| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 60
תל אביב, יום שני, כ"ה בתמוז תשס"ה, 1 באוגוסט 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
עוד בגיליון: וינסטון צ'רצ'יל מצנזר היסטוריה
הודעה חשובה בקשר להריסת היכל התרבות
מי מכיר את הצייר היוגוסלאבי יארו הילברט שביקר בארץ-ישראל בשנות ה-30?
"בעתיד הנראה לעין" – תשובה ממלבורן לד"ר חיים נגיד
מספד לגד ליפסקי
במלאת 12 שנים לנפילתך בלבנון
22 ביולי 1993
שלום לך גד, בני, אהובי, ילד יפה וטוב שלנו. כבר חלפו שתים-עשרה שנים של געגועים, בכי, כאב ואהבה. אנחנו חיים בשני עולמות נפרדים. עולם של חיים שחייבים להימשך ועולם שכולו שלך, של תקווה שלא תתגשם לעולם, של זיכרונות, תמונות, אזכרות וקבר. קבר של בן, אח ונכד שלנו שטרם מלאו לו 19 שנים. אנחנו מנסים לשמר את החיבוק, המבט, הצחוק, החיוך והקול, אך טעמם של אלה הולך ומתרחק. נשארו הסיפורים הקטנים והגדולים שמציירים את דמותך מלאת הטוב והיופי, טוב ויופי שאינם.
לאחר נפילתך הייתי מתעורר כל בוקר מחלום שבו אני מוצא את עצמי בתוך הטנק, יחד איתך, ומנסה לעצור אותך מלצאת לאש. השאלה – למה יצאת? – מנסרת במוחי ללא הרף ונותרת ללא מענה. החובש הפלוגתי של גולני, זה שהיה לידך בנגמחון, מאן להיפגש איתנו. האם התעוררה שם השאלה – מי משניכם יֵצא? האם התנהל ביניכם איזשהו דו-שיח?
הפילוסופיה, שמטרתה לגלות את האמת, היא בשבילי מקור מרפא, מחפשת מענה לשאלות. אני שואל את עצמי, מאיפה לקחת, כצעיר בן 19, את תעצומות הנפש לסכן את כל אשר היה לך, את אהבותיך, תוכניותיך לטייל, ללמוד, להכיר ולדעת? מה הביאך לקום ולצאת לתוך אש תופת כדי לטפל בפצוע לא מוכר?
המסורת היהודית רואה במעשה אברהם בעקדת יצחק סמל של הקרבה. אבל מדוע לא בחר אברהם להציע את עצמו כתחליף לבְנו? מדוע לא ביקש להציע את עצמו כקורבן במקום בנו? מדוע לא אמר לאל – תן מותי תחתיו. מדוע לא בחר אברהם להציע את מה שאנו דורשים, באופן תדיר וטבעי, מכל חובש בשבועת החובש: "שומר אחי אהיה תמיד," – "על ליבי יהיה חרוט לעד הדיבר העליון של הקרבה – לא להשאיר פצוע בשטח." כך גם מכל חייל בשבועתו: "להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל."
אלה אינן מילים בעלמא. זהו צו, דרך חיים, קריטריון להתנהגות שלפיו שופטת החברה אנשים שנקלעו למצב שבו נדרשים מהם הקרבה וסיכון.
השנה, למדתי את משנתם של שני פילוסופים שדנים באומץ לב ובהקרבה. עמנואל קאנט מנסה למצוא כללים שמביאים אדם לנהוג באומץ לב. הוא קורא לחוויה שמביאה להתנהגות כזו – חוויה של הנשגב. חוויה זו היא הלך-רוח שמתעורר אצלנו כאשר אנו צופים במשהו מפחיד, התפרצות טבע או מלחמה, אך יש לנו ביטחון שנוכל להשתלט עליו. אנו חשים את הסכנה הסיכון אך נשגבוּת רוחנו יודעת שיש לנו עליונות עליהם. מה שנותן לנו את רגש הנשגבות, את התחושה שאפשר להתגבר, הוא המוסר שלנו. אנו, כבני אדם, נשלטים על-ידי המוסר ומכוּונים על-ידי התכלית המוסרית שלנו . לכן אנו בוחרים באופן חופשי לעשות מעשי גבורה, לסכן את חיינו.
זה היה הקרב הראשון שלך, שאולי גרם לאותה הרגשת נשגבות. בתוך הטנק הרגשת בטוח. בדרך למוצב התפוצץ לידכם מטען-צד ולא גרם כל נזק. אולי הרגשת ביטחון בקרב יחידה מובחרת של גולני. אולי שוכנעת שהמלחמה צודקת, מגינה על יישובי הצפון.
אתה, גד, יצאת לאש מתוך צו מוסרי שנתן לך את הכוח להאמין שהפצצות שנופלות מסביבך הן בנות-שליטה, שלא תפגע.
פילוסוף אחר, לֵוִינַס, יהודי צרפתי בן זמננו, שם את המוסר מעל לכול, גם מעל לאלוהים. מוסריות אצלו היא הקדשתו של האני לאחר. אני אחראי לאחר, לכל אדם אחר. זו אחריות שאיננה ניתנת לפשרה. כשאדם זר לחלוטין עומד לידי ונופל, אני חש לעזרתו, מסתכן כדי להצילו. גם אם איני נוקט בשום פעולה, מקננת בי תחושת החובה לעזור לו. אותו פילוסוף רואה בדת היהודית המקורית, התנ"כית, שמלמדים בבית-הספר, דת שמצווה אותנו לכבד את האחר. "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצריים," – "אזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו, כמוך."
גרים היו לך, גד, חיילי גולני, שאליהם הצטרפת כחובש, ואתה אהבת להם כמוך, יותר ממך.
יתגדל ויתקדש גד, יתגדל ויתקדש גד.
מה גרם לך, גד, לצאת מאותו טנק מוגן?
זעקת הפצוע?
טוב הלב?
שבועת החובש?
הדוגמה האישית?
החינוך שקיבלת?
העזרה לזולת?
הדבקות במטרה?
מילוי התפקיד
לא הכרת את הלוחמים,
לא קיבלת פקודה.
מה גרם לך בני, אהובי, לצאת לאש?
יתגדל ויתקדש גד, יתגדל ויתקדש!
בבית הקברות הצבאי קריית שאול
22 ביולי 2005
סמל גד (גדי) ליפסקי היה נינו של סבי חנוך-יששכר ליפסקי. אלמלא עלה סבי עם כל משפחת אימי מלודז' בקיץ 1921, היה לאחר 21 שנים גורל משפחתנו כגורלם של שאר יהודי לודז' שלא הצליחו להימלט בעוד מועד.
את המספד על גד כתב ואמר אביו, אבי ליפסקי, בנו של יהודה, נכדו של סבנו, חנוך-יששכר ליפסקי.
אהוד בן עזר
וינסטון צ'רצ'יל מצנזר היסטוריה
במוסף "ספרים" של "הארץ", מיום 20.7.05, כתב אלי שאלתיאל על ספרו של דייוויד ריינולדס: David Reynolds: "In Command of History: Churchill Fighting and Writing the Second World War" והביא שתי דוגמאות מרתקות וחשובות של קטעים שצ'רצ'יל השמיט מהנוסח המודפס של ששת כרכי ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.
אם הדברים לא היו רציניים כל כך, היינו אומרים שהם מזכירים פרק בסדרה האנגלית הבלתי-נשכחת "כן אדוני ראש-הממשלה". אגב, אין בהשמטות הללו חידוש היסטורי רב, כי הדברים ידועים ממילא לכל מי שזוכר את התקופה וגם יודע עליה מקריאה.
כותב שאלתיאל בעקבות ריינולדס:
ב-1948, כשכתב את הפרק על המזרח התיכון בכרך השני, ביקש [צ'רצ'יל] לצרף אליו את הקטע הבא, שבו תיאר את רצונו לגייס לצבא הבריטי באזור את המתנדבים היהודים מארץ-ישראל, אך נתקל בהתנגדות עזה מכל עבר. וצ'רצ'יל מוסיף וכותב בטיוטה לספר:
"כל אנשי הצבא שלנו לא חיבבו את היהודים, ואהבו את הערבים. גנרל ווייוול לא היה יוצא מן הכלל הזה. כמה משריי המהימנים ביותר, כמו לורד לויד, וכמובן אנשי משרד החוץ, היו כאיש אחד פרו-ערבים, אם לא היו לאמיתו של דבר אנטישמים."
בשעה שדברים אלה עמדו לראות אור בספר (1948), עמדה שאלת עתידה של ארץ-ישראל על הפרק. מזכיר הממשלה, נורמן ברוק, שמילא אחר כל דרישותיו של צ'רצ'יל, כתב לו וביקש להוציא מן הספר את הקטע הזה. "אינני מפקפק באמיתות הטענות," אמר ברוק לצ'רצ'יל, "אך פירסומן עתה יוליך להוצאת דברים מהקשרם וישפיע בלי ספק על מהלך הדיון בשאלת ארץ-ישראל."
צ'רצ'יל הבין את מהות הטיעון ונעתר לבקשתו של מזכיר הממשלה. ומאיתנו, הקוראים, נמנעה הוכחה שאין מהימנה ומשכנעת ממנה על מהות יחסם של אדוני משטר המנדט הבריטי כלפי היישוב היהודי.
כשהצטברו הידיעות על הנעשה במחנות ההשמדה, וגברה הדרישה מצד אירגונים יהודיים לפעול פעולה צבאית – כמו הפצצת אושוויץ, למשל – למניעת הרצח, פנה צ'רצ'יל ליועציו ומפקדי צבאו וביקשם לבדוק בדחיפות את האפשרויות הצבאיות לפעולה מעין זו. משהוברר לו שחיל האוויר המלכותי יכול להגיע לאושוויץ ולשתק את מכונת הרצח, פעל בעניין זה אצל בעלי-בריתו האמריקאים.
בסופו-של-דבר, מי שחרץ ופסק שלא יוקצו כוחות מוטסים לפגיעה באושוויץ היו האמריקאים. צ'רצ'יל נמנע מהכללת הפרשה הזאת בספרו, ובכלל מדהים עד כמה הוא ממעט לטפל בעניין היהודי בששת הכרכים. כלילת הסיפור בספר היתה מוכיחה כי משהצטרפה ארה"ב למלחמה נגד גרמניה, איבדה בריטניה הגדולה, ואיבד מנהיגה, את יכולתו להכריע בעניינים צבאיים מכריעים. כשיצא לאור הכרך, עמד צ'רצ'יל בפסגת מאמציו לשוב ולהיבחר לראשות הממשלה בארצו. פרשת אושוויץ אינה מציגה אותו כמנהיג צבאי שמהלכי המלחמה נחרצו על פי הכרעותיו, ולכן לא היה לצ'רצ'יל כל עניין לכלול את הסיפור בספרו.
הודעה חשובה בקשר להריסת היכל התרבות
הנהלת התזמורת הפילהרמונית הישראלית (דף נלווה לקונצרט התשיעית של בטהובן): מנויים יקרים, ברצוננו להגיב על שמועות שונות בנושא שיפוץ היכל התרבות, ולהבהיר את הדברים הבאים: אכן התוכניות לשיפוץ היכל התרבות נמצאות בעיצומן ואנו מקווים שכאשר יושלם השיפוץ נהנה כולנו מהתוצאות. בינתיים היו סמוכים ובטוחים כי כל הקונצרטים בעונה הקרובה, 2005-2006 יתקיימו בהיכל התרבות הוותיק והמוכר. נכון לכתיבת שורות אלו השיפוצים מתוכננים להתחיל בספטמבר 2006 ואולם גם תאריך זה אינו סופי. בכל מקרה אנו מבטיחים ליידע אתכם זמן רב מראש בכל הנוגע לשיפוץ היכל התרבות.
מערכת "חדשות בן עזר": מנויים יקרים, אנא העבירו בכל דרך אפשרית, פקס, מכתב או טלפון, את התנגדותכם למעשה הברברי של "שיפוץ" אחד מאולמות הקונצרטים בעלי האקוסטיקה הטובה בעולם – בידי אינטרסנטים חסרי מעצורים המבקשים לעשותו קניון עם אולם בדמות "קופסת נעליים". אנא הודיעו להם מיד כי ביום שבו יודיעו לכם על שינוי מקום הקונצרטים, לתקופת הביניים, תבטלו את המנוי שלכם. אולי כך נצליח להציל את ההיכל. "חדשות בן עזר" גאה על כך שהיה הראשון שהתריע, אחרי אסתר זנדברג, ובטרם החל ציבור אוהבי המוסיקה, והארכיטקטים השפויים – מבין את מלוא המשמעות של ה"שיפוץ" המיותר. (גיליון 16, 17.3.05. וכן מכתב של אהד בן עזר למערכת "הארץ", 8.4.05).
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
[המדור הופיע דרך קבע בעיתון היומי "הבוקר" במשך מרבית שנות קיומו]
מה קרה למלפפונים הקיץ?
מה קרה למלפפונים הקיץ? אי אפשר לאכול אותם. לא לחתוך מהם קוביות לסלט הארצישראלי ולא להחמיץ. חציים הקרוב לעוקץ יבש ורך כצמר-גפן והוא מגעיל ובלתי-אכיל, חציים הקרוב לפרח הוא ספוג מלא מים ואם תקלף אותו לא יישאר תוך. אין מוצאים כלל לקנייה מלפפונים קטנים ורזים להחמצה ולסלט. ואחרי יומיים-שלושה במקרר אפשר לזרוק את המלפונים לפח.
השיבו לנו את מלפפוני נעורינו!
מי מכיר את הצייר היוגוסלאבי יארו הילברט
שביקר וצייר בארץ-ישראל בשנות ה-30?
מר סופר נידח מציץ מוסמך
מגניב עוד קטע מיומניו של הסופר מר א. בן עזר מלפני שלושים ושתיים שנה
4.3.73. יום ראשון. אימא ראתה את התמונות של יארו הילברט, הצייר היוגוסלאבי, אשר תיק תמונות שלו (בתצלומים) מצאתי אצל אבא ז"ל, וסיפרה לי שהכירה אותו, וכי אבא אהב מאוד את אשתו של הצייר, שרה לבית דינוביץ בפתח-תקווה, וכי כאשר בא הזוג לבקר בארץ יצא לטייל עימה יום אחד ואימא די קינאה וחששה. היא צחקה לכך שעכשיו התמונות של אותו צייר מקשטות את קירות ביתי.
[כאשר עברתי לדירת החדר-וחצי גזרתי בטיפשותי מתוך חוברת התמונות הגדולה ציורים אחדים לתלות על קירות ביתי מבלי להבין שערכה גדול יותר בתור חוברת שלימה. לימים השתמשתי בציור האישה המזרחית הערומה, היושבת עם כד מול קבוצת דקלים באופק, שתלוייה כל השנים מעל שולחן-הכתיבה שלי – לעטיפת המהדורה החדשה של "לא לגיבורים המלחמה", 2000, בהוצאת "אסטרולוג", אך לא הצלחתי לגלות אז את החוברת ואת שם הצייר, ולכן הזכרתי אותו מאוחר יותר באחרית הדבר למהדורה החדשה של "אנשי סדום" או של "המחצבה"].
היש למישהו מהקוראים מידע על או תמונות של יארו הילברט?
שירת השנאה
שלום אהוד,
תודה על הגיליון האחרון [58] של מגילתך העפה, ששיגרת אליי. בהקשר לדברים הנכונים שהערת, על דבריו העוד יותר נכונים של דוד פישלוב, שגם אני קראתים ב"מקרוב", הרשה לי להוסיף כמה מילים בעניין "שירת השנאה". בין מעלליו היותר מגוחכים של יוסי שריד, כששימש לזמן קצר כשר חינוך, היה התרגיל המופרך של השוואת ביאליק למשורר השנאה הפלשתיני מחמוד דרוויש. שריד דרש מעמד שווה לשני משוררים מכוננים אלה. ביאליק, בשירת האהבה שלו, ודרוויש בשירת שנאתו החולנית ליהודים ולישראל. ולא חסר היה הרבה שנקבל ספרי לימוד או בדומה להם, המשווים את שירתם של השניים.
נזכרתי אז בדברים הנפלאים שכתב כמדומני מנחם ברינקר, על גב עטיפת האנתולוגיה הנשכחת הנהדרת "מאה שירים לחייל", שהוציא משרד הביטחון, בשנת 1978, במלאת שלושים למדינה. שותפיו לעריכה היו חיים גורי ועזרא פליישר [הספר יצא ב"ספריית תרמיל", בעריכתו המעולה של המשורר ישראל הר]. או אולי באו הדברים בתוך ההקדמה, כבר אינני זוכר בדיוק. אבל הנה הדברים, שרשמתים בשעתו:
"...אף שארץ זו היתה עדה חיה לאומץ ליבם של לוחמים עבריים שעמדו בינה לבין האבדון, אין זו שירת הידד! השירים העבריים שנאספו בזה אינם מפארים את שם הארץ, כדברי רחל, 'בעלילות גבורה, בשלל קרבות.'"
ובהמשך נכתב: "...הנימה האופיינית לרבים מן השירים עצורה וכמו רווח דומייה בינם לבין ההתרחשות. כמעט שלא מצאנו שירי שנאה. אך מצאנו שירי חשבון עם האויב ושירי חשבון עם עצמנו, שירי מועקה, חרדה ותפילה."
למעשה, אחרי הדברים הנפלאים הללו, שנכתבו לפני כמעט שלושים שנה, אין מה להוסיף. ובכל זאת, ראוי לציין שמשהו קרה בשירתנו מאז. אכן, נוספו שירי שנאה של משוררים עבריים. אלא שהם אינם שונאים את הערבי הטרוריסט ואת המוסלמי המחבל – אלא את המשוררים העבריים האחרים שאינם שבויים בחרצובות האיוולת של לָאור שבתאי ודומיהם.
ואני, כמוך, מצדיע לפישלוב, שלא זכיתי להכירו, על אומץ ליבו לומר למשוררי השנאה שלנו מה שכולנו חייבים לומר להם. כך שאילו היה שב יוסי שריד למשרת שר החינוך מחר או מחרתיים, מה שכולנו מקווים שלא יקרה, היה מוצא מקבילה יהודית מצויינת למשורר השנאה דרוויש ומאות אפיגוניו הערבים. הוא היה מוצא אוצר של שירי שנאה עצמית יהודית, שלפני שלושים שנה איש מבין שלושת העורכים המעולים של האנתולוגיה "מאה שירים לחייל" לא היה יכול גם לנחש שיבוא יום והם ייכתבו.
אלישע פורת
ילמדו ויכירו את שירת ביאליק, דרוויש, אדוניס, ויונה וולך
צר לי אלישע, אבל כאן אני חלוק עליך בשני הנושאים (ועוד רבים וטובים מאוהבי הארץ הזאת האבלים על אורחותיה). על יוסי שריד כשר חינוך יעידו אנשים רבים ובמיוחד בעיירות הפיתוח, ועל מחמוד דרוויש תסתפק בעדותי כאוהב שירה "מן השורה" שלא בהכרח מסכים עם עמדותיו הפוליטיות או האג'נדה הלאומנית שלו. הנרטיב הציוני אינו מחייב התעלמות מכאבו האמיתי של הצד השני, גם לא מהביטוי שלהם בשירת משורריו. אֶבל הוא אבל וגירוש הוא גירוש – מה הפחד הנורא מההתמודדות עם כך? כמו בחיים, כמו בזוגיות, כמו ביצירה, התמודדות שכזו רק מחזקת (את הנפש במיוחד) – ההתעלמות היא מתכון לאסון. אני מקווה שבבית-הספר היהודי-ערבי שאני שותף לו ילמדו ויכירו את שירת ביאליק, דרוויש, אדוניס, וולך ועוד ועוד, ושיוסי שריד יהיה שר החינוך שלנו ושל כל מדינת ישראל.
דודו אמיתי
יד יערי, גבעת חביבה
תגובה לביקורתו של פרופ' דוד פישלוב על הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (גיליון 58)
אני מבקשת למחות! בעיניי השירים הראשונים הם נפלאים במידה לא פחותה מהמאוחרים יותר.
ודאי, יש בהם ראשוניות נערית-משהו, שדווקא שובה את ליבי בהיותה רבת קסם ומבטאת את עולמו של איש צעיר שעדיין מגשש אחר זהותו העצמית וחלקי הנפש הילדיים שבו טרם הגיעו לכלל הבשלה של בגרות מלאה. ילד שעסוק עדיין באהבתו של אביו אליו, אותו אב שעדיין לא שילם את חובותיו לאהבה, ובחלומות אהבה שלו עצמו הכמהים להיענות "ערב בירושלים", "מול חלונך", ועוד, ובקשר אהבה השביר כל כך בין שני בני אדם המשולים לאגרטלי חרסינה עדינים שההתקרבות ביניהם מסוכנת כל כך, עד התפוררות, כך בשיר היפהפה "שני אגרטלים". ובאותן שאלות התבגרות אופייניות של מוות וחיים, אביב ושלכת, שהמשורר מצא להן ביטוי מדוייק, חסכוני במילים ורב עוצמה.
אני מוצאת באלה, כמו גם במאוחרים שהם בוגרים יותר, "אווירה" מיוחדת, כזו שמאפשרת לי כניסה על קצות האצבעות לחדרו הפרטי של הכותב בבית נעוריו. התבוננות שקטה יחד איתו באלבום תמונות המשפחה, והתלוות אליו לטיול בין עצים משילי עלווה בשלכת. אני מרגישה ששיר השיג את ייעודו, כאשר הוא מאפשר לאדם לראות תמונות בראשו ולעבור חווייה רגשית שדומה למעין נגיעה באותו רגע אקסיסטנציאלי שאותו הנציח המשורר-הצלם במצלמת המילים שלו.
אביבה איזנברג [בהוצאת "רימונים" יצא לאחרונה רומאן חדש שלה: "פסיכו דליה"].
מוטי בן-חורין: רישיון לגנוב
בתוכניתו של חיים הכט: 'רישיון לגנוב', סופר על מר יוסי לשם מראש פינה, שנידון לשנתיים מאסר בפועל + 100.000 שקל פיצויים לגנבי-הבקר, על אשר במקום לתיתם למשטרה, הפשיטם (עלבון) וצבע אותם בצבע ירוק (נזק לעור)...
התוכנית הדירה שינה מעיני מאחר ואני בעצמי הסתבכתי במעשה פלילי שעדיין לא טופל כחוק. וזה סיפור המעשה: לאחר שורה של מעשי גניבות פרי בחצר שלי, הצלחתי לתפוס את הגנב עם 25 תפוזים. היה עליו היה לבחור בין משטרה לבין אכילת כל התפוזים שגנב. הוא בחר ואכל 15 ואז התלונן שאינו יכול יותר. איימתי שאקרא למשטרה כי הוא מפר "תנאי יסודי בהסכם". המשיך ואכל במאמץ ובבכי עוד כמה ואז ריחמתי וויתרתי לו ובתנאי שיודיע לכל שותפיו שאם ימשיכו לגנוב, אאלץ את הגנב שייתפס, לאכול את כל הפרי שעל העץ. הסכים. לחצנו ידיים. מאז לא נכנס אף גנב לחצרי.
יתכן ועכשיו אני צפוי לתביעת פיצויים מהגנב על שגרמתי לו, חס-וחלילה, נזקים גסטרונומיים, ותביעת-מדינתי על שלקחתי את החוק לידי. (אני מכין כבר תיק עם מברשת שיניים).
סופר נידח מעיר: למען גילוי נאות, ר' אליעזר (אלעזר, לאזאר) רַאבּ, שעלה ארצה עם בניו יהודה ומשה-שמואל בשנת 1875-6 והיה במייסדי פתח-תקווה בשנת 1878, הוא סבא-רבא של האדריכל מר מ. בן-חורין ושל סופר נידח מר א. בן עזר (ראב). כן, יש למר א. בן עזר כמה מאות קרובי-משפחה שעם מרביתם הוא נמצא בקשר (חלקם עובדים אצלו בפרדס שבו צִייר מר נ. גוטמן) והם וצאצאיהם הם הקוראים הנאמנים של ספריו בעבר, בהווה וכנראה גם בעתיד.
דבריו של אהוד בן עזר לא יביאו לגל של ירידת צעירים ישראלים
מודאגים: או שכבר הבינו את זה לבד, או שאף פעם לא יבינו.
לאהוד שלום,
קראתי את מכתבו של ד"ר חיים נגיד ["האם להעדיף את הבדייה על פני האמת?" – גיליון 58), בתגובה למאמרך המפוכח והמדוייק "בעתיד הנראה לעין".
ד"ר נגיד מודאג מהשפעתם הפוטנציאלית של דבריך על צעירים ישראלים העלולים להקשיב, להסיק את המסקנות ולעזוב את הארץ. ובכן, חיים, צעיר ישראלי מהסוג שאני הייתי לפני ארבע שנים, חשב ואף אמר לכל מכריו הקרובים דברים זהים עד כדי זוועה לדבריו של אהוד בן עזר, מבלי לקרוא דבר וחצי דבר מכתביו בנדון (כולם יעידו). המסקנה המעשית היתה לקום וללכת, בכאב רב ובתסכול, אבל בלי להביט אחורה ועד כה בלי מחשבות שניות. כל מי שמביט במציאות בעיניים פקוחות, סביר שיגיע למסקנות דומות. ומי שלא (ואינני מאשים אותו) – קרוב לוודאי מכחיש את הכתובת על הקיר כדי שיוכל לחיות בשלום עם עצמו ולא בתוך "דיסוננס קוגניטיבי" תמידי.
אין סוף טוב לסיפור הזה, וספק אם גם בעולם שמחוץ לישראל תיתכן שלווה לאורך זמן, כשמפלצת קנאית, צמאת דם ומטורפת – הולכת וגדלה כמו סרטן במוקדים רבים בעולם, ושואפת ומאיימת להשמיד את כל מה שביכולתה להשמיד. ומה ביכולתה להשמיד? התשובה משתנה עם הזמן, ולא צריך להיות נביא-זעם או גאון כדי להבין לאן כל זה הולך. תוסיפו את זה לתהליכים שהחברה הישראלית עוברת מבפנים, ותקבלו תערובת שרק בעלי קיבה חזקה במיוחד או מנגנון הכחשה יעיל מסוגלים לבלוע. בקיצור, בין אם בן עזר או אחרים יגידו את זה ובין אם לא, אלו מסקנות הכרחיות מהמציאות היום, אם גם קשות לעיכול ומחרידות. עם זאת, רובנו לא מסוגל ולא רוצה לאמץ מסקנות פסימיות, יהיו הנסיבות אשר יהיו, ולכן אל לך לדאוג, חיים, דבריו של אהוד בן עזר לא יביאו לגל של ירידת צעירים ישראלים מודאגים: או שכבר הבינו את זה לבד, או שאף פעם לא יבינו.
אהוד זמיר, מלבורן
התעניינות גוברת והולכת בתולדות העיתונות העברית
יותר ויותר אנשים נמשכים לקסם של העיתונים העבריים מלפני 100 ו-150 שנה ומבקשים לדעת עליהם. בין המרצים על הנושא בחוגים שונים: הסופר דוד מלמד, מחבר הספר "אור ראשון" (בהוצאת "ידיעות אחרונות") המספר על ראשית העיתונות העברית.
ניתן ליצור קשר עם דוד מלמד בטלפון 03-9235969.
הופיע ונמצא למכירה
פיטמת הגבר
רומאן בתולים מאת פרופ' פלוץ בן-שחר
גבר ישראלי שעיר משוחח עם שתי פטמותיו שמתחת
משעמם, טרחני, בלתי קריא אבל חשוב מאוד
אין מוסף ספרותי שלא פירסם עליו ביקורת משבחת
להשיג בכל חנויות הספרים המובחרות
ובפנייה ישירה למזכירות אוניברסיטת בת-שלמה רבתי
ליד כביש 6
היכונו, היכונו!
שימרו את התאריך ותכננו נסיעותיכם וחופשותיכם!
ביום חמישי, 1 בספטמבר, ייערך ערב "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
במשכן אמנים, יודפת 7, הרצליה
פרטים נוספים יבואו
אם ייווצר דוחק תועבר תוכנית הערב במסכי ענק בחוצות הרצליה.
קוראים שרוצים להיפטר מהספר יוכלו למוכרו בקהל הבאים לַערב
במחיר של ספר משומש. הקדשה שמית מאת המחבר מורידה 5 ₪ מהערך.
חגיגה קטנה במרכז תרבות
בית אריאלה
מלאו 27 שנה לחרם
על הסופר התל-אביבי אהוד בן עזר
ולמעשה גם על דודתו אחות-אביו המשוררת אסתר ראב
[ואין מדובר בעותקים לשאילה מספריהם, המצויים בספרייה "שער ציון"]
ביום ראשון, 14.8.05, בשעה 21:00
יופיע הרכב הג'אז של בי"ס ימאהה בת"א
בהדרכתו של רוני צור
משתתפים: אייל בן-אסא, בן בן-עזר, דבורה דרעי, חיים לילו,
טל נחום, דניאל סיטון, אמיר קונסט, דרור תשובה.
מועדון "בלה שלומקינס", רח' נח מוזס 13, תל-אביב
מחיר כרטיס 30₪, פתיחת דלתות בשעה 20:00
כותב על פולין מבלי להודות לאף אחד
מחוץ לחבריו למסע ולמסייעים לו בידע
בתשובה לשאלות קוראים מי מימן את המסע המושקע כל כך של סופר נידח מר א. בן עזר לפולין, כולל הזלילה הבלתי-פוסקת ומלונות הפאר – ברצוננו להבהיר כי הוא וחברי משלחתו נסעו על חשבון עצמם ללא שום סיוע ציבורי או אחר כלשהו; וכי המימון הנדיב בא מההצלחה הבלתי-רגילה של העונה האחרונה של יבול תפוחי הזהב מהזן "שרה" שמוטי-דם, הגדלים בפרדסו של סופר נידח מר א. בן עזר, ואשר הפכו ללהיט בארץ ובאירופה ממש כתרגום הגרמני לרומאן שלו "אנשי סדום".
הודעה קבועה:
כל הכותב למערכת "חדשות בן עזר" ואינו רוצה בפרסום דבריו אנא יציין במפורש במכתבו: "לא לפרסום". ומי שמובן שדבריו יפורסמו, אנא יציין אם בשם מלא, בשם פרטי בלבד או בר"ת. המערכת משתדלת לנהוג במקצועיות הרבה ביותר בעריכת התגובות ועד כה לא התקבלו תלונות.
הופיע בהוצאת אסטרולוג
ספר שיריו של אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
רק מחסורי מיטיב לך
הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל
מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ
לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי –
נַתַתִּי לָךְ. אַתְּ לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאַלֵךְ
לְאָן תֵּלְכִי. אֲשֶׁר יִקְרֶה בֵּינֵינוּ כְּאִלּוּ כְּבָר הָיָה
וְלֹא הִזְדַּכֵּךְ. אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה
טַרְפֵּךְ. אַתְּ רוֹצָה חַיֵּי שָׁעָה, לְעִנּוּגֵךְ –
וְשׁוּם מַמָּשׁ אֵין בְּיָדֵךְ. גַּם זִכְרוֹן הַתַּעֲנוּג עוֹמֵם
כְּמִשְׁתָּאוֹת אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ מַרְגֵּעָה מִן הַצָּמָא שֶׁלָּךְ
לִשְׁכֹּחַ בִּי עַצְמֵךְ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. לְכִי. תָּשׁ
אוֹנִי בְּפִנּוּקֵךְ, לָךְ חַיֵּי שָׁעָה. לִי שַׁעֲשׁוּעַ מַר. אֲנַחְנוּ
שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת
שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,
מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.
למכירה בחנויות
או ב-30 ש"ח לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א
[וכן בחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים של רשת סטימצקי וזכייניה. נא למהר בקנייה כי הספר נמכר בקצב של עותק לשבוע ובעוד כחמש שנים יאזל].
כל ההודעות והמידע מובאים כשירות תרבותי מובחר לקוראי "חדשות בן עזר"
ללא שום תמורה כספית או פרסומת מוסווה
חברים ובני-משפחה של סופר נידח מר א. בן עזר זוכים כמובן ליחס מיוחד
יש למצוא חלופה לנתב"ג ואולי גם לירושלים
בחודשים הקרובים, במיוחד לאחר הנסיגה מעזה, אם תתבצע, עלולה האינתיפאדה השנייה להתגלגל בשלישית שתיקרא בשם "האינתיפאדה תלולת המסלול", שאמנם קיימת כבר באזורים החובקים את רצועת עזה, ובסמוי בצפון הארץ תחת איום טילי החיזבאללה; ואולם היא תקבל את שמה החדש רק כאשר תגיע לגוש דן ותתבטא בירי קסאמים ופצמ"רים מהגדה המערבית מערבה, וטילי כתף נגד מטוסי נוסעים ממריאים ונוחתים בנתב"ג. מצב זה עלול להביא לכיבוש מחודש של הגדה המערבית אך גם להתקנת נמל-תעופה חלופי בלב הנגב, אולי באחד משדות התעופה הצבאיים, בהנחה שייתכנו מצבי-חירום בהם תופסקנה טיסות המטוסים לנתב"ג וממנו.
ברכות לאפיפיור הגרמני בנדיקטוס ה-16, המבדיל בין טְרוֹר לִטְרוֹר
בין דם יהודי לדם אחרים, ועוונות הגויים הוא ימחל!
הרקוויאם השמיְמי של ורדי להיכל התרבות
העומד לגווע במזימת זדים חשׂוּכי תרבות
אתמול, 31.7.05, חגג היכל התרבות הגווע את אחד מערביו הגדולים, שלא יהיו עוד כמותם בשנים הקרובות, אם בכלל.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה יחד עם המקהלה הפילהרמונית מפראג בהדרכת ירוסלב בְּרִיך, ושתי זמרות ושני זמרים – ביצעו את הרקוויאם של ורדי באחד הביצועים הטובים ביותר שנשמעו בהיכל הגווע בשנים האחרונות. דומה שלא היתה יצירה טובה יותר להיפרד בה ממעלותיו של האולם, מיופיו, מרוחבו, מהיכליותו, מצלילות הצלילים הנשמעים בו – מאשר הרקוויאם הנשגב של ורדי, שלעולם לא יושמע בו עוד ברמה שכזו, לאחר שייהרס ההיכל הגווע ו"ייבנה" מחדש.
על קולותיה של המקהלה הפילהרמונית של פראג אין צורך להאריך בשבחים. קהל מנויי התזמורת הפילהרמונית מכיר אותה זה שנים רבות ויודע להעריך ולאהוב את איכותה הנדירה. אמנם לפני כשבועיים, בביצוע התשיעית של בטהובן, היא לא התעלתה לספירות השמיְמיות של "האודה לשמחה" בפרק האחרון, אבל אולי היה זה בגלל שתי זמרות ושני זמרים שלא הצליחו למלא בקולותיהם את היכל התרבות הגווע וכמו הצדיקו את הרפש והאשפה שמטילים בו הזדים חשוכי התרבות הזוממים להורסו באומרם שהאקוסטיקה שלו פגומה ומיושנת. מיושנת בתחת שלכם! – פשוט לקחו זמרות וזמרים בינוניים ומטה ודפקו את התשיעית.
ולכן, איזה הבדל היה בליל אמש, כאשר בזה אחר זה, לחוד, יחדיו ועם המקהלה – עלו ושרו הסופרן מרינה מֵשֵׁריַאקוֹבה, המצו-סופרן דולורָה זָג'יק, הטנור מרצ'לו ג'ורדני והבאס רוברטו סקנדיוּצי.
איזה קולות! איזו איכות! איזו אקוסטיקה מופלאה! איזו התגברות אנושית על מגבלות הצליל המיקרופוני שכביכול אי-אפשר למלא את היכל התרבות הגווע מבלי השימוש בו. כאן עמדו ארבעה גרונות אנושיים, מלאי הבנה ורגש לטקסט, מלאי שמחה והתרוממות הרוח ממש כמו כל האנסמבל הנפלא, המקהלה, המנצח והתזמורת – כל מי שלקחו חלק בביצוע היצירה הגאונית הזו, שהיא אחת מפסגות המוסיקה האנושית –
עמדו ושרו, ושרו, ושרו כמובן בלטינית – את המילים המופלאות של הרקוויאם, שבתרגום העברי טרחו כרגיל, למחוק בו כל זכר ל"דומינֶה גֵ'זוּ כריסטי" – אדוננו ישוע הנוצרי, ושמו במקומו את "מושיענו" (אולי כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של אנשי "מאה שערים" שממש גדשו בקפוטותיהם את ההיכל הגווע) –
וכאשר הסולנים והמקהלה שרו את המזמור שתורגם לעברית בשם הסתמי "מינחה" (בלטינית ובתרגום לאנגלית – "דומינֶה גֵ'זוּ"), לא היה אפשר להתעלם מן השגב האוניברסאלי ואפילו היהודי של התפילה הנוצרית, שאותה המתרגם האנונימי יצק לעברית:
"אלוהינו, מושיענו, מלך תפארה, הצל-נא את / נשמות נאמניך, שהשיבו נפשם אליך, / מייסורי הגיהנום ומשאול-תחתיות. / הצל אותם מלוע הארי / ולא יבלעם פי-תופת / ולא יפלו אל בור צלמוות! / צווה נא על מיכאל, קדושך, / כי ינחם אל אור קודשך! / כאשר נשבעת לאברהם / ולזרעו עד עולם. / זבח ותפילה נעלה לך, אל, / עם שיר הלל..."
בסיום הקונצרט, לאחר מחיאות הכפיים הנלהבות, ניגנה התזמורת ושרו הסולנים והמקהלה גם יחד, והפעם באמת בעברית, את המזמור: "אלוהינו מושיענו, / הצל נא את היכל התרבות הגווע / מרדת שאול תחתיות, / הצל אותו מלוע הארי של מהנדס העיר / ולא יבלענו פי-תופת מועצת העיר / ולא ייפול אל בור צלמוות של חניוני וקניוני העירייה המטומטמת הזאת!"
בכניסה לאולם עמדו סוקרות של מקומון "העיר" וביקשו מהקהל לסמן תשובה לשלוש שאלות, שהאחרונה בהן: "האם אתה מרוצה מהאקוסטיקה של ההיכל?"
לא ראיתי אפילו אדם אחד שלא סימן איקס במשבצת התשובה החיובית לשאלה. אבל מה זה יעזור? ההיכל גווע. הוא נפל בידי זדים בעלי כוונות מסחריות שירוויחו מסירוס האקוסטיקה הנהדרת שלו, ואם תרצו או לא, לבסוף הם יצליחו לעשות ממנו קניון עם אולם בצורה של קופסת נעליים. ורק נתפלל שהרס ההיכל לא יסמל במובן ההיסטורי את חורבן ההיכל השלישי.
חגיגה קטנה בעיתון לאנשים חושבים
הארץ
מלאו 13 שבועות לחרם על ספר שיריו החדש של אהוד בן עזר
יעזרה אלוהים לפנות בוקר
[שתי הפעמים שבהן הופיע שיר הספר במוסף "ספרים" היו מודעות בתשלום]
מָשׁוֹב רבנים בישראל: רבים נכשלים, חסרי השכלה יסודית, בורים ועמי-ארצות, מחמירים לשווא. רב אם-המושבות אוסר על נשים לשאת הספדים בלוויות.
על סף העתירה לבג"צ: קק"ל תציב שלטי הנצחה לכפרים פלסטינים, שחרבו, בברכת הדרך לִיסוּד מדינת כל אזרחיה, ושהיהודים יחזרו לארצות-מוצאם!
הפרק הבא ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":
היום השישי: על מצבתו של מתתיה שוהם בבית-הקברות בווארשה.
חלק מהתגובות על פרסום פרקי המסע לפולין הוא: "הפולנים אנטישמים כמו הגרמנים!" או: "הפולנים גרועים מהגרמנים!" – למה לא להגיד ישירות שאחרי מאות שנים של חיים-יחדיו הפולנים השמידו שישה מיליוני יהודים בשואה?
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל