אהרן
מזיא. ביאליק האחד : בסובּכי פרשנות ומחקר
/ אהרן מזיא. – תל־אביב : הוצאת ספרים רשפים, תשל״ח 1978.
150 עמ׳. Bialik the one : in the thicket of interpretation
and research / Aharon Mazya
עוד ספר על ביאליק, בימינו
– על שום מה?
גדול משוררי ישראל אינו אומר עוד כמעט מאומה לרבים, ובוודאי שאינו
מרגש את רוב אלה בארץ שהכירוהו אחר קום המדינה. יש המסבירים: הוא ״משורר העיירה״,
וההווי שלו אינו ״שלנו״. אלא שהסיבות אחרות: שיטות מחקר מסוימות מכאן ופרשנות שסועה
ומוטעית בחלקה מכאן עיצבו ״סופר מבולבל ומשעמם״.
ספרו של אהרן מזיא סולל דרך מהפכנית אל ביאליק כאל יוצר גדול, שאינו
מגמגם ושדעתו מוצקה ומפורשת. ומכאן הדרך גם אל הוראה אחרת, ואז מתגלעת שירה לאומית
מרשימה, שהיא גם אנושית־אוניברסאלית וגם אקטואלית תמיד, מופיע ביאליק מרתק ו״שלנו״.
על גישות מסוימות אל ביאליק: כעין הקדמה (עמ׳ 9–23)
א. על הורדת קרנו בעיני הנוער (עמ׳ 9–12)
ב. השאיפה לאובייקטיביזציה (עמ׳ 12–15)
ג. ״חוסר עצמאותו״ של ביאליק (עמ׳ 15–18)
ד. מקומו של האֶרוס בשירתו (עמ׳ 18–20)
ה. בעקבות הנביאים (עמ׳ 20–22)
ו. ביאליק – אחד, ואין בו שניוּת (עמ׳ 22–23)
״מתי מדבר״ – האמנם ערפל על פני השגב? (עמ׳ 24–59)
א. הפואֶמות של ביאליק (עמ׳ 24–25)
ב. על אופיָה הקלאסי של ״מתי מדבר״ (עמ׳ 25–26)
ג. הפרשנות הרעיונית של ״מתי מדבר״ טעונה בדיקה (עמ׳ 26–28)
ד. ממקורות הרעיון של הענקים המתים־החיים (עמ׳ 28–29)
ה. סוד כוחם וקיומם של מתי המדבר (עמ׳ 30–31)
ו. המדבר והענקים – התפתחויות והשפעות (עמ׳ 31–33)
ז. שלוש החיות – שלושה אופני התקפות על היהדות (עמ׳ 33–34)
ח. הנשר – סמל התקפה ״תרבותית־רוחנית״ (עמ׳ 34–36)
ט. פתן־הנמר – סמל השפלוּת, האספסופיוּת (עמ׳ 36–37)
י. האריה – סמל הכוח הפיסי, השלטוני (עמ׳ 37–39)
יא. מרד המדבר בגורלו (עמ׳ 39–40)
יב. מרד מתי המדבר אינו מרד ציוני (עמ׳ 40–43)
יג. המרד – לפריקת עול הלאומיות היהודית (עמ׳ 44–47)
יד. הטראגדיה שמקורה במרד (עמ׳ 47–49)
טו. ועוד מעֵבר לפשט של סמלים מרכזיים, כגון: ״אל״, ״המדבר״
(עמ׳ 49–51)
טז. ״ויכוח היסטוריוסופי״ עם טשרניחובסקי (עמ׳ 51–58)
יז. חשבון ההיסטוריה עם הפוגעים בעם ישראל (עמ׳ 58–59)
בדרך אל הגאולה: על אחדותה ובְרירוּתה האידיאית של ״מגילת האש״
(עמ׳ 60–98)
א. ״מגילת האש״ – תפיסות שונות (עמ׳ 60–63)
ב. מבחינה אידיאית – המשך או השלמה ל״מתי מדבר״ (עמ׳
63–64)
ג. זעוּם־העפעפיים – הסכנה שבדרך השנאה (עמ׳ 64–68)
ד. מחנה הבחורות – אסון ההיגרפות אחר תרבות המערב (עמ׳
69–74)
ה. הסכנה האורבת לבהיר־העינים בדרכו הגואלת (עמ׳ 74–75)
ו. פרשנות מוזרה למקום האֶרוס בשירת ביאליק (עמ׳ 75–79)
ז. האהבה התמה וחובת הלבבות – מאבק, נצחון, השלמה (עמ׳
80–81)
ח. השתעבדות לאֶרוס פוצעת – החזון מרַפא (עמ׳ 81–85)
ט. מדוע אין ״התאבדות״ העלם יכולה להביא עליו את הקץ? (עמ׳
85–87)
י. אהבת־ישראל – יסוד נפשו של נושא דגל הגאולה (עמ׳ 87–90)
יא. השתחררות מוחלטת מן השעבוד לאֶרוס (עמ׳ 90)
יב. הדמעות שהמלאך הצעיר מגרע מכוס־היגון (עמ׳ 91–95)
יג. לא פסימיוּת ב״מגילה״ (עמ׳ 95–97)
יד. לסיום – מן ההקבלה עם ״מתי מדבר״ (עמ׳ 97–98)
״כפירה״, תליין, קללה: בדיקת פרשנות ל״על השחיטה״ (עמ׳
99–108)
א. לא כפירה באלוהים (עמ׳ 99–102)
ב. העולם הנאור הוא התליין (עמ׳ 102–103)
ג. ועולם ״הקידמה״ – הצדק ממנו והלאה (עמ׳ 103–104)
ד. האמנם הנקמה ארורה? (עמ׳ 104–108)
מעֵבר לפשט המטעה של ״בעיר ההריגה״ (עמ׳ 109–124)
א. הקדמה – הפולמוס על הפואֶמה (עמ׳ 109–110)
ב. ראייה מוטעית של סמלים מעוותת את היצירה (עמ׳ 110–111)
ג. פואֶמת הזעם והתוכחה (עמ׳ 111)
ד. אביב העמים אינו מעכב פרעות ביהודים (עמ׳ 111–114)
ה. ״אין טעם במותכם כמו אין טעם בחייכם״ (עמ׳ 114–116)
ו. ״אלוהיכם״, אלוהי הגלותיות, ״עני הוא בחייכם, וקל־וחומר במותכם״
(עמ׳ 116–118)
ז. ״עם עברתך וחמלתך״ (עמ׳ 118–119)
ח. השוט התוכחתי מונָף רק על עבדי־הגלותיוּת (עמ׳ 119–121)
ט. קבצני הגלותיות מוסיפים להתחנן לרחמי הגויים (עמ׳ 121–123)
י. רק ב״מדבר״ יש מקום ליהודי וליגונו (עמ׳ 123–124)
סערת תוכחה וזעם: על ״אכן גם זה מוסר אלוהים״ ו״ידעתי, בליל ערפל״
(עמ׳ 125–136)
א. שתי היצירות – גדוּלה בהן ועוצמה בהן (עמ׳ 125–126)
ב. קידמה – ואשלית יהודים (עמ׳ 126)
ג. ״אכן גם זה מוסר אלוהים״ – התמסרות יהודים לאידיאלים כלליים, והמכות
(עמ׳ 127–131)
ד. ״ידעתי, בליל ערפל״ – השקר שבמהפכה המתעלמת מצדק ומאנושיוּת
(עמ׳ 131–133)
ה. המהפכה אוכלת את מחולליה – חוקיוּת והגיון (עמ׳ 134–135)
ו. האקטואליות והאוניברסאליות של שתי היצירות (עמ׳ 135–136)
״בשדה״ – רק שיר כיסופים לחיי טבע? (עמ׳ 137–142)
א. הפשט – כמיהת היהודי לחיי טבע (עמ׳ 137–138)
ב. להשתלב בחיי הגויים (עמ׳ 138–140)
ג. הטראגדיה של תנועת ההשכלה, והתפנית אל הלאומיות (עמ׳
140–142)
ד. אלגוריה וסמל (עמ׳ 142)
