גיליון מס' 507

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א בטבת תש"ע, 7 בינואר 2010

עם הצרופה של תמונת ברוך ושרה צ'יז'יק מהרצליה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (101).

שרה ורמי בן-ראובן: הנשר הגדול, על ברוך ושרה צ'יז'יק.

מלי טויב: קריניצי ומשפחת אהרנסון.

פוצ'ו: אגדת "השומר".

עמוס גלבוע: מימשל אובמה והטרור האיסלאמי העולמי.

עפר גביש: ליוסף דוריאל היושב בביתו.

עוז אלמוג: לא יכולתי שלא לגחך.

יוסי גמזו: שִיר לָאֵזוֹב שֶבְּסִדְקֵי הַמִּדְרָכוֹת.

נורית יובל: חיִינו עם ה"דוסים" בלי קונפליקטים.

משה גרנות: על הרומן לבני הנעורים של נגה מרון "חלומות על חירות".

משה כהן: עלילת הדם של דו"ח גולדשטיין.

צפירה יונתן: הוא חזר לפנות בוקר.

דודו פלמה: בראשית (שיר).

תקוה וינשטוק-לוריא: משפחת לוריא מצפת – איכרים בקפריסין.

שמואל יריב: שִׁיר לְאָח שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה לִי.

אורי הייטנר: נשמת עבריות נאצלת.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים" רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל, במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, "ביתן" הוצאה לאור,

 תל-אביב, נדפס בישראל תשמ"ה / 1985, מחברת ראשונה, המשך 2.

עמוס כרמל: דן מרגלית וח"כ ג'מאל זחאלקה בטלוויזיה.

לסופרים שבין נמעני המכתב העיתי, חדר מול נוף – חוויית כתיבה בערבה.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

וּבַסּוֹף

אַחֲרֵי מַבּוּל הַמִּלִּים

לְהִשָּׁאֵר עִם מִלָּה אַחַת:

"מַיין קִינְד"

מתוך המחזור "נגיעות" (101)

* * *

שרה ורמי בן-ראובן

הנשר הגדול

פרק מספר-בכתובים על נשים עבריות בדמשק: 1917-1918

אישה אחת שזכרה בגעגועים את השנתיים בהן שהתה בדמשק היתה שרה אטקס. בדמשק הכירה את אהובה ברוך צ'יז'יק שהפך לבעלה ולמושא הערצתה והוקרתה.

שרה נולדה בפולין ב-1899. בהיותה בת 14 עלתה ארצה עם אמה רחל-מינדל אטקס ועם תשעת אחיה ואחיותיה. המשפחה התיישבה ביפו. אבי המשפחה, יצחק-לייב אטקס, נשאר בוורשה וראה הצלחה במסחרו. מדי חודש שלח את משכורתו לאשתו. בכסף זה יכלה האם לכלכל את ילדיה ולשולחם ללימודים בגימנסיה הרצליה ובמכינה של בית-הספר. באוגוסט 1914 פסקו הכספים להגיע והמשפחה התקשתה לשמור על רמת חייה. בדצמבר 1914 החליט ג'מאל פשה לגרש את היהודים מהארץ בעלי נתינויות זרות לארצות מוצאם. ב-17 בחודש עגנה מול נמל יפו אונייה איטלקית שפניה מועדות לאלכסנדריה. באותה עת פשטו שוטרים על יפו ותל-אביב, עצרו מאות יהודים ללא הבחנה והורו להם לעלות לספינה עם דרכוניהם. המפונים מיהרו לאטום את תריסי בתיהם בקרשים שהוצמדו זה לזה מוצלבים אלכסונית ומיהרו עם מיטלטליהם לנמל. עוד באותו יום עזבו את הארץ 700 יהודים ותוך חודשים ספורים עלה מספרם ל-10,000 בקירוב. מרביתם היו נתינים רוסיים.

כשהגיעה הגזירה לאוזני רחל-מינדל אמרה לילדיה: "במצרים כבר היינו 400 שנה ואין צורך לצאת לגלות שנייה." כששאלו מה עליהם לעשות, ענתה להם: "ממני תראו וכך תעשו.

היא השיגה קרשים ואטמה את ביתה כפי שעשו שכניה שעזבו את ביתם. לאחר שהסתיימה המלאכה, אמרה לילדים כי מעתה הם ימשיכו לנהל את חייהם בתוך הבית בשקט רב, כדי שהתורכים יחשבו שהם ירדו מהארץ עם כל האחרים. התוכנית הצליחה. השוטרים שסיירו ברחובות, כדי לוודא שהבתים נעזבו על-ידי יושביהם, סימנו בצבע את הבתים הנטושים – ובהם גם בית משפחת אטקס. הם לא שבו עוד לבדוק אם הבית לא מאויש. לאחר ימים ספורים העזה המשפחה לצאת החוצה בגלוי.

בשל הידרדרות מצבה הכלכלי של משפחת אטקס ניאותה הנהלת הגימנסיה לאפשר לילדי המשפחה להמשיך את לימודיהם ללא תשלום שכר-הלימוד. כך המשיכה שרה ללמוד עד אפריל 1917. ג'מאל פשה הוציא אז צו-גירוש לכל יהודי תל-אביב ויפו. בחששו כי היהודים יסייעו לצבא האנגלי בהתקדמותו צפונה, הורה ג'מאל פשה שעל כולם לפנות את מוּתַצָרִיפְלִיק (מחוז) ירושלים (שהיה כפוף ישירות לאיסטנבול), בו היתה יפו כלולה. הוא פקד עליהם לנדוד למחוזות (סנג'קים) צפוניים יותר של האימפריה (שהיו כפופים לדמשק). בתוך ימים אחדים עזבו את יפו ותל-אביב 5,000 יהודים. כאלף מהם התרכזו בכפר-סבא, שהיתה המושבה הקרובה ביותר לתחום המותצריפליק. מרבית הנותרים נדדו למושבות הגליל, אך היו כאלה שהגיעו עד דמשק. ביניהם היתה משפחת אטקס.

הפעם הקפידו התורכים לוודא שהפינוי נעשה כהלכתו. לכן לא ניתן היה להתחכם ולהיחבא בבית האטום. לאחר שהסתיימה מלאכת אטימת החלונות והדלתות בקרשים ובמסמרים, עלתה משפחת אטקס על שתי עגלות שכורות לנסיעה אל תחנת-הרכבת באל-פולה (עפולה). רחל-מינדל הצליחה לרכוש כרטיסים לכל המשפחה, לנסיעה ברכבת החג'אזית לדמשק. החלטתה הנועזת של האם להרחיק-נדוד עד דמשק קבעה את עתידה של אחת מבנותיה. תודות לכך, הכירה שרה בת ה-18 את בעלה-לעתיד ברוך.

החלטתה של רחל אטקס לבחור בדמשק כיעד נדודיה הושפעה מהשינוי-לטובה הלא-צפוי במצבה הכלכלי. כשיצא צו-הגירוש, קיבלה רחל הלוואה נדיבה מאגודת "הלוואה וחיסכון". האגודה הוקמה בזיכרון ב-1906, כאשר איכרים מהמושבה התקשו להחזיר הלוואות. על מייסדי האגודה נמנו ד"ר הלל יפה ואהרון אהרונסון. בעת הגירוש הגדול ב-1917 העניקה האגודה סיוע למגורשים, למרות הקשיים בהם היתה נתונה. מנהל האגודה בתל-אביב היה דב פולנסקי. על פי עדותה של נכדתו, האמנית נעמי פולני, האיש שאישר את ההלוואה לרחל היה סבה דב פולנסקי. בכסף שקיבלה, רכשה רחל את כרטיסי הנסיעה ברכבת ושכרה דירה לא-מרוהטת בדמשק. היתה זו דירה קטנה בת שני חדרים בחארת אל-יהוד. רצפת החדר הצפוני בדירה היתה גבוהה מזו של הדרומי. כדי להיכנס לחדר היה צורך לעלות על מדרגה גבוהה שהיתה בנויה לאורכו של הקיר. כאשר רצתה שרה לכתוב מכתב, התיישבה על הרצפה והמדרגה שימשה לה שולחן.

רצה הגורל ובאותו בית בו שכנה המשפחה, פגשה שרה את ברוך צ'יז'יק, לראשונה בחייה. כשכתבה שרה את ספרה "ברוך בנתיבותיו", תיארה במילים ספורות את הפגישה הגורלית. אולם בתם נעמי איילון זוכרת היטב את סיפורי אימה על נסיבותיה של אותה פגישה. שרה היתה תלמידת הגימנסיה "הרצליה" כאשר פשט הארבה על שדות פתח-תקווה. עם חבריה לכיתה נשלחה למושבה לעזור לגרש את הארבה על-ידי הקשה רעשנית בפח. כשהגיעה לפתח-תקווה מצאה שם נערות בנות גילה, שעבדו כפועלות בגידול ירקות. בראש הקבוצה עמדה חנה צ'יז'יק, אחותו של ברוך, שעזבה את בית-הוריה במלחמיה. חנה, שלימים התגלתה כעסקנית רבת-מעש, סירבה להישאר ספונה במושבה הנידחת הקטנה, שמרבית תושביה היו איכרים מבוגרים או ילדים קטנים. לכן נדדה לפתח-תקווה ומצאה שם נערים ונערות כרוחה. בין הבנות שהכירה שרה אטקס היתה גם שרה צ'יז'יק, אחותה הקטנה של חנה, שבאה להתארח אצל אחותה. שתי ה'שָׂרוֹת' התיידדו מיד. השם צ'יז'יק שעשע את שרה אטקס. שרה צ'יז'יק הסבירה לה כי פירוש השם באוקראינית הוא "ציפור". היא סיפרה לה כי אחיה הבכור ברוך נמצא בדמשק, בה הוא משרת כגנן הראשי. הוא כתב למשפחתו כי הוא חי בתנאים טובים ונהנה מאד מעבודתו המעניינת.

כשהגיעה שרה אטקס עם משפחתה לדמשק נשתכחו מזיכרונה הדברים ששמעה על ברוך. יום אחד, זמן קצר לאחר בואה לדמשק, חלה אחד מאחיה וחומו עלה. אימה, רחל אטקס, נמלאה חרדה והחלה לשאול, מאין תמצא מדחום למדוד את חומו של החולה. אחד השכנים אמר לה כי באחת הדירות מעליה מתגורר אדם תימהוני משוגע-לדבר המגדל צמחים ומנתח בעלי-חיים. אולי יש לו מדחום. שרה נשלחה לבקש ממנו את המדחום. כשדפקה על דלתו בהיסוס כציפור, פתח לה הדייר את הדלת. הוא התנצל על-כך שאינו יכול להושיט לה יד לשלום, כיוון שידיו היו מלוכלכות מניתוח קיבתה של ציפור.

רק כאשר הציג עצמו בשם ברוך צ'יז'יק, נזכרה לפתע שרה אטקס בסיפוריה של שרה צ'יז'יק, ששמעה בפתח-תקווה. מראה הדירה לא תאם לתנאים הטובים עליהם סיפר במכתביו לאחיותיו. ברוך התנצל בפניה על ההזנחה, אי-הסדר והריחות הרעים ששררו בדירה. הוא נאלץ להסתפק בתנאים אלה בשל השכר הזעום שקיבל מהצבא, המספיק בקושי למחייתו, למרות תפקידו הנכבד כגנן ראשי. ברוך הסביר לשרה לשם מה נעשה הניתוח בקיבת הציפור. בעזרתו ניתן לגלות מהם מיני הזרעים האהובים על הציפור, כדי להימנע מהשימוש באותם מינים בעת הזריעה בגנים.

סיפוריו של ברוך ריתקו את תשומת-ליבה של שרה. השיחה בין השניים נסבה עד מהרה לנושאים משפחתיים. השניים גילו עד מהרה קווי דמיון בין משפחותיהם. לשתי המשפחות היו עשרה ילדים. לשתיים מהבנות בכל משפחה היו שמות דומים: שרה אטקס היתה קרובה בגילה לשרה צ'יז'יק וציפורה, אחותה הצעירה, היתה בת-גילה של ציפורה צ'יז'יק. כשנודע לברוך כי שרה היא בוגרת "הרצליה", שאל אותה אם היא יודעת לשרטט. כשנענה בחיוב, סיפר לה על חלומו להקים בארץ גן בוטני לתפארת וביקש ממנה לשרטט את גן חלומותיו, כפי שהוא נראה לה בדמיונה. היה זה הרגע בו החליט ברוך כי שרה תהיה לו עזר-כנגדו כל ימי חייו. אפשר שלא היה קושר אותה אליו בחבלי האהבה, אילולי ידעה לשרטט ולעזור לו להגשים את חלומו. כשיצאה מדירתו, שעשעה אותה המחשבה שתהיינה שתי שרה צ'יז'יק, אם תינשא לו.

השמיים החלו להחשיך כשיצאה שרה מחדרו של ברוך. סמטאות העיר העתיקה סביב הבית היו כבר אפלות, אך היא חשה סביבה אור גדול בהתבוננה בהן. הצלחתו של ברוך כגנן בדמשק העידה בעיניה על חיוניותו. האור והאופטימיות שנבעו מאישיותו הקרינו על סביבותיו. שרה ידעה כבר בוודאות כי עם איש כמותו היתה רוצה לחיות כל ימיה. רק ענן קטן אחד הטיל צל על חלומה: האם היא בשלה דיה לקשר בר-קיימא עם ברוך בן ה-33, המבוגר ממנה ב-15 שנה?

ברוך, בנה הבכור של משפחת צ'יז'יק, נולד ב-1884 בעיירה טוֹמַשְפּוֹל, בין ז'יטומיר לוויניצה באוקראינה. עוד בילדותו נמשך לבוטניקה. למרות אמצעיו הדלים, אפשר לו אביו לסיים בית-ספר חקלאי עברי שהוקם באוקראינה בתמיכת יק"א. כדי לרכוש ניסיון בחקלאות, עבד ברוך באחוזות שונות בחצי-האי קרים ובקווקז, בהן התמחה בגידול עצי פרי. הוא עלה ארצה עם אחותו הצעירה חנה ב-1905. לאחר הרבה שידולים מצידם הם הצליחו לשכנע את ההורים לעלות עם שאר ילדיהם ארצה. לאחר כמה ניסיונות שכשלו, הצליחה המשפחה להתנחל במושבה כנרת ב-1909. שם החל ברוך לעזור למשפחתו לעבד משק בחלקת-אדמה שקיבלו כאריסים מיק"א. כשקיבלה המשפחה משק משלה במלחמיה, עברה לשם ב-1911. ברוך העדיף להישאר לבדו בכנרת. הוא המשיך לעסוק שם בגידול ירקות.

בהיותו בכנרת עלה במוחו של ברוך רעיון מזהיר. הוא זכר כי כאשר עבד כפועל חקלאי ברחובות, בימיו הראשונים בארץ, איש לא ידע כיצד לגדל תפוחי-אדמה. כששאל אנשים אם הם יודעים היכן גדלים תפוחי-האדמה, היו שענו לו כי הם גדלים על עצים. בכנרת החל לגדל ולשווק תפוחי-אדמה בהיקף מסחרי ואף לימד אחרים כיצד לגדלם. כך הפך גידול תפוחי-האדמה לענף מקובל במשקים החקלאיים בארץ. ברוך היטיב בזאת לעשות את אשר אהרון אהרונסון המלומד לא השכיל לעשות. כשפשטה מכת-הארבה בשנים הראשונות למלחמה, הצילו תפוחי-האדמה חיי רבים מרעב.

כשהצטרפה תורכיה למלחמה, הוטלה חובת הגיוס על האזרחים העות'מאניים. האיכרים שנדרשו לשרת את הצבא נשלחו עם סוסיהם ועגלותיהם אל הסוּחְרָה – היא עבודת-הכפייה. ברוך החליט שאינו רוצה להיות עובד סוחרה וגם לא פראר (משתמט). הוא העדיף שידיעותיו הרחבות בבוטניקה ובגידולים חקלאיים ינוצלו על-ידי הצבא התורכי, שישתמש בהם לצרכי הספקת מזון לחייליו. לכן העדיף להתייצב לגיוס בדמשק.

ברוך הגיע לדמשק מבלי דעת עד כמה זקוק ג'מאל פשה לאדם כמותו – אך למטרה שונה. ככל שהלכה והתארכה המלחמה, כן גברה תשוקתו של המושל רב-הכוח להאדיר את שמו. לנגד עיניו עמדה הדוגמה של הברון ז'ורז'-איז'ן האוסמן, שנקרא על-ידי הקיסר נפוליון השלישי לחדש את פני בירתו פריז ב-1852. האוסמן הרס רובעים שלמים בעיר כדי לסלול שדרות רחבות שיחברו את חלקיה השונים של העיר. תוכניתו של ג'מאל היתה להקים שדרה דומה רחבת-ידיים, שתעקוף את חלקה הצפוני של דמשק במקביל לנהר הברדה. ממנה יסתעפו, דרך כיכרות חדשות, שלוחות המתחברות לדרכי-המלך השונות היוצאות מהעיר. שלוחה נוספת תתחבר לכיכר המרכזית של העיר, דרך שכונת-עוני שנועדה להריסה. השדרה הראשית אמורה היתה להיקרא על שמו, אך שמה שונה לאחר הכיבוש הצרפתי לשָרִיע (רחוב) בגדאד. כאחראי לסלילת רשת השדרות מינה ג'מאל פשה את המהנדס-האדריכל גדליה וילבושביץ'. אולם לגדליה לא היה מושג בגננות. לכן חיפש אדם מתאים שיעזור לו בנטיעת גנים ועצים בשדרות. האיש נמצא כאשר פנו אליו מלשכת הגיוס לומר לו שהתייצב אצלם יהודי הטוען כי הוא גנן מקצועי, המסוגל לתרום לטיפוח גני העיר. "שילחו אותו מיד אליי," ענה גדליה וילבושביץ'.

בין המהנדס, בן המשפחה האריסטוקרטית, לבין הבוטניקאי, בן משפחת האיכרים, נוצרה מיד הבנה הדדית. גדליה דאג שברוך יגויס לצבא בדרגת קצין. כשנתיים עסק ברוך במלאכת הגננות, בעזרת הצוות של עשרה חיילים תורכיים שהועמד תחת פיקודו. ליד עצי-מחט שנשתלו בשני צידי השדרות, הוצבו עמודי-חשמל. ביניהם נמתחו כבלים לרוחב השדרה שבאמצעם היו תלויות נורות חשמל גדולות. מרהיבה ביופייה היתה הגינה הססגונית שהקים ברוך ליד אחת הכיכרות. אך למי שטרח להציץ בין צמחי-הנוי בשולי הגינה נכונה הפתעה. פה ושם ניתן היה להבחין בצמחי מאכל. לחייליו של ברוך צורפו מדי-פעם פועלי דחק נבערים וחסרי-דעת משכונות העוני – הג'הלייה – שבשולי החברה. ברוך הרשה להם לגדל את צמחי המאכל כדי להקל על עוניים.

את מראיתה של הגינה היפה תיאר הסופר היהודי-אמריקאי מאיר לוין, בספרו "המתנחלים" המוקדש לקורות משפחת צ'יז'יק. ברוך (הקרוי בספר 'ראובן', רמז להיותו הבן הבכור במשפחתו) עיצב את לב הגינה בדמות הדגל התורכי – מרבד של פרחי ציפורן לבנים בצורת סהר וכוכב. את קורות משפחת צ'יז'יק למד לוין מפי ידידו יצחק צ'יז'יק, בן-הזקונים של המשפחה, שהיה אחד מחלוצי התעופה בארץ.

כשהסתיימה הקמת השדרה המרכזית והשלוחה לכיכר-העיר, נערך טקס קצר בו השתתפו כמה מנכבדי העיר. בתחילת 1918, כאשר הושלמה המלאכה לשביעות-רצונו של ג'מאל פשה, נשלח צלם מקצועי לתעד את השדרות החדשות. שלושה מהתצלומים נותרו בידי ברוך ונמסרו על-ידי בתו נעמי איילון למוזיאון "בית ראשונים" בעיר-מגוריה הרצליה. בשניים מהתצלומים נראית השדרה המרכזית משתי נקודות-ראות שונות. לצידי השדרה ניתן להבחין במסגד ובבתי-ציבור אחרים. בתמונה השלישית נראית כיכר רחבה שבאמצעיתה מוצב קיוסק ססגוני, מעוטר בדמויות פרחים ולו חלון רחב. בקיוסק מוצב שולחן וליד החלון עומד פקיד הנראה כחלק מאבזרי הקיוסק. כעבור עשרות שנים, הוצגה התמונה לזיהוי בפני אישה שאת ילדותה עשתה בדמשק בשנות השלושים למאה ה-20 ובזיכרונה היו שמורים עדיין מראות העיר באותם ימים. כשראתה את הכיכר בתמונה, זיהתה אותה מיד ככיכר מרג'ה הידועה-לשמצה, בה נתלו לישנסקי ובלקינד. חזותה של הכיכר שונתה במהלך השיפוצים, שחלו לאחר התלייה, אך שמה השתמר בימי השלטון הצרפתי בסוריה.

לאחר חנוכת השדרות עלה ערכו של ברוך בעיני ג'מאל פשה. הוא הוציא הוראה לפיה כל אדם שיידרש לברוך בעבודתו – יועמד לרשותו. על דעתו של ברוך עלו מיד האסירים הכלואים בחאן אל-בשה ובג'מיע סובאק. כמה מהאסירים הכיר ברוך אישית. אחד מהם היה אשר ארליך, שפגש לראשונה בימי שהותו ברחובות. העבודה הראשונה שמצא ברוך לאחר עלייתו ארצה היתה אצל האיכר משה סמילנסקי ברחובות, ב-1905. הוא זכר כיצד גמע תה מהסמובר בחצר דירתם של דבשה ואשר והשתתף בפעולות התרבות שארגן אשר ארליך. ידו של ברוך קצרה מהושיע את ארליך. ג'מאל פשה סירב לשחרר אסירים פוליטיים מחאן אל-בשה, אך נעתר לשחרר לעבודות אסירים מהג'מיע. ברוך פנה לאברהם הרצפלד וביקש ממנו רשימה של אסירים, שיישלחו לעבוד בגינון לצד הגננים הערבים. כשהוברחו האסירים-הגננים לארץ-ישראל על-ידי הרצפלד ובן-יעקב, טען ברוך בפני הממונה התורכי כי האסירים חלו ויש לשלוח אחרים במקומם. תודות למדי הקצין, היתה לברוך כניסה חופשית לבתי-הכלא ובתי-החולים הצבאיים. הוא ניצל זכות זו כדי להציל גם חולים. הוא ליווה אסירים מבתי-החולים לבית המבשלות ציפורה דרוקר ובלה רייטר, כדי להבריחם ארצה במבצע שאירגן הרצפלד ('אברהם' בספרו של לוין). כך, בזכות הגנן הראשי, ניצלו מהכלא עשרות אסירים.

בשנתו הראשונה בדמשק, כשהחל לשקוע בעבודות הגינון מבוקר עד ערב, התעלם ברוך מצרכיו האישיים. מדי יום ניזון מלחם צבאי ומלֶבֶּן ושתה את מי הברדה. אחת לשבוע, בליל השבת, נהג ללכת למסעדה של הגברת גורדון, לאכול את סעודת-השבת הצמחונית שהכינה עבורו. חייו השתנו לחלוטין כשפרצה שרה אטקס לחייו כרוח סערה ואהבתם פרחה. זמן קצר לאחר פגישתם הראשונה עבר ברוך להתגורר בדירת-חדר בקסרקטין הצבאי במרכז העיר, ליד בתי הממשל. הוא העדיף את המקום שניתן לו חינם, בזכות היותו חייל, על שכירת הדירה בתשלום בחארת אל-יהוד. המקום היה גם נוח לו יותר, בשל קרבתו לשדרות בהם עבד. את הכסף שחסך הוציא ברוך על קניית ספרי בוטניקה. הוא נזקק לספרים כדי ללמוד על העצים מהרי מול-הלבנון מהם יביא ייחורים לשתילה בשדרות דמשק. שרה לא חששה ללכת לבדה לבקרו בקסרקטין. היא נהגה לבקרו מדי יום, בתום עבודתו. יום אחד סיפרה לו כי משפחתה עברה לדירה חדשה, גדולה ומרוהטת ובני המשפחה להוטים להכירו. מאז זכה ברוך להיות מוקף בבני-משפחה רבים כבימיו בכנרת, בהם סייעו לו אחיו ואחיותיו בעבודות המשק. ברוך זכה מאז גם לאכול ארוחות חמות מדי ערב.

שרה התלוותה לברוך בנסיעותיו מחוץ לדמשק. פעם אחת הוזמנה עימו לביקור בכפר בו גר גנן שעבד תחת השגחתו של ברוך. האורחים התבקשו לשבת בסוכת גפנים. מתקרת הסוכה השתלשלו והשׂתרגו אשכולות ענבים, כאילו מעצב דמיוני תלה אותם שם להנאת היושבים. בחצר סביב הסוכה גדלו עצי אגוזים אדירי-קומה והאורחים כובדו במיטב פירות-העונה העסיסיים.

לברוך היתה אותה עת מעריצה נוספת – זהרה וילבוש הקטנה בת ה-9. כשפרצה שרה לחייו, הזמין ברוך את זהרה להתלוות לשרה בביקוריה, כדי לצפות בעבודתו בשדרות. למרות שהיתה עדיין קוצ'וק-הנום (אשה קטנה) ושרה אטקס היתה כבר הנום (אישה), קינאה זהרה בשרה על אהבתו של ברוך אליה. היא השתוקקה להיות האישה היחידה בעולמו של ברוך ולכן לא חיבבה את שרה. גם בהגיעה לגיל 90, בספרה על ברוך בזיכרונותיה, לא חדלה זהרה-זוהר להתפעל עד כמה נראה נפלא בעת פלישתה של שרה לחייו.

כניסתה של שרה לחייו לא המעיטה את התעניינותו של ברוך בבוטניקה. יתירה-מכך, הוא החל לסחוף גם אותה אל רזי המקצוע. כבר בפגישתם השנייה בדמשק תיאר לה כיצד הצליח להשיג שתילים ועצים צעירים לעבודתו בשדרות. בתחילה הביא ברוך ייחורי צפצפה מזנים אמריקאים שגדלו באחוזת חנאל בבקעת הלבנון. היה שם בית-ספר צרפתי, בו גדלו עצי צפצפה ממינים שונים. מאוחר יותר, יצא לסייר בהרים הגבוהים בחפשו בהם עצי-ארז צעירים. את העצים שביקש מצא בהר ברכַּת, במרום רכס האמנוּס. להובלתם גייס רוכבי-סוסים המנוסים בהובלת משאות. בעזרתם הוריד מפסגת ההר 60 שתילי ארז אל מסילת הברזל המובילה לדמשק. כדי למצוא קרונות פנויים ברכבת, שרוב קרונותיה היו עמוסים בתחמושת, נאלץ ברוך לפנות אל ג'מאל פשה, שהורה לפנות עבורו שני קרונות. אנשיו של ברוך עזרו לו להטעין את הקרונות בעצים והרכבת יצאה לדרכה לדמשק. כשהגיעה הרכבת לעיר, חיכתה לברוך הפתעה. מחלון הרכבת ראה שורה ארוכה של אנשים ממתינים על הרציף לבואו – בהם נכבדי העיר וראשי העדות היהודית והמוסלמית. כשירד מהקרון, לחץ את ידם של הנכבדים שברכו אותו על הצלחת המבצע.

הארזים ניטעו בגני דמשק. הם נקלטו והתפתחו יפה באוויר הצונן של העיר. ברוך הרגיש כאילו נבואת הנביא יחזקאל (בפרק י"ז) מתגשמת במעשיו:

הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל... בָּא אֶל-הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת-צַמֶּרֶת הָאֶרֶז אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף...

בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ. וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְּׂדֵה-זָרַע קָח עַל-מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ.

שנה ומעלה לאחר הכירו את שרה, נאלץ ברוך לברוח מדמשק. הוא עזב את העיר ברכבת האחרונה שיצאה ממנה, כאשר קרבו אליה גדודי הצבא הבריטי באוקטובר 1918. שרה החליטה להישאר בדמשק כשהוצעה לה משרת מורה בבית-הספר העברי החדש שנפתח בעיר. בשלהי התקופה העות'מאנית בדמשק לא התקיימו לימודים סדירים לילדי היהודים בעיר. כיבוש דמשק על-ידי האנגלים סימל את תחילתה של תקופה חדשה בחינוך העברי. בין הגולים שהגיעו לדמשק מתל-אביב ויפו היו מורים. חלקם שבו ארצה לאחר הכיבוש, אך אחרים החליטו להישאר בדמשק ללמד בה. למרות זאת, חסרו מורים ומורות לכיתות-הייסוד של בית-הספר החדש. על-כן התקבלו להוראה מורים חדשים, שהיתה להם השכלה תיכונית אך לא הוכשרו להוראה בסמינר למורים. שרה היתה אחת מהם. קבלת המשרה איפשרה לה להינתק זמנית מאהוב-ליבה וכך להעמיד במבחן את הקשר ביניהם.

ועדת החינוך של הקהילה היהודית הקציבה כספים, בעזרת תרומות מהארץ, לשיפוץ בית-הספר ולרכישת ריהוט וציוד חדשים לקראת פתיחת הלימודים לאחר חג-הסוכות תרע"ט. ניהול בית-הספר הופקד בידי הסופר-המחנך יהודה בורלא, שנקרא לבוא מהארץ לדמשק לאחר כניסת הבריטים. עם בואו, אסף בורלא את יתומי דמשק היהודים והקים עבורם פנימייה בשם "מעון", ששימשה להם כבית. ילדים אלה למדו בבית-הספר, בכיתות לבנים בו לימדו גם מורות. אחת מהן היתה שרה אטקס. היו גם כיתות לבנות, בהן נלמדו מלאכה ותפירה נוסף למקצועות-הלימוד האחרים.

אחד התלמידים בבית-הספר היה סופר-הילדים לעתיד עודד בורלא, בנו הבכור של המנהל. את זיכרונותיו מדמשק העלה עודד על יומן, אך היומן לא פורסם מעולם. מיומנו, שנשתמר בידי אחותו צוּריָה בן-נון, ניתן לשחזר את מראהו של בית-הספר בשנת תרע"ט (1919). המוסד הוקם בביתו של אחד מעשירי היהודים בדמשק שהיגר מהעיר. חצר הבית היתה מרוצפת במרצפות שיש לבן ושחור. במרכז החצר היתה בריכת שיש גדולה שבמרכזה הזדקרה מזרקה. החצר היתה מוקפת בניין בעל שלושה אגפים, בנוי בצורת האות ח'. בכל אגף היו כמה חדרים גדולים. שלושת האגפים נפתחו ללוּוָן – אולם הכניסה – שהיה פתוח לגמרי בצידו הפונה לחצר. החדרים היו מקושטים בציורים ובערבסקות שהתפתלו על גבי הקירות והתקרה. בין העיטורים היו שזורים פסוקים בעברית כתובים באותיות זהב. באחד הפסוקים נאמר: "עטרת תפארת חיים וחסד בישראל גדול שמו." בגן הבניין היה בוסתן עצי-פרי ובו עצי שסק, משמש ושזיף. הפריחה בבוא האביב בישמה את האוויר והילדים המתינו בקוצר-רוח להבשלת הפרי. בפסח הבשיל השסק, בשבועות – המשמש ובחופשת-הקיץ – השזיף. מים צוננים זרמו בתעלה שבקצה החצר והילדים אהבו להשיט בה סירות מקיפולי-נייר.

הילדים למדו עברית, ערבית, חשבון, תנ"ך, כתיבת-הארץ ומולדת. בשיעורי כתיבת-הארץ למדו על דמשק ובשעורי מולדת – על ארץ-ישראל. שעה אחת בשבוע התקיים שיעור בכתיבה תמה. הילדים למדו בו לעגל את צורת האותיות העבריות. לימוד הלשון העברית דמה לנהוג בארץ. נלמדה העברית המדוברת ולא שפת-הקודש המקראית. שרה אטקס השכילה להקנות לתלמידיה את יסודות הכתיבה והקריאה בעברית והתלמידים אהבו מאוד את שיעוריה. ממכתב שכתב לה התלמיד משה זיתוני, מתברר שבבית-הספר ניתן כבוד רב למורה. התלמיד פנה אליה בגוף שלישי וקרא לה הגברת-המורה. את המכתב מסר לה משה הקטן כשסיפרה להם שרה ערב חופשת הפסח, כי היא עומדת לנסוע לארץ-ישראל להיפגש עם בעלה-לעתיד. כמה מהתלמידים פרצו בבכי. במכתב, ששרה שמרה אותו בין מכתבי-האהבה שקיבלה מברוך, כתב לה משה: "אם הגברת תיסע כל הילדים יצאו מבית הספר. אנחנו נבכה אם תיסע הגברת הטובה והיפה. אנחנו מבקשים שעכשיו תלמד אותנו הגברת היפה ואחר כך תיסע אל ארץ ישראל."

שרה התלבטה עדיין אם עליה להינשא לברוך שגילו כמעט כפול מגילה. התקופה בה שהתה לבד בדמשק עברה עליה בנעימים. היא הרבתה לבלות עם חבריה-לעבודה, המורים הצעירים שבאו מהארץ. חיזרו אחריה חיילים מהגדוד העברי שבאו לבקר בדמשק. החיים היו נוחים, קלים ומשעשעים. היה ידעה כי החיים לצידו של ברוך לא יהיו קלים. עוד בהיותם יחד בדמשק גילה לה ברוך את חלומו לפרסם אנציקלופדיה מקיפה, ראשונה מסוגה בעברית, של כל צמחי הארץ. את כל זמנה תצטרך להקדיש לעבודה עמו על כתיבת האנציקלופדיה. באחד ממכתביה לברוך סיפרה לו שהיא לומדת אנגלית. במקום לברכה על-כך שהודות ללימוד האנגלית תוכל לקרוא ספרים מעניינים ואולי למצוא גם עבודה מעניינת, תשובתו היתה: "טוב הינך עושה בלמדך אנגלית. בידיעת צרפתית ואנגלית תוכלי להיות לי לעזר רב בעבודתי."

תשובתו של ברוך הדאיגה את שרה. היא הרגישה כאילו ברוך חולם על עבודתו יותר משהוא חולם עליה. היא חשה שאם לא תיסע לפוגשו מיד, תישאר בדמשק עוד שנה, חופשייה כציפור-דרור, וברוך יעלם מחייה. הנסיעה לארץ בפסח הבהירה לשניהם כי הם נועדו זה לזה. שרה ידעה מה מחכה לה כבר מהרגע בו כף-רגלה דרכה בתל-אביב. כשנפגשה עם ברוך, ישבה עימו יום תמים בחדר-עבודתו ועזרה לו למיין זרעים ולסדרם לחבילות כדי לשולחם ליעדם למחרת-בבוקר. בארץ עוד לא היה בית-מסחר לזרעים. בתוקף עבודתו במחלקת החקלאות, היה ברוך ממונה על הזמנת זרעים מחו"ל וחלוקתם למושבות ולמשקים. במקום להשתחרר מעבודתו כמה ימים, לטייל עם שרה ולבלות עמה בנעימים, העדיף ברוך להראות לה כבר מהיום הראשון כיצד ייראו חייה האמיתיים לצידו אם יינשאו.

שרה ביקשה מברוך שיכיר לה את בני משפחתו. הוא נסע עימה למלחמיה לבקר את בית הוריו. כשישבו יחד על שפת הכנרת, התפעלה שרה מהמראה. היתה זו הפעם הראשונה בחייה, בה ראתה את הכינרת. לתיאור החוויה הקציבה שרה מקום נכבד בספרה "ברוך בנתיבותיו", המוקדש כולו לתיאור חייו ופועלו של ברוך. הדבר מעיד על חשיבותו של אותו מעמד בחייה, בו התגבשה סופית החלטתה להינשא לברוך. לכן הקדישה לו יותר מקום מאשר תיאור פגישתם הראשונה בדמשק. שרה פנתה אל ברוך ואמרה שכאשר יינשאו, עליהם לגור יחד בעיר גדולה. רק שם יוכל לפרסם את ספרו "אוצר הצמחים" ולעסוק במחקר. היא לא נועדה להיות איכרה בכנרת או במלחמיה. כאשר שמעו אחיותיו של ברוך את הבשורה, הן קיבלו את שרה בשמחה לחיק המשפחה והיו מרוצות מבחירתו של אחיהן המבוגר.

לאחר הביקור יצאה שרה לדרכה, מהגליל היישר לדמשק. היא חזרה לשם כדי לסיים את שנת-הלימודים, כפי שהבטיחה לתלמידיה ולמנהלה יהודה בורלא, בטרם תשוב ארצה להינשא לאהובה. ברוך שב לעבודתו בתל-אביב במחלקה לחקלאות והתיישבות, בה עסק מיד לאחר שובו ארצה באוקטובר 1918. המחלקה הוקמה על-ידי ועד-הצירים לארץ-ישראל, בראשותו של ד"ר חיים וייצמן, במטרה להכין את התשתית לבית-הלאומי שהובטח ליהודים בהצהרת בלפור. ברוך אירגן ביפו תערוכה גדולה של צמחי ארץ-ישראל. במהלך ההכנה, סחף ברוך את האנשים שעבדו עימו בהתלהבותו ובמסירותו. בעקבות הצלחתה הרבה של התערוכה, הוצע לברוך להקים בירושלים מוזיאון לחקלאות. ברוך קיווה שאשתו הצעירה תיאות לעזור לו במשימה.

נישואיהם של שרה וברוך נערכו ביום שישי, ה-28 בנובמבר 1919. לפני החתונה התייצבה משפחת צ'יז'יק לטקס הצילום המסורתי. בתמונה נראה הזוג הטרי יושב לימינו של אב-המשפחה עטור הזקן ולשמאלו האם. בקצה השמאלי נראית הבת הצעירה שרה צ'יז'יק. זוהי התמונה האחרונה שנותרה ממנה לפני מותה בתל-חי, חודשים ספורים אחר-כך. יומיים לאחר החתונה הצנועה, ביום א' בבוקר, התייצבה שרה לעבודה במשרדו של ברוך, כעוזרתו האישית. בתפקיד זה נשארה כל ימי חייו.

שרה לא זנחה את חלום-נעוריה להיות שחקנית בתיאטרון. בשל עבודתה לצד בעלה, נאלצה להסתפק בחוגים דרמטיים שהקימה. החוגים פעלו בשעות הערב, בהן לא נזקק ברוך לעזרתה. העיסוק בתחביב זה נמשך שנים בכל מקום בו גרו, דרך ירושלים ומקווה-ישראל, עד תחנתה הסופית של חייהם בהרצליה. שם ייסדה שרה חוג דרמטי ויזמה הקמת ספרייה עירונית. בכל שנותיו כמדריך ומורה, פרסם ברוך מאמרים רבים בחוברות "השדה" על צמחים ששימשו יסוד לספרו המונומנטאלי "אוצר הצמחים". שרה תירגמה עבורו קטעים מהספרות הזרה והכינה שרטוטים ועיטורים למאמריו.

כשבנו את ביתם בהרצליה ב-1925, החליטו שרה וברוך לשתול בגן הבית את העצים האהובים עליהם. מכל העץ אשר בגן, יקר לליבם עץ הארז ששתלו במקום. העץ, שהזכיר להם תמיד את ימיהם בדמשק, נקלט והתפתח ועימו שגשגה גם אהבתם. בספרה "ברוך בנתיבותיו" תיארה שרה כיצד העבירו מירושלים שתיל של ארז-הלבנון שנשמר למענם במשתלה. שש שנים טיפחה שרה את השתיל הרך והזליפה מים עליו בערבי הקיץ עד אשר החל להתרומם אט-אט והיה לעץ אדיר-קומה.

את החוברת הראשונה בסדרת "אוצר הצמחים", שנועדה לשמש בסיס לספרו הגדול, פירסם ברוך רק ב-1938. הדבר קרה כאשר אגרונום מפורסם פנה לשרה ואמר לה: "מה זאת שמעתי? ברוך יוזם להוציא לאור אנציקלופדיה? אל תניחי לו! הרי אתם זקוקים לפת לחם."

שרה הביטה מבעד לחלון על עץ הארז ומלמלה לעצמה: "לכל יצירה דרוש משוגע. הפעם שניים הם המשוגעים, כי גם אני רוצה בזאת. אם נחיה ונהיה בריאים – הדבר יקום ויהיה."

שרה השקיעה את כל מרצה בעוזרה לבעלה להוציא את חוברות הסדרה. היא תרמה רבות לעיצובן ולהדפסתן של החוברות אך שמה לא נזכר בהן. באותם ימים לא היה נהוג לפרט את שמות כל התורמים לעריכה. החוברות נשלחו למעוניינים, אך חלקן הגדול הצטבר בבית בערימות. לאחר עמל של שנים הצטברה הכמות הדרושה של חוברות למילוי הכרך הראשון של האנציקלופדיה.

ברוך לא זכה לראות את ספרו יוצא מהדפוס. הוא נפטר ב-1955 והוא בן 71. עם תום השבעה, נסעה שרה לבית-הדפוס, קיבלה את ההגהות לספר והחלה לעבוד על סיום המלאכה. הספר יצא לאור תשעה חודשים לאחר מותו של ברוך.

הכרך שהוציאה שרה לאור, המכיל יותר מ-900 עמודים, עוסק בצמחי-התרבות שגדלו בארץ ונזכרים בארון-הספרים היהודי. בכתב-ידו הקדיש ברוך את הספר לחנה אחותו שנפטרה ב-1951. שרה נזכרת בפתח הספר כאחראית על הסגנון. הציורים בספר נעשו על-ידי אמנים רבים. ברוך בעצמו לא נטל חלק בעבודה הגראפית, למרות שגילה עניין רב באמנות הציור. הספר עשיר בתיאורים מעולם התרבות היהודית הקדומה, הקשורים לצמחים.

ברוך צ'יז'יק היה מסור מאוד למשפחתו. הוא איבד את אחיותיו רבקה (שמתה בגיל צעיר) ושרה (שנהרגה בתל-חי) ואת אחיו אפרים (שנהרג בחולדה בפרעות 1929). לשרה ואפרים הקדיש את ספרו "צמחיאל", הכולל אגדות על צמחי הארץ, שיצא לאור ב-1929. אולם במיוחד פגע בו מותה של חנה. הוא היה קשור אליה מאוד מאז עלה איתה ארצה בהיותה בת 14, לפני עלייתם של שאר בני המשפחה. חנה צ'יז'יק היתה אישה חזקה, עמוד-השדרה של המשפחה. היא היתה פעילה במשך שנים בארגון קבוצות עבודה ובמועצת הפועלות והקימה את "משק הפועלות" בתל-אביב, הנקרא על-שמה. ברוך גילה יחס חם גם למשפחתה של שרה רעייתו ועזר לכמה מאחיה בעתות מצוקה. אביה של שרה חי בביתם בזקנתו.

שרה השאירה אחריה יומנים ומכתבים בכתב-ידה המעידים על עולמה העשיר. היא ניסתה למסור לדפוס דברים שונים שכתבה, אך לא תמיד האירה לה ההצלחה פנים. שנתיים לאחר מותו פורסם בחוברת "השדה", במדור גינת-הנוי, מאמר לזכרו של ברוך העוסק בעץ המגנוליה שהביא ארצה וגידל בהצלחה בגן-הניסיונות שלו.

לצדו של המאמר הופיע שיר של שרה בשם "אַךְ זֵכֶר":

הַבֹּקֶר אֶל הַגִנָּה יָצָאתִי

וָאֶקְטֹף לִי בְּדַרְכִּי

אַחַד הַכּוֹכָבִים

הַצְּחוֹרִים,

הַמַּזְהִירִים.

בֵּין הֶעָלִים הַיְרַקְרַקִּים –

פֶּרַח הַיַּסְמִין...

רֵיחוֹ שִׁכֵּר –

וְאֻשַּׁרְתִּי:

רֶגַע קָט אֶת עֵינַי

נָשָׂאתִי לַמָרוֹם,

לַחֲזוֹת בִּתְכֶלֶת הָרָקִיעַ –

וְהִנֵּה עָף הַיַּסְמִין

וּבְיָדִי נִשְׁאַר אַךְ זֵכֶר לוֹ – הַגִּבְעֹל...

רק ב-1965, בשנת העשור למות ברוך, החליטה שרה לכתוב ספר על חייה עם ברוך. הדבר קרה כאשר שאל אותה הביבליוגרף אליקים [גצל] קְרֶסֶל: "האינך עושה דבר? עליך לכתוב ולהוציא קובץ לזכרו."

ברוך נהג לשמור על כל פיסת נייר הקשורה לעיסוקיו הרבים. שרה אירגנה את החומר הרב שנשמר בביתה והחלה לכתוב. ספרה "ברוך בנתיבותיו" היה הספר היחיד שעל כריכתו מתנוסס שמה כמחברת.

הספר מתווה מסכת של הערצה לזכרו של ברוך. כבר בפתיחה לספר כתבה שרה: "ברוך לא חס על עצמו ולא חס עליי. הוא נשרף בלהט היצירה ואני הייתי נחרכת מן הלהבה – ועם זאת נמשכת לאש."

את הספר סיימה שרה בווידוי אישי: "לא אחת, בשעה שהתפניתי לעבודות הבית, חשבתי בליבי תוך העבודה: עפר אני תחת כפות רגליך. ועתה, מוסיפה אני לחיות בין עצים וצמחים שידיו וידיי נטעו, מתבשמת בריחות ההדס, היסמין והאורן. אין עוד כתיבת ספרים ומאמרים. אלא שממשיכה אני, בכל זאת, ומתארת את עולם הצומח, אמנם בדרך שונה: במכחול וצבע."

דברים אלה נאמרו בהגזמה האופיינית לכתיבתה הספרותית. בפועל, מעולם לא חשה שרה שעליה להתבטל בפניו. כל חייה עם ברוך חשה שהיא שוות-ערך אליו. ברוך, באהבתו הרבה, התייחס אליה כאל שווה לו. הבעייה היחידה שהפריעה לה בחייו וגרמה לעיתים לעימותים עימו, היתה התעלמותו מקשיי החיים. כל פרוטה שהגיעה לידיו הוציא על קניית ספרים ועל רכישת הציוד הדרוש לעבודתו. עול הדאגה לצרכי המשפחה החומריים בחיי היום-יום, בתנאים הכלכליים הקשים שידעו כל ימיהם, נפל על כתפיה של שרה. כאות תודה, נהג להמטיר עליה כינויי אהבה רבים. לאחר מות ברוך נתנה שרה דרור לכישרונה האמנותי. היא הרבתה מאז לצייר. כמה מציוריה מעטרים את "בית ראשונים", שהיה במקורו בית המשפחה בהרצליה.

שרה אטקס-צ'יז'יק האריכה ימים ונפטרה 30 שנה לאחר מות בעלה. הבית והגן סביבו נתרמו על-ידי ילדיהם אמנון צ'יז'יק ונעמי איילון לעיר הרצליה, להנצחת זכרם של הוריהם שרה וברוך, שאהבתם פרחה בדמשק.

* * *

מלי טויב

קריניצי ומשפחת אהרנסון

הערות לפרק מאת שרה ורמי בן ראובן "עץ הרימון", פרק מספר בכתובים על נשים עבריות בדמשק: 1917-1918 [גיליון 506].

אברהם קריניצי בנה בית קיץ למגורים בזיכרון יעקב והירבה לשהות בו. בית יפה, במדרון, עם נוף פתוח לים התיכון, טבול בגינה יפה ורחבת ידיים. פגשתי בו וכנראה בנכדתו נעמי – כנראה בת גילי – בביקורי בבית רבקה אהרנסון בזיכרון יעקב. הוא היה בן בית בבית אהרנסון, וחלק נכבד מהשיחות עם רבקה אהרנסון נסב על אהבתם המשותפת לטבע, לגנים לעצים ופרחי הבר. וכן על העשבייה שהותיר אחריו אהרון אהרנסון, שלימים רבקה העבירה לרשות האוניברסיטה העברית בירושלים.

אברהם קריניצי סיפר על הגנים המופלאים שהקים בעירו רמת גן. הוא היה ידיד למשפחת אהרנסון. אני זוכרת שבאחד האירועים שהתקיימו ברמת גן, אבי הסיע אותי ואת חברותיי לרמת גן. מאחר שלא השגנו אישור כניסה, הספיק פתק קצר בכתב ידו של אבי ובחתימתו – לאברהם קריניצי שהיה נוכח באירוע, לאפשר את השתתפותנו באירוע. מכאן שאברהם קריניצי הכיר היטב את בני משפחת אהרנסון, וכיבד אותם כידיד המשפחה.

 אם הפרק "עץ הרימון" היה נכתב בידי אברהם קריניצי עצמו, סבורני שקשריו עם משפחת אהרנסון היו מצטיירים קצת אחרת מכפי שהם נקראים לפי הפרק " עץ הרימון".

אהוד: לדעתי את טועה לחלוטין. אין בכל דברייך על מה שקרה לקריניצי שנים רבות מאוחר יותר ועם אנשים אחרים ממשפחת אהרנסון – כדי לסתור את זהירותו המוצדקת של קריניצי, כמתואר בפרק "עץ הרימון" – מפני חוסר הזהירות השערורייתי שאיפיין את יוסף לישנסקי, ה"תכשיט" כפי שכינו אותו גם חוגי האיכרים – שיכול היה לגרום באותה פגישה לכך שלימים גם קריניצי ייתלה לצידו בכיכר המארג' בדמשק. הרי דודי ברוך ראב עזב את תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית מיד לאחר שראה שלישנסקי משתלט עליה, וכנראה גם על שרה הנואשת אחר מות אבשלום.

* * *

פוצ'ו

אגדת השומר

הם עזבו גולה ובית ונדרו שלא לשוב

וחלמו לבנות צבא כאן שיגן על הישוב

עם עבאיות וכאפיות קרדחים ורובים

כך לצעוד זקופי קומה ולהראות לערבים

שאנו לא אוואלד-אל-מוות גם אנחנו בני אדם

ונשמורה על ארצנו מרוצחים צמאים לדם

השומר השומר

עם מאירקה חזנוביץ לוחם ומזמר

עם מנדל פורטוגלי הלץ הכל יכול

נדב, צלאל, ופליישר, חריט ולייזר קרול

עם האחים ניסנוב שבאו מקווקז

עם גד, ויגאל שאין כמותו נועז

עם אלכסנדר זייד, לוחם איש אדמה

נדב,חריט ובקר, נחום ועוד כמה

וחנקין הוא יחזקאל צייד ואגדי

השוחטים ובן צבי,ישראל גלעדי.

ועוד רבים איה הם, המישהו שאל?

ואיך?

איך איך בכינו כשברלה נפל... 

אספות היו בסתר והתחילו מלחמות

לא עם האויב בינתיים, אלא עם המושבות

שיתנו לנו לשמור ולהוכיח לעולם

ששומר עברי הוא גבר עם ביצים, כבוד ודם

סג'רה סוף סוף העזה, אחריה כפר תבור

ומאז כל הגליל על השומר עמד בתור.

השומר השומר...

הם קיבלו כינוי "מוסקובים" אמיצים עם תודעה

פרשים טובים בחרב, באקדח, או באלה.

הם הקדימו את כולנו בין ניקרות ובין צורים

וחירפו נפשם מנגד וכך מתו צעירים

ומספרים היום ברטט: בגליל עם בוא הליל

הם יוצאים מקברותיהם ושומרים על ישראל.

השומר השומר...

אודי,

סיפורך המופלא על ההתנגשות שלך עם הורביץ איש "השומר" [גיליון 504] עורר בי זיכרונות לימי הילדות, כאשר "קובץ השומר" היה כמעט ספר התנ"ך השני שלי.

מיד לקחתי סולם, עליתי לבוידם וניערתי את האבק מעל המחזמר שכתבתי ליובל כפר תבור, ושם מצאתי את השיר על אגדת השומר ואני ממהר לשלחו אליך, בתקווה שידידנו גמזו הצעיר, העוגב כמוני וכמוך על ראשוני היישוב וגיבוריו, יזדרז לכתוב משהו יותר איכותי מרגש שיצדיק את משלוח השיר.

שלך בקיצור,

פוצ'ו

* * *

עמוס גלבוע

מימשל אובמה והטרור האיסלאמי העולמי

הזדמן לי לשהות באירופה בימי חג המולד, וכל ערוצי הטלביזיה הציפו אותי בזרם אדיר של מידע ותמונות ופרשנות על הבלגן האיום בשדות התעופה – בהתחלה בשל סופות השלגים ולאחר מכן בשל ניסיון הפיגוע במטוס האמריקאי. פתאום, דווקא בשעה שהעולם קצת התקרר, ולא התחמם, הוא קיבל תזכורת כואבת כי יש עדיין דבר כזה שקוראים לו טרור אסלאמי עולמי. ואני רוצה להעלות שלוש נקודות בקשר לכך.

האחת, הנשיא בוש הכריז לאחר 11 ספטמבר 2001 על מלחמת עולם שלישית נגד הטרור, והוא ואנשיו הדגישו כי היא תארך שנים רבות. במהלך הבחירות האחרונות בארה"ב, המערכת המדינית שסביב לאובמה חזרה וקבעה כי איום הטרור הוא מופרז לחלוטין ויש להורידו בסדר העדיפויות של הביטחון הלאומי האמריקאי. אובמה עצמו הוריד את המילה טרור מהלקסיקון שלו; בכל נאומיו הפרוגרמטיים בשנה האחרונה, באנקרה, בקאהיר, בעצרת האו"ם, בפני הקונגרס – המילה טרור לא הופיעה! אין אצלו מלחמה נגד הטרור! במקום זאת יש רק מלחמה נגד אלקאעידה שבאפגניסטן, ונגד בן לאדן. אפילו לא מלחמה נגד אלקאעידה שבפקיסטאן, שבתימן, שבסומאליה, ובכל אתר אחר שעל פני כדור הארץ; ואין מלחמה נגד הטרור השיעי, שמקורו באיראן, וגם הוא חובק עולם. במקום זה הלקסיקון שלו רווי כל הזמן במונחים כמו: yes we can; it is unacceptable .

השאלה הגדולה הניצבת בפתחה של השנה החדשה היא לכן זאת: האם ממשל אובמה ישנה את גישתו הבסיסית כלפי הטרור האסלאמי (יקראו לו "קיצוני", או בכל שם אחר) ויתחיל לראות בו אתגר מהמעלה הראשונה, המחייב להציבו גבוה ברשימת העדיפויות של ארה"ב, או שימשיך פחות או יותר בגישה הבסיסית הנוכחית ויפחד לפלוט מפיו את המילה "טרור"?

הנקודה השנייה – טרור גרעיני, או טרור עם יכולות של אמצעי זיהום ופצצות "מלוכלכות" שהוא לדעתי האיום הפוטנציאלי הגדול ביותר על העולם, הרבה יותר מאשר איראן גרעינית. כי איראן היא מדינה עם טריטוריה, עם נכסים, עם בני אדם, עם מערכת שלטונית; אפשר להרתיע אותה, ואם לא – אז אפשר לגמול לה ולהשמידה. לטרור העולמי אין מדינה, אין נכסים, הוא כמו רשת דייגים ענקית. ליבת הבעייה של העשור האחרון, ובוודאי של העשור שזה עתה התחיל, הוא שחולייה קטנה של אנשים, אפילו של אדם אחד, יכולה לשאת בידה יכולת השמדה המונית. אז את מי מרתיעים? למי גומלים? כמובן שאם איראן תרכוש יכולת גרעינית צבאית, אזי הסבירות לטרור גרעיני תלך ותגבר, אבל גורמי הטרור לא חייבים לחכות עד אז. הנשק "המלוכלך", כמו גם המידע על אפשרויות ייצורו, יכול להגיע אליהם עוד הרבה לפני כן ממקורות אחרים.

והנקודה השלישית, ההתמודדות מול איומי הטרור הגרעיני מותנית בראש ובראשונה בשיתוף פעולה הדוק ביותר (מודיעיני, מבצעי, תקשורתי ומדיני) בין כלל המעצמות הגדולות. אחת מהבעיות המרכזיות בתחילת העשור היא שהמעצמות חדלו להשפיע בצורה אפקטיבית על הנעשה ברחבי העולם. אין כיום "סדר עולמי". משנות ה-70 של המאה שעברה, ארה"ב וברה"מ, בשורה של הסכמים, קבעו את הכללים לשיתוף פעולה להנהגת "סדר עולמי"; עם נפילת ברה"מ ארה"ב הפכה ל"שוטר העולם" בלי שתהיה מוכנה לכך, ובסופו של דבר נכשלה. ממשל אובמה דיבר עד כה בסיסמאות. האם ישכיל לגבש עם המעצמות האחרות (רוסיה, סין, הודו, האיחוד האירופי, יפן וברזיל) "סדר עולמי"?

נדפס לראשונה ב"מעריב" ביום 4.1.10

* * *

עפר גביש: ליוסף דוריאל היושב בביתו

ליוסף דוריאל היושב בביתו משוחרר מחובת ביצוע הכרזותיו, היכול בהבל פה להטיל מצורים ומעצרים.

מה היית עושה כראש הממשלה, לוּ אחרי יום ראשון של מצור, היו שולחים אליך בדואר שליחים דיפלומטי אצבע של גלעד, וביום השני (מדוע לא בשעה השנייה...) אוזן, ואחר כך השד יודע מה?

תן לנו תסריט, דווקא מעניין מה היית עושה, כי ראשי ממשלה חייבים לקחת בחשבון שמולנו יושבים מטורפים. כמו כן עליהם לקחת בחשבון גם את הצעד הבא של מעשיהם, כי הם לא רק כותבים בעיתון.

בברכה

עפר גביש

* * *

עוז אלמוג: לא יכולתי שלא לגחך

קראתי את דבריו של אורי הייטנר על המוסיקה בעשור האחרון [גיליון 506] ולא יכולתי שלא לגחך. הוא כותב: "בעיניי, היה זה עשור של התחדשות תרבותית חסרת תקדים, בעיקר בתחום המוסיקה הישראלית." אכן נוצר כאן בשנים האחרונות איזה גל פופולארי (או יותר נכון פופוליסטי) של "ניו אייג'" יהודי (המכונה במקומותינו "רוחניות"), אבל בעיקרו של דבר, מדובר באוסף של קלישאות מוסיקליות (למעט פה ושם יוצאים מן הכלל) העולות בקנה אחד עם תרבות הקיטש והשמאלץ שפושה במקומותינו. המוסיקה הזו, לצד כל הסממנים האחרים המתלווים לה, היא בדרך כלל לא יותר מ"פאסט פוד" רוחני – מין חסידות בג'לביה עם כיפת ברלסב.

הרב קרליבך, האב המייסד של הז'אנר, שידע בערך שלושה אקורדים, היה לפחות היפי אמיתי ויצר כמה יצירות נהדרות. ממשיכי דרכו בדורנו הצליחו להפיק מעט מאוד יצירות שישרדו את העשור הבא (אהוד בנאי הוא ככל הנראה היחיד שישאיר חותם כלשהו). אפילו שלמה גרוניך, המוסיקאי המחונן ששייך לדור הנפילים הנכחד של שנות השמונים, נאלץ לנדוד לשדות הניו אייג', בעיקר מטעמים של הישרדות כלכלית. וגם אצלו רוב היצירות החסידיות הן גירסאות כיסוי ולא מוסיקה חדשה מן הסוג המשובח שכתב בעבר.

במדריך "אנשים ישראל" הקדשתי מאמר נרחב לתופעת המוסיקה הניאו-חסידית, ובו גם הסברים למקורותיה החברתיים (הייטנר מוזמן להציץ). זה מאמר סוציולוגי ולכן השתדלתי, כהרגלי, לא לשפוט את התופעה מבחינה ערכית. אבל בתור חובב מושבע של מוסיקה ישראלית (וגם מוסיקאי בהכשרתו) ובתור סוציולוג שעוקב בעניין אחרי התפתחות תרבות הזמר בארץ, אני רחוק מלהתלהב, כמו אורי הייטנר.

נכון ששילובים תרבותיים ואמנותיים זה דבר יפה ורצוי, המעיד בין השאר על פתיחות, סובלנות והפריה הדדית. אבל המקור של תופעת מוסיקת "מרחב התפר", כפי שמגדיר זאת הייטנר, הוא בעיקר משבר ערכים, מיסחור כל מה שזז, מבוי סתום שאליו הגיעה המוסיקה בעולם כולו (תופעה מעניינת המחייבת מאמר נפרד) ומעל לכל – בורות ושטחיות מזעזעת.

אהוד: בתור חובב מושבע, פאסיבי, של שירי זמר עבריים ישראליים, אינני מבחין בין תקופות. במבט רחב – גם מאה שנים ויותר הן תקופה, וכאשר מתייחסים אל מאות שירי הזמר הנהדרים שנוצרו במהלכן, ועדיין נוצרים מדי פעם גם כיום, אפשר לומר בביטחון שהזמר העברי הוא אחד מביטוייה החשובים והמרכזיים של התרבות העברית בעת החדשה ואולי לדורות, והוא עתיד להשאיר חותמו יותר מכמה וכמה הישגים ספרותיים הנחשבים לחשובים והנעשים חלק מהקלאסיקה המתהווית שבוע לאחר הופעתם בחנויות.

המיבחן בין טוב לסתמי בשירי הזמר הוא אולי אכזרי יותר מאשר בספרות – כי אי אפשר לרמות, מה שלא מזדמר ולא נקלט – נעלם. אבל מה שנקלט ומזדמר, יזדמר אולי לעד וגם יביע את רוחות התקופות הארצישראליות והישראליות שעל רקען נוצר ושאותן תיאר והביע.

* * *

יוסי גמזו

שִיר לָאֵזוֹב שֶבְּסִדְקֵי הַמִּדְרָכוֹת

רָאִיתִי יוֹם אֶחָד, אַחַר הַגֶּשֶם, אֵזוֹב צָעִיר פּוֹרֵץ לוֹ בִּצְמִיחָה

בְּמִין אַף-עַל-פִּי-כֵנִיּוּת עִקֶּשֶת מִתּוֹךְ סִדְקֵי אַבְנֵי הַמִּדְרָכָה.

מֵעַל אוֹתָהּ קְטִיפָה וֶגֶטָטִיבִית שֶסַּד-בֶּטוֹן אֶת חֵרוּתָהּ תוֹחֵם

פָּסְעוּ עוֹבְרֵי-חוּצוֹת פְּסִיעָה מָסִיבִית, בְּרֶגֶל דּוֹרְסָנִית, לְלֹא רַחֵם,

עָבְרוּ-חָלְפוּ בַּאֲדִישוּת מֻחְלֶטֶת, בּוֹטְשִים, כּוֹתְשִים אֶת מָה שֶמִּתַּחְתָּם

מִבְּלִי לָשִׂים אֶל לֵב וּבְלִי לָתֵת אֶת הַדַּעַת עַל נִזְקֵי הַשְחָתָתָם

אֶת לִבְלוּבָהּ שֶל צִמְחִיַּת הַטַּחַב שֶבָּהּ מֵצִיץְ מִגֹּבַהּ נַנָּסִי

דְבַר-מָה שֶשְּׂרִידוּתוֹ אֵינָהּ מֻבְטַחַת מִשּוּם מִרְמָס אַלִּים וְקַלְגַּסִּי

שֶל עֲקֵבִים חוֹמְסִים, שֶל סֻלְיוֹת מַחַץ, שֶל כָּל שֶזָּר לָרַךְ, לַחֲשָאִי –

בְּעוֹד שֶהַיַּרְקוּת הַזֹּאת צוֹמַחַת (צְנוּעָה וּזְעִירָה כְּכָל שֶהִיא)

כְּאוֹת לְאֵיזֶה רֹחַב-לֵב שֶל טֶבַע שֶכָּל כֻּלּוֹ פִרְגּוּן נָדִיב, שָלֵו

גַּם לַקְּטַנִּים מִכֹּל, שֶדֶּרֶךְ-קֶבַע הֵם נִשְכָּחִים מֵעַיִן וּמִלֵּב

בִּיקוּם שֶהוּא מִשְׂחָק לְכוֹחוֹת-פֶּרֶא וְג'וּנְגֶּל שֶל לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן

אַךְ יֵש בּוֹ זְכוּת-דִּבּוּר לֹא מְדֻבֶּרֶת גַּם לִנְבִיטוֹת כָּאֵלֶּה, שֶדַּיָּן

בִּרְסִיס-מָטָר, בִּשְבִיב שֶל קֶרֶן-שֶמֶש, בַּהֲפוּגַת-אַקְרַאי שֶל בֵּין לְבֵין,

בֵּין קֶטֶל לְאָבְדָן, שֶבָּהּ נִרְשֶמֶת בִּירַק-אֵזוֹב, מִבְּלִי לְהִתְכַּוֵּן

לְשוּם דָּבָר מִלְּבַד לְרֶגַע-חֶסֶד שֶל חַג בִּזְעֵיר-אַנְפִּין, שֶל שַבָּתוֹן

מִכָּל אִיּוּם, אֵיזוֹ חֶדְוָה נִדְחֶסֶת הַחוּצָה מִכִּלְאוֹ שֶל הַבֶּטוֹן

בְּפֶרֶץ מִינְיָטוּרִי שֶל מִין דַּוְקָא, שֶל עֹז שָקֵט, מְאֹד לֹא מִתְלַהֵם

שֶבּוֹ גַם אֲזוֹבֵי הַקִּיר עֵדָיו כָּאן שֶל חֹסֶן אֲרָזִים שֶיֵּש בָּהֶם...

אֲנִי מַכִּיר גַּם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה, שֶכָּל עוֹד גַּרְזִנֵּי הַזְּמַן גּוֹדְעִים

חַיֵּי אָדָם לְלֹא רַחֵם, מָה פֶּלֶא שֶאֵין בָּם אַשְלָיוֹת כִּי הֵם יוֹדְעִים

שֶבָּעוֹלָם, כְּמוֹ בְּגַלְגַּל רוּלֶטָה, הַלֹּא-צָפוּי הוּא הַצָּפוּי מִכֹּל

וְהַפָּחוֹת-מַפְתִּיעַ הוּא הַפֶּתַע וְהַיָּשָר-כְּאִלּוּ הוּא עָקֹל

והַוַּדַּאי הוּא בְּדַאי כִּי בְּכָל רֶגַע עָלוּל מִקְרֶה עִוֵּר, בִּזְדוֹן שְפָטָיו

לִרְמֹס אוֹתָם בְּכָל אָסוֹן וּפֶגַע בְּכֹבֶד עֲקֵבָיו וְסֻלְיוֹתָיו.

וְלַתִּסְכּוּל הַזֶּה נַפְשָם מֻרְגֶּלֶת כְּמוֹ סִיזִיפוּס שֶלֹּא יִבְלֹם פִּתְאֹם

אֶת סַרְבָנוּת אַבְנוֹ הַמִּתְגַּלְגֶּלֶת כְּלַעַג מַר מֵרֹאש הָהָר לַתְּהוֹם

אוֹ גִלְגָּמֵּש שֶלֹּא יִזְכֶּה לָגַעַת בְּסוֹד חַיֵּי-עוֹלָם לְהַוָּתוֹ

אוֹ כְּמוֹ אָדָם, שֶסְּצֵנַת עֵץ-הַדַּעַת גָּרְמָה לוֹ לְמוֹתוֹ שֶל אַלְמוֹתוֹ.

כִּי אֵין מָנוֹס מִסְּגוֹר הַמֶּלְחָצַיִם שֶל נְסִבּוֹת וְשֶל גּוֹרָל בָּהֶם

כֻּלָּנוּ, כְּחַיּוֹת רְדוּפוֹת-צַיִד, כְּלוּאִים בְּחַרְצֻבּוֹת עוֹלָם זוֹעֵם

שֶאֵין לוֹ בַּעַל-בַּיִת אַף כִּי אָנוּ מֵרֹב יַתְמוּת וּבִלְבָבוֹת קְרוּעִים

מִפַּחַד-הָאֱמֶת הִמְצֵאנוּ לָנוּ מִין אַבָּא שֶקּוֹרְאִים לוֹ אֱלוֹהִים

וְשֶאֵלָיו, בְּאֹזֶן לֹא שוֹמַעַת מְאוּם מִלְּבַד שְתִיקַת אֲדִישוּתוֹ,

אֲנַחְנוּ זוֹעֲקִים יוֹם-יוֹם לְמַעַן נַחְרִיש בְּכָךְ אֶת רַעַם חֵרְשוּתוֹ.

אַךְ אֵלֶּה, שֶאֵינָם תְּמִימִים לִשְכֹּחַ אֶת כָּל מִגְבְּלוֹתָיו שֶל קְטֹן-כּוֹחָם

יוֹדְעִים גַּם כִּי עַל אַף גְבוּלוֹת הַכּוֹחַ שֶכָּל הַשּוֹכְחָם לֹא יְרֻחַם

אֲבוֹי לָהֶם אִם יִשְכְּחוּ אֵי-פַּעַם שֶחֵרֶף קִיּוּמָם הָאֲרָעִי

זֶה, הַמּוּעָד לְכָל דְּרִיסוֹת הַזַּעַם שֶל רֶגֶל הַגּוֹרָל הָאַקְרָאִי –

אַף הֵם עַצְמָם, כְּמוֹ אֲזוֹבֵי הַיֶּרֶק שֶתּוֹךְ סִדְקֵי אַבְנֵי הַמִּדְרָכָה

צָצִים כְּמוֹ הַתְרָסוֹת שֶל אֵיזֶה מֶרֶד בִּשְרִירוּתוֹ שֶל עֵמֶק-הַבָּכָא,

קְרוּאִים בְּשֵם אֵיזוֹ חֵרוּת עִקֶּשֶת כְּמוֹ זֹאת שֶל הָאֵזוֹב קְצַר-הַיָּמִים

שֶכָּל שָנָה מוֹרִיק אַחַר הַגֶּשֶם בְּלִי שוּם סִכּוּי לִשְׂרֹד לְעוֹלָמִים,

לָשֵׂאת בְּאֹמֶץ, גַּם אִם לֹא לָנֶצַח אֶת לִבְלוּבוֹ שֶל מַשֶּהוּ נֶחְלָם

שֶמְּשַלְּמִים עָלָיו תָּמִיד בְּפֶצַע כְּמוֹ כָּל הַדּוֹן קִישוֹטִים בָּעוֹלָם

וּבוֹ הַטּוֹב כִּמְעַט תָּמִיד מִרְמָס הוּא לָרֹעַ, לַסִּכְלוּת וְלַכִּעוּר

אַךְ שֶלַּמְרוֹת הַכֹּל בּוֹ טֶרֶם פַּסּוּ (אַף אִם כּוֹחָם מוּעָט לְאֵין שִעוּר)

גַּם דַּוְקָאִים כָּאֵלֶּה שֶעֲדַיִן מוֹרִיק בָּהֶם, בְּאֶלֶף עִקְּשֻיּוֹת,

עַל אַף זְמַנִּיּוּתוֹ שֶל הַבֵּינְתַיִם, עַל אַף הַקָּטַסְטְרוֹפוֹת הַצְּפוּיוֹת,

עַל אַף מִלְחָן שֶל כָּל דִּמְעוֹת הָעַיִן וְכָל הַחֲתָכִים והַכְּוִיּוֹת

הַכְּלוֹרוֹפִיל שֶל יֵש בְּתוֹך הָאַיִן,

שֶבִּשְבִילוֹ בִּלְבַד כְּדַאי לִחְיוֹת...

* * *

נורית יובל: חיִינו עם ה"דוסים" בלי קונפליקטים

לכתבה של אורי הייטנר "מרחב התפר" [גיליון 506]: אמנם כך. בילדותי ובנערותי חיינו עם ה"דוסים" בלי קונפליקטים. עם קום המדינה הגיעו לקטמון ("הערבית" שבה גרתי) אנשים מכל שכבות האמונה הדתית. הם לא ירדו לחיינו ואנחנו התחשבנו בערכים שלהם. אבל התחשבות בזולת היא בכלל תופעה שבטלה מן הארץ, וגילוייה נתפסים כ"פראייריות". בני הדודים של אימא שלי מהעיר העתיקה היו "שחורים" – אבל ממש אנשים לעניין, מעורבים בחיים ונקיי כפיים. הם היו חברי מחתרות וכשיצאו ל"פעולה" העבירו את הפיאות אל מאחורי האוזניים שלא להיבדל; ברחובי היו "שחורים" בני מיטב שכנינו, וגם מסורתיים לשליש ולרביע ולא היו צווחה ופרץ. איש באמונתו! הילדים של אלה וגם אלה שיחקו יחד בשלוליות ועשו "פטאטות" מבוץ.

מי יודע להסביר איפה נעוץ רגע המפנה שבו נאטמה דעתם של הדתיים לגמרי והחופשיים הפכו רדודים וגסים?

ואיך אפשר להחזיר את הארץ לשפיות?

בוודאי על ידי חינוך נאור, אבל זה כבר נושא ממש אומלל.

נורית יובל

* * *

משה גרנות

על הרומן לבני הנעורים של נגה מרון

"חלומות על חירות"

בהוצאת נעם, 2009, 217 עמ'

בין עשרות הספרים שפירסמה נגה מרון לכל שכבות הגיל – פעוטות, ילדים, נערים, מבוגרים – בולטת סדרת הספרים לבני הנעורים שבמרכזה, או ברקעה, מעלליה של חירות, מי שהיתה נערה בימי מלחמת העולם השנייה, ומתנדבת לפלמ"ח בימי מלחמת השחרור. השם איננו מקרי, והוא מרמז לא רק על דמותה של אותה נערה ואישה צעירה, אלא גם לתקופה, שבה צעירים חירפו נפשם למען חירות עמם.

את קורותיה של חירות לומדת לימור, נכדתה מיומנים וממכתבים שמגיעים לידיה, וכך נוצר מעין דיאלוג בין ימי המנדט ומלחמת השחרור ובין ימינו – ימי שנות האלפיים. הספר שלפנינו הוא השמיני בסדרה, וגיבורתו המרכזית איננה חירות, וגם לא נכדתה לימור, אלא גליה, עולה חדשה מרוסיה, שעברה עם משפחתה מנצרת עילית לתל-אביב לאחר שאחותה הגדולה דעכה ומתה מאנורקסיה. גליה הייתה חניכתה של לימור, אשר עמדה לפני גיוסה לצה"ל. גליה נדבקת ב"חיידק" הסקרנות לנבור בספרי זיכרונות ומכתבים ישנים על בני דורה של חירות, ולמעשה, היא ממשיכתה של לימור באותו דיאלוג בין התקופות.

שמו של הספר שלפנינו נגזר מרסיס פסוק של מאיר, אחד הגיבורים בני תקופתה של חירות, אשר נהרג במלחמת השחרור; וכך הוא אמר כשהתגייס לפלמ"ח: "יש לי חלומות על חירות, ואני רוצה להילחם למענה." (עמ' 198). את הדברים האלה הוא אמר לאחותו מירי, שהיתה חברה של הצעירה חירות, וכך מקבל הפסוק של האיש, שחירף נפשו למען המולדת, משמעות כפולה.

מקובל שכתיבה דידקטית בפרוזה למבוגרים נחשבת לפגם – לא כן כשמדובר בכתיבה לילדים ולבני הנעורים – מי שנגיעה לו בענייני חינוך (לנגה מרון יש נגיעה כזאת – הייתה מחנכת ומנהלת בית-ספר), יודע שילדים ונערים מנכסים לעצמם בקלות ידע כאשר זה עטוף במסגרת של סיפור. "חלומות על חירות" מביא את הנרטיב הציוני במעטה סיפורי, ומקל על הטמעת נושאים, אירועים, שמות ותאריכים – מעשה שהיה דורש מהמורים להיסטוריה עמל רב, ולרוב – בתוצאות זעומות. הספר מביא אירועים מימי הפוגרומים ביהודים (קישינב), מהשואה, מביא סיפורי ההצלה המופלאה של חסידת אומות העולם אירנה סנדלר, עלילות הפרטיזנים, הפוגרומים בפולין אחרי המלחמה, עלילות "הבריחה", המעפילים, הגירוש לקפריסין, החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, השיירות המותקפות בדרך לירושלים, גורל הל"ה, המצור על ירושלים, כניעת העיר העתיקה, וכן נושאים כמו ערך העבודה, "דת העבודה", א"ד גורדון, הקיבוץ וכלליו, בית הילדים והלינה המשותפת, המנהיגות של בן-גוריון (המורה, ד"ר לאה מגנוס, שכינויה – לוליטה, מייחלת שיקום בימינו מנהיג כמו בן-גוריון!)

האמצעים בהם מובא המידע הזה הם לעיתים מאולצים: רוב המידע מגיע, כמעט בצורה של הרצאות, מפיהם של בני סמכא כמו מירי מקיבוץ תבור, וצילה מקיבוץ לוחמי הגטאות, ומפיו של ארז חמו, בן כיתתה של גליה, אשר אף הציע לה חברות. ארז הגיע משדרות לתל-אביב בגלל הקסאמים שנופלים על עיירתו. הוא גר אצל אחותו בתל-אביב, ומסייע לה לטפל בתאומים שלה. מסתבר כי בשיעורים, ומחוץ לשיעורים, הוא יודע כל מה שניתן להעלות על הדעת: על פרעות קישינב, על שורשיה של האנטישמיות, על החלטת האו"ם בדבר החלוקה, יודע איך הגיע מנחם בגין לארץ עם צבא אנדרס, יודע על פרשת ילדי טהרן, יודע שמאיר וצילה, ניצולי השואה, הגיעו ארצה באונייה "שבתאי לוז'ינסקי", וגורשו לקפריסין, יודע כמה זמן התורכים שלטו בארץ, יודע מה זה מנדט, מה היה חבר הלאומים, מתי התפרק, ומה בא במקומו. הוא גם יודע אנגלית בצורה מושלמת, ולמרות שהוא וגליה באותה כיתה, הוא קורא ומתרגם לה את המכתב של פרדי, האב הביולוגי של יונתן, בנה של חירות (עמ' 107 ואילך). הוא יודע בדיוק איך נהג האוטובוס יוביל אותם בטיול ללוחמי הגטאות (לא דרך חיפה, אלא דרך ואדי מילק; כל זה בניגוד לדפי הטיול שהכינה המחנכת עבור התלמידים). המורים שואלים רק אותו כשהם מבקשים לקבל תשובה מדויקת, והוא אף פעם איננו מכזיב, ומרצה את דבריו בצורה סדורה, כאילו הוא קורא אותם מספר. אני משער מה הייתה כוונתה של המחברת כשעיצבה כך את דמותו של בן העיירה שדרות – אך לטעמי, היתה כאן מידה של הגזמה.

לעומת ארז, מתוארת נופר, "השאפה" והמלכה של הכיתה, כמי ששואלת תמיד שאלות אידיוטיות. זה נכון שילדים ונערים מייחלים לעולם שניתן להבחין בו מיד בין החיובי לשלילי, אבל שאלה גדולה היא אם הספרות צריכה לעודד אותם לכך.

מקור אחר לידע החשוב שהספר מביא בפני בני הנעורים הם המכתבים שגליה קוראת בהם, אבל גם פה הידע מובא לעיתים באריכות ובפרוטרוט שאיננו טבעי במכתבים בעלי אופי אישי. פרדי, למשל, כותב במכתבו לחירות בפרטי פרטים את כל התסבוכת של המנדט בארץ ישראל, את העמדה של הבריטים בימי מלחמת העצמאות, המצור על ירושלים וכו' (עמ' 108-113) – רוב הדברים האלה היו אמורים להיות מוכרים לנמענת, והרי כוונתו במכתב היתה להתעניין בבנו שנולד לו מהנמענת הזו! דברים דומים ניתן לומר על מכתבה של צילה למירי (עמ' 170-176), ומכתבה של חירות למירי (עמ' 196-200).

הספר עוסק בעוד נושאים שחשוב להטמיע אותם בנפשותיהם של הצעירים, כגון הנסיעה בשכרות ותוצאותיה, האישה המוכה והגבר האובססיבי, יחס החברה אל ההומוסקסואלים ועוד.

יש בספר הרבה אפיזודות מרגשות , שלדעתי, יגרמו לקוראים הצעירים לדמוע, והחזקה שבהן הוא סיפור קורותיו של מארק, אחיהם הקטן של מאיר ומירי. בהיותו בגיל שלוש, באה אישה נוצרייה אל הגטו, ולקחה אותו מזרועות אימו כדי להצילו מהגורל האכזר שנועד לה ולכל היהודים. האישה הזאת היא אירנה סנדלר, חסידת אומות העולם אשר הצילה אלפי ילדים מציפורני הנאצים, העבירה אותם למנזרים ולמשפחות נוצריות, וכך זכו לחיות. הילדים האלה אמנם גדלו כנוצרים אך רבים מהם, וביניהם מארק, הוחזרו לחיק היהדות. צילה, ניצולת השואה, שבעלה מאיר נהרג במלחמת השחרור, יצאה לפולין להביא את אחיו מארק לארץ ישראל. הוריו מאמצים לא רצו, כמובן, להיפרד מילד טיפוחיהם, ומארק ראה את עצמו כנוצרי, ואף שנא יהודים. צילה מצליחה בסבלנות אין קץ להחזיר את השה האובד אל חיק עמו, מעשה שהיא הצטערה עליו כל חייה, כי בסופו של דבר גם הוא נפל קורבן על קוממיות ישראל – הוא נהרג במלחמת ששת הימים. אינני מאמין שעיניהם של הקוראים תישארנה יבשות למקרא סיפור קורע לב זה.

אני משוכנע שנערים ונערות שיקראו את "חלומות על חירות" יתעשרו בידע חשוב על קורות ישראל בדורות האחרונים, והמורים לדברי ימי ישראל ולידיעת הארץ יהיו אסירי תודה למחברת. ספר זה יזַכֶּה את הקוראים הצעירים גם במטען רגשי, ואני מקווה – גם באהבה לעם ולארץ.

הביקורת התפרסמה לראשונה בביטאון ארגון המורים "קשר עין" בתאריך 3.1.10.

* * *

משה כהן: עלילת הדם של דו"ח גולדשטיין

אני סמוך ובטוח שדו"ח גולדסטון לא נערך בתוך לב והוא עלילת דם זדונית. היהודים מלומדי ניסיון בעלילות דם לאורך הדורות ויודעים שאין להאשמות כל שחר.

אך זה טבען של עלילות דם, לא אמת ולא צדק הן באות לחפש אלא להסית ולשסות נגד הקורבן החף מפשע. לעלילות הדם דינאמיקה משלהן. מה יעשה אדם שאין לו אחות ומעלילים עליו שאחותו זונה?

ברור שיש לו רק אופציה אחת, ועליו לדבוק בה, "לא היו דברים מעולם," "אין בי רבב."

אולם אם העלילה בכול זאת גוברת, ומפנים אליו אצבע מאשימה, עלול האדם להישבר ולנסות לטהר את עצמו על ידי כניעה: "בסדר, אפשפש במעשיי ואבדוק אם יש לי אחות ואם היא זונה."

חולשה זו מובילה לאבדון, כי ברגע שוויתר על חפותו המוחלטת, ומקבל במשתמע אפשרות שפשע, אז נפרצת חומת המגן שלו, ונפתחת אפשרות למלעיזים לטעון, "אהה, אתם רואים, אין הוא טלית שכולה תכלת, יש לו כנראה מה להסתיר, יש לרדוף ולחקור אותו עד חורמה."

הואיל ודו"ח גולדסטון הוא עלילת דם, האופציה היחידה שיש לנו היא להכריז "להד"ם"!

אך רואים אנו לצערי שיש בינינו לא מעט אזרחי ישראל יפי נפש וחלשי דעת המכשירים את העלילה במשתמע ודורשים מישראל לערוך עוד ועוד חקירות עצמיות על ידי ועדות, בתי משפט, מצ"ח וכיו"ב.

רבותיי יפי הנפש, האשמות וטיהורים עצמיים לא יטהרו אותנו. הם רק ידביקו לנו אות קין, ומעמדנו הבינלאומי יורע עוד יותר, וזו מטרתם של אויבינו.

יש לומר לא לוועדות חקירה עצמיות למיניהן! אין להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים! אל תתבלבלו, הרוצחים הם יורי הטילים עלינו – ולא אנחנו!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

צפירה יונתן

הוא חזר לפנות בוקר

הוא חזר לפנות בוקר.

כל הלילה חיכתה לו ורק עם שוך הרעש ציפתה שתיפתח הדלת.

לפנות ערב לבש את המדים, גמע בחיפזון קפה קצר, נשיקה באוויר ואמר –

"אני יוצא, אל תדאגי, אני נע במבצר מעופף."

עדיין לא התרגלה לטיסותיו, אמנם היתה מאוד גאה להיות נשואה לטייס קרבי, "רק הטובים לטיס" היה הדיבר האחד-עשר...

ניסתה לנתח, מתי זו טיסת אימונים ומתי משהו אחר, והמחשבות הציקו, מהו אותו משהו אחר?

הוא חזר לפנות בוקר ולא הבין, כך אמר, מדוע היא ערה.

"חיכיתי לך," אמרה. ואז ניסתה לדלות מתוך פניו, מתוך שפתיו החשוקות, מה היו מעשיו בלילה. מילמלה מעין שאלה שהפכה את ארשת פניו למעין מסיכה שעיניה כבויות, מצומצמות לסדק, היה זה איש שלא הכירה, מרושע? לא, בשום אופן לא, האיש המתוק האוהב אבי ילדיה...

בעודו אוכל כמנהגו אחרי טיסות, חמקה ונמנעה מחיבוביה אליו בשובו הביתה.

מה היתה סיבת הטיסה דווקא הלילה, ערב שבת – ופניו שהיו כל כך אחרות מתמיד, מחשבות שלא נתנו לה מנוחה.

אחוד לכם חידה, חישבו וחשבו, מדוע שונו פניו של הגיבור שלנו ומה היו מעשיו שגרמו לכך?

צפירה

17 בדצמבר 2009

* * *

דודו פלמה

בראשית

מָה רַב הַפִּתּוּי לְשַׂרְטֵט בִּבְרֵאשִׁית אֶת

דְּיוֹקַן כְּבוֹדוֹ הַצּוֹרֵב מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית.

מִן הַהִתְלַבְּטוּת הָרִאשׁוֹנָה בֵּין

תֹּהוּ לְבֹהוּ הוּא קַיָּם לוֹ שָׁם לְבַדּוֹ

מֵעַל לִזְמַנּוֹ הָאֲרָעִי שֶׁל הָאָדָם,

בְּכָל נִצְחִיּוּתוֹ וְנוֹכְחוּתוֹ הָאַלִּימָה,

בִּשְׁמוֹ יְהֹוָה הוּא אֵל קַנַּאי וְנוֹקֵם וּבַעַל חֵמָה.

רַק תְּנוּ לוֹ וְהוּא כְּבָר יִמַּח אֶת כָּל הַיְּקוּם

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה

עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וּכְשֶׁהֵם נִשְׁטָפִים

בְּסַעֲרַת עֶרְגָּתוֹ הַקָּרָה יִמָּחוּ אֶל מִתַּחַת לַמַּיִם.

רַק נִיחוֹחַ דַּם הַקָּרְבָּנוֹת יַשְׁקִיט

עוֹד מְעַט אֶת שְׁאוֹן קִצְפּוֹ הַמַּחֲרִיד.

כִּמְעַט אֶפְשָׁר לְהַרְהִיב וְלוֹמַר –

זֶה סֵפֶר נוֹרָא עַל אֱלֹהִים וְהַדָּם.

אֲזַי חֶרֶשׁ יִזְדַּקֵּף בֶּן עֲזַאי וְיִלְחַשׁ –

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם.

* * *

תקוה וינשטוק-לוריא

משפחת לוריא מצפת – איכרים בקפריסין

מתוך תחקיר על משפחת לוריא שהופיע באתר האינטרנט של משפחת שלוש

רבים יודעים על מושבות הברון הירש בארגנטינה אבל הברון הקים התיישבות גם בקפריסין, התיישבות שכמעט נמחקה מדפי ההיסטוריה.

בשלהי המאה התשע עשרה ניתכו גזרות ונערכו פרעות ביהודים במזרח אירופה. הוגי דעות ופילנטרופים יהודיים חיפשו פתרונות דחופים לישוב הפליטים. הברון המיליונר מוריס הירש (1831-1896) הגה רעיון להקים מושבה של איכרים יהודים בקפריסין. האי סמוך לארץ-ישראל ואקלימו דומה לאקלים הארץ. אמנם האימפריה העות'מנית אוסרת עליית יהודים לארץ אך בבוא העת, קיווה הברון, כשהמימשל התורכי יתרצה, יעלו האיכרים לארץ-ישראל. כבר הרצל, שנואש מאוגנדה, הציע את קפריסין ואת חצי האי סיני כמושבות ליהודים.

בשנת 1896 רכש הברון 30,000 דונם קרקע בחווה בשם מרגו, כ-15 ק"מ מניקוסיה הבירה. עוד לפני כן ניסו יהודים רוסים ופולנים שהתגוררו באנגליה להתיישב באי. הם נתקלו בקשיים וביקשו סיוע מיק"א, ("חברה להתיישבות יהודית" שהקים הברון הירש). עתה נוספו לצד המתיישבים מאנגליה פליטים מרוסיה ומישראל.

בין המתיישבים מארץ-ישראל היו אחדים מבני משפחת לוריא הצפתית – אחת המשפחות היותר ותיקות בארץ, בעלת מסורת המתייחסת להיותם מצאצאי האר"י ( אדוננו רבי יצחק) [לוריא] הקדוש, מגדולי המקובלים

 ראשונה מבני לוריא שהגיעו לאי היתה בכורה לוריא, נכדתם של אלתר לוריא ושל אברהם שלוש. אלתר, שנולד בצפת בשנת 1837, שנת רעש האדמה הגדול בעיר, היה צורף אמן בזהב וכסף. הוא ירד מצפת ליפו, שם נשא לאישה את חנה שלוש. חנה עלתה מאורן שבאלג'יר עם הוריה אברהם ושמחה שלוש, אחיה אהרון, יוסף ואליהו ואחותה ריקה. עלייתם הפכה כבר לקלאסיקה בתולדות העליות. עם חבורת עולים מאורן הגיעה המשפחה לנמל יפו בספינת מפרש [הם הגיעו לנמל עכו. – אב"ע]. העולים הועברו בסירות לעיר. היתה סערה גדולה, אחת הסירות התהפכה והילדים יוסף ואליהו שלוש, שישבו בה, טבעו בים. המשפחה השכולה התיישבה ביפו ואברהם שלוש היה מראשי הקהילה הקטנה שהתפתחה שם. החתונה בין אלתר לוריא האשכנזי וחנה שלוש הספרדייה היתה החתונה הראשונה בין אשכנזים לספרדים ביפו ומהחתונות "המעורבות" הראשונות בארץ כולה. שישים שנה לאחר מכן התקיימה חתונה שנייה בין משפחות לוריא ושלוש – צבי אבא ישעיהו לוריא נישא לשולטנה שלוש, בת הזקונים של אהרון בן אברהם שלוש, מייסד נוה צדק.

להוריה של בכורה, אברהם שלמה זלמן ושרה מסעודה-עדה לוריא ("הנונה") – נולדו ארבעה בנים: יוסף, ישעיהו אבא [הוא אביו של ירוחם לוריא, בעלה המנוח של תקוה וינשטוק. – אב"ע], מרכו-מרדכי וסלומון וחמש בנות: בכורה, שושנה-רוזה, רחל ואסתר תאומתו של מרכו, שנפטרה בילדותה. בכורה היתה הבת הבכורה. לקפריסין הגיעה בעקבות בעלה, דוד שאול. דוד, בוגר אחד המחזורים הראשונים של בית הספר החקלאי מקווה ישראל מיסודה של חברת כי"ח, נשלח כמדריך חקלאי למרגו. יעקב ברגמן, מנהל החווה, דיווח כי "שאול הוא מתיישב מוצלח מאוד, ממלא תפקיד של 'מוכתר המושבה'."

שני מהמשפחה הגיע מרדכי-מרקו לוריא, אף הוא בוגר מקווה ישראל, שנשלח כמדריך חקלאי למרגו. אליהם הצטרפו אחיותיהם רחל ורוזה-שושנה. הן היו מורות בגליל וחברות ארגון המחתרת ניל"י ודווחו לאהרון אהרנסון ראש ניל"י על מהלכי הצבא העות'מני בצפון הארץ. השלטונות התחילו לרדוף אותן והשתיים נמלטו למשפחתם בקפריסין. האחת לימדה שם את הילדים, השנייה את המבוגרים. ב-1906 הגיע למרגו גם סולומון, בן הזקונים במשפחת לוריא, אף הוא תלמיד מקווה.

כולם התערו במושבה ונישאו בה. סלומון נשא לאישה את חוה זילבר, בת למתיישבים מבסרביה. רחל לוריא נישאה לדוד כהן, בן למשפחת איכרים מרוסיה. מרכו-מרדכי התחתן עם ריבה ברדיצבסקי, שמשפחתה הענפה הגיעה מרוסיה, רוזה-שושנה נישאה למישה ברדיצבסקי-ברדי, אחי גיסתה ריבה לוריא. מרגלית שאול, בתם של בכורה ודוד שאול, התחתנה עם דוד (דוידה) ברדיצבסקי, האח הצעיר של מישה וריבה. משפחות לוריא וברדיצבסקי בקפריסין התקשרו איפה בשלוש בריתות נשואין.

(במרגו התגוררה גם משפחת משה וינטה רישא לוריא, שהגיעה מתחום המושב ברוסיה. לא היתה קירבה משפחתית בינם לבין לוריא מארץ-ישראל).

יק"א הקימה במושבה בתי עץ דו-משפחתיים, אורוות, מיבנה לבית ספר ולאולם תרבות. כל משפחה קיבלה 140 דונם קרקע, כלי עבודה, עופות, חלק בעדר משותף ו-200 לירות לקניית זרעים וקש. התנאים באי היו קשים. מים שאבו מבאר רחוקה, חשמל לא היה, שררו חום כבד, יתושי קדחת ושנות בצורת. הקרקע נתגלתה כאדמת מלחה. חלק מהמשפחות חזר לאנגליה. ערב מלחמת העולם הראשונה הגיעו משפחות חדשות, בעיקר מתחום המושב ברוסיה ובוגרים נוספים מבית הספר במקווה ישראל. במהלך המלחמה הגיעו לחווה יהודים ללא אזרחות עות'מנית שהתורכים גרשו מארץ ישראל.

המתיישבים עסקו בגידול חיטה, שעורה, שיבולת שועל ופולים. בשיא פריחתה מנתה המושבה כ-30 משפחות, 180 נפש, שחיו במרגו ובשתי חוות סמוכות. היתה זו ערבוביה של יהודים שהגיעו בחוסר כל לצד אמידים יחסית, איכרים חרוצים ולידם בעלי מלאכה שהפכו באי למעין בעלי אחוזה המתבססים על עבודת שכירים. בדרך כלל ביצעו המקומיים את העבודות הקשות. היחסים עם היוונים והתורכים באי היו טובים למדי אך שלטה שנאה דתית ליהודים.

ב-1928 – 30 שנה אחרי ייסוד מרגו, הודיעה יק"א על הסתלקותה מהמושבה והפסקת תמיכתה הכספית. הדבר גרם לעזיבתן של משפחות רבות. יק"א מכרה את הקרקעות לידיים פרטיות ומרגו המשיכה להתקיים עוד 13 שנה.

במלחמת העולם הראשונה לא חסר אוכל בקפריסין. אימם של בני לוריא , סעדה-עדה לוריא ("הנונה"), באה מארץ-ישראל לגור עם ילדיה וסיפרה להם על הרעב ביפו.

בית לוריא במרגו שימש מרכז קשר עם ניל"י. משנהרג אבשלום פיינברג בסיני, ודרך היבשה למפקדה הבריטית במצרים נעשתה בלתי אפשרית, היה אהרון אהרנסון מגיע למפקדה הבריטית בקפריסין באוניית הקשר המסתורית "מגנוס" [מאנאגאם. – אב"ע] ולעיתים המתין שבועות בבית לוריא לבוא אנייה שתחזירנו לארץ [אולי למצרים? מבחינה היסטורית יש כאן דברים שלא מתקבלים על הדעת. – אב"ע]

 במלחמת העןלם השנייה, כשהצבא הגרמני כבש את כרתים (1941), חששו הבריטים שקפריסין תהיה הבאה בתור ופינו את יהודי האי. נושאי דרכון מנדטורי הוחזרו לפלשתינה- ארץ-ישראל, בעלי נתינויות אחרות הוגלו, בעיקר לאפריקה. בזה בא הקץ למרגו. ההתיישבות נמשכה כ-43 שנה, בשנים 1898-1928 בניהולה של יק"א ועוד 13 שנה כהתיישבות של בודדים.

כיום אין כמעט זכר למושבה של הברון הירש. נותרו רק הריסות מבנים וכן בית העלמין, שרוב מצבותיו נופצו לאחר פלישת תורכיה לאי ב-1974. בית העלמין שוכן בחלק התורכי של האי והכניסה אליו אסורה. את העדר הגדול של המושבה קנה קפריסאי שהקים במקום את המחלבה הגדולה ביותר באי.

ומה קרה לבני לוריא?

חלקם התפזרו ביבשות אסיה, אפריקה ואמריקה וחלק ניכר חזר לארץ-ישראל.

מרכו לוריא שהיה בעל דרכון עות'מני הועבר עם רעייתו ובנותיו לארץ ישראל. מרכו וריבה אהבו את האי ואחר מלחמת העולם שבו לקפריסין ועסקו שם בפרדסנות. נכדו עמי ישורון חי באי עד היום – היחיד מצאצאי לוריא בקפריסין.

רוזה-שושנה ובעלה מישה ברדיצבסקי-ברדי פונו אף הם לארץ-ישראל – וחזרו לקפריסין. מישה עסק ביבוא ציוד חקלאי וקוויאר מרוסיה והיה בעל מכרות נחושת, זהב ובטוניט לתעשיית הבנייה. בנו הבכור גבריאל-גבי היה פעיל מאוד בהברחה לארץ של עולים ממחנות המעצר שהקימו הבריטים ליהודים באי. מיד עם קום המדינה מונה לקונסול כבוד של ישראל בקפריסין.

רחל לוריא ובעלה דוד כהן הקימו משק מפואר בצולמצי ליד מרגו. ב-1928, אחרי 18 שנה באי, קיבלו במאמצים סרטיפיקטים, עלו לארץ ונעשו איכרים מצליחים בפרדס חנה. בנם עמיחי המשיך במסורת החקלאית של הוריו והורי הוריו. צאצאיהם מתגוררים בפרדס חנה ובחדרה.

סלומון לוריא לא היה בעל דרכון מנדטורי והוגלה לטנגניקה (כיום טנזניה) והקים חווה, אך לאחר זמן עבר עם רעייתו לדרום-אפריקה שם התגוררו – ועודם מתגוררים – ילדיו. ואילו בכורה, שבעלה דוד שאול נפטר באי מקדחת, עברה ב-1926 עם ששת ילדיה למושבה של הברון הירש בארגנטינה, בתקווה (שנתבדתה) שהחיים ביבשת אמריקה יהיו קלים יותר. הם התיישבו בפלך אנטרריאוס ומהם צמח שבט שאול בדרום אמריקה. אחר קום המדינה עברו רבים מבניה ומנכדיה של בכורה לישראל, בעיקר למושבים וקבוצים בדרום הארץ.

ערך באתר האינטרנט של משפחת שלוש – אביתר שלוש

* * *

שמואל יריב

שִׁיר לְאָח שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה לִי

מתוך יומני הפרטי:

כשהייתי בן שש, נדמה היה לאימא שהיא בהריון. חגגנו כל בני המשפחה את הריונה אך כעבור כמה ימים נתברר כי זו היתה טעות. וכך נותרנו משפחה עם שני ילדים, אחותי המבוגרת ממני בשנתיים ואנוכי.

חִבּוּק קָטָן לָקַחְתִּי מִמְּ אָחִי

עֲדַיִן לֹֹא אֵדַע לְאָן.

חִבּוּק, וְנֶחֱרַטְתָּ עָמֹק בְּגוּפִי.

קוֹל רָפֶה שָׁמַעְתִּי מְטֻשְׁטָשׁ

כְּמוֹ נִתְמַלֵּט מִמַּרְחַקֵּי אַרְצוֹת-הַיָּם.

מָה אָמַרְתָּ?

"תִּזְכֹּר אוֹתִי."

מַה לִזְכֹּר?

"הֵיכָן לָרִאשׁוֹנָה נִפְגַּשְׁנוּ. הֵיכָן לָאַחֲרוֹנָה וּבֵין לְבֵין."

לֹֹא נִפְגַּשְׁנוּ נַעַר.

בְּשַׁעַר מָגָזִין נִתְגַּלָּה לִי תַּצְלוּמְ וְזֶה הַכֹּל.

הִנֵּה חֻלְצָה זְרוּקָה עַל כִּסֵּא.

שָׁכוּב עַל יְמִינְ,

מֵרִים צַוָּאר וְרֹאשׁ מַרְכִּין אֶל יָד

אַתָּה מַדְבִּיק עֵינִי אֶל סִימָנֵי נַעֲרוּתְ שֶׁבְּחָזֶה

מְאַלְּצֵנִי לִמְנוֹת קְפָלִים עַל כֶּרֶס נְטוּלַת שַׂרְכֵי שֻּׁמָּן.

מַה מּוּזָר אָחִי.

כְּלָל לֹא בִּקַּרְתָּ בְּבֵית-אָבִינוּ

וּבַיִת זֶה שֶׁלִּי הָיָה מִשְׁכָּן, הֲרֵי מִכְּבָר נָמוֹג.

הָאִם תִּרְצֶה לִשְׁמֹעַ כֵּיצָד נִרְאָה?

הָאִם תִּשְׁאַל לָדַעַת מִי אֲנִי וּמָה אָהַבְתִּי כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד?

גַּם חֻלְצָתִי מִתְחַמֶּקֶת מִן הַגּוּף.

נִשְׁכָּב מוּלְ עַל צִדִּי הַשְּׂמָאלִי,

מֵרִים רֹאשׁ,

נִשְעָן עַל יָד,

פָּנַי אֶל פָּנֶי.

פִּסַּת-תְּמוּנָה.

דְּמֻיּוֹת שֶׁבַּתְּמוּנָה נָעוֹת וְנִצְמָדוֹת.

דְּמֻיּוֹת שֶׁבַּתְּמוּנָה?

כֵּיצַד זֶה יִתָּכֵן?

עִם גַּעְגּוּעִים אֶל אָח שֶׁלֹּא נוֹלַד

מֻתָּר לָנוּעַ בַּתְּמוּנָה.

* * *

לדרורית גור-אריה היקרה

איתך באבלך הכבד על מות אביך

אלימלך קָנֶר

איש פתח-תקווה

* * *

אורי הייטנר

נשמת עבריות נאצלת

אני מדיר רגליי באופן עקרוני מכל מסיבת סילבסטר. המנהג הזה, של חגיגות הסילבסטר, אינו ביטוי ל"יפהפיותו של יפת באוהלי שם" – העשרת התרבות שלנו ביפה מתרבות העולם. זאת סתם התבוללות, לילה של הוללות וזוללות עם הרבה אדי אלכוהול.

השנה שלי מתחילה "באמצע ספטמבר". אני חוגג את ראש השנה בא' בתשרי. את סיכומי השנה שלי, האישיים, הקיבוציים, הלאומיים אני עורך בראש השנה וביום הכיפורים. אמנם 1.1 הוא יום הולדתי, אך ללילה שבו מתחלפת השנה האזרחית אין שום משמעות בעיניי. אין זה חג בעבורי.

 השנה יצאתי לבלות ב-31.12 בערב. יחד עם עוד מאות אנשים, רובם הגדול תושבי עמק יזרעאל, הייתי שותף לחוויה תרבותית ורוחנית שהנה האנטיתזה המושלמת לתרבות הסילבסטר. איני יודע אם העיתוי נקבע בכוונת מכוון או במקרה, אך הוא היה סמלי מאוד. אם הסילבסטר הוא סמל להתנתקות שלנו מעצמנו, האירוע בו השתתפתי הוא סמל להתחברות שלנו לעצמנו, למקורותינו; סמל להתחברות הישראליות עם היהודיות, התרבות הקיבוצית עם מקורות ישראל.

בחדר האוכל של קיבוץ גניגר, נערך ערב מקסים ומרגש תחת הכותרת "זמירות בערגה מצלצלת". היה זה אירוע חגיגי לכבוד התחדשותן של קבלות השבת "בעמק". כאשר כתבו המארגנים "בעמק", ברור היה להם שהכוונה לעמק יזרעאל, אך בעיתון הנקרא בקיבוצי עמק החולה, אני ממהר להכניס זאת למירכאות...

האירוע הוא יוזמה משותפת של קהילת "ניגון הלב" ומקהלת הגליל העליון. קהילת "ניגון הלב", הפועלת בנהלל זה 9 שנים, היא קהילה אזורית שהחלה כהתארגנות של קיום קבלות שבת, והייתה לקהילת חיים ותרבות המחברת מסורת וחידוש, תרבות ישראלית עם מסורת הדורות, חולין וקדושה (לשם הגילוי הנאות אציין שאני קשור לקהילה הזאת, משתתף מדי פעם בקבלות השבת והחג שלה ואף חקרתי אותה לעומק לצורך עבודת מחקר אקדמית).

קהילת "ניגון הלב" פרצה דרך בחידוש קבלות השבת, ובעקבותיה פועלות היום קבלות שבת ב-14 קהילות יישוביות ואזוריות בעמק יזרעאל, וקבלות שבת נוספות באזורים נוספים, ובהם הגליל העליון והגולן (כולל הקיבוץ שלי, אורטל).

לב האירוע היה השמעת היצירה "ערבית לשבת" בלחנו של חתן פרס ישראל למוסיקה, המלחין פרופ' יחזקאל בראון. את היצירה ביצעה מקהלת הגליל העליון עם החזן עזי שוורץ, ובליווי של שרון רוזנר – ויולה דה-גמבה וזוהר שפי – עוגב.

יחזקאל בראון הלחין את תפילת קבלת שבת ותפילת ערבית לשבת במלואן, וקטעים נרחבים מתוך היצירה, בעיבודו ובניצוחו של רון זרחי, בוצעו על ידי המקהלה. היתה זו חווייה מוסיקאלית מרגשת מאוד, יוצאת דופן. החזן הטנור עזי שוורץ, בחור צעיר, בן כשלושים להערכתי, המצוי בעיצומה של קריירה בינלאומית מוצלחת מאוד כחזן, מלחין, מנצח ומוסיקאי, כבש את לב הקהל בשירתו הקסומה, בקולו הייחודי, הנקי והענוג ובמוסיקאליות הנפלאה שלו. שירת המקהלה, שילוב הקולות, מגוון הקולות, העיבוד הייחודי, עוצמת השירה, העצימו את החוויה, ועשוה ל"ערגה מצלצלת", במלוא מובן המילה.

לחווייה מוסיקאלית כזו אנו יכולים להיטלטל גם בשירת כנסייה. ואכן, מקהלת הגליל העליון מרבה להופיע גם ברפרטואר כזה. ובכל זאת, זה משהו אחר (ומעניין אותי לדעת האם גם זמרי המקהלה חשים שזה משהו אחר). החווייה הרוחנית והתרבותית בערב כזה, היא הרבה מעבר למוסיקה.

אלו לא רק המילים בעברית, מילות התפילה במלוא משמעותן. זו עצם ההתחברות שלנו למקורותינו, שהיא ההתחברות שלנו לעצמנו.

ההתחברות הזו באה לידי ביטוי בשיתוף הפעולה הייחודי, בערב זה, של האחים שי ורון זרחי. שי ורון הם בני קיבוץ גניגר. רון פנה למוסיקה קלאסית ולניצוח. מקהלת הגליל העליון היא רק אחת המקהלות עליהן הוא מנצח. שירת כנסייה היא אחד הנתיבים המרכזיים בדרכו המוסיקאלית. אחיו, שי, פנה לתחום היהדות והספרות העברית. שי, שזכיתי ללמוד בהנחייתו במדרשה ב"אורנים", הוא ממייסדי המדרשה וממובילי קהילת "ניגון הלב". את קהילת "ניגון הלב" מובילה הנהגה רוחנית בת שלושה אנשים – "מובילי התפילה". שי הוא אחד משלושתם, ולמעשה הוא הדמות המרכזית בקהילה, מעין האדמו"ר שלה.

בהקמת "ניגון הלב" עברו שי וחבריו שלב – מהתמקדות בלימוד יהדות בבית המדרש, לקהילה המממשת את היהדות, הן בעשייה תרבותית והן בעשייה חברתית של חסד, צדקה וצדק חברתי. המוסיקאליות, הניגון, הם אחד המרכיבים החשובים ביותר בחייה התרבותיים של הקהילה. שי והגיטרה שלו, הם המובילים המוסיקאליים של ההתרחשות התרבותית בקהילה.

שני אחים. שני אחים ברוכי כישרונות ובהם הכישרון המוסיקאלי. שני אחים שפנו לדרכים שונות כל כך מבחינה רוחנית ותרבותית. והנה, הם נפגשים. בשנים האחרונות, רון ומקהלת הגליל העליון פונים יותר ויותר ליצירה יהודית. בין השאר הם ביצעו את "סדר יגור" – סדר פסח בנוסחו של יהודה שרת.

והנה, "ערבית לשבת" בניצוחו של רון זרחי, עם קבלת השבת של "ניגון הלב" בהובלתו של שי זרחי, נפגשו בחדר האוכל של גניגר למפגש משותף. יש התחברות גדולה ומרגשת מזו?

שי זרחי הנחה את הערב. הוא לימד את התפילות והסביר את רקען ותוכנן, תוך שהוא מתבל את ההסבר בסיפורים חסידיים ובמדרש אישי על משמעותן של התפילות לנו, בימינו, ומרחיב על הדומה והשונה בין התפילה בבית הכנסת האורתודוכסי לתפילה ב"ניגון הלב".

הערב נפתח בשירת כמה מהשירים המושרים בקבלות השבת של "ניגון הלב", בהובלת שי ובנו, הנער, שאול (מהנגנים הקבועים ב"ניגון הלב") והגיטרות שלהם – "ידיד נפש", "שבת המלכה" של ביאליק, ששי מלמד וחוקר אותו ו"ירדה השבת" של יהושע רבינוב ודוד זהבי. רבינוב, איש גבת שבעמק יזרעאל, כתב על השבת שירדה על בקעת גינוסר שבעמק הירדן, אך שירו מתאים לתאר את השבת היורדת על יישוב עברי, ישראלי, באשר הוא, "וניחוח עתיק בשוליה". קהילת "ניגון הלב" ובחירת מקהלת הגליל העליון לבצע את "ערבית לשבת" מבטאות את ההתחברות לאותו ניחוח יהודי. מן השיר הזה נלקח גם שמו של הערב "זמירות בערגה מצלצלת". ביתו האחרון של השיר: "הרטיטה שבת בחנה הגנוז. / עיני חלונות מכל עבר. / ותצאנה בנות אל הערב זמר / זמירות בערגה מצלצלת. / והייתה העדנה בבקעת גינוסר / לנשמת עבריות נאצלת".

בדרכי הביתה, עברתי בחצות ליד הכפר עילבון וראיתי את זיקוקי הדי-נור לציון הסילבסטר. וזה נראה לי כל כך יפה, וטבעי ונכון – הנוצרים בעילבון חוגגים את חגם, ואנו חוגגים את נשמת העבריות הנאצלת שלנו.

*

אהוד, תחילת הסוף של "קדימה" לא היתה הפניית הגב של לבני לאולמרט [דבריך בגיליון 506], אלא הקמתה. מפלגה ללא דרך, שקמה על עריקת ח"כים ממפלגות אחרות על מנת להבטיח את מקומם בכנסת הבאה. מלכתחילה, המסד של מפלגה זו היה שילוב של תאוות שלטון חסרת רסן, מחנה פליטים לעריקי הליכוד והעבודה ופולחן אישיות של שרון. כמה זמן בלון כזה יכול להחזיק מעמד?

אורי הייטנר

אהוד: ברכות חמות ליום הולדתך!

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

תגובות

לאהוד,

תודות על מאמציך לזיכוי הרבים במפעלך המדוור, ויישר כוח על איכות הדברים והמיגוון ומעל לכל הניחוח הארצישראלי שנישא כמאז גם מבין השורות הדיגיטאליות.

יישר כוחך,

ראובן שדה

* * *

אלמגור ולא מרגלית

בוקר טוב אהוד,

במכתב למערכת שכתב יוסף חרמוני בליווי השיר פרי עטו [גיליון 506], נאמר: "בעקבות מאמרו של אורי הייטנר 'הזיכרון הסלקטיווי של דן מרגלית' ותגובתו של דן אלמגור לה (שניהם בחב"ע גיליון 505)..."

במקום "דן מרגלית" צריך להיות "דן אלמגור".

בברכה,

יוסי גלרון

אהוד: שהדי במרומים שאני לא שם את השגיאות בכוונה זדונית כדי לבדוק את מידת הקריאות של המכתב העיתי אצל נמעניו. אבל נעים לקבל תיקונים המוכיחים שהוא נקרא בשבע עיניים.

* * *

נעמן נגד נעמן

שלום אהוד,

אני מתפלא שנעמן כהן, המעיד על עצמו שהוא שייך לחוג "הציונות הסוציאליסטית" ולא "לבועזֵי" ניל"י... עבר מטמורפוזה כזו שהוא מאמץ את האידיאולוגיה של ה"פשיסטים" נגד נציגי השמאל המובהקים, אורון וצוקר.

נעמן בלקינד

* * *

בית של סופרת לילדים

לידידיי שלום,

הבית המתוק שלי ברמת השרון מוכן להשכרה. ריהוט מלא, ספא מפנק בתוך הבית וגינה מקסימה. לפרטים: נוריה 052-8725769

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

עם צאת ספרה של רנה ליטוין 'דור המדבר' בסדרת הספריה החדשה

וכמחווה למפעלה הספרותי עד כה

יתקיים ביום חמישי, ה-28 בינואר 2010, בשעה 20.30

 המופע הספרותי-מוסיקלי "לְהַכְחִיל אֶת הַחֹשֶׁךְ"

בהשתתפות (לפי סדר א"ב):

מילאת ביברמן / רון ביברמן / יוסי בן-נון / ליליאן ברטו / ששון גבאי / ישראל גוריון / אפרת גוש / יבגניה דודינה / קרן הדר / עמנואל הלפרין / יוסי יזרעאלי / פרופ' מנחם פרי / רפי קדישזון / פרופ' עוזי שביט / שלומי שבן / דורון תבורי

במופע יוצג הספר החדש ויועלו יצירות מאת לורקה, פושקין, לואיס קרול, צווטאיבה, ליר, וולף, ויליאם פוקנר – במלל ובצליל

עורך ומפיק: אלי שנברג

נשמח לראותכם!

במקום תתקיים מכירת הספר 'דור המדבר' בהנחה מיוחדת

האירוע יתקיים באולם ZOA (בית ציוני אמריקה), דניאל פריש 1, תל-אביב

דמי כניסה: 40 ₪. טלפון להזמנת כרטיסים: 03-6959341
תחבורה: קווי דן 26, 9, 6, 28, 82, 22, 70, 91; קווי אגד 89, 174

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 2

ומדוע נזכרתי? אולי מפני נס הרגע ההוא, שבו היתה לי התקשות הציצי. אילו זה היה כך גם עכשיו, על שפת הבריכה, הייתי יכולה להיות מושלמת.

אני רוצה להיות מושלמת.

כן, אני יודעת שאני יכולה להיות מושלמת, ולהצליח, כי יש לי נתונים: לא רק גוף, גם ראש טוב על הכתפיים. וכמו שעמדתי על שפת הבריכה, התחלתי מלטפת את עצמי, כך, בלי לחשוב הרבה, לפנֵי כולם – שיתפוצצו!

טְרוֹמְבִּי, המציל מן הים, עמד ודיבר איתי ואני הרגשתי איך הוא הולך ומפשיט אותי בעיניים רצועה-רצועה ומנסה לתפוס את המבט שלי כדי לקבוע משהו לאחר-כך. האמת היא שהוא די מגעיל אותי, שזוף מדי, ממש שחור, והעיניים שלו מתגלגלות במין לובן עטוף קורי-דם, אולי מן השמש כל הקיץ, והמלח, שהורסים להם, למצילים, את העיניים.

לפעמים הוא אומר לי: "לילך, אני מוכרח לגעת בך, אחרת אני לא יודע איך אוכל להתרכז בעבודה שלי היום. אנשים יטבעו!" – נו, מה לעשות, פיקוח-נפש אני לא רוצה על אחריותי, ואז אני אומרת לו, "אבל רק פעם אחת, טרומבי – " והוא תופס בשתי ידיו את החזה שלי מבעד לבגד-הים, ומרביץ סיבוב-סוחט כזה, שנשימתי נעצרת, ובאותו יום טובעים פחות מתרחצים בחוף תל-אביב.

ויום אחד הוא הציע לקחת אותי בחסקה לסיבוב. היו גלים, והאמת, קצת פחדתי. אבל ידעתי שאפשר לסמוך עליו. שרירים יש לו, בלי עין הרע. הוא יכול להרים חסקה ולהעיף אותה בשתי ידיים ישר לתוך הים. כך לפחות נדמה לי. והסכמתי.

כשעברנו את הגלים הגבוהים, כבר לא ראיתי את החוף, ונעשה יותר שקט. הגלים הנישאים כגבעות הניפו אותנו בתנועת עריסה. שכבתי על גבי והצלתי ביד אחת מפני השמש והשנייה הנחתי תחת ראשי, ואת רגליי פשקתי, כדי שלא אתהפך למים.

"את יכולה להרגיש חופשית!" אמר.

"אני מרגישה חופשית – "

"אבל אם את רוצה את יכולה לשזף את החזה שלך, ואפילו יותר!"

צחקתי.

"הכי הרבה יראו אותך טייסי ההליקופטרים הנוחתים בשדה-דב, ואולי גם הרמטכ"ל או שר-הביטחון – "

המשכתי לצחוק. הוא עמד מעליי, באמצע הסירה, ורגליו כעמודי-ברזל נוצצים, רטובים. חתיך, אבל גס-למדי.

"בטח לא תעזי!" התגרה בי.

"דווקא כן – " הסרתי בבת-אחת את החזייה, השניים שלי – אוהו, התחילו להתנדנד הנה והנה – עם תנועת הגלים, אני חושבת, כשתי שושנות-מים או יותר נכון, מלפפוני-ים.

"יופי, לילך!" אמר. "יש לך אומץ!"

הרגשתי שהוא מפסיק לחתור, ובגד-הים הקצרצר שלו בטח לוחץ לו, כחושב להתפוצץ.

"תשמעי, מותק," אמר אחרי רגע, "אולי תורידי גם למטה?"

קולו היה צרוד, תאוותני.

"מה יש? אני מגרה אותך כשאני לבושה?" צחקתי.

"התרוממת פעם על חסקה?"

"תפסיק לעשות עליי רושם. ואל תנבל את הפה. אתה יודע שאי-אפשר. כולם יראו."

"מתערבים?"

"מתערבים!"

וכך, כדי להוכיח לו איזו רוח-שטות נכנסה בו, פשטתי גם את החלק התחתון. הייתי עכשיו ערומה לגמרי על רצפת הפִיבֶרְגְלַס, והבליטות והגבשושיות הקטנות שלה מדגדגות לי את התחת.

"אני רוצה להראות לך משהו, לילך." ירד וישב מאחוריי כשהוא מסתיר אותי בין זרועותיו העבות, השזופות, ובידי שנינו, מלפנים – המשוט הלבן.

"מה להראות?"

"בואי, אני אלמד אותך לחתור – "

וכך ישבנו והתחלנו לחתור יחד, במשוט, צוחקים כשני שובבים, ואני אמרתי לו:

"אתה רואה? רק לחתור אפשר, וגם זה בקושי – "

ואז הוא אמר לי – "עכשיו מותק, תחזיקי רגע את המשוט – "

החזקתי, ולפתע הרגשתי שהוא מרים אותי במרפקיי, יחד עם המשוט, רגליו המוצקות פרושות קדימה, באלכסון, לשמור שלא תתהפך החסקה, ולאט-לאט הוריד אותי, בעדינות, ואז התחלתי לצעוק, "משוגע! תפסיק! – כולם רואים אותנו!"

"יחשבו שאני מלמד אותך לחתור!"

"תפסיק – "

אבל היה מאוחר. בדרך כלשהי יצא שְׁמוֹקוּלְקלֶ'ה שלו מבגד-הים הצר, מבלי שהתפשט כלל, ואני, מרוב התרגשות ובושה, נפתחתי אליו יחד עם תנועת הגלים, ואותו רגע המשוט כמעט נשמט ממני אבל טרומבי מיד הוסיף וצימד גם את ידיו למשוט, מחבקני סביבי, והמשכנו לחתור כשאני מרגישה את שְׁמוֹקוּלְקלֶ'ה מאחור, תקוע עמוק בתוככי פותצ'יק המסכן, תקוע, תקוע ולא גומר –

ממליח אותי.

"מה איתך? טרומבי – " אמרתי לו, "תרחם עליי, אתה אונס אותי לאור היום!"

כניראה שלא נשמעתי רצינית.

"אני מלמד אותך לחתור, מותק – " נשף בעורפי וצימד אותי אליו יותר חזק, כששני הרפויים שלי מתנודדים על המשוט המחוספס והמלוח, והוא לוחץ אותם מדי תנועה, ושורטם.

טוב, בהתחלה זה היה נחמד, וניראה שאפילו גמרתי, כי היה איזה רגע שהכול הסתחרר נגד עיניי והיה נדמה לי שאני נמסה ואני אחת עם הסירה והגלים והים, אבל פתאום התעוררתי והרגשתי שהחתירה עוד נמשכת ונמשך גם הוא בתוכי, מכאיב נורא, ומי-הים, והמלח, והמשוט המחוספס –

"תוציא את המשוט שלך – " התחלתי לבכות. "אני לא יכולה יותר – "

"מותק, רגע, אני כבר גומר – "

אבל הוא לא גמר. היתה לו מין התקשות כזו, של מצילים. אולי מפני שבשר מלוח נשמר טוב יותר, ואולי בגלל זה שהם שריריים כל כך והכול אצלם קשוח, גם האצבעות, והמשוטים –

בקיצור, הוא הוציא אותו, ואנחנו עדיין יושבים, ואני ערומה לגמרי, רחוק מהחוף, רק דגים קופצים לפעמים סביבי, וכל רגע יכול לעבור הליקופטר מלמעלה עם הרמטכ"ל או שר-הביטחון או יושב-ראש הכנסת או איזו מפרשית או ספינת-מישמר-החופים, ואני יושבת לו על שיפולי הבטן ושמוקוּלקָלֶ'ה מתנודד בין רגליי, לפנים, כאילו היה שלי! – ואז הוא אומר לי, לוחש באוזן:

"תני לי לגעת אותו לך רגע קטן בתוסיק הלבן שלך ומיד אני גומר, נשבע – "

ועוד לפני שאמרתי – "לא!" – שוב הרים אותי במרפקיי – והרגשתי את זה באחוריים שלי, ומיד שיטפון של זרע על רגליי ועל רצפת החסקה, כן, הגיבור הגדול – גמר בחוץ!

"תגיד לי," אמרתי, "אתה עושה את זה כך גם לנערים הקטנים, על החוף?"

"תשמעי, לילך," הוא אמר לי, "אם לא היית בחורה, הייתי חונק אותך עכשיו, על מה שאמרת – "

"סליחה," אמרתי, "רק התלוצצתי."

"אז תסתמי את הפה המלוכלך שלך!"

"הֵי – "

"הֵי? קודם נותנת שירימו אותה בלב-ים ועכשיו עושה את עצמה צדיקה גדולה מִן טִיזְהָה! את יודעת מה אומרים הספנים – כל נמל הוא טוב, בשעת הסערה!"

"טינופת, אני מתפלאה שלא דחפת לי משוט!"

בקיצור, השיוט בחסקה של טרומבי לא נסתיים אז כל כך יפה, מה עוד שהייתי מוכרחה להשתין והוא כבר קם ועמד מעליי וחתר במשוט חזרה לחוף, ואני נשענתי בגבי על קרסוליו והשתנתי בכריעה והוא התחיל לצעוק עליי שאני פסיכית ומה זה נוזל חם על כפות-הרגליים שלו, ושאני אפסיק ללכלך את החסקה שלו!

רציתי לענות לו שאני בסך הכול שוטפת את הכתמים, שהוא הותיר על הפיברגלס – לים התיכון – אבל שתקתי והתלבשתי בכריעה, ואחר-כך השתרעתי לי שוב בקדמת החסקה, אבל על הבטן, שלא לראות אותו. והתבוננתי בחרטום שפולח את הגלים ועולה ויורד עימם, והחוף המתגלה מדי פעם, ומעליו רצועת בתי-מלון הגבוהים עם התחתונים של התיירות על המרפסות כמו דגלונים ביום-חג.

"מה השתתקת? שטינקרית?" שמעתי את קולו, גבוה מאחוריי, במין יהירות שמבקשת להשיב לו את כבודו האבוד.

"אז על מה התערבנו – " הרמתי מעט את אחוריי וניענעתי לעומתו כאילו משם אני מדברת, מהחלק היפה שלי, שידעתי שהוא משתגע עליו.

"מדוע?" שאל בקול ניחר.

"טוב. זה לא היה בדיוק – "

"בדיוק זה שאת שקרנית מזורגגת שאם עוד פעם תפתחי את הפה הגדול שלך אז אני אדאג לפרסם אותך מחוף אל חוף – "

לא עניתי. ולא פניתי לאחור להסתכל לעברו עד שהגענו לחוף, ונפרדנו במין נביחת שלום של כמעט-ברוגז. ועכשיו עמד ושוחח איתי על שפת הבריכה, מנסה לבעול אותי בעיניו וצוחק מלוא שיניו הצהובות, הלחות, ואני מרגישה שמסביב נועצים בנו עיניים כאילו היינו הזוג הכי מחשמל בבריכה וכאילו אנחנו משחקים באיזו הצגה למען ההזיות החושניות של כל הסובבים אותנו, ואז התחשק לי למתוח אותו, ובאמצע הדיבורים שלו על סכסוך-שכר של ועד-המצילים עם העירייה בגלל תוספת-עצמות לעצמות שכואבות מהרטיבות, ושנמאס להם לרשום דו"חות-חנייה בחורף, ולפתוח מחסומים, אמרתי לו, "טרומבי, אני רוצה ללחוש לך סוד – "

הוא נשתתק ונמתח לעומתי בבת-אחת, מטה אוזנו קרוב ככל האפשר אל שפתיי.

"הצלחת כבר לעבור את מחסום פי-הטבעת?"

במקום תשובה הרגשתי שהוא תופס ומרים אותי, מפרפרת בזרועותיו, ידיים ורגליים ושני המתנדנדיים שכמעט קפצו החוצה ממטליות-הבד – וטראחח!!! – זרק אותי למים הקרים של הבריכה.

החלטתי לסדר אותו. צללתי, לקחתי הרבה אוויר. והתחלתי לחבוט בתנועות עזות במים כאילו אינני מצליחה להתרומם ולצוף.

מיד היה לצידי, במים, מושך אותי למעלה.

"שלא תעזי לעשות לי את זה עוד פעם, חַרְמוֹטֵק, את שומעת? – בפעם הבאה תחטפי סטירת-לחי! לפני כולם – "

מה עשיתי? החטפתי לו בעיטה קלה בביצאלאך והסתלקתי לי משם בשחייה. חרמוטק קוראים לי הַזְּרַגְרָגִים האלה, כשרוצים להרגיז אותי, שאני חרמנית! – זה בגלל שמץ המיבטא שירשתי כניראה, מאימא, כשאני מבטאה את שם המשפחה המוזר שלי – הַרְמוֹטֵק, כמו חרמוטק.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

יאיר היקר, ברכות חמות ליום הולדת החל היום!

מכל בני המשפחה

* * *

עמוס כרמל

דן מרגלית וג'מאל זחאלקה בטלוויזיה

על חטאי ובורותי אני מודה. ידעתי על מעלליו המזוויעים של הארכי-פושע הנאצי ריינהרד היידריך ואפילו על היותו נכד של סבתא יהודיה, אבל לא ידעתי על אהבתו למוזיקה קלאסית. עכשיו אני יודע (ולא מייחס לכך שום חשיבות) – בזכות רוחב הידע וקוצר הדעת של דן מרגלית, מי שרואה את עצמו כנושא הדגל של "בני האור" בארץ הזאת.

מרגלית ראיין את חה"כ ג'מאל זחאלקה, יו"ר בל"ד, בתוכנית הטלוויזיה, וקצפו יצא עליו בגלל היידריך, מפני שזחאלקה אמר ששר הביטחון ברק "מאזין למוזיקה קלאסית והורג ילדים פלסטינים." המוזיקה הקלאסית הזכירה לדני-ידעני את היידריך (ויכול בהחלט להיות שזחאלקה ביקש לעורר את האסוציאציה הזאת). ליתר תוקף הסביר מרגלית שלשום ב"ישראל היום" כי זחאלקה "לא אמר שברק רצח ילדים ועסק בציור ו/או בספורט ו/או בבישול", לכן הוא, מרגלית, לא היה יכול עוד להתאפק וקרא לו "חוצפן".

איזו זקיפות קומה של מראיין. ואיזו לגיטימציה הוא נותן לאישום של שר הביטחון הישראלי ברצח ילדים. מזעמו הקדוש המפוקפק של מרגלית, משתמע בבירור שמותר להאשים את אהוד ברק ברצח ילדים. מותר אפילו להאשים אותו ברצח כזה תוך כדי עיסוק בכל מיני תחביבים (פירוק מנעולים? פיטורי יועצים?) – אבל הקו האדום נחצה ברגע שהמוזיקה הקלאסית נכנסת לתמונה ומזכירה את היידריך. למה נדמה לי שהקו הזה נחצה ברגע שבו הועלתה הטענה של רצח ילדים? למה אני חושב שרצח הוא נורא בפני עצמו וכל הנטיות והעיסוקים של הרוצח והאסוציאציות שהוא מעורר אינן מחמירות את החמור מכל? – מן הסתם, בעייה פרטית שלי.

אהוד: אני ראיתי ושמעתי מילה במילה את הקטע המזעזע של הראיון בטלוויזיה (בקישור ששלחו לי ליו-טיוב) ואני אומר לך שלמרות שאינני חסיד של דן מרגלית, הפעם הסכמתי איתו במאה אחוז. הוא היה מצויין מכל הבחינות, ואילו ח"כ זחאלקה החצוף והביריוני היה ראוי שיזרקו אותו מהאולפן בשיח'-מוניס (כך כינה את המקום בדרכו החוצה) וגם יבעטו באחוריו. במדינות אחרות לא מתייחסים בכפפות-משי לאנשים שהם בעצם "גיס חמישי" בלב מדינתם השנואה עליהם, ואשר בשם ה"דמוקרטיה" הם, במקרה שלנו, חותרים ומייחלים – להפיכתה של ישראל למדינת פלסטין!

מצאת לך על מי להגן!

בן משפחת מהגרים אהוד ראב, גר דרומית לסומייל (לשעבר במלבס, בעין-גִ'דִי ובאלקודס]

* * *

גורלו של היכל התרבות נגזר למוּת!!!

ואנדאלים רבי-השפעה יהרסו את פנים האולם

ולא מעט אנשים יעשו מכך הרבה מאוד כסף!

נפתחה ההרשמה לקניית/שכירת חנויות בקניון שיקום על חורבות ההיכל לאחר סיום עבודות ההריסה וה"שיפוץ", שתימשכנה חמש שנים אם לא יותר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סוף-סוף למדנו משהו אמיתי ולא שבשבתי (מלשון שבשבת) מהעיתונאי יואל מרקוס – דמיקולו זה בלדינו "בתחת שלי"! [הארץ, 5.1.10]

* בערוץ 2 של הטלוויזיה הישראלית החלה שלשום לרוץ סידרה מקורית חדשה בשם "ביזוי המת"; היא מומלצת לנקרופילים גסי-רוח ומומלץ מאוד לקחת טבליית פרמין נגד בחילה לפני הצפייה בסידרה. אפשר להשתמש בפרמין גם לקריאת המשכי הרומאן "הנאהבים והנעימים".

* השחקן והבמאי מוחמד בכרי יקבל ביום העצמאות הקרוב את פרס ישראל על מפעל חיים בקולנוע על סרטו הפציפיסטי המוסרי והאובייקטיבי "ג'נין, ג'נין" – המוקיע את פשעיהם של חיילי צה"ל במבצע "חומת מגן". חבר השופטים, כולם מגוון פוליטי מסויים, יזדהו עם הזוכה.

* תזכורת [ויקיפדיה]: בחודש מרץ 2002 ספגה ישראל את מספר האבידות הגבוה ביותר מבין כל חודשי אינתיפאדת אל-אקצה: בשטחים נרצחו למעלה מ-30 חיילים ואזרחים ישראלים, ובתחומי הקו הירוק נערכו 11 פיגועי התאבדות, שבהם נרצחו 81 ישראלים נוספים (לשם השוואה, בכל שלוש שנותיה של האינתיפאדה הראשונה נהרגו 90 ישראלים). כמעט לא חלף יום בחודש זה ללא פיגוע עם הרוגים, ובסך הכל נרצחו 105 אזרחים ישראלים ונהרגו 26 חיילים ישראלים בחודש זה. שיאם של הפיגועים היה הפיגוע במלון פארק – פיגוע התאבדות שנערך במלון פארק בנתניה בעיצומו של ליל הסדר (ב-27 במרץ 2002), ובו נרצחו 30 חוגגים. חודש מרץ 2002 קיבל את הכינוי "מרץ השחור".

מבצע "חומת מגן" היה מבצע רחב היקף של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון התרחש בין ה-29 במרץ ל-10 במאי 2002. מטרתו העיקרית של המבצע היתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים שהתעצם. בפועל צה"ל הרס גם את רוב התשתית האירגונית של הרשות הפלסטינית ביו"ש. במסגרת המבצע גויסו כוחות רבים של יחידות חי"ר במילואים (חטיבה 5, חטיבה 408, חטיבה 55 וחטיבת ירושלים) וכן כוחות שריון והנדסה, לראשונה מאז תום מבצע "שלום הגליל".

* אין ספק שאהוד אולמרט הוא פושע. עובדה, לאחר שהודח מראשות הממשלה פנה מיד לעסקים פרטיים והוא עוד עלול להתעשר!

* לכל המתכננים, מן הימין הקיצוני – רצח פוליטי נוסף בישראל. אל תמהרו כדי שלא תצטרכו לבלות את שארית ימיכם באוננות בכלא כמו רוצחו של רבין. הלא ממילא שום שינוי משמעותי לא יקרה. פה יגבילו ויהרסו ­– שם יבנו כפליים. הכול עבודה בעיניים על אובמה החבוט, שמאין לו ברירה יבלע אותה כמו שהוא בולע את שאר ההשפלות שארה"ב סופגת תחת הנהגתו ובולע את רוב ההבטחות שנשא לשווא.

* הייתם מאמינים? רק אחרי שטרוריסט מוסלמי כמעט שהצליח להפיל לו מטוס דלתא עם כמאה נוסעים מעל דטרויט (שזה כמובן יותר רציני וקרוב לבית, מעצירת הבנייה בגדה והשפלת ישראל) – הטירון (או המיתמם) הפוליטי, בעל החינוך המוסלמי בנעוריו, מובראכ חוסיין אובמה – הזכיר לראשונה בדבריו את המילה – טרור! – וכמובן, את גופי המודיעין הכפופים לו האשים מיד באחריות לאסון שכמעט התרחש – ולא את רפיסותו-שלו מול עולם האיסלאם!

* לפי עצת נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק – ישראל הצטרפה לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי לתמוך בהצעה שממשלת הממלכה המאוחדת תעביר לסקוטלאנד-יארד ולאינטרפול את הטיפול במעצר ובשפיטת פושעי המלחמה הישראליים, שהם כמעט כל אזרחיה היהודים של ישראל, אם וכאשר יבקרו בבריטניה. לפושע מלחמה ישראלי ייחשב כל מי שבתקופת מבצע "עופרת יצוקה" לא אכל ארוחת בוקר הכוללת ביצים, פרוסות בקון מטוגן ושעועית אפוייה במיץ עגבניות.

* * *

הודעה לסופרים ולכותבים שבין נמעני המכתב העיתי

חדר מול נוף – חוויית כתיבה בערבה

תמיד חשבת שיש לך כישרון כתיבה – וכל מה שחסר לך הוא מעט שקט ושלווה? – נמאס לך להתרוצץ ממשימה למשימה ולעולם לא למצוא פנאי לעצמך וליצירה שלך? – האם ההמולה של העיר מפריעה לך להתרכז? – נכון שתמיד חלמת שסוף-סוף תוכל לסיים את הסיפור שההתחלה שלו מבטיחה כך כך?! – הגיע הזמן לממש את החלום.  קיבוץ סָמָר בערבה הדרומית מציע לך לבוא לשבוע של כתיבה באווירה של יצירה וחופש. אצלנו תמצא סביבה נעימה ושקטה בנוף מדהים, תוכל להתנתק מחיי היום-יום למשך שבוע ימים ולהתקדם בכתיבתך. אנחנו מציעים: שהייה בחדר פרטי עם שירותים ומטבחון. שלוש ארוחות כנהוג בקיבוץ. מפגש עם היוצרים האחרים בהדרכת עורך ותיק. חוויית כתיבה בנופי הערבה. 

למידע נוסף: איילין – 052-4587192  ilenemoskowitz@yahoo.com

שלי – 052-3919863  nishmata@gmail.com

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,270 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,016 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל