יעקב שטיינברג, משורר ומספר עברי, בבילאיה צרקוב, אוקראינה, בי״ב באלול תרמ״ז, 1 בספטמבר 1887 לאביו השוחט. למד בצעירותו ב׳חדר׳ ובישיבה ורכש בכוחות עצמו השכלה כללית. בהיותו בן 14 עזב את בית הוריו ועקר לאודסה; שם נתוודע לביאליק ולבני חוגו. שירו הראשון התפרסם בעתון לבני־הנעורים, ״עולם קטן״ (1901), ובסמוך החל לפרסם משיריו ב״השלוח״ ובכתבי־עת עבריים אחרים. ב־1903 עקר לוורשה; שם היה מבאי־ביתו של י. ל. פרץ, ושם גם יצא לאור קובץ־שיריו הראשון בעברית (״שירים״ ; תרס״ה), שזיכה אותו בשבחי ביאליק. בשנים תרס״ח–תרס״ט התפרסמו בכתבי־עת מחזותיו הראשונים בעברית, ובשנת תרס״ט יצא לאור בוורשה קובץ ראשון משלו ביידיש (״געזאמעלטע שריפטען״), ובו סיפורים קצרים ושירים. בסמוך הופיעו שני קבצי שירים עבריים משלו: ״ספר הסאטירות״ (1909) – שציין שינוי ניכר בסגנונו, ואשר נתקבל במורת־רוח – ו״ספר הבדידות״ (1910). לאחר שהיה בקייב יצא לשווייץ, ונראה שלמד זמן־מה באוניברסיטת ברן. עם שובו לוורשה הצטרף למערכת העתון היידי ״דער פריינד״; שגם הקדיש מוסף מיוחד לשטיינברג שנחשב אז מבחירי הסופרים הצעירים ביידיש. ב״דער פריינד״ נתפרסמו גם פרקים מן הפואמה שלו ״רוסלאנד״; הספר יצא לאור ב־1914. ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה עלה שטיינברג לארץ־ישראל, ומאז ניתק באופן החלטי את זיקתו ליידיש, בהשמיעו הסתייגויות מלשון זו ככלי למבע ספרותי. בארץ השתתף בבימות מקורבות לתנועת העבודה – בעיקר ב״הפועל הצעיר״ וב״דבר״ – וכן היה מעורכי ״מאזנים״, בטאון אגודת הסופרים העברים. כאן גם הוסיף את תחום המסה האמנותית לתחומי יצירתו. ב־1921 יצא לברלין. בשנתיים ששהה שם הוציא לאור את אסופת שיריו העבריים (תרפ״ג) ואת סיפוריו (תרפ״ג). בשובו לארץ חזר לעבודתו הספרותית, שכללה גם תרגום ועריכה. כך ערך את כתבי ארלוזורוב שאת אחותו נשא לאשה ב־1929. בשנותיו האחרונות מיעט שטיינברג לפרסם. בשנת תרצ״ז כונסו כתביו ב־3 כרכים, ועליהם הוענק לו פרס־ביאליק. לאחר מותו הופיעו (תשי״ז) כתביו העבריים בקובץ אחד – למעט רשימות־הביקורת שלו ומחזותיו, וכן סיפורים ושירים שפסל. שירים, סיפורים ומחזות – מהם בתרגום מיידיש – שלא נכללו במהדורה זו יצאו לאור ב־1976 בעריכת ישראל כהן.
    יצירת שטיינברג המורכבת ורבת־האנפין, אינה נענית בנקל לנסיונות הגדרה ומיפוי מכלילים, מה־גם שמחקר שטיינברג הוא רק בראשיתו, שמקצת מכתביו טרם נגאלו מכתבי־עת שאינם בהשג־יד, ושגם אלה המכונסים בספרים לוקים בשיבושי הדפסה ועריכה חמורים. לכך יש להוסיף את רתיעתו של שטיינברג מלדון בפומבי ביצירתו ובקורות־חייו.
    בכל התחומים והז׳אנרים שעסק בהם – אם בעברית ואם ביידיש, בשיר, במחזה, בסיפור ובמסה – הגיע שטיינברג להשגים נכבדים, כשהוא משכלל בהדרגה את עצמיותו. צעדיו הראשונים בשירה העברית עומדים בסימן השפעתו הניכרת של ביאליק והנוסח הביאליקאי, ואילו ראשית שירתו ביידיש היא בחזקת בוסר שגרתי. ואולם, מקרקע בוסר זו צמח במשך שנים מעטות־יחסית, קולו של מחבר הפואמה החשובה ״רוסלאנד״. שימת הדגש בצורה (״כי השירה היא כולה צורה״) וב״משל״, ה״השוואה״, ה״קירוב״, או ה״דמיון״ (דימוי), בתורת ״חיבור של מלים שהנהו מהות, תואר לרזי חיים, רשת אלהית לרחשי נפש בלתי־נתפסים״, בד־בבד עם שכיחותם של ציורי השממון והסנוורים, חידת החיים שאינה נפתרת, השכרון והחלום, הרעל והרקבון – כל אלה מעידים על הזיקה לשלשלת ארוכה של סימבוליסטים ודקאדנטים אירופים שראשיתה בבודלר. ואולם, הדגש־שכנגד ב״צירופי רשמים חיים״ ובחושים ״נתונים לטבע״ קוצב גבול לנהיה המטאפיזית אחר הבלתי נתפס והערטילאי. ראייתו הפסיכולוגית החודרת, כוחו בהעמדת גוונים וחתירתו ל״עלילת חיים״ מקנים לו מקום בין מפרשי המציאות הגדולים בספרות העברית החדשה.
    סגנונו של שטיינברג בשיריו וברשימותיו שלאחר 1914 – בניגוד בולט ללשונם הגמישה והמתנגנת של שירים מוקדמים, כשירי ״ספר הסאטירות״ – ארכאיסטי וכבד־צעד, סטאטי, ולעתים גם מסורבל, ועם־זאת ממוקד וסוגסטיווי. אפשר ששטיינברג הוא המשורר העברי הראשון שהשכיל ליצור בסגנון שמרני ממין זה תחושת־חיים מודרנית ביסודה. זיקתו ללשון־המקרא – זיקה המתבטאת בשפע שאילות ורמיזות – בין־השאר, על האמונה כי מלותיה של העברית הקדומה צלולות ומהוקצעות, גדורות וחדות מתאר, בבחינת ״אבנים שלמות ולא חול ניגר כחומר המלים של השפות הגרמניות והסלאוויות״. אלא שאין העדפה זו של המלה הברורה מונעת בעדו מלהשתמש במלים ובצירופים ״מיוחסים״, ש״צלצולם נשאר זר לאוזן השומע״ ואשר ״פרושם המלא הוא בלתי־נחקר״. צמצום והתאפקות הן מלות־מפתח במשנתו הפיוטית של שטיינברג; מתוך כך הוא מבקש להעמיד את השירה על יחידת־היסוד הטכנית שלה, השורה, ועל תא־היסוד הלשוני – הציור, שבכוחו לקרב ״שני דברים הרחוקים זה מזה בתכלית הריחוק״, המשל ״המרחיב את ההשגה במהירות פלאים של ברק״. את ההיסטוריה של הספרות העברית רואה שטיינברג בתולדותיו של ניכור הדרגתי מן השירה ומעבר אל הדיבור המשולל ״עלילת חיים״, אל ״קמח המלים״ של הפלפול העקר ואחיזת־העיניים. לדעתו אפיינית האדישות לערכים אסתטיים לעם ללא מולדת,ל״יהודי מלתחה״ קלי־תנועה, הנפוצים ברחבי תבל. את עתידותיה של השירה העברית ראה במותנים בהתחדשות דיוקנו של היהודי ב״רצועת הארץ הצרה, אשר ליד הים הגדול״. מבחינה זו ניתן לתאר את הפואטיקה שלו כציונית.
    מבין כ־45 סיפורים שכתב, ביקש לשמר 21 בלבד. עלילותיהם מתרחשות ברובן בעיירות היהודים באוקראינה, בתקופה של מהפכה ותמורה שרק מעטים מהדיהן מסתננים אל תוך הסיפור. אלה הם סיפורים צבועים צבעי־שקיעה, על חיים נמוכים, נובלים ונידחים, על חלומות שלא יירצו ועל תשוקות שלא תבואנה על סיפוקן. דלות ומחלה, פורענות ומוות, מופיעים כאן רק כגילויים חיצוניים של הרפיון והמצוקה שבפנים. מצוקת הכלל מובלעת; זו של היחיד מוחרפת ומועצמת – לאו־דווקא במישרין. חלקם של האנטי־גיבורים של שטיינברג מוכר לנו מיצירותיהם של בני־דורו ושל קודמיו; ואולם, גם להם העניק צביון וחיים עצמיים. הסטודנט המתייסר בתודעת עקרותו, בתחושת הפער שבין תאוותו ואחריתה, בכורח המאזוכיסטי־כמעט להציג עצמו עירום ועריה, נושא חותם אוטוביוגראפי מובהק. גלריית הדמויות הנשיות מעוצבת בהבנה ובקרבת־לב בלתי־שכיחות. שטיינברג מספר את סיפור תסכולו של הארוס, יצר החיים. הלשון טעונה, ומעובה; ואולם, הדחיסות הפיגוראטיווית – בעיקר במסות ,אך פה־ושם גם בסיפורים – משווה לפרוזה של שטיינברג לעתים ארשת של מאנייריזם בארוקי, שלא בטובתה.
    רשימותיו כתובות כביבול על נושאים לעת־מצוא – על החמסין ,בית־הקפה, ריבוי הלשונות, עצי דקל שנגדעו – אך תכניתה ורציפותה של העמדה הביקורתית מפריכות את רושם המקריות והארעיות. כאן נתן שטיינברג ביטוי למיתוס ״האלמוני״ ו״האב המתאפק״ שלו, כאן עטה את גלימת המוכיח החושף את דלותה של קהילת־מהגרים קטנה לאור חזון־הנצורות הרחוק של העבר המקראי המפואר והעתיד המזומן־לבוא בחדש אומה את נעוריה. ברשימותיו, כמו בסיפוריו ובשיריו, פנה שטיינברג אל הקורא המיוחס, זה הראוי לבוא בסוד ״משלים נאדרים״, ולא אל ה״אספסוף״, או ״המון העם״, שבו בחל ואשר מתהילתו חיסר נפשו. גם את המפתח לתחיה העברית ראה – כא. ד. גורדון – בתיקונו ובהתגברותו של היחיד. עמדתו האינדיווידואליסטית הנחרצת, שבאה שוב־ושוב לידי ביטוי ביצירתו ובמגעו עם הבריות, גרמה את בידודו המזהיר – בעיקר בשנות חייו האחרונות. להערכה מחודשת, קולעת־יותר, זכה רק בעקבות שינוי־הערכים שחל בספרות העברית לאחר קום המדינה.
    יעקב שטיינברג נפטר בתל־אביב בד׳ בתמוז תש״ז, 22 ביוני 1947.

יעקב שטיינברג בספריה הלאומית

יצירות יעקב שטיינברג בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי נתן זך עבור האנציקלופדיה העברית (כרך לא, תשל״ט)
[מקורות נוספים: קרסל, תדהר, לקסיקון אופק לספרות ילדים, ויקיפדיה, המכון לתרגום ספרות עברית, YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe]

• שירים (ווארשא : יבנה, תרס״ה)
• געזאמעלטע שריפטען (ווארשא : וועלט־ביבליאָטעק, תרס״ט)
• ספר הבדידות : שירים (ורשה : ספרות, תר״ע)
• שושנת יעקב : קומידיאה אין 5 אקטוס קומפואיסטה פור יעקב שטיינבירג / טריזלאדאדה דיל איבריאו פור יעקב ברוך (קונסטאנטינופלה : דפוס ל׳ באבוק, תרפ״א)
• אין א פארוואָרפן ווינקל (בערלין : כלל־פארלאג, תרפ״ג 1922)
• באשטאנעס (בערלין : כלל־פארלאג, תרפ״ג 1922)
• שירים (ליפסיה : א״י שטיבל, תרפ״ג)
• ספורים : בשני ספרים (ירושלים־ברלין : מוריה ודביר, תרפ״ג 1923)
• רשימות (תל־אביב : דביר, תרפ״ח 1928)
• דמויות וחזיונות (תל־אביב : א״י שטיבל, תרצ״ד) <רשימות>
• כתבי יעקב שטיינברג (תל־אביב : הוצאת ועד היובל, תרצ״ז) 3 כר׳. <התוכן: כרך א. שירים – כרך ב. ספורים – כרך ג. רשימות>
• שירים אחרונים (תל־אביב : הוצאת החברה למפעלי ספרות של אגודת הסופרים העברים, תש״ח) <עם הקדמה מאת אשר ברש>
• רשימות אחרונות (תל־אביב : אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשי״ב 1951)
• כל כתבי יעקב שטיינברג (תל־אביב : דביר, תשי״ז)
• מבחר ליריקה ורשימות (תל־אביב : דביר, תשכ״ג) <כולל הקדמה מאת נתן זך>
• ילקוט סיפורים (תל־אביב : יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל, תשכ״ו) <ליקט והוסיף מבוא והסברים גרשון שקד>
• שירים, סיפורים ומחזות אשר לא נכללו בכל כתביו (תל־אביב : אגודת הסופרים העברים בישראל והוצאת דביר, תשל״ו) <כינס והקדים מבוא ישראל כהן>
• דיוקנאות וערכים : מסות אשר לא נכללו בכל כתביו  (תל־אביב : אגודת הסופרים העברים בישראל ; דביר, תשל״ט 1979) <כינס והקדים מבוא ישראל כהן>
• געזאמעלטע דערציילונגען   (ירושלים : הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ״ז 1986) <כינס והוסיף מבוא אהרן קומם>
• הצעיף האדום   (תל־אביב : גוונים, תשנ״ח 1997) <בחר את הסיפורים והקדים מבוא – רן יגיל>
• העיוורת : בת הרב ; בת ישראל ; בין לבני הכסף (תל־אביב : בבל, תשס״א 2001)

תרגום:

• האגם השקט / מאת ק. אולד (תל־אביב : אמנות, תרצ״א)

על המחבר ויצירתו:

• אלבג, רוחמה.  ״המצב האנושי״ בסיפורי יעקב שטינברג : דרכי עיצובו תפיסתו ומקומו של מצב יסודי בסיפוריו (רמת־גן, תש״ן) <עבודת גמר (מ.א.)–אוניברסיטת בר־אילן, תש״ן>
• אלחנן, אלעזר.   השביל הנופל אל התהום : בין עברית ליידיש בשירתו של יעקב שטיינברג (ירושלים : מוסד ביאליק, תשפ״ה 2025)
• כהן, אהובה.  השפעותיו של אנטון פ. צ׳כוב על דרכי הסיפר בסיפורי יעקב שטיינברג : עיון משווה (רמת־גן, תש״ע 2010) <דיסרטציה–אוניברסיטת בר־אילן, תש״ע 2010>
• כהן, ישראל.  יעקב שטיינברג : האיש ויצירתו (תל־אביב : דביר, תשל״ב 1972)
• לוז, צבי.  שירת יעקב שטיינברג : מונוגרפיה (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 2000) <ערכה והביאה לדפוס – לאה שניר>
• לוריא, שלום.  הפואמה ״רוסלאנד״ של יעקב שטיינברג וזיקותיה לשירתו בעברית  (תל־אביב, תשל״א 1971) <עבודת גמר לתואר ״מוסמך״. אוניברסיטת תל־אביב, תשל״א>
• מורס, סמדר.  הגוף הנשי כסחורה : קריאה בשלושה סיפורים מאת יעקב שטיינברג (תל־אביב, 2010) <עבודת גמר לתואר ״מוסמך״. אוניברסיטת תל־אביב, 2010>
• סיון, צפורה.  שירת יעקב שטיינברג  (רמת־גן, תשנ״א 1991) <דיסרטציה – אוניברסיטת בר־אילן, תשנ״א 1991>
• קומם, אהרן.  דרכי הסיפור של יעקב שטיינברג (ירושלים, תשל״ו 1976) <דיסרטציה–האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל״ו 1976>
• שה־לבן, יוסף.  יעקב שטיינברג : הערות והנחיות ללימוד ולקריאה (תל־אביב : אור־עם, תשמ״ב 1981)

