ש"י עגנון וח' הזז  : עיוני מקרא / יעקב בהט. -- חיפה : הוצאת ספרים יובל, תשכ"ב.
    268 עמ'.

העיון האנאליטי-המבאר ביצירת פרוזה (במקום מבוא)

העיון האנאליטי המבאר הולך וכובש בשנים האחרונות מקום חשוב בחקר הספרות בעולם. ההכרה, שעיון זה הוא חלק מהותי-עיקרי ואבן שתייה לכל מחקר רציני בספרות, כמעט שאין עליה עוררין. הכל מודים, שרק המגע הבלתי אמצעי עם היצירה הספרותית מסוגל לפקוח עיניים לאמנות הספרות, מצד אחד, ומצד אחר - למנוע מלל סתם.
     כל עיון אנאליטי-מבאר מופנה אל היצירה היחידה, ורק עולמה של זו - השלם והאחיד בתוכו על כל חלקיו, כוחותיו, בחינותיו ויסודות עיצובו, שמתממשים ומתעמתים ביצירה, ולבסוף מתאמתים אמנית - הוא הוא שקובע את דרכו של המעיין-המנתח-המבאר. לפניו אין איפוא אלא נתון אחד ומציאות אחת בלבד - הלא היא היצירה המתבארת תוך כדי ניתוחה. בכל שלב ושלב מתנהל העוסק ביצירה על ידי היצירה גופה - תכולתה, ללא דעות קדומות והשקפות סובייקטיביות - היינו: המתודה של עיון זה אינה נקבעת על ידי המעיין-המנתח, אלא זו טבועה וטוויה בייחודה של היצירה המתבארת, צומחת מתוך מהותה ואפשר להכירה רק מתוך חוקיותה הספציפית. אלא שאם גם דרכי עיון זה נקבעות על-ידי מהותו של האובייקט - הרי יש מקום לסובייקטיביות כפועל יוצא ממידת הכישרון האינדיבידואלי וסגולתו להכיר, להקיף ולהשיג את היש האמנותי, שאינו גלוי לעין, ולמסרו לאחרים כתורת הנגלה.
     אולם עצם ההכרה הנכונה מותנית במומחיות במדע הכללי של הספרות ובתולדותיה. רק ידיעת מהותה של הספרות, הבקיאות בהישגיו של חקר הספרות ותולדותיה וההבנה היסודית של תכונות הסוגים וסגולותיהם - רק אלו מאפשרות למצוא את הייחוד ביצירה המתבארת, להכירה כמות שהיא בחדפעמיותה ועם זאת לקבוע את מעמדה ואת תפקידה במסגרת סוגה ואת מקומה בתולדות התפתחותה ותמורותיה. אין איפוא עיון אנאליטי-מבאר ראוי לשמו מחוץ למדע הספרות ותולדותיה לבין העיון האנאליטי-המבאר.
     אולם אלה הם תנאים מוקדמים, ובתהליך העיון מנותקת כביכול היצירה מהם, כמות שהיא מנותקת ממש מאישיותו של היוצר, מרצונותיו, מכוונותיו, מתולדותיו ומפרטים ביוגראפיים אחרים כלשהם, שכן זה - כבן חלוף - הוא בלתי מהותי ולא חשוב לעומת יצירתו המשובחת העלזמנית. ודאי שאפשר ויש להגיע מתוך מקרא-עיון זה ביצירה לעובדות חשובות על האכזיסטנציה של היוצר ומציאותו של זה, כגון: ייחוד אישיותו, יחסו לעולם ואל מה שמעבר לעולמנו, תפיסתו את ההוויה האנושית, גישתו אל הכוחות הקובעים את ההוויה, דעתו על הסיטואציה הכללית הרוחנית של התקופה, חישתו לרגש החיים השליט של בני הדור וכיו"ב - אולם כל אלו אינם בחינת אסופים-שתוקים ואף לא מולדות חוץ, אלא תוצאות פנים, תולדות מקרא-עיון אנאליטי-מבאר ביצירה, במהדורותיה השונות, שרטוטי תכניתה, שקדמו להן, ובכל מה שהוא גופה של היצירה.
     וכאן מן ההכרח להבדיל בין העיון האנאליטי-המבאר לבין הערכה וביקורת, שכן אלו האחרונות מבוססות על התוצאות האובייקטיביות של הראשונה והן נקיטת עמדה סובייקטיבית בתחום המחקר האובייקטיבי או לאחריו. ויש גם הבדל-מה בין הערכה לבין ביקורת. הראשונה מוסבה יותר לאומנות על כל גווניה ובחינותיה, וקנה מידתה הוא האמת הפנימית של היצירה, והשניה מוסבה גם לאידיאה והיא חריצת משפטו של המבקר לחיוב לאו דווקא מבחינת האמנות, אלא גם מבחינת האמונות והדעות.
     לכל יצירה יש, כמובן, ריבוי של בחינות, וכל עיון אנאליטי-מבאר, שאיננו מביא בחשבון לפחות את החשובות שבהן, מתעלם ממרכיבים ומגורמים, שחלקם בתהליך העיצוב והתיאור של היצירה מהותי וחשוב. שהרי תפקידו העיקרי של עיון אנאליטי-מבאר - היחידי והאפשרי הראוי לשמו - הוא להגיע למהותה של היצירה המתבארת, לפענחה ולגלותה על כל חלקיה ועל שלמותה כאחת, כלומר: להביא את החוויה האסתטית, הנוצרת ספונטאנית בעקבות קריאה, לתודעה ולהרים את ההתרשמות האסתטית להכרה אסתטית. עיון זה עומד איפוא בשירותה של החוויה האסתטית המודעת העמוקה, ואם המעיין-המנתח-המבאר תופס את יצירת האמנות בצורה אחרת, כגון: היסטורית, דתית, סוציולוגית, פסיכולוגית, בלשנית וכיו"ב, ללא כל קשר אם אמנותה של היצירה, עוזב הוא בזה את מעגלו הלגיטימי ומתבונן - מה שהוא בעצם תפקיד מדעי הרוח האחרים - בספרות כבתעודת חיים, והרי הספרות איננה זהה עם החיים ועם המציאות ואף אינה אילוזיה של אלו, אלא יותר מהם - שכן היא מציאות פיוטית, מציאות אינטנסיבית, מבוררת, מחודשת, מרוכזת, מעומקת ומאודרת, והיא אף אינטרפרטאציה של תוכנה ושל תכולתה שלה גופה. וודאי, שהתבוננות מבחינות אחרות ביצירה הספרותית עשוייה להביא תוצאות מעניינות וטובות ומשום כך היא גם הכרחית - אבל מבחינת מבט האמנות כל התבוננות, שהיא מחוץ לתחומה, אינה אלא פלסתר.
     בניגוד לשירה ולדרמה, שצורתן החיצונית - החרוז, המשקל, הבית, הדיאלוג, המערכה - בולטת בייחודה ועשוייה לשמש נקודת מוצא לעיון אנאליטי-מבאר של התוכן והתכולה, הרי הפרוזה - שהיא חסרת הסימנים החיצוניים המובהקים ועם זאת יש בה לפרקים כל הסימנים כאחד - אין לה נקודת מוצא זו. יתירה מזו: הפרוזה היא מקפת ביותר, רבת עושר בממדיה ורבת האפשרויות בצורותיה יותר מכל סוגי הספרות האחרים - וממילא חוקיה מסובכים וסבוכים יותר, ואף על פי כן יש לכל סוגי הפרוזה צדדים שווים.
     כל יצירת פרוזה שואפת לתאר ולעצב את העולם באמצעיה, שהם העלילה המתפתחת בזמן ובמקום, וצורת ביטוי לה בהתאם לסטרוקטורת השפה. שום גיבור אינו עוזב את רשות הפרוזה כמות שנכנס אליה. הפתיחה, הקשירה, ההתרה של סבך הבעיות, רגע ההכרעה, השיא וההרפייה - כל אלו יש להם מקום בכל יצירת פרוזה למרות צורותיה רבות הגוונים.
     מכל יצירת פרוזה תובעים קומפוזיציה, אחדות מסוימת וקשר פנימי בין החלקים היוצרים את השלימות, שבהיעדרה אין היצירה אלא קונגלומיראט של פריטי גרוטאות מקריים. האחדות הפנימית של היצירה, השתלשלות המאורעות, השתרשרות הכרחית ובלתי מותנית של העלילה, עיבויה, שטפה של זו - כרונולוגי או מצטלב, במבט לאחור ולמפרע או הראיה מראש - דרכי ההמחשה של האידיאות, אופני החייאת הדמויות וקשירת היחסים ההדדיים ביניהן, התפתחות האופי ושלביו ומעשיו המנומקים והמעוגנים בתנאי החיים ובמצביהם - כל אלו הם קריטוריונים חשובים בעיון האנאליטי-המבאר של היצירה ובהערכתה.
     לאחר הפשטת ההמחשה יש אפוא בכל יצירת פרוזה עלילה, בני אדם ורקע של זמן ומקום. בני אדם מניעים את העלילה או שהם קרבנותיה, והואיל ובני אדם אינם חיים בחלל הריק - הרי יש תחומים זמניים-מקומיים-חברתיים, שבמסגרתם הם פועלים ונפעלים. בין יסודות אלו מפרידים בתהליך העיון והניתוח לשם שיבור האוזן בלבד, אולם ביצירה מהווים הם שלימות אחת, שאין לעורכם אפילו במוקדם ומאוחר, שכן רק ביחד, כמות שהם ברקמת היצירה, משווים הם לה את צורתה-דמותה ותוכנה - היינו: תכולתה - כאחד.
     בדלית ברירה, כאמור, לצורך העיון והניתוח אפשר להתבונן ביצירה כדלקמן: רקעה וזמנה של היצירה - תחומי עלילתה -, סיפור המעשה או העלילה, הגיבורים-הדמויות-הטיפוסים-האופיים, האמנות והאידיאה. ברור, שההתבוננות בשלושת היסודות האחרונים בעיקר חורגת תמיד מתחומו של האחד, כביכול, ונכנסת לתחומו של האחר, שכן דמותו של הגיבור נקבעת ע"י האמנות, והאידיאה שוב טווייה בכל - אלא שלשם עיון ודיון אין לעקוף את הפירוק לרגע, ויש לזכור ולשנן, שאין הפירוק ליסודות אדיקוואטי ליצירה, שהרי אין תכולה ללא דמות-צורה, שכן התכולה היא המבע בסטרוקטורה הספציפית במבנה האסתיטי של היצירה עד כדי כך, שאפשר גם להפוך משפט אחרון זה ולומר: לצורה הספרותית של היצירה יש מטבע של מבע.
[מאזנים, כרך י"ד (ל"ז), חוב' א' (רי"ג) (כסלו תשכ"ב, דצמבר 1961), עמ' 70־72]

 

תוכן העניינים:

• העיון האנאליטי-המבאר ביצירת פרוזה (עמ' 7־12)
  
  ש"י עגנון
• "המטפחת" (עמ' 15־28)
• "בדמי ימיה" (עמ' 29־49)
• "הרופא וגרושתו" (עמ' 51־68)
• "תהילה" (עמ' 69־82)
• "והיה העקוב למישור" (עמ' 83־115)
• "האדונית והרוכל" (עמ' 117־124)
• ראש השנה ושבת שובה ביצירתו (עמ' 125־132)
• החולם הסנטימנטלי (עמ' 133־174)
  
  חיים הזז
• "בקץ הימים" (עמ' 177־187)
• "הדרשה" (עמ' 189־203)
• "שלולית גנוזה" (עמ' 205־222)
• "אדם מישראל" (עמ' 223־241)
• "חתן דמים" (עמ' 243־257)
   
• ביבליוגרפיה (עמ' 259־265)
• מפתח השמות (עמ' 267־268)

לראש הדף

לקסיקון הספרות העברית החדשה
עורך אחראי: יוסף גלרון־גולדשלגר