גיליון מס' 506

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח בטבת תש"ע, 4 בינואר 2010

עם צרופת מאמרו של דרור אידר "שומרי הסף", על הפוליטיזציה של האסתטי בשיח האמנות בישראל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסף דוריאל: שקרים המונעים את שחרור גלעד שליט.

חמדה אביב קאלש: "שידעו מאיפה באו" (שיר).

אורי הייטנר: א. מרחב התפר. ב. תשובות לאלמגור ולבן עזר.

דרור אֵידָר: שומרי הסף, על ה'הדרה': הפוליטיזציה של האסתטי בשיח האמנות בישראל. [תמצית הצרופה].

שרה ורמי בן-ראובן: עץ הרימון. [על אברהם קריניצי ובתו מרים].

יוסי גמזו: מְצָא אֶת הַהֶבְדֵּלִים...

אהוד בן עזר: אלף אלפי התנצלויות בפני נעמן בלקינד ונעמן כהן.

רון וייס: ברגותי אינו שונה ממופז!

משה כהן: מעשי רצח על ידי מוסלמים הם כשרים?

איליה בר זאב: שנה אזרחית (דוא"ל).

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים" רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בא"י, במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, "ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב, נדפס בישראל תשמ"ה / 1985, התנצלות מאת המלביה"ד, מחברת ראשונה, המשך 1.

 יוסף חרמוני: שקיעה בכפר.

מרים עקביא היא הנר שמעבר לכל החשיכה, מאת הרצל ובלפור חקק.

בן-דרור ימיני: ליברמן דווקא צודק, ציטוט מ"מעריב", 3.1.10.

יוסף דוריאל: על אבא קובנר בדברי אלישע פורת.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יוסף דוריאל

שקרים המונְעים את שחרור גלעד שליט

ההתחמקות מדיון בדרך היחידה בה אפשר לשחרר את גלעד שליט

נעזרת גם בשקרים גלויים ומוסווים.

בחטיפות שביצע חיזבאללה בלבנון היה לממשלת לבנון תירוץ להתנער מאחריות להן: החוטפים השתייכו לארגון מחתרתי שאין לממשלה שליטה עליו (מצב זה השתנה רק לאחרונה – כשהחיזבאללה הפך לחלק מהשלטון). במצב שהיה אז בלבנון לא היה ניתן להכריח את הטרוריסטים לשחרר את החטופים על ידי לחץ על ממשלת לבנון.

המצב שונה לחלוטין ברצועת עזה. שם השלטון הרשמי מודה שהחטוף נמצא בשליטתו וגם מנהל מו"מ גלוי, בהשתתפות גורמים בינלאומיים, לגביית תמורה סחטנית שהוא דורש לשחרורו. בסדר היום אותו הצליח החמאס להכתיב לתקשורת הישראלית כבר התרגלנו לשמוע בראש כל מהדורת חדשות על מצב "העסקה" שהוא מכתיב לנו ועל "סירוב ישראל לשחרר" סוג זה או אחר של פושעים. אף פעם לא שמענו על "סירוב החמאס לשחרר את החטוף תמורת הסרת המצור מרצועת עזה," כי מצור כזה אף פעם לא הוטל, למרות זעקות השבר של הפלסטינים ותומכיהם במסע ההסתה שלהם נגד ישראל.

במצב שלנו מול שלטון החמאס בעזה, לו היינו מדינה נורמאלית, היה אפשר לשחרר את גלעד שליט תוך שלושה ימים לאחר שנחטף. ואיך נוהגים במדינה נורמאלית?

1. מפרסמים אולטימאטום מנומק, שיהדהד בכל העולם, שאם תוך שלושה ימים לא יוחזר החטוף בריא ושלם, יוטל מצור מלא על הרצועה, כולל ניתוק מאספקת מים וחשמל.

2. דורשים פיצוי כספי מלא משלטונות הרצועה עבור כל יום כליאה פושעת של גלעד שליט, בבית הסוהר שלהם, ופיצוי למשפחות החיילים שנרצחו בעת חטיפתו.

3. מעבירים את כל האסירים שהחמס דרש לשחרר – לתנאי מאסר זהים לאלה של גלעד שליט אצלם, בשלילת ביקורים וקשר כלשהו עם החוץ.

4. דורשים להסגיר למשפט בישראל, לפי החוק הבינלאומי, את הפושעים שחטפו את החייל מתוך שטח ישראל ורצחו שניים מחבריו, שלא במהלך פעילות מלחמתית.

למתחמקים מנקיטת צעדים אלה יש שני תירוצים. לקברניטי המדינה יש שקר גלוי: "מה שרואים מכאן לא רואים משם." כלומר, הם יודעים את מה שאנו, פשוטי העם, לא יודעים – איך יגיבו בזעם הפריצים שמעבר לים על מימוש זכותנו להתגונן מטרור. על זה אני יכול לענות: כבר הייתי גם "כאן" וגם "שם", ואני יודע מה ניתן לעשות עם הסברה מתאימה, שאם משרד החוץ לא מספק אותה – אז שיחליפו אותו בחברת יחסי ציבור פרטית.

השקר השני שייך למומחי הכלכלה: "מצור על הרצועה יחסל יצוא חקלאי רציני של ישראל". על כך אני עונה – שבמצור מוחלט החמאס לא יכול להחזיק מעמד יותר משלושה ימים, ולכן, היצוא החקלאי "יפסיד" רק שלושה ימים, ואת זה בוודאי שאפשר לסבול. מה שאי-אפשר יותר לסבול זה התחמקות קברניטי המדינה ממילוי חובתם לבחון את ההמלצות הנ"ל ללא תירוצים, ולמלא את חובתם להגנת החיים, הרכוש והריבונות של עם ישראל בארצו.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

* * *

חמדה אביב קאלש

"שידעו מאיפה באו"

אִמִּי יָשְׁבָה זְקוּפָה בְּמִטְבָּח מֶטֶר עַל מֶטֶר

מְזַמְזֶמֶת שִׁירִים שֶׁל עַבְּד אֶל-וַאהַבּ

הֶבֶל פִּיהָ מְרַכֵּךְ גַּרְעִינֵי קָפֶה –

מַר וְשָׁחוֹר כִּכְאֵב הֲגִירָתָהּ,

כּוֹתֶשֶׁת גַּעֲגוּעֶיהָ דַּק דַּק בַּמַּכְתֵּשׁ וּבַעֵלִי

מַרְתִּיחָה בְּפִנְגַּ'אן נְחֹשֶׁת אֶת כָּל כַּעֲסָה.

וּבַחֶדֶר הַקָּטָן עַל מִטּוֹת סוֹכְנוּת

חוֹלְמִים יְלָדֶיהָ כִּתְבֵי קַארְל מַארְקְס

גְּרוֹנָם נִחָר מִשִּׁירַת "הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל"

מְיַשְּׁרִים קַו עִם חֻלְצָה כְּחֻלָּה

וּמַשְׁחִילִים אֱמוּנָתָם

בַּשְׂרוֹךְ הַלָּבָן.

אִמִּי מוֹשֶׁכֶת מַאווַאל* אָרֹךְ

מוֹזֶגֶת קָפֶה לִילָדֶיהָ

מְנַסָּה לְהַדֵּק שֳׁרָשִׁים רוֹפְפִים

שֶׁלֹּא יֵחָשְׂפוּ לְרוּחַ רָעָה,

אַךְ הֵם מְהַסִּים אוֹתָהּ בְּאֶצְבָּעָם

וּמְגִיפִים תְּרִיסִים עַל שִׁירָתָהּ.

אַחַר כָּךְ יָצְאָה לֶחָצֵר לִקְטֹף חֲבוּשִׁים

לִרְקֹחַ לָהֶם מַטְעַמֵּי זִכָּרוֹן

זוֹרָה נִיחוֹחַ מֵי וְרָדִים

בִּנְתִיב נְטִישָׁתָם

"שֶׁיֵּדְעוּ מֵאֵיפֹה בָּאוּ."

עַכְשָׁו, בְּמִטְבָּחִי הַדִּיגִיטָלִי

אֲנִי מוֹרַחַת רִבַּת חֲבוּשִׁים סִינְטֶטִית

עַל טוֹסְט מֵחִטָּה מְלֵאָה

לוֹגֶמֶת קָפֶה שָׁחוֹר טָחוּן דַּק דַּק

מַפְעִילָה בְּפוּל ווֹלְיוּם

אֹסֶף שִׁירֵי עַבְּד אֶל-וַאהַבּ*

וּפוֹתַחַת אֶת כָּל הַתְּרִיסִים.

* מאוואל – מעבר או הקדמה לשיר

* עבד אל וואהב – זמר מצרי שהיה פופולרי בכל ארצות ערב

* * *

אורי הייטנר

א. מרחב התפר

תכנית הרדיו האהובה עליי ביותר היא "המילה האחרונה" בגל"ץ, בעיקר בהנחייתם של ג'קי לוי ואברי גלעד. מלבד היותה מעניינת ושנונה, אני אוהב את הרוח הנושבת בה ואת משמעות הרוח הזו לחברה הישראלית.

כאשר החלה התכנית לפעול, אי שם במחצית השניה של שנות התשעים, היתה זו עוד תכנית שהפגישה שמאל וימין, דתיים וחילונים ונתנה להם את האפשרות להתגושש ביניהם. ואכן, בראשית הדרך כך היה, אם כי ברמה גבוהה ובאופן מעניין יותר מאשר בתוכניות "פופוליטיקה" ו"מועצת החכמים למיניהן" (שלא לדבר על הזוועה החדשה – הפינה "התגוששות" בתכנית "שש עם עודד בן עמי", שבה שני נציגי הקצוות נפגשים לשלוש דקות של התלהמות וצרחות הדדיות זה על זה).

בהדרגה, אולי מתוך הקשר האישי שנוצר בין המשתתפים, אולי מתוך ההזדמנות שלהם להכיר את עולמו של בר שיחם, אולי כיוון שהדמויות הפועלות (ג'קי ואברי, אורי אורבך ועירית לינור ולאחרונה קובי אריאלי) בעטו בתפקידם המקורי לייצג את הסטריאוטיפ של הקופסה אותה הם אמורים לייצג – התכנית שינתה את פניה. לא עוד פאנל משמים בנוסח שולה וגאולה מורטות זו את שערותיה של זו לקול תרועות הקהל ולא קרב גלדיאטורים בין ביילין לפייגלין, אלא שיח תרבותי מרתק ומסקרן בהשתתפות אנשים המקיימים אורח חיים שונה ובאו ממסורת שונה, אך הם לא רק מכבדים זה את זה, אלא מנסים לנסח ולעצב יחד, מחדש, ישראליות יהודית פתוחה יותר, מקבלת יותר, פלורליסטית יותר, ובתור שכזו גם יצירתית יותר, מעניינת יותר, מרתקת יותר, מקורית יותר.

תחת ההתגוששות הנדושה בין נציגי מחנות, שהקהל יודע היטב מה יאמר כל אחד בכל נושא, המשתתפים בחרו שלא לייצג עוד מחנות, אלא לפעול במרחב חדש. אני מכנה את המרחב הזה – מרחב התפר. מרחב התפר, שאינו ימין ואינו שמאל, אינו דתי ואינו חילוני, ומה שמלהיב בו יותר – הוא גם ימין וגם שמאל, גם חילוני וגם דתי, הוא הסיכוי לעתיד טוב יותר של החברה הישראלית.

העיתונאי, הסופר ואיש הרוח אדם ברוך, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, לא נצפה בציבור בגילוי ראש. עם זאת, הוא גם לא נצפה כשלראשו כיפה – כיסוי ראש המגדיר ומתייג אותו באופן ברור למחנה. האם אדם ברוך היה דתי? האם הוא היה חילוני? אולי מסורתי?

ודאי שאי אפשר להגדירו חילוני. עם זאת, ודאי שקשה לתייג אותו כדתי. מסורתי? אולי, אך זו הגדרה מאוד רחבה ולא ברורה.

אדם ברוך חי את חיי התרבות והרוח החילוניים במלואם, ובעת ובעונה אחת הוא חי חיים דתיים והלכתיים. העיסוק שלו בטקסט ההלכתי לא היה אינטלקטואלי או תרבותי גרידא, אלא קיומי. הוא ראה בהלכה תקנון חיים, איך לחיות חיים טובים יותר. עולמו האינטלקטואלי היה עשיר ורחב, והוא היה בן-בית במלוא מובן המילה במרחב שבין המשורר הכנעני יונתן רטוש, שבעט ביהדות וניסה ליצור לאום חדש המנותק לחלוטין מן העם היהודי, לבין יואל משה טייטלבאום, האדמו"ר מסאטמר, הקיצוני בחרדים שוללי הציונות. זה וזה ומה שביניהם היו אבות המזון הרוחני והתרבותי שלו.

אדם ברוך הוא מרחב התפר האולטימטיבי.

כאשר אורי זוהר "חזר בתשובה", הוא ניתק עצמו לחלוטין מחיי התרבות והאמנות הישראליים. הוא היה לדובר הקנאי והפנאטי ביותר של שנאת חינם כלפי החילוניות והישראליות, בסגנון משתלח ומתלהם שלא היה מבייש את הגרועים שבמסיתים האנטישמיים. גם חוזרים בתשובה אחרים בתקופתו, שלא היו למסיתים כמותו, כמו פופיק ארנון, איקה ישראלי ואחרים, הקפידו על נתק מוחלט מעולמם הקודם.

כאשר אהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי ואתי אנקרי חזרו בתשובה, הם המשיכו לחיות במלואם את חיי התרבות הישראליים. הם המשיכו לפעול בתוך עולם המוסיקה הישראלי, ואת עולמם הרוחני והתרבותי החדש צירפו אל תוך יצירתם המוסיקאלית, ושילבו אותה עם יצירתם הקודמת בלי להתנתק ולהתנער ממנה.

אפילו שולי רנד שהיה לחרדי, שב לעולם המוסיקה והתיאטרון. מעניין, שבניגוד לאמנים חילוניים כחנן יובל ודוד ד'אור, למשל, שולי רנד אינו שר מתוך מקורות ישראל, אלא יוצר יצירה אישית מאוד. אולם היצירה הזאת מבטאת את עולמו האמוני.

הייתי במופע של שולי רנד, שהיה חוויה תרבותית ממדרגה ראשונה. לא פחות מהחווייה שנוצרה על הבמה, נהניתי מהחווייה החברתית והתרבותית בקהל. היה זה קהל מעורב של גברים ונשים, חילונים ודתיים, ששר ורקד יחד עם שולי את שיריו. היתה זו חוויה של מרחב התפר.

בסיכומי העשור המציפים אותנו בימים אלה, הוקדשו מספר כתבות ותכניות לסיכום העשור במוסיקה הישראלית. הסיכומים היו בלתי מחמיאים, אם לנקוט לשון המעטה. על פיהם, היה זה עשור עייף שלא חודש בו דבר ולא היתה בו בשורה.

אני כופר מכל וכול בסיכומים הללו. בעיניי, היה זה עשור של התחדשות תרבותית חסרת תקדים, בעיקר בתחום המוסיקה הישראלית. היה זה עשור של יצירת מרחב תפר בין התרבות הישראלית והתרבות היהודית. החיץ המלאכותי בין שתי התרבויות הללו נפרץ, ואמנים רבים יצרו מרחב תפר מוסיקלי, המבטל את ההפרדות בין דתי וחילוני, בין ישן וחדש, בין מזרח ומערב, ויוצר יצירה שהיא יהודית וישראלית, דתית וחילונית, מזרחית ומערבית, ישנה וחדשה (למשל – שירת אבן גבירול בלחנם ובביצועם הרוקיסטי של ברי סחרוף ורע מוכיח) בו בעת.

רשימה חלקית של האמנים שנטלו חלק במהלך התרבותי החשוב הזה: אהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי, אמיר בניון, שולי רנד, אתי אנקרי, ברי סחרוף, רע מוכיח, חנן יובל, מיכה שטרית, שלמה גרוניך, דוד ד'אור, האחים אריאל, עובדיה חממה, אחינועם ניני, ארקדי דוכין, ששי קשת, עוזי חיטמן ז"ל ואחרים.

קובי אוז יצא במסע הופעות מצליח – "מזמורי נבוכים", ועומד להוציא דיסק חדש עם שירי המופע. המופע – כולו במרחב התפר המכיל את הישראלי והיהודי, החילוני והדתי, המזרחי והמערבי. הסינגל הראשון שהוציא מאלבומו החדש הוא הפיוט "אלוהיי", שחלקו הוא דואט עם הקלטה של סבו ז"ל.

וכך כתב קובי אוז כרקע לשיר: "סבא שלי, רבי נסים מסיקה (רְבּי שְנַיישֵן) ז"ל, היה פייטן, מוהל ושוחט. הוא חלם לשמר את השירה היהודית-טוניסאית אך התקשה להשאיר חותם מוסיקלי בישראליות החילונית והמערבית. אחרי מותו מצאנו קלטות מסודרות עליהן שקד ימים רבים, בהן מוקלטים בקולו העתיק והיפה כל הפיוטים והתפילות אותם נהג לשיר בגולה ובבתי כנסת קטנים ברחבי הארץ. אוצר בלום זה נפתח לאט-לאט בעת שאני מגלה את זהותי היהודית בלימוד ובשיר. אך לא הפיוטים לבדם היו צוואתו. סבא שלי היה דתי ספרדי מתון, אדם שומר מצוות שדאג לקרב ולא להרחיק, ומעל לכל התענג על כל מנהג וקיים אותו בתענוג משל היה אנין טעם במסעדת יוקרה. אהבת היהדות, אהבת הזולת הן צוואתו.

 ואני שגדלתי כחילוני "נאור" בבית הספר הכללי בשדרות, סירבתי לשיר איתו בעלייה לתורה את הפטרת הבר מצווה שלי. הוא לא כעס ולא אמר מילה. ובכ"ז אני מצטער על זה כל כך. הוא נפטר כשנתיים לאחר מכן. רק לאחרונה מצאתי סליל שהוא הקליט לי כדי שאתכונן לעליה לתורה. כטיפש-עשרה עיקש פיספסתי הזדמנות לשיר איתו בחייו.

והרי חלק מהתיקון שלי: עכשיו כשאני מתקרב לגיל ארבעים לקחתי אחד מפיוטיו המוקלטים ויצרתי שיר שהוא תפילה משותפת. והנה אנו שוב ביחד מתפללים בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל."

מה עוד צריך להוסיף?

מרחב התפר הוא המקום שבו נוח לי ביותר. משעמם לי בקופסאות הישנות והעבשות של הגדרות ה"חילוני" / "דתי" / "אשכנזי" / "מזרחי" וכו'. אני חש שהקופסאות הללו מייבשות אותי.

בתפקידי כמנהל המתנ"ס, ניסיתי ככל יכולתי ליצור בגולן, המבוסס על יישובים נפרדים, מרחב תפר תרבותי ורוחני. ימים יגידו האם ועד כמה הצלחתי. לא עליי היתה המלאכה לגמור, אך חשתי שאין אני רשאי להיבטל ממנה. גם ללא תפקיד פורמאלי, אמשיך לתרום ליצירת המרחב הזה.

מתנת הפרידה שלי לקהילה, כמנהל המתנ"ס, היא המופע "מזמורי נבוכים" של קובי אוז, שיתקיים בגולן בעוד כחודשיים וחצי.

ב. תשובות לאלמגור ולבן עזר

א. מרשימתו של דן אלמגור [גיליון 505] אני מסיק שלא הוא העלים את המידע על החלטת ב"ג לשלוח לכל חיילי צה"ל את השיר, אלא להיפך – הוא כתב זאת והפסקה לא פורסמה. אני שמח על כך שבזכות הערתי ותגובתו של דן, התמונה המלאה הוצגה בפני הקוראים.

באשר להשוואה בין אלתרמן לגולדסטון – זו השוואה מופרכת. אלתרמן האמין בכל ליבו, עד יומו האחרון, בצדק הציוני והישראלי, ותקף בחריפות מקרים שבהם חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה. גולדסטון מוביל מתקפת הסתה אנטי ישראלית נוראה נגד זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל ונגד זכותה של המדינה להגן על אזרחיה – אחרי שמונה שנים שהיו מטווח לפשע המלחמה של ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית.

ב. באשר ל"ישראל היום" – לא אכתוב מאמר בעד אולמרט כי לא אעשה שקר בנפשי. אך כתבתי נגד נתניהו והדברים פורסמו. האם לדעתך בעלי הטורים ב"ישראל היום" זהבה גלאון, יוסי ביילין, עוזי ברעם ויהושע סובול (רשימה חלקית) כותבים בתמיכה בנתניהו?

אהוד: יש לי דיעה משלי על כותבים שרוממות המצפון, בדרך-כלל השמאלני הפוליטיקלי-קורקט – בגרונם, אבל הם מסתדרים היטב עם ההגבלות על מצפונם בשאלות לא פחות חשובות, ביניהן גם מִימוּנִיוֹת – אך לא אביע את דעתי כאן, כי אינני עיתונאי חוקר ולא עליי המלאכה לנקות את אורוות הצדיקים שלנו, בעלי המצפון הגמיש.

* * *

דרור אֵידָר

שומרי הסף

על ה'הדרה': הפוליטיזציה של האסתטי

 בשיח האמנות בישראל

תקציר

[ר' הנוסח השלם בצרופה]

באוקטובר 2003 פרסם האוצר וחוקר האמנות גדעון עפרת מאמר, שבו שלל את אפשרות קיומם של "אמנים משמעותיים" בקרב מה שכינה "הימין הישראלי". אמן "משמעותי" אליבא דעפרת הוא כזה ה"שמור לו מקום של כבוד בזיכרון של האמנות הישראלית". עפרת הגדיל וטען שלא תיתכן כלל אמנות ימנית טובה. את טענתו תמך בשלל ראיות.

בנוסף, טען עפרת כי הדרתם של אמנים ימנים או דתיים (או אפילו "ציונים") מהמוזיאונים המרכזיים ומההיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית, אין לה דבר עם שיקולים פוליטיים והיא מתבססת אך ורק על שיפוט ערכי של השפה אמנותית.

מאמר זה מתמודד עם טענותיו של עפרת ועם סוגית הדרתם של אמנים רבים וטובים מהשיח האמנותי הישראלי. לטענת הכותב, הפוליטיזציה של האסתטיקה היא סוגיה ישנה שגילה לפחות כגיל המדינה והיא נוגעת לתחומים רבים בתרבות הישראלית.

בתוך כך נידונות סוגיות פוליטיות בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית. לבד מהטענות הפולמוסיות, המאמר טוען כי התעלמות הממסד האמנותי הישראלי מאמנים מן המחנה היריב והדרתם גורמים לדלדולה של הרוח ולדרדורה של האמנות גם בקרב הממסד ההגמוני עצמו.

בחלק השני של המאמר נעשית השוואה בין שני אמנים בעלי תֵמות משותפות – דוד טרטקובר ואהרן שבו. שניהם בוגרי 'בצלאל', אבל משתייכים לקבוצות פוליטיות מקוטבות. האחד הוא חתן פרס ישראל והשני נמצא רק בשולי השיח האמנותי. ההשוואה מדגימה את הכר ההשוואתי הפורה שניתן לקיים בין אמנים משני עברי המתרס הפוליטי בישראל, כמו גם את אפשרות ההיחשפות, או שמא: הפתיחות, של הממסד האמנותי בישראל לאמנים בעלי סדר יום פוליטי אחר לגמרי מזה הנחשב למקובל אצלו.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

שרה ורמי בן-ראובן

עץ הרימון

פרק מספר-בכתובים על נשים עבריות בדמשק: 1917-1918

היתה עוד אישה מן היישוב, אשר בדומה לשרה אטקס-צ'יז'יק, הגיעה לדמשק בעת הגירוש הגדול מיפו ותל-אביב ב-1917 ושבה ארצה לאחר המלחמה, ב-1919. בניגוד לשרה, היתה האישה נשואה, אם לשלושה בבואה ולארבעה בצאתה. בעלה היה אחד ממקורביו ואנשי-סודו של ג'מאל פשה העריץ. אך להבדיל מגדליה וילבושביץ' ומברוך צ'יז'יק, שג'מאל נזקק להם כדי להאדיר את שמו, נאחז השליט באותו איש בניסיונותיו הנואשים להיחלץ מתבוסה במלחמה. האיש הגיע למודעותו של השליט דרך שתי תחנות בשירותו הצבאי. בראשונה עסק בעצים ובשנייה – ברימונים. האיש הזה היה אברהם קריניצי (לימים ראש-העיר הראשון של רמת-גן) והאישה היתה רעייתו הראשונה, בתיה קריניצי.

עצים מילאו תפקיד נכבד בחייו של קריניצי, עוד מנעוריו. בשנת 1901, בהיותו בן 15 שנים, החל אברהם להשתלם במלאכת העבודה בעץ, בעיר מולדתו גרודנו שבפולין. שלוש שנים אחרי-כן עלה ארצה כשבמיטלטליו כלי-הנגרות שלו. הוא נדד בין המושבות ראשון-לציון, רחובות ופתח-תקווה, בחיפוש אחר עבודות מזדמנות. בשנת 1907 נסע לגרודנו לבקר את הוריו. שם הכיר את אשתו-לעתיד בתיה. הוא הבטיח לה כי עם שובו ארצה, ידאג להביאה אליו ולשאתה לאישה במולדתם החדשה. בדרכו חזרה ארצה, התעכב באודסה ורכש בה מכונות-ניסור חדישות שיידרשו לו להקמת בית-מלאכה לייצור ארגזים עבור אריזת פרי-הדר. הוא קיווה שכך ישתלב בענף הפרדסנות העולה ומשגשג בארץ.

בתיה נישאה לאברהם ביפו לאחר עלותה ארצה ב-1908. זמן לא רב אחרי-כן פרצו מהומות בעיר, במהלכן נשרף בית-המלאכה שלו והוא נשאר חסר כל. כשקמה שכונת אחוזת-בית ב-1909, לא היה בידיו הכסף הנדרש להקמת בית משלו. תודות לחריצותו, החל קריניצי לחסוך פרוטה לפרוטה מעבודות הנגרות הרבות שנדרשו להקמת 60 הבתים בשכונה החדשה. כשהוחלט לאחר שנה להרחיב את תל-אביב על-ידי בניית שכונה שנייה, בשם "נחלת-בנימין", הצטרף אברהם לתוכנית ובנה בה את ביתו (בפינת הרחובות נחלת-בנימין ומונטיפיורי היום). האגודה שיזמה את הקמת השכונה פנתה לכמה גופים לקבלת אשראי לבנייה. הוחלט שאם ההלוואה תבוא מקרן קיימת לישראל, תיקרא השכונה על שם בנימין-זאב הרצל ואם על-ידי הברון רוטשילד – תיקרא על שמו העברי, אברהם-בנימין-אדמונד-ג'יימס דה רוטשילד. הזוכה בכבוד היתה קק"ל.

בשנת 1910 נולד לבתיה ולאברהם הבן הבכור בר-כוכבא. שנה אחרי-כן נולדה אחותו מרים (יקים לעתיד) – הבת הראשונה של השכונה. בזכות בית-המלאכה, ששוקם מהריסותיו ביפו, יצאו עד מהרה לקריניצי מוניטין של נגר אומן. אולם הוא לא הסתפק בכך. הלקח שלמד משריפת בית-המלאכה היה שלא די לעבוד בו. צריך גם להגן עליו – ועל היישוב היהודי בכללו. הוא התפרסם בעיר כ"איש-הזרוע" המסוגל לארגן בהתראה קצרה קבוצות אנשים שיצאו להגנת השכונות היהודיות ביפו. קריניצי היה שותף להקמת "החבורה היפואית" בת 13 חברים, שמטרתה היתה לאגור נשק ולהחליף את השומרים הערבים ביהודים בתל-אביב. על חברי החבורה נמנו כמה מבוגרי המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה": אליהו גולומב, דב הוז, משה שרתוק (שרת) ויקותיאל בהרב (לימים ממקימי חברת החשמל). בראשם עמד סעדיה שושני (בעל בית-דפוס ביפו, לימים מראשוני ה"הגנה" בתל-אביב), שהיה אחראי על השמירה בעיר. קריניצי היה ממונה על איחסון הנשק ושמירתו בארגזי-עץ מדופנים בפחים. בניגוד לאנשי "השומר", שהתעקשו לפעול לבדם, קיבלה החבורה את מרותה של ההנהגה הציונית בראשות ד"ר ארתור רופין והמשרד הארץ-ישראלי. מלבד רופין, תמך בהם גם מאיר דיזנגוף, שהיה ראש-הוועד של תל-אביב. הוא סייע להם במימון הרכישה של כלי-הנשק.

בין העבודה בבית-המלאכה לבין הפעילות הביטחונית, לא נותר לקריניצי זמן לשהות במחיצת משפחתו. העול הקשה של גידול הילדים בשכונה המבודדת, כשהבעל מגיע לביתו עייף בשעת ערב מאוחרת, נפל על כתפי אשתו הצייתנית, שילדה ב-1913 את הילד השלישי יהודה. רק ביום שישי אחר-הצהריים היה אברהם מתפנה לביתו, לאחר קניית מצרכים לשבת ביפו ונשיאתם בעגלה לבית בנחלת-בנימין. קריניצי היה אדם קשוח שלא סבל נרפים וחלשים ולא הרבה לגלות רגשות. בספרו האוטוביוגרפי "בכוח המעשה", הזכיר את בתיה (בכינוי "ארוסתי", ללא ציון שמה) כהערת-אגב, בתארו את לידת בנו הבכור. לעומת-זאת תיאר בפרוט מי היה הסנדק. היה זה מיכאל הלפרין, ההרפתקן המפורסם שלא פחד להיכנס לגוב האריות. הלפרין היה אדם כוחני כלבבו, מושא הערצתו של קריניצי.

כשהצטרפה תורכיה למלחמת העולם, היה קריניצי מראשוני העולים, נתיני הארצות הזרות, שקיבל את האזרחות העות'מאנית. בניגוד למרבית ה"מתעת'מנים", שהמירו את אזרחותם כדי להימנע מגירוש, עשה זאת קריניצי ממניעים אידיאולוגיים. הוא שנא את הרוסים בשל הפוגרומים שחוללו ביהודים בחסות הצאר, לא נתן אמון בכוונותיהם של הבריטים וחשש שביהעדר התמיכה היהודית בתורכיה ייהרס מפעל ההתיישבות הציונית.

את תרומתו הראשונה למאמץ הצבאי התורכי עשה קריניצי בכריתת עצים. שמעון רוקח, מייסד נווה-צדק, סיפק אותה עת בקבלנות עצים לצבא התורכי. כשגבר המחסור בפחמים לרכבות, נודע לו כי דרושים עובדים רבים להעסקה בכריתת עצים והובלתם לתחנות הרכבת החיג'אזית. העצים נועדו להפקת פחמים, הדרושים ליצירת הקיטור להנעת הרכבות. רוקח המליץ אז לשלטונות למנות את קריניצי כמומחה למלאכת הכריתה. קריניצי מונה למפקח על קבוצת פועלים גדולה, תחת מרותו של מנהל הרכבת החג'אזית, קצין גרמני בשם דיקמן. הכשרתו של אברהם כנגר וניסיונו בניהול אנשים באו לידי ביטוי בתפקידו. עד מהרה הוכיח את יכולתו לבצע את המשימה ביעילות. על פי ההוראות שהגיעו מדמשק, היה עליהם לכרות כל עץ שהזדמן להם ולא לחוס אף על עצי זית ועצי פרי. כך נכרתו העצים ביערות סג'רה וחארתיה (חרושת-הגויים) וחלק מהאיקליפטוסים שניטעו ביער חדרה לייבוש הביצות.

קריניצי העסיק תחת פיקוחו יהודים בלבד, שמדי פעם היה מחליפם באחרים. כך עברו תחת ידו 500 עובדים. העסקתם בשירות החיוני העניקה להם ויסיקות – תעודות-פטור מהצבא. שמועות על כך הגיעו עד לפיקוד העליון בדמשק. דיקמן שונא-היהודים נדרש לנהל חקירה בעניין. למזלו של קריניצי, קטע ממסילת הרכבת שהובילה מדמשק לחג'אז היה נתון לפיקוחו של יווני, שהעסיק רק פועלים ערבים. הביקורת העלתה אי-סדרים בניהולו של היווני, אך בעבודתו של קריניצי לא נמצא כל דופי. במקום להישלח למשפט ולמאסר, זכה קריניצי למחמאות החוקרים על יעילותו. דיקמן חיפש דרך להיפטר מקריניצי, שהיה לצנינים בעיניו. בסופו של דבר פיטר אותו ללא מתן נימוק כלשהו.

בתחילת 1916 הגיע קריניצי לדמשק והתהלך כמה ימים ברחובותיה, חסר עבודה. לפתע נקלע בדרכו מהנדס יהודי מגרמניה שהכירו. האיש, שהיה יועץ-סתרים לצבא התורכי, המליץ לקבלו לעבודה במפעל צבאי לתיקון תותחים וליציקת רימוני-יד. המפעל, שהיה בשלבי הרחבה, היה ספק הנשק העיקרי של הארמיה הרביעית, שבראשה עמד ג'מאל פשה. קריניצי, שמונה לתפקיד סגן-מנהל בדרגת אוֹבֵּר-לייטנאנט (סגן), הופקד על עשיית הארגזים לאחסון הרימונים. מנהל המפעל, קצין גרמני בדרגת אוֹבֶּרְסְט (קולונל, אלוף-משנה), לא היה מרוצה מקצב בניית הצריפים הדרושים למפעל. הוקצבו לו ארבעה חודשים להשלמת העבודה, אך העבודה התנהלה בעצלתיים. כששאל המנהל את קריניצי מה לדעתו ניתן לעשות, ענה לו הלה להפתעתו כי אפשר לסיים את העבודה תוך שבועיים בלבד, אם העבודה תימסר לידיו עם צוות פועלים מתאים.

כמה ימים לאחר אותה שיחה, בא לביקור-פתע במפעל ג'מאל פשה, בכבודו ובעצמו. הוא כעס מאוד על הפיגור. האוברסט גמגם בהתנצלות, ואמר כי יש לו עוזר הטוען שאפשר לסיים את המלאכה בשבועיים. קריניצי נקרא מיד להתייצב בפני השליט. כששמע את דבריו, החליט ג'מאל להעמידו בניסיון. הוא הורה לו לבנות צריף שלם מן הייסוד בתוך שבועיים. קריניצי הציג בפניו תנאי להשלמה מוצלחת של הביצוע: לכל חייל שיעבוד עימו בבנייה תינתן כיכר-לחם נוספת למנתו היומית, כדי שמשפחתו לא תסבול חרפת רעב. העזתו של קריניצי מצאה חן בעיני ג'מאל. הוא הורה לספק לו את כל מבוקשו תוך 24 שעות. בניית הצריף הסתיימה תוך תשעה ימים. בחמשת הימים הנותרים ניטעו עצים סביב המבנה ובתוכו הותקנו שולחנות וספסלים. בתום השבועיים, בדיוק בשעה שבה התקיימה השיחה הקודמת. הגיע ג'מאל בלוויית קציני המטה. כשראה את הצריף עומד מוכן, טפח על גבו של קריניצי ואמר לו:

"כנראה יש לי טביעת-עין טובה. מיד הכרתי שאדם בעל מרץ אתה. לו היו למולדת הרבה בנים כמוך, היינו זוכים לניצחון מהיר. הראית דוגמה נאה, ואני מקווה שכן תמשיך. אני מברך אותך... העם התורכי מכיר טובה לבנים המסורים למולדת."

מאז נהג ג'מאל פשה לבקר במפעל לעתים קרובות. תוך זמן קצר הושלמה הקמת כל הצריפים. לאות הערכה, העלה ג'מאל את משכורתו של קריניצי. מעמדו של קריניצי עלה עוד יותר כשמצא דרך חדשה לבניית הארגזים לאריזת רימונים, המעניקה ביטחון רב יותר וחוסכת כשישים אחוז מכמות החומר הדרוש. על כך זכה "אִבּרהים אפנדי" לאות הצטיינות מידי ג'מאל פשה. יום אחד בא ג'מאל לביקור בהיעדרו של האוברסט. קריניצי התנצל על כך שהמנהל איננו, אך ג'מאל ענה לו שהוא ישמח לשוחח עימו בלבד. הביקור נמשך שעתיים וחצי.

נאמנותו של קריניצי לפטרונו לא הפריעה לו לגנוב ציוד ותחמושת מהמפעל בו עבד, כשמדובר היה בהגנתם של יהודי תל-אביב ויפו. יום אחד הגיעו אליו לדמשק שני שליחים של חבורת-היפואים, אליהו גולומב וסעדיה שושני, לבקש את עזרתו בהשגת תחמושת. במפעל היו אותה עת שתי תבניות, תוצרת חברת "קרוּפּ" הגרמנית, שנועדו ליציקת כל הרימונים שנדרשו לארמיה הרביעית. קריניצי, שהיה טרוד בהוצאת הרימונים מהיציקה ואחסונם בארגזים, נטל אחת משתי התבניות ותחב אותה לידי חבריו. המהומה שפרצה כשנתגלה כי התבנית "אבדה", לא עוררה כל חשד בו, מרוב הערכה לנאמנותו. שני השליחים שבו והופיעו כמה פעמים וקיבלו ממנו חומרי נפץ ונפצים. בעבודת-נמלים ותוך הסתכנות רבה צברה חבורת-היפואים נשק רב, עד אביב 1917. היו בידיהם כ-40 אקדחים מסוגים שונים, ארבעה רובי-צייד עם 500 כדורים, כמה פצצות תוצרת-בית וכמות ניכרת של חומרי-נפץ, נפצים ורימוני-יד, תודות למתנת חברם בדמשק. תבנית היציקה, תוצרת "קרופ", הולידה דורות של רימוני-יד במשך שנים.

לשושני ולגולומב הועיד קריניצי תפקיד נוסף. מאז הגיעו לדמשק לא היה לו מגע ישיר עם משפחתו בתל-אביב. הוא ביקש מחבריו שיבקרו את משפחתו בשובם מדמשק וידאגו לקיומם בכבוד. לבתיה לא היה מושג מהם מעשיו של בעלה בדמשק וכיצד הוא מצליח לעזור לה. כשקרב חג הפסח של 1917, נודע לקריניצי על החלטתו של ג'מאל לגרש את כל תושבי יפו ותל-אביב, ערבים ויהודים כאחד. הוא ביקש שתוענק לו חופשה קצרה מעבודתו, כדי ללוות את משפחתו בדרכה לדמשק. ג'מאל אישר לו את החופשה והורה לתת לו ולמשפחתו מקומות בקרון-המכובדים ברכבת מאל-פולה לדמשק. באותם ימים, לא היו עדיין גשרים על הירקון. לכן דרך-המלך מתל-אביב צפונה עקפה את מקורות הירקון ליד ראש-העין. בעוד אברהם ומשפחתו יושבים בראש-העין עם כל מיטלטליהם, ממתינים לחילוף העגלות והסוסים, הזדמן למקום צלם אלמוני שהנציח את המראה במצלמתו. בתמונה נראה אברהם עומד מאחורי אשתו בתיה, היושבת נשענת על שק ולשמאלה שלושת הילדים – מרים, בר-כוכבא ויהודה הפעוט. בתיה נראית מתוחה ומודאגת, אוחזת בידה של מרים בת-השש. המשפחות האחרות הנראות ברקע הן רק חלק זעיר מ-2,000 האיש ואישה שגורשו באותו חג הפסח. (בעת כתיבת השורות הללו ניתן לראות הדפס ענק של התמונה מוצב בכניסה לתערוכת "עיר לבנה, ימים שחורים", המוצגת במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, בחורף 2009-2010).תמונה מס. 20).

 התמונה המשפחתית של משפחת קריניצי בראש העין ב-1917, בדרכם מתל-אביב לדמשק.

 מרים היא הילדה הקרובה לאם, בתיה. עומד: אברהם קריניצי

בהגיעה לדמשק, המתין למשפחה המעון רחב-הידיים שהוכן לבואם. בבית היו חדרים רבים שהקיפו את אולם-הכניסה – הלוּוָן. במרכז הלוון עמדה מזרקת-נוי שניזונה ממי נהר הברדה. משרתים דאגו לצורכי המשפחה ומטפלות השגיחו על הילדים. חידוש הקשר של בתיה עם בעלה, לאחר 16 חודשי הנתק, הוביל ללידת בת-הזקונים שולמית. התינוקת, שהיתה צעירה בשמונה שנים מבכור הילדים, נולדה בעזרת מיילדת עברייה שהגיעה לדמשק עם המגורשים. את הארוחות לבני-הבית, שכללו מאכלים מזרחיים טעימים-לחיך, הכינה מבשלת שבאה מדי-יום לבית. כובסת באה לבית פעמיים בשבוע, בימים שבא גם הגנן לעבוד בגינת-הבית. בתיה, שכל זמנה היה פנוי לטיפול בתינוקת, נהנתה מהחיים הנוחים, שעל כמותם לא העזה לחלום בתל-אביב.

במסגרת מישרתו של קריניצי במפעל הנשק בדמשק, היתה לו גישה למידע רגיש על אודות תוכניות המטה הכללי התורכי-גרמני. למידע זה היה דורש – אירגון ניל"י. לשם כך באו לבקרו בדמשק יוסף לישנסקי ושרה אהרונסון, כמה פעמים במהלך המחצית הראשונה של 1917. קריניצי סירב להיענות לבקשותיהם, גם כאשר הציעו לו מטבעות זהב מלוא הארגז. הוא טען בפניהם שפעילותם מסכנת את קיומו של היישוב היהודי בארץ.

באוגוסט נשלח קריניצי לחיפה, כדי להפקיע תמורת תשלום מכונות שהיו דרושות ליצירת נשק. כשישב בערב לאכול במסעדת מלון "כרמל" בחיפה, בלוויית שני קציני-צבא תורכים, הבחין בזווית-עיניו בלישנסקי ובשרה מתיישבים ליד שולחן סמוך. הוא שמע את יוסף פונה אל שרה ואומר לה בעברית: "אברהם, אנחנו מוכרחים לדבר איתך."

קריניצי התעלם מנוכחותם.

שבועיים אחרי-כן נתפש נעמן בלקינד ורשת ניל"י נחשפה. אילו לא היה מתעלם מהם, אפשר שחוסר-זהירותם היה עולה לו בחייו.

מרבית האנשים שבאו במגע עם קריניצי במהלך עבודתו, לא ידעו כי האיש שהכירו בשם אברהים אפנדי הוא יהודי. הדבר גרם לקושי כשנקרא לבוא בדחיפות למפעל דווקא בבוקרו של יום-כיפור תרע"ח (1917). קריניצי היצר על כך שהוא נאלץ לחלל את קדושת היום, אך הוא שוחרר בעוד מועד כדי להגיע לבית-הכנסת בחארת אל-יהוד לתפילת הנעילה. כשנכנס לבית-הכנסת הופתע אברהם לראות בקהל המתפללים חיילים וקצינים רבים שהכיר בעבודתו כאוסטרים, גרמנים או תורכים. כמוהו גם הם הצניעו את יהדותם ורק ביום הכיפורים נחשף סודם. כשהסתיים הצום, פנה בעל-הבית הנדיב אל כל שלושים המתפללים והזמינם לסעוד בביתו, מבלי להודיע מראש לבתיה אשתו. בתיה המופתעת קיבלה את האורחים בסבר-פנים והגישה להם ממיטב המעדנים שהיו בבית. את סעודתם קינחו בשתיית ערק זחלאווי שמקורו בלבנון, אשר נמזג לאורחים בשפע. קריניצי התרשם כל-כך ממעשיה, עד כי טרח להזכיר בספרו את "עקרת הבית שהועמדה בפני ההפתעה בכבוד." גם הפעם לא נקב בשמה.

כשנשלח קריניצי ליפו, לרכוש חומרי בנייה שלא ניתן להשיגם בדמשק, ניצל את ההזדמנות לבקר בתל-אביב הנטושה. בעת שהסתובב ברחובות נווה-צדק, אחוזת-בית ונחלת-בנימין, חש כאילו הוא חוזה בסרט אילם שגיבוריו הם הבתים הקטנים שעמדו סגורים ושוממים. מבין אבני-המדרכות עלה עשב-בר גבוה והד צעדיו נשמע מהדהד ברחובות-הרפאים. קריניצי נזכר כי בתיה בקשה ממנו לפני נסיעתו שיביא לה מזכרת מביתם. הוא ניגש לבית והסיר במברג את המזוזה מסיפו. כשהתבונן בחצר העזובה עלה על דעתו רעיון. כשעבד בשרות הרכבות ב-1915, נטל חלק בכריתת עצים רבים. עתה, ב-1917, הגיעה העת לטעת עץ, כדברי קהלת: "עת לטעת ועת לעקור נטוע." אברהם הלך למשתלה במושבה הגרמנית שרונה, בחר בעץ-רימונים צעיר ושתל אותו בחזית ביתו בנחלת-בנימין.

שמעו של קריניצי כאדם רב-השפעה נודע בקרב נכבדי קהילת יהודי דמשק. יום אחד פנה אליו דוד ילין וביקש את עזרתו. המחנך הנודע, שהקים את הסמינר למורים בירושלים (בו לימד אשר ארליך בימים שקדמו לפרוץ המלחמה), הוגלה עם 11 בני משפחתו לדמשק ב-1917. מיד עם הגיעו לעיר, הועמד ילין בראש ועדת-החינוך של הקהילה והחל לדאוג לחינוכם של ילדי הגולים. הוא ביקש מקריניצי שיכשיר עבורו מקום מתאים להקמת בית-ספר חדש, בו ילמדו הילדים גם לאחר הכיבוש הבריטי. קריניצי מצא בניין עזוב וחרב בחלקו, שנותר ללא בעלים. הוא פנה למנהלו האוברסט בבקשה שיסייע לו לשפץ את המבנה. הוא הסביר לאוברסט שהיהודים שבאו לדמשק מארץ הקודש רוצים להמשיך ולחנך את ילדיהם כפי שחינכו אותם בארץ – על ברכי השפה העברית. האוברסט נענה לבקשתו והורה להעמיד לרשותו של אברהים אפנדי קבוצה של פועלים טורקים וערבים שישפצו את המבנה בחומרי הבנייה של הצבא התורכי. כך הפך המבנה החרב לבניין בית-הספר, שעודד בורלא התלהב ממנו ושרה אטקס-צ'יז'יק לימדה בו.

במהלך פינוי ערמות האשפה מהמיבנה הנטוש, נתגלתה במקום ריצפת-שיש. כשהוסרו שכבות הפיח והסיד מתקרת המבנה נתגלו כתובות בעברית המשבחות את בורא-העולם. מלאכת ההכשרה של הבניין, בהנהלתו של קריניצי, הסתיימה תוך שבוע. לאות הוקרה, מסרה לו ועדת-החינוך מגילת קלף, כתובה ביד סופר-סת"ם, בה נאמרים דברי-תודה "על עבודתו הנמרצה שלא עמלק"פ [על-מנת לקבל פרס]... לענג הילדים המבקרים אותו ולבריאותם ולאפשר את עבודת החינוך העברי באופן רצוי ומועיל". התעודה נחתמה בט"ו במנחם-אב תרע"ח (24 ביולי 1918). בית-הספר נפתח ללימודים לאחר נסיגת התורכים מדמשק. כשהחלו הלימודים בתום חג-הסוכות תרע"ט, זכו ללמוד בבית-הספר שלושת ילדיו הגדולים של קריניצי, שאביהם עזר להקימו.

כאשר נודע כי בצבא הבריטי המתקדם נוטלים חלק גדודים עברים, התעורר החשש לכפל-נאמנות בקרב החיילים היהודים בצבא התורכי. לכן הוחלט להרחיק את כולם לחזית הקווקז. רק לקריניצי הותר להישאר, באישורו של ג'מאל פשה. כשקרבו הבריטים לדמשק, עזבו את העיר אחרוני הפעילים העבריים, בהם האחים וילבושביץ' וברוך צ'יז'יק, ברכבת האחרונה שיצאה מהעיר דרומה. אברהם קריניצי החליט, כאזרח עות'מאני נאמן, להישאר עם משפחתו בעיר ולסייע לצבא התורכי ככל האפשר.

יום אחד נודע לקריניצי כי קציני המטה עומדים לעזוב את העיר למחרת בבוקר. הוא פנה למפקדו הישיר, האוברסט, להודיע לו על החלטתו להישאר עד הסוף. האוברסט הציע לו מקום מחבוא דרכו יוכל להימלט מהעיר עם משפחתו, אך קריניצי סירב לקבל את עצתו. המנהל, שהתרשם מדבריו, הורה לו להתייצב בפני קציני המטה בחמש לפנות-בוקר בתחנת הרכבת היוצאת לחאלב. שם ימסור לו רשמית את פקודתו, לספק נשק ותחמושת מהמחסנים לאחרוני הצבא הנסוג, ככל שיידרש, ולפוצץ את שאר הנשק והתחמושת עם כניסת הבריטים. קריניצי ענה לו כי הוא מסרב לפוצץ את הנשק. אם יעשה זאת, יתקעו כדור בגבו החיילים הערבים המשרתים בצבא. כשכבשו הבריטים את דמשק, נקרא קריניצי להתייצב בפני המודיעין הבריטי. בידי הקצין החוקר, בדרגת סרן, היה תיקו האישי בו צוין סירובו לעבוד עם האנגלים. קריניצי סירב לשתף פעולה גם עם חוקרו. הוא טען שהתעקשותו היא עניין של כבוד. במשך תשעה חודשים הופיע שמו ברשימה שחורה. נאסר עליו לצאת מהעיר והוא נצטווה להתייצב בלשכת המודיעין פעמיים ביום.

מעצר-הבית של קריניצי הסתיים כאשר קמה בדמשק ממשלה ערבית בראשות המלך פייסל אבּן-חוסיין. הממשל החדש נתקל בבעייה בבואו לבנות צבא חדש. בצבא התורכי זכה חיל-התותחנים למעמד יוקרתי ולבני-מיעוטים לא ניתן לשרת בו. לכן חסרו למימשל החדש מומחים לתותחנות. שליחים באו אל קריניצי בהצעה מפתה – מינויו למנהל בית-חרושת לתיקוני תותחים ולייצור תחמושת. הם תיארו בפניו תמונה אידילית בה מדינה יהודית שתקום בקרוב בדרום, תקיים שיתוף פעולה עם הממשלה הערבית בדמשק. קריניצי לא התפתה לקבל את ההצעה. כששב עם משפחתו ארצה, נתקל במציאות שונה לחלוטין מאותה אידיליה. כבר מראשית הכיבוש החל הצבא הבריטי להתנכל ליישוב היהודי בארץ ולהתעלם מהטרור הערבי, בניגוד להצהרות ממשלתו. "חבורת היפואים" נאלצה לשוב לפעילותה המחתרתית.

הפתעה חיכתה למשפחת קריניצי בשובה לבית בנחלת-בנימין. את פניהם קיבל עץ רימונים מלבלב. הילדים שאלו את אביהם, כיצד הגיע עץ רימון לחצרם. הוא ענה להם שזה מעשה ניסים, הממחיש את הפסוק מספר ישעיה בו נאמר: "וְכִתְּתוּ חֵרְבוֹתָם לְאִתִּים וְחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת." קריניצי שב להפעיל את נגרייתו ולספק ארגזי-עץ מדופנים לסליק של חבורתו. את כל מרצו השקיע בפעילות למען ביטחון היישוב בימים הקשים של פרעות 1920-1921 ובדאגה לרווחתם של בעלי-המלאכה בעיר.

את ארגז-הנוי המיוחד שהכין לאשתו, לשמור בו את ביכורי עץ-הרימון, שכח עד מהרה. למרות שבתיה היתה משכילה ושלטה בכמה שפות, היא לא עוררה בו עניין רב. כעבור זמן לא רב הכיר אברהם אמנית צעירה ויפה ושמה פרידה, שניהלה חנות למלאכת-יד. היא היתה אשת-חברה ובעלת מגוון כישרונות אמנותיים. עד מהרה התפתח רומן בין השניים. קריניצי הרבה להיעדר מהבית ובתיה הלכה והסתגרה בד'-אמותיה.

בליבו של קריניצי החל להתעורר הדחף לשנות את אורח חייו. הוא שאף לחיות במקום בעל אווירה כפרית רגועה, לא הרחק מחיק הטבע. אולם המצב שהשתרר בתל-אביב לא היה לרוחו. כשהחלה בנייה מוגברת בתל-אביב לאחר המלחמה, נזנח כליל החלום של מייסדיה על הקמת עיר-גנים המכוסה מרבדי עצים בין בית לבית. בשל מחירי הנדל"ן ההולכים ומאמירים, הלכה העיר והתמלאה בבנייה צפופה ודחוסה. נודע לקריניצי על קיום קבוצת אנשים שהחליטה להקים ישוב כפרי עתיר-גנים על אם-הדרך בין תל-אביב לפתח-תקווה. ראשוני המתיישבים עלו על הקרקע ב-1923 ביישוב שזכה להיקרא "רמת-גן". קריניצי נטל הלוואה ורכש חלקת-אדמה של כמה דונמים ביישוב. הוא החליט לעבור להתגורר במקום שנתיים אחר-כך, כי ראה בכך הזדמנות לגור עם אהובתו ביישוב החדש. לכן החליט לבקש מאשתו גט. פרצו בין השניים ויכוחים מרים. אברהם היה מוכן לקבל את דרישותיה של בתיה, ובלבד שתסכים לגט, והציע להשאיר בידיה את הבית בנחלת-יצחק. אולם היא לא הסכימה. בסופו של הוויכוח (סיפרה נכדתם נעמי לוריא), פלטה בתיה בכעס: "אם תעזוב אותי תצטרך לקחת את ארבעת הילדים אתך."

ייתכן שבתיה קיוותה כי יריבתה לא תסכים לכך, וכמוה גם הילדים. להפתעתה, הסכים אברהם לקחתם. פרידה, שהיתה ללא ילדים, נעתרה ברצון לקבלם ושלושת הילדים המתבגרים לא התנגדו. אברהם נהג מדי-פעם לקחת את הילדים לטיולים עם אהובתו, שידעה כיצד לקרבם אל ליבה.

קריניצי היה בן 39 כשנשא את פרידה לאישה ועבר להתגורר ברמת-גן ב-1925, עם רעייתו החדשה והילדים. שנה אחרי המעבר לרמת-גן הוחלט להקים ביישוב מועצה-מקומית בעלת ועד של 15 חברים. על החברות במועצה התמודדו שתי סיעות, שבראש אחת מהן עמד קריניצי. סיעתו זכתה בשמונה מנדאטים וסיעת יריבו בשבעה. כאשר איים יריבו לפרוש בכעס מהוועד, אמר קריניצי כי הוא מביע צער על כך שכבר בישיבה הראשונה נכנסים לפוליטיקה ולא למעשים. מאז, לאורך כל דרכו, היתה זו סיסמתו הפוליטית: "מעשים ולא פוליטיקה."

קריניצי נבחר לתפקיד ראש המועצה ונשא בו עד הפיכת רמת-גן לעיר ב-1950. הוא הוסיף לכהן מאז כראש-העיר עד מותו בתאונת-דרכים והוא בן 83. כהונתו הרצופה בראשות המועצה והעיר, במשך 43 שנה, היתה חסרת-תקדים בפוליטיקה הישראלית.

מכל ילדיו, העדיף אברהם את קרבתה של בתו מרים, שדמתה לו באופייה. כבר בנעוריה גילתה מרים עניין בעבודתו הציבורית של אביה. תחילה עזרה לו בנוטלה על עצמה עבודות פקידות. אחרי-כן התלוותה אליו ברבים ממסעותיו כעוזרתו. יחסו לשני בניו היו קשוחים יותר. תעיד על כך העובדה שברצותו להפוך את בנו-בכורו בר-כוכבא לגבר היודע לאחוז בנשק, שלח אותו לשרת כרב-טוראי בלגיון העבר-ירדני שהוקם תחת פיקוד בריטי. הנער היה אחד היהודים הבודדים שהתגייסו ללגיון.

לאחר שסיימה מרים את לימודיה בבית-הספר החקלאי בנהלל, נישאה וילדה את בתה נעמי יקים בהיותה בת 23. קריניצי אהב מאד את נכדתו הראשונה שנולדה ב-1934, בטרם מלאו לו 48 שנה. כיוון שלפרידה ולאברהם לא היו ילדים משלהם, טיפלו השניים בתינוקת כאילו היתה ילדתם. קריניצי לא זכה לחיות שנים רבות במחיצת פרידה אהובתו, שנפטרה בטרם-עת ממחלה ממארת. אברהם ונעמי נכדתו, שאהבו אותה מאד, התאבלו יחדיו על אובדנה.

במקביל לכהונתו כראש העיר רמת-גן הוסיף קריניצי להפעיל את הנגרייה שלו לפרנסתו. את תפקידיו הציבוריים מילא בהתנדבות, ללא תשלום. את אהבתו לעצים העתיק אברהם לעירו רמת-גן. הוא הפך אותה לעיר גנים. לצורך זה הקים את מחלקת הגנים של העירייה ועמד בראשה כל ימיו.

קריניצי נותר אדם עליז ומלא-חיים גם אחרי מות פרידה. הוא נישא לאישה שלישית בשם שרה. היא הצטרפה אליו במסעותיו לערים רבות בעולם ועזרה לו לפרסם את עירו ברבים. אולם יד-ימינו בכל שנות פעילותו הוסיפה להיות בתו מרים יקים. לפי מיטב המסורת שירשה מאביה, החלה מרים לתרום לפעילות הציבורית ברמת-גן. היא אירגנה את מפעל ההזנה לילדי בתי-הספר ואת מפעל הקייטנות בעיר וסייעה לאימוץ הצנחנים ולפעילות הוועד למען החייל ברמת-גן. לאחר מותו של אביה, יזמה את הקמתו של מוזיאון "בית קריניצי" לזכרו.

בתיה, גרושתו של אברהם, הוסיפה לחיות בבדידות בביתה בנחלת-בנימין. הסכמתה להיפרד מילדיה העיבה על יחסיה עימם, אם-כי הם באו לבקרה מדי פעם. אורח-חייה לאחר הגירושים מזכיר את אורח-חייה של רעיה בלקינד לאחר מותו של בעלה נעמן. שתי הנשים הסתגרו בבתיהן וניתקו כמעט כל מגע עם העולם החיצון. אולם כאן נגמר הדמיון. רעייה בלקינד הקדישה את חייה לגידולו של בנה עוזי. בתמורה, זכתה באהבתם של בנה, כלתה, נכדיה וניניה. לעומת-זאת, אבלה של בתיה קריניצי היה מר יותר, כיוון שאיבדה את קשריה האימהיים עם ילדיה ונותרה בודדה ללא אהבה לאורך שנים רבות.

*

לאהוד שלום רב,

תודה על פרסום הפרק על זוהר וילבוש בגיליון 503. בנוסח ששלחנו לך כתבנו בסיום כי זוהר היתה האחרונה שהותירה עדות חייה מדמשק טרם נפטרה בגיל 98, בשנת 2006. מאז גילינו את סיפורה של עוד אישה בת 98 שהותירה זיכרונות מדמשק – והיא עדיין בחיים! – האישה היא מרים יקים, בתו של אברהם קריניצי. צירפנו לכתב-היד של ספרנו פרק חדש על קורות קריניצי ומשפחתו בדמשק, בשם "עץ הרימון", וצירפנו כאן את הפרק החדש.

בברכה,

שרה ורמי בן-ראובן

אהוד: בספר הזיכרונות שכתבתי מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים" (הוצאת "יבנה", 1980 ואילך] מצאתי כתוב בשמו של נחום: "ועל שאר קורותיי בימי המלחמה, על המחנה של גולי תל-אביב בכפר-סבא [באביב 1917, לאחר הגירוש מתל-אביב בידי התורכים], ובראשם הנגר אברהם קריניצי, וכיצד נקלעתי אז לפתח-תקווה, וברחתי ממנה כל עוד נפשי בי לתל-אביב, ובדרך ניצלתי בנס מהפגזת התורכים, ועל בואם של הבריטים לתל-אביב – כבר סיפרתי בספריי "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ו"שביל קליפות התפוזים" (שם, עמ' 162).

ואכן, ב"עיר קטנה ואנשים בה מעט" יש פרק גדול בשם "נגר במגפיים" (למקוטעין בעמודים 218-241) המתאר את עזרתו של הנגר החרוץ לגולי תל-אביב החיים בסוכות, והוא מסתיים במילים: "הלך הנגר ולא נודעו עקבותיו. ראו אותו בדרכים שונות ורחוקות. ראו אותו נתפס לעבודה צבאית, ראו אותו ביריד שברמלה, ראו אותו שזוף ומאובק, שפתו התחתונה מבוקעת משרב, עד שאיננו יכול לחייך. אבד הנגר." (שם, 241).

שנים רבות חשבתי שדמות הנגר המתוארת כאן על-ידי גוטמן, גם הרישום שלו בספר, הם של אברהם קריניצי. כעת, לאחר קריאת המחקר שלכם, נדמה לי שלא כך הדבר. או שהיה נגר אחר עם הגולים, או שגוטמן השתמש לאחר שנים בדמותו של קריניצי כדי להחיות את סיפור ההגלייה עם הנגר למרות שמסתבר שלקריניצי לא היה שום חלק בו והוא נמצא אותה תקופה בדמשק, בשירות התורכים.

אם יזדמן לי לפגוש את נחום גוטמן בעולם הבא אשאל אותו על כך אבל יקשה עליי למסור לכם את תשובתו.

* * *

יוסי גמזו

מְצָא אֶת הַהֶבְדֵּלִים...

בְּכָל קַמְפֵּיְן-בְּחִירוֹת בּוֹ כָּל סִיעָה * בּוֹנָה מִגְדַּל-קְלָפִים כְּמִין אַנְדַרְטָה

שֶל הַבְטָחוֹת כּוֹזְבוֹת (תַּעֲשִׂיָּה * שֶל יַחְ"צָנֵי שִיטַת הַמַּאגְנָה חַארְתָּה)

מַגִּיעַ כַּצָּפוּי זְמַנּוֹ שֶל טְרִיק, * שֶבּוֹ כָּל מִפְלָגָה בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ

זוֹרֶקֶת לַבּוֹחֵר אֶתְגָּר מַבְרִיק, * לֵאמֹר: "הֱיוֹת שֶכָּל מִתְחָרוֹתֵינוּ

לוֹקוֹת בְּהֶשֵּׂגֵי-יָשְרָה דַלִּים, * שֶלֹּא כְּעֹשֶר-שִׂיאֵיהֶן בִּבְּלוֹפִים –

נַסֵּה לִמְצֹא נָא אֶת הַהֶבְדֵּלִים * בֵּינֵינוּ לְבֵינָן, כִּי אֵין עוֹד דֹּפִי

שֶל זִיּוּפֵי בְּחִירוֹת וְהַצְבָּעוֹת * וְנֶגַע כִּסְּאוֹלוֹגְיָה מָעֳכֶרֶת

שֶאֵין בַּמִּתְחָרִים בָּנוּ, בְּעוֹד * שֶלָּנוּ יֵש פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת!!!"

וְעַם, שֶבְּיַלְקוּט כְּזָבָיו רָשוּם * כִּי בַּחֲלֹף בְּחִירוֹת, כְּאוֹיְף-צוּ-לוּכֶעס

שוּם מִפְלָגָה עוֹד לֹא קִיְּמָה לוֹ שוּם * קַמְצוּץ שֶל הַבְטָחָה (שֶכֵּן "הַבְטוּחֶעס",

כְּפִי שֶאוֹמְרִים בְּיִידִיש עֲסִיסִית, * שָווֹת "אוֹיְף תּוּחֶעס" בְּמֵאָה עַכּוּז פֹּה) –

הָעָם הַזֶּה אֶת אֱמוּנוֹ הֵסִיט * מִזְּמַן מֵהַבְטָחוֹת שֶבְּלִי נִקּוּז פֹּה

שוֹטְפוֹת וּמְצִיפוֹת אוֹתוֹ כְּשֶפֶךְ * שֶל הַמְחָאוֹת לְלֹא כִּסּוּי, כִּי כָּל

שֶנִּבְחָרָיו גּוֹמְלִים לוֹ הוּא הַהֵפֶךְ * מִמָּה שֶהִתְחַיְּבוּ עָלָיו בְּקוֹל.

כָּךְ, רַבּוֹתַי, הָיָה כְּשֶבְּמַפַּא"י * הִבְטִיחוּ "מְכוֹנִית לְכָל פּוֹעֵל כָּאן"

וְכָךְ כְּשֶ"הַלִּכּוּד" בִּשְוִינְדְלֶערַי * הִכְרִיז: "נֵיטִיב עִם כָּל עַם יִשְׂרָאֵל כָּאן"

וְתַּחַת שִלְטוֹנוֹ חַיִּים בַּבִּיב, * מֵרֹב אוֹתוֹ "הָדָר" רֶבִיזְיוֹנִיסְטִי

שֶל מִי שֶרַק "טוֹבַת הָעָם" בְּפִיו – * מַמָּש כַּיּוֹם, בְּכָל אֻמְדָּן סְטָטִיסְטִי,

אַלְפֵי קָרְבְּנוֹת עֹנִי וְכָל יֶלֶד * שְלִישִי בָּעָם הַזֶּה הוּא יֶלֶד דַּל

אַךְ מַר נֶהֶנְתַּנְיָהוּ טָס בַּחֶלֶד * לְכָל מְלוֹן-פְּאֵר בְּחוּ"ל (וְדַ"ל)

בְּהַגִּישוֹ שְלַל חֶשְבּוֹנוֹת סִיגָארִים, * כְּמוֹ סְוִּיטוֹת שַׂר-הַבִּטָּחוֹן שֶלּוֹ,

(מָה שֶחוֹשֵׂף, כְּמִין קוֹנְטְרַאסְט ווּלְגָּארִי, * אֶת כֶּפֶל-פַּרְצוּפָיו הַמַּכְשִילוֹ

כְּמוֹ אֶת רֻבָּם שֶל מִתְנַגְּדָיו הַלָּלוּ, * שֶצְּבִיעוּתָם אֵינָהּ פָּחוֹת גְּדוֹלָה

מִמַּעֲשֵׂי זִמְרִי שֶיֵּש חֻצְפָּה לוֹ * לִדְרֹש פֹּה שְׂכַר פִּינְחָסָנוּת כְּפוּלָה...)

וְכָךְ כְּשֶ"דַּ"ש", "הַדֶּרֶךְ הַשְּלִישִית", * וְכַזְבָּנֵי "שִנּוּי", כְּמוֹ בְּשַרְשֶרֶת

שֶל תַּחְמָנִים הִבְטִיחוּ פֹּה, אִישִית, * כְּקוֹדְמֵיהֶן – "פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת",

עַד שֶגַּם הֵם, בַּבְּלוֹף הַמּוֹנוֹלִיטִי * בּוֹ מְמֻחְזֶרֶת מַאנְטְרַת הַ-passé

שֶל הַבְטָחוֹת הַטֹּהַר הַפּוֹלִיטִי * וְשֶל "אִידֵיאוֹלוֹגְיָה, לֹא כִּסֵּא",

נִגְלוּ, עַל אַף יֻמְרוֹת אַפּוֹתֵיאוֹזָה * שֶל יֹשֶר, צִדְקָנוּת וּנְזִירוּת

בְּשֶפַע תַּסְמִינֵי הַדִּיאַגְנוֹזָה * שֶל כָּל אוֹתָהּ שַפַּעַת-חֲזִירוּת

בָּהּ עַסְקָנִים מְגַלְגְּלִים עֵינַיִם * שֶל מְקַדְּשֵי הַשֵּם וְהַשְּלִיחוּת

וְשֶל טוֹבַת הָעָם וְהַמְּדִינָה עִם * הַגּ'וֹבִּים (זֶה לְחוּד וְזֶה לְחוּד),

כִּי כָּל צְבוּעֵי הַפֹּה-לִי-תִיק גַּם יַחַד * עוֹסְקִים כָּאן כִּבְיָכוֹל בַּהַגָּדָה

אַךְ מִתְכַּוְּנִים לַקְּנֵידְּלָאךְ בַּצַּלַּחַת * וְהַצִּבּוּר תָּמִיד הֲרֵי יָדַע

כִּי לְעוֹלָם אֵין אֵלֶּה חֲדֵלִים כָּאן * לִרְדֹּף שְׂרָרָה, יֻקְרָה, לִשְכָּה וָאֵשֶ"ל

וְאֵין, מִצַּד יָשְרָם, שוּם הֶבְדֵּלִים כָּאן * בֵּין תַּחְמָנִים מִכָּל צִבְעֵי הַכֶּשֶל.

מָה שֶנּוֹתַר הוּא פְּעָרִים גְּדֵלִים * מִסְּתָם צְבִיעוּת לְצִינִיּוּת גּוֹבֶרֶת

וְאִם טוֹרְחִים לִמְצֹא כְּבָר הֶבְדֵּלִים * בֵּין הַצְּרָעוֹת שֶעָטוּ עַל כַּוֶּרֶת-

הַדְּבַש הַזָּב שֶל מַנְעַמֵּי שִלְטוֹן – * הֲרֵי שֶאֵין כְּבָר שוּם הֶבְדֵּל, וִיהִי מָה,

בֵּין "עֲבוֹדָה" נִתְקַעַת עַל שִׂרְטוֹן * שֶל בְּרוֹךְ מַכַּת בָּרָק וּבֵין "קָדִימָה"

שֶבָּהּ, תַּחַת מַסְוֶה שֶל תֹּם פְּרִינְ-צִיפִּי, * נִמְאַס בָּאוֹפּוֹזִיץ לִחְיוֹת בְּלִי זִיץ

שֶל פּוֹפּוֹ-זִיץ עַל כֵּס אָחָ"ם רַב-טִיפִּים, * כִּי עֶקְרוֹנוֹת מֻתָּר פֹּה לְהַחְמִיץ

אַךְ לֹא הִזְדַּמְּנֻיּוֹת לַסְּפִּין הַ"לֶּפְטִי" * שֶל מִין "יָמִין" מַשְׂמִאל כְּבַיָכוֹל

אוֹ "שְׂמֹאל" שָטוּף בְּכָל הַבְּלוֹף-גֶּעשֶעפְטִים * שֶל הַיָּמִין הַבֻּרְגָּנִי וְכָל

הַפַארְסָה שֶל "מִפְלֶגֶת פּוֹעֲלִים" פֹּה * שֶמִּגְדְּלֵי אָקִירוֹב הֵם סִמְלָהּ

מַרְאָה שֶאֵין בֵּינָם שוּם הֶבְדֵּלִים פֹּה * אִם רַק בּוֹדְקִים מִתַּחַת לַשִּׂמְלָה...

מִכָּאן, שֶאֵין קַמְצוּץ שֶל שֹנִי אֶתִי * בֵּין אֵלֶּה שֶפִּלְּגוּ בִּפְקוּדַת אַרִיק

אֶת הַ"לִּכּוּד" – לְחוּג "מוֹרְדִים" פָּתֶטִי * בָּ"עֲבוֹדָה" מוּל שִלְטוֹנוֹ הַצָּארִי

שֶל מִי שֶהוּא, אֲבוֹי, שַׂר בִּטָּחוֹן * עַצְמִי מֻפְרָז, אוֹ פּוּטְש מוֹרְדֵי "קָדִימָה"

הַמְּסָרְבִים לִזְחֹל פֹּה עַל גָּחוֹן * מִתַּחַת סִינָרָהּ שֶל לִבְנִי-אִמָּא

וּבֵין תְּכָכָיו שֶל בִּיבִּי אֶתְנָנְיָהוּ * הַמְּנַפְנֵף בְּאֶתְנַנֵּי מִשְׂרוֹת

לְמוֹרְדֵי צִיפִּי הַתְּמִימִים כְּ-Yahoo, * שֶלֹּא תוֹפְסִים, מֵרֹב תְּשוּקָה לִשְׂרֹד,

שֶשּוּם תַּרְגִּיל מַסְרִיחַ בֶּעָבָר, * שֶל פֶּרֶס (שֶמַּצְחִין מְאֹד הָיָה הוּא

בִּזְכוּת עַצְמוֹ) אֵינוֹ מַגִּיעַ כְּבָר * לְבֹשֶׂם צַחְנוּנֵי מַר שְטִינְקְנוּנְיָהוּ

שֶכָּאן, בְּמַדְגֵּרַת הַשְּטִינְקוּבָּטוֹר, * יַחְדָּו עִם שַׂר-הַתְּכַכְבּוּרָה שֶלּוֹ

הִדְגִּיר, בְּסַרְחָנוּת שֶל קוֹמְבִּינָטוֹר, * תַּרְגִּיל מַסְרִיחַ ב', שֶפִשּוּלוֹ

עוֹלֶה עַל זֶה שֶל פֶּרֶס וּמַכְרִיעַ * אֶת הֶשֵּׂגָיו בַּסֶּקְטוֹר הַבּוֹאֵש

עַד כִּי אֲפִלּוּ מִזְבְּלוֹת חִירִיָּה * לְעֻמָּתוֹ הֵן כְּמוֹ שָאנֶל 5...

יֵש רַק הֶבְדֵּל אֶחָד, בּוֹלֵט לָעַיִן, * בֵּין כָּל הַפְרָאזוֹת הַפַלְצָנִיּוֹת

שֶל כָּל אוֹתָם דּוֹבְרִים "לְשֵם שָמַיִם", * אַךְ מִתְכַּוְּנִים תָּמִיד לְסַל-קְנִיּוֹת

וּבֵין אוֹתָן קוֹמְבִּינוֹת-סַחַר-מֶכֶר * שֶל "קְפֹץ מִסִּיעַתְךָ אֶל סִיעָתִי"

שֶבּוֹ פּוֹרְצוֹת, כְּמֵי-נָהָר מִסֶּכֶר, * עֻבְדּוֹת בְּגִלּוּיָן הָאֲמִתִּי.

וְהַהֶבְדֵּל הַזֶּה זוֹעֵק עֲדַיִן * כְּאֶבֶן מִתּוֹךְ קִיר-הָאֲטִימוּת

שֶל כָּל אוֹתָם הַפּוֹפּוֹלִיטִיקָאִים * שֶיַּשְבָנָם (הַ"פּוֹפּוֹ") הַצָּמוּד

אִם לַכִּסְּאוֹת אוֹ לְסִסְמוֹת-הַחַארְתָּה – * עַל אַף רָחְבּוֹ עוֹד אֵין בּוֹ דֵי מַסְוֶה

לְמָה שֶבֵּין צִוְחוֹת יַקִּירֵי קַרְתָּא * עַל רוּם הַקְרָבָתָם שֶלֹּא תִשְוֶה

לוֹ שוּם מֶחְוַת-מוֹפֵת שֶל אַלְטְרוּאִיזְם – * בּוֹלֵט פֹּה לְבָשְתָּם וְלִקְלוֹנָם,

וְהוּא – שֶלֹּא חָשוּב מָה שֶיַּכְרִיזוּ * כְּשֶרַק "טוֹבַת הָעָם" עַל לְשוֹנָם –

מָה שֶמַּמְרִיץ אוֹתָם וְשֶמֵּזִיז, הוּא * רַק זֶה: הַנְצָחָתוֹ שֶל שִלְטוֹנָם.

וְכָך הֵם מַחְלִיפִים אִידֵיאוֹלוֹגְיוֹת * כְּזוּג גַּרְבַּיִם, בְּלִי הִתְלַבְּטֻיּוֹת,

וּמַצְדִּיקִים בְּאֶלֶף דֶּמָגוֹגְיוֹת * אֶת הֵהָפְכָם לְזַן שֶל זִקִּיּוֹת

שֶשּוּם פְרָזֵיאוֹלוֹגְיָה פַּטְרִיוֹטִית * לֹא תְכַסֶּה אֶת שֶלְּמַעֲשֶׂה

מֵרִיץ אוֹתָם, כֻּלָּם, בִּטְרַאנְס פְּסִיכוֹטִי, * לַיַּעַד הַיָּחִיד

שֶשְּמוֹ כִּסֵּא...

* * *

עוד תגובות וברכות

אהוד שלום,

האתר שנפתח לכבוד כל גיליונות המכתב העיתי בעריכתך הוא נהדר, מצחיק, מחכים ואוצר בלום של תרבות וספרות. יישר כוחו של יוסי גלרון על יוזמתו.

מוקירך,

דרור אֵידָר

* * *

30.12.2009

אודי,

כמה ברכות באמתחתי:

האחת, להפקת גיליון ה-505 (קו ממשיך לברכות לגיליון ה-500) שהרי תמיד נעים להתברך.

השנייה: בגיליון 505 של המכתב העיתי שלך, שהתקבל הערב, מצאתי תשובה לתמיהתי, לקבלת גיליונות כפולים...

אני מברכת אותך על החידוש: האתר הטרי שהקים יוסי גלרון, ובו כל גיליונות המכתב העיתי לדורותיהם.

אכן, חידוש מעניין לקראת שנת 2010.

עם זאת, אני מקווה, שתמשיך לשלוח במייל אישי את הגיליונות הבאים של המכתב העיתי, שכן, כידוע לך, אין תחליף למגע האישי שלך.

וברכה אחרונה חביבה – לך ולשותפה שלך, המשיכו בפעילותכם הלילית, ובהתמדה, עוד שנים ארוכות.

לילה טוב,

דבוישה

אודי: דבוישה יקירתי, אל דאגה! המכתב העיתי ימשיך להישלח במייל אישי לכל נמען ונמען פעמיים בשבוע (ואלייך גם עם נשיקת אופֶה מקומחת מעין-גדי).

היו לנו שבועיים קשים בגלל תעתועי השרת נטוויז'ן, שאנחנו נמנים על לקוחותיו הראשונים. מפעיליו הטילו לפתע מיגבלות על מיספר הקבצים הנשלחים בבת-אחת בכל רב-קובץ, ונחסמנו, אחר-כך חזרו בהם. אך בינתיים אנחנו, בעזרת אנקל בן, אימצנו תוכנה נוספת, שמווסתת את משלוח הקבצים של המכתב העיתי דרך נטוויז'ן – עשרות קבצים בבת-אחת ברווחי זמן קבועים ובאופן אוטומאטי, אך עדיין לא השתלטנו על כל רזי תוכנת המשלוח, ולכן שולח אותו עבורנו אנקל בן, וכך השתנו קצת מועדי המשלוח כי קודם הקפדנו כל פעם על תאריך של מחר מיד אחר חצות, ועכשיו זה קצת מתנדנד לנו.

* * *

אלף אלפי התנצלויות בפני נעמן בלקינד ונעמן כהן

לאהוד שלום רב,

אמנם יש לי בן דוד, נכדו הישיר של נעמן בלקינד הי"ד, ששמו גם הוא נעמן בלקינד, אולם אני בספק שהוא תרם את הכתבה על אבו מאזן, ברגותי, וחיים אורון [גיליון 505]. מאחר וגם לי אין יד בזה, אודה לך אם תכחיש קשר כל שהוא של שמנו לכתבה.

כל טוב,

נעמן בלקינד

אהוד בן עזר שלום,

האם זו טעות פרוידיאנית? משום מה נתת לי את השם נעמן בלקינד [גיליון 505] במקום נעמן כהן. מה לעשות, אני שייך לחוג "הציונות הסוציאליסטית" ולא "לבועזֵי" ניל"י...

אודה לך על תיקון הטעות.

תודה,

נעמן כהן

 אהוד: אלף אלפי סליחות משניכם. ובהזדמנות זו אנחנו מבקשים מכל שולחי הרשימות, השירים, הסיפורים וכדומה – להקפיד ששמם יתנוסס גם בראש הטקסט ולא רק בהודעת האי-מייל הנלווית לקובץ שנשלח לנו. והנה הרשימה המתוקנת בשם מחברה:

נעמן כהן

אבא של מאזן – ראש הפת"ח

ברגותי – אבי אירגון השהידים של הקצה

אורון – אבי התומכים היהודים בטרור המוסלמי

אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" לקח על עצמו את האחריות לרציחתו של הרב מאיר חי. אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" שייך לאירגון הפת"ח ונוסד ע"י מרואן ברגותי.

בדומה לחמאס גם אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה" או "אירגון השהידים של הקצה") הוא אירגון דתי-מוסלמי ולא אירגון חילוני כפי שמנסים להציגו. שימו לב לשם בעל המשמעות הדתית-מוסלמית שנתן לארגונו, מייסדו מרואן ברגותי, (הכביכול "חילוני").

למען הרוצח ברגותי (מייסד אירגון הטרור שביצע ועדיין מבצע פשעי מלחמה באזרחים), נערך קמפיין תקשורתי רב עוצמה במטרה לשחררו מן הכלא. בראש הקמפיין עומד ח"כ חיים אורון (הידוע בכינויו ג'מוס), ועתה הצטרף לקמפיין גם שר התשתיות פואד בן אליעזר. מאז הורשע ברגותי כרוצח יהודים סדרתי, מבקר אותו אורון בכלא: "אני רואה אותו יותר ממה שאשתו רואה אותו," מספר אורון. "אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים," הוא מסכם. כבר מהרגע הראשון שבו ייסד ברגותי את אירגון הטרור והרצח שלו, היה ג'מוס ידידו בקשר קרוב עימו. "אני מכיר את מרואן (שימו לב לקירבה המתבטאת בכינוי בשם הפרטי. מעניין אם גם מרואן קורא לו ג'מוס?) – הרבה לפני שהוא נכנס לכלא," מספר החבר אורון: "היתה תקופה ארוכה שכשהיה משעמם בכנסת הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן." ("מוסף הארץ" 11.1.08 עמ' 30). ממש "אחוות עמים" בנוסח מפ"ם לשעבר. בשעה שרב-המחבלים ברגותי, מקים את אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה") אירגון המבצע פשעי מלחמה ע"י רצח אזרחים יהודים. מנגב עימו אורון חומוס. בין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון, שלח ברגותי את אנשיו לרצוח יהודים.

הרעיון ששיחרורו של ברגותי מיידית ללא תנאי (בלי קשר לעיסקת שליט) יהיה כדאי ויועיל למדינה. הוא רעיון נואל מבחינה מוסרית ורעיון אווילי מבחינת פוליטית. ברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה בשלושה פיגועים שונים, בהם נרצחו חמישה בני אדם; (ביניהם אפילו נזיר יווני לא יהודי), בניסיון לרצח בפיגוע נוסף; בפעילות באירגון טרור; בחברות באירגון טרור; ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט שהרשיע את ברגותי גזר עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר. ברגותי המשוחרר (ללא בג"ץ ו"בצלם"), לא יחסל את הטרור אלא יעצים אותו.

דרישה להעמיד לדין את מחמוד עבאס

ראש "כתאאב שוהדא אל-אקצא"

אירגון "מתאבדי הקצה" הינו אירגון המסונף לתנועת הפת"ח. בראש תנועת הפת"ח עומד מר מחמוד עבאס הידוע בכינויו "אבא של מאזן". מר עבאס – ראש הרשות הפלישתיניאית, עומד בראש אירגון טרור המבצע פשעי מלחמה. על ישראל לדרוש את העמדתו לדין של מר עבאס כפושע מלחמה, לפחות בבריטניה. היות שישראל לא תעשה כן, היכן בעלי היוזמה שידרשו שם את העמדתו לדין?

העמדה לדין ציבורי את היהודים התומכים

ב"כתאאב שוהדא אל-אקצא"

כשם שהחוק על עשיית הדין בנאצים צירף להם גם את "עוזריהם", כך יש להעמיד לדין ציבורי גם את עוזרי המחבלים – תומכי הטרור הערבי-מוסלמי. את אלו מסוגו של ג'מוס ופואד, שבמעשיהם נותנים הכשר מוסרי לטרור, הכשר מוסרי הנותן רוח גבית לטרור ותנופה להמשך רצח יהודים.

* * *

רון וייס: ברגותי אינו שונה ממופז!

סופר נידח שלום,

נעמן בלקינד [הכוונה כמובן לנעמן כהן] – מכנה את ח"כ חיים אורון: "אבי התומכים היהודים בטרור המוסלמי" (גיליון 505),זאת עקב שיחותיו עם מרואן ברגותי בכלא.

נעמן בלקינד [כנ"ל] לא יכול להצביע על יהודי אחד שנרצח ע"י ברגותי. ברגותי היה "שר הביטחון" של הפלסטינים באינתיפאדה השנייה, כשם ששאול מופז היה שר הביטחון של ישראל. לא עולה על דעתו של אף אדם להעמיד את שאול מופז לדין על ששלח את חייליו להרוג פלסטינים. לכן ברור כי לברגותי נערך משפט פוליטי שבו הורשע בשליחת חייליו לקרב נגד הכובש הישראלי.

הח"כים אורון ובן אליעזר משוכנעים ששיחרורו של ברגותי, שתומך בהסדר שלום עם ישראל, יחזק את הרשות הפלסטינית ויחליש את החמאס. שיחרורו המוקדם של ברגותי, בלי שום קשר למו"מ המתנהל עם החמאס לשיחרור גלעד שליט – יוסיף לאיתנות, לחוזק ולפופולאריות של הרשות הפלסטינית.

רון וייס

רמת-גן

* * *

משה כהן

מעשי רצח על ידי מוסלמים הם כשרים?

מכובדי,

היום [2.1.10] דווח בחדשות: "מניין ההרוגים בפיגוע בפקיסטן מאתמול הגיע ל-93. עשרות נפצעו."

למיטב ידיעתי הקורבנות הם אזרחים חפים מפשע וגם לא כובשים ציוניים. זהו רצח בדם קר.

ואני שואל – היכן יפי הנפש הכול-כך רגישים לזכויות הפלסטינים, המפגינים נגד ישראל, המחרימים מרצים וסחורות ישראליים, המוציאים צווי מעצר נגד מפקדים ישראליים, המנהלים חקירות והחלטות באו"ם – למה הם עוברים לסדר היום לנוכח הטבח הזה שמתבצע על ידי מוסלמים מאמינים?

למה אין צעדי מחאה וסנקציות נגד מנהיגי האיסלאם כמו נגד ישראל ומנהיגיה?

מיספר הקורבנות החפים משפע של הטרור האיסלאמי בפקיסטן, בעיראק, באפגניסטן, ואני ארשה לעצמי להוסיף – גם בישראל, עולה לאין ערוך על מיספר הקורבנות הפלסטינים שנהרגו בזמן מלחמה בטרור.

מעשי רצח על ידי מוסלמים הם כשרים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: התשובה היא כן, כשרים, כי העולם המערבי עושה במכנסיים בגלל הפחד מפניהם.

* * *

איליה בר זאב

שנה אזרחית

 (דוא"ל)

אַתְּ כּוֹתֶבֶת שֶׁכְּבָר נִפְרַדְתְּ מֵהַיּוֹם הַזֶּה, נִכְנַּסְתְּ לַמִּטָּה וְחָזַרְתְּ לַמַּחְשֵׁב כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֵלַי אֶת קְרִיאוֹתַיִךְ.

פְּרִידוֹת הֵן עַצְבוּת אוֹ שִׂמְחָה לַעוֹזְבִים. הֲרֵי יֵשׁ סִכּוּי

לְמִפְגָשׁ מְרַגֵּשׁ כַּעֲבוֹר זְמָן –

רְאִי מִלְחָמוֹת

וְסִיּוּמָן.

יֵשׁ קְרִיעוֹת בְּגּוּפֵך. לִפְעָמִים רֹאשֵׁךְ רָכוּן אֶל כָּרִית בְּשׂוּמָה,

מְמַלְמֶלֶת: דַּי לִי. חוֹשֶׁשֶׁת מֵאֲפֵלָה בַּחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים.

חֲלוֹם בָּא –

מַשְׁאִיר פֵּרוּרִים לַמְּנַקִּים בַּבְּקָרִים, חוֹמֵק לְחֶזְיוֹנוֹת

לַיְלָה בְּמִטּוֹת אֲחֵרוֹת.

לְטַעֲנָתֵּךְ אָנוּ שְׁבוּיֵי חֲלוֹמוֹת שָׁוְא – גֶּבֶר בְּעַלְמָה וְאַתְּ

בְּעֲלוּמַיִךְ.

לִפְנֵי דּוֹרוֹת חָלַמְתִּי שֶׁכּוֹחַ הַכְּבִידָה אֵינוֹ עוֹבֵד עָלַי,

רָצִיתִי לְהִתְעוֹפֵף כְּמוֹ חוֹדוֹרוֹב, כְּמוֹ יָאשִׁין, לָרוּץ בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם כְּזָאטוֹפֶּק – זוֹעֵף וּמִתְיָסֵּר כְּקַטָּר.

נְעוּרַי נָעוּ בֵּין כְּאֵב לְהַפְתָּעוֹת. חֶלְקִיקִים חַסְרֵי מַסַּת מְנוּחָה נִמְשְׁכוּ לְגּוּפִים אֲחֵרִים –

כּוֹחַ מְדֻמֶּה נָע בְּמַסְלוּל מְעֻקָּם בַּמֶּרְחָב וּבַזְמַן.

עָבְרָה שָׁנָה,

דַּהֲרַת רַכֶּבֶת נוֹסְעִים מִדָּרוֹם לְצָפוֹן קָטְלָה אִישׁ וּמְכוֹנִית לְכוּדָה.

נֶהָגִים מְבָרְכִים זֶה אֶת זֶה בַּצְּמָתִים,

כָּרָגִיל.

אוֹרוֹת מִתְחַלְּפִים.

בַּלַּיְלָה הָאַחֲרוֹן בֵּין הַשָּׁנִים, לִקּוּי יָרֵחַ חֶלְקִי –

"יָרֵחַ כָּחֹל" מַפְנֶה אֵלֵינוּ רַק חֵלֶק מִצִּדוֹ הַמּוּאָר אוֹ הָאֲפֵל.

חָלַף עָשׂוֹר וְשׁוּב טָעוּ הַמֻּמְחִים בַּתַּחֲזִיּוֹת.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

Ehud Ben Ezer

Lovely and Pleasant

אמנות הרומאן, כמוה כאמנות

הבישול, מתחילה רק מעבר

לחומרי הגלם. וכידוע, רבים

הם המזונות המשובחים

שבעודם חיים אינם יפים

למאכל. כך יש חוויות שטוב

לקרוא עליהן, ורע להתנסות

בהן. רבים, שנהנים מהן, היו

נחרבים אילו היו חוויות מעין

אלה עוברות עליהם במציאות

ולטר בנימין

התנצלות מאת המלביה"ד

אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.

והאישה הזו, גם גופתה נעלמה –

ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אותם קוראים ומבקרים, שיטענו על מתירנותי – אם רק יואילו לדבר על אודותיי בלשון רכה – שבהכנסת עוד כתבים, כלומר, מחברות קטועות ובלתי-סדורות כגון אלו, לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות ואי-סדר גם בלאו-הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל כדי ללמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, אני רוצה להזכיר כי גם אני טענתי כלפי אותו מכר, בעת שבא אליי בהצעתו, ושאלתי אותו: "למה בכלל להוציא את הכתבים הללו?" – "למה?" הצטחק בן-שיחי לדבריי, כמו שצוחקים לתמימותו של ילד, "וכי מה נפסיד? מובן שאיני טיפש כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט. ואולי לא כלום לחלוטין. אבל התוכן... התוכן... מחיי ארץ-ישראל... זאת אומרת: קהל-הקוראים מתעניין עכשיו..."

"מה? חיי-ארץ-ישראל?" לא יכולתי כאן לבלי שסע אותו בצווחה, "מה רצונך לומר בזה? מה כוונתך? כלום מתוארים במחברות האלה חיי ארץ-ישראל, כפי שקוראים היו רוצים לקרוא בספר? כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות-בית-לחם, מגבורות ילידי וחניכי הארץ, החיילים האמיצים והלוחמים המצויינים, מהטיולים הרבים, ברגל וברכב, בסביבת החרמון ובעמק-יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות ציון וירושלים, התמות והצנועות? – לא! לא! מה יש פה מכל אלו החמודות? הן אף לא צל, לא זֶכֶר... לא, אם אל מול פני דרישות-הקוראים הנך הולך בכתבים הללו – לא תנחל כבוד אלא קלון!"

"אבל אולי אין השד נורא כל-כך?" ענה על זה ידידי המנוסה באומץ-רוח, "ודאי שהיה טוב, אילו היא קם אחד מסופרינו לכתוב... כמו שדרוש... אבל גם זהו פתגם קלאסי: 'באין דגים – גם הסרטן לדג ייחשב'... ודיינו, שבכותרת-המישנה יהיה כתוב: 'רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל'. ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האובייקטיבי והסובייקטיבי – בינינו לבין עצמנו – הנה יש בהן פה ושם איזה כישרון ריאלי... זאת אומרת: מְחַבּרְתן אינה מחוסרת כישרון..."

ראיתי שידידי מתעקש. ועם עיקש למה אתעקש אנוכי? האם לא די בזה שלא כיחדתי דבר תחת לשוני, והגדתי הכול מראש? – "

ישפוט המעיין.

תל-אביב, פברואר, 1984

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 1

עמדתי על שפת בריכת גורדון בתל-אביב, לפני הצהריים, ביום קיץ חם, והרגשתי שהגברים מסביב, ובייחוד המבוגרים, בולעים אותי בעיניהם. הייתי לבושה בגד-ים שחור אשר בקושי מכסה את החזה, מותיר את השוקיים עד למותניים ערומות לגמרי, ורק מטלית קטנה מלפנים. וקצת רחבה יותר, המשולש על התַחְתוּל, מאחור. גילחתי היטב באותו בוקר את תלתלי פּוֹתְצִ'יק מהצדדים כדי שלא יבלוט מלמטה השפם. חיים תוגתי זיכרונו-לברכה סיפר לי פעם כי כשהוא שוחה בבריכה חמוש במשקפי-צלילה, הוא מגלה לעיתים שפמים כאלה אצל שחייניות שפושקות רגליים במים לפניו.

מה שלא מוצא חן בעיניי הוא שצִיצַאלַאך שלי נפולים, מאז הצניחה הגדולה. מה לא עשיתי – עיסיתי אותם, שיחקתי טניס, שחיתי הרבה, וגם כשהתמזמזתי – אני הייתי מיד מושיטה אותם קדימה, שיעשו בהם מה שרוצים, ובלבד שיחזקו אותם – והכול לשווא, אני פגומה. חשבתי אפילו לתבוע למשפט את הסתדרות המורים התיכוניים. והלא יש לי שניים נחמדים כאלה, עם פטמות כפתוריות כהות, כמו כובעים קטנים, ואני לא שמנה, ואני יודעת שהגוף שלי משגע ובייחוד תוסיק, וכפות הרגליים. אבל עם ציצאלאך לא הצלחתי. הם קצת ארוכים מדי. ולפעמים נדמה לי שהם ריקים. אחרת מדוע, לעזאזל, הם תלויים כמו שני נאדות חלולים!? הלא בגלל הרפיון שלהם רואים לי אותם מהצד, כשאני בבגד-ים, כי אני לא מצליחה להדק את החזייה של בגד-הים לאותו מצב זקוף, בתולי, שהייתי רוצה שיהיה לחזה שלי, כמו לפני הצניחה הגדולה, ושאם היה מתגשם היה לי גוף ממש מושלם שהייתי מתאהבת בו אלמלא זו הייתי אני, ולא היה איכפת לי שאפילו אם הם היו קצת יותר קטנים, אבל –

מוצקיםםם...

על שפת הבריכה, לפעמים, אני מעיפה מבט ורואה ציצאלאך כאלה דווקא אצל גברים מבוגרים, אמנם כמעט בלי פטמות – וזה מרגיז אותי. למה, למה אותי חנן הבורא בשתי שקיות צרות וארוכות, ולגברים השמנים – חזה זקוף של נערה מתבגרת?

למה?

מה לא עבר עליי בניסיונות של לחיזוק ציצאלאך? – ממש כאשר קיבלתי את הדירה, בשכירות עדיין, מאבי החורג אֵפְרֵם גְרִילְפַארְצֵר, המכונה סְנוּפִּי, בא אלי חיים תוגתי ועזר לי לצבוע, להזיז רהיטים ולקבוע תמונות על גבי הקירות. אחר-כך ישבנו לאכול ארוחת-ערב ראשונה, במיטבח, שהיה הפוך לגמרי, ונעשינו עייפים וגם קצת שיכורים, כי היו לי רק פחיות בירה לבנה לשתייה.

"לילך," אמר לי חיים השמנמן-עדיין, אז, "בואי נתרחץ קצת – "

"איפה? בים?" שאלתי. זה נראה לי, משום מה, מאוד רומאנטי, בערב.

"לא. ננסה את המקלחת, החדשה – "

בקיצור, הוא התקלח ואחר-כך אני התקלחתי, ונתתי גם לו חלוק-מגבת שלי וישבנו שנינו בחדר-השינה, משני הקצוות של המיטה-הזוגית הגדולה, שהשתמשו בה הדיירים הקודמים, וצחקנו כילדים קטנים והשתעשענו עם דוּבִּי וקוֹפָלֶ'ה שלי שהנחתי על המיטה ושמהם לא נפרדתי.

"אני שונא לחשוב שאת חושבת שאת חייבת לי משהו, בגלל שעזרתי לך – " מילמל חיים. ואני ידעתי שמבעד לחלוק הרפוי שלי הוא יכול לראות שאני ערומה, וגם ציצים שלי התנודדו כשצחקתי ולא היה איכפת לי והרגשתי כאילו האוויר מדגדג את גופי שעודנו מלוח קצת מהבריכה, ונתון בחלוק-המגבת המחוספס, והתחשק לי מאוד להרגיש את מגע ידו על עורי ולחוש את לשונו הלחה, המלחכת, מרגיעה את גרגירי הצמרמורת שעברו בי כנקודות-מלח מדגדגות עד לקצות אצבעות-רגליי, ומאוושות בַּצִ'יפְּצִ'ימוֹן.

"אל תהיה טיפש, תוגתי," אמרתי לו, "אני נורא רוצה אותך, ואתה יודע שאני לא מתביישת להגיד –"

מיד מצאנו את עצמנו מתגלגלים בלי-בלי על המיטה החדשה-ישנה, ושרועה על גבי הרגשתי את האצבעות של חיים חודרות ומלטפות אותי, ואחר-כך גם את הלשון שלו, אבל כשמשכתי והעליתי אותי אליי, ורציתי שייכנס כבר לפותצ'יק – מיד נכבה אצלו העניין, והתקפל כמו קונצרטינה קטנה.

וכך, פעמיים. אין-חדוֹר.

"מה העניינים איתך, חיים?" שאלתי אותו. "אני לא מספיק מגרה אותך?"

"את מותק, לילך," אמר ותחינה בקולו, "כשאני מנשק לך ונוגע בך יש לי הרגשה שהצ'יפצ'ימון שלך, כמו שאת קוראת לו, מחזיר לי שלום בלשונו המתנועעת – "

"אז מה הבעייה?"

"את רוצה להיות טובה אליי?"

"ככה? אולי ככה?" התחלתי לחלוב את הבולבול שלו, מה שלא עזר כלל, ורק הפחיד אותו והוא שב והצטמק כליל.

"לא, לא ככה," אמר לי.

והוא נשכב על ארבעתיו, ראשו במיטה ועכוזו אל-על, ומילמל –

"אני מבקש שתגעי לי שם – "

נו, היתה לי ברירה? קמתי על ברכיי, מאחוריו, והתחלתי לפרוט באצבעותיי. זה היה מוזר. נדמה היה לי שאני נוגעת באישה אחרת, שנפתחת לפניי, ואז, בהברקה פתאומית ומוצלחת, כפי שתמיד זה קורה לי – קירבתי אליו את ציצי הימני והתחלתי דוחקת אותו פנימה, בין עגבותיו, כמנסה לבעול אותו, והרגשתי שהוא כאילו מוצץ אותי בעשותו שריר, ומנסה לבלוע את קצה ציצי שלי – ופתאום באה בי הרגשה נפלאה וזרמים חמים, מדגדגים, עברו בחזה שלי כאילו ציצי הוא בולבול ענק שמזדקף, סוף-סוף, ומזדקף, סוף-סוף, וכל מה שלא קרה לי עד כה קרה עכשיו, סוף-סוף, אולי מפני שהייתי מגורה כל-כך, וכשהושטתי ידי למטה הרגשתי שבולבול שלו, שהיה קודם מיבלבל, זאת אומרת – מידלדל, נעשה לי כמו יתד ענקית, סוף-סוף, והתחלתי חולבת אותו מלמטה ודוחפת אותי למעלה, ולפני שהספקתי להפסיק – כי רציתי אותו במצב כזה, בתוכי – התחיל להיאנק פתאום וכּוּזלאך שלו נפתחו כמו אולם, והתיז זרע על המצעים הטריים במיטה, ומיד התיישר בשכיבה על ביטנו, והתחיל להיאנח ולהכות באגרופיו על המזרון, בתוך הרטיבות, והריח.

קפצתי תיכף לאמבטיה, קודם כל לרחוץ את ציצי הימני שהמראה שלו לא היה אסתטי כל-כך עכשיו, והעור גם קצת בער, מן החיכוך, בייחוד אצל כובעונצ'יק. ואחר-כך חזרתי עם מגבת רטובה, והפכתי את תוגתי וניגבתי אותו והזזתי אותי הצידה והחלפתי את המצעים.

"אתה חושב שהזוקף-כפופים יוכל גם הוא לחולל אצלי נס שכזה?" שאלתי אותו כשגמרתי, ואני עומדת מולו ומחזיקה את ציצאלאך-הנפולים-שלי-מחדש בידיי ומנסה להרימם.

"אבל את לא מאמינה בו?!" ענה לי, מהמיטה המחודשת, עודנו ערום.

"לכן הוא צריך להוכיח לי! למי שמאמין בו הוא כבר לא חייב הוכחה, לא?"

"תשמעי לַכְצִ'יק, אנשים קרועים כמונו, שמחפשים ולא מוצאים ולא יודעים אפילו מה מחפשים, והנשמה שלהם בוכה גם כשהדגדגנים צוחקים – הם מה שהיו הדתיים האמיתיים פעם, ואילו האפיקורסים של פעם, שסתם עשו חיים ונהנו כמו חזירים והשתגלו והיו בטוחים בדרכם – דומים להרבה מן הדתיים של היום, שאין להם ספקות וחרטות והכול ברור להם – "

"מה זה קשור לציצאלאך שלי?"

"כלום. מי שאומר לך שהוא מאמין באלוהים אחרי ששת המיליונים – אז או שהוא חושב שמותם היה עונש על חטאותיהם, ואז הוא בדיעה אחת עם היטלר, או שהוא יודע שאין אלוהים, ואז הוא משקר לנפשו באומרו שהוא מאמין, או שהוא לא מהרהר כלל אחר מידותיו של האל, ולא מטריד עצמו בשאלות שכאלה, ואז הוא סתם מטומטם, בהמה, ואלה, אוי ואבוי לנו, הרוב – "

"שמע, אני לא יודעת מה אתה מתפלפל לי במיטה. מצאת לך זמן!"

"לילך," ניגש פוסע על ברכיו על הסדין הטרי, ומשכני אליו והחל מנשק לי את החזה, "את יפה כמו מלאך אלוהים. אני הייתי מנשק לך את אצבעות הרגליים, אם רק הייתי מרשה לי, והנה איכזבתי אותך ואת נשארת לא מסופקת."

"לא חשוב." אמרתי.

"ואפילו לא היתה לך אביונה?!"

"אביונה אחת פחות, אביון אחד יותר," אמרתי, "העיקר שנהנית קודם."

"את רוצה שאני אאונן אותך?"

וכבר היה מוכן לתחוב פניו בפרווה שלי.

"לא תודה. זה אני יכולה לעשות לבד."

וחשבתי, באמת אולי זה מה שאני אעשה, אחרי שילך? אבל הוא המשיך לנשק את ציצי, שגרם לו הנאה גדולה כל-כך, ואז התחיל הכול מחדש, ואמנם שוב לא עמד לו, גיבור גדול כזה הוא לא היה, אבל הוא הצליח לספק אותו במישמוש צ'יפצ'ימונצ'יק והוא ידע לעורר תחושה דומה גם בפי-התחתול שלי, והרגשתי מדוגדגת כמו שלגייה ששני גמדים גוררים אברי-מין קטנים וקשים בועלים אותה יחד מלפנים ומאחור, הַי טִירִילַיי, הי טיריליי –

נמסתי.

ומדוע נזכרתי? אולי מפני נס הרגע ההוא, שבו היתה לי התקשות הציצי. אילו זה היה כך גם עכשיו, על שפת הבריכה, הייתי יכולה להיות מושלמת.

אני רוצה להיות מושלמת.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

 יוסף חרמוני

שקיעה בכפר

שוב העדר נוהר במבואות הכפר,

וצָמיג מחריק ומֵתיז עפר.

כ"ט באוקטובר, שנת חמישים ושש.

– "תגמור אותם!" – "אש!"

מ"ז הרוגי מלכות.

– "אש!"

– "אללה יִרִחַמהוֹם", גוזר רס"ן ומצית סיגארה.

(כי, אחרי הכול, כל הערבים הם חארה).

וגוויה. ועד אחת. ועוד אחת, ועוד אחת,

ארבעים ושבע במספר,

שוב העוזי גומר במבואות הכפר

ואדום האבק בשבילי עפר.

מול שקיעה נושקת לגבעות,

נקרעות עיניים אחרונות.

ערב בא.  ערב בא.

     ערבי בא.

          הערבי הבא.

ארבעים ושבע גוויות

בלתי-נושמות בעליל.

ילדים, נשים. זקנות.

והחושך גולש אל המדרונות,

ושוכב רועה, ובידו חליל.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

והארץ תשקוט.

בן גוריון קודח. שפעת.

רמטכ"ל ועינו האחת. הסיירת בַּמיתלה נקרעת.

ומ"ז נופלי הכפר, בגדיהם קרועים.

אז ישאל זה הכפר שטוף-הדמע, כפר-קאסם:

החיים הם, או אם ירויים?

והרוּח עם אור אחרון, אבק ואדום, מחוֹלל.

והשאר יסופר בתולדות ישמעאל.

*

לאהוד בן עזר שלום,

בעקבות מאמרו של אורי הייטנר "הזיכרון הסלקטיווי של דן אלמגור" ותגובתו של דן אלמגור לה (שניהם בחב"ע גיליון 505), שליתי ממגירתי מקאמה שנכתבה לפני יותר מעשרים שנה (אינני זוכר מדוע דווקא אז). למיטב זיכרוני היא פורסמה באחד משבועוני התק"ם, לפני שנים לא מעטות.

 אני שולח אותה לחב"ע, כאיור נוסף לזעזוע הנורא שחשו ישראלים רבים, ואני (אז נער בן ארבע-עשרה) ביניהם, בעקבות "אירוע" כפר קאסם, שהיה אות קלון לישראל הצעירה, ואות אזהרה לישראל המבשילה והולכת: כזאת עלול לקרות שוב ושוב גם במדינת היהודים.

* * *

מרים עקביא היא הנר שמעבר לכל החשיכה

מאת הרצל ובלפור חקק

מרים עקביא היא כלת האור שלנו, והאור שלה מאיר כמו אבוקה – אבל מאחורי האור של מריָם יש רגע מועקה, יש שנים של חושך, שנים  של שתיקה. את השנים הקשות של השואה נָצרה בלבה, והמילים חיכו בשקט, ויום אחד המילים יצאו לדרך, כדי לספר את הפצע ואת הצלקת. כרבים מניצולי השואה, שתקה מרים עקביא במשך שנים, הסיפורים חיכו אצלה בלב, מתאפקים ובוכים ומאמינים. הסיפורים האמינו שמרים תגאל אותם, למען יספרו לדורי דורות את הכאב הנורא של החשיכה האנושית שכיבתה את כל האורות.

ספרֶיה של מרים עקביא אכן הדליקו אור  זך, נוגה של חנוכייה שניצחה את המחשך. זה היה אור שהמשיך איתה ללכת, ניצחון  המעטים שנותרו, ניצחון של נעורים בשלכת. יצירותיה של מרים הן הצדעה כואבת לאותם ילדים אומללים, ילדים שגדלו ואיבדו נעוריהם, שילדותם המאושרת נגדעה. וזו שליחותה: באו סיפוריה של מרים עקביא לתאר את היצירה שמעבר לשואה.

סיפוריה קמים ואומרים – למרות הכול אני חיה וסיפוריי נושמים, והם יספרו את האור של העם שלי כנר יחיד בין כל העמים. כך למשל היא מספרת על יורק, אחיה בן השבע עשרה, צעיר ומאושר, ועל גורלו המר: יורק, נער תמים שילדותו ונעוריו נקרעים במחי חורבן נאצי אכזר. המעבר שלה ושל יורק מבית חם ומוגן אל הגטו בקרקוב, בזהות אבודה, ילדים מסתתרים ויודעים אימה כדי להינצל מהשמדה, המאבק להינצל מן האקציות בעזרת מסמכים וההגעה ללבוב, הקשיים והייסורים והרעד בעיר הזרה, כשכל יום מקרב את הסוף. הרגע הנורא כשיורק נתפס בידי הגרמנים ומושלך לכלא ולאפלה, והצו של הנפש, לספר לדור ודור את הסיפור כדרך לנצח ולקרב גאולה.

והימים היום – הם ימי עצמאות וריבונות, וזה הניצחון של מרים ושל תש"ח -- ומרים עומדת כאור מיוחד של חנוכה, אור מזוכך. וכשאנו רואים אותה בניצחונה ובדרך שבה היא מספרת עליהם ועלינו, אנו יודעים שזו גיבורה שנשארת.

 וכך נקרא גם את סיפור חיינו, ונבין שהיא כותבת עליהם ועלינו: מרים היא פנס הקסם שמתאר אגדות עצובות, והיא גם הנחמה, היא העט שלא הפסיק וידע לתת חיים גם למתים, להפיח בהם נשמה.

מרים שלנו נולדה בעיר קרקוב בשנת 1927 בעולם שעוד האמין באדם ובקידמה, אך ילדותה עברה עליה בתופת של השואה ושל המלחמה. זו היתה תקופה שכולה תופת ואימה, אלה היו ימים של אפר ושריפה בגטו קרקוב, בפלזרב, באושוויץ האיומה. שורותיה הצורבות מתארות עולם קשה: רגעים נוראים כאשר הוריה נספו בברגן בלזן, ותחושה נצחית שהיא יתומה. אנו הולכים עימה בדרך ורואים את העקבות. את הקשיים לעבור את נתיב התלאות, את ההצלה דרך עליית הנוער שהיתה קרן אור, ויודעים שהיא הצליחה ויצאה מן הבור. זה המאבק שלה, המאבק להקים כאן חיים חדשים ולדעת להתחזק כדי לשיר את המזמור.

מרים זכתה בפרסים על יצירתה, פרס דורבז'קי, פרס קורצ'ק, פרס יד ושם, והיא ידעה והבינה  שמאחורי כל פרס יש כאב חזק וצועק ונושם. ספריה מאירים באותיות של קידוש לבנה בכל הקירות, "הרפתקאה באוטובוס, ועוד הרפתקאות" – והספר "גליה ומיקלוש: ניתוק יחסים" והספר "נעורים בשלכת" וספרים נוספים שצועדים לפניה כשיירה הנמשכת והולכת.

ליבּה היה קטן מלהכיל את צערה שלה, ושל כולם  אבל היא ידעה לבטא את צער העולם, והיא ידעה לזכור את היופי של אלה שחיו באותם ימים, ולהאיר אותם כחנוכייה עם קנים נצחיים ומקסימים – הדרך הזו לבטא את השואה ואת המאבק על צלם אנוש ועל זהות העם, היא הדרך להדליק חנוכייה נמשכת מדור לדור, חנוכייה לעולם, פך אמיתי שבו הנר לא ימות לעד, וכלת האור שלנו היא אותו כוח יצירתי שנותן חיים לעולם שאבד.

והנה אנו בחג החנוכה, וכל אות בספריה של מרים היא כמו דונג חיים שמטפטף, שאומר לכולנו, זה הנצח של העם שלי שלנצח יהבהב, ובדונג הזה היא רשמה לנו את אגדת חייה ואת סיפור חייו של חשוך שכיסה את האדם, ואנו מברכים אותה ומצדיעים לה בשם המתים והחיים ובשם כל העם, כי ידעת מרים שלנו, לשמור ולנצור את כל הלהבה, ואת אחותנו כלת האור, היי לאלפי רבבה!

מאז שנת תשנ"ד, 1994 מקיימת הסוכנות היהודית טקס מיוחד לבחירת כלת אור או חתן האור, ובדרך זו יש ביטוי של כבוד מצד הסוכנות והמועצה הציונית בישראל, לסופרים, למשוררים ולאנשי רוח. הטקס נערך בחסות המועצה הציונית בראשות משה בן עטר ובניווטה המיוחד של שמחה סיאני חברת הנהלה של המועצה.

השנה זכתה בתואר הנכבד הסופרת מרים עקביא, שיצירתה מדובבת את החיים בצל השואה הנוראה וכתביה באים להאיר לנו דרך חיים ודרך יצירה של אלה ששרדו וידעו להנחיל את המורשת לדור הבא.

הרצל ובלפור חקק קראו בטקס מקאמה לכבוד כלת הפרס כנציגי אגודת הסופרים. בלפור חקק הוא יושב ראש אגודת הסופרים העברים.

אהוד: גם אנחנו מברכים את מרים יקירתנו אבל מוחים על המשפט: "כרבים מניצולי השואה, שתקה מרים עקביא במשך שנים." אכן, היו סיבות אישיות רבות לשתיקתם של רבים מניצולי השואה, הן במשפחות החדשות והמחודשות שהקימו, הן בהתמודדות עם פרקים מביכים ונוראים בעברם, הן בביטוי הספרותי (שחלקו נותר בעייתי עד היום מסיבות של ספרות גרועה המדברת בשם השואה) והן ברצונם להידמות ל"צברים" ילידי הארץ ולאמץ לעצמם זהות חדשה, לא פעם גם בקריירה צה"לית מרשימה, זו הזהות הישראלית שהיא התגשמות הציונות ואשר רבים כל-כך אוהבים להשמיץ אותה כיום וגם מתוגמלים על כך לא-רע, גם בנושא עדות המזרח –

אבל הגישה שהיישוב העברי התנכר לשואה ו"סתם" את פיהם של המדברים והכותבים על אודותיה, וכי רק אחרי משפט אייכמן השתנה היחס – זהו שקר וכזב! – אני חוזר: זהו שקר וכזב!

* * *

בן-דרור ימיני

ליברמן דווקא צודק

ציטוט מ"מעריב", 3.1.10

 אין שום צורך להסכים עם כל אמירה של שר החוץ, אביגדור ליברמן, כדי לדעת שלפעמים הוא צודק. ישראל, כך הוא אמר לשגרירי ישראל בעולם, אינה צריכה להתרפס, ובוודאי לא להגיש את הלחי השנייה, כאשר היא מותקפת בעולם הרחב. בעניין הזה הוא צודק.

הנה לנו דוגמה מעשית. ראש ממשלת תורכיה, מדינה שהייתה פעם בעלת ברית, הצהיר לפני חודשים אחדים, בראיון ל"גרדיאן" הבריטי, שליברמן איים לזרוק פצצות אטום על עזה. לבריטים רבים אין מושג שתושבי ישראל נמצאים במרחק של זריקת אבן מהגבול של עזה. פצצת אטום על עזה היא בעצם פצצת אטום על דרום ישראל. במילים אחרות – רעיון מטורף לחלוטין, שאף פעם לא יצא מפיו של שר החוץ.

הסיפור הזה קרה באוקטובר. המשבר עם תורכיה החל הרבה לפני כן, ושיאו היה בדיוק לפני שנה, בתחילת ינואר 2009, במפגש המשודר מדבוס, בין מנהיג תורכיה לנשיא ישראל, שמעון פרס. שם התחיל ארדואן בהטחת עלילות על ישראל, וישראל, מצדה, לא הבינה בדיוק למה זה מגיע לה. הרי תורכיה היא בעלת ברית.

התגובה הישראלית היתה הרבה יותר מפושרת. במקום לומר, במילים ברורות, אתה האחרון שיש לו זכות להטיף מוסר, במקום לומר לו שמי שמדינה שחיסלה עשרות אלפי כורדים; מדינה שהכניסה לכלא חברי פרלמנט משום שהעזו לומר משפט בכורדית; מדינה שעסוקה בדיכוי ברוטלי של אוכלוסייה של מיליונים; מדינה שהופכת את מנהיג סודן לגיבור – לא יכולה להטיף מוסר. ישראל היתה צריכה להבהיר לארדואן, כבר אז, שגם אם היא תעשה מאמץ, ואין לה שום תוכניות, היא לא תגיע לעשירית ממה שעשו ועושים התורכים בשנים האחרונות, בוודאי לא מה שהם עשו לארמנים.

הנה לנו רשימה חלקית של אמירות שהיינו צריכים להשמיע באוזני תורכיה:

אם על דרישות מינוריות זכו הכורדים להפצצות, איך היתה מגיבה תורכיה על דרישה חוצפנית של הכורדים לחיסול תורכיה, שמלווה גם ברקטות על ערים מרכזיות? אנחנו יודעים את התשובה. כאשר היה ארדואן ראש עיריית איסטנבול, ב-1995, המשטרה שבחסותו ביצעה טבח בריכוז של עלאווים. 15 נהרגו, כאשר ישבו בבתי קפה. כך שאם הכורדים או העלאווים היו עושים לתורכיה עשירית ממה שהחמאס עושה לישראל, תורכיה היתה מוחה אותם מעל פני האדמה. זו אינה דרכנו.

בתגובה על דרישה רשמית של שר החוץ של תורכיה לבקר בעזה, ישראל הייתה צריכה לדרוש, במקביל, ביקור של ישראלי בכיר במפקדת ה-PKK, המחתרת הכורדית. אולי, מי יודע, התורכים היו מבינים שיש גבול לחוצפה שלהם.

אבל ישראל הרשמית החליטה לספוג את היריקות. ישראל הרשמית נהגה בהתרפסות. הרי הקשרים עם תורכיה חשובים. באמת חשובים. תורכיה פירשה את הפייסנות הזאת כרישיון להמשך ההסתה.  פעם זה סיפור על פשעים נגד אנושות, פעם זו עלילה על ג'נוסייד, פעם זה פצצה גרעינית על עזה, ופעם זה טבח מכוון נגד ילדים. האיש הזה, ארדואן, מליץ היושר של אחמדינג'אד, הפך לתעשיית שקרים של אדם אחד.

אם ההתרפסות הישראלית הייתה מועילה משהו - ניחא. לפעמים, בשביל אינטרסים, שווה להבליג. אין שום צורך לעשות מהומה מכל התבטאות. אלא שזה לא עובד.

וזה לא רק ברומאן התורכי. למעשה, מצבה של ישראל רע, מאוד רע, משום שהיא מסרבת לומר לעולם את האמת. האם בריטניה יכולה להטיף מוסר לישראל, כאשר חייליה גורמים להרבה יותר הרוגים באפגניסטן ובעיראק מההרוגים בעזה? האם הסכנה של הטליבאן באפגניסטן גדולה יותר מהסכנה של החמאס לישראל? אם להם יש זכות לשלוח את החיילים שלהם למקום כך כך רחוק, כדי להיאבק בסכנה האיסלאמית, אז הזכות של ישראל כפולה. האיום כאן ממשי יותר. הטליבאן לא שיגר רקטות על בירמינגהם. החמאס שיגר רקטות על כל ערי דרום ישראל. 

אלא שישראל הרשמית מגמגמת. שתקנו. הבלגנו. התרפסנו. זה לא עוזר לנו. זה רק מחמיר את מצבנו. זה מעניק היתר לשונאי ישראל להגביר את ההתקפות.

כך שלא צריך להסכים עם ליברמן בכל נקודה, כדי להבין שלפעמים, הוא דווקא צודק.

* * *

יוסף דוריאל

על אבא קובנר בדברי אלישע פורת

במציאות, לא היה האיש דומה לתיאורים להם זכה מחסידים שוטים שלו

אחרי שאלישע פורת תיאר את אבא קובנר כ"מפוצץ הצגות ידוע" [גיליון 505], הוא גם ציין ש"כלוחם בגבעתי" הוא לא סלח "לנכנעים בקיבוץ ניצנים." אינני יודע אם מי שישב במטה החטיבה, רחוק מקו האש, חמוש בעט ונייר, יכול להיקרא "לוחם", אך אני יודע איך אבא קובנר עזר למפקד החטיבה שלו לברוח מאחריות להפקרת 140 לוחמים דלי נשק, שהוקרבו – ללא שום סיכוי – לכוח מצרי שגם חטיבה שלמה לא יכלה לעמוד מולו. לא צריך להיות קרל פון-קלאוזביץ כדי לדעת שאם יחידה צבאית כותרה על ידי כוחות עדיפים של האוייב, ואין תוכנית לתגבר אותה או להבקיע את הכיתור, יש לפעול לחילוצה מהר ככל האפשר. את זה סביר שידעו גם מפקד החטיבה שמעון אבידן ומשורר החצר שלו, למרות דלות הכשרתם הצבאית. הם ודאי ידעו מה פירוש אובדן של כוח שווה-ערך לחצי גדוד לוחם, באותם הימים של עמידתנו מול חמישה צבאות ערב, מעטים מול רבים. למרות זאת, מפקד החטיבה אף לא דאג לתגבר את ניצנים בנשק, ברמה דומה לזה שסופק לקיבוצים של מפלגתו באותה חזית. במשך יום שלם של לחימה נואשת לא נקפה מפקדת החטיבה אצבע לעזרת מגיני ניצנים, שנכתשו – עמדה אחר עמדה – על ידי האוייב, עד שבסוף היום נשברה שארית הלוחמים ונפלה בשבי.

כדי לחפות על מפלה כזו בחזית שלו, המציא שמעון אבידן את התירוץ שלוחמי ניצנים נכנעו ללא קרב ונתן למשורר החצר שלו לחבר ולהפיץ כרוז שיגנה את אותה "כניעה". אבא קובנר, למרות שידע את האמת, מילא משימה זו בהתלהבות האופיינית לו, והגינוי "לנכנעים ללא קרב" הגיע עד בן-גוריון.

כתוצאה מכך, גם משפחות החללים, הנעדרים והשבויים מאותו קרב זכו ליחס של בוז מהמימסד שאמור היה לסייע להם, וזה הגיע לידי כך שגם לא נעשה שום מאמץ לגלות את גורל הנעדרים בקרב. ביניהם היה עמנואל חמיצר – אביו של מי שהיה בהמשך לטייס וחידונאי ידוע, ושולמית, אחותי הבכורה, החובשת הקרבית הנערצת של המקום (שלאחר שנים הונצחה בספר הגבורה של צה"ל, על הצלת חיים תחת אש אוייב).

למרות שגם אני הייתי אז בקו האש, מצאתי אפשרות לערוך תחקיר מקצועי משלי על מה שקרה שם באמת, והגעתי למסקנה שניצנים נזרקה בכוונה כטרף לאוייב, כדי שמפקד החטיבה, שלא הצליח לעצור אותם, ירוויח עוד יום – שלאחריו עמדו להכריז על הפוגה. כדי לחפות על פשע מלחמה זה, הומצא הסיפור על "כניעה ללא קרב", וגויס כישרונו של אבא קובנר להפיץ אותו.

בסיום המלחמה, כשוועדת חקירה של המטכ"ל קבעה שלא היה מקום לכרוז המשמיץ, לא מצאו שמעון אבידן ואבא קובנר את הצורך להתנצל בפני הלוחמים שנשארו בחיים ובפני בני משפחות הנופלים. אם כן, לפני היותו "מפוצץ הצגות" לפי אלישע פורת, היה המשורר גם שותף לאחד ממעשי הנבלה הגדולים של מלחמת העצמאות.   

* * *

מכללת לוינסקי לחינוך – המדרשה למוזיקה

בסדרה "חלוצי הזמר והחינוך המוזיקלי ביישוב העברי" יתקיים המופע

"הבה נגילה"

ערב מחווה למלחין והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון

בהשתתפות

מקהלת המדרשה למוזיקה ומקהלת "המיולה" בניצוחו של רון זרחי, אנסמבל קולי בניצוחה של אורית שחר, הזמרת יעלה אביטל, סולנים, נגנים ומלווים.

עורך ומנחה: אליהו הכהן

המופע ייערך באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15 ת"א

בשני מועדים: יום ראשון 17.1.10, בשעה 19:30,

יום ראשון 24.1.10, בשעה 19:30.

הזמנת כרטיסים: 03-6902470

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הזורע רוח יקצור סופה. בשיא התנכרותה לראש ממשלתה אהוד אולמרט, תוך כדי חתירה להדחתו, היפנתה לו שרת החוץ לבני את גבה והתעלמה ממנו בפומבי בעת שהשתתפו בכנס דיפלומטי בינלאומי בפריס. היא חשבה שתירש את מקומו ולא תיארה לעצמה שתמיכתה בהדחתו היא תחילת הסוף של מפלגתה "קדימה".

אז קדימה אחורה – אל גורלה של מפלגת "שינוי". "קדימה" לא תשרוד, לא בהנהגת לבני ולא בהנהגת מופז, אלא תתפורר בין המערך לליכוד. בבחירות האחרונות כבר הצבעתי "מערך" ולא "קדימה", וזאת חרף הצבעתי עבור "קדימה" בראשות אולמרט בבחירות שלפניהן.

* מדברי אחד משני הפוליטיקאים הרבים על חלוקת עור הדוב עוד בטרם ניצוד או יותר נכון – לאחר שכבר החל להתפורר:

"'קדימה' היתה הבשורה הגדולה תחת מנהיגותו של שרון. אולמרט קיבל החלטות שגויות במלחמת לבנון השנייה והתמודד עם בעיותיו האישיות אך גישר על כל אלה בתבונת ניהול. לעומת זאת ציפי ליבני מפגינה מנהיגות שאינה מנהיגות. היא לא יכולה להוביל מדינה וגם לא מצליחה להוביל תנועה שהיתה אמורה להיות תנועת-שלטון. - - - כשאולמרט היה בשלטון לבני חשבה שהוא לא מתאים. היא תידרכה עיתונאים וניהלה מסכת שיחות עם חברי כנסת כדי שיפרשו או יחליפו את אולמרט[?]. היא ניסתה לחולל פוטש. אני התלבטתי אם לנהוג באותה דרך והחלטתי לא לעשות זאת." [שאול מופז בראיון עם ציפי שוחט, "הארץ", 1.1.10].

אוי כמה שאני נהנה למישבתה של הפוליטיקאית הישרה והחסודה הזו.

* אנחנו לא מחסידיו של נתניהו וחוששים מאוד מהנהגתו אבל הוא ראש ממשלתנו ואי אפשר שלא לתמוך בו נוכח הלחצים האדירים שמופעלים עליו מכל צד – והוא כלוליין ממשיך ללכת קדימה על חבל שאין לו סוף כי הוא יודע שלעולם לא יהיה שלום אמיתי עם הערבים וגם לא עם האיראנים, יודע שהכול בבל"ת, וכי כל מה שיש לאל ידינו לעשות הוא מה שד"ר גיא בכור קורא – להמשיך לנהל את הסכסוך. נסו לדלג שנה על כותרות העיתונים ותראו שכולם, לא רק אנחנו, דורכים באותו מקום ומספקים כמעט אותן כותרות לתקשורת.

* הטורקים צודקים – רק ישראל אשמה בטירפוד שיחות השלום עם סוריה. רק ישראל אשמה בטירפוד שיחות השלום עם סוריה. רק ישראל אשמה בטירפוד שיחות השלום עם סוריה. סליחה שאנחנו רוצים לחיות ולא תחת תותחי הסורים. אולי תוכלו להביא לכאן את הגנרל שלכם אחמד ג'מאל פאשה הנמוך והמזוקן כדי שיסדר את העניינים איתנו כפי שפתר את בעיית הארמנים בתורכיה?

* יגאל נאור (סלחיאני) הוא שחקן נהדר, מלא נוכחות, עוצמה וכוח. זו חווייה לראותו משחק. אבל האם הוא גם חכם? למרבה הצער, התשובה היא – לא כל כך! [ראה הראיון של ציפי שוחט עימו ב"גלריה", "הארץ", 31.12.09], ובעיקר דבריו על הזדהותו עם סאדם חוסיין, שאת דמותו גילם בסדרת טלוויזיה זרה. מתי סרי עשה זאת בשעתו אצלנו כפארודיה בטלוויזיה בדמות סאדם בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, אך דומה שלא דיבר עליו שטויות כאלה.

ואולם בדבר אחד נאור אולי צודק: האדם היחיד שהיה יכול להחזיק יחד וביד ברזל את עיראק, המפולגת לשיעים, סונים וכורדים – הוא דיקטטור אכזר בדמות התליין סאדם חוסיין, ואולי לא מגיע לעיראקים משהו טוב יותר אם הם רוצים להמשיך להיות מדינה אחת –מלאכותית, כמובן. מדינה של מלחמת אזרחים מתמדת.

* אחת הידיעות המרגיעות בפרוס שנת 2010 בקשר לפצצה הגרעינית האיראנית היא שמהר מאוד קודם לכן תיפול הפצצה הגרעינית הפקיסטאנית בידי מחבלים מתאבדים הקשורים לאירגון אלקעאידה ולטאליבן, אשר פועלים במרץ כדי לערער ולפורר בהתקפות הדמים האכזריות שלהם את השלטון המרכזי בפאקיסטאן, במידה והוא עדיין קיים שם.

* ב-30 מיליוני שקלים בשנה מממנת ועדת הכספים של הכנסת מ"הקופה הקטנה" שלה, על חשבון ציבור משלמי המיסים בישראל – גופים ועמותות חברתיות שאפשר להתרשם כי לפחות חלק מהם – הוא ממש חלק מהתעמולה האנטי-ישראלית, הפרו-פלסטינית והאנטי-ציונית – זו שהתקשורת הישראלית מתמסרת לה ברצון.

"בצלם", 8.7 מיליון. "רופאים לזכויות אדם", 4.6 מיליון, "עדאלה" 4.8 מיליון. "אמנסטי אינטרנשיונל ישראל", 1.4 מיליון. "צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש", 3.3 מיליון! – לעומדים בראש אירגונים אלה והדומים להם – מוקצבות משכורות גבוהות מאוד וכלל לא בהתנדבות.

 [הנתונים מתוך כתבה של אורי בלאו ב"הארץ", 1.1.10]

* עמוס אטינגר ז"ל מפתח-תקווה, שאותו הזכרנו בגיליון הקודם, הוא מי שנודע לימים בשם עמוס בר-חמא, גבר נאה, שרירי וחזק, ספורטאי מחונן ומי שעמד שנים בראש ענף חינוך גופני בצה"ל.

* סוף-סוף יש גם נקודת זכות לאובמה. מדינת ישראל תשלם 3,000 שקל תמורת כלי רכב ישנים מעל 20 שנה שיימסרו לגריטה, ו"מדובר ביישום ישראלי לתוכנית האמריקאית שיזם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שכונתה 'מזומנים תמורת גרוטאות'. בארה"ב, שם זכתה התוכנית לפופולאריות עצומה, קיבל כל בעל רכב ישן שמסר אותו לגריטה סכום של 4,500 דולר. במסגרת התוכנית האמריקאית נמכרו יותר מ-700 אלף כלי רכב חדשים." ["דה מארקר", 3.1.10].

אצלנו יתבטא הדבר כמובן לא בעידוד תעשיית הרכב הישראלית, שכמעט איננה קיימת, אלא בהגדלת הייבוא של כלי-רכב חדשים, בגידול בסכומי המיסים שהמדינה גובה על רכישתם וגם, בניגוד למצופה – בעלייה בתאונות הדרכים, מפני שאותם אלפי נהגים ישראליים המועדים לרצוח, המשוללים רישיון והחסרים מלכתחילה רישיון – יזכו מעתה לכלי רכב משוכללים יותר.

* לָה שלשול תל-אביבי: כלב משלשל מטנף את מדרכות תל-אביב. עד שירד הגשם וישטוף הקקה מומלץ לצעוד רק ברצועת החול של שפת הים או לרכוב על אופניים ולדרוס הולכי-רגל אחרים.

* הצטרף לאופנה החדשה של רוצחי ילדים בישראל. מקסימום תבלה שנים אחדות בבית-משוגעים, ואם אתה טרוריסט פלסטיני – רבים סיכוייך להשתחרר בעסקת חילופי השבויים הבאה. אז למה לוותר על התענוג של אונס וחניקה של ילדים קטנים ותינוקות? בייחוד אם אתה אבא או אימא שלהם? ביום כיפור הקרוב תוכל לסובב באוויר לכפרות את התינוקת שלך במקום תרנגולת ולהעמיד פנים שאתה המשיח כשאתה מרוצץ לה את הראש במקום לשחוט אותה בכשרות!

* ח"כ ג'מאל זחאלקה לא אוהב כנראה מוסיקה קלאסית ולא אוהב לרצוח ילדים. ולדבריו שר הביטחון אהוד ברק – כן אוהב. זאת אומרת שהפלסטינים ונציגיהם בכנסת ישראל הם אנשים ישרים שיש ממש להעריץ את מוסריותם ואילו שר הביטחון שלנו – רוצח!

איך זה ייתכן שיש לנו בכנסת "גיס חמישי" חצוף ובעל ביטחון עצמי שכזה, שמערער על עצם זכותנו לחיות כאן בישראל, ושואף לעקור אותנו מכאן? – הרי בכל ארץ ערבית אחרת, כולל מצרים, אם היה מעז לדבר כך נגד ממשלתה – היו כבר מזמן תולים אותו!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,273 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,016 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל