גיליון חגיגי מוגדל מס' 517

במלאת חמש שנים למכתב העיתי

הגיליון הראשון נשלח ב-12 בפברואר 2005

[והפעם עם צרופת מחקרו המקיף של שאול כ"ץ על השתרשות גידול

 תפוח-הזהב בראשית ההתיישבות הציונית]

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בשבט תש"ע, 11 בפברואר 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל שוּרָא הַיָּפֶה, עַל לֵילוֹת בְּלִי גַג וְעַל הַבָּלָלַיְקָה.

העמוד הראשון בגיליון הראשון, חדשות בן עזר, מכתב עיתי מאת סופר נידח: גיליון מס' 1, תל אביב, 12 בפברואר 2005 – 1. אחרי בלותם היתה להם עדנה.

 2. ייצוגנו ביריד הספרים בלייפציג, מרס 2005.

אורי הייטנר: 1. שר אי הביטחון. 2. קתות לגרזנים. 3. מלחמת תרבות.

4. הרפו מסוניה. // אהוד בן עזר נכלם ומתנצל בפני אשכר אלדן כהן.

עמוס כרמל: האמת המפוקפקת של בני ציפר ושל חמי שלו.

עוז אלמוג: "הם יתאדו יותר מהר ממה שאת חושבת!"

עמוס גלבוע: סוריה תחזור לתקופת התורכים אם תהין לפגוע בערי ישראל!

מתי דוד: 1. סכנת השלום עם סוריה. 2. מי הם 250 התומכים של "הקרן החדשה לישראל"? // משה כהן: על הבלוף של הרפואה הסינית.

איליה בר זאב: Deus ex machine  // דורון גיסין: איזה עולם נפלא.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שנייה, המשך 6. מחברת שלישית, המשך 2.

אהוד בן עזר: 3 מתוך 50 שירי מתבגרים.

יוסף חרמוני: "היינו יהודי נגזל ולא קוזאק נגזל, כיוון שלא יכולנו להתקזק!"

פרופ' מנשה הראל: מעטים נגד רבים ותעוזה מול תבוסה.

ברוך תירוש: סוד הסכר של דגניה.

ס. נידח: תענוג של ערב עם אליהו הכהן ותזמורת המנדולינות של שפיה.

יוסי גלרון-גולדשלגר: "מי ניפץ את האגוז?"

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל שוּרָא הַיָּפֶה,

עַל לֵילוֹת בְּלִי גַג

וְעַל הַבָּלָלַיְקָה (1)

לַשִּיר הַזֶּה יֵש מִין פְּרֶלְיוּד קָטָן שֶל שֶלֶג * שֶל לֹבֶן טוּנְדְרוֹת, שֶל דֻּבִּים, שֶל קַרְחוֹנִים,

שֶל שְוֵדִי אֶחָד, יַנְסֶן, חוֹקֵר-טֶבַע מִשּוֹשֶלֶת * הַיַּנְסֶנִים הָאֲצִילִית. שָנִים אַחַר שָנִים

הוּא מְגַהֵץ בְּמִזְחַלְתּוֹ סְדִינִים קְפוּאִים שֶל צְחוֹר סִיבִּירִי

עַד שֶבּוֹרַחַת לוֹ בִּתּוֹ וּכְשֶהִיא שָבָה, בְּלִי כִּסּוּי,

לָלֶדֶת יֶלֶד לֹא-חֻקִּי, הוּא מְהַמְהֵם לָהּ: "אַל תַּסְבִּירִי,

 אֲנִי מֵבִין לְבַד – רוֹמָן. עִם זִ'יד. נָשֹוּי."

וְהִיא יוֹלֶדֶת אֶת הַיֶּלֶד הֶעָשֹוּי עוֹד * לִזְכּוֹר שָנִים אֶת עַצְבוּתָהּ. וְהֵם דּוֹמִים.

וּמִכֵּיוָן שֶאֱלֹהִים אוּלַי הוּא זִ'יד אַךְ לֹא נָשֹוּי עוֹד

הוּא מַעֲלֶה אוֹתָהּ אֵלָיו, מִן הַמְּרֻמִּים אֶל הַמְּרוֹמִים,

בַּכְּפוֹר הָעַז שֶל הַיַּתְמוּת וְשֶל הַקֶּרַח * (נִיזְ'נִי-קוֹלִימְסְק, מוּל יַם-הַקֶּרַח הַצְּפוֹנִי),

אֲבָל יָפְיָהּ הָרַךְ נִשְאָר אִתּוֹ כְּפֶרַח * בְּדַש-הַלֵּב, כָּל שְנוֹת חַיָּיו הַדַּלְפוֹנִים.

וְאֶת הַיֶּלֶד מְגַדֵּל הַגּוֹי, הַסַּבָּא, * בְּמֶגָטוֹנִים לֹא נִדְלִים שֶל אַהֲבָה

וְזֹאת יַלְדוּת שֶל חֹם-הַלֵּב וּכְפוֹר-הַנּוֹף, וְהוּא יִפְסַע בָּהּ

בְּקֹר שֶל מִינוּס מַעֲלוֹת וּפְּלוּס גָּדוֹל בַּגַּאֲוָה

הַנַּעֲרִית וְהַגַּבְרִית הַזֹּאת: שֶל נֶכֶד * הַקָּם כָּל בֹּקֶר עִם סָבוֹ לָצוּד דֻּבִּים

עַד שֶבְּבֹקֶר לֹא עָבוֹת אֶחָד נִמְסֶכֶת * לְתוֹךְ אִידִילְיָה זוֹ שֶל אֹמֶץ וּלְיוּבִּי(2)

טִפָּה מָרָה שֶל יֵין-הָאֹפֶל הַפָטָלִי * כְּשֶדֹּב-הַקֶּרַח קָם עַל סַבָּא שֶלֹּא קָם

כִּי אִם מֻכְתָּף מִשְּׂדֵה-הַקֶּטֶל הַבְּרוּטָלִי * אֶל אֲלוּנְקַת הַנּוֹאֲשִים, מוּצָף בְּדָם.

קַרְנֵי צְבָאִים הַגּוֹרְרִים אֶת הַמִּזְחֶלֶת * בָּהּ שָח הַיֶּלֶד, מִתְיַפֵּחַ, מֵעָלָיו

שֶל גּוּף הַסָּב בּוֹ הַוְּרַדְרַד הוֹפֵךְ לִתְכֵלֶת * כְּמִקְדָּמָה קָרָה לַקֵּץ וְלִצְלָלָיו

הֵן יַעַר-עַד שֶעֲנָפָיו זְרוּיִים שַלֶּכֶת * שֶל כּוֹכָבִים מְעַפְעֲפִים דְּמָעוֹת שֶל כְּפוֹר.

"שֶלֹּא תִתֵּן לוֹ, אֱלֹהִים שֶלִּי, לָלֶכֶת," * לוֹחֵש הַיֶּלֶד בְּחוֹלְפָם עַל פְּנֵי אֵינְסְפוֹר

הַוֶּרְסְטָאוֹת הַמַּפְרִידוֹת בֵּין שְׂדֵה-הַצַּיִד * וּבֵין בֵּיתָם שֶל הַצַּיָּד וְשֶל נֶכְדּוֹ

אֲבָל תְּפִלַּת הַיֶּלֶד, כָּךְ נִדְמֶה, תִמְצָא אֶת * חֶמְלַת הַבּוֹזֶ'ה מוֹי(3) נִכְמֶרֶת עַל פַּחְדּוֹ.

וְזֶה נִדְחֶה, הַ-Nevermore הַזֶּה, הַנֶּתֶק * מִמָּגִּנוֹ הַשָּׂב שֶל גּוּר-אֱנוֹש נִפְחָד

כְּמוֹ חֲנִינָה זְמַנִּית לִפְנֵי סוֹפוֹ שֶל מֶתֶק * חֻמָּם שֶל אָב-וְסָב-וָאֵם בְּאִיש אֶחָד

וְרַק שֶסַּבָּא כְּבָר אֵינֶנּוּ אוֹתוֹ סַבָּא * וְכַפָּתוֹ שֶל דֹּב-הַמָּוֶת הַלָּבָן

הַקַּר, הָאַרְקְטִי, שֶאֵימָה גְדוֹלָה כְּמוּסָה בָּהּ * כְּבָר מְרַחֶפֶת כְּאִיּוּם בִּלְתִּי-מוּבָן

עַל רֹאש הַיֶּלֶד שֶהַדֹּב הַזֶּה, הַסְּלָב, * תָּמִיד יִרְדֹּף אוֹתוֹ עַד קְצוֹת קַצְוֵי חַיָּיו.

וְיוֹם אֶחָד שוֹמֵעַ סַבָּא, מִן הַבַּיִת, * כֵּיצַד נֶכְדּוֹ וַחֲבֵרָיו, בְּאֵין מַחְשִיד,

מִתְקוֹטְטִים וּמְחָרְפִים בְּרִיב שְׂפָתַיִם * אִיש אֶת רֵעוֹ בְּשֵם-הַגְּנַאי הַקְּלָסִי "זִ'יד".

וְהוּא קוֹרֵא אֵלָיו, בְּקוֹל חָלוּש מֵחֹלִי, * אֶת שוּרָא: "שוּרָא, שְטוֹ טָקוֹיֶה (מַה זֶּה) זִ'יד?"

וְהַקָּטָן, בְּקוֹל נִכְלָם וּמֶלַנְכוֹלִי, * אוֹמֵר: "זֶה שֵד כָּזֶה פָּרוּעַ וּמַפְחִיד..."

– "לֹא, שוּרִינְקָא," אוֹמֵר לוֹ סַבָּא, "כְּלָל לֹא שֵד הוּא, * כִּי אִם אָדָם, אָדָם כָּמוֹנִי וּכְמוֹתְךָ."

וְכָאן, לְפֶתַע, אֶת יָדוֹ שֶלּוֹ פּוֹשֵט הוּא * אֶל מְגֵרָה אַחַת סְמוּכָה, וּמִתּוֹכָהּ

הוּא מַעֲלֶה מִכְתָּב קָמוּט שֶבּוֹ כְּתוּבָה * כְּתֹבֶת הַזּ'וּלִיק(4) שֶאֶת לֵב בִּתּוֹ הִרְעִיד

עַד שֶשָּבַר אוֹתוֹ לְגַמְרֵי: סִמְטַת בְּרוֹדְסְקִי, בְּמוֹסְקְבָה.

וְסָח לוֹ: "שְמוֹר אֶת זֶה. זֶה אַבָּא שֶלְּךָ. זִ'יד..."

 וְלֹא עוֹבֵר זְמַן רָב וְסַבָּא תָם לִגְווֹעַ, * וְאִלּוּ שוּרָא, עִם כְּנוּפְיוֹת יַלְדֵי-רְחוֹב,

כְּבָר מִתְגַּלְגֵּל לוֹ – דַק, קְרָסָבִיץ(5) וְגָבוֹהַ – * לְכָל אָרְכָּהּ שֶל אִמָּא רוּסְיָה, כֹּה וָכֹה

כְּבֶן-הֶפְקֵר, כְּמוֹץ בָּרוּחַ הַנּוֹשֶבֶת, * בֵּין נְחִילֵי הַכַּיָּסִים וְהַזּוֹנוֹת,

בֵּין מַבְרִיחֵי הַקּוֹקָאִין וְהָעַגֶּבֶת, * בָּרַכָּבוֹת חוֹרְקוֹת-הַשֵּן-וְהַקְּרוֹנוֹת

שֶל הָרָעָב וְהַמַּהְפֵּכָה, בְּסֵתֶר * הַמִּתְחַמְּקִים מִן הַקּוֹנְדוּקְטוֹר, בְּלִי כַּרְטִיס,

וְהוּא לוֹמֵד מָתַי לִבְלֹם אֵיבָה מוּסֶתֶת, וְאֵימָתַי לִלְבֹּש פְּנֵי-פּוֹקֶר, כְּאַרְטִיסְט,          

וּמָה מַבְדִּיל דּוֹבְרֵי-אֱמֶת מִדֵּמָגוֹגִים, * וְאֵיךְ קוֹרֶה שֶנְּעוּרָיו צוֹמְחִים פֹּה בַּר        

מִתּוֹךְ פּוֹאֵמָה כְּלָל וּכְלָל לֹא פֵּדָגוֹגִית, * שֶשְּׂרִידָתוֹ אוֹתָהּ הִיא פֶּלֶא לֹא-מֻסְבָּר.

וְהוּא יוֹצֵא יוֹם-יוֹם לִפְשֹעַ עַל פַּת לֶחֶם, * וְהוּא עוֹקֵף גְּבוּלוֹת וָחֹק, וְהוּא מַסְכִּין

לִמְדֹד עַד אֵיפֹה הַיַּתְמוּת הַזֹּאת נִמְשֶכֶת, * וְהִיא נִמְשֶכֶת עַד מוֹסְקְבָה, עַל הַסַּכִּין. 

עַד שֶכִּכְלוֹת כָּל סַכִּינֵי הַחוּלִיגָאנִים, * וְכָל הָעֹנִי, הָרָעָב, הַפַּרְעוֹשִים,

בְּרַכָּבוֹת מְלֵאוֹת אִיבָאנִים וְנָגָאנִים(6) * הוּא בְּמוֹסְקְבָה, עַל סַף דַּלְתּוֹ שֶל אוֹתוֹ זִ'יד.

וְזֶהוּ: אַרְבַּע נְקִישוֹת, כְּמוֹ בַּסִּימְפוֹנְיָה * הַחֲמִישִית שֶל בֶּטְהוֹבֶן: Ta, Ta, Ta, Ta.

וְהַמְּשָרֶתֶת, אֵיזוֹ מָשִינְ'קָה אוֹ סוֹנְיָה, * פּוֹתַחַת דֶּלֶת וְנִרְתַּעַת בִּבְעָתָה

מִן הַבַּסְיָאק,(7) אוֹתוֹ יַחְפָן הַתּוֹחֵב רֶגֶל * בֵּין קִיר לְדֶלֶת (כָּךְ שֶלֹֹּא תוּכַל לִסְגֹּר)

וּמְבַקֵּש אֶת 'בַּלַבַּיִת' - שֶבִּן-רֶגַע * אָמְנָם יוֹצֵא אֵלָיו וְסָח, כֻּלּוֹ מָגוֹר:

"מָה רְצוֹנְךָ?" וְהַצָּעִיר, כְּהוֹכָחָה, * מוֹשִיט מִכְתָּב קָמוּט: "הַאֵין זֶה כְּתַב-יַדְךָ?"

-"כֵּן," סָח הָאִיש, "עִם מִי כָּאן יֵש לִי הַכָּבוֹד?" * -"אֲנִי בִּנְךָ, גוֹסְפּוֹדִין(8) פֶּן. נָעִים מְאֹד..."

* * *

וְיֵש גַּם (אֵיךְ לֹא?) כָּךְ אוֹמְרִים, גִּרְסָה אַחֶרֶת * לַמִּיתוֹלוֹגְיָה הַנִּרְקֶמֶת בְּיָדָיו

שֶלּוֹ עַצְמוֹ עַל "סַנְקָא זִ'יד", מִין נַעַר-פֶּרֶא * הַשָּב כְּבֵן אוֹבֵד אֶל אַבָּא מִנְּדוּדָיו

לֹא לְמוֹסְקְבָה, לִפְּיָאטִיגוֹרְסְק, אֶל הַפָמִילְיָה * ("פֶּפְּלִיקֶר-שְטֶרְן" שְמָהּ, לֹא "פֶּן", שֶרַק עִקְבוֹת

אוֹת רִאשוֹנָה וְאוֹת סוֹפִית, כְּמִין אִידִילְיָה * בֵּין פֵּ"א וְנוּ"ן, בָּהּ חוֹגְגִים רָאשֵי-תֵּבוֹת)

וְהוּא מַנְחִית אֶגְרוֹף בַּדֶּלֶת – וְהָאָב * יוֹצֵא לִצְפּוֹת בַּוָגַבּוּנְד הַמְּסֹאָב

הַמִּתְגַּלֶּה לוֹ בֵּין בְּלוֹאָיו הַנּוֹשָנִים * כְּשוּרָא בְּנוֹ, שֶלֹּא רָאָהוּ זֶה שָנִים.

הָאָב מַחְוִיר אֲבָל מַכְנִיס, בְּדִיפְּלוֹמַטְיָה, * אֶת הָאַפָּאש(9) הַמְּרֻפָּש אֶל בֵּית אָבִיו

שֶשָּם הוּא צָף וּמְקֻרְצָף בְּמֵי-אַמְבַּטְיָה * ("פּוּץ" בִּמְקוֹם שְמוּץ וַחֲפִיפָה בִּמְקוֹם חָפִיף)

וְאָז, אַחַר שֶמּוֹלִידוֹ חוֹשֵׂף בְּסוֹלוֹ * מִין הִתְוַדּוּת נִרְגֶּשֶת, דּוֹסְטוֹיֶבְסְקָאִית,

בִּפְנֵי אִשְתּוֹ וּשְתֵּי בְּנוֹתָיו – נִכְנַס אַפּוֹלוֹ * (נָקִי יוֹתֵר מִמַּצְפּוּנוֹ שֶל אַבָּא יִיד)

מִן הָאַמְבָּט אֶל הַסָּלוֹן, וּלְמַרְבֵּה * הַהַפְתָּעָה כֻּלָּם רוֹאִים בּוֹ אֶת הַבֵּן

וְאֶת הָאָח שֶלֹֹּא הָיָה לָהֶם, וְכָאן * פִּתְאֹם הוּא צָץ לָהֶם, יָשָר מִן הַמּוּכָן...

אַךְ הַ"מּוּכָן" הַזֶּה מוּכָן לַכֹּל מִלְּבַד לְהִתְבַּיֵּת * וּבְ"מוֹסְקְבָה הַמַּרְזֵחִית",(10) זוֹ שֶל יֶסֶנִין,

הוּא מִתְמַסְטֵל מִגַּל הַסַּעַר וְהַפֶּרֶץ סְמוּק הַ"נְּיֶט" * שֶל הַמּוֹדֶרְנָה הַפְּרוּעָה וְהָאַרְסֶנִית

בָּהּ שוֹחֲטִים גַּם פַּסְטֶרְנַק, גַּם מַיַּקוֹבְסְקִי וְגַם בְּלוֹק

פָּרוֹת קְדוֹשוֹת שֶל תְּמוֹל-שִלְשוֹם אֲכוּל-פָּטִינָה 

וְהוּא הוֹפֵךְ אַלּוּף "מַכַּבִּי" בְּאִגְרוּף, עַד שֶתִּדְלֹק

בּוֹ אֵש אוֹתוֹ "טֵרוּף עַתִּיק" שֶל פָּלֶשְׂתִּינָה.

נוּ, אָז נַגְּנִי לִי, בָּלָלַיְקָה, וְהָעִירִי * מִקִּבְרֵיהֶם אֶת הָרְפָאִים וְהָאוֹבוֹת!

נַגְּנִי, נַגְּנִי לִי עַל אֶחָד, מַמְזֵר סִיבִּירִי, * שֶאָב לוֹמֵד מִמֶּנּוּ קְצָת פִּרְקֵי אָבוֹת...

שֶאָב לוֹמֵד מִמֶּנּוּ "וְהִגַּדְתָּ * בַּיּוֹם הַהוּא, צ'וֹרְט זְנַאיֶט,(11) לְבִנְךָ: 'רְאֵה נָא

הֵיאָךְ אָבוֹת לֹא אָכְלוּ בֹּסֶר (הִיא הָיְתָה * דַוְקָא בְּשֵלָה מְאֹד, אִמְּךָ, וְעוֹד כָּהֵנָּה

לְמַדּוּחִים וָצוּף...) אַךְ אֶת הַשְּטָר – אַתָּה * פּוֹרֵעַ, יֶלֶד, וְשִנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה.'"

אֲבָל נָשוּב אֶל גִּבּוֹרוֹ שֶל הַסִּפּוּר: * עוֹד יֵש לוֹ זְמַן, לַבֵּן, עוֹד לֹא הֻפַּל הַפּוּר,

עוֹד הַחַיִּים יָפִים, יָפִים עַד לְקַנֵּא. * אֵיפֹה עָמַדְנוּ, חֶבְרֶה? אָה! בִּשְנוֹת הַנֶּא"פּ:(12)

קְטָטוֹת בַּבָּארִים... עֲצָתָהּ שֶל אֵשֶת גּוֹרְקִי: * לְהִתְחַפֵף לְחוּ"ל... וְהוּא – שִכּוֹר כְּלוֹט –

אַלּוּף "מַכַּבִּי" בְּאִגְרוּף ("תָּמִיד תִּזְכֹּר כִּי * גַם הַשִּירָה הִיא מִין אִגְרוּף: הַמִּשְקָלוֹת

מְבֻלְבָּלִים אָמְנָם, מַה שֶּמִּשְקַל-נוֹצָה * הוּא לִפְעָמִים מִשְקָל כָּבֵד מְאֹד, לְפֶרֶךְ-

בְּרִיאַת-הַשִּיר, אַךְ אוֹי לַטֶּקְסְט אִם אַךְ נִכֶּרֶת * בּוֹ גַם טִפַּת זֵעָה אַחַת מְאֻמָּצָה,

שֶלֹּא כַּיֶּזַע בַּזִּירָה, שֶבּוֹ יַחְשֹוֹף * הַמַּאֲמָץ אֶת הָעָצְמָה בְּאוֹר דְרָמָתִי –

כָּאן, בַּשִּירָה, זֶה מְסֻכָּן, זֶה פְּרוֹבְּלֵמָתִי, * זֶה הַ'נּוֹק-אַאוּט' שֶלָּהּ, צוּצִיק, זֶה הַסּוֹף.')

אוֹ תַחֲרוּת-גִּדּוּף, כָּל לַיְלָה, עִם יֶסֶנִין * (מִן הַחַלּוֹן מִמּוּל): קְלָלוֹת בַּחֲרוּזִים...

וְהַשְּכֵנִים הַנִּרְגָּזִים מְגַעַגְעִים כָּאַוָּזִים: * "אַ-נוּ, נִקְרָא לַמִּשְטָרָה, לִשְתֹּק, אוֹבְּסֶנִים!!!"(13)

הָא, אַלִּיפוּת-הַגַּסֻּיּוֹת הַמָּרָתוֹנִית, * אוֹלִימְפִּיאָדַת נִבּוּל-פֶּה לְלֹא תִקּוּן,

שֶאֵין לָהּ שוּם בִּ י ב-לִיוֹגְרַפְיָה לֶקְסִיקוֹנִית, * אַךְ יֵש לָהּ עֹשֶר מֵטָפוֹרִי שֶל טַיְקוּן.

הָא, אַרְטִילֶרְיַת פִּצְצוֹת הַקָּלַמְבּוּרִים, * בַּלִּיסְטְרָאוֹת הַפַּפְּרִיקָה עַזַּת-הַנִּיב

שֶל פִּירוֹטֶכְנִיקַת אִימָזִ'ים אֶפִּיקוּרִית * בָּהּ תְּצִלֶּינָה אָזְנֵיהֶם שֶל הַיְּשֵנִים

הַמֻּזְנָקִים מִמִּטָּתָם אַחַר חֲצוֹת, * קְמוּטֵי פִּיגָ'מוֹת מוּל טוּרְנִיר-הַנְּאָצוֹת,

אֶל הַגְּזוֹזְטְרוֹת, עִם דְּלִי-שוֹפְכִין בַּיָּד, עָטִים * לִשְטֹף בְּמַיִם אֶת הַטְּרַאנְס הַפִּיּוּטִי

בּוֹ מַפְעִילִים סֶרְגֵּי וְשוּרָא, בְּלִי לִנְצֹר * שְנֵי סְטְרָדִיבַרְיוּסִים דְּרוּכִים, אֵין לַעֲצֹר!

הוּא לְיֶסֶנִין: "גְּרָפוֹמָן! לֹא גְּרָף אֳמָן * (כְּמוֹ לֵב טוֹלְסְטוֹי, שֶהוּא אֳמָן אֲבָל גַּם גְּרָף!)"

יֶסֶנִין לוֹ: "טוֹלְסְטוֹי מֻזְהָר כָּאן כָּל הַזְּמַן * פֶּן יִכָּנֵס לְפִיו שֶל פֶּן צְחוּן יֵין-שָׂרָף..."

הוּא לְיֶסֶנִין: "יֵש חֲמוֹר שֶהוּא הַדּוֹנְקִי שֶל הַדּוֹנְקַן * (הִיא אִיזָדוֹרָה דוֹנְקַן, אֲהוּבַת סֶרְגֵּי)..."

יֶסֶנִין לוֹ: "וּפֶרֶד יֵש, פְּרִי הַכְלָאָה שֶבָּהּ אָתוֹן כָּאן

(שְוֵדִית-רוּסִית) זֻוְּגָה (בְּחֵטְא) לְסוּס ייֶבְרֵי(14)..."

וְזֶה נִמְשָךְ עַד שֶמֻּזְעָק לְסִמְטַת בְּרוֹדְסְקִי * שוֹטֵר-מַקּוֹף וּפֶּן מוֹצֵא עַצְמוֹ מַרְטִיט

בְּחוֹר מַקְפִּיא שֶאֵין סִכּוּי אוֹתוֹ לִפְרֹץ, כִּי * הוּא מְסֹרָג כְּכָל תָּא-כֶּלֶא מִשְטַרְתִּי.

אַךְ הוּא מַרְעִיף עַל סוֹהֲרָיו מַבּוּל כָּזֶה * שֶל גִּדּוּפִים עֲסִיסִיִּים וְעַזֵּי-כֹּחַ

שֶכָּל שוֹמְעָיו שָם, הָעֵדִים לַמַּחֲזֶה, * כְּבָר מוּכָנִים לוֹ אֶת דַּלְתוֹת תָּאוֹ לִפְתֹּחַ

בִּתְנַאי אֶחָד: שֶעַל דַּף רֵיק, כְּמִין חַלְטוּרָה, * יוֹאִיל לִכְתֹּב לָהֶם אֶת כָּל הַפַּרְטִיטוּרָה...

וְהוּא מוֹאִיל, וְזֶה מוֹעִיל, מוֹעִיל הָמוֹן * לְכָךְ שֶסּוֹף כָּל סוֹף יִפֹּל הָאֲסִימוֹן

שֶשִּלְשְלָה לוֹ אֵשֶת גּוֹרְקִי, טֶרֶם סֹהַר, * לְתוֹךְ רֹאשוֹ שְחוֹר-הַבְּלוֹרִית וִיפֵה-הַתֹּאַר

וְהוּא מַפְלִיג לְפָּלֶשְׂתִּינָה, שֶהֲרֵי אִם * הוּא חָש אוֹתוֹ "טֵרוּף עַתִּיק" שֶל הַיֶּבְרֵיאִים

הַנּוֹהֲרִים לְשָם מִכָּל גָּלוּת סְדוּמָה * לִבְנוֹת מוֹלֶדֶת חֲדָשָה מִן הַקְּדוּמָה

אֵין שוּם סִבָּה שֶאִם הוּא עַז וְלֹא רָפֶה * לֹא יִתְפָּרֵעַ בָּהּ גַּם שוּרָא הַיָּפֶה...

וְהוּא יִשְזֹף בָּהּ אֶת יָדָיו חִוְּרוֹת-הַלֹבֶן, כְּפוֹעֵל * אֵצֶל סְמִילַנְסְקִי, שֶאֶצְלוֹ יִבְנֶה גָדֵר

אֲשֶר תֵּצֵא, כְּאוֹף-צוּ-לוּכֶעס, מְעֻקֶּמֶת-לְהַלֵּל * וּבָעִקּוּם הַזֶּה, בְּעֶצֶם, מִתְגַּדֵּר

כָּל יִחוּדוֹ הַסַּרְבָנִי לְכָל קְרִיאָה לְהִתְיַשֵּר * עִם כָּל קוֹנְבֶנְצְיָה, כָּל דּוֹקְטְרִינָה וְכָל קַו

אַף כִּי שָנִים רַבּוֹת אִלֵּץ עַצְמוֹ, כְּפוּא-שֵד, לְהִתְפַּשֵּר

עִם שֶתָּמִיד פָּרַם סוֹפְסוֹף אֶת חִשּוּקָיו...

וְהוּא לָכוּד בֵּין חֲבוּרוֹת רוֹעִים קְסוּמוֹת שֶל "מַה מִּלֵּיל?" * וַאֲזִקֵּי חוֹבוֹת הַחוֹל וְהַחֻלִּין,

וּמִטַּלְטֵל בֵּין חָסוּתוֹ שֶל בְּיַאלִיק חַם וּמִתְפָּעֵל * וַעֲזוּבַת לֵילוֹת בְּלִי גַג וְאִינְסוּלִין,   

וַחֲזוֹנוֹ שֶל אֲלֶכְּסַנְדֶר זַיְד: לִחְיוֹת וְלַעֲבֹד כָּאן

וְגָלַבִּיָּה מוּל רוּבַּשְ'קָה, וּתְלִישוּת מוּל שֳרָשִים,

וּמָצ'וֹאִיזְם אַלְכּוֹהוֹלִי בְּסִגְנוֹן "כָּל הַכָּבוֹדקָה",

וְ"חֶבְרֶה טְרַאסְק"(15) וְקוֹמוּנִיזְם, וְנָשִים, נָשִים, נָשִים...

וְהוּא נִכְנָס, תָּמִיר, אֶל "שֶלֶג לְבָנוֹן" אוֹ "אֲרָרָט" * אוֹ "קָפֶה רֶצְקִי", מָעֻזָּהּ שֶל הַבּוֹהֵמָה,

וְכָל רוֹאֵהוּ חָש בִּן-רֶגַע כִּי בִּכְלָל וְגַם בִּפְרָט * כָּל תַּסְמִינֵי הָאַגָּדָה כֻּלָּם בּוֹ הֵמָה:

הַמּוּזָרוּת, יְפִי-הַתֹּאַר, הַמַּלְבּוּש וְהַקּוֹמָה – * גַם מִתְאַגְרֵף, גַּם אִיש-הָעֵט, גַּם אִיש-הַחֶרֶט,

שִיר-הַשִּירִים-וְהַשְּרִירִים בְּמִין מַסֶּכֶת רְקוּמָה * חוּט-שַעַטְנֵז שֶל אֵיזוֹ אוֹפֶּרָה אַחֶרֶת.

נִכְנָס לְאַט, לֹא מִתְנוֹדֵד אֲבָל שָתוּי * וְלֹא נָבוֹךְ וְלֹא עָנָו וְלֹא רָתוּי

וּמַשֶּהוּ, כְּמוֹ אֵיזֶה דֹק שוֹקֵט, נָטוּי * בֵּין בְּדִידוּתוֹ וּבֵין כֻּלָּנוּ (עֲרָפֶל

וְלֹא שֶל שְנַאפְּס הַמִּתְמַסְטֵל בּוֹ בְּכֵלִים * שְלוּבִים מְאֹד שֶל spleen(16) רוֹגֵש אוֹ גְבַהּ-גַּלִּים

אֶלָּא שֶל מַשֶּהוּ אַחֵר) וְהַצְּלָלִים * אָמְרוּ פִּתְאֹם: "זֶה שוּרָא, שוּרָא הַיָּפֶה..."

נִכְנָס חָטוּב כָּזֶה, צוֹנֵן וְחִוַּרְיָן, * וְהַנָּשִים נֶאֱנָחוֹת אֵלָיו כַּיָּם

וְיֵש בּוֹ zest(17) קָסוּם, מַדִּיחַ כִּבְדָיָה * אֲבָל יָפָה וְצִבְעוֹנִית, אוּלַי, פִּי אֶלֶף

מִן הַמַּמָּש הַצִּדְקָנִי וְהַקָּטָן, * הַבֻּרְגָּנִי, הַחֶנְוָנִי וְהַמְּפֻטָם

וְהַמְּפֻסְטָר וְהַמְּסֹרָס וְהַמְּחֻטָּא * מִשֶּמֶץ חֵטְא, אַךְ גַּם מִשֶּמֶץ חֵן וּפֶלֶא.

נִכְנָס עִם בְּרִיצֶ'ס, מַגָּפַיִם שֶל קוֹזָק, * וְעִם רוּבַּשְ'קָה שֶפְּתִיל-מֶשִי מְאֻזָּק

חוֹגֵר אוֹתָהּ עַל דֹּק מָתְנָיו חָזָק-חָזָק * וְיֵש בּוֹ אוֹן שֶל זְ'לוֹבּ עִם תֹּם-עֶדְנָה שֶל נַעַר.

וּפְנֵי-הַשַּיִש הַיָּפִים הָאֵלֶּה, פְּנֵי * הַוָלֶנְטִינוֹ הָגֵּאִים, קָרְנוּ: "הִנֵּה

אֲנִי גָמוּעַ וּמְבֻקְבָּק מֵעַל אָזְנֵי * הַגִּלּוּפִין, אֲבָל צָלוּל וָחַד כַּתַּעַר.

וְעֵת רֵעַי, בִּשְלוֹנְסְקִיבּוּל עַתִּיר-קוּלְטוּרָה

כָּאן מְפַתְּחִים אַלְתֶּרְמַנטִיבוֹת קוֹנְיַאקְטוּרָה

בֵּין הַ'כָּסִית' וְהַכּוֹסִית, כְּמִין פֻּלְחָן * שֶל שְלוּק אֶחָד – וּכְבָר מִתַּחַת לַשֻּלְחָן,

אֲנִי, לְהֶפֶךְ: אַרְטִילֶרְיָה עֲרוּכָה * בְּכוֹנְנוּת-סְפִיגָה דוֹמֶמֶת וּדְרוּכָה

כְּמִין מֵיתָר עָרוּךְ בְּקֶשֶת מְתוּחָה * לְהַרְעָשָה כְּבֵדָה שֶל סְפִּירְט מַבְקִיעַ-סֶכֶר

וְלֹא קוֹרֵס אוֹ מִתְבּוֹסֵס בַּחֲמִיצוּת * אֶלָּא נִשְאָר עַל מְכוֹנִי, זָקוּף כַּצּוּק,

קַו-מָזִ'ינוֹ יָצִיב שֶל פִּכָּחוֹן יָצוּק * מִן הַקּוֹקְטֵיל שֶל הָעַצְבוּת וְשֶל הַנֶּכֶר.

כִּי בִּי – אֲפִלּוּ עַד הַיּוֹם, אֲפִלּוּ כָּאן, * הַכֹּל מִיש-מָאש כָּזֶה: עֲדַיִנלֹא וּכְבָרלֹא

וְדֹב סִיבִּירִי מִתְנַצֵּחַ בִּי עִם תַּן * מִשֵּיךְ-אַבְּרֵיק, חַבּוּבּ, כְּמוֹ גַן-חַיּוֹת שָלֵם.

רַק כְּשֶמַּקְפִּיא בַּחוּץ וְחֹרֶף מִשְתּוֹלֵל, * רַק כְּשֶסוּפוֹת שוֹסְפוֹת, הַלֵּב הוּא (כָּךְ מֻבְרָר לוֹ)

בָּאֶלֶמֶנְט שֶלּוֹ: צִיגָאן נִשְאָר צִיגָאן, * יַחְפָן נִשְאָר יַחְפָן, הוֹלֵל נִשְאָר הוֹלֵל..."

כָּכָה אָמַר, וּכְדֵי לִמְנֹעַ כָּל חֲשָש * (פֶּן לֹא נָבִין כִּי פֶּן הוּא פֶּן פְּלוּס דֵמוֹן-סְטְרַאצְיָה

שֶל אוֹתוֹ דֵמוֹן אַלְכּוֹהוֹלִי שֶהוּא בְּרוּטוּס * אֲשֶר יִנְעַץ בּוֹ תוֹךְ שָנִים אֶת סַכִּינוֹ),

קָם בְּרִחְרוּחַ-נְחִירַיִם שֶל גַּשָּש * וּכְמוֹ תוֹכֵף דֻּגְמִית חַיָּה לַדֶּקְלָרַאצְיָה

קָרַץ לָנוּ קְרִיצָה בַּנְדִיטִית שֶל עַקְרוּטוּס * וַיִּתְכַּבֵּד סוֹפְסוֹף לָתֵת בַּכּוֹס יֵינוֹ.

וְאוֹטוֹטוֹ, בְּאֶלֶגַנְטִיּוּת נָשַף * בְּכַפּוֹתָיו וְשָף בָּן, שָף בָּן כְּאַשָּף

וּמֵעֻמְקוֹ שֶל הַמַּגָּף, כְּיֵש מֵאַיִן, * שָלַף בַּקְבּוּק חָתוּם, מוּגָף, שֶל יָי"ש מִיַּיִן

(שֶאֲהֵבָהוּ, כָּךְ אוֹמְרִים, מִכָּל נָשָיו * וְסוֹבְבָהוּ בִּכְחָשָיו וּבִלְחָשָיו).

וְכֹה אָמַר אֵלָיו: "בַּקְבּוּק שֶלִּי, בַּקְבּוּק, * כְּבָר הַנָּבִיא נַחוּם, שֶסָּח, אֲחוּז-דִּבּוּק,

כִּי אֱלֹהִים, שֶעַל אוֹיְבֵי * עַמּוֹ, יוֹשְבֵי הָעִיר נִינְוֵה,

הִנְחִית כַּדָּת מַכַּת אוֹי-וֵי (by the book just), 

אָמַר: 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה' * (הַיְנוּhang over  שֶל שִכְרוּת מְבֻקְבָּקָה),

רוֹצֶה לוֹמַר: אַתָּה הַמַּר אֲשֶר חָמַר * בְּגַת-הָעֶצֶב אוֹ בְּיֶקֶב-הַמְּצוּקָה.

אֲבָל אַתָּה, כְּמוֹ הַשִּירָה, לַעֲזָאזֵל, * הוֹפֵךְ, אַלְכִּימִי, לְזָהָב אֶת הַבַּרְזֶל,

עַצְבוּת – לְמוּסִיקָה, וְעֹנִי – לִשְׂמָחוֹת * וּלְנִסְבָּל יוֹתֵר – אֶת הַנִּסְבָּל פָּחוֹת."      

וּבְאָמְרוֹ כָּךְ, בְּרוּסִית בְּסִיסִית רָקַק * מִבֵּין שִנָּיו, שֶהַבַּקְבּוּק בָּן, אֶת הַפְּקָק

וּכְמוֹ דוֹחֶה אֶת חֹק-הַיֹּבֶש (נִיט בַּי מוֹטְ'ל!) * וְשָׂשֹ לִרְמֹז לָנוּ כִּי אֵין הוּא עוֹיְבֵר-bottle

בִּקְבֵּק מִיָּד מִן הָאָדֹם-אָדֹם, לָכוּד * בְּיֵין-הָרֶקַח (לֹא הָרַקַ"ח, זֶה – לְחוּד...),

לְכָל אֶחָד מִן הַמְּסֻבִּין סָבִיב כּוֹסִית, * מַה שֶהִסְפִּיק בְּנֵס כִּמְעַט לְכָל "כָּסִית".

וְרַק אֲנִי, טִפֵּש, סֵרַבְתִּי: "לֹא שוֹתֶה." * – "בְּטֵי"ת אוֹ תָי"ו?" שָאַל... "בֶּן כַּמָּה אַתָּה, צוּצִיק?"

– "עֶשְׂרִים וְשֵש," הִסְמַקְתִּי, "לָמָּה?", כְּחוֹטֵא * אֲשֶר נִתְפַּס פִּתְאֹם עַל חַם. וְהוּא, בְּקוֹל

חֲרוּךְ-שֵכָר, וְגַם כְּאִלּוּ קְצָת עָצוּב * אָמַר: "נוּ, מֵילֶא, בְּגִילְךָ עוֹד, פּוּצִי-מוּצִי,

הָיִּיתִי גַם אֲנִי פַּרְפָּר שִכּוֹר מִצּוּף... * לִהְיוֹת צָעִיר – זֶה, לְבַדּוֹ כְּבָר, אַלְכּוֹהוֹל!

אֲבָל לִהְיוֹת שִכּוֹר מִן הָעֶשְׂרִימוְשֵש, * מִזֶּה בִּלְבַד יָכוֹל כָּל פִּישֶר בְּיָמֵינוּ.

הַבֶּנאָדָם זֶה לֹא כְּמוֹ יַיִן שֶמַּשְבִּיחַ * עִם הַשָּנִים, טוֹבַארִיש יוּנְגְמָן, תִּתְפַּלֵּא,

הַבֶּנאָדָם – זֶה הַהֶכְרֵחַ לְקוֹשֵש * זִרְדֵּי בְּדִידוּת וָעֶצֶב לִמְדוּרַת עַצְמֵנוּ

כְּשֶהֶעָשָן מַדְמִיעַ, וְכַנַּ"ל – הַפִּיחַ * אֲבָל הַחֹם, הַחֹם יוֹרֵד וְלֹא עוֹלֶה...

וְכָאן שָלָה, כְּמוֹ מְכַשֵּף וּכְמוֹ ז'וֹנְגְלֶר, * כְּמוֹ אַלָּדִין מֵ"אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה",

מִן הַבַּקְבּוּק שֶלֹּא נוֹתְרָה טִפָּה בַּמְּלַאי לוֹ * מִסְּאַת הַיַּיִן הַשּוֹקֵק וְהַבּוֹעֵר

זֶה אַחַר זֶה: פַּרְוַת-דֻּבִּים, וְחֹפֶן שֶלֶג, * וְאוֹר צְפוֹנִי, וּבָּלָלַיְקָה, וּמִזְחֶלֶת,

וְקֶרֶן-צְבִי, וְכִפְפַת-אִגְרוּף, וְטוֹן * מִשִּיר בּוּרְלַאקִים(18) עַל הַווֹלְגָה אוֹ הַדּוֹן,

וּכְתֹבֶת אָב, בִּנְיָר דָּהוּי, בִּכְתָב קִירִילִי, * וּכְנַף סִסְמָה אוֹ שְתַּיִם שֶל וְלַדִּימִיר-אִילִיץ',

וַאֲזִקִּים, וְדַף גְּמָרָא, וּמְגוּרִים * עַל קְצֵה סַפְסָל גָּשוּם, בַּגַּן הַצִּבּוּרִי.

וְאֶת עֵינָיו אֲשֶר הִפִּילוּ חֲלָלִים * בֵּין הַנָּשִים וּבֵין הַמַּזְמִינִים לְווֹדְקָה

(עַל חֶשְבּוֹנָם) בַּמַּרְזְחִים הָאֲפֵלִים, * אֶת שְתֵּי עֵינָיו עָצַם פִּתְאֹם וַיַּעֲמֹד כָּאן

כְּעַל דּוּכָן בְּהַיְד-פַּארְק וּכְאוֹב מִבֶּטֶן * נָתַן רְשוּת-דִּבּוּר לַצּוֹעֲנִי שֶבּוֹ

(בְּעוֹד שְׂפָתָיו כַּחֲתוּמוֹת, וְרַק פּוֹרֶטֶת * יַד יְמִינוֹ, כְּטִפּוֹת-גֶּשֶם רְטֻבּוֹת

מְתוֹפְפוֹת וְטוֹפְפוֹת בַּבָּלָלַיְקָה, * בַּבָּלָלַיְקָה הַנִּצְבֶּטֶת עַד מַכְאוֹב

מֵיתָר אַחַר מֵיתָר) וְכָךְ, בֵּין תַּן לְדֹב, * הֵחֵל סִפּוּר חַיָּיו מֻטְלָא טְלַאי עַל גַּב טְלַאי כָּאן:

"מַה יָּפִים," זִמְרֵר הַצּוֹעֲנִי, "הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן,

אַךְ לֵילוֹת מוֹסְקְבָה לֹא יָפִים פָּחוֹת (מִצְטָעֵר. אֱמֶת.)

וּמִיָּד נָשָׂא מִיסְטֶר הַיְד דְּנָן אֲמָרָיו וַיַּעַן * בְּעוֹד צַד אַחֵר בּוֹ, הוּא ד"ר גֶ'קְל, דּוֹמֵם כְּמֵת.

"מַעֲשֶׂה," אָמַר, "בְּאֶחָד לִכְּסַנְדֶּר, חֶבְרֶה יַאטִים,

לֹא אָלֶכְּסַנְדֶּר הַגָּדוֹל, לֹא אִיש מוּקְדּוֹן,

אֲבָל כָּמוֹהוּ, אוֹבְּסֶסִיבִי וּפָנָטִי, * חוֹתֵךְ כָּל קֶשֶר (לֹא רַק גּוֹרְדִּי) בְּכִידוֹן:

עִם שְׂפַת-יַלְדוּת, עִם נוֹף-הֻלֶּדֶת, עִם אִידֵיאוֹת, * עִם נְשוֹתָיו הַנִּבְגָּדוֹת בְּסִיטוֹנוּת,

עִם בְּרִיאוּתוֹ וְעִם הַנֹּחַם הָרוֹדֶה עוֹד * וְהַמְּיַסֵּר אוֹתוֹ שָנִים, בְּעַקְשָנוּת.

אֲבָל הַמֶּזֶג – לֹא תָכְנָהּ שֶל כּוֹס הַיַּיִן * כִּי אִם תָּכְנָם הַפֶּרֶא שֶל יִצְרֵי הַלֵּב,

פֶּרֶא לִמּוּד מִדְבָּר שֶלֹֹּא הֻדְבַּר עֲדַיִן * גַּם כְּשֶחוֹלוֹת הִצְמִיחוּ עִיר וְהַחוֹלֵף

הִצְמִיחַ קֶבַע – לֹא חָדֵל לְהִסְתּוֹלֵל בּוֹ * וּלְסַמְרְרוֹ, כִּצְלוּב-עַצְמוֹ, עַל חֹד חוֹחָיו

שֶל סְנֶה בֹּעֵר וְלֹא אֻכָּל, וּלְבוֹלֵל בּוֹ * בְּלִי שְבִיתַת-נֶשֶק, בְּלִי דֶטַאנְט, אֶת הֲפָכָיו.

לֹא, הוּא אַף פַּעַם לֹא קִבֵּל עַצְמוֹ כְּוִּיטְמֶן * אֲשֶר הוֹדָה בִּמְלוֹא עַנְוַת-יוֹדְעֵי-עַצְמָם

שֶהוּא כֻּלּוֹ, מֵחוֹף אֶל חוֹף, סְתִירָה פְּנִימִית מֵ- * רֹב הֲפָכִים וּפָּרָדוֹכְּסִים (וְעָצְמָה...)

כְּמוֹ הָאוֹקְיָנוֹס הַהוֹרֵס חוֹפִים בְּסַחַף * אַךְ מְפַצֶּה אוֹתָם תָּמִיד בִּתְרוּמוֹת-חוֹל

וְהוּא לָנֶצַח לֹא עִקְבִי, כִּמְעוּף הַשַּחַף * וּמְחוֹל הָרוּחַ וְקַפְּרִיזוֹת מֵי הַתְּכוֹל.

וּמִשּוּם כָּךְ הוּא כָּל יָמָיו פּוֹרֵע רֶסֶן * וְשָב לַתֶּלֶם הַכּוֹפֶה עָלָיו סַרְגֵּל

כְּמִין רָמָךְ סוֹרֵר שֶפִּרְאוּתוֹ גוֹרֶסֶת * פְּרִיקַת כָּל עֹל, שֶהִיא לוֹ טֶבַע וְהֶרְגֵּל,

אֲבָל מִיָּד, בְּהִנַּחֵם וְהֵרָתַע, * שָב לְקָאנוֹסָה עַל בִּרְכֵּי הַחֲרָטָה

שְבוּי סְתִירוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת עַד אֵין מַצִּיל * (שֶגַּם בָּהֶן תָּמִיד נִשְאַר הוּא סוּס אָצִיל...)

אָז, הַי, נַגְּנִי לִי, בָּלָלַיְקָה, עַד סְחַרְחֹרֶת! * נַגְּנִי, נַגְּנִי לִי מִן הַמַּר וְהַצּוֹרֵב!

נַגְּנִי, נַגְּנִי לִי עַל כּוֹפֵר, עַל אֶפִּיקוֹרֶס * שֶיֵּש לוֹ נֵר בַּסִּינָגוֹגָה(19) שֶשְּמָהּ לֵב.

שֶיֵּש לוֹ נֵר דּוֹלֵק, אֲבָל... הוּא לֹא יוֹדֵעַ, * הוּא לֹא רוֹצֶה לָדַעַת, הוּא כּוֹפֵר חָסִיד,

כּוֹפֵר אָדוּק... אַי, בָּלָלַיְקָה, הָאִידֵיאָה * הִיא אֲדֻמָּה וְרַק הַסּוֹף חִוֵּר כַּסִּיד...

כֵּן, הוּא בֶּן-בַּיִת וּפֶּן-פַּיִט בְּחֶבְרָה בָּהּ * עוֹגְבִים כֻּלָּם עַל בַּת-הַשִּיר הָעֲנֻגָּה

בִּפְלֹש תִּירוֹש לָרֹאש, אַךְ אֵין הוּא דַבְּרָא-רַבָּא * כִּי אִם שוֹתֵק לָרֹב שְתִיקַת פִּקְּחִים נוּגָה.

אַךְ אִם תִּמְשֹךְ אוֹתוֹ לְפֶתַע בִּלְשוֹנוֹ * בְּחוּג פֹּה-עֵטִים וְרֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ

מִיָּד תוּצַת נוּרַת-חֵרוּם בְּאִישוֹנוֹ * וּתְשוּבַת-מַחַץ (1000 וָאט) בְּסַנְוְרֶיהָ.

כָּךְ, לְמָשָל, אִם רַק אֶתְגָּר מוּלוֹ מֻצָּב * וְהַהוּמוֹר מַפְצִיר בַּבַּאנְדָה: "אַכְסְנִינִי!"

הוּא נֶעֱתָר לְתַחְנוּנֵי מַעֲרִיצָיו * וְשָב אֶל סְפּוֹרְט הַ"מַּה נִּשְמָץ" הַיֶּסֶנִינִי

שֶבּוֹ, מַדְבִּיק פְּסֵיפַס קְלָלוֹת, כְּמִין קוֹלָאז', * עָבַר בִּבְּרוֹדְסְקִי, כַּזָכוּר, קוֹנְקוּרְס וּסְטָאז'.

זוֹרֵק אֶחָד מִמּוֹדָעָיו הָעַלִּיזִים * בִּפְנֵי חַרְזַנְצִ'יק, לִיטֵרָט בֶּן דְּמוּת יָגוֹן

כְּפָפָה סַרְקַסְטִית רְקוּמָה בַּחֲרוּזִים: * "גּוֹנְךָ גוֹן אֶפִּי, אַךְ כֻּלְּךָ רַק... אֶפִּיגוֹן!"

עוֹקֵץ אַחֵר, רַב-פְּלַגִיאָטוֹר, אֶת מוֹרֵהוּ: * "אֲנִי גוֹנֵב מִמְּךָ 'בָּתִּים'. נָא לַעֲנוֹת."

עוֹנֶה מוֹרֵהוּ לַנֶּחְשָב לְמִתְחָרֵהוּ: * "אָכֵן גוֹנֵב, אַךְ לֹא בָּתִּים בִּלְבַד – שְכוּנוֹת..."

וְרַק לִכְּסַנְדֶּר זֶה אֲשֶר פָּנָיו יָפוּ, * שוֹתֵק כְּדָג (אַךְ בְּהֶחְלֵט לֹא דָג קָפוּא

וּכְשֶנִּדְמֶה לַעֲמִיתָיו כִּי הוּא מַגְזִים * בִּשְתִיקָתוֹ בִּמְקוֹם לִתְקֹף בַּחֲרוּזִים

הוּא מְנַקְנֵק בָּם דּוּרְךְ אוּן דּוּרְךְ, בְּלִי סֶנְטִימֶנְטִים, * וּמְשַסְפָם כְּמִין שַוַּארְמָה, בְּלִי רַחֵם:

"אִם לֹא אִכְפַּת לָכֶם, רֵעַי הָאִימְפּוֹטֶנְטִים, * אֲנִי מַשְכִּיב, שָנִים, אֶת כָּל נְשוֹתֵיכֶם."

 – "הֵי-הֵי," נוֹזְפִים בּוֹ כָּל צִילֵיגֶר וּבָּאקַאקְט, * זֶה לֹא חָרוּז!"

 וְהוּא מֵשִיב:"אֲבָל זֶה פַאקְט..."

וְהוּא יִהְיֶה נָסִיךְ יַחְפָן, וְתַן וְדֹב, וְשָם וְהֵנָּה, * וְהוּא יִהְיֶה "בְּעַד" וְ"נֶגֶד", הֶדוֹנִיזְם וּמַכְאוֹב

וְהוּא יִהְיֶה דֶקָמֶרוֹן, וְעֵץ גָּדוּעַ בְּגַנְגְרֶנָה, * בְּמַחְלָקָה פְּנִימִית בְּ"אִיכִילוֹב", בַּסֶּקְצְיָה שֶל אִיּוֹב.

וְהוּא יִהְיֶה לָכוּד בִּצְבַת הַמֶּלְחָצַיִם: * בֵּין סַד מִמְסָד הַמִּתְנַכֵּר אֵלָיו מִחוּץ

וּפּוֹלִיטְרוּקִים הַכּוֹפִים עָלָיו מִבַּיִת * לְהִתְיַשֵּר עִם הַמֻּכְתָּב וְהַלָּחוּץ.

וּכְשֶתִּלְהַט בָּבַת-יֵינוֹ וְקוֹל כִּשְׂטַן-אוֹב * מִמַּרְתְּפָיו יַרְעִים תִּירוֹש וַאֲבִיוֹן

הוּא יִקָּרַע בֵּין מַרְקְס-פּוֹאֵטִיקָה שֶל זְ'דַנוֹב * לָעַרְס-בּוֹעֵטִיקָה שֶל פְרַנְסוּאַ וִיוֹן.

כֵּן, אָז נַגְּנִי לִי בָּלָלַיְקָה עַל הַפַּחַד, * עַל הָרַגְלַיִם הַקְּטוּעוֹת כְּמוֹ הֶעָתִיד,

עַל הַמְּנוּדִים, עַל הָרְחוֹקִים מִן הַצַּלַּחַת * אֲבָל קְרוֹבִים אֶל הַשִּירָה הָאֲמִתִּית.

עַל יֹשֶר-לֵב שֶּאֵין לִקְנוֹת אוֹתוֹ בְּכֶסֶף * וְלֹא יִשְעֶה לְכָל טוֹבוֹת-הַהוֹנָאָה

שֶל הַשְּׂרָרָה שֶהוּא אַף פַּעַם לֹֹּא שְנוֹרֵר מִמֶּנָּה חֶסֶד

וְאַף פַּעַם לֹא נִמְכָּר,

גַּם כְּשֶצָּדַק,

גַּם כְּשֶטָּעָה.

עַל דּוֹן ז'וּאָן עִם style שֶמֵּעוֹלָם, עַל לֵב רֵיק, * פִּיו לֹא נִבֵּל, וְלוּא גַם פַּעַם מִמִּילְיוֹן,

וְשֶלֹּא רָץ אַף פַּעַם "לְסַפֵּר לַחֶבְרֶה" * (כְּמוֹ לִגְיוֹנוֹת הָאִימְפּוֹטֶנְטִים שֶל הַיּוֹם)

מַה שֶּנּוֹתַר תָּמִיד דִּיסְקְרֶטִי וְכָמוּס * בִּגְבוּל הַטַּעַם, וְהַטַּקְט, וְהַנִּמּוּס

אֲשֶר תָּמִיד, בַּצַּ'אנְס, בַּטְּרַאנְס וּבָרוֹמַנְס, * נִשְאַר תָּמִיד אָרִיסְטוֹקְרָט פַּאר אֶקְסֶלַנְס.

עַל הַבּוֹקְסֶר הַזֶּה הַפֶּרֶא הַמַּמְשִיךְ לִתְקֹעַ בּוֹקְסִים * לַקּוֹנְבֶנְצְיוֹת גַּם אַחַר מוֹתוֹ,

כִּי מִתְבָּרֵר פִּתְאֹם

שֶאֶפִּיקוֹרוֹס זֶה עָמַד עַל כָּךְ, בֵּין כָּל הַפָּרָדוֹקְסִים, * שֶעַל קִבְרוֹ יֹאמַר חַזָּן "קַדִּיש יָתוֹם"...         

כֵּן, שוּרָא, כֵּן, אוֹתוֹ הַבּוֹזֶ'ה (בּוֹ כָּפַרְתָּ כָּל יָמֶיךָ) * מְקַבֵּל אוֹתְךָ לִבְסוֹף כְּבֵן יַקִּיר בֵּין יַקִּירִים,

בֵּן שֶלַּמְרוֹת שֶלֹּא הָיָה אֵצֶל אָבִיו אַף פַּעַם, אֶחָא, * הֲרֵי אָבִיו תָּמִיד הָיָה אֶצְלוֹ, בַּלֵּב וּבַשִּירִים.

וְאִם עָבְרוּ סוֹפְסוֹף שְלוֹשִים וּשְמוֹנֶה שְנוֹת חֲלוֹף וּזְמַן * מֵאָז כִּסְּתָה מַצֶּבֶת שַיִש מִתְאַבֵּן

אֶת הַווּלְקָן הַלֹּא-נִרְגָע הַזֶּה שֶרַק עַכְשָיו מֻזְמָן

לַ-Hall of Fame שֶל חֵיק הַ-main stream שֶדִּרְבֵּן

שָנִים רַבּוֹת אֶת נִדּוּיוֹ וְיִדּוּיוֹ, שֶהֵם חוֹתָם * שֶל אֲטִימוּת וְשֶל צְבִיעוּת בָּהֶן נִכֶּרֶת

הַקַּרְתָּנוּת הַמַּמְלִיכָה עָלֶיהָ רַק אַחַר מוֹתָם * אֶת קָרְבְּנוֹת הַצָּתָתָהּ הַמְּאֻחֶרֶת –

הֲרֵי בִּזְכוּת אֵיזֶה דִין-צֶדֶק שֶכִּמְעַט לֹא יְאֻמַּן * הַלֵּב יוֹם-יוֹם אֵלָיו עֲדַיִן מְטַלְפֵּן,

כִּי אוֹתִיּוֹת פּ"נ שֶהֵן רָאשֵי-תֵּבוֹת שֶל "פֹּה נִטְמַן"

הֵן בְּדִיּוּק אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת שֶל "פֶּן"...

הערות וביאורים:

(1) – רְאֵה: אלכּסנדר פּן: "היה או לא היה", מיבחר כּתוּבים. ליקט, ערך והוסיף מבוא וביאורים: פרופ' יוסי גמזו. הוצאת צ'ריקובר, ת"א, תשל"ה.     

(2) – (רוּסית): אהבה.

(3) – ("): אֱלוֹהַי (אֵלִי שלי).

(4) – ("): נוכל.

(5) – ("): חתיך, יַפְיוּף.

(6) – ("): נאגאן = אקדח תוּפִּי, היה נפוץ בּשימוּש המהפּכנים.

(7) – ("): יחפן.

(8) – ("): אדון, מר.

(9) – (צרפתית): בּיריון, איש העולם התחתון.

(10) – (רוּסית): שיר מפוּרסם בּיותר של סֶרְגֵי יֶסֶנִין, בַּמקור הרוסי: "קַאבַּאצְקַאיָה מוסקבה".

(11) – ("): השֵד יודע.                                                                            

(12) – ("): ראשי תיבות של "מדיניוּת כּלכּלית חדשה" (נוֹבַאיָה אֶקוֹנוֹמיצ'יסקַאיָה פּוליטיקה") שנתקיימה בבריה"מ בין השנים 1921-1928.

(13) – מנבּלי-פֶּה.

(14) – (רוסית): עברי, יהודי.

(15) – (יידיש): טראסק = מהוּמה. קבוצת "חֶברֶה טרַאסק" נוסדה בשנות השלושים של המאה שעברה ע"י פועלי בניין תל-אביביים שעסקו בעזרה לנִדכּאים ובמעשׂי-קונדס למיניהם. בשנת 1927 החליטו חבריה להקים תנועת רועי-צאן עברית בשייך אַבּרֵיק. פֶּן היה מקורב לחבוּרה זו ואף חיבר אחדים משירי-הרועים שלה.

(16) – (אנגלית): טְחוֹל = התקפת זעם, או מרה שחורה (עפ"י האמונה הטפלה כי רגש הזעם מקורו בַּטחוֹל). מצב-רוח קודר המאפיין את גיבורי שירת בּיירוֹן ובהשפעתם גם את "יבגני אונייגין" של פּוּשקין.

(17) – ("): תבלין, טעם.

(18) – (רוסית): גוררי דוברות-מִטען לאורך נהרות הווֹלגה והדוֹן.

(19) – ("): בית-כּנסת (ואצל הנוצרים: כּנסיה).

 (*) – מתוך "אשמורת הסהרוּרים", פרס אקו"ם לשירה.

* * *

העמוד הראשון בגיליון הראשון

חדשות בן עזר

מכתב עיתי מאת סופר נידח

גיליון מס' 1

תל אביב, 12 בפברואר 2005

אחרי בלותם היתה להם עדנה

הבעלים של הוצאת "אסטרולוג", מר אלישע בן-מרדכי, הודיע לפני כחודש למר אהוד בן עזר כי הוא עומד לגרוס 480 עותקים אחרונים של "אסתר ראב / כל הפרוזה", ועוד מאות אחדות מהרומאן האחרון של מר בן עזר "חנות הבשר שלי". הספרים אינם נמכרים. הרשתות אינן מוכנות לקבלם להפצה אפילו במחיר מבצע. מצד שני מס הכנסה מכיר כהוצאה 20% ממחירו של כל ספר מושמד, בתור עלות הייצור שלו.

מר בן עזר החליט ששום עותק לא ייגרס. מהיותו בן למשפחת פרדסנים עשירה, כמסופר עליו ברומאן "שלוש אהבות", רכש את כל כרכי הפרוזה של אסתר ראב. תרם 180 עותקים לספריות הציבוריות, באדיבותו של ויקטור בן-נעים העומד בראש מחלקת הספריות במשרד החינוך והתרבות. תרם 50 עותקים בשמו ובשם אחותו לאה שורצמן (בן עזר) למוזיאון פתח-תקווה (יד לבנים) ואלה מחולקים בבתי-הספר בעיר. את השאר איחסן אצל בני-דודים שלו (המונח המקוצר בני דודיו עלול לקבל משמעות שונה), והודיע על אפשרות לרכוש אותם ב-20 שקל העותק – זאת באמצעות משלוח אי-מיילים לכל ידידיו ומכריו, וכן באיגרת לסופרים לילדים ולנוער חברי סומליון. התוצאות היו מפתיעות. עד כה הפיץ מר בן עזר 104 עותקים מתוך 169 עותקים שהוזמנו, ונותרו לו רק עוד כ-60 עותקים פנויים. לא ירחק היום ועותקיו האחרונים של "כל הפרוזה" יהיו שווים לא 20 אלא 200 שקל האחד כי הוא לא יודפס בשנית.

באשר ל"חנות הבשר שלי", נוסף על המידע ברשימת התפוצה שלו באי-מייל – נתן מר בן עזר מודעה קטנה ב"ספרים" של "הארץ" ובה נאמר שכל הפונה אליו באי-מייל, או במכתב לתא הדואר 22135 ת"א – יקבל חינם את הרומאן. הגיעו 192 בקשות, מהן שלח עד כה ספרים ל-101 נמענים, וכל כמה ימים הוא מקבל ארגז חדש של עותקים מהמו"ל וממשיך במשלוח.

במותם עוררו שני הספרים יותר עניין מאשר בחייהם. רק מעטים ידעו על צאתם לאור ב-2001.

ייצוגנו ביריד הספרים בלייפציג, מרס 2005

הרומאן של מר בן עזר, "אנשי סדום" (1968, 2001), יצא בשנה האחרונה בתרגום גרמני וזכה לביקורות אנטי-ישראליות ופרו-פלשתינאיות אחדות המתעלמות מסיפור ה"טמפלרים" בארץ-ישראל ומיחסי אשמה-כפרה בין גרמנים ליהודים, שהם עיקר העלילה הנפרשת ברומאן.

בחודש מרס יתקיים יריד ספרים גרמני בלייפציג העומד בסימנה של ספרות ישראלית. ואולם המו"ל הגרמני אברהם מלצר ניתק את יחסיו עם בן עזר לאחר שהאחרון לא נטה לתמוך בעמדותיו האנטי-ישראליות (זאת בלשון המעטה) של אותו מו"ל, ישראלי-לשעבר, ולהסכים לכך ש"אנשי סדום" נותן כביכול הכשר לנאצים, (כך גרסתו של המו"ל, שנתברר שאינו מחמיץ שום הזדמנות להציג את ישראל באור שלילי).

נספחת התרבות של ישראל בגרמניה, גברת דבורה בן-דוד, הודיעה למר בן עזר שאמנם היא יכולה לממן לו כרטיס טיסה כמו לשאר הסופרים הישראלים החשובים שהוזמנו ללייפציג, אבל מכאן ואילך כל הטיפול בסופר, והאירוח, חל על הוצאות הספרים ולא על השגרירות, ובאין לבן עזר הוצאת ספרים שתארגן את ביקורו, אין היא יכולה לעזור ואין לו מה לחפש בלייפציג כי איש לא ידאג שם לספרו ולהופעותיו. נוסף על כך אין לשגרירות ישראל כל קשר עם המו"ל אברהם מלצר – בגלל עמדותיו האנטי-ישראליות.

כאשר העיר בן עזר כי מוזר שהוא, שתומך בעמדות ישראל ומגן עליה, ואפילו הסתכסך מפני כך עם המו"ל שלו – לא יוזמן, ואילו סופרים ישראליים אחרים, שלא פעם מעבירים ביקורת על ישראל (זאת בלשון המעטה) – כן יוזמנו, ענתה הגברת בן-דוד כי כל הסופרים הישראליים תומכים בישראל ולכבוד לה שהם מופיעים בלייפציג.

עד כאן מלפני חמש שנים, מאז הוכפל פי עשרה מיספר הנמענים

* * *

אורי הייטנר / 4 רשימות

1. שר אי הביטחון

קו פרשת המים במלחמות ישראל-ערב הוא מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו הבינו הערבים שאין ביכולתם לנצח את צה"ל במלחמה כוללת. העובדה שמלחמה, שפרצה בהפתעה רבתי, בתנאי פתיחה נדירים באיכותם מבחינתם, הסתיימה 101 ק"מ מקהיר ו-40 ק"מ מדמשק, היא הסיבה לכך שמאז הם לא העזו עוד לנסות.

הסורים למדו לקח נוסף בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שהובסו בשדה הקרב, הם גם לא הצליחו להניע תהליך שיסיג את ישראל מהגולן. ישראל נסוגה, אמנם, מהמובלעת שכבשה בתוככי סוריה במלחמה, ומהעיירה קונייטרה, אך הגולן נשאר בידי ישראל ואף יישוב לא נעקר. בשנים שלאחר המלחמה קמו יישובים רבים בגולן, 5 שנים אחרי המלחמה קמה קצרין – עיר הגולן ו-8 שנים אחרי המלחמה סופח הגולן לריבונות ישראל.

הגבול השקט ביותר של ישראל, מזה 36 שנים, הוא הגבול עם סוריה. לפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן, סוריה תשמור על המציאות הזאת ולא תתקוף את ישראל.

והנה, קם שר הביטחון של מדינת ישראל, ומאיים על אזרחי ישראל במלחמה עם סוריה, אם ישראל לא תיכנע לדרישות הסוריות. לא זו בלבד, הוא אף מודיע, שאחרי המלחמה הזאת ישראל תדון עם סוריה על נסיגה מהגולן.

מה המסר שמקבלים הסורים מדברים אלה? כדאי להם לפתוח במלחמה עם ישראל, כיוון שגם אם יפסידו בה, בעקבותיה ישראל תיסוג מהגולן. זו כמעט הזמנת מלחמה.

תפקידו של שר הביטחון הוא לספק ביטחון למדינת ישראל. בסיס תורת הביטחון של ישראל הוא קודם כל מניעת מלחמה, באמצעות הרתעה. במצב בו הערבים ידעו שאם יתקפו את ישראל – כל שטח שיאבדו במלחמה יאבד להם לצמיתות, לא תהיינה עוד מלחמות. זאת הרתעה. במקום זאת, אומר שר הביטחון לסורים, שאם יתקפו את ישראל, יקבלו כפרס את הגולן. בכך מועל אהוד ברק בתפקידו. מה הפלא, שכעבור יומיים שר החוץ הסורי מאיים על ישראל במלחמה; איום כמותו לא נשמע שנים רבות? זוהי תוצאה ישירה של דברי ברק. במקום שר הביטחון, ברק הוא שר אי הביטחון.

יומיים אחרי נאומו השערורייתי בפני סגל הפיקוד של צה"ל, נאם ברק בכנס הרצליה ובנאומו איים, שללא הסכם עם הפלשתינאים תהיה ישראל "מדינת אפרטהייד". ישראל נמצאת היום תחת מתקפה קשה של דה-לגיטימציה לעצם קיומה, אותה מובילה קואליציה בלתי קדושה של הפלשתינאים, האסלאם הקנאי, השמאל הרדיקלי, הימין האנטישמי באירופה בסיוע של גורמי שמאל קיצוני בישראל. האסטרטגיה של המתקפה, היא ניסיון להפוך את ישראל למדינה מצורעת, באמצעות הוקעתה כ"מדינת אפרטהייד", ובכך להביא לקריסתה, כפי שקרסה מדינת האפרטהייד האמיתית, דרום אפריקה. מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל (שבמהלכו כמעט והוצא צו מעצר נגד ברק בעת ביקורו בבריטניה) הוא האיום החמור ביותר היום על ישראל.

שר הביטחון של ישראל מספק נשק כבד לידי האויב, כאשר הוא משתמש בצירוף המילים המתועב הזה, בהקשר של מדינת ישראל (וכלל לא חשוב, לצורך זה, הקשר דבריו).

שתי התבטאויותיו חסרות האחריות של ברק השבוע, מעוררות ספקות כבדים באשר לשיקול דעתו וכשירותו למלא תפקיד של שר ביטחון בישראל.

סר הביטחון בשר הביטחון.

2. קתות לגרזנים

מחבל תופס מחסה מאחורי ילדה ומכוון את נשקו לעברי ילדיי. מה עליי לעשות?

ניתן לתת תשובות שונות לשאלה זו, אך יש רק תשובה מוסרית אחת – עליי לעשות הכל כדי להגן על ילדיי, ולשם כך עליי לנטרל את המחבל. כיוון שמדובר בחלקיקי שנייה, עליי לירות בו מיד על מנת להרוג. אם כתוצאה מכך תפגע הילדה האומללה, שמאחוריה התחבא המחבל, זה מצער מאוד, אך זה הכרח בל יגונה. כל האשמה על מותה, היא על ראשו של המחבל.

התיאור הזה הוא מבצע "עופרת יצוקה" בקליפת אגוז. המחבלים, שירו במשך 8 שנים במכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית מתוך רצון להביא להרג ולהרס מרביים, עשו זאת מתוך אוכלוסייה אזרחית בתוכה הסתתרו. האפשרויות שניצבו בידינו, היו להסכין עם המשך הפשע המתמשך הזה נגד האנושות, או למלא את חובתה של המדינה לאזרחיה ולממש את זכות ההגנה העצמית שלנו, גם במחיר פגיעה מצערת באזרחים.

מיעוט האזרחים שנהרגו, ביחס למספרי האזרחים ההרוגים בפעולה של כל צבא אחר, כולל צבאות מערביים כמו הצבא האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן, צבאות נאט"ו בקוסובו וכו' (הרי לא נשווה עצמנו, חלילה, לתורכיה או למדינות ערביות), מעיד על כך שגם במצב הבלתי אפשרי הזה, צה"ל מוסרי יותר מכל צבא אחר, ומקפיד ככל הניתן על טוהר הנשק ומוסר הלחימה.

חריגות בודדות של חיילים יחידים היו מן הסתם, בניגוד מוחלט למדיניות צה"ל. צה"ל חוקר ובודק, והאחראים לבטח יעמדו לדין, כפי שהיה בעבר. עם זאת ברור, שאם יש מדינה בעולם ויש צבא בעולם, הרחוקים מהמושג "פשעי מלחמה", אלו מדינת ישראל וצה"ל.

איך זה, אם כן, שדווקא לצה"ל מודבקת התווית הזו? איך זה שדווקא ישראל נשפטת בקנה מידה ייחודי לה, השונה מכל קנה מידה שבה נשפטות שאר מדינות העולם? איך כל דבר שקר, הסתה והשמצה המוטח בישראל נשמע לגיטימי ורבים מקבלים אותו כ"עובדה"?

הסיבה לכך היא מסע אנטי ישראלי מתוכנן, מתוזמר ועתיר ממון ומולו מחדל הסברה מתמשך של ישראל.

זכות ההגנה העצמית היא זכות מוקנית לכל מדינה ומדינה. אין מדינה ללא זכות להגנה עצמית. אין משמעות למושג מדינה, ללא זכות זו. מי ששולל את זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל, שולל למעשה, את זכות קיומה של מדינת ישראל. לא בכדי, תעמולת הזוועה ותעשיית השקר נגד מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, הם חלק ממסע דה-לגיטימציה לקיומה של מדינת לאום יהודית. הא בהא תליא. עלינו להתייחס לשלילת זכות ההגנה של ישראל, כאל שלילת זכות קיומה. עלינו להיאבק במגמות הדה-לגיטימציה לזכות ההגנה של ישראל, כאל מאבק על קיום המדינה.

חוד החנית במערכה האנטי ישראלית הזו הוא דו"ח גולדסטון. גוף אנטי ישראלי קיצוני הטיל על גולדסטון לכתוב דו"ח ש"יוכיח" שישראל ביצעה פשעה מלחמה. גולדסטון מילא היטב את התפקיד שיועד לו. הדו"ח שלו שקרי, נבזי, חד צדדי ומגמתי. משמעותו היא שטרוריסטים המסתתרים בתוך אוכלוסיה אזרחית חסינים מפני תגובה. מאחר ואת המלחמה הנבזית נגד ישראל ואזרחיה מבצעים טרוריסטים המסתתרים בתוך אוכלוסיה אזרחית, משמעות הדו"ח היא שאסור לישראל להתגונן מפני הטרור הפוגע באזרחיה. משמעות הדבר היא נטילת זכות ההגנה מידי ישראל ובמילים אחרות – דה לגיטימציה לזכות קיומה של ישראל.

מי ששולל את זכות קיומה של מדינה אחת בלבד – המדינה היהודית, הוא אנטישמי. כן, גם אם הוא יהודי. ואכן, הדבר המזעזע ביותר בדו"ח גולדסטון, הוא העובדה שיהודי חתום עליו.

גולדסטון אינו לבד. חלק ניכר מה"חומר" עליו הוא ביסס את הדו"ח, נמסר לו מגורמים ישראליים. הגורמים הישראליים הללו – כמוהם כאותם ענפים שהתנדבו לשמש קתות לגרזן, שנועד לגדוע את העץ שצימח אותם.

מיהם אותם גורמים? הגורמים הללו הם גופים קיקיוניים של שמאל רדיקלי אנטי ציוני; קיקיוניים מבחינת מספר החברים בהם, אבל משומנים היטב בכסף. הרבה הרבה כסף. מהיכן הכסף?

תחקיר יסודי ומעמיק, שערכה תנועת "אם תרצו", מצא את התשובה לשאלה. 16 האירגונים שסיפקו 92% מה"הוכחות" עליהם התבסס דו"ח גולדסטון, ממומנים מאותו מקור – "הקרן החדשה לישראל".

על רשויות החוק לבדוק את חוקיות המימון הזה. אך חשוב יותר – על החברה הישראלית להוקיע ולהקיא את הקרן הזאת, את העומדים בראשה, את התורמים לה.

3. מלחמת תרבות

יש לו את זה... אריה דרעי לא איבד את הכישרון לומר במקום הנכון את הדבר הנכון כדי לעשות כותרות ולחזור לתודעה הציבורית, ולו ליום-יומיים. הפעם הוא עשה זאת בכנס הרצליה, עת אמר שאין תרבות ליהדות החילונית ומה שיש לה להציע זה "האח הגדול".

כצפוי, עוררו דבריו סערה ציבורית, כאשר החילונים שהגיבו על דבריו שיחקו את המשחק שלו; את המשוואה על פיה הברירה היא בין מה שמייצג אריה דרעי לבין "האח הגדול".

אין לי עניין לסייע לדרעי לחזור למרכז התודעה. מדוע, אם כן, גם אני במגיבים? כיוון שאני שמח על עצם העובדה שסוגייה תרבותית מגיעה לכותרות, ועל כך מגיע לדרעי הקרדיט.

אני בעד מלחמת תרבות. מלחמת התרבות בה אני מצדד אינה בין תרבות דתית לחילונית, לבטח לא בין תרבות יהודית לתרבות ישראלית. אני בעד מלחמתה של התרבות נגד תת-תרבות ההטפשה.

מהי תת-תרבות ההטפשה? היא תת-תרבות (תרתי משמע) המתייחסת לצרכניה כאל טיפשים, ובכך הופכת אותם לטיפשים. תוכניות הריאליטי נוסח "האח הגדול" ו"הישרדות" הן התגלמות ההטפשה.

תרבות אמיתית נועדה לעדן את הנפש, להעשיר את הרוח, לרומם את האדם, להרחיב את אופקיו, לגרות את סקרנותו. "האח הגדול", "הישרדות" ודומיהן, יוצרות את ההיפך – מגססות את הנפש, מדלדלות את הרוח, מרדדות את האדם, מצרות את אופקיו ומגרות את יצריו. מן הראוי לנהל מלחמת תרבות נגד התוכניות הללו. אם אריה דרעי יצא נגד "האח הגדול" – בצדק הוא יצא. אם הוא רוצה להלחם בתופעת ההטפשה – אדרבא, בוודאי ימצא שותפים למערכה זו מקרב כל הזרמים.

אולם אם דרעי מחפש פרטנרים למאבק בתרבות ההטפשה, מן הראוי להזכיר לו תופעות נוספות של הטפשה – קמעות, לחשים, חרמות, השתטחות על קברות צדיקים וכו'. האם זו האלטרנטיבה שמציג דרעי לתרבות "האח הגדול"? הרי שתי התופעות הללו הן מאותה ליגה, ולא ברור איזו שלילית יותר.

לא, אריה דרעי אינו פרטנר למאבק בתרבות ההטפשה. דבריו נועדו ליצור מצג שקרי לפיו האלטרנטיבה התרבותית למה שהוא מייצג היא "האח הגדול". זהו שקר גס.

האם רק "האח הגדול" הוא "תרבות חילונית"? אם לקחת דוגמה מן העת האחרונה – אלבומה של רונה קינן "שירים ליואל", שהקדישה לאביה עמוס קינן סמוך למותו, הוא יצירת מופת במלוא מובן המילה. אבל... למה בעצם כיניתי את יצירת המופת הזאת "תרבות חילונית"? זו תרבות ישראלית.

אבל התרבות הישראלית במיטבה היא גם עמיר בניון וגם שולי רנד. בניון ורנד הם תרבות ישראלית או תרבות יהודית? האבחנות הללו מיושנות ועבשות. נוצרת פה תרבות ישראלית יהודית נפלאה, ברמה גבוהה, והיא אינה "האח הגדול", לתשומת לבו של אריה דרעי.

בשבוע שעבר השתתפתי באירוע של "המדרשה" באורנים, תחת הכותרת "הזמר העברי כתפילה ישראלית". הזמר העברי, הרוק הישראלי והתפילה היהודית היו מוקדי ערב העיון המרתק והמרגש, כשלוש צלעות של התרבות הישראלית היהודית. התרבות הישראלית היהודית כוללת ספרות, מוסיקה, תיאטרון, קולנוע, אמנות פלסטית, השכלה, מה לא? בתרבות הזו, החיץ בין "דתי" ל"חילוני" הולך ומיטשטש וסופו שיעלם. התרבות הזו, המחוברת הן לשורשים היהודיים והן לתרבות העולם, היא האנטיתזה לתרבות ההטפשה נוסח "האח הגדול", הקמעות, קברי הצדיקים ו"הישרדות". באיזה משני צדי המתרס נמצא אריה דרעי?

אהוד: אתה צודק בכל דבריך אבל שכחת לציין את הטמטום שבלימודי ה"קבלה" הנפוצים כיום במרכזי "לימוד" ובספרי "קבלה" והם כולם אינם אלא הבל ורעות-רוח של בורים ועמי-ארצות, אשכנזים ומעדות-המזרח כאחד, העושים הון מהטמטום של חלק מן הקהל הישראלי הנבער מדעת. הם, בהשאלה, "האח הגדול" של הדתיים-כביכול.

4. הרפו מסוניה

כשאדם בוחר להיות איש ציבור, הוא חושף את עצמו לביקורת ציבורית, לפגיעה בפרטיות ואף לסאטירה. מי שאינו יכול לסבול את ריח הבישול, שלא ייכנס למיטבח.

אדם שאינו בוחר להיות איש ציבור – פרטיותו מקודשת ועל הציבור לכבדה.

סוניה פרס אינה סתם אדם שלא בחר להיות איש ציבור, בהגדרה פאסיבית, אלא אדם שבחר לא להיות איש ציבור, בהגדרה אקטיבית. ההגדרה האקטיבית, נובעת מכך שבמקרה שלה ברירת המחדל, כבת זוגו של מי שנמצא כבר 60 בלב חיי הציבור הישראלי ועשרות שנים הוא גם אחד האנשים החשופים והמפורסמים בעולם, היא להיות אשת ציבור. כל שאר בנות הזוג של המנהיגים חשפו עצמן, כל אחד בדרכה ובמינון שבחרה, לציבור. סוניה פרס, לאורך כל השנים, שומרת בקנאות ובאדיקות מעוררת השתאות, על פרטיות קיצונית.

מאיזו סיבה היא הפכה דמות קאריקאטורית ב"ארץ נהדרת"? על מה ולמה?

אף שלאורך שנים רבות אני "חיית אקטואליה" וצרכן תקשורת אינטנסיבי, איני מכיר את סוניה פרס. מעולם לא שמעתי את קולה. כמעט ולא ראיתי את תמונתה.

אבל מכל מה שקראתי אודותיה, מפי מכריה, מדובר באדם צנוע, נעים הליכות, סימפטי ונוח לבריות. היפוכה של הדמות הערסית הוולגרית שהודבקה לה ב"ארץ נהדרת". אין לי כל יסוד לחשוד שהעדויות על דמותה אינן נכונות. על מה ולמה הודבקה לה דמות כזו. ואפילו אם, נניח, לצורך הדיון, התדמית הסימפטית אינה נכונה – איזו סיבה יש לשבור את התדמית הזאת, כאשר מדובר באדם פרטי, שאין לו כל השפעה על חיינו ולכן אין כל סיבה לציבור לחטט בחייו?

"ארץ נהדרת" ירדה לשפל המדרגה במקרה זה. ובכלל, דומה שהשנה התכנית איבדה הרבה מחנה, ירדה ברמתה והיא גם הרבה פחות מצחיקה.

אהוד: התוכנית האחרונה היתה פשוט מגעילה. יותר לא אצפה בה כי אין בה גבול לטמטום.

* * *

אהוד בן עזר נכלם ומתנצל בפני אשכר אלדן כהן

אהוד, בוקר טוב!

איני מבין את התנפלותך על אשכר. אין בך ולו שמץ של אמפתיה לאישה שעברה טראומה כה קשה של אונס? ואגב, אני לא קראתי בדבריה את האמירה על אונס קולקטיבי שלנו את הפלשתינאים (בסך הכל הזכירה שלפני 20 שנה השתייכה לשמאל הרדיקאלי) ובשום מקום לא קראתי שהאנס הוא ערבי. אני דווקא התרשמתי שמדובר בישראלי יהודי. אני חושב שהיה עליה לחשוף את שמו, אם אכן מדובר בידוען שהוא גם אנס סדרתי, כפי שרמזה.

אורי הייטנר

אהוד שלום,

הזדעזעתי לקרוא את תגובתך לפוסט על האונס של אשכר אלדן כהן. הזדעזעתי. מילה יפה ונעימה שנועדה לעטוף בצלופן את התחושות הקשות שעלו לי בעת קריאת דבריך. אף אחד לא חייב להסכים עם עמדותיה של הכותבת, ואפשר להציע טיעונים ענייניים נגד קשירת תופעות של אלימות נגד נשים או בכלל והחיים כחברה כובשת חומסת כפי שטענה, אפשר גם לאפשר לאנשים להביע דעות אחרות משלך, או פשוט להכיל את הכאב, אבל אתה בחרת דווקא לבעוט בבטן הפצועה. עם מגפיים מחודדים בקצה.

מה שכתבת היה נמוך וברוטאלי כמעט כמו מעשה אונס, צריך להיות אדם עם רגישות אפס לרגשות הזולת כדי לכתוב מילים כאלה לנאנסת, אמיצה ככל שתהיה. הייתי מציעה לך להתנצל בפניה, אלא שאתה יודע, אין שום טעם, מילים הן כמו נוצות ברוח, ואת מה שפיזרת כבר לא ניתן יהיה לאסוף חזרה.נ.ב

לא ברור מדוע הסקת שאותו אנס הוא ערבי. הוא לא. הייתכן שדעות קדומות הראו לך את הדרך? 

איריס ב.נ.כ.

אהוד: אכן, קיבלתי גם תגובה נוספת, ועם בקשה לא לציין את שם הכותב: "מניין לך שהאונס היה ערבי? קראתי שוב ולא מצאתי אינדיקציה. להיפך, התרשמתי שהאונס היה יהודי [אולי כי "גבר הומניסט" נשמע יותר כמו סטראוטיפ של "השמאלני הנאור" ולא של ערבי?]"

אכן, שלושתכם צודקים. משום מה היה לי הרושם שמדובר בגבר ערבי, אולי בגלל איפיונים אחדים של פעילותה הפוליטית של אשכר כפי שהיא מעידה על עצמה, ולבושתי טעיתי, אם כי בשום מקום גם לא נכתב שהאנס היה יהודי אלא שהוא אחד מאלה שהיא פגשה בהפגנות-יחד של יהודים וערבים. ואני, בוש ונכלם אני מתנצל בפניה אם נפגעה מתגובתי, שנבעה מההנחה המוטעית. עם זאת הבנתי שהמכתב העיתי היה היחיד שפירסם מיד את דבריה במלואם.

* * *

עמוס כרמל

האמת המפוקפקת של בני ציפר ושל חמי שלו

* במאמרו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" – "להיות מגלומני או לא להיות" (15.1.10) כותב בני ציפר על גאון הציור הטורקי יוקסל ארסלן שנולד באחד מפרברי איסטנבול ב-1933 וחווה את "השבר הגדול של גירוש היוונים מאיסטנבול, ועימם שכניו לרחוב."

קביעה זו מפוקפקת במקצת משתי סיבות. ראשית, גירוש היוונים מטורקיה, שאכן היה שבר גדול, התרחש במחצית הראשונה של שנות העשרים, הרבה לפני הולדתו של ארסלן. שנית, גזירת הגירוש ההיא פסחה על היוונים תושבי איסטנבול. דומה אפוא שארסלן החל לשנוא את הלאומנות, את המוסלמיות ואת הקטנוניות בשל חוויה אישית שונה מזו שציפר מייחס לו.

* המשנה לעורך של "ישראל היום", חמי שלו. כתב ב-27.1 כי "אין לשכוח שחלק ניכר מהיהודים שנשלחו מרציף 17 הם אלה שסירבו להגר כשניתנה להם ההזדמנות לכך."

מוזר ומביך שהוא אינו יודע כי לאחר עליית הנאצים לשלטון התקשו יהודי גרמניה למצוא מקום להגר אליו מפני שהבריטים הגבילו את העלייה לארץ וגם שערים רבים אחרים היו נעולים במידה רבה או לחלוטין. משונה גם שנעלם ממנו שרבים מאוד מאלה שהיגרו מגרמניה לארצות שונות באירופה לפני עליית הנאצים – לאחר מכן נידונו להשמדה לאחר הכיבוש הנאצי של ארצותיהם "החדשות". למי שכותב על השואה ועל הצורך לזכור אותה כדאי לדייק בעובדות ולא להפריח קלישאות מופרכות.

אהוד: אתה לא יכול לערער על ציפר שרואה בכל פינה את ה"נכבה", ולא על חמי שלו ששותף לעריכת חינמון שבו אסור היה (זאת מניסיוני עימו) לכתוב מילה בזכות אולמרט. אלה הם פני חלק ניכר מהעיתונות שלנו כיום, ובגללם, בין השאר, נוסד "חדשות בן עזר".

* * *

עוז אלמוג

"הם יתאדו יותר מהר ממה שאת חושבת!"

לנוגה כספי שלום,

לצערי הרב אני מסכים עם דברייך [גיליון 516], והלב כואב.

שדה הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה נהרס שלוש פעמים בהיסטוריה הישראלית:

בפעם הראשונה – על ידי דור המייסדים, שחקר באופן מימסדי-מגוייס, והם גם כתבו באופן משעמם, מבלי לצאת מהמשרד.

בפעם השניה – על ידי דור הסוציולוגים הסטטיסטיקאים, שהפכו את הסוציולוגיה לאוסף של סקרים (בחלקם הגדול רדודים), שנועדו לקדם את הקריירה של כותביהם יותר מאשר את המדע.

בפעם השלישית – על ידי השמאל הקיצוני הצווחני. הם מגוייסים למען מטרה פוליטית, ועיוורים למציאות המורכבת. זה עדר מעצבן במיוחד, לא רק משום שיש לו אוריינטציה מתנשאת ואנטי-ישראלית, אלא גם בגלל שרובם מג'ברשים ולא מוציאים משפט בלי איזה "נרטיב", "הגמוניה", "הזרה", "אחר" ועוד מושגים דומים ושחוקים מאותו ארסנל.

בהתחלה זה הצחיק אותי, ועכשיו, כשזה הפך למגיפה, זה מעצבן ומטריד מאוד.

אבל אל תתייאשי. הם יתאדו יותר מהר ממה שאת חושבת. אותך, בתור סטודנטית, זה לא מנחם כרגע. אז אולי תשקלי, עד יעבור זעם, ללמוד מקצוע אחר?

פרופסור עוז אלמוג

(סוציולוג אוהב ישראל ואנטי-ג'ברישן)

* * *

עמוס גלבוע

סוריה תחזור לתשתיתה שבתקופת התורכים

אם תהין לפגוע בערי ישראל!

להלן סיפור המתיחות הוירטואלית האחרונה בין ישראל לסוריה על פי סדר דברים והמשמעויות, כפי שאני מבין אותו.

הפרק הראשון: סיפור המעשה בשר הביטחון הישראלי. השר כמהָ להסדר עם הסורים ומנסה לדחוף לכך את ראש הממשלה בדרכים שונות. אחת הדרכים היתה בכנס סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל בשבוע שעבר. שם הסביר ברק כי אם לא יהיה הסדר עם הסורים, אזיי עלולה להיות כאן מלחמה כוללת, ובסיומה נכנס למו"מ עם הסורים "ונדון בדיוק על אותם דברים שאנו דנים עליהם עם הסורים כבר 15 שנים."

ועכשיו, בואו וננתח את דבריו של השר ומשמעותם. ראשית, השר מעריך שסוריה תיזום מלחמה אם לא תקבל לידיה את רמת הגולן. האם הערכה זאת נשענת על מודיעין חוזה עתיד? האם הערכתו האישית של השר היא שישראל תאבד את כוח ההרתעה, ולראשונה בתולדותיה סוריה תיזום מלחמה? – לשר פתרונות, אבל אם ברצונו להפחיד את עם ישראל, שיקום וינמק.

שנית, השר אינו צופה לצה"ל ניצחון סוחף שיקנה לישראל עמדת כוח מדינית מול סוריה בסיומה של המלחמה. הוא, למעשה, אומר לקצונה הבכירה: בואו ונשלם לסורים דמי חסות בדמות רמת הגולן, ובכך נבטיח את עתידו של "גוש דן" מפני זעמה הצבאי של סוריה.

שר ביטחון בישראל היה צריך להגיד לצה"ל, לדעתי, את הדברים הבאים: אם בכל זאת תיכפה עלינו מלחמה על-ידי סוריה, אזיי ההישג הנדרש מצה"ל הוא יצירת מצב כזה שיאפשר לדרג המדיני להיכנס למו"מ עם הסורים מעמדה הרבה יותר טובה מאשר זו הקיימת.

הפרק השני הוא סיפור המעשה בשר החוץ הסורי. הוא קפץ מיד על ההזדמנות שנתנו לו דברי ברק, ולמעשה הוא משלימם ומחזקם מזווית הראיה הסורית (בוודאי לא כפי שברק חזה). כמובן שהוא לא יִחס לסוריה את היוזמה למלחמה, אלא לישראל "התוקפנית", והדגיש כי על ישראל להיכנס עכשיו למו"מ לשלום עם סוריה (שעל פי אסד, בראיון באותו זמן, כל תכליתו היא להחזיר את רמת הגולן לסוריה ולא מעבר לכך), ואם תסרב ותפתח במלחמה, בין אם מול סוריה או לבנון, אזי המלחמה תועבר "אל תוך ערי ישראל," ולאחריה לא יהיה עוד מקום ל-מו"מ על שלום.

במילים אחרות, הוא אומר לישראל: תורידי עכשיו את המכנסיים אם את רוצה למנוע את ההרס שיגרם לערים שלך.

מה משמעות דבריו? באופן נדיר ביותר (לראשונה?) אישיות סורית רשמית ובכירה ביותר מאיימת לפגוע במכוון באוכלוסייה אזרחית ישראלית בזמן מלחמה. אם איני טועה, זה פשע מלחמה! – שר החוץ הסורי מדבר כאן כמו ראש אירגון טרור, כאילו סוריה אינה מוגבלת על-ידי דיני מלחמה כלל וכלל. היא לא שמעה על גולדסטון?

הפרק השלישי הוא סיפור המעשה של התגובה הישראלית. על דבריו אלו של שר החוץ הסורי, פושע מלחמה בפוטנציה, לא באה למעשה שום תגובה ישראלית. התקשורת ופרשניה נאלמו דום, וביבי הביע צער. ואז, בתגובה, אולי ולא בדרך ובצורה הראויים, בא ליברמן והגיב: אם ערינו יהיו מטרות, אזי המלחמה תיגמר כך שאסד ומשפחתו לא ישלטו יותר בסוריה! – ומיד רעשה הארץ (לא בעולם, לא במדינות ערב!!) – ומקטון ועד גדול החלה תחרות אווילית מי יחרף ויגדף אותו יותר. לפתע הרודן הסורי יקר יותר לתקשורת ולפוליטיקאים הקטנים מאשר אזרחי ערי ישראל, שעליהן איים שר החוץ הסורי.

 ככה רוצים אצלנו להרתיע?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 8.2.10

* * *

מתי דוד

1. סכנת השלום עם סוריה

כל אלה התומכים בירידה מהגולן בתמורה להסכם שלום עם סוריה, תולים שפע של משאלות לב נאיביות, שלא ניתן להסתמך עליהן. ההנחות האופטימיות של התומכים בהסכם עם סוריה, בתמורה לנסיגה מכל הגולן כוללות את הדברים הבאים:

* סוריה תנתק את הברית האסטרטגית עם איראן. אבל סוריה מכריזה בפומבי כי מו"מ עם ישראל אין לו קשר ליחסיה עם מדינה שלישית. לסוריה אין שום השפעה על תוכנית הגרעין האיראנית, אבל יש לה תלות רבה בה.

* הסכם השלום עם סוריה יחליש את חיזבאללה. אבל הסורים גורשו מלבנון לפני שלוש שנים, ואינם שולטים בה יותר. חיזבאללה הוא שלוחה של איראן המממנת ומחמשת אותה. להסכם בינינו לסוריה לא תהיה שום השפעה על חיזבאללה.

* ההסכם עם סוריה יביא להפסקת זרימת הנשק מסוריה לחיזבאללה. אבל כמו שהמצרים מעלימים עין מהברחות נשק מסיני לחמאס בעזה, כך גם הסורים יעלימו עין ולא ימנעו הברחות נשק מאיראן לחיזבאללה. סימוכין לכך הם גם תנאי השטח הקשים של מאות קילומטרים בין סוריה ללבנון.

* ההסכם עם סוריה ישפר את המצב בזירה הפלסטינית. אבל ניסיון העבר מלמד אותנו שיקרה בדיוק ההפך, להנהגה הישראלית יהיה קשה מאוד לממש שתי הסכמות לנסיגות. הנסיגה מסוריה תגרום לדחיית המו"מ ולהתמרמרות של הפלסטינים, שתגרום לפריצת אינתיפדה שלישית.

* ההסכם עם סוריה יגרום לסילוקם מדמשק של מפקדות הג'יהאד והחמאס. אבל אין שום חשיבות או תועלת בשאלה היכן ישבו חאלד משעל ושאר ארגוני הטרור הפלסטיני.

* ההסכם יגרום להשפעה חיובית של יחסנו עם שאר העולם הערבי. אבל בדיוק כפי שהסכם השלום עם ירדן לא שינה את מצבנו בעולם הערבי, כך גם הסכם שלום עם סוריה לא ישנה לטובה, כל עוד ימשך הסכסוך הפלסטיני שהוא מוקד העניין החשוב בעיני העולם הערבי והמוסלמי.

* ההסכם ישדרג את מעמדנו בעולם. אבל הבעייה העיקרית הפוגעת במעמדנו בעולם היא כיבוש השטחים הפלסטינים, הגורם לתסיסה מתמדת של הפגנות איבה אנטי ישראליות בעולם, ולא הנוכחות שלנו בגולן.

* ההסכם יותנה בפירוז הגולן מנוכחות צבאית סורית. אבל הסכמי פירוז נוטים לא להישמר, בדיוק כפי שקרה במצרים. תחנות התרעה עם צוותים בינלאומיים לא תעזורנה ולא תמנענה התקפה פתאומית. כל שינוי במדיניות ובהנהגה הסורית ימוטט ויפר כל התחייבות לפירוז, ושום מסמך קודם לא ימנע זאת. הפרת הסכמים גם בעולם הערבי מוסלמי היא תופעה ידועה ונפוצה, על אחת כמה וכמה הסכמים עם ישראל.

משאלות לב אינן מדיניות בתנאי מתיחות. אשליות אינן תוכנית עבודה של מדינה הנתונה בסכנה. ראוי להיזכר בכל התקוות וההבטחות ששמענו לפני אוסלו ולפני ההתנתקות – ובמה שקבלנו אחריהם.

2. מי הם 250 התומכים של "הקרן החדשה לישראל"?

לאחר שנחשפה במעריב, האמת על פעילותה של NEW ISRAEL FUND המממנת ארגונים ועמותות, הפועלות נגד מדינת ישראל ובעד "זכות השיבה", דבר שגרם זעזוע בציבור, ובהלה בהנהלת הקרן, פירסמו 250 תומכיה מודעה בעיתון הארץ, נגד "מסע ההסתה והשנאה", מבלי להתייחס ולהשיב לעובדות שנחשפו.

עיון ומיון מפורט של רשימת 250 השמות, המופיעים במודעה, מעלים את המסקנות הבאות:

רובם המוחלט של שמות התומכים, משתייכים לשלוש קבוצות מיעוט אלטיסטיות מסווגות:

אנשי אקדמיה ומשפט רובם מהאוניברסיטאות בתל-אביב, בירושלים וחיפה – סה"כ 93.

חברים, פעילים ומזוהים עם מרצ, שלום עכשיו ושאר השמאל – סה"כ 32.

אנשי תיאטרון וקולנוע, אמנים, סופרים, עיתונאים, פרסומאים, במאים, תסריטאים, צלמים, משוררים, מוסיקאים – סה"כ 78.

רוב השמות, המופיעים במודעה, חותמים מזה שנים רבות, על רוב העצומות והמודעות הפוליטיות של מרצ, שלום עכשיו, ושאר אירגוני השמאל הנאיבי והדוגמטי, שהתרסקו בבחירות האחרונות.

המדובר בשלוש קבוצות אלטיסטיות, שיש להן זהות דעות שבטית, של תמיכה אוטומטית וקולקטיבית במרצ, בשלום עכשיו, ובשאר קבוצות השמאל לסוגיו, התומכים בדרך כלל בעמדה הפלסטינית.

המדובר בקבוצה שולית וסגורה, החיה בבועה של עצמה, שאין לה האומץ להודות בכישלון ולקיים ביקורת עצמית נוקבת ואמיתית. כתוצאה מכך הם הפכו לחלק מהשמאל המדיני שאיבד את השפעתו הציבורית והפוליטית.

לא מוזר ולא מפתיע הדבר, שברשימת התומכים בקרן, לא מופיעים כמעט לחלוטין שמות של פעילים מקרב המזוהים עם מפלגות שמחוץ למרצ, כמו קדימה, הליכוד והעבודה. כמו כן לא מופיעים תומכים מקרב "אזרחים פשוטים" מבני ערי (הפיתוח) הצפון, הדרום, המושבים, הקיבוצים והעולים. זו ההוכחה שהקרן נשלטת ע"י אנשי מרצ, תומכיה ומקורביה בלבד. זאת למרות שמדובר בקרן שעוסקת גם בסיוע לאירגונים הומניים וסוציאליים, דבר שאמור היה לזכות בתמיכה של פעילים מכל המפלגות.

הקרן נשלטת בפועל על-ידי אנשי השמאל ההיסטורי, שחלקם הפכו לתומכי "השמאל החדש", שתומך בארגונים פוסט ציונים ואנטי ישראלים, בשם האליבי השקרי של "חופש הביטוי".

חלק מהשמאל הציוני השפוי, שמנהל, תומך ונעזר בקרן, החליף את הלאומיות היהודית ציונית – שהפכה עבורו למטרד במסדרונות האינטלקטואלים בעולם – לתמיכה בלאומיות פלסטינית אופנתית.

לרובם של תומכי הקרן יש בודאי כוונות טובות ורטוריקה הומאנית למען החלשים והמיעוטים, תוך התעלמות מודעת ומסוכנת, שהכסף שהם מעבירים לחלק מהעמותות, הולך למטרות שמשרתות אג'נדות אנטי ישראליות. יו"ר הקרן בישראל, פרופ' נעמי חזן והָרִיס פיליפסון, דובר הנהלת הקרן, לא הכחישו עובדה זו.

מייסדי הקרן, ג'ונתן כהן ואלינור פרידמן, קבעו עקרון ששליש מסך כל התרומות המועברות לישראל יינתן לארגונים ולעמותות ערביות. המדובר בסכום של מאות מיליוני שקלים, במהלך השנים. הקרן גם מסתייגת מהמגבית היהודית המאוחדת U.G A.

חלק מתומכי הקרן שייכים מנטאלית ונפשית לשמאל הנאיבי והדוגמטי, שיש לו קיבעון מחשבתי וריגשי ופרשנויות עוינות למושגים המקובלים בקונצנזוס הלאומי.

להלן דוגמאות:

הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזוייף). הם מתנגדים ללאומיות (פאשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים ואנשי הביטחון (מיליטאריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים דעותיהם של כל מי שמוגדר על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם להיות המוסמכים הבלעדיים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון.

* * *

משה כהן: על הבלוף של הרפואה הסינית

מכובדי,

חסידי הרפואה הסינית טוענים ששיטה המבוססת על ניסיון של אלפי שנים חזקה עליה שהיא נכונה.

עד אמצע המאה ה-19 רווחו ברפואה האירופית במשך מאות שנים אמונות מופרכות כגון טיפולים בהקזות דם, ברזל מלובן, כוסות רוח וכיוצא-באלו, לאמור הוותק של האמונה אינו בהכרח הוכחה לאמיתותה.

נשאלת השאלה מה התוקף של אסכולה רפואית המבוססת על עקרונות מלפני אלפי שנים, לאמור, לפני שידעו כימיה, פיסיולוגיה, בקטריולוגיה, ביוכיומיה וכיוצא באלו, ללא בדיקות מעבדה, מיקרוסקופ, רנטגן וכדומה?

אשרי המאמין.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

איליה בר זאב

Deus ex machina

הָעֲלִילָה מִתְפַּתַּחַת בְּהֶתְאֵם

לַתָּכְנִית,

מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה –

תַּת מַקְלֵעַ מְסֻוָּג וְאֶקְדָּח יְרִיחוֹ בַּמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה,

נְפָשׁוֹת שֶׁמָּצְאוּ סוֹף סוֹף מְחַבֵּר, מֶתַח מִינִי,

בְּגִידוֹת, עֲקִיצוֹת,

תַּפְאוּרָה.

לִכְאוֹרָה הַכֹּל זוֹרֵם כִּבְנַחַל אֵיתָן – מִן הַפָּשׁוּט אֶל הַמֻּרְכָּב,

מִן הַקַּל אֶל הַכָּבֵד, מִן הַחַי אֶל הַמֵּת.

מִמִּזְרַח, מִגְדָּל בָּבֶל חָדָשׁ. מִמַּעֲרָב, אִי מְשַׁחֵת בְּבָנָיו –

בְּאֶרֶץ הֶהָרִים

אִיִּים דּוֹמְמִים בַּלֵּילוֹת,

מְשַׁחֵרִים לַטֶּרֶף, מִתְגָּרִים עַד שְׁאוֹל בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם.

בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ חָסֵר לְהַשְׁלָמַת הָעֲלִילָה – מָסַךְ בּוֹרְדוֹ

נִפְתַּח וְנִסְגַּר לְלֹא מַגָּע אָדָם,

יֶלֶד חִוֵּר נוֹתָר עַד-בֹּקֶר לְבַדּוֹ עַל הַבָּמָה, מַפְעִיל תֵּבַת נְגִינָה

עֲתִּיקַת יוֹמִין.

מַמְתִּין.

קָהָל שֶׁאָמוּר לְהָרִיעַ, לִמְחוֹת דִּמְעָה, אֻסַף לְמַעֲמַד בְּמָקוֹם אַחֵר.

מִתַּחַת לַמָּכָּם הַפְּרָטִי שֶׁלָּךְ מְטוֹס סִיּוּר נְטוּל כְּנָפַיִם

מַמְשִׁיךְ לָנוּס בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת,

חַמְקָן שָׁחוֹר –

לֹא בָּא כִּי לֹא בָּא לוֹ. אֵין אֵל בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנָה.

בְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם רֵיק שׁוֹרְקוֹת רוּחוֹת מַעֲרָב פָּרוּעַ,

דְּלָתוֹת חוֹרְקוֹת שֵׁן –

יֶלֶד חוֹלֵם עוֹבֵר

וְשָׁב לֶעָפָר.

* * *

דורון גיסין

איזה עולם נפלא

What a wonderful world, השיר הנפלא הזה בביצועו של לואי ארמסטרונג משמש בסרט Good morning Vietnam מוטיב מרכזי, כשעל מלוא רוחבו של המסך מצולם הג'ונגל הווייטנמי הירוק והמלבלב, ומתוכו כפטריות לאחר גשם עולות להבות הנאפאלם וכובשות את מלוא שדה הראייה. גאוני. זו גם התחושה המלווה אותי בימים אלה. אני יושב ומקליד את דבריי ובחדר הסמוך הטמבלוויזיה משמיעה את תרועת ההמון המריע לחבורת השריטות המאכלסות את "בית האח הגדול", מטמטמים עצמם לחוסר דעת, העיקר שייראו לשניות בודדות בחינת "ראו אותי מצולם – משמע אני קיים." אח, איזה כיף זה להיות נרגן.

בערוץ הנוסף, שאיש אינו רואה, החלה מצטלמת חבורה של נשים צעירות שמה שהריץ אותן להזנות את עצמן הוא להראות במחיצת ה"סלב" בפרוטה, ולהציע את מוחן הריק, מתוכן אך העטוף באריזה מושכת, לכל הממעיט במחיר. אח, איזה כיף להיות נרגן.

אברהם סוצקובר שהלך לעולמו נחשב לאחד מבחירי כותבי היידיש. מותו ולווייתו זכו כאן בארץ ללא יותר מאזכור אגבי והתעלמות מוחלטת מן הממסד ה"תרבותי-פוליטי", שלא הטריח עצמו לחלוק לו כבוד ולהשתתף בלווייה. המקום היחיד שבו כובד בקימה ובדקת דומייה היה הפרלמנט הליטאי. אח, איזה כיף זה להיות נרגן.

באותו שבוע שבו החליט משרד הביטחון של מדינתנו הנאורה להזמין את אותות וסמלי יחידות צה"ל מתוצרת סין, החל קמפיין עתיר תקציב לרוץ על מסכי הטמבלוויזיה לעידוד ולהעדפה של תוצרת ישראל. גם אותם עובדי ה"משקם", המוצאים בעבודתם סיבה לגאווה על תרומתם הצנועה ל"קלקלה" הממוחשבת, התבשרו כי המדים, שאותם היו גאים לתפור, יהיו מהיום סיניים, אח, איזה כיף זה להיות נרגן.

הנאום המרשים ביותר בעברית משובחת נטולת שגיאות ותוכן מאלף לציון יום השואה הבינלאומי, נישא לא על ידי נשיאנו בפרלמנט הגרמני, לא על ידי ראש ממשלתנו על אדמת פולין, וגם הוא היה נמחק מדפי ההיסטוריה אלמלא האזין לו עיתונאי אחד בעל השפעה שראה את הסקופ בהיוולדו. אני מתכוון לנאום שנשא אחמד טיבי בכנסת. דווקא הוא. אח, איזה כיף זה להיות נרגן.

אחד מחשובי הכלים שהיו אמורים להיות לראש הממשלה בארצנו הקטנה והמשוגעת בבואו להחליט על מהלכים גוזרי גורלות הוא יועצו לביטחון. אלא, דע-עקא, מאוייש תפקיד זה בידי אדם שמידותיו הטובות ידועות לכל מי שאי פעם נקלע שלא בטובתו לטווח האש שלו. אין זה גורע ממומחיותו אך הופך את המגע איתו לבלתי אפשרי במקרה הטוב, ולמטרה ל"חיסול מקצועי" במקרה הרע.

כלי נוסף הוא מערך הדוברות שאמור להחליק את המהמורות בדרך אל דעת הקהל. את פרי הבאושים הזה אנו טועמים מדי יום ואין מי שיתקרב לאוזנו של הקיסריהו ויוכיחו שהמלך אכן עירום. ועוד לא נגענו, ולא בגלל צנעת הפרט, בעוללות שרהנטואנט. אח, איזה כיף זה להיות נרגן.

ואיזה כיף לכתוב כאן את המילים הבאות: אמרתי לכם! ככלל התנהלות לשכת רו"המנו [לפחות מה שמתפרסם], מוציאים למושג העתיק חצר ביזנטינית שם רע. מי יתנני זבוב על הקיר כאשר מתגלים ממדי הקטסטרופה הדיפלומטית שמשתכשכת לה מעדנות בשלולית הנקראת במקומותינו – משרד החוץ. אין כמו להרוג טורקי ולנוח. אח, איזה כיף זה להיות נרגן.

ממש בזמן הנכון החליטה הנהגת בני עקיבא המתונה והנאורה להחרים את טקס הזיכרון לשיירת הל"ה כי איך יוכלו אוזניהם הטהורות של חניכי התנועה להזדהם מקול שירת נשים. הזקוקים הם לתזכורת לתורתו של האיש שבשמו נקראת תנועתם.

ונפשם הטהורה של תלמידי התיכון מה לה ולטהרנות צדקנית של חלק מהוריהם המונעים מבניהם את שירתה הארוטית של יונה וולך. לחילופין אולי ילמדו את שיריו הגסים של ח.נ.ב. ויבוא מזור לנפשם.

בעל מאמר זה רואה חובה קדושה לעצמו להיפגע אישית מהיחס הנפלא שקיבלה חנה מרון, כלת פרס ישראל, שחקנית ענקית, נפגעת פעולת האיבה של הביטוחס הלאומי. אח, איזה כיף זה להיות נרגן.

איני מתבייש לשלוח את ידי ולגנוב סיפור טוב ממישהו אחר אך אני מקפיד לתת לו את הקרדיט שמגיע, והפעם ליוסי בנאי שסיפר בערך כך: בהיותי נער צעיר ראיתי לא רחוק מן השוק, קבצנית זקנה, עיוורת, עומדת מקללת בכל פה וגם מוסיפה יריקה הגונה לכל קללה. באתי אצל אימי ושאלתיה לפשר ההתנהגות של אותה אישה. אמרה לי אימא: "הנח לה לאומללה המסכנה, היא מוכת גורל ועיוורת וליבה מר עליה ולכן מקללת ויורקת על כל מה שהיא רואה." אכן , איזה כיף זה להיות נרגן.

אהוד: האם הנאום החלקלק של אחמד טיבי בכנסת נראה לך מרשים יותר, ובעברית משובחת יותר ונטולת שגיאות – מנאומו ההיסטורי, בעברית רהוטה, של הנשיא שמעון פרס ברייכסטאג? – כולי פליאה.

* * *

משפחתה של המיסתורית

וגם הנכדים והנינים שלעתיד

מאחלים לה באהבה את מיטב הברכות

ליום הולדתה שחל שלשום

מסיבות של קונספירציה, השם המלא והגיל שמורים במערכת

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שלישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 2

מחול הצ'קרוצ'י היה יכול, מבחינה מסויימת, לשמש נקודת-מיפנה בחיי. הבדיקה אצל דודי דוקטור דולפי הרמוטק העמידה במבחן את סבלנותו המשפחתית, קודם כל, מן הצד המקצועי, בכך שביקשתי ממנו לבדוק לי גם את פי-התחתול, שצרב לי מאוד. כאילו הוכיתי בשתי מכות-מצרים גם יחד – טחורים ודם.

"לילך," אמר לי דוד דולפי, המבטא תמיד את שמי במלעיל, "האם עליי להבין מכך שנאנסת פעמיים?"

מה יכולתי לענות לו? שנאנסתי רק פעם אחת, אבל כפולה, כשהושחלתי בדו-זין על פי קצב הצ'יקרוצ'י? וכמובן הסתרתי ממנו גם את התקיעה השלישית – של צרור שטרי הדולאר בכיס סרבל-הג'ינס הכחול שלי, על המתנדנדיים מלפנים.

"אני נותן לך הפנייה לחירורג," אמר דולפי בפנים חמורים, "וגוזר עלייך צום – "

"מה זה," ניסיתי להתלוצץ, "איזה חג היום, צום נֶבִּי מוסה? הולכים לנתח אותי? – "

והאמת, נבהלתי.

"צום נֶבִּי תוסִיק ופִּישִׁיק – " אמר, "לילך, שבועיים ימים לא לקיים יחסים – "

דולפי היה מאוד רשמי בדפיקה – סליחה – בבדיקה הזו. והפעם אפילו צ'יפצ'ימון התקפד מפני האצבע הבודקת, כמשושי חילזון בגעת בהם גוף זר.

אני לחירורג לא הלכתי. די היה לי בבדיקה הדודית באצבע העטופה כפפת-גומי דקה, שהלכה בעקבות החורבן שהותירו שרביטיהם השניים של רקדני הצ'יקרוצ'י. השריתי את עצמי שעה ארוכה באמבטיה, במים פושרים, והשמשתי במשחה שדולפי נתן לי, מורחת גם את צ'יפצ'ימון כמו ילד קטן שחופפים לו את הראש באצבע אחת, ונדרתי נדר ללכת מחר אל הרב צבי שֵׁדְל צדקיהו, אשר שמעתי שהוא מתגורר בקרב חסידיו באחד הרחובות הקטנים שבלב תל-אביב, ולתרום את האתנן שקיבלתי, כן – אני לא מתביישת להשתמש בשם הזה לאחר החווייה המשפילה שהייתי קורבן לה מצד הכוח הבינלאומי, יותר נכון – משני צדדיי – לפנימייה של הנערים שהוא מחזיק ליד הישיבה, ליד בית-המדרש הידוע שלו. כל כך התרגזתי על שהרשיתי לשני החיילים הערלים הללו לבוא אל תוכי ולחלל את כבודי בתור בת ישראל! – מה אני, גופה של נוצרייה? שמעתי שהרב צבי שדל הוא צדיק גדול ומטה אוזן קשבת לכל מי שבא אליו להתייעץ על צרותיו.

אמרתי לעצמי שחבל מאוד שאצלנו הרב הוא לא כמו הכומר, שאפשר להתוודות בפניו על כל החטאים ולקבל מחילה, כי ככל שנמשך הגירוי בפי-התחתול שלי, כן גבר פחדי מפני דוקטור אנדרה חזוק, שכבר עשה לי פעם טיפול קטן בפי-התחתול שהכאיב לי נורא. ובתור פיצוי, כשהבראתי, לקח אותי לסוף-שבוע במלון בטבריה יחד עם מצלמת-הווידאו שלו.

אילו היה מיסדר נזירות יהודיות בארץ, הייתי בורחת לשם לזמן-מה, להירגע, לנוח, וגם לעשות דיאטה, בהזדמנות, כי שמעתי שהאוכל אצל נזירות הוא פשוט, כפרי וטעים מאוד, ואינו משמין. לעומת זאת האוכל בסוף-השבוע עם דוקטור אַנְדְרֵה חָזוּק בטבריה – היה חרבון בלתי-רגיל. אנדרה הוא מסוג הגברים שעליהם נהוג לומר – בני-בלי-גיל, צנום, שקט, ומעודן מאוד. שער ראשו חלק כמשי ועורו חלק ושחום, כמעט ללא שערות. העברית שלו מתנגנת במיבטא צרפתי קל, וטבעת-זהב כבדה מתנוססת על אצבעו. תוגתי, שאינו מפרגן לאף אחד מהחברים שלי, היה ללא ספק מכנה אותו – אִישְׁמוֹק.

הלוואי. וכי לא זה מה שהיה צפוי להתרחש בסוף-שבוע במלון עם חירורג עשיר ומעודן? האם אני ידעתי שהוא משוגע לווידאו? מיד שהגענו, במכוניתו הממוזגת, ביום שישי אחר-הצהריים, וקיבלנו את חדרנו, הצופה אל פני הכינרת הכחולה, ירד וחזר פעמיים והעלה ציוד-הסרטה שכלל מצלמת-וידאו צבעונית, מצבר חשמלי, מכשיר וידאו מיטלטל, טלוויזיה מיטלטלת וחצובה מתקפלת למצלמה. וזאת בנוסף לקסטות-וידאו ומערכת תאורה. אף היא על שתי חצובות, וגם מחזירי-אור עשויים דפי-מתכת מבריקים. ואת כל הציוד המשוכלל הזה העמיד וכיוון – אל המיטה שבמרכז החדר.

"אנדרה," אמרתי, "זו מיטה, לא אולפן צילום ולא שולחן-ניתוח. מה אתה הולך לעשות?"

"לילך – " כך הוא היה מבטא את שמי במלעיל, ממש כדודי, דוקטור דולפי הרמוטק, "את לא רוצה להרגיש פעם כמו כוכבת-סרטים?"

והוא ביקש ממני להשתרע על המיטה. אחר-כך קרא לי לעמוד מאחורי המצלמה, ואת דמותו הזעירה ראיתי שרועה על המיטה, באשנב הקטן שבמרומי מצלמת הווידאו. אחר-כך הזמין אותי לשבת לצידו, ומכשיר הטלוויזיה שהביא היה מכוון באלכסון אלינו, כך שכל מה שקלטה מדמויותינו המצלמה, נראה על המרקע, אך לא כמו בראי, אלא הפוך. אני זזה מאנדרה לימין, ובורחת ממנו בתמונה – לשמאל. ופתאום אני רואה – אנדרה לוחץ על השלט-רחוק שבידו, ובמקום תמונתו – רואים בטלוויזיה גבר ואישה, גם הם על מיטה בחדר, אבל איך! – היא ערומה על ארבעתיה, דדיה הכבדים צונחים כלפי מטה, כמו הזאבה המיניקה את רומוס ורומולוס, והוא, מאחוריה, על ברכיו, משחיל אותה הלוך ושוב, כשהוא מחזיק את מותניה הלבנים בידיו, פניו נשואות אל-על, כמתפלל; שערות ארוכות ובהירות לראשו וגופו צנום. והמעשה נמשך, ונמשך, כשני רובוטים, רגע הוא נשלף, כולו מתוכה, ערל, ורגע חוזר וחודר אליה פנימה, מדוייק כבוכנה, ואינו מתנודד כמעט, ואינו נחלש –

ופתאום – קליק! ושוב אנחנו בתמונה, ואנדרה צוחק. "נבהלת, לילך?"

"אני חושבת שאתה לא נורמאלי," עניתי לו. "לשם כך הזמנת אותי? להסריט אותי בסרט כחול, כמו חיות! – ולהתפאר בו אחר-כך אני-לא-יודעת-איפה, ואולי אתה מפיץ אותו, באופן מסחרי?"

"לילך, מה עלה על דעתך?" נעלב. "אין לך חוש-הומור. רציתי רק להצחיק אותך קצת. ובכלל, כל זמן שאינני מצלם עם קסטה, שום מזכרת לא נשארת. רציתי רק שנראה את עצמנו, כמו בקולנוע. ואם אצלם משהו בקסטה, נמחק אחר-כך, אחרי שנשתעשע לראות איך היינו יחד, טוב?"

"אני בכלל לא בטוחה שזה משעשע לשכב איתך, אנדרה," אמרתי לו, "עבר לי כל החשק. ובכלל, עוד כואבת לי קצת התחת, מהניתוח!"

"אז שימי עלייך בגד-ים, לילך, ונרד לבריכה!" הציע.

וכך אמנם עשיתי. בבגד-הים השחור שלי, הזעיר-זעיר, ששיגע לו את העיניים, למרות שכבר ראה אותי ערומה, בבית-החולים – ובחלוק-רחצה, ירדתי איתו, והמצלמה, שאותה הסיר מהחצובה, בידו, יחד עם המצבר, בנרתיק עור-מלאכותי שחור. בקיצור, הוא הסריט אותי עולה ויורדת מהבריכה. קופצת למים. ואם היה אפשר היה בוודאי מצלם אותי גם מתחת לפני המים. אנשים הסתכלו עלינו. מי זה, אולי במאי-סרטים? אולי אבי? אולי בעלי העשיר או מאהבי? המצלמה היקרה, וטבעת-הזהב שעל אצבעו, העניקו לו מידה רבה של חשיבות. וכשהופיע לארוחת-הערב, בחליפת סאפארי לבנה, הדוקה לגופו הצנום, ובמשקפיו המוכספים, דקי המסגרת, וגם נקרא לשיחת-טלפון בשמו המלא – הבחנתי כי הכול שולחים לעברו, ולעברי – מבטים רבי סקרנות וקינאה.

חשבתי –

טוב. כשחזרנו לחדר, לאחר הארוחה, חשבתי שכאשר תסתיימנה החדשות נרד העירה, לשבת על חוף הכינרת או לרקוד באיזה מקום – אך לא! אנדרה אמר שהוא עייף במקצת ומעדיף שנישאר בחדר ונראה סרט, וזה גם יותר טוב לתחת הרגיש שלי.

המיטה היתה מוארת, וכל המכשירים סביבה, כמו לפני ניתוח –

"אין לי מצב-רוח," אמרתי.

"בואי, שבי לידי," משך אותי לצידו, על המיטה, ומיד הופענו בתמונה. ובעוד רגע ראיתי כיצד אנו מתנשקים. צחקתי.

"כך יותר טוב, לילך," אמר. הוריד את חולצתי ואת החזייה והחל מלטף ומנשק לי את הצנחניות.

"די, די!" המשכתי לצחוק, מנסה להסתכל בתמונה, אך הוא לא הניח לי, החזיק את הציצים, משך אליו, הרים – חשב כנראה לשפר את מצבם בצילום בכך שיחולל בהם נפלאות.

"די!" אמרתי. "אני רוצה לראות איך זה יצא, בטלוויזיה – " כי בעת ההתגפפות הסב פניי מן המכשיר.

הוא הניח לי. כיסיתי עצמי מיד חזרה בחולצה, ובעוד רגע החלה הקסטה חוזרת ומשדרת לפנינו את דרכו של אנדרה אל חזי.

וככה זה נמשך. כבר הייתי ערומה כולי. והוא – בתחתונים זעירים, בצבע אדום-כהה, שאותם לא הסיר, משום מה. לא הבנתי. נעשיתי קצת מגורה. שפתיו ולשונו נשקו לצ'יפצ'ימון מכל זווית אפשרית – בפני המצלמה. מעליי ומתחתיי. ישבתי עליו. שכבתי, פשוקת-רגליים, עליו. ומדי פעם, כשהייתי חשה שאני עוד מעט קט מגיעה – היה אנדרה עוצר, מחזיר את הקסטה לאחור, ומעשינו הצבעוניים שבים ומתגלגלים בתמונה עד לאותו רגע-עצירה. לא תיארתי לעצמי כמה יפה ומצודדת אני נראית בעירומי. הרבה יותר טוב אפילו מב"אשכוליות או לא-להיות". אפילו מתנדנדיים, שגורמים לי כל כך הרבה עוגמת-נפש במציאות, נראו נחמדים כמו שני שובבים יפהפיים; ולעיתים היו מזדקרים, חסרי-משקל, כמו בחללית, אני מתארת לעצמי שבתור טייסת-חלל ערומה עם חזה זקוף – הייתי חתיכה מושלמת. כן, שכחתי לציין שדוקטור אנדרה אף הביא עימו מעין סדין או כיסוי-מיטה כהה, כחול-עמום, ופרש אותו כדי שעל רקעו, כך אמר, ייראו היטב גופותינו הערומים.

ממערכה למערכה בסרט הבלתי-גמור נעשיתי מגורה יותר ומאוהבת עד שיגעון בעצמי שבתמונה, כמו איזו דינה דופברג החושקת בי. הייתי אומרת שהתעורר בי חשק מוזר לבעול את עצמי, כל כך מצודדת נראיתי לי.

ועם זאת הטרידה וגם מילאה אותי סקרנות עובדה מוזרה אחת –

דוקטור אנדרה לא פשט עדיין את תחתוניו בצבע האדום המלכותי, כמין קטיפה. מילא לא פשט, אני לא טירונית, כבר ראיתי אוהלים בחיי, כבר ראיתי גברים לבושים לגמרי, שבשעת ריקוד, או בהזדמנות אחרת, כשלחצוני לקיר – כמעט הושיבו אותי על התפיחה שלהם. ואילו אצל דוקטור אנדרה, שום בליטה. שום כלום. כאילו אין לו שמוקול.

וכשהייתי מנסה, מדי פעם, לגמול לו על שפתיו הלחות ולשונו החרוצה ואצבעותיו שאינן יודעות ליאות – היה מסיר בעדינות תקיפה את ידי ממפשעתו, כאילו נגעתי בקודש-הקדשים, ואפילו רק ריפרפרתי בקצות אצבעותיי על האריג הלא-מתוח.

תעלומה.

אך הוא לא הניח לי זמן רב לחשוב בדבר. "ועכשיו," אמר, "לסיום קטע סולו – " וקפץ אל מאחורי המצלמה, כשהוא משיל סוף-סוף את תחתוניו ומגלה תחתול נערי, צנום ואפור-כהה, בצבע העשן או השנהב, שהוסתר מיד מאחורי המצלמה, על חצובתה.

שכבתי על גבי, שרועה-למחצה בין כרים, ברגליים פשוקות, ידי האחת פיתלה את צ'יפצ'ימון, והשנייה חדרה פנימה מתחתיו, ומבטי, באלכסון, על תמונתי המוקרנת במכשיר הטלוויזיה, לצד המיטה, בשידור חי, מאוד, בזום ממושך המתקרב והולך אליי, עד שרק פותצ'יק הפעור, אדמדם ונוצץ עם אצבעותיי וצ'יפצ'ימון למעלה, שנראה כמו גמל לא גמור – מילאו את המירקע, כפתח מערה, והתפאורה נעה כולה בדמות צמחים טורפים בג'ונגל, או כביצה טובענית, וזו היתה הרגשה מוזרה מאוד, רוחנית, מעולם אחר, כאילו אל תוכי אני חודרת, בועלת את עצמי באמצעות ההגדלה הזו שבה כל אחת מאצבעותיי נראית כראש נוסף בְּגוֹרְגוֹנָה דֶה לָה זָרְגוֹן המשתחלת אל תוכי, כאילו הייתי איזו גרב ענקית שמפשילה את עצמה בשיטה של מדרגות-נעות, לאין-סוף –

ואז, לפתע: טיף, טיף – משהו מתיז עליי. אני מרגישה, טיפה, עוד טיפה, חשבתי, התקרה דולפת! – טבריה! – מתחת לפני הים! –ואני מתיקה מבטי מהמירקע, שלפתע לא ניראה בו דבר, ומסתכלת מולי כלפי מעלה, ומה רואות עיניי – דוקטור אנדרה עומד מעליי, גבו למצלמת-הווידאו, ושמוקול ארגמני ארוך ודק, כמו שלא ראיתי מימיי, אולי רק אצל קוֹפָלֶ'ה בגן-חיות, מזדקר לעברי ופולט בהרמות-ראש קצובות, כמתפלל, את טיפות המרציפן –

בקשר למרציפן, זה לא סתם דימוי ציורי שלי. למוחרת בצהריים, גיליתי שדוקטור אנדרה מאמין גדול בערכו התזונתי. התברר ששכר את החדר במלון רק עם ארוחת-בוקר, ובמקום שנלך בצהריים לאכול דג-כינרת עסיסי ומטוגן היטב, עם צ'יפס ומנות ראשונות של סאלאטים מזרחיים – ניסה להאכיל אותי מרציפנים כשהוא מקלף אותם אחד-אחד מעטיפת נייר-הכסף וטוען שמהיותם עשויים שקדים – הם המזון המרוכז המזין המשביע ביותר –

נו, אני שואלת אתכם?

וטראחח! –

אנדרה משתטח עליי ומנסה להחדיר את הכפיס האדמדם שלו אל מה שניראה לי, באותו רגע, כהצגת-הטלוויזיה-הגדולה-ביותר-בעולם-שהשתתפתי-בה-מעודי – כאילו אני פותחת את עצמי שפותחת את עצמי שפותחת את עצמי שפותחת, עד אין-סוף –

"איפה אתה?" צעקתי לו, "אולי תיכנס כבר?! כולך! תיכנס כבר! אני רוצה להרגיש גבר, גבר! – "

לצערי את המערכה האחרונה כבר לא גולל לפניי, מאוחר יותר, בווידאו. וחבל. הלא היה אפשר לבדוק, כמו את קו-הגמר של תחרות-ריצה, בפוטו-פיניש ובהילוך איטי – מה באמת קרה, ובדיוק מוחלט – האם עוד נותר בו בדל-בולבול שאני כלל לא הרגשתי בו, כדי לחדור את היכלי, או שהמכשיר התקבל פנימה ונסוג כטלסקופ הפוך מיד כשנגע בי, וכל סיפוקו היה להגיע קודם לקישוי רגעי, ולהתזה – שעה שהתקרב אליי בלי לזוז, בזום של מצלמת-הווידאו, כטייס הצונח בסיחרור אל הקרקע המתרחבת והולכת לנגד עיניו, על צג-מחשב בתירגול-דמי –

יותר לא דיברנו, עד הבוקר. ריחמתי עליו. הרגשתי שאילו היה הדבר בגדר האפשר – היה מזעיר את עצמו וחודר כולו עם המצלמה אל תוכי באותו לילה. הוא כניראה מאוהב בקנה-האספרגוס הוורדרד שלו. התכסיתי בסדין הכחול, מצטנפת על צידי, כעובר, זאת סגולה נגד כאבי-גב, למי שלא יודע, והייתי עייפה מאוד. מסופקת-ולא-מסופקת, והרגשתי כאילו הכול עוד זורם בי, אל תוכי, והתחלתי נופלת אל תוך תרדמה כבדה, כאילו נשמתי אתר, שוקעת ומצטמקת בנקודה אפלה, שבאין-סוף הקטן, שהוא ההיפך ממה שנפתחתי אני קודם, בדרך אל ההצטמצמות ואל השיכחה הגמורה, שהיא סגולה נגד כאבי גב ברקטום של המרציפן מהקוטב הצפוני של רעידת האדמה המפהקת –

רק בבוקר התברר לי שמצלמת-הווידאו פעלה עוד שעה ארוכה, אחרי שנרדמתי, עד שנגמר הסרט בקסטה.

ומה ראיתי בה?

את דוקטור אנדרה גוהר עליי בגופו הצנום, הנערי והמתוחתן בארגמן. מסיר את הסדין הכחול מעל פופצ'יק, מניח בזהירות פד לבן, נקי, בין הלחיים המתוקות שלי, לאחר שבדק את פי התחתול, ואחר כורע שעה ארוכה ומכסה את גבעתיים בנשיקות, כנוגע בחפץ קדוש ועדין במיוחד, וכתפיו הצרות רוטטות מבכי עצור –

סלחתי לו. אולי יש לו בעיות בקידום בבית-החולים? אולי ניסה, בדרך זו, לבקש באמצעותי סליחה מכל בעלות הגבעתיים שהכאיב להן בחייו המקצועיים, כחירורג, ואשר לא העז לנשקן, במסגרת הקלינית? ואולי לא היתה זו אלא הצגה כדי לעשות עליי רושם כשיקרין את הסרט, בבוקר, וכדי לפייס אותי, בהסתמכו על טוב-ליבי?

פוייסתי. השפיעה גם הכינרת הכחולה שרמזה מהחלון. וארוחת-הבוקר בשירות-עצמי. חשבתי – עכשיו נצא לכינרת? אפוא! שעה ארוכה שתה את הקפה, אולי ארבעה ספלים, כשאני יושבת על קוצים וכל הנכנסים והיוצאים עוברים על פנינו ומתבוננים בי, בהיחבא, אני – מול שערו האפרפר-מלבין של דוקטור אנדרה, שעורו אמנם עודו נראה צעיר, ללא קמט – כאילו הייתי המוצ'צ'ה שלו, וגובה תשלום על כל רגע יושבת לידו. הם הסתכלו על אצבעותיי – לחפש יהלומים וטבעות! – אני יודעת, שוטים שכמותם, זרגנועים אכולי-קינאה ופותות פותות ומפותות.

אבל דוקטור אנדרה כלל לא חשב לרדת לכינרת. שוב לקח אותי ואת מצלמת-הווידאו לבריכת-המלון, וניסה לחזור על הסיפור מאתמול, אבל הפעם נמאס עליי הדבר כמו תחתוני-גבר בצבע ארגמן, ועשיתי פרצופים מול המצלמה, סובבתי ראש, קפצתי למים ושלחתי אצבע לועגת לעברו. הוא היה במבוכה. כמה מהמתרחצים שמו ליבם שאני מקניטה את בן-זוגי, וצחקו לעצמם. נוצרה סביבנו אווירה לא-נעימה. מה עוד שהיתה לי הרגשה מחורבנת שהוא מנסה לצוד אותי תמיד בזווית כזו שמאחוריי נמצאת כאילו במקרה איזו חתיכה שמשכה את תשומת-ליבו והוא משתדל להנציח את חמודותיה בקסטת-הווידאו שלו. בתחת שלי! – כבר תפסתי איזה מין טיפוס הוא. חזרנו לחדר. שם ניסה להאכיל אותי מרציפנים כדי לחסוך צהריים במסעדה. זה באמת כבר עבר כל גבול, קמצן חולני, כילי. התעקשתי לחזור לתל-אביב, מיד. דבר לא עזר. "לילך, לילך!" – "שק לי בתחת!" אם לא היה מבטיח לי שנחזור, הייתי יורדת למרכז, לחפש מונית. כך אמרתי לו. הייתי מסתדרת איכשהו לשלם בשיק, כי דולארים לא היו עימי. לבסוף נשבע לי שלפנות-ערב – נצא. ישנו יחד על המיטה, כל אחד בצד אחר. כשניסה לגעת בי השלכתי את ידו רחוק ממני. פעם שנייה לא ניסה. אנדרה דה לה תחתוני-ארגמן.

בדרך לתל-אביב ירדנו לכביש צדדי, כדי להימנע מפקק-התנועה הגדול של מוצאי-שבת בכביש-החוף. לפתע ראיתי פונדק מואר בבית עתיק, בן קומותיים, על גבעה, בלב עצים מאפירים של פרדס או איזו חורשה. הייתי רעבה כמו אני-לא-יודעת-מה. אך את תחתוני-ארגמן הבאתי לעצור במקום, ולעלות – רק בתואנה שאני מוכרחה לשירותים.

את הפונדק ניהלו שני בחורים צעירים, נחמדים. מפה לשם העמדתי את תחתוני-ארגמן בפני עובדה. בנוכחותם לא היה נעים לו להיראות קמצן. ישבנו ליד שולחן-עץ כפרי, בצל עץ ענף, באור עמום, והביאו לנו מרק בצל נפלא, מוקרם גבינה, ואומצת בשר רך, אדמדם, שכמוהו לא טעמתי מזמן. שלא לדבר על תוספות וחמוצים, ולחמניות זהובות, חמות, מאפה-בית של שבת.

הבחור המזוקן שהציע והגיש לנו את הארוחה, דיבר במיבטא אמריקאי והשחיל אותי במבט כל אימת שניצב מאחורי גבו של דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן. עיניו היו כחולות ונוסכות שלווה, כאילו טייל רבות בעולם ושום דבר כבר לא יפתיע אותו. הבטתי בו חזרה, במבט של הבה נידפקה אם רק נוכלה. וכשעמד רגע לצידי, דיגדגתי אותו במרפקי במפשעה, כמו באקראי, והרגשתי שהוא נרמז בעונג רב.

לקראת סוף הארוחה, לפני הקפה, יצאתי שוב לשירותים.

"מה קרה לך, לילך?" שאל דוקטור תחתוני-ארגמן בקול מקצועי ובעלעול שמי.

"שום דבר, דוקטור אנדרה," אמרתי לו, "פשוט המיצים התחילו לעבוד – " וצחקתי.

גם הוא צחק. חכם בלילה. השירותים נמצאו מאחורי הבניין, שניצב בתוך גן יפה, טבעי, עם כותרות-אבן עתיקות וכלי-עבודה ממתכת ישנה. על הקירות התנוססו תצלומי-משפחה מן העבר, של מייסדי המושבה ושל כורמים מהמאה הקודמת, עטורים גפנים ואשכולות-ענבים, ובשולי אחת התמונות כתוב הפסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי."

נכנסתי לבניין. ביקשתי את הבחור המזוקן שיראה לי את הדרך לשירותים. למרות שהשילוט היה מופתי, בעברית, באנגלית וגם בערבית, מתוך איזו גישה ליבראלית מאוד.

רגע קצר אחד השחלנו שוב מבטים זה בזה, ולפני שיצא להראות לי את הדרך, עשיתי חישוב מהיר שהוא לא יעז להתחיל ראשון ולפגוע במערופיה שלו, פן, בכל זאת, איני מתכוונת ברצינות. לכן, בקצה המסדרון, בטרם יצאנו לחצר, התכופפתי, כאילו ניתר אבזם בסנדלי, ומשכתי כמו באקראי את החצאית הקצרה כך שהיה יכול לראות את אחוריי החשופים. הפד כבר לא היה. תודה לאל. וברגע שהרגשתי את ידו על גבי, ביקשתי, בלי לסובב ראש –

"מותק, רק שאף אחד לא יראה – "

הוא משך אותי בידו, פתח דלת בקיר, כמין גומחה, או מחסן, בדיוק מתחת למדרגות העולות לקומה השנייה. סגר. היה חשוך. רק אור מאשנב גבוה בקיר, וריח בצלים ועגבניות בשלות, כמעט רקובות, ומלפפונים חמוצים. הוא לפת אותי מאחור, את ידיי השעין על ארגז גבוה, את שמלתי הרים, התחתונים הפשיל, ובעוד רגע הרגשתי תותח של בשר-בוקרים חודר ישר למקום הנכון, בלי טעויות והתחכמויות, תחילה איטי, איטי, כמו נגינת התקווה של התזמורת הפילהרמונית בפתיחת הקונצרט הראשון של העונה, ואחר-כך – מוֹלְטוֹ וִיוַאצֶ'ה, עם רעם תופים שמרעיד את כל נימי הגוף וחודר לקרביים. הייתי כבר רטובה כהוגן. השתגעתי. פלטתי מילים מוזרות:

"אקסטרה! אקסטרה! קונטרה! רֶה-קונטרה! וֵל-דַאן אוֹן דֶה הַאוּז – יאללה, יאללה, יאללה – "

טוב. אני מטורפת. ונדמה לי שסגר על פי בכפו העבה, כדי להחניק את הבירבורים ואת צעקות-החמדה שלי. זקנו דקר בעורפי, וחשתי צורך דחוף להתעטש כי ידו נדפה ריח עז של שום ופלפל שחור. טוב. אביונה שכזו, מהירונת, עמוקה, כמעט ללא הקדמות אך ממושכת, של גלים-גלים ברגעיה הגדולים, כאילו אני אוכלת אותו – לא היתה לי מזמן. וכשחשבתי על דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן היושב מרחק פסיעות אחדות מאיתנו תחת העץ, באור העמום, ומחכה לקפה, ולי – חשתי בי שמחה פראית ועצרתי בקושי את עצמי מלפרוץ בצחוק אדירים ולהפליץ לו בפרצוף על כל מה שאני חושבת עליו!

סליחה.

גמרנו.

חיש קל התלבשתי, בחשיכה-למחצה. הבחור המזוקן פתח מיד את הדלת, ונעלם. אני המשכתי לשירותים, ניקיתי קצת את עצמי, הסתדרתי והתאפרתי, ועד שחזרתי כבר הופיע מאחוריי המזוקן, במכנסיים אחרים, עם טס של קפה טורקי ריחני בידו, קנקן נחושת, וספלונים עטורי פרחים כחלחלים של קרמיקה ארמנית.

"מה זה לקח כל כך הרבה זמן?" שאל דוקטור תחתוני-ארגמן.

חשבתי שהוא שואל אותי, אבל הבחור המזוקן ענה במקומי –

"נשפך לי על המכנוֹסיים, ואני תיכף לובש זוג אחרת – "

חשבתי שאני טומנת פניי בשולחן מרוב בושה, וגם מתפוצצת מצחוק. מה – הוא החליט להודות! אבל מתברר שאני הטיפשה, כי היה זה דווקא דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן שהבין אותו כפי שהתכוון שיבין, ושאל:

"אני מקווה שלא נכווית?"

"אפשר להגיד שלא," השיב הבחור, "אני השתדל מִיזָהר גם בפעם נֵקְסְט – "

"להשתדל, להיזהר – " תיקן אותו בן-זוגי, כביכול.

"כן, כן. טועיתי – "

ונותר לי עוד העונג לחזות בחשבון המפולפל שהגיש לדה לה דוקטור על המרק והאומצות ובקבוקון-היין וכל התוספות. דה לה דוקטור הזעיף פנים ורטן, ואילו אני, "הבשר היה נפלא! נהניתי מאוד – "

"לא קצת רב מדי?"

"לא, להיפך – "

"אני לא מבין," התבלבל דה לה תחתוני-ארגמן, "רך זה רע?"

חשבתי שהבחור המזוקן יגניב לי כרטיס או פתק של המסעדה, עם שמו, אך לא. הוא נראה טיפוס של פילוסוף. לא מפֹה. נפרד כאילו הוא בטוח שאין צורך שנתראה עוד אי פעם, לעולם.

בתל אביב, לפני שעליתי לדירתי, אמרתי לדֶה לה דוקטור, שהתעקש לנשק אותי, לפרידה, מחלון מכוניתו –

"אתה יודע שכאשר חיכית לקפה הזדיינתי במחסן עם המלצר המזוקן?"

"הו, הו הו!" פרץ בצחוק, "לילך! זו הבדיחה הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, הו, הו, הו! – " התחיל להשתעל מרוב צחוק, "כשחיכיתי לקפה – " ועוד שעה ארוכה הידהדו באוזניי קולות הצחוק הטיפשי שלו, שעזבתי מאחוריי שם למטה, במכוניתו. לא מעלה בשעתו ששמע ממני את הדבר האמיתי היחיד שקרה לי בסוף-השבוע הצייקני דה לה מזורגג הזה. ועוד אומרים שאני שקרנית פתולוגית! אני בטוחה שאת הקסטה לא מחק. אפס, הוא לא יעז להראות אותה למישהו אחר, ובייחוד לא את גבעול-האספרגוס דמוי-קופל'ה שהחביא בתחתוני-הארגמן, ואת התייפחות הפיוס על אחוריי, בנשיקות פיהו.

למחרת בבוקר חשתי צורך עז לפצות את עצמי על השבת שנתקלקלה, ולקחתי מונית לאיזור-התעשייה ליד הבורסה, ונכנסתי לחנות המפעל לבגדי-ים, למדוד לי בגד חדש.

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

נשלח מטעם ח"כ מרים גלזר-תעסה לאחר קבלת הרומאן "הנאהבים והנעימים", 1985

הכנסת

ירושלים, ט' בחשון התשמ"ו

24 באוקטובר 1985

לכבוד

זמורה ביתן – מוציאים לאור בע"מ

רח' שוקן 32

תל-אביב 66556

שלום רב,

ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העליה והקליטה מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.

מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר מאחלת לו בריאות הנפש.

בכבוד רב,

וילמה מאור

מזכירת הוועדה

* * *

אהוד בן עזר

3 מתוך 50 שירי מתבגרים

*

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית

הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר

הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן

הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא

הִכְנַסְתִּי חָצִיל

הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת

אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

*

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

*

כֹּל חֹדֶשׁ אַתְּ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר אִשָּׁה

קוֹפֶצֶת, רוֹקֶדֶת וְלֹא מַרְגִּישָׁה

אֶת חֲבֵרֵךְ הַפָּעוּט הָעוֹזֵר לָךְ צָמוּד

כִּכְלַבְלָב קְטַנְטַן הַקָּשׁוּר בָּךְ בְּחוּט –

בְּחִינָה בְּתַנַ"ךְ אוֹ שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת

מָה אִכְפַּת לָךְ – בִּזְכוּתִי הַכֹּל בָּא לְיָדֵךְ בְּקַלּוּת –

אִם תַּמְשִׁיכִי לִגְדּוֹל בְּחֹפֶשׁ כָּזֶה

תַּצְלִיחִי בַּחַיִּים רַק בִּגְלַל הֶחָזֶה –

אַתְּ אוֹכֶלֶת, צוֹמַחַת, בְּלִי עֵין הָרָע –

כִּי אֲנִי הָעוֹמֵד לָךְ בְּכָל עֵת צָרָה –

אֲנִי יְדִידֵךְ הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח –

נְאוּם הַטַּמְפּוֹן שֶׁלָּךְ.

*

הספר המקורי "50 שירי מתבגרים", עם 50 איוריו הנהדרים של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987 ומאז אזל כליל. אך לאור ההתעוררות הכללית להפצת ספרות פורנו במערכת החינוך החילוני-עדיין בישראל, והכנסתו העתידה של הרומאן "הנאהבים והנעימים" למערכת לימודי הספרות הגסה העברית, (אכן, דרך ארוכה וחיובית מאוד עשה משרד החינוך מאז מכתבה של ח"כ מרים גלזר-תעסה!) – החליטו הפקידות הבכירה של משרד החינוך, המפקח על הוראת הספרות ומנהל אגף כוח האדם בהוראה – להכניס בינתיים מיד את שלושה השירים דלעיל לתוכנית הלימודים, ובהמשך תודפס מהדורה חדשה של הספר "50 שירי מתבגרים" ותופץ בכל בתי הספר התיכוניים העבריים והחילוניים-עדיין בישראל – כדי להאהיב על התלמידים/דות את לימודי הספרות, וגם כדי למנוע את התופעה, שכאשר הסופר עצמו היה קורא מתוך ספרו, בשנה שבה שימש כסופר אורח במערכת החינוך, והיה משאיר לתלמידות עותק במתנה, היו המורות חוטפות את העותק ומחרימות אותו ולא מחזירות אותו לכיתה. יכול להיות שהיו זורקות לפח את העותק או מביאות לבעליהן בלילה, לקריאה.

* * *

יוסף חרמוני

"היינו יהודי נגזל ולא קוזאק נגזל, כיוון שלא יכולנו להתקזק!"

לאהוד שלום,

הצטערתי, אף כי לא התפלאתי, על תגובתך המתלהמת [גיליון 516]. חוץ מזה:

העניין הוא שבזעקות שבר, בגידופים ("אידיוטיזם מוסרי") ובהשוואת טיעונים כאלה ואחרים לטיעוניהם של "אנטישמים, פאשיסטים ונאצים" אין משום הצבת מענה לנכתב במאמרי או במאמרים דומים שמקלדות יהודים שֵמיים כשרים כתבוּן. וגם בהתכחשות "בילט-אין" לכל הארה בלתי מחמיאה (מוסרית) להיסטוריה, למיתוס ולאתוס של העם היהודי, אין כדי לקדם את הבחינה הגלויה והכנה של כל אשר אמר ועשה עָמנו.

אין במאמר הקטן ההוא שכתבתי כל ניסיון לסקור את עברו המשמידני של עמנו. איני מתכוון גם להכחיש את הנוראות שעוללו לו עמים אחרים ודתות אחרות. אולם בחינה מפוכחת של מעשיו ושל רעיונות הליבה של דתו, תעלה כי ההבדל בינו לבין האחרים היא שהוא, נעבעך, היה חלש. הבה ונסקור, סקירונת של כמה עשרות שניות, את סיפור החרב המתהפכת שבין היהודים לגויים. בניגוד לאשר נוח לנו לספר סביב מדורות המסכנוּת שלנו, החרב אכן התהפכה: פעם היה הלהב בבטננו, ופעם – מזמן, מזמן – היתה הידית בידנו.

נתעלם מהכיבוש המשמידני של יהושע, ביודענו כי יש הטוענים שרק סיפור היה, ויציאת מצרים לא אירעה כלל. נתעלם מהשמדת שבט בנימין (התנ"ך נוקב במספר אדיר ודימיוני של עשרות אלפים. אבל המיתוס הדמי הזה, שאתוס אוחז בזנבו, המיתוס הזה