עמליה ארגמן ברנע, בתו של הסופר והעיתונאי הירושלמי מנחם ברש-רועי שהיה עיתונאי בידיעות אחרונות  במשך כחמישים שנה, נולדה בירושלים בכ״ט בתמוז תש״י, 14 ביולי 1950. למדה בבית הספר הדתי ״מעלה״ בירושלים ובמגמה המזרחנית בגימנסיה העברית בירושלים. את שירותה הצבאי עשתה ככתבת בבמחנה-נח״ל ובמחנה-גדנ״ע וכעורכת ביטאון הרבנות הצבאית מחניים. למדה לשון וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב ומחשבת-ישראל ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן. החלה את הקריירה המקצועית שלה ככתבת לענייני בריאות בעיתון דבר ובעלת טור  ועורכת בדבר לילדים. בין השנים 1976 עד 2003 היתה חברת מערכת ידיעות אחרונות: תחילה ככתבת לענייני אמנות, בידור וקולנוע וכן היתה בעלת טור לביקורת ספרות-ילדים. בשנים 1980–1981 יצאה לשירות דיפלומטי בקהיר, כאשת נספח העיתונות בשגרירות הישראלית. במהלך שהותה בקהיר דיווחה וכתבה על שנת השלום הראשונה בין ישראל למצרים, ראיינה אינטלקטואלים, אנשי עיתונות וסופרים מצריים. עם שובה ארצה, שימשה ככתבת ראשית במגאזין הנשים ״זמנים מודרניים״ בידיעות אחרונות, כתבת במוסף השבת ״7 ימים״, כתבת המוסף היומי ״24 שעות״ וככתבת שטח בשולחן החדשות של העיתון. ב-2004, עם פרישתה מידיעות אחרונות היה לה  טור שבועי בערוץ 10 של הטלוויזיה שעסק בפעילות של עמותות ומוסדות-ללא-כוונת-רווח (מלכ״רים) והמיגזר השלישי בישראל.
    ספרה ללכת שבי שנכתב בשיתוף אהרן ברנע, רומאן תיעודי על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני וימי מלחמת לבנון, תורגם לשלוש שפות וראה אור בארצות-הברית, בריטניה, גרמניה ומצרים, וזכויות להפקה כסרט נמכרו לחברה בהוליווד. בנוסף כתבה ספרי ילדים וספרי שירה. ספר שיריה הראשון, אמרתי מלאכים (ביתן, 1996), כולל שירים המתעדים את אובדן בנה רועיש, שנהרג מפגיעת רכב בהיותו בן ארבע. ספר שיריה השני הוא הגוף זוכר (2000), וספרה השלישי הוא חם כמוס: שירי אהבה (2005), ובו חמישים שירי אהבה. הנושאים המרכזיים בשיריה הם האהבה והיעדרה, תשוקה וחרדת האימהות. פירסמה את האוטוביוגרפיה עם סגירת הגיליון (2008), בה עסקה בין השאר בעולם העיתונות. ספרה ברקודה לארוחת בוקר, יצא לאור ב-2020, מספר על אהבה גדולה החוצה יבשות וימים, ומוביל את הקורא לנופים אקזוטיים, לסצנות ארוטיות ולתשוקה מהפנטת, אך גם למהפכי החיים ונפתוליהם, לטעויות אנוש מרות ולהכרה כי “יש סיפורי אהבה שמגיעים אל סופם, אבל לא נגמרים.”
    עמליה היא אם לאור ורעות העוסקים גם הם בתחום הכתיבה והעיתונות.

נכתב על-ידי רינה ז'אן ברוך עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
מקורות נוספים: ויקיפדיה
[צילום: משה שי]

• ללכת שבי (תל אביב : עידנים, תשמ״ז 1986) <בשיתוף אהרן ברנע> <״סיפור על מפגש ... בין ישראלים לפלסטינים״><תורגם לאנגלית, לגרמנית ולערבית> <מהדורה מעודכנת ומחודשת יצאה לאור ב-2004 - ראה להלן>
• Mine enemy / Amalia and Aharon Barnea ; translated from the Hebrew by Chaya Amir (New York : Grove Press, 1988) (London : Halban, 1989)
• Freunde trotz Terror und Tod : der Israeli und der Palästinenser / Aharon und Amalia Barnea. Aus dem Englischen von Walle Bengs  (Reinbek bei Hamburg : Rowohlt, 1988)
• أن تقع سبيا / عماليا (أرغمان) وأهرون برنيع ؛ ترجمة محمد حمزة غنايم (كفر قرع : دار الهدى للنشر والتوزيع، 1991)
• עדי אבא וארבעים המוצצים (ירושלים : כתר, 1989) <איורים – יוסי אבולעפיה>
• שרק לא תרדמו לי באמצע השנה (ירושלים : כתר, 1994) <איורים – טלי קריבולט>
• אמרתי מלאכים (תל אביב : ביתן, תשנ״ז 1996) <שירים> <ערכה – ניצה בן ארי>
• הגוף זוכר (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2000) <שירים> <עריכה – אשר רייך>
• ללכת שבי, אחרי (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2004)
• חם כמוס : שירי אהבה (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2005)
• עם סגירת הגיליון (ירושלים : כתר, 2008)
• ברקודה לארוחת בוקר (הוד השרון : הוצאת אגם, 2020) <עריכה – שולמית דוידוביץ׳>

• מנחם ברש-רועי : האיש והעיתונאי / עריכה, עמליה ארגמן-ברנע (ירושלים : ששר, 2005)