גיליון מס' 510

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בשבט תש"ע, 18 בינואר 2010

עם צרופות של שלוש תמונות מביקורו של המשורר ישראל הר בפולין וצרופת מאמרו של אמנון רובינשטיין מ"ג'רוזלם פוסט"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רְעִידַת-אֲדָמָה בְּהָאִיטִי.

רות ירדני כץ: לאה גולדברג, גדולה מהחיים.

יִשְׂרָאֵל הַר: שירים ופרוזה [ובעקבות מסע לפולניה].

דן אלמגור: "אני אוהב אתכם, קריקטוריסטים צעירים בני ימינו!" –  ילד חובב-עיתונות, היושב על סיר-לילה וקורא עיתון.

ד"ר אברהם וולפנזון: זליכה לא מבקש סליחה, מכתב לקורא-המכתב-העיתי ר.

בן כפיר: לבנות גשרים של תקווה.

צבי אל-פלג: לחרות באותיות של זהב שמותיהם של רוצחים.

נעמן כהן: 1. האידיאולוגיה של ה"בועזים". 2. הכיסא הנמוך – צדק פואטי.

יעקב זמיר: ביאליק אמר או לא אמר?

עדינה בר-אל: "דוד שמחה" הראשון (ביידיש)  ודודים אחרים בספרות ילדים.

משה כהן: אני לא אצטרך לנגב רוק מהפנים!

מתי דוד: בחסות האו"ם: "הפליטים הפלסטינים" מועדפים על פני כל שאר פליטי העולם.

נסיה שפרן: תולדות הנבטים.

חיים פיירברג: מתי מסתיימות 100 שנות תל אביב?

אורי הייטנר: לאן הולכת פרשת שרה נתניהו?

אסי דגני: צ"ל "אלי אתה וְאוֹדֶךָּ."

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, בהוצאת ביתן, 1985, מחברת ראשונה, המשך 5.

בן דרור ימיני: שמאלנות, גזענות ותקשורת, הבעייה היא לא עם סגן שר החוץ. הבעייה היא שרבים אצלנו מזדהים עם דברי התועבה של ארדואן. ["מעריב"].

David Yehezkel: ISRAEL' DISPROPORTIONATE RESPONSE

* * *

יוסי גמזו

רְעִידַת-אֲדָמָה בְּהָאִיטִי

הַגַּעַש הַמֵּגִיחַ לְכַלּוֹת אֶת הַקַּיָּם

בְּפֶרֶץ אֵימְתָנִי וְלֹא-צָפוּי שֶל אוֹן גִּיגַנְטִי

אִם מִקִּרְבֵי הָאֲדָמָה וְאִם מִמְּעֵי הַיָּם,

אִם בְּמִפְרַץ בֶּנְגָּל אוֹ בָּאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי

אֵינוֹ מַבְדִּיל בֵּין פַּרְוְרֵי-יֻקְרָה לִשְכוּנוֹת-עֹנִי

וּבֵין צִבְעֵי עוֹרָם שֶל קָרְבָּנוֹת חַפִּים מֵחֵטְא

בְּתַאיְלַנְד אוֹ הָאִיטִי – וּבִמְחִי מַפָּץ טֶקְטוֹנִי

שֶזַּעֲמוֹ עִוֵּר הוּא עָט לְפֶתַע וְנוֹחֵת

בְּכָל מִקְרִיּוּתוֹ שֶתַּצְפִּיּוֹת לֹא שִעֲרוּהָ

וְגַם אִם שִעֲרוּהָ – לֹא יָכְלוּ, טְרוּפוֹת-חוּשִים,

לִמְנֹעַ בַּעֲדָהּ לִזְרוֹת כְּמוֹץ נָפוֹץ בָּרוּחַ

אֶת מִגְדְּלֵי קְלָפָיו שֶל הַקִּיּוּם הָאֱנוֹשִי.

כִּי כְּזַב שַאֲנָנוּת-הַתָּם הוּא לוֹט-בְּדָיָה מָתוּחַ

עַל עֵינֵיהֶם שֶל כָּל שֶשָּכְחוּ לִבָּם לָשִׂים

לְסֵדֶר-הָעוֹלָם שֶעַד אֶתְמוֹל נִרְאָה בָּטוּחַ

כְּצוּק יָצִיב וּכְבָר הוּא מְנֻפַּץ כָּאן לִרְסִיסִים.

כִּי סֵדֶר-הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא רַק בְּדִמְיוֹנֵנוּ

וְאִלּוּ הָרֵאַלְיָה הָעוֹלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן

הִיא אֶרֶץ לֹא-סְדָרִים, אֶרֶץ עֵיפָתָה וְטִמְיוֹן

וְאָנוּ – בְּצַלְמָהּ וְכִדְמוּתָהּ – אֶת כִּלְיוֹנֵנוּ

נוֹשְׂאִים בְּאוֹתוֹ אֹפֶל קְטַן-מוֹחִין שֶל חַיְתוֹ-טֶרֶף

שֶבִּיצָרֵינוּ פְּנִימָה: הַשִּלְטוֹן, הַהוֹן, הַדָּם

שֶקְּרוּם-בִּלְמֵי-פִּרְצָם דַּק אַף מִזֶּה שֶל אִמָּא Terra

וְנֶצַח יֵז נִצְחָם אֲשֶר אָדַם וְלֹא נָדַם

וְשֶבִּטְוָח אָרֹךְ: בְּשוּם חָזִית, בָּהּ נִרְצָחִים

מֵאָז הַסְּצֵנָה בַּשָּׂדֶה בֵּין קַיִן וּבֵין הֶבֶל

אֵינְסְפוֹר קָרְבְּנוֹת מֹלֶךְ-הַקְּרָבוֹת אֵין מְנַצְּחִים

כִּי אִם מְנֻצָּחִים בִּלְבַד בַּסֵּבֶל וּבָאֵבֶל.

עַד שֶפִּתְאֹם בְּרֶצַח-הֲמוֹנִים, שֶדֶּרֶךְ-קֶבַע

רוֹאִים בּוֹ צִינִיקָנִים עַל פִּי רֹב פָּטֶנְט רָשוּם

שֶל הוֹד מַעֲלָתוֹ הַ"הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס" – גַּם הַטֶּבַע

שוֹבֵר שִׂיאֵי-עוֹלָם שֶשּוּם מֻמְחִים לֹא יַכְחִישוּם.

וְזֶה גוֹרֵם לְחַלְחָלָה וְזֶה מַצִּיב תִּזְכֹּרֶת

לְכָל שֶמּוּל הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר עוֹדָם סוּמִים

לְכָךְ, שֶבְּסִירָה אַחַת כֻּלָּנוּ כָּאן שֹוּמִים

בְּכַף גּוֹרָל אֶחָד, וְאִם שֵנִית נֻכְרַח לִסְקֹר אֶת

אֵין-סְפוֹר שַׂקֵּי הַפְּלַסְטִיק שֶפְּגָרִים צְרוּרִים בָּהֶם

בְּגֵיא-צַלְמָוֶת בּוֹ לֹא יִירָא רָע רַק מִי שֶמֵּת כְּבָר,

סִימָן שֶבָּא הַזְּמַן שֶבּוֹ נָבִין אֶת הָאֱמֶת כְּבָר:

שֶשּוּם אָסוֹן אֵינוֹ חַד-פַּעֲמִי, רַק חַיֵּיהֶם

שֶל מִי שֶלֹּא יִחְיוּ עוֹד, כָּל אוֹתָן גְּוִיּוֹת-אָדָם

שֶנִּשְמְדוּ בְּרַעַש-אֲדָמָה אוֹ זַעַף-מַיִם

וְשֶאָבְדוּ לָעַד אַךְ מִלֵּב כָּל מִי שֶאִבְּדָם

אַף פַּעַם לֹא יַרְפּוּ אוֹתָן קֻשְיוֹת דְּמוּעוֹת-עֵינַיִם:

מָתַי נָבִין כִּי עַל אוֹתוֹ כּוֹכָב אָנוּ חַיִּים

בְּשֶפַע אוֹ בְּאֶפַע, בְּנִירְוָאנָה אוֹ בְּפֶרֶךְ

וְכִי חַיָּיו שֶל כָּל אָדָם, בְּגִיל אוֹ בִּנְכָאִים,

אַף פַּעַם אֵין לָהֶם מְחִיר אֲבָל תָּמִיד יֵש עֵרֶךְ?

מָתַי נִלְמַד כִּי עַרְבוּתוֹ שֶל מִי שֶנִּתְעַצֵּם

לְמִי שֶגּוֹרָלוֹ מֻפְקָר לָעֹנִי אוֹ לַטֶּבַח

חוֹבָה הִיא – וְלֹא חֶסֶד – בְּעוֹלָם שֶנִּצְטַמְצֵם

וְאִיש אֵינוֹ חָסִין בּוֹ מִפְּגִיעַת אֱנוֹש אוֹ טֶבַע

בְּיֶלֶד אוֹ אִשָּה אוֹ אִיש הַמֻּטָּלִים מֵתִים

אִם בְּעֻמְקֵי הַיָּם אוֹ בֵּין עִיֵּי חָרְבוֹת בָּתִּים

וְכָל עוֹד בְּנֵי-אֱנוֹש רוֹצְחִים אֶת בְּנֵי-מִינָם בַּסָּךְ

שָעָה שֶאֵיתָנֵי-הַטֶּבַע מִתְמַחִים בְּכָךְ

בְּסִיטוֹנוּת שֶכְּלָל אֵינָה נוֹפֶלֶת בַּהֶקֵּף

מִזּוֹ שֶל כָּל מִשְטָר חָשוּךְ וְכָל צָבָא תוֹקֵף

וְכָל עוֹד אֵין אוֹיְבִים מִתְּמוֹל חוֹבְרִים כְּאִיש אֶחָד

לִמְנֹעַ אֶת דִּינוֹ שֶל הָאָדָם לִהְיוֹת נִכְחָד

בִּידֵי שוֹאָה ווּלְקָנִית אוֹ צוּנָאמִי אוֹ טַיְפוּן

סָפֵק גָּדוֹל הוּא אִם לַמִּין הָאֱנוֹשִי צָפוּן

עָתִיד שֶבּוֹ תְהֵא לַ"הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס" הַצְדָּקָה

לְהִקָּרֵא כָּךְ ("אִיש נָבוֹן") לֹא כִּמְלִיצָה רֵיקָה.

* * *

רות ירדני כץ

לאה גולדברג, גדולה מהחיים

לאה גולדברג היתה אשה בודדה. היא גרה עם אימה עד יום מותה. נפטרה ממחלת סרטן בת 59. מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים. ובכל זאת, היא נודעה בכתיבתה לילדים, כתיבה מלאת כבוד והערכה. היא הכירה את עולמם והזדהתה איתם. מי לא מכיר את ספריה? עד היום הם נקראים ביותר. להיטים. ניזכר בכמה: "דירה להשכיר", "מה עושות האיילות", "ניסים ונפלאות", ומי, מי לא מכיר את הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה", שכתב יצחק דמיאל שוויגר והיא המחיזה אותו עד כדי כך שמשייכים סיפור זה לגולדברג. כן, אותה ילדה קטנה שיצאה לשחק בחוץ בערב שבת לבושה בשמלה לבנה שאימה תפרה לה. פתאום מגיע איש זקן ועייף ונושא על גבו שק של פחמים. חנה'לה עוזרת לו אבל המחיר הוא שהשמלה היפה והלבנה התלכלכה והילדה לא יודעת מה לעשות. איך תחזור הביתה? ואיך אימה תגיב?  

היא תירגמה את הסיפורים: "המפוזר מכפר אז"ר", "חתול במגפיים"; המחיזה את סיפורו הנפלא של ביאליק "אגדת שלושה וארבעה".

ספרה "דירה להשכיר" הוא ספר שיש בו מסר חשוב ביותר לקטנים ולגדולים. סטריאוטיפים, דעות קדומות וחוסר היכולת לתקשר מביאים לסכסוכים. הגיבורים שלה הם ממשפחת בעלי החיים שמחקים אותנו, ואנחנו בני-אנוש בעלי דעות קדומות, גזענים, מתנשאים.

לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בפרוסיה. בגיל 22 סיימה בהצטיינות את לימודיה באוניברסיטת בון, גרמניה, בתואר דוקטור בבלשנות שמית. בשנת 1935 עלתה לארץ בעזרת אברהם שלונסקי ששלח לה אישור עלייה. היא התחברה לחיי הבוהמה התל-אביבית, לקבוצת המשוררים שנקראה "יחדיו" – לשלונסקי ולאלתרמן, ליעקב הורוביץ ולישראל זמורה.

במהלך השנים התפרנסה מכתיבה עיתונאית בעיתונים "דבר" ו"משמר", ושימשה כעורכת ספרי ילדים בספריית הפועלים. גם ערכה את עיתון הילדים "דבר לילדים" ו"אורות קטנים", כתב עת לילדי הגולה. היא תירגמה ממיטב הקלאסיקה העולמית (שלטה בשמונה שפות!) וכתבה ביקורת ספרים ותיאטרון. כישרונה בא לידי ביטוי גם בציור. ההספק שלה היה עצום. יצרה, חקרה, היתה פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית ועמדה בראש החוג לספרות השוואתית. כתבה מחזות, תירגמה לעברית גם את "מלחמה ושלום" של טולסטוי. היא לא נחה לרגע.

רבים משיריה הולחנו, שירים נוגעים ומרגשים. "בארץ אהבתי השקד פורח"; "מכורה שלי, ארץ-נוי אביונה –  למלכה אין בית, למלך אין כתר"; "הירוק היום ירוק מאוד. והאפור היום אפור מאוד", "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם".

מתוך השיר "סליחות":

"באת אלי את עיני לפקוח

וגופך לי מבט וחלון וראי

באת כלילה הבא אל האוח

להראות לו בחושך את כל הדברים."

מתוך "משירי ארץ אהבתי""

"מכורה שלי ארץ נוי אביונה

למלכה אין בית, למלך אין כתר

ושבעה ימי אביב בשנה

וסגריר וגשמים כל היתר."

בשנת 2005 יצאו לאור יומניה האישיים ושם היא מספרת על מה שעבר עליה. אני חושבת שהיא ייחלה שבבוא היום הם יצאו לאור. בהיותה בת 15 היא כתבה ביומנה:

"מצבו הרע של הסופר העברי אינו סוד בשבילי. עוניו ואי פרסומו זוהי מעשייה ישנה, לכתוב לא עברית – היא בשבילי כאילו לא לכתוב לגמרי; ובכל זאת אני רוצה להיות סופרת, ובכל זאת בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי, זוהי מטרתי היחידה."

כבר אז היא שמה לה למטרה להיות סופרת. 

ועוד טיפה על תחושותיה:

"עודני חיה עודני אוהבת – אבל אני סובלת! – כך היה תמיד. אלה הם החיים! – אבל החיים אינם טובים! – זהו שקר. את יודעת זאת בעצמך. את יודעת זאת היטב באותם רגעי השתיקה, אשר הלב מסוגל לחשוב."

"הייתי נותנת הרבה מאוד בעד שנה אחת של חיים שכל-כך הרבה נשים זכו לשנה או שנים כאלו בנעוריהן – פשוט בצידו של אדם האוהבן ונוטל מהן את האחריות ואינן חייבות להיות לא חכמות ולא 'מעניינות' ולא 'פרודוקטיביות' ולא כלום – שנה אחת כזאת כפיצוי על כל חיי העמוסים מאמץ, הדורשים ממני אומץ מתמיד."

לאה גולדברג היתה גדולה מהחיים, אבל החיים לא החזירו לה, לא היטיבו עימה. דורות של ילדים ומבוגרים התענגו ומתענגים על יצירתה וזו הערכה והוקרה שלא הרבה משוררים וסופרים זוכים לה. אילו ידעה כמה היא מוערכת אולי היתה כותבת ביומנה: "הצלחתי."

היא נפטרה בשנת 1970, ולאחר מותה באותה שנה זכתה בפרס ישראל לספרות יפה, אימה קיבלה את הפרס.

אהוד: הזיכרון שלי מפרופ' לאה גולדברג הוא יציאה מְהירה שלה מחדרה לחלל הפנימי בקומה הראשונה בבניין מייזר בקמפוס גבעת רם, שבו התרכזו בראשית שנות ה-60 מדעי הרוח, והיתקלות-התנגשות בפרופ' חיים שירמן כבד-הגוף, שיצא מחדרו הסמוך ובמקרה בא מולה מבלי לראותה, והתוצאה – נאד קולני, נורא, מאלה הנפלטים בהפתעה גם לבעליהם, שתקע בהיסח-הדעת פרופ' שירמן וזיעזע בו כבשופר את החלל הפנימי של שלוש הקומות.

כן, כל אחד לוקח מלימודיו האקדמאיים את הזיכרונות המתאימים לרמה שלו.

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

אוֹרְחִים נִדְּרָשִׁים לָצֵאת מִן הַמַחַלָקָה

הַגֵּנִיקוֹלוֹגִית בִּקּוּר רוֹפְאִים – קוֹל מֻכָּר

שַׁמַעָתִי מִמּוּל

חֲדְרִי בְּבֵית הַחוֹלִים הָעִירוֹנִי

מִתְּגּוֹדְדּוֹת סִיעַת נָשִׁים

אַהֲבָה אֵין אֶפְשָׁרוּת לִשְׁמוֹר

בְּפוֹרְמָלִין אָמְרָה אַחַת

כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ

גַּם שִׂנְאָה גַּם זִכָּרוֹן הוֹסִיפָה

הַקְּשִׁישָׁה וְתֹפְפָה עַל רָקָתָהּ

רָאִיתִי

אֶת יוֹבַנְקָה הַבַּלְקָנִית גַּם אוֹתַּךְ זְכַרְיַאסְ

מִדֶּנֶמַרְק יְלָדּוֹת רַקְדָנִיּוֹת בַּלֶּט נְהֶדָּרוֹת

מַה אַתֶּן עוֹשׂוֹת כָּאן? – אֵין מַעַנֶה רַק

כַּפּוֹת יְדֵיהֵן צְמוּדוֹת

טָסִית

כִּבְיוֹם הִוָּלְדִי עָמַדְתִּי בְּרֹאשׁ

הַתְּאֵנָה [חָנְטָה פַּגֶּיהָ] חִצִּי בַּקֶּשֶׁת

דְּרוּכָה הֶרֶף עַיִן לֹא יוֹרֶה

יַלְדָּה מְטַפֶּסֶת רָאִיתִי וַאֲנִי

דִּמִּיתִיהָ טָסִית צִפּוֹר חֶמֶד

באידיש

טאטע אוי טאטע אווי ביסט דו

איך רען זיך נישט אופעייבין

איך פאלאוף פון די פיס ווען

איך שטייאיף אודער ליג

אוי טאטע מאמע אוי זיידה פון

אוסטרולנקע

בפרוזה

 באוטובוס מחוץ לעיר ישבתי לצד הכניסה במושב לשניים – נכנסו צעירות בזו אחר זו לא שמו לב אליי, נכנסה אחת חבושה כובע לבן ענק שולים ישבה לידי בהתגנב הצצתי לדיוקן מבוגרת לא זקנה מאופרת יפה הזכירה לי מישהי שהכרתיה בשנות החמישים דוברת כמה שפות אירופאיות בעלת השכלה נרחבת כתבה מסות תרבותיות ספרותיות בעיתונות המפלגתית דיברה עברית טובה למדי מוצאה היה מאלז'יריה העזתי ושאלתיה האם הגברת מאלז'יר

ענתה לא למה

אמרתי פנייך מזכירים לי חברה שהכרתי לפני שנים

הוסיפה אני מבגדד ומצטטת פתגם עיראקי על דיוקנאות קולו של אבא שלי אז כאשר נסעתי ללונדון ישבת לידי במטוס ערבי אחד שמו גאמל עבדול נאצר לפתע אני שומע את קולי שלי קורא מן הסידור במגבר לכבוד קבלת שבת אישה אחת אומרת לאבא שלי איזה קול יפה יש לו אבל נורא עצוב אתה לא חושב תינוקת אחת שאך אמש נולדה מטפסת על כיסא נעמדת עושה בידה כמגבר קול וצועקת דווקא היה יופי.

איש אחד שואל את הילדה שעל הכיסא האוכל כאן טעים? היא עונה לו וקורצת אליי קח כרטיס שלם שב ולאחר שיביאו אוכל תוכל לדעת אם טעים ואליי אומרת מה שטעים לי אולי לא טעים לו ולהפך.

נכנסים לחדר האוכל נגינה חרישית של מוסיקת קנטטה מאת פרידריך יוהאן גולדברג מלצרים בפארקים טבחים מפולין בתחפושות מנייר של שפים מקרקוב נזירים מטורקיה ומירושלים הילדה צועקת במגבר הירושלמי

השמן הזה הוא שקרן זייפן אין נזירים ומנזרים במדינת ישראל רק ערי מקלט לרוצחים אכסניה ולבוש וטלביזיות למוסלמים על חשבון הביטוח הלאומי של המרגלים בפרלמנט של המדינה דפיקות חזקות בדלת הראשית גמד ניצב בחדר המדרגות צורח נובח

מה אתה חרש חתום כאן ומושיט לי חבילה בתוך שקית ניילון ובה תמונות שנשלחו לי מרחוב הקוסמונאטים ממוסקבה רוסיה באחת התמונות ניקולאי חברי ואני מצולמים בים ולראשי כובע משולש פינות כשל המשחק ארול פלין אבל איני רואה את הפרטנר לצחצוח החרבות שלנו נשמעה אזעקה – פתן אדום! ועדיין אין אות ארגעה מתקתק על מכונת כתיבה אנגלית תוצרת של חברת אֶרִיקָה מן הזיכרון ושלג יורד ומכסה את פניה הלבנים הירחיים של אֶרִיקָה ואני לא נופל בַּבֹּץ של ההר הגבוה שטיפסתי שפוף בין הסלעים בו וגופי ועצמותיי נהפך חדודים חדודים ועור התנין הכחול ואת הבאונטי לא חפצים אף הרוכלים בשוק הפשפשים לקבל כשי פרידה. אם ככה אקבור אותם באי המטמון ואפרסם מַפֶּה בג'רוזלם פוסט או אתלה כמודעה פרסומת בַּבִּיג בֵּן של יָפוֹ תל אביב ואפליג לי אל קרוביי היקרים באוסטרולנקע Ostroteka – פולין ידעתי הזמן זמני קצר אין אפשרות להכנות לפתע פתאום זה עשוי לקרות וכל שאזדקק לו כבר ארוז מוכן ומזומן – אֵינִי פּוֹחֵד

 כל טוב לכם ידידַיי העורכים וקוראי גיליונות מכתב עיתי / חדשות בן עזר ואם תרצו תמונתי באוסטרונלקע – אמציא לכם

לילה טוב לאהוד היקר

ישראל הר שולח עוד שיר קטן

צְבִיָּה

יָעֵל! יָעֵל בֵּלְקָרָסָה

יְרִיָּה פָּגְּעָה בֶּאִמָּא צְבִיָּה

אִמָּא

שֶׁיָלְדָּה אוֹתִי

עַכְשָׁיו נַטְשָׁה אוֹתִי הִיא שׁוֹתֵתֵת

דָּם בַּשָּׂדֶה

הוֹ יְעֵלִים! הַצִּילוּ עֹפֵר בּוֹדֵד

זה הכול ונא לזכור לציין שכל השירים והקטעים מתוך ספר בכתובים.

תודה

[ישראל הר נולד בחלם שבפולניה, שהה שלושה חודשים ראשונים לחייו אצל משפחת סבו באוסטרונלקע, ומשם הועלה עם משפחת סבו והוריו לארץ-ישראל בשנת 1931. הכומר בצילום עם ישראל ברובע קאז'מיז' שבקראקוב הוא טורקי במוצאו].

* * *

דן אלמגור

"אני אוהב אתכם, קריקטוריסטים צעירים

בני ימינו!" – ילד חובב-עיתונות, היושב על

סיר-לילה וקורא עיתון

ב'מוזיאון הקריקטורה והקומיקס' בחולון נפתחה ביום האחרון של שנת 2009, כמדי שנה, תערוכת 'השנה החולפת בקריקטורה', בה מיוצגים טובי הקריקטוריסטים הישראלים. לקראת פתיחת התערוכה פנה אליי ידידי הוותיק מימי הקריירה שלי ככתב-ספורט צעיר, הלא הוא דן פתיר מכפר-הס (אני הייתי חבר 'המכבי הצעיר' ברחובות, ושנינו כתבנו בירחון 'גורן כידון' של 'הפועל'). דן, המקדיש רבות משעותיו לשימור וטיפוח הקריקטורה בארץ, ביקש שאכתוב הקדמה לקטלוג של התערוכה. וזה מה שכתבתי, לנוחיות כל אלה שטרם הגיעו למוזיאון היפה בחולון (בתקווה שיגיעו לשם בקרוב):

אני אוהב אתכם, קריקטוריסטים צעירים בני ימינו!

נדמה לי שקראתי קריקטורות עוד לפני שידעתי לקרוא מילים.

בחזית ביתנו ברח' ש. בן-ציון ברחובות היתה מכולת קטנה, של האדון שּוֵלֵרֵר – ייקה בעל מודעות לאקטואליה. אבי האגרונום, שגם הוא היה כזה, הגיע איתו להסכם הגיוני וחסכוני:

במקום שכל אחד משניהם יחתום בנפרד על מנוי לעיתון אחד בלבד, יחתמו שניהם במשותף על מנוי לשני עיתונים – 'דבר' ו'הארץ'.

האדון שולרר, הפותח את המכולת כבר בשעה חמש וחצי בבוקר, ומקבל אז את 'עיתון פועלי ארץ-ישראל', יקרא אותו עד לשעה שש, שבה יגיע למכולת עיתון 'הארץ'. אני הייתי יורד בשעה שש למכולת, כדי לקחת את 'דבר', וחוזר למכולת בשש וחצי – כדי לקחת את 'הארץ'. כך הצליח אבי החקלאי, עוד לפני צאתו לעבודה בפרדסי נס-ציונה, להציץ בשני העיתונים. את השאר קרא עם שובו מהעבודה, אחרי שקיעה.

בימים שבהם הקדימו קונים לחנות המכולת, או שהפועלים שיצאו עם אבי לפרדס הקדימו לבוא, לא היתה לשניהם שהות לקרוא בעיון את ארבעת עמודי העיתון – זה היה אז עוביו של העיתון היומי! – ולפעמים נאלצו להציץ רק בכותרות; ובימי ששי – גם בקריקטורות האקטואליות, שהופיעו בימי שישי ב'דבר' (אריה נבון) וב'הארץ' (יוסף בס).

בימי שישי כאלה, כשנכנסתי למכולת לקחת את העיתון, ראיתי לא-פעם את האדון שולרר צוחק, מחייך, מצקצק ואפילו מוחה דמעה למראה הציור המוזר שהופיע שם. ולא פעם מוסיף: "תגיד לאבא שהיום יש קריקטורה מצויינת."

כילד, היה לי קצת קשה להגות את המילה הזרה והארוכה הזאת, קריקטורה; אבל כיוון שהאדון שולרר המליץ, ניסיתי גם אני להציץ בציור הזה, שכמעט תמיד לא הבנתי מה משמעותו. גם לקרוא את הכתוב מתחתיו ומעליו לא ידעתי. פה ושם זיהיתי כבר בציורים קלסתר פנים של מישהו שכבר ראיתי את פניו ושמעתי את שמו – היטלר, סטלין, מוסוליני, צ'רצ'יל, בווין; ולהבדיל – הרצל, בן-גוריון; אבל לא הבנתי מה כל-כך מצחיק או מעציב בציור הזה.

כדי שאוכל להבין מה כתוב מתחת לקריקטורה ובראשה התחלתי לקרוא. וכבר בשנה השנייה של הגן הצלחתי לקרוא בלי ניקוד. אם כי בדרך כלל גם אז לא הבנתי, וגם לא יכולתי להגות את רוב המילים הלועזיות המסובכות שהיו רשומות מתחת לציורים.

כיוון שלא הבנתי מה בדיוק מצחיק או עצוב בהם, ניסיתי להמציא להם סיפור משלי, כיד דמיוני הצעיר. סיפור שיצחיק, או יעציב. בהתאם לתגובתו של אדון שולרר באותו בוקר, כשבאתי לקחת ממנו את העיתון.

יוסי שטרן צייר פעם קריקטורה של ילד חובב-עיתונות, היושב על סיר-לילה וקורא עיתון. מין ילד כזה הייתי גם אני. בלי סיר-הלילה. אהבתי מילדות לקרוא עיתונים, ולאט-לאט התחלתי לזהות יותר פרצופים בקריקטורות של אריה נבון ושל יוסף בס, ולהתחיל להבין למה צחק אדון שולרר, או התרגש. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, השואה, ואחר-כך המאבק בבריטים וספינות המעפילים "הבלתי ליגליות". ולאט-לאט הבנתי שהציור שנועד, לכאורה, להצחיק, יכול לעורר לפעמים גם התרגשות ודמעות.

ככל שגדלתי, התחלתי להבין יותר את הקריקטורות של אריה נבון ויוסף בס, ולימים שמוליק כץ ויוסי שטרן וזאב ודוש ופרידל ורבים-רבים אחרים. התחלתי לגזור, לשמור ולמיין מאות לפי קריקטורות של – ועשרות ספרי קריקטורות של אמנים ישראלים וזרים, ושמחתי כשזכיתי להכיר אישית כמה מגדולי הקריקטוריסטים שלנו – ומאד התרגשתי כשזכיתי לכך שכמה מהם אף ציירו ואיירו פזמונים ושירים מפרי עטי.

 עד היום, כשאני פותח בשקט בשעה שש וחצי בבוקר את הדלת ונוטל את 'הארץ' היומי, אני מציץ קודם כל, ולא פעם עוד לפני הכותרת הראשית, בקריקטורות היומיות הקולעות של שני אמני הקריקטורה המופלאים של עיתון זה, המופיעות בראש עמוד 'רשימות המערכת', ולעיתים אפילו בראש העמוד הראשון. עד היום איני יכול לסלוח לעיתון על שגרם סבל ועלבון כבדים כאלה לזאב, אשר אהבתי כל כך כאדם וכאמן. בעולם שבו מכהן לא רחוק מכאן נשיא שעבר את אמצע שנות השמונים לחייו, וב-CNN מראיין מדי יום אדם בן-גילו את אורחיו; ו'הארץ' ממשיך לפרסם, ובצדק, גם רשימות של אנשים שעברו את הגיל שבו נאלץ זאב להיפרד מפינתו היומית ב'הארץ' – אנשים הממשיכים לחשוב, ליצור, לכתוב, לשיר, להופיע, לצייר ולרַגש – כמה מצער לחשוב על כל הקריקטורות של זאב שלא זכינו לראות ב'עיתון לאנשים חושבים'. ועל הכאב שנגרם לו.

אני אוהב אתכם, קריקטוריסטים צעירים בני-ימינו. בעיקר את הישרים, המוסריים, האמיצים, החריפים, המפתיעים-תמיד, שמשאירים אותי לא פעם נדהם, צוחק או כואב, למראה הקריקטורה היומית שלהם; המוכיחים לא פעם שאמנם צילום טוב שווה אלף מלים, אבל קריקטורה טובה שווה לפעמים אפילו קצת יותר. וחבל לי שאבא שלי ואדון שולרר לא זכו להכיר את הכישרונות הצעירים של היום, שכמה מהם היו בוודאי מרַגשים ומצחיקים גם אותם.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

זליכה לא מבקש סליחה

מכתב גלוי לקורא-המכתב-העיתי ר.

ר. היקר,

אתה יודע ועֵד, שהשתדלתי בכל יכולתי להימנע מלכתוב בנושא שאנו חלוקים בו מן היסוד: עלילת-הדם של "חסידוּת-שלטון-החוק" נגד ראש-הממשלה לשעבר, במגמה לסלקו מהתפקיד שנבחר אליו – דמוקרטית – כחוק.

אתה ידוע כבעל זיכרון מעולה במיוחד. בוודאי לא שכחת, שהעלילה נגד רוה"מ לשעבר החלה בהאשמות של זליכה, החשב הכללי לשעבר, כאילו רוה"מ חרג מהכללים בפרשת המכרז של בנק לאומי. כל זה פורסם ב"אותיות של קידוש לבנה", אותיות כה גדולות ומודגשות, עד שקשה היה להימנע מלהבחין בהאשמה זו.

בוודאי זכור לך גם, שלאחר חודשים ארוכים של חקירה אינטנסיבית, החליטה הפרקליטות שאין בסיס להאשמות של זליכה. ידיעה זו פורסמה "באותיות טַל וּמָטָר", אותיות קטנות ביותר, בעמוד צדדי, עד שקשה היה לקורא הרגיל להבחין בה. זה ההבדל העיתונאי בין "אדם נשך כלב" לבין "כלב נשך אדם".

חרף זיכרונך המעולה, בוודאי לא העלית ולא העמדת במחשבתך את שני הפירסומים הללו – ההשמצה הבולטת וההכחשה החבויה – זה מול זה – כאשר הגבת על מאמריי במילים: "אולמרט אינו דרייפוס". ושמא זכרת, אבל לא ייחסת חשיבות מספקת לכך, שפקיד בכיר באוצר מטיח האשמת-שווא שערורייתית נגד מי שהיה ממונה עליו, שר האוצר לשעבר וראש-הממשלה בעת הטחת-ההאשמה. נראה לח"מ שגם לא הפנמת את משמעות העובדה – המאפיינת את השטחיות המחשבתית בתרבותנו העכשווית – שעצם הפרחת האשמת-השווא זיכתה את זליכה בפירסום שמו, תמונתו ועלילת-השקר שלו ברוב כלי-התקשורת, ואילו הפרכת הדיבה הזאת הוצנעה מעיני חלק ניכר מהקוראים-הממהרים.

במילים אחרות: חלק ניכר מהציבור לא ידע, שהסיפור המשמיץ של זליכה התבדה לחלוטין.

והנה, בשעה שהדברים הללו נכתבים, מונח לפניי גליון יום חמישי 14.1.2010 של המוסף הכלכלי של "הארץ" THE MARKER בהוצאת עיתון "הארץ" (שגם מטענותיי על חד-צדדיותו הסתייגת). בעמודים 15-14 של המוסף הכלכלי הזה כלול גילוי חשוב על אופיו והתנהגותו של זליכה, שוחר הצדק והיושר, כביכול.

כידוע לך, הייתי בסביבתו הקרובה והאוהדת של דוד בן גוריון, בעשור האחרון לחייו, כאשר הושמץ והותקף ואף הועמד למשפט-חברים במפא"י. (לימים קיבל התובע, י.ש.שפירא, את גישתו העקרונית של ב.ג., ויזם חוק ועדות-חקירה בדיוק בנוסח שתבע ב.ג. בפרשת לבון). כאשר נרעשתי והבעתי זעזוע לנוכח המתקפה המשמיצה נגדו, אמר לי ב.ג.:

"אתה יכול להירגע. מנסיוני למדתי, שסוף האמת לצוף על-פני המים."

ואמנם, דרישות של ב.ג. שנדחו בשעתן (מֵחֲלוּקַת-הארץ דרך הפרדת-רשויות ועד לשינוי-שיטת-הבחירות) זכו להסכמה סוף-סוף, והתקבלו בחלקן – ואילו בחלקן האחר הן נתונות בתהליך של התקבלות. ב.ג. היה משוכנע, שסוף הצדק לנצח, והיה סבלני. אני הייתי קצר-רוח וחסר-סבלנות באותן השנים, וגם כיום אני חש כמו אותו אדם שהתלונן כי איחר את הרכבת (בתקופה שבה היתה הרכבת מדייקת בלוח-הזמנים שלה) רק בשתי דקות...

ר. היקר, היום תוכל להיווכח שהנוסחה של ב.ג. נכונה. בעמודים 15-14 של THE MARKER שמהם אני מצטט, שהוזכרו לעיל, נאמר כי "שומר הסף מהאוצר העביר דיווחים לא נכונים" וכי "הדיווחים שלו [של זליכה] על היקף עבודתו כמרצה סתרו דיווחים של המוסדות האקדמיים שבהם עבד," וגו'. זהו האיש שהעליל על ראש הממשלה אולמרט וגרם בכך לכדור-השלג של האשמות-השווא שבהן נאלץ ה"נאשם" להוכיח ש"אין לו אחות."

אולי דברים אלה ישכנעו אותך שיש ממש בטיעוניי? – ואם תנסה להשיב לדבריי אלה כי האשמותיו של זליכה זכו להתקבל ולהתפרסם ע"י ה"מסננת" של היועץ המשפטי – (שבעיניי הוא מכשיר-הביצוע – ה"גיליוטינה" הפורמאלית-משפטית – של "חסידוּת-שלטון-החוק") – אפנה אותך לעיתון האמין בעיניך, "הארץ", מיום שישי 15.1.2010, עמוד החדשות 14, בכותרת ראשית "הלוחם העיקש בשחיתות השלטונית [מזוז... א"ו] סייע מעט מאוד לאזרח מן השורה... מומחים מהאקדמיה אינם מתרשמים מהישגי מזוז בהרשעת אישי ציבור וטוענים שמלחמתו בהם באה על חשבון הפרט... מאבקו העיקש של מזוז בא על חשבון זכויות האזרח מן השורה... הוא ייצג רצון עממי בזוי... לפתור בעיות חברתיות באמצעות כוח.." ועוד ועוד ברוח זו – ובהתאם לרוח המאמרים בנושא של "הון, שלטון, עיתון ו...שופט עליון" ודומיהם, שמהם הסתייגת – ובהתאמה גמורה לביקורתם של שרי-המשפטים, מטובי-המשפטנים בארצנו, דניאל פרידמן ויעקב נאמן.

אם תמצא כאן קרקע לחזק את אמונך בדיווחים ה"אובייקטיביים" של "הארץ" – אשיב לך:

[א] שיש כאן אישור ל"נוסחה" של ב.ג., שסוף האמת להתגלות, ואפילו "הארץ" אינו יכול להתעלם ממנה.

[ב] אפנה אותך לפירושו הנפלא של רש"י, המספר שבעת הדלקת נרות-שבת מלווים את האישה המדליקה שני מלאכי-שרת, מלאך טוב ומלאך רע. כשמושמעת ברכת הדלקת-הנרות, עונה המלאך הטוב בשמחה "אמן", וגם המלאך הרע, נעבעך, 'עונה אמן בעל-כורחו'...

ובעניין דומה: במהדורת הבוקר של חדשות "קול ישראל" רשת ב' של יום שישי 15.1.2010 דווח על החלטת ועדת-האתיקה של אגודת העתונאים, שהאשימה את "הארץ" בהעלמת פסק-הדין של בג"ץ שדחה את זיכויו [של "הארץ"] בבימ"ש מחוזי מאשמת פרסום צילום של חרדי במצב מביך בניגוד לרצונו ובניגוד להבטחת העיתון שלא לפרסם זאת – הזיכוי זכה לכותרת גדולה – וביטולו בבית-המשפט העליון הועלם מקוראי "הארץ"... זוהי העיתונות ש"חגגה" עם השמצות זליכה ופירסומן המגמתי והשערורייתי – תרתי משמע – זוהי התקשורת ה"הגונה", כביכול.

