יום־טוב ליפמן צונץ, מגדולי חוקרי היהדות במאה ה־19, מייסד ״חכמת ישראל״. נולד בדטמולד, גרמניה בי״ד באב תקנ״ד, 10 באוגוסט 1794. נתחנך בבית־ספר יהודי בוולפנביטל. בשנים 1809–1811 למד בבית־ספר תיכון, ובתוך־כך, בשנים 1810–1815, שימש כמורה־עוזר בבית הספר היסודי בו למד. בשנים 1815–1819 למד באוניברסיטת ברלין והושפע מהקלסיקן הגדול פרידריך־אוגוסט וולף. ראשית מחקרו ב־1817, ב״ספר המעלות״ לשם־טוב פלקירה; על כך קיבל ב־1821 תואר ד״ר מאוניברסיטת האלה. ב־1818 כתב את הספר Etwas über die rabbinische Literatur (״דברים על הספרות הרבנית״) – נסיון ראשון להציג את הספרות העברית לכל ענפיה. בשאיפתו לתת ליהדות הגדרה שתהלום את רוח הזמן סבור היה, כי הגישה ההיסטורית־מדעית היא הדרך הנאותה, ועל־כן נמנה, ב־1819, עם מייסדי ה־Verein für Kultur und Wissenschaft der Juden (״האגודה לחכמת ישראל״). מ־1822 ערך את כתב־העת שלה ופרסם בו מאמרים.
    צונץ שהיה אז קרוב לרפורמה, נתמנה ב־1821 מטיף בבית־הכנסת הגדול החדש בברלין, אך כעבור שנה התפטר בגלל אכזבתו. אוסף דרשותיו שם (Predigten) הופיע ב־1823. בשנים 1824–1831 התפרנס מעבודתו במערכת עתון יומי בברלין, ובשנים 1826–1829 ניהל את בית הספר היסודי של הקהילה. עיקר עניינו היה תמיד בחקר ספרות ישראל, ולאחר שאסף חומר רב מדפוסים וכתבי־יד שבספריות אירופה, הוציא לאור ב־1832 את ספרו (בגרמנית) על ״הדרשות בישראל״. ב־1892 יצאה מהדודה משוכללת, עליה עמל כל ימיו, בעריכת נחום־נחמיה בריל (עברית, בתרגומו של מ. א. ז׳ק ובעריכתו והשלמותיו של חנוך אלבק, ירושלים, תש״ז, תשכ״ג). בספר זה תואר לראשונה המדרש בהתפתחותו ההיסטורית, החל בקריאת התורה, הנביאים והתרגום, ועד לדרשנות המאוחרת. הספר דן בהתפתחות התורה שבעל־פה, פעולות חז״ל והגאונים, ההבטים השונים של האגדה ומקומה הראלי של הדרשה בחיי העם ומנהגיו. כל הסוגיות, לפרטי פרטיהן, מלוות באלפי מראי־מקומות ומצטרפות בספר לכלל תמונה שלמה ומגובשת ; הספר הוא מנכסי־צאן־ברזל של מדע היהדות גם היום. ניכרות בו נטייתו של צונץ לרפורמה, והשקפתו, כי רק אם יכירו אומות העולם בהדרה של מורשת היהדות יזכו את ישראל באמנציפציה המיוחלת.
    בשנים 1834–1835 הרצה צונץ 34 הרצאות פומביות על ספר תהלים. ב־1835/6 כיהן כמטיף בחוג דתי פרטי בפראג. בשובו לברלין חיבר, לבקשת הקהילה, מחקר על השמות היהודיים (Namen der Juden), 1837, בעקבות גזירה שאסרה על היהודים להשתמש בשמות נוצריים. מ־1840 עד 1850 ניהל בברלין סמינר למורים. אף שנכשל במאמציו להכניס את ״חכמת ישראל״ כמקצוע־הוראה באוניברסיטאות, התנגד צונץ להקמת מוסד אקדמי מיוחד ל״חכמת ישראל״ מחשש שהדבר יביא לבידוד המקצוע מכלל הלימודים האקדמיים – מה שעמד בניגוד להשקפתו העקרונית. צונץ גם התרחק אז מוועידות הרפורמים, שבמפעליהם לא ראה תועלת.
    בשנים 1841–1843 פרסם ב״כרם חמד״ את ״תולדות ר׳ עזריה מן האדֻמים״ וכן כתב 13 ערכים בנושאי יהדות באנציקלופדיה הגרמנית של אֶרש (Ersch) וגרובר (Gruber). ב־1845 יצא לאור ספרו Zur Geschichte und Literatur (״על היסטוריה וספרות״), ובפתיחה מובעת שאיפתו לאיחוד מדעי היהדות עם המדעים הכלליים, כך שישלימו ויפתחו אלה את אלה, לאחר שתגבר רוח המדע והאמת על אווירת השנאה. גוף הספר מוקדש לדיון בנושאים הבאים: חכמי צרפת ואשכנז בימי־הביניים, פרקים בתולדות הדפוס העברי ואוספי כתבי־יד, פייטנים יהודים בצרפת ותולדות ישראל בסיציליה. חשיבותו המדעית של הספר רבה ביותר, וערכו קיים גם היום, בגילוי מקורות, בדיוקו הרב ובבהירותו. למעשה מצביע הספר – בדיעבד – על מציאות הפוכה מזו המובעת בהקדמתו; הדיונים שבגוף הספר מצביעים על תלישותן של תולדות ישראל ממהלך המאורעות הכללי, ואת יהודי ימי הביניים נאלץ צונץ, בעל כרחו, להציג כחברה מבודדת בשולי החברה האירופית.
    ב־1850 נתנה לו הקהילה קצבה צנועה. מאז הקדיש את רוב זמנו לחקר התפילה, ובנושא זה פרסם ספרים מרכזיים, שחשיבותם עומדת גם היום: Die synagogale Poesie des Mittelalters (״הפיוט בימי־הביניים״),1855; Der Ritus des synagogalen Gottesdienstes (״העבודה בבית־הכנסת״), 1859;  Literaturgeschichte der Synagogalen Poesie (״תולדות הפיוט״), 1863/67. ספרים אלה, הראשונים בחקר הפיוט, והממצים שבהם, מתארים את דרך התהוות הפיוטים בפירוט מרובה, על סמך בדיקות יסודיות במספר גדול של כתבי־יד, ואת תפקיד בית־הכנסת בחיי הרוח והיצירה של העם היהודי. מטרת הספר להוכיח, בין היתר, כי יצירה יהודית רוחנית, אוטונומית ובלתי־תלויה בתרבות הסביבה, נתקיימה בישראל ללא הפסקה בכל התקופות והמקומות.
    מפרסומיו בשאר תחומים, אחרי 1850: הוצאת ״מורה נבוכי הזמן״ לנחמן קרוכמל – בהתאם לצוואת המחבר; ערכים בנושאי יהדות בלכסיקון ברוקהאוס, וביוגרפיה של מורו בוולפנביטל, ש. מ. אֶהרֶנבֶרג. לרגל יובלו ה־70 הוקמה ״קרן צונץ״ לתמיכה במפעלי ״חכמת ישראל״. לאחר פטירת אשתו ב־1874 התרכז בהכנת אוסף מאמריו לדפוס (Gesammelte Schriften) בשלושה כרכים. ליובלו ה־90 הוציאה הקרן שעל שמו ספר יובל (״תפארת שיבה״, תרמ״ה). עזבונו הספרותי נמסר ל״בית־הספר הגבוה למדע היהדות״ בברלין, וב־ 1939 הועבר לרשות הספריה הלאומית בירושלים.
    מצעירותו היה צונץ דמוקרט־ליברל מוצהר. סבור היה, כי המדינה חייבת להבטיח חופש ושוויון לכל אזרחיה, ועל־כן דגל בהפרדת הדת מהמדינה והתנגד, בפומבי, לשלטון הממוסד של הכנסיה. במהפכה הצרפתית ראה צונץ את המניע למהפכות 1830 ו־1848, ואת הבסיס להתפתחות פוליטית שתוביל, בעתיד הנראה־לעין, ליצירת מדינה חפשית של חוק וצדק באירופה, שבה ראה גם את הפתרון לבעיית היהודים. במהפכת 1848 תלה תקוות רבות. עד 1850 נטל חלק בפעילות ציבורית רחבה, בעל־פה ובכתב, ואף נבחר למועצת הבוחרים בברלין, שהכינה את האסיפות הלאומיות של גרמניה ושל פרוסיה. ב־1859, לאחר מות פרידריך וילהלם IV, חידש צונץ את פעילותו, אך בראשית תקופת ביסמרק הכיר, כי אין תוחלת לציפיותיו, ואז פרש לחלוטין מפעילות ציבורית. נאומיו הפוליטיים כלולים בחלק א׳ של כל כתביו.
    במחקריו במדעי היהדות מצא צונץ את התשובה לשאלות המעבר מן הלימוד היהודי־המסורתי – ואורח־החיים המושתת עליו – אל החינוך המערבי וחיי התרבות הכרוכים בו. הוא השתמש במתודות מדעיות מודרניות להוכיח שישראל ותרבותו הם אחד הזרמים שקבעו את התקדמות התרבות המערבית, ומתוך כך התעלם במחקריו מנושאים כהלכה וקבלה, אותם ראה כמנוגדים לתכני העיסוק של חכמת־ישראל. בעבודתו הקפיד על דיוק ושאף לשלימות, ואף שלא העמיד תלמידים, הרי שכל חכמי ישראל אחריו ראו בו את מורם ואת הדוגמה והמופת לדרך מחקרם. צונץ סבור היה, כי הוא מצלצל ב״פעמון המוות״ של ספרות ישראל וחכמתו, ומקים לו מצבה נאותה. למעשה היה הוא מפותחי תקופה בתחום זה, וחשיבותם של עיוניו ומחקריו רבה ביותר להתקדמות המחקר במדעי היהדות עד היום הזה.
    יום־טוב ליפמן צונץ נפטר בברלין בי׳ באדר ב׳ תרמ״ו, 17 במארס 1886.

יום־טוב ליפמן צונץ בספריה הלאומית

יצירות יום־טוב ליפמן צונץ בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי נחום נ. גלאצר עבור האנציקלופדיה העברית
[מקורות נוספים: קרסל, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия, Jewish encyclopedia]
[צילום: ארכיון שבדרון, הספריה הלאומית בירושלים]