הצפירה (1862־1931) – עיתון עברי. "הצפירה" היה העיתון העברי הראשון בפולין. הוא נוסד בווארשה בינואר
1862 בידי חיים זליג סלונימסקי (1810־1904) כשבועון שעיקר תכליתו לספק חדשות אקטואליות הנוגעות ליהודים יחד עם מידע פופולרי בתחום מדעי הטבע וההמצאות החדשות. העיתון נועד לקהל השמרני-החסידי של יהודי פולין, ולפיכך הדגיש עורכו כי אין סתירה בין האמונה הדתית להשכלה המדעית, ונמנע מלהשתתף במאבקים המשכיליים בני הזמן על תיקון ההלכה או להתערב בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת. אחרי חצי שנה נסגר העיתון, ולאחר כמה נסיונות-נפל חודש רק כעבור שתים-עשרה שנה. מ-1874 עד
1886 הוסיף להופיע כשבועון על-פי הקו שהתווה לו מייסדו – שילוב של חדשות עם מאמרי-מדע מתורגמים ומעובדים. תחילה השתתפו בו כמה מסופרי ההשכלה הבולטים (ביניהם י"ל גורדון, ר"א ברודס, ש"י אברמוביץ ומ"ל ליליינבלום), אך עד מהרה דרך כוכבו של נחום סוקולוב הצעיר, שדחק מפניו את רוב המשתתפים ואף את סלונימסקי עצמו. סוקולוב החל להשתתף ב"הצפירה" ב-1876, והוא כבן שבע-עשרה, ובראשית שנות השמונים גברה נוכחותו עד שנעשה לעורך-בפועל וכתב בכוחות עצמו את רוב מדורי העיתון. בתקופה זו, עם התעוררותה של תנועת "חיבת ציון" בעקבות הפרעות ברוסיה, התנהל על דפי "הצפירה" ויכוח מתמיד על טיבה ויעדיה של התנועה הלאומית, בו נקט העיתון (כלומר, סוקולוב) עמדה מסויגת כלפי סיכויי ההתיישבות בארץ-ישראל.
באפריל 1886 נהפך "הצפירה" לעיתון יומי, ובמתכונת זו הופיע ברציפות עשרים שנה – תקופת הזוהר המובהקת שלו מתוך שבעים שנות קיומו. באותן שנים הרחיב אותו סוקולוב בכיוונים שונים, והכניס בו שורה של חידושים עיתונאיים. ביניהם: מדורים בענייני שחמט, רפואה, מסחר ומלאכה, חוק ומשפט, בדיחות, ואף מדור קצר-ימים לבני הנעורים
(1889). מדורי החדשות נעשו אף הם, בניצוחו של סוקולוב, הרבה יותר ענייניים, מעודכנים, מגוונים וממוקדים, והביאו ידיעות מדיניות מרחבי העולם, חדשות מקהילות ישראל לתפוצותיהן וכן סיקור מפורט של המתרחש בווארשה עצמה. בד בבד חיזק סוקולוב את הצד הספרותי והפיליטוני, שכמעט לא היה קיים כלל בימי סלונימסקי, ובצד הסופרים הידועים ששיתף בעיתון (כגון י"ח טביוב, א"ל לוינסקי, י"ל פרץ ושלום עליכם) פתח את שעריו בפני דור של צעירים מתחילים (כגון מ"י ברדיצ'בסקי, מ"ז פייארברג ויוסף קלוזנר). אך גולת הכותרת של העיתון הייתה סידרת הפיליטונים השבועית של סוקולוב עצמו "משבת לשבת", שנקראה בתאווה על-ידי המונים במשך שנים. מ-1884 הוציא סוקולוב ליד "הצפירה" את שנתוני "האסיף", שנפוצו באלפיהם והעידו על קהל רבבות שצמח באותן שנים לספרות העברית החילונית. בסוגיות מחיי הציבור היהודי שעמדו על הפרק (כגון מפעל ההתיישבות בארגנטינה, שאלת מעמדה של ספרות יידיש או מדיניות התרגומים לעברית) נקט העיתון קו מפשר ואיפשר לבעלי דעות מנוגדות להתבטא מעל דפיו.
זיקתו של "הצפירה" לציונות ידעה תמורות ותנודות. הזהירות המסויגת בה טיפל העיתון כל השנים בענייני "חיבת ציון" נמשכה עם תגובתו הספקנית כלפי חיבורו של הרצל "מדינת היהודים"
(1896) וכלפי ההכנות לקונגרס הציוני הראשון (1897). אולם, השתתפותו של סוקולוב בקונגרס כעיתונאי הרעישה את לבו, ומאז ואילך נעשה תומך נלהב בהרצל ובציונות המדינית, ובהתאם לכך השתנתה מדיניות העיתון. סוקולוב עצמו התגייס להסברה ציונית בקרב החוגים הדתיים בסידרת מאמריו רבי ההשפעה "למרנן ורבנן"
(1899־1901), והפך את "הצפירה" לביטאון ציוני-הרצליאני מובהק. בשנים הבאות אף תמך בעמדתו של הרצל בפולמוס בשאלת אוגנדה
(1903), ועם מותו של הרצל כעבור שנה הקדיש לו העיתון סידרת רשימות הספד וזיכרון.
בשנים הראשונות של המאה העשרים הגיע "הצפירה" לשיא תפוצתו וכמדומה גם לרום איכותו, ועם שקיעתו של "המליץ" נעשה העיתון העברי המרכזי ברחבי האימפריה הרוסית ואף מעבר לה. חיוניותו המיוחדת נבעה במידה רבה ממעמדה של וארשה בשנים אלה כבית היוצר המרכזי של הספרות העברית, ורבים מן הסופרים הצעירים שחיפשו את דרכם בעולם הספרות הוורשאי (כגון א"נ גנסין, יהודה שטיינברג, ליפמן לוין, דוד שמעונוביץ, זלמן שניאור, דבורה בארון, יעקב פיכמן ושלום אש) מצאו אפשרות ביטוי גם על דפי "הצפירה" בצד משתתפי העיתון הקבועים ( כגון י"ח זגורודסקי ושמואל טשרנוביץ) . ב-1904 אף הופיע מוסף ספרות שבועי מצויר בחוברת נפרדת, ובו שפע של יצירות ספרות משובחות במקור ובתרגום. תנופה זו נקטעה בפברואר
1906, עם סגירת העיתון בידי הצנזורה כחלק משיתוק הפעילות הספרותית העברית מחמת אירועי הזמן. "הצפירה" חודש רק באוקטובר
1910 בניהולה של חברת מניות ובעריכתם-בפועל של דוד פרישמן ושמואל טשרנוביץ. סוקולוב, שהתמסר בינתיים לפעילות בתנועה הציונית ולעריכת שבועונה "העולם", הוסיף להשתתף בו רק כאורח, אם כי שמו הוסיף להיקרא עליו כעורך ראשי. חמישים שנות "הצפירה" צוינו ב-1912 בהוצאת ספר-יובל חגיגי, והעיתון עצמו חידש פניו עם הופעתם של סופרים ומבקרים צעירים על דפיו (ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, פ' לחובר ואחרים), אך הייתה זו פריחה זמנית בלבד, שכן בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נקלע העיתון לקשיים כלכליים, הצטמצם בהיקפו והופיע באופן לא-סדיר, עד שבשנת
1917 נאלצה ההסתדרות הציונית בפולין, שפרשׂה עליו את חסותה, להפכו לשבועון, אך זה נסגר ב-1919. עם התייצבות החיים בפולין אחרי מלחמת העולם נעשו שלושה נסיונות לחדש את הופעת "הצפירה" כעיתון יומי בעריכתם של יצחק גרינבוים, יוסף הפטמן ושמואל רוזנפלד. במתכונת זו הופיע פרקי זמן קצרים
(1920־1921, 1926־1928, 1931), אך שוב ושוב התברר כי אין בקרב הציבור היהודי בפולין של שנות העשרים ביקוש לעיתון עברי-ציוני (בניגוד לעיתונות יידיש המשגשגת). לפיכך נסגר "הצפירה" סופית באוגוסט
1931 (את מקומו ירש במידת-מה השבועון "בדרך", 1932־1937), ועד החורבן לא הופיע עוד עיתון עברי יומי על אדמת פולין.
[כתב: אבנר הולצמן] [Originally
prepared for The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe]
גלבוע, מנוחה."הצפירה".
בתוך: לכסיקון העיתונות העברית במאות ה-18 וה-19
(ירושלים : מוסד ביאליק, ואוניברסיטת תל-אביב, 1992), עמ' 167־181.
ורסס, שמואל. "העיתונות העברית וקוראיה בפולין בין שתי מלחמות
עולם", בתוך: בין שתי מלחמות עולם: פרקים מחיי התרבות של יהודי פולין ללשונותיהם
/ בעריכת שמואל ורסס וחנא שמרוק (ירושלים : הוצאת מאגנס, 1997), עמ' 73־95.
מלאכי, אליעזר רפאל.מאה שנה ל"הצפירה".בצרון : ירחון למדע, לספרות ולבעיות הזמן,
שנה כ"ג, כרך מ"ו, חוב' ה' (230) (אייר תשכ"ב, אפריל 1962), עמ' 33–41; שנה כ״ד, כרך מ״ז, חוב' ב' (234) (חשון-כסלו תשכ״ג, נובמבר-דצמבר 1962),
עמ' 82–86; חוב' ג' (235) (טבת-שבט תשכ"ג, ינואר-פברואר 1963), עמ' 163–169.
נחום סוקולוב (עורך), ספר היובל של הצפירה 1862־1912, וארשה 1912.
קוץ, גדעון. חדשות וקורות הימים : מחקרים בתולדות העיתונות
והתקשורת העברית והיהודית (ירושלים : הוצאת הספריה הציונית ; המכון לחקר
העיתונות והתקשורת היהודית על שם אנדראה וצ'רלס ברונפמן, אוניברסיטת תל-אביב,
תשע"ג 2013), ראו במפתח.
קרסל, גצל. "תולדות העיתון 'הצפירה'", יהדות פולין, בעריכת דב סדן, כרך א, תל-אביב
1962, עמ' 31־42; כרך ב, תל-אביב 1965, עמ' 23־39.
רבי, יעקב.מאה שנים
ל"הצפירה".על המשמר, דף לספרות ולאמנות, כ"ו באדר א' תשכ"ב,
2 במארס 1962, עמ' 5.
שטיינברג, יעקב. על מות עתון אחד.
בספרו: דמויות וחזיונות (תל אביב : הוצאת א. י. שטיבל, תרצ"ד), עמ'
122־124.
