אפרים צורף. ש"י עגנון : האיש ויצירתו / אפרים צורף. -- תל אביב : הוצאת
"ניב" , תשי"ח
1957.
225 עמ'.
ב מ ח י צ
ת ו זה י"ד שנים שיש לי הזכות לבוא לביתו ולגנו של
משוררנו הדגול. מעולם לא העזתי פנים לעשות עצמי במחיצתו חוקר ובודק כדרך מושכי-בעט
התוהים על קנקנם של אנשי סגולה.
אמרתי בלבי: לא דיי, שאני יושב לפני אדם גדול, בשעה גדולה, בין
ספרים גדולים ונהנה מזיוום, אעיז פנים? החרשתי. לסוף קיבלתי שכר על מידתי.
פעם אחת, תוך כדי כתיבת הספר, לפני כשתים עשרה שנה, העזתי
ושיגרתי אליו איגרת הפצרה לפרטים ביוגרפיים. וזו התשובה שקיבלתי: "... דברים שנכתבים על סופרים,
צריכים לבוא לסופר בהיסח הדעת; אם הם לטובה - בבחינת מציאה, ואם לא לטובה - בבחינת
עקרב. הרי ספרי לפניו ומה יש לי להוסיף עליהם. אם יעזרני השם אוסיף סיפור ואולי עוד
סיפור, אבל ענינים ביוגרפיים וכיוצא רחוקים עכשיו מלבי ... " לא ראיתי טוב לנפשי אלא להתפלל לשעת
רצון ולעלות לירושלים. גם חדלתי לכתוב אליו מחשש, שמא אטריח עליו באיגרותי ויקראם
בעל כרחו או שלא יעיין בהם כלל; גלל כן העדפתי לסלק עיסוקי ולקמט זמני, להטריח גופי
ולהיות עם הפיות הפונים לתל-פיות.
שעה שמתייחד הייתי בביתו או בגנו, כל שקלטו אזני, כחס על מטבעות
מתגלגלות ואובדות, וכל שראו רואותי במשורר ובכל שמקיפו, קבעתי בלבי ומלבי - לספרי.
מיצר הייתי בכל עת על רגעים ודקים שחולפים ומקרבים הפרידה מן
השפע. אינה דומה שעת רצון לשעת רצון, כל שכן לשעה שאינה של רצון.
רש"י עגנון נוהג לתת לי ביציאתי צידה לדרך, עלים או קונטרסים
ריחניים. מעשה ושמתי את העלים המריחים בתוך תיקי. כל אימת שפתחתי שוליו, עלו באפי
כל הניחוחים שנטלתי עמי מגנו והייתי ניזון מהם ששים יום. משפג הריח ראיתי עצמי ריקן
ומרוקן ללא יכולת להעלות אף שיטה אחת על הכתב.
אנוס הייתי להודיע בקוב נימוס ודרך ארץ על חפצי לעלות לתלפיות.
מתוך השיטין הכיר, שכהתה עלי נפשי ושפע הניחוחים שקיבלתי, כבר הלך ואיננו, משל
למנורה ששמנה אזל. קמתי ועליתי לירושלים, ושוב ישבתי לפניו דומם ומחריש, שומע מאה
מלים ומשמיע אחת.
יום אחד, משקעבלתי מידו קונטרס ריחני, נזכרתי בסיפורו "ולא
נכשל". אותה שעה נתחוור לי שכוונה עמוקה צפונה במנהגו זה שנהג בו כבר בראשית דרכו,
כשישב עדיין ביפו, להעניק ספר או עלים למרעיו.
לקוראים שעדיין לא נהנו מן הסיפור "ולא ניכשל", שכמעט כולו
אוטוביוגרפי, נביאו כאן בתכלית קיצורו, שגם יחתום את ההקדמה לספרי זה, שנכתבה בערב
ר"ח תמוז תשי"ז.
רש"י עגנון, מחמת
שמתפלל היה בימים ההם לפני כיובל שנים, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שונים, לכל
מקום תפילה שבא, נצטרף לנוסח המקום, כדי לכוון תפילתו עם תפילת הציבור, חוץ
מ"ברכת המזון" שהיה נוהג לאמר בבקשת "רחם", שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל, שכן
כך מקובל הוא מאביו ז"ל.
פעם אחת נתארחה בביתו עלמה בת טובים מאשכנז שחלקה עליו והוכיחה
מ"סידור" שהיה בידה, שאין לומר "ולא ניכשל".
השתומם המשורר, וכדרכו עיין בכל ה"סידורים" שבאספו ולא מצא
צידוקו.
בינתיים ירדה אותה ריבה חזרה לאשכנז להשלים לימודיה. לימים,
משחל יום פטירתו של אביו ז"ל, קנה רש"י עגנון "סידור" חדש. צפה לפניו בקשת
"רחם" שבברכת המזון, והנה שתי התיבות "ולא ניכשל" מנצנצות ומאירות לפניו. קם
ושלח את ה"סידור" לאותה ריבה, לאשכנז.
אחר ימים באה לירושלים להשתקע ולחוג את יום כלולותיה והזמינה את
רש"י עגנון לחופה. בשעת המשתה כיבדוהו ב"שבע ברכות".
משהרים הכוס של ברכה הטעים: "דוי הסר וגם חרון וכו'". בימיאתו
מבית החתונה יצאה הכלה עמו ללוותו. הוציאה "סידור" קטן משובץ באבנים טובות
והראתה לו. הכיר הנותן בנתינתו, הרי זה ה"סידור" ששלח לה. תמה לקישוט
היקר. סיפרה לו שבזכות מתנה זו נעשה לה נס: נכרי אחד היה מחזר אחריה לישא אותה
לאשה. וברגע שאמרה להסכים עמו, נפתחה פתאום הדלת וה"סידור" מירושלים בה לידה.
עלעלה בדפי "ברכת המזון", ושתי התיבות "ולא ניכשל" טפחו על פניה. עמדה וסילקה
את הגוי מלפניה וחזרה לחברה היהודי, זה חתנה שעמדה עמו תחת החופה. והכלה
המאושרת הפטירה:
"בזכות "סידורך" עמדתי ביהדותי וזכיתי
לעלות לארץ-ישראל".
מכאן, שכל עלה ועלה אם הוא
צמח, אם הוא נייר, שאנו מקבלים מידו של רש"י עגנון, כוונה טהורה ועמוקה צפונה בו.
וזה בא להשכילנו: אם בשביל שתי תיבות ניצלה נפש מישראל, על אחת כמה ןכמה, שעלינו
לדקדק עם כל ניב וניב ולשקול כל תיבה ותיבה של דברי חכמינו, וכל שכן כשבאים להעלות
דברים משלנו על גבי גוילין.
אין תימה אם כן, שבדחילו ורחימו לוטשו כאן גבישין גבישין פעמים
אין מספר החל משנת תש"ה עד שנקבעו בשיטין על דפי הספר הזה.
