| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 58
תל אביב, יום שני, י"ח בתמוז תשס"ה, 25 ביולי 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
עוד בגיליון: היש עקבות למאהבת של הסופר אריה ליפשיץ בסיפוריו?
בעקבות פרופ' דוד פישלוב: על הזכות הזנוחה לומר כן
"בושה להיות ראש העיר לונדון", שיר חדש מאת קן ליווינגסטון
ואם הנרצח אינו נמנה על "מחנה השלום" אזיי דמו היהודי מותר?
מצב הסופרים באקו"ם גרוע ממה שחשבתם
רשימה זו מופנית גם לחברי סומליו"ן שהם חברי אקו"ם
בעקבות: בית הדין להגבלים עסקיים הצליח לגזול את כבשת הרש
יריקה בפרצופם של סופרים, מלחינים ופזמונאים זקנים! (גיליון 50, 1.7.05).
מצב הסופרים והמשוררים באקו"ם גרוע מכפי מה שהעליתם בחלומותיהם הגרועים ביותר בעקבות הכתבה הקודמת.
א. מתברר שגורמים בדירקטוריון אקו"ם אולי שמחים על התערבותו של הממונה על ההגבלים העסקיים משום שהיא מאפשרת להם לבטל בהוראתו את שיטת הניקוד הקיימת באקו"ם כל השנים והמוסיפה "נקודות הטבה" לביצועים של פרוזה ושירה רצינית ברשתות השידור ובביצועים פומביים, זאת בגלל נדירותם. אם תתבטלנה הנקודות, יצנחו פלאים גם מעט הסכומים שהיוצרים הרציניים בספרות ובמוסיקה מקבלים באקו"ם.
ב. התנאים הדרקוניים שמציג אקו"ם בפני סופרים חדשים המבקשים להתקבל לשורותיו מאפשרים רק התקבלותם של סופרים שמוציאים לאור את ספריהם על חשבון עצמם. כל היתר, שיש להם חוזים חתומים של העברת כל הזכויות למו"לים, (לרוב חוזים דרקוניים, גם אם השתתף הסופר במימון ספרו) – אינם יכולים לחתום על כתב-ההעברה של זכויות לאקו"ם.
ומה לגבי העבר? אחד מבכירי אקו"ם בעבר הגדיר בשעתו את המצב "תיבת פנדורה", וכדי שלא לפגוע עוד יותר בסופרים, איננו מאריכים בנושא. נציין רק כי מתוך שמונים בקשות שהוגשו לאחרונה להתקבל כחברים באקו"ם, רק אחת היתה של סופר, שמוציא על חשבון עצמו את ספריו, ולכן כנראה היה יכול לעמוד בתנאי החתימה על כתב ההעברה של זכויותיו לאקו"ם.
ג. באוויר מרחפת גם הצעה להכניס את המו"לים כחברים באקו"ם, כדי לגשר כביכול על הניגוד שבין החוזים של הסופרים עם המו"לים לבין הזכויות שהסופרים מוסרים לאקו"ם. פירוש הדבר שלאחר ביטול "נקודות ההטבה" ו"תמלוגי הוותק" (תמלוגים כלליים, פנסיה) יצטרך הסופר לתת למו"ל שלו לפחות מחצית מכל תמלוג מקוצץ שיקבל, וכי המקום היחיד שמשוריין כיום לסופר בקרב שבעה חברי דירקטוריון אקו"ם – ייתכן שייתפס על-ידי מו"ל!
ד. הגיל הממוצע של הסופרים הרציניים חברי אקו"ם בעלי זכות היבחרות והצבעה כיום הוא בין חמישים לשבעים. סופרים חדשים אינם מתקבלים, וגם אלה שהתקבלו בשנים האחרונות, רמת תמלוגיהם היתה בדרך-כלל נמוכה והם לא הגיעו לדרגת "חבר מלא" בעל זכות היבחרות והצבעה. הצפי: תוך עשרים-שלושים שנה לא יישאר כמעט אף סופר רציני בעל זכות היבחרות והצבעה באקו"ם, וסקטור הספרות הרצינית יתבטל לאחר שתמלוגיו נדרסו עוד קודם לכן.
ה. הממונה על ההגבלים העסקיים אף התפאר כבר בכתבה בעיתון כי ביטול תמלוגי הוותק (פנסיות) וגזירות אחרות שגזר הוזילו את התשלומים הגבוהים שחברת אקו"ם מטילה על בעלי מזנונים קשישים שמשמיעים מוסיקה. אנו מעדיפים שלא לומר במפורש לאילו גופים ראויים-לרחמים אחרים מוזיל בכך הממונה את התשלומים עבור השימוש ביצירותיהם של חברי אקו"ם.
ו. גם אם יחודשו תמלוגי הוותק (הפנסיות), אותם גורמים בדירקטוריון אקו"ם, שעינם ממילא צרה בכל צורה של ערבות הדדית ודאגה לזולת – תובעים שהפנסיות לא תהיינה בין מינימום של כמאתיים שקלים לערך עד למקסימום של תשע מאות שקלים לערך לחודש, אלא במדוייק לפי רווחי העבר. כלומר, אלה שהגיעו לסכומים גבוהים ייקחו כמעט את כל קופת הפנסיות, ואלה שקיבלו מעט לא יקבלו כמעט כלום. נציין שבחוקי ובתקנוני התשלומים עבור השאלה בספריות הציבוריות, שקיימים גם בארץ (אצלנו מכוח תקנה ולא חוק) – יש סכומי מינימום וסכומי גג או תקרה, אחרת סופרים מצליחים מעטים היו לוקחים את כל הקופה.
ז. רוב התסריטאים כבר עזבו את אקו"ם והקימו ארגון נפרד, כי הם יושבים על כסף גדול, בעיקר מרשתות הטלוויזיה. קשה להניח שמעט הסופרים חברי אקו"ם שעוד נותרו בחיים ואשר חלקם הגדול גימלאים, יצליחו להקים חברת תמלוגים משלהם. סביר יותר להניח כי לאחר שהרוחות החדשות הנושבות בדירקטוריון אקו"ם תצלחנה לסלק משם את הספרות והשירה הרצינית ואת הספרות לילדים ולנוער – אקו"ם יאבד חלק ניכר מתוקפו המוסרי ומחשיבותו התרבותית, ואז יהיה עוד יותר קל לממונה על ההגבלים העסקיים להתייחס אליו כאל קרטל של שיווק ביצים. וכך החמדנות חסרת הגבולות של חלק ניכר מהיוצרים הקלים באקו"ם, לחן ומלל, שמקרינה את אופייה התובעני והלא-מחמיא גם כלפי הממונה על ההגבלים העסקיים והתקשורת – תקל על הממונה לשחוט את התרנגולת שהטילה להם עד כה ביצים של כסף.
היש עקבות למאהבת של הסופר הירושלמי אריה ליפשיץ בסיפוריו?
מר סופר נידח מציץ מוסמך מגניב קטע מיומנו של הסופר מר א. בן עזר
13.3.73. ט' באדר ב' תשל"ג. יום שלישי. ביום ראשון בערב הייתי אצל ר. ק., אחותה של נ., בארוחת-ערב בחדרה על הגג ברחוב רופין 12 בתל-אביב. היו גם אימה חנה, והחבר שלה עימו היא עומדת להתחתן, י.
חנה קולטון, האם, יזמה את הפגישה כי רצתה לשוחח עימי על הוצאת ספר, או חוברת זיכרון, לאחותה המנוחה חומה. בינתיים סיפרה לי על האחות הזו, ובין היתר על כך שבשעתו חיתה שנה עם הסופר הירושלמי אריה ליפשיץ, לאחר היותו נשוי – בחדר בחיפה. ויום אחד קמה ועזבה אותו לאחר שנודע לה שהוא נפגש עם אשתו לפעמים בירושלים.
הצעתי לחנה לרשום את הזיכרונות, וכן להקליט שיחה איתי בה תספר לי על האחות. ולהגיש לי את כל החומר מודפס במכונה למען אערוך אותו.
מר סופר נידח מעיר: למיטב ידיעתי לא היה ליוזמה זו המשך מצד מר א. בן עזר, שהיה בשעתו בידידות רבה עם הסופר הירושלמי הצנוע והמיטיב-כתוב אריה ליפשיץ. אין בידינו כעת אפשרות לקרוא מחדש את ספריו של ליפשיץ, שאמנם אינם רבים, אבל שואלים אנו את הקוראים עם מי מהם זיהה את עקבותיה של פרשת אהבים זו בסיפוריו של ליפשיץ, שרובם היו מאוד אוטוביוגראפיים או מסופרים על רקע אוטוביוגראפי.
עוד על "אות הבריאות": אשרי מי שבת-דודתו זוכרת
לאודי שלום,
זיכרונות ישנים נושנים עוררה אצלי פנייתך (גיליון 51) אודות אגודת הבריאות. ואכן, בבית ספרנו פיק"א שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה, הייתה "אגודת הבריאות" שבראשה עמדה אחות בית הספר – אביטל יוספסברג. היא היתה בתו של הרופא הוותיק ד"ר יוספסברג, שהתגורר ברחוב קרן קיימת, בחצר הסמוכה לבית החולים "השרון", כשזה היה עדיין בית חולים פרטי בבעלותו של ד"ר אליעזר רֶמֶן (זוכר?).
ובכן, עיקר תפקידם של חברי "אגודת הבריאות" היה להשגיח כתורנים בשעת ההפסקה הגדולה, כמדומני, עם צלצול הפעמון בשעה 10:00, על תלמידי כל הכיתות בשעה שהללו סעדו את ליבם בכריך ופרי, או ירק, שהביאו עמם מביתם. ההפסקה גם נקראה הפסקת האוכל. כזכור לך, לתלמידים בשנים ההן היו שקית-אוכל ומפית, שאותה פרסו על השולחנות בשעת הסעודה.
ואני, בת-דודתך הנקייה, המסודרת, והאחראית, קיבלתי תפקיד מיוחד – עוזרת לאחות אביטל. בשעת ההפסקה הגדולה הייתי מתייצבת בחדר האחות, לאחר שזו לימדה אותי חבישת פצעים קלים, ומדידת חום אצל המתלוננים, בעוד שאביטל ניצלה את הזמן בשיחות רכיל בחדר המורים עם חברותיה, שאחדות מהן אתה מכיר הכרות אישית: בת-דודך מרים גיסין [בן עזר], דודתך תמר ליפסקי, אֵלִיָה ספיר [בתו של ראש העיר ולימים השר יוסף ספיר], טובה בן-אור [כלתו של ראובן ליכטנשטיין, שהיה בן-דוד של אימותינו], והאחיות הדסה ומלכה לבית פשצנר, אחיותיו של המלחין עמנואל זמיר.
כאות הוקרה על ה"שירות" בחדר האחות, כחברת אגודת הבריאות, אירגנה לי אביטל השתתפות כצופה בניתוח בבית-החולים השרון. כמובן שקרסתי בעילפון עם כניסתי לחדר הניתוח, וכך נגדעה הקריירה הרפואית שלי לעולמים.
עד היום יש בידי את הסמל של אגודת הבריאות – סיכת מגן דוד כסופה ששוליה מודגשים בחריטה בצבע אדום, ובמרכז חרוטות האותיות א.ב. בצבע אדום. סיכה זו הוענקה לכל חברי האגודה ששירתו נאמנה בשירות ההיגיינה.
שלך, צִלה [8.7]
עם התפטרותו של מנכ"ל הרכבת, יוסי מור:
מי היה הראשון שקרא לו להתפטר
בעוד כל השאר מאשימים את נהג המשאית שנתקע על המסילה?
ראה בגיליון 48 מיום 24 ביוני, מיד לאחר אסון הרכבת הראשון, במאמר: "טִיהְל שומר המסילה" – "מוקדש לתצפיתן הרכבת / שעזב את משמרתו בשעה ארבע אחר-הצהריים / ולמנהלי רכבת ישראל / שטרם התפטרו."
במקום לתמוך בישראלים נגד ממשלתם,
שילחו ישר כסף לְנֶשק לפלסטינים
גופים רבים מחוץ לישראל תורמים לגופים בתוך ישראל כדי שיפעלו נגד ממשלת ישראל ומדינת ישראל ועושים זאת בדרכים שונות ומחוכמות.
עצתנו להם, בין אם הם תורמים לשמאל או תורמים לימין – קנו ישר נשק ושילחו אותו ישר לפלסטינים במקום להשחית אזרחים ישראליים במשהו הנראה כשוחד, ומכוון – הן משמאל והן מימין – נגד מדינת ישראל. הפלסטינים יעשו זאת טוב יותר, ואילו המשת"פים הישראליים שלכם, משמאל ומימין, יתייבשו מקורות הכנסתם וילכו לעבוד בכל עבודה יצרנית ומועילה וגם יוכלו להמשיך לנסוע לפעמים לחו"ל, אבל – על חשבונם.
ליבנו לפתאים, לטיפשים ולתמימים
שהאמינו שהאינתיפאדה השנייה הסתיימה!
ולאחיתופלים, המנסים בשם הדמוקרטיה להרוס אותה
ודופקים את שארית האהדה שרחש הציבור למפוני גוש קטיף
מכתב מלונדון, יום חמישי אחה"צ, 21 ביולי 2005
Hi, Hope you are all well. We are once again in chaos. Oxford Street and Bond Street were jammed with people who had been turned out of the underground. Once again the broadcasts are that not many people have been hurt and that may be the case this time, as it seems, that the bombs did not go off properly. But police cars are screaming past all the time and helicopters are hovering above. Valerie is making a dinner party tonight for the number two at the Israeli Embassy, but we are wondering how many people will or can turn up. Many roads are closed. Love, Marion
עוד תגובות על "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
שלום אהוד,
תודה על ספר השירים. בעיון חטוף ראשון בספר קיבלתי את הרושם שהשירים מן התקופה הראשונה הם בחזקת בוסר, כאלה שבהם חיפשת, ולא תמיד בהצלחה, אחר הקול הנכון, הבשל (אני מקווה שחביב עליך דימוי חקלאי זה), וחלק מן השירים מן התקופה האחרונה נראה לי רטורי מדי. הדבר בולט בעיקר בפואמה "רקוויאם לרבין": ספק אם הקיטוע לטורי-שיר מוסיף לדברים הנוקבים והנכוחים שאתה כותב ערך מוסף.
בהתחשב ברושם מהעלעול הראשון, חשבתי אפוא להתחמק ולפטור אותך בכמה מילות נימוס סתמיות. אבל אז שקעתי בקריאת שירי השער השני, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ודעתי השתנתה. בחטיבה זו (וגם בכמה משירי השער השלישי) ניתן בהחלט למצוא שירים יפים ובעלי ערך לטעמי. עמוס עוז דיבר פעם (איני זוכר את הניסוח המדוייק) על כך שספרות אמת צומחת מתוך פצע. וזה היה הרושם שקיבלתי עם קריאת שירי חטיבה זאת. ומה שבעיקר חשוב, דומה כי השכלת למצוא את היכולת לתרגם רגשות, דמויות ומערכות יחסים מורכבות לשירים אפקטיביים ובעלי ערך אמנותי (ולא רק ביוגראפי או נוסטלגי).
דויד [פרופ' דויד פישלוב, קומה ראשונה על עמודים, באותו בניין, 15.7]
לדויד היקר,
הביקורת שלך מקובלת עליי ואפילו אצטט אותה במלואה ברשותך במכתב העיתי. גם אני חושב שהשירים הכי טובים הם משנת שבעים ושלוש אבל אני נעשה אלרגי כל פעם שמצטטים את עמוס עוז. לדעתי ספרות צומחת גם מתוך שפע ולא רק מתוך פצע. ואני כל הזמן חושש שרק לא יאמר שהשמש לא תזרח מחר, כי אז נישאר באפלה גמורה גם אם לכאורה יהיה אור, אבל עמוס עוז אמר, אז צריך להכין סוללות לפנסי-הכיס. דעתי היא כי חלק ניכר מהדברים המקוריים שהוא אומר אינו תמיד נכון, וחלק ניכר מהדברים הנכונים שהוא אומר אינו תמיד מקורי. וזוהי אמירה ישנה שאינני יודע בדיוק למי לייחס אותה, אולי לברנרד שאו.
שלך, אהוד
על הזכות הזנוחה לומר כן:
הרהורים על שירה פוליטית עכשווית
לדויד פישלוב היקר שלום,
קראתי את מאמרך "על הזכות הזנוחה לומר כן: הרהורים על שירה פוליטית עכשווית" שפירסמת בכתב-העת לספרות וחברה "מקרוב", גיליון 4, אביב 2005, בעריכתם של גדי טאוב ונסים קלדרון; ושהוא, כהערתך, נוסח מורחב של דברים שנאמרו בערב העיון שנערך באוניברסיטת תל אביב לכבוד צאת ספרו של יוחאי אופנהיימר "על הזכות הגדולה לומר לא: שירה פוליטית בישראל", (ירושלים, מאגנס תשס"ד).
המאמר שלך אמיץ מאוד משום שהוא מעז לומר שמרבית השירה הפוליטית העברית הנכתבת בשנים האחרונות על ידי המשוררים ה"חשובים", שמפרסמים את דבריהם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" ובבמות דומות – היא שירה חסרת ערך אמנותי, ואם אוסיף מהגדרותיי – סובלת מאידיוטיזם מוסרי, מקונפורמיזם מחשבתי ומסתגלנות תועלתנית. המשורר שהואלת לעסוק בו, יצחק לאור, הוא ... בעיניי, ושיריו אינם שווים דבר גם כאשר אתה מנסה למצוא באחד מהם צד זכות. שירתו סובלת או נהנית מהשחתה מוסרית, והוא עושה קריירה מהדפסת שירים גרועים פרו-פלסטינים ומשמש בכך דוגמה לחבריו-לדיעה החושבים שהם כותבים שירה עברית.
לאהרון שבתאי, שאותו אינך מזכיר, אני דווקא סולח. פורנוגראפיה היא אמנם ההגדרה לחלקים הפוליטיים של שירתו, אבל תמיד הוא מפצה אותך בסוף באיזו גסות ראבּליאנית טובה, לרוב סביב התחת – וזה חלקו הטוב בשירה העברית, נקי מכל פורנוגראפיה פוליטית.
אינני מכיר את שירתו של יוחאי אופנהיימר, אבל בשעתו כתב ב"מעריב" על ספרי "ברנר והערבים" ביקורת גדושה בורות, טעויות ושקרים, פועל יוצא מהשקפת עולמו השמאלנית החד-צדדית. משהו כמו – שאין הבדל בין ברנר למשה סמילנסקי משום ששניהם היו קולוניאליסטים יהודים שחיו על חשבון הערבים המסכנים. וכן שמשה סמילנסקי היה סבא של ס. יזהר.
נכון, אין כמעט שירת גבורה בישראל כמו שאין כמעט פרוזה של גבורה בישראל. שירוֹת הגבורה מצויות בתנ"ך, וציטוטיך מהן מגמדים כל ציטוט אחר במאמרך. אבל השירה והפרוזה של דור תש"ח מלאות כאב ושכול, לא שירי גבורה! – והאנחנו בהן הוא גם היחיד, אין הבדל. ואנחנו בישראל לא צריכים שירת גבורה כשם שאנחנו לא צריכים שירה מושחתת ומשחיתה של השמאל הדקאדנטי, אפילו היא נחשבת "חשובה". אנחנו צריכים, ויש לנו, שירה ופרוזה שמדברות על הכאב ועל המחיר שמשלם האדם הישראלי עבור זכותו לחיות חופשי במדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם. ספרות ושירה אינן צריכות לפאר ניצחונות אלא לדבר על סבלו של היחיד, ובעקיפין אלה היצירות שמחזקות את רוח העם, במידה שהוא בכלל נזקק להן.
ואילו השירה העברית ה"נחשבת" והמשמשת דוגמא כיום – בזכות השירים החד-צדדיים והפרו-פלסטיניים, רק גורמת, כדבריך, להעמקת האיבה אצלנו כלפי הערבים, ולבוז עמוק וצודק כלפיה וכלפי האכסניות הספרותיות הבולשביקיות שלה, שאינן מכירות כמעט במגמות אחרות.
אהוד
"הם הוצאו לשדה הלבן כֻּלהם, גם יונק ופניו כבושים בשד אם."
אהוד היקר,
הגיליון האחרון שלך (56) היה מרתק. כל עניין ועניין שבו. הלב נשבר למקרא תיאורך את קרוב המשפחה הזקן, צדוק ראב מעצמונה . הלב קרוע ונשבר. כן, גם ליבי שלי. אני חושבת שהנסיגה היא הכרחית, אבל אני כועסת על כל מכריי ורעיי, שאינם מוכנים כלל להתייחס לפן האנושי שבסיפור ההתנתקות.
והדברים שלך באוניברסיטה! אשמח מאוד לקבל את גיליון 38, כדי לקרוא את ההרצאה במלואה. המילים הספורות שכתבת על אושוויץ ריגשו אותי עד מאוד. לא הייתי שם עדיין, ואינני יודעת איך הייתי מרגישה בעקבות הביקור, אבל אני מאוד-מאוד מבינה את התרגשותך למראה החיילים שלנו. שולמית אלוני היתה ודאי נחרדת מפרץ הרגשות הלאומיים-לאומניים.
אני חייבת לספר לך על ביקורי שלי בקבר אחים בליטא, בו קבורות סבתי אם-אימי, ודודתי. מבחינה זו "נתמזל מזלנו" (אוי לאותו מזל) – אנו יודעים בדיוק היכן טמונות גופותיהן, והן לא הפכו לאבק ואפר. אימי שמעה את סיפור מותן מפי אחת מבנות העיירה, שהצליחה לזחול ולצאת מהבור, וניצלה. יצא כך, שהייתי שם בדיוק באותו חודש, אוקטובר, שבו הוצאו להורג. הלכתי בשביל אל הקבר בקרחת היער, והפניתי את תשומת-ליבה של קרובת משפחתי שהיתה איתי, שאנו צועדות באותו נוף, באותו מזג אוויר, ורואות את אותו ירוק מול העיניים... זה היה קשה מנשוא. וכשהלכנו, מצאתי את עצמי מדקלמת בליבי מילים מתוך שירו של אצ"ג "הקבר ביער": "הם הוצאו לשדה הלבן כֻּלהם, גם יונק ופניו כבושים בשד אם."
מרים בר-שלום [18.7]
נדפסה זה עתה בגיליון 302, יוני 2005, של הירחון לספרות ולתרבות
עיתון 77
מסתו המחקרית של אהוד בן עזר
אדם כשדה מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל
בעקבות ספרו של סמי מיכאל "יונים בטרפלגר", הוצאת ספרייה לעם, עם עובד 2005
ונדפסה גם בגיליון 38 מיום 7.5.05 של "חדשות בן עזר" וניתן להזמינה בקובץ באי-מייל
אנחנו אוהבים אותך מולדת
לכן אנחנו שורפים אותך
בכמה מוקדי תבערה בבת-אחת!
[קריאה מומלצת בימי הקיץ הלוהטים: "מול היערות" מאת אברהם ב. יהושע]
כאשר זה רק נוגע בקצה הפופיק של הבריטים
הבוקר, 22.7, בשעה 10:00, ירו שוטרים למוות בחשוד כמחבל-מתאבד בתחנה של הרכבת התחתית בדרום לונדון. האיש עורר את חשד השוטרים כשעמד לעלות בריצה על אחת הרכבות בתחנת סטוקוול, כשהוא נושא תיק ולָבוש במעיל כבד. הם קראו לו לעצור, ומשלא עצר – ירו בו. "ראיתי את השוטרים יורים חמישה כדורים על האדם שהיה על הרצפה," סיפר עד-ראייה לבי-בי-סי. עד-ראייה אחר טען כי מתיקו של האיש שנורה עלה ריח מוזר.
מה קרה לכם, בריטים? שאתם מתנהגים כמו החיילים והשוטרים הישראליים (המבצעים לדבריכם "פשעים נגד האנושות" הפלסטינית) כאשר זה רק נוגע בקצה הפופיק שלכם! – הרי אפילו הוראות הפתיחה באש שלנו יותר זהירות משלכם!
היכונו, היכונו!
שימרו את התאריך ותכננו נסיעותיכם וחופשותיכם!
ביום חמישי, 1 בספטמבר, ייערך ערב "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
במשכן אמנים, יודפת 7, הרצליה
פרטים נוספים יבואו
אם ייווצר דוחק תועבר תוכנית הערב במסכי ענק בחוצות הרצליה.
קוראים שרוצים להיפטר מהספר יוכלו למוכרו בקהל הבאים לַערב
במחיר של ספר משומש. הקדשה שמית מאת המחבר מורידה 5 ₪ מהערך.
ביום ראשון, 14.8.05, בשעה 21:00
יופיע הרכב הג'אז של בי"ס ימאהה בת"א
בהדרכתו של רוני צור
משתתפים: אייל בן-אסא, בן בן-עזר, דבורה דרעי, חיים לילו,
טל נחום, דניאל סיטון, אמיר קונסט, דרור תשובה.
מועדון "בלה שלומקינס", רח' נח מוזס 13, תל-אביב
מחיר כרטיס 30₪, פתיחת דלתות בשעה 20:00
התעניינות גוברת והולכת בתולדות העיתונות העברית
יותר ויותר אנשים נמשכים לקסם של העיתונים העבריים מלפני 100 ו-150 שנה ומבקשים לדעת עליהם. בין המרצים על הנושא בחוגים שונים: הסופר דוד מלמד, מחבר הספר "אור ראשון" (בהוצאת "ידיעות אחרונות") המספר על ראשית העיתונות העברית.
ניתן ליצור קשר עם דוד מלמד בטלפון 03-9235969.
בושה להיות ראש העיר לונדון
מאת קן ליווינגסטון
[משורר פרו-פלסטיני חדש, יותר מקורי מיצחק לאור]
מדוע באים בטענות
לצעיר מוסלמי-בריטי
שנוסע לישראל לעזור לפלסטינים
במלחמתם,
ואין באים בטענות
לצעיר יהודי-בריטי
שנוסע לישראל ומתגייס להרוג ערבים?
אקדם בברכה ואפגש
עם חברים בממשלת ישראל,
אם יבואו ללונדון,
כי הם מכהנים בממשלה של ארצם,
אף שאני מאמין
שהם עשו מעשים איומים,
הגובלים בפשעים נגד האנושות,
וזה מתבטא בכך שהם רצחו בלי אבחנה
גברים, נשים וילדים
בגדה המערבית ובעזה
במשך עשרות שנים.
לונדון, 19.7.05
מצער לומר, אבל חלק מהמפגינים הצעירים שהתאספו ורקדו בכפר מימון נראו כשייכים
ליונייטד ג'וּאיש פסיכים
וספק אם הם בכלל אזרחים ישראלים או אם שירתו אי פעם בצה"ל
נתבקשנו להודיע על המפגש
לכבוד חברי סקריפט, מרי אן אבנס, חוקרת קנדית העוסקת בקידום ניצני אוריינות, אוריינות בבית, וקריאת ספרים לילדים, מגיעה לביקור קצר בישראל. מרי אן אבנס תרצה באוניברסיטת תל-אביב, בית הספר לחינוך, חדר 431, ביום ב' ה-15 באוגוסט בשעה 16:00, כולכם מוזמנים.
אנא אשרו את השתתפותכם באמצעות דוא"ל לדורית ארם (dorita@post.tau.ac.il)
[ובהזדמנות זו בררו גם אם הפנייה מכוונת לכלל קוראי "חדשות בן עזר" ולסופרים חברי סומליו"ן]
נתבקשנו להודיע על ערב מיוחד
65 שנה לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי
בהשתתפות מר שמואל כץ, עו"ד ברוך מינקוביץ, עו"ד דב שילנסקי, השופט בדימוס אריה סגלסון ופרופ' בנציון נתניהו. מנחה יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי. בתוכנית האמנותית: חבורת הזמר "הבנימינים".
יום ד', 3.8.05, בשעה 19:00, באודיטוריום שיין, בית יד לבנים, פנקס 65, ת"א
נתבקשנו להודיע על פרסום הספר
Troubled talk: Metaphorical negotiation in problem discourse
הספר נכתב על ידי פרופ' עירית קופפרברג וד"ר דוד גרין – חוקרת שיח ופסיכולוג קליני ופורסם על ידי הוצאת .Mouton de Gruyter הספר מתמקד בשאלה כיצד משמעות נבנית בשיח בעיות אינטראקטיבי ברדיו, בקו החם ובאינטרנט. פרטים נוספים ניתן למצוא בכתובת הבאה:
http://www.degruyter.de/rs/bookSingle.cfm?id=IS-311018415X-1&l=E
בעקבות ההפצה החוזרת של "בעתיד הנראה לעין"
אוזניים להם ולא ישמעון
שלום רב אהוד,
זכרתי מילה במילה את מה שכתבת בשנת 2003 ["בעתיד הנראה לעין"] וזכרתי שאף אחד לא רצה לפרסם כי לא השתייכת רשמית לשורות אש"ף. טוב שפירסמת את הדברים כעת שוב. שנאמר: "אוזניים להם ולא ישמעון עיניים ולא יראון אף ולא יריחון."
כל טוב ולהתראות,
ד"ר יעקב זמיר
האם להעדיף את הבדייה על פני האמת?
אודי היקר,
כיוון שאין לי ספק שאתה פטריוט ואוהב מולדת, אני תוהה האם שקלת כיצד פרסום של חזון מלחמת נצח בינינו לבין הערבים, הכתוב בידי סופר כמותך, שדעותיו משפיעות בדרך-כלל על צעירים, עשוי לקדם את הרצון של ישראלים צעירים להמשיך ולחיות כאן?! שהרי, אם חזון החורבן הנורא המצטייר מתוך מאמרך נכון, מה תשיב לצעיר הישראלי שישאל אותך, מדוע עליו להמשיך ולחיות כאן, נתון בסכנת מוות וחורבן, למשך העתיד הנראה לעין, ותוך צפיית אין-אונים בצל האפל המקדיר את קצה המנהרה, בעתיד הרחוק יותר.
לא שהפטריוטיות מחייבת לצייר עתיד-ניראה-לעין מדומה, או שאני ממליץ להעדיף את הבדייה על פני האמת, אבל האם שאלת את עצמך מה ההשלכות שיהיו לזניחת כל תקווה לפתרון הסכסוך, ולהיוואשות מראש מפני כל מעשה העשוי לקדם אותו, ולפרסום של חזון כזה במכתבך האלקטרוני, על קוראיך, ובעיקר על הצעירים שבהם?
הרי אם חזונך יתגשם חלילה, יתחולל שינוי גמור בטיבה של המדינה, יעדיה ומהותה. המשטר הדמוקרטי, המתערער כבר עתה, יקרוס לגמרי, המעמד הבינוני המאבד עתה את נכסיו ואת משרותיו בשל המדיניות הכלכלית, יהיה פחות חפשי, פחות מבוסס, פחות יצרני ופחות מודרני מכפי שהוא כעת; השחיתות והפלגנות ילכו ויגברו, הקנאות הלאומנית המסווה עצמה במעטה הדת, תוסיף ותגבר, והישראלים בדורות הבאים יהיו במקרה הטוב לספרטנים בקפוטות (או בלעדיהן), ובמקרה הרע לאספסוף שקוע בחרדת קיום נצחית, בעוני ובבערות.
אז מה לעשות?
בתקופה כזו, שבה שפת המחאה נגד השיטה הדמוקרטית, כפי שהיא באה לידי ביטוי על ידי מתנגדי ההתנתקות, עלולה לפורר אם לא להרוס את מנגנון הממשל הדמוקרטי בישראל, הייתי מצפה שסופרים כמוך יצטרפו למחאה נגד הניסיון הבלתי פוסק של מתנגדי ההתנתקות, לערער על סמכות הממשלה והכנסת, מעשה חמור העומד בניגוד גמור לרצון הרוב המכריע של הציבור הישראלי.
אני מצפה, שסופר כמוך, אוהב מולדת וחרד לגורל הדמוקרטיה במדינתנו, לא ישקע במרה שחורה, ואני קורא לך להתגייס למאבק כנגד הפסימיות, וכצעד ראשון לכך להביע במכתבך העיתי ובדרכים אחרות, התנגדות גלויה לכל פעולה בלתי חוקית, ולכל הקצנה אלימה מצד המתנגדים להתנתקות. וזאת, כדי שמדינתנו היקרה לנו, תגן על צביונה ועתידה.
ד"ר חיים נגיד
מתוך מכתב: חזות עצובה
אהוד,
אם כן, אין עתיד לעם הזה לא כאן ולא במקום אחר (ממנו באנו, אתה ואבותיך, מהונגריה, למשל). בכל מקום יש תקווה ואחר כך אין. גם בהונגריה, אליה זרמו ההמונים היהודים והיה להם שם טוב לשעה, אבל אחר כך לא, או בארץ, בה נתלו תקוותינו – אבל חזותך קודרת, ויש שאלה האם כל התקוות, מול האכזבות – כדאיות?
אז מה לעשות? לקרוא את "ארבעים הימים של מוסה דאג"?
האם היה אי פעם טוב? האם היה ליהודים אי פעם תקווה בארץ הזאת – החל מימי אברהם אבינו, דוד המלך, אשורים, בבלים, יוונים, רומאים, נוצרים, ביזנטים, צלבנים, ערבים, תורכים, מה לא?
בקיצור, אין כלל פתרון, כל דאלים גבר, מי שנשאר אחרון מנצח. אבל יהיה טוב – הכול זורם ודינאמי, וחוקי העולם אינם משתנים, היו ויהיו יהודים, גם אם חלקם יתבוללו, בכל זאת יהיו יהודים – למשל יש גם יהודים סינים עם צמות וחזות סינית, וגם הם יהודים.
מ. גנן
שלום אהוד, מסקנתך המייאשת קיצונית מדי, לדעתי. כל טוב, בני [פרופ' בנימין זאב קידר].
ידיעה של הרגע האחרון:
300 שוטרים ישראליים ימנעו הברחת חומרי נפץ מעזה לסיני
לאחר התקפת הטרור הרצחנית על המלונות המצריים בשארם א-שיח' שנערכה אור ליום שבת, 23 ביולי 2005 וגבתה עשרות הרוגים ומאות פצועים, הגיעה לירושלים בקשתה של ממשלת מצרים כי לאחר הנסיגה מגוש קטיף והפקרתו לפלסטינים – תציב ישראל שלוש מאות שוטרים בציר פילדלפי כדי למנוע הברחת כלי נשק וחומרי נפץ מרצועת עזה לפעילות טרור אנטי-מצרית ברחבי חצי האי סיני; ואילו האופוזיציה במצרים טוענת שאל לה למצרים להיות תלוייה בישראל בכל הקשור לאבטחה מפני הברחת אמצעי טרור לסיני.
לסמים ולזונות – הברחת הגבול חופשית, והתשלום בהתאם.
ואם הנרצח אינו נמנה על "מחנה השלום" אזיי דמו היהודי מותר?
בתוכניתו ברשת ב' בבוקר יום ראשון, 24.7.05, שוחח השדרן גבי גזית ארוכות עם ישראל סגל על חברם דב קול, שהיה בשעתו דובר הביטוח הלאומי, ונרצח יום קודם יחד עם אשתו רחל על ציר כיסופים, ביציאה במכוניתם מגוש קטיף. השניים חזרו מביקור סוף שבוע אצל אחותה של רחל, המתגוררת בגני-טל שבגוש. בדברים ברדיו חזרה האמירה שהרוצח לא ידע את מי הוא רוצח – את האדם שהתנגד להתנחלויות והיה מאנשי מחנה השלום הישראלי, ואיזו טעות ואסון נורא יש בכך שהטרור רוצח גם אנשים כמוהו ופוגע אנושות במחנה השלום הישראלי ובשלום.
מה שהפריע במשך כל שידור השיחה הכאובה והעצובה והאינטימית היה מה שלא נאמר בה אבל זעק לשמיים במובלע ממנה – שאם דב קול היה מתנחל בגוש קטיף, או איש ימין קיצוני, או סתם אזרח ישראלי שאין יודעים אם הוא חלק מוצהר מ"מחנה השלום" – אזיי דמו בראשו, ואזיי השניים ב"קול ישראל" לא היו פונים לטרוריסט הפלסטיני, שכבר נהרג בידי חיילינו לאחר הרצח, ואומרים לו – אילו רק ידעת את מי רצחת!
חלק לא קטן מהציבור ה"נאור" בישראל, חלקו מוכר לי באופן אישי, חושב שדמם של המתנחלים ותומכיהם מותר, ואם הם נרצחים בפעולות טרור ערבי, זו גם אשמתם, או אם לומר זאת באופן בוטה יותר – "מגיע להם!" – ולפי אותו הגיון, אילו נהרג מתנחל יהודי בפיצוץ טרור ברכבת התחתית בלונדון, לא מעט אנשים משכילים בישראל היו ודאי אומרים – מגיע לו!
הפרק הבא ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":
היום הרביעי: מסלעי טרבלינקה בלב חורשות ירוקות – לפגוש בווארשה את חברתנו אווה המדברת כשמעון פרס
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל