אברהם יצחק הכהן קוק, מגדולי־התורה ואישי־הרוח ביהדות בדורות האחרונים, הרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ־ישראל, נולד בגריבה (כיום פרבר של העיר דווינסק (דאוגבפילס) בלטביה) בט״ז באלול תרכ״ה, 7 בספטמבר 1865. אביו היה ממשפחת ״מתנגדים״ ליטאית, ואמו – בת לחסידי חב״ד ; בו־עצמו נתהוותה מזיגה הרמונית של היסודות האפייניים לשני הגוונים הללו. בשנים 1884–1886 למד בישיבת וולוז׳ין והתקרב במיוחד לראש־הישיבה, נפתלי צבי יהודה ברלין. הרב קוק הושפע רבות מחותנו, ר׳ אליהו רבינוביץ־תאומים – רבה הראשי האשכנזי של ירושלים – מר׳ מרדכי אליאשברג ומר׳ ראובן לוין מדינאבורג, שהשפיע על דרכו בהלכה. עם־זאת גברו בנפשו יסודות ההתלהבות, הפיוט והנהיה למסתורין, והוא עסק בענפים רבים מתחום זה: מקרא, אגדה, קבלה, פילוסופיה דתית, חסידות וכד׳. הוא התעניין גם בעולם־המחשבה הכללי ובתרבות הכללית, ורכש בזה יריעות רבות. מראשית דרכו נתייחד בכוח האמונה ובאהבה עזה לאדם, לישראל ולארץ־ישראל, ומידות אלו, יחד עם שליטתו בכל מקצועות התורה וכוח־ההבעה הרב שניחן בו, עשאוהו לדמות מרכזית גדולה בעם־ישראל כולו.
    ב־1888, לאחר שנות לימודים בעיירות לוצין, סמרגון, וולוז׳ין ופוניבז׳, נתקבל הראי״ה קוק לרב בזיימל, מחוז קובנה. ב־1895 היה לרבה של באוסקה, לטביה. ב־1904 עלה לארץ, להיות רבה של יפו. לפי הזמנת קהלה, אך למעשה היה רבו של כלל היישוב העברי החדש בארץ־ישראל, שיפו היתה, מרכזו; בחותמו חקק: ״עבד לעם קדוש על אדמת הקודש. פה עיר־הקודש יפו והמושבות״. בתוקף פעילותו כרב המושבות התיר להן בשנת־השמיטה תר״ע למכור את קרקעותיהן לנכרים, כדי שיוכלו להמשיך ולעבדו: בכך המשיך את ההתר הנודע משנת תרמ״ט. הראי״ה קוק סבר, כי קדושת עם־ישראל וקדושת ארץ־ישראל אינן בטלות לעולם, חרף כל הירידות והקלקולים, וכי תנועת שיבת־ציון המתחדשת היא ״אתחלתא דגאולה״. המבשרת את ימות־המשיח. תפיסה זו העמיקה אצלו את הזיקה לכל אדם מישראל. ובפרט לאלה המתמסרים לבניין־הארץ. בכוח תפיסתו־זו היה למנהיגה הרוחני של תנועת הציונות הדתית. אעפ״כ לא נמנע מלבקר, ובחריפות, ציונים – על מעשיהם בדברים שבין אדם למקום, וגם חרדים – על יחסם, מעשיהם ומחדליהם לגבי ארץ־ישראל ובניינה המחודש. קירוב רחוקים נראה לו צורך עיקרי וחיוני, וכך הנהיג את רבנותו, עם שעמד בתוקף על קיומה המלא של ההלכה. הראי״ה קוק קיים קשרים הדוקים עם המושבות וערך בהן ביקורים תכופים. הודות לאישיותו ולדרכי־הנהגתו נודעה לו השפעה רבה בארץ־ישראל של תקופת העליה־השנייה, בתחומי הרוח והמעשה גם יחד. התרשמות עמוקה מאישיותו משתקפת גם בזכרונותיהם של אלה מאנשי הדור ההוא שרחקו מאד מדרכיו.
    ב־1914 נסע הראי״ה קוק לאירופה להשתתף בוועידת־היסוד של אגודת־ישראל, ומשנבצר ממנו לשוב לארץ־ישראל בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהה בגרמניה ואחר־כך בסנקט גלן, שוויץ, עד 1916. אז קיבל עליו, זמנית, להיות רבה של קהילת ״מחזיקי־הדת״ בלונדון, ושם ישב עד 1919. בלונדון סייע לפעולה המדינית־הציונית ויצא בחריפות נגד המפריעים להשגת הצהרת־בלפור. ב־1918 קרא ליהדות העולם לסייע בידו בהקמת תנועת ״דגל־ירושלים״, שנועדה להשלים את הבחינות הרוחניות של התחיה הלאומית. זמן־מה עורר הדבר עניין מסוים, ואף נוצרו הסתדרויות אחדות באנגליה, בהולנד ובשוויץ, אך לא נמצאו לתנועה כוחות ארגוניים־מעשיים והיא בטלה עד־מהרה.
    עם שובו לארץ־ישראל ב־1919, היה הראי״ה קוק לרבה של ירושלים, ועם הקמת הרבנות הראשית לארץ־ישראל ב־1921, נבחר לראש בית־הדין הגדול, ובבד היה לרב הראשי (האשכנזי) הראשון לארץ־ישראל ; במשרה זו כיהן עד פטירתו. את הקמת הרבנות הראשית ראה כצעד ראשון בחזונו להחיָאת הסנהדרין, חזון שעמד במרכזה של פעילות עניפה, שהקדיש לה שנים מרובות. הקמת הסנהדרין היתה בעיניו צעד חיוני להחיָאת ארץ־ישראל כמרכז רוחני ליהודי העולם וכ״אור לגויים״ – וזאת כחלק מקידום תהליך הגאולה. עם זה ראה במוסד הרבנות מכשיר מעשי לתיקון החיים, ובכך תרם לקידום ממשי של המשפט העברי. פעולתו בירושלים לא היתה שונה באפיה מזו שביפו, אלא שנאלץ להגביל את פעולתו בתחום הרוח עקב עומס התפקידים המעשיים. כאן נתקל גם בקשיים מרובים, ואף הותקף קשות על־ידי קנאים מן החוגים הקיצונים באגודת־ישראל ומקרב היישוב-הישן. אלה שללו את עצם מוסד הרבנות הראשית וסרבו להכיר ברבנותו של הראי״ה קוק בגלל יחסו לציונות ודרכו ללמד־זכות על מי שאינם שומרי מצוות בדברים גלויים ונועזים שאותם פרסם גם בדפוס. מתנגדיו התארגנו ב״עדה חרדית״ נפרדת, בהנהגת ר׳ יוסף חיים זוננפלד. יחסו של הראי״ה קוק לרודפיו היה סלחני ללא־גבול, ברוח אהבת-ישראל שלו. לתנועת ה״מזרחי״, הרואה בו עד היום את מורה־דרכה, התייחס בהערכה. אך לא ראה בה אמצעי מספיק להגשמת שאיפות תחיית־הקודש שלו. הראי״ה קוק תכנן מבנה חדש גם לחינוך הישיבתי: ייסוד ״ישיבה מרכזית עולמית״, שאליה יבואו בחירי כל הישיבות בעולם וילמדו בה לימודי יהדות ברמה גבוהה ולפי תכנית הכוללת מקרא ותלמוד, הלכה ואגדה, מחשבת היהדות ומדעים – הכל ברוח האמונה והמסורת – ולצדם תורת הנאום והכתיבה, כדי שיוכשרו לשמש מנהיגים רוחניים לעם היהודי. כיסוד לכך יסד הראי״ה קוק ב־1924 ישיבה בירושלים, שייחודה ביחסה לארץ־ישראל ולנושא מחשבת־היהדות והיא נודעת בשם ״מרכז הרב״. לאחר פטירתו עמדו בראש הישיבה תלמידו המובהק ר׳ יעקב משה חרל״פ, בנו ר׳ צבי יהודה קוק וחתנו, ר׳ שלום נתן רענן.
    ב־1924 ביקר הראי״ה קוק בארצות־הברית, בראש משלחת רבנים, למען מוסדות־התורה בארץ־ישראל. ב־1929 הגן בתוקף על זכותו של העם היהודי על הכותל המערבי. הזעיק על הפרעות ותבע נמרצות מהשלטונות הבריטיים לעמוד בפרץ. הוא התריע נגד הגזירות על העליה וההתיישבות, קרא לעליה לארץ־ישראל ועודד את רוח היישוב בתקופות קשות ביותר.
