יובל שמעוני נולד בירושלים בג׳ באלול תשט״ו, 21 באוגוסט 1955 וגדל בתל־אביב. כנכד למשורר דוד שמעוני ובן להורים אנשי חינוך, ספג מילדותו תרבות עברית ונטייה לדיוק בלשון. מסעו לעבר ההכרה בייעודו הספרותי היה ממושך. תחילה ביקש להיות צייר וקולנוען (שתי האפשרויות טבעו חותם עמוק ברומן שלו חדר). בשנים 1977–1978 שהה בפריז, תחילה במגמת השתלמות באמנות הקולנוע, שלא התמיד בה. העיר, נופיה ואווירתה חילחלו אל דמיונו הספרותי והם ממלאים תפקידים מרכזיים בעיצוב הרקע של שני סיפוריו הגדולים, מעוף היונה (1990) וחדר (1999, בחלקו השני, ״המגרה״). מעוף היונה היה הופעת הבכורה של שמעוני, שהפתיעה את הקהילה הספרותית הישראלית והסבה את תשומת הלב למספר הצעיר. באותה שנה פורסם גם סיפורו ״אמנות המלחמה״ בכתב העת סימן קריאה 20. תשע שנים חלפו מפרסומים אלה ועד הופעתו של הרומן המקיף חדר, יצירתו העיקרית של שמעוני עד כה. ב־2007 ראתה אור מסתו אל העפר, העוסקת בתשובות של הספרות המקראית על השאלות שמעוררת אי־הנמנעות של המוות. התשובות מתנסחות במסגרת אנתרופולוגית־תרבותית רחבה של עיבוד ״נושא״ המוות במיתולוגיות ובדתות שונות. לפרנסתו הוא עוסק בעריכה ובהוראת כתיבה יוצרת.
    למרות ההיקף הכמותי הלא־גדול של יצירתו שפורסמה עד כה, נוכחותה במרחב של הסיפורת הישראלית היא מרכזית. כבר במעוף היונה התגלה שמעוני כמספר בשל, מקורי, מבריק, בעל כלים משוכללים, תעוזה ניסויית ובגרות אינטלקטואלית מפתיעה. הסיפור עימת בדקות שני נרטיבים שונים המתרחשים בו־זמנית ובמהלך יום אחד: סיפורו של זוג תיירים אמריקנים מבוגרים, עייפים משגרת חייהם ומן הזוגיות המרופטת שלהם, המשרכים את דרכם בלי חמדה בין שכיות הפאר של פריז, עד שהבעל מוצא את מותו בתאונה מחרידה: אישה שזינקה אל מותה מעל מגדלי הגג של כנסיית נוטרדאם נוחתת עליו ומנחיתה לו ולעצמה מכת מוות. הסיפור השני הוא סיפורה של האישה הצרפתייה המתאבדת. שני הסיפורים עוצבו בטכניקות סיפר שונות ואף מנוגדות. סיפור התיירים כתוב על ידי מספר כול־יודע ובמתודת עיצוב ריאליסטית־מסורתית. סיפורה של האישה המתאבדת כתוב על טהרת המונולוג הפנימי, בטכניקה של ״זרם התודעה״ (ניכרת השפעתם של ״מרת דלוֹוֵיי״ מאת וירג׳יניה וולף ושל ״הקול והזעם״ מאת ויליאם פוקנר). שתי הטכניקות נתונות בשליטתו המלאה של המספר. בסיפור הריאליסטי ניכרת השליטה האמנותית בבחירה זהירה מאוד של עצמים מטונימיים ומחוות סינקדוכיות, וכן בפיתוח אמין של הדיאלוג – כל אלה מממשים את העליבות, השעמום, הפאתוס, אך גם את שרידי הקרבה והחום ביחסים בין שני אנשים שעייפו זה מזה, אבל גם אינם יכולים להישאר זה בלי זה. לעומת זאת, המונולוג הפנימי שבסיפורה של המתאבדת הוא ניסיון אמנותי רדיקלי, ועם זאת משכנע. ניתן לומר בלי היסוס שאיש מן המספרים העבריים והישראליים שהשתמשו בטכניקה של ״זרם התודעה״ לא הרחיק לכת כשמעוני בהפעלתה לשם מסירת מצבים תודעתיים נזילים וקיצוניים.
    בין שני הסיפורים, שהודפסו במקביל עמוד מול עמוד, נטוו זיקות דקות אך בלתי מקובעות. המספר לא עשה שום ניסיון לטשטש את המקריות ואת השרירותיות של המפגש הגורלי בין האישה הנופלת לתייר המצטלם, ולשוות לו אופי סמלי. אדרבה, מקריות, שרירותיות והיעדר פשר סמלי הם מעיקרי ה״חזון״ הקודר שמציע הסיפור. עם זאת, נושבת משני הסיפורים עצבות קיומית אחת, ונשאלת באמצעותם שאלה קיומית אחת: מהו טעם החיים שחי האדם החושני הממוצע, והאם הבריחה מהם אל המוות היא גרועה או טובה יותר מן הבריחה אל האדישות הקהה ואל השנאה והזלזול ההדדיים. העימות וההתאמה שבין שני הסיפורים מעניקים ליצירה מתח הגותי־אקזיסטנציאליסטי.
    רבים סבורים שחדר הוא הרומן הישראלי כבד המשקל ביותר שראה אור אחרי יעקב שבתאי. זהו רומן רחב ממדים, מפתיע בהיקפו האינטלקטואלי, הנרטולוגי והחברתי. ניתן לתארו, כפי שתואר רומן עברי מרכזי אחד (תמול שלשום של ש״י עגנון), כ״רב־רומן״. שלושת חלקיו נראים כאילו אינם קשורים כלל זה בזה. הראשון, ״המנורה״, מספר את סיפורה של קבוצת שחקנים ואנשי הפקה – איש מהם לא מן הבולטים והנחשבים בתחומו – המתכנסים ב״חדר״ בביתן מוזנח במחנה צבאי לשם הפקת סרט קצר על גיוס חיילות לצה״ל. העבודה, שהתנהלה בעצלתיים, נקטעת על ידי תאונה קטלנית הנחקרת עתה על ידי חוקר מיוחד, והמספר מעמת את הסתכלותו של זה האחרון במה שאירע (באמצעות הסרט המצולם) עם זו של האנשים ששהו ב״חדר״ בשעת מעשה. טכניקת הסיפר, של שילוב דיאלוג בקטעי מונולוג פנימי, מופעלת ביעילות מרהיבה לשם יצירת פסיפס פסיכולוגי עשיר, שהוא גם פסיפס דיוקנאות של דמויות המייצגות את שוליה המרופטים אך המגוונים של החברה הישראלית בסוף המאה העשרים. שמעוני מפליא כאן הן בראייתו החודרת, החושפת את המשמעותי ואת הקיומי המתגלים בג׳סטות הקטנות והזניחות ביותר, ועוד יותר מזה בהאזנתו החדה והמדויקת לחלוטין לנימות דיבור ישראליות ולאופני מבע רווחים. מבחינה זו ניתן להשוות את חדר רק לימי צקלג של ס׳ יזהר, שהכיל אנטומיה או אנציקלופדיה ווקאלית של בני דור מלחמת העצמאות. היכולת של שמעוני להשתמש בטכניקת זרם התודעה לשם מסירת החשיבה והדיבור של קהל דמויות גדול עולה על זו של יזהר, כשם שהמציאות החברתית והלשונית שאותה הוא מתאר מגוונת וחסרת אחידות בהשוואה לזו, ההומוגנית הרבה יותר, של שנות הארבעים במאה שעברה. כמו מעוף היונה מחבר חלק זה של הסיפור את הבנאלי עם הטרגי חיבור כמו מקרי ושרירותי, וחיבור זה הוא אולי חותם הקבע שהוטבע ביצירת שמעוני (לרבות המסה אל העפר) עד כה.
    נוסחה זו כמו חוזרת על עצמה גם בחלק השני של הרומן, שבו עוברת העלילה מצריפין לצרפת, ואמנות הקולנוע (בגילויה המזולזל והירוד) מתחלפת בו באמנות הציור. הטכניקה הסיפורית שונה במקצת. בעוד הדיאלוגים הישראליים נחלפים בקטעי שיח של כמה חסרי גג, עלובי חיים, צרפתים, המונולוגים הפנימיים של קהל דמויות גדול נחלפים בשיח מופנם רציף של גיבור מרכזי, המספר כביכול לעצמו (בגוף שני יחיד) את הפרשה הנפרשת לאורך ״המגרה״, תוך שהוא משלב אותה בהבהקי זיכרונות ובהארות לעבר (בעיקר לסיפור אהבה שלו שהסתיים בהתפוררות הקשר). הגיבור הוא תלמיד אמנות הציור באחד ממכוני הלימוד של אמנות זו בפריז, והוא החליט לצייר את ציור הגמר שלו, החייב להיות מבוסס על יצירת אמנות קלאסית של העבר, על ידי שחזור תמונת ישו השרוע לאחר שהורד מצלבו, כשהיא מצוירת מנקודת הראות של כפות רגליו (על פי התמונה הידועה של מאנטנייה). לשם כך הוא מגייס קלושאר זקן וכמה נשים חסרות בית, מצליח להכניס אותם ל״חדר״ המתים בבית חולים גדול, מניח את הקלושאר באחת ממגירות המתים ומציירו. הפרויקט מסתיים בכישלון כשמתברר שהקבצן הרפוף מת בשנתו במגירה. בינתיים חשף השיח הקנטרני בין הקבצנים את מסתרי חייהם ואת מקורות כישלונם ועליבותם, שהם בבואות לכישלונו של הגיבור. שוב מחבר הסיפור מוות שרירותי וסתמי עם פרשיות חיים בנאליות וטרגיות כאחת, המלוקטות משולי החיים העירוניים. הפעם מסתמן הסיפור על רקע תולדות האמנות המערבית ותוך יצירת זיקות בינן ובין המיתוס הנוצרי.
    ״הכס״, החלק הקצר השלישי של חדר, הוא מדרש מיתולוגי כמו־סכולסטי (שניכרת בו השפעת סיפורי בורחס וכמה מסיפוריו הקצרים של קפקא; אותה השפעה ניכרת גם ב״אמנות המלחמה״), החושף את התמה המקשרת את כל חלקי הספר: הניסיון הכושל להעמיד יצירת אמנות ״מושלמת״, שתמסור את תוכן החיים ואת שגב האלוהות. במקרה זה מדובר בניסיון לפסל דמות אל, שהסתיים לאחר שתוכניות המתאר של הפסל הענקי הוחלפו והוקטנו בזו אחר זו, בפיסול גרגר קטן שנח על כפו של האל ולאחר מכן הונשב ברוח אפו אל הריק, והוא העולם שבו אנו חיים. המשל מבליט את חוסר התוחלת של הניסיונות (בשני החלקים הראשונים) לשוות משמעות רצופה למציאות שרירותית, שהקבוע בה הוא רק המוות, על ידי הייצוג האמנותי (קולנוע, ציור) ומצביע על ה״כישלון״ שנכשל כביכול המחבר בפרויקט שהציב לעצמו ברומן רב־הממדים והמשמעויות שכתב: להעניק לחיים פשר באמצעות אמנות הסיפור. פשר כזה אינו קיים בעולמו האמנותי של שמעוני.
    יובל שמעוני משמש כאחד העורכים הראשיים של הוצאת עם עובד, ובמסגרת עבודה זו ערך את ספריהם של סופרים בולטים (כמו דורית רביניאן, ניר ברעם וענת עינהר).
    ב־2014 פרסם שמעוני את קו המלח, רומן רחב יריעה שמתחיל ב־1904 ומגיע עד ימינו ומתרחש בשלוש יבשות. הרומן שיצא בשני כרכים הוכתר על ידי המבקרים כיצירת מופת. ב־2018 נערך כנס אקדמי לכבודו באוניברסיטת קיימברידג׳. בשנת תש״ף (2020) יצאה לאור אסופת המאמרים היד הזאת הכותבת על יצירתו בעריכת ירון פלג, יגאל שוורץ ומוריה דיין.
מעוף היונה תורגם לגרמנית (1994) ולצרפתית (2001); חדר תורגם לצרפתית כשני סיפורים שונים (2004, 2008).
שמעוני זכה בפרסים רבים. ספרו חדר היה ברשימה הקצרה של פרס ספיר (2000) וזיכה את שמעוני בפרס ברנשטיין (2001). בשנת 2005 זכה שמעוני בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע״ש לוי אשכול ז״ל. שמעוני זכה בפרס ברנר על ספרו קו המלח (2015).
    שמעוני מתגורר בכרכור עם בת־זוגו, אַיֶלֶת שמיר.

נכתב על־ידי דן מירון עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים:  ויקיפדיה, גרנות, המכון לתרגום ספרות עברית]
[צילום: אבשלום טוליפמן]

ספריו:

• מעוף היונה (תל־אביב : עם עובד, תש״ן 1990) <תורגם לגרמנית וצרפתית>
• Der Flug der Taube / Juwal Shimoni ; aus dem Hebräischen von Anne Birkenhauer (Frankfurt am Main : Jüdischer Verlag, 1994)
• Levol du pigeon : roman / traduit de l׳hébreu par Ziva Avran et Arlette Pierrot (Genève : Editions Metropolis, 2001)
• חדר (תל־אביב : עם עובד, תשנ״ט 1999) <רומן> <תורגם לצרפתית בשני חלקים>
• Tiroirs : roman / traduit de l׳hébreu par Ziva Avran et Arlette Pierrot (Genève : Editions Metropolis, 2004)
• Les Figurants : roman / traduit par Ziva Avran et Arlette Pierrot (Genève : Editions Metropolis, 2008)
• אל העפר (תל־אביב : עם עובד, תשס״ז 2007)
• קו המלח (תל־אביב : עם עובד, 2014)
• מבעד לקרקעית השקופה (תל־אביב : עם עובד : ספריה לעם, 2021)
• גופת גבר לא מזוהה (תל־אביב : הוצאת עם עובד, תשפ״ג 2023)

• שום גמדים לא יבואו / שרה שילה (תל־אביב : עם עובד, תשס״ו 2005)
• על גבול יערות הרוזמרין / ניצן ויסמן (תל־אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד : קסת, 2006)
• מקימי / נועה ירון־דיין (תל־אביב : עם עובד : קסת, תשס״ז 2007)
• אמסטל / עדנה שמש (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד : קסת, 2007)
• הרב של הקרקס : סיפורים / יאיר חסדיאל (תל־אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד : קסת, 2007)
• בית הדיו : תשעה סופרים תחת גג אחד (תל־אביב : קסת : עם עובד, תשע״א 2011) <קובץ סיפורים מאת שרה שילה, עדנה שמש, דונה בן־יהודה, ענת עינהר, עדנה נוי, ניצן ויסמן, יאיר חסדיאל, צבי אבינר ופני וראובן טבול>
• 75 תמונת מצב (תל־אביב : הוצאת עם עובד, תשפ״ג 2023) <בשיתוף אילת שמיר>

• קו המלח באתר