ולסיום: התרכזתי באיש זליכה – שאינו טורח לבקש סליחה: לא מן הנפגע מעלילת-השקר שלו, ולא מן הציבור שהוּלַךְ שוֹלָל בְּעֶטְיָה. לזליכה היו שותפים להטעיה – בפרקליטות ובעיתונות – אולם הפעם, במכתבי אליך, אני מתרכז רק בו, ולא, למשל, ב"חסידוּת-שלטון-החוק" (אני מעדיף לכנותה "חסידוּת", על שום דביקותה בשליחותה הפוליטית ההרסנית באיצטלה של "שלטון החוק" כפי ש"חסידים" דבקים בהנחיות ה"רבי" שלהם; יש שמכנים את הקבוצה הזו בכינוי בוטה יותר מ"חסידוּת"...) וכמובן, גם לא מתחתי ביקורת על "הארץ" שהצליח לשכנע אנשים נבונים כמוך שהוא ראוי לאמון...

אדרבה, הקפדתי לצטט מתוך "הארץ" – כדי שתוכל לבחון אמיתוּת דבריי. ואם תאמר: בכל זאת פירסם "הארץ" גם את הדברים שציטטת – אשיב לך שוב בדברי רש"י: כאשר אין מנוס מפני האמת הנחשפת – גם מלאך רע משיב "אמן" [בְּעַל-כּוֹרְחוֹ]...

שלך, בהוקרה ובחברות,

אברהם

* * *

בן כפיר

לבנות גשרים של תקווה

שמי בן כפיר ואני אב שכול. בתי, סרן יעל כפיר, קצינה בשרות קבע בחיל הקשר, נרצחה בפיגוע טרור על ידי אדם צעיר, חבר בחמאס, ביום 9.9.2003 בשער מחנה צריפין.

אני חבר פעיל וגאה ב"פורום המשפחות השכולות למען שלום, פיוס וסובלנות". הצטרפתי כחודשיים לאחר הפיגוע כיוון שהשתכנעתי שמטרתו העיקרית של הפורום היא מניעת שכול נוסף בשני הצדדים.

אין שטות גדולה יותר מאשר לתאר את פעילות החברים שלנו כפי שתוארה על ידי מר מתי דוד (בגיליון 509) בתור "תמיכה בפלסטינים והתנגדות תקיפה לממשלות ישראל. הם תומכים ברוב הטענות, הדרישות והתלונות של הפלסטינים. הם מתנגדים לרוב קווי המדיניות של כל ממשלות ישראל, כלפי הפלסטינים." אין ספק שהפעילות שלנו היא פוליטית ביסודה אך מכאן ועד האשמה בפעילות מפלגתית רב המרחק.

בפורום שלנו חברים ישראלים ששכלו בני משפחה בגלל הסכסוך הישראלי פלסטיני. יש לנו משרד בארץ ומנכ"ל ישראלי. יחד איתנו פועל, בשיתוף כוחות, ארגון מקביל, פלסטיני, שיש לו משרד בשטחים, חברים פלשתינים בני משפחות שכולות ומנכ"ל פלסטיני. משני עברי הגבול חברות בפורום כחמש מאות משפחות ואנחנו עובדים יחד כדי להרבות פיוס. מטרתנו להביא למסה קריטית של פיוס, בשתי הברות, בכדי שהמנהיגות בשני הצדדים לא תוכל להתעלם ממנה.

כעמותה רשומה לא קיים אצלנו "המידע אודות זהות והקף המימון שלהם עדיין ניסתר ועלום למרות שידוע שקרנות וממשלות זרות תורמות להם." הכל רשום, גלוי ונגיש.

פעילות החברים בפורום נובעת מתוך הכרה שמאה שנות סכסוך עלו לשני העמים בדם ובדמים. שום סכסוך בהיסטוריה, בין מדינות, בין עמים או אפילו בין שני שכנים באותו בנין – לא נפתר בכוח ואלימות. פתרון יגיע אך ורק על ידי דו שיח ומשא ומתן. אנו מאמינים שהכאב הוא אותו כאב, הדם הוא אדום ולא חשוב בן איזה עם אתה. אפילו לדמעות יש אותו טעם בדיוק וכלל לא חשוב מי מזיל אותן.

אנו, הישראלים, צודקים. אין לי ספק שאנו צודקים. יש לנו רק ארץ אחת ואנחנו לא נוותר עליה בשום מצב ובשום מקרה.

יהודה עמיחי כתב באחד משיריו:

"מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו עוד לעולם

פרחים באביב."

ואותם פרחים, ילדים, הורים, אחים, בעלים ונשים, היו ודאי שואלים אותנו: האם העובדה שאנו צודקים מספקת? האם לא כדאי להוסיף לצדקתנו גם קצת פקחות, חוכמה, מחשבה ותכנון לטווח ארוך?

בין הים לירדן חיים שני עמים ואף אחד מהם לא מתכוון לוותר. זו עובדה שלא נוכל לשנותה. אנו חולקים כברת ארץ אחת ושותפים גם למה שנמצא מתחת לאדמה – קברי ילדינו. שילמנו מחיר נורא. אנו ממשיכים לשלם בכל יום ובכל רגע. נקמה מכל סוג שהוא לא תחזיר לנו את אהובינו. לעניות דעתי חובתנו, בני המשפחות השכולות, לחפש דרכים כדי לבנות גשרים, לטוות ולקדם רעיונות שיובילו את מנהיגינו ואת עמינו לשלום, פיוס, וסובלנות. השלום מחירו יקר. לא רק בכסף. ישנם דברים שאינם ניתנים לכימות ומדידה. את מחיר השלום נשלם כולנו – כל החברה הישראלית. את מחיר המשך המצב הקים, המשך האי-שלום, משלמות רק המשפחות השכולות.

לשמחתי הרבה אני חי במדינה פלורליסטית בה נשמר חופש המחשבה והביטוי. יש מסביבי, בחברה הישראלית, מגוון עצום של דעות. למדתי לדעת שגם הצד השני אינו בנוי כמקשה אחת. גם שם ישנן דעות שונות בקרב האוכלוסייה ולא כולם שם רוצחים. גם שם ישנם בני אדם. יש בחברה הישראלית רבים, מתי דוד ביניהם, שעוסקים בבניית גדרות וחומות הפרדה. אנא, הרשו לנו, חברי פורום המשפחות השכולות, לנסות לבנות גם גשרים של תקווה מבלי לתייג אותנו כטיפשים עוכרי ישראל.

אהוד: אני לא נחשב לטיפש וגם לא לעוכר ישראל אבל קשה לי להאמין שה"גשרים של תקווה" שלכם יקרבו את השלום, שאולי הוא בכלל לא קיים ולא יהיה קיים אי פעם, ושעל כן אנחנו גם בונים גדרות וחומות הפרדה – כדי להגן על הקיום שלנו.

* * *

צבי אל-פלג

לחרות באותיות של זהב שמותיהם של רוצחים

דבריו של מתי דוד, "מי הם ארגוני השלום בישראל" (חדשות בן עזר 509) – אמת הם ומזכירים את התהום שתמיד רבצה בין סלידת החברה היהודית מרצח ערבים לבין הערצה לה זכו רוצחים ערבים כאשר הרגו יהודים. בספרה של ברכה חבס "מאורעות תרצ"ו" מסופר על כנופייה של ערבים שבמאורעות תרצ"ו [1936] חדרה לביתו של יהודי בצפת ורצחה שלושה ילדים קטנים ואת אביהם (סופר סת"ם). בספר גם מובא מכתבה של עליא ליפשיץ –  הסבתא של הילדים שנרצחו לעיניה – לנציב העליון הבריטי, בו תיארה איך התחננה בפני הרוצחים שישאירו לפחות ילד אחד בחיים – אך לשווא. הרוצחים נתפסו, נשפטו למוות ופסק הדין הוצא לפועל.

בשלב מוקדם יותר של אותן מאורעות (לאחר רצח כמה עשרות יהודים ביפו) הרגו כנקמה אנשי אצ"ל שני פועלים ערבים שישנו בפרדס במושבה ירקונה. איך הגיבו על כך בשני המחנות?

את הרצח של שני הערבים בירקונה גינה ב"דבר" ברל כצנלסון ותבע להוציא את הרוצחים "אל מחוץ למחננו." ואילו על תליית רוצחי הילדים, הגיב אבראהים טוקאן (אחיה של פדווה טוקאן), שיש לחרות באותיות של זהב את שמותיהם של שלושת הגיבורים הערבים בהיסטוריה של האומה הערבית. אלא שאז לא פעלו כמעט יהודים בשירות אויביהם.

* * *

נעמן כהן

1. האידיאולוגיה של ה"בועזים"

כאשר בטעות החליף אהוד בן עזר את שמי לנעמן בלקינד, הייתי בטוח שזו סתם טעות פרוידיאנית, לא העליתי על הדעת שבאמת קיים עדיין מאן דהוא הנושא שם זה. אני רגיל לכך שבגלל נדירות השם תמיד מעירים לי: נעמן בלקינד או נעמן דילר. בהומור כתבתי לאהוד שאני לא נמנה על "הבועזים". ומיד האשים אותי נעמן בלקינד בפשיזם ואילו עתה [גיליון 509] הוא מאשים אותי (ואת שכמותי) שהטפנו שסטאלין הוא "שמש העמים", דבר שכמובן לא אני (ולא שכמותי) מעולם עשו. (אחרים אולי כן).

"הבועזים," כותב בלקינד, "לא האמינו באף אחת מהאידיאולוגיות." בזה הוא צודק. אחת מטענותיו של מרקס היתה  ש"האלוהים של היהודי זה הממון." ובאמת "הבועזים" האמינו רק בדבר אחד – בכסף, עשיית רווח, וניצול. "הבועזים" העדיפו תמיד עבודה ערבית זולה. רדיפת הבצע שלהם גרמה לחיזוק היישוב הערבי בארץ ומנעה הקמת משק עברי עצמאי.

על טענת איכרי המושבות כי הם בונים את הארץ כתב י"ח ברנר: "צודקים, כמדומה, האומרים להם: 'לא, באל"ף רבתי! זה – לא! בונים אינכם! דרככם, בועזים, דרך-ההריסה, דרך ההתנגדות לרעיון ישוב-ארץ-ישראל, זאת אומרת: לרעיון הצורךְ בהתרַבּוּת, התגברות והתבצרות שׁל חיים עבריים בארץ-ישראל.'"

[אהוד: אתה צריך לבקש סליחה מאיכרי המושבות של העלייה הראשונה ומצאצאיהם על דברי ההבל שכתבת עליהם כאן – "רדיפת בצע"! – גם את ברנר תלשת כאן מהקיטרוג שלו על כלל היישוב היהודי בארץ-ישראל, יישוב מסכן שוודאי היו בו פגמים בלי סוף, שלא להזכיר את דבריו הנוראים של ברנר על הערבים. לך לבתי הקברות של אנשי העלייה הראשונה, גם אלה שמתו בילדותם ובצעירותם בקדחת – ותתנצל בפניהם על שהיו להם שנים אחדות של רווחה יחסית, כלכלית-פרדסנית, בין הכישלונות הראשונים בחקלאות וקורבנות הקדחת לבין האסון של מלחמת העולם הראשונה!]

2. הכיסא הנמוך – צדק פואטי

מעשה האיוולת של סגן שר החוץ אילון, הושבת השגריר התורכי על ספסל נמוך על מנת להשפילו הוא אווילות פוליטית, אבל יש בו צדק פואטי. אחד מהחוקים הגזעניים של האיסלם אומר שהיהודים, הנוצרים, והשומרונים, חייבים להיות "בני חסות" (ד'ימים) מושפלים של המוסלמים. ("והיו שפלים" קוראן סורה 9 פסוק 29) חוקי ההשפלה קובעים בין השאר שאסור שראשו של יהודי יהיה גבוה מזה של המוסלמי. לכן למשל נאסר על יהודים לרכב על סוס או גמל. נאסר עליהם לבנות בית גבוה מזה של המוסלמי וכיו"ב. בנוסף "בן החסות" המושפל מחויב לשלם למוסלמים ג'יזיה (מס גולגלת). והנה דרך גביית הג'יזיה:

"ביום שנקבע לדבר חייב הד'ימי - בין נוצרי ובין יהודי להתייצב בגופו ובעצמו, ולא על-ידי סוכן, בפני האמיר האחראי לגביית הג'יזיה. זה האחרון חייב לשבת על כיסא גבוה בצורת כס-מלכות; הד'ימי יצעד קדימה והוא נושא את הג'יזיה באמצע כף-ידו, וממנה יקחנה האמיר בהיות ידו מלמעלה וזו של הד'ימי למטה. ואחרי הדבר הזה יכה האמיר את הד'ימי על ערפו באגרופו; איש יעמוד ליד האמיר לגרש את הד'ימי חיש-מהר; אחרי-כן יצעדו ד'ימי שני ושלישי קדימה למען יעשו להם כאשר עשו לקודמם, וכמוהם כן כל הבאים אחריהם. הכל יורשו להתענג על המחזה הזה. אף אחד למן הד'ימים לא יורשה להסמיך צד שלישי לשלם את הג'זיה על מקומו, כי חובה עליהם לשאת את ההשפלה הזאת בעצמם: כי אולי סופם להאמין יאללה ובנביאו ובכך ייגאלו מן העול המאוס הזה." (אל עדאוי, משפטן מוסלמי-מצרי, מובא בספר: בת יאור, הד'ימים בני חסות, י-ם, 1986)

יש צדק פואטי בכך שירגישו פעם המוסלמים את טעם ההשפלה בה זיכו אחרים.

* * *

יעקב זמיר

ביאליק אמר או לא אמר?

לעניין גיליון 509 – ביאליק אמר או לא אמר?  – היות שאין עשן בלי אש, ביאליק כנראה אמר.

חבל על "עבודת הדוקטוראט" הארוכה של דן אלמגור כדי להוכיח באותות ובמופתים שהנ"ל אהב מאד את הספרדים ויצא מכליו לשם כך. כל המובאות מיותרות לגמרי. זה  מתאים יותר לבנות שרוצות לעשות עבודת אם. איי. באוניברסיטה – כל הרכילות הזו. (ואחר כך האימהות מתנאות לאמור "הבת שלי עושה תואר שני").

גם אני, כותב השורות הללו, שמעתי מחבר שלי בימים ההם שביאליק אמר  את מה "שאמר"  וחרה לי בזמנו מאוד ובאמת הרחקתי עצמי מיצירתו חוץ מאשר ההכרחי לבחינות הבגרות, שם הייתי צריך לתאר את "התפעמות נפשו של המשורר מהקמה בשדותיה של דרום אוקראינה  וגו'" (לפי המורה לספרות בבית הספר התיכון בחיפה).

ומה עם אברהם שפירא? אמר או לא אמר שהנוער של היום הוא ברארה? אוי, כמה מאמרים כתבו על זה בעיתונות הכתובה וכמה התפרנסו מיני ז'ורנאליסטאנים מתחילים מהקשקוש הזה. ובכן, הוא כן אמר. אז מה?

אלא שאחרי חיים ארוכים בארץ הקודש הבנתי שלמעשה אין חדש תחת השמש בעניין. וחבל להתכחש לזה. הפולנים אומרים על הרומנים שהם גנבים והרומנים אומרים על הפולנים שהם רמאים מאניאקים, ומספרים אין סוף בדיחות על הפולניות (שכלן אמת לאמיתה!!)

הייקים לא אהבו את האוסטיודן כי הלכו בקפוטות ולא שמעו את התשיעית של בטהובן ולא דיברו גרמנית גבוהה. כאשר באו אלה לארץ הקודש הדביקו להם את התואר ייקה פוץ (לא בלי סיבה).

ועוד קודם באו הרוסים עם המיבטא הכבד שלהם וחשבו שהם ורק הם יצרו את האלוה ממעל. (עד היום לא גמרנו לסבול מ"הדיבוק" האגדי). ואל תשכחו את השינאה, כן שינאה ממש, שהיתה וישנה עדיין אצל המפא"יניקים לאוהדי זבוטניסקי מאז ועד היום הזה. אוכל להביא  דוגמאות רבות לכך.

על האנגלוסקסים אומרים שהם מתנשאים ומסתכלים עליך מגבוה ומדברים עם מבטא ולעולם לא מעוניינים ללמוד  עברית (זה גם נכון). וגם אומרים "אמש".

ובעקבות המערכון החמוד של דודו טופז מנוחתו עדן, "מה יש לך יא מוישה עם האוראנז'אדה..." אף אני שואל מה יש לכם אתם עם האמר או לא אמר? (להזכירכם, דודו טופז הוא הבדרן אשר יצא מדעתו ובמקום לטפל בו כלאו אותו וסיפקו לו בשפע כלים להשחתה עצמית, דבר שלא עשו לקוזו אוקומוטו).

ומה עם הדוסים האשכנזים שלא מרשים לבנות ממוצא מזרחי להיכנס לבתי הספר שלהם כי אם רק בדלת מיוחדת? ואיך הם מתרצים את מעשיהם. והלא שינאה יוקדת פורצת מגרונותיהם והתנשאות בזכות ה"יִיחֵס" המזויף של משפחותיהם.

על המרוקאים אמרו מרוקאי סכין (זה גם נכון, עד שבאו האוקראינים עם הוודקה ונטלו את התואר הזה מידיהם בלי עוררין) ושהם מתבכיינים על הדי. די. טי. שקיבלו בשער העלייה ולא ישכחו את זה לעולם (כדאי להם להיוודע, גם היום, איך התקבלו עולים חדשים לארצות הברית אחרי ימים של הסגר ובדיקות עם אפשרות סבירה מאד שיוחזרו לארצות מוצאם אם פיפס קטן לא יימצא תקין אצלם).

ועל העיראקים אמרו פיז'אמה ושהם אוהבים כסף (פְלוּס). וזה נכון. ועל הגרוזינים אומרים אתם יודעים מה. ועל הרוסים החדשים מקרוב באו גם אתם יודעים מה אומרים. ועל הרוסיות  כולן גם אתם יודעים מה אומרים עליהן.

ומשנתפניתי להבין את זה חזרתי בתשובה ונתתי מחילה וסליחה לאדון חיים נחמן ביאליק והיום אני מעריץ ומעריך מאוד את כתיבתו וכישרונו וידיעותיו האין סופיות במקורות ועוד. ושזה קישקוש  כל  ה"אמר או לא אמר" הזה.

אז מה אם הוא אמר? לא מזמן פורסמו בעיתונות פרוטוקולים והחלטות של אישים בכירים בממשלה הישראלית, סמוך לייסוד המדינה – שלא להביא לארץ  את אלה ואת האחרים.  גם הם "אמרו" אז מה?

לכולם מותר לומר ורק לביאליק אסור? לשם מה ההאלהה הזו?

הבעייה היתה ונשארת גם היום: אחינו יוצאי ארצות אירופה לא הכירו ולא מכירים, לא הבינו ולא מבינים את המנטליות של המזרחים – יהיו ערבים או יהודים, (ובגלל זה אנו סובלים עד בלי די) .

הערביסטים הגדולים שאיתם הממשלה מתייעצת הם אלה אשר למדו באוניברסיטה  סיפור וחצי על ג'וחה  ועוד כמה מילים ערביות משוברות וכבר הם "מומחים".

ואם תשאל אדוני העורך כיצד זה אני מעיז לומר כך על מיני עדות, כולל על זו שממנה יצאתי, אסביר לך: העיראקים עסוקים בלספור שטרות  ובניהול חשבונות של השוק האפור, ואין דעתם פנויה לקרוא את עיתונו של בן עזר.  הייקים קוראים בפעם האלף (בגרמנית) את "ייסוריו של וורתר הצעיר" ומתמוגגים, וגם לא יודעים עברית עד כדי קריאת כתיבתו של הסופר הנידח, והמרוקאים עסוקים בבחירות לוועד כלשהו אם בעבודה במועצה המקומית או ועד בית וגו' .

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

עדינה בר-אל

"דוד שמחה" הראשון (ביידיש)

 ודודים אחרים בספרות ילדים

מי לא מכיר את הדוד שמחה, הדמות המיתולוגית של ע. הלל? והנה מסתבר שהוא לא יחיד, היה דוד שמחה אחר, קודם לו, הרחק-הרחק מארץ ישראל, בארגנטינה. אבל סיפורי הדוד ההוא נכתבו ביידיש.

ונתחיל בציטוט: "דודי שמחה אוהב אותי. דודי שמחה מביא לי בכל פעם משחקים וממתקים והוא משתובב עמי, מספר לי סיפורים ומלמד אותי שירים. גם אני אוהב את הדוד שמחה. כאשר הוא בא, נעשה לי שמח ואני רוצה באותה עת רק לרקוד, לרוץ, לקפוץ ולצרוח. אתמול היה אצלנו הדוד שמחה ולקח אותי 'אַיִל' ורץ למכור אותי תוך כדי צעקה: 'מי רוצה לקנות שק קמח?'"

כאמור, משפטים אלו נכתבו במקור בשפת יידיש. הם מופיעים בפתיח הספר פעטר סימכעס שפּאַסערייען: קינדער מייסעס (הכתיב ביידיש כאן ובהמשך הוא בדיוק כמו במקור), ובתרגום לעברית: "מַהֲתַלּוֹת הדוד שמחה: סיפורי ילדים", שיצא לאור בבואנוס איירס בשנת 1936, ונכתב בידי ליטמאן.

ליטמאן – תולדות חייו וכתיבתו

לִיטְמָן גֶלְטְמָן (ביידיש נכתב: ליטמאַן געלטמאַן. להלן: ליטמאן) נולד במזריץ' אשר בפולין באוקטובר 1898. אביו עסק במסחר זעיר. הוא למד בנעוריו בישיבות קולנו, סלונים ומזריץ'. בין השנים 1918-1922 שירת בצבא הפולני והשתתף בקרבות שבין פולין לרוסיה. החל לכתוב בשנת 1915 בענייני חינוך ומפלגות, ופרסם את רשימותיו בעיתונים בפולין, אנגליה (לונדון) וקנדה.

בשנת 1920 סיים קורס מורים מטעם רשת בתי הספר ביידיש ציש"אָ [צענטראַלע יידישע שול-אָרגאַניזאַציע (ארגון מרכזי של בתי הספר ביידיש)], והיה מורה בבתי ספר יהודיים.

ליטמאן היגר לארגנטינה בשנת 1924. היה חבר מערכת העיתון "די פרעסע" [העיתונות], ופרסם בו הומורסקות, פיליטונים וסיפורים. הוא חיבר מחזות שהוצגו על בימת תיאטרון יידיש בארגנטינה. כאשר הועלתה על הבמה הצגת הבידור פרי עטו "אַ נאַכט אין סוכה" [לילה בסוכה], נכתב עליו באחד העיתונים: "הוא אחד הפיליטוניסטים וההומוריסטנים הגדולים בארגנטינה."

החל משנת 1931 הקדיש עצמו לכתיבה לילדים. סיפוריו נדפסו בכתבי-עת לילדים בארגנטינה, פולין, אמריקה ועוד. במשך השנים נדפסו כמה ספרים, שהכילו קבצי סיפורים שלו לילדים.

הביקורות בעיתונות הללו את ספריו. הוא ביקר בארץ ישראל והעלה את רשמיו בספר ארץ ישראל אין 1937 [ארץ ישראל ב- 1937], (בואנוס איירס 1938). ביולי 1946 נפטר ליטמאן באורח פתאומי בבואנוס איירס.

הוא השתמש במשך חייו בכמה שמות ופסבדונים. כאמור, שמו היה לִיטְמָן גֶלְטְמָן (ליטמאַן געלטמאַן). כך הוא נקרא בפולין. כאשר עבר לארגנטינה בחר להיקרא ש. פריילאַך. ש. – תחילית השם "שמחה". פירוש שם התואר ביידיש "פריילאַך" (לעיתים הוא הופיע בכתיב: פריילעך או פרייליך) הוא שמח. כלומר: ש. פריילאַך הוא "שמחה השמח". על כל יצירותיו לילדים הוא חתם בשם "ליטמאַן", ואילו על יצירותיו למבוגרים, וגם בחיי יום-יום, הוא השתמש בשם "ש. פריילאַך". היו לו עוד פסבדונים, בהם השתמש ברשימותיו ובפיליטונים שכתב למבוגרים ואשר נדפסו בעיתונים שונים, ביניהם: "נביאיש" [נבואי], "דאָסיזער" [זהו הינו] וכן "ל. מעזריטשער" [ל. ממזריץ'].

עלילותיו של הדוד שמחה הארגנטינאי

הסיפורים על דוד שמחה מהווים חטיבה ראשונה בת שנים-עשר פרקים בספר פעטר סימכעס שפאַסערייען [מַהֲתַלּוֹת הדוד שמחה]. הם מסופרים בגוף ראשון מנקודת מבט של הילד שלמה'לה (שלוימעלע ביידיש), שהוא אחיינו של הדוד, בן אחותו.

בספרו של ליטמאן על הדוד שמחה אין סיפורים מגובשים. הסיפורים הם בעצם פרקים בספר. בכל פרק יש נושא מרכזי אחד, אך לעיתים נלווים לו אירועים נוספים הקשורים בדוד שמחה.

דוגמאות: בקטע הפתיחה מגיע לבקר לייזר, ילד אדום שיער. ואז מסביר הדוד שמחה לשלמה'לה, שלילד האורח יש שיער אדום, כי הוא מסתרק במסרק אדום; וכי לו, לשלמה'לה, יש שיער שחור, כי הוא מסתרק במסרק שחור. לשאלת אחיינו, האם אנשים זקנים בעלי השיער הלבן מסתרקים במסרק לבן, עונה דוד שמחה: "בוודאי." ומיד מחבר שיר קטן על הנושא, המסתיים בהמלצה: "צחק, ילדון, צחק הרבה ככל האפשר."

בפרק "פעטער סימכעס דיריזשבלען" [הכדור הפורח של דוד שמחה] הוא מביא לילד הרבה סוכריות קָרָמֵל וטוען שהן צומחות על עצים. כאשר הילד מתעקש שהסוכריות נעשות בבית החרושת, צוחק דוד שמחה צחוק גדול, המזמין ומקבץ את כל אנשי הבית. אזיי הוא פונה אליהם ואומר: "שמעו נא, מה הילדון הפתי אומר: קָרָמלים עושים בבית חרושת!... עוד מעט יגיד, שגם אווזים וברווזים עושים בבית חרושת." הילד ממשיך לטעון שהוא מעולם לא ראה קָרָמלים צומחים על העצים, והדוד עונה לו: "כי הם צומחים בלילה."

השיחה נמשכת עד אשר עובר מטוס בשמיים, ואז אומר דוד שמחה: "אתה רואה את המטוס הזה, הא? זהו המטוס שלי. אני שלחתי אותו למעלה כדי לפזר את העננים בשמיים." ועוד הוא מוסיף וטוען, שיש לו בביתו גם כדור פורח, שהוא מחזיק מתחת למיטתו.

בפרק "די לעוואָנע האָט פאַרבלאָנדשעט" [הלבנה הסתבכה (איבדה את דרכה)], מספר הדוד שהוא ביקר במקום רחוק, ושם ראה את הלבנה. כאשר שאל אותה מה היא עושה במקום זה, היא ענתה לו שהיא איבדה את דרכה. ואז הדוד שמחה, לפי עדותו, קשר אותה בחבל דק והביא אותה חזרה למקום מגוריהם.

הפרק "צוגעגאַנוועט דעם טייך" [הנהר נגנב], מתחיל בהצעתו של הדוד שמחה לשלמה'לה לצאת לטיול. שלמה'לה מציע ללכת לגן הזואולוגי, אבל הדוד שמחה מסרב. ומה הסיבה? הוא ברוגז עם האריה, שלא ענה לו על ברכת ה"בוקר טוב" שלו. בהמשך מזכיר הילד חיות נוספות שניתן לבקרן בגן, אבל לדוד שמחה יש מגוון סיבות לסירובו לבקר כל אחת מהן. אז מציע הילד לדודו ללכת אל נהר לאַ-פלאטה. גם רעיון זה נפסל. הדוד טוען שהנהר נגנב, ילדים מילאו את כיסיהם במים וגנבו חצי מכמות המים. המחצית האחרת נשרפה בשל גפרור.

הצעתו האחרונה של שלמה'לה היא ללכת לקולנוע, אבל אז טוען הדוד שצ'ארלי צ'אפלין לא יכול לשחק היום בסרט, כיוון שהוא מצונן. והוא ממשיך ומציין שגם לורל והארדי ("השמן והרזה"), לא יופיעו הערב בקולנוע, כי אתמול, בסרט, הם נפלו ושברו את אפיהם. לבסוף מחליט הדוד שמחה שהם ילכו לגן הבוטני. לפני צאתם מהבית הוא ניגש לטלפון, מחייג וצועק: "הלו? הגן הבוטני? האם אתה מתגורר עדיין באותו המקום? טוב מאוד." והוא לוקח את שלמה'לה בידו ואומר: "בוא, הגן הבוטני מחכה לנו."

בפרק "פעטער סימכעס געבורטסטאָג" [יום ההולדת של הדוד שמחה] טוען הדוד שהוא, הדוד עצמו, בן ארבע. הוא היה צריך להיות בן שש, אבל הכניס שנתיים לכיסו ואיבד אותן. אזיי מתחיל דיון על ימי השבוע: וכאשר אחיינו מעיר לו שהיום יום שלישי ומחר יהיה יום רביעי, צוחק הדוד שמחה ואומר: "...יודעים רק שהיום יום שלישי, אולם אם מחר יהיה יום רביעי, עדיין לא יודעים, בדיוק כמו שלא יודעים אם מחר תזרח השמש או שיהיה מעונן." הדוד שמחה מחליט לשאול את החבר שלו, מהו היום שיגיע למחרת, שכן החבר "גר בקומה השישית," ולפיכך "הוא עולה על הגג ומביט למטה הרחק הרחק, והוא רואה אם מגיע יום רביעי או חמישי..." לאחר שקיבל מן החבר אישור טלפוני, קורא דוד שמחה לשלמה'לה ולוחש לו באוזן: "מחר באמת יום רביעי, אך זכור, אל תספר לאף אחד."

בפרק "די זון איז מיט מיר ברויגעז געוואָרן" [השמש נעשתה ברוגז עימי], קוראת אימא לדוד שמחה, שיבוא וישכנע את בנה החולה לבלוע תרופה מרה (אבקה). דוד שמחה מגיע ומספר לשלמה'לה שכובעו ונעליו עצובים, כי הוא חולה ואינו יכול להשתמש בהם, ויותר מזה – השמש, הלבנה והכוכבים אינם יוצאים מבתיהם. הם מתעצלים לצאת ומחכים שהוא יבריא. כעבור כמה ימים, כאשר שלמה'לה חש טוב יותר, אך במצוות הרופא עליו להישאר עוד כמה ימים בבית, מספר לו דוד שמחה בפרק "ווען איך וועל געזונט ווערן" [כאשר אני אבריא], שהשמש היום מאוד לא רגועה. היא יוצאת לרגע, נותנת מבט על הרחוב ונעלמת, מאירה ומסתלקת. והכול בגלל ששלמה'לה חולה ואין לה עם מי לשחק.

ואכן לאחר ששלמה'לה הבריא, הגיע הדוד שמחה לקחתו לטייל בחוץ, כמסופר בפרק "מיט דער זון אַף אַ שפּאַציר" [בטיול עם השמש]. דוד שמחה מגיע לבית אחיינו ביום יפה, חמים, שטוף שמש. הוא מצהיר שביום זה חייבים כל הילדים להיות בחוץ. וזאת כי "כשהשמש רואה שהילדים אינם ברחוב, אזי גם היא נכנסת הביתה." לשאלתו של הילד אם גם לשמש יש בית, עונה שמחה "בוודאי," וכי הוא עצמו ביקר אצלה בבית. ועוד מוסיף שמחה ומספר, שהשמש גרה עם הלבנה. אולם בבית זה יש רק מיטה אחת, בה הן ישנות בתורנות. "ומה הן עושות ביום מעונן, כששתיהן בבית?" שואל הילד. והדוד עונה שהן מתרחצות, מתקשטות, משחקות שח או דומינו... זאת ועוד, דוד שמחה מציין שלא כל האנשים יודעים שהשמש והלבנה מתגוררות בבית, אשר נמצא בבואנוס איירס. הוא מתרה בילד לא לספר זאת, כדי שלא ייווצר מצב בו כל אנשי העולם ירצו להגיע לבואנוס איירס לבקר את השתיים.

בפרק "פאַרביטן די בילעטן" [הכרטיסים הוחלפו], לוקח הדוד שמחה שמונה ילדים, בתוכם שלמה'לה כמובן, לטיול. הם מתחילים את מסעם ברכבת. הדרך אינה עוברת בשקט. לפתע, באמצע הנסיעה, טוען הדוד בבהלה, שהוא שכח לומר לרכבת מה מחוז חפצם. אזי הוא מתכופף מבעד לחלון החוצה וצועק את שם המקום המיועד. בפרק "באַזאַלצן דעם ים" [הים הומלח], הדוד שמחה והילדים בילו יום נפלא על שפת הים. הם רחצו במים, רצו, שיחקו במחבואים, חפרו תעלות בחול. בדרך הביתה מספר להם הדוד סיפור אטיולוגי, שמסביר מדוע הים מלוח: יהודי אחד, אשר אשתו לא המליחה די את הדגים שהגישה לו לארוחה, הגיע לשפת הים עם סיר מלא מלח ושפך את תוכנו לים, כדי שהדגים יבלעו את המלח ויהיו מלוחים יותר.

כשהגיעו לעיר, הם ירדו מן הרכבת ועלו לאוטובוס. ואז ביקש דוד שמחה מהילדים לא להביט מבעד לחלון החוצה, כדי שהחשמלית לא תראה אותם ולא תתעצב, שהם בחרו לנסוע באוטובוס ולא בה. ועוד הוסיף וסיפר להם, שהרכבת התחתית ברוגז עם החשמלית, כי גם היא רוצה לנסוע למעלה, ולא מתחת לאדמה, אבל היא פוחדת מהחשמלית...

הפרק האחרון "פון אַ פליג – אַ העלפענט" [מזבוב – פיל], שונה מן האחרים, כיוון שהוא סיפור מגובש, סובב סביב עניין אחד והוא: הילד שלמה'לה שומע את אביו אומר לאימו: "אחיך יודע לעשות מזבוב פיל," והוא מקבל זאת כפשוטו. בלילה הוא חולם שהבית מלא בפילים, כתוצאה ממעשיו של דוד שמחה, שהפך זבובים לחיות גדולות אלו.

של מי הדוד הזה?

למקרא מהתלות הדוד שמחה מארגנטינה, מטבע הדברים עולה במחשבתנו דמות הדוד שמחה בסיפוריו של ע. הלל (1990-1926), מגדולי היוצרים של ספרות הילדים העברית. אי אפשר להתעלם מזהות השם "דוד שמחה", ומהדמיון באופי ובהתנהגות של הדמות הראשית. גם אצל ליטמאן וגם אצל ע. הלל מתואר אדם הבורא עבור אחיינו עולם דמיוני, בלתי שגרתי, מנוגד למוסכמות המבוגרים. דברי הדוד בלתי הגיוניים, ולעיתים הוא פועל בניגוד למצופה ממנו כאדם מבוגר. בבסיס יצירתם של ליטמאן ושל ע. הלל ניצב הגיבור המכונה "דוד שמחה", ואצל שניהם שולט היסוד ההומוריסטי והאבסורדי.

אצל שני היוצרים נמצא ביטויים או מצבים דומים. לדוגמא: מישהו גר בקומה השישית. אצל ע. הלל זהו הדוד שמחה בעצמו ("כשהדוד שמחה שר"), ואצל ליטמאן, זהו חברו של הדוד, שמודיע לו איזה יום יגיע למחרת. כמו כן, שניהם כתבו סיפורים שנושאיהם הם זבוב קטן ולעומתו פיל גדול. (ע. הלל – "מזבוב ועד פיל". אמנם השינוי הוא בעלילה ובמסרים. אצל ע. הלל הדגש הוא על דימוי עצמי, ואילו אצל ליטמאן – ילד נותן פירוש כפשוטו לביטוי מטפורי בו משתמשים מבוגרים).

סיפוריו של ליטמאן על הדוד שמחה נתפרסמו ראשונים, בשנת 1936, ואילו שיריו הסיפוריים של ע. הלל על הדוד שמחה נדפסו ונתפרסמו עשרות שנים מאוחר יותר, החל משנת 1960. נשאלות השאלות: האם ע. הלל הכיר את סיפוריו של ליטמאן? האם שמע את סיפורי הדוד שמחה בילדותו? ויותר מכך, האם הכיר את האיש עצמו? ליטמאן אמנם התגורר בארגנטינה הרחוקה, מעבר לאוקיינוס, אך הוא ביקר בארץ ישראל בשנת 1937, כאשר ע. הלל היה כבן 11.

לא מצאתי הוכחות או רמזים לכך שע. הלל הכיר את ליטמאן או את סיפוריו. גם לא מצאתי הוכחה שאביו בנימין עומר (חתולי) – שהיה מוזיקאי, איש חינוך ואיש ציבור – הכיר את ליטמאן ואת סיפוריו. זאת למרות שליטמאן ערך, כאמור, סיורים בארץ ישראל, וביקר גם בעמק יזרעאל (בו התגוררה משפחת עומר). ליטמאן פגש בארץ אנשים רבים, כפי שמתואר בספרו הנזכר לעיל, הכולל את רשמיו מהביקור.

גם לגבי השאלה, האם ע. הלל שמע בילדותו את סיפוריו של ליטמאן, קשה לענות תשובה חד משמעית. האם קיימת אפשרות כלשהי, שהוא שמע בילדותו סיפורים ביידיש (או את תכניהם בעברית)? ע. הלל מעיד בספרו תכלת וקוצים (1987), שאביו היה "משוגע לעברית". הוא הקפיד לדבר רק בעברית למרות שרעייתו, אימו של ע. הלל, דיברה מדי פעם בפולנית וביידיש.

מוטיב הדוד: ישן וחדש

התופעה של מוטיבים עלילתיים, המשותפים ליוצרים ממקומות שונים בעולם ומזמנים שונים, ידועה בעיקר בספרות העממית, אך מקומה לא נפקד גם מתוך הספרות היפה. נראה, שהדוד המזדהה עם עולמו של הילד ולא עם עולם המבוגרים, הוא אחד ממוטיבים אלו. ויש אפילו דודה, שאמנם אינה גוזמאית ואינה שארת בשר, אך היא במחנה אחד עם הילדים: זוהי הדודה של שום-איש בספר ניסים ונפלאות מאת לאה גולדברג.

דוד נוסף, חדש יחסית במחוזות ספרות הילדים העברית, הוא דוד שמספר על הרפתקאותיו ברומניה. המדובר הוא בספר הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה, שכתב ינץ לוי ואייר יניב שמעוני (זמורה-ביתן 2007). הספר מציג משפחה: אימא, אבא, אח בכור, אח צעיר והדוד אריה, שהוא גוזמאי ובדאי. המסגרת החיצונית משקפת את המציאות. משפחה הזוכה לביקור הדוד בכל יום רביעי בשבוע. האח הבכור ינון אינו מאמין אף לא למילה מסיפוריו של הדוד אריה, ואילו האח הצעיר צפריר, אשר מספר את האירועים בגוף ראשון, מאמין לכל מילה שלו.

בתוך מסגרת זו משובצים סיפורי הגוזמאות של הדוד אריה בערבות רומניה. כל פרק בנוי סביב אירוע אחד, המשולב בעלילה מותחת. בלב כל עלילה נקלע הדוד אריה לצרה מסויימת, ובסופה הוא ניצל ממנה. זהו, אכן, כפי שמצוין על כריכת הספר: "ספר גוזמאות ומעשיות, מתובל באיורים מפולפלים ומרהיבים, גלגולו המודרני של הברון מינכהויזן." ההומור בספר אינטליגנטי ביותר, השפה עשירה, תקינה ומשלביה מתאימים לדמויות השונות. בסיפורים אלו הדוד מספר כיצד נורה מתוך לוע תותח בקרקס, וניצל בזכות ארבע שערות ראשו, שנתפסו בעץ. הוא מספר על ארץ היפכאל, אליה נקלע, ובה האנשים הולכים על ידיהם ואוכלים ברגליהם. בסיפורים נוספים דוד אריה נתקע על ענן וגם מציל את הסיפורים משֵד, שבולע סיפורים.

מה ההבדלים בין שלושת ה"דודים"?

הדוד שמחה מארגנטינה מבטא את ההומור בעיקר בדיבורים ובהסברים אבסורדיים לתופעות. הוא מנכס לעצמו דברים שאינם שלו, קושר עצמו לאירועים בטבע שאין לו שום קשר אליהם. לעומתו הדוד שמחה של ע. הלל לא רק מדבר, אלא גם עושה. הוא הרבה יותר פעיל. אין הוא מספר סיפורים ומסביר הסברים בענייני דיומא. הוא "זורק" חידודים לשוניים, אך גם פעיל ביותר בעשיית דברים בלתי מקובלים. הוא מתנהג בדרך שלא כל המבוגרים מתנהגים – משתטה, מגיע להומור של חבטות, לקללות "חינניות". הוא מפקיע עצמו מהתנהגות של מבוגר, הוא במחנה אחד עם הילד כנגד הוריו וכנגד עולם המבוגרים השקול והמחושב. כל אלו מופיעים, לדוגמא, ביצירתו "דודי שמחה בייביסיטר".

בדומה לדוד מארגנטינה, הדוד אריה מרומניה מדבר בלבד. הראשון מתמקד בתופעות טבע, בבעלי חיים ובעצמים מציאותיים, ונותן להם הסברים משלו; שעה שהדוד אריה מרומניה הוא גוזמאי של ממש, כמו מינכהויזן. בדרך כלל אינו מתמקד בחיי היום-יום של הילד, אלא מביא את הילד, באמצעות הדימיון המופרז, לעולמות אחרים ושונים. זאת ועוד, בניגוד לדוד שמחה מארגנטינה המצרף מיספר נושאים בכל סיפור, הדוד מרומניה בונה כל סיפור מראשיתו ועד סופו סביב אירוע אחד, סיפור שיש בו דמויות, עלילה ומתח.

אצל שלושת היוצרים מסופר על דוד, שמבקר לעיתים קרובות בבית. בניגוד להורים שצריכים לחנך את הילד וללמד אותו דברים "רציניים", הדוד, שאפשר ואין לו אישה וילדים משלו, מייצג מעין מבוגר משתטה, חבר לילד: דוד הגורם לילד ליהנות, לצחוק, ולמצוא מרפא בסיפורי הדמיון והנונסנס.

הערה: זהו תקציר של המאמר המוער "דוד שמחה מארגנטינה ודודים נוספים", שנדפס בכתב העת "ספרות ילדים ונוער", גיליון 130, כסלו תש"ע – דצמבר 2009 (עורכת: סלינה משיח).

* * *

משה כהן: אני לא אצטרך לנגב רוק מהפנים!

מכובדי,

התנועה הפמיניסטית נאבקת נגד דיכוי הנשים בידי השוביניזם הגברי. הא ראיה, אין ייצוג נאות של נשים בתפקידי מפתח. אך מה לעשות, קשה לצפות שנשים תגענה לתפקידי מפתח אם פסגת מאווויהן היא להיות שפחה נרצעת לנוכל מנוול, הנשוי ל-30 נשים, ללדת את  ילדיו ולפרנס אותו, ומה לעשות – היא שמחה בחלקה. עיין ערך גואל רצון. מנשים אלה לא תצאנה לדעתי הרבה פרופסוריות או מנכ"ליות, בלי קשר לשוביניזים גברי. זה קשור לנרצעות הנשית, כגון אישה מוכה המעידה במשפטו של הבעל המכה ומבקשת לסלוח לו. אולי גם זה נושא לפעולה פמיניסטית.

ישראל, כדרכה בכול מקרה של אסון טבע,  שלחה משלחת סיוע להאיטי, 250 עובדי רפואה וחילוץ, 2 מטוסי ג'אמבו עם הספקה וציוד. רופאים ישראלים יוצאים באופן קבוע לאזורי מצוקה לטיפול בחולים. לכול הרוחות, למה לא זוכרים לנו את זה לטובה כשמשתלחים בנו השכם והערב והופכים אותנו לפושעים ולמוקצה?? פרסי נובל כבר הזכרנו? דברים כאלה לא מעניינים אותם? רק הסתה נגדנו?

נא לספק מגבות: העם שלנו אוהב הלקאה עצמית, והוא מוצא אותה בתיאטרון הסאטירי שלנו. כעת יצאה הצגה חדשה והקהל נהנה הנאה מרובה. לשאלת המראיין איך ההצגה ענו הצופים, "יריקה בפנים!" – אחלה עם, אבל תספקו מגבות לניגוב הרוק מהפנים. תודה. אני לפחות אחסוך לכם את הטרחה, איני מתכוון לבקר בהצגה ולא אצטרך לנגב רוק מהפנים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מתי דוד

בחסות האו"ם: "הפליטים הפלסטינים"

מועדפים על פני כל שאר פליטי העולם

האו"ם הקים שני ארגוני סיוע למען פליטים בעולם:

הארגון האוניברסלי (UNCHR) – המטפל בפליטים מכל העולם.

הארגון הפלסטיני (UNRWA) – המטפל רק בפליטים הפלסטינים וצאצאיהם מ-1948.

ההבדלים וההעדפות הם אך ורק לטובת הפלסטינים, המתבטאים בתקציב, בכוח אדם, במטרות ובהגדרות של הזכויות. הבדלים אלה מקורם בפוליטיקה הגלובלית, במנותק מעקרונות וערכים סוציאלים, הומנים משפטיים אוניברסליים.

הארגון האוניברסלי UNCHR טיפל ב-21 מיליון פליטים (בשנת 2007) בכל אזורי אסיה, במזרח התיכון, באירופה המזרחית והמערבית, באפריקה ובאמריקה הדרומית. התקציב היה 1.5 מיליארד דולר (2008). הארגון העסיק 6300 עובדים ב-110 מדינות. מטרות הארגון לדאוג לשלומו וביטחונו של הפליט, וכן לקליטתו בחיים אזרחיים יציבים באחת האלטרנטיבות: לחזרתו לביתו. להשתלבותו במקום אליו הגיע. או להגירתו למדינה שלישית. הסיוע והזכויות המוקנות לפליטים אלה מוגבלים לשנתיים. לצאצאיהם, בדור השני והשלישי אין המשך סיוע.

הארגון הפלסטיני אונר"א UNRWA טיפל ב-5 מיליון פליטים (2008). ב-1948 הם היו 400 אלף – ב-2008 הגיעו ל-5 מיליון.

מטרות הארגון: לשָמֶר את מעמדו של הפליט הפלסטיני ואת צאצאיו(!) ללא מגבלות זמן (!), ולדאוג להוציא לפועל את "זכות השיבה" לאדמת פלסטין-ישראל (!) התקציב 1.09 מיליארד דולר (2009). מעסיק 28,000 עובדים מקומיים פלסטינים.

הערות בשולי הנתונים הללו:

התעמולה הפלסטינית, בסיוע של האו"ם, וארגונים וממשלות פרו פלסטיניות משמרים את בעיית הפליטים וממשיכים לטפח אשליות שניתן יהיה לממש את "זכות השיבה".

לו הזכויות של הפליטים הפלסטינים היו זהות וקרובות לאלה המוקנות ע"י האו"ם, הניתנות לכל שאר הפליטים בעולם, סביר להניח שהם היו נקלטים במקומות מגוריהם, בעיקר בסוריה, לבנון, ירדן, ביו"ש ובעזה, וזוכים לשיקום ולחיים של אזרחים נורמלים. יתכן והמלחמות והסכסוך הישראלי פלסטיני היו נמנעות.

אחרי מלחמת העולם השנייה, מיליוני בני אדם הפכו לפליטים. כולם יצאו למסע של שיקום חייהם, ביתם ומשפחתם. הם השיגו את שיקומם בעיקר בזכות מרצם ועבודתם, ללא התערבות וסיוע האו"ם. כך גם עשו כ-850 אלף יהודים יוצאי ארצות ערב, שגורשו וברחו ורכושם הוחרם, ונקלטו בעיקר בישראל, בנוסף לכל מאות אלפי ניצולי השואה.

רק הפליטים "הפלסטינים", וצאצאיהם זוכים לתמיכה כלכלית ניצחית מהאו"ם, החיים בתנאים קשים במחנות פליטים – רק בגלל מנהיגיהם.

תעודת פליט פלסטיני הפכה לנכס מזומן בשוק. האו"ם מטפח בפועל מִסְכֶּנוּת, עוני, ייאוש ושנאה לישראל, שעוברת מדור לדור בקהילה הפלסטינית. האו"ם הפך, בנושא זה, לארגון גזעני ואנטישמי.

הרשות הפלסטינית קיבלה 9 מיליארד דולר במהלך 10 שנים. במקום שכסף סיוע זה, שתרמו מדינות וארגונים בעולם, ילך לשיקום כלכלי וחברתי לפליטים, הוא הלך למימון הטרור ולשחיתות.

       * * *

נסיה שפרן

תולדות הנבטים

[לאהוד שלום רב,

פרופ' מנשה הראל הוא איש רב זכויות כאחד מסיירי הפלמ"ח הידועים וכמובן כגיאוגרף ותיק. אך כשהוא כותב כי "עמנו היה יחיד והראשון בין עמי קדם בימי בית ראשון ושני שהפך ודרג את הטרשים לטרסות חקלאיות פרי המצאתו" [גיליון 508], ואף מוסיף כי "עם ישראל היה היחיד בתולדות ארצנו והמזרח התיכון, שבנה את בירתו, מקדשו ומצודתו על ההר ועל סף המידבר" – נידמה לי שהוא שוכח עם אזורי אחר שהצטיין אפילו יותר מעם ישראל ב"כיבוש השממה" ובהפרחתה. עם שבנה את עיר בירתו – פטרה – ממש בלב המידבר. כיצד יכול היה פרופ' מנשה הראל הידען לשכוח את הנבטים, שחיו באזור בתקופת בית שני?

כחלק מן הספר שאני משלימה על המסעות האסורים לפטרה בשנות החמישים כללתי גם פרק על הנבטים. אני שולחת שני חלקים מן הפרק הזה: האחד מספר את סיפורם של הנבטים, והאחר עוסק באופן בו השתקפו הנבטים בתרבות הישראלית. אני יוצאת מנקודת הנחה שאם גיאוגרף מלומד שכח להזכירם, ישנם גם רבים אחרים ששכחו את הפרק הזה בתולדות האזור – ובעיקר בנגב.

נסיה שפרן]

איש לא היה זוכר את הנבטים, עם שהתקיים משך כמה מאות שנים בלבד, אלמלא הותירו אחריהם ערים מפליאות ביופיין. הארכיאולוג נלסון גליק, אשר חקר את ערי הנבטים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ותרם תרומה מכרעת לחקר ההתיישבות הנבטית בעבר-הירדן וגם בנגב, כתב עליהם: "יש לראות את הנבטים כאחד העמים המופלאים ביותר שעברו על בימת ההיסטוריה. הם צצו ועלו במהירות ממידבריות ערב למעמד של כוח רב, שפע ותהילה, ובמהירות מרובה נדחקו בידי הרומאים לתהום-הנשייה של ההיסטוריה שממנה באו. וכל עוד היו הנבטים קיימים, פעלו גדולות, שיגשגו בן-לילה כמעט והיו לבוני ערים נהדרות, מיוחדות במינן בתולדות מלאכת ימי האדם."

כיום, בעידן התקשורת, זכורים אולי מפעלי הנבטים יותר מאשר אי פעם: סרטים דוקומנטריים ממחישים היטב את מפעלותיהם, ספרים על הנבטים ועל עריהם מתפרסמים בשפות התרבות כל הזמן, ותערוכות על הנבטים ותרבותם מוצגות במוזיאונים מרכזיים. מאות אלפי אתרי האינטרנט המוקדשים לנבטים, ובעיקר לעיר פטרה, מעידים אף הם עד כמה השתמרו הנבטים במאגר הזיכרון התרבותי העולמי.

הנבטים היו עם שמי, כנראה ממוצא ערבי, אשר התיישבו במאה השישית לפני הספירה, סמוך לחורבן הבית הראשון, בעבר-הירדן המזרחי. הם הרחיבו בהדרגה את גבולות ממלכתם עד שהקיפה חלק גדול מהנגב. הנבטים שלטו אפילו לזמן קצר בדמשק, אמנם שלטונם שם לא האריך ימים, אך הביא אותם במגע עם התרבות ההלניסטית המפותחת. היוונים, שכבשו את ממלכת יהודה, לא הצליחו להשתלט על הנבטים.

מקור עושרם של הנבטים נבע משליטתם בדרכי המסחר העולמי. הנבטים הוליכו שיירות של סחורות יקרות ערך, בעיקר בשמים ותבלינים, מחצי האי ערב, מזרח אפריקה והמזרח הרחוק אל חופי הים התיכון. נמל עזה שימש נמל יצוא ראשי ממנו הובלו הסחורות יקרות הערך בדרך הים אל שווקי האימפריה הרומית. חשוב במיוחד היה השרף שהופק מצמחי המור והלבונה אשר נועד לצרכי פולחן. מור ולבונה מחצי האי ערב נחשבו למשובחים ביותר בעולם, הם היו חשובים מאוד בתרבות הקרבת הקרבנות של תרבויות המזרח הקדום, גם בקרב בני ישראל, ומאוחר יותר נעשה השימוש בהם נפוץ גם בקרב היוונים והרומאים.

"גדולתם וייחודם של הנבטים היו בשימוש ובניצול הכלכלי הנכון של כלי התעבורה היבשתי שלהם – הגמל," כותב עמוס קינן בספרו שושנת יריחו, בו הוא מקדיש כמה קטעים יפים לנבטים ולתרבותם. שיירה נבטית מנתה כ-2,500 גמלים והתפרשה לאורך כשמונה קילומטרים. במקום להעמיס על הגמלים מים ומזון, בזבוז מוחלט מבחינה כלכלית, הם הקימו 65 תחנות משמר בין עזה לחצי האי ערב, בהן ניתן היה להצטייד במים ובמזון. התחנות נבנו במרחק 30 קילומטרים זו מזו – טווח ההליכה של שיירת גמלים ביום אחד. חלק מתחנות ההצטיידות האלה התפתחו והפכו לערים במשך הזמן.

לצד עיסוקם במסחר פיתחו הנבטים חקלאות באזורי המידבר הצחיחים. הם השכילו לרתום את כישרונותיהם לצרכי המציאות המשתנה, ועם דלדול המסחר היבשתי החלו לפתח כלכלה המבוססת בעיקר על חקלאות. בערים הנבטיות התגלו יקבים וגתות, בתי בד לייצור שמן, גרנות וממגורות. חקלאות משגשגת זו התאפשרה הודות למערכת מפעלי מים משוכללת ומדהימה בהיקפה. הנבטים אגרו את מי השטפונות באמצעות סכרים ותעלות אשר הטו את מי הגשמים אל בורות אגירה ענקיים שנחצבו בסלע. במדרונות הנחלים נבנו טרסות בכל מקום אפשרי. מרחב המחיה של הנבטים השתרע כולו בתחומי המידבר. לא היה להם שום עורף חקלאי, הם לא יכלו להתבסס על צפון פורה יותר, ומשום כך נאלצו לנצל כל פיסת קרקע וכל טיפת מים לפיתוח החקלאות. "שום עם אחר בסוריה, עבר-הירדן וערב לא הרחיב את תחומי החקלאות הרחק לתוך המידבר כמו שעשו הם. וכן לא הצליח שום עם לנצל כמותם את מדרונותיהם של ההרים ואת אפיקיהם של נחלי האכזב כדי לכנס ולשמור את מי הגשמים העזים בעונתם הקצרה ורבת המשקעים," כתב הארכיאולוג נלסון גליק. היכולת להשיג מי שתייה באזורים שחונים, שאין בהם מקורות מים טבעיים, ייחדה את הנבטים משבטי נודדים אחרים במהלך ההיסטוריה האזורית.

הנבטים לא הותירו אחריהם ספרות היסטורית או דתית, והתרבות הרוחנית שלהם היא בבחינת נעלם. הידע עליהם שאוב ממקורות זרים, יהודיים או יווניים-רומיים, ומן השרידים החומריים שהותירו. אחד מסודות הצלחתם היה יכולתם לקלוט ולאמץ תרבויות זרות לצד תרבותם המקורית. הנבטים אימצו את הכתב הארמי, ששלט אז באזור, ומאוחר יותר את הכתב היווני. לצד האלים המקומיים שלהם, ובראשם האל דוּשָרָה, שהיו מופשטים באופיים, הם אימצו מאוחר יותר גם את אלילי יוון ורומי דמויי האדם. הנבטים הצטיינו כבנאים, אדריכלים ופסלים, וכישרונותיהם בתחום זה התבטאו בעיקר בקברים המפוארים שחצבו. הארכיטקטורה הנהדרת שלהם הינה מזיגה של מסורות שונות מן המזרח ומן המערב, אשר הותכו ליצירה עשירה ומקורית. הם הצטיינו גם במלאכת הקדרות וידעו ליצור כלים אשר עוביים לא עלה על מילימטר אחד – כעוביים של כלי חרסינה סיניים. "מי שהחזיק בידיו פעם כלי-חרס נבטיים לא ישכחם עוד לעולם," כתב נלסון גליק.

על אף שהנבטים החלו להתנחל בעבר-הירדן ובנגב סמוך לתקופת חורבן הבית הראשון, הם הפכו לממלכה רק כמה מאות שנים אחר-כך. ממלכת הנבטים שרדה כממלכה עצמאית כמאתיים שנה בלבד, ובשנת 106 לסה"נ נכבשה על-ידי הרומאים. בניגוד לשכניהם היהודים לא ניסו הנבטים למרוד באימפריה האדירה, ועל אף שאיבדו את עצמאותם המדינית הוסיפו חייהם להתנהל כמעט ללא הפרעה.

התקופה הביזנטית הביאה עימה פריחה מחודשת. הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה, והפרובינציה הנידחת בירכתי המזרח זכתה למעמד הנכבד של "ארץ הקודש". תושבי הערים הנבטיות אימצו את הדת הנוצרית והקימו כנסיות מפוארות. התיישבות של נזירים באזורים המידבריים, ותנועה של עולי רגל נוצריים שעשו דרכם מירושלים להר סיני, סייעו אף הם לפיתוח האזור. זו היתה תקופת שגשוג יחידה במינה בתולדות הנגב אשר כמוה לא נודעה מאז. הנגב אמנם שכן בשולי הממלכה הנבטית המקורית, אולם אין ספק שהיה חלק חשוב ממנה. הכתובת הנבטית הקדומה ביותר שנמצאה עד כה לא התגלתה בפטרה הבירה, אלא דווקא בחלוצה שבנגב.

אין ספק שצאצאיהם של הנבטים המקוריים התגוררו עדיין בפטרה ובנגב בתקופה הביזנטית. בחפירות ארכיאולוגיות התגלו שמות נבטיים רבים מתקופה זו. אולם הערים המשגשגות משכו אליהן הרבה אנשים מן החוץ. בפפירוסים שהתגלו בניצנה מופיעים לצד השמות הנבטיים גם שמות ערביים טהורים. במשך הזמן נמהלה הזהות הנבטית בזהויות של קבוצות אתניות אחרות, ותרבותם המקורית ניטשטשה. ועם זאת, על אף השינויים שעברו עליהם, היסוד האיתן של ערי הנגב נותר נבטי עד הסוף. תולדות הנגב במשך יותר מאלף שנה הם מסכת היסטורית אחת, שהמכנה המשותף לה הוא הנבטים.

הכיבוש הערבי במאה השביעית סימן את תחילת הסוף. הכובשים הערבים לא פגעו בתושבי הערים הביזנטיות וגם לא ניסו להעבירם על דתם, אולם לערבים לא היו שום מניעים לפתח את האזור. לדרכי הנגב כבר לא הייתה חשיבות מסחרית, ואילו פטרה הייתה מרוחקת מדי מנתיב עולי הרגל למכה. ללא שלטון מרכזי חזק החל הביטחון הציבורי להתרופף וכוח ההגנה מפני שוסי המידבר נחלש. הערים לא נהרסו, אך תושביהן נטשו אותן בהדרגה. בסופו של דבר ניצח הישימון את המזרע וזכרן של הערים המידבריות אבד בתהום הנשייה.

הנבטים בתודעה הישראלית

הנבטים מעולם לא העסיקו את התודעה הישראלית באופן שבו העסיקה ממלכת הצלבנים. אין שום אנלוגיה בעלת משמעות היסטורית או גיאו-פוליטית בין ממלכת הנבטים לבין מדינת ישראל. הנבטים השתלבו היטב ברוח-הזמן בשני אופנים עיקריים: כאחד מעמי האזור הקדומים, וכנציגים מובהקים של "כיבוש השממה".

הנבטים נתפסו בעיני בני הארץ לא רק כעם חיובי, אלא כמודל הזדהות במלוא מובן המילה. לצורך כך דומה שנעשתה הבנייה מסוימת של הסיפור הנבטי, בעיקר בדרך של מחיקת היסודות השליליים שהתקשרו לדמותם. הבנייה זו אינה שונה במהותה מזו שנעשתה לסיפור מצדה, ממנו נמחק למעשה הטבח האכזרי שבצעו הקנאים באנשי עין-גדי. המלחמות שהתנהלו בין הנבטים לבין היהודים בתקופת בית שני, ואפילו השתתפותם בחורבן ירושלים, לא פגמו בתדמית הנבטים בתודעה הישראלית. למעשה, בני הארץ לא הכירו את הפרק הזה בהיסטוריה של ימי בית שני. הנבטים אינם מוזכרים כמובן בתנ"ך, אלא במקורות מאוחרים יותר, ודור הצברים הראשון לא הכיר הכרות של ממש את התלמוד והמדרשים. מערכת החינוך לא עסקה במלחמות שנערכו בין ממלכת הנבטים לממלכת החשמונאים. אלה היו בעיקרן מלחמות טריטוריאליות בין שני עמים שכנים, מלחמות אותן יזמו ברוב המקרים שליטים שליליים בהיסטוריה היהודית – אלכסנדר ינאי והורדוס – והן לא השפיעו על מהלך ההיסטוריה היהודית כדוגמת המלחמות נגד היוונים או הרומאים.

גם על התפקיד שמילאו הנבטים בחורבן ירושלים לא למדו בבתי הספר, אולי מפני שזה היה פרט שולי באפופיאה הגדולה של המרד והחורבן. אין זה פלא משום כך, שהאכזריות שהפגינו הנבטים כלפי היהודים בזמן חורבן ירושלים, תמצא ביטוי בסוף העשור הראשון למדינה דווקא אצל סופר שנולד ביישוב הישן והיה חניך ישיבה בצעירותו. יהושע בר-יוסף מתאר כיצד הנבטים מילאו נאדות מים בעשן והושיטו אותם לפליטי ירושלים הצמאים, כדי שאלה ייחנקו בייסורים כאשר העשן חודר לריאותיהם והם נתקפים עוותי חנק ומפרפרים בידיהם וברגליהם לפני שהם נופחים נפשם. הוא כותב: "זוהי אגדה איומה שאפילו אם אין בה אמת היסטורית יש בה אמת של מתן דמות. כך ראו אותם בני דורם."

דור הצברים הראשון לא הכיר את הסיפור הזה משיעורי היסטוריה בבית-הספר, וגם ספרי ההדרכה לא הירבו לעסוק ביחסים בין הנבטים והיהודים בתקופת בית שני. הנבטים נתפסו על-ידי בני הארץ כאחד מעמי האזור הקדומים, אותם עמים אליליים שבני הדור כה הוקסמו מתרבותם. הנבטים אמנם עלו על במת ההיסטוריה הרבה יותר מאוחר מן הכנענים ועמי קדם אחרים, אך הם היו בבירור עם קְדם-מוסלמי, והם יכלו להימנות בקלות על העמים ה"ילידיים". ראייה זו של הנבטים מצאה לה ביטוי גם בתרבות.

הפסל "נמרוד", העשוי מאבן-חול נובית, נוצר בהשראת המיתוסים הקדומים של האזור. הפסל "נמרוד", שהפך לסמל מובהק של התרבות העברית החדשה ואומץ באופן מיוחד על-ידי התנועה הכנענית, נוצר בהשראה נבטית ברורה. הפסל יצחק דנציגר תיאר לימים את תהליך היצירה: "עשיתי אותו באבן חול אדומה. אבן חול היא גרעינית ואם אתה משפשף אותה, או כותש אותה, היא מתפוררת ונעשית חול, החול שממנו התגבשה. התממש פה הרעיון של מחול לחול. הייתי מעוניין לא רק בתחושה הגרעינית, במהות החולית של האבן ובגוון האדום שלה, אלא גם במקורה הגיאוגרפי. אבן זו באה מפטרה, העיר הקדומה החצובה בסלע, משכן הנבטים הקדום. הביאוה פועלים ערביים של חברת החשמל. העיר מוקפת גבעות של אבן חול אדומה שבתוכה חצבו הנבטים קברים ומקדשים. האבן מגלמת משהו מפיסול מידברי כזה. כך ניסיתי ליצור שלמות רגשית וחומרית של צייד, נץ, אבן-חול, פטרה והנבטים. מיפגש של מיתוס הירואי עם מקום ועם סלע המידבר החולי. ייתכן שהשתמשתי במיבחר הזה לאחד מחדש כמה קטעים בתוכי שאינם מותאמים כל כך זה עם זה. ייתכן שכאשר חצבתי באבן הייתי, כמו הנבטים, חוצב את עצמי לתוך סביבתי."

על הפסל "נמרוד" כתב לימים עמוס קינן: "נמרוד של דנציגר, בין אם לכך התכוון ובין אם בדיעבד כך השפיע, היה האתוס של האיש העברי החדש. 'נמרוד' היה ביטוי באבן של מה שלימים ייקרא 'דור הפלמ"ח'."

היקסמות מן הנבטים מופיעה גם בספרות. גיבור הנובלה "בדרך לסלע אדום" של יהושע בר-יוסף מוקסם מאורח החיים הנבטי ורואה עצמו בדמיונו "רוכב על גמל קל-רגליים לאורכו ולרוחבו של מידבר-ערב וחוזר עמוס בשמים ותבלינים לביתי המבוצר והמפואר ושפחות זריזות ונשים בעלות עיניים יוקדות רוחצות את גופי וסכות בשרי בשמן-המור".

גיבור מנוחה נכונה של עמוס עוז, גם הוא בדרך לסלע אדום, רואה בעיני רוחו את הקסם המת הממתין לו בפטרה: "שם נמצאת בריכת-הדמים אשר בה היו אוגרים את דמי קורבנות הזבח. מימין ומשמאל לבריכת-הדמים שני טורי סלע אנכיים מחוטבים בתבנית שני אברי זַכרוּת עצומים, מזדקרים השמימה, שרידי פולחן מִשגלים אלילי עָלוּם (...) מוֹר ולבוֹנה היו כאן בקדמת הזמנים, כוהנות וכמרים זימרו, פולחנים של זימה עם זבחי אדם."

במובן הזה הנבטים לא היו יחידים, אלא חלק משורה ארוכה של עמים אליליים אחרים שחיו בארץ קדם, אשר ילידי הארץ הוקסמו מתרבותם הקדם-יהודית. דומה גם שראייה זו מתקשרת בדרך כלל אל העיר פטרה, שהיתה המרכז הפולחני של הנבטים, ולא אל ערי הנגב, בהן המיבנים הבולטים ביותר היו שרידי הכנסיות מן התקופה המאוחרת. הייחוד של הנבטים – שלהם בלבד ולא של עמים אחרים – התבטא יותר מכל בהפרחת השממה, וייחוד זה מודגש בעיקר בנגב. אפשר לומר משום כך שמעמדם של הנבטים בתודעה הישראלית תלוי במעמדו של הנגב. אם הסיפור הצלבני הוא סיפור קיומי – הסיפור הנבטי הוא סיפור מקומי. יש בו עניין רק כאשר הנגב תופס מקום חשוב בסדר-היום הציבורי. לאחר 1967, למשל, הנגב כמעט יישכח והזירה המרכזית של הטיילות וגם של ההתיישבות תעבור לחצי האי סיני.

בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים, ובמידה רבה עד 1967, עמד הנגב במרכז השיח הציבורי הן כאזור התיישבותי והן כיעד טיילותי. הסיפור הנבטי התקשר ישירות לאתוס "כיבוש השממה" של אותן שנים. בספרות ניתן לכך ייצוג בולט ברומן אדמה ללא צל, [מאת אלכסנדר ויונת סנד] שהתפרסם ב-1950, ותיאר את הקמתו של קיבוץ רביבים, אז היישוב הדרומי ביותר בנגב. ראשוני הקיבוץ מהלכים בחורבות העיר העתיקה סבייטה (שיבטה). הם מתפעלים מן הרחובות שנשתמרו, מן הבתים, התעלות החצובות והבורות לשמירת מי הגשמים. הם מודעים לכך שסבייטה היתה בראשיתה עיר נבטית, תחנה בדרכי המסחר בין אילת, אל עריש ועזה. הם גם מודעים לכך שתושביה התפרנסו בשלב מסויים מחקלאות: שרידי סכרים נותרו באזור, ובמורדות הגבעה ניתן לראות גלי אבנים סדורים שורות-שורות, ששימשו אולי כמשענות לגפנים או כצוברי טל.

למראה שלוש הכנסיות הם מנסים לאמוד כמה אנשים חיו בעיר הזאת: עשרת אלפים? "רק" שמונת אלפים? הם מתרגשים מעצם המחשבה שכל כך הרבה אנשים חיו במקום השומם הזה: "בנגב חיו בני-אדם, רבבות בני-אדם! עבדו, עיבדו אדמות, אכלו מפרי יבולם, אהבו, צחקו, רבו, שנאו, חשקו, מתו, חרשו וזרעו, סתתו אבנים, בנו קירות – אבות ובנים, נכדים, נינים." באותו רגע הם היו מוכנים "לעקור את האבנים ממקומן, לחפש תחתן את האישור, את כתב-ההרשאה לעתידם שלהם. פסוקי התנ"ך על הנגב – רחוקים, מעורפלים, וסבייטה ממשית, מוחשית, ובממשותה ממחישה את הפסוקים ההם, השוכנים מחוץ לתחומי הוַדאַי, המוּכח."

כוחן של הערים הנבטיות היה אכן עז יותר מכוחם של פסוקי התנ"ך בהם נזכר הנגב. זו היתה דוגמא מוחשית לאפשרות לפתח חקלאות במידבר, והיא שימשה השראה לראשוני קיבוץ רביבים בנגב. אנשי הקיבוץ היו גם מודעים לכך שסבייטה לא היתה העיר היחידה בנגב. הסכר העתיק בכורנוב, שניבנה על-ידי אנשים ש"לא ידעו על בטון וברזל", שימש להם השראה כאשר בנו סכר משלהם, ואילו ב"עבדֶה נשתמר בית-מרחץ, מלאכת מחשבת, אלף וחמש מאות שנה!" שמות הערים הנבטיות בספר הם עדיין שמות ערביים, אך הערים הללו בפירוש משמשות השראה להקמת יישובים עבריים. הספר זכה למהדורות רבות, תורגם לאידיש ולשפות אחרות, הומחז על בימות רבות ועובד כתסכית בהמשכים ברדיו. זה היה אחד הספרים המעצבים שנקראו בתנועות הנוער, מעין ספר-חניכה של חברי תנועות הנוער החלוציות בעשור הראשון למדינה.

ספר אחר בעל השפעה בחוגים מסויימים היה האדם מדביר השממה של ברטה חזן, שיצא ב-1952 בהוצאת ספריית הפועלים בשיתוף עם מחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי. בספר לימוד זה נסקרים כל המידבריות בעולם, ולנגב מוקדשים 53 עמודים. מוזכרת חשיבות הנגב כנתיב מסחרי חשוב, ומוזכרות הערים הנבטיות וניתנת סקירה של קורותיהם. "אמנם הם חלפו ובטלו מהעולם ואילו אנו חוזרים שוב לארצנו ולהם נזכור רק את היותם חלוצי המאבק הגדול עם מידבר ארצנו – עם הנגב, שאנו כיום ממשיכיו" – משפט אשר ללא ספק יוצר קשר בין הנבטים לבין הישראלים החדשים. בספר מתוארים במפורט שרידי החקלאות הנבטית, אשר "מעידים על עמל ללא גבול שהושקע כאן ועל הכישרון הבלתי-מצוי שגילו כאן החקלאים העתיקים למצוא את הדרכים היעילות ביותר לניצול כל טיפת מים לפיתוח משקם." הקשר בין ההווה לבין העבר מודגש שוב ושוב: "בחזרנו למולדתנו הנה שוב מצאנו את הנגב והוא שומם (...) לא השלמנו עם שלטונו של המידבר בימי קדם, הנשלים אתו כעת? המאבק עם השממה החל פה מחדש." ולאחר תיאור הנסיונות החקלאיים שנערכו עד אז בנגב ומאמצי הייעור הרבים, מסתיים ספר הלימוד הזה בהבטחה הכוללת בין השאר את המשפטים: הריה של ארצנו יוריקו מחדש; במקום הישימון ישתרע כאן יער גדול; המידבר יסוג אחורה, עדי ינוצח הישימון כולו.

תערוכת "כיבוש השממה", שהוצגה ב-1953 ב"בנייני האומה" החדשים בירושלים, היתה ביטוי בולט לאתוס של אותם ימים. זו היתה התערוכה הבינלאומית הראשונה שנערכה בישראל, בהכנתה השתתפו כאלף פועלים, וביקרו בה כחצי מיליון אנשים. בתערוכה השתתפו 300 חברות זרות מ-22 ארצות לצד כמאתיים חברות ישראליות. הוצגו סרטים תיעודיים מעשרות ארצות, אשר הפגינו את הישגיהן ב"כיבוש השממה": שיטות השקאה, שימור הקרקע, גידול בקר, ניצול מחצבים ועוד. נילוו לתערוכה עזרי המחשה כמותם לא נראו בארץ עד אז: "לפניך מפה של הנגב, לחץ על כפתור ו-הופ! נקודות היישוב החדשות נוצצות באור יקרות של 15 וואט", זכר אמנון דנקנר, ילד באותן שנים, בספרו איפה היינו ומה עשינו.

בסוף שנות החמישים סיפור הנבטים כבר היה ידוע די הצורך ואף חדר אל ספרות הילדים. ספרה של רינה הברון מסע לארץ הנגב, ספר ילדים נחשב שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מוביל את הילד אַמיק ואת גמלו קַלרֶגֶל על פני ארץ הנגב. מציאות ודמיון שזורים זה לצד זה, הרפתקאות ואגדות קדם, ועבר והווה מזוגים יחד לריקמה ססגונית אחת. הילד אמיק מגיע לכל האתרים החשובים בנגב של שנות החמישים: המכתשים, האלמוגים באילת, אוהלי הבדואים, יישובי הנגב החדשים וגם מפעלי הנגב הגדולים – אורון ומפעל הנחושת בתמנע. אל העיר עבדת הוא אינו נכנס, מכיוון שהילד הבדואי המתלווה אליו בקטע זה של הדרך מסרב להיכנס לעיר המכושפת, שמסתובבים בה עדיין רוחותיהם של יושביה הקדמונים. העיר שיבטה שוקקת חיים ויש בה מיבנים מפוארים – תפאורה לסרט כפי שמתברר לילד אחר כך.

אמיק מגיע גם לקיבוץ חדש ובו הוא פוגש את חנן, בחור מן המושב שלו במרכז הארץ. חנן אומר לו: "אין אנחנו המתיַשבים הראשונים של הנגב. הנה, לפני כאלפַיים שנה, באו הנה הנבטים מארץ אדום. אנשים חרוצים היו הנבטים האלה. הם ידעו לנצל כל טִפַת מים הנופלת בנגב השחון הזה. ומה שעשו כדי לעצֹר ולאגֹר את מי השטפונות – הפלא ופלא ממש!" חנן מספר על הסכרים, תעלות ההטייה אל השדות ובורות האגירה. בנגב חיו רבבות אנשים, הוא אומר, "שבטה, נִצנה, חלוצה, עבדת וממשית. ומסביב לערים אלה היו הרבה יישובים חקלאיים. אם הם הצליחו להתקיֵם בנגב, מדוע זה לא נצליח אנחנו – עם האמצעים העומדים לרשותנו – הטרקטורים, הצִנורות, החשמל?!"

באותה תקופה התפרסם בדבר לילדים סיפור מצוייר בהמשכים בשם "עוזי ועזה בעיר הנחש", אשר גיבוריו הם תלמיד ותלמידה מכיתה ו' בהרצליה. השניים טסים לנגב עם הטייס גונן, לפתע הם נאלצים לנחות נחיתת אונס, ובעוד הטייס עמל על תיקון המטוס הם יוצאים לטיול קטן בסביבה, תועים בדרך, מאבדים זה את זו, ובסופו של דבר מגיעים בנפרד אל עיר-הנחש. הרפתקאות רבות עוברות עליהם שם, הכוהנים רוצים להעלותם כקורבן לנחש הקדוש, הם ניצלים על-ידי הטייס גונן הצונח אליהם במצנח, הם נפגשים אפילו עם המלך חרתת ועם יועצו עבדת. בסופו של דבר שלושתם טסים שלמים ובריאים בדרך הביתה: "מתחתם השתרע הר-הנגב, ושלשֶת גיבורינו פצחו בזמר נַבָטִי עתיק."

אין ספק שצעירי שנות החמישים ראו בנבטים דמויות הזדהות, ולפעמים אפילו ראו עצמם כממשיכים ויורשים של הנבטים. הסופר עמוס עוז יבטא זאת לימים בדמותו של גיבור מנוחה נכונה, החוצה את הגבול בדרכו לפטרה, ורואה את הנבטים כך: "סוחרים, לוחמים, בנאים, חקלאים-בחסד, וגם שודדי-דרכים. בערך כמונו." הישראלים החדשים הופכים כאן במפורש ליורשיהם הישירים של הנבטים.

כמובן, יש לזכור שיותר ממחצית האוכלוסייה הישראלית בשנות החמישים הורכבה מעולים חדשים, שהתגוררו במעברות ובשיכוני עולים. הם היו עסוקים בבעיות קיום דוחקות, רובם לא קראו עברית, ויש להניח שמעולם לא שמעו על הנבטים. הסיפור הנבטי היה בפירוש סיפור של ישראל הוותיקה ושל אלה מבני העולים שכבר הספיקו להתערות בחיי הארץ ולאמץ את האתוס הצברי. הסיפור הנבטי השפיע בעיקר על הציבור שהסתופף בתחום ההשפעה של ההתיישבות העובדת ותנועות הנוער הקשורות בה. מתוך הציבור הזה יצאו רוב מטיילי התקופה – ביניהם גם אלה שיצאו למסעות האסורים בפטרה.

* * *

חיים פיירברג: מתי מסתיימות 100 שנות תל אביב?

אהוד שלום,

כתבת [גיליון 509]: "לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב..." אני יודע שעיריית תל-אביב-יפו חפזה לחוג את חג המאה לעיר בת 5,000 שנה, אבל אנו פשוטי העם נוכל לחכות עוד כשלושה חודשים על מנת לסכם מאה.

 חיים פיירברג

אהוד: אני מניח שאתה צודק מבחינת החודשים ואולם אני הלכתי לפי השנים. כל שנת 2008 עמדה במכתב העיתי בסימן הכותרת "130 שנה לפתח-תקווה" וכל שנת 2009 בסימן הכותרת "100 שנה לתל-אביב". עכשיו כבר 2010.

* * *

אורי הייטנר

לאן הולכת פרשת שרה נתניהו?

פרשת שרה נתניהו כובשת את כותרות העיתונים. לאן היא הולכת? מה יהיה המשך הפרשה בעוד חצי שנה?

תסריט א': חיזוריו הנמרצים של נתניהו אחרי אבו מאזן לא ירצו אותו, והמו"מ עם הפלשתינאים לא יתחדש. בתום עשרת חודשי ההקפאה, תחודש הבניה בהתנחלויות.

במקרה זה הנושא יעמוד במקום גבוה מאוד בסדר היום התקשורתי בישראל, כאשר המסר הוא שבנימין נתניהו אינו ראוי ואינו כשיר להיות ראש ממשלת ישראל. לעומת זאת, חוגי הימין והמתנחלים יעמדו לצדו של נתניהו ויאמרו שמדובר ברדיפה אישית ופוליטית נגד נתניהו.

תסריט ב': אבו מאזן ייעתר לחיזורי נתניהו ויפתח מו"מ בין ישראל והפלשתינאים. ויתוריו של נתניהו, שנכון לעכשיו הם בעיקר בגדר שמועות והדלפות, ועיקרן – מדינה פלשתינאית ששטחה כשטח כל יו"ש (כלומר נסיגה כמעט מכל השטח והשלמת הפער ב"חילופי שטחים"), יהיו לעובדה מדינית פומבית. הממשלה תאריך את מדיניות ההפקעה.

במקרה זה, התקשורת תעטוף את נתניהו כאתרוג. היא תציג את פרשת שרה נתניהו כסיפור רכילות שולי ותגחיך את מי שעוסק בו. לעומת זאת, חוגי הימין והמתנחלים יחגגו על הפרשה הזאת, כאשר המסר המרכזי יהיה שנתניהו אינו ראוי ואינו כשיר להיות ראש ממשלת ישראל.

במילים אחרות – עניין של גיאוגרפיה.

גזור ושמור!

* * *

אסי דגני: צ"ל "אלי אתה וְאוֹדֶךָּ."

לאהוד שלום רב,

אורי הייטנר, בחב"ע 509 – התגובה לעוז אלמוג מחב"ע 507, כתב: "שלמה גרוניך, מגדולי היוצרים שקמו לנו במאה השנים האחרונות, הגיע באלבומו 'מסע אל המקורות' לאחד משיאי יצירתו. גרוניך עצמו רואה זאת כך (וגם הוא, כמעט כמו עוז אלמוג, מבין משהו במוסיקה). מאז ומתמיד הוא נמשך גם למוסיקה היהודית. את 'אלי אתה ועודך', למשל, הוא שר כבר לפני עשרים שנה, וכך גם ביצירתו המשותפת עם להקת "שבא" של הילדים העולים מאתיופיה."

סוף ציטוט. 

לעניות דעתי התפילה כתובה כך: "אלי אתה וְאוֹדֶךָּ."

אסי דגני

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 5

צלצול נוסף לא היה. אבל האור בחדר-המדרגות דלק והאיר מתחת לדלת-הכניסה. והיתה לנו הרגשה שמישהו חי שם, מתנשם, מעברה השני של הדלת, בחוץ. התקרבתי לאט אל נקב-ההצצה, שהיה סגור במקרה, הצמדתי אליו עין קרוב-קרוב, כדי שייראה חשוך גם מבחוץ, ואז הסטתי בשקט את מכסה המתכת הזעיר שכיסה עליו.

תוגתי!

באור חדר-המדרגות, במלוא פניו, מול הדלת, וקולו נשמע, עמום:

"אני יודע שאתן עומדות שם, מאחורי הדלת, ומסתכלות. תנו לי להיכנס. לא אפריע לכן. כתבתי שיר חדש ואני מוכרח להקריא אותו... דחילכום... לא איכפת לי לשכב על השטיח לרגלי המיטה שלכן, על יד נעלי-הבית, רק שאני לא יכול להיות לבד הלילה – "

"חיים!" לחשתי לו, "השתגעת?"

הוא השתתק.

נדמה לי ששמעתי יבבה חנוקה.

"חיים, לך הביתה, אנחנו כבר ישנות – "

ואז רישרש דף-מחברת מתחת לדלת, כתם לבן בחשכה-למחצה, זה היה השיר "מבעד לריסי עינייך".

מבעד לריסי עינייך לי נשקף חלום של תקווה

ראיתי אחורייך ולא בחלום, הן לבנות,

חיפשתי אותך ביום, בלילה, ואת אינך –

זר הייתי לך, מבעד לחלון, לא אותי

בעינייך ראית אלא אהוב רחוק –

עתידי נשקף אליי כנעל-בית שלך

רעבתי ולא ללחם אלא לאהבה –

נשיקה באחורייך הצחורים היתה לי גמול

סבל שנים רבות, אינני מעיז לחלום שאעלה

בשדייך, אני תולעת, את פרח צח,

פרח שלא אליי נפתח, אחרים ימוצו לשדך –

די! עליי להתעורר, עוד נכונו לי עתידות,

ראי כי אהיה משורר בשדה הספרות

ואבוא אלייך עטור תהילת נצח, זָכר,

זכר אהיה לך אז ולא מציץ אלמוני,

האהבה שלי תכריע אותך, ברך לפניי תכרעי,

הוי, בת האלמוות, ואז תמצצי לי –

את התותח בשקיקת אהבים נואשת, שפחתי!

 [האותיות בכחול ובאדום בתחילת השורות לא היו צבועות כך במכתב המקורי, אבל המלביה"ד, שחשב תחילה לשים בחשאי את שש המחברות שכתבה לילך הרמוטק – לפתחה של הוצאת ספרים ללא ציון שמו, על מנת שהספר יתגלה וגם יודפס בתור תעלומה של "מיהי המחברת?" וייעשה לרב-מכר אדיר – החליט לבסוף להותיר בספר עקבות בלתי-נמחים להוכחת בעלותו על היצירה, ולכן ביקש מחיים תוגתי לכתוב את השיר באקרוסטיכון הפוך של כל שורה שנייה מלמטה למעלה, ובחזרה – כך שהאותיות בהתחברן יחד נותנות את המשפט – אהוד בן עזר חִבּר ספר זה].

תותח!

טוב. את שירו הטרי לא קראתי אותה שעה, במעמד שלושתנו משני צידי הדלת, אלא רק למחרת, כשמצאתי אותו על הכוננית, בכניסה. כי רגע לאחר השתלשלו מתחת, הדפה אותי דינה מנקב-ההצצה ואמרה לתוגתי:

"נכניס אותך, בתנאי שתבטיח להיות צייתן – "

"מה זאת אומרת?" נשמע נרגש.

"שאתה תעשה רק מה שאנחנו נרשה לך, ובלי לכפות עלינו שום דבר, ואם תנסה משהו בכוח, אנחנו נקצץ לך את הפיפי! שמעת – "

והמדהים שכל אותה שעה היתה ידה הימנית מונחת על תוסיק הערום שלי וממשיכה לעסות אותי, מתחת לכתונת, כשהאצבע שלה חותרת בין העגבות, להגיע פנימה, אני לא יודעת בשביל מה, אולי היא עשתה את זה כדי למנוע ממני אפשרות להתנגד לה?

"השתגעת?" לחשתי לה. "מושחתת אחת, לא נוכל להתעסות עוד הלילה!"

"טיפשה!"

"הוא יפריע לנו – "

אבל היא כבר פתחה את הדלת והכניסה את תוגתי, המחייך באסירות-תודה ככלבלב שהשליכוהו קודם החוצה מפני שהשתין שלולית על הרצפה. תוגתי הלך אחרינו לחדר-השינה, יכולתי לשמוע את ליבו ההולם למראה שתינו, בכותנות-הלילה השקופות, ומצהלות הצחוק, החנוק – (בגלל השכנים!) – שתקפו את דופברג הרזה ושחומת הרגליים.

"שכב!" הורתה לו דינה לעבר הרצפה.

הוא לא הבין וחשב שהיא מתכוונת למיטה, אבל היא לא ויתרה. "אמרת שאתה רוצה על יד נעלי-הבית!"

"דינה! התריתי בה.

אך היא היסתה אותי. וחיים דווקא נהנה, ונשכב לו בבגדיו על השטיח הקטן, המסריח, ליד הצד שבו שכבתי.

"ועכשיו," אמרה לו, "אנחנו במיטה, ועליך להתרומם בעיניים עצומות וללקק לכל אחת מאיתנו את פותצ'יק המסכן שלה עד שיהיה יבש לגמרי. מפני שמרוב פחד מן הדפיקה שלך, קודם, הרטבנו שתינו כהוגן – "

"אתן לא מסדרות אותי, בנות?" מילמל.

"מה כבר אפשר לסדר אותך?"

"ששמתן איזה מלפפון, או משהו, כדי לצחוק עליי?"

"אל תהיה אידיוט, תוגתי, אתה כל החיים שלך תזכור שלילה אחד ליקקת לשתיים יחד, אבל אוי לך, ואבוי לך, אם תנסה לעשות משהו יותר, הבנת?"

"כן המפקדת – "

"הכנסנו אותך בתנאי שתהיה עבד שלנו, נכון?"

"כן. אבל חשבתי שתרצו קודם, שאני אקרא בפניהן, את השיר החדש, שכתבתי – "

"לקק! – טמבל! – תהיה לך השראה לעוד מאה שירים – "

והיא נשכבה לצידי, פרקדן, מתנשמת בהתרגשות, ואת ידה הניחה על חזי, כמו כדי לחבר זרמים חשמליים העתידים לחלוף בין שתינו. תוגתי התרומם לאיטו, בעיניים עצומות, ותפס קודם רגל ימין שלי, ומיד הצמיד פיו אליה והחל מנשק, בפראות, בתאוותנות.

"מפגר אחד!" אמרה דינה "קיבלת פקודה, לא? אז אל תנסה – "

הוא זחל הלאה, מרים בידיו את שולי כתונת-הלילה שלי, מפלס באצבעותיו, בין ירכיי, דרך לעיניו העצומות, עד שהגיע אל פותצ'יק, והתחיל לעשות כמצווה עליו.

"יותר למעלה!" פקדה עליו דינה, כשעיניה נטועות בתקרה, את הכול ניחשה.

הוא עלה מעט, אני הקלתי עליו בכך שהרמתי את ירכיי ופשקתי אותן, ועתה כבר היה צ'יפצ'ימון מתגלגל בשפתיו, צומח אל תוך פיו ומשלח בתוכו גלים שהרעידו את גופי. דינה ליטפה קלות את פטמותיי, מבעד לבד הדק, כמנסה לאמוד את מידת התקשותן. הצירוף היה נראה נהדר, אלמלא הרים תוגתי אותו רגע פניו והתחנן:

"פּוּס! פוס! – "

"מה יש?"

"הרשו לי להתפשט, בנות!"

"לא!"

"לפחות המכנסיים! אין לי, להחליף – "

"וללכלכך את הרצפה של לילכק'ה זה יפה?"

"אז שיתנו לי משהו להתיז לתוכו, כי אני, עוד רגע, מתפוצץ – "

"לא!" המשיכה דינה לתקוע דבריה לתקרה, שכובה על גבה, מבלי להסתכל אליו כלל. רק ידה ליטפה בעצבנות את הכובעונצ'יקים שלי, כמבקשת לחולל בהם את נס העמידה.

ואז הרגשתי לפיתה אדירה ומישהו – תוגתי כמובן, משך אותי ברגליי ושיקע חוטמו ושפתיו בפותצ'יק כמבקש לאכול את אמצע הבייגלע, ובאותה שעה הזדעזעה המיטה והתרוממה גלים-גלים ואני חששתי שהוא בועל בייאושו את המזרון שלי או למטה ממנו, מי יודע, כי שתינו התחלנו צווחות, לא בקול רם – כדי שלא למשוך תשומת לב השכנים – ועל המיטה הנדפקת הזו, המתנדנדת כסירה בלב ים, ראיתי את דינה דופברג מתרוממת, עלה ורדת, עד למצב ישיבה, ומשלחת את רגלה הארוכה, השחומה, שציפורניה ארוכות וצבועות בלכה אדומה-כהה, כמעט חומה – ובועטת במצחו כדי להדוף מעליי את תלתליו של תוגתי התקוע בי ומחפש לשווא לבלוע את צ'יפצ'ימון המצ'וקמק שנעלם מרוב פחד.

ובעוד רגע – נתייצבה המיטה בבת-אחת, ותוגתי הנבעט היה מוטל בפינת החדר, ושתינו יושבות ומתבוננות בו, כמעט ערומות מבעד לכותנות הדקות.

הוא הסתכל אלינו בעיניים מוכות, מטורפות-למחצה, ושתק. פחדנו. כתמים נוצצים לחים היו על פניו, ותיארנו לעצמנו מה המצב למטה. הריח מילא את החדר. הוא התקרב על ארבעתיו למיטה, התרומם, תפס את כף-רגלה של דינה והחל מנשק אותה מצד לצד, כאילו היתה צפונה לו בה ישועה גדולה, ולא היה אפשר להבין מדוע הוא מתנהג כך, עדיין חושק, או כדי להעניש את עצמו ולהשפילו עוד יותר.

"אתן שתיכן, זונות מופרעות..." מילמל לתוך אצבעות רגלה של דינה, "מופרעות, רציתן להתעלל בי!" והתחיל לצחוק ולייבב בקול בלתי-נעים, "מודיע בהכנעה, אני המלפפון שלכן, שהרטיב במכנסיים, ועכשיו איך אלך הביתה, כּוּסיות? – הה, תגידו כוסיות – "

כאן כנראה נכמרו עליו רחמיה של דינה והיא פרטה באצבעותיה על שפתיו וליטפה אותן כאילו כף-רגלה היתה יצור לעצמו.

"קום, תוגתי," אמרה, "עברת את המיבחן ואנחנו נטפל בך ונפנק אותך כאילו היית הילד הכי-הכי מתוך שלנו – "

והיא השכיבה אותו על גבו, על המיטה, ושתינו הפשטנו אותו במרץ והיא שלחה אותי עם המכנסיים וכל השאר, לשטוף את הכתמים ומיד לייבש אותם, בזהירות, במגהץ חם. ובינתיים הלבישה אותו בכתונת-לילה נוספת שהוציאה מהארון שלי, בלי לשאול אותי בכלל, ממש הפליאה אותי, והשכיבה אותו על הבטן כשרק עכוזל'ה וביצאלאך השעירים והחיוורים שלו, מתאווררים לעינינו.

"אני רעב," הוא מילמל, "אני הייתי רוצה לאכול איזה כריך – "

"אתה תאכל כשאתן לך פקודה – "

"מה את רוצה ממני, דינה? אני מוכן אפילו שתצליפי לי, על התוסיק, אם התנהגתי לא יפה, אבל עכשיו אני רעב, נורא, אחרי כל פליטה אני נהיה רעב נורא, בא לי חשק לעמוד במיטבח ולבשל דוד של מרק – "

אחר-כך עזבתי אותם לרגעים אחדים, או אולי ליותר, כדי לשטוף, וגם הכנתי את המגהץ, וקרש-הגיהוץ, ומגבת ישנה כדי לספוג את הרטיבות; הזמן עבר, היה שקט, נדמה לי ששניהם נרדמו על המיטה שלי. חזרתי לחדר-השינה, ומה עיניי רואות? תוגתי עודנו שכוב על בטנו, כמו שעזבתי אותו, אבל דופברג שרועה עתה על גבו ועכוזל'ה שלה עולה ויורד, עולה ויורד.

"לילכצ'יק מותק," סובבה אליי פניה, מתנשמת מעט, וסמוקה, בשומעה אותי נכנסת, "תעזרי לי – "

ולפי התנועה שבה איווררה את פופצ'יק הפעור שלה, הרזה, כלפי מעלה, הבנתי לאיזו עזרה ידנית היא מצפה ממני, אבל אני הייתי סקרנית לראות מה מתרחש אצל תוגתי המסכן, ששכב עטוף בכתונת-לילה שלי. התכופפתי לצידם ושלחתי יד אל מתחת לירכיו – איזו הפתעה! – ממושכת! – אשר כלל לא נראתה קרובה לנבול, כמו שאירע לו קודם! ודינה, כאילו הרגישה באוצר שאני מחזיקה, והתמלאה קנאה – דחפה כף-רגלה בכתפי והדפה אותי, כמעט הפילה, ובבת-אחת התהפכה פרקדן על גבה והעלתה את תוגתי עם הענק שלו מעליה והתחילה לגמור בתרועות אדירות עד אשר אני לא האמנתי למראה עיניי – שתוגתי המרטיבון השמנמן, אישתחת מפיבושת בכיין ומתרפס – יצמיח פתאום אבר כגבר ויבעל לנגד עיניי את חברתי הטובה ביותר –

כשנרגעו, דבוקים עדיין, היתה לי הרגשה שאינם רוצים לראות אותי, והסתלקתי. בסוף יצאתי אני המופסדת! ישבתי לי במיטבח, ומאפס-מעשה, אחרי שגיהצתי לו את המכנסיים ואת התחתונים, התחלתי להכין כריכים עם גבינה צהובה ופרוסות נקניק, וזיתים, וגבינת פפריקה, וחזרתי לחדר-השינה והבאתי להם טס מלא כריכים, אבל הם כבר ישנו, עדיין חבוקים, אז ישבתי לידם ואכלתי, ואכלתי, ואכלתי –

עד שגמרתי לבדי כל מה שהכנתי, ומאפס-מעשה הסתכלתי עליהם. דינה שכבה על גבה. נוחרת קלות, וציצי אחד שלה, קטן ושחום, נזדקר לו מתחת לזרועו של תוגתי, השכוב חציו עליה. זחלתי קצת לעברה, גחנתי על ציצי שלה ונשקתי אותו ברפרוף, רציתי להרגיש אותו, ללמוד את סודו, נגעתי בלשוני בצ'ופצ'יק. פתאום הרגשתי שהעור היפה שלה, המתוח, מצטמרר. גבשושיות הפטמה נזדקרו. מה זה היה? אני בכיתי.

מה יכולתי לעשות? הצעתי לי משכב על הרצפה, לצידם, וניסיתי להירדם, והפעם אני – על יד נעלי-הבית. למרות שפרשתי מתחתיי שמיכה – הבלטות הקרות הפריעו לי ולא מצאתי לגופי תנוחה נכונה ונזכרתי כי כך גם כאב לי הגב על השולחן בלשכת היו"ר כאשר הח"כ גדעון וגינור ניסה להשכיב אותי באמצע סיור היכרות שהבטיח לי בכנסת –

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

בן דרור ימיני

שמאלנות, גזענות ותקשורת

הבעייה היא לא עם סגן שר החוץ. הבעייה היא שרבים אצלנו מזדהים עם דברי התועבה של ארדואן

[מצוטט מ"מעריב" 16.1.10]

שלוש הערות על הפרשה הטורקית. ראשית, ה"זובור" שעשה סגן שר החוץ לשגריר הטורקי הפך למרכז העניין. לא ההצהרות של ראש ממשלת טורקיה, על כך ש"ישראל היא סכנה לשלום העולם", ולא ההתקרבות בינו ובין אחמדינג'אד. במובן הזה, במחשבה נוספת, השפלת השגריר הטורקי הייתה טעות.

שנית, תגובת של אילון הפכה ל"השפלה" בעיקר בתרומת אותם חוגים ששולטים בתקשורת, שהעדיפו לעסוק בנימוסים ולא במהות. הם התרגזו מנימוסי שולחן ושכחו את האמירה המתועבת של ארדואן, שהיא רק אחת מתוך סדרה.

שלישית, ההסטה הזאת אל התפל לא היתה מקרית. מדובר באותם חוגים שמזדהים הרבה יותר עם ארדואן מאשר עם ישראל. מאמר מערכת בעיתון "הארץ", והוא רק משל, קבע שארדואן צודק, שהדברים שלו הם "ביקורת עניינית", ושישראל מבצעת "מדיניות ברוטלית" ו"התעללות".

ארדואן יודע שתמיד יש לו על מי לסמוך בישראל. הרי הדברים פורסמו בעיתון שמגיע לעיני העולם הרחב. והבעייה הגדולה יותר היא, שגם כלי תקשורת אחרים, גם ציבוריים, הצטרפו לכיוון הזה. הם הפכו את אילון לבעייה. לא את ארדואן. אם התקשורת הישראלית לא היתה יוצרת "משבר", ספק אם הטורקים היו יודעים שיש משבר.

לטורקיה אין זכות להטיף מוסר

למה, צריך לשאול, יש רבים בתוכנו שמזדהים יותר עם ארדואן? מדוע הם אינם מעזים לומר לו: לטורקיה ולך, מר ארדואן, אין זכות להטיף מוסר, משום שישראל אף פעם לא הגיעה לדרגת הדיכוי הברוטלי שאתם נקטתם ונוקטים נגד הכורדים? מדוע החוגים הללו, בעולם ובישראל, נאלמים דום, או מדברים בלחש, כאשר העולם המוסלמי מרשה לעצמו להרוג, לדכא, לטבוח, לרצוח – אך הם חכמים גדולים על ישראל, שלא מגיעה לאלפית ממה שהם עושים לעצמם?

התשובה היא גזענות. כן, שמאלנות, לפעמים, היא גזענות. אם בני האדם שווים, כחזון השמאל, וגם אישה היא אדם, ודיכוי הוא דיכוי, וטבח הוא טבח, אז היכן הם גדודי הנאורים? הרי רוב הדיכוי והעוולות בעולם הם של מוסלמים נגד מוסלמים. לא בעיני כוחות הקדמה. בעיניהם, מוסלמים שווים פחות. הם הילדים המפגרים של העולם. ולכן, מותר להם. אסור להעיר להם.

כך שלטורקיה של ארדואן מותר להכניס לכלא חברת פרלמנט שהעזה לדבר כורדית, ולהרוג עשרות אלפי כורדים, וגם להטיף מוסר לישראל. נכון, פה ושם יש על כך ביקורת, אך היא מינורית. בראש המצעד מככב "האפרטהייד כלפי הערבים בישראל", שגם אם נתאמץ, לא יגיע לאחוז אחד מהדיכוי של הכורדים בטורקיה, או של שאר המיעוטים בארצות ערביות. רק השבוע התנפל המון אדם, בעיר סלנדי בטורקיה, על בית משפחת צוענים, ורק דלת ברזל עמדה בינם ובין לינץ'. זה התחיל במריבה בבית קפה. אם זה מה שקורה בעקבות מריבה פשוטה, מעניין מה היה קורה אם איזה צועני היה משגר רקטות על איסטנבול.

אבל להם מותר. הם הרי "שונים" ו"רגישים". אם השמאל היה חושב שארדואן, הסעודים ושאר מבצעי פשעים הם ככל האדם, שווים בין אומות העולם, האמת היתה צריכה להיאמר להם בפנים. זה לא קורה, משום שהשמאל העולמי חושב שהם אינם שווים. הם נחותים. הם מפגרים. אז מותר להם.

אם זו לא גזענות, לא ברור מהי גזענות.

למזלנו, מוסלמים אמיצים אומרים את הדברים בביקורת עצמית נוקבת. צריך להתפלל שהם יובילו את השינוי. אין סיכוי שהוא יגיע מגזענים, גם אם הם מתחזים לשמאלנים.

עצוב שהסרטן האיסלאמיסטי מגיע לטורקיה

טורקיה איננה מדינה אנטישמית. רחוק מכך. האימפריה העות'מאנית קלטה את מגורשי ספרד בשמחה. יש סיפור עממי שלפיו אמר הסולטן של אותם ימים: "בגרשם את היהודים הם הופכים את ספרד לענייה ואת ארצנו לעשירה." גם אם מדובר באגדה, המציאות לא היתה שונה. אנטישמיות מהסוג האירופי כמעט אינה מוכרת שם. בניגוד לעלייה לישראל מארצות מוסלמיות, שנבעה מרדיפות, יהודי טורקיה עלו לישראל מבחירה. לא בכל פינה של האימפריה העות'מאנית זכו היהודים לביטחון כפי שזכו לו במוקד האימפריה, בטורקיה. והדברים הללו נכתבים בזכותה של טורקיה, על רוב גלגוליה.

דווקא על הרקע הזה, יש משהו מדכא בשינוי שעובר על טורקיה. גם לשם מגיע הסרטן האיסלאמיסטי, שכולל את הרטוריקה האנטישמית. הקהילה היהודית, פחות מ-30 אלף איש, זקוקה לשמירה הדוקה על כל מוסד קהילתי ומאוימת על ידי התחזקות האיסלאם הרדיקלי. טורקיה הרשמית מתנגדת לגילויי האנטישמיות. אבל הרטוריקה האנטישמית, של ארדואן כמו של סדרות בטלוויזיה, מצביעה על הכיוון. גם מגנים את האנטישמיות וגם מלבים אותה.

יש איסלאם אחר, מתון, שפוי וסובלני. טורקיה הוכיחה זאת מאות שנים. אסור לאבד את טורקיה הישנה. ארדואן הוא בעייה של טורקיה יותר מאשר של ישראל, משום שלכל מקום בו התגברו תהליכי איסלאמיזציה, הגיעו גם דיכוי, פיגור וחורבן. טורקיה עדיין לא שם. היא רק בדרך. נקווה שהיא לא תגיע.

התקשורת התייצבה להגן על השקר בפרשת אילנה דיין

פרשת אילנה דיין הציבה את התקשורת באחד מרגעי השפל שלה. רבים, רבים מדי, התייצבו כדי להגן על השקר. המטרה הקולקטיבית הייתה להסתיר מהציבור את הסיפור האמיתי. מה באמת כתוב בפסק הדין. מה נחשף שם. מה מספרים הפרוטוקולים.

הדברים נחשפו בשבוע שעבר ב"סופשבוע" של "מעריב". אבל הסיפור הנוסף הוא מה שקרה מאחורי הקלעים. בימים שלפני פרסום הכתבה הופעלו לחצי תופת על העיתון. הסיפור כולו, למי שעדיין לא קרא, מופיע בבלוג של קלמן ליבסקינד באתר nrg מעריב. אסור להפסיד.

חשיפת מסע הלחצים הזה היתה צריכה להגיע לדיון אצל אותם אלה שעוסקים בתקשורת. הרי מדובר בחשיפה נדירה, עובדתית ונוקבת. והנה, שני גורמים מרכזיים, "תיק תקשורת", של הטלוויזיה החינוכית, ו"העין השביעית", המתיימר לעסוק בתקשורת – שמרו על שתיקה.

מוזר. הרי קרה משהו. לא משהו פשוט. אבל כלום. ואם היה צורך להוכיח שמשהו רקוב מאוד בממלכת הברנז'ה, השתיקה הזו היא עוד הוכחה. הרי הנוגעים בדבר הם בשר מבשרה של הברנז'ה. הם נתפסו עם המכנסיים למטה. אז מה עושים? שותקים. ומשתיקים.

טועה מי שחושב שהפרשה הזו תמה. טועה מי שחושב שההשתקה הזאת תעזור. יש בפרשה הזו עוד דברים המחייבים בדיקה. על קשרים ועל לחצים. על אנשים שעובדים בשירות גופים כבדי משקל, שרוממות "שלטון החוק" ו"חופש הביטוי" בגרונם, וחרב ההשתקה והמניפולציות במעשיהם. חלק מהדברים נחשף במדור הזה, לפני חודש. ככל שיהיה צורך, החשיפה תימשך. הם ימשיכו ללהג לנו על חופש הביטוי ושלטון החוק. אנחנו כאן כדי להזכיר להם שמדובר בכוח הביטוי ובשלטון האוליגרכיה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שאלה לשלדון אדלסון: האם כאשר חברת לחורשי רעתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט במטרה להדיחו ולהמליך במקומו את בנימין נתניהו, לקחת בחשבון את השמועות על מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו ואת הנזק שהיא עלולה להביא למדינת ישראל בכך שדעתו של ראש ממשלת ישראל, העומד כל הזמן מול בעיות קשות מאוד ואפילו נוראות לעתיד קיומה של המדינה – תהיה אולי מוסחת חלק ניכר מן הזמן במאמץ לחפות על מחדליה ולחציה של אשתו?

והאינך חושב שאהוד ועליזה, שלהפלתם תרמת מאות אלפי קזינו-דולרים כאשר הקמת את "ישראל היום", היו זוג מתאים יותר להנהגת המדינה שלנו, שאתה, יהודי אמריקאי – הינך אחד הבוחשים בה מאחורי הקלעים?

* שאלה למערכת "ידיעות אחרונות": האם שילמתם אלפי ואולי עשרות אלפי שקלים לגברת ליליאן פרץ, שהיתה העוזרת של גברת שרה נתניהו בקיסריה, על פרסום קובלנתה המלכלכת, שאותה מסרו היא או עורכי-הדין שלה באופן בלעדי לגיליון יום שישי האחרון שלכם? והאם נכון שהמאבק בשלדון אדלסון ובחינמונו "ישראל היום" ובבן-טיפוחיו בנימין נתניהו הוא שהינחה את הפרסום השערורייתי שלכם על אודות שרה? והאם לא לקחתם בחשבון שהתעלול הזה יכול לפעול כמו בומראנג ודווקא לחזק נתניהו, אדלסון ו"ישראל היום"?

* שאלה למערכת "ארץ נהדרת": הפארודיה העלובה והמסריחה שעשיתם על שרה נתניהו ביום שישי האחרון, בעקבות הכתבה ב"ידיעות אחרונות" [15.1.09] –

אם היא על אישה חולה, הרי ששפכתם את דמה בפלישה לפרטיותה ללא שום פרופורציה, ממש כשם שנהג "ידיעות אחרונות" שעליו הסתמכתם, ודמה בפיותיכם! –

אך אם מדובר בעלילה על אודות שרה, שתמורת פירסומה הועברה אולי תמורה למתלוננת ליליאן פרץ, וזאת כנראה במסגרת המאבק ב"ישראל היום" ובשלדון אדלסון – הרי שאתם מצטרפים לעיתונות המלוכלכת וחסרת האחריות שכבר הפילה את שני ראשי הממשלה האחרונים, האחד במחלה והשני בעלילה. כך או כך, אתם קצת מנוולים.

ואנחנו כידוע רחוקים מלהעריץ את שלדון וגם לא את נתניהו. יותר נכון, אנחנו כבר מרחמים עליו. מה בער לו להיות שוב ראש-ממשלה של עם כפוי-טובה? – מה עוד שזה נעשה "בון טון" להשמיץ וללכלך אותו ואת חבריו לממשלה, בייחוד את ברק, במילים מכוערות – כמעט בכל פגישה חברתית, גם בבתיהם של ידידינו וידידי ידידינו, המסכנים הנרגנים מהמעמד הבינוני והבינוני-העליון בישראל – ואנחנו בדרך-כלל שותקים בחברת ההשמצות כדי שלא לגרום לחברים המבוגרים התקף לב.

* מדוע באים בטענות אל מר גואל רצון המזוקן לבן, הגואל ברצון רב זה שנים רבות בחורות ונשים בודדות וכנראה גם מעבּר אותן? הלא כידוע יש עודף נשים ומחסור חמור בגברים יהודים בישראל, ואלה שישנם לא כולם מזיינים, ואלה שמזיינים לא כולם מזיינים נשים, וגם מה שנותר לא כולם אשכנזים, ולא כולם מתחתנים או נשארים בארץ, ורבים המתגרשים או הנהרגים במלחמות ובתאונות הדרכים – אז הנה גבר אחד, אמנם לא-אשכנזי – (והוא גם על משקל "שמלה לך קצין תהיה לנו") – בא וגואל מרצונן עשרות יהודיות בודדות וגם מעניק להן זין חם כמו שהגברים הבידואים נושאים, מפרים ומגרשים, כל אחד מהם – הרבה נשים, המקבלות סטאטוס של גרושות ואימהות חד-הוריות – וכולם יחד מולידים עשרות ילדים לאב אחד וככה אנחנו מתרבים והנשים אינן בודדות! והאין זה נפלא שהאב יכול להפרות גם את בנותיו?

וכאשר מעריכים מהראיונות והכתבות את רמת המישכל של מר גואל רצון – צריך לומר לו תודה על שהצליח לדאוג לחמישים נשותיו בזכות שכנראה הן נחותות גם ממנו, ולמאה ילדיו – שמי יודע מה רמתם השכלית התורשתית בהתחשב באימא-אבא – ואילו הוא הצליח להפעיל את כולם כמשפחה עצמאית אחת חמה ומזדיינת – ועכשיו יישארו כולם בלי גואל ויפלו למעמסה על מערכת הסעד העירונית והממלכתית, הסובלת גם כך מחוסר אמצעים!

* יאמרו ודאי שאנחנו סנטימנטאליים, אבל דמעות חונקות בגרוננו כל פעם שמודיעים ברדיו או משדרים בטלוויזיה שני מטוסי "אל על" חכורים, בצבעי כחול-לבן, שעברו חצי עולם בדרכם לפורט או פראנס בירת האיטי ועל סיפונם מביאים עימם מאות אנשי צבא במדי צה"ל וגם אזרחים ישראליים, ורופאים ואחיות, וציוד רב, כולל בית חולים שדה – כדי לעזור בטיפול בנפגעי רעש האדמה הנורא שפקד את האי. אנחנו פשוט מתמלאים גאווה טיפשית, רגשנית, על היותנו ישראלים, ושהמשלחת שלנו היא הגדולה והמיומנת, ואנחנו מרגישים שאלה היוצאים להאיטי הם שליחי כולנו. והם אפילו הסתדרו למצוא מגרש כדורגל בבעלותו של יהודי שהוא קונסול הכבוד שלנו בהאיטי – כדי להקים בו את בית חולים השדה, שכבר פועל! – דבר שאפילו השכנים האמריקאים של האי טרם הצליחו לארגן לנפגעים הרבים.

* לדני אילון – התנצלויותיך גרועות מטיפשותך. קח אחריות ותתפטר. נראה אותך מצליח ככה בעסקים פרטיים!

* * *

מול ההרים הסגולים / רומן מאת אוריה באר

* "ייחודו של הרומן "מול ההרים הסגולים", בהשוואה למרבית ספרי הפרוזה הישראלית, הוא ברקע הלוקאלי יוצא הדופן: עלילתו מתרחשת באילת ומעט בסביבותיה. על העיר הזאת, בקצה הדרומי של הארץ פסחה הסיפורת הישראלית. באר יודע לרקום עלילה מרתקת וקולחת בטבעיות." (יערה בן דוד. עיתון 77).

* "אוריה באר ספג את הארומה של אילת, את ריחותיה, צבעיה, נפשות גיבוריה. ורקח מרקחת סיפורית כתובה בצורה קולחת ומרתקת." (הרצל חקק, "מאזניים").

* לאוריה באר שלום רב, קראתי את ספרך "מול ההרים הסגולים" בהנאה רבה. אתה יודע לבנות סיפור מרתק ולטוות עלילה של ממש. הצלחת לתת ביטוי לאווירתה המורכבת של אילת, על תושביה הקבועים ותושביה  המזדמנים, ולהווי המיוחד שלה. עיצוב הדמויות על קשייהן, התלבטויותיהן, חולשותיהן ומעלותיהן יפה מאוד. במיוחד דמותו של יוס. אין כאן שחור לבן, אלא מורכבות של בני אדם ומערכות היחסים ביניהם. תודה! בברכה חמה, נורית גוברין.

* הרומן מצוי למכירה בחנויות הספרים. אפשר גם לרכוש אותו במחיר מוזל של 60 ₪ בלבד, אשר ישלחו לכתובות: רח' העבודה 3 ת"א או  ת.ד. 53 אילת.

אוריה באר הוא עו"ד במקצועו, סופר ומחזאי. הוא חבר באגודת הסופרים וחבר הוועד המרכזי של האגודה. בשנת 2000 זכה קובץ הסיפורים הקצרים שלו "עין הזכוכית של מיור פאבל", בפרס אולשוונג לספרות.

[דבר המפרסם]

* * *

David Yehezkel

ISRAEL' DISPROPORTIONATE RESPONSE

 Many countries and world leaders have accused Israel of responding disproportionately to aggression from Hizballah in Lebanon and Hamas in Gaza.

However, it is time that the world press and media speak of another disproportionate response from Israel.

The terrible disastrous earthquake in Haiti has generated responses from many nations. The US has sent supplies and personnel, Britain sent 64 firemen and 8 volunteers, France sent troops for Search and Rescue. Many large and wealthy nations of the world sent money. The Arab and Moslem world nothing.

Israel, a nation of 7.5 million people has sent a team of 220 people that include Medical personnel and will establish the largest field hospital in Haiti, treating up to 5000 people a day, an experienced Search and Rescue team and medical supplies. As in previous earthquake disasters, such as in Gujarat India in 2001 and in Turkey, in the bombings in Kenya, Israel has been one of the most generous givers of aid and assistance

Turkey seems to have forgotten this help as its extreme Moslem Government is cozying up to Iran.

Judge Goldstone, where are you now? Eating your heart out and hanging your head down in shame I hope.

The favorite occupation in the UN is Israel bashing. More resolutions have been passed condemning Israel than all the so called democratic nations such as Sudan, China, Russia and others for their crimes against their minorities.

I think it is time that the world should know about Israel's disproportionate response.

Please forward this to as many people as you can.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,261 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,017 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל