גיליון מס' 34

תל אביב, יום חמישי,  י"ט בניסן תשס"ה, 28 באפריל 2005

חול המועד פסח

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

עוד בגיליון: אובדן בתוליו של אופה על תפיחת הבצק

פרק שישי מרומאן לא-גמור (בידיוני)

שקיעה (שיר)

יוליוס פּוֹפֶּר שליט "ארץ האש"

עמד בראש "העלייה הראשונה" האמיתית של ה"רומנים"

שחיפשו זהב ולא כרמי גפנים

(מבוסס על רשימה של מרדכי ארבל)

בחוברת "עתמול" מנובמבר 2000, במדור "עת-בול" מאת מרדכי ארבל, מצאנו סיפור מרתק שיכול לשמש בסיס לרומאן או לליברית של אופרה עברית מקורית עם ספרדים אבל בלי שואה וסקס נלוז.

יוליוס פופר נולד בשנת 1857 בבוקרשט, רומניה. אביו היה מנהל בית הספר היהודי הראשון ברומניה. אימו, יהודייה ספרדייה מטורקיה, לימדה את בנה לדינו.

פופר סיים את לימודיו בהצטיינות באוניברסיטה בפריז וקיבל את התואר מהנדס מכרות. הוא פיתח מכרות בסיביר ובקווקז והפך לבעל שם עולמי. הודות למחקריו הגיע למסקנה שבארץ האש, הנמצאת בקצה המרוחק של אמריקה הדרומית, יש אפשרות לפתח מכרות זהב. אזור זה היה כמעט ריק מאוכלוסייה, וחיו בו רק אינדיאנים בודדים. ארגנטינה וצ'ילה, המדינות השכנות לארץ האש, לא גילו בה עניין בשל האקלים הקר והסוער בקרבת הקוטב הדרומי.

פופר הגיע לארץ מבודדת זו ב-1882(*) כשהוא מלווה ב-50 מתיישבים, שסייעו בידו להפעיל מכונות מיוחדות שהמציא לכריית זהב. האזור הפך לאבן שואבת להרפתקנים, שבאו בעקבות הידיעה כי "ארץ האש" הופכת ל"ארץ הזהב – אלדורדו".

בשנת 1886 הכריז על עצמו פופר כ"שליט ארץ האש". הוא חיבר חוקה, ערך מערכת צווים ותקנות והקים יחידות משטרה כדי להגן על היישות המדינית החדשה. כן יסד פופר שירות דואר עצמאי והנפיק בולים. במרכז הבול בלטה האות הלטינית P, האות הראשונה של שמו.

ממשלת ארגנטינה, שעקבה מקרוב אחר ההתפתחויות בארץ האש, התרשמה בעיקר מהפקת הזהב, והכריזה כי האזור הוא חלק משטחה הריבוני. בשנת 1893 תקפו ספינות מלחמה ארגנטיניות את ארץ האש, כבשוה ולקחו את יוליוס פופר כשבוי מלחמה.

פופר בן ה-36 מת באותה שנה בבית הסוהר, עוד בטרם עמד למשפט. מותו אפוף מיסתורין: יש הגורסים שחוקריו חששו שהטיעונים להגנתו בספרדית הרהוטה שבפיו יוכלו לשכנע את שופטיו בצדקתו, על כן העדיפו להמיתו בהיותו במעצר.

ממשלת רומניה, הרואה בו גיבור לאומי ואחד מגדולי חוקריה, הנפיקה בשנת 1986 בול דואר עם דיוקנו והעתק אחד הבולים שהנפיק, לציון מאה שנים לייסוד היישות המדינית "ארץ האש", שהתקיימה שבע שנים (1886-1893).

פופר השאיר אחריו מיפוי מדוייק ומפורט של הגיאוגרפיה והגיאולוגיה של ארץ האש. כמו כן מצויים בין כתביו פרקי שירה הנלמדים עד היום בבתי הספר ברומניה.

ואכן, באותו עמוד 30 בחוברת "עתמול" מופיעים צילומים צבעוניים של בול ארץ האש של פופר משנת 1891 ובול רומניה משנת 1986 לזכר יוליוס פופר ומדינתו "ארץ האש" בשנים 1886-1893 עם דמות דיוקנו, קרח במקצת לגבי גילו ועטור זקן קצר ונמרץ. עד כאן מהחוברת.

(*) 1882 היא השנה בה משפחות יהודיות מרומניה הגיעו לארץ-ישראל, ומתוך חוסר ידע או נטייה שלא לומר אמת – חשבו שהן העלייה הראשונה ולא ידעו שפתח-תקווה נוסדה כבר ב-1878 ומייסדיה רובם "עולים חדשים" (שרובם בא מהונגריה) והיא קיימת חרף הכורח לנטוש אותה בשנת השמיטה, ושדותיה מעובדים בידי מתיישביה, הגרים זמנית ביהוד בגלל הקדחת.

לכתבנו סופר נידח נודע כי "ארץ האש" עומדת לכרות ברית תאומות עם זיכרון יעקב וראשון לציון, שנוסדו אף הן ב-1882, ואילו אריזונה תכרות ברית תאומות עם פתח-תקווה כי שתיהן נוסדו בשנת 1878. אזרחי אריזונה מתקנאים מאוד בתושבי פתח-תקווה שהצליחו בתקופת 127 השנים שחלפו מאז ייסודה לעשותה לא רק מושבת הפרדסים הגדולה בארץ אלא גם העיר שאין בה כיום אפילו עץ תפוח-זהב אחד, וכל פרדסיה – בתים, קניונים או חנויות פרוביזוריות גדולות שמשמשות בין השאר גם בתור מלכודות-אש.

עוד נודע כי ליוליוס פופר יש נינה ארגנטינאית אדומת-שיער בשם ליברטאד פופר-סנטוס שאביה נעלם בתקופת שלטון הקולונלים והיא כוכבת טלנובלות ידועה מאוד בעלת זוג שדיים מפואר ופנים מתוקות והיא אינה מסתירה את יהדותה. שנים חלמה לבקר בישראל ולתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לארץ האש שאליה הגיע סבא-רבא שלה בשנת 1882 ואשר לא נכללה במניין מושבות העלייה הראשונה. היא פגשה כאן את הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, שגם מושבתו פתח-תקווה לא נכללה במניין מושבות העלייה הראשונה, ואשר על כן מעולם לא הוזמן להופיע בכנסים האקדמאיים העוסקים בעלייה הראשונה, מה עוד שאין לו תואר דוקטור, וגם דחו את הצעתו לשלוח חומר לספר העלייה הראשונה שהוציא מוסד יד יצחק בן צבי.

הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא ציפה בקוצר רוח לבואה של היפהפייה ואף העתיק למענה משירי סבא-רבא שלה, שתירגם עבורו שרלטן תל-אביבי אחד ממוצא פולני שאינו דובר רומנית אבל מתרגם בעל-פה משבע שפות ומתפאר בשרלטנותו. אלימלך, חגור באבנט, ערך עימה סבב הופעות משותף ומוצלח מאוד בכל רחבי הארץ (למעט ראשון, זיכרון, האוניברסיטאות, יד יצחק בן צבי ומשכן הנשיא) בנושא: "פּוּאֵרְטוֹ דֶה לָה אֶסְפֶּרָנְצָה, טְיֵירָה דֶל פוּאֵגוֹ אִי לָה פְּרִימֶרָה עלייה" כלומר, פתח תקווה, ארץ האש והעלייה הראשונה.

את הלילות הם בילו בצריף הדל שלו שעל גדת הירקון הדרומית ושם עברו עליהם חוויות מסעירות שנבעו מהתורשה שנושאת איתה ליברטד פופר-סנטוס מסבא-רבא שלה יוליוס פופר מארץ האש, ומן האור ששופעות שערותיה האדמוניות. די אם נאמר כי הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא לא היה צריך כלל להשתמש בגפרורים. כל נגיעת אצבע של ליברטד הציתה אש בפתילייה, בפרימוס או במדורה שבחצרו, שעליה הוא צולה דגים שהוא שולה בירקון, שלא לדבר על אזורים אינטימיים ארכיאולוגיים בגופו-שלו שהתעוררו לחיים חדשים למגע אש האצבעות של נינת יוליוס פופר הארגנטינאית היפהפייה, שמחזיקה ביומן של סבתא-רבא שלה.

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

ספר השירים החדש של אהוד בן עזר בהוצאת אסטרולוג

נמצא למכירה בחנויות הספרים במחיר 48 שקלים

ובהזמנה באי-מייל לקוראי "חדשות בן עזר" במחיר 30 שקלים

benezer@netvision.net.il

כולל הוצאות המשלוח בדואר והקדשת המחבר

בציפורן עט פארקר 51 המקורית שבה כתב את רוב השירים

לא תהיינה מודעות ענק בעיתונים

אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב

אובדן בתוליו של אופה על תפיחת הבצק

פרק שישי מרומאן לא-גמור (בידיוני)

"ג'ני מלכת הנגב" [שם טיוטה]

לקראת מלאת 50 שנה לעין-גדי בשנה הבאה

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

 "בבקשה תדגדג לי את הנירדמוֹן!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שְׁטְרוֹנְגוּל! – וכשבאתי עליה, לבסוף, לא הייתי בטוח אם אני בתוכה או בתוך הבצק, עדיין, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה בכלל, לא את הבצק, אני מתכוון, אם הצלחתי גם לדגדג לה את הנרדמון – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה:

 "יַא טְרוּמְפֶּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לַבֶּס בּוּרְנֶטָה!

ולֵייכִּי ולייכי

וחרא עֲלֵייכִּי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוף לוף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצָלֶע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – " וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

 "עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

 "עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלופנה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

 "אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבֵן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו.

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר-האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנג'אר – נעשיתי גבר, וג'ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על-פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מהמושבה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, ניראים גם שניים-שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? אם לא יצאו לחפור היום? – גם אין רואים את הקומאנדקאר האפור שלנו במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר-שבע. וכאשר יורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר-שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג'ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג'ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, מבעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית-השימוש (היו לנו, אז, קבינות-על-בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין-גדי, כניראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, הבוס שלה ז'אן כריסטוף דה ברטראן, שבחברתו בילתה – – –

 "שתוקע לה כל לילה את עורלתו," דייק שׁוּשְׁקִינְד, החבר הכי משכיל במשק.

למזלי נצרתי לשוני בעוד מועד. באוזני איש מחבריי עוד טרם הספקתי להתפאר בכך שג'ני מלכת המידבר התמסרה לי בקערת המלוש.

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחריי!? עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

 "נחשים, אוכלים בצק?"

 "אתה יצאת מדעתך?" אמרו לי, בין כבד-חצילים לקציצות דג פילה. "על מה אתה שואל בכלל?"

[המשך יבוא]

שקיעה

כּוֹבְעֵי שֵׂיבָה

עָטָה הַיָּם

בְּרֶדֶת יוֹם

וְקִצְפּוֹ נָשַׁם

וּפִזְּרוֹ בְּאַדְמוּמִית-עֶרֶב.

אָז לְחוֹפוֹ נִצַּת

אוֹר פָּרִיךְ כָּחֹל

מִשַׂלְמַת גַּל שְׁחוֹרָה

וְעַל רִיסֵי עֵינַיִךְ

לֵב אֵזוֹב דּוֹמֵעַ

אָצוֹת שָׁנִים שָׁטְחוּ

אִוְשָׁה, וּמֶלַח רָטֹב

סָטַר רְסִיסִים בִּשְׂעָרֵךְ.

1962

מתוך ספר שיריו החדש של מר א. בן עזר "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר, שירים 1955-1995" שהופיע בימים אלה בהוצאת "אסטרולוג".

"יציאת מצרים בחרוזים" לחנניה רייכמן ונחום גוטמן

מצאתי התייחסות שלך לספרם של חנניה רייכמן ונחום גוטמן "יציאת מצרים" (גיליון מס' 29). זה שיגע אותי. כי כל השבוע הזה, או יותר נכון בשבוע שעבר, בתוך ההכנות לחג, הסתובבתי ודיקלמתי לעצמי:

ליל הסדר, ליל החג 

 אור לכל פינה בא.   

 על כרים, על פי מנהג,

 נח כמלך אבא.

אני חייבת לראות אם הספר נמצא בין הספרים שהעברתי מבית אימי הנה. הוא היה בביתה כל השנים האלה, קצת מהוה, אבל הציורים הנהדרים של גוטמן זכורים לי בחדות רבה. ואם לא אמצא אותו – אנסה אצל איתמר לוי.

 מ. ב.-ש.

תגובות למאמר "אינני יודע מה לחשוב"

בנושא ההתנתקות

מאת אהוד בן עזר

(בגיליון מס' 33)

שלום אודי,

אם לא היתה מלחמת ששת הימים, אף אחד לא היה מסכים לגבולות 67'. עם כל הצער יש לפנות כל המתיישבים מרצועת עזה. תסתכל במפה ותדע מה לחשוב. ישראל חייבת להיות מדינה יהודית ולא כל כך דמוקרטית אם חפצת חיים היא. שמתיישבי עזה יהודה ושומרון לא יקראו להחלפת מקום מגוריהם גירוש – יש הרבה מתיישבים בכל הארץ – אפילו אני, שישמחו להחליף מקום מגוריהם בתנאים שניתנים להם (למפונים במסגרת ההתנתקות).

גדעון אור

*

מר בן-עזר הנכבד,

בקשר למאמרך "אינני יודע מה לחשוב": מעבר לעובדה שהמהלך הזה מטורף לחלוטין (6000 כתבים מכל העולם כבר תיאמו עם לשכת  העיתונות הממשלתית את בואם), יש בו משהו מוזר, ומוזרה עוד יותר תגובת הציבור. שמת לב שהממשלה לא אומרת לנו מה תכליתה של ההתנתקות? שמת לב שראש הממשלה אינו מספר מה אנחנו אמורים להרוויח מכך?! נכון שלשכת ראש הממשלה שיחררה הרבה חצאי-ידיעות, רמזים וכדומה אבל למה לא מבטיחים לנו שלום? למה לא מבטיחים לנו רווח כספי? (בפועל ההתנתקות תעלה כ-23 מיליארד ₪, כולל כל ההוצאות מסביב). למה לא מבטיחים לנו שקט? למה לא מבטיחים לנו סוף הלחץ הבינלאומי? למה לא מבטיחים לנו הקטנת העומס הביטחוני ובמקום זאת מתקינים בימים אלה באשקלון מערכת להתראה נגד קאסאמים?! כי לאור תשובתה של הממשלה אפשר יהיה לבחון את כישלונה של ההתנתקות. את זה שרון לא רוצה...

עמנואל גרטל

emate@walla.co.il

בסתיו הם ישובו בחזרה

מר א. בן עזר הנכבד,

לפי שאני קוראת בעיתונים, המסתמכים על דברי הרמטכ"ל ושר הביטחון – הגבול בין ישראל למצרים, מאילת ועד רפיח, פרוץ להברחות נשק לגדה המערבית, וזאת בין היתר בסיועם של בדווים ישראלים. מדובר בנשק "מפר איזון": טילים נגד טנקים, טילים נגד מטוסים, חומר נפץ תקני ואמצעים לייצור רקטות קסאם.

אני מציעה אפוא לתושבי גוש דן לנקות היטב לקראת הסתיו הקרוב את מקלטיהם, לחזק את גגות הבתים בתקרות ביטחון, להדביק רצועות בד גזור טבול בעיסת קמח ומים על השמשות, ולסיים את טיסותיהם לחו"ל ובחזרה עד ספטמבר 2005, שאז ייכלל נתב"ג בזירת הנפילות של הקסאמים, ואילו מטוסי הנוסעים החגים מעל הגדה לקראת נחיתתם – יעמדו בסכנת הטילים נגד מטוסים.

ושאלה אחת לי לאדריכלים ולקבלנים: מתי כבר תפסיקו את הטרוף של בניית רבי-קומות שמרבית קירותיהם עשויים זכוכית? זה לא רק מטומטם לגמרי ובזבזני באקלים הישראלי, אלא שהבניינים האלה ייראו רע מאוד כאשר יחלו הקסאמים ליפול בלב גוש דן – ברמת-גן ובתל-אביב, וקירות הזכוכית הפלצניים שלהם יתנפצו.

ועוד דבר רציתי לומר – כולכם שבים ומזכירים בצער-מעושה את התפטרותו של הנשיא ויצמן בעקבות פרשת קשריו עם ידידו המיליונר סרוסי. מה, האם שכחתם כיצד היא התחילה? לפי מיטב זיכרוני התפרסם בשעתו כי מישהו ביקש בפגישה עם הנשיא ויצמן חנינה לבנו שישב בכלא, הנשיא סירב, המישהו כעס, ופתאום לאחר זמן לא רב פירסם עיתונאי פרטי אחד את פרשת סרוסי. אזרחי ישראל, במקום להלל את ויצמן על יושרו ואומץ ליבו לעמוד בלחצים גם כאשר חשש כי מעמדו ייהרס – הוא נהפך לנרדף ולמגונה בעיני התקשורת ודעת הקהל המטומטמת שלכם שמוסיפה בקריצה ובשמחה-לאיד גם אותו לרשימת המושחתים הציבוריים שנסלח להם.

שְׁלוּ נעליכם מעל רגליכם בטרם אתם מעזים להטיל רפש בזכר האיש האמיץ והישר הזה עזר ויצמן!

ד"ר חיה צִ'ימָרוֹזָה

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר

וגם את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל