חיים חפר (פיינר), פזמונאי ועיתונאי, מן הפזמונאים הבולטים במדינת ישראל, נולד בי״א בחשון תרפ״ו, 29 באוקטובר 1925 בעיירה סוסנוביץ שבפולין. עלה ארצה ב-1936 ונתחנך ברעננה. התגייס לפלמ״ח ב-1943 והיה בדפנה, איילת-השחר, תל-יוסף ועוד. אחר כך עבר למטה החטיבה והיה ממקימי הצ׳יזבטרון, להקה צבאית שתפקידה היה לשעשע את החיילים ולהעלות את המורל. הלהקה פעלה כשנתיים: מסוף 1947 ועד סוף 1949, והופיעה בפני פלמ״חניקים, וגם לפני אזרחים, בכל הארץ, במשלטים, בקיבוצים ובערים, לפני קרבות ואחריהם. חפר שימש כמפקד הלהקה והיה מכותביה העיקריים, עם נתן אלתרמן וחיים גורי. השירים והפזמונים של הלהקה זרועים ביטויים מן הלשון הפלמ״חניקית ומן העגה הצבאית דאז.
    המילים, הלחנים והביצועים הקוליים של הלהקה יצרו שלמות וסגנון ייחודיים. בעקבות הצלחת הצ׳יזבטרון נדרש צה״ל להקים גופים תיאטרוניים ומוזיקליים דוגמתו. יתרה מזאת, להקה זו השפיעה ברוחה ובסגנונה על חיי הבידור והזמר הקל בישראל במשך עשרות שנים.
    לאחר פירוק הצ׳יזבטרון המשיך חפר לכתוב פזמונים לתיאטרונים כמו המטאטא, לי-לה-לו ואחרים. הוא חיבר מאות שירים בתחומים שונים (מלחמות ישראל, הווי תש״ח, פוליטיקה ועוד). רבים משיריו הולחנו בידי מלחינים מהשורה הראשונה: סשה ארגוב, דב זלצר, משה וילנסקי, מרדכי זעירא ואחרים. שיריו הם יסוד מוסד ברפרטוארים של להקות זמר ובערבי שירה בציבור בקהילות ישראל בארץ ובעולם. מבצעי שיריו, בין השאר: שושנה דמארי, יפה ירקוני, רביעיית מועדון התיאטרון, שלישיית גשר הירקון, אריק לביא, אריק איינשטיין, דורית ראובני, הכול עובר חביבי, גידי גוב, החלונות הגבוהים, התרנגולים ועוד.
    כתב מקאמות במסגרת טור שבועי בידיעות אחרונות באופן קבוע משנות השישים ועד שנות התשעים. המקאמות, יצירות קצרות בפרוזה מחורזת, נשאו לא פעם אופי עוקצני ועוררו את ביקורתם ואת חמתם של רבים, בשל הדעות הגלויות או הרמיזות שהובעו בהן בענייני פוליטיקה, ציונות, יהדות וכדומה. חלק מן הטורים האלה כונסו בספר מסדר לוחמים (1968).
    כתב גם שירים לקברטים, למחזות זמר (בהם ״קזבלן״, ״איי לייק מייק״, ״סאלח שבתי״) ולתיאטרון. מפזמוניו המושרים המוכרים ביותר: ״היו זמנים״, ״ציפ״, ״איריסים״, ״על הדרך״, ״הן אפשר״, ״יצאנו אט״, ״רבותי ההיסטוריה חוזרת״, ״אנחנו לא נפסיק לשיר״, ״הסלע האדום״, ״הוא לא ידע את שמה״, ״האם האם״, ״הפינג׳אן״, ״הרחוב במסחה״, ״שושנה, שושנה״, ״רוזה רוזה״, ״שיר השכונה״ ועוד. שיריו ודבריו הופקו בקלטות וידיאו ואודיו רבות.
    כתיבתו של חפר נתפשת כחלק מן הפולקלור הצבאי הישראלי הכלל-ארצי שצמח בארץ ישראל, הכולל סיפורי מלחמות, צ׳יזבטים של הפלמ״ח, עגה ישראלית מיוחדת וכדומה – מרכיבים המופיעים גם, בצירופים שונים, בספר המכונן ילקוט הכזבים (1956) שערך עם דן בן-אמוץ.
    חפר למד באוניברסיטה העברית בירושלים ובאנגליה בימוי סרטים. בשנים 1975 עד 1978 שימש כנספח תרבות מטעם משרד החוץ במערב ארצות-הברית. הוא זכה על יצירתו במספר פרסים, כולל בפרס סוקולוב (1969), בפרס אקו״ם (1981) בפרס ישראל (1983), תואר יקיר העיר תל אביב (2007), תואר יקיר אקו״ם (2009) ואות הוקרה על מפעל חיים מאוניברסיטת בר-אילן (2011). חיים חפר נפטר בתל-אביב בב׳ בתשרי תשע״ג, 18 בספטמבר 2012 ונטמן בכפר האמנים עין הוד.

לכתבות נוספות על חיים חפר בספריה הלאומית

נכתב על-ידי עירית רונן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית בירושלים, תדהר, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия] 
[צילום: משה מילנר, לשכת העתונות הממשלתית]

• תחמושת קלה : פזמורים (מרחביה : ספרית פועלים, 1949) <רישומים - אריה נבון>
• חיים חפר מספר ומזמר : השירים הנבחרים ומה שמאחוריהם (אור יהודה : זמורה-ביתן, תשס״ה 2004)