גיליון מס' 508

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בטבת תש"ע, 11 בינואר 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

עם צרופת ההזמנה לתערוכה של אריק בוקובּזה במוזיאון גוטמן לאמנות

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: סעודת מלכים ב"סוכה הלבנה" בנמל תל אביב ל-4 אנשים רעבים בפחות מ-100 שקלים לסועד, מאת כתבנו לענייני בטן ס. נידח.

דרור אֵידָר: משא ומתן: השיטה המזרח תיכונית. // משׁה שׁפריר: שְׁנַת 2010.

נעמן כהן: "וויוס" – (הלבנת) פשעי הטרור המוסלמי ע"י רון וייס (לבן), בצירוף: כתב האישום המלא: מדינת ישראל נגד מרוואן ברגותי.

 ד"ר אברהם וולפנזון: פינס, פרס, פוליטיקה ואידיאולוגיה.

שמואל יריב [לבית שטרייט]: אַבָּא הִגֵּר מִגָּלִיצְיָה (שיר).

יוסף דוריאל: תשובה לחותך האצבעות והאוזניים שיש לו טענה "ליוסף דוריאל היושב בביתו" ומעז להסביר מהי הדרך היחידה להצלת גלעד שליט.

פרופ' מנשה הראל: עמוס עוז – הסופר והסורר.

עמוס כרמל: גישתו של דן מרגלית מטומטמת!

אורי הייטנר: שאלה של מידתיות.

שתי תערוכות חדשות במוזיאון גוטמן: גוטמן ואליהו אריק בוקובזה: Jaffa

נעמן כהן: בלבול המושגים של בלקינד. // איליה בר זאב: לשמור על סגנון.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים" רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל, במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, "ביתן" הוצאה לאור,

 תל-אביב, נדפס בישראל תשמ"ה / 1985, מחברת ראשונה, המשך 3.

יוסף חרמוני: על המוצָאים התחתונים של גופנו.

י"ז: גברותו המופלאה בלילה. // אֲגָנָה וַגְנֵר: "היית בצוללת ואימללת בחורה!"

קונצרט מדהים בפילהרמונית, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של סרגיי פרוקופייב עם הסולנית הישראלית המפליאה בכישרונה – ברניקה גליקסמן.

המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

דודו אמיתי: המוזיקה בשירות קידום המכירות

* * *

סעודת מלכים ב"סוכה הלבנה" בנמל תל אביב

ל-4 אנשים רעבים בפחות מ-100 שקלים לסועד

מאת כתבנו לענייני בטן ס. נידח

את "הסוכה הלבנה" ביפו אנחנו זוכרים בחיבה רבה לא רק בגלל האוכל המעולה אלא גם היציאה אחרי הסעודה לגינה שהיתה משקיפה אל הים, והאפשרות להסב בה ברווחה ולעשן נרגילה מוזנת בטמבק בטעם תפוחי-עץ. תענוג זה אינו קיים במסעדה "הסוכה הלבנה" החדשה-יחסית שבנמל תל-אביב, כי לדברי המלצר האדיב אין העירייה מרשה זאת, אפילו בחוץ, מטעמים של זיהום האוויר. חבל. וגם הפסד תיירותי גדול שהיה מעניק ניחוח מזרחי לנמל.

ישבנו לאכול 4 ארוחות "עסקיות" במחיר 79 שקלים האחת. השולחן ממש הוצף במנות ראשונות מעולות, סלטים, חומוס, טחינה עם ירקות, חצילים, גזר, עגבניות, ואפילו מנה יפה של חריימה נסיכת הנילוס (דג שאני לא אוהב) וחציל קלוי שלם ממולא טחינה, מעדן. פיתות חמות ופיתה עשוייה בשמן זית וזעתר, זיתים אמיתיים, לפת, ומה לא? וכאשר סיימנו-טרפנו סיבוב ראשון, בא המלצר עם מגש ענק של אותם סלטים לסיבוב שני, הכל כלול במחיר, אבל לנו כבר לא היה כוח להתמלא בהם כי שמרנו קצת מקום למנות העיקריות.

השתייה כללה שלוש כוסות לימונדה מזרחית ובקבוק מים מינראליים, שעליהם נוסף בקבוק גולדסטאר בתוספת 20 שקלים.

המנות העיקריות, הכול במסגרת ה"עסקית", כללו שני דגי מושט ענקיים מטוגנים בשמן עמוק ופריכים וטעימים מאוד, שאפשר לכרסם גם את סנפיריהם וזנבותיהם השחומים, והם על מצע של קוביות תפוחי אדמה אפויים בתנור (מאוד לא מצטיינים, מוטב לו הגישו תפוד אפוי או צ'יפס מטוגן היטב) וסלט עלי חסה; מנה ענקית אחת של פרי-ים, ומנה של פילה דג דניס פרוס לשניים ועשוי היטב. רק אחד הסועדים, אני, הותיר מרוב שובע בצלחת חצי מנה, של דג מושט, ולקח בקופסה הביתה, ואילו היתר הותירו צלחות נקיות, למעט שרידי אידרות דגים או קליפות היצורים מפרי הים (שאינם לטעמי ולא מטעמי כשרות אלא מטעמי טעם וריח, אבל המיסתורית חיסלה קערה שלמה כשהיא מפצחת אברים להנאתה במין חדווה פלאית של אוהבי פרי-ים).

לבסוף הוגש קנקן קפה טורקי עם עוגות בקלווה, כוס תה אחת עם נענע, וכוס קפה קפוצ'ינו ב-12 שקלים תוספת ל"עסקית". לולא זאת היה כל הקינוח כלול במחיר ה"עסקית" – תה וקפה טורקי לבחירה.

79 שקלים כפול 4 "עסקיות" =318 שקלים + תוספת בירה (20) + תוספת קפוצ'ינו (12) = 348 שקלים + 45 שקלים תשר = 393 שקלים שהם כ-100 שקלים לסועד בארוחה גדולה וטעימה. לולא שתי התוספות היינו נשארים ב-79 שקלים לסועד!

מקיר הזכוכית הגדול אפשר גם לראות את מי הים הגועשים במעגן של הנמל ביום חורף שמשי וזאת כאשר אירופה מכוסה שלג עמוק. ובאשר לחברים – לא לכל אחד יש חברים כאלה, ועוד מירושלים! – המסעדה ענקית ויש בה גם מקומות-ישיבה בחוץ ליד המעגן. השירות והנדיבות לפי מיטב מסורת המזרח. העיקר לרצות את האורח. לידיעת הפמיניסטיות: אם איננו טועים, רוב הסגל, אם לא כולו – גברים.

הכתובת: רחוב יורדי הסירה 1, האנגר 4, נמל ת"א (ממש בכניסה אם באים מיורדי הסירה). טל. 03-5464747, 5465060.

* * *

דרור אֵידָר

משא ומתן: השיטה המזרח תיכונית

פורסם בחלקו בטור השבועי בעיתון 'ישראל היום' (6.1.2010)

לפני 32 שנה, ב-25 בדצמבר 1977, עם תחילת המו"מ לשלום בין ישראל למצרים באיסמעיליה, הזדמן לפרופ' משה שרון לשוחח עם נשיא מצרים דאז אנואר סאדאת. שרון, מגדולי המזרחנים החיים איתנו כיום, היה יועצו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין. "אמור לראש הממשלה שלך," אמר סאדאת ליועץ הישראלי, "שזהו שוק. הסחורה יקרה."

שרון סיפר זאת לבגין, אולם הוא הוסיף בעצב שהן בגין והן שאר מנהלי המו"מ שבאו אחריו נכשלו "בציות לחוקי הבזאר." פעם אחר פעם סירבו מנהלי המו"מ הישראלים ללמוד מהניסיון וחזרו על אותן השגיאות, ששִיעבדו את ישראל לחוקי משחק שנקבעו לא על ידם.

הדברים מתחדדים על רקע הידיעות על חידוש המו"מ עם אבו מאזן, וכן המו"מ עם החמאס לשיחרורו של גלעד שליט והידיעות על עיכוב נוסף כביכול מצד החמאס, שגם לו יש רשימת הסתייגויות לאלו של ישראל. הדברים האלה לא הפתיעו את מי שמכיר את חוקי הבזאר המזרחי. חמאס מזהה את הלחץ האדיר על הממשלה ומקווה לסחוט עוד ויתור.

לא מזמן התראיין הסופר אלי עמיר, לרגל 25 שנה לפרסום ספרו "תרנגול כפרות", על ילדותו בשנות החמישים כנער שעלה מעיראק. הספר נגע באחת התמות המדוברות ביותר בעשורים האחרונים: הכרת האחר. לא היכרות בסגנון המתנשא של האנתרופולוגים הבריטיים במאה ה-19, אלא ניסיון עמוק להבין את האחר מנקודת מבטו שלו, לכבד את תרבותו, את הקודים החברתיים והערכיים שלו, ולנסות לתרגם זאת לשפתו של המתבונן.

עמיר דיבר על נושא שלטעמי הוא אחת החרפות הגדולות של החינוך בישראל: לימוד הערבית. או נכון יותר: אי לימוד הערבית. "מי שרוצה להכיר עם אחר, חייב לקרוא את ספרותו ושירתו ולהאזין לצליליו." בעוד שאנחנו שקופים לעמי האזור, איננו מסוגלים לקרוא, להאזין ולצפות בשפע התרבותי, החדשותי והחברתי של המזרח התיכון ללא מתווכים, ואלה לא תמיד הוגנים.

ואז הפתיע עמיר והוסיף דברים נוקבים ביחס למו"מ על גלעד שליט. הוא אמר שאיננו מבינים אותם, ולכן לא יודעים לנהל אתם מו"מ. הוא דיבר על החמאס שהוריד אותנו על הברכיים וסוחט מאיתנו במו"מ של "בזאר מזרחי". ממש כמו משה שרון 32 שנה קודם לכן.

 הביקורת של עמיר לא התמצתה רק במנהלי המו"מ אלא במכבש הלחצים האזרחי והתקשורתי שכולנו עדים לו בתקופה האחרונה. "במקום שנפגין בפני הצלב האדום ובפני האו"ם," אמר הסופר בכאב, "תראה מה אנחנו עושים לעצמנו! מפגינים נגד הממשלה, רומסים אותה, הורסים אותה, מחייבים אותה להתפשר."

נחזור למשה שרון. המזרחן החשוב פרסם עוד ב-1994 מדריך למו"מ במזרח התיכון. הנה כמה נקודות עיקריות: קְנה מידע – לעולם אל תמכור! לעולם אל תהיה ראשון להציע דבר לצד השני. דִבּרתָ ראשון – הפסדת; תמיד תדחה; אל תסכים. לעולם השתמש באמירה: "זה לא מתקרב למינימום" והסתלק מהשולחן. לקוח קשוח משיג מחירים טובים; אל תיחפז עם הצעות-נגד. תמיד יהיה הזמן לכך, תן לצד האחר לערוך תיקונים כתוצאה מה"האכזבה" שלך. סבלנות היא שם המשחק.

הכן מראש תוכנית פעולה מפורטת עם קווים אדומים. לעולם אל תראה זאת לגורם שלישי. היא תגיע ליריבך מהר מאוד; לעולם אל תשאיר משהו לא ברור. הימנע תמיד מ"ניסוחים יצירתיים". זכור שהערבים הם אומני השפה ולולייניה. התנהג כמו בשוק: דַבֵּר בשקלים ואגורות.

אין מקום לרגשנות לא בשוק ולא סביב שולחן הדיונים. במזה"ת "אינך משלם מכס על מילים". מילים ידידותיות כמו גם התפרצויות זעם, מגע פיזי כגון החזקת ידיים, נשיקות, הצמדת לחיים וחיבוקים – כולם תכסיסים מקובלים, ואין לפרשם כמייצגים מדיניות; היזהר מאמונות עממיות בקשר לערבים ולמזה"ת – "הכבוד הערבי" למשל. זכור! כבוד יש גם לך, והוא איננו פחות מן "הכבוד הערבי"; אין לזה דבר עם העניינים הנידונים במו"מ. לעולם אל תעשה או תאמר דברים משום ש"זה המנהג". אם הצד הערבי יגלה שאתה "משחק את האנתרופולוג" הוא ינצל זאת.

עד כאן תמצית שטחית של הכללים.

הדעת נותנת, שהמשותף למשה שרון ואלי עמיר הוא העובדה שהם מכירים את ה'אחר' המזרח תיכוני היכרות בלתי אמצעית, לא דרך ספרים או פנטזיות ליברליות. וזאת לידיעת אלה שצריכים לנהל את המו"מ בין ישראל לשכניה ואויביה.

* * *

משׁה שׁפריר

שְׁנַת 2010

לְעֵת-עַתָּה וְגַם אוּלַי כָּעֵת חַיָּה

עֲדַיִן עֵץ-הַזַּיִת כֹּה יְרֹק-עַלְוָה;

עֻבְדָּה: תָּמִיד שַׁלֶּכֶת-שָׁוְא נוֹגַעַת בּוֹ

וְהוּא עוֹדוֹ יָרֹק כִּבְהִוָּצְרוֹ.

אַךְ מַה יִּקְרֶה לָעֵץ וּלְצִבְעוֹ

אוּלַי בְּעוֹד תְּרֵיסָר שָׁנָה?

מִי לְיָדֵנוּ כָּאן יִתְקַע עַתָּה,

כִּי יִשָּׁאֵר דְּבַר-מָה

מִן הַיָּרֹק-יָרֹק הַזֶּה

זוּלַת חָלָל עָכוּר מִכֹּחַ-הַכְּבִידָה?

וְאָז אוּלַי יִשְׁאַל הַמְשׁוֹרֵר,

אִם עוֹד יִהְיֶה וְלֹא יִתַּם לִגְוֹעַ:

כְּלוּם כָּאן הָיָה הָעֵץ נָטוּעַ,

אוֹ אוּלַי לֹא-כְלוּם הָיָה

– רַק רִיק וְהֶבֶל וּרְעוּת-רוּחַ?                                              

* * *

נעמן כהן

"וויוס" – (הלבנת) פשעי הטרור המוסלמי ע"י רון וייס (לבן)

החבר רון וייס כותב: "נעמן כהן לא יכול להצביע על יהודי אחד שנרצח ע"י ברגותי. (גיליון בן עזר 506) ובכן, בית המשפט הרשיע את ברגותי בחמשה מאסרי עולם על 5 מקרי רצח. והנה שמות הנרצחים:

יואלה חן, בת 45 מגבעת זאב

השוטר רב סמל סלים ברכאת, בן 33 מהכפר ירכא

 יוסף הבי, בן 52 תושב הרצליה

 אלי דהן, בן 53 מלוד.

 ציפוקטאקיס ג'רמנוס, נזיר יווני אורתודוקסי ממנזר ואדי קלט.

נכון לא כולם יהודים, ישנו דרוזי אחד, ויווני אחד, אבל הם נרצחו בכוונה תחילה כיהודים. הטעות היא רק בזיהוי.

סניגורו של ברגותי – עו"ד בולוס, טען במשפט כי מעורבותו של ברגותי במעשי הטרור אינה ישירה אלא עקיפה שכן הוא עצמו לא ביצע כל מעשה הרג במו ידיו, אלא "רק" הקים את אירגון "חללי אל-אקצה".

כמיטב מסורת מכחישי השואה טוען החבר וייס, בעקבות עו"ד בולוס, כי ברגותי לא רצח בידיו, אלא היה רק "שר ביטחון". והרי גם היינריך הימלר לא רצח בידיו אפילו יהודי אחד, הוא היה רק ממונה על הביטחון של הרייך...

ההשוואה שעושה החבר וייס בין ברגותי למופז היא נואלת מפני שברגותי שלח את אנשיו בכוונה תחילה לרצוח אזרחים ולא חיילים. ברגותי אינו "שר ביטחון" אלא רוצח שהקים אירגון טרור מוסלמי שביצע ועדיין מבצע פשעי מלחמה. (בדיוק כהימלר).

תמיכתם של החברים אורון, פואד, ווייס, בפושע המלחמה, הרוצח הסדרתי – ברגותי, היא גם אווילות פוליטית. אירגון הטרור המוסלמי של ברגותי "השהידים של הקצה" אינו שונה במטרותיו במאומה מהחמאס או מהג'יהאד האיסלמי.

לתזכורת הנה כתב האישום המלא של ברגותי:

מדינת ישראל נגד מרוואן ברגותי

המאשימה: מדינת ישראל. הנאשם: מרוואן בן חטיב ברגותי. יליד 1959, תושב רמאללה, ת.ז 959251745. כעת במעצר מה-15 באפריל 2002.

1. בסוף ספטמבר 2000 או בסמוך לכך, פרצו אירועים אלימים מטעם גורמים פלסטינאים המכונים בפיהם "אינתיפאדת אל אקצא", אשר נמשכים עד לעת הזאת (להלן: התקופה הרלבנטית לכתב האישום).

אירועים אלימים אלה כוללים פעילות טרור מתמשכת ואינטנסיבית נגד מטרות ישראליות, לרבות ביצוע פיגועי התאבדות ופיגועי ירי רצחניים, שכתוצאה ממנה קיפחו חייהם מאות מאזרחי מדינת ישראל וחייליה, כמו כן נפצעו ונפגעו מאות אחרים (להלן: פעולות טרור).

2. בין הגורמים הפלסטינאים המרכזיים שעסקו בביצוע פעולות הטרור נגד ישראל בתקופה הרלבנטית היו:

"פת"ח" (התנועה לשחרור פלסטין) – אירגון אשר חרת על דגלו את עקרון "המאבק המזויין" – שחרור פלסטין באמצעים אלימים.

הפת"ח מוגדר כאירגון טרוריסטי בהתאם לפקודת מניעת טרור, תש"ח 1948 (להלן: פקודת מניעת טרור).

"התנזים" – הינו מסגרת אירגונית שבאמצעותה התנהלה הפעילות של חברי הפת"ח באזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש) ובעזה. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, מפעיל האירגון התנזים מאבק אלים ומזוין תוך ביצוע פעולות טרור נגד ישראל, אזרחיה וחייליה.

התנזים מוגדר כאירגון טרוריסטי בהתאם לפקודת מניעת טרור.

"גדודי חללי אל אקצא (כתאיב שוהדא אלאקצא) – התארגנויות של פעילי הטרור של התנזים שבצעו פעולות טרור נגד מטרות ישראליות, ובתקופה הרלבנטית לכתב האישום החלו להשתמש בכינוי "גדודי חללי אל אקצא", תחת שם זה אף נטלו על עצמם אחריות על פעולות הטרור שביצעו.

התארגנויות אלה הינן אירגון טרוריסטי בהתאם לפקודת מניעת טרור.

הפת"ח, התנזים וגדודי חללי אל אקצא (להלן: האירגונים הטרוריסטים)

3. הנאשם, שהינו תושב רמאללה, עומד בראש האירגונים הטרוריסטים באיו"ש, והוא מנהיגם והיה שותף מרכזי בקבלת ההחלטות שלהם. הנאשם היה כפוף ליאסר ערפאת, שעומד בראש האירגונים הטרוריסטים.

4. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום עסקו האירגונים הטרוריסטים בפעולות הטרור אינטנסיביות כנגד מטרות ישראליות, בהתאם למדיניות שנקבעה על ידי הנהלת האירגונים.

5. הנאשם הנהיג, ניהל, והפעיל פעולות טרור נגד מטרות ישראליות על ידי קשירת קשר עם גורמי שטח בכירים, אשר היו אחראיים על ביצוע בפועל של פעולות הטרור, בהתאם למדיניות שנקבעה כאמור לעיל, ואשר הנאשם עסק במימושה.

פעילי הטרור הבכירים והמרכזיים עימם קשר הנאשם קשר לבצע תחת הנהגתו את פעולות הטרור היו בין היתר: נאסר עוויס, אחמד ברגותי, נאצר אבו חמיד, ראאיד כרמי, מהנד דיריה (אבו חלאווה) מחמד מצלח (אבו סטחה), מנצור שרים ומחמוד טיטי (להלן: מפקדי השטח).

אחמד ברגותי (להלן: אחמד) שימש גם כיד ימינו וכאיש הקשר של הנאשם במגעיו עם מפקדי השטח האחרים.

מפקדי השטח ביצעו את פעולות הטרור על ידי קשירת קשר עם פעילי שטח שהיו כפופים להם, סרו למרותם ופעלו בהתאם להוראותיהם (להלן: פעילי טרור).

6. כל אימת שהתקבלה החלטה על ידי הנהלת האירגונים הטרוריסטים להפסיק את פעולות הטרור עקב אילוצים שונים, מדיניים ואחרים, הורה הנאשם למפקדי השטח ולפעילים הכפופים להם להפסיק את פעולות הטרור.

הפועל היוצא של דפוס פעולה זה היה כי במשך התקופה הרלבנטית לכתב האישום, משלא ניתנה הוראה מפורשת מטעם הנאשם להפסיק את פעולות הטרור, המשיכו המפקדים ופעילי הטרור הכפופים להם לעסוק בביצוע פעולות טרור על פי מדיניות הנהלת האירגונים הטרוריסטים בכל אותה עת, כמפורט לעיל.

7. במסגרת הקשר לביצוע פעולות הטרור ולשם קידומו, בוצעו על ידי הנאשם והכפופים לו, שורה של מעשים שגרמו, קידמו ואפשרו התממשותן של פעולות הטרור.

8. א. לנאשם, שהנהיג, ניהל והפעיל את פעולות הטרור, היתה מודעות לפעילותם של מפקדי השטח ופעילי הטרור שכפופים להם, והוא עודכן בנוגע לפעילותם, הן במישרין והן בעקיפין, כגון במקרה של הפיגוע במסעדה "סי פוד מרקט" בתל אביב שיפורט להלן.

ב. בתאריך 5.3.02 בשעה 02:30 או בסמוך לכך, הגיע המחבל אברהים חסונה (להלן: "חסונה") אל מסעדת "סי פוד מרקט" ברחוב מנחם בגין בתל אביב (להלן: "המסעדה"), כשהוא חמוש ברובה אם 16, רימוני יד וסכין וזאת בכוונה לבצע פיגוע רצחני.

(1) באותה עת היתה המסעדה מלאה מפה לפה והיו בה עשרות רבות של סועדים. חסונה הגיע ל"גשר בית מעריב" הממוקם ברחוב הנ"ל מול המסעדה, והחל לירות לעבר הסועדים מתוך כוונה-תחילה לגרום למותם של רבים מהסועדים. בסמוך לכך השליך לתוך המסעדה רימוני יד, שבדרך נס לא התפוצצו. מיד לאחר מכן התקרב חסונה לעבר המסעדה ודקר את יושבי המסעדה שנקרו בדרכו, כל זאת במטרה לגרום בכוונה תחילה למותם של רבים מהסועדים.

(2) מיד לאחר שחסונה החל לירות לעבר הסועדים כמתואר לעיל, הוזעקו למקום כוחות משטרה. אחד השוטרים הראשונים שהגיע לזירת הפיגוע, היה רס"ר סלים בריכאת ז"ל, אשר הסתער על חסונה במטרה לעצור את פעילותו הרצחנית. חסונה דקר את רס"ר סלים בריכאת ז"ל מספר דקירות באיזורים שונים בגופו ובכלל זה בצווארו באמצעות הסכין בה היה מצויד וזאת בכוונה תחילה לגרום למותו.

(3) במעשיו הנ"ל גרם חסונה בכוונה תחילה למותם של רס"ר סלים בריכאת ז"ל בן 33, שמצא את מותו כתוצאה מהדקירות הקטלניות, יוסף הבי ז"ל בן 52, שמצא את מותו כתוצאה מהדקירות הקטלניות של חסונה בחזהו ובאיזורים נוספים בגופו וכן נפגע מירייה ברגלו ואליהו דהן ז"ל בן 53, שמצא את מותו כתוצאה מדקירות קטלניות של חסונה בגבו ובבטנו.

כמו כן כתוצאה ממעשיו הנ"ל של חסונה, שנעשו בכוונה לגרום חבלה חמורה, נפצעו עשרות אנשים נוספים, אשר לחלק מהם נגרמו חבלות חמורות.

(4) לאחר הגיעם של כוחות הביטחון למקום הפיגוע, נורה חסונה למוות.

(5) חסונה גוייס לביצוע הפיגוע דלעיל זמן קצר לפני 5.3.02, על ידי נאסר עוויס, שבתקופה הרלבנטית לכתב האישום נמנה על מפקדי השטח הבכירים והמרכזיים.

(6) עוויס קשר קשר יחד עם אחמד ברגותי, מחמד טיטי ופעילים נוספים, לבע פיגוע שמטרתו לגרום בכוונה תחילה למותם של ישראלים רבים והנאשם היה מודע לכך. לשם קידומו של הקשר והוצאתו אל הפועל, הקושרים שחברו לביצוע הקשר ציידו את חסונה בנשק, צילמו אותו בקלטת וידאו "כמחבל מתאבד" וביצעו את כל הפעילות הלוגיסטית הנדרשת להוצאה לפועל של הפיגוע.

(7) בתאריך הנ"ל בסמוך לפני ביצוע הפיגוע, הובל חסונה על ידי פעילים שחברו לביצוע הקשר, למקום בו ביצע הפיגוע. בעת שחסונה ומוביליו היו בדרכם לביצוע הפיגוע, הודיע על כך אחמד לנאשם. הנאשם אישר את ביצוע הפיגוע אך ביקש שלא יבוצע בתוך ישראל אלא בתחומי איו"ש.

(8) זמן קצר לאחר ביצוע הפיגוע, בשעה 3:00 לפנות בוקר או בסמוך לכך, התקשר אחמד לנאשם ודיווח לו שהפיגוע בוצע כפי שפורט לעיל ועניין זה משודר בטלוויזיה. הנאשם השיב לאחמד כי הוא צופה בטלוויזיה ויודע אודות ביצוע הפיגוע. הנאשם ביקש שנאסר עוויס ייוועץ בו לפני הוצאת הכרוז בו נוטל האירגון הטרוריסטי אחריות על ביצוע הפיגוע.

9. א. הנאשם ומפקדי השטח עסקו בגיוס פעילים לאירגונים הטרוריסטים. בנוסף, הם הפעילו, שידעו ועודדו את פעילי הטרור, לרבות אלה שגויסו על ידם בתקופה הרלבנטית, לבצע פעולות טרור. כמו כן הם דאגו לכל האירגון הלוגיסטי הדרוש לביצוע פעולות אלה.

ב. (1) במסגרת פעילות זו, במהלך חודש מאי 2001 ובסמוך לכך, פנה איסמעיל רדאידה (להלן: איסמעיל) אל הנאשם וביקש להתגייס לפעולות הטרור, במטרה לבצע פיגוע התאבדות.

באותו מעמד, אמר לו הנאשם כי הוא מוכן לספק לו אמל"ח לצורך ביצוע פיגועי ירי נגד חיילים ומתנחלים מיד לאחר מכן, היפנה הנאשם את איסמעיל למנהד אבו חלאווה, שכאמור לעיל נמנה על מפקדי השטח, וזאת ביודעין כי הלה אחראי לחוליה של פעילים, אשר מבצעת פיגועים כנגד מטרות ישראליות.

(2) למחרת היום, מסר מוהנד אבו חלאווה לאיסמעיל, 2 רובי קלצ'ניקוב עם מחסניות מלאות כדורים ושקית ובה כדורים נוספים.

3) בתאריך 12.6.01 איסמעיל, ביחד עם פעיל נוסף, ארבו למכוניות שנסעו בכביש המוביל מירושלים למעלה אדומים. בשעה 22:40 או בסמוך לכך , ירה איסמעיל צרור של כ-13 כדורים מרובה הקלצ'ניקוב שקיבל כאמור לעיל, וגרם בכוונה תחילה למותו של ציפוקטקיס גרמנוס, נזיר יווני אורתודוכסי (להלן: רצח הנזיר).

(4) זמן מה לאחר מכן קיבל איסמעיל כלי נשק נוספים ממהנד אבו חלאווה ותיכנן לבצע באמצעותם פיגוע ירי באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. בסמוך לאחר רצח הנזיר, מהנד אבו חלאווה ואנשים נוספים הכפופים לנאשם, דיווחו לו כי פעולת טרור זו בוצעה על ידי איסמעיל, אותו היפנה הנאשם למהנד אבו חלאווה במפורט לעיל.

10. הנאשם היה שותף להכשרת פעילי הטרור על ידי מימון ואירגון מסגרות אימון לפעילים, שהיו חברי האירגונים הטרוריסטים זה מכבר, וכן לפעילים שגויסו באותה עת, כל זאת לצורך ביצוע פעולות טרור. פעילי הטרור שהשתתפו במסגרות הנ"ל, עברו אימונים של הפעלת נשק מסוגים שונים, אימוני כושר ועוד. בין השאר, גייס מיאסר ערפאת סכום של כ-20 אלף דולר אותו מסר לנאצר אבו חמיד, שנמנה על מפקדי השטח, לצורך מימון ואירגון מסגרת אימונים לפעילים כנ"ל. הנאשם נטל חלק בפעילות זו, ביקר אצל פעילי הטרור שגויסו והשתתפו באימונים ובהזדמנויות שונות ראיין חלק מהם.

11. א. הנאשם פעל להשגת כלי נשק ואמצעי לחימה שונים, לרבות רובי סער, חגורות נפץ, מרגמה, רימוני יד ועוד, לצורך ביצוע פעולת הטרור. הנאשם מינה את אחמד ברגותי לאחד הגורמים המרכזיים שהיו אחראים על קניית הנשק, ואף הסתייע במפקדי השטח לביצוע משימות אלה. בין השאר מימן הנאשם רכישת נשק שסופק על ידי אחמד לזיאד חמודה, פעיל שהיה שותף בין היתר לרצח ("לינץ'") שני חיילי צה"ל במשטרת רמאללה. זיאד חמודה, יחד עם פעילים נוספים ביצע בנשק זה מספר פיגועי ירי לכיוון היישוב פסגות. כמו כן, מימן הנאשם רכישת מרגמה עבור נאצר אבו חמיד, שביצע בה ניסוי ירי אשר נכשל.

ב. הנאשם ריכז פעילות עניפה למימון רכישת אמל"ח ממקורות שונים. במסגרת זו היו מפנים אליו מפקדי השטח ופעילי הטרור בקשות בעל פה ובכתב למימון רכישות אלו. הנאשם פעל להשגת המימון, על ידי הפניית הבקשות דלעיל, בצרוף המלצתו, ליאסר ערפאת, ולגורמים נוספים. כמו כן בחלק מהמקרים דאג הנאשם למימון רכישות האמל"ח שפורטו בבקשות שהופנו אליו ממקורותיו הוא. כפועל יוצא מפעילות זו של הנאשם, קיבלו מפקדי השטח ופעילי הטרור מימון לצורך רכישת אמל"ח, אשר נעשה בו שימוש לביצוע פעולות הטרור.

ג. אחד האירועים הממחישים פעילות זו הוא פנייתו של ג'יהאד ג'עארה, אחד הפעילים לנאשם ההקשה למימון פעילות שמטרתה ביצוע פיגוע. הנאשם הפנה את ג'עארה לאחמד אשר דיווח לנאשם כי בכוונתו של זה לבצע פיגוע בירושלים. הנאשם אישר את ביצוע הפיגוע, אך ביקש כי הפיגוע לא יבוצע בתוך תחומי ישראל. בתאריך 26.3.02 בשעות הבוקר, יצאו פעילים שקשרו קשר עם ג'עארה לביצוע פיגוע בסמוך לקניון מלחה בירושלים, זאת במטרה לגרום בכוונה תחילה למותם של ישראלים רבים. הפיגוע לא יצא לפועל מכיוון שפעילי הטרור שיצאו לבצע את הפיגוע, נעצרו על ידי חיילי צה"ל באחד מהמחסומים בדרך לירושלים ואחד מהם נורה.

12. הנאשם, שלט במפקדי השטח ופעילי הטרור, בין השאר על ידי מימון כספי של הצרכים השונים של גורמים אלה, ובכלל זה אמצעי קיום ותמיכה כלכלית. במסגרת זו היתווה הנאשם פעילות, במהלכה הופנו אליו מרבית הבקשות לסיוע כספי של מפקדי השטח ופעילי הטרור, הן בכתב והן בעל פה. הנאשם, בחן את הבקשות, ונתן עדיפות לבקשות סיוע של פעילים שביצעו פעולות טרור נגד ישראל, לרבות כאלה שהוכרזו כמבוקשים או נפגעו במהלך ביצוע פעולות אלה. בחלק מהמקרים הורה הנאשם לאנשי הכספים שעבדו עימו, ביניהם עלי ברגותי – אלו בקשות לאשר וכן את היקף הסכומים שיש לשלם. במקרים אחרים, הנאשם העביר את הבקשות דלעיל, בצרוף המלצותיו, ליאסר ערפאת. ערפאת החליט אם לאשר את הבקשות וכן את היקף הסכומים שיש לשלם. בנוסף, טיפל הנאשם בבקשות לקידום פעילים במסגרת ההיררכית של האירגונים הטרוריסטיים, ובבקשות לשיבוץ פעילים למשרות בכירות במנגנונים שמומנו על ידי יאסר ערפאת ערפאת. במתן התמיכה הכלכלית לפעילים ובקידומם, בהתאם לסדרי העדיפות שפורטו לעיל, הנאשם שידל, ואיפשר לפעילים להתמסר באופן בלעדי לביצוע פעולות הטרור, כשהם משוחררים מעול פרנסת בני משפחתם, ובכך גרם להגברת פעולות הטרור נגד ישראל.

31. א. הנאשם הביא להגברת המוטיבציה והנכונות של פעילי האירגונים הטרוריסטים לביצוע פעולות טרור נגד ישראלים, על ידי שידולם ועידודם לכך בנאומי הסתה נגד מדינת ישראל באמצעי התקשורת השונים ובכינוסים, וכן על ידי הפצת כרוזי הסתה. בנאומים ובכרוזים אלה קרא הנאשם לפעולות נקם נגד ישראל, הלל ושבח את כל אותם גורמים שעסקו בביצוע פעולות טרור נגד מטרות ישראליות תוך הענקת "מעמד קדושים" לאותם פעילים שנפגעו במהלך פעילותם. בתגובה למאמצי כוחות הביטחון של ישראל למיגור פעולות הטרור, הכריז הנאשם כי פעילי האירגונים הטרוריסטים שכונו על ידו "גיבורים" יצליחו לפרוץ לערים הישראליות "ולהנחית מכה אחר מכה," זאת לצורך ערעור תחושת הביטחון של תושבי מדינת ישראל. הנאשם עמד בראשן של תהלוכות המנויות בהן השתתפו פעילי האירגונים הטרוריסטים כשחלקם חמושים. במהלך תהלוכות אלו נהגו המשתתפים להתעמת עם חיילי צה"ל על ידי פעולות אלימות והפרות סדר שמטרתן התססה, הסתה ועידוד פעילים נוספים להצטרף לאירגונים הטרוריסטים. על ידי הפעולות הנ"ל, גרם הנאשם להגברת הנכונות של אנשים רבים להתגייס לאירגונים הטרוריסטיים והצליח לעודד ולשדל את מפקדי השטח והפעילים לבצע פעולות טרור, לרבות ביצוע פעולות נקם רצחניות נגד מטרות ישראליות.

ב. אחד האירועים המאפיינים פעילות זו התרחש בבית האבל שפתח הנאשם לאחר מותו של ראא'ד כרמי ב 14.1.02 שהיה מבכירי מנהיגי השטח. במהלך התכנסות של מפקדי השטח ופעילי הטרור בבית האבל, בתאריך הנ"ל בשעות הערב, קרא הנאשם לאחמד ברגותי, ולנוכחים האחרים שהיו בבית האבל, לבצע פיגוע נקמה בגין מותו של ראא'ד כרמי. בסמוך לאחר מכן אחמד פעל לבצע את הוראותיו של הנאשם, וסיפק נשק למוחמד מצלח (אבו סטחה) אחד ממפקדי השטח, שקשר קשר עם אחמד ופעילים נוספים שהיו שותפים בחוליית טרור שפעלה תחת פיקודו, לצורך ביצוע פיגוע נקמה בהתאם להוראותיו של הנאשם.

בתאריך 15.1.02 ארבו מוחמד מצלח וחברי החוליה שהיו עמו למכוניות שנסעו בכביש 443, בסמוך לתחנת דלק שבגבעת זאב. בשעה 19:45 התקרבו מחמד מצלח וחברי החוליה למכוניתה של יואלה חן ז"ל שעמדה בסמוך לתחנת הדלק ושוחחו עמה על מנת לוודא שהיתה ישראלית. מיד לאחר מכן ירו מחמד מצלח וחבר חוליה נוסף צרור כדורים לעברן של יואלה חן ורשל עיני שהיתה עימה במכונית וגרמו בכוונה תחילה למותה של יואלה חן ז"ל וניסו לגרום שלא כדין למותה של רשל עיני אשר נפצעה. מיד לאחר הפיגוע דיווח אחמד לנאשם על הרצח שבוצע כפיגוע נקמה בהתאם לדרישתו של הנאשם.

14. הנאשם, שעמד בראש האירגונים הטרוריסטיים באיו"ש, במעשים הנ"ל הנהיג, הפעיל, סייע, שידל והשתתף בפעולות הטרור שבוצעו על ידי מפקדי השטח ופעילי הטרור שהיו כפופים להם, כמפורט בנספח לכתב האישום, ובכך גרם בכוונה תחילה למותם של מאות ישראלים, כל זאת בתקופה הרלבנטית לכתב האישום.

15. הנאשם, שעמד בראש האירגונים הטרוריסטים באיו"ש, במעשים הנ"ל, הנהיג, הפעיל, סייע, שידל והשתתף בפעולות הטרור שבוצעו על ידי מפקדי השטח ופעילי הטרור שהיו כפופים להם, כמפורט בנספח לכתב האישום, ובכך ניסה הנאשם, שלא כדין לגרום למותם בכוונה תחילה של מאות ישראלים.

הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם:

1. רצח בכוונה תחילה, עבירה על סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2. סיוע לרצח – עבירה על סעיף 300 (א) (2) ביחד עם סעיף 31 לחוק הנ"ל.

3. שידול לרצח – עבירה על סעיף 300 (א) (2) ביחד עם סעיף 30 לחוק הנ"ל.

4. ניסיון לרצח, עבירה על סעיף 305 (1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

5. קשירת קשר לבצע פשע, עבירה על סעיף 499 לחוק הנ"ל.

6. פעילות באירגון טרוריסטי, עבירה על סעיף 2 לפקודת מניעת טרור, תש"ח – 1948.

7. חברות באירגון טרוריסטי, עבירה על סעיף 3 לפקודה הנ"ל.

פסק דין וגזר דין

 בכתב האישום המקורי, ביקשה הפרקליטות להרשיע את ברגותי ברצח של 37 בני-אדם. בית-המשפט לא קיבל את עמדתה, מחוסר ראיות.

 שלושת השופטים, שרה סירוטה, עמירם בנימיני ואברהם טל, ציינו כי "הוכח מעל לכל ספק שהנאשם נטל חלק ועמד בראש פעילות רצחנית, שמטרתה פגיעה בחפים מפשע הן בשטחי יהודה ושומרון והן בתחומי הקו הירוק, כולל פיגועי ההתאבדות." על הפיגועים בהם לא הורשע במישרין, השופטים כתבו כי היה "מעורב עד צוואר בפעילות טרור ומוטלת עליו אחריות מוסרית כבדה למותם של רבים. יש לו "אחריות מוסרית, אך לא משפטית."

גזר דינו של מרוואן ברגותי: 5 מאסרי עולם ועוד 40 שנה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר על מרוואן ברגותי, שהורשע ברצח חמישה ישראלים, ובמעורבות בארבעה פיגועי טרור וכן בניסיון לרצח ובחברות באירגון טרור. חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

פינס, פרס, פוליטיקה ואידיאולוגיה

באירוניה מוזרה של ההיסטוריה נזדמנו לפונדק-זמן אחד שני אירועים סמליים: התפטרותו של אופיר פינס מהכנסת ומסיעת "העבודה" – ויום מלאות 42 שנה להחלטת מפלגת-העבודה לשיר את האינטרנציונל. [ליטל לוין, "הארץ", 7.1.10].

מזווית-ראייה של מתבונן-משתתף PARTICIPANT OBSERVER נראה שזימון-אירועים זה מאפשר לנו להפיק לקחים מיחסי הפוליטיקאי והאידיאולוג בימים ההם בזמן הזה. זכיתי להיות בין חמשת נציגי רפ"י בוועדת ה-20 [5 רפ"י, 5 אחה"ע, 10 מפא"י] שזומנה לישיבה בראשות מזכירת מפא"י, דאז גולדה מאיר, לרחוב הירקון 110 בת "א. על סדר היום היה הטקס החגיגי של הקמת מפלגת העבודה [ינואר 1968]. זכור לי ששמעון פרס הביע התנגדות נחרצת לשירת האינטרנציונל ולהנפת דגל אדום בפתיחת הוועידה – כפי שדרשה אחדות-העבודה.

בגמר הישיבה חזרנו ברגל מהירקון 110 [מרכז מפא"י] להירקון 53 [מרכז רפ"י]. בדרך שאלתי את פרס: "מדוע התנגדת בתוקף רב כל כך לבקשתה של אחדות העבודה? גם אם אינך מזדהה – הרי אלה הם הסמלים של ערכיה מאז ומתמיד – והרי הם יהיו שותפינו בהקמת המפלגה החדשה..."

בנימוקיי הסתמכתי יותר על החושים הדיפלומטיים של פרס, שאמנם אחר-כך קשר ידידות עם אברהם גבלבר, נציג אחה"ע במזכירות "העבודה". לא חשבתי שאוכל לשכנעו בנימוקים אידיאולוגיים.

המציאות טפחה על פניי: היה גורם סמוי מעיניי עד אז, שמשקלו גבר גם על האידיאולוגיה וגם על ה"דיפלומטיה" הפנים-מפלגתית ועל האינטרסים של שיתוף ה"מיעוטים" [רפ"י ואחה"ע] במפלגה המאוחדת. הגורם הסמוי והמפתיע היה – טינה אישית, שבאה לידי ביטוי בתשובתו הקצרה והנחרצת של פרס: "אבל ראית איך גולדה התרגזה?"

בהכירי ובהוקירי את אופיר פינס, בן עירי לשעבר [ראשון לציון], משוכנע אני שהשיקולים שהביאוהו לצעדו הדרמטי לא היו טינה אישית, אלא אידיאולוגיה טהורה.

ד"ר אברהם וולפנזון

חיפה

[המכתב נשלח גם למערכת "הארץ"]

אהוד: ברוך שפטרנו. כי אילו דעתו ודעת חבריו של פינס היתה מתקבלת, "העבודה" לא היתה בממשלה וברק לא היה שר הביטחון. אני עדיין מקווה ש"העבודה" תתאושש ותמשיך למלא את תפקידה ההיסטורי, מה עוד שהתפוררות "קדימה" תוסיף לה ח"כים רבים בבחירות הבאות ואולי כבר בכנסת הנוכחית, כאשר "קדימה" תתפלג בין "העבודה" ל"ליכוד".        

* * *

שמואל יריב [לבית שטרייט]

אַבָּא הִגֵּר מִגָּלִיצְיָה

בִּשְׁנַת אֶלֶף-תְּשַׁע-מֵאוֹת וּשְׁמוֹנֶה אַבָּא הִגֵּר מִגָּלִיצְיָה.

אִלּוּ בִּקֵּשׁ גְּאֻלָּה בִּנְיוּ-יוֹרְק

כִּי אָז הָיִיתִי הַיּוֹם

מְזַמֵּר עִם גִּיטָרָה בְּאִצְטַדְיוֹנִים גְּדוּשֵׁי-נְעַרוֹת

שׁוֹרְקוֹת לְנִעְנוּעֵי-עַכּוּזִי וּמִתְלַהֲמוֹת בְּמָשְׁחָן אֲבָרַי בַּשָּׁמֶן.

דְּיוֹקְנִי עַל קִירוֹת-חַדְרֵיהֶן

וְהֵן נִרְדָמוֹת עִם וִידְיוֹקְלִיפִּים שֶׁל שִׁירַי

וַאֲנִי בַּחֲלוֹמוֹתֵיהֶן.

וְאוּלַי הָיִיתִי גְּדוֹל מְאַהֲבֵי-הַקּוֹלְנֹעַ

מִתְחַזֶּה לְמַנְיָק שֶׁלְּמִילְיוֹנֶרִית תְּשׁוּקָתוֹ

אוֹ לְגִ'יגוֹלוֹ הַמּוֹכֵר חֲמוּדוֹתָיו בְּפִנוֹת חֲשׁוּכוֹת בְּתַחֲנוֹת-רַכֶּבֶת

אוֹ לְנַעַר-תָּמִים הַמִּתְפַּתֶּה לְעַנֵּג בְּשַׂר-גְּבִירָה מְתֻסְכֶּלֶת.

וַאֲנִי בְּבֶּוֶרְלִי-הִילְס

מִתְכַּרְבֵּל בִּתְּהִלַּת-עִתּוֹנוּת

וּרְכִילָאִיּוֹת-הוֹלִיווּד נֶחְפָּזוֹת לְפַרְסֵם

בְּכָל עֵת שֶׁהָיִיתִי נִמְחָץ בִּזְרוֹעוֹת-סֶלֶבְּרִיטִית.

אֶלָּא שֶׁעֶרְגָּה לְצִיּוֹן הֵבִיאָה אֶת אַבָּא לְצִיוִילִיזַצְיַת-פֶּתַח-תִּקְוָה.

וְעַד לְמוֹתוֹ בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ לֹא חָדַל לְפַזֵּם

אֶת הִמְנוֹן-הַעֲלִיָּה-הַשְּׁנִיָּה וּלְקַלֵּס אֶת עֲמַל-הָעוֹבְדִים.

וְהַיּוֹם זֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר לַחֲלוּטִין וּכְזָר אֶעֱמֹל בֵּין זָרִים.

הַנְּעָרוֹת זָנְחוּ סִיסְמוֹת-שְׁנַת-שְׁמוֹנֶה וַעֲמַל-כַּפַּיִם נִכְפַּשׁ.

תַּעֲרֹגְנָה לְיָדַיִם עֲנֻגּוֹת וְלִבּוֹתֵיהֶן לָאָפְנָה וְלַמִּסְעָדוֹת.

מְשַׁסּוֹת בִּי זוֹ אֶת זוֹ וּמְמַלְמְלוֹת

"הֶבֶל חִיּוּ עַל פְּנֵי אַחֲרוֹן-דּוֹר-שֵׁנִי לַעֲלִיָּה-הַשְּׁנִיָּה."

* * *

יוסף דוריאל

תשובה לחותך האצבעות והאוזניים

שיש לו טענה "ליוסף דוריאל היושב בביתו"

ומעז להסביר מהי הדרך היחידה להצלת גלעד שליט

אני מכיר את האנשים מסוגו של עפר גביש, עוד מימי קודמיו, שעסקו בהטפה נגד מאבק הדור שלי להקמת המדינה העברית. גם אז איימו עלינו שאם נעשה את מה שחשבנו לנכון, הצד השני יעשה לנו – "ככה וככה" – לפי מיטב הדמיון הפרוורטי שלהם, אלא שהוא גם בא עם הצעה מעשית לפושעי החמאס – תתחילו לחתוך לגלעד שליט אצבעות ואוזניים. ואיך הוא מנמק נבואה זו? – בזה "שמולנו יושבים מטורפים."

אז יש לי חדשות בשבילו: מולנו יושבים פושעים אך לא מטורפים, והם לא זקוקים לעצות של עפר גביש כדי שהפשע ינצח, כי המטורפים יושבים דווקא בצד שלנו, ומזה דור שלם מקבלים החלטות מטורפות, המאפשרות לטרור לנצח. וכנראה שמר גביש מזדהה איתם בלב שלם.

ובאשר להערה המתנשאת על קברניטינו [גיליון 507], שהם "לא רק כותבים בעיתון," אינני יודע איזה קבלות ישנן אצלו על תרומתו למדינה, אבל אני סבור שהקבלות שאני יכול להציג – מלפני הקמת המדינה ועד היום – שוקלות יותר מאלו של כל חברי הממשלה גם יחד. וזה כולל קבלות על התגשמות אזהרות משגיאות אסטרטגיות בניהול המדינה, כגון – האזהרה ממתקפת הפתע ביום הכיפורים, האזהרה מטיפול שגוי בשחרור גלעד שליט, והאזהרה משליחת חיילינו לעזה.

באיחולי התפכחות ללא כאבים,

יוסף דוריאל

* * *

פרופ' מנשה הראל

עמוס עוז – הסופר והסורר

הופעתו של הסופר הדגול עמוס עוז בטלוויזיה בערב י"ז בטבת תש"ע, 3 בינואר 2010 היתה מרתקת. יחד עם זאת היא המעיטה את הדמות והמעשים הייחודיים, המקוריים והיצירתיים של עם ישראל בארץ ישראל, תוך אי הזדהות עם המפעלים הנפלאים של היהודים והציונים.

במשך כשעתיים לא שמענו מפי הסופר הנעלה משפט אחד מן התנ"ך, שהוא ספר הספרים של היהדות והנצרות. צא ולמד עמוס עוז מדברי הסופר ומשורר ידידנו חיים גורי ואחרים, אתה לא הזכרת במילה אחת את מפעלי הבנייה המקוריים של עם ישראל ואת בניין ארץ ישראל המיוערת, המדברית והשוממה; למרות שעמנו היה היחיד והראשון בין עמי הקדם בימי בית ראשון ושני, שהפך ודרג את הטרשים לטרסות חקלאיות פרי המצאתו, ול"ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים, ארץ זית יצהר ודבש" (מלכ"ב י"ח). עם ישראל היה היחיד בתולדות ארצנו והמזרח התיכון, שבנה את בירתו, מקדשו ומצודתו המפוארים על ההר ועל סף המדבר.

סופרנו הישראלי והציוני כינה בדבריו את יהודה ושומרון בשם "שטחים כבושים". על-ידי מי? יהודים מתנדבים וחלוצים הממשיכים את המסורת המזהירה של אבותינו? לעניות מחקריי, סופרנו המלומד חסר ידע בסיסי של המקורות ההיסטוריים בתולדות ארץ ישראל של היהודים והנוצרים, וגם של הערבים הכובשים. משום כך הוא השמיץ וביזה את עמנו בטענתו שאנו כובשים; את מה כבשנו, את ערב? הרי לנוצרים ולמוסלמים יש ארצות ובירות שלא נכבשו על-ידי זרים, אז היכן הארץ של עם ישראל, ומי היו כובשיה הזרים? היו אלה האשורים, הבבלים, הפרסים, ההלניסטים, הרומים, הביזנטים והערבים-מוסלמים. אבל שום עם לא הרס את ארצנו כמו הערבים.  

לאור חמישים שנות מחקריי, נוכחתי שעם ישראל היה הראשון והחלוץ בעמי הקדם, שבנה ארץ הררית במזרח התיכון; והעם הערבי היה הכובש וההורס הגדול בדתות, ונזכר ככזה רבות בקוראן, ובעיקר בכיבוש הנביא מוחמד את מכה מידי עובדי האלילים. כיבוש זה מכונה בערבית בשם "פתח" (סורת אלצף 1), וכן הכיבוש הערבי האומאי את כל הארצות, מצפון אפריקה במערב עד הודו וסין במזרח המכונה פותוח – רבים של פתח, והמשמש להם מאז מצווה דתית וסמל. ל טרור כזה, על האינטיפאדה הערבית נגדנו, כתב הסופר המזהיר יזהר סמילנסקי, היהודי והציוני למופת, לאמור: "חברה השולחת את בניה להתאבדות ורואה בכך את גולת הפטריוטיות הלאומית, מוציאה עצמה מהכלל האנושי והופכת לקניבלית אין מה לדבר איתה. אם היא זכאית לקבוע לה זכויות אדם?"

ומה היא דעתך אדוני הסופר? הביע נא את כל האמת!

במשך כאלף שנות שלטון ערבי-מוסלמי בארץ נהרסו היישובים בכל חבליה; נהרסו המדרגות בהרים, חרבו הערים והכפרים ונפסקו בהם המלאכה והתעשייה. המישור, העמקים והבקעות הפוריים הפכו לביצות ממאירות; בארץ המלאה נתיבות נעלמו כל הדרכים העתיקות; וירושלים בירתנו הענקית חרבה ושממה על ידם, והייתה עזובה ודלת אוכלוסייה בהשוואה לכל תולדותיה.

וכך כתב פרופ. ד. איילון בשנת 1983 על החורבן המשווע של נמלי הארץ: "...במשך כל תולדות האיסלאם בכל העולם המוסלמי, מגדות האוקיאנוס האטלנטי עד איי האוקיאנוס השקט, לא היתה אף פעולת הרס שתשווה ביסודיותה ובעקביותה ובחומרת תוצאותיה לאורך ימים, לפעולת ההרס של החוף הסורי-ארץ-ישראלי על ידי הממלוכים" – במאות 13-15 לסה"נ,  הרי תוצאות הפותוח !

על הזיקה של עמנו למולדתו היחידה, כתב הסופר י. פיכמן, אוהב ישראל וציוני נאמן לארצנו, בשנת 1928, לאמור: "חסד המולדת לא עזבנו מעולם והפך את נדודי הקבע של אלפי שנה לדירה ארעית, ואת האדמה אשר רק את שמעה שמענו למולדתנו האחת והיחידה... שאין הארץ קולטת אלא את בחיריה ..." והוא מתלונן "על העם הנידח מארץ מולדתו, ועל שוועתה של האומה למולדת הגזולה." – כן, כבוד הסופר דל הידע, כך כותב סופר יהודי וציוני המושרש באדמתו, שפירסם כ-300 ספרים וזכה בפרס ישראל בשנת 1955.

וכיצד מביע מעלת הסופר את עוזו המפוקפק בעיתון "ידיעות" ב- 3.6.2006 מטעם "שלום עכשיו" על "גוש אמונים"?

שמעו שמיים והאזיני ארץ: "כת קטנה משיחית אטומה ואכזרית הגיחה לפני כמה שנים מתוך הפינה האפלה של היהדות והיא מאימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו ולהשליט עלינו פולחן דמים פראי ומטורף. הקרע הלאומי בעניין הגבולות והשטחים הוא רק פירצה אשר מבעדה עלה ביב השופכין של היהדות אל קידמת הבמה ההיסטורית... יום יום אנחנו שומעים עכשיו את קולם המבולבל של כל מיני מוכי עיוורון המתחננים לפני הכת הטמאה הזו." – איזה אנטישמי כתב את דברי השיקוץ והניוול האלה?

העדות לשנאת החינם של הסופר והמשמיץ העריצי, שהכריז יחד עם השר יוסי שריד: "אם יגורשו הערבים מכפרם נשתטח מול גלגלי המכוניות," היא: מה עשו מעלת הנכבדים היהודים האלה לאחר הגירוש המתועב של בני עמם מ"גוש קטיף", אלה שהפכו את האזור לראשונה בתולדותיו לארץ זבת חלב ודבש ? לאלוהי היידעונים פתרונים.

אם כן, מי הם אנשי הכת האטומה והאכזרית, בעלי פולחן הדמים והמטורף, שעלו מביב השופכין של היהודים, בני הכת הטמאה הזו? ומי סבור כך אם לא סופר מבזה העוכר ישראל, אשר עיניו נישאות לפרס נובל לספרות בשם המדינה היהודית והציונית שהוא מתנכר לה ומגדף את בניה בנקמנות דלה?

הרי רשימה חלקית של מנהיגי מדינת ישראל, חוקריה וסופריה, וחלוצי תנועת "ארץ ישראל השלמה", שהסכימו לטרנספר את הערבים מהארץ בדרכי שלום, כפי שנהגו בארצות אירופה בהסכם לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאור מסקנותיו של ד"ר משה יגר בשנת 2009, חוקר ותיק של תולדות הציונות. המנהיגים הם: דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, מנחם אוסישקין, יצחק טבנקין, יוסף וייץ. הפרופסורים: בן ציון דינור, יוסף קלאוזנר; הסופרים והמשוררים: ש"י עגנון, נתן אלתרמן, משה שמיר, יצחק שלו; והאגודות: הקיבוץ המאוחד, הפלמ"ח, ועוד ועוד.

אציין שבקיבוצי הסוציאליסטי למופת, "מעוז חיים", שהיה גם מעוז הפלמ"ח, כי בין חבריו החשובים היו אורי ברנר – סגן מפקד הפלמ"ח, ואורי יפה, אלוף משנה בצה"ל – חגגנו את יום הכרזת המדינה בהכרזה בחדר האכילה: "מולדת אין מחלקים, אין גוזרים חיק אם"; והמשורר הלאומי נתן אלתרמן קבע בשירו "זמר הפלוגות": "אין עם נסוג מחפירות חייו."

לכן כבוד הסופר הזעפן, גם אנו נמנינו בין מסואביך, דע את מי חרפת וגידפת, את בוני ארץ ישראל היהודית והציונית. מה אתה עשית בעד ארץ ישראל לא ידוע לנו. אך מלומדנו הנכבד, אנא "נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה" (תהילים ל"ד), שאם אין תורת אמת לסופר הוא עושה רמייה בהבנתו, ושקר בדבריו, וסוטה מהדרך הישרה. שכך אמר הנביא ירמיה: "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' איתנו, הנה לשקר עשה, עט שקר סופרים." (ירמיה ח' 8).

אהוד: עמוס עוז צודק בעיקרי דבריו נגד משיחיות השקר של המתנחלים, ועמדתי על כך בהרחבה במבואי למהדורה העברית של ספר הראיונות "אין שאננים בציון" ["עם עובד", 1985], בשימוש הערמומי שהמתנחלים עושים בתורת הקליפות ובניצוצות שנפלו אליהן, ובתורת הגאולה, וזאת בהסתמך על קבלת האר"י ובייחוד על עמדתו של הראי"ה, רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שכוונתו היתה לטובה והם הפכוה לכך שכל שאר היהודים שאינם מחזיקים בעמדתם הם ה"קליפות" – והם מעין דלק על גלגלי המהפכה המשיחית של המתנחלים.

מצד שני, גם אם לא היה מתנחל אחד בגדה, דבר לא היה משתנה בחוסר הסיכוי לשלום בינינו לבין הפלסטינים והערבים. די להזכיר נושאים כירושלים, זכות השיבה וזכות המאבק המזויין. אך אם עוז יעז לומר זאת בפומבי – יקטנו מאוד סיכוייו לזכות בפרס נובל.

מצד שלישי אני שותף להרגשתם של מאות אלפי ישראלים, ממעריציו של עוז – שמזל גדול הוא לנו שהוא אינו פוקד על כדור הארץ להפסיק לנוע, שאחרת היתה נופלת עלינו חשיכה נוראה, אבל מזלנו הוא שמדי בוקר, גם בהיותו בחוץ-לארץ, עמוס עוז פוקד על השמש לזרוח – ואכן היא זורחת! גם לפלסטינים ולסקנדינאבים! וכי יש הוכחה גדולה מזו לגדולתו, לצניעותו, למוסריותו ולאנושיותו – שאין להן שיעור?

* * *

עמוס כרמל

גישתו של דן מרגלית מטומטמת!

אהוד שלום,

בשולי רשימתי בגיליון 507 של עיתונך המכובד (ברכות לגיליון ה-508) אתה מנסה להסביר לי שלא ראוי להגן על ג'מאל זחאלקה – צעד שלא עלה בכלל על דעתי. האיש אכן חצוף וראוי לכל גינוי. לעומת זאת ניסיתי להגן על השכל הישר. אני חושב שהחלק המקומם בדברי זחאלקה היה האישום של שר הביטחון ברצח ילדים. מן התגובה של מרגלית יצא שאישום כזה הוא לגיטימי עד לרגע שמוסיפים לכך האזנה למוזיקה קלאסית. צר לי אבל עדיין אני סבור שזו גישה מטומטמת.

עמוס כרמל

אהוד: אני לא התרשמתי כמוך מגישתו של דן מרגלית. היא היתה רחוקה מאוד מלהיות מטומטמת.

* * *

אורי הייטנר

שאלה של מידתיות

השורה התחתונה של החלטת בית המשפט העליון בנוגע לכביש 443 מחייבת את פתיחתו לנוסעים הפלשתינאיים. עם זאת, ראוי לקרוא לעומק את פסק הדין כולו, שחרף השורה התחתונה שלו, מפריך מכל וכל את הטענות נגד ישראל בגין אותה החלטה. במאמרי זה אעמת את הכתוב בפסק הדין עם ההחלטה, כדי לבחון האם ההחלטה מחוייבת המציאות מבחינה משפטית, או שראוי היה לקבל החלטה אחרת.

סגירתו של כביש 443 בפני פלשתינאים מעוררת מחאות קשות וגינויים לישראל בקרב גורמים אנטי ישראליים בעולם (המכנים את עצמם "פעילי שלום", "כוחות הקדמה" וכו') ובקרב גורמי שמאל קיצוני בישראל. אותם גורמים מאשימים את ישראל בגזענות, כאילו הסיבה לסגירת הכביש היא אפליית ערבים, והכביש מכונה בפיהם "כביש האפרטהייד". זו היתה גם טענת העותרים.

האם פסיקת בית המשפט מאוששת את הטענות הללו? נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש התייחסה לטענות הללו ישירות בפסק הדין: "ההשוואה אותה ערכו העותרים בין השימוש בכבישים נפרדים מטעמי ביטחון לבין מדיניות האפרטהייד, אשר ננקטה בעבר בדרום אפריקה ולפעולות אשר נלוו לה – אינה ראויה. מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי, לדיני זכויות האדם הבינלאומיים, וכן להוראות המשפט הפלילי הבינלאומי. מדובר במדיניות של הפרדה גזעית והפליה על בסיס גזע ולאום, המבוססת על שורת פרקטיקות מפלות, אשר מטרתן ליצור עליונות של בני גזע מסויים, ולדכא בני גזעים אחרים. המרחק הרב שבין אמצעי הביטחון הננקטים על-ידי מדינת ישראל לשם הגנה מפני מתקפות טרור, לבין הפרקטיקות הפסולות של מדיניות האפרטהייד, מחייב להימנע מכל השוואה או שימוש בביטוי החמור. לא כל הבחנה בין בני אדם, בכל הנסיבות, הינה בהכרח הפלייה פסולה, ולא כל הפלייה פסולה הינה אפרטהייד. נראה, כי עצם השימוש בביטוי אפרטהייד, יש בו כדי למעט מחומרתו היתרה של פשע זה, אשר הקהילה הבינלאומית כולה התגייסה למגרו, ואשר כולנו מוקיעים. לפיכך, ההשוואה של מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל."

על פי דברים אלה, בית המשפט קובע חד משמעית שסגירת הכביש היא החלטה ביטחונית, שנובעת מאחריותה של המדינה להגן על שלומם של אזרחיה. הדברים הללו נאמרים באופן ברור עוד יותר בדבריו של השופט פוגלמן: "אין לנו יסוד לפקפק בעמדת המפקד הצבאי כי ביסוד הפעלת סמכותו עומדים שיקולים ביטחוניים, שיסודם בחובתו לשמור על הסדר והביטחון." בייניש הסכימה עם דבריו וחיזקה אותם: "שיקוליו של המפקד הצבאי לעניין סגירת הכביש היו שיקולי ביטחון מובהקים לשם ביטחון הנוסעים בכביש."

דברים אלה הנם תשובה ניצחת לאמירה נוראית של אנשי "האגודה לזכויות האזרח", שבתגובה לביקורת על החלטת בג"ץ, שנומקה בכך שההחלטה תפגע בביטחון הישראליים הנוסעים בכביש, טענו שמאחר ומדובר בשטח כבוש, ישראלים אינם צריכים לנסוע שם. אמירה נואלת כזו, המאשימה את קורבנות הטרור באשמה בפגיעה בהם, נואלת שבעתיים כאשר היא נאמרת מפי מי שמתיימרים לייצג את זכויות האזרח. אותם גורמים מזלזלים בזכותם של בני אדם לחיים, ומאשימה נרצחים ברציחתם.

בית המשפט אינו קובע עמדה בשאלה האם נכון שישראלים יֵשבו במקום, וטוען שגם לשיטת המתנגדים לישיבה זו, חובת המדינה להבטיח את ביטחונם של המתיישבים. בית המשפט מצטט פס"ד קודם הנוגע לגדר ההפרדה, ואומר דברים חד משמעיים בנדון: "...הגנה על חייהם ועל ביטחונם של המתיישבים הישראלים... מתבקשת מכבוד האדם של כל אדם באשר הוא אדם. היא נועדה לשמור על חייו של כל אדם אשר נברא בצלם אלוהים. חייו של מי שנמצא באזור שלא כדין אינם הפקר. גם מי שמצוי באזור בניגוד לחוק אינו הופך בכך למי שמצוי מחוץ לחוק... גם אם המפקד הצבאי פעל בניגוד לדיני התפיסה הלוחמתית שעה שנתן הסכמתו להקמתה של התיישבות זו או אחרת – ועניין זה אינו לפנינו, ולא נביע בו כל עמדה – אין זה משחרר אותו מחובתו על-פי דיני התפיסה הלוחמתית עצמם להגן על חייו, על ביטחונו ועל כבודו של כל אחד מהמתיישבים הישראלים. שמירת ביטחונם של הישראלים המצויים באזור מוטלת על שכמו של המפקד הצבאי/"

לא זו בלבד שבית המשפט מאשר שהסיבות להחלטת המפקד הן ביטחוניות בלבד, הוא גם מסכים שהמצב הביטחוני באותה תקופה ובאותו מקום היו חמורים מאוד וחייבו את המפקד הצבאי לתת לו מענה.

השופט פוגלמן מצטט פס"ד של ביהמ"ש העליון מ-2002, המתאר את הסיטואציה הביטחונית בשנות מתקפת הטרור, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה": "מאז סוף חודש ספטמבר 2000 מתנהלת באזורי יהודה והשומרון וחבל עזה לחימה קשה. אין זו פעילות משטרתית. זהו סכסוך מזויין. במסגרתו בוצעו כ-14,000 פיגועים נגד החיים, הגוף והרכוש של אזרחים ותושבים ישראלים חפים מפשע ובהם זקנים וילדים, גברים ונשים. למעלה מ-600 אזרחים ותושבים של מדינת ישראל נהרגו. למעלה מ-4,500 נפצעו, חלקם באורח קשה ביותר... זאת ועוד, בחודש אחד בלבד –הוא חודש מארס 2002 – נהרגו 120 ישראלים בפיגועים ומאות נפצעו... השכול והכאב שוטפים אותנו..

בהמשך, מתמקד השופט במצב הביטחון בכבישים ובחובת צה"ל להבטיח את ביטחון הנוסעים בהם: "על המפקד הצבאי אחריות כבדה ביותר לשמור על ביטחון הנוסעים בכבישים. זאת, נוכח השימוש המאסיבי שעושים אירגוני טרור פלסטיניים באמצעי טרור שונים, ובהם ירי לעבר מכוניות הנעות בכבישים; השלכת בקבוקי תבערה; ואף שימוש במכוניות תופת. לצערנו, עד כה קיפחו רבים את חייהם עקב אירועי טרור מעין אלה, שעה שביקשו לעשות דרכם בכבישי האזור. שיטות הלחימה של אירגוני הטרור הביאו לצורך לנקוט באמצעי ביטחון להגנה על חיי אדם ולמניעת פגיעה בנוסעים בדרך. מטעם זה, אין מנוס מנקיטה באמצעים אפקטיביים למניעת הטרור בדרכים ומניעת פגיעה בעוברי אורח אשר אינם מעורבים בפעילות הטרור ובלחימה, המבקשים לעשות שימוש בכבישים."

אדמונד לוי, בעמדת המיעוט שלו, פירט באופן ספציפי את המצב שהיה בכביש 443 ומנה בשמותיהם 7 אזרחים שנרצחו בכביש.

אם כן, גם אילו לדעת בית המשפט סגירת הכביש הייתה צעד בלתי חוקי, בית המשפט מסכים שהמצב הביטחוני חייב את המפקד לתת מענה ביטחוני ומסכים שחובה זו היא הסיבה להחלטה. אולם האם בית המשפט כפר בחוקיות ההחלטה לסגור את הכביש?

העתירה שנדונה בבית המשפט היתה כפולה – נגד סגירת מעבר ביתוניה בפני פלשתינאים ונגד סגירת הכביש בפניהם. אילו הסגירה הייתה מנוגדת לחוק – בית המשפט היה מקבל את העתירה כולה. אולם בית המשפט דחה את חלקה של העתירה הנוגע למעבר ביתוניה ואישר את המשך סגירתו בפני פלשתינאים. מכאן, שבית המשפט מכיר בחוקיות של החלטות מסוג זה, הנובעות מצרכים ביטחוניים. לדעת בית המשפט, ההחלטה החוקית הנוגעת לכביש 443 לוקה בחוסר מידתיות וחוסר איזון בין השיקולים השונים: "בהפעלת סמכותו, על המפקד הצבאי לאזן בין שלושה שיקולים, הם: השיקול הביטחוני-צבאי; שמירת זכויותיהם של התושבים הפלסטיניים שהינם 'תושבים מוגנים'; ושמירת זכויותיהם של הישראלים הגרים ביישובים הישראליים באזור." דעת בית המשפט, שיקול דעתו של המפקד נטה באופן בלתי מידתי לצד השיקולים הביטחוניים וזכויות הישראלים על חשבון זכויותיהם של התושבים הפלשתינאים.

טענת המידתיות היא נכבדת ורצינית. השאלה היא, האם די בה כדי להביא להתערבות של בית המשפט, בהחלטה חוקית של הגורם הביטחוני המוסמך להתמודד עם האיום על חיי האזרחים?

אין ענייני במאמר זה להביע דעה לגופו של עניין, ודעתי בנדון אינה חד משמעית. אני עצמי חוויתי באוקטובר 2000 פיגוע ירי, כאשר המחבלים שירו לעבר מכוניתי פספסו במילימטרים ספורים. אין ספק שקיימת בעייה ביטחונית חמורה בכביש המחייבת צעדים דראסטיים שיגנו על חייהם של אזרחי ישראל. עם זאת, מניעת שימוש בכביש לאורך שנים מכל האוכלוסייה הפלשתינאית שבסביבתו היא צעד קיצוני, אולי קיצוני מדי, ויש מקום לבחינה מחדש של מידתיותו. יתר על כן, יש לקחת בחשבון גם את הנזק המדיני והתדמיתי שנגרם לישראל כתוצאה מסגירת הכביש. אולם כפי שבצדק בית המשפט לא התייחס לנזק הזה, כיוון שאין הדבר מעניינו, כך היה עליו לנהוג איפוק ולא לפסוק בסוגיה הזאת.

אילו בית המשפט היה סבור שסגירת הכביש נעשתה ממניעים פסולים ולא משיקולי ביטחון, היה עליו להחליט על פתיחת הכביש. אילו סגירתו היתה בלתי חוקית, היה עליו להורות על פתיחתו. אולם אין זה תפקידו של בית המשפט לבצע את שיקול הדעת במקום מי נושא באחריות לביטחונם של אזרחי ישראל.

בית המשפט יכול להסב את תשומת לבם של מקבלי ההחלטות לשיקול של זכות הפלשתינאים לחופש תנועה. הוא יכול לדרוש שהסוגיה תעבור להכרעת הדרג המדיני, ששיקוליו רחבים יותר משל המפקד הצבאי, אך הוא נושא באחריות הביטחונית.

החלטתו של בית המשפט להתערב ולפסוק בסוגייה זו היא בלתי מידתית. האקטיביזם השיפוטי, שבא לידי ביטוי בהחלטה זו, מערער את הפרדת הרשויות ולכן פוגע בדמוקרטיה. הנזק העיקרי של האקטיביזם השיפוטי, הוא למעמדו של בית המשפט העליון וכתוצאה מכך ניזוק שלטון החוק בישראל.

* * *

יוסי גמזו

שְנַיִם קְצָרִים מְאֹד

1.

לֹא טוֹב לָמוּת

אֲפִלּוּ לֹא בְּעַד אַרְצֵנוּ

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ לִחְיוֹת לֹא טוֹב, אֲבָל

טִיט הַתִּקְוָה הַדַּק, הַמָּרוּחַ כְּמוֹ דְבַש עַל לֶחֶם

בֵּין כָּל שְתֵּי לִבְנֵי-סִילִיקָט שֶל בֵּינְתַּיִם,

שֶל אֵיכְשֶהוּ,

עוֹד,

אוּלַי,

הַסִּינְקוֹפָּה הַזֹּאת בֵּין יֵאוּש לְעַל-אַף וּבֵין קַפְקָא לְדַוְקָא –

זֶה כָּל מַה שֶּיֵּש לִי: כָּל-כָּךְ מְעַט

וְכָל-כָּךְ הַרְבֵּה.

2.

אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד

דָּבָר אֶחָד אוֹ שְנַיִם

בְּלִי פַּחַד, עַד הַסּוֹף, כְּמוֹ שֶצָּרִיךְ, כְּמוֹ שֶשָּוָה

הַהִתְיַסְרוּת הַסִּיזִיפִית הַזֹּאת: לְדַיֵּק אֶת הַסֵּבֶל עַד מַחַט,

אֶת הַכְּאֵב,

אֶת הָאַהֲבָה.

* * *

ביום ב', ה-14.1.10 תיפתח במוזיאון נחום גוטמן לאמנות תערוכה חדשה מאוסף המוזיאון:

נחום גוטמן: קולות וצלילים

על הדיאלוג של נחום גוטמן עם עולם המוסיקה

אוצרת התערוכה: אורית גרוסמן

התערוכה עוסקת בקשר של נחום גוטמן לעולם המוסיקה: ציורים, רישומים ופסלים המתארים תזמורות, מנצחים, זמרים ונגנים. נחום גוטמן אהב מאוד מוסיקה ועקב ברישומיו ובציוריו אחר הפעילות המוסיקאלית של תל אביב הצעירה. הוא הנציח את הקונצרט הראשון שבקע מביתו של משה הופנקו – כנר ומורה לכינור שהוזמן לתל אביב הצעירה על-ידי שולמית רופין, מייסדת הקונסרבטוריון למוסיקה הראשון בתל אביב. הופנקו נהג לנגן בביתו, להשאיר את החלונות פתוחים, ודיירי "אחוזת בית", השכונה הראשונה של תל אביב, היו מתקבצים ברחוב, יושבים על המדרכות ומקשיבים לקונצרט. אירוע זה הונצח בספרו של גוטמן "עיר קטנה ואנשים בה מעט", שיצא לאור ב-1959, לרגל יובל ה-50 של העיר.

נחום גוטמן הנציח גם את הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית, שהתקיים בדצמבר 1936, בגני התערוכה בתל אביב, תחת ניצוחו של גדול מנצחי התקופה – ארטורו טוסקניני.

 בנוסף יוצגו רישומים ופסלים של נגני צ'לו, קונטרבס וחליל, דיוקנאות של מוסיקאים נודעים וסדרה של דיוקן מנצח תזמורת בפעולה.

סידרה מיוחדת, שצייר גוטמן בטושים צבעוניים, בקו קליל ומהיר, מוקדשת לעולם המסיבות והנשפים של תל אביב – גוטמן הנציח את הרוקדים, המתגפפים, המתנשקים והמזמרים...

לצד אלה יוצג בתערוכה אחד מהפרויקטים החינוכיים שעשה נחום גוטמן, שהוזמן על-ידי הקרן הקיימת לישראל: המשחק "עלה ובנה" – משחק לוטו המורכב מלוח ומכרטיסים – המלמד את ילדי ישראל הצעירים איך לבנות את ארצם. חלקי המשחק הושלמו מכמה מקורות: אוסף המוזיאון, אספנים פרטיים והארכיון הציוני. הצגת המשחק מלמדת על האופן שבו הפעילו מוסדות המדינה את הציירים והאמנים לצרכיה.

עיצוב התערוכה: סטודיו אש-בינימוב.

[דבר המפרסם]

* * *

ביום ה' ה-14.1.10 תיפתח באגף החדש של מוזיאון נחום גוטמן לאמנות תערוכת יחיד:

אליהו אריק בוקובזה: Jaffa

 התערוכה מסכמת שלוש שנות עבודה בהן פיתח בוקובזה סדרת ציורים מיוחדת לתצוגה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות. בסדרה זו הוא מצטט מתוך ציוריו של גוטמן משנות העשרים והשלושים, המתייחסים ליפו ולתל אביב, ומתכתב איתם מבחינה סגנונית ורעיונית. הסדרהJaffa מהווה פרק נוסף בדיון המתמשך של בוקובזה עם האוריינטליזם של האמנות הישראלית המוקדמת בכלל, ועם אמנות "בצלאל הישן" בפרט. הבחירה של בוקובזה בנחום גוטמן נובעת הן מעניינו בדור הציירים של "בצלאל הישן" המשקף את המבט האוריינטליסטי הישראלי המוקדם, והן מיחסו החם לגוטמן, שהיה הצייר הראשון שהוריו – מהגרים טוניסאיים שעלו לארץ מפריז – רכשו מעבודותיו לביתם הישראלי החדש. ציוריו של גוטמן מלווים את בוקובזה, לפיכך, מימי ילדותו, והוא בחר דווקא בהם כדי להנכיח בתוכם תפיסת מציאות אחרת.

ציוריו של בוקובזה – צבעוניים, מרהיבים, משעשעים ונאיביים במפגיע – עוסקים הפעם במשפחה הערבית ובמפגש בין האוכלוסייה היהודית והערבית במרחב יפו-תל אביב. בוקובזה מתבסס על צילומים ארכיוניים מתוך אתרים באינטרנט (Palestine remembered וארכיון הצילומים של ספריית הקונגרס האמריקאי, חטיבת המזרח התיכון) על צילום אחד מתוך ספרה של ד"ר רונה סלע החוקר את הצילום הפלסטיני בשנות השלושים הארבעים ועל צילום נוסף מתוך קטלוג התערוכה "שמעון קורבמן – צלם תל אביבי אחר", שאצרה בתיה כרמיאל. כל הצילומים הללו המשקפים את המציאות ההטרוגנית ששלטה באזור באותן שנים, מציאות שבה לאוכלוסייה הערבית היתה נוכחות יומיומית, בטרם סומנה וזוהתה במובהק כיהודית-ישראלית. בוקובזה "שתל" את הסצנות הארכיוניות הללו בתוך ציוריו הנודעים של גוטמן, כמו "יום חג בפרדס", מ-1926, "נוף יפו", מ-1956, "הבית הוורוד בפרדס", אף הוא משנות העשרים ועוד.

אחד הציורים המרשימים בתערוכה הוא "משפחת הפרדסן – דיוקן קבוצתי המונה 13 דמויות – החל מבעל הפרדס הערבי הקשיש, דרך נשותיו ובניו, ועד אחרון נכדיו. כל אלה ניצבים בבטחה מול עצי ההדר עמוסי הפרי, לאחר שבוקובזה תרגם את הצילום הארכיוני מ-1939 של הצלם הארמני אליהה קהואג'יאן לצבעוניות מרהיבה והעניק לדמויות את התו הסגנוני שלו – עיניים עגולות ותמות.

בסדרה "Jaffa Girls" הדביק בוקובזה בובת קרטון אמריקאית משנות הארבעים, עם שמלותיה השונות, בתוך ציור נוף יפואי המבוסס על ציוריו של גוטמן. כנגד האופי הארוטי המובהק שהעניק גוטמן לנשות יפו הרוחצות בעירומן בבריכות ההשקיה בפרדס או מציצות מחלונותיו של בית בושת, מציג בוקובזה את בנותיה של יפו כשהן ילדות טובות ומהוגנות, ומוסיף לכל אחת את שמה ושם הרחוב היפואי שבו גרה (לפני ששמו הומר בשם עברי).

לצד עבודותיו של בוקובזה, יוצגו הציורים והרישומים של גוטמן המצוטטים בציורים ורישומים נוספים מאוסף המוזיאון העוסקים בדמויות של ערביי יפו, על-פי בחירתו של בוקובזה עצמו.

התערוכה תלווה בקטלוג בעיצוב של נועה שוורץ וקובי ברחד. אוצרת התערוכה: טלי תמיר.

[דבר המפרסם]

* * *

נעמן כהן

בלבול המושגים של בלקינד

נעמן בלקינד מאשים אותי (גיליון 507) בכך שבעוד שאני "שייך לחוג "הציונות הסוציאליסטית" ולא "לבועזֵי" ניל"י..." – אני "מאמץ את האידיאולוגיה של ה'פשיסטים' נגד נציגי השמאל המובהקים, אורון וצוקר." (בלקינד התבלבל כנראה בין צוקר-סוכר, לוויס-לבן).

לדידו של בלקינד תמיכתו של אורון בפושע מלחמה – הרוצח הסדרתי – ברגותי, עושה את אורון ל"שמאל מובהק". לפי עולמו של בלקינד יציאה נגד אירגון טרור גזעני-מוסלמי הוא "פאשיזם" ותמיכה בו הוא "סוציאליזם".

ברצוני לחדש משהו. תמיכה במי שמקים אירגון טרור מוסלמי איננה ולא היתה מעולם אחד מסימני ההיכר של "הציונות הסוציאליסטית", אבל בהחלט כן מסימני ההיכר של הפאשיזם.

* * *

איליה בר זאב

לשמור על סגנון

דַּי פָּשׁוּט לִהְיוֹת בְּיַחַד אִם רוֹצִים

לִחְיוֹת בְּיַחַד.

לא קַל לִשְׂרוֹד בְּאִי עָזוּב אֵי שָׁם, אוֹ לַנּוּעַ כְּנַוָּד

בּוֹדֵד מִתְבּוֹנֵן בַּדְּרָכִים.

הָאִם אִבַּדְנוּ חוּשׁ כִּוּוּן כַּלִוְיְתָנִים

הַמִּתְנַפְּלִים אֶל הַחוֹף –

אֶל מוֹתָם?

בְּעִדָּן הַגִּ'י-פִּי-אֶס חָשׁוּב לִשְׁמוֹר עַל סִגְנוֹן-

לְמָשָׁל,

לִשְׂחוֹת בִּתְנוּעוֹת גְּדוֹלוֹת, מוּאֲצוֹת, שְׁקוּלוֹת,

בְּמִקְצָב נְשִׁימָה נָכוֹן –

פְּעִילוּת מַחֲזוֹרִית נִפְלָאָה בְּסִגְנוֹן חָפְשִׁי.

יָפֶה לְרַחֵף בִּקְלִילוּת בְּמַיִם מְקוּרִים אוֹ לַחְתֹּר בַּיָּם אֶל הַשֶׁקֶט הַקַּר

מֵעֵבֶר לַגַּלִּים.

זֶה אֲפִלּוּ מַרְשִׁים וְלֹא צָרִיךְ לִמְחוֹת זֵעָה

אוֹ דִּמְעָה בַּסֵּתֶר.

אָמְנָם סַכָּנַת שִׁבֳּלֵי מַיִם בַּמַּעֲמָקִים וְרַבִּים יִסְתַּפְּקוּ בְּצִיפָה

מִתְמַשֶׁכֶת כְּדֵי לֹא לְהַרְגִיז

בּוֹרֵא עוֹלָם,

אַךְּ הַמְנֻסִּים שֶׁבָּנוּ לָמְדוּ לַחֲווֹת צְלִילוֹת עֹמֶק,

שָׁם גַּם נוֹף בְּרֵאשִׁית, סֵדֶר מוֹפְתִי –

מִי לַחַיִּים וּמִי

לְסוֹפָם.

בַּמֵּאָה הַזֹּאת כְּבָר לֹא הוֹלְכִים כָּל כָּךְ מַהֵר לְאִבּוּד

וְאוּלַי אֲנִי

טוֹעֶה.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 3

טוב, יש לי מזל מחורבן לסטירות-לחי. הפעם הראשונה שאני זוכרת שחטפתי סטירה זה היה בגן-החיות הישן, שכבר מחקו אותו. התכופפתי מעבר למעקה הירוק, הנמוך, העשוי ברזל, לעבר כלוב-האריות – ואז השתין האריה סילון חזק לעבר אימא, או אולי זו היתה הלביאה? – והארנק שלה התעופף, בחיי – לעבר חצר עופות הפלמנגו דקי-הרגל! ואז גם התעופפה אליי הסטירה. טוב, הייתי עדיין ילדה. אבל כבר לא הייתי ילדה לפני כמה שבועות, כאשר חיים תוגתי, שמציק לי כבר חודשים באהבתו הבכיינית, המשתפכת, מאז נכנסתי איתו למיטה בפעם הראשונה, וכולו מלא רחמים עצמיים וסיפורי דפיקות אחרות – הופיע אצלי בראשית הערב, מבלי להודיע קודם, הוא ידע שאסרב לראותו – ומצא אותי בדרכי למטה, אל החבר החדש שלי חמיאל גילרמן, כן, מהמשפחה התל-אביבית העשירה, הותיקה, הידועה וכל מה שאתם רוצים, שחיכה לי במכוניתו, לארוחה סינית במסעדת הצמרת "קוּ צֶ'ה מַה יֶה" שאני משתגעת עליה.

רצתי חזרה לדירה. שטפתי פנים. השתנתי, מפני שהייתי נרגשת ומלאת כעס ורציתי ממש להטביע את חיים תוגתי תחתיי, באסלה. אילו יכולתי לדחוף אותו לשם! – אבל הוא כבר נעלם. ורחצתי שוב את החלקים התחתונים שלי ובישמתי אותם בקצת אִינְטִימֵט [הכוונה לרבלון אינטימט. – אב"ע], אני יודעת שהוא כבר לא נחשב בושם מי-יודע-מה, אבל לעיתים רחוקות גבר שיוכל לעמוד בפני הפיתוי לדחוף את אפו בעקבותיו, ואיך הם זוכרים אותך אחר-כך, מותק – אם רק תגלי להם מה שֵׁם הריח שאת מזליפה על פותצ'יק! בשביל מה? לקנות לך בקבוק? לא. קמצנים. אולי הם יטפטפו אותו על האצבעות המטופחות שלהם – אצל הגברים הישראלים הידיים חלקות יותר מאשר אצל הנשים שלהם. אולי מפני שמעטים מהם עובדי-כפיים ממש, – כדי לגרות את עצמם כשהם מאוננים? הה? מה שהם בוודאי עושים, הגיבורים שמעמידים בפנייך פנים כאילו לכל זיקפה יש להם בחורה מן המוכן, והם עושים לך טובה! יש להם!? הלא הקמצנות היתה מזמן הורגת אותם אם היה עליהם לצאת לבילוי ערב שלם עם בחורה כל פעם שעומד להם! – שלא לדבר על הפחד הקטנוני והתיסכול שתוקף אותם אם בסוף הערב, אחרי שהאכילו אותך ב"קו צ'ה מה יה", למשל, את לא נותנת להם או אומרת פתאום שאת מטומפנת. אני קראתי פעם בעיתון מודעה שהיהלום הוא הידיד הכי טוב של האישה. אז אולי יש מצבים שבהם צריך להחליף את הידיד משום שכל היהלומים לא יעזרו לך כמו שתעזור הזכרת שמו של טמפונצ'יק, שאולי מונח לו עדיין בלבנוניתו הבתולית, עטוף בארנק, עם המוליך העדין או ממולא בדולארים.

כתבתי דולארים? סליחה, אסביר בפעם אחרת.

אחר-כך תיקנתי את האיפור, להשוות את גוון הלחי הפגועה לתאומתה הבתולה. שמתי טיפה מאחורי כל אוזן, ויצאתי.

תוגתי השמנמן נעלם, כמובן! הוא סיפר לי שהוזמן להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, שהמצב נואש, כולם נמצאים כבר מעבר לגבול, החיילים, הממשלה והמשוררים, רק למלקקים-בתחת יש תקווה. הוא סטר לי על לחיי ליד פתח המעלית, והמעלית עדיין חיכתה בקומה.

כניראה נמלט במדרגות, מרוב פחד. משהו כבד שעט שם למטה, בכיוון דלת-הכניסה. ואולי, אני טועה? הלא מאז שהחטיף לי כבר עבר זמן-מה. מכל מקום, ואף-על-פי-כן ולמרות הכול, כמו שאומרים – נכנסתי למעלית וירדתי בה. בראשי הלם עתה הכאב העמום, זעזוע טרי, כאילו התנגשתי בשור-בר אימתני שעורו עבה כקיר. לילך, אמרתי לעצמי, החזיקי מעמד וחייכי, ושום מְפִיתחת אישבושת בן-זונה חסר כוח-גברא מוכה שגעון-גדלות בכייני לא יקלקל לך בשר-לבן ברוטב חמוץ-מתוק וצלעיות-חזיר אפויות בתנור בחברת הזיִן המצוחצח הזה, החבר החדש שלך חמיאל גילרמן.

"הַי – "

"הַי!"

"מה את מצוברחת?"

"שברת פעם רגל לפני הצגת-בכורה?"

"אוהו, את עם השקרים שלך – "

"שתדע לך, חמיאל, אתה עוד לא מכיר אותי הרבה זמן, אבל אני בחורה ישרה. מעודי לא שיקרתי – "

"אז מה פתאום הצגת-תיאטרון? אפשר לחשוב שאת מצפה – " נתגנבה איזו נימת חשש חמדנית לקולו, כאילו אני מתכוונת לגזול ממנו משהו הערב. לרוששו או להפילו בפח.

"טוב. אתה ממילא לא תבין דבר. אז תגיד לי לפחות, מה אתה מצוברח?" עתה היה תורי לדאוג. קצת אהבתי אותו. לא יותר מדי.

"היתה לי שיחה לא נעימה עם אימא של לינדה – "

"דחוף את לינדה שלך לתחת!"

"לילכצ'יק!"

"לילכצ'יק, לילכצ'יק – רק הבעיות המשפחתיות שלך חסרות לי הערב! ביקשתי ממך להתחתן איתי? – "

"טוב. בואי נעזוב את זה, ונעלה אלייך."

"לפני הארוחה?"

"יותר בריא. רוצָה שאקבל התקף-לב ותישארי מחוברת למת?"

"זה לא עושה עליי רושם," אמרתי לו, "כבר היו לי מספיק מתים חיים – "

הוא שוב לא הבין.

"חסרי כוח-גברא!"

"נו טוב, אז עולים?"

"לא עולים."

"אוּך, איך שבא לי עלייך, לילכצ'יק. תראי את החסר-כוח-גברא שלי! אני לא יכול לנהוג במכונית ככה!"

"איך? מה... מה זה?" נבהלתי, כי המופרע שיחרר את כוח-גברא שנתגלה זקור לפתע עד להגה כמין יתד של כישופים או ראש נחש שהזדקף, קורץ אליי עין אחת באור האדמדם של פנים המכונית.

"את רוצה שאני אסובב איתו את ההגה או מה, וכך ניסע?" היתמם.

"חמיאל! תכניס אותו חזרה, מיד!" אמרתי לו, "איך אתה לא מתבייש?"

"אני לא יכול. זה בגללך. כמו שד, מהבקבוק! אז בבקשה תכניסי לי אותו, תעזרי לי, נו, יש קופסה של ממחטות-נייר, מאחור – "

"תגיד, אתה לא-נורמאלי? מה אתה חושב, שאני עושה את זה במכוניות?"

"אחרי משקה ראשון במסעדה, יעבור לך הטעם – "

"אתה השתגעת?"

והחצוף הניח את ידו על העורף שלי, במין לטיפה קשה, כאילו שאם הוא עשיר, הכול מותר לו, והתחיל מכופף לי את הראש, ויתד הכוח-גברא שלו נעשתה קרובה אליי ומדיפה ריח מתוק, כבד, כמו פריחה סמיכה באביב, והטיפה השקופה, שנצצה בקצה הכיפה ונשתקפה בה אדמומית האור של המכונית, הסתכלה אליי כמו עין של רמזורצ'יק ב"עצור", עין מכושפת. פחדתי ורציתי לצרוח כי הרגשתי מושפלת נורא, וגם הלחי השמאלית שלי עדיין כאבה מן הסטירה, אבל טיפת העין הרוטטת, האדמדמה הזו, כמו טימטמה אותי ואני אמרתי רק –

"תכבה לפחות את האור במכונית – "

והוא כיבה, והיה רק מעט אור מפנס-רחוב סמוך, ובינתיים הנחש איבד את עינו הנוצצת, ואני החלטתי לעשות סוף-סוף סדר וניסיתי להכניס לו את הדבר חזרה למכנסיים, וכמובן לא הצלחתי, אבל מגע האצבעות שלי כניראה שיגע אותו כליל כי בבת-אחת הרגשתי דחיפה מלמעלה, כמו מכבש על עורפי, וירדתי עליו, בין ההגה לבטנון שלו, ובלעתי את הכוח-גברא שלו כמו איזה גֶרְגָלֶ'ה מהמרק וחשבתי שאני נחנקת אבל ידעתי שזה לא יימשך זמן רב כי הוא היה מגורה, שיגעון, ופחדתי שעוד רגע יתיז –

ואז הרגשתי, קשה לי להגדיר בדיוק את תחושת הזמן שהיתה לי אז, כי פתאום הדבר היה בתודעה שלי – אצבע שלו זוחלת עמוק בעמק עגבותיים ומנסה לחדור –

"תוציא אותה מתוסיק!" הרמתי לרגע את ראשי, והכוח-גברא נשמט ממני על ההגה, מרטיב אותו, "אני לא רוצה שתיגע לי – "

"מהר, מהר – " זירז אותי שוב למטה, בידו השמאלית, מכופף אותי, ושם, מאחור, הרגשתי שהוא חותר למשהו ולא מוצא את המקום הנכון, אבל היה כבר מאוחר מדי לשנות כי אצלי הכול התחיל לפרפר בפה כמו צינור-השקאה שבגלל הזרם החזק נשמט מהיד והוא מקרטע על הדשא ומתיז, ובלשוני חשתי טעם איום, מגעיל, של התפכחות וספֶּרְמָה, ובבת-אחת הכוח-גברא המצומק והרטוב נעלם מבין שפתיי, ונישאר רק הריח, הריח –

"איפה ממחטות-הנייר?" כמעט היקאתי. "אני מוכרחה לירוק – "

"עוד לא מצאתי – " נאנח.

"מה?"

"את הפותצ'יק שלך, לילכצ'יק מותק, את צריכה... גם את... שתיהני. מגיע לך! מפני שאת... בטח מגורה, נורא, אני יודע – "

"עזוב אותי, פרברט! תן לי משהו לנגב, אחרת אני מקיאה עליך את כל הספרמה שלך!"

השמעתי קול השתנקות בלתי-נעים. נבהל ומילא את הפה שלי במפיות-נייר. דחף ודחף.

"תפסיק! אתה חונק אותי! משוגע – "

ואז נפלה האבן. אבן גדולה, כבדה – כך נדמה לי – על גג המכונית. אני תיכף הייתי בטוחה שזה מעשה-ידי תוגתי, ושהוא אורב לנו ושומע ואולי גם הציץ וראה את המציצה שלי, מתאים לו. יש לו אופי של מי שנולד לסבול, ולהביא צרות גם על אחרים. אדם שכותב שירים מזעזעים ועומד להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, ולוקח אותי איתו להפגנות ומתוודה כי לפני שהוא כותב שיר הוא מסוגל לעמוד שעות ולהציץ מבעד לחרכי התריס לעבר דירה בבית ממול, – בתקופה ההיא עוד האמנתי לו שהוא אוהב כוסאלאך, – ושם הבת הצעירה, תלמידת-תיכון, היתה מתרוצצת כל היום בתחתונצ'יק ובפיג'אמת בייבי-דול קצרצרה ושקופה, יושבת שעות לרוחב המיטה שלה ברגליים פשוקות, הגב לקיר, קוראת או סתם חולמת ומדי פעם היא מלטפת את עצמה ומעבירה יד מפונקת, לבנבנה, בין ירכיה השמנמנות ומצחקקת לעצמה, בקול רם, כמגלה עולם חדש בְּכּוּסָלֶה. ואחר-כך מסוגל תוגתי לשבת לילה שלם ולכתוב על חושניותה ועל יופייה האלמוני, הבתולי עדיין, בקיצור – חמיאל אמר שהוא רוצה לצאת מהמכונית כדי לתפוס את התוקף, ואני נבהלתי כהוגן וגם צרחתי, אם איני טועה, אבל לא הנחתי לו לצאת, בזאת אני בטוחה, רק חסר היה לי שייפגשו!

"קודם נתרחק מכאן. מיד! אתה לא יכול לדעת איזה משוגעים מסתובבים ברחוב! ממש סכנה – "

וניגבתי לו את הזין הקטן הרועד שנעשה בינתיים כמו צ'יפצ'ימון רטוב וחמקמק שכמעט נתפס ברוכסנו, כשסגרתי לו – כבר בנסיעה, את החנות ואני שואלת את עצמי, לילך, האם עוד תזכי הערב לטעום צלעיות-חזיר אפויות בתנור ברוטב אדמדם ומתוק ב"קו צ'ה מה יה" הצמרת?

כי האמת שהרגשתי מזוהמת ופקעת-עצבים והייתי מוכנה לחסל אפילו גביע קוטג' ובלבד שאעביר את הטעם הזִרעי הנורא שנותר לי בפה ושכל המכונית הסריחה ממנו.

"איך תוכל להסיע בבוקר את לינדה והילדים?" שאלתי אותו, "בַּסְפֵּרְמַאוֹטוֹ שלך!"

"שרק אגיע לרגע הזה," אמר.

"מה יש?"

"מדאיג אותי, בינתיים, הרבה יותר – הכתם במכנסיים ואיך אסביר את הסימנים של האבן על הגג – "

ראיתי שהוא חותר, יותר ויותר – לחזור אליי, לדירה. בטח חשב שאכבס לו את הכתם ואייבש לו את הזין במגהץ חם!

"שמע חמיאל," אמרתי לו, "לכל נבזות יש גבול. ולא שאני משתגעת שתבזבז עליי כסף, אבל אם הבטחת – אתה צריך לקיים, אחרת אתה נמושה! – אחרת – אני שולחת ללינדה במעטפה את הקלינקס שלך כמו ששלחו אחֵי יוסף את כתונת-הפסים ליעקב אבינו, 'הכירי נא, גברת גילרמן, למי הממחטות האלה!' – 'טרוף טורף חמיאל!' – תקרא אשתך בקול רם ותרוץ אל אבא שלה, להתאונן עליך – שירוץ אל אבא שלך הנפוח – 'אנחנו הגילרמנים בוני תל-אביב!' – 'לא! אתם הגילרמנים הנואפים מסביב!' יאמר לאביך אבא של לינדה. 'הבן שלך נוסע עם גג-מכונית דפוק, מפני שאתם מושכים עליכם את כל המאניאקים – " תגיד לי, לאן אתה נוסע? חמיאל – "

"אני לא יודע, אני נוהג כבר עשר דקות סתם כך, בשביל לייבש את התחתונים – "

"שמע, אני מוותרת, קח אותי הביתה, אבל בתנאי – שלא נכנסים!"

ובאותו ערב גמרתי עם חמיאל, החבר הנשוי החדש שלי, שיכולתי לעשות רק "פיפ!" – ולהוציא מהמשפחה החרמנית שלו כמה עשרות אלפי כּוּס-דולארים.

מוטב לי לנוח בבית, חשבתי. אולי גם אטלפן אל חברתי דינה דוּפַּבֶּרְג, בתו של עורך-הדין הידוע, ואספר לה כיצד שלחתי את חמיאל ללינדה, רק שלא תחשוב שאני מתכוונת להזמין אותה לישון אצלי כמו לפני שבועיים, כאשר הזמנתי אותה ואת תוגתי, וישבנו אצלי בחדר הגדול כל הערב, על השטיח העבה, ודיברנו.

הערה: השמות והדמויות ברומאן "הנאהבים והנעימים" בדויים, למעט כותבת המחברות המקוריות לילך הרמוטק, הידועה גם בשם פאני צדקיהו. וכמובן אין כל קשר בין חמיאל גילרמן כאן לבין משפחת גילרמן שתרמה את בניין גילרמן לאוניברסיטה העברית בירושלים – או לכל משפחת גילרמן אחרת, וכך גם לגבי שם המשפחה של עו"ד דוּפָּבֶּרְג הידוע מתל-אביב, אבא של דינה.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

יוסף חרמוני: על המוצָאים התחתונים של גופנו

לבן עזר שלום,

אודה לך אם תפרסם את מכתב התודה לך, ממני. מעין ברכה ועצה מאוחרות ליובל ה-500 לחב"ע. הנה זה בא: לאחרונה, יש לי רושם – פחת עד למאוד מינון איזכורם של המוצאים התחתונים של גופנו, בטקסטים של חב"ע. וטוב שכך. אודה על האמת, חדלתי לקרוא את חב"ע בשל התקפי שאט נפש קשים, כשהיה המינון של הנ"ל בלתי נסבל.

אני חוזר ומפציר בעורכי חב"ע, ילידי פתח-תקווה ומושבות אחרות: אנא, שימרו על רמה סבירה של שיטוטים נמכמכים. חב"ע הוא פרוייקט תוסס, מעניין, אולי אפילו חשוב. למה לגוררו לשוליהם התחתונים של רחובות המלל?

תודה, ובהצלחה.

 יוסף חרמוני

אהוד: אני ממליץ בפניך, יוסף, לקרוא את הרומאן "המושבה שלי" שממנו תלמד בצורה מדוייקת יותר על המוצאים התחתונים של גופם של איכרי ושל ילידי המושבות הראשונות וגם של שכניהם הערבים.

וכדי להפיס דעתך שאתה בחברה טובה בתלונותיך – אני חוזר ומביא בפניך את המכתב מח"כ מרים גלזר-תעסה בעקבות משלוח הרומאן "הנאהבים והנעימים", שפירסומו מחדש הוא שכנראה גורם לך התקפי שאט נפש קשים.

הכנסת

ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו

24 באוקטובר 1985

לכבוד

זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ

רח' שוקן 32

תל-אביב 66556

שלום רב,

ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העליה והקליטה מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.

מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.

בכבוד רב,

וילמה מאור

וילמה מאור

* * *

גברותו המופלאה באמצע הלילה

שלום רב לך אהוד,

"הנשר הגדול" בעיתון 507 ממש "בומבה" (דרשת שיקצרו בדברים ששולחים לך...)

 התקשר אליי חבר וכולו מלא דאגה ושאלה בפיו. הוא אומר שכאשר הוא מתעורר משנתו באישון לילה כדי לעשות פיפי, הוא מוצא את זכרותו המופלאה זקורה כמו עמוד טלגרף. מאידך, כאשר קם בבוקר, מוצא שכאילו לא היה ולא נברא. וכמה שמדבר על ליבה של אותה זכרות שהיתה כה מרשימה ומעודדת בלילה, זה לא עוזר. מה לעשות?

יעצתי לו שני דברים:

א. אם הוא מוצא בין רגליו עמוד טלגרף שמיד ישלח מברק למישהי ראוייה שהוא מכיר.

ב. שיניח מצלמה ליד הכרית ומיד בקומו לפיפי שיצלם לשם התיעוד. כך יוכל להביט בזה בהנאה מדי פעם במשך היום ואולי אף יַראה לחברים ולחברות.

 השם שמור במערכת

(כי גם כך רוגמים את העורך הנכבד בבליסטראות..)

 [השמור הוא י"ז]

נ.ב המושג "גברותו המופלאה", לקוח מתוך התרגום הישן של "מאהבה של ליידי צ'טרלי".

* * *

אֲגָנָה וַגְנֵר: "הייתָ בצוללת ואימללת בחורה!"

לסופר הזנאי העברי הראשון אהוד בן עזר שלום ולא ברכה,

לפני הרבה שנים פגשתי איש מצחיק שקוראים לו צוויג. וצוויג אמר לי שקרא את "הנאהבים והנעימים", וגם חברים שלו קראו, והם ישבו ודיברו והגיעו למסקנה שכל מה שאתה מתאר בספר שלך הוא אמת-לאמיתה. הוא גם סיפר שפגש אותך ברחוב בתל אביב ואמר לך את זה, ואתה הכחשת ואמרת שהרומאן הוא רק המצאות מדימיונך הפרוע, ואז הוא אמר לך שיש לו הוכחה חותכת שהספר אמיתי. ומהי? צוללת, האם יכול לתאר מבפנים צוללת מי שלא שירת בה מעודו? לא! ואתה היית בצוללת, אחרת לא היית יכול לכתוב כך את "הנאהבים והנעימים"!

אבל אני הלא מכירה אותך למרות שאתה לא מכיר בבת המשותפת שלנו שעשית לי באגני באותו לילה בקיבוץ בערבה, כאשר אירחתי אותך בין הירכיים שלי אחרי ההרצאה – ואני יודעת שכל מה שאתה כותב זוהי המצאה אחת גדולה שלך, כי גם בצעירותך אתה היית יכול בקושי לזיין תרנגולת, אבל עכשיו אתה נהנה להזדהות עם הבחורה האומללה הזו לילך הרמוטק, ולהשתמש בסיפור חייה העצוב ובמעשי הגברים שניצלו אותה ותקעו לה מכל צד – כדי לכתוב את "פאני היל" התל-אביבית ולקוות שגם היא תשרוד מאות שנים כמו פאני היל הלונדונית, אחרי שרוב הספרות העברית בת-דורך תישכח. ולא די לך במה שעשית לי בהתכחשותך לאבהותך – והתעקשת לאמלל גם את לילך הרמוטק ולחשוף אותה ערום וערייה?!

אֲגָנָה וַגְנֵר

* * *

קונצרט מדהים בפילהרמונית, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של סרגיי פרוקופייב עם הסולנית הישראלית המפליאה בכישרונה – ברניקה גליקסמן

לאחר הפתיחה "ים שקט ומסע צלח" (בשעתו תירגמו – ונסיעה צלחה) של פליקס מנדלסון, בניצוחו של אילן וולקוב, הגיע שיאו של קונצרט מוצאי שבת האחרונה, 9.1.10 – בנגינת הקונצ'רטו מס' 2 בסול מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 16, של פרוקופייב, בידי הפסנתרנית הווירטואוזית הצעירה, בת ה-25 לערך, ילידת רוסיה שעלתה לישראל ב-1991 – ברניקה גליקסמן. חרתו את שמה בזיכרונכם. היא פסנרתנית מדהימה בקנה-מידה בינלאומי ועתידה להביא לנו כבוד גדול בעולם. אמנם, זוהי הופעתה הראשונה עם הפילהרמונית, וזאת רק משום שהפסנתרנית האורחת יוג'ה וונג חלתה ונאלצה לבטל את הופעותיה בארץ, אך הזכייה היא כולה שלנו, הקהל הישראלי, כי לנוכח כישרון כברניקה גליקסמן – אתה לא מבין מדוע צריך לחזר כל כך אחר סולנים זרים ולא להיות גאים ולהשתמש בכישרונותיהם המעולים של הסולנים המקומיים!

הקונצ'רטו של פרוקופייב נמשך כשלושים דקות ואינו יצירה קלה לנגינה וגם לשמיעה. ואולם המנצח, התזמורת והסולנית ביצעו אותו בצורה סוחפת ונדמה כי גם מושלמת. פיזוז אצבעות ידיה של ברניקה על הקלידים וכל גופה הרוקד עימן בשמלתה הארוכה בסגול-כהה עם מחשוף מלבב ותלתלים כהים – היו כפלא שממש קשה לתארו. היצירה כוללת קטעי סולו רבים, אך גם כשהפסנתר ניגן לבדו הוא נשמע רב-צלילים מנוגדים כתזמורת שלמה, והשילוב שלו בתזמורת היה נפלא, נפלא! איזה קצב, כישוף, הומור, עוצמה, עדינות, העזה ושליטה מופלאה, בעל-פה כמובן – בכל תווי היצירה הלא-קלה הזו, שקמה לחיים בזכות האיכות של מבצעיה. אתה מאזין באקוסטיקה המושלמת של היכל התרבות, שבה כל מגע אצבע בקליד משמיע מיד באוזניך צליל נקי וברור בעל איכות מירבית, ואתה רוצה לבכות על כך שעוד מעט יהרסו את ההיכל הנפלא ויהפכו אותו למלבן או לקניון, אך בינתיים אתה אוגר בזיכרונך הצלילי רגעים ששמורים לנצח. אלה הן מן הפסגות של הכישרון האנושי. לא רבות כמותן שמעת ועוד תשמע במהלך חייו ההולכים ואוזלים של היכל התרבות.

האם ברניקה היא בן אדם או שֵׁד? הנחמדות של פניה השמנמנות-קמעה והחייכניות אינה מסגירה את העוצמה הפראית, הדמונית-כמעט, שהיא מפיקה מהיצירה הגאונית של פרוקופייב, שמספקת לה את החומרים האלה בשפע. לעיתים נדמה לך שאתה שומע שברי צלילים מ"הסימפוניה הקלאסית" הקצרה והמלאה חיים שלו, ומיד אתה נזרק ונקלע ונסחף, אין בכוחן של המילים לתאר את עוצמת החווייה שבהאזנה לנגינתה בפסנתר של ברניקה גליקסמן. הקהל ממש יצא מכליו ולא הפסיק למחוא כפיים עד שגם נתנה הדרן, שקט.

חלקו האחרון של הקונצרט כלל את "הרולד באיטליה" של הקטור ברליוז. התוכנייה מספרת שפגניני הזמין את היצירה אצל ברליוז לכבוד הוויולה מבית סטראדיוואריוס שרכש, אך כאשר הראה לו ברליוז את הפרק הראשון, ויתר פגיני על ההמשך כי היו ביצירה פחות מדי קטעי סולו עבורו. אכן, היצירה הפופולארית הזו, בייחוד פרקה השלישי, אינה מתאימה לטמפרמנט הסוער של פגניני, אבל למרבה הצער גם ביצועו של הוויולן רומן שפיצר לא נפח בה חיים מעבר לקטעים הסוחפים שבהם התזמורת מככבת. בייחוד שורת החצוצרנים מימין למנצח, ואני, כל פעם שאני רואה את הטובה הענקית של שמואל הרשקו מחכה בין כלי-הנגינה האחרים, אני מתמלא שמחה כי אני יודע שיהיה שמח על הבמה.

מה עוד ששלושת הכוכבים של הערב – אילן וולקוב, ברניקה גליקסמן ורומן שפיצר הם ישראלים צעירים, הם שלנו, אילן גם נולד בארץ, שלא לדבר על הפילהרמונית הישראלית, שבזכות הרמה שלה יש חשש גדול שלעולם לא נשתלב במזרח התיכון.

* * *

תנחומים מעומק לב לדיאנה והילדים

במלאת היום שלושים להלווייתו

 של איש קיבוץ גזית בועז אלון (דומפרוכט) ז"ל

בן פתח תקווה, ידיד ורע משחר נעורינו

"שירת חייו באמצע נפסקה"

יוסי דה ליאון, פתח תקווה, 11.01.10

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

מוטי בן חורין

זו הכותרת הראשית בַּעיתון שונא ישראל!

"כשל פיקוח של חברה ישראלית במוקד חקירת הטיסה לדטרויט" זו הכותרת הראשית של העיתון שונא ישראל וכל מה שכרוך בה וביהודיהָ.

והרי זו עדיין רק חקירה!

הבדיחה היא שזה עיתון ל"אנשים חושבים"... מתי יפנימו ב"הארץ" שקוראי העיתון אינם כל-כך מטומטמים אלא אם החשיבה מתבססת על שטיפת מוח גרידא.

את העיתון עורכים עקיבא אלדר וגדעון לוי. אז מה אתם רוצים ומצפים מהם?

מוטי בן חורין

סביון

[מדובר בכותרת ראשית בעיתון "הארץ" מיום ראשון, 10.1.10]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יש לנו שלושה זוגות מכנסיים חאקי תוצרת "אתא" (אריגי תוצרת ארצנו) מלפני כארבעים שנה (המידה 52) והם עדיין מתאימים לנו ולדעתנו הם במצב מצויין ויכולים להספיק לנו עד שנגיע למושב זקנים או לאדמת מולדת, אבל המיסתורית שונאת אותם ואומרת שאנחנו נראים בהם כמו פקידים של ההסתדרות מפעם. אנחנו דווקא חושבים שהם נראים כמו אלה של משה דיין, שאהב ללכת במכנסיים רחבים ומרושלים מאוד, כי גם היה לו כנראה כלי גדול. מכל מקום, בשום חנות בגדים לא מצאנו מכנסיים שיתאימו לנו כמכנסי "אתא" ואנחנו שואלים את הנמענים אולי למישהו נותרו בבית זוג או שניים של מכנסי חאקי "אתא" מידה 52 במצב סביר – של אבא, סבא או אפילו סבא-רבא – ונשמח מאוד לקבל אותם!

* זה בסדר גמור שהפלסטינים שולחים פצמ"רים לעבר עשרות משאיות המזון המחכות במעבר קרני להיכנס מישראל לעזה, וגורמים לסגירת המעבר ולהידוק המצור על הרצועה. הרי ככל שהמנוולים השקרנים האלה ירעיבו יותר את בני עמם – כן תיראה ישראל מפלצתית יותר בעיניי העולם ובעיני נשיאו אובמה, ויש גם לזכור שימי הפסח מתקרבים, ובטח הישראלים גם שותים את דמם של ילדי הפליטים דור שישי בעזה וכך הילדים לא יזכו לחזור לשיח' מוניס, שעל אדמתה העז דן מרגלית לגרש מהאולפן את ח"כ ג'מאל זחאלקה, היורש של הכפר שיח' מוניס.

* "משלחת אמריקאית בכירה, בראשות עוזר שרת החוץ לזכויות אדם, מייקל פוזנר, מבקרת בישראל בניסיון לשכנע את ישראל לחקור פרשות מרכזיות של הרג אזרחים במבצע 'עופרת יצוקה'. המשלחת הגיעה לישראל ביום ראשון [3.1] ונפגשה עם שרים, פקידים בכירים, קציני צה"ל ועם מנכ"ל 'בצלם'. – פוזנר, שמונה לתפקיד הבכיר ביותר בממשל בתחום זכויות האדם, הדגיש בשיחותיו כי שליחותו נועדה לסייע לישראל להסיר מסדר היום את דו"ח גולדסטון. – לדבריו, הדרך הנכונה לעשות זאת היא באמצעות חקירה יסודית של חמישה אירועים מרכזיים של הרג אזרחים פלסטינים המופיעים בדו"ח, ופרסום דו"ח מפורט של אותה חקירה. – המשלחת האמריקאית הגיעה לפגישות מצוידת בתיקים עבי כרס, שכללו דו"חות של אירגוני זכויות אדם שתיעדו את נסיבות הריגתם של 773 אזרחים בעזה לפני שנה. – פוזנר הוא משפטן יהודי-אמריקאי שעמד בראש אירגון Human Rights First וגייס בשנת 1988 את התרומה הראשונה עבור מייסדי 'בצלם' זהבה גלאון ודדי צוקר." [הארץ און-ליין, 8.1.09].

יופי אובמה!!! תמשיך לתקוע לישראל באמצעות יהודֵי החצר הצייתנים שלך, ולהעמיד פנים כאילו אתה באמת דוחה את דו"ח גולדסטון!

* ברגע האחרון: פוזנר לא יעצור בישראל אלא ימשיך מזרחה לאפגניסטן לחקור את פשעי המלחמה של הצבא האמריקאי ושל התגבורת בת עשרות אלפי החיילים ששלח לשם הנשיא אובמה. החיילים והחיילות שייחשפו בדו"ח פוזנר יועמדו לדין בשובם לארה"ב ויישפטו כפושעי מלחמה. בקרב יהודי ארה"ב כבר מורגשת עצבנות פן דו"ח פוזנר היהודי על פשעי חייליה של ארה"ב באפגניסטן יגביר את האנטישמיות בגן העדן של היהודים באמריקה, ועל כן יש המבקשים וגם דוחפים לכך שייחקרו רק פשעיה של ישראל.

* משרד הביטחון הזמין את כל סמלי המתכת של צה"ל מיצרן בסין לאחר שהיצרן הישראלי, קיבוץ תל ברוך בגליל העליון, לא הצליח להתחרות עם מחירי ההיצף הסיניים הבנויים על משכורות של עבודת עבדים. במשרד הביטחון שוקלים ברצינות גם לייבא במכרז חיילים סיניים זולים יחד עם סמלי המתכת שאותם יענדו, וככה הם גם יילחמו עבורנו, ומחמת המחסור בנשים בסין, ישאו לנשים חיילות ישראליות כוסיות וכך ירבו את אוכלוסיית מלוכסני העיניים היהודים הכשרים בישראל. שירותי הסעדה [קייטרינג] סיניים כשרים יונהגו בצה"ל, גם לכוסיות במדים.

* במלאת שנה לכהונתו יישא תקוות האמריקאים התמימים – הנשיא מובארכ חוסיין אובמה נאום שבו יודה לקודמו הנשיא ג'ורג' דאבליו בוש על הדרך הנבונה שבה הוליך את מדיניות החוץ של ארה"ב, וגם יאמר כי הוא מקווה שחרף יכולותיו האוראטוריות, העולות על קודמו – הוא יזכה במהלך נשיאותו-שלו לאותה מידה של מנהיגות והשפעה בעולם אשר לה זכתה ארה"ב בתקופת ג'ורג' דאבליו. אנחנו, לוּ בוש היינו, היינו שותים ערב-ערב בירה ונהנים!

* ראינו לאחרונה בהקרנת ניסיון את הסרט הדוקומנאטרי "כמו מלכת אנגליה" שבו מספר הבמאי דוד ברגמן, יליד 1931, על חייו החל מילדותו בפריס בתקופת מלחמת העולם השנייה ועד ימינו אלה. זהו סרט מרגש ומרתק, אפילו המיסתורית לא התאפקה מלמחות דמעה בחלקו הראשון. לדוד ברגמן יש אישיות מרתקת וכובשת. הוא מחזיק במשך כשעה וחצי את מרבית הסרט בצילומי תקריב רבים ובביקורים בתחנות-חייו – החל מהבניין בפריס שממנו נלקחה אימו לאושוויץ ומשם לא שבה, והוא עם בת השכנים הלן נמלטו לקומה העליונה וממנה בסולם לגג, ולמזלו חס עליהם חייל גרמני, אולי אלזאסי, שעלה לגג והבחין ב"דידי" אך הורה לו לכופף את ראשו ולהמשיך להסתתר. הלן, המבוגרת במקצת ממנו (בת-גילה של מלכת אנגליה) – היתה גם ניסיונו המיני הראשון, כשהיה בגיל אחת-עשרה, יחדיו נמלטו מהבניין שבו נערך המצוד הצרפתי-נאצי – ומצאו מקום אחר לישון בו במיטה אחת, עד שגם הלן נטשה את הנער. אין רגע משעמם, ודוד הוא שחקן אדיר! – בשעתו טיילנו עימו ברחובות פריס ושמענו ממנו את קורות חייו המרתקים, וביניהם שני מקרים שלא נכללו בסרט, וכדאי להוסיפם, אם לא מאוחר מדי – כיצד הציל עצמו כילד בתחנת משטרה כאשר השים עצמו כלא-יהודי ועבר על פני הז'נדרם החוצה כמי שאינו מבין מהו המצוד; וחברותו בכנופיית נוער נטוש, כאשר נהג לגנוב למחייתו מחנויות גדולות,  אחת מהן, "בֶּה-אַשׁ-וֶה" – BHV - Bazar de l`Hotel de Ville – מול ה"הוטל דה ויל". לאחר שנים יצא לו לפגוש את מנהלה בעקבות תלונה שלו על אי-החלפת מוצר שקנה, ובאותה הזדמנות סיפר כיצד כילד-הפקר בפריס דאז, ללא אם ואב, היה גונב אצלם, ומיד הוזמנו מרבית עובדי חנות הכלבו הענקית לחזור ולשמוע מפיו את הסיפור!

אם נדע על הקרנות נוספות נודיע לכם. אסור להחמיץ!

* עיתון "הארץ" ושלוחו "דה מארקר" ממשיכים לרדוף את אהוד אולמרט, לאחר שהיתה להם, לפחות ל"הארץ", חלק לא קטן בהדחתו. עכשיו כואב להם שבתור ראש ממשלה לשעבר יש לו פנסיה ובנוסף לה פנה לעסקים פרטיים ועתיד להשתכר שם סכומים נכבדים ["דה מארקר", 8.1.10]. לא ראינו שכך הם רדפו את יו"ר הכנסת לשעבר, האנטי-ציוני והקרוב לעמדתם – אברום בורג. מצד אחד משמיצים את אולמרט על שהוא מקבל את שירותיו של עו"ד אלי זוהר מבלי ששילם לו עדיין את מלוא הסכום על העבודה העצומה שמושקעת בהגנתו, ומצד שני רוצים שלא תהיה לו אפשרות להרוויח את הסכומים הגדולים שעולה לו ההגנה על שמו הטוב בפני אלה שהדיחו אותו וגררו אותו למשפטים שבסופם ברור שהוא יצא זכאי – ורק שהפרקליטות, במקום לעסוק בפושעים האמיתיים – תבזבז חלק ניכר מזמנה ומכספי המיסים שלנו – על התביעות נגדו!

 * מנהל בית ספר תיכון יוקרתי בתל-אביב מטיף בגלוי לתלמידיו נגד ה"כיבוש" והשירות במחסומים (כאילו להנאתנו אנחנו עושים זאת, ואם רק נצא משם וייפסק ה"כיבוש" – לא תהפוך מיד כל הגדה לעזה שנייה! – איך מנהל תיכון יכול להיות כל כך בור בהיסטוריה ישראלית? והאם בדק כבר את המקלטים בעירוני א'?) –  והסכל הזה זוכה לתמיכת מנהלים נוספים וגם ראש העיר לצידו – ומצד שני מתברר שמרבית סגל הפיקוד של חטיבת גולני הם חובשי כיפות סרוגות! – מלחמת אזרחים כבר אמרנו? – ועוד עשרים אחוז ערבים, ועשרים אחוז חרדים ודתיים, והם פרים ורבים, ואנחנו סלחנים, מצטמקים, ובנינו מפונקים (נכון, זה נורא שהבנים צריכים לשרת קרביים בצבא) ומסביבנו אויבים רק מחכים שנתפורר עוד לפני הפצצה הגרעינית של איראן! – מלחמת דת בין מוסלמים ליהודים כבר אמרנו?

* נהנינו מאוד מהערב בקפה תיאטרון הקאמרי "באמצע היום העסוק", מיצירתה של המשוררת ש. שפרה, מופע מוזיקלי תיאטרלי מתוך חמישים שנות יצירתה. השחקנית-הזמרת אייר וולפה הפליאה לשיר בקולה העמוק והחזק משיריה של שפרה בהלחנתו של רמי הראל, שישב ליד הפסנתר והיה גם המנהל המוסיקלי של הערב, והמלחין של השירים שהושרו. אסנת זיביל קראה מהשירים וגם ערכה את המופע. נתן סלור קרא אף הוא ויחד היו הארבעה צוות מתוזמר היטב בקריאה ובשירה – שלא היה אפשר שלא לראות בה את דמות דיוקנה הפנימי של המשוררת, שהגדירה את הערב במילים: "שירים על הכאב והיופי בלהיות אישה". היא-עצמה פתחה את הערב בקריאת שירים וטקסטים שתירגמה מאכדית ובהם מככבים תמוז ואישתר, ואחר-כך השתלבה מדי פעם עם הארבעה, ולבסוף נותרה לבדה על הבמה וסיפרה וגם קראה את הפואמה על בת-שבע, אם שלמה, המוכתר למלך, והזוכרת את דוד המלך ואת בנה הראשון שמת בחטאם. וגם כאשר קראה בקולה המיוחד את שירה של בת שבע המקראית הרחוקה – זו היתה היא, הסיפור הפנימי שלה, ההזדהות שלה עם גורלה של המלכה.

גילוי נאות: אנחנו חברים טובים ולפני כחמישים שנה למדנו יחד אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים.

* לאור התאוששות עסקי ההימורים של שלדון במקאו – יגדיל החל מחודש פברואר 2010  החינמון "ישראל היום" את התפוצה שלו (שתלוייה רק בכוחות עצמו ולא בקונים) וידפיס בדפוס "הארץ / דה מארקר" בתל יצחק 500,001 עותקי חינם מדי יום ו-751,002 עותקי חינם בימי שישי – ובכך יהיה לא רק לעיתון הנפוץ ביותר בישראל אלא גם, יחסית למיספר תושביה, לנפוץ ביותר בעולם. אם ח"ו יקרה משהו לפרס – יציע ביבי לשלדון לכהן בתור הנשיא הבא של ישראל, ובמשכן נשיאי ישראל ייפתח קזינו ללומדי תורה וגימטריות.

* בניגוד לבדיחות, משה רבנו ידע מה שעשה כאשר הביא אותנו לארץ-ישראל החמה גם בחורף והמלאה אור שמש ושמיים תכולים – ולא לאירופה הקפואה והמושלגת.

* הידד למנוולים המסממים את העולם באיצטלתם הדתית, הלאומית והאנטי-ציונית! – החיזבאללה, ונסראללה אישית – קיבלו מיליוני אירו מעסקות סמים באירופה. הכסף הטמא משמש אותם לא רק לתועלתם הפרטית ולרכישת נשק נגד ישראל אלא כנראה גם לשיחוד המפגינים נגד ישראל ברחבי העולם ובייחוד בקמפוסים של האוניברסיטאות הכי מכובדות במערב! ומי יודע איזה עוד מגמות ואירגונים אנטי-ישראלים, בעולם, בעולם האקדמי ובישראל, ממומנים בכספי סמים, הקרויים באמריקה הדרומית נארקו-דולארים! – זה מזעזע, אבל אינו מתקרב לשחיתויות של אהוד אולמרט, שכידוע אינו יוצא מפתח ביתו מאז כישלון מלחמת לבנון השנייה, מִפחד שיתקיפוהו מזל"טים של חיל האוויר של חיזבאללה המנצח.

* רבי-הטבחים חיים כהן ואלי לנדאו כותבים במדורם "מבשלים" ("מוסף הארץ", 8.1.10) כי מי הגבינה של גבינת הפרמזן משמשים בכור מחצבתה, היא העיר מודנה שבאיטליה, ל"בישול מחדש", שזה פירוש שמה של גבינת ה"ריקוטה": "לאחר שנקרשים חלבוני ושומני החלב הופכים לגבינה [פרמזן], הם מותירים כמות עצומה של מים. המים האלה מכילים לא מעט חלבונים ובישולם החוזר מניב גבינה לבנה, רכה, מתקתקה וטעימה להפליא. ריקוטה."

שיסלחו לנו שני רבי-הטבחים המומחים האלה. מי הגבינה הצהבהבים אין בהם כמעט כלום מִמוּצקים והם טובים להרטיב בהם את התערובת לתרנגולות או לתת להן לשתותם. אי אפשר לעשות גבינה ממי גבינה! כל השומע יצחק. יש כאן שתי אפשרויות: האחת, שבאמצע תהליך הגיבון מפרידים חלק ולא נותנים לו להמשיך בתהליך שסופו הגיבוש לפרמזן, ואז תוך כדי ערבובו נוצרת גבינה לבנה רכה או גבינת קוטג', תלוי מתי הופסק התהליך. ולשם כך אין צורך בבישול! גבינה לבנה לא מבשלים. האם הריקוטה נראית לכם מבושלת? והאפשרות השנייה –  מישהו עשה משניים אלה צחוק באיטליה!  

* * *

דודו אמיתי: המוזיקה בשירות קידום המכירות

שלום עוז (ואהוד),

 אני חותם כמעט על כל מה שמופיע בניתוח החברתי-מוזיקאלי שלך [גיליון 507] (הייתי מוסיף את מאיר אריאל לאהוד בנאי כמי שיותירו את חותמם לאורך זמן). רב המוץ הטרנדי – בבחינת "מהר שלל חש בז" – על פני הבר.

דיון שאני כן מצפה לו כבר זמן רב בהקשר זה הוא על הנוכחות/חדירה ההולכת ומתעצמת של המוזיקה בכלכלה ובתרבות (אופני הייצור?) של החברה המערבית וכל מי שמושפע ממנה. לא מדובר רק על הנוכחות המאסיבית והמובנית, כמעט בכל ערוצי/אמצעי התקשורת האלקטרונית הצומחת (הטלפון הנייד כדוגמה אחת בלבד) אלא על הפיכתה של המוזיקה לאחד מהמכשירים החזקים בשירות קידום המכירות שלה ושל מוצרים אחרים (החל מרינגטונים בנייד וכלה בפסי-קול של סרטים שכבר מתוכננים מראש כמוצר עצמאי ולא כמרכיב מלווה בלבד). תקצר עטי מלהקיף את התופעה (אני מניח שזה קשור בין השאר גם לעלייה ברמת החיים והצמיחה בשעות הפנאי) אך בעיני זהו אחד השינויים המשמעותיים של חיינו, והיותר סמויים מעין הציבור. אם אתה מכיר דיונים בהקשרים החברתיים/תרבותיים/כלכליים/פסיכולוגיים של תופעה זו אשמח לשמוע על כך.

 עבודה פוריה

דודו אמיתי

גבעת עדה

* * *

אוניברסיטת תל אביב

מתכבדים להזמינך לערב בנושא: היצר השני במשנת פרויד –האלימות
במסגרת המפגש השנתי השמונה עשר לזכרו של פרופ' הנס קרייטלר
מייסד החוג לפסיכולוגיה
ביום חמישי, כ"ח בטבת תש"ע 14.1.2010
בשעה 18:00 באולם "בר-שירה" באוניברסיטת תל אביב

תוכנית המפגש

18:00 התכנסות וכיבוד קל

18:15 מנחה פרופ' שולמית קרייטלר

דברי פתיחה: פרופ' נח לוי-אפשטיין, דיקן הפקולטה למדעי החברה

פרופ' שמגר בן-אליהו, ראש החוג לפסיכולוגיה

משתתפים:

חיים יבין: האלימות בהשתקפותה במדיה

ד"ר שמוליק דובדבני: האלימות בהשתקפותה בקולנוע

ד"ר דפנה כצנלסון-בנק : בני טובים בפלילים

פרופ' שולמית קרייטלר: האם ניתן לעשות משהו בנידון?

טובה גרטנר ולהקת נפקאמינא

הכניסה חינם

* * *

ברגע האחרון:

באבל על מותו של הבמאי נדב לויתן

ותנחומים לאנשים הקרובים לו

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,268 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,016 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל