היד הזאת הכותבת : על יצירתו של יובל שמעוני / ירון פלג, יגאל שוורץ ומוריה דיין קודיש (עורכים). – תל-אביב : הוצאת עם עובד, תש״ף 2020.
    310 עמ'.
This Writing Hand : Essays on Youval Shimoni Work / Yaron Peleg, Yigal Schwartz and Moria Dayan Codish (eds.)

    על יצירתו של יובל שמעוני, שפרסם עד כה שלושה רומנים וספר מסות אחד, נאמר כי היא הולכת בגדולות. מה פירוש הדבר ללכת בגדולות? הרומן הראשון שלו מעוף היונה (1990) מביא שני סיפורים מקבילים, סיפורה של צעירה צרפתייה אומללה וזוג תיירים אמריקנים, שסיפוריהם נפגשים כאשר הצעירה קופצת אל מותה ממרום הצריח של קתדרלת נֹוטרדאם ומתרסקת על ראש האמריקנים שבאו לבקר בכנסייה. לפי חוקי הפיזיקה קווים מקבילים לא ייפגשו לעולם. בעולמו הסיפורי של יובל שמעוני הם לעולם ייפגשו. זהו אחד מן העקרונות המארגנים את יצירתו של שמעוני, שהזיקה האנושית עומדת בבסיסה, והאמפתיה היא שורש תכליתה.
    הרומן השני שכתב חדר (1999) מדגים את העיקרון הזה בצורה חריפה יותר דווקא בגלל הדרך המלאכותית לכאורה שבה הוא מחבר דמויות שאין ביניהן קשר, באמצעות דחיסתן ברומן אחד המחולק לשלושה חלקים שאינם שווים ושגם הקשר ביניהם אינו ברור. החלק הראשון והארוך מכולם מתרחש בחדר בבסיס צבאי, שבו עוסקת קבוצה של חיילים וחיילות בהכנות לסרטון הדרכה ובתיעוד של ההכנות. בהמשך הרומן תיעוד זה משמש להתחקוּת אחרי אסון שמתרחש בחדר במשך ההכנות. חלקו השני של הרומן מתרחש בחדר מתים בבית חולים פריזאי. סטודנט ישראלי לאמנות מביא אל החדר שלושה קבצנים כדי להשתמש בהם לווריאציה משלו לציור ״ישו המת״ של אנדראה מנטניה. גם חלק זה מסתיים באסון. החלק השלישי והקצר ביותר כתוב כאגדה על עם שביקש להקים אנדרטה לאלוהיו ונכשל בכך.
    הזיקות האנושיות ברומן השלישי קו המלח (2014) מובאות בצורה שונה לגמרי. שלא כחדר, שבו הדמויות נערמות זו על גבי זו כשקפים שקוויהם המתחברים יוצרים תמונה שלמה, הקשרים האנושיים בקו המלח טוויים לתוך מרחב אפי גדול, המתפרש על פני מאה שלמה ועל פני תבל גדולה. העלילה מתחילה ברוסיה הצארית בסוף המאה התשע עשרה ומסתיימת בנפאל של ימינו, ובד בבד עוברת ביישוב העברי של תחילת המאה העשרים ובמדינת ישראל של ימינו. את הקצוות ההיסטוריים והגאוגרפיים הנפרדים הללו קושרות דמויות שונות שיש ביניהן זיקות קרבה שונות, מקצתן בלתי אמצעיות ומקצתן מרומזות יותר, מטפוריות.
    גדולתם של הרומנים הללו באה לביטוי באופן מוחשי בראש ובראשונה באורכם, בייחוד שני הרומנים האחרונים. חדר מתפרש על כשש מאות עמודים, ואורכו של קו המלח כאלף עמודים. בעידן אינטרנטי שבו טקסטים הולכים ומתקצרים ואיתם תשומת הלב של הקוראים, זהו מהלך אמיץ ולא מובן מאליו. שלא כיצירות ארוכות אחרות בנות הדור, הרומנים של שמעוני אינם סיפורי פנטזיה או אפוסים אלגוריים של גבורה, דוגמת הארי פוטר או משחקי הכס, שאורכם הוא פונקצייה של מאבק מתגלגל על בכורה, סיפורי פעולה של קרבות מתמשכים בין כוחות אור לכוחות אופל. גודלם של המונומנטים הספרותיים של שמעוני הוא חלק מן המסר שלהם. אלו יצירות המתנגדות בעצם גודלן לעידן של תשומת לב מתקצרת ולניכור האנושי האופייני לו, יצירות הדורשות סבלנות ותשומת לב. ״רגע אחד, שקט בבקשה. אנא. אני / רוצה לומר דבר מה״ כתב בזמנו נתן זך בשיר שהיה לאחד מסימניו של דור חדש. זך ביקש תשומת לב בשירים קצרים, שקטים ו״עקומים״ כדי להשתיק את נהמת הסער של דור האבות, דור הפלמ״ח המתיישר לפקודה. שמעוני מבקש תשומת לב באופן אחר, ביצירות עצומות ממדים, הבאות להזכיר לא רק את גדולת האדם ומעשיו אלא בעיקר את משמעות פועלו של האדם בעולם, את ״יחסי הממדים בין המרכיבים השונים של היקום [...] והתהייה על מהות החיים וממדי היקום״, כפי שמציין אבנר הולצמן. אין מדובר ביצירה אנכרוניסטית הבאה להלל את מעשי האדם בכלל ואת האדם הציוני בפרט, גם אם שני הרומנים הגדולים של שמעוני נטועים עמוק במקום הישראלי ובזמן הציוני. קתדרלות המילים של הסופר, כפי שמכנה אותן  יגאל שוורץ, הן מעין בבואה הפוכה לכנסיות האבן של ימי הביניים, שביקשו לגמד את האדם על חשבון הנצח האלוהי. לעומת זאת, כותב שוורץ, קתדרלות המילים של שמעוני מקדשות את ארעיות האדם בעולם שקיומו החולף יכול לקבל ביטוי הולם באופן מילולי בלבד. שמעוני בונה מבנים מפוארים של מילים, קתדרלות חילוניות המקדשות את האדם מחד גיסא אך גם שמות לו סייג מאידך גיסא.
    מהו סייג זה? היות האדם שומר אחיו, שלא כדברי קין. קשרי קשרים בין אנשים ועולמות ואחריות לזולת הם החומרים שמהם עשויים העולמות הספרותיים של שמעוני, שכותב על מגע בעידן של ניתוק, ומתעקש על קשרים גם כשהללו אינם שם לכאורה. כנגד התמוטטות הפונקצייה החברתית, כדברי עודד ניר, שמעוני מבקש לתפור מחדש את חלקיה המתפזרים של החברתיות הישראלית. ניר מתמקד במעשה ההטלאה של שמעוני, שהטקסט המפורק שלו ברומן חדר — טקסט עמוס במשפטים ממוסגרים שיוצאים מן ההווה המסופר לתודעות, מקומות וזמנים אחרים — מדמה את התפוררותה של החברה הישראלית ואת איבוד המצפן האידאולוגי שלה. בדומה ליעקב שבתאי בזכרון דברים, שמעוני בונה טקסט שסגנונו מבליט את תוכנו במהופך. כנגד הסתאבותה והתפוררותה של חברת העובדים הארץ–ישראלית בשנות השבעים, ארג שבתאי טקסט צפוף של משפטים ארוכים המדגישים באופן אירוני את לכידותה השטחית של חברה נבובה. שמעוני נוקט מהלך הפוך. על ידי פירוק רצף הפסקה למשפטים ממוסגרים שמדגישים מבחינה סגנונית את הנתק בין הדמויות, יוצר הטקסט קשרים שונים ביניהן ברובד התוכני, ברובד המשמעות.
    עם זאת, שלא כשבתאי, אין ביצירתו של שמעוני מלנכוליה או נוסטלגייה. אף לא אחד משלושת הרומנים שכתב עד כה אינו מתרפק על עבר אידאולוגי נכסף או מבכה זמנים שעברו. נהפוך הוא. ספרותו של שמעוני היא ספרות מתריסה ואפשר אף לומר אידאולוגית. אין היא נעדרת ביקורת כמובן, כפי שאפשר להסיק מן הדיון בעיצוב המציאות הישראלית לעיל. מבחינה זו שייך שמעוני ״ללב ליבה של מסורת הספרות העברית״, כפי שכותב מיקי גלוזמן, כלומר צופה לבית ישראל, כהגדרתו הידועה של גרשון שקד. אבל כוחה הגדול של יצירתו של שמעוני — אם תרצו, גדולתה — מצוי באופק האידאולוגי הנשגב שלה. אידאולוגיה זו נשענת על מעגלים מתרחבים המתחילים באידאולוגיה ובהיסטוריה הציונית מבית אך נמשכים הרחק מעבר להן אל האידאות הגדולות שעיצבו את הציונות מלכתחילה.
    במובן צר, שמעוני הוא סופר פוליטי הבא לבקר באופן פרטני ונוקב את הציונות או את המעשים הנעשים בשמה בעשורים האחרונים. גלוזמן מראה כאן למשל כיצד קו המלח קושר בין הפסיביות היהודית בגולה ובין האגרסיביות הישראלית במלחמת לבנון, כיצד כניעה יהודית לרצחנות רוסית באה על סיפוקה המאוחר ברצח ערבים בלבנון. שמעוני עצמו סיפק לכך ראיות בהזדמנויות שונות, שבהן התבטא באופן ברור נגד המדיניות הביטחונית של ישראל בעשורים האחרונים. כאלה הם גם הדברים שכתב לקובץ זה. ״בסופם של כל הסיפורים שאנחנו מספרים בישראל״, כותב שמעוני, ״מכות יריות. כיתות היורים יורות, הצלפים צולפים, ויש גם קהל שצוהל״.
    את הקשרים וההקשרים הללו שמעוני יוצר דרך עולם אמנותי שנבנה כמקבילה של החיים עצמם, והופך אותם תוך כדי כך למעשה יצירה. קתדרלות המילים שלו הן יצירת אמנות, שתיאורן משמש מעין אקפראסיס, כפי שכותבת רונית רפ, תיאור מילולי של תמונות [חיים] המבקשות להתמודד עם ייצוג המציאות ועם תפקיד האמנות בה. זהו דיאלוג בין החיים לייצוגם האמנותי, לדברי חנה סוקר–שווגר, קרב בין ממשות ובין מסמניה. חלק גדול מן הסימון הזה נעשה על ידי דמויות שמנסות באופן אובססיבי לשוב לעברן כדי למצוא תיקון לחייהן בהווה, תהליך של שיבה לאחור כדי ללכת קדימה, כפי שמראה מוריה דיין קודיש.
    אך במובן הרחב יותר יצירתו של שמעוני הולכת הרחק מעבר לתחום הישראלי הצר ומכוונת לאופקים האידאולוגיים הרחבים שממנה ינקה הציונות בראשיתה, לערכי הנאורות שעיצבו אותה. הערכים הללו דיברו על האדם באשר הוא ולא על אדם לאומי, רוסי, גרמני או עברי. זוהי המשמעות העמוקה של הזיקות האנושיות המסועפות החוזרות בכל אחת מיצירתיו עד כה, האמפתיה האנושית הגדולה המפכה בהן ומשמשת דרך נוספת להבין את אנושיותנו דווקא דרך אפסותנו ולא דרך החתירה אל הנשגב, כפי שכותב ערן קפלן. מלבד האמפתיה, זוהי יצירה בעלת תפיסת עולם הומניסטית עמוקה, מוסיף פיליפ הולנדר, יצירה הבוחנת את המוסר האנושי דרך יחסים שבין אדם לחברו, ובייחוד דרך החינוך למוסר המוטל לא רק על אבות בנוגע לבניהם, אלא על החברה כולה.
[פתח דבר מאת ירון פלג]

תוכן העניינים:

• פתח דבר (עמ' 7–11)
• חנה סוקר-שווגר: לעוף דרך הסדק בממשי ביצירת יובל שמעוני (עמ' 13–52)
• ערן קפלן: זה ייגמר בדם : מציאות, ממשות וייצוג בחדר  (עמ' 53–70)
• אבנר הולצמן: בעמק הבכא (עמ' 71–84)
• ירון פלג: אפוס, מיתוס ואנטי-מיתוס בקו המלח ליובל שמעוני (עמ' 85–96)
• מיכאל גלוזמן: שאלת האב, בדיעבד: היסטוריה וטראומה בקו המלח מאת יובל שמעוני (עמ' 97–151)
• יגאל שוורץ: הקתדרלות ההומניסטיות של יובל שמעוני (עמ' 152–170)
• רונית רפ: חדר מצויר: אקפרסיס ב"המגרה" מתוך חדר מאת יובל שמעוני (עמ' 171–216)
• עודד ניר: צורה כעניין פוליטי ברומן חדר ליובל שמעוני (עמ' 217–248)
• מוריה דיין קודיש: אסטרטגיות של נסיגה ביצירתו של יובל שמעוני (עמ' 249–266)
• פיליפ הולנדר: לפעמים זה דבר מסובך, אבא ובן: אבהות, איזון נפשי והתנהגות מוסרית בקו המלח מאת יובל שמעוני (עמ' 267–301)
• יובל שמעוני: דברי סיכום: מעוף הדבורה (עמ' 302–310)