נתן בירנבוים (בירנבאום) נולד בי' באייר תרכ״ד, 16 במאי 1864 בוינה, אוסטריה, לאביו, בן משפחה חסידית מגאליציה ואמו, בת למשפחת רבנים מהונגריה. בירנבוים למד בבית ספר גרמני ובאוניברסיטה של וינה, עיר הולדתו. בנערותו הושפע מן הספרות הגרמנית החפשית ונתרחק מן היהדות הדתית. הכרתו היהודית-לאומית באה לראשונה לידי ביטוי בחוברת נגד השאיפה להתבוללות, שכתב כשהיה בן 15. ב-1883 הקים בוינה ביחד עם ראובן בירֶר ומשה שנירר - את ״קדימה״, אגודת הסטודנטים  היהודיים-לאומיים הראשונה באוסטריה, ששמה ניתן לה על-ידי פרץ סמולנסקין. ב-1885 החל להוציא לאור דו-שבועון יהודי לאומי, מוקדש לרעיון חיבת ציון, בשם Selbstemanzipation שיצאה לאור עד 1893. כתב העת ושמו הושפעו מספרו של ד״ר י״ל פינסקר ״אוטואמנציפציה״ (Autoemanzipation). עוד ב-1892, לפני פירסומו של בנימין זאב הרצל, טבע בירנבוים את השם  Zionismus לתנועת ״חובבי ציון״ הגרמנית. ב-1893 פירסם את ״התחיה הלאומית של עם-ישראל כאמצעי לפתרון שאלת-היהודים״ (״Die nationale Wiedergeburt des jüdischen Volkes in seinem Lande, als Mittel zur Lösung der Judenfrage״). לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה בתואר דוקטור למשפטים (1887) עבד ארבע שנים במשרד של עורך-דין  ואחר כך התמסר לעבודה ספרותית-פובליציסטית. ב-1897 השתתף בקונגרס הציוני הראשון  ובמשך שנה זו היה המזכיר הראשי של המשרד הציוני, שהתנהל על-ידי הרצל. חילוקי דעות בין הרצל לבירנבוים התגלו בעת הקונגרס ובירנבוים התפטר ממשרת המזכיר והחל מתרחק מן הציונות המדינית. ב-1898 פירסם ה״השילוח״ מאמרים בהם מתח ביקורת חריפה על  ״הדיפלומטיה״ של הרצל, על האופי  ה״בלתי אורגני״ של התנועה הציונית ועל רעיון ״שלילת הגלות״. הוא ראה בהמוני-היהודים במזרח אירופה את החלק החשוב ביותר של האומה הישראלית, ובשפתם המדוברית - יידיש - את אבן-הפינה לתרבות יהודית חיה. במקום הגשמתה של התכנית הציונית המדינית, דרש עבודה מדינית בארצות הגולה לשם השגת אוטונומיה לאומית-תרבותית. את דעותיו השתדל להפיץ במאמריו בשבועון Neue Zeitung אותו ערך ובכתבי עת אחרים. ב-1906 סייע לייסודה של אגודת-סטודנטים בווינה לשם ה״תרבות היידית״. הוא היה מיוזמיה של ועידת הסופרים היידיישאים בצ'רנוביץ (1908) שהכריזה על יידיש כעל לשון לאומית של העם היהודי. בירנבוים ישב בצ'רנוביץ בשנים 1908־1911 והוציא בה את העיתון Das Volk ושבועון ביידיש. כמו כן הוציא לאור שני כרכים של מבחר ממאמריו (1910). בתקופת מלחמת העולם הראשונה הסתלק בירנבוים מן הלאומיות החילונית ושב בלב שלם ״לאמונה היהודית הישנה: ליהדות ולשאיפות הקדושה של היהדות״. הוא דרש קידוש החיים היהודיים לשם הגשמתו של הייעוד הרוחני של עם-ישראל. מנקודת מבט זו התקיף את היהדות החרדית ה״מאובנת״, והטיף לייסוד של חבר ״עולים״, שדרך חייהם תשמש מופת לאחרים ותכשיר את הקרקע לעליית הרוח של העם היהודי. את רעיונותיו אלה הביע בספריו ״דברי העולים״ (בעברית וביידיש, 1917), Gottes Volk (״עם אלהים״), 1917, ובמאמרים בכתבי עת שונים, שמבחר מהם פירסם בקובץ Um die Ewigkeit (״לשם הנצח״), 1920. ב-1919 השתקע בירנבוים בגרמניה (בהמבורג ובברלין) וזמן מה שימש כמזכיר ראשי של ״אגודת ישראל״. לאחר עליית הנאצים לשלטון יצא בירנבוים מגרמניה והתיישב בסכונינגן שבהולנד ובה נפטר בכ״א בניסן תרצ״ז, 2 באפריל 1937.
[מקורות: האנציקלופדיה העברית, לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, Yiddish Leksikon ויקיפדיה]

ספריו:

עריכה:

על המחבר ויצירתו: