יצחק אפרתי (לבית בנין), מורה וחוקר ספרות, נולד בד׳ באב תרנ״ו, 14 ביולי שנת 1896. המשפחה עלתה לארץ מהעיירה וולודורקה שבפלך קיוב (אוקראינה) בשנת 1909, לאחר שראש המשפחה יחד עם יצחק חזרו מארצות־הברית לאחר שהות של שנה, כיוון שאורח־החיים האמריקני לא התאים לתפיסתו הדתית של האב, שהיה יהודי שומר מצוות.
המשפחה השתקעה בחיפה. יצחק סיים את לימודיו היסודיים בבית־הספר העברי הראשון שבעיר, אבטליה, שמיסדו היה פינחס כהן. לאחר שסיים את לימודיו בבית־הספר היסודי בחיפה, התקבל לסמינר למורים בירושלים בהנהלתו של דוד ילין. הוא נמנה עם התלמידים הטובים של כיתתו גם בלימודים גם בשיעורי ההוראה.
בתקופת לימודיו רכש יצחק ידע רב בשפה הגרמנית ובקיאות בספרותה. הוא הרגיש צורך בביטוי ספרותי וביקורתי על נושאים יהודיים ולועזיים. בכושרו זה הרגישו המורים כבר בבית־הספר היסודי וכבר אז התבלט בביטוי שבכתב, וגם שבעל־פה. לאחר שסיים את לימודיו גם בסמינר למורים, עבר להוראה בבית־ספר גדול בירושלים. הוא ניסה להכניס רעיונות חדשניים בהוראה ובחינוך – בעיקר לבסס את ההוראה ואת החינוך על אישיותו של המורה כדוגמה מחנכת. לשם כך הגיעו הוא וחבריו אל בית־ספר קטן כקבוצת מורים שותפים לרעיון חינוכי זה. מבחינת דרך־החינוך ושיטת־ההוראה הצליח המוסד, אבל לא עלה בידי המורים לפתור בעיות שונות שנתגלעו.
אי־הצלחה בתכניתו הביאה אותו להתבודדות במידה ידועה, אם כי המשיך בהוראה בטבריה. בשנות המלחמה הראשונה, כאדם בעל רוח יוצרת ותוססת, לא יכול להסתפק בעבודתו בבית־ספר לפי התקן, כך שאת סיפוקו מצא בלימודי הנגינה. אותה־עת גמלה בליבו ההחלטה לנסוע לגרמניה שם נקשר עם אמנים, סופרים והוגים. במכתבים לחבריו סיפר כי מצא את מקומו ובכל־זאת הרגיש חלל בנפשו, כי היה חסר לו מבחינה נפשית אדם קרוב. בירושלים היו לו כמה לבבות פתוחים שהאמינו בשאיפתו בחידוש ערכים בחיינו, לעומת אלה השוללים את דעתו ואת טעמו, שדבקו בנו בגלות.
הוא חזר ארצה מגרמניה ב־1933 והשתקע בתל־אביב. כאן לא שב להורות בבתי־ספר, שאת מסגרתם הפורמלית שלל עוד בשנים שעברו, והפנה את מרצו להקניית השפה העברית לעולים חדשים ולהחדרת ערכי הציונות וחיי החברה בישראל. כמו־כן התעמק בלימודי היהדות והספרות הכללית והעברית והשתתף בכתיבת עשרות מאמרים ורשימות בכתבי־העת שלנו במשך ארבעים השנים האחרונות לערך, כולם בחתימת י. כרמל.
במאי 1974, בהיותו בחופשה בצפת, נפגע על־ידי מכונית. הוא נאלץ להיות רתוק למיטתו במשך שנתיים ובז׳ באדר ב׳ תשל״ו, 9 במארס 1976, נפטר.
בתשל״ז הוציאה משפחתו אסופה בשם ״הרהורים וערעורים״ (הוצאת ספרים מ. ניומן) הכוללת את כל פרסומיו בעתונות הספרותית בעריכת פרופ׳ שמעון הלקין שגם הקדים פתח־דבר נרחב על יצירתו של אפרתי וכן ביוגרפיה וביבליוגרפיה של כתביו.
יצחק אפרתי (לבית בנין), מורה וחוקר ספרות, נולד בד׳ באב תרנ״ו, 14 ביולי שנת 1896. המשפחה עלתה לארץ מהעיירה וולודורקה שבפלך קיוב (אוקראינה) בשנת 1909, לאחר שראש המשפחה יחד עם יצחק חזרו מארצות־הברית לאחר שהות של שנה, כיוון שאורח־החיים האמריקני לא התאים לתפיסתו הדתית של האב, שהיה יהודי שומר מצוות.
