככה, למשל, העירו על “וארומים” (מ“ב ט”ז, 6) – ואדומים קרי“, אך מן המלה המשובשת שבאותו הפסוק, “לַאֲרָם” (לֶאֱדֹם), העלימו עיניהם. כי, כאמור, עקר תעודתם לא היתה לזרות ולהבר, כי אם לקים, להקפיא את הכל – אות זעירא, רבתי, קטיעא, חסר, יתיר וכו' – בהתאם לנמסר, למקֻבָּל, לסֵבל הירושה של הדורות. ולפי האמונה שהיתה שוררת בימים ההם היה כל החמר אשר בכה”ק, יערו עם דבשו, “קריין ולא כתיבן, כתיבן ולא קריין, וכו' וכו' – הלכה למשה מסיני” (נדרים ל"ז:).

ה“כתיב” הוא ברֻבו דרך כתיבה ישנה־נושנה, שנשתמרה בהדרת־קדש גם אחר שכבר עבר זמנה, ומעוטו – שגיאות פשוטות שנעשו ע“י המעתיקים ואח”כ ע“י המנקדים¹. ככה, למשל, היו המלים נכתבות בראשונה רצופות בלי רֶוח בין מלה למלה: בָּגָד – בא גד (בראשית ל', 11), מַזֶּה – מה זה (שמות ד', 4), יַשִׁימָוֶת – ישיא מות (תהלים נ"ה, 16), וכאלה; והיו כותבים בלי האותיות הנחות: נערָ ( במקומות רבים בתורה), מצָתי (במדבר י"א, 11), אַתָּ (תהלים ו', 4), ידעתִּ (שם ק"מ, 13), אמרֻ (ש“א י”ג, 13), רִב (שמות כ“ג, 1; איוב ל”א, 13)². וסמן הרבים לא היה אז ־ים כי אם ־ם, ולפי זה כתבו גם ילדָו, עבדָו, דרכָו וכאלה, בלי י' לפני הו‘. ואחרי אשר הוחל לכתוב את האותיות הנחות היו מחליפים אותן האחת ברעוּתה: דויֵג – דואג (ש“א כ”ב, 18), ושִׁנָּא – ושִׁנה (מ“ב כ”ה, 29), בסֻכֹּה – בסכו (תהלים כ"ז, 5), רישון – ראשון (איוב ח', 8). – הו’ היתה מבֻטאה כ”אתא קלילא" (כמו ביונית, ברומית³ ובערבית) לא רק בקשר עם חולם או עם שורק, כי אם גם עם כל יתר ההברות: הִוא – היא (ברֹב המקומות בתורה ובמקצת גם בנ"כ), נִוב – ניב (ישעיה נ"ז, 19), ידֵו – ידי (יחזקאל א', 8), הֹברֵו – הברי (ישעיה מ"ז, 13), אוַשֵׁר – איַשר (ישעיה מ"ה, 2), מטעַו – מטעַי (שם ס', 21), עוָרים – עירים (שם ל', 6), דוָגים – דיגים (ירמיהו ט"ז, 16), שִׁקֻּוַּי (תהל' ק"ב, 10) – שִׁקּוּיַי (הושע ב', 7), מדוָנים – מדינים (פעמים רבות במשלי), ישמָור, לגאָול, לאכָול, אכתָוב, גדָול־חסד, טהָור־לב, ועוד, ועוד (במקומות רבים בתנ"ך). ובגלל ההברה הקלה הזאת היו מחליפים את הו' בא' ואת הא' בו‘: תאֹסיפון – תוסיפון (שמות ה', 7), ויֹאסף – ויוסף (ש“א י”ח, 29), יוֹכלו – יאכלו (יחזקאל מ"ב, 5), ראֵה – רוֵה (איוב י’, 15. גֵוָה – גֵאָה (שם כ"ב, 29), נאוֹת (תהלים כ"ג, 2) – נוֹת (צפניה ב', 6), אַרד (אחד מבני בנימן, בראשית מ"ו, 21) – וַרד (ראה סוטה ל"ו), ופֻוָה (בראשית מ"ו, 13) – ופוּאָה (דהי"א ז', 1), מוֻזָנים (ירמיהו ה', 8) – מאֻזנים (לא “מיוזנים”, כי השרש “יזן” לא נמצא בתנ“ך, ואולם השרש “אזן נמצא בצורות שונות: דברים כ”ג, 14; קהלת י”ב, 9; דהי"א ז', 24).

וכן היו כותבים מקדם את הפעל בעבר גוף שני לנקבה (ולפעמים גם לזכר) בי' סופית, כמו בערבית: קָרָאתי, דִבַּרְתְּי (ירמיהו ג', 4, 5), שָׁמַעַתְּי (שם ד', 19), ישַׁבְתְּי, מֻקננתְּי (שם כ"ב, 23) זכרתְּי, עָשִׂיתי, הָיִיתי (יחזקאל ט"ז, 31,22), עָשִׂיתָי (ש“ב י”ד, 21), קָנִיתָי (רות ד', 4), ושכנתְּי בשדה (מיכה ד‘, 10 – לפי תנחומא פ’ נ"ח⁴); וגם מלות הגוף: אַתְּי (שופטים י“ז, 2; מ”א י“ד, 2; מ”ב ד', 16, 23, ועוד).

שרידי הצורות הנושנות האלה נמצאים בתנ"ך במקומות רבים, ובעלי המסורה לא הרגישו בהם ולא העירו עליהם – וישאירו מכשול לפנינו; למשל: שַׁקַמְתִּי (שופטים ה', 7, פעמַים); יָדַעְתִּי (ש“א כ”ט, 9); דָּמִיתִי (ירמיהו ו', 2); רָאִיתִי (יחזקאל ט"ז, 50).

גם המבטא השפיע על הכתיב. ה“סופרים”, שאולי היו בהם מבני הגליל ש“לא הקפידו על לשונם” (ערובין נ"ג), כתבו לפעמים (ביחוד כשהיו מעתיקים לא למראה עינים אלא למשמע אזנים – מפי איש שהיה קורא אליהם את הדברים⁵) את המלה לפי המבטא החסר של ההמון, המבליע את ההברות הרכות; למשל: נָשָׂא – נשאה (בראשית י“ג, 6. ואין צריך להוסיף “מרעה”, רש”י שם), שֵׁלָתך – שְׁאֵלתך (ש"א א', 17), לָלַת־לָלַדְתְּ־לָלֶדֶת⁶ (שם ד', 19), ויאבֵוּ – ויאבֵהוּ (שם י"ח, 1), ויֵרָפו – ויֵרפאו (מ"ב ב' 22), לַגִיד – להגיד (שם ט', 15), לַהשות – לְהַשאות (שם י"ט, 25), לַחליק – לְהַחליק (ירמיהו ל"ז, 12), כִּי־עֲבֹר – כי יַעבֹר (ישעיה כ"ח 15) ויבא סגנים – ויבֹס סגנים (ישעיה מ"א, 25), וממֵי – וממעי (שם מ"ח, 1), קול – כל (שם נ"ב, 8), שֵׁרִיתיך – שְׁאֵרִיתְךָ (ירמיהו ט"ו, 11), ונִשקה – ונשקעה (עמוס ח', 8), שיוֹצָא – שיוצאָה (קהלת י', 5); וכן כל מקום שחסרה ה' הידיעה (ש“א י”ד, 32; מ“א ד', 7; מ”ב י"א, 20; ירמיהו י‘, 13; איכה א’, 18, ועוד).

גם אלה יש אשר נגלו לבעלי המסורה והעירו עליהם ויש אשר נעלמו מהם ולא ידעו ולא הודיעו.

לעמת זה יש מקומות רבים, שבהם הכתיב הוא הנכון ובעלי המסורה טעו בתקונם, כמו שכבר העירו על זה ד“ר ש. ברנפלד (“מבוא לכתבי הקדש”, חלק ו') ואחרים; למשל: “לדבר על לבה להשיבוֹ” (שופטים י"ט, 3) – להשיב את לבה אליו; “יִנָתן לנו” (ש“ב כ”א, 6); “תָּלוּם” (שם כ"א, 12); “ותגעש ותרעש הארץ” (שם כ"ב, 8); “אשר לא נשא לשוא נפשו” (תהלים כ"ד, 4); אלהי חסדו יקדמני” (שם נ"ט, 11), שהקריאה הנכונה היא (כקריאת השבעים): אלהַי, חַסְדו יקדמני. וכן בפסוק “ויבו בה” (מ"ב ג', 24) הכתיב הוא הנכון ולא הקרי (כי מה טעם במלים “ויכו בה והכות את מואב”? ומה זה “בה”?), ורק אות א' חסרה במלה: וַיָבֹאוּ בה (כקריאת השבעים), כלו', אחר שהכו את מואב במערכה בשדה באו בארץ מואב ויכו אותם גם שם. – היטיבו אפוא אשר עשו בעלי המסורה או ה“סופרים” שהיו לפניהם בדורותם, כי השאירו את הכתיב יחד עם הקרי ונתנו מקום לבקר אחריהם.

ב

ועל השגיאות הרבות שיצאו תחת ידי המעתיקים, אשר לא עמדו עליהן בעלי המסורה או אשר לא שעו אליהן באשר המה היו במלאכתם זאת אך באי־כח הקבלה והמסורת, – עמדו ברוח משפט ובקֹרת אנשים אחרים ימים רבים, דורות רבים לפני עושי המלאכה האלה והמה, יחד עם היוצאים בעקבותם בדורות האחרונים, יצרו “כתיב” ו“קרי” מקיף וכולל הרבה יתר מאד. כי אמנם לא רס“ג בפירושיו או מנחם בן סרוג ב”מחברת“ו ור' יונה אבן גאנח בספר הרקמה היו הראשונים להעיר על השגיאות הנמצאות בכתבי הקדש ולהציע “קרי” תחת ה”כתיב“, כי אם בעלי התלמוד עצמם, נושאי כלי הקבלה, אף כי עשׂה עשו זאת בזהירות לרוח הימים ההם; למשל: תחת “קרבם” (תהלים מ"ט, 12) תקנו: קברם (מועד קטן ט':) תחת “והעליה” (ש"א ט', 24) – והאַליה (ע“ז כ”ה; ירוש' מגלה פ"א), תחת “קבורים”, “וישתכחו” (קהלת ח', 10) – קבוצים, וישתבחו (גיטין נ"ו), תחת “עיר ההרס” (ישעיה י"ט, 18) – עיר החרס⁷ (מנחות ק"ח), ועוד. וכן תקנו פעמים רבות את סדר המלים בתוך הפסוקים או את סדר הפסוקים, באמרם: “אין מוקדם ומאוחר בתורה” או: סרס המקרא ודרשהו”.

אך הראשון לראשונים, אשר נוכל לראותו כסולל המסלה או כפותח שער ל“בקרת כתבי הקדש” (לא “הבקרת הגבוהה”, אשר משפטיה תהום רבה, כי אם “הבקרת התחתונה”), היה ר' אליעזר בר' יוסי הגלילי, אשר יסד שיטה שלמה בבריתא שלו שלשים ושתים מדות, ואחדות מן המדות האלה היו היסוד לכל החקירות במקצוע זה; הלא הן: מדה ט' (על מלים שנשמטו בכתוב), מדה י“א (על פסוקים שנלקחו ללא נכונה), מדה כ' (על שמות שבאו במקום שמות אחרים), ומדה ל”א (מוקדם שהוא מאוחר בענין, ולהיפך). בשער הזה, אשר פתח ר' אליעזר ב“ר יוסי הגלילי, באו החכמים אשר היו אחריו וידרשו ויבקשו וימצאו מאה שערים. ביחוד הרבו חכמי ישראל וחכמי הגוים אשר עסקו בבקרת המקרא בדורות האחרונים האלה, שד”ל, ריפמן, פינסקר, גיגר, גרץ, קרוכמל, י. ה. שור, יוסף הלוי; רינן, ולהויזן, איבלד, קיטל, סטדה, מרטי, ועוד, להציע תקונים במקומות הסתומים בתנ“ך. את רוב התקונים האלה אסף איש נעמי בשני ספריו, “עט שקר סופרים” (תרס"ח) ו”הגו סיגים" (תרס"ט) ועוד הוסיף עליהם תקונים רבים, גם טובים וגם מסופקים, משלו. ואף משנת תרס"ט והלאה עד היום הזה לא חדלו “אנשי מקרא” משלנו ומשלהם לעבוד את העבודה הזאת והשכילו או הסכילו לעשות בה איש לפי כשרונו ולפי רוח המשפט והבקרת אשר נוססה בו.

והנה בזה דוגמאות אחדות מסוגי התקונים השונים על יסוד ל"ב מדות הנז'⁸:

א. חסר ויתר במלים או באותיות

(מדה ט' מל"ב מדות)

ובני דן חושים – ובן דן חושים (בראשית מ“ו, 23. וכן היה כתוב בתורתו של ר' מאיר. בראשית רבה, פרשה צ”ד).

ואשר [לא] יגאל מן הלוים (ויקרא כ"ה, 33).

לי[ום] נקם ושלם (דברים ל"ב, 35).

[ויֻגד] לעזתים לאמר (שופטים ט"ז, 2).

ישראל לעמי – עמי (ש"א ב', 299

בן [עשרים, או: שלשים] שנה שאול במלכו (שם י"ג, 1).

אשר [שָׂם] שמואל (שם, שם, 8).

[ויך את אדום] בגיא מלח (ש“ב ח', 13, וראה דהי”א י"ח 12).

ואני… ואני… – אני… אני… (שם ט"ו, 34).

[כי] ספר את העם (שם, כ"ד, 10).

בביתו – בבית (מ"א ה‘, 28. הו’ נכפלה מן המלה שלאחריה⁹).

והפות[ח]ות (מ“א ז‘, 50, וכן תקן ר’ סימאי, במדבר רבה פרשה י”ג).

[ויהי דבר יי אלי] לאמר (ירמיהו ג', 1).

קחם על זרועותיו – זרועותי (הושע י"א, 3. הו' נכפלה מן המלה שלאחריה).

הנע[ד]ר לא יבקש (זכריה י"א, 16).

[ואין] פורק ואין מציל (תהלים ז', 12).

וכסילים מר[ב]ים קלון (משלי ג', 35).

[אשת] חכמות בנתה ביתה (משלי ט', 1. מקביל אל “אשת כסילות”, שם 13).

מוקש אדם י[ב]לע קדש (שם כ', 25).

שרידיו במות [לא] יקברו (איוב כ"ז, 15).

ב. פסוקים שנחלקו או שסודרו ללא נכונה

(מדה י"א)

כתיב	קרי
אלה בני עשו ואלה אלופיהם הוא אדום (בראשית ל"ו, 19)	אלה בני עשו הוא אדום ואלה אלופיהם.
שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון... מיום הראשון עד יום השביעי (שמות י"ב, 15)	שבעת ימים מצות תאכלו מיום הראשון עד יום השביעי. אך ביום הראשון...
ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה (במדבר ל', 8)	ושמע אישה והחריש לה ביום שמעו.
ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' (ש"א ג', 3)	ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב1
ויקונן דוד את הקינה הזאת... ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. (ש"ב א', 17)	ויקונן דוד את הקינה הזאת... הנה כתובה על ספר הישר. ויאמר ללמד...
ולא יוסיפו... כאשר בראשונה: (ש"ב ז', 11־10)	שתי הנקודות – אחר "ישראל", לא אחר "בראשונה" (וכן פירשו רש"י ורד"ק).
אשר החטיא את ישראל כל ימיו. בא פול... (מ"ב ט"ו, 19־18)	אשר החטיא את ישראל. בימיו בא פול...
עיני ה' אל צדיקים... פני ה' בעושי רע... צעקו וה' שמע... (תהלים ל"ד, 18־16)	עיני ה'... צעקו וה' שמע... פני ה' בעושי רע...

---

1. כן תקנו חז"ל במס' קדושין ע"ח:, ואולם לפי הנראה מפסוק 15 שם, היה שמואל שוכב באמת בהיכל ה'.↩︎

(לפני ר“א בר' יוסי הגלילי היה סדר הפסוקים האלה באמת: עיני… צעקו… פני… והוא חשב אותו ללא נכון מפני קדימת האות צ' לאות פ‘. אבל לפי תֹכן הדברים זהו הסדר הנכון; ואשר לאותיות האלפא־ביתא, הנה נראה הדבר שבימים קדמונים עוד לא נקבע בהחלט סדר הקדימה באותיות האחרונות מן ע’ והלאה; ראה איכה ב‘, 17־15, ג’, 50־43 וד' 18־15. גם בפרשת אשת חיל, משלי ל”א, פ' קודמת לעין בנוסח השבעים. – וכשהשיבו אח“כ את הפ' אל מקומה, בין ע' ובין צ‘, שמו, כנראה, את הפסוק "פודה ה’ נפש עבדיו” במקום “פני ה'”, ואח“כ באו אחרים והשיבו את “פני ה'” למקומו ו”פודה ה' נפש עבדיו" העתיקו לסוף הפרק¹⁰

ג. חלופי שמות

(מדה כ')

וזאת ליהודה – וזאת לשמעון¹¹ (דברים ל"ג, 6)

חמשת בני מיכל בת שאול – בני מירב (ש“ב כ”א, 8)

ואחרי אבשלום לא נטה – ואחרי שלמה לא נטה (מ"א ב', 28)

איה אלהי אליהו אף הוא – אלהי אלישע (מ"ב ב' 14. האתנח תחת “הוא”)

גם זרע יעקב ודוד עבדי – גם זרע אהרן (ירמיהו ל"ג, 26)

מהעמונים – מהאדומים (דהי"ב כ', 1)

וענוים – וצדיקים (תהלים ל"ז, 11)

צדיקים – ענוים (שם, שם, 29)

(פרק זה מיוסד על פי א"ב, שכל אות מקיפה, לרוב, שני פסוקים; אבל המעתיקים, שלא הרגישו בזה, טעו וכתבו בפסוק 11 “וענוים” במקום “וצדיקים” ובכן שמו בפסוק 29 “צדיקים” לשם שנוי – וקלקלו את סדר האלפא־ביתא; גם בפסוק 39, שהוא אות ת', כתבו מבלי דעת “ותשועת” תחת “תשועת”.)

ד. חלופי אותיות או מלים

וּנְחַלְתָּנוּ – וְנִהַלְתָּנוּ (שמות ל"ד, 9)

אשר לא חומה – אשר לה חומה (ויקרא כ"ה, 30)

ובניהם יהיו רועים – תועים (במדבר י"ד, 33)

על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים – על אגג והמשנים (השרים השניים למלך) ועל מיטב הצאן והבקר (ש“א ט”ו, 9).

אני ואתה את רוכבים צמדים – עת אני ואתה רוכבים צמדים (מ"ב ט' 25)

בדן – ברק (ש“א י”ב, 11)

נהגו לפי המקנה – המחנה (ש"א ל', 20)

אחד שבטי ישראל – אחד שופטי ישראל (ש“ב ז', 7, וכן בדהי”א י"ז, 6)

נאצת את אויבי ה' – את אוהבי ה' (ש“ב י”א, 14)

מדרך אחריו – מדרך אפרים (שם י"ג, 34; ראה למעלה 23)

בגבעת שאול בחיר ה' – בהר ה' (שם כ"א, 6; ראה הלאה 9)

הכי נכבד – הנו נכבד (שם כ“ג, 19; וכן הוא בדה”י)

והזנות רחצו – והאֲזֵנות (מ“א כ”ב, 38; ראה דברים כ"ג, 14)

ומקניכם ובהמתכם – ומחניכם ובהמתכם (מ"ב ג', 17)

ערבה כל שמחה – עברה… (ישעיה כ"ד, 11)

מאס ערים – מאס רֵעים (שם ל"ג, 8)

ושמטת ובך – ושמטת ידך (ירמיהו י"ז, 4)

את מה משא – אתם המשא (שם כ"ג, 33)

ואת האח – ואֵש האח (שם ל"ו, 22)

יען השפך נחשתך – חָשְׂפֵך את שֵתך (יחזקאל ט"ז, 36)

ואת כל מברחיו – מבחריו (שם י“ז, 21; ראה דניאל י”א, 15)

מכל מושבותיהם – משובותיהם (שם ל"ז, 23).

וכלתה בדיו – בתיו (הושע י"א, 6)

יתן להם לאיש – יתן לחם לאיש (זכריה י', 1)

יענו כי אין רועה – ינועו (שם, שם, 2)

כי אדם הקנני מנעורי – כי אדָמה קִנְיָני מנעורי (שם י"ג, 5)

יבש כחרש כחי –… חכי (תהלים כ"ב, 16)

אכלו וישתחוו כל דשני ארץ – אך לו ישתחוו כל ישֵׁני ארץ (שם שם, 30)

חנם טמנו לי שחת רשתם – חנם טמנו לי רשתם, חנם חפרו שחת לנפשי (שם ל"ה, 7).

כיקר כרים – כירַק כרים (שם ל"ז, 20)

ואויבי חיים עצמו – ואויבי חנם (שם ל"ח, 20)

קדוש משכני עליון – משכני קדוש עליון (שם מ"ו, 5)

נתת ירֻשת יראי שמך – נתת אֲרֶשת… (שם ס"א, 6)

לפני שמש ינון שמו – יכּון שמו¹² (שם ע"ב, 17)

נרדם ורכב וסוס – נרדם רוֹכב וסוס (שם ע"ו, 7)

ידין בגוים מלא גויות – ידיו בגוים מְלֹא גֵאָיוֹת (שם ק"י, 6)

משפטיך שויתי – אִוִיתי (שם קי"ט, 30)

על הררי ציון – על הררי שיאון (שם קל"ג, 3; ראה דברים ד', 48).

ועריצים יתמכו עשר – וחרוצים… (משלי י"א, 16)

ומרוה גם הוא יורא –… יִרוה (שם שם, 25)

והון אדם יקר חרוץ – והון יקר אדם חרוץ (שם י"ב, 27)

באין אלפים אבוס בר – באין אלפים אפס בר (שם י"ד, 4)

ומעליו איש טוב – וממעלליו איש טוב (שם שם, 14)

ונחלת אמרו מאל – ונחלת איש רע מאל (איוב כ' 29)

הכפישני באפר – הרפישני (איכה ג', 15; גם במקומות אחרים בכתוב נמצאות מלים הנגזרות מן השם “רפש”, ובב“ר פרשה ע”ז: “והרפיש עצמו לפניו”).

ואשר נתן כתר מלכות בראשו – כאשר (= ביום אשר)… (אסתר ו', 8)

נפרצה – נחרצה (דהי“א י”ג, 2)

אין עמך לעזר – הן עמך לעזר (דהי“ב י”ד, 10).

ה. שגיאות בנקוד

והוא אחריו – וְהִוא = והיא (בראשית י"ח, 10)

כי הָאדם עץ השדה – הֶאדם (ה' השאלה. דברים כ', 19)

ובחֶרב – ובחֹרב (שם כ"ח, 22)

החלום ואת שִׁבְרוֹ – שִׂבְרוֹ (שֵׂבֶר = סברא = פתרון. שופטים ז', 15)

וּנְתַקְּנוהו – וְנִתַּקְנּהוּ (שם כ', 32)

והציל עינינו – והֵצַל עינינו (ש"ב כ', 6)

ובחֲבֻרתו נרפא לנו – ובחַבֻּרָתו… (ישעיה נ"ג, 5)

בַּעֲשׂוֹת – בְּעַשֹּׂות (יחזקאל כ"ג, 21)

וַיָמָת תחתיו – וְיָמֹת תחתיו (ירמיהו ל"ח, 9)

ועברתו שְׁמָרָה נצח – שְׁמָרָהּ (עמוס א', 11)

ותשָׂא הארץ מפניו – וַתִּשָׁא = וַתִּשָׁאה (נחום א‘, 5; ראה ישעיה ו’, 12).

אסַפר כל עצמותי – אֶסְפֹּר (תהלים כ"ב, 18)

באמִתּך הצמיתם – באֵ[י]מָתך (שם נ"ד, 7; גם באיוב ט‘, 34, יש “אֵמָתוֹ” בלי י’).

יגְאלהו חשך וצלמות – יְגָאֲלֻהוּ (איוב ג', 5)

---

עַל הַנִּקּוּד

מאת

מנחם מבש"ן

א.

בהחל כתבי הקדש ולשון הקדש להשתכח מפי העם, מפני העבודה הרבה אשר עבדו שוני הלכות וכל היושבים לפני ה' בהיכל התורה שבעל פה, ובהגיע הבנין הגדול, בנין התלמוד, עד קצו המֹחות נלאו ברב עבודתם ויבקשו להם ענינים אחרים משיבי נפש, וצוק העתים ולחץ אויב הסבו את לב העם גם הם מאחרי ההלכה אל האגדה וממדרש התורה אל מקרא הנביאים והכתובים, – הוחל לנקד את כתבי הקדש על פי דרך סופרי הלשונות הקרובות לעברית ולשום חקים קבועים למקרא ולמכתב. הנני אומר הוחל לנקד; כי קרוב הדבר מאד כי לא נקדו את התנ“ך נקוד שלם בתחלה, כאשר גם שיטת הנקוד בכלל לא נולדה כלה לכל תכניתה ומשפטה יום אחד וכאשר גם כל תקון חדש לא יֵעשה כלו פעם אחת. המשפט הזה יֵצא לנו גם מכתבי הקדש עצמם בשומנו לב אל השנוים בקרי ובכתיב אשר השאירו לנו בעלי המסורה כשרידי קריאות ישנות מתקופות הראשונות. על פי האותות האלה נכיר ונדע, כי בראשונה נקדו את האותיות שיש מקום לטעות בקריאתן הנכונה, וביחוד הציבו ציוני הנקוד להברות שבסוף המלים, אשר תהיינה להבדיל בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים; כי אותיות א' ה' ו' י' בתור נח נסתר בתוך המלים ובאחריתן טרם תבאנה בעברית הקדומה בעת כתוֹב המלים רק לפי מבטאן, וגם אחרי אשר הוחל לכתוב אותן עוד היו משמשות בערבוביה כל אות מאותיות האלה אחרי כל תנועה שתהיה, עד אשר הושם להן חק ומשפט, ועוד היו הסופרים פוסחים על שתי הסעיפים בין הנקוד החלקי ובין השמוש באותיות הנחות ימים רבים. כמעשה הסופרים והמדפיסים בימינו, אשר יש בהם המנקדים אותיות ידועות, למען הקל את הקריאה, ויש המוסיפים, לדבר הזה, אותיות ו' י' במקומות אשר אין משפטן לבא, כן, נדַמה בנפשנו, נעשה בימים ההם, מאז הוחל לבקש תחבולות להקל מעל העם את הקריאה בכתבי הקדש וכל ימי תקופת המעבר אל המסורה ואל הנקוד הכללי. לעמת החדשה אשר עשו בעלי הנקוד ואשר לא נטו אחריה רבים בתחלה, שמו להם האחרים ציונים את האותיות א' ה' ו' י', אשר שבו הוּסרו אחרי כן במקומות רבים בהתקבל תקון הנקוד בישראל. אז ישימו להם הסופרים שנים דרכים; יש אשר יכתבו את הפֹעל בעבר לנֹכח: ־תה, ויש אשר כתבו: ־ת; אלה יכתבו: בְּכָה, יָדְכָה, כָּמוֹכָה, אוֹתכה (שמות ז', 29; י“ג, 19; ט”ז, 11; כ"ט, 35), שִׁמְכָה (ירמיהו כ"ט, 25), מְלָאכִים (ש“ב י”א, 1), רָאשׁ (שם י"ב, 1, 4), קָאם (הושע ו', 10) פָּארוּר (יואל ב', 6), שֹׁאסִים (ירמיהו ל', 16), רִאישוֹן (איוב ט"ו, 7), רֵאשִׁית; ואלה כתבו: בךָ, ידךָ, מלָכים, רָש, קָם, פָרור, שֹׁסים, רִשׁוֹן (איוב ה', 8) רֵשית (דברים י"א, 12), יצָתי (איוב א', 24), בָנו (ש“א כ”ה, 8), מָלֵתי (איוב ל"ב, 18), תֹמרו (ש“ב י”ט, 14), מַ(זה) (שמות ד', 2), מַ(לכם) (ישעיה ג', 15), בַ(גד) (בראשית ל', 11), נערָ (במקומות רבים בתורה) אתָּ (תהלים ו‘, 4; איוב א’, 10 ועוד), המָ, שמָ (ש“ב כ”א, 9, 12), עתָּ יזנֻ (יחזקאל י"ח, 14), אמרֻ, יאמרֻ (ש“א י”ב, 5, 10; י"ג 19), ידעתִּ (תהלים ק“מ, 13; איוב מ”ב, 2), יושבֵ, ידֵ, אלהֵ (שופטים א', 27; מ“ב י”ב, 12; י"ז, 31), צויתִ(ך), ירשיעֻ(ו) (שמות כ“ב, 8; כ”ג 15), ארבעָ, חמשָׁ (יחזקאל מ"ה, 3; משלי ל', 15), וכאלה. העתיד והעבר לרבים נסתרים עם הכנוי “הוּ”, נכתב כמעט בכל התנ”ך חבר: יאכלֻ־הוּ, סבבֻ־הוּ, ולפעמים גם עם כנוי אחר: יעזרֻ־כם (דברים ל"ב, 38), ישליכֻ־ם (יהושע י', 27); גם סמן הרבוי בשמות יבא פעמים רבות חסר: –ִם תחת “יִם, –ֹת תחת ־וֹת. ויש אשר נמצא שם או פעל יחיד תחת רבים או זכר תחת נקבה, כי נפלה מסוף המלה התנועה המושכת אחריה את האות הראויה. באופן כזה נדע כי עלינו לקרא ד”מ: שאלָ (ש"א ב', 20), אתָּ (במדבר י“א, 15; יחזקאל כ”ח, 14), ויבֹאֻ (במדבר י"ג, 22), וימארֻ (ש“א י”ב, 5), האלֶ (בראשית י"ט, 25), נמצאֻ (איוב מ"ב, 15), הביאָ (ש“א כ”ה, 27), וכאלה. ולפעמים עלינו להפריד בין הדבקים (אחרי דעתנו כי בעברית הקדומה לא הושם רֶוַח בין מלה למלה) ולקרא ד“מ: וּמִ(י) סָפר את רֹבע ישראל (במדבר כ”ג, 10; ה' בָּ(א) מִסיני בקדש (תהלים ס"ח, 18); לכהנים המקֻדָשִׁם בני צדוק (יחזקאל מ"ח, 11); בָּ(א) כלב אפרתה (דה"י א' ב‘, 24. בזה האחרון כבר הרגיש ריש לקיש, שמות רבה פ’ מ').

אין ספק כי לא על נקלה ולא בלי עמל והתנגדות התערו התקונים החדשים – הנקוד ושנוי דרכי הכתב בחסר ומלא – בישראל, עם משַׁמר חקות קדומים מאין כמהו. חכמי התלמוד האחרונים – אשר יש לשער כי כבר ראה הנקוד ראשית לו בימיהם – ותופשי התורה אשר היו אחרי התלמוד חשבו את הנקוד כמולדת חוץ ולא שמו אליו לב ולא הזכירוהו ולא נתנו אותו לבא אל הקדש. ועד היום הזה נשארו ספרי תורה בלי נקוד על פי תשובת רב נטרונאי גאון שהשיב לשואליו לאמר: “ספר תורה שנִתּן למשה בסיני לא שמענו בו נקוד ולא נִתּן נקוד בסיני, כי החכמים צינוהו לסימן, ואסור לנו להוסיף מדעתנו פן נעבור על בל תוסיף, לפיכך אין נוקדין ספר תורה” (כרם חמד ח“ג ודברי ימי ישראל גרץ־שפ”ר, ח“ג, ציון כ”ג). אף אמנם התקון הזה היה דבר בעתו, כי כבר היו גם בין התנאים אשר לא ידעו את הקריאה הנכונה באיזו מלים בתנ“ך, והתרגומים שנעשו לכה”ק בישראל ובעמים מלאו קריאות מוטעות¹, וגם המנקדים לא הלכו עוד לבטח דרכם בכל התנ“ך, כי תעו או נבוכו גם הם באיזה מקומות בדבר הנקוד הנכון; עד כי נוכל להוציא משפט כי לוּ אֵחַר הנקוד עוד כימי דור אחד, כי אז נשתכחה התורה והלשון העברית מישראל וגם בדרכי הכתב היו צלמות ולא סדרים, כי אך הנקוד הוא היסוד לעבודת בעלי המסורה; ואם גם אחרי היותו לא היו כל חקות הכתב העברי כמסמרות נטועים עד היום הזה, ואם היו קריאות שונות בכתבי הקדש לא רק לפני בעלי התלמוד כי אם גם לפני רש”י והראב"ע, – אף כי בלעדיו!

וכפרוץ הנקוד הן פרש אורו גם על כל אגפי ספרותנו, מתפלות וברכות ופיוטים ועד ספרי אגדה ומדרש ועד ספרי הלכה וקבלה; וברֹב הימים הבאים הלך הנקוד לעֻמת שבא, לאמר: כאשר היה בראשיתו חלקי, כן היה בהֵעָלוֹתו הלוך ושוב מעט מעט מתוך הספרים ויהי לנקוד חלקי לפני הָסֵר אותו כֻלו, כי כל דבר לא יצמח מתחתיו בפתע ולא יסור פתאום באפס יד. כה“י אשר מצא ד”ר גסטר בשנת תרנ“ה, הוא ספר אגדות אשר נכתב כאלף שנה לפנים ומוצאו לדעת החכם הזה מהימים שלפני חבור התלמוד והמדרשים, מנֻקד במקומות שונים; והמטמונים אשר נגלו בשנים האחרונות ב”גניזה" במצרים ובפרס ע“י החכם הנז' וע”י חכמים אחרים, מראים לדעת כי גם שאר הספרים העברים אשר נכתבו במאות השנים הראשונות שאחרי חתימת התלמוד מנֻקדים במקומות רבים², ומן המאה החמישית או הששית שאחר חתום התלמוד היה הנקוד הלוך וחסור, הלוך וחדל³. בכל זאת עוד יצאו ספרי משניות וזֹהר בנקוד, אחרי עבור מאות שנים, בימי הדפוס הראשונים.

אחרי אשר שֹרַש הנקוד, מעשה ידי “חכמים” (כדביר הגאון), ויתערה כאזרח רענן בספרותנו, שבו העבירו אותו אנשים לא חכמים כי אם בעלי מלאכה פשוטים – ויאַבּדו טובה רבה מישראל. המעתיקים והמדפיסים אשר הסירו את הנקוד – את נשמת האותיות המתות – למען הקל מעליהם את העבודה ולמען הַמְעֵט בהוצאות, המעיטו את מספר הקוראים עברית ויכריתו את שפתנו מפי העם ומלבבו. ולוּ שתו עתה מוציאי הספרים והמדפיסים יד אחת להשיב עטרה לישנה, כי עתה הועילו מאד לעשות נפשות חדשות רבות לשפתנו ולספרותנו והשבח של הממכר הרב היה מרֻבּה הרבה יתר מאד על הוצאות הנקוד היתרות.

כותב הטורים האלה כבר הביע משא נפשו זה באחד מאמריו ב“המליץ” שנת תרנ“ב; וגם אחרי כן דבר סופר אחד ב”המליץ" דברים של טעם בעד הנקוד הכללי; ולוּ היה פתחון־פה לעם לחוות דעתם בקהל, כי עתה בטוח אני כי ידרשו גם הם להשיב להם ולבניהם את המפתח אל חדרי התורה והשפה, שהן מורשה קהלת יעקב ולא מורשת הסופרים והמדפיסים.

על הסופרים ועל מוציאי הספרים המצוה הזאת, לדעתי, להשיב את הנקוד לקדמתו – למצער בכל הספרים הנחשבים על הספרות היפה – ולהסיר את הקיר המבדיל בין שפתנו ובין אחינו הרחוקים המתאוים לשוב אליה, ולא נוסיף לחכות עד אשר יקראו בנינו בספרים הכתובים עברית בעד ערפל כקרֹא בעל תרגום משלי בספר הזה, או כקרא רבי אלעזר בן ערך בתורה אחרי שובו ממקומות תענוגיו אל כתלי ביה"מ (קהלת רבה פ"ז) וכקרא כמה “רבי” בארצות המערב בימינו עברית בלי נקודות, או עד היות שפתנו לשפה חיה בפי העם כימי עולם וכשנים קדמוניות לפני לדת שיטת הנקוד בישראל; כי מי יודע מתי יבא הדבר הגדול הזה אם לא נפַנה אנחנו דרך לפניו בתחבולות שונות, שאחת הטובות שבהן הלא הוא הנקוד הכללי.

ואם לא יכול הדבר להֵעשות עד כה, בעוד היות הסופרים והמוציאים והמדפיסים בונים איש איש במה לעצמו ומקריבים עליה איש ככל הישר בעיניו או כאשר תשיג ידו, הנה עתה יש מקוה לישראל על זאת אחרי אשר התכנסה ספרותנו העברית ברֻבּה אל תחת דגל האגודות להוצאת ספרים, ואנשי לבב משכילי עם, אנשים הקרואים להרים קרן לשפתנו ולספרותנו, עומדים בראשן; בשגם התקון הזה מתן שכרו בצדו או בעקֵבו, כאשר אמרתי, והוצאה יתרה כזאת הכנסה יקָרא לה.

והיה כשוב הנקוד על כנו, והרויחו הסופרים והמדפיסים את האותיות הנחות, שיוכלו אז להסירן במקומות רבים, ולא רק את האותיות היתרות שהמסדרים מוסיפים גם במקומות שאינן ראויות לבא; כי יכול נוכל להסיר את האותיות הנחות מעט מעט במקומות אחרים בצאתנו בעקבות סופרי כתבי הקדש: נסיר את הי' של הפעיל, ואת הי' השניה בנחי פ"י בעתיד לרבים נסתרים, ושַׂמנו אות תנועה גדולה (מתג) תחת הראשונה; ואת הי' ואת הו' בסוף השמות לרבים זכרים ונקבות; והסירונו את הה' מעתיד לנקבות רבות, וכתבנו אפוא: הקִמו, השלִכֻם, מאֹרֹת, בנָו, יִרְשוּ, ותאמרןָ, ותאכלו, וכאלה; ואולי נוסיף עוד לקצר ולגרוע את האותיות הבאות רק למראה עינים ולא למבטא שפתים, וכתבנו: חֵט, שָׁו, נָבִי, לָבִי, צַוָּר, נערָ, לילָ, תחתָּו, אמרתִּ, אמרנֻ, המוצִי, המבִי (ככל אשר נמצא כאלה לרֹב בתנ"ך), אם יסכימו האנשים אשר להם המשפט, כי נוכל לפרוץ גדרות המסורה כזאת וכזאת, לא בכתבי הקדש, כי אם בספרי חֹל הכתובים עברית.

ב.

בעת הוחל להעלות את דברי הנביאים והכתובים על ספר לתתם לפני העם ואחרי כן עד חתום כתבי הקדש, חדלה הלשון העברית זה כמה להיות חיה בפי כל העם, ועל כן לא יכלו עוד העורכים והמעתיקים אותם להחזיק בדרך־הכתב הקדמוני, אשר לא היה בו מקום לאותיות הנחות, א' ה' ו' י'. אז החלו להוסיף בכתב את האותיות האלה, למען הקל את הקריאה; ואולם כמשפט כל חדש, שמו מקום גם לחדשה הזאת אך מעט מעט ובכבדות, ואחרי עבור מאות שנים עוד לא היה דבר האותיות הנחות נפרץ בקרב המעתיקים ועוד היו רבים נזהרים בהן לבלתי שום אותן על נקלה, בכל מקום, פן יעוו פני הכתב העברי, אשר כל יתר איננו שוה לו, עד לנכר אותו כלה. כל המתבונן בינה בכתיב ובקרי אשר בתנ"ך, יכיר וידע את הדברים והאמת האלה.

עברו ימים רבים והלשון העברית הוסיפה להשכח מפי העם וקוראי מקרא “בדיוקא” (קדושין מ"ט) היו הלוך וחסור גם בקרב החכמים תופשי התורה, ועד כה ועד כה הכירו וידעו כי התקון ההוא – הוספת האותיות – לא הועיל להפוך אל כל העם קריאה ברורה ונכונה, כי אם למרבה המבוכה בכתב. אז נגלתה שיטת הנקוד, אשר היתה צעד גדול לפנים, יען היותה קרובה ומתאימה מאד אל הכתב העברי וכמו נולדו וחֻבּרו להם שני אלה יחדו, כגוף ונשמה, מימי קדם קדמתם – והקריאה הברורה והמדויקה, אשר לא תמָצא לעולם בדרך הוספת האותיות, נָכונה מעתה בפי העברים עד עולם. וגם אמנם הנקוד העברי נגלה מראשיתו כשיטה שלמה, מתוקנה וערוכה בכל, אשר אין למצא אחריה מאומה לדיוק ולקצור עד היום הזה, ובו נוכל להתגאות לא רק לעמת הנקוד הערבי, החסר, כי אם גם לעמת דרכי־ההברה אשר ללשונות עמי אירופה, המאריכים ומרחיבים את המלים פי שנים ויותר, מבלי תת בכל זאת את הדיוק בקריאה בכל המלים לאשר אין הלשון חיה בפיהם (ראה, למשל, הצרפתית והאנגלית).

בכל זאת עוד היו שתי השיטות, הישנה – הרחבת הכתב ע“י אותיות יתרות – והחדשה – הגבלתו ע”י הנקוד – משמשות בערבוביה גם בספרי תנ“ך גם בספרות המאוחרת. ואולם בכה”ק גדרו בעלי המסורה בעד שיטת הוספת האותיות בטרם תפרוץ עליה פרץ והנקוד היה בהם לחק אשר לא יעבור; אך בספרים שאחריהם, אשר לא נעשתה להם מסורה, היו שתי השיטות מתרוצצות כל הימים ואוחזות אשה בעקב אחותה, פעם תגבר האחת ופעם השנית – לפי רצון המעתיקים השונים ורוחם: החכמים והחרדים בהם היו שוקדים על מלאכתם לעשותה באמונה ובישרת לבב ויכתבו לפנים וידפיסו אחרי כן – בימי הדפוס הראשונים – את ספרי ההלכה והאגדה, המדרש והקבלה בדיוק הראוי ובנקוד כללי או חלקי⁴; והמעתיקים מבני העם, אשר לא ידעו ולא הבינו כי “מלאכת שמים” בידיהם, שמו תחת הנקוד אותיות נחות במקום הראוי ושלא במקום הראוי, למען הקל מעליהם את העבודה – כמעשה בעה"ב הפשוטים כותבי אגרות־שלומים או מכתבי־מסחר איש לרעהו. ובאחרונה גברה בכל הספרים האלה השיטה הישנה, החסרה והצולעה, על השיטה החדשה השלמה, המהוקצעה והמדויקה לכל פרטיה, לאמר: הוּסַגנו אחור לשנות מאות רבות; כי מלבד הסופרים המעטים, אשר היתה “ידם אמונה” (הם נקראו “נקדנים”), לא היו רוב המעתיקים, ואחרי כן המדפיסים, לא חכמים ולא סופרים, כי אם אנשי מלאכה פשוטים, אשר לא היו עיניהם ולבם כי אם אל הפרט ולא אל הכלל, אל תקון ענינם המה ולא אל תקון הכתיבה העברית. אך גם באלה עוד היו הסופרים והמעתיקים נזהרים בהעתקת הספרים, אשר מדרגת קדושתם וערכם גדלה יותר בעיני העם, ועל כן רַב בהם הנקוד, ובכלל הדיוק באותיות, מאשר בספרים האחרים (תלמוד ירושלמי, מדרשים, בריתות), שלא חזקה השמירה וההשגחה עליהם והמעתיקים עשו בּכתיבתם איש ככל הישר בעיניו והאותיות הנחות פרצו ורבו בהם לבלי חק.

אחר הדברים האלה הלא נתמה על החפץ, כי תחת אשר אין מתעורר מאתנו על חסרון הנקוד בספרינו, אשר הסירוהו המדפיסים ומוציאי הספרים למען המעיט את העבודה ואת מחירה וגם – את הקוראים, והמתעורר – אין שומע לו ואין ממלא אחריו, – הנה בא איש חכם ובופר לסמוך את ידו על השיטה הישנה והנושנה, שיטת הוספת האותיות הנחות, להשיבנו אליה ולחדש ימינו כקדם.

וגם אמנם ב“העולם” גליון ל“ב ש”ז (תרע"ג) מתאונן הרה“ח ר' חיים טשרנוביץ על “אופן הכתיב שהנהיגו בא”י על פי גזרה מאת ועד הלשון. הועד גזר על אותיות אהו”י הנחות, שספרות המשנה והתלמוד מרבה להשתמש בהן במקום תנועות, כדי להקל על הקריאה, והתחילו לכתוב חסר במקום שהיינו רגילים עד עד עתה לכתוב מלא; למשל, מרבה במקום מרובה, אמה במקום אומה, וכדומה." לדעת ה' טשרנוביץ, “הכתיב שהנהיג ועד הלשון (בהתאמה אל כללי הדקדוק המקובלים) אינו התקדמות בלשון, אלא, אדרבה נסיגה לאחור”, ויותר ראוי, לדעתו, להרבות השמוש באותיות הנחות במקום תנועות, כמו שעשו בעלי המשנה והתלמוד, וביחוד בעלי התלמוד הירושלמי, המדרשים וכתבי הגאונים, מבלי להשגיח בכללי הדקדוק, כי “הדקדוק כלי־שרת הוא ללשון ולא להפך”. גם בספרי הקריאה לילדים – בא“י – יותר נכון “לבלי להתחיל בנקודות כל עיקר… או להתיר את הכתיב מכבלי הדקדוק ע”י השמוש באותיות הנחות במקום תנועות, אם מתוך יצירת שיטה שלמה מסוימה, שעל פיה תבאנה האותיות לסמן את כל הנקודות, או שלפחות נשוב לאופן הכתיב המלא של בעלי המשנה והתלמוד”.

ברור הדבר, כי לפי שיטה ה' טשרנוביץ, האופן הראשון – יצירה שיטה שלמה של אותיות במקום נקודות – הוא הטוב והנכון. אם לתקן – עלינו לתקן דבר ולא חצי דבר, ולא יגששו הקוראים מבני העם באפלה מבלי לדעת היקראו דָבר, דֶבר או דִבּר, מִדבּר או מְדַבּר, סֵפר או סָפר, שַׁלָּמה, שְׁלֹמֹה, שַׂלמה או שְׁלֵמה, וכאלה. ואולם “יצירת שיטה שלמה מסוימה” הוא מעשה שכבר נעשה, ראשיתו ביד סופרי ישראל בימי הבינים, כותבי לשון עם ועם באותיות עבריות, ואחריתו – ביד הכותבים יהודית־אשכנזית מימי בן־מנחם והלאה (לפני התקופה הזאת היו כותבים אשכנזית בכתב עברי בלי האותיות הנחות). ואם, למלאות אחרי השיטה הזאת, יכתוב הכותב: דאבאר, דעבר, דיבער; מידבאר, מדאבער; סייפער, סאפאר; ה' מעלעך, ה' מאלאך; ונואח מאצא חיין; הילל מלא, כדעת ר' ופסי הכוזרי; דתהוייין, דתצבייין בשלש יודין (או בחמש, לדעת ר' יוסף עלם) לא רק בגט (הן לא רחוק הדבר היום, כי יכתוב סופר עברי דברים כאלה לרגל מלאכתו), ואם יבא אחר ויאמר: הן גם באלה עוד אין הקריאה ברורה למדי, הבה נכתוב אפוא עברית באותיות אירופיות, כאשר החלו ה“יודישיסטים” לעשות, ואז תהיה הקריאה ברורה ומדויקת כל צרכה, בשגם הכתב אף הוא אך כלי־שרת ללשון ולא להיפך, – התהיה לנו הצדקה להפר עצתו ולהניא את מחשבתו? הלא אחת היא אם אחרי פרוץ הפרץ הראשון בחומה יוסיפו לפרוץ בה פרץ על פרץ או אם יסירו אותה כלה ממקומה ושמו איזה חַיִץ חדש תחתיה?

אמנם כן, לכתוב בלי אותיות נחות ובלי נקוד, היא נסיגה לאחור; אך הגם נקוד הוא נסיגה לאחור. כמעט נראה, כי כזאת היא באמת דעת ה' טשרנוביץ: “אלמלא המצאת הנקוד היה השמוש באותיות נחות במקום תנועות מגיע לידי שלמות גמורה, אלא שעל ידי המצאת הנקוד, שנתפשטה קל מהרה, נדחק כתיב זה ולא נשאר אלא בכתבי־יד עתיקים, שלא היו ידי הנקדנים (הוי, הנקדנים!) שולטות בהם.”

אבל אם המצאת הנקוד “נתפשטה קל מהרה” והשמוש באותיות נחות לא הגיע לידי שלמות במשך מאות שנים לפני ההמצאה הזאת (לפחות מעת חתום התנ"ך והלאה) וגם לא בכל התקופה הארֻוכּה, אשר מימי בן־מנחם ועד הסופרים האידישאים שבימינו, – הלא זה אות נאמן, אם עוד דרוש אות, כי אמנם היה הנקוד דבר בעתו והתקדמות מוחלטת לעמת השיטה של האותיות הנחות שככה מתגעגע עליה החכם הנזכר, השיטה שבאמת אי אפשר לה לבא לידי “שלמות גמורה”? ואם כן, הלא באה העת להשיב את הנקוד הכללי לקדמתו ולתקן בזאת את המעֻות אשר עִותו, מרפיון ידים ומחשבון מעֻקל, המעתיקים, המדפיסים והסופרים לפנים והיום, מעֻות אשר היה סבה להרחיק את רבת־העם מלשוננו, להמעיט את הקוראים עברית מדור לדור משנה לשנה ולשום את ספרותנו כלה כגן נעול לבנינו ולבנותינו ויותר מהמה לבני הנכר.

ישימו נא זאת אל לבם כל הדורשים טוב לשפתנו ולספרותנו וחפצים בתחיתן.

---

עוֹלֵלוֹת

מאת

מנחם מבש"ן

א. בית משה

הלא יפלא הדבר, כי בדה“י א', בפרקים הראשונים, פֹּרַש יחס כל השבטים ומשפחותיהם ובתיהם לגברים עד שִׁלֵשים ועד רִבֵּעים ולפעמים גם עד ימי דוד או עד גלות הארץ, – ובהגיע הכותב אל בני עמרם בן קהת בן לוי (דהי"א ה‘, 29; ו’, 35) הוא מתעלם מבית משה איש האלהים, האדם הגדול ליהודים מאין כמהו, ועובר עליו בשתיקה! ואם לא יכול בעל דה”י למחות כל זֵכר לבית הגדול הזה, הנה עשה עמו כאשר יעשה בעה“ב עם אורח לא רצוי אשר יבוש לשאת את ראשו בתוך יתר הנועדים – ודחה אותו הצדה אל אחת הפנות: יחס בית משה נמצא בספר הזה פרק כ”ג, 17־15, כ“ד, 21־20 וכ”ו, 25־24. אבל גם שם סדר היחס איננו שלם והמתבונן בעין פקוחה יכיר, כי הכותב מכחיד תחת לשונו אַחַד ענָק משרשרת־היחס הזאת וכי אכן יש דברים בגו… וגם אמנם בהזכירו את שני בני משה, גרשם ואליעזר, יוסיף: “בני גרשם שבואל הראש. בני אליעזר רחביה הראש, ולא היו לאליעזר בנים אחרים.” זה רמז ברור, כי לגרשם היו בנים אחרים או בן אחר – ואַיו? למה זה לא קראוֹ בשם?

התשובה על כל הפליאות האלה היא, כי הבן השני, אשר בעל דה"י פרש עליו צעיף־עלטה, היה “יהונתן בן גרשם בן מ­^נשה”, אשר “הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני” – לפסל מיכה אשר הקימו להם (שופטים י"ח, 30). בני משה, אשר לא היו ענוים מאד כאביהם, אכן לא יכלו לראות את בית אהרן מתנוסס לכבוד ולתפארת בעטרת הכהונה אשר היתה לו “ברית כהונת עולם”, ולהבליג על המראה, – ויתמרמרו וַיִלֹנו ויבקשו להם גם המה נס להתנוסס. ואולי, לכפר פני המתאוננים, שמו את שבואל בן גרשם לנגיד על האוצרות (דהי“א כ”ו, 24), אך אחיו לא התרצה בכבוד עובר כזה – וילך וימצא לו גם הוא “כתר כהונה” לו ולזרעו אחריו…

אגדת חז“ל, האומרת כי מנשה זה אשר נכתב ב”נ" תלויה הוא משה¹, איננה אפוא חזון־לב כי אם דבר־אמת אשר יסודתו במסורת קדומים והמתברר גם מסמיכות הפרשיות; כי בפרקים הסמוכים, י"ט וכ‘, שהם כנראה המשך הקודם (“ויהי בימים ההם”), מסֻפּר על פנחס בן אלעזר בן אהרן שעמד אז לפני ארון ה’ (שופטים כ', 28).

ויען אשר יהונתן זה העטה חרפה על בית אביו בהנזרו לבֹשת, על־כן לא יֵחד שמו עם שם אבי אביו הגדול, ובהזָכר שם יהונתן כסה הכותב על שם משה (שופטים) ובהזכר שם משה – הכחידו את שם נכדו (דה"י). ובגלל המעשה הרע הזה כאלו נגזר מטעם ההיסטוריה על כל משפחת בית אביו: רדי מכבוד ושבי בחשך, “ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי” (דהי“א כ”ג, 14): לא הקימו מזרעו משוררים לבית ה' – אלה היו מבני קרח בן יצהר (שם ו', 16, 23), ולא שופטים ושוטרים – אלה היו גם הם מבני יצהר אחי עמרם (שם כ"ו, 29); ואף פקודת נגיד האוצרות לא נשארה ביד בני גרשם כי אם נָסַבָּה לבני אליעזר (שם כ"ו, 26־24)².

ואולם האגדה הטובה והנעימה, אשר עמה תנחומות־אל, שִלמה נחומים למשפחת בית משה תחת החרפה אשר הביא עליה הבן המביש, ובנדבות פיה הרבתה את זרעו “למעלה מששים רבוא” ותשם את “בני משה” לגוי גדול ועצום אשר לא עלה עליו עֹל גלות גוים ואשר לו ממלכה ושלטון וממשל רב בארץ רחבת ידים לפנים מנהר סמבטיון מהלאה להרי חשך. ולעתיד לבא הקב"ה משיבם אל עמם והם מתכנסים ובאים לירושלם (ברכות ז', ע“א; במדבר רבה פרשה ט”ז; תרגום יהונתן שמות ל"ד, 10, ואלדד הדני בספורי מסעיו).

ב. “אוצר בית ה'”

המשכן נעשה במדבר לצֹרך השעה בהיות בני ישראל נוסעים אל המקום אשר אמר ה' לתת להם. ואולם יריעות וקרשי־עץ לא יעמדו ימים רבים ולא יהיו למחסה ולמסתור, לארון וליתר כלי הקדש, מזרם וממטר המצויים בארץ נושבת. ובבוא העם אל המנוחה ואל הנחלה הלא תהיה ראשית דאגתו לבנות בית לה' ולשום בו את הארון ואת הכלים. ובכן נוכל לתאר לנו, כי אחרי עברם את הירדן היה דבר יהושע והנשיאים להקדיש את שלל הערים, אשר ילכדו במלחמה, להיות "חרם לה' – לבנין בית המקדש, כאשר עשו אחרי כן שמואל הנביא ושאול ושריו ודוד ושריו (ש“ב ח', 11; דהי”א כ"ו, 28־26). וזה היה “אוצר בית ה'” (יהושע ו', 24). אחרי המעל אשר מעל עכן בחרם ואחרי אשר נִגפו לפני העי, בטלה התקנה הזאת (שם ח', 2), אך אין זאת אומרת כי נעזבה גם המחשבה על בנין בית ה' – הכסף הדרוש יכול להמָצא ממקורות אחרים, מסים או תרומות מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ויוכל היות, כי אמנם בנה יהושע מקדש לה' בשכם או בשילה (יהושע כ“ד, 26. נוסח השבעים כ”ד, 1 ושם 25 – “שילה” במקום שכם). גם מן הכתוב שמואל א' ג‘, 3, 15, נראה כי היה שם בית ולא משכן יריעות³, ומאז החריבו אותו הפלשתים היה ארון ה’ “יושב בתוך היריעה” עד אשר בנה שלמה את בית ה'.

לעמת זה הננו רואים, נתן הנביא אמר אל דוד בשם ה': “כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ואהיה מתהלך באהל ובמשכן” (ש"ב ז', 6).

ג. בתי הכנסת

במקומות אחדים בתלמוד (ברכות ב' ע“א תוס' ד”ה מברך, שם ו' ע“א תוס' ד”ה המתפלל; ב“מ כ”ד ע“א, רש”י ד"ה דיתנו בהו) נראה כי היו בתי תפלתם בשדה. גם ממקורות אחרים אנו יודעים, כי בכלל היו נוהגים בתפוצות ישראל לפנים לבנות את בתי הכנסת בקצה העיר או גם מחוצה לה על פני השדה. ביאסי, עיר מולדתי, יש בית־כנסת גדול ועתיק־ימים, אשר עברו עליו מאות שנים, ועוד היום הוא עומד בקצה העיר. ואני שאלתי את פי אנשים זקנים ילידי רו"פ ואוסטריה, אשר היו עמי בנעורי בעיר ההיא, ויגידו לי כי בכל קהלות ישראל העתיקות, אשר עברו בתוכן, נמצאים בתי הכנסת בשִׁפלה – בקצה העיר.

המנהג הזה יסודתו בסבות חיצוניות ופנימיות. הסבות החיצוניות היו, כי השלטונות לא נתנו את היהודים לבנות להם בתי כנסת בתוך העיר (הפרסים בבבל באחרית ימי שלטונם) או כי, גם אחרי הימים ההם, לא יכלו ברוב ארצות הגולה, מפני עקת איוב, לבנות אותם במעלה העיר בנינים רמים ונִשָׂאים כפי הוראת התלמוד (“כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרֵבה”, שבת י"א), כמו שהיו עושים “בראשונה” (תנחומא פרשה בחקותי) וכמעשה כל העמים העתיקים והחדשים עם מקדשיהם ובתי תפלתם. ובבלי היות לאל ידם לבנות את בית הכנסת “בגבהה של עיר”, ככתוב בשו“ע או”ח (סי' ק"נ) בשם התוספתא, וגם לא לרומם אותו למעלה מכל יתר הבתים, כמצות התלמוד, מצאו תחבולה לבנותם מחוץ לעיר ואז, אם גם לא יעלה הבית בגבהו על כל בתי העיר, הנה הוא נבדל מהם ונצב לבדו, ובזאת יכירו הכל כי בית אלהים הוא.

ואולם עוד היו, לדעתי, גם סבות פנימיות למנהג הזה. הלא נודע, כי בנוגע לטכס הקבורה ויתר דברי המתים היתה “הקדושה בטומאה נוגעת” גם בעמים הקדמונים, האליליים, גם בעמים החדשים. עד אחרית ימי הבינים היו הגוים קוברים את מתיהם ליד בתי תפלתם (על־כן נקרא בית הקברות churchyard, Kirchhof) ובעת החדשה, מהחל לקבור את המתים מחוץ לעיר, כוננו בתי תפלה מיוחדים (Kapelle) בשדה הקברות ושם היו מטהרים את המתים ומכינים אותם לדרך עולם, עם ועם לפי חקי ה“מעבר יבוק” שלו. בית האלהים היה שער השמים לנשמה, בו תעלה במישרים “אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה”. מהם למדו היהודים לקשור את הטפול במת עם בית התפלה. ואם אמנם לא היה זה לפי רוח התורה לשקוד הרבה על דברי המתים ולעטות אותם מיטה קדושה⁴ אך הלא בדברים רבים למדו היהודים לעשות “כמשפטי הגוים אשר סביבותיהם”. וככה היה מימי קדם בישראל תפקיד מיוחד לבית הכנסת בטכס הקבורה וההספד: היו עושים “מעמדות ומושבות” (ב"ב ק':) עם המת בהובילם אותו אל קבר ועם האבל בשובם, והש“ץ היה מברך ברכת מנחם אבלים בביהכ”נ ולפעמים היו עורכים שם גם את ההספד (הרמב“ן, תורת האדם, שער ההספד ושער ההתחלה. ראה גם מס' סופרים פרק י”ט ופרקי דרבי אליעזר פרק י“ז: “משחרב ביהמ”ק התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואנשי המקום רואים… את האבל ויושבים עמו על הארץ”). “ועד זמננו זה מכניסין הרבנים את המתים בכל עיר בבתי כנסיות שלהם ואומרים עליהם צדוק הדין” (ר' דוד בן אברהם הקראי, בן דורו של רס“ג, באגרון שלו, מובא ב”לקוטי קדמוניות" לר' שמחה פינסקר. וויען תר“ך, ע' קכ”ג – קכ"ד). בפנקס הח“ק מעיר טירגול־פרומאס (רומניה) משנת תקל”ד, אות כ', כתוב: “כלי החפירה, השמשים ישמרום בשמירה בבית־הכנסת ולא בבית דירה.” ואפרים דיינארד מספר ב“זכרונות בת עמי” ח“א: “באיזו ערים קטנות ראיתי ארון־המתים עומד על “ספסל הטהרה” בבית הכנסת.” מנהגים אלה, ככל מנהגי ישראל, יסודתם במסורת עתיקה, ואם אין ראיה לדבר – זכר לדבר יש גם בתלמוד: “בשעת הדבר אל תבא יחידי לבית הכנסת מפני שמאלך המות מפקיד שם כליו” (ב"ק ס.). גם זאת הגידו לי הזקנים אשר הזכרתי למעלה: כי בתי הכנסת הישנים אשר ראו בערים רבות יש להם בחצר או מאחרי הבית שדה־קברות או שארית שדה־קברות מימים קדמונים. וגם בבית הכנסת הגדול עתיק הימים אשר ביאסי בחצר הקרובה לו מאחריו נמצא קבר אשר מצבותיו טבעו בארץ ורק שתי מצבות נשארו על פני האדמה, האחת משנת תקמ”ח והשניה ישנה מאד, מרוב ימים לא תקָרא הכתובת אשר עליה. וכן מספר ד“ר יוליוס (יהודה) בַּרַש במסעוֹתיו (“Wanderungen”) אשר פרסם בעתון allg. Ztg. des Judentums בשנות 1846־1842, כי בקרקוי ראה בחצר בית הכנסת את קבר רמ”א עם עוד קברים אחרים, וכי בקהלות רבות בגליציה, כמו ברודי, למברג, טיסמניץ, ועוד, יש קברים ליד בתי הכנסת.

ובכן היו בונים את בתי הכנסת בקצה העיר או מחוצה לה למען יהיו קרובים לשדה הקברות או למען יוכלו לקבור את המתים על ידם, כי היהודים לא קברו מעולם את מתיהם בתוך העיר כמעשה הגוים בימי הבינים (ולפעמים גם בעת החדשה עד ימינו אלה), אשר מוריהם לא הורו אותם “מרחיקין את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמשים אמה” (ב"ב פרק ב' הלכה י').

ומזה באה, כנראה, אמונת בני העם, שהמתים מבקרים בבית הכנסת בלילות (ראה, למשל, ספר חסידים סי' תשי“א ומחזור ויטרי, נירנברג תרפ”ג, ע' 83). הגדות כאלה יש גם בעמים והן נשקפות בשירי משורריהם, אך בעוד שמתי היהודים באים אל בית הכנסת להתפלל או לקרא בתורה, עולי מתי הגוים מקבריהם לשחק ולהתהולל – עם ועם כמשפטו⁵.

אחר כתבי, מצאתי ב“המגיד” שנת תרכ“ז גליון 40 במאמר “תשובה למשיגי” מאת יעקב רייפמאן, שהוא מביא את דבריו אשר כתב ב”בכּוּרים" שנה ב': “שלא היו בתי כנסיות שלהם בישוב”, או: “רחוק מן הישוב היו” או: חוץ לעיר היו", והוא מוסיף: “ועוד יותר יתברר ויתלבן זה במקום אשר אדבר על טעם היותם מחוץ לעיר ורחוקים מן הישוב”. אם דבר על זה אחרי כן ומה דבר ובאיזה מקום – אינני יודע. אך עוד כארבע שנים לפני כתבו את הדברים האלה הביע דעתו (“מועדי ערב”, וילנא תרכ"ג, ע' 90), כי על כן הרחיקו היהודים את בתי הכנסת מן הישוב, כדי שלא יהיו ללעג ולקלס לגוים שכניהם.

ד. קול צופינו

והנך להם כשיר עגבים יפה־קול ומיטיב נגן (יחזקאל ל"ג, 32).

לשירה בפה היה תפקיד גדול ומרֻבּה בימי קדם: א) בעבודת האלהים בבית המקדש לישראל, שעוד לפני הבּנותו כבר הוכנו לו “משוררים” (דהי“א ט”ו ועוד) ו“שָׁרים” (מ"א י', 12)⁶; ואף במקדשי העמים הקדמונים אשר קדמו לישראל⁷. ב) בקריאה ולמוד (“הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים”, מגלה ל"ב. גם הקוראן, פרק 73 פסוק 4, מצוה לקרא בקול נעימה). ג) בנאומים ובהרצאות לפני הקהל, למען יעירו ויעוררו את לב שומעיהם. המתורגמנים היו מגביהים קולם בשיר (מדרש רבה קהלת, פסוק “טוב לשמוע”). זקני הדור עוד יזכרו, כי ה“מגידים” לפנים היו עוברים בארצות מזרח אירופה ודורשים דרשותיהם באזני הקהל בקול זמרה. ובדעתנו שהמנהגים בעם משתמרים תקופות ודורות רבים, נוכל להניח שהיה זה מנהג קדמוני אשר עבר מדור לדור. ואנו יודעים, כי גם בגוים היו הנואמים בקהל “מנעימי מלל”, למען תפוש את השומעים בלבם, ולא רק בימי קדם כי אם גם בעת החדשה: יונתן סוִיפט בספרו A Tale of a Tub (נכתב 1697בפרק הראשון, אומר, שהנואמים בקהל מדברים בקול שיר.

ממוצא דבר נשכיל ונדע, כי הנביאים היו מדברים באזני העם בקול נעימה וזמרה, ולא רק דברי מליצה הנאמרים במשקל ובחרוזים, שהתֹכן דורש להביעם בקול שיר, כי אם גם בדַבּרם “פרוזה”, כמו שהם רוב דברי יחזקאל. ועל כן היו חניכי הנביאים לומדים שיר (ש"א י'), להכשירם למלאכתם העתידה. וזֵכר לדבר: קול (כל) צופיך נשאו קול יחדו ירננו (ישעיה נ"ב, 8).

ד. “שבעת ימים תוחיל”.

שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה (ש"א י', 8). ויוחל שבעת ימים למועד אשר [שָׂם] שמואל (שם י"ג, 8).

מאימתי מתחילים שבעת הימים האלה? והלא בינתים היו כמה מאורעות שנעשו בודאי במשך זמן רב? פשר הדבר נראה לי כך:

אנשים מן העם היו נוהגים ללכת אל הנביאים מזמן לזמן, ביחוד בימי מועד ושבת (מ"ב ד', 23), לשמוע מפיהם דבר ה' או לשאול בעצתם על עניניהם הפרטיים. וכן הלך שאול, לפני מָלכוֹ, אל הנביא לשאול על דבר האתונות שאבדו לאביו. אבל אחר שמלך לא היה עוד לפי כבודו שילך הוא אל הנביא לבקש עצה מפיו, על כן אמר לו שמואל, כי מעתה יבא הוא, הנביא, אליו אחת לשבעה ימים להודיעו את דבר ה' ולהורותו את הדרך ילך בה. ו“שבעת ימים תוחיל” – הכונה: מעתה תחכה לי בכל שבוע שאבא אליך ביום השביעי להודיעך את אשר תעשה.