    ב־1934 נקט הראי״ה קוק עמדה בלתי־פופולרית בחוגים רחבים, בקשר למשפט סטבסקי וחבריו, שהואשמו ברצח ארלוזורוב. הראי״ה קוק היה משוכנע בחפותם מפשע והתמסר בכל־כוח השפעתו להשגת זיכּוּיַם ושחרורם. בכך קומם עליו את תנועת־העבודה הציונית, וזו יצאה נגדו בחריפות קיצונית; וזאת בנוסף לחוגים החרדים, שהמשיכו במלחמתם בו עד פטירתו.

יצירות אברהם יצחק קוק בפרויקט בן־יהודה

    מעולם רעיונותיו. עיקר יניקתו של הראי״ה קוק מעולם הקבלה, על תכניו וסמליו, ואין השקפה במסכת רעיונותיו שאינה מעוגנת בעולם זה. ייחודו בכך, שלמרות עמידתו בזיקה מוחלטת לעולם הקבלה, שלט יפה בדרכי המחשבה החדשות ובידע הרב שהחל מצטבר בתחומי־הדעת הכלליים. ואף חתר לבטא את עמדותיו במושגים מודרניים. לצד חוייותיו האמוניות־האישיות, שחי אותו באינטנסיביות רבה, הקדיש הראי׳׳ה תשומת־לב עמוקה להתמודדות עם בעיית הכפירה המתפשטת, ועם העובדה כי דווקא נושאי־דגלה הם מראשי העושים בבניין ארץ־ישראל. הוא הדגיש, כי התנועה הציונית התעוררה בסוף המאה ה־19, שהיתה תקופה של החלשה כללית במצב הדת בעולם. אף־על־פי־כן האמין, כי יסוד הקדושה שבתהליך שיבת־ציון, שהוא כעת, במידה רבה, רק ב״איתכסיָא״, יהיה לבסוף גם ב״איתגליָא״, והכל יכירו כי חיי־קודש מלאים יכול עם־ישראל לחיות רק בארץ־ישראל. הראי״ה קוק עמד על כך, כי הירידה הכללית במצב הדת חלה בה בשעה שהאנושות הגיעה לדרגה גבוהה־ביותר בצמיחתה התרבותית. הטרגדיה של האדם המודרני היא. לדעתו, בכך, שלא ידע להתקדם בתחום האמונה כשם שעשה בשאר התחומים. ומכיוון שנשאר תחום זה בדרגה נמוכה. עזבוהו רבים. הראי״ה קוק מנה 3 יסודות עיקריים לשינוי הערכים שהביא לאי־סיפוק מהאמונה: א. האדם, גם הפשוט, מודע כיום לעובדה שהוא משתייך לחברת־האדם הגדולה, ומכאן ביקורתו לגבי מסורות הנראות לו מצומצמות, מוגבלות ומנוגדות לחברתיות האנושית; ב. התמונה המדעית המאקרו־קוסמית של העולם נראית כמתנגשת עם ההשקפה המסורתית; ג. רעיון האבולוציה, המשמש לא רק כתאוריה במדעי־הטבע, אלא גם כמורה־דרך תרבותי, מערער־לכאורה את עיקרי־היסוד של מחשבת האמונה. כדי להעמיד על האמת יש, לדעת הראי״ה קוק, צורך לגלות לבני־הדור את מושגי היהדות לעמקם ולרחבם, תוך שאיבה מרובה מעולם הנסתר, שהראי״ה קוק ניסה לתת לתכניו ביטוי נגלה ומודרני. הראי״ה קוק האמין כי הכפירה היא מאורע חולף בהיסטוריה, וכי הניצוץ הפנימי החבוי בעצם ההתעוררות החברתית ישפיע לבסוף בכיוון האמונה הצרופה. הוא ביקר אח האידאולוגיות השמאליות לסוגיהן על שהגבילו את עניינן לבעיות חומריות בלבד, ואת אנשי הדת – על שאינם מתעניינים בשאלות חברה ותיקון יישובו־של־עולם אלא בתיקון־נשמה בלבד. לדעתו, יראת ה׳ אינה צריכה בשום אופן לסלק את המוסר הטבעי או לעמוד במקומו. אלא. אדרבה, לבנות על־גביו.
    הראי״ה קוק סרב לראות ניגוד בין הקודש ובין החול. וסבור היה כי החול הוא יסוד הכרחי לקודש, לפיכך גם הדגיש, כי פעילות הרוח יכולה לבוא רק מתוך בריאות הגוף וקרא לפעילות גופנית ולהתעמלות, שהיו אז מעשים ״זרים״ לפי תפיסת החרדים. לדבריו, הדעה שהקדושה היא רוחניות גמורה נתעוררה בעם היהודי בגלותו, משנותק מקיום נורמלי בארצו, ועל־כן אינה נורמלית.
    בנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים (1925), צידד בלימוד מדעים חילוניים כהשלמה ללימוד התורה, אך הזהיר מפני סכנת ההשפעות הזרות, בהדגישו כי המדע יכול רק ללמד עובדות אך לא להורות דרך ולא ״ליצור״ את האדם כראוי לו. לדעת הראי״ה קוק  קיימת התעלות קבועה בעולם לקראת ימות־המשיח. ואז יתקיים החזון של ״ומלאה הארץ דעה את ה׳״ וישרור שלום אוניוורסלי. הלאומיות היא שלב בדרך לאוניברסליזם, ובעם ישראל בחר ה׳ להצעיד את העולם לקראתו. הלאומיות היהודית שונה באשר מקורה אלוהי, ואת היחס הקדוש שבין עם־ישראל לארץ־ישראל אין להשוות ליחס הטבעי שבין כל עם אחר לארצו. שהוא קשר היסטורי.
    כתבי הראי״ה קוק רבים ומגוונים. חיבור־נעוריו הוא ״חבש־פאר׳ (תרנ״א) – בירורי־הלכה והטפת-מוסר על הזהירות הנחוצה בהנחת תפילין כהלכה. לאחר שעלה לארץ־ישראל הופיעו ״עץ־הדר״ (תרס״ז) – בירור אי־כשרותם של האתרוגים המורכבים, ו״שבת־הארץ״ (תר״ע) – על הלכות שמיטה והתרה בזמן־הזה על־ידי מכירה לנכרי ; בסוגיה זו היה הראי״ה קוק מראשי המדברים, מאלפי תשובותיו בהלכה כונס חלק קטן לאחר פטירתו, בספרים ״משפט־כהן״ (רובו בענייני מצוות התלויות בארץ); ״דעת־כהן״ (על יורה־דעה) ו״עזרת־כהן״ (על אבן־העזר). חיבורו הגדול על כל הש״ס הוא ״הלכה ברורה״. עניינו, לחבר את מסקנות הפוסקים לשיטותיהם עם מקורותיהם שבתלמוד, ולגרום שלימוד ההלכה יהיה אחיד ושלם למן המקורות ועד למסקנות ההלכה־למעשה. ״באר־אליהו״ הוא ביאורו לרמזי הגר״א ל״חושן־משפט״. בפירושו לסידור התפילה, ״עולת ראיה״ (תרצ״ט–תש״ט), באה לידי ביטוי שלם־יותר הגותו המיוחדת, שבחלקה נדפסה כבר בחייו בחוברות קטנות (כגון: ״אדר־היקר״, ״עקבי־הצאן״ [תרס״ו], ״ערפלי־טוהר״ [תרע״ד], ״ראש מלין״ [על מדרש האותיות – תרע״ז] ו״אורות״ [תר״ף]), ובחלקה לאחר פטירתו (״חזון־הגאולה״, ״אורות־התורה״, ״אורות־ישראל״, ״מוסר אביך״ ועוד). אף איגרותיו, שהופיעו בחלקן בחייו (״איגרות ראי״ה״ [תרפ״ג]) ובמהדורה מושלמת (א׳–ג׳) לאחר פטירתו שייכות בעיקרן לתחום המחשבה.
    רוב ספרי הראי״ה קוק הוכנו לדפוס על־ידי בנו, ר׳ צבי יהודה קוק. חטיבה מיוחדת מהווה הספר ״אורות־הקודש״. שנסדר ונערך בידי תלמידו ר׳ דוד הכהן (״הנזיר״). בספר זה, כברוב דברי המחשבה של הראי״ה קוק, שלטת המגמה להביע את עולם המחשבה של הקבלה בשפת המחשבה של הזמן החדש. הראי״ה קוק חשב זאת לנחוץ למען גילוי המאור שבתורה לבני הזמן החדש, ובכך ראה את הדרך לקירוב רחוקים.
    הראי״ה קוק היה סופר שהביע את פנימיותו מתוך דחף פנימי ליצירה. מעולם לא ניסח בכתב תפיסת־עולם שלימה וסדורה. אך זו עולה־מעצמה מתוך כתביו והסידור והעריכה הנ״ל מסייעים להכרתה לא־מעט; אך גם לאחר העריכה מובעת הגותו כשירה סוערת. הראי״ה קוק כתב גם שירים. הם הופיעו בחלקם במקומות שונים. ובספר מיוחד, ״אורות הראי״ה״.
    ייחודו של הראי״ה קוק ביכלתו למזג בתוכו מה שנדמה בהפכים: מסורת ומודרניזם, אורתודוכסיה וסובלנות, נפש פיוטית וכשרון מעשה, הלכה ומסתורין. כן נתייחדה דרך הנהגתו באפיה האנושי והישיר, בלא כל נטיה פוליטית או תועלתנית. משום־כך נחשב הראי״ה קוק, בעיני חוגים רחבים, לא רק למנהיג יחיד בדורו אלא גם לדמות של מנהיג אידאלי ורועה רוחני במדינת־ישראל המתחדשת.
    הראי״ה קוק נפטר בירושלים בג׳ באלול תרצ״ה, 1 בספטמבר 1935 לאחר מחלה קשה ונטמן בהר־הזיתים בירושלים.

נכתב עבור האנציקלופדיה העברית
[מקורות נוספים: קרסל, תדהר, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, ויקיפדיה, חב״דפדיה, Электронная еврейская энциклопедия, The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe] 

• מאמר חבש פאר : כולל תוכחת מגולה להמון עם ד' המניחים התפלה של ראש שלא במקומה... מאת כד״י, והוא ר״ת כהן דעתו יפה [ר' אברהם יצחק הכהן קוק]. ובסופו מאמר להמוני עם בשפה המדוברת (ווארשא, תרנ״א 1891)
• ספר אדר היקר : רעיונות ורשמים לתולדותיו של ... מרן אליהו דוד ראבינאוויטץ תאומים זצ״ל, שהיה אב״ד ... פאניוועז ומיר ברוסיה, ובאחרית ימיו שמש בכתר הרבנות לעדת אשכנזים פרושים בעה״ק ירושלם... (ירושלם, תרס״ו)
• עקבי הצאן : קבוצת מאמרים (ירושלים : שמואל הכהן קוק, תרס״ו)
• קול בהדר : על דבר האתרוגים הכשרים בארץ ישראל (יפו : אגודת פרי עץ הדר, תרס״ו)
• עץ הדר : משא ומתן של הלכה ע״ד היתרון אשר לאתרוגים הכשרים המשומרים של אחינו בני המושבות באה״ק... ופסולן של המורכבים (ירושלים : שמואל הכהן קוק, תרס״ז)
• שבת הארץ : הלכות שביעית (ירושלים : דפוס לעווי ושותפיו, תר״ע)
• ערפלי טהר : רשימות קצרות (יפו : דפוס א׳ איתין, תרע״ד) <לא נשלם בדפוס ונגנז על־ידי המחבר>
• פרוגרם של הכנסיה הישראלית לתקומת הדת והיהדות באנגליה (לונדון : דפוס י. נאראדיצקי, תרע״ו) <בשיתוף הרב הד״ר מאיר צבי יונג>
• ראש מילין : רשמי מחשבה למדרש האותיות, התגין הנקודות, והטעמים (לונדון : דפוס י״מ זאלקינד, תרע״ז)
• רשמים להפרוגרמה של ההסתדרות ירושלים (לונדון : דפוס ב. וויינבערג, תרע״ח)
• דגל ירושלים : קבץ המכריז מכתב גלוי (לונדון : דפוס ב. וויינבערג, תרע״ט)

• ספר עיטור סופרים : תעודתו להגדיל תורה ולהאדירה ולהרחיב גבולי החכמה והדעת ... (ווילנא : בדפוס ר׳ יהודה ליב בן אליעזר ליפמאן מ״ץ, תרמ״ח–תרמ״ט, 1888)