אבידב ליפסקר.
שיר אדום שיר כחול : שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על שירת אֶלזֶה לַסקֶר-שילֶר / אבידב ליפסקר. -- רמת גן : הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע 2010.
298 עמ'.
Red poem Blue poem : seven essays on Uri Zvi Grinberg and two essays on Else Lasker-Schüler

הספר "שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתי מסות על שירת אלזה לסקר-שילר" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן) מציב מחדש את כתבי אורי צבי גרינברג על-גבי המצע התרבותי האירופי שעליו צמחו ושגשגו. הקריאה בשירתו המוקדמת מבקשת לחשוף את שורשי הכתיבה שלו מן המקום שממנה "נחפרה" בטרם היתה לספרות קנונית על-זמנית. מפעל הכינוס של שירת גרינברג, שהושלם עתה במוסד ביאליק בידי העורך דן מירון, משקף את היקפה העצום של שירה זו (ארבעה-עשר כרכים בפורמט אלבומי), אולם הוא מביא להאחדתה המו"לית החזותית של שירה שדווקא הצטיינה במעברים דרמטיים מסגנון לסגנון, בפנייה לקוראים שונים מאוד זה מזה ובעיקר בשונות פנימית, שראשיתה שירה לירית אימפרסיוניסטית שנכתבה ביידיש ובעברית לפני מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה שירה אקספרסיוניסטית אוונגרדית סמוך למלחמה ולאחריה ('מעפיסטא' וורשה 1921), שירה אקזיסטנציאליסטית אורבנית ("אנקראון על קוטב העיצבון", תל-אביב תרפ"ח), שירה פוליטית רוויזיוניסטית ("ספר הקטרוג והאמונה", תרצ"ז) ושירה לירית-הגותית מופנמת ורוויה בסימבוליקה של מעמקים מיסטיים ומדיטטיביים (שירי "לוחות הארץ", שנות ה-50 של המאה ה-20). המחקר "שיר אדום שיר כחול" מבקש לשחזר את רגעי ההופעה של קבצי השירה המוקדמים של אורי צבי גרינברג בטרם כונסו לכרכים קלאסיים אחידי צורה. אחידות זו של מעשה הכינוס, ההכרחי לזמננו, מעלימה את השינויים שהתחוללו בכתיבתו, שהחלה לראות אור בתום ימי מלחמת העולם הראשונה והמשיכה להתפרסם בצורות משתנות, המבטאות חילופי טעמים תרבותיים עד לשנות ה-50. המסות הכלולות בספר באות להציג את צמיחת הטעם התרבותי של אורי צבי גרינברג כתופעה שיש לה לידות חוזרות ונשנות - פעם בפולין, פעם בגרמניה ופעם בארץ ישראל. הספר צופה מחדש בכל אחד מרגעי הולדת אלה ומנסה לצייר את הסובייקט-הכותב שלהן כמהסס, כמחליט, כמתחרט וכמהרהר על עצמו.
כתבי אורי צבי גרינברג מגיבים לא רק לסביבה האידיאולוגית שלהם אלא גם לסביבה התרבותית-החומרית שבתוכה עוצבו. אצ"ג עיצב את ספריו מבחינת הגרפיקה של המעטה החיצוני והטיפוגרפיה של הדף הנדפס בכמעין המשך ותגובה למסורת העיצוב הביבליופילית של הספרות האקספרסיוניסטית בגרמניה ובא"י בעשורים הראשונים של המאה ה-20. האיורים הרבים שהובאו במחקר משחזרים את החיים החומריים שבתוכם נולדה השירה האקספרסיוניסטית שלו עד שהיתה לשירה מטאפיסית.
פרקי הספר עוקבים בסדר כרונולוגי אחר התהיות הללו שהולידו את קבצי השירה השונים מתוך מגמה להבליט דווקא את הפטינה – שכבת הציפוי הירקרקה - הארכיאולוגיות שלהם, את יושנם הביבליופילי ואת נדירותם עד שהיו למשאת-נפשו של כל אספן ביבליופיל של ספרות עברית. אצ"ג היה מעצב רב-כשרון של ספריו ושל כתבי-העת שאותם ערך. הוא ראה בכשרונו זה, שאליו היה מודע, סגולה שיש לרתום אותה אל המבע השירי שלו. כך הוא תפש את ספריו ככלי ביטוי רוחני וחומרי ללא הפרד.
ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית בכלל נוטה לספר את תולדות הספרות הלאומית כשרשרת של תופעות מהפכניות; המהפיכה של ספרות ההשכלה והתחייה, מרד הצעירים בהנהגת ברדיצ'בסקי, המהפיכה של המודרניסטים בעברית ובאידיש באירופה, המרד של שלונסקי באלתרמן והמהפיכה של נתן זך כנגד שירת אלתרמן. בתיאורים אלה של "מהפכנות מתמדת" מאבדת ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית את ממד רציפות המסורות הלשוניות והתרבותיות שהספרות העברית נושאת בתוכה כתוכן גנטי, הנשמר לעתים באופן רצסיבי, סמוי, ולעתים באופן דומיננטי גלוי בכתביה.
ההיסטוריוגרפיה של כתבי אצ"ג הגיעה לשלב שבו היא יכולה לשחרר את עצמה מן הנרטיב המהפכני שנקלעה לתוכו ובניגוד למוסכמה המקובלת, התופשת את אצ"ג כמשורר אקספרסיוניסט מובהק – איש המהפיכה של המודרניזם האירופי באירופה – מבקש מחקר זה להאיר מחדש את "אזורי ההיסוס" הפואטיים והאידיאולוגיים של שירתו, לעבות את קווי ה"התחלות" המפתיעות המתגלות בה דווקא נוכח המקובלות, המציעות לה תפישות פואטיות ואידיאולוגיות בנות זמנה. האקספרסיוניזם האידי והעברי, שאצ"ג הוא מנציגיו החשובים, תואר שוב ושוב כמודרניזם מתריס, מהפכני אוונגרדיסטי הבועט במסורות העבר ומייצר עולם חדש לחלוטין של פואטיקה, אסתטיקה ותמטיקה בלתי מוכרות. המחקר הנוכחי מציג את האקספרסיוניזם של אצ"ג באור שונה - כתשוקה תרבותית של שיקום קווי רצף תרבותיים אבודים כדרך האקספרסיוניזם האירופי, שביקש מראשיתו להחיות צורות דתיות קמאיות, אסתטיות ופואטיות שאיבדו את שייכותן לחיים המודרניים וחיפש דרך לאחותן אל רצף החיים המודרניים.שתי המסות על המשוררת היהודייה מגרמניה אלזה לסקר-שילר, הנחשבת למשוררת המופתית של האקספרסיוניזם הגרמני, מבקשות לתאר את הקרבה האישית והשירית בין המשוררים. אצ"ג התוודע אל לסקר-שילר בברלין בשנות ה-20 ונולדה ביניהם רעות טקסטואלית שאינה "אחוות בריקדות" של מחוללי מרד ספרותי, אלא הקשבה של שייכות הדדית, המזהה את קולו של האחד בקולו של האחר.

תוכן העניינים:

• בשער הספר: האספנים של אצ"ג (עמ' 11־15)
• מסה ראשונה: המוזה העשירית - מושג פרוגרמתי לשילוב שירה, פובליציסטיקה ואמנות חזותית בכתב־העת היידי אלבּאטרָאס (עמ' 17־50)
• מסה שנייה: שימו לב אל הנשמה - גרינברג בברלין בשנות העשרים: הכרת הישות, הדּבָריוּת החדשה וההרמנויטיקה של הסובייקט בפואמה 'באלף השישי' שבספר אימה גדולה וירח (עמ' 51־80)
• מסה שלישית: הגלמודים הגדולים - אורי צבי גרינברג, וולט ויטמן והאקספרסיוניזם הגרמני (עמ' 81־120)
• מסה רביעית: מגילת הימים - מהכרת הישות לפרויקט מיפוי הסבל היהודי (עמ' 121־137)
• מסה חמישית: פּחַד הַקּוֹרוֹת רוֹדֵף... - עדוּת ועֵדים בשני שירים ברחובות הנהר – קריאה בשירים 'אל גבעת הגוויות בשלג' ו'הקבר ביער' (עמ' 139־169)
• מסה שישית: כד הוינא טליא - לשון מיסטית ופואטיקה של חַשְׁרָה בשירתו המאוחרת של גרינברג <עם רחל אלבק־גדרון> (עמ' 171־189)
• מסה שביעית: עיגול, עמוד ואספקלר - סימבוליקה הגותית בשירתו המאוחרת של אורי צבי גרינברג  (עמ' 191־229)
• מסה שמינית: בּפְרחַ הַמּצּבוֹת - לקרוא אותה בעברית – אורי צבי גרינברג מול הדימויים המילוליים והחזותיים של ירושלים בשפת השיר והציור אצל אלזה לסקר־שילר (עמ' 231־250)
• מסה תשיעית: שטיח חיים, שטיח מוות – כיצד לאֱרוג אותו? - תימה סיפורית בשירתם של סטפן גאורגה, אלזה לסקר־שילר, נתן זך ודן פגיס (עמ' 251־273)
• ביבליוגרפיה (עמ' 275־289)
• מפתחות (עמ' 291־298)