• אבישי, מרדכי.  העולם בראייה קודרת : יעקב שטיינברג המשורר, המסאי והמספר.  בספרו שרשים בצמרת : יוצרים בספרות העברית (תל־אביב : אל״ף, תשכ״ט 1969), עמ׳ 61–71.
• אברמוביץ־רטנר, צילה.  נערות חיוורות פנים, חנוונים מגושמים ומספר אבירי : עיון בשלושה סיפורים של שטיינברג.  דפים למחקר בספרות, כרך 11 (תשנ״ח), עמ׳ 247–267.
• אברמוביץ־רטנר, צילה.  בין המספר לבין שירו – לסוגיית הקורלאציה שבין שירה לבין סיפורת.  בתוך:  ספר ישראל לוין, כרך ב׳ : קובץ מחקרים בספרות העברית לדורותיה / ערכו ראובן צור וטובה רוזן ; עורכת משנה – חנה דויד (תל־אביב : מכון כץ לחקר הספרות העברית, בית הספר למדעי היהדות ע״ש ח. רוזנברג, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל־אביב, תשנ״ה 1995), עמ׳ 227–246 <בעיקר על פי שיריהם־סיפוריהם של יהודה עמיחי ויעקב שטינברג>
• אונגרפלד, משה. יעקב שטיינברג : עשרים וחמש שנה למותו.  הדואר, שנה 51, גל׳ ל״א (י״ח בתמוז תשל״ב, 30 ביוני 1972), עמ׳ 528–529.
• אפשטיין, אברהם.  יעקב שטיינברג בספוריו.  בספרו: מקרוב ומרחוק : פרקי מסה ובקורת (ניו־יורק : אוהל, תש״ד 1943), עמ׳ 134–144.
• בוכוייץ, נורית.  אתוס וטלוס : הדיוקנאות של שטיינברג.  בתוך: מעשה סיפור : מחקרים בסיפורת היהודית, כרך ג / עורכים – אבידב ליפסקר־אלבק, רלה קושלבסקי (רמת־גן : הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשע״ג 2013), עמ׳ 353–366.
• בר־אל, יהודית.  מחזור ה׳סוניטות מבית הקפה׳ ליעקב שטיינברג : לשאלת האחדות ההגותית והציור הפואטי.  מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך א׳ (תשמ״א 1981), עמ׳ 73–88 <חזר ונדפס בספרה: ברכות של קטיפה : מסות ומחקרים על הספרות העברית החדשה / עורכים מתי הוס, חנן חבר (ירושלים : מוסד ביאליק, תשס״ט 2009), עמ׳ 13–29>
• ברזל, הלל.  כוחם של מאניפסטיים ומגבלותיהם: על ״השורה״.  בספרו: גבהות הכיסופים: שירה מתקנת עולם : עיקרי השקפה ואמונה מ״צדקיהו בבית הפקודות״ ועד ״הכול הולך״ (תל־אביב : אגודת הסופרים העברים בישראל, תשנ״ג 1993), עמ׳ 253–287.
• ברקאי, עדה.  יעקב שטיינברג.  בספרה: משקעים ביאליקאיים בשירת משוררים עבריים בראשית המאה העשרים (1900–1920)  (ירושלים, תשל״ו 1976), עמ׳ 19–112.
• גרוס, ויקטוריה.  בין עוז לברדיצ׳בסקי ויעקב שטיינברג.  קשת, שנה 16, גל׳ ב׳ (ס״ב) (חורף 1974), עמ׳ 88–97.
• הירשפלד, אריאל.  דקלים ערופים : יעקב שטיינברג מבכה את קורבנות חג הסוכות.  הארץ, מוסף שבועי, ט״ז בתשרי תשס״ח, 28 בספטמבר 2007, עמ׳ 12.
• זך, נתן.  האב המתאפק ועלילת החיים השלמה : לרשימותיו של יעקב שטיינברג.  בתוך: מבחר ליריקה ורשימות / יעקב שטיינברג (תל־אביב : דביר, תשכ״ג) <חזר ונדפס בספרו השירה שמעבר למלים : תיאוריה וביקורת 1954–1973 (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע״א 2011), עמ׳ 244–246>
• זך, נתן.  הקול המחריש : על שירת יעקב שטיינברג.  יוכני: עתון לספרות, חוב׳ ד׳ (אב תשכ״ג, יולי 1963), עמ׳ 39–46  <חזר ונדפס (כולל נספח מאוחר) בספרו השירה שמעבר למלים : תיאוריה וביקורת 1954–1973 (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע״א 2011), עמ׳ 230–243>
• זך, נתן.  החובה לגלות : עם הופעת מבחר שיריו ורשימותיו של יעקב שטיינברג בספריית ״דביר־לעם״.  דבר, כ״א בתשרי תשכ״ד, 9 באוקטובר 1963, עמ׳ 5 <נוסח מקוצר חזר ונדפס בספרו השירה שמעבר למלים : תיאוריה וביקורת 1954–1973 (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע״א 2011), עמ׳ 215–217>
• זך, נתן.  המבקר כמגלה.  הארץ, תרבות וספרות, ה׳ באב תשכ״ו, 22 ביולי 1966, עמ׳ 10 <חזר ונדפס בספרו השירה שמעבר למלים : תיאוריה וביקורת 1954–1973 (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע״א 2011), עמ׳ 209–214>
• חבר, חנן.  בין חיוב הגולה לשלילתה ב׳מסע אבישלום׳ מאת יעקב שטיינברג.  עיונים בתקומת ישראל, כרך 22 (תשע״ג 2012), עמ׳ 225–259.
• חנוך, גרשון [חגי]. בשולי אחת הרשימות של יעקב שטינברג.  מאזנים, שנה ראשונה, גל׳ 29 (כ״ח בתשרי תר״ץ, 1 בנובמבר 1929), עמ׳ 11.
• טורי, גדעון.  באיזו שפה חיזר פיינשטיין אחרי שרה? על תשתית רב־לשונית לסיפור עברי.  העברית שפה חיה: קובץ מחקרים על הלשון בהקשריה החברתיים־התרבותיים, כרך ה׳ (2010), עמ׳ 239–257 <על לשונם של דוד פיינשטיין ושרה קרלין, גיבורי הסיפור ״מְשַׂחֲקִים״ ליעקב שטיינברג>
• יגיל, רן.  שקט בשדה לבן : על סיפוריו של יעקב שטיינברג.  רן יגיל <מקוון>, 5 בנובמבר 2008.
• יניב, שלמה.  ״בלדות מבית הצורף״ מאת יעקב שטיינברג. דפים למחקר בספרות, כרך 1 (תשמ״ד 1984), עמ׳ 173–182 <חזר ונדפס בספרו: הבלדה העברית : פרקים בהתפתחותה (חיפה : הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשמ״ו 1986), עמ׳ 218–225>
• כהן, ישראל. על יעקב שטיינברג. הפועל הצעיר, שנה ל״א, כרך ט׳, גל׳ 3 (א׳ בכסלו תרצ״ח, 5 בנובמבר 1937), עמ׳ 8–9 <חזר ונדפס בספרו הַעֲרָכוֹת וּבָבוּאוֹת (תל־אביב : הוצאת מפיץ הספר, תרצ״ח), עמ׳ 127–132, בשם: ״חזון ומסה״>
• כהן, ישראל.  דמויות ותמונות־לשון מיתיות בשירת יעקב שטיינברג.  ירושלים: שנתון לדברי ספרות ואמנות, כרך ה–ו (ירושלים : אגודת הסופרים העברים, סניף ירושלים, תשל״ב 1971), עמ׳ 365–381.
• לוז, צבי. מקבילות : עיון משווה בשיר של יעקב שטיינברג ואברהם בן־יצחק. ביקורת ופרשנות, גל׳ 6 (תשל״ד), עמ׳ 29–33 <חזר ונדפס בספרו משוואות שיר : מסות על שירה ופרשנות השוואתית, תקופת התחיה (תל־אביב : עקד, תשמ״א 1981), עמ׳ 19–30>
• לוז, צבי. דיוקנאות מ״שירתנו הצעירה״ : יעקב שטיינברג וזלמן שניאור. בספרו משוואות שיר : מסות על שירה ופרשנות השוואתית, תקופת התחיה (תל־אביב : עקד, תשמ״א 1981), עמ׳ 31–43 <על שיר ט״ו מן המחזור ״מחולות״ של יעקב שטיינברג והשיר ״אני אינני מבכה את החיים״ לזלמן שניאור>
• לוז, צבי. האדם ועץ השדה : עיון בשירי אילנות ליעקב שטיינברג ולדוד שמעוני. בספרו משוואות שיר : מסות על שירה ופרשנות השוואתית, תקופת התחיה (תל־אביב : עקד, תשמ״א 1981), עמ׳ 53–63 <על שיר ד׳ מתוך מחזור השירים ״חרוזים״ ליעקב שטיינברג ו״לא עץ אנחנו״ לדוד שמעוני>
• לוז, צבי.  יעקב שטיינברג בלשון מסה.  בספרו: הזרימה הדו־סטרית של העברית : בין הקנונים לשירה המתחדשת (בני־ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע״א 2011), עמ׳ 129–132.
• לוריא, שלום.  ממכמני ספרותנו <על ״האהבה העצובה״ מאת יעקב שטיינברג>.  דפים למחקר בספרות, כרך 1 (תשמ״ד 1984), עמ׳ 7.
• לוריא, שלום.  ממכמני ספרותנו <הקדמה לפואמה רוסלאַנד/רוסיה מאת יעקב שטיינברג ביידיש ובתרגום לעברית> דפים למחקר בספרות, כרך 2 (תשמ״ה 1985), עמ׳ 7.
• לטוביצקי, טלי. ״ומרוב תימהון אני צועקת״: דיבור ופנטומימה, אבל ומלנכוליה אצל יעקב שטיינברג ודליה רביקוביץ.  מכאן : כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, כרך י״ט (2019), עמ׳ 259–295.
• ליכטנבום, יוסף.  יעקב שטיינברג : עשור למותו.  דבר,  ו׳ בתמוז תשי״ז, 5 ביולי 1957, עמ׳ 5.
• מאירוביץ, דורית.  האושר הנבלע באימה : על שירו של יעקב שטיינברג ״יום־אביב מוקדם״.  סימן קריאה, חוב׳ 16–17 (1983), עמ׳ 321–326 <חזר ונדפס בספרה הנוף הוא הנפש : מסות ומאמרים על משוררים ושירה (תל־אביב : קשב לשירה, תשע״ב 2011), עמ׳ 19–30>
• מגד, מתי.  הנזיר הבודד הגאה. דבר, כ״ה בטבת תשי״ח, 17 בינואר 1958, עמ׳ 5, 6; ג׳ בשבט תשי״ח, 24 בינואר 1958, עמ׳ 5, 6 <עם הופעת כל כתבי יעקב שטיינברג>
• מזור, יאיר.  כאשר תמשש העיוורת בחשכה ועוד בעניין ההטעיה הרטורית : מה לנביא הושע אצל יעקב שטיינברג? דפים למחקר בספרות, כרך 4 (תשמ״ח), עמ׳ 197–206 <על ״די בלינדע״ (״העיוורת״) ליעקב שטיינברג>
• מזור, יאיר.  הסיפור ״העיוורת״ מאת י. שטיינברג : פורטרט פואטי של הטעיה רטורית.  מראה, גל׳ 7 (אלול תשע״ב, ספטמבר 2012), עמ׳ 7–14.
• מירון, דן. בין מוקדם למאוחר בשירת יעקב שטיינברג.  הארץ, תרבות וספרות, כ״ב בטבת תשכ״ג, 18 בינואר 1963, עמ׳ 10, 15.
• מירון, דן. על הנובילה השירית של יעקב שטיינברג.  הארץ, תרבות וספרות, י״ד בניסן תשכ״ג, 8 באפריל 1963, עמ׳ 11; י״ח בניסן תשכ״ג, 12 באפריל 1963, עמ׳ 10.
• מנדה־לוי, עודד.  מקום המכתב: אפיסטולריות בסיפורי יעקב שטיינברג.  בספרו: על קצה המקום : צדדים במרחב ובטקסט הספרותי (תל־אביב : רסלינג, 2011), עמ׳ 135–144.
• נוה, חנה.  פוליטיקה של השתקה: משמעותו של העיוורון בסיפורו של יעקב שטיינברג ״העוורת״. בתוך: ספר ישראל לוין, כרך ב׳ : קובץ מחקרים בספרות העברית לדורותיה / ערכו ראובן צור וטובה רוזן (תל־אביב : אוניברסיטת תל־אביב, תשנ״ה 1995), עמ׳ 143–168.
• פיכמן, יעקב.  יעקב שטיינברג : קטעי מסה.  דבר, מוסף לשבתות ולמועדים, כרך 13, גל׳ 5 (י״ז בחשון תרצ״ח, 22 באוקטובר 1937), עמ׳ 1.
• פנואלי, ש״י [פינלס].  גילויי נפש.  דבר, מוסף לשבתות ולמועדים, כרך 13, גל׳ 13 (ה׳ בשבט תרצ״ח, 7 בינואר 1938), עמ׳ 7.
• פנואלי, ש״י. יעקב שטיינברג. בספרו: חוליות בספרות העברית החדשה (תל־אביב : דביר, תשי״ג 1953), עמ׳ 39–44.
• פרי, מנחם.  על סיפורו של יעקב שטיינברג ״העיוורת״.  בתוך: מדריך ללקט סיפורים, תשכ״ז : חוברת עזר למורים (תל־אביב : משרד החינוך והתרבות, היחידה לחינוך חברתי בבתי הספר העל־יסודיים : תרבות וחינוך, הוצאת ספרים, 1967), עמ׳ 3–39.
• צמח, שלמה.  יעקב שטינברג.  הפועל הצעיר, שנה 16, גל׳ 26–27 (ג׳ בסיון תרפ״ג, 18 במאי 1923), עמ׳ 14–18 <חזר ונדפס בספרו ילקוט מסות / ליקט והוסיף מבוא והסברים א. ב. יפה (תל־אביב : יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל, 1966), עמ׳ 72–88>
• קומם, אהרן.  שני עקרונות־יסוד בשירת יעקב שטיינברג.  מולד (סדרה חדשה),  כרך א׳ (כ״ד), חוברת 2 (212) (תמוז–אב תשכ״ז, יולי–אוגוסט 1967), עמ׳ 201–206.
• קומם, אהרן.  הסיפור הדראמטי־טראגי ״בת הרב״ מאת יעקב שטיינברג.  בתוך:  פרקים נבחרים בסיפור העברי הקצר : ראשית המאה העשרים / צוות הקורס: מנוחה גלבוע, רות לורנד (תל־אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשל״ט 1979), יחידה 7 (30 עמ׳)
• קומם, אהרן.  על גבול המיתוס – עיון בסיפורו של יעקב שטיינברג ״החג׳ מחפצי־בה״.  בקורת ופרשנות: כתב־עת למחקר ספרות עם־ישראל, חוב׳ 13–14 (סיון תשל״ט, יוני 1979), עמ׳ 93–130.
• קומם, אהרן.  הביקורת של יעקב שטיינברג על סופרי יידיש אחרים.  ספר יצחק בקון : פרקי ספרות ומחקר / ערך אהרן קומם (באר־שבע : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, תשנ״ב 1992), עמ׳ 229–239.
• קומם, אהרן.  החכם והכסיל.  הארץ, תרבות וספרות, י״ב באב תשס״ז, 27 ביולי 2007, עמ׳ 4 <שיר מתגרה, כאילו הושפע מהאווירה הצינית של שנות השישים, שכתב יעקב שטיינברג בן ה־23. במלאות 120 שנה להולדתו ושישים שנה למותו>
• קצנלסון, גדעון.  מונוגראפיה על יעקב שטיינברג. מאזנים: ירחון לספרות, כרך ל״ח, גל׳ 3 (1974), עמ׳ 169–177.
• קריב, אברהם.  יעקב שטיינברג.  מאזנים, שנה א, גל׳ א (י״ב בתשרי תש״ח, 26 בספטמבר 1947), עמ׳ 6–9 <חזר ונדפס בספרו: עיונים : מאמרי בקורת (תל־אביב : אגודת הסופרים העבריים ליד דביר, תש״י 1950), עמ׳ 148–156>
• קשת, ישורון [יעקב קופלביץ׳].  בין עיבל וגריזים : על המשורר יעקב שטיינברג.    מולד, כרך א׳, חוב׳ 2–3 (ניסן–אייר תש״ח, מאי–יוני 1948), עמ׳ 139–143.
• קשת, ישורון.  יעקב שטיינברג המספר.  בספרו: הבדלות (תל־אביב : אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשכ״ב 1962), עמ׳ 233–256.
• קשת, ישורון.  על יעקב שטיינברג.  בספרו: אמדות : הערכות בקורתיות (ירושלים : אגודת שלם, תש״ל 1969), עמ׳  127–134.
• רבינזון, מרדכי.  דיוקנאות מסופרי הדור: יעקב שטיינברג (הספור האימפרסיוניסטי).  דואר היום, כ״ו בחשון תרצ״ב, 6 בנובמבר 1931, עמ׳  ד׳ <חזר ונדפס בספרו דיוקנאות מסופרי הדור : מסות (ירושלים : דפוס ״הסולל״, תרצ״ב), עמ׳ 34–38.
• שאנן, אברהם.  קול ירושלים ופני הספרות : 20 שנה למות יעקב שטיינברג.  דבר,  ו׳ בתמוז תשכ״ז, 14 ביולי 1967, עמ׳ 7.
• שחם, חיה.  גלוי וסמוי בסיפור הריאליסטי: על תבניות התשתית ודרך תפקודן בסיפור ״הצעיף האדום״ ליעקב שטיינברג. עלי שיח, חוב׳ 15–16 (1982), עמ׳ 48–54 <כולל נספח: בין ״הוילון האדום״ [לברבי ד׳אורבילי] ל״צעיף האדום״> <חזר ונדפס בספרה קרובים רחוקים : בין־טקסטואליות, מגעים ומאבקים בספרות העברית החדשה (באר שבע : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, תשס״ד 2004), עמ׳ 64–74, בשם ״תעלומת הצעיף וחידת הנערה״>
• שחם, חיה.  ״מלבושי רזים״ : לכתוב את ארץ ישראל קצת אחרת : על ״החג׳ מחפצי–בה״ מאת יעקב שטיינברג.  בתוך: מעשה סיפור : מחקרים בסיפורת היהודית, כרך ג / עורכים – אבידב ליפסקר־אלבק, רלה קושלבסקי (רמת־גן : הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשע״ג 2013), עמ׳ 335–351.
• שניאור, זלמן.  על יעקב שטיינברג. בספרו: דוד פרישמן ואחרים (תל־אביב : דביר, תשי״ט 1959), עמ׳ 129–145 <נחתם: ברלין, תמוז תרפ״ג>
• שקד, גרשון.  תהליכי הנפש: ״מות הזקנה״, מאת יעקב שטיינברג. בספרו: על סיפורים ומחזות : פרקים ביסודות הסיפור והמחזה (ירושלים : כתר, 1992), עמ׳ 99–110.
• תורן, חיים.  יעקב שטיינברג.  מצודה, ספר ה–ו (תש״ח 1948), עמ׳ 631–633.
• Elhanan, Elazar.  The Price of Remorse: Yiddish and the Work of Mourning in Jacob Steinberg’s Hebrew Poetry. In geveb: A Journal of Yiddish Studies ​ (September 2015)
• Silberschlag, Eisig. Poet in prose: Jacob Steinberg. In his From renaissance to renaissance : Hebrew literature from 1492–1970 (New York : Ktav Publishing House, 1973–1977), vol. 2, pp. 27–33.

• ביאליק, חיים נחמן. שירתנו הצעירה.  השלוח, כרך ט״ז, גל׳ צ״א (שבט תרס״ז), עמ׳ 66–76 <נחתם: אודיסא, כסליו תרס״ז>

• זוסמן, עזרא.  ספר השירים.  דבר, מוסף לשבתות ולמועדים, כרך 13, גל׳ 5 (י״ז בחשון תרצ״ח, 22 באוקטובר 1937), עמ׳ 3.

• שמעוני, דוד.  רשימות בקרת.  הפועל הצעיר, שנה 17, גל׳ 5 (כ״ה בחשון תרפ״ד, 4 בנובמבר 1923), עמ׳ 10–11.

• זלצר, מ.  מכבשונן של רשימות. דבר, מוסף לשבתות ולמועדים, כרך 13, גל׳ 20 (כ״ד באדר א׳ תרצ״ח, 25 בפברואר 1938), עמ׳ 2.
• לחובר, פישל.  רשימות יעקב שטיינברג.  בספרו שירה ומחשבה : מסות ומאמרים (תל־אביב : דביר, תשי״ג 1953), עמ׳ 74–77 <נחתם: תרפ״ח>
• קריב, אברהם.  ספר הרשימות.  דבר, מוסף לשבתות ולמועדים, כרך 13, גל׳ 5 (י״ז בחשון תרצ״ח, 22 באוקטובר 1937), עמ׳ 4  <חזר ונדפס בספרו  עיונים : מאמרי בקורת (תל־אביב : אגודת הסופרים העבריים ליד דביר, תש״י 1950), עמ׳ 209–213>
• שמואלי, שמואל.  ״רשימות״.  מאזנים, שנה ראשונה, גל׳ ד׳ (כ״ד באדר ב׳ תרפ״ט, 5 באפריל 1929), עמ׳ 14.

• כהן, ישראל. ספר הגות. הפועל הצעיר, שנה כ״ז, כרך ה׳, גל׳ 45–46 (כ״ט באלול תרצ״ד, 9 בספטמבר 1934), עמ׳ 18–19 <חזר ונדפס בספרו הַעֲרָכוֹת וּבָבוּאוֹת (תל־אביב : הוצאת מפיץ הספר, תרצ״ח), עמ׳ 122–126>

• בורשטיין, דרור.  מנוחה סיפורית יוצאת דופן.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 724 (כ׳ בטבת תשס״ז, 10 בינואר 2007), עמ׳ 16.

• ברש, אשר. [עם שירי יעקב שטינברג האחרונים]. בתוך:  שירים אחרונים / יעקב שטינברג (תל־אביב : הוצאת החברה למפעלי ספרות של אגודת הסופרים העברים, תש״ח), עמ׳ 5–6 <חזר ונדפס בתוך כתבי אשר ברש, כרך שלישי (תל־אביב : הוצאת מסדה, תשי״ז), עמ׳ 41.>

• מיטרני, נירית.  ״חתיכת בשר ועיניים״ : על היסוד הדיאלקטי בסיפור ׳בת ישראל׳ של יעקב שטיינברג.  עלי שיח, חוב׳ 41 (חורף תשנ״ט 1998), עמ׳ 21–35.
• מלצר, יורם. קלאסיקה נגישה בעברית חיה. מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, י׳ באדר תשס״ב, 22 בפברואר 2002, עמ׳ 26.
• שאול, רבקה.  קסם ללא נמען.  מקור ראשון, שבת, ח׳ בטבת תשס״ז, 29 בדצמבר 2006, עמ׳ 18–19 <על דמות אחת בסיפורי שטיינברג ועל תהליך מתמשך של הבנת סיפור – על הסיפור ״בת ישראל״>