דוד ישעיהו זילברבוש – סופר עברי ויידי, נולד בעיירה זלישציק שבגליציה המזרחית
(כיום באוקראינה) בא' בכסלו תרט"ו, 22 בנובמבר 1854 וצמח בסביבה חסידית. בגיל עשרים, עם התיישבותו בבית חותנו האמיד בכפר, ניתנה לו האפשרות ללמוד גרמנית וכך התוודע לספרות אירופית מודרנית, ובעקבות זאת גם לספרות ההשכלה העברית. בין מעודדיו בתהליך ההתמשכלות שלו היה המחזאי אברהם גולדפאדן. לאחר שהתאלמן ב-1876 נשא אשה שנייה והתיישב בעיר קולומיה. ב-1878 פרסם סיפור ראשון בשבועון "המביט" של פרץ סמולנסקין, והוסיף לתרום מכתיבתו לאכסניותיו של העורך, "המביט" ו"השחר". כן השתתף בעריכת העיתון "התור", שהועבר אז לקולומיה בידי עורכו אברהם גינצלר.
ב-1881 עבר זילברבוש לווינה ובמשך חודשים אחדים סייע בידי סמולנסקין במערכת הירחון "השחר" – חוויה שהותירה בו חותם עז לכל חייו. ב-1882 יצא לרומניה, התיישב בעיר בוטושאן וייסד שם עם צבי אלעזר טלר ירחון בשם "האור" במתכונתו של "השחר" ובמגמה ציונית מובהקת. ב-1883 חזר לקולומיה ונעשה מורה לדת ישראל בבתי ספר כלליים. כל אותן שנים פרסם יצירות פרוזה, שהבולטת ביניהן היא הסיפור הארוך "דמעת עשוקים" (1888). הסיפור מתאר את מצוקותיהם הכלכליות של יהודי רומניה תחת לחץ השלטונות האנטישמיים, ומתווה להם את הפתרון הציוני. במקביל נעשה אחד המשתתפים הפוריים במאמרים ובפיליטונים בעיתונות העברית, ומ-1892 גם בעיתונות יידיש בגליציה ובאוסטריה.
ב-1893 עבר לווינה, וחי בה כארבעים שנה, למעט תקופה בת שמונה שנים (1906־1914) בה התגורר בלבוב. בווינה היה עֵד מקרוב להופעתו ולצמיחתו של הרצל כמנהיג הציונים, והשתתף בקביעות בקונגרסים הציוניים מאז הראשון שבהם. כל אותן שנים פרסם ספרי סיפורת, מחזות ודברי זכרונות, נטל חלק בעריכת עיתונים עבריים ויידיים והתמיד בכתיבה עיתונאית שופעת. מיצירותיו המאוחרות יצויין הרומן "מעשה באשה אחת" (1923), המתרחש על רקע מלחמת העולם הראשונה ומתאר את נדודי גיבורתו, אשה אמיצה ומרשימה, בתוך המון הפליטים היהודים באכסניות-הארעי שלהם בערי גליציה.
ב-1934 עלה זילברבוש לארץ ישראל והתקבל בה בחום ובהערכה כאחד משרידי סופרי ההשכלה. ב-1936 פרסם את ספרו "מפנקס זכרונותי", המגולל את חוויות ילדותו ונעוריו ואת הפגישות המשמעותיות של חייו, ביניהן עם גולדפאדן, סמולנסקין, אחד-העם והרצל. בז'
באדר תרצ"ו, 1 במארס 1936, כחודש לאחר הופעת הספר, נפטר בתל-אביב.
ייחודו של זילברבוש טמון בעצם נוכחותו הרצופה רבת השנים, החוצה דורות ותקופות ספרותיות. נראה כי סוד ההתמדה שלו נעוץ ביכולתו לעדכן את כלי ההבעה שלו לנוכח שינוי הנורמות הפואטיות בספרות העברית. כך ניכר בסיפוריו מעבָר הדרגתי מסגנון מקראי מליצי אל סגנון פרוזה מודרני גמיש יותר, ומרטוריקה מלודרמטית סנטימנטלית האופיינית לתקופת ההשכלה אל עיצוב מציאות ריאליסטי וראייה פסיכולוגית מורכבת יחסית ביצירותיו המאוחרות.
[כתב: אבנר הולצמן] [Originally prepared for The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern
Europe]
[מקורות נוספים:
קרסל, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור,
ויקיפדיה,
תדהר]
[צילום: אוסף אברהם שבדרון, הספריה הלאומית, ירושלים]
ביבליוגרפיה:
זילברבוש, דוד ישעיהו, מפנקס זכרונותי, הוצאת ועד יובל השמונים, תל-אביב תרצ"ו [1936].
שטרייט, שלום. "דוד ישעיהו זילברבוש (שנה לפטירתו)", פני הספרות, כרך א,
הוצאת דביר, תל-אביב 1938, עמ' 110-119.
דוד ישעיהו זילברבוש – סופר עברי ויידי, נולד בעיירה זלישציק שבגליציה המזרחית
(כיום באוקראינה) בא' בכסלו תרט"ו, 22 בנובמבר 1854 וצמח בסביבה חסידית. בגיל עשרים, עם התיישבותו בבית חותנו האמיד בכפר, ניתנה לו האפשרות ללמוד גרמנית וכך התוודע לספרות אירופית מודרנית, ובעקבות זאת גם לספרות ההשכלה העברית. בין מעודדיו בתהליך ההתמשכלות שלו היה המחזאי אברהם גולדפאדן. לאחר שהתאלמן ב-1876 נשא אשה שנייה והתיישב בעיר קולומיה. ב-1878 פרסם סיפור ראשון בשבועון "המביט" של פרץ סמולנסקין, והוסיף לתרום מכתיבתו לאכסניותיו של העורך, "המביט" ו"השחר". כן השתתף בעריכת העיתון "התור", שהועבר אז לקולומיה בידי עורכו אברהם גינצלר.
ב-1881 עבר זילברבוש לווינה ובמשך חודשים אחדים סייע בידי סמולנסקין במערכת הירחון "השחר" – חוויה שהותירה בו חותם עז לכל חייו. ב-1882 יצא לרומניה, התיישב בעיר בוטושאן וייסד שם עם צבי אלעזר טלר ירחון בשם "האור" במתכונתו של "השחר" ובמגמה ציונית מובהקת. ב-1883 חזר לקולומיה ונעשה מורה לדת ישראל בבתי ספר כלליים. כל אותן שנים פרסם יצירות פרוזה, שהבולטת ביניהן היא הסיפור הארוך "דמעת עשוקים" (1888). הסיפור מתאר את מצוקותיהם הכלכליות של יהודי רומניה תחת לחץ השלטונות האנטישמיים, ומתווה להם את הפתרון הציוני. במקביל נעשה אחד המשתתפים הפוריים במאמרים ובפיליטונים בעיתונות העברית, ומ-1892 גם בעיתונות יידיש בגליציה ובאוסטריה.
ב-1893 עבר לווינה, וחי בה כארבעים שנה, למעט תקופה בת שמונה שנים (1906־1914) בה התגורר בלבוב. בווינה היה עֵד מקרוב להופעתו ולצמיחתו של הרצל כמנהיג הציונים, והשתתף בקביעות בקונגרסים הציוניים מאז הראשון שבהם. כל אותן שנים פרסם ספרי סיפורת, מחזות ודברי זכרונות, נטל חלק בעריכת עיתונים עבריים ויידיים והתמיד בכתיבה עיתונאית שופעת. מיצירותיו המאוחרות יצויין הרומן "מעשה באשה אחת" (1923), המתרחש על רקע מלחמת העולם הראשונה ומתאר את נדודי גיבורתו, אשה אמיצה ומרשימה, בתוך המון הפליטים היהודים באכסניות-הארעי שלהם בערי גליציה.
ב-1934 עלה זילברבוש לארץ ישראל והתקבל בה בחום ובהערכה כאחד משרידי סופרי ההשכלה. ב-1936 פרסם את ספרו "מפנקס זכרונותי", המגולל את חוויות ילדותו ונעוריו ואת הפגישות המשמעותיות של חייו, ביניהן עם גולדפאדן, סמולנסקין, אחד-העם והרצל. בז'
באדר תרצ"ו, 1 במארס 1936, כחודש לאחר הופעת הספר, נפטר בתל-אביב.
ייחודו של זילברבוש טמון בעצם נוכחותו הרצופה רבת השנים, החוצה דורות ותקופות ספרותיות. נראה כי סוד ההתמדה שלו נעוץ ביכולתו לעדכן את כלי ההבעה שלו לנוכח שינוי הנורמות הפואטיות בספרות העברית. כך ניכר בסיפוריו מעבָר הדרגתי מסגנון מקראי מליצי אל סגנון פרוזה מודרני גמיש יותר, ומרטוריקה מלודרמטית סנטימנטלית האופיינית לתקופת ההשכלה אל עיצוב מציאות ריאליסטי וראייה פסיכולוגית מורכבת יחסית ביצירותיו המאוחרות.
