| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 39
תל אביב, יום שני, א' באייר תשס"ה, 9 במאי 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
עוד בגיליון: האם ביפו פשטו צוואר לרוצחים במאורעות מאי 1921?
פרסום ראשון: אליהו הכהן על "ירושלים של זהב"
תגובות על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
ספריהם של מר א. בן עזר ומר אלימלך שפירא
מוחרמים בחנויות הספרים בישראל
גיליון מיוחד מוקדש ליצחק אוורבוך-אורפז
לקבלת פרס ישראל לספרות עברית
במוצאי חג העצמאות הקרוב
פחד – זמן – יצירה
אהוד בן עזר מראיין את יצחק אוורבוך-אורפז
אהוד: אתה כותב בשני סגנונות: ריאליסטי וסוריאליסטי. באיזה מהם אתה חש שאתה מבטא את עצמיותך ביתר שלמות?
יצחק: אלמנטים פנטאסטיים ישנם גם בסיפורים הראשונים שלי. היסוד הפנטאסטי גדל במשך הזמן על חשבון היסוד שאתה מכנה ריאליסטי. כל ההבחנה שלך לא נראית לי. קח למשל את "ציד הצביה" – שלושה בני-אדם מסתובבים בג'יפ בנוף ראשוני, בסביבות אילת, ואיש אחד מביניהם רואה צביה. האם האחרים רואים אותה? אנו לא בטוחים. האם הצביה אמנם שם? גם בזה אין אנו בטוחים. האם הצביה, שמבחינת הפרטים היא מתוארת באופן ריאליסטי, היא צביה ריאלית?
ועוד, האם אתה בטוח שהאישה קיימת? בביוגראפיה שלי אולי היה לאישה קיום קודם. אבל בסיפור יש לצביה יותר קיום. כי מה שיוצר את הנוגה שמסביב לסיפור הוא קיום הצביה. ובכן, מה שהופך את הצביה בסיפור למציאות כל-כך מכרעת, זוהי העובדה שהצביה נתפסת ואינה נתפסת בעת-ובעונה-אחת.
בסופו-של-דבר כל זה אומר – יותר כאב. [הכאב של הנכסף]. אינני פוחד מזה. הבדידות והכיסופים הולכים יד-ביד. [הבדידות יכולה להיות טובה, מפרה, אוהבת אנשים]. מן הניתוק אני פוחד, כי הוא גובל עם הריק. היו מקרים בהם הרגשתי שאני מתקרב אל גבול הריק, ואז הלכתי לשוק.
אתה מכיר את המיתוס של אנתיאוס? גיבור בלתי-מנוצח כל עוד עמדו רגליו על הקרקע. בא הרקולס והרימו מן הקרקע וכרת את ראשו. זו סכנה האורבת כיום להרבה סופרים. התקופה היא צנטריפוגלית, משליכה מן המרכז חוצה. וצריך כוחות נפשיים כבירים כדי להינצל מסכנת הניתוק. האיש העומד מול הצביה הוא איש בודד, אבל השאיפה החזקה שלו לפגוש את הצביה היתה מאבדת כל משמעות, אלמלא הנוכחות של הנוהג בג'יפ ושל האישה.
פתיחוֹת סיפוריי הן תמיד ריאליסטיות, בעצם מיקרו-ריאליסטיות. וזאת דווקא משום שאני מכיר את הנטייה שלי להפלגות פנטאסטיות וחושש מהן.
אהוד: ולכן אולי אתה מרבה בפרטים תיאוריים. איך, בכל זאת, אתה מגיע להפלגותיך הפנטאסטיות?
יצחק: ההתפרטות הופכת את הריאליזם למיקרו-ריאליזם, ואז הוא נעשה פנטאסטי. כשאתה מתאר בפרוטרוט נמלה, היא הולכת ומתגדלת עד שהיא מאבדת את הפרופורציות שלה בטבע. דווקא הניסיון להיצמד אל הפרטים הריאליסטיים-ביותר גורם באורח מוזר, מודע-למחצה, לכך שההתפתחויות הן פנטאסטיות. מתהווה כאן תהליך כפול: התפוררות מצד אחד וצירופים בלתי-צפויים מצד שני.
אהוד: הזכרת התפוררות. רבים מגיבורי סיפוריך כמו מתפוררים לקראת איזושהי בשורה, משמעות או פשר לחייהם, המצויים מעבר להם, אולי באלוהים. בהתפוררות הם כאילו מנקים את עצמם, עוברים מטמורפוזה, המכשירה אותם לקבלת הבשורה וההשתנות. אך סיפוריך מביאים אותם אל סף ההשתנות, ולא מעבר לה, אל הקיום החדש. מפני כך יש הרבה "סיומים פתוחים" לסיפוריך.
יצחק: אספר לך סיפור. כשהייתי ילד היינו עושים רכבת מכיסאות. איך? היינו הופכים שני כיסאות, והנה – רכבת. טוב, נוסעים ברכבת. אבל לאן נוסעים? אז היינו תולים מגבעת ואומרים: "הנה הדגלן, הוא יסמן לנו. אם הצד הפתוח מופנה כלפינו, מותר לנו לעבור. ואם הצד השני – צריך לעצור או להחליף כיוון."
ידענו כמובן שזה משחק, אך לקחנו אותו ברצינות גדולה מאוד.
לפעמים יש לי הרגשה שאני מנסה בסיפורים שלי לתלות כובע כזה. הסיפור כולו כאילו חותר למוקד שמחוצה לו. גיבוריו אולי נראים כהורסים את עצמם, אבל לגבי עצמם הם הורסים אל איזה דבר, או מכוונים על איזה דבר, שמחוצה להם. הם כאילו בונים מערכה לקראת איזושהי התרחשות גואלת. שאינה מתרחשת, כמובן. אינני מסוגל היום לתלות כובע על קולב ולומר: "הנה הדגלן." אני יודע ואני מקבל שהאדם הוא "אדם משחק", אני יכול לשחק את תליית הכובע, אבל חסר לי כושר האשלייה, או כוח האמונה, שאוכל אחר-כך לומר על הכובע – אלה אלוהיך.
אולי אני מרחיב כאן מצוקה פרטית למצוקה כללית. אינני יודע כמה אנשים מרגישים כך את המצוקה הזאת, את הכורח הזה לחיות חיים של טעם בעולם בלי אלוהים.
אהוד: מדוע חיים של טעם בסיפוריך משמעם התפוררות?
יצחק: אני חש כי בכל אדם יש יסוד דתי במובן של שאיפה אל השלֵם. אם יש לאדם אחיזה מחוצה לו בצורת אידיאל, אלוהים או כנסייה, השאיפה הזאת מקבלת את סיפוקה. אבל אם אין לו את זה? הוא עשוי אז אולי לנסות להגיע לשם על-ידי ניפוץ מחיצות, קליפות. שמע מעשה:
ביקרתי אצל ידיד אחד בקיבוץ, בעל לאישה ואב לילדים. אדם שגדל במקום ואהב את ביתו. ישבנו ושוחחנו עד לשעות הקטנות. אמרנו כל מה שהיה לנו לומר ונשתרר שקט. שנינו הסתכלנו בחלון שעה ארוכה ושתקנו. [השתרר כמעין חלל יונק]. פתאום התמלטה לי שאלה:
"מה אתה באמת רוצה, נתן?"
"הביתה!" – ענה לי, גם הוא בלי לחשוב. הוא הופתע כמוני. מסתבר שכך וכך חדרים, ילדים ואישה אהובה, הישגים חומריים, מעמד, כל אלה עדיין אינם הבית. כי מדובר בעולם, ביקום, כביתו של אדם.
האם זו כמיהה דתית? אני חושב שהיא גוזלת את מנוחת גיבוריי, ואני מודה, היא גוזלת את מנוחתי. אז מה? לנפץ. לפרוץ. [לחפש]. להכין את בימת ההתרחשות. פירושו אולי סיפורים שאינם ההתרחשות עצמה, כי אם רק הכנת הבימה של ההתרחשות. וכמו שאמרת – הם אינם נגמרים, סיומם תמיד, או כמעט תמיד, פתוח. אני מרגיש שהגעתי בהם אל גבול המותר. מעבר לזה – מתחילה הארץ של הסכנות הגדולות והתקוות הגדולות.
אהוד: יש בסיפוריך התפתחות מתקופה בעלת סגנון נאיבי לתקופה שסגנונה פנטאסטי, כהגדרתך, עם יותר מודעות עצמי. להתפתחות זו ודאי מקבילה גם התרחשות ביוגראפית.
יצחק: בערך. התקופה הנאיבית היתה קשורה בעובדה שעוד היו בעולמי כמה דברים מוצקים, שרידים של אידיאלים וערכים מוצקים. אבל העולם הנאיבי היה מוחזק יחד באופן מלאכותי במקצת. ולכן המודעות העצמית, שבאה אחר-כך, ועימה התפוררותו ההכרחית של אותו עולם, היה בהם גם צד חיובי – השתחררות של אנרגיה יוצרת. במהותו הפנימית היה זה תהליך טראגי. מבחינה סיפורית הפך את גיבורי לגיבור מחפש, ומבחינה ביוגראפית, אותי – ליוצר מחפש.
אהוד: מדוע החיפוש הוא טראגי?
יצחק: מפני גילוי העובדה, הלא-כל-כך נחמדה, שמדובר בעולם ריק. עולם שיש בו עצים נאים ואנשים נאים וחפצים נאים – ובכל זאת ריק. ואז אתה עומד לפני הדילמה: להרים את הידיים ו"להתאבד" אל השיגרה, אל העיסוקים המופרזים במין, אל הסמים, או אל העסקנות ושאר החליפים, שהם צורות שונות של התאבדות – או ליהפך למין הרפתקן טראגי. להאמין ולא לדעת בדיוק במה, להתפלל (ואני רואה את יצירותיי בראש ובראשונה כמעין תפילות פרטיות מן המיצר) – ולא לדעת אל מי. ובסופו-של-דבר למצוא את עצמך בנתיב של חיפושים מתוך תקווה עמומה שאם רק תתמיד ותחפש – תמצא.
אהוד: את מה? את מי?
יצחק: לא יודע. סיפוריי הם חיפושיי.
אהוד: מהו ה"אני מאמין" שלך?
יצחק: יש בי הרגשה פנימית עמוקה שאנו חיים בתקופת ביניים שבין תקופת אמונה לתקופת אמונה. הבעייה היא איך להיערך בתקופת הביניים. [להיערך לקראת תקופת אמונה חדשה – פירושו לעשות משהו כדי לקרב אותה. לחפש אותה באלף דרכים. הערך היחיד האפשרי לתקופת ביניים, הוא אם כן החיפוש. והדרך הטובה ביותר לממֵש את החיפוש היא בתחום היצירה. יוצר הוא הרפתקן, הוא אינו מהסס לשגר שדרים אל החלל החיצון. אגב-כך מדליק שם כמה אורות, איתותים]. ננסה לראות זאת על-ידי משל קטן.
נניח קלקול בתחנת הכוח, והחשמל כָּבֶה בביתי. מה הדבר הראשון שאני עושה? אני ממהר לחלון להסתכל החוצה לראות איפה דולק אור. אני מוצא איזה חלון מואר, או כוכב, ומתחיל לשרטט לי מפת התמצאות [על פיהם. וכך בונה לי את ראשית האוריינטציה שלי]. ייתכן שבדמיוני, המוּנע אותה שעה על-ידי פחד ובדידות, אני אצית בכמה חלונות אורות דמיוניים, ואולי אקבע גם כמה אורות דמיוניים למעלה. הכול כדי להחזיר לעצמי מידת-מה של ביטחון בעולם, של כיוון והתמצאות. בעצם, להחזיר את עצמי לעולם.
[החדר האפל הוא תקופת הביניים. הבית שבו כבו האורות].
אהוד: המחזוריות, או המעגליות, היא יסוד חוזר בהתפתחות הצורנית של סיפוריך. מה הסיבה לכך?
יצחק: האגדה מספרת, שחוני המעגל חג מעגל סביבו ואמר לאלוהים: "לא אצא מהמעגל עד שתוריד גשם." לא היתה לו כמובן ברירה, שם למעלה, והוא הוריד גשם.
לתוות מעגל, זה בעצם לערוך בימת התרחשות. וליצור ציפייה. החזרות מעמיקות את הציפייה, הופכות אותה לתקווה, להשבעה, לייאוש. חוני המעגל מוחק את המעגל בסוף, או אולי הגשם מוחק אותו, כי אלוהים נענה לו. וכאן נגמר הדמיון. בסיפוריי אין סוף גואל. [בסיפוריי הציפייה נמשכת גם בסוף הסיפור, ואחרי סוף הסיפור, כי אין עונה. זהו מעמד שיש לו השלכה כמעט על כל דבר. הוא עוקר את הסיפור מן הזמן הקווי, המוליך כביכול לפיתרון, אל מה שקרוי: סוף. זמן ו"פתרון", שניהם מסוכנים למעמד המעגלי-צלייני].
אהוד: מדוע תופסים קירות, חיות, חרקים ושאר חפצים מקום כה חשוב בעולמך הסיפורי?
יצחק: אם אינך יכול להשליך את עצמך אל הגדול לאין-סוף, אתה מנסה לרדת אל הקטן לאין-סוף. כל חפץ קטן הוא אוצר. בהתבוננות אתה מגלה עולמות בחפצים הקטנים. החפצים הם לעיתים קרובות אבזרים של בדידות. אינני מרים דגל של ייסורים. אני תופס את הבדידות במובן חיובי, כיחס מתוך ריחוק. אולי זה קשור במאבק בין שני דחפים שבי: השאיפה לראות כל דבר שייך לכל דבר, בתוך מין הרמוניה קוסמית, וכנגד זה – ההרגשה, אולי התאווה – של עולם מתפורר.
לעיתים קרובות שני הדחפים הללו פועלים ביחד. אז אני מבחין במעין זרימה בין שלושה קטבים: פחד – זמן – יצירה. הציפיות והחרדות שלנו קשורות עם הרגע הבא. לעכל את הפחד, הוא להפקיע את החווייה מן הזמניות, הווי אומר – פעילות יוצרת. הייתי מפליג ואומר, שהיצירה נמצאת במעלות הגבוהות של הפחד.
אדגים במקרה קטן שקרה לי והשפיע עליי מאוד.
ביום שמש חורפי עמדתי בתחנת האוטובוסים ליד שוק חשמונאים וראיתי שם איש זקן מאוד, כולו קמטים, עם סלי כעכים בשתי ידיו, יוצא מן השוק, מדדה וחוצה את הכביש וניגש לתחנה. היתה בו מין חיוניות שלא עמדה בשום יחס עם פניו חרושי הקמטים. הסתכלתי בו. ייתכן שיש בי איזו הרגשת חמלה או משהו דומה. הוא היפנה פניו אל השמש והביט בשמש, אך דיבר אליי: "אל תסתכל עליי, תסתכל בשמש. השמש תמיד צעיר. תאכל כעך."
דבריו גרמו לי ריגוש. ראיתי את פניו: אור השמש שטף את הקמטים והם התבהרו. עיניו היו נקיות וצלולות להפליא.
למרות שלא הייתי רעב, קניתי אצלו כעך ואכלתי. אני מספר את הסיפור באהבה גדולה. באותו מעמד הבחנתי בכל אכזריותו ונפלאותו של המשולש: פחד – זמן – יצירה. אותה שעה נרקם בי סיפור. וגם אחר-כך, כל פעם שהיתה נובעת בי אותה הרגשה של חסד, הקודמת ליצירה, היתה דמותו עומדת לנגד עיניי. הוא עזר לי לעזור ליצירה להתגבר על פחדיי. דמות הדייג ב"מסע דניאל" גזורה על פיו.
אהוד: האם גם האישה היא בעיניך אובייקט להתבוננות, יסוד מאגי, מקלט מאימת ההתפוררות?
יצחק: אישה יוצרת נוכחות מאגית, וזה מה שעושה לך מעשה היצירה. אֵימה – וכוח מפקיע מאימה. האישה מוקפת טקסיות ממש כמו היצירה. אלה לא דברים שאפשר להסביר, אבל כשזה קורה לך, אתה יודע. אולי על פי סימנים מבשרים, כגון דגדוג רגיש, כמעט כואב, באצבעות. כל גוני הרגש עוברים שם. ואתה יודע שכך זה נכון – הכול נוצר כאן בין נגיעה וניתוק, נגיעה וניתוק. ביצירה כמו באהבה. ראית את "בריאת העולם" של מיכּלאנג'לו? הבריאה זורמת מאצבע אלוהים לאצבע האדם, ואתה מרגיש כי בגוף הקולט קיים איזה רטט, שאולי מבטא בצורה המרוכזת ביותר את השמחה האין-סופית יחד עם הפחד האין-סופי.
אגב, אדם בציור זה הוא יצור קולט, פאסיבי, כאילו נברא מיסוד נשי. תמיד היתה קרובה לי ההרגשה שהעולם נברא מיסוד נשי. תיהַמָת, מן האפוס הבבלי, נקרעת לגזרים על-ידי מָרדוּך, ומגופה הוא נוטה שמיים וארץ. האלה שדיברה אליי יותר מכל היא קאלי, מן המיתולוגיה ההודית. ארבע זרועות לה, בשתיים מלטפת ובשתיים קורעת לגזרים. האישה היא מין יסוד כזה שצריך להרוס אותו ולקרוע אותו כדי ליצור עולם.
אהוד: נחזור לשניות של היסוד הפנטאסטי והיסוד הריאליסטי שבכתיבתך. לאן פניך מועדות?
יצחק: אנסה שוב לענות לך בסיפור קטן. כשהייתי ילד בן ארבע-חמש למדתי במעין "חדר מתוקן". לאחר שהיה מסיים את ארוחת-הבוקר שלו בחדר הסמוך, היה המלמד יוצא מתוך עשן הבצלים המטוגנים, שמילא את הבית, ומיד נטפל לתלמיד הראשון: "מה עשית עד עכשיו?" שאל.
"עשיתי את השיעור," השיב הילד.
המלמד סטר לו על פניו ואמר: "גוי, למה לא התפללת?" – ועבר לילד שני ושאל גם אותו: "מה עשית עד עכשיו?"
"התפללתי," התחכם לו הילד.
אך המלמד סטר גם לו על פניו ואמר: "שייגץ, למה לא הכנת את השיעור?"
אני ישבתי אחריהם מלא פחד, וטרם גמרתי בליבי מה אענה לו. אבל המלמד משום-מה פסח עליי.
במצב זה נשארתי עד עצם היום הזה.
שני דחפים חיים בתוכי ולא בשלום. יש שגובר עליי הצורך "לעשות את השיעור", להיות מעורב בין הבריות, לחוות דיעות, לנקוט עמדה, להשתתף במאבקים ציבוריים, ואז גם קורה שאני כותב סיפור שאינו מחוסן לגמרי בפני הדחף הזה. וכנגדו – הדחף האינדיווידואלי, שצומח מתוך הבדידות ונותן בי כוח לומר את התפילה שלי. שיעור או תפילה. פירושו להתנודד בין קרני הדילמה, לא לשקוט, לא להיצמד לדרך הבעה אחת, לעולם לא לחשוב: הגעתי.
שאלת: לאן. אני מסתכל סביב. נראה כאילו הספרות הסיפורית נוטה לברוח אל הקצוות. מצד אחד – אל החווייה המיידית, הגולמית, והביטוי הגולמי. מצד שני, אל סוּפּר-ארגון, אל מה שנראה כניסיון לארגן את המציאות הלא-מובנת בתבניות מיתולוגיות ארכיטיפָּליות.
אהוד: על חשבון הריאליזם?
יצחק: ריאליזם? איך אפשר להתחרות באימפקט הריאליסטי המרטט של מדיומים כמו הטלוויזיה והקולנוע? הבעייה המרכזית כבר היום, והיא תלך ותחריף – היא בעיית המשמעות, הקיום בחלל ריק. האדם ניסה להשיב על כך בשעה שתפס את עצמו לראשונה כאדם חושב, אז יצר את המיתוסים הקדמוניים. האנושות עשתה שוב סיבוב שלם. בוא ואספר לך משהו. ודאי כבר שמת לב, שכאשר אני מתקשה להשיב, אני "מספר משהו".
ביקר אצלי מכיר אחרי כמה שנים טובות בניו-יורק. הוצאתי אותו למרפסת שיראה שקיעה יפה על הים.
הוא אמר: "זה קיטש!"
האמירה שלו גרמה לי הרבה יותר מאי-הבנה – אולי פחד. פתאום היתה לי הרגשה, שאולי מדובר בעולם המשנה לא את צורתו, אלא את מהותו. שאולי צריך לבדוק את העץ, ההר, הנחל, הציפור, ואולי גם את עצמנו, על פי איזה דגָמים מכניים. מעין מימֶזיס הפוך.
ואז עלה בדעתי, שאולי יהיה צורך במיתולוגיה חדשה, כדי להחזיר עולם של מוחות אלקטרוניים אל האנושי. אינני יודע. יש לפעמים הרגשה כאילו המציאות חומקת מפניך, לובשת צורות שאינן ניתנות לקליטה משמעותית. וזה מבהיל. זהו אולי הפחד הגדול ביותר של הסופר.
[הראיון נערך בחודש אוקטובר 1972. המשפטים בסוגריים מרובעים הושמטו לימים בידי אוורבוך-אורפז, אך חשבתי שכדאי להביאם מן הנוסח המקורי של הראיון – א.ב.ע.]
* * *
ערב מחווה למשוררת אגי משעול ב"צוותא"
ביום שלישי, 17 במאי 2005, בשעה 21:00
בין המשתתפים: יהודית רביץ, רוני סומק, יורם חטב, אסף ארמוזה, רחל חלפי, אנסמבל הינשופות, מאיה משעול, קרן פלס. גיטה מונטה ועוד.
כל מי שיזדהה בקופת צוותא, טל. 6950156, כקורא "חדשות בן עזר"
יקבל 20% הנחה על מחיר הכרטיס.
תגובות מצונזרות היטב
נוהג הוא בעיתונות הכתובה שמנהלי מדורים חסרי השכלה מספקת, אשר העברית שלהם לקוייה (נחותה) – עורכים ומשנים רשימות, תגובות ומכתבים למערכת של כותבים בעלי אי.קיו, השכלה כללית (בייחוד ידע בהיסטוריה) וכושר ניסוח עברי טובים פי כמה משלהם.
"חדשות בן עזר" ישתדל להתנהג באותה צורה סאדיסטית מטומטמת בתגובות הנשלחות אליו, ורק מי שיסתכן ויציין הסכמתו במפורש, יופיע שמו המלא על דבריו המסורסים.
עוד על ברנר ועל מילים וביטויים של פעם
בעקבות כתיבתך על יוסף חיים ברנר [גיליון מס' 36], אם יש ביכולתך, להדפיס את סיפורו "המוצא", המספר על תקופת גירוש תושבי המרכז לצפון הארץ על-ידי התורכים ויחס אנשי המושבה, כנראה חדרה, אל הגולים. הסיפור מדהים, ומכיוון שברנר לא נימנה על הבסט-סלרס היום, לפחות מנוייך היקרים יקראו סיפור זה (כרך חמישי, עמוד 196).
מכיוון שאיני זוכר את כל המילים הישנות שהדפסת, אשלח כמה ואתה תחליט:
ג'ינג'י קלווסה, ואם רצו להרגיז – ג'ינג'י קלווסה הכריע [החריא] בטרסה. * בילדותנו כל קיץ היינו עושים קרחת, כנראה כדי לצער את הכינים, וקראו לזה, לעשות גרעה. * אחרי התספורת, מכה באחורי הראש מלמטה למעלה נקראה – ספיחס. * היה משפט ג'יבריש, אולי כדי לבדוק את מהירות התפיסה: "איסטנדה דהמנדלנדה ציריציפציק דהמנדליפציק."
להתראות בכתובים,
גדעון אור
סופר נידח משיב: מר א. בן עזר העתיק את "עצבים" (כנראה יש לקרוא בבי"ת רפה, מלשון עֶצֶב, ולא במובן של עצבנות) לספרו "ברנר והערבים" (2001). בסיפור "המוצא" לא עסק, והוא אינו נמצא על הכונן הקשיח של מערכת "חדשות בן עזר".
"הארץ" קבע שערבי שאומר את המילה "ואללהי" דובר רק אמת!
ממש הזדעזעתי מהסיפור [ההתקפה על פתח-תקווה בכ"ז ניסן תרפ"א, גיליון מס' 37]. כיצד מעזים מתנחלים יהודים להילחם בלוחמי החופש הערבים? כיצד זה מעזים להביא את דברי הגנב חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי: "דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים-מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה!"
והרי ב"הארץ" קבעו רק השבוע [שעבר], שערבי שאומר את המילה "ואללהי" דובר רק אמת!
נעמן כהן
האם ביפו פשטו צוואר לרוצחים במאורעות מאי 1921?
אהוד יקר,
קראתי בעניין רב את סיפור הגנת פתח-תקווה במאורעות תרפ"א [גיליון מס' 37]. מהסיפא (דברי אליעזר שטיינמן) משתמע כאילו ביפו פשטו צוואר לרוצחים, וזה ממש לא נכון: בבית העולים ("בית החלוץ") היו כשישים דיירים (פרסונל ועולים חדשים), ובראשם עמדו דובה ויהודה צ'רקסקי, הם התארגנו להגנה והכינו גרזנים, מוטות וסכינים, אלא שהפורעים הגיעו בחסות שוטרים ערביים, שהיה בידיהם נשק חם. הם ירו על המגינים, ואחר כך גם זרקו רימון לחצר אשר גרם לשריפה, ובעקבותיה לפירצה בחומה ולפריצת הפורעים פנימה. מספר הפורעים מוערך במאות, ולנצורים לא היה שום סיכוי, למרות שהם, והזוג צ'רקסקי בראשם, נלחמו בחירוף נפש. בבית העולים נספרו 13 הרוגים ועשרות פצועים. כשיהודה רצה לפרוץ החוצה בסכין שלופה, התנפלו עליו מכל צד במוטות ברזל והכריעוהו ארצה. אישתו, דובה רצה אחריו להחיותו, ופרצה את דרכה בגרזן, פוגעת בכל מי שנקרה בדרכה, אך הפורעים השיגוה והרגו גם אותה. הבן משה ראה את הוריו נהרגים לעיניו. אחד הפצועים בחדר הקריאה רמז לו שישכב כמת, וכך ניצל. כעבור זמן הגיעו השוטרים הבריטים ושמו לב שהילד (שיום קודם עלה לתורה כבר-מצווה) חי. הבת השנייה, חיה'לה, ניצלה כי בדיוק חלתה ושהתה באותו הזמן בבית החולים הצרפתי, ואילו בן הזקונים, ראובן, הצליח לברוח דרך החלון.
קשה לקרוא למה שקרה בבית העולים פשיטת צוואר לרוצחים.
בברכה, משה גרנות
נ"ב: את המאורעות הללו תיארתי בפרוטרוט בספרי "הנדר", תמוז 1986.
פרסום ראשון: אליהו הכהן על "ירושלים של זהב"
אהוד יקירי,
הוויכוח על ירושלים של זהב איבד כל פרופורציות. לפני שלושים וחמש שנים ערכתי מסע הרצאות ברחבי הארץ (כ-300 ישובים) על הנושא: מהו שיר עברי, כלומר – על מקור והשפעות בזמר העברי. השמעתי מתוך טייפ-סלילים גדול קרוב ל-50 דוגמאות של שירים, והראיתי מה תרמו לזמר העברי שוודיה, נורווגיה, רוסיה, אנגליה, טורקיה, ארמניה, גרמניה, פולין, רומניה, בולגריה, צרפת, איטליה, יוון ועוד.
בהרצאה הבחנתי בין דרגות שונות של השפעה, ועמדתי על ההבדל בין שירים שמנגינתם שאולה ממנגינת עם אחר לבין מנגינה מושפעת לבין מנגינה שנכתבה בהשראת לחן אחר ובין מנגינה שיש בה רמזים ללחן אחר. באותה הרצאה השמעתי את הקלטת השיר "פלו גוספה" ודיברתי בזכותה של נעמי שמר ששירה ירושלים של זהב אינו שיר גנוב אלא לכל היותר פתיחתו הושפעה מלחן ששמעה נעמי שמר, אך בכל מקרה השיר המקורי היה שיר קצבי – שלא כמו "ירושלים של זהב", וגם את החלק הראשון הזה נעמי שמר שידרגה יפה מאד ואולי הבאסקים עוד יודו לה יום אחד על שבהשפעת שיר עם די זניח ולא מוכר בעולם יצרה שיר נפלא המוכר בכל רחבי העולם ונכנס בקהילות רבות לסידור התפילה.
עשיתי זאת באותן שנים (1969 עד 1973) מכיוון שבתוכנית הרדיו "שירי עמים" השמיע העורך ישראל דליות את השיר הבאסקי והצביע על הדמיון, ובהרצאות התייחסתי לכך.
כששמעה נעמי שעל כך כעסה, ובשיחה טלפונית ביקשה ממני לרדת מכך. הצעתי לה לבוא לאחת מהרצאותיי ולשמוע במו אוזניה מה אני מספר על השיר, אך היא הייתה פסקנית ודחקה בי לא להשמיע את השיר הבאסקי ולא להתייחס אליו. ואמנם, מאותה עת נמנעתי מלציין את הדוגמא הזו והסתפקתי בעשרות הדוגמאות האחרות.
למותר לציין שנעמי היתה איתי כל השנים בקשר מצויין, ביקרה בביתי ואני בביתה, אפילו הזכירה אותי בשיריה, ומעולם אחרי כן לא עלה הנושא הזה.
כשלושה שבועות לפני מותה התקשרה אליי לספר כמה התרגשה ממאמר שכתבתי על המלחין חנינא קרצ'בסקי ב"עתמול", שהוא לדעתה פנינה, ולא התייחסה כלל ל"ירושלים של זהב".
יומיים אחרי כן מצלצל אליי גיל אלדמע ומודיע לי שלפני חצי שעה קיבל מכתב מרגש מנעמי שמר, והוא רוצה לשלוח אותו אליי בפקס. זה קרה לפני שנה, ביוני 2004. קראתי את המכתב המרגש הזה, והצעתי לו לשמור אותו לעצמו, שכן לדעתי נעמי מייחסת להשפעה של השיר הבאסקי משקל גדול מדי ביצירה שלה, וכנראה זה העיק עליה כל השנים, וכשהייתה כבר במצב של שכיב מרע אמרה לעצמה: "אדברה וירווח לי."
חששתי שאם יפורסם המכתב, מה שיתקבל בציבור הוא ש"ירושלים של זהב" הוא שיר באסקי. והאמת היא שזה בערך מה שקרה. הקורא את כותרות העיתונים ואת שטיפת המוח בעניין הזה משוכנע שנעמי הודתה שגנבה את הלחן מהבאסקים, עד כדי כך שבאתר אינטרנט אומר אחד המגיבים: "צריך להחזיר את 'ירושלים של זהב' לבאסקים ואת יהודה ושומרון לפלשתינאים."
לפי חוקי הגנת זכויות היוצרים רק אם יש שמונה טקטים זהים רצופים, אפשר לטעון על פלאגיאט. אין דבר כזה בדוגמא שלפנינו. מה עוד שמדובר בשיר עם שאימו של פאקו איבנז שמעה מאימה, ששמעה מאימה, וכמו כל שיר עם אין לו זכויות.
הפרשה הזו, הידועה לי, כאמור, זה כשלושים וחמש שנים, לא רק שלא מעיבה על תרומתה של נעמי שמר, אלא שהתוודותה במכתב מדברת לזכותה, וחבל שהפליגה למחוזות מרוחקים כל כך עד כדי שהניחה שחלתה בשל כך.
דרישת שלום ליהודית ונסיעה טובה,
אליהו
הערת אהוד בן עזר: נאמנים עליי דברי אליהו הכהן יותר מכל אדם אחר בפרשת "ירושלים של זהב" ומעתה איני דבק אלא בהם ולא בכל פרשנות או השערה אחרת, גם לא בזו שלי-עצמי כפי שהובאה בגיליון הקודם (מס' 38).
תגובות ראשונות על ספר השירים
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
"השעה עכשיו שתיים בלילה. אני נהנית לקרוא את ספר השירים שלך." נ.ל. * "'ינון כפצע בחיקך' הוא שיר חזק שממש הדהים אותי. מאיפה זה בא לך?" ה.ו. * "לא הכרתי עד היום את הצד השירי שלך, ויש לי הפתעה נעימה. אני מאחל לך יחצ"נות רוני-סומֵקית שתקדם את הספר." ד.מ. * "לפי התמונה על העטיפה בטוחים שאישה כתבה את ספר השירים, ומוזר שרואים שהמחבר הוא גבר. ובכלל, לא תיארתי לעצמי שאתה, שנחשב לשונא נשים ולאנטי-פמיניסט – יכול לכתוב שירי אהבה מלאי רגש כאלה." י. ב. * "ה'רקוויאם לרבין' הוא בעיניי השיר החזק והאקטואלי ביותר בספר." י.ז. * "אני סבורה שזהו אחד הספרים היפים ביותר שכתבת, וכמעט נתפתיתי לחשוב שאולי היית צריך להישאר איש שירה, לא איש פרוזה, כי דווקא ברישום הקטן, המינימליסטי, מתגלה עוצמת ההבעה שלך." ע.פ.
א. ואני קוראים בשיריך ונהנים (לא מכולם). שניים במיוחד שבו את ליבי (ועדיין לא קראתי את כולם): "שני אגרטלים" ו"יעזרה אלוהים לפנות בוקר". – מי זאת נחמה ט. שתמונתה על העטיפה? – ב"רקוויאם לרבין" נפלו, לדעתי, שתי טעויות – בשורה "פתאום עולה בי פתאום" נראה לי שפתאום אחד מיותר:
פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,
בשורה "הפאראדוכס של האמונה"... נדמה לי שהמילה הרצחך לא מנוקדת נכון:
הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ
יכול להיות שבשני המקרים אני טועה.
שבת שלום,
ג.א.
סופר נידח מבהיר: נחמה ט. היא דודתה אחות-אביה של המיסתורית. נחמה עלתה עם הוריה ארצה מפולין בשנות השלושים, הם בנו בית קטן בקריית-חיים והיא עבדה כמורה. בשנת 1942 נפטרה ממחלה קשה. כאשר חיפש מר א. בן עזר לעטיפת ספרו תמונת אישה שאין עליה זכויות, שלפה המיסתורית מגנזיה תמונת פספורט של דודתה, ומאוחר יותר הגרפיקאית המחוננת נעמה יפה (שהתקינה את כל עטיפות ספריו של מר א. בן עזר בהוצאת "אסטרולוג") השתמשה בתמונה של נחמה ט. לעטיפה, והתמונה מושכת בינתיים תשומת-לב יותר מן השירים.
פעמיים "פתאום" הם בכוונה, כדי להדגיש את הזעזוע והבלבול, ואילו הניקוד של הרצחך הוא על דעת המנקדת המעולה תמר פרי, שחידשה למר א. בן עזר הרבה צורות שלא ידע כאשר ניקדה את שיריו לַספר.
קִראו את רשימתה בשם זה של אסתר זנדברג, ב"הארץ" מאתמול, 8.5, על המאבק להצלת היכל התרבות מהאינטרסנטים שמאיימים להפוך אותו לקניון, והודיעו לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, היכל התרבות. ת.ד. 23500, ת"א 61231. פקס 03-6290097 – שאם לא יחזרו בהם מתוכניתם, לא תחדשו את המנוי שלכם! עשו זאת כבר היום! כתבו על כך גם במדורי המכתבים של מערכות העיתונים! הבה נתגייס כולנו למאבק למען הצלתו של היכל התרבות!
"חדשות בן עזר" מברך את קוראיו
ביום חג עצמאות שמח
ומזכיר ציטוט מגתה או משילר:
"מיהו הראוי לחיים ולחירות? זה הכובשם יום-יום מחדש!"
שעליו היתה חוזרת שוב ושוב טוני הָלֶה
מנהלת בית הספר "תיכון חדש"
שגם לימדה ספרות כללית, היסטוריה ואמנות
ולימים הקדיש לה תלמידהּ מר א. בן עזר
את הנוסח העברי של ספר הראיונות על מחיר הציונות
"אין שאננים בציון"
(ככה זה כשיש לבן-אדם חולשה לנשים שהשפיעו על חייו)
להתראות בגיליון הבא של המכתב העיתי
שיישלח בסוף חודש מאי 2005
ועד אז בבקשה לא לשלוח הזמנות חדשות לרכישת ספרים
וגם לא אי-מיילים!!!
כי מערכת המחשבים של מערכת "חדשות בן עזר"
תהיה סגורה לצורך שיפוצים ושיפּוֹלין
ספריהם של מר א. בן עזר ומר אלימלך שפירא
מוחרמים בחנויות הספרים בישראל
חרם לא רשמי קיים במרבית חנויות הספרים בישראל וברשתות הגדולות – על ספריהם של הסופר הנידח מר א. בן עזר ושל הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא. נסו למצוא על מדפיהן אפילו עותק אחד מארבעים הספרים שכתב מר א. בן עזר – לילדים ולנוער, רומאנים, ביוגראפיות וספרי מחקר – או את אחד משני הרומאנים הקלאסיים של מר א. שפירא: "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה" – יוק! – רשת סטימצקי על מאות חנויותיה וזכייניה הסכימה לקחת מהוצאת "אסטרולוג" להפצה רק 30 עותקים מספר שיריו החדש של המשורר הנידח מר א. בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", מהם אולי 15 מונחים עדיין במחסן, שמא עוף השמיים יוליך את הקול ואחד מאזרחי ישראל יזמין באחת מחנויות הרשת את הספר.
חלפו הימים בהם ספר חדש היה מוצג בחלון הראווה של חנות הספרים. היום מוצגים שם בעשרות כמו טפט רק אותם עותקים של רבי-המכר המתוכננים-מראש ו/או ספרים חדשים של הוצאות ספרים שמקורבות בצורה זו או אחרת לרשת החנויות, ומשקיעות עשרות אלפי שקלים במסע קידום ובמודעות ענק, שברוב המקרים אינן מחזירות את ההשקעה בהן אבל לפחות הקוראים יודעים שהספר יצא לאור.
אבל מה, אין רע בלי טוב: אם מחר ישטוף חס-ושלום גל של צונאמי את כל חנויות הספרים בישראל, הסופרים היחידים שלא יינזקו הם הסופר הנידח מר א. בן עזר והסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא – וכל זאת גם מפני שלא יימצא בחנויות שנפגעו אף לא עותק אחד מספרי שניהם.
©
כל הזכויות שמורות
החל מ-1 ביוני 2005
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו רק לאחר קבלת הכרך בדואר
וגם את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר עדיין להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען, הכול לפי האי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל