גיליון מס' 511

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בשבט תש"ע, 21 בינואר 2010

עם צרופת תצלום-הסטודיו של ניסן רוטמן, טובה גיילברג (לימים רוטמן),

 יוסף לישנסקי ושרה אהרנסון.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: שרה ורמי בן-ראובן, נשים עבריות בדמשק: 1917-1918,

האסירה מהחאן.

דן אלמגור: "השבוי 2010".

 חנוך לקח: נחום מוכר הספרים.

 נעמן בלקינד: ד"ר בוגרשוב: "להפנות את התותחים נגד איכרי המושבות!"

נעמן כהן: 1. עובדות מול דעות. 2. נאום התגובה של נתניהו. 3. מוחמד בָּרָכָּה ואושוויץ. 4. רון וייס והמופתי של סוריה נגד האיסלם.

אורי הייטנר: 1. האופציה המצרית. 2. קיצץ בנטיעות.

דודו אמיתי: הדמיון בשחיתות בין ערביי ויהודי 1948.

משה גרנות: הבושה והגאווה, על "ארבעים הימים של מוסה דאג" מאת

 פרנץ ורפל.

עוז אלמוג: בתוך ענן הגראס גם מוש בן ארי עלול להזכיר להייטנר את ביאליק וסשה ארגוב.

יוסי גמזו: מַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק.

ברוך תירוש: חותם הנבטים בארץ ישראל.

תגובת פרופ' מנשה הראל לנסיה שפרן בדבריה על הנבטים.

אילן בושם: עשרה שירים, ינואר 2010.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, בהוצאת ביתן, 1985, מחברת ראשונה, המשך 6.

* * *

שרה ורמי בן-ראובן

נשים עבריות בדמשק: 1917־1918

האסירה מהחאן

סיפור חייה של טובה גיילברג-רוטמן קשור קשר הדוק לתולדותיה של זיכרון-יעקב.

המושבה הוקמה בדצמבר 1882 על-ידי עולים מרומניה. להתיישבותם הקציבו פקידי הברון רוטשילד את אדמות זמרין, שנקראה בפיהם "שומרון". מייסדי זיכרון מנו 70 משפחות ורווקים – סך-הכול 450 נפש. בתחילה התגוררו המשפחות הראשונות בחיפה. הגברים שיצאו לעבד את אדמתם בזמרין, נותרו ללון שם בימי החול ובסוף השבוע היו חוזרים למשפחותיהם בחיפה. רק תשע מהמשפחות מאסו עד מהרה בסידור הזה. הם החליטו לעבור עם ילדיהם ולהקים את ביתם על אדמת זמרין. למגוריהם בנו בקתות-עץ כדוגמת ה'חושות' של ערביי הסביבה.

על תשע המשפחות הנחשוניות הללו נמנו משפחת קרניאל, על שני ילדיה הקטנים, והזוג שמעון ואסתר גיילברג, שעדיין לא היו להם ילדים. משפחה אמידה יותר היתה משפחת אפרים-פישל אהרנסון, שהתיישבה במקום עם שני בניה הראשונים, אהרון וצבי. בתחילה חיו המשפחות חיי קומונה. היה להם מטבח וחדר-אוכל משותף. המשפחות הללו התבססו וגדלו עם השנים, בנו בתי-מגורים ונקשרו בברית נישואים זו עם זו.

טובה-גיטל, הבת השלישית של שמעון ואסתר גיילברג, נולדה בזיכרון ב-1893, לאחר שתי אחיותיה חיה-רייזל ושרה-הינדה גיילברג. עם הולדתה של טובה באה הרווחה הכלכלית למשפחת גיילברג. כשהוקם היקב בזיכרון ב-1892, למד שמעון גיילברג את מלאכת התקנת חביות-היין והפך לחבתן. מאז היתה לו פרנסה קבועה, שסייעה להתבססות משפחתו.

ילדותה ונעוריה של טובה בזיכרון היו שקטים ונינוחים. את זיכרון באותם ימים תיאר אברהם-משה לונץ בספרו "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" משנת 1891:

"המושבה הזאת היא הגדולה בכל המושבות אשר בארץ ישראל... כשמונים משפחות יושבות בהמושבה ומספר נפשותיהם יגיע לארבעה מאות. באמצעו בנוי בהכ"נ [בית הכנסת] יפה ונהדר מאד ולמולו בית הספר לנערים ונערות, והמה ילמדו עברית, ערבית וצרפתית, והבנות גם מלאכת התפירה והרקמה. בתוך המושבה נמצא גן גדוֹל לגדוּל נטיעות וטיול, וחוצה לו שני גנות השלחין הנטועים עצי פרי שונים... בשנה הזאת החלו לחצוב בה יקב גדול במאד, אשר יהיה ערוך ומסודר על פי תכנית היקבים בארץ צרפת, להכנת היין ושמירתו."

כשטובה למדה בבית-הספר הכפרי בזיכרון, התגלה שיש לה כישרון מוזיקלי. כשהגיעה לגיל 17, איפשרה לה משפחתה לנסוע בדיליז'נס לתל-אביב, יום אחד בשבוע. שם הקימה הגברת שולמית רופין (רעייתו של ד"ר ארתור רופין) בית-ספר למוזיקה. טובה השתתפה במשך השנה בשיעורי המוזיקה שאהבה.

כשהגיעו לפרקן שתי הבנות הגדולות במשפחת גיילברג, הן נישאו לבני שתיים מהמשפחות המכובדות בזיכרון. חיה הבכורה התחתנה עם שמואל קרניאל ושרה-הינדה עם צבי-הירש אהרנסון, שהיה פקיד של יק"א. משפחת אהרנסון היתה מושא לקנאה בקרב כל תושבי זיכרון. בזכות מצבה הכלכלי הטוב ניהלה המשפחה רמת-חיים גבוהה, בעוד שכניהם נאלצו להסתפק במועט. כל יום היתה מבשלת באה לבית המשפחה לבשל מאכלים שהוגשו לשולחן בסרוויסים צבעוניים. ששת הילדים שהגיעו לגיל בית-הספר קיבלו שיעורי-העשרה אצל מורים פרטיים בזיכרון. כשסיים הבן הבכור אהרון (שהיה בן שש כשעלו הוריו על אדמת זמרין) את לימודיו בבית-הספר בזיכרון, נשלח על-ידי הברון רוטשילד ללמוד חקלאות בצרפת. ב-1896, בהיותו בן 20, בנה לעצמו בית סמוך לבית הוריו, בכספים שהרוויח מעבודתו כמדריך חקלאות במטולה. בשנת 1906 גילה בראש-פינה את "אם החיטה". תגלית זאת הביאה לו פרסום עולמי. הוא הפך לחוקר ידוע ומבוקש והרבה לנסוע בעולם, להיפגש עם גדולי הבוטניקאים. ב-1910 הקים את תחנת הניסיונות בעתלית. בזכותה נקרא "אבי המדע והמחקר החקלאי בארץ-ישראל". בשל נסיעותיו התכופות, חיפש לו בחור צעיר ומשכיל שישמש כממלא-מקומו בחווה. בחירתו נפלה על בחור מחדרה בשם אבשלום פיינברג.

נישואי צבי אהרנסון עם שרה-הינדה, אחותה הגדולה של טובה, פתחו בפני טובה את דלתות משפחת אהרנסון. עוד בילדותה התפעלה מהבית שבנה אהרון למגוריו. סיקרן אותה סודו של המגדל, הבנוי בצורת מתומן, שהתנשא בחזית הבית. לאחר נישואי אחותה, הזדמן לטובה לבקר בתוך הבניין. תשומת ליבה נמשכה למוטיב השמונה, שחזר ונשנה בחדר העבודה של אהרון, בתוך המגדל. מלבד הקירות המתומנות-בחזיתן של החדר, היה שולחן העבודה שעמד במרכזו בעל שמונה צלעות. רצפת החדר היתה מעוטרת במרצפות מצוירות, כשבכל מרצפת נראתה תבנית של פרח בעל שמונה עלי-כותרת כחולים. טובה לא הבינה מדוע רצה אהרון להנציח את המספר שמונה. הדבר התגלה לה רק ביום השנה למותה של אימה. כשבאה לבית-הקברות לעלות לקברה של אימה, ביקרה גם את קברה של מלכה אהרנסון, אימו של גיסה צבי. להפתעתה ראתה לצד הקבר עוד שני קברים קטנים. מהכתובות על הקברים למדה שטמונים בהם התינוקות ויטיה וליבה אהרנסון, שמתו במגיפת הקדחת שפקדה את זיכרון ב-1888. כשנבנה הבניין בעל המבנה המתומן ב-1896, נולדו כבר כל שמונת ילדי אהרנסון, אך רק שישה מהם שרדו.

 שרה אהרנסון היתה אז בת שש ואחותה רבקה אהרנסון – בת ארבע. טובה הבינה שמוטיב-השמונה החוזר בבניין בא להנציח את זכר ילדי המשפחה, החיים והמתים. כשבגרה טובה והתעניינה בארכיטקטורה מוסלמית, גילתה שמבנים מתומנים אופייניים לבנייה המוסלמית. בכל-זאת הוסיפה להאמין כי, אף אם אהרון היה מודע לכך, כל רצונו היה להנציח את אחיו ואחיותיו.

כשגילה אהרון אהרנסון את "אם החיטה" בהיותו בן 30, והוא עדיין רווק, הזמין נגר-אמן שיפסל שיבולי-חיטה על מיטתו וארונו. במוחה של טובה עלתה המחשבה שאהרון רצה להנציח את עצמו כיוון שלא היו לו ילדים וחשב שלא יהיו לו עוד. טובה שמה לב לכך שאהרון לא בנה מטבח בביתו. היא שיערה כי כבר בהיותו בן 20, בעת שבנה את הבית, לא חשב אהרון להביא אישה לביתו. לכן תיכנן לאכול את ארוחותיו בחדר-האוכל של אימו. כששיתפה טובה בסוד הרהוריה את שרה אהרנסון, אחותו של גיסה צבי, התרשמה שרה מדבריה. היא נוכחה לדעת שטובה היא בחורה נבונה וסקרנית ולכן החלה לקרב אותה אליה. שרה, שהיתה בוגרת ממנה בשלוש שנים בלבד, הפכה למושא הערצתה של טובה, שניסתה לחקות את מעשיה. שרה, בעלת המראה האצילי, שהיטיבה לרכוב על סוס כגבר ותמיד היתה מוקפת מעריצים, החלה להתייחס אל טובה כאל אחות צעירה וראתה בה אשת-סודה.

כשנתבקשה טובה לעזור לשרה אהרנסון ולרבקה אחותה הצעירה להשקות את קהל החוגגים במסיבת חנוכה שנערכה בזיכרון בדצמבר 1910, לא היתה נערה מאושרת ממנה. טובה היתה אז בת 17, שערה החום אסוף על ראשה לאחור ושביל פוסק את שערה לשניים, לפי אופנת הימים ההם. השמלה הלבנה שלבשה היתה דומה לשמלותיהן של בנות אהרנסון. טובה הרגישה בנוח עם החוגגים, שעם רובם גדלה ביחד, והיתה מאושרת במסיבה. אילולא ביקוריה השבועיים בתל-אביב ללימודי המוזיקה, לא היתה טובה מכירה חיים אחרים מלבד החיים בזיכרון.

טובה היתה שקועה בהגשת משקאות במסיבה, כשלפתע הופיעו לפניה שני בחורים לא-מוכרים לה וביקשו גם הם לשתות מהמשקאות שהגישה. המבוגר מהשניים הציג עצמו בפניה כאבשלום פיינברג מחדרה. הוא נשק את ידה, הגיש לה ורד וכבש מיד את ליבה בגינוניו האביריים. ידידו הצעיר יותר, שהיה כבד-תנועה ושפם קטן עיטר את שפתו העליונה, הציג עצמו כניסן רוּטמן מחדרה. אם היו נותנים לטובה לבחור באחד משניהם, היתה לבטח בוחרת באבשלום. אולם אבשלום נלכד מיד בקסמה של שרה. הוא הגיש ורד גם לה ולרבקה אחותה, שעמדה לצידה, אך הנשיקה שהעניק לידה של שרה ארכה יותר מהנשיקות לטובה ולרבקה. לטובה נדמה היה כאילו יצאו השניים מספרו של דיומא "שלושת המוסקטרים", שקראה לאחרונה בצרפתית. בעיניה נראה אבשלום כבן-דמותו של ד'ארטניאן השרמנטי, וניסן נראה כמוסקטר פַּרתוֹס. השניים הזמינו את הבנות לריקודים, אך בשעה ששתי האחיות רקדו עם אבשלום וניסן, נאלצה טובה להסתפק באחד מצעירי זיכרון. טובה חזרה לביתה מוקסמת. כשנרדמה בחדרה, יצא בחלומה הוורד מאגרטלו לרקוד עמה כל הלילה. כשהתעוררה בבוקר, קמה ממיטתה עייפה ומאושרת.

כשפגשה טובה את שרה למחרת המסיבה, סיפרה לה שרה על אבשלום. הוריו, פאני וישראל-לוליק פיינברג, היו מראשוני חדרה. הם קנו את אדמתם מיהושע חנקין, גיסה של פאני, ועלו על האדמה ב-1891, תשע שנים לאחר שעלו הוריה על אדמת זמרין. משפחתו העשירה של אבשלום אפשרה לו לרכוש השכלה בפריז ושם הסתובב בחוגי הבוהמה והתיידד עם פילוסופים. את אבשלום הזמין למסיבה אחיה של שרה, אהרון, שהציע לו לעבוד כממלא-מקומו בחווה החקלאית שהקים זה-עתה בעתלית. שרה ידעה לספר לטובה פרטים גם על ניסן רוטמן, שעלה עם הוריו מרוסיה ב-1906, בהיותו בן 14, בעקבות דודו שהיה מראשוני חדרה.

ניסן, בנם של מרדכי וחווה רוטמן, היה מרדן ועקשן ולא אהב ללמוד. בגיל 16 עזב את בית הוריו ועבר לגור בבית דודתו. הוא התיידד עם מבוגרים ממנו והתקרב אל יהושע חנקין. בתחילה עבד כפועל בפרדסו ואחר-כך הפך למנהל עבודה. כשהחל חברו אבשלום פיינברג בתחילת 1911 למלא את מקומו של אהרון אהרנסון בעתלית, בחר בניסן לתפקיד האחראי על התחזוקה בתחנה. ניסן העריץ את אבשלום פיינברג המבוגר ממנו, כשם שהעריצה טובה את שרה אהרנסון.

לטובה היו קשרים מיוחדים עם אלכסנדר (אלכס), הבן הרביעי במשפחת אהרנסון. האחראית ליצירת קשרים אלה היתה אימה המנוחה אסתר גיילברג. האם אסתר שמחה מאוד כאשר שתי בנותיה הבוגרות התחתנו עם בני המשפחות המיוחסות בזיכרון. נישואי הבנות העלו את מעמדה החברתי במושבה והרחיבו את מעגל מכריה וידידיה. בין המכרים החדשים היה גם אלכס אהרנסון, הצעיר המקסים אדום-השיער. אסתר קיוותה בליבה שטובה תינשא לאלכס והקשר עם משפחת אהרנסון יתהדק. היא לא ידעה שאלכס היה רודף-שמלות מושבע, שידע להתחבב על נערות צעירות ועל נשים בוגרות. במיוחד אהב להקסים את לב הבנות חסרות-הניסיון ולהפילן ברשתו. אחת מהן היתה טובה. היא לא נהגה לדבר על כך. אולם שנים לאחר שחרורה מהכלא בדמשק, החלה טובה להעלות את זיכרונותיה על הכתב ביומן, בו התייחסה לנושא.

כשחלתה אסתר גיילברג והרגישה שקיצה קרב, קראה אליה את אלכס, המבוגר מטובה בארבע שנים. היא ביקשה ממנו לשמור על טובה ולהיות לה אח בוגר, כיוון שאין לה אח אחר בבית המשפחה. אלכס הסכים לקבל ברצון את התפקיד, כיאה לג'נטלמן הגון. טובה קיבלה ממנו בהערצה את תשומת-ליבו ואת מתנותיו. היא לא שיערה כי יום אחד תציל אותה אחת המתנות מעינויים קשים, כשתיעצר לחקירה על-ידי התורכים, ומתנה אחרת תציל את שרה חברתה מתלייה בדמשק.

אלכס הכיר את ניסן רוטמן מעבודתו בחוות-הניסיונות. כששמע שטובה מגלה עניין בניסן, החל לעודד את הקשר בין השניים. הוא דיבר טובות על כל אחד מהם באוזני השני. הוא יזם גם את יציאתם בצוותא כחבורה. בהיעדרה של שרה אהרנסון, ששהתה באיסטנבול במשך שנה לרגל נישואיה שם ליהודי עשיר בשם חיים אברהם, החלו הארבעה – טובה, ניסן, אלכס ואחותו רבקה – לצאת לבלות בטיולים ובשיחות.

ביולי 1915 הפליגו אלכס ורבקה למצרים ואחרי-כן לארצות-הברית. כשחזרה שרה מתורכיה לאחר שנישואיה עלו על שרטון, נוצרה רביעייה חדשה, שהתגבשה סביב הפעילות החשאית בתחנת-הניסיונות. את אלכס ורבקה החליפו ברביעייה שרה אהרנסון ואבשלום פיינברג. כך הלכה והתהדקה הברית בין שני הזוגות.

לפני שיצא אלכס אהרנסון עם רבקה אחותו לארצות-הברית, נתן לבת-טיפוחיו טובה אקדח במתנה. בהגישו אותו לה אמר: "רוצה אני אחותי היקרה ללמד אותך להשתמש באקדח הזה שהבאתי לך. אני מעוניין שתדעי לירות בו."

"הוא הוציא מנרתיקו אקדח קטן בגודל צעצוע ומיד התחיל להסביר לי את פעולתו," סיפרה טובה. "יצאנו לחצר והוא הראה לי אופן השימוש בו, כשירה לכיוון השמיים." אלכס סיים את דבריו באומרו: "שמרי על חייך למעני."

טובה סיפרה לשרה על אודות המתנה שקיבלה. שרה החליטה שהיא תהיה זקוקה לאקדח יותר מטובה. לכן ביקשה ממנה את האקדח, באומרה: "אני רוצה שיהיה אצלי לכמה זמן." טובה לא היתה מסוגלת לסרב לבקשתה. שרה הטמינה את האקדח הטעון מאחורי קרש ניתן-להזזה בקיר, בדירת אחיה אהרון. בחדר-הרחצה של אותה דירה הרשו התורכים לשרה להתרחץ, לאחר שעינו אותה קשות בחקירתה. שרה ניצלה את ההזדמנות והתאבדה בירייה מאותו האקדח וכך מנעה מעצמה עלייה לגרדום.

טובה זכרה היטב את היום בו צורפה לניל"י. היה זה האחד בינואר 1916. שרה היתה זו שהמליצה על טובה חברתה בפני החברים באירגון. היא היתה זקוקה לחברה נאמנה, שתוכל לספר לה על כל לבטיה וסודותיה. שרה נותרה אותה עת לבדה עם אביה האלמן, בבית המשפחה בזיכרון. אהרון אחיה היה במצרים ורבקה אחותה – בארצות הברית. בחלל המלא גברים שבו פעלה שרה, היה לה צורך באוזן נשית שתקשיב לווידויי אהבתה האסורה לאבשלום. שרה וטובה, שהחלו להיפגש מדי יום ביומו, הפכו לחברות בנפש.

בזיכרונותיה מספרת טובה: "עסקתי בהעתקת ידיעות סודיות, ונהייתי לה [לשרה] למלווה בשליחויות סודיות. עובר לפניי [בזיכרוני] היום בו הגענו לרמלה כדי לאסוף ידיעות על אווירונים שאז הגיעו בפעם הראשונה לארץ. אווירונים אלה נועדו לצבא התורכים."

דבריה של טובה על ה"אווירונים" מתייחסים לחמש הטייסות שנשלחו לארץ על-ידי הצבא הגרמני. הן הוטסו על-ידי טייסי-קרב גרמניים שהתמחו בצילומי-אוויר למטרות מודיעין. בסיסי חמש הטייסות מוקמו ליד אתרים בעלי חשיבות אסטרטגית, כגון צומתי רכבות – צמח, מרחביה, שרונה, לוד ובאר-שבע. גיחות-הצילום שערכו הטייסות, כיסו שטחים נרחבים בארץ והנפיקו את תצלומי-האוויר הראשונים בהיסטוריה של ארץ-ישראל. בעקבות הגרמנים הלכו גם האנגלים. מטוסים משני הצדדים הועסקו גם בקרבות-אוויר ובהפצצות.

על כך סיפרה טובה ביומנה: "זוכרת אני את היום בו ביקרנו בתול-כרם כדי לאסוף פרטים על תוצאות הפצצה על-ידי אווירונים אנגלים."

גם לישנסקי התעניין במטוסים. הוא דיווח לאהרון אהרנסון היושב במצרים על פעולות המטוסים הגרמנים: "המטוסים שיעופו יוכלו להשמיד את הלוקומוטיבים [קטרי-הרכבות]." כמו-כן כתב: "בעשר עופף אווירון גרמני וירד בסרונה לחכות, אולי יגיעו מטוסים של השונא."

טובה היתה בת 23, כשהצטרפה לאחד ממסעותיה של שרה אהרנסון לדמשק. אחת ממטרות נסיעה זו היתה להכשיר את טובה לנסיעות-ריגול לדמשק בעתיד. שרה ידעה כי שתי נשים הנוסעות יחד מעוררות פחות חשדות מנוסעת יחידה, אולם היא נאלצה יום אחד לשלוח את טובה לבדה למשימת ריגול דחופה. על אותה משימה כתבה טובה ביומנה: "זה לא היה קל, הרכבות היו עמוסות לעייפה, הייתי לבדי, בלי ליווי." כשהגיעה טובה לתחנת הרכבת, בדרכה לביצוע המשימה, בהתה בנוסעים המפוחדים שנדחפו לקרונות בצפיפות, כאילו היו בהמות, והשליש התורכי דוחף אותם לתוך הרכבת.

מראה הקרונות הצפופים הזכיר לטובה יצירת אמנות שראתה פעם בספר על מיכלאנג'לו, בספרייתו של אהרון אהרנסון. יום אחד הזמינה שרה את טובה לבקר בדירת אחיה, כדי להראות לה את רהיטי אם-הפנינה הדמשקאים שרכש בנסיעותיו. טובה מצאה עניין בספרים יותר מאשר ברהיטים. היא הניחה את הספר הכבד על השולחן המתומן בחדר המתומן-למחצה וישבה לידו, מול האשנבים המוארכים. טובה פתחה את הספר בחרדת-קודש. מבטה חלף על-פני הדמויות הססגוניות בתקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן. עד-מהרה הבחינה בציור גדול, הקרוי "יום הדין", שכיסה את הקיר האחורי של הכנסייה. בחלקו התחתון של הציור נראה הספן כָארוֹן מוביל בסירתו השטה בנהר הסטיקס את נשמות המתים אל ממלכתו של הָאדֶס בשאול. נשמות המתים בסירה נצמדות זו לזו בפחד נוראי, עיניהן קרועות לרווחה באימה ופיהן פעור בצעקה. בידו מחזיק הספן משוט אותו הוא עומד להנחית על הנשמות המפוחדות. כך נראה בעיני טובה גם השליש התורכי ובידו ה'קורבץ' [השוט הכבד], בו עמד להצליף על הקהל הנדחף לרכבת הנוסעת לדמשק.

טובה התלבטה רבות לפני הנסיעה, איזו דמות תלבש בהיכנסה לרכבת העמוסה חיילים תורכיים. לבסוף החליטה להתחזות לרקדנית-בטן הנוסעת להופיע בפני חיילים בדמשק. ביומנה כתבה: "התלבשתי כרקדנית ערביה עם שמלה לבנה וצמידים רבים. נתנו לי מקום לשבת. במשך כל הנסיעה לא הוצאתי הגה מפני שלא ידעתי תורכית. למזלי איש לא הטריד אותי והגעתי בשלום לדמשק." היו ברכבת חיילים שדיברו ערבית וטובה הבינה מה הם מדברים. הם אמרו זה לזה: "זו היא בטח זמרת או שחקנית ערביה העוסקת בשירותי הבידור של הצבא התורכי".

"שמעתי שמות של ארטיסטיות בעלות שם באותם זמנים, צחקתי לעצמי ולא פתחתי פה וקרה הנס – לא נגעו בי," הוסיפה טובה.

החלטתה של טובה להופיע כרקדנית-בטן מעידה על שיקול-דעת נבון מצידה. נוכחותה ברכבת בדמות זאת התקבלה כדבר מובן מאליו ולא עוררה כל חשד. מפליא יותר כיצד השכילה הנערה הצנועה, הנחבאת אל הכלים, ללבוש את הדמות ה'פאם-פטאלית' של רקדנית-בטן מפתה ומדיחה. טובה התגלתה במשימה זו כמרגלת מוצלחת, קרת-רוח ובעלת תושייה. בשובה מהמשימה בשלום הביתה, הביאה עימה מדמשק תיק ובו מיספר רב של מסמכים סודיים. מעניין לדעת, כיצד השכילה להבריח את התיק. [הסיפור הזה נראה לי בדוי. – אב"ע].

המסמכים היו מועברים לידי הבריטים במגעים הישירים שנוצרו בין אנשי ניל"י והסוכנים הבריטים שהונחתו בחשאי בחוף עתלית, מפברואר עד ספטמבר 1917. שמועות על כך ועל זהותם של אנשי ניל"י החלו לעבור מפה לאוזן בקרב היישוב היהודי. מרדכי בן-הלל הכהן, העיתונאי ואיש-העסקים שהיה מעורה בחיי היישוב, ידע כבר בשלב מוקדם מיהם ראשי הרשת. ביומנו הפרטי שניהל במהלך שנות המלחמה (ופורסם לראשונה ב-1929 תחת הכותרת "מלחמת העמים"), תיארם ב-20 במרץ 1917 בכינויי גנאי, מבלי לנקוב בשמותיהם במפורש. על אבשלום פיינברג (אותו הוא מכנה "הפרא שאין מעצור לרוחו") ועל מרעיו כתב: "...[אבשלום פיינברג] טיפוס לא נורמלי, סורר ומורה... אין ליבו אל היישוב העברי הנתון בסכנה לרגלי מעשי תעתועיו... והאיש שהוא לו לנביא ולאלהים [אהרון אהרנסון] נסע, נדד, נמלט ויושב לו שאנן ושלו בצל האוייב וכפי הנראה גם ידו במעל... את איש בריתו [יוסף לישנסקי] ראו בשבוע שעבר... לבוש הדר ומתאכסן בירושלים במלון הגרמני [מלון פאסט] ואחות איש האלהים [שרה אהרנסון]... סובבת על ידו."

באחד מלילות החורף של שנת 1917 ישבה טובה עם שרה בתחנת-הניסיונות. השתיים היו מיואשות מכך שנותק זמנית הקשר עם המפקדה במצריים. לפתע נכנס לחדר אבשלום פיינברג והודיע כי הוא ויוסף לישנסקי מתכוונים לחצות את המדבר על גמלים בדרכם למצרים, כדי להיפגש עם אהרון אהרנסון ולחדש את הקשר עם המפקדה הבריטית. שרה ניסתה להניא את אבשלום מביצוע תוכניתו המסוכנת, אך אבשלום סנט בה ואמר: "אם תינשאי לי, לא אלך, ואהיה כעץ נטוע על פלגי מים."

שרה, שהיתה עדיין כבולה לנישואיה בתורכיה, אמרה שאין היא יכולה להינשא לו. על כך ענה אבשלום: "אם כן, אני אלך."

טובה הכירה את הנטיות הרומנטיות של אבשלום, הדוחפות אותו למעשים הרואיים שסכנת-מוות כרוכה בהם. חודש לפני ליל הפרידה מאבשלום, הראתה שרה לטובה שיר שנתן לה אבשלום, בו הוא כתב על אהבת החיים המפעמת בו, לצידה של המשיכה למוות. על נטיות אלה התבטא אבשלום בשיר שהעתקו השתמר בעיזבונו של ברוך ראב חבר ניל"י (וחלקו מובא כאן בעריכתו של אהרון אמיר):

לוּ עֶשֶׂר בַּחוּרוֹת לִי נָתַתָּ

נִשְמָתִי זוֹלֶלֶת חַיִּים עוֹד לֹא הִשְׂבַּעְתָּ,

לוּ מֵאָה לְבָבוֹת בְּחָזִי שַׂמְתָּ

תַּאֲוָתִי בִּרְגָשׁוֹת עוֹד לֹא הִסְפַּקְתָּ,

לוּ בְּאַלְפֵי עֵינֵי-כּוֹכָבִים יַלְדּוֹת-חֶמֶד חָנַנְתָּ

תַּאֲוַת אוֹר וְאַהֲבָה בִּי עוֹד לֹא הִשְׁתַּקְתָּ;

וְלִבִּי יִרְחַשׁ חֲלוֹם-מֶרֶד חֲלוֹם-פְּלָאִים

לְהַעֲלוֹת וּלְהַבְקִיעַ עַד לֶב הַשָּׁמַיִם!

. . . . .

וְלוּ גַּם תִּתֵּן לִבֵּנוּ טֶרֶף לַעַיִט וְלָעוֹרֵב

הַשָּׁחוֹר הַמְּקוֹנֵן בְּהַר חוֹרֵב,

וְלָעַגְנוּ לְכַעֲסְךָ, אֵל זָקֵן, סָכָל-חָבִיב!

כִּי מַלֵּא תִּמָּלֵא הָאָרֶץ זֹהַר אָבִיב.

לוּ גַּם יֵאָכְלוּ וִיכֻרְסְמוּ לֵב וּמֵעַיִם

אֲבָל לָנוּ הֵן יִהְיוּ... שָׁמַיִם! שָׁמַיִם!

וּמַתְנוּ בִּשְׂחוֹק-לַעַג בִּנְשִׁיקָה מְלֵאַת-זִיו,

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לָנֶצַח אַהֲבָה וְאָבִיב.

[ברוך ראב לא היה חבר ניל"י. העתק זהה של השיר מצוי כל השנים גם בארכיון אהרנסון בזיכרון. השיר לא נכתב כלל לשרה אהרנסון. הסיפור על כך שאבשלום לא היה יוצא למידבר אילו שרה נעתרה לו להינשא לו, ניראה לי לא אמין. הם חיו יחד בחדר אחד בתחנת הניסיונות בעתלית גם בעודה עדיין אשת איש. – אב"ע]

אבשלום הלך לקראת מותו ללא פחד. במכתבים לשרה ולרבקה, שנים לפני-כן, הביע את רצונו למות. על כך כתב לרבקה ב-23 באוקטובר 1911: "לפעמים מחשבת המוות מעודדת מאד. הביטחון כי לכל יש סוף, כי לכל גמר, נחמה גדולה בייסורים. לא טוב רק שאיננו יודעים בדיוק את המרחק שמפרידנו מגבול שני המצבים."

טובה הרגישה שיש בידה הכוח הנבואי לנחש את העתיד בקלפים. אולם לא צריך להיות נביא כדי לדעת שעלם המוכן למות בשחוק-לעג ובנשיקה מלאת-זיו, יביא על עצמו את המוות בעתיד הקרוב. כשאבשלום הודיע כי הוא יוצא לסיני, עבר רעד בגווה של טובה. כששאלה אותה שרה, "מה קרה טובתי?" – ענתה לה טובה: "אם ילך – לא יחזור." שלוש פעמים פתחה טובה את הקלפים וחזתה מוות. אבשלום לא נרתע. טובה הזדרזה לצלם את זוג הנאהבים לפני פרידתם. היא ידעה כבר שאת אבשלום לא תזכה לראות עוד. טובה, שהיתה העדה היחידה להצעת-הנישואים של אבשלום לשרה, שמרה את הדבר בסוד כל חייה. רק לאחר מותה התגלה הדבר, כשנמצאו קטעי יומנה.

כששב לישנסקי לבדו לאחר האסון בסיני, סיפר רק לשרה על רצח אבשלום. הוא תיאר בפניה כיצד שניהם הוקפו על-ידי הבדואים. הוא הצליח להימלט בעת שאבשלום נורה. כשהגיע למצרים, פגש את אחיה הבכור, אהרון אהרנסון. האח יעץ לו לשמור את מות אבשלום בסוד, שמא יפגע הדבר במוראל חברי הרשת. לישנסקי שב ממצרים ארצה על סיפון הספינה הבריטית "מנגם" ועימו מטבעות זהב לרוב. שרה סיפרה על גורל אבשלום רק לטובה, אשת-סודה. נאמנותה של טובה לשרה היתה ללא גבול. היא לא סיפרה דבר לאיש – אפילו לא לניסן ארוסה. לרבקה ואלכס בארצות הברית לא נודע אז דבר על גורלו האמיתי של אבשלום. גם נעמן בלקינד ואחיו הצעיר איתן לא ידעו דבר. עד מהרה נפוצו שמועות שאבשלום נרצח בידי לישנסקי. תרם לכך צבי אהרנסון, שהיה לו סכסוך ממושך עימו עוד מהימים בהם התגורר לישנסקי בבית-גן. כשאבשלום בושש לשוב, החליט נעמן לצאת לבדו בעקבותיו למדבר, כדי לגלות את סוד גורלו.

לישנסקי לקח איתו לקבר את סודו בדבר גורלו של אבשלום. כחייל נאמן של שרה אהרנסון, שפקדה עליו לא לספר את האמת, היה כבר למעשה פטור משבועתו לה. מחתרת ניל"י חדלה להתקיים וגילוי האמת לא היה פוגע עוד באיש. יוסף העדיף בכול-זאת למות ופתרון החידה עימו, ממתין לפענוחו לאחר 50 שנה. כשעמדו נעמן ויוסף להילקח מהכלא לגרדום, נפרד מהם איתן בלקינד, שהיה גם הוא עצור עימם. בספרו "כך זה היה" תיאר את שיחתם בזו הלשון: "שאלתי את יוסף מה היה גורלו של אבשלום פיינברג ואל שאלתי זו הצטרף גם נעמן. הוא ענה: 'אתה, נעמן, הולך למות ומוטב שלא תדע. ואתה, איתן, אם תחיה – תדע."

נעמן בלקינד נלכד בראש השנה תרע"ח, ה-17 בספטמבר 1917, בנסותו לחצות את קווי החזית. כמה ימים לפני-כן נתפסה יונת-הדואר עם פתק בכתב-סתרים. התורכים הציגו את היונה לראווה במלון "גרף" בזיכרון, למחרת היום. מאז החלו להיראות אנשי צבא תורכים משוטטים בזיכרון, בחדרה ובקיסריה. אנשי המושבות בסביבה קלטו את המסר והחלו לנתק את קשריהם עם החשודים בעיניהם בשייכות לרשת. הידיעה כי נעמן נחשד בריגול גרמה לתגובות חרדה.

מרדכי בן-הלל הכהן, שהתנגד נמרצות לניל"י, כתב ביומנו ב-23 בספטמבר 1917: "מחפיר מאוד ומעציב את כולנו כי מקירבנו יצאו מרגלים, שלא רק את נפשם הם קובעים אך מעמידים בסכנה את כל הישוב העברי בארץ ישראל."

לאחר שתיקה של כמה שבועות, חזר הכהן ליומנו ב-17 בנובמבר, כדי להסביר את הסיבה לשתיקתו: "הפסקתי את היומן שלי לזמן מה מבלי יכולת לשמור בבית כתבים ורשימות כאלה, היכולים לעורר חשד על בעליהם. המאורע של הריגול מיסודה של התחנה לניסיונות בעתליט [עתלית] המיט על כולנו פחד נורא. הממשלה החליטה, כפי הנראה, לעשות את העניין הזה לדבר של כלל ישראל בארץ, לשום את חשד המרגלים על ראש כל הציבור היהודי בפלשתינא, ועתה אין איש מאיתנו בטוח."

תגובתה של שרה אהרנסון לבשורה על לכידת נעמן היתה דרמטית. במקום להורות לכולם לברוח מיד, החליטה שזו העת להנציח את גיבורי ניל"י. היא קראה ללישנסקי, לטובה ולניסן, שיבואו לסטודיו של הצלם בזיכרון. הארבעה לבשו את מיטב בגדיהם לכבוד הצילום. שרה לבשה את השמלה הבהירה שתלבש שבועיים אחר-כך, לפני התאבדותה. לישנסקי ענב את עניבת הפפיון שיענוב בטרם עניבת החבל תחנוק אותו בגרדום בדמשק, שלושה חודשים אחר-כך. שרה אהרנסון ידעה שאנשי זיכרון עוקבים אחריה והבינה שגורלה כבר נחרץ. בצעד ההפגנתי שנקטה בלכתה לסטודיו, רצתה לשדר מסר לתורכים ולתושבי זיכרון, כי הסכמת חבריה להצטלם בחברתה מעידה על תומתם. התכסיס לא עזר. לישנסקי נתלה. בני-הזוג ניסן רוטמן וטובה גיילברג, הנראים בתמונה עומדים מאחורי שרה ויוסף, עברו מאסר ארוך רווי-סבל אך שרדו והאריכו ימים.

בעקבות לכידתו של בלקינד במידבר ותפישת היונה בקיסריה, הגיעו חיילים תורכיים לזיכרון בסוכות, ב-2 באוקטובר 1917. בראשם עמד הרופא ד"ר פואד חסן-בק, הסדיסט הידוע לשמצה. החיילים פרצו, בין השאר, לבית אביה של טובה גיילברג. ניסן נמצא מתחבא אותה עת מתחת למיטתה של טובה. השניים הובלו לחקירה על-ידי התורכים. כאשר כמה מנשות המושבה ראו את ניסן מובל באזיקים על-ידי חיילים, התנפלו עליו והיכו על ראשו בנעליהן.

בבית המעצר חיכתה טובה לתורה בחדר ההמתנה. מבעד לדלת הסגורה שמעה את זעקות הנחקרים. היא ידעה שהתורכים נוהגים להצליף בקורבץ' בידיים וברגליים. התעורר בה הפחד שמא שעון הזהב, שקיבלה למזכרת מפטרונה אלכס אהרנסון טרם נסיעתו, ייפגע מהמכות. היא הסירה את השעון מזרועה והניחה אותו על השולחן בחדר ההמתנה. פואד חסן-בק ראה את השעון. כשנקראה טובה לחדר העינויים, נטל הדוקטור את השעון, שילשלו לכיסו והורה לחוקרים לא להלקות את טובה. כך ניצלה טובה מהעינויים וזכתה ליחס אדיב.

לשרה התירו לשלוח את המשרתת שלה להביא לה מדי פעם גרביים נקיות, כדי למנוע מחוקריה את ההנאה לחזות בפציעות זבות-הדם ברגליה. גם כאשר הועברה החקירה לנצרת, לא עונתה טובה. ניסן, לעומתה, עונה כל העת קשות וסבל, בעודו חוזר על המנטרה שלו: "אני עגלון של אהרנסון." הוא חזר על הדברים לשווא בנצרת ובדמשק. ניסן נכלא בכלא חאן אל-בשה בדמשק (ששימש בעבר מלון-דרכים לשיירות גמלים). עימו נכלאה גם טובה – אסירה יחידה שנשפטה ונידונה למאסר בכלא בין גברים רבים.

כשהועמדו טובה וניסן למשפט, חודשיים לאחר כליאתם, נגזר על טובה מאסר של חצי-שנה. על ניסן נגזרו שתי-שנות מאסר, וזאת למרות שנאשם באותה עבירה. טובה וניסן נהגו להיפגש בתאי השירותים ולדבר זה עם זו דרך החור שבקיר המפריד בין התאים, כמו זוג הנאהבים פיראמוס ותישבי מ"חלום ליל קיץ". הם החליטו להינשא בעודם בכלא. בעזרת שוחד, הוזעק רב לכלא והשיא את שניהם, בנוכחות אסירים אחרים. בשבתה בכלא, השקיעה טובה את כל מרצה בכתיבת ספר בישול ביידיש, שהכיל מתכוני מאכלים של יהודי רומניה ורוסיה, אנשי מושבות העלייה הראשונה.

בבוא האביב לא זכתה טובה לראות את בוסתני דמשק היפים במלוא פריחתם. בעיני טובה היתה דמשק עיר מלוכלכת שבתעלותיה זורמים מים מזוהמים. בשבתה בכלא, זכרה את המכתב ששלח אבשלום לשרה אהרנסון, בעת ביקורו בדמשק ביולי 1911. שרה, ששיתפה את טובה בכל סודותיה, הראתה לה אז את המכתב. כששהה אבשלום במלון המפואר "גראנד-הוטל ד'אוריינט" ליד נהר הברדה, הוא התפעל משפע המים הזורמים בתעלות. על כך כתב לשרה: "לו ראית את כל הזרמים והנחלים השוטפים בראש כל חוצות, זכים כבדולחים קרים כקרח. את כל המעיינות, קטנים וגדולים, המשתרעים על כל שעל מן ההרים. את כל הירק, הפרחים, העצים והפירות... נדמה לי שפה האדמה יותר צעירה... יחי החיים! שָׂרַתִי."

חלפו רק שש וחצי שנים מאז כתב אבשלום את מכתבו מדמשק. מאז הכול השתנה. אבשלום נרצח, שרה התאבדה ונהר הברדה הפך בעיני טובה לנהר הסטיקס, שמימיו המורעלים מובילים לגיהינום. טובה התגעגעה להרי הכרמל הצחיחים בקיץ ופורחים רק בחורף ובאביב. היא חלמה על היום בו תשתחרר מכלאה ותוכל לאפות לניסן אהובה עוגיות על-פי ספר המתכונים שלה.

לאחר חג הפסח פרצה בקרב האסירים מגיפת טיפוס-הבהרות. בין הנגועים במחלה היתה גם טובה. הרופא ד"ר משה ניימן, איש ניל"י שהיה אסור בחאן עם טובה, טיפל בה בהעלימו את דבר מחלתה מהשלטונות. ניימן חשש שיקחו אותה לבית-החולים, שבו מתו מהמחלה כארבעים אסירים, אך הוא עצמו נדבק בה ושהה חודש-ימים בבית-החולים. המחלה דבקה גם בכמה מהשליחים מהארץ שדאגו לרווחתם של האסירים – בהם אברהם הרצפלד וציפורה דרוקר. כשהבריאה טובה ושוחררה מכלאה, יצאה ברכבת לחיפה ביוני 1918.

שבעה אסירים, שנידונו לשנתיים ושלוש שנים, נותרו בחאן אל-בשה. ביניהם היו ניסן רוטמן ואיתן בלקינד. הוריו של ניסן דאגו לו מאוד. אביו מרדכי החליט להגיע לדמשק ואיתו מטבעות זהב, בתקווה שיעזרו לו לשחרר את בנו. בחדרה היה אותה עת מחסור חמור בסוכר. הנשים נהגו לבשל בדודים גדולים אבטיחים מתוקים וליצור מהם ריבת אבטיחים. האם, חווה רוטמן, רקחה ריבה מיוחדת שבתוכה ניתן היה להטמין את מטבעות הזהב. את הריבה איחסנה בצנצנות זכוכית והמטבעות נבלעו בריבה הסמיכה.

מרדכי רוטמן יצא עם גיסו מרדכי רודין למסע המסוכן לדמשק. הם הצליחו להביא עימם את הסכום הגדול של 5,000 לירות זהב וביקשו למוסרו למפקד החדש של הכלא. להפתעתם, סירב הקצין לקבל מידיהם את השוחד והאסירים נותרו במאסר. רוטמן האב הצליח להעביר חלק מהכסף לבנו, טרם שובו ארצה. כשהבריטים התקרבו לדמשק באוקטובר 1918, נשלחו האסירים לחאלב בקרון מיוחד הנושא כתובת בגרמנית. בתחנת רייאק שבבקעת הלבנון הופצצה הרכבת מן האוויר. כל האסירים ברחו קשורים באזיקיהם ועמם גם שני שומרים. השומר הבכיר הסכים לשחררם מאזיקיהם תמורת 150 לירות זהב. האסירים התפצלו לשתי קבוצות. בקבוצתו של איתן בלקינד היו ניסן רוטמן, גרשון פליישר איש "השומר" ואברהם ברד.

איתן בלקינד הכיר היטב את בקעת הלבנון עוד מהימים בהם התלווה לאהרון אהרנסון, כאשר הלה מונה על-ידי ג'מאל פשה לנהל את המאבק נגד מכת ארבה הקשה שפשטה בארץ ובלבנון ב-1915. לאהרון ולאנשיו ניתן היתר מעבר חופשי בכל המרחב – כולל שטחים צבאיים סגורים. כדי שלא ייתקלו בקשיים, הותר להם להסתובב במדי צבא. כך יכלו להיכנס לשטחים צבאיים מוגנים מבלי שיפשפשו בתיקיהם. אהרנסון קיבל את התפקיד ברצון, כי הבין שהדבר יסייע לו בהפעלת רשת ניל"י. אולם הוא ידע מעט מאוד על הארבה. לכן צירף לו כמזכיר ויועץ, שילווה אותו במסעותיו בלבנון, את איתן בלקינד הצעיר שגילה עניין במלחמה בארבה. כששבה והופיעה מכת הארבה כעבור שנה, ניהל איתן בעצמו את המאבק בארבה. כך למד להכיר את הדרכים באזור. איתן לא התקשה להוביל את חבריו-לבריחה למחסה בביתו של יהודי בזָחְלֶה, על דרך המלך לביירות. משם הגיעו לבית-המלון של הגברת פוחצ'בסקי בביירות, ששימש מקום מפגש לפליטים.

עם תום המלחמה, הגיעו שני קצינים דוברי אנגלית למשרד "כרמל מזרחי" בביירות ושאלו על איתן בלקינד וניסן רוטמן. שני הקצינים קיבלו הוראה מהמפקדה הבריטית בארץ למצוא את השניים ולהביאם בשלום לארץ. התברר שקצין-המודיעין הבריטי שהורה על החזרתם לארץ, היה לא אחר מאשר אלכס אהרנסון. לאחר שאלכס נמלט מהארץ עם רבקה אחותו, שהה שלוש שנים בארצות הברית. לקראת סוף המלחמה עבר אלכס למצרים וצורף למודיעין הבריטי תודות לקשריו של אהרון אחיו. (על תרומתו לשירות המודיעין קיבל אלכס ב-1919 את "אות השירות המצוין" מידי הגנרל אלנבי). כשתמה המלחמה, החל אלכס להתעניין בשלומם של ניסן, בעלה של בת-חסותו טובה, ושל איתן איש ניל"י – וכך עלה על עקבותיהם.

כאשר הגיע ניסן בשלום אל אשתו בזיכרון, חגגו השניים שנית את נישואיהם – הפעם בחברת קרוביהם וחבריהם שנותרו בחיים. ניסן רוטמן סבל מפגיעות גופניות כתוצאה מהחקירות הקשות שעבר לאחר מעצרו. באחת החקירות נפגע קשות בעצם הירך. בלכתו צלע וגרר את רגלו הפגועה עד יום מותו. שיעול יבש שתקף אותו מדי-פעם הזכיר לו את התא הטחוב בו שהה בימי החורף בחאן אל-בשה בדמשק. ניסן קיבל מהבריטים פיצוי כספי על הנזקים שנגרמו לו בכלא. בעזרת מענק זה הסתדר הזוג הצעיר. לבנם הבכור קראו אבשלום ולבתם – שרה. כך הנציחו את שמות שני האנשים שהעריצו. הם לא שמרו טינה לשרה ולאבשלום, על שסיבכו אותם בהרפתקאות הריגול.

 הזוג הקים את ביתו בחדרה, בה התגוררו בני משפחת רוטמן. ניסן היה דמות בולטת בפעילות הציבורית במושבה והתמחה בעסקי מקרקעין. עד מהרה הפך לאיש אמיד שבבעלותו קרקעות רבות באזור. בשלהי שנות ה-20 הסתבך ניסן בעסקה מפוקפקת של רכישת אדמות מערבים. היו מעורבים בעסקה גם אלכס אהרנסון, פטרונה של טובה, והשופט העברי היחיד בחיפה יוסף סטרומזה, שפוטר בשל כך ממשרתו.

ברבות הימים נעכרו היחסים בין טובה לניסן. טובה נאלצה לעזוב את ביתם ועברה לגור בנפרד. היא הוסיפה להישמע לעצותיו של פטרונה אלכס אהרנסון. אולם אלכס הלך והתנתק ממנה, כשיצא למסעות ברחבי העולם. בשארית ימיה נשארה טובה לבדה, ללא קירבת שני הגברים בהם היתה תלויה.

מעניין מי הוא הקורא האנונימי שהעניק לפרק על "הנשר הגדול" את הציון "בומבה". האם קיבלת עוד תגובות של קוראים לשלושת הפרקים שפרסמת כבר?

שרה ורמי

אהוד: הקורא האנונימי הוא ידידי הסופר והמאייר ד"ר יעקב זמיר, החותם גם בשם י"ז.

* * *

דן אלמגור

"השבוי 2010"

אודי,

תוך כדי עריכת החומר לספרי, הבוקר, נתקלתי בקטע שפירסמתי ב'אתגר' של נתן ילין-מור ב-1963, שיכול להיות מאוד אקטואלי – גם לאופיר פינס וגם לדניאל בן-סימון, ונדמה לי ששווה לתת לו קדימות.

החיפוש במפלגת העבודה המתפוררת אחרי 'הקול השביעי', להטוטיו של ח"כ דניאל בן-סימון ופרישתו של אופיר פינס, הזכירו לי השבוע את ההצבעה על ארבע ההצעות לביטול המימשל הצבאי שנערכה בכנסת לפני 47 שנים, בפברואר 1963, לבקשת מק"י, מפ"ם, אחדות-העבודה פועלי-ציון ותנועת החירות. ההצעות נפלו על חודו של קול.

ח"כ יזהר סמילנסקי, חבר כנסת מטעם מפא"י, היה יכול להביא בקולו לביטול המימשל הצבאי; אבל הוא הצביע נגד ההצעות, וקולו הוא שהכריע את הכף.

יזהר גר ברחוב הסמוך לדירת ילדותי ברחובות. במלחמת השחרור, כשהייתי בן שלוש-עשרה, היה קצין מודיעין בחטיבת גבעתי. שני סיפוריו, 'סיפור חירבת חיזעה' ו'השבוי' שיצאו בשלהי אותה מלחמה (נובמבר 1948), הממו אותי ועיצבו במידה רבה את השקפת עולמי כילד (בצד 'הטור השביעי' של אלתרמן ו'הצד השני של המטבע' לאורי אבנרי). מחלון דירתנו הייתי רואה את חבר הכנסת הצעיר הולך יחף, במכנסיים קצרים וללא חולצה, אל בית-החרושת לקרח הסמוך לביתנו, וחוזר עם 'רבע' בלוק קרח מטפטף. אשתו, נעמי, היתה המורה שלי לאמנות בביה"ס התיכון הרחובות ומופקדת על ועד-התלמידים, שבראשו עמדתי כשנתיים, והיינו מיודדים מאוד. כשהייתי בחמישית, והמורה לספרות שלנו חלה פעם, בא יזהר ללמד אותנו שיעור יחיד, שאותו (ואת הסיפור "השניים" לשופמן, שקרא באזנינו) לא שכחתי עד היום. ואת ספריו ורשימותיו אהבתי מאוד. עד לאחרונים שבהם.

והנה, דווקא מעצב דמויות המתלבטים הידועות, שודאי התחבט לא מעט אם להצביע בעד המשך הממשל הצבאי או ביטולו, הצביע, בסופם של לבטים, בעד המשך המימשל, וחרץ בכך את דינם של מאות אלפי ערבים ישראלים.

כראש ועד התלמידים בגימנסיה הרחובותית הזמנתי להרצות, ביום שישי בצהריים, בין השאר את אורי אבנרי, אהרן אמיר, ד"ר חיים גמזו ונתן ילין-מור.

לימים, בהיותי סטודנט, כתבתי אז בקביעות טורים אקטואליים ב'פי האתון' הירושלמי ובדו-שבועון 'אתגר', שאותו ערך נתן ילין-מור. אחרי הצבעתו המפתיעה של יזהר כתבתי ל'אתגר' פרודיה ספרותית, שנדמה לי כי היתה ראשונה מסוגה – מבלי להוסיף ולו גם מילה אחת משלי, ערכתי מונטאז' של משפטים משני הסיפורים, "השבוי" ו"סיפור חירבת חיזעה", שתיאר, בעצם, את חיבוטיו של חבר הכנסת, הנדרש להתמודד עם מצפונו ולהצביע בעד ביטול הממשל הצבאי, או בעד השארתו.

 הפארודיה, "ההצבעה על המימשל (סיפורו של חבר-כנסת)", הופיעה ב'אתגר' ב-7 במרץ, 1963. למחבר קראתי, ולא במקרה, "ס. ניזהר". ונדמה לי שהוא אקטואלי מאוד גם היום. ומוקדש לשניים מחברי המפלגה שהמשיכה את זו של יזהר – דניאל בן-סימון ואופיר פינס, שכל אחד מהם בחר לאחרונה להחליט החלטה די-חשובה, לפי מצפונו ושיקוליו. 

 הציטטות מ"השבוי" מופיעות במרכאות. כל האחרות – מ"סיפור חירבת חיזעה".

וזו ההקדמה שהופיעה אז בפתח הסיפור:

הננו גאים לפרסם לראשונה סיפור שנכתב על ידי חבר כנסת החפץ בעילום שמו, ונושאו: יום ההצבעה על הממשל הצבאי. בכישרון ובכנות רבה פורש המחבר את מאורעות היום, לבטיו הפנימיים, הופעת ארבעת הח"כים הערביים וביניהם השבוי – ח"כ נחלה – וההצבעה הסופית. אין ספק שלפנינו מסמך אנושי אותנטי בעל עניין מיוחד במינו, המוכיח כי עדיין לא פסו אפילו במוסד המחוקק אנשים רגישים ובעלי מצפון!

בוקר ההצבעה

אכן, כל זה אירע עוד מכבר. אך מאז לא הירפה ממני... כמה נקל להיפתות. ללכת שולל גלוי עיניים, להצטרף מניה וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית – העשויה בורות, אדישות תועלתית וסתם אנוכיות ללא בושה – ולהמיר אמת אחת גדולה במנוד כתף חכמני של בעל עבירה ותיק.

וכך זה אירע, כשיצאנו אותו בוקר חורף צח והדור, ששים אלי דרך – רחוצים, שבעים ולבושים היטב... באותה קלות ובאותו אפס יד צמח לו הפטפוט... יבושת שבלב. כל כך היינו יודעים ידוע היטב מה יאמר מי, ומי יאמר מה, וגם כיצד יעווה שפתיו כשיאמר מה שיאמר. ואפילו כיצד הוא נוהג להחריש, כל אחד מאתנו.

פתאום נהיה מובן שאצלנו זה אבוד. אנחנו לא נצלח עוד למה שהיה פעם... ושתיקה שהיתה אז, שתיקה אחרת היתה, שתיקה שמא יבוא הקול ויסגיר... שתיקה מבישה ונכלמת שלפני פעולה, ואמצאות פעוטות ונפתלות כדי להכחישה.

"(איך אוכל? אני שליח ולא עוד. מה אשמתי אני? מאימתי אחראי אני לקשיחות לבם של אחרים?)

חדל. זו התחמקות בזויה. כך חומק כל בן בליעל מהכרעה ומסתתר מאחורי 'אין ברירה' מזוהם מרוב שיגרה. היכן רגש כבודך. היכן 'עצמאות המחשבה' המהוללת. היכן החופש, הידד החופש, אהבת החירות... אדרבא, הייה מוכן לתת את הדין על 'פשע' זה. כבוד הוא. כל דבריך, כל מחאותיך, כל מרייך על קטנות ועל דיכוי ועל דרכים פורצות אל אמת, אל שחרור, היכן הדברים הללו: היום יום פרעון, יום תשלום, ושלם, שלם בני. בידיך הוא!

כבר ברור שכלום לא יהיה."

הדיון

העסק מתחיל...

מעיי הצטמקו משום מה. הרגשתי איך אני חס על עצמי ועל הניסיונות המזומנים לי. איני יודע מה הרגישו האחרים. משאלתי הכמוסה ופורצת לקום ולהסתלק מכאן מהר, בטרם יתחיל הדבר ויתגשם בפועל. שכם אם מוכרחים לעסוק בזה, יעסקו נא האחרים בזה. ואם חייבים להזדהם, יגאלו נא אחרים את ידיהם – אני איני יכול. אבל מיד פתח קול שני בתוכי ושר לו ככה: נפש יפה, נפש יפה... והייתי עוין את כל כולה של הווייתי.

בוחר הייתי מטעמים שונים, לא כולם של עוז נפש, להחריש גם אני... שוטטתי עיניי כה וכה. לא ניחא לי. מניין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני? ומה שם התחיל לוחץ עלי לבקש דבר התנצלות. שלוות הליכות חברי רק הגבירה את המועקה, כאילו אינם יודעים מה, לא יאמינו לי אם אומר, מחוץ למה שאמנם איני יודע מה לומר, ולו רק ידעתי מה היה בי. אי מנוחה פושה. ביקשתי דבר, הישג יד, כדי להאחז בו. העברתי נגד עיני עד תומם כל הרעות והפורענויות שהביאו עלינו הערבים – ולא מצאתי מנוח.

"אתה יפה נפש תהדהד, תתלהב, תתחרט ותחשוב. גם אחר כך תצלול בים של מחשבות הוי למה לא עשיתי... עשה, עשה. והפעם, עמוד בניסיון. צא והילחם... חובתך היא ותעשינה, לצאת מן החזירויות של השגרה.

דברים יפים. אפילו לא פחדנות. גרוע מזה שותף לחטא. אתה מסתתר מאחורי צחנת 'מה לעשות'. פקודה. בעוד שהפעם יש ברירה והיא ברשותך: הנה זה עתה בידיך: הברירה שלך!... היה אדם!

הסיום:

שחרר.

היה אדם.

שחרר!

כבר בלום שכלום לא יהיה. עורבא פרח. ברור שתחמוק. תעלים עיניים. ברור שהכל אבוד. חבל עליך, שבוי, לא יעמוד בו כוח לעשות.

בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אם שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי-יודע, של אזלת-יד מחפירה, של מי-יודע שבלב אשה ממתנת, של מי-יודע של גזירת חיים, של מי-יודע יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי-יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר בינינו, לא גמור."

אודי,

אם אתה מתכוון לפרסם את הקטע על ס. ניזהר: אנא, תקן את הכותרת מ"השבוי מאיל-כנסת" ל"השבוי 2010" (המזרחנית במשפחה מעירה לי שאין לכתוב 'איל' עם יוד, ואז זה יכול להיראות כמו אל-כנסת, על משקל אלמגור). ורצוי להוסיף לרשימת האנשים המתלבטים ב'עבודה', שהרשימה מופנית אליהם – גם את "בוז'י" הרצוג.

תודה.

דן

* * *

חנוך לקח

נחום מוכר הספרים

למקרא רשימתו של דן אלמגור על ביאליק והפועלים התימניים (חב"ע 509, 14.1.10) עולה בזיכרוני דמות שהכרתי בנעוריי ואולי זה האיש שנזכר.

נחום הלוי, מוכר ספרים שהפיץ ספרים מדלת לדלת במושבה בשנים 49'-50' למאה הקודמת. האיש התגורר, אם איני טועה, בשכונה תל-נטע (ליד ביה"ח "בילינסון"). היה נושא בתיק את מרכולתו ומציעה בבתים שוב ושוב. הוא זכור לי מביקוריו בביתנו כששכנע את הוריי, באותן שנות צנע ומצוקה חומרית, לרכוש בתשלומים כמה ספרי יסוד לכוננית המשפחתית.

 * שבעת הכרכים של גרץ (ופיליפסון): דברי ימי עם ישראל בכריכה שחורה ומהודרת היו מנוקדים ומלווי תמונות, ועל אף לשונם המיושנת וסגנונם הנמלץ היו עבורי מעיין שופע להיסטוריה היהודית לדורותיה.

* 15 כרכי אנציקלופדיה כללית "יזרעאל", שיצאו לאור במשך כמה שנים ("האנציקלופדיה העברית" היתה מעל הישג ידה של משפחתי), מלווים במפות, דיוקני אישים בארץ ובעולם, טבלאות למיניהן. מאגר ראוי של ערכים מכל תחומי הידע.

אלה פירנסו את סקרנותו של הח"מ, בשעות קריאה רבות, בשנות נערותו ועל כך (אמנם באיחור מה) נתונה לו תודתי.

חנוך לקח

קיבוץ כרמיה

אהוד: אף אני גדלתי על הכרכים של "דברי ימי עם ישראל" של גרץ, שאותם קנה אבי לאימי מתנת אירוסין, ומה שהפריע לי בעיקר היה שאין בהם תאריכים לועזיים אלא עבריים בלבד!

זאת ועוד, בחדר בביתנו ברחוב פיק"א התגורר מוכר ומפיץ ספרים חייכני ונחמד בשם בורג, שכחתי את שמו הפרטי, שהיתה לו חנות ספרים וספרייה ברחוב מוהליבר, מול קולנוע "הדר". שכנו לחדר היה מנחם קצנלבוגן, דודו אחי-אימו של דן אלבלינגר מרחובות. אבל דן לא בא לשחק איתי אז בחצר וגם לא ידעתי על קיומו חוץ ממכתב שהיפנה אליו עורך "הבוקר לילדים".

אגב, נמסר לי כי נחום הלוי זה אינו נחום הלוי (פיבין) שעליו מספר דן אלמגור.

* * *

נעמן בלקינד:

ד"ר בוגרשוב: "להפנות את התותחים נגד איכרי המושבות!"

לאהוד שלום רב, לשמחתי הגבת לנעמן כהן כהלכה. [גיליון 510]. באותו עניין אני רוצה להוסיף את הדברים הבאים:

* את אבי גירשו מהגימנסיה "הרצליה" בהיותו בן 10 יען כי זרק קלמר בראשו של ד"ר בוגרשוב לאחר שזה אמר: "עלינו להפנות את התותחים נגד איכרי המושבות, אשר מעסיקים עבודה זולה."

* אבי סירב להתנצל, אולי בשל הדברים הבאים שכתב: "...שנאתי את הסוציאליזם שהביאה העלייה השניה מרוסיה, סוציאליזם שלא דאג בהעלאת רמת החיים של העובדים אלא התבסס על שינאה לאיכרים וקינאה בהם. חלומם של סוציאליסטים אלה היה כי בבוא היום יקחו את הבתים והכרמים מהאיכרים ויתנום לנושאי דגל הסוציאליזם. הכעיסני במיוחד העיוורון שבשינאה הזאת, כי מי כמוני ידע את העוני ששרר בבתי האיכרים, שכן החקלאות לא היתה מוגנת על ידי הממשלה התורכית, ומהיעדר מים לא נתנה פרנסה למתעסקים בה."

* אני ממליץ גם לקרוא את ספרו של איתי בכור "פעמון סדוק". בספרו הוא מתאר את התלאות שעברו איכרי העלייה הראשונה מידי פקידות הברון, וכמו כן (בעמ' 219) – את אופיים של הסוציאליסטים הצעירים בני העלייה השנייה.

בברכה,

נעמן בלקינד

* * *

נעמן כהן

1. עובדות מול דעות

העובדות שהבאתי: ש"הבועזים" העדיפו תמיד עבודה ערבית זולה, ורדיפת הבצע שלהם גרמה לחיזוק היישוב הערבי בארץ ומנעה הקמת משק עברי עצמאי," ואת ביקורתו של ברנר על כך, הגדיר אהוד בן עזר "דברי הבל". (בן עזר 510) ובכן, על דעות ניתן להתווכח, לא על עובדות. דעתו של ברנר על הערבים אינה קשורה כלל לעניין, גם לא הילדים שמתו בילדותם בקדחת. בהחלט יש להעריך את הראשוניות וההקרבה של אנשי העלייה הראשונה, אבל העובדות מדברות בעד עצמן – "הבועזים" העדיפו תמיד עבודה ערבית זולה.

על דרישת בן עזר שעליי ללכת לבתי הקברות של "הבועזים" וצאצאיהם ולהתנצל על שאמרתי שהיתה להם רווחה כלכלית בגלל העדפתם להעסיק עבודה ערבית זולה, אומר רק שמפאת כבוד הכותב, לא אלך בדרכיו ואכנה את דבריו "הבל".

[אהוד: אנא דייק בציטוט דבריי. את "דברי ההבל" על איכרי המושבות של העלייה הראשונה – אני אמרתי על מה שאתה כתבת עליהם, ואולם מעודי לא הגדרתי את ביקורתו של ברנר עליהם בשם "דברי הבל". אתה פשוט נסחף בהתלהמות שלך, שנראית לי מטופשת. לדעתי אין לך מושג נכון על העלייה הראשונה אלא שינאה חסרת בסיס היסטורי].

2. נאום התגובה של נתניהו

התגובה הנאותה על דברי ההסתה הבאים של ארדואן צריכה לבוא מן המקביל לו – מנתניהו. והנה מה שצריך נתניהו להגיב:

אתה מר ארדואן, הוא האחרון שיכול להטיף מוסר לישראל.

טורקיה כולה מר ארדואן, נמצאת על שטחים כבושים מהיוונים, מהארמנים, ומהכורדים.

טורקיה, מר ארדואן, ביצעה טרנספר וגירשה את היוונים מקונסטיטונופוליס בירתם, והפכה את טורקיה כולה לנקייה מיוונים.

טורקיה, מר ארדואן, ביצעה רצח עם המוני בארמנים והחריבה כליל את שטחיהם.

טורקיה, מר ארדואן, חיסלה עשרות אלפי כורדים, שהאיום שלהם על טורקיה קטן בהרבה מהאיום של חמאס על ישראל.

 אתה מר ארדואן, כאשר היית ראש עיריית איסטנבול, ב-1995, שלחת את המשטרה כדי לבצע טבח בעלאווים שישבו בבית קפה.

 מר ארדואן, על רקע הניסיון האישי שלך, והניסיון של טורקיה, נגד היוונים והארמנים, אם העלאווים או הכורדים היו עושים לכם עשירית ממה שחמאס עשה לישראל, כבר מזמן הייתם מבצעים בהם טבח המוני, ומוחים אותם מעל פני האדמה.

בניגוד להיטלר, מר ארדואן, החמאס שאתה תומך בו, אינו שומר בסוד את מטרתו – חיסול מדינת ישראל והשמדת כל היהודים בעולם (אמנת החמאס סעיף 7).

מתוך הכרת תודה לטורקיה על שקלטה את מגורשי ספרד ומתוך תקווה להמשך היחסים הטובים בין שני העמים, אנו תובעים ממך מר ארדואן הסתייגות מיידית מאירגון החמאס כל זמן שלא יבטל את מצעו זה.

ישראל, מר ארדואן, מכירה בכיבוש הטורקי של חבל אלכסנדרטה הסורי, ובסיפוחו לטורקיה. לאור דוגמה זו נודה לך על המשך המאמץ הטורקי להשגת שלום דומה בין ישראל לסוריה.

3. מוחמד בָּרָכָּה ואושוויץ

יש לברך את ח"כ מוחמד ברכה על רצונו להשתתף במשלחת הכנסת לאושוויץ, אבל היות שידוע שמוחמד ברקה אוחז באידיאולוגיה גזענית לפיה העם היהודי הוא העם היחיד שאין לו זכות לריבונות, ומתוך ידיעה שמטרת ביקורו היא עשיית פרובוקציה בלבד שמטרתה להראות שהיהודים הם הם הנאצים החדשים, יש לתבוע ממנו לפני יציאתו את הדברים הבאים:

1. גינוי חד משמעי לתורתו ולמעשיו של מייסד הרעיון הלאומי הערבי-פלישתינאי – המופתי הירושלמי מוחמד אמין אל חוסייני.

ב-28.11.41 נפגש מוחמד אמין אל-חוסייני עם היטלר בלשכתו בברלין. "התנאי הבסיסי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה," אמר מוחמד אמין אל-חוסייני להיטלר, "הוא מתן יד חופשית להשמיד את היהודים מפלשתינה ומהעולם הערבי, ולפתור את הבעייה היהודית באופן שהולם את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות של הערבים, לפי השיטות המדעיות שפותחו על ידי גרמניה לטיפול ביהודים."

מוחמד אל חוסייני ביקש מהיטלר לראות במו עיניו את השמדת היהודים. אייכמן אירגן לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם. על פי המודל של אושוויץ תיכנן חוסייני הקמת מחנה השמדה ליהודים באזור שכם. המופתי רשם ביומנו: "אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים." בשידור ברדיו הנאצי הוא קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שבו אתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת." בארצות הבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה.

2. גינוי חד משמעי לדברי הנביא מוחמד המובאים במצע החמאס (סעיף 7) לפיו יש להשמיד את היהודים כולם. כדאי לזכור כי החמאס, בניגוד להיטלר, מפרסם את מצעו המדבר על חיסול ישראל והשמדת היהודים בגלוי ועד עתה לא קם אפילו מנהיג ערבי אחד שגינה מצע זה.

3. לאחר הכרזת מוחמד: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים" וחיסול היישוב היהודי בה, נותרה עד היום "ערב" הארץ היחידה בעולם שאסורה בה ע"פ החוק שהות של יהודים. לפי חוקי האפרטהייד הגזעניים הנהוגים בה אסור אפילו ליהודים להיכנס לביקור. יהודי יכול לבקר באושוויץ, טרבלינקה, באבי יאר, אבל אינו רשאי לבקר בגיא ההריגה של העיר אָל-מדינה שם נטבחו היהודים. על ברקה ליזום משלחת של ערבים ויהודים לאל-מדינה. – מוחמד ברכה, שנושא את שמם של שני המוחמדים: מוחמד בן עבדאללה – הנביא, ומוחמד אמין אל חוסייני – המופתי, יכול לפתוח דף חדש ביחסי יהודים ערבים-מוסלמים. הכל תלוי רק בו.

4. רון וייס והמופתי של סוריה נגד האיסלם

החבר רון וייס שלח לי באמצעות אהוד בן עזר את הכתבה הבאה על מנת "שנעמן כהן יתבע את המופתי של סוריה בבית דין מוסלמי על פגיעה בחוקי האיסלם המגעת לדי כפירה בעקרונות האיסלם, אותם הוא מפרסם בגיליון הספרותי של בן עזר."

והנה הדברים: "בפגישה עם משלחת אקדמאים אמריקנים בדמשק אמר השיח חסון: 'אם מוחמד היה מצווה עלינו גם להרוג אנשים – הייתי אומר לו כי אינו נביא.'

"המופתי אמר לאורחיו האמריקנים כי העימות בין הערבים לישראל אינו מלחמת איסלאם נגד היהדות. 'לפני שקיבלתם אתם את האזרחות האמריקנית, ואני את אזרחותי הסורית, כולנו אחים תחת כיפתו של האל,' אמר. בנוסף לכך הוא סיפר כי לסבו היה שותף יהודי והבהיר: 'יהודים חיו בסוריה שנים, ועדיין יש להם תפקיד בחברה הסורית.'"

ובכן, אם הדברים שפורסמו נכונים, לא רק שאין לתבוע את המופתי, אלא יש לברכו על דבריו ולתבוע ממנו מיד לצאת בפומבי נגד דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס סעיף 7 לפיו התנאי לגאולה הוא השמדת היהודים בעולם. עליו להכריז כי דברי מוחמד אלו בשקר יסודם! ואם מוחמד אמר אותם הוא אינו נביא!!!

בנוסף עליו להכריז כי דברי הקוראן "והיו שפלים" (סורה 9 פסוק 29) לפיהם היהודים, הנוצרים, והשומרונים, הם כופרים האמורים להיות מושפלים תחת המוסלמים ולשלם ג'יזיה (ופסוקים דומים רבים אחרים) מחוקים מהקוראן מכאן ולהבא, וכל המאמין שמוחמד אמר אותם הוא כופר מפני שאם באמת אמר אותם מוחמד הוא, הנביא מוחמד, בעצמו כופר!!!

אם יפרסם השייך את דבריו אלו לקהל דתי מוסלמי (לא לתיירים אמריקאים) ולא יועמד לדין על כפירה באיסלם ע"י המוסלמים עצמם, יש באמת סיכוי לשלום המיוחל.

נ.ב. מעניינת קביעתו של השייך: "שעדיין יש תפקיד ליהודים בחברה הסורית." לאלו יהודים הוא מתכוון? סוריה היום נקייה מיהודים, ואולי זה באמת תפקידם...

* * *

המעשירים והנהנים

שלומות אהוד,

רצוני רק להודות לך על סיפורים, חוויות רשמים ודיעות שמעשירים ומרתקים אותי בכל עת שאני מקבלת את 'חדשות בן עזר'.

אורנה ש.

* * *

שלום לאהוד, בוקר טוב,

רוצה ליידע אותך על שינוי כתובתי... מאוד מעוניינת להמשיך לקבל את המכתב העיתי הנפלא שלך. בתודה מראש,

צביה ק.

נ.ב. גם את "ספר הגעגועים" קראתי ומאוד נהניתי.

* * *

"יפים הלילות בשפיה"

מופע משירי ארץ ישראל הישנים והיפים

בביצוע 30 נגני האנסמבל הישראלי לכלי פריטה – שפיה

עורך ומנחה: אליהו הכהן

מנצח ומנהל מוסיקלי: רמי בר דויד

המופע יתקיים ביום שלישי 9.2.2010 בשעה 20:30

בבית האזרח – אנסמבל הרצליה – רחוב בן גוריון 5

כרטיסים ניתן לרכוש בקופת האנסמבל, טלפון: 09-9552921, שלוחה – 0 ובערב המופע

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. האופציה המצרית

חמאס לא איים מעולם על מצרים. חמאס אינו דוגל באידיאולוגיה של השמדת מצרים ובאסטרטגיה של ניסיון לקדם מטרה נעלה זו. מצרים לא חוותה פיגועי תופת של מתאבדים פלשתינאים שמטרתם זריעת מוות המוני ככל הניתן ברחובותיה. ערי מצרים לא היו מטרה לירי טילים יומיומי לאורך שנים.

אך מצרים מרשה לעצמה לנקוט יד קשה ביותר כלפי שלטון חמאס בעזה. מצרים יוצרת למעשה מצור על עזה. והעולם אינו מעמיד אותה על ספסל הנאשמים, כפי שהוא מעמיד את ישראל. וכאשר גורמים מתסיסים מאירופה מפגינים במצרים, מצרים אינה מהססת לגרש אותם מיידית ולצמיתות, על חשבונם, ומי שאין לו כסף לממן כרטיס – על חשבון שגרירות ארצו במצרים. הכל מהיר, חד וחלק.

על פי הכלל המוכר והידוע ש"אויבו של אויבי הוא ידידי", מפתה אותנו – הישראלים, מאוד, לצדד במצרים בעימות עם שלטון חמאס ברצועת עזה. עזה העצמאית היא אוייב מר של ישראל. מצרים היא מדינה הנמצאת עמנו ביחסי שלום (גם אם רחוק מהשלום שאנו מצפים). עוד יותר מפתה לתמוך במצרים, כאשר הם מתעמתים עם פעילי ה"שלום" ו"זכויות האדם" באירופה, שאנו כה מכירים אותם כגורמים אנטי ישראליים ואנטישמים קיצונים, התומכים אוטומטית בטרור ובמשטרים הרודניים החשוכים ביותר.

אולם על אף הנטייה הטבעית הזאת, אין לנו מה להתלהב מן העימות המצרי פלשתינאי ומעמדת מצרים. לא בכל מקרה אויבו של אויבי משרת את האינטרס שלי. במקרה זה, העמדה המצרית מנוגדת לאינטרס הישראלי ואף לצדק הטבעי.

לפני ארבע שנים וחצי התנתקה ישראל מרצועת עזה. היה זה צעד קשה וכואב, שבו עקרנו חבל התיישבות משגשג, גירשנו אלפי אזרחים ישראלים מביתם, החרבנו את מפעל חייהם ויצרנו קרע קשה וכואב בחברה הישראלית, שעוד רחוק מלהתאחות. כל זאת על מנת לשים קץ לאחריותנו על עזה, להשתחרר משליטתנו ברצועת עזה, לבטל כל עילה לאלימות ולטרור נגדנו בשם המאבק בכיבוש ולקבל לגיטימציה למימוש תקיף של זכות ההגנה העצמית שלנו אם הטרור ימשך.

הטרור נמשך ואף גבר. כאשר הפעלנו ב"עופרת יצוקה" את זכות ההגנה העצמית שלנו, קיבלנו בתמורה את גולדסטון. נשארה עוד תמורה אפשרית אחת – התנתקות.

הטענה שישראל מטילה מצור על עזה מגוחכת. ישראל אינה אחראית על עזה ואין זה מתפקידה להעביר לרצועה סחורות, מזון, חשמל וכו'. ישראל תשמח, כמובן, לסייע לשכנים אם יגלו שכנות טובה. אולם כאשר הם יורים טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית ומחזיקים בידיהם למעלה משלוש שנים וחצי חייל ישראלי, ודאי שאין כל סיבה שנסייע להם במשהו.

אך רצועת עזה אינה יכולה להיות מנותקת מכל הכיוונים. האינטרס הישראלי המובהק, הוא שהגבול של מצרים עם רצועת עזה יהיה גבול פתוח ככל הניתן, למעבר אנשים וסחורות. אם הגבול הזה יהיה סגור, יגבר הלחץ הבינלאומי עלינו לפתוח את גבולנו עם הרצועה, בניגוד מוחלט לאינטרס הישראלי.

אין זה רק אינטרס ישראלי, אלא גם ביטוי לצדק הטבעי. מצרים היא מדינה ערבית, היא מנהיגת העולם הערבי, היא הפטרון של העולם הערבי בכלל ושל הפלשתינאים בפרט. אין כל הצדקה לכך, שפטרונותה זו תתבטא רק בהיותה חוד החנית של כל יוזמה מדינית נגד ישראל, ובהפעלת לחץ על ישראל לוותר על האינטרסים הלאומיים שלה. מן הראוי שפטרונות זו תתבטא סוף-סוף גם בסיוע ממשי לפלשתינאים, אם בפתרון בעיית הפליטים ואם בסיוע לאזרחי עזה. האם זו ציפייה מוגזמת מאחים?

2. קיצץ בנטיעות

סקירתו המקיפה של שמאי גולן על ספרו של הלל ברזל "שירת ארץ-ישראל – מיסטיקה וסימבוליקה: ש. שלום, זלדה מישקובסקי ואבא קובנר" – "מסתורין וסמליות בשירת ארץ-ישראל" (חב"ע 509) מרתקת, מלומדת ומלמדת.

אולם בדבר אחד טעה גולן. הוא כתב: "...וזאת בדומה לאלישע בן אבויה, המורד הגדול ש'נכנס', כידוע, לפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד – ארבע שיטות לפירוש הכתובים במקרא), ויצא ממנו בשלום."

היחיד שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום היה רבי עקיבא. אלישע בן אבויה נכנס – "וקיצץ בנטיעות", כלומר כפר בעיקרי האמונה של היהדות. כתוצאה מכך הדביקו לו חז"ל את הכינוי "אחר".

הופתעתי לקרוא, במאמרו של שמאי, שפרופ' הלל ברזל טרם זכה בפרס ישראל. באמת הגיעה השעה.

* * *

הייטנר: היום [18.1.] פתחתי חוג חדש באורטל – "חודש טוב". בחוג זה נפתח כל חודש בלימוד על תוכן הנוגע לחודש זה. את חודש שבט פתחנו בלימוד על חוני המעגל, אחת הדמויות המופלאות, הנסיות והמרתקות ביותר בתרבותנו. איך היא מופיעה במקורות הקלאסיים? ואיך במקורות עכשוויים – דרך יצירות של ארי אלון, חנוך לוין ורחל המשוררת. ראשי הפרקים והמקורות של השיעור מצויים בקישור:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=11533850

* * *

דודו אמיתי: הדמיון בשחיתות בין ערביֵי ויהודֵי 1948

שלום אהוד,

מתי דוד (בחסות האו"ם: "הפליטים הפלסטינים" מועדפים על פני כל שאר פליטי העולם, גיליון 510) שכח כנראה שמי שגר בבית של זכוכית לא כדאי שיידה אבנים. מרוב פטריוטיות השתכח ממנו שהוא אזרח מדינה שמזה 60 שנה ויותר מחוברת בטבורה למגביות השנור המפותחות ביותר בעולם ולסיוע החוץ הגדול ביותר בעולם, מתנת ידידתנו הגדולה ביותר (30 מיליארד דולר ב-10 שנים? תקנו אותי אם אני טועה ועל הערבויות לא נדבר כמובן). כספים עצומים שהניעו ועוד יניעו שחיתויות ורמאויות לרוב, "לבנות" וישירות, שעל סכומיהן ועל רמת התחכום של כמה מהן – הפלסטינאים יכולים רק לחלום.

יכול להיות שהעיסוק האובססיבי ב"אירגוני השלום המשרתים את אויביהם" השכיח ממנו (ומצבי אל-פלג?) מה רב הדימיון בין ערביי ויהודי 1948 בכל מה שנוגע לשחיתות, התבכיינות, פשיטת יד, עליית הקיצונים, שנאת זרים ואלימות בחברה? 

בקיבוץ ובתנועה לימדוני "תקון עצמך תחילה" אך כנראה שמתי דוד הוא כבר מעל לזה.

בברכה,

דודו אמיתי

גבעת עדה וגבעת חביבה

* * *

משה גרנות

הבושה והגאווה

על "ארבעים הימים של מוסה דאג" מאת פרנץ ורפל בתרגום צבי ארד, עם עובד, 2003

אני סבור שבושה צריכה לכסות את פניהם של כל הישראלים, ואולי גם של כל יהודי העולם, על כך שהשכחנו מעצמנו ומהעולם את השואה הארמנית, זאת שהתרחשה בימי מלחמת העולם הראשונה באימפריה העות'מנית. אנחנו זועקים חמס, ובצדק רב, על מכחישי השואה ומשכיחיה, שהולכים ומתרבים מיום ליום, אבל אין בנו העוז להתייצב מאחורי עם אומלל אחר, העם הארמני, אשר חווה זוועות נוראות כ-25 שנה לפני שואת היהודים באירופה. מכעיס ומרגיז, כי העם התורכי, שעליו דמם של 800,000 ארמנים (כמחצית האוכלוסייה הארמנית בתורכיה!) שנרצחו באכזריות מבהילה – העם התורכי הזה שמעולם לא הודה במעשי הזוועה, ובוודאי שלא לקח אחריות עליהם – והוא מעז להצביע עלינו כעל פושעי מלחמה, הם מגרשים אותנו מחנויותיהם, ראש הממשלה שלהם מצטרף אל הגרועים שבאויבינו בהאשמות ובגידופים – ואנחנו שותקים וסופגים, ומייחלים לחידוש הקשרים "הנורמליים"...

ההבדל העיקרי בין שואת היהודים באירופה במלחמת העולם השנייה, ובין שואת הארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא בסדר, בדייקנות ובמשמעת הברזל שהגרמנים הצטיינו בה ברצח העם אותו תיכננו וביצעו – לעומת הבלגן הנורא ששרר באימפריה העות'מנית המנוונת והמתפוררת.

משאר הבחינות יש ממש דמיון מבהיל: הארמנים נחשבו ל"אסון של תורכיה", שלטונות תורכיה חיפשו תירוצים מתחת לאדמה – קודם להתנכל להם (ראשי הקהילה נאסרו ועונו למוות, או נתלו בראש חוצות), ואחר-כך להשמידם. כדי "לפתור את הבעיה הארמנית" – הם הפכו את הארמנים, שהיו אזרחים שווים במדינה הגדולה, לאשמים על עצם היוולדם – הארמנים הוצאו אל מחוץ לחוק: רכושם הוחרם, והם גורשו אל המידבר – "ליישוב מחדש", מהלך שהיה, למעשה, גזר דין מוות איטי: תינוקות, זקנים, חולים, ונשים הרות קרסו ראשונים ומתו מאפיסת כוחות ומרעב. לא היה ניתן לקבור אותם, וגם לא ניתנה רשות לכך, וסרחון הפגרים בחום הנורא של המידבר מילא את החלל. מגיפת טיפוס הבהרות הפילה חללים גם בחזקים שבין המגורשים. אספסוף תורכי זינב בשיירות המגורשים וגזל מהם את מעט המיטלטלים והמזון שהצליחו להציל מכל רכושם. פושעים נטפלו לנשים האומללות ואנסו אותן. מי שפיגר – נורה למוות, וגווייתו נזרקה אל התעלות שבצידי הדרך. לאחר שבעה-שמונה ימים של הליכה – לא נותר כמעט איש חי שניתן "ליישבו מחדש" במידבר ללא מים וללא מזון. את הגברים החזקים הפרידו מהנשים בשלב מוקדם והעבידו אותם בפרך בסלילת כבישים, וכאשר אלה חלו וכשלו – אספו אותם וירו בהם למוות. נכבדי הארמנים וכוהני הדת נתלו, כאמור, ברחובות, ותורכי אשר העז להחביא ארמני – הסתכן בהוצאה להורג. העולם "הנאור" עמד מהצד, וחוץ מאשר לצקצק בלשונו – לא עשה דבר.

בתוך ים האדישות הזה מופיע סופר יהודי, יליד פראג, לימים תושב וינה, וכותב רומן עב כרס המפרט אחת לאחת את פשעי העם התורכי (לא את כל הפשעים!) כלפי הארמנים – הסופר הזה הוא פרנץ ורפל, והרומן הוא "ארבעים הימים של מוסה דאג". הספר ראה אור ב 1933, זו השנה בה עלה היטלר לשלטון בגרמניה בבחירות דמוקרטיות, האיש שעולל את שואת עמנו ואת אסון העולם כולו. העובדה שיהודי, בן העם הנרדף, היה זה שחשף את הזוועות שביצעו התורכים בעם הארמני – עובדה זאת ממלאה את הלב גאווה, דא עקא שיהודי חכם וכישרוני זה היה מעריץ גדול של הנצרות (ראו ב"ארבעים הימים של מוסה דאג" עמ' 417, 420, 610 ואילך, 614), בדומה לסופר היידי המפורסם – שלום אש – ולא נתן דעתו על כך שהדת הזאת היתה מראשיתה ומהקדומים שבכתביה – אויבתה המרה והנמהרת של היהדות.

"ארבעים הימים של מוסה דאג" הוא סיפור גבורתם של מעטים אל מול רבים, של חמשת אלפים גברים נשים, זקנים וילדים, חולים תשושים ומזי רעב משבעה כפרים ארמניים נידחים שבצפון סוריה – אל מול יחידות הצבא התורכי המאומנות והמצוידות, שמטרתן האחת היתה להשמידם. הגיבור הראשי של האפופיאה הזאת הוא גבריאל באגראדיאן, יליד הכפר יוגהולנולוק, נצר למשפחה עשירה ואצילה שתרמה לקידום כפר זה ועוד שישה כפרים ארמניים שסביבו. הוא חי רוב חייו בפאריס, וראה עצמו בן העולם הנאור. שם הוא נשא לאישה את ז'ילייט, צרפתייה קתולית (הוא ארמני גרגוריאני), ונולד לו בן בשם סטפאן שחונך על ברכי התרבות הצרפתית. גבריאל נקלע לכפר בעקבות פנייתו של אחיו, שעמד על סף מותו ממחלה קשה, ומשום כך – ביקש ממנו להמשיך את שלשלת הדורות בכפר הולדתם. אלא שלהוותו, פורצת מלחמת העולם הראשונה, והארמנים נחשבים מיד על ידי השלטונות ליסודות עוינים (חלקם, בצפון האימפריה, קיבלו בזרועות פתוחות את שחרורם בידי הצבא הרוסי). בעקבות כך נשללים ממנו דרכונו ואישור המסע בתוך תורכיה – כל זה מבוא לקראת גירוש כל הארמנים מיישוביהם ל"יישוב מחדש" במדבר המזרחי של סוריה. העובדה שהתנדב בזמנו לשמש קצין בצבא התורכי, ויש על מדיו אותות הצטיינות – לא רק שלא סייעה לו – אדרבה, עובדה זאת כמעט גרמה לו לסיים את חייו תוך השפלה נוראה מצד שליחי השלטון.

גבריאל באגדראדיאן, אשר ספג חירות והומניזם בצרפת של ראשית המאה, מחליט לא ללכת כצאן לטבח, כמו רוב התושבים הארמניים שבאימפריה העות'מנית, הוא מצליח לשכנע את רוב תושבי שבעת הכפרים הארמניים שבאזור מוסה דאג (הר משה) להתבצר על ההר, ואם צריך למות – למות בקרב בכבוד. הציבור הגדול בוחר מועצה, ובראשה הכומר טר הייגאסון השקול והסמכותי. הכפריים מצליחים להערים על השלטונות ומעלים להר את הרכוש שניתן לטלטול, מזון, עדרי צאן, בקר, סוסים וחמורים. הם מתבצרים על ההר בעמדות, מקימים מערך מלחמה מדוקדק, בונים סוכות למשפחות, בית חולים, מזבח תפילה, בית המועצה וכד', והם מצליחים להדוף שלוש התקפות מתוכננות של הצבא התורכי וגורמים להם אבידות רבות (עמ' 258-250, 305-274, 376-354). התורכים לומדים מכישלונותיהם ומשנים טקטיקות מלחמה, מגבירים את הכוחות, מוסיפים ארטיליריה, וכל פעם מחדש הם נאלצים לסגת, כשהם גוררים אחריהם את מתיהם ופצועיהם.

המפלות האלו הן בבחינת כתם על מצחו של "העם התורכי הגיבור", והמוטיבציה למחוק את החרפה הולכת וגוברת מקרב לקרב – וכאמור – לשווא. לפני הקרבות וביניהם קורים לנצורים מספר אסונות שהופכים את ניצחונותיהם לניסים ממש: באותו הלילה שעלו אל ההר ניתך עליהם ברד כבד המשחית את רוב המזון שהביאו ברוב עמל מהעמק (עמ' 240-238), מה שנותר מהאספקה נהרס בהפגזה של התורכים (עמ' 299), עדר הכבשים, שהיה מקור המזון היחיד שנותר להם אחרי שני הפגעים הנ"ל – נגנב על ידי יחידת קומנדו תורכית, והנצורים (מלבד הלוחמים היו על ההר נשים הרות, פעוטות יונקי שדיים, חולים, פצועיי קרבות...) נותרו ללא כל מזון (עמ' 493), והאירוע המבהיל ביותר – קבוצת העריקים מהצבא התורכי, שהצטרפה ללוחמים – מחליטה למרוד בהנהגת הנצורים – הם שודדים את מחסן הנשק, כובלים את המנהיג הרוחני טר הייגאסון, מכים את המצביא גבריאל באגראדיאן, ומעלים באש את כל היישוב שהקימו הנצורים בדי עמל על ההר (עמ' 585-560).

באגראדיאן מצליח להתאושש למרות המכה הנוראה הזאת, למרות שהוא אבל על מות בנו יחידו, שנרצח באכזריות על יד התורכים, ולמרות שהנצורים לא אכלו דבר מזה שלושה ימים, והוא מכין את הלוחמים לקראת הקרב הרביעי (הפעם גנרל עומד בראש היחידות התורכיות הלוחמות נגד הארמנים – עמ' 538 ואילך). אלא שקורה נס, ממש "דאוס אכס מאכינה" – קבוצת אוניות צרפתיות ואנגליות רואה את האש שעל ההר, והן מתקרבות אל החוף הסלעי שבגב ההר, אליו נסוגו הנצורים הרעבים והתשושים, כאשר 700 הלוחמים נשארו עם גבריאל באגראדיאן על ההר ללחום את הקרב האחרון.

 120 הפגזים שמטווחות אוניות המלחמה הצרפתיות והאנגליות אל הכפרים התורכיים משכנעים את הגנרל התורכי לוותר על עלייה רביעית אל המוסה דאג, וציבור של 4,500 ארמנים רעבים, תשושים ומרוטים מוצאים ישועה בחיקן החם של אוניות בעלות הברית.

סיום הרומן (וסופו של גבריאל באגראדיאן) נראה בעיניי חסר שחר לחלוטין, בלתי סביר מכל בחינה (וברור שלא אפרטו כאן לטובתם של אלה שטרם קראו), אבל באמת זה הפגם היחיד שאני מוצא ברומן מדהים זה.

אינני יודע מה מכל עלילות הנצורים במוסה דאג מסתמך על עובדות, ומה הוא פרי דימיונו של הסופר – אבל ללא ספק תיאור הזוועות שביצעו התורכים בארמנים (הדברים מובאים ברומן מפי עדים ארמנים ותורכים) מסתמך על עובדות כהווייתם, וברור שהסופר הביא ברומן שלו רק אפס קצה של השואה הנוראה הזאת (עמ, 120, 190-188, 193, 196, 199, 423, 435, 451 ואילך, 457, 469, 552, 597). כדי לכתוב רומן זה נזקק הסופר לתחקיר רחב יריעה ומעמיק (טופוגרפיה של עשרות מקומות בסוריה, תורכיה, גרמניה, פאריס), תורת הלחימה התורכית, המנגנון הצבאי התורכי, המנגנון הביורוקרטי התורכי, מנהגי דת האיסלאם, מנהגי העדות השונות בנצרות וכו' וכו'. רק מי שאי פעם כתב יצירה היסטורית ונזקק לתחקירים מן המין הזה – מסוגל להעריך את העבודה האדירה שפרנץ ורפל השקיע ברומן זה.

"ארבעים הימים של מוסה דאג" הוא אפוס מרתק, לעיתים דרמטי בצורה עוצרת נשימה, ועיצוב הדמויות הוא בבחינת מלאכת מחשבת: בספר מופיעה גלריה עשירה של דמויות מכל השכבות ומכל הרמות – וכולן בנויות בצורה משכנעת ביותר: הזכרתי את גבריאל באגראדיאן, הנאור והאציל, ואת הכומר טר הייגאסון המנהיג שקול והמוערך; מלבדם אזכיר דמויות בודדות אחרות:

ז'ילייט הצרפתייה, המבקשת להתערות בעם הארמני, אך אינה מסוגלת לבטל את חינוכה הצרפתי, והיא שוקעת שלא בטובתה אל הרפתקת אהבים אסורה ומאמללת; סטפאן, בנם היחיד של גבריאל וז'ילייט, שמייחל להיות לוחם ארמני העשוי ללא חת, מסכן את עצמו בקלות דעת, ואף מצליח במעשה גבורה להפוך את תותחי התורכים לשלל הארמנים. התשוקה הבלתי נשלטת שלו להיות מנהיג הכנופייה של נערי מוסה דאג – מובילה למותו הטראגי, כאשר התורכים דוקרים אותו וחובלים בו ארבעים פעם (בהקבלה לארבעים הימים של המצור במוסה דאג ולארבעים הימים שמשה צם על הר סיני, הוא הר משה); פדרוס אלטוני, הרופא היחיד של תושבי שבעת הכפרים, איש מוסרי וחכם הנאלץ להתמודד עם מסה אדירה של פצועים וחולים (טיפוס הבהרות!) באמצעים הפרימיטיביים שבידו; הרוקח קריקור הידען הגדול והפילוסוף, המנטור של מורי הכפרים; הכומר נקודיאן, הסבור שכנוצרי טוב, עליו להישמע להוראות המלכות ולצאת עם עדתו לגירוש, סאטו היתומה הממזרה והמפגרת, נוניק מופלגת השנים, מנהיגת הקבצנים והידעוניות שמשכנן בבית הקברות, סארקיס קאליקיאן העריק הארמני שהזוועות שחווה, ושהיה עד להן, הפכו אותו לדמות אדישה ואטומה, ועוד עשרות דמויות של ארמנים המעוצבים כחיים אל מול עיני הקורא.

מרתקים ביותר הם תיאורי ההמון והתמורות החלות בהם בעקבות אישים היודעים לפרוט על מיתרי נפשם. מי לא התפעל מתיאור התמורה שחלה בקהל שנאסף על מדרגות הסנאט לנוכח נאומים שנשאו ברוטוס ואנטוניוס במחזה "יוליוס קיסר" של ויליאם שקספיר; או מתיאור התמורות שחלו בהמון המבוהל רגע לפני הבריחה ממוסקבה המכותרת על ידי נפוליאון ב"מלחמה ושלום" של לב טולסטוי. שני גאונים אלה נתנו ביטוי ספרותי מרתק להלכי נפש האדם בהיותה חלק מציבור. נדמה לי שבעניין הזה, בתארו את הקהל הארמני על ההר, שמשנה את טעמו מהערצה עיוורת ממש לגבריאל המצביא המושיע אותם מהתקפות התורכים – עד לשנאה עזה כלפי אותו מצביא עצמו הנחשב פתאום ל"זר", שהביא עליהם כביכול אסון – עולה פרנץ ורפל על שני מוריו (עמ' 160, 167, 215-214, 231, 283, 287, 398, 498, 503 ואילך).

בין המבקשים להושיט עזרה לארמנים האומללים מצויים בעיקר אירופים, ובעיקר גרמנים, הלא הם הכומר ד"ר יוהנס לפסיוס המשתדל ללא הצלחה אצל אנוור פחה, שר המלחמה התורכי ואצל שלטונות גרמניה, ואף אוסף כספים כדי לסייע למגורשים; הקונסולים הגרמנים הופמן ורסלר המצילים את שליחי הסתר שנשלחו אליהם מטעם הנצורים על ההר. יש גם צדיקים בסדום התורכית: כפריים תורכים בוכים בראותם את הגירוש, ומתחננים שלא יפגעו בשכניהם הארמנים (עמ' 118), ואגא ריפעת ברקת, הזקן והתשוש, מצליח להגיע להר בסכנת נפשות כדי להציע סיוע לנצורים והצלה לגבריאל באגראדיאן (עמ' 522-509).

בני דורי קראו את יצירת המופת הזאת בתרגומו של י' ליכטנבום (שטיבל 1934), ואני ממליץ לקרוא עתה את התרגום של צבי ארד (1979, 2003), כי מדובר באמת ביצירה שאין כמוה רלוונטית מהרגע שראתה אור בדפוס, ובוודאי עתה, בימים אלה, כאשר הצביעות התורכית שוברת את כל השיאים.

* * *

עוז אלמוג

בתוך ענן הגראס גם מוש בן ארי עלול להזכיר להייטנר את ביאליק וסשה ארגוב

אורי הייטנר מגחך על גיחוכי, אבל כל הרשימה המגחכת וגם המגוחכת שלו [גיליון 509] מוכיחה בדיוק את מה שטענתי. אני לא לעגתי לשילוב המקורות היהודיים במוסיקה הישראלית לדורותיה. בדיוק להיפך. כאשר השילוב הזה מקורי, התוצאה יכולה להיות נפלאה. מוסיקאים רבים בהיסטוריה הישראלית הצליחו בכך מאד וזיכו אותנו ביצירות מופת. אבל זו אינה המציאות היום.

באיזה פרץ של טרנס "ניאו-חסידי" זורק הייטנר לאוויר אינספור שמות של משוררים ומלחינים מההיסטוריה היהודית ונואם לנו על "נתק ממורשת הדורות" ו"אקט של רצח אב תרבותי". עכשיו אני מתחיל להבין מדוע הוא מתלהב כל כך מכל השמאלץ שזורם אלינו לאחרונה. במיוחד הוא מתרפק על שנות השבעים. גם אני מתרפק על שנות השבעים וגם על שנות השמונים ואפילו על שנות התשעים! (אגב, עוזי חיטמן ומאיר אריאל, שהייטנר מזכיר כהמחשה לטיעונו, כבר לא איתנו ואת רוב יצירתם האיכותית כתבו בשנות השמונים). אני התייחסתי במאמרי לעשור האחרון (כתגובה להתייחסותו של הייטנר לעשור זה) ואני עומד על דעתי: בתקופה זו לא היתה שום "תחיית המוסיקה היהודית" ולא שום "רנסנס" כפי שכותב הייטנר. רוב מכריע של היוצרים הצעירים היום בז'אנר מוסיקת הנשמה היהודית (להוציא מיעוט בטל) הוא לא יותר מחובבנים הכותבים (ובעצם גונבים) לחנים ומילים ברמה נמוכה מאוד (הלוואי והיו משתלמים אצל יוסי גמזו שלנו). הם לא יכולים לחדש הרבה כי הידע שלהם ביהדות, בעברית ובמקרים רבים גם במוסיקה שטחי להחריד.

אני ממליץ להייטנר לבקר באחד מפסטיבלי הניו אייג' הרבים המופקים כאן ולהתרשם מרמת היצירה. במחשבה שנייה זו אולי לא המלצה טובה. כי בתוך ענן הגראס גם מוש בן ארי עלול להזכיר להייטנר את ביאליק וסשה ארגוב.

* * *

יוסי גמזו

מַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק

כְּמוֹ נַחֲשֵי הַקּוֹבְּרָה שֶלֹּעָם שוֹפֵעַ אֶרֶס

וּמִזְדַּקְּפִים פִּתְאֹם עַל גְּחוֹנָם לְשֵמַע צְלִיל

עָנֹג, שֶסִּלְסוּלוֹ הַדַּק קוֹלֵחַ כְּשִיר-עֶרֶשׂ

שָעָה שֶמְּאַלְּפָם מֵפִיחַ רוּחַ בֶּחָלִיל –

כָּךְ הֲמוּמִים לָאַחְרוֹנָה כָּל צִפְעוֹנֵי-הָרַעַל

הָאַנְטִישֵמִיִּים הַמִּתְמַחִים בְּהַכָּשָה

בְּכָל פִּנּוֹת הַגְּלוֹבּוּס, עַל כָּל צַעַד וְכָל שַעַל

כְּנֶגֶד מְדִינַת הַיְּהוּדִים שֶהִתְעַקְּשָה

לִחְיוֹת וּלְהָגֵן עַל אֶזְרָחֶיהָ מִקָּאסָאמִים

שֶל פַּחְדָנֵי חָמָאס הַמִּסְתַּוִּים בְּצֵל גַּבָּם

שֶל יְשִישִים, נָשִים וָטָף שֶטְּרִיק זֶה לֹא חָסַם, עִם

כָּל נִבְזוּתוֹ, אֶת אַבּוּ-מַאזֶן מִלְּהַסִּבָּם

מִתֶּקֶן קִיר-מָגֵן כָּפוּי שֶל אֻכְלוּסִיָּה מֻנְהֶגֶת

בִּידֵי רוֹצְחִים (שְמוֹנֶה שָנִים, בְּהַתְמָדָה שְׂטָנִית)

שֶל אֲנָשִים, נָשִים וָטָף בְּמַעֲרַב-הַנֶּגֶב

לְתֶקֶן שֶל "קָרְבַּן הַתּוֹקְפָנוּת הַצִּיּוֹנִית".

וְטוּרְקִיָּה, הַמַּחְזִיקָה בִּתְחוּם אָלֶכְּסַנְדְּרֶטָה

הַסּוּרִי, זוֹ שֶעַד הַיּוֹם נִמְנַעַת לְהוֹדוֹת

בְּטֶבַח הָאַרְמֶנִים וְהַכּוּרְדִּים, אַךְ בְּלִי רֶתַע

נֶחְלֶצֶת לְהַטִּיף לָנוּ מוּסָר וְגַם לִבְדּוֹת

כְּזָבִים בִּשְלַל סִדְרוֹת-דִּבּוֹת-זְוָעָה בַּטֶּלֶוִיזְיָה

בְּנֻסַּח פְּרוֹפָּגַנְדַּת גֶּבֶּלְס (שֶתָּמִיד לִמֵּד

כִּי אִם חוֹזְרִים דֵּי פְּעָמִים עַל שֶקֶר, בְּלִי רֶוִיזְיָה

בְּדַעַת-הַקָּהָל, נִתְפָּס הַשֶּקֶר כֶּאֱמֶת) –

עֲדַיִן מַרְבִּיצָה בָּנוּ מוּסָר מִתְלַהֲלֵהַּ

עַל הַחְזָרַת גּוֹלָן, לְבַל לַסּוּרִים הוּא יֶחְסַר,

אַךְ לֹא עַל הַחְזָרַת אָלֶכְּסַנְדְּרֶטָה שֶעָלֶיהָ

הִיא לֹא וִתְּרָה לְסוּרְיָה מֵעוֹלָם מֵרֹב מוּסָר.

וְכָךְ אוֹתָהּ גְבִירָה אַנְגְּלִית שֶלֹּא מִזְּמַן הִצְהִירָה

בְּעֵת שֻתָּפוּתָהּ לְדוּ"חַ גּוֹלְדְסְטוֹן (הַמַּצְמִיד

לִשְמוֹ אֶת שֵם-הַתֹּאַר "צִיּוֹנִי"), כִּי לֹא הִכִּירָה

בִּזְכוּת עַמָּהּ שֶל יִשְׂרָאֵל לַהֲגָנָה עַצְמִית.

וְכָךְ גַּם אַפִּיפְיוֹר הַמִּתְלַקֵּק עִם הַפָּמַלְיָה

הָאֶקוּמֶנִית הַכְּבוּדָה שֶלּוֹ בְּטוֹן נָדוֹש

שֶל שְמַאלְץ-פִּיּוּס לִבְנֵי טְבוּחֶיהָ שֶל גּוֹלַת אִיטַלְיָה

(וּפִּיוּס שְנֵים-עָשָׂר עוֹמֵד לִהְיוֹת אֶצְלוֹ קָדוֹש).

וּשְאַר צְבוּעֵי עוֹלָם שֶרוֹמְמוּת הַהוּמָנִיזְם

נִשֵּׂאת עַל לְשוֹנָם טְבוּלַת הָאֶרֶס, אַךְ מַחְשִים

עַל כָּל פִּגּוּעַ בִּיהוּדִים (מֵעֹדֶף אַלְטְרוּאִיזְם),

אַ-נוּ תִרְאוּ כֵּיצַד פִּתְאֹם זוֹקְפִים הֵם כִּנְחָשִים

אֶת רָאשֵיהֶם הַמֻּפְתָּעִים לְשֵמַע צִיּוּצוֹ

שֶל קוֹל תִּינוֹק שֶזֶּה עַתָּה נוֹלַד לְאֵם מֻצֶּלֶת

בְּבֵית-חוֹלִים יִשְׂרְאֵלִי בֵּין נִצּוֹלֵי אַרְצוֹ

בְּפּוֹרְט-אוֹ-פְּרַאנְס, שֶאִיש מִכָּל אוֹתָם חַבְרֵי מִקְהֶלֶת-

הַמִּתְחַסְּדִים אֵינוֹ נוֹקֵף גַּם אֶצְבַּע לְעֶזְרָם

בְּעוֹד אוֹתָם יִשְׂרְאֵלִים שֶאֵין עֲדַיִן פֶּשַע-

שֶל-מִלְחָמָה שֶלֹּא הוּטַח בְּשֶצֶף לְעֶבְרָם

הֵם, דַּוְקָא הֵם, בֵּין רִאשוֹנֵי הַמּוֹשִיטִים שָם יֶשַע.

וְהַיּוֹלֶדֶת שֶנִּצְּלָה בְּבֵית-חוֹלִים-שָׂדֶה זֶה

בִּידֵי הַגֶּזַע הַמֻּשְמָץ, לוֹחֶשֶת לַגּוֹאֵל

(אִיש צַהַ"ל) בְּחַבְּקָהּ, שְטוּפַת דְּמָעוֹת וְדָם וָיֶזַע

אֶת בַּר-בִּטְנָהּ הַחַי: "אֶקְרָא לַיֶּלֶד 'יִשְׂרָאֵל'..."

* * *

ברוך תירוש

חותם הנבטים בארץ ישראל

לאהוד בן עזר שלום,

נסיה שפרן הזדעקה בשוגג, בפרסום בקונטרס 510, לטובת הנבטים החרוצים, שלדבריה הצטיינו יותר מעם ישראל בכיבוש השממה ובהפרחתה, ובניית בירתם בהר, וזאת לעומת פרופ' מנשה הראל שייחס זאת לישראלים.

ובכן, היא צודקת בשבחים שהרעיפה על הנבטים שאכן היו חרוצים להפליא, אך הם הופיעו בארצנו מאות שנים לאחר התנחלות שבטי ישראל בהר ובנגב הצפוני, כפי שתראה מחיבורי בהמשך.

ברוך תירוש

קורות עם ישראל שזורים, לטוב ולרע, בחיכוך עם עמים אחרים רבים שמעטים מהם כגון הכנענים והמצרים, הפלישתים הבבלים והאשורים, היוונים והרומאים ניתן להזכיר בנשימה אחת. בין העמים שהטביעו את חותמם בקורותינו ובארצנו, נסקור כאן ביריעה קצרה את בני העם הנבטי שפעלו במחיצתנו במשך מאות שנים; תחילה כנוודים עויינים, אחר כך כבני ברית, ולאחר מכן כאוייבים במלחמות עקובות מדם. לאחר מאות שנים בגלגולי לאומיות שונים, נעלמו הנבטים והשאירו אחריהם ערים מרשימות ושרידי מערכות חקלאות במדבר המעוררות התפעלות עד היום.

הנבטים חיו כנוודים במדבריות ערב ונדדו צפונה לארץ אדום במאה החמישית והרביעית לפני הספירה. חוקרים, וביניהם פרופ' זאב וילנאי, העריכו כי הנבטים השתייכו לנביות וקידר בני ישמעאל, וכך התייחסו אליהם במקורותינו. הנביא ישעיהו משלב אותם בחזון הגאולה, ומבטיח: "קומי אורי כי בא אורך... שיפעת גמלים תכסך, כולם משבא יבואו, זהב ולבונה ישאו... כל צאן קידר יקבצו לך...איילי נביות ישרתוך."

מעניין ששפת הנבטים היתה ארמית, שהיתה שגורה ומקובלת בעם היהודי, ולאחר התנחלותם בארץ אדום הם הצטיינו בעיבוד אדמות המידבר והשכילו באורח מרשים לאגור את מי השיטפונות בוואדיות להשקאת חלקות שדה מדורגות, וגם יצרו קדרות וכלי מתכת. את בירתם רקם (פטרה ביוונית) הם בנו מוגנת בין נקיקי סלעים בעבר הירדן המזרחי, שם מדהימים בעוצמתם עד היום שרידיה החצובים בסלע. עד מהרה השתלטו הנבטים על המסחר בבשמים ובתבלינים שהובאו באורחות גמלים מדרום מדבריות ערב, ואולי גם מארצות אסיה הרחוקות. בנקיקי סלעי אדום בפטרה חצבו חללים גדולים בצוקי עד לאחסנת הבושם והתבלינים, ולהגנה עליהם מפני בוזזים. שיירות גמלים פרצו צפונה ב"דרך המלך" התנ"כית לעבר דמשק ובנותיה; אך אותנו מעניינת יותר פעילות השיירות דרך ארץ ישראל המערבית שהובילו תבלינים ובשמים לעבר נמל עזה, להטענה על ספינות שהובילו את המטען היקר לנמלי הים התיכון ביוון ובאיטליה. שיירות גמלים גם הובילו חימר, כנראה זפת, מחופי ים המלח לארץ גושן לחניטת מתים במצרים.

כיום, ניתן לחזות בדמיון את שיירת הגמלים העמוסים בתבלינים ובבושם, יוצאת מפטרה מערבה דרך נקיקים צרים בירידה תלולה של כאלף מטר לעבר ישימון הערבה ליד חצבה; ומשם טיפסו מאות מטרים במעלה העקרבים לעבר הר הנגב בואכה העיר עזה. השיירות היו מוגנות ע"י אוחזי נשק, (בדומה לשיירות המבריחים בימינו, שכך חצו את הערבה בין ירדן למצרים, ופתחו באש על כל מי שניסה להפריע להם).

בין חצבה בערבה לעזה על חוף הים התיכון, הקימו הנבטים מתחמים מוגנים למנוחת לילה ולהאבסת הגמלים. באותם המתחמים קמו הערים 'ממשית' ו'עבדת', 'שיבטה' 'ניצנה' ואחרות, שהיו בצורות להגנה על השיירות; והחקלאות סביבן סיפקה מזון ומספוא כדרוש. עד היום ניתן להבחין בדירוג המדרונות ובסכרים שניבנו לפני אלפיים שנה לתפיסת מי גשם ולאגירתם להשקאה ולשתייה בבורות ענקיים שטוייחו בקפדנות, ממש "בור סוד שאינו מאבד טיפה."

ייתכן שאנשי השיירות החמושים, בהיותם עדיין נוודים, היו אותם בני המידבר שחמסו ועשקו את ישראל כמתואר בספר שופטים: "והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו; ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל, ושה ושור וחמור." "כי הם ומקניהם... באו כדי ארבה לרוב, ולהם ולגמליהם אין מספר, ויבואו בארץ לשחתה."

הם היו השוסים שפשטו בדרכם לעזה, ובחזרה לאדום – על יישובי הספר וחמסו את יבוליהם; ובכל הדורות נאלצו בני ישראל להתגונן מפני הנוודים. גם המלך עוזיהו נאלץ להגן על עדריו ויבוליו בין הירדן ועזה, כפי שנאמר בספר דברי הימים: "ויבן עוזיהו מגדלים במידבר, ויחצוב בורות רבים, כי מקנה רב היה לו בשפלה ובמישור, איכרים וכורמים בהרים ובכרמל, כי אוהב אדמה היה; וילך שמו עד לבוא מצרים." כך הוא הגן על מקנהו ואדמותיו עד גבול מצרים.

אולם, המגע המדיני הראשון עם הנבטים אירע בימי יהודה המכבי, שיצא, בשנת 164 לפנה"ס לעבר הירדן בכדי להציל את קהילות היהודים מפני נוגשיהם היוונים-הסוריים. יהודה המכבי כרת ברית שלום עם הנבטים בכדי להבטיח את שלום צבאו מדרום וממזרח, וגם אחיו יהונתן נעזר בהם בקרבות נגד היוונים. עשרות שנים נשמרה הברית, וישובי הנבטים בנגב שיגשגו מרווחי המסחר בבשמים ותבלינים, כאשר בינם לבין מרכז הארץ התיישבו אדומים רבים שגויירו בעת שלטונו התקיף של יוחנן הורקנוס הראשון. כשישים שנה לאחר מכן יצא המלך אלכסנדר ינאי למסע כיבושים והרס את העיר עזה ונמלה, ושיתק את המסחר בבשמים ובתבלינים; ובהמשך הוא כבש את ערי הר הנגב ואף כמה ערים נבטיות בעבר הירדן. היחסים עם הנבטים שופרו בימי בנו הורקנוס השני שהסתייע באנטיפטרוס האדומי, אביו של הורדוס, והחזיר לחרתת מלך הנבטים את הערים שנכבשו על-ידי אלכסנדר ינאי.

הורקנוס אף הסתתר בארמונו של המלך חרתת, מפני אחיו אריטובולוס שהתמרד בירושלים ותפס את המלוכה ביהודה בימים שלפני כיבוש הארץ על-ידי המצביא הרומאי פומפיאוס. במוזיאון הארכיאולוגי בעמאן ניתן לראות את מצבת המלך חרתת ועליה חרוט בארמית, באותיות עבריות 'אשוריות' ברורות: "חרתתו מלכא נבטו". זאת, לא הרחק ממגילת הנחושת המפוארת שנמצאה יחד עם מגילות ים המלח, והמתארת בעברית את אוצרות בית המקדש בירושלים. בהסבר למגילה מציינים הירדנים כי היא נכתבה על-ישי שיח' פלסטיני [!].

בכדי להכריע את מרד אריסטובולוס הקנאי, גייסו הורקנוס ואנטיפטרוס את הנבטים והרומאים למערכה עקובה מדם שחיסלה את עצמאות החשמונאים והשליטה את הרומאים על הארץ. יהודה היתה לפרובינקיה רומאית, והורקנוס נתמנה על-ידי הנציב הרומאי כ"אתנרך", זקן העם ביוונית. מאותה העת שטמו הנבטים את היהודים והשתתפו בכל מסעות הדיכוי והענישה הרומאיים.

ביטוי לאכזריות הנבטים בקרבות המרד הגדול ביודפת ובירושלים ניתן בכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו – יוסיפוס פלביוס – וגם בתלמוד ובאגדות ישראל. וכך, בימי השלטון הרומאי הוחזר מסחר הנבטים על כנו ועריהם בנגב שבו לפרוח אולם עצמאותם פסקה בימי הקיסר טראיאנוס, שגם הכריע באותה העת באכזריות את "מרד הקהילות", וארצם הפכה ל"פרובינקיה ערביא".

בשלהי המאה השנייה לספירה קיבלו על עצמם הנבטים את הדת הנוצרית, ובנו בעריהם כנסיות מפוארות ששרידיהן משוקמים לאחרונה על תילם בגנים הלאומיים בעבדת ובממשית, בחלוצה שיבטה וניצנה. במשך מרבית תקופת הנצרות הביזנטית שגשגו ערי הנבטים בנגב והתרחבו כבעבר על-ידי רווחי המסחר בבשמים ותבלינים, בחקלאות ובהארחת רבבות הצליינים שהגיעו לנגב ולסיני, אך הכיבוש הערבי במאה השביעית הוריד את "מסך החול" על ערי הנבטים, שהתרוקנו מיושביהן.

חוקרי ארץ ישראל גילו מחדש את הערים במאה ה-18 ומצאו שרידי כנסיות וכתובות רומאיות ונבטיות, וכן יווניות ביזנטיות, ובעיקר מערכות תפיסת מים לחקלאות ולאוכלוסייה רחבה. לורנס "איש ערב", שסייר בערים בתחילת המאה ה-20 מצא עדיין את הערים על תילן ותיאר כיצד חומסים ערביי הסביבה את השרידים המפוארים ומעבירים את האבנים המסותתות לבנייה משנית בישוביהם עד באר שבע ועזה המרוחקות.

הרס משמעותי בוצע על-ידי התורכים כאשר בסיוע הצבא הגרמני בנו מסילת ברזל מדמשק לאורך הירמוק והירדן, דרך עמק יזרעאל וג'ינין, לוד ובאר שבע לעבר ניצנה וסיני, בהכנות להתקפה על תעלת סואץ. עד היום ניתן להבחין בצומת משאבי שדה בשרידי גשר רכבת גדול, ועוד עשרות גשרי מסילת הברזל התורכית בדרך הישנה לניצנה, שנבנו מהאבנים המסותתות משרידי הערים הנבטיות. כך נבנו בניצנה מבני העיירה התורכית "עוג'ה אל-חפיר", וגם הבריטים בנו מאותן האבנים את תחנות משטרת הגמלים בממשית, היא כורנוב.

בשנות ה-30 החלה משלחת ארכיאולוגית מארה"ב בראשות תעשיין הנשק 'קולט', לחפור בשיבטה וחשפה את העיר על ביצוריה ושרידי הכנסיות ומערכות המים והחקלאות. עקב הבצורת והתרוקנות בורות המים, נאלץ קולט לעבור לחפירות בניצנה, שם השאירו התורכים בארות פעילות. בניצנה מצא 'קולט' אוצר של מאות פפירוסים וחרסים כתובים שחשפו את מהלך החיים בעיר ובהר הנגב לאורך מאות שנים, כולל רישום עסקות מסחריות בבשמים תבלינים וחיטה עם ארצות רחוקות, וקבלות על משלוח אלפי סלים עם תמרים עד הכיבוש הערבי במאה ה-7, כאשר הביטחון הידרדר והוכבד עול המסים לשליטים המוסלמים. בעשרות פפירוסים מתוארות פניות תחינה לשליטים להקל בעול המסים שאינם מותירים מחייה; ואכן, מדי עשור קטנה האוכלוסייה המותשת עד לנטישת ערי הר הנגב במאה ה-8.

גם משלחת 'קולט' חשה את ה"סחיטה" והצקות שבטי הבדואים בגניבות ובתביעה ל"דמי חסות" עד להתנפלות אלימה בשנת 1938 שגרמה להרס השיחזורים, לנטישת ערי הנבטים, ולהורדה מחודשת של "מסך החול" על שרידי העבר עד לשלהי מלחמת העצמאות.   

כך נחשף לעינינו פרק מרתק וסוער בקורות ארץ ישראל, ואני ממליץ לקרוא בספרי היסטוריה ולהצטייד במפות הר הנגב בהוצאת החברה להגנת הטבע.

* * *

תגובת פרופ' מנשה הראל

לאהוד בן עזר, הנחוש ונמרץ,

שלום בידידות,

בגיליון 510 ב-18 בינואר 2010 כתבה החוקרת נסיה שפרן, שבגיליון 508 כתבתי, כי "עמנו היה היחיד והראשון בין עמי הקדם בימי בית ראשון ושני, שהפך ודרג את הטרשים לטרסות חקלאיות פרי המצאתו," וכן כתבתי: "עם ישראל היה היחיד בתולדות ארצנו ובמזרח התיכון, שבנה את בירתו, מקדשו ומצודתו על ההר ועל סף המידבר." – אמת, והמשיכה: "כיצד יכול היה פרופסור מנשה הראל לשכוח את הנבטים ממציאי חקלאות המדרגות שהיו בתקופת בית שני"?

 הבל!

יש לשים לב שעל החוקרת הנכבדה התנפלה טעות, כי הבית הראשון נוסד על-ידי שלמה, שמלך בשנים 967-930 לפסה"נ, בעת שהיא כתבה שהנבטים חיו באזור "בתקופת בית שני".  

מה עניין שמיטה להר סיני?

על החוקרת לבדוק את ידיעותיה המפוקפקות לפני שהיא מבזה את היהדות, הפלמ"ח והגיאוגרף.

בתודה וברכה,

פרופ' מנשה הראל

* * *

לחברי וחברות "שדמות" בפזורה

היום [19.1] שמענו בצער רב על פטירתו של חברנו

אברהם מימון (שפיץ)

ההלוויה התקיימה אתמול

שפיץ ייזכר אצלנו כמי שתמיד היה נעים להיות בחברתו

והוא יחסר מאוד לחברים ולסביבתו

[עמוס גנור, עין גדי]

* * *

ברכות לאביהו מדינה

שוויתר על תפקיד חבר במליאת מועצת הרשות השנייה לאחר שנדרש ממנו להתפטר לשם כך מתפקידו כיו"ר דירקטוריון אקו"ם. פעילותך באקו"ם, אביהו, למען ציבור היוצרים בארץ – חשובה פי כמה מלהיות חבר במליאת מועצת הרשות. פעלת נכון, וכל הכבוד לך, והֶמשך הצלחה בתפקידך באקו"ם – לאחר שהיה לך חלק לא קטן וגם אמיץ בהצלת אקו"ם מפני אלה שקמו עליו לערערו מן היסוד!

* * *

אילן בושם

עשרה שירים

ינואר 2010

אצל המכתבה

אֲנִי שׁוֹלֵף צִפָּרְנִים, כּוֹסֵס

וּמַתִּיז אוֹתָן בְּעַצְבָּנוּת הַרְחֵק;

חָתוּל אוֹ נָמֵר הָיוּ מִזְדַּעְזְעִים:

כָּכָה לֹא תַּגִּיעַ רָחוֹק.

בכל-בו

תַּחְתּוֹנִים תַּחְתּוֹנִים תַּחְתּוֹנִים

(עֲרֵמָה שֶׁל תַּחְתּוֹנֵי נָשִׁים בִּמְחִירֵי מְצִיאָה)

קַלִּים, אַוְרִירִיִּים, צִבְעוֹנִיִּים

(כְּמוֹ בּוּעוֹת סַבּוֹן מִתְלַבְּשִׁים בְּדִמְיוֹנִי)

עַד שֶׁכַּפּוֹת חַטְטָנִיּוֹת

מְפוֹצְצוֹת

לִי אֶת הַמַּרְאוֹת

סיעודית נשים

מִטּוֹת מִטּוֹת מִטּוֹת

(מֻצָּעוֹת)

שֶׁלֹּא הָיִיתִי עוֹלֶה עַל יְצוּעֵיהֶן.

תְּנוּחוֹת תְּנוּחוֹת תְּנוּחוֹת

(מַזְמִינוֹת)

וְלֹא עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי

פָּנִים פָּנִים פָּנִים

(מְשַׁוְּעִים)

מֵהֵם אֲנִי מֵסֵב פָּנַי

אֵלִי אֵלִי עַל מָה

עֲזַבְתָּנִי?

על שפת הים

אֵיךְ הִיא פּוֹשֶׁטֶת אֶת בְּגָדֶיהָ

וְאֵיךְ הִיא מְנַעֶרֶת אֶת רֹאשָׁהּ

וְאוֹסֶפֶת שְׂעָרָהּ

וְאֵיךְ הִיא נִמְתַּחַת

וְאֵיזֶה תַּחַת

וְאֵיךְ הִיא מַזְמִינָה

אֲבָל הַיָּם, אֲבָל הַיָּם,

לְהִשְׁתַּגֵּע,

לוֹחֵךְ אוֹתָהּ, עוֹטֵף אוֹתָהּ

וְחוֹדֵר לִמְבוּשֶׁיהָ.

לדעת אישה

בָּא אֵלֶיהָ

קָרָא אוֹתָהּ

יָדַע אוֹתָהּ

בָּא עָלֶיהָ

קָרַע אוֹתָהּ

*

הַפִּין שֶׁלּוֹ קָצָר וְלָעִנְיָן

לֹא הוֹלֵךְ סְחוֹר-סְחוֹר,

יָשָׁר לַחוֹר

בתור

הָאִישׁ שָׁזַף בְּמַבָּטוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַשְּׁזוּפָה,

תְּלָמִים תְּלָמִים חָרְשׁוּ מַבָּטָיו בְּאַדְמַת בְּשָׂרָהּ,

תְּשׁוּקָתוֹ נָפְלָה עַל קַרְקַע פּוֹרִיָּה

בבית קפה

הַמַּרְאָה שֶׁמַּרְאָה

הַשְּׂפָתוֹן שֶׁמִּזְדַּקֵּר

(אָדֹם וְצַר)

כְּאֵבֶר-מִין שֶׁל כֶּלֶב

אוֹ שֶׁל פַּר

מַתְפִּיחָה אֶת הַלֶּחִי

כְּעוּגָה

שֶׁתַּעֲלֶה יָפָה, שֶׁאֶהְיֶה

יָפָה

במראת הנהג

הִיא עַל הַכַּוֶּנֶת שֶׁלִּי

אֲנִי בְּבָבוּאָתָהּ מִתְמַקֵּד

מְחַכֶּה שֶׁמַּבָּטָהּ עִם

מַבָּטִי יִתְלַכֵּד.

בתוכה

כְּמוֹ נוֹסֵעַ סָמוּי

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 6

מה יכולתי לעשות? הצעתי לי משכב על הרצפה, לצידם, וניסיתי להירדם, והפעם אני – על יד נעלי-הבית. למרות שפרשתי מתחתיי שמיכה – הבלטות הקרות הפריעו לי ולא מצאתי לגופי תנוחה נכונה ונזכרתי כי כך גם כאב לי הגב על השולחן בלשכת היו"ר כאשר הח"כ גדעון וגינור ניסה להשכיב אותי באמצע סיור היכרות שהבטיח לי בכנסת – לא כדי להוסיף את קולי למפלגתו, שהרי ידע שאני השתתפתי בהפגנות נגדם, בזמן המלחמה, אלא כדי להיראות בחברת יפהפייה כמוני, ואם אפשר גם להשתמש בי קצת לצרכים אישיים – כמו שאומרים.

זה היה זמן לא רב לאחר שרוני, אשתו, הבלונדית הגבוהה בעלת העיניים המימיות, שאכן זכתה פעם בתואר נערת-המים של ישראל, זנזונת רצינית, מן הסוג המאוס עליי, עזבה אותו לטובת אלישע גילרמן, היבואן של מערכות אלקטרוניות לכלי-נשק, בן-דודו של חמיאל ובעל קשרים מסועפים במערכת-הביטחון, שעזב את אשתו למענה. ועתה מלאו מדורי הרכילות צילומים של רוני ואלישע, וחמיאל מקנא, אבל לעולם לא יעז לעזוב את לינדה.

גדעון וגינור היה תוקפני למדי באותם ימים. מביע דעתו גם על ספרות פורנוגראפית, קולנוע פוליטי ותיאטרון שמאלני שמחלל שם-שמיים. אני לא הסכמתי לדיעותיו. אנשים כמוהו חושבים כי רק דרכם נכונה וכי הם זכאים לומר לכולנו איך צריכים לחיות. ואני, בייחוד אני שונאת את אלה החובשים כיפות ומעמידים פנים כאילו יש להם חוזה עם הקב"ה וכאילו האמונה הדתית היא ההרגשה הכי נפלאה בעולם, וכי הם חיים להם יופי של חיים, קשים ומסוכנים, בארץ החדשה והנקייה שהקימו להם על הגבעות בשטחים. טוב, אם הערבים יקבלו במשך הזמן הרבה כסף עבור האדמות שהם מוכרים לנו, ויסכימו לעזוב בהמוניהם את הארץ, אני חושבת – זה יהיה סידור די מוסרי כי לא יהיה צורך לגרש אותם וגם לא לחיות-יחד עם יותר מדי מהם, ולפיתרון הזה אף יהודי לא יכול להתנגד, כולל אני. אבל בינתיים – אני מתנגדת.

אבל אני, לא כדי לתמוך בו פוליטית באתי לכנסת, מה עוד שאני בעד חופש גמור לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה בתנאי שאינו פוגע בזולת, ובקטינים – כמובן; אלא, בקיצור – גדעון וגינור ערך לי סיור מטרף באולם-המליאה ובמזנון ובספרייה ועד היום אינני מבינה איך קיבל רשות להכניס אותי לכל המקומות האלה. אמנם נכון שהכנסת היתה אותה תקופה בפגרה, ורק כמה ח"כים משועממים, חברי-ועדות, הסתובבו בה, קטנים מכפי מה שהם ניראים בדרך-כלל בטלוויזיה, וכאילו חוששים לצאת החוצה מן המקלט הבטוח והנעים שמצאו להם במוסד הסגור הזה, איש בחברת רעהו.

זו ודאי גם הסיבה שלשכת היו"ר היתה ריקה, ואנחנו עמדנו והשקפנו מחלונותיה לעבר המוזיאון וקריית הממשלה והאוניברסיטה הישנה, ואז הרגשתי פתאום שגדעון לא כל כך עומד לצידי אלא מאחוריי, ונושף בעורפי, ובעוד רגע החזיקו כפות-ידיו בשתי שקיות-החלב מלפנים, שהיו נתונות, תודה לאל, בחזייה רצינית, עם כתפיות, אשר כלפי חוץ שידרה ממני רק ניסים ונפלאות וגרמה ללטישת עיניהם של עובדי-הבית והח"כים, שאף אחד מהם לא ראה אותי, כמובן, ערומה, או אפילו רק בבגד-הים, ולא היה יכול לדעת את בעיית ציצאלאך שלי, שאני קוראת לה – חזִיתִי הנופלת!

"השתגעת, גדעון?" צחקתי, בתוך הקרירות הנפלאה הזו של מיזוג-האוויר בכנסת ויובש הקיץ של ירושלים בחוץ. "עוד יכול להיכנס מישהו!"

"אז תישארי איתי ללילה?" ביקש, ונחיריו רטטו, "תהיי עוזרת אישית שלי. תסתובבי בבית ותעשי כותרות בעיתונים, יחד תהיה לנו קאריירה מטרפת! מותק, יש לי חדר משגע במלון, רואים את חומת העיר העתיקה – "

"אני לא מותק ועכשיו תעזוב אותי," אמרתי לו, "כאן מקום ציבורי, לא?"

התעטש.

"אל תהיי טיפשה, כשנכנסנו נעלתי את הדלת מבפנים. יש לי קשרים, היו"ר עכשיו בחו"ל, ואני יכול להשתמש בלשכה – "

"בחייך, גדעון, אתה מצונן – תעזוב אותי, אני לא יכולה לצאת מפה – פרועה ומקומטת – "

אבל הטיפש לא שמע. הוא תפס אותי בכוח ומשך אחורנית, והלשכה לא כל כך גדולה כמו שחושבים, מפני שעד מהרה השתרע לאחור על שולחן-הכתיבה הגדול של היו"ר, ואני עליו, זאת אומרת על הח"כ הצעיר וגינור ולא על היו"ר, שנמצא בחו"ל, בארגנטינה, אולי.

"גדעון," דיברתי לתקרה, מותקפת מתחת, "תפסיק או שאני אתחיל לצרוח ויהיה כתוב מחר בעיתונים על ניסיון לאונס בכנסת – "

"תהיי טובה אליי, לילך," לחש באוזני מלמטה, כי שנינו, כזכור, שכבנו על הגב, ואני עליו, "תזכרי מה שהבטחתי לך, ואל תגידי לי שבגלל דיעות פוליטיות – "

"גדעון, אני דורשת ממך להפסיק – " כי ביד אחת המשיך ללפות, מלמטה, את החזה שלי, לתענוגו וכדי שלא אתרומם ואברח, ואילו בידו השנייה חפר בין מפשעתו לעכוזאלאך שלי, מושך את שמלתי ומשחרר טיל קשוח, שמתרומם מוכן לפעולה כאילו הוא משתתף בהצבעה, וכבר נדחק לי ממש לפי התחתול! מצא לו מקום –

"פראיירית, פראיירית אחת – " נאנק, "את רצית בזה, את באת, באת בלי תחתונים, לכנסת – "

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 1

מה יכולתי להגיד לו, שהתחתונים אצלי בארנק, שהייתי מוכרחה להסיר אותם בשירותים מפני שנרטבו לי, לא חשוב מה הסיבה, היא לא כל כך אסתטית, ולי לא איכפת ללכת לפעמים בלי, אם כי המצב לא היה משמח במיוחד, ועכשיו כבר ברצון הייתי מוותרת על יום הכנסת שלי ועוברת בעיר לקנות לי תחתון חדש, וזאת כמעט הסיבה שהייתי מוכנה לקבל את ההצעה להישאר ללון אצלו במלון, אלמלא התעקש לבעול אותי על שולחן היו"ר, עם כל התצלומים והמזכרות מסביב מכל היו"רים הקודמים ומתנות של אורחים נכבדים ותמונת-שמן גדולות של טובי ציירינו.

ואז הרגשתי שהמטורף מתחתיי, שחושש להפוך אותי פן אברח ממנו – כבר תוקע, ממש, בתוסיק היבש שלי ומכאיב לי נורא – אני לא יודעת מה קרה לו? – אזרתי כוח והתהפכתי בבת-אחת אבל לא הצלחתי להשתחרר, להיפך, עכשיו הוא היה עליי – מסביב נפלו כל מיני חפצים ומזכרות משולחן היו"ר, וּוַגינור שוכב היטב עליי, והפעם תוקע בכניסה הקדמית, כאילו הוא מבקש לחכך דרכי את הצ'ופצ'יק שלו בפורמאיקה דמויית-העץ, או אולי היה זה עץ אמיתי – לא היה לי די זמן לקבוע בדיוק רק הרגשתי שהלוח קשה נורא ונשבר לי הגב עליו –

אני לא מניחה שהח"כ-מניאק היה מצליח בתנוחת השולחן, כי צימדתי היטב את רגליי, כשמהשוקיים והלאה הן מתנפנפות כלפי מטה, מחוץ לשפת השולחן, ורק פחדתי פן לא יתאפק וירטיב לי את השמלה, אבל זאת לא סיבה להרשות לו לגמור בפנים. אני מודה שלא התנגדתי מספיק חזק, והוא היה יכול לפרש לעצמו את התנהגותי כאילו אני עצמי חצי-מסכימה, מה עוד שצ'יפצ'ימונצ'יק, כשרק מריח גבר, מיד מוציא ראשו החוצה ומתחיל לחפש הרפתקאות כמו איזו כיפה אדומה שעולה מקצה היער המתולתל שלי. קומדיה!

טוב. הרמתי את רגליי, השלתי סנדלים כף-בכף מבלי לקום, ותקעתי כפות-רגליי בקצות השולחן, כשאני מושכת את וגינור איתי הלא-הלאה אל שולי השולחן הענק, מאחוריי; ומסביבי זזים חפצים ונופלים – עטים, מאפרות, ניירות, מזכרות מזכוכית, ממתכת, משיש, מחרסינה, נופלים, מתנפצים, וגם הטלפון מתחיל לצלצל, ואני מתקדמת לאחור פרקדן על גבי ורגליי –כמו זוג חרגולי-ענק,

ואז, בהילולת הלחיכה שחגג פותצ'יק סביב המצביע הלח של הח"כ וגינור – טראחחח!... משהו דקר אותי בכתף אנושות, לא יודעת אם זה היה קצה של משקולת-נייר או דוקרן-מסמכים או פטישו של היו"ר, הכאב היה נורא, ובבת-אחת התרוממתי ועפתי קדימה, חולצת ומפילה את הח"כ המצביע בתוכי –

מפותצ'יק עלה קול טפיחה לחה של ריקנות, כמו פומפה.

אז גם פסק צלצול הטלפון.

והתחלתי לבכות, תופסת בכתפי מרוב כאב, הייתי בטוחה שדם רב זב ממני.

הח"כ עמד מולי, לבוש כולו, רק רוכסן-המכנסיים פתוח, והמצביע שלו, כמו צוואראש של ברווז חום בעל עין אחת שיצא זה עתה נוצץ מטבילה בשלולית – מתנדנד בין אצבעותיו כשהוא מנסה להכניסו, בדי עמל, חזרה, כשד שיצא מבקבוק. וכשסגר את הרוכסן, הייתי מלאת התפעלות – מן השליטה העצמית, הפרלמנטארית הזו, שאף שהיה קרוב לשיא – נשאר עם כל הזרעונים בביצאלאך שלו, בלי לגמור.

פוליטיקאי ערמומי, שומר עצמו לפעם אחרת! – חשבתי, אפילו בתוך בכיי והכאב החריף, הצורב, בכתף. "נו, גש כבר – " אמרתי, "תבדוק, אם אני לא מדממת – "

"היה לך מזל, לילכצ'יק," אמר כשעיניו מצמצמות עליי מבט בחמדנות, לאחר שבדק אותי ומישש בכתפי. "חוץ מזה שאת זונה ארורה, לא קרה לך שום דבר – "

"סתום את הפה שלך," אמרתי, "ובייחוד במקום הזה, כנסת ישראל, איך אתה לא מתבייש?!"

"תראי," התחיל לצחוק צחוק רע, ונחיריו רטטו, "תראי מה עשית משולחן היו"ר – "

ואכן, המראה היה נורא: כאילו התחוללה כאן הפיכה, או גנבים או פורעים השתוללו בלשכה. מזל שהיו"ר כבר לא משתמש בקסת, שהיתה ריקה ושימש קישוט בלבד, אחרת הייתי מותירה שם, לבטח, גם שלולית של דיו.

עמדנו שנינו באמצע החדר, עם כל הקירות הכהים והתמונות והמזכרות המנופצות ושמי ירושלים שבחלונות ממערב ומדרום – והרגשתי שווגינור שוב מחזיק בכתפי והפעם מנסה להפשיט לי את החולצה.

"מה אתה עושה, משוגע? אתה מכאיב לי – "

ובאמת, הדקירה הזו, שלמזלי כנראה לא פצעה אותי, עדיין כאבה מאוד.

"מותק, לפחות לנשק את השדיים שלך לפני שיוצאים. תני לראות – "

הרגשתי כאילו אני איזה ממתק בעיניו, שעומד לבלוע אותו.

"לֵך תנשק את הציצים של אימא שלך, אם זה מה שאתה צריך – " כמעט סטרתי על לחיו. "תן לי ללכת – "

"לא, תישארי, תעזרי לי לסדר!" שינה לפתע את טעמו.

"לא בא בחשבון, אני רוצה הביתה – "

"חכי. אני אביא אותך – "

"אני רוצה לתל-אביב!"

"לא, את נשארת בירושלים – " נצצו עיניו בערמומיות, "הבטחת לי, במלון – "

"לא הבטחתי – "

כך נמשך הוויכוח ונדמה לי אפילו שאמרתי לו "אני לא זונה כמו אשתך!" – עד שהצלחתי לצאת, ולעשות את דרכי החוצה, לבד, לשער ולתחנת האוטובוס, והגעתי לתחנה המרכזית, אני לא יודעת איך, אבל צוחקת לעצמי מדי פעם למחשבה שהוא זוחל שם בלשכה, על הרצפה, לאסוף את החפצים הנופלים, ומזלו שפני השולחן נותרו יבשים, אם אני לא טועה, כי אחרת היה צריך לקנח בסמרטוט את תנובתנו המשותפת מעל שולחן היו"ר, כי כשאני מגורה אני מרטיבה מאוד, ממש מתיזה – עד למרחק של אפילו חצי מטר.

אך בכך לא נסתיימו תלאותיי לאותו יום.

 [נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

שודר ב-סי.אן.אן.

Saturday evening on his Geraldo At Large program anchored from Haiti and aired on FNS, Geraldo Rivera and his brother Craig reported on an Israeli Defense Forces ( IDF) field hospital operating in Haiti. Within 24 hours of the earthquake the IDF had arrived in Haiti and built their field hospital (16 hours flying and 8 hours building). They have a full operating theater, a pediatric ICU, an Obstetrics facility and about 100 beds, all set up in a tent. The unit is staffed by about 40 IDF doctors. They are saving lives by preventing infection in neglected wounds and by operating when necessary.  

The IDF unit is complemented by a ZAKA unit, the folks who clean up human remains after bombings and provide for compassionate burial. It is worth noting that ZAKA are primarily orthodox Jews who violated the Sabbath in order to get to Haiti quickly. Jewish law says saving lives takes precedence over the Sabbath.

 There has been a general lack of publicity for this effort. 

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,259 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,017 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל