שלמה לויזון נולד בתקמ"ט 1789 בעיירה מוהר, הונגריה כשלמה מוהר. למד בחדר. ב-1809 או 1810 בא לפראג, שם למד תחילה בישיבה ואחר כך (1813־1815) באוניברסיטה, בעיקר לשונות שמיות, יוונית ואנגלית. ב-1815 החל לעבוד כמגיה בבית-הדפוס של אנטון שמיד בווינה. ב-1821 חלה במחלת רוח בשל אהבה נכזבת, הוחזר לעיר מולדתו ושם נפטר ט"ו בסיון תקפ"א, 15 ביוני 1821.  לויזון היה בעל השכלה כללית רחבה ונפש פיוטית. חיבה יתרה הגה ללשון העברית ולתנ"ך. ספרו הראשון "שיחה בעולם הנשמות" (תקע"א) מוקדש לבעיות הלשון העברית. הוא כתוב בצורת דו-שיח בין ר' דוד קמחי והמדקדק יואל ברי"ל, מראשית תקופת ההשכלה. שנה לאחר מכן פירסם לויזון מבוא דקדוקי ובלשני למשנה – "בית האוסף" (1812). ספרו העיקרי הוא מליצת ישֻרון" (1816), פואטיקה של המקרא, הראשונה מסוגה בעברית. בראש הספר שיר, "המליצה מדברת", שהוא אַפּוֹתיאוֹזה נשגבה של הפיוט. הספר כולו חדור רוח שירה ומצטיין בהבנה עמוקה של הפיוט התנ"כי. לויזון פירסם גם "מחקרי ארץ" (1819), גאוגרפיה מקראית, שיצא בעיבודו של יעקב קפלן בשם "ארץ קדומים" (1839). נראה כי עיבוד זה שימש מקור השראה לתאוריו הפיוטיים של אברהם מאפו ברומאנים התנ"כיים שלו. ב-1820 יצא חלק ראשון של ספרו הגרמני של לויזון Vorlesungen über die neuere Geschichte der Juden ("הרצאות על ההיסטוריה החדשה של היהודים"), שזכה לדברי שבח מפיו של גרץ.
[מקורות: קרסל, האנציקלופדיה העברית, ויקיפדיה, Yivo encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Jewish encyclopedia]