יוסף
לואידור (1880?–1921) |
<בהכנה> |
Joseph Luidor |
יוסף
בן משה לואידור, אחד מידידיו של יוסף חיים ברנר שנרצחו יחד עמו בכ״ג בניסן תרפ״א, 1 במאי 1921, נולד
כנראה בלודז׳, פולין (לפי מקור אחר נולד בגליציה) כנראה ב-1880. עלה ארצה בגיל צעיר ועבד במקומות שונים כפועל חקלאי ובין היתר ברחובות
ובעין-חי. תמהוני, חולמני וביישן היה. גבוה, פניו יפים, שערו בלונדיני ועיניו שחורות. בשל מבנה גופו וכוחו הגופני (אף שצלע באחת מרגליו) הסתגל אל העבודות הקשות ביותר ; אך התבודדותו והעובדה, שאת השעות שלאחר העבודה הקדיש לכתיבה, הביאו עליו את לעגם של חבריו. בגלל יחסם זה של חבריו עזב את המושבות, נטש את עבודת החקלאות, עבר ליפו ועסק בספרות: כתנ סיפורים ומאמרי ביקורת קצרים, בעיקר על יצירות מן הספרות הכללית, וגם עסק בתרגומים ובהעתקת סיפורים - בין היתר בשביל ידידו י״ח ברנר.
כל עבודותיו פרנסוהו רק בדוחק, עד כי נאלץ לעזוב את בית-המלון של ליפשיץ שבו התגורר, ומשך זמן מה לן לילה-לילה במרתף הבניין של
״הבונה״ ליד פסי-הרכבת שבתל-אביב. ביום שוטט בשדות ועסק ברשימותיו, ועם חשכה חזר למרתף בהיחבא.
כשבא ברנר ליפו, לקחו תחת חסותו, והם גרו בבית משפחת יצקר שבפרדס, ליד השכונות הערביות שבין יפו למקווה-ישראל.דברי הביקורת שכתב הם קצרים ותמציתיים, אך מיטיבים לגלות את עולמו הרוחני. הוא בודק בעיקר את האידיאה, ובעיקר מבחינתה הסמלית-המשמעותית והאקטואלית. גיבורי סיפוריו והדמויות הספרותיות, שעליהם הוא מבכר לכתוב, אוהבים להתרחק מן החברה ולהתבודד בטבע. על תומס גלן, גיבורו של קנוט המסון בפאן, הוא כותב, כי הוא
״מתבודד לא רק ביער. הוא מתבודד גם בדברו עם אנשים. מוזרה אבל גם נהדרה היא בדידותו, כבדידות אותו אלון העומד לבדו בערבה, אינו עוסק
באחד מעסקי בני-אדם, אינו שואף בצע, הוא חופשי כעוף השמים...״. לא פלא שנמשך גם לדמותו של רובינזון קרוזו, שבו ראה סמל לאדם, היודע לעזור לעצמו חרף כל הקשיים שיוצרת הבדידות.
כן כתב סיפורים היסטוריים, מחזות היסטוריים מתקופת המקרא ושירים. ידוע גם שכתב רומן מחיי הערבים ; אולם רבים מכתביו אבדו. את סיפוריו על הווי העלייה השנייה פרסם בעיתונים
״הצפירה״, ״השילוח״, ״התורן״, ״הפועל הצעיר״ ועוד.
כאשר פרצו הפרעות ביפו, ביום כ״א בניסן תרפ״א, 1 במאי 1921, התנפלו ערבים על בית יצקר ורצחו את ששת יושביו, וביניהם את יוסף. גופתו לא נמצאה.
בקבר-האחים א׳ שבבית-הקברות הישן בתל-אביב נקבע ציון לזכרו.
בשנת 1976 כונסו סיפוריו של לואידור, ואת המבוא ״לתולדותיו ולדמותו״ כתב דב לנדאו.
[מקורות: קרסל,
אתר
לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה,
ויקיפדיה]
ספריו:
- סיפורים / כינס והקדים מבוא דב לנדאו (רמת גן : הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל
ליד הוצאת מסדה, 1976)
- יואש : ציור (תל אביב : דחק, תשפ״ב 2021) <עריכה –
יהודה ויזן>
על המחבר ויצירתו:
- בן-עזר, אהוד. ״פה לצמאון הגבורה בישראל״ : בשולי סיפוריו
של יוסף לואידור. מאזנים, כרך מ״ה, גל׳ 2 (תמוז תשל״ז, יולי
1977), עמ׳ 119–127.
- בן-עזר, אהוד. אור חדש על
אסתר ראב ויוסף לואידור. עתון 77, גל׳ 255
(2001), עמ׳ 17–20 <יוסף לואידור לא היה אהובה הנעלם של
אסתר ראב, וברנר לא
היה הומוסקסואל. המחבר מתחקה אחר הקשרים בין ברנר, אסתר ראב,
יוסף לואידור וצבי שץ> <פורסם מחדש בחדשות
בן-עזר, גל׳ 899 (ט׳ בטבת תשע״ד, 12 בדצמבר 2013)>
- הראל, מעין. הקדחת בסיפורי העליות הראשונות: לואידור,
סמילנסקי, צמח. בתוך ספרה: גוף פגום. מלה ממארת. הוויה פגומה
: ייצוגים של חולי בסיפורת העברית החדשה (באר שבע, תשס״ח 2008), עמ׳ 42–82
<בעיקר עמ׳ 49–62>
- ירדני, ישראל.
ציון לנשכח. דבר, מוסף לשבתות ולמועדים, כרך 12, גל׳ 32
(כ״ג בתמוז תרצ״ז, 2 ביולי 1937), עמ׳ 6.
- לנדאו, דב.
מבוא: לתולדותיו ולדמותו. בתוך: סיפורים
/ יוסף לואידור (רמת גן : הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1976),
עמ׳ 5–38.
- קדר, יאיר.
צעיר חיוור,
שתקן, רופף בגופו. הארץ, תרבות וספרות, ד׳ באייר תשס״ג, 6
במאי 2003, עמ׳
.
- קושניר, שמעון.
לדמותו של יוסף לואידור. דבר, כ״ד באב תשל״ו, 20 באוגוסט
1976, עמ׳ 15, 16.
- רבינוביץ, יעקב.
על מתינו. הפועל הצעיר, שנה 14, גל׳ 26 (כ״ח בניסן תרפ״א, 6
במאי 1921), עמ׳ 10–11.
- רבינוביץ, יעקב.
יוסף לואידור. דבר, כ״ט בניסן תש״ו, 30 באפריל 1946, עמ׳
5.
- שוורץ, יגאל. 1912 - ״יואש״, יוסף לואידור. בספרו: הידעת את הארץ שם הלימון פורח : הנדסת האדם ומחשבת המרחב בספרות העברית החדשה (אור יהודה : דביר, 2007), עמ׳ 161–236.
על ״יואש״
- גלסנר, אריק. העברי החדש. ידיעות אחרונות, 7 לילות, כ״ז בְּטֵבֵת תשפ״ב,
31 בדצמבר 2021, עמ׳ 18 <פורסם גם בשינויים
קלים, באתרו
מבקר חופשי>
קישורים:
