חדשות בן עזר

אהוד בן עזר, בן 69, ("המחצבה") חיבר רומאנים וסיפורים לגדולים ולקטנים וגם ביוגרפיות. חתן פרס היצירה מטעם ראש הממשלה, הוא הביא לדפוס את אוצר שיריה של דודתו, אסתר ראב, וגם פירסם שירים מפרי עטו [כוונתו כנראה ל"יעזרה אלוהים לפנות בוקר" אבל כבר לא היה מספיק נייר בעיתון לפירוט הזה. – א.ב.ע.].

באחרונה הוא מגדיר עצמו כסופר נידח, ומפרסם את יצירותיו והגיגיו במעין עיתון של איש אחד שהוא מפיץ באמצעות הדואר האלקטרוני: סיפורים, כתבתו על תולדות פתח תקווה עירו, תגובות פוליטיות (ימניות), ביקורות תיאטרון וכל מיני דברי ליצנות כמו-סאטיריים. עוד מעט יבוא הגיליון מיספר 50.

הדואלים שלו משקפים בעייה אמיתית: מי שירצה פעם לחקור את תרבות הימים האלה לא ימצא לה שריד וזכר, כמו לא היתה, אלא אם תופיע בדפוס, כמו שיר מאת בן עזר שפורסם השבוע ב"מעריב" ודברים שבן עזר מפרסם לפעמים במדורי המכתבים למערכת. אך השבוע [ליתר דיוק מדובר בגיליון מס' 42 מיום 4 ביוני 2005. – א.ב.ע.] יוצא בן עזר נגד העיתונים. הוא מדבר בשם "יערות הגשם ההולכים ונכחדים, ובשם כל חומרי הגלם המשמשים את תעשיית הנייר, למעט הסמרטוטים והחומרים הממוחזרים," וקורא: "יצומצמו העיתונים! מי צריך עשרות ומאות עמודים, בייחוד בעיתוני ובמקומוני סוף השבוע, אשר ככל שיש בהם יותר מודעות צבעוניות שאיש לא מסתכל בהן אלא להיפך, מתרגז ועובר הלאה, כן יש בהם פחות חומר מערכתי, פחות תוכן, והרמה ביותר ממחציתם היא תת-רמה!"

בן עזר מציע על כן שקוני העיתונים של סוף השבוע יחילו לשלוף מתוכם באופן הפגנתי רק את הדפים המעניינים אותם וישאירו בחנות או בקיוסק את "גיליונות הזבל", ואילו המנויים ישלחו חזרה חבילות של חלקי עיתונים ושבועונים מיותרים שאין מה לקרוא בהם למערכות, "כדי לסתום אותן בזבל של עצמן," כדבריו. "קראו ספרים," מציע הסופר הנידח מפתח תקווה לגולשי האינטרנט, "ושחקו עם הילדים והנכדים שלכם."

מר סופר נידח מעיר: אהוד בן עזר אינו גר בפתח-תקווה, וקוראיו אינם "גולשי האינטרנט", אלא מערכת "חדשות בן עזר" שולחת ישירות כל מכתב עיתי חדש במתכונת כפולה של קובץ וורד ושל דף אי-מייל, ובארבע לחיצות מקלדת – לארבע רשימות דואר אלקטרוני שמכילות יחד יותר מארבע מאות וחמישים נמענים, ומדי יום מצטרפים חדשים. נוסף בזאת, בימינו, ובייחוד מעל דפי עיתון "הארץ", מוגדר כנראה כל אדם שפוי המתבונן במציאות מבלי לרמות את עצמו – בתור "ימני".

חידושים בסוגיית ההפלצות בטִיסות

מאת מר א. בן עזר

אחת הרעות החולות בטיסות, שכולאות את האדם בין שעה-שעתיים לבין אחת-עשרה שעות ויותר בחלל סגור אחד ובצפיפות עם עשרות בעלי-מעיים אחרים, היא הקושי להתגבר על מכת ההפלצות: הן באופן פעיל, להתאפק או לשחרר בשקט, והן באופן סביל – להריח את הנאדות ששיחררו הנוסעים האחרים.

הגדילו עשות חברות הטיסה שכוללות בארוחותיהן גביע גדוש חומוס ופיתות חמות, מתוך אמונה שגורם הפלצות אדיר זה, שרק שעועית אפוייה במיץ עגבניות או מרק שעועית או חמין-של-שבת – חזקים ממנו – יישאר כלוא בבטנם של הנוסעים בארבע-חמש השעות הבאות הנחוצות לעיכולו, ותוצאותיו תוכרנה כבר הרחק מבטן המטוס.

דא עקא, שיש טיסות שנמשכות זמן רב יותר, והחומוס בינתיים משתחרר לאוויר המטוס בצורת הצבירה הקקה-גזית שלו, ומנגד יש בעלי קיבה ומעיים שמעכלים מזון מהר יותר, ויכולים להפליץ חומוס לאחר שעתיים בלבד, גם בטיסות קצרות יחסית.

שלא לדבר על סוגיות קשות לא פחות. למשל, מה עושה נוסע כמו מר סופר נידח שלא הצליח לחרבן בבוקר או בכל שעה אחרת, לפחות פעמיים-שלוש – כדי לנקות את בני-מעיו לקראת הנסיעה, ובטנו נושאת עתה פנימה לבטן המטוס מוכנים-כבר הקקה-גזים מארוחותיו ביום אתמול, ולא כל נוסע זהיר לאכול בטווח של כשתים-עשרה שעות לפני הטיסה רק מאכלים קלים, נטולי קטניות וחנקן, וחברות הטיסה גם לא שולחות הוראות ניקוי מעיים לנוסעים, שהן חיוניות לא פחות מההוראות המפורטות שמקבל כל בעל-מעיים לפני בדיקת קולונוסקופיה מעכוזו. אילו היו כל הנוסעים צמים לפחות שתים-עשרה שעות לפני הטיסה, לא היו ההפלצות באות כלל לאוויר המטוס.

ועצה עוד יותר טובה היא טיפול חוקן לכל נוסע טרם עוברו את ביקורת הדרכונים כדי לוודא שמעיו ריקים וכמו שבנמלי התעופה של תאילנד ממשיכים לעבוד במכוני העיסוי על הנוסע עד סמוך לעלייתו למטוס, כך יפעלו בטרמינלים גם מכוני החוקנים.

ואם כבר הפליץ – הלא גם כאן יושב הנוסע בפני אחד הפרדוקסים הגדולים של הבטן האנושית והוא – שלא הריח קובע אלא הרעש. אם אתה מצליח לשחרר נאד שקט, אפילו מסריח, לתוך ריפוד הכיסא שלך ומבלי השמע קול – בּוּל! הרווחת. אך אם חס ושלום תקעת נאד רועש, אפילו חסר ריח לחלוטין – אכלת אותה. אין בושה גדולה מזו בטיסה!

האם אפשר להדמים פלוץ רעשני או לחלופין לחצרץ פלוץ שקט? (כמובן לא במטוס אלא כשאתה לבד בבית ורוצה ליהנות גם מחוש השמע, להפליץ ולשיר!)

על כך מתנהל מחקר גזו-סטאטיסטי בחסות פרופ' פלוץ בן-שחר, דיקן אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, שבין שאר תאריו הוא גם ראש החוג למדעי השלום ולנשיאת חן בעיני גויים. תוצאות המחקר (העומד להתפרסם באנגלית בהוצאת אוֹקסְפְלוֹץ פְּרֵס, שגם מימנה אותו בחלקו) מאששות את משנת עלי באבא והומיי באבא על גזענות וקולוניאליזם: הן מראות כי אצל 60% מקרב הפלשתינאים שמחוץ לגבולות ישראל נצפית תופעת פלוץ שקט, אצל 50% מאזרחי ישראל הערבים נצפית התופעה, אצל 40% מיהודי ישראל בני עדות המזרח נצפית התופעה, ורק אצל 30% מיהודי ישראל האשכנזים נצפית תופעת פלוץ שקט – כלומר 70% אשכנזים יריעו מבלי אשר יחושו כל צורך להסוות, מה שגם נובע מעודף תזונה משווע, והוא כדרכן של חברות קולוניאליסטיות הנמצאות בתהליך שקיעה. (הנתונים מהימנים בהחלט מהיותם מותאמים-מראש ובסדר-גודל מדוייק של מאה אחוז לדעות הקדומות ולהשקפת העולם הפוליטית של החוקרים בפקולטה למדעי הרוח והחברה, כְּמָה שנאמר: "חברֶה, מי עשה כאן רוח?")

נשים אינן מפליצות כלל. כלומר, לא שומעים אותן.

אשתו של מר סופר נידח נוהגת לומר לו בטיסות: "תפסיק להתאונן. אתה יכול ללכת לבית-השימוש ולשחרר שם את הגזים!"

ובכן, קודם כל מר סופר נידח שונא ללכת לבתי-השימוש במטוסים כי תמיד נדמה לו שהם לא די נקיים, זאת לפי התור שהיה לפניו,

וגם הרעש של הורדת המים באסלה מפחיד אותו, כאילו ניבעה חור במטוס!

כן, ולפעמים הוא אפילו אינו משתין עד חמש שעות – מבית-נתיבות ההמראה ועד לבית-נתיבות הנחיתה. וככל שהוא מקשיש כך הוא נעשה יותר פרטנציוזי וקפריציוזי.

ובנוסף לכך, קירות בית השימוש במטוסים דקים, והם ממוקמים ליד המיטבח ומושבי הדיילות או ליד מושבי נוסעים, ומי שאינו מצליח להפליץ בשקט יוצא משם בבושת פנים יותר מאשר אילו עישן שם או אנס.

ולמפליצים כרוניים, בעלי תפוקה גדולה, המעט שהם מצליחים לשחרר בבית-שימוש בגובה עשרה קילומטר מעל כל בית-כיסא נורמאלי – הוא ממש בדיחה, מה עוד שלעיתים דווקא אז נסגר המצליץ של הנוסע וכאילו נסתתמה בטנו. ורק הוא חוזר לשבת על מקומו, והנה שוב יש לו קראמפים (עוויתות כואבות) שנוצרים מטיולי הגזים ומפרפוריהם בבני-מעיו!

לפיכך החליט "חדשות בן עזר" לערוך מכרז עולמי בין יצרניות המטוסים וחברות התעופה לעיצוב המושב המושלם בכיסאות במטוסים.

מדובר בצינור סמוי דמוי שואב-אבק שיפעל בשקט גמור ויקלוט ברצף, או לפי חיישן-פוֹרְץ שיפעילו בעת הצורך – את הסירחון שהנוסע משחרר בחשאי לתוך מושבו, כתינוק היושב בכיסא-עץ גבוה ומתחתיו סיר נשלף –

רק שלא מדובר כאן במוצקים אלא ברשת-ריפוד דקה וכהה שתסתיר את חלל הקליטה של גז הנוסעים. ייתכן שאיסוף נבון של הפלצות יוכל גם להוסיף אנרגיה למנוע המטוס, והטסים בו יחושו בקשר שבין התאמצותם לשחרר גז לבין התגברות המהירות המופקת מן המנוע הסילוני. ובייחוד יש להתאמץ בעת ההמראה, שאז כידוע צורכים המנועים כמות עצומה של דלק בזמן קצר ביותר, וממילא מצויים כל הנוסעים בתנוחה אלכסונית המתאימה לסיוע.

ישנן שמועות שריפוד המושבים כבר הוכשר במידה מסויימת לכך והוא קולט ריחות, אחרת היה האוויר בטיסות מסריח עד לבלי נשוא, אלא שחברות התעופה שומרות את החידוש בצנעה (עדיף בעיניהן לא לתת פרהסיה לנושא לא מלבב ורחוק מפומביות, שאחרת ידרוש הציבור כי יתקבלו לעבודה רק טייסים תתרנים) ואילו החברות הישראליות, על אחת כמה וכמה – מצניעוֹת מטעמי כשרות את עירוב פלוצֵי הבשר, החלב והפרווה, מה עוד שכיום מוחרם השימוש בפרווה מן החי.

ואיך מתבצע הטיהור הדיסקרטי? דיילות-אוויר תתרניות שאינן חוששות להתכופף ולהריח – טומנות לפני הטיסה במושבי הנוסעים גלולות אנטי-ריח שמתנדפות בבואן במגע עם הפְלצות מכל גזע, דת ומין.

על "ימי צקלג"

מאת אלישע פורת

בקיץ של שנת 1958 ישבתי ב"קו העירוני" של ירושלים המחולקת. הייתי מפקדה הצעיר של עמדה צפונית בשם "עמדת שכונת פאג"י". העמדה ניצבה בקצה המזרחי של שכונת פועלי אגודת ישראל, במרחק קצר מבית-הספר לשוטרים שבצד הירדני. אני זוכר במעורפל כמה שמות, שלימים נכנסו להיסטוריית הדמים של ירושלים: גבעת התחמושת, גבעת המבתר, גן אברמוב. חיי השגרה בעמדה היו משעממים מאוד. שמירות על הגג, תורנויות בישול וניקוי, וההצטחצחות היומית לקראת היציאה העירה.

לפעמים הייתה השגרה נשברת. פעם לזחילה בין גדרות התיל הממוקשות כדי לקטוף תאנים משובחות, ופעם לבריחה חשאית מהעמדה לפגישה עם הנערה האהובה. יום אחד שכבתי וקראתי על הגג. הרוח הקרירה של ירושלים הייתה נפלאה. מעטים מחבריי קראו ספרים אז בצבא. העיתונים הקלים והצבעוניים משכו את הלב הרבה יותר. אני זוכר שקראתי את ספר שיריו של אברהם בן יצחק. שירים מעטים שנכרכו בספרון דק, אבל איזה אוצר בלום ועשיר של יופי. על הגג, מתחת לכילה, שכבתי ואטמתי עצמי לרעשי היום של שכונת פאג"י והזיתי בשירים. ובין שיר לשיר, בין התקף של יופי להתקף של יופי, השטתי מבטי מסביב והשתאיתי לנוף ההררי של צפון ירושלים. נמלטתי מעמדת פאג"י המצחינה, מריחות תבשילים שנחרכו, מהטלפונים הטורדניים ממפקדת הפלוגה ומרשימות התורנות שהייתי חייב לעדכן. ובדיוק כשקראתי את שירו המשכר של אברהם בן יצחק, "ההרים שחוברו מסביב לעירי", הגיע קצין חדש ממפקדת הפלוגה לעשות היכרות עם העמדה, עם הגזרה ועם הכיתה שישבה שם. הוא עלה אל הגג, ובמקום ברכת שלום פשוט התכופף לראות מה אני קורא. באיזה ספר אני כל-כך שקוע. הוא התיישב לידי, והתחלנו לדבר על הספר ועל שירה. עשינו הכרה, הוא היה חסון, יפה ומושך לשיחה. היה לו מראה קצת מגושם וניכר בו שהיה חזק מאוד, אבל נפש רכה הייתה לו, מסתבר, נפש של משורר. איש משנינו לא שיער אז, שבחלוף תשע שנים הוא ייהרג בקרב על כיבוש ירושלים. איש משנינו לא שיער אז, ששמו יתפרסם כאחד מאלה שבהקרבתם ובאומץ ליבם הכריעו את גורל המלחמה על העיר. הוא הראה לי את שני הכרכים של "ימי צקלג" שהביא אתו בג'יפ. "שמע, אקרא לך משהו," אמר. ואחר כך, אחרי שנסע, הוא התקשר אליי בטלפון ממפקדת הפלוגה. "שמע, אקרא לך משהו יפה מיזהר." ודרך הטלפון, בקו העירוני של ירושלים, קרא באוזניי דפים נהדרים מ"ימי צקלג". הוא האריך בקריאתו, עד שהתערבה המרכזנית בצרות-מוחין צבאית אופיינית. "מה זה, שיחה בתפקיד?" – "כן!" צעק ידידי בטלפון, "כן, בתפקיד חשוב מאוד." הדבקתי את השפופרת לאוזני. לא שבעתי מלשמוע את מיליו היפות של יזהר. איש לא קרא ככה באוזניי את ס. יזהר.

לימים, אחרי שנפל בקרב, קראתי שוב את "ימי צקלג", עיניי שלי רצו בין הדפים, אבל קולו שלו קרא באוזניי. הנחתי את הספר מידי. עצמתי עיניי בחזקה. רוחות סתיו מוקדמות של ירושלים נישבו בין עלי התאנים, ושיחי הצלפים הפורחים זרחו כמו פנסים קטנים. "שמע, אקרא לך משהו יפה, שמע, אקרא לך את יזהר." ואני קמתי מעל המיטה, הנחתי את "ימי צקלג" בצד ונשבעתי אל מול החלון הריק של חדרי. אני לא אשכח, אני לא אתן לשכחה לנצח. אני לא אכנע לשטף הזמן החולף. עד נשימתי האחרונה אזכר, אזכור ואזכיר לאחרים. איך יצאו גיבורי "ימי צקלג" מתוך הספר, ואיך רכנו עליי, על גג העמדה בשכונת פאג"י שנמחקה. ואיך יצאו אחרי תשע שנים ממש מאותה העמדה. ואיך לחמו כל הלילה על ירושלים המחולקת ההיא, של נעוריי הרחוקים. ואיך נפלו שם, בין השמות הנשכחים של "הקו העירוני" שנמחק מהמפות.

שורות אלו שכתבתי כאן נשענות על דמותו של סרן יעקב עילם (בוכמן) חניך משמר-העמק שנפל בקרב על עמק יהושפט. הרשימה נדפסה בשבועון "הקיבוץ", לפי פנייתו של העורך, ערן שחר, לקראת שבוע הספר העברי השתא.

אלישע פורת, משורר, עין-החורש

סופרים משתדלים להתרחק ממר א. בן עזר

מאת מר סופר נידח

סופרים ומשוררים רבים משתדלים לאחרונה להתרחק מחברתו של מעסיקי הפרדסן מר א. בן עזר מחשש שהוא מביא להם מזל רע. לא רק שמספיד אותם בהרחבה ובכותרות של קידוש לבנה במכתבו העיתי אלא גם מספר עליהם באותה הזדמנות פרטים שיאה להם השתיקה וזאת מבלי להתחשב במנהג היהודי של "אחרי מות – קדושים."

ואולם סופרים אחרים דווקא הודיעו שאין להם התנגדות לכך שמר א. בן עזר יספיד אותם אך זאת בתנאי אחד – שלא יהיה חבר שלהם ולא יגרום להם להתוודות בפניו על חייהם הפרטיים, וכן שיקבלו בטרם מותם את נוסח דבריו כדי לעבור עליהם, למחוק את המיותר, לתקן מה שלא מוכר ולהוסיף מה שלא הוזכר.

באשר לעצמו, למר א. בן עזר אין אשליות. הוא יודע שכל מה שייכתב וייאמר עליו יהיה רצוף שגיאות, אי-הבנות וסתם שטויות – כי אין אדם בארץ חוץ ממנו-עצמו אשר קרא את כל ארבעים ספריו (גם הוא כבר שכח את חלקם), שלא לדבר על שאר עבודותיו הכתובות, מה שמאפשר לו, אגב, למחזר חומרים וגם להתל במרבית קוראיו (ובחוקריו אילו היו), כמו למשל שלמד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. (כף רגלו לא דרכה בחוג ההוא, אך יש סופרים שלמדו בחוג ההוא ומעולם לא שמעו, למשל, את הרצאותיו של פרופ' [כשפרופסור היה פרופסור] גרשם שלום, ובכל זאת הם טוענים שהיו תלמידיו!)

עוד בעקבות "רקוויאם לאבטיח המל"לי" (גיליון 43)

טעם הוא עניין מסובך במיוחד אצל זקנים העוסקים בנוסטלגיה

מאת פרופ' משה בר-יוסף

[ר' גם חליפת מכתבים עם פרופ' משה בן-יוסף בגיליון מיוחד מס' 11 שהיה "מוקדש לבני האיכרים במושבות ולשנות השמיטה הראשונות". המכתב כאן מובא ככתבו וכלשונו וללא עריכה, זאת לפי דרישת הכותב]

הסופר אהוד בן עזר בן לאחת המשפחות המפורסמות של אם המושבות פתח תקווה מרבה לעסוק בכתביו בשבחי האנשים הטובים שהשתתפו במושבתו במהפכה היהודית קצרת הימים של יציאה מחומות העיר לחיי כפר.

טיפולו בנושא מגוון, מחד הערכה רבה וערגה לימים בהם מתיישבי פתח תקווה עסקו בחקלאות ומאידך הרבה עניינים שבינו ובינה כתובים בסגנון ימי בחרותו שספק באם הם מעניינים את הדור הצעיר וספק גדול יותר באם הם מחדשים הרבה לזקנים אחרים בני גילו. עד שלפעמים נדמה, כי חלק חשוב מכתיבתו השופעת היא מעין פרפראזה לבדיחה הידועה על שני זקנים הנפגשים לאחר 50 שנים והאחד אומר לשני – האם אתה זוכר את אבקת הסודה שנהגו להוסיף לתה שקיבלנו בימי הטירונות ?? ובכן כעת!!! זה מתחיל להשפיע עלי.

אחת הנושאים עליהם הוא התגולל בהנאה רבה באחת הגיליונות האחרונים של עיתון האימייל שהוא מפיץ עוסק בטעמם הבלתי ראוי של האבטיחים הנמכרים היום לעומת טעם האבטיחים מהזן מללי שהוא הכיר כאדם צעיר.

וזה מזכיר לי כי לפני כמה שנים התקיים בירושלים כנס בינלאומי גדול לווירולוגיה שהשתתפו בו כמה אלפי וירולוגים של מחלות אדם, בעלי חיים וצמחים. כחבר הוועדה המארגנת הזדמן לי להתראיין על ידי כתב מפורסם של אחת מתחנות הרדיו והשאלה הווירולוגית החשובה שהוצגה לי הייתה מדוע טעם העגבניות שונה היום. ואם איני טועה תשובתי הייתה כי הבעיה אינה בעגבנייה אלא בטיב הפלסטיק של השיניים התותבות של המתלוננים.

מאז חלפו שנים וחל שיפור ניכר הן בפלסטיק התותבות והן בהכרת המטפחים כי יש להקדיש מאמץ טיפוחי לא רק לצד החזותי וחיי המדף של הפירות השונים אלא גם לדרישות הטעם של הקונים. וטעם כידוע הוא עניין מסובך במיוחד אצל זקנים העוסקים בנוסטלגיה. אלה לרב מאבדים לא רק את הסידן שבעצמותיהם ואת רב שיניהם אלא גם חלק ניכר מתאי החישה שבפיהם. ומתברר גם כי רזונם של רבים מהזקנים מקורו לא במקרר ריק בביתם אלא בחסרונם של בלוטות טעם בפיהם ובעקבות כך ירידה בתאבון ועלייה בולטת בבלוטת יותרת התלונות (ובשפת לעז הקוטריי). ואזכיר כאן לטובה את אימי ז'ל שגם בהגיעה לשיבה טובה לאחר שחוותה ימי מלחמות וימי שלווה לימדה אותנו לדעת כי האמירה הו הימים הטובים על ימי העבר יסודה בשקר בבדייה או בזיכרון לקוי כי מה שהיא זכרה היו תנאים לא קלים בימי ילדותה ובחרותה (ומשפחתה לא הייתה מהעניים) ועבודה קשה ומפרכת לאחר עלייתם לארץ ואת עיקר ימי הנחת היא חוותה והוקירה דווקא לעת זקנתה.

ולכן לא יכולתי לחשות כאשר הסופר מהיר העט הריץ לכל עבר קריאות נואש על בריחת הטעם של אבטיחי הפעם שהוא הכיר. במאמר מוסגר כדאי להזכיר כי בארץ הזו שכה אוהבים להשמיץ הצליחו מזה זמן רב לטפח זני אבטיחים בעלי טעם מצוין וחסרי זרעים. אך מסתבר כי מי שהיה רגיל בצעירותו לירוק לכף ידו את זרעי המללי אינו מתקשה גם היום להוסיף יריקה לעבר המגדלים ולעבר מטפחי הירקות שדאגו במקצועיות רבה להעניק לקהל הישראלי פירות וירקות משובחים באיכות, בתדירות ובמחיר שווה לכל נפש.

ולכן שמתי כפי במקלדת ושיגרתי לו את הדברים הבאים. כיוון שהדברים לא התפרסמו עד כה וחוששני כי גם במחוזות הנידחים של סופרי המייל מעדיפים צנזורה על פרסום ביקורת בלתי מחמיאה, חשבתי כי ראוי לשגר את התגובה שנית [לשם הבהרה, זו הפעם הראשונה שתגובת פרופ' משה בר-יוסף בנושא הגיעה ל"חדשות בן עזר", ומיד נדפסה, כאמור, כִּכְתבה וכלשונה. – א.ב.ע.] בטרם אנסה להפיץ את הדברים גם בדרך אחרת (ובהזדמנות זו גם לבדוק באם תיבת המייל פשוט מוצפת או שהיא תוכנתה רק לקליטת שבחים).

והנה הדברים שנשלחו אליו לפני חג השבועות מועד שבו לפי המדרש נדונים פירות האילן:

צר לי אך מקריאת מאמריך על האבטיחים של "הימים המתוקים ההם" למדתי כי ניתן להקליד בשפה רהוטה וקולחת בליל עצום של מה שיודעי היידיש בין זקני הונגריה נהגו לכנות כ"פיסטה מייסיס" ובתרגום חוזר כמעשיות הבל.

כמובן שצדק עורך השדה י.מ. מרגלית, איש כפר מלל וזן אבטיחי המללי אינו פרי הכלאה מקרית חד פעמית ומטפחי הזן הזה צריכים היו לחזור ולהכליא או לברור מבין צאצאי ההכלאה המקורית במשך כמה וכמה דורות (שנים) עד שהזן הזה התייצב והפך לזן המללי שהכרת .

וכמובן שזה שונה לחלוטין מסיפורו של זן התפוזים שרה שאתה חוזר ומשתבח בו ושמקורו בעץ שמוטי שריבויו וגטטיבי. במקרה דנן כל עין שנלקחה מהענף עליו צמחה המוטציה ההיא (הנקראת בשפת המטפחים ספורט) ימשיך להניב פרות דומים לאלו של הזן הנבחר. מעבר לכך הזכרתי כבר כי לא כל מוטציה מניבה את הפרות שהשוק אוהב וכך גם הזן שרה למרות השם היפה לא צלח ולמיטב ידיעתי אין ולא היה לכך כל קשר ליחסם של אנשי העלייה השנייה וממשיכיהם למשפחות ראב ואהרונסון.

ובעניין הטעם של פעם אספר אמייסע.

לאחר שהתחתנו לקחתי את אשתי הצעירה לביתו של דודי אהרון ז"ל שהתאלמן כמה שנים קודם וחי בדירה צנועה בנתניה. הדוד הגיש לנו כלי ובו עוגיות דבש מצוינות שהוא אפה. אשתי טעמה נהנתה ואמרה בקול שנשמע – ספק באם אדע פעם להכין דבר כזה. ועל כך הוא סיפר לה את הסיפור המפורסם על אלמן שחיפש אישה שתדע לאפות כאשתו המנוחה. ובאו אליו נשים רבות וכל אחת התאמצה ככל יכולתה להכין תבשיל שיערב לאלמן המבוקש. והוא טעם וטעם ולא מצא אחת שתאכילו מאכל בטעם של פעם.

עד שיום אחד הזדמנה אחת שראשה בעננים ולמרות שקדירתה גלשה והמאכל נשרף היא הגישה אותו לפני הבוחן הקפדן והאיש טעם פעם ועוד פעם ופתאום אורו עיניו "אמחייה" – לטעם הזה חיכיתי.

אז נכון שהאבטיחים חסרי הזרעים אינם בטעם של פעם אלא עולים עליהם כמה מונים הן במתיקותם והן בנוחיות אכילתם. איני יודע היכן נהגת לגדל או לקנות את אבטיחי המללי שאתה כה משבח, להזכיר לך כי המושג "אבטיח על הסכין" מקורו בימי המללי המתוקים והוא בא להזכיר כי לא כל אבטיחי המללי היו באמת טובים. וצריך היה מזל ולפעמים לא מעט אומץ לעמוד אל מול סכינו של בעל הבאסטה הנעוץ במשולש הציפה החיוור וחודו המאיים אל מול פניו המהססים של הקונה, על מנת לחזור ולבקש ממנו אבטיח אחר ראוי יותר.

וגם כאשר האבטיח היה כבר אדום רבים מאבטיחי המללי היו בשלים בעודף וקמחיים וזרעיהם היו נעוצים לא בציפה אלא בשקע שנפער במקום שהציפה הצטמקה עד שזרעי המללי נותרו כמעט תלויים בחלל.

אך מה לעשות מי שגדל על אבטיחים כאלה ועל עגבניות מרמונד שהיו טובים בתקופות מסויימות והיו בלתי אכילים ובעיקר חסרים לחלוטין במשך רוב חודשי החורף והאביב המוקדם, קשה להודות כי הפירות והירקות של היום יפים טובים וזמינים פי כמה מאשר אי פעם.

אך כבסיפורו של דודי מי שהתרגל למרק שרוף ספק באם הוא כשיר לשפוט מרק טעים ובריא.

* * *

עירום

בָּעוֹרְקִים שֶׁלִּי מִתְפַּעֶמֶת אַתְּ עֲדַיִן

אָנָּא, אָחוֹת, הַמְשִׁיכִי לִשְׁלֹף סַכִּינִים מִנְּדָנַיִךְ

עַד יֵחָתֵךְ מֵעָלַי עוֹרִי

הַפְשִׁיטִי בְּשָׂרִי מִמִּלִּים רַכּוֹת

חִשְׂפִי פָּנִים וּשְׂפָתַיִם נְשׁוּכוֹת

בַּבְּקָרִים הוֹתִירִי אוֹתִי מִסְתּוֹבֶבֶת

עֵירֻמָּה בְּיַעַר אֳרָנִים

מַשִּׁילָה לֹבֶן מְזֻיָּף

עוֹד אֲחוֹלֵל אֵלַיִךְ שׁוּב וְשׁוּב

עוֹטֶה נוֹצוֹתַי הַמַּאֲפִירוֹת

כְּחָלוּק צַמְרִירִי

(הוריקן/ ענת אבישר)

ביום שלישי ה-28.6.05 בשעה שמונה בערב יתקיים ערב משוררים בנושא עירום ב"הגדה השמאלית", רח' אחד העם 70 ת"א. בערב ישולבו קטעים של הקראת שירה עם קטעי מוסיקה ווידאו ארט. בחלל הגדה יוצגו ציורים בנושא. יקראו משיריהם: אריה בר, ש. דידובסקי, אורי חרובי, אברהם אילון, יודית שחר, נועם וואהל, גיורא לשם, ינאי ישראלי, טלי גוטליב ארוסי, ענת אבישר, טלי וישנה, דודו מצויינים, נועה כורם וקרן קוך. שירה ומוסיקה: שרון לגון וטל שחר. וידאו ארט: ירון ליבנה ואילאיל אלכסנדר. ציורים: רפי פרץ. הקהל מוזמן לבוא.

* * *

הופיע בהוצאת אסטרולוג

ספר שיריו של אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

למכירה בחנויות

או ב-30 ש"ח לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א

benezer@netvision.net.il

[וכן בדוכני "אסטרולוג" בשבוע הספר ובחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים של רשת סטימצקי וזכייניה].

* * *

"כשאני בחליל"

רשמו לפניכם כי במוצאי שבת, ה-2.7.05, בשעה 9 בערב, יתקיים בבית הקונפדרציה בירושלים ערב שירה ומוסיקה לרגל הופעת ספר שיריה של חמוטל בר-יוסף "הבראה", שזיכה אותה בפרס ברנר לשנת 2005. המשוררת תקרא מתוך "הבראה", ותשוחח גם על ספרה החדש האחר, "קריאות ושריקות: מסות ומאמרים על תרבות וספרות".

* * *

ביום חמישי, 23.6.05, בשעה 22.55, יקרא מוטי ברכאן ב"בימת שיר"

ב"קול המוסיקה"

צרור שירים מתוך ספר שיריו החדש של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

* * *

"יונים בטרפלגר" במרכז סוזן דלל

ערב מוקדש לספרו של סמי מיכאל "יונים בטרפלגר" יתקיים ביום ראשון, 26 ביוני 2005, בשעה 20.30, באולם תיאטרון ענבל. מרכז סוזן דלל, נווה צדק, רחוב יחיאלי 6, תל-אביב.

כיבוד קל יוגש בשעה 20.00. יש לאשר השתתפות בטלפון 03-5173711.

מנחה: רוני הלפרין. משתתפים: סאלם ג'ובראן, סופר. שבא סלהוב, משוררת. אלמוג בהר. קטעי קראה: ראודה סלימאן. מוסיקה: יאיר דלאל.

הערב מתקיים בחסות ענבל, תיאטרון מחול ומרכז אתני רב-תחומי, ובשיתוף אח"י, האגודה לעידוד המחקר, הספרות והאמנות של יוצאי עיראק בישראל.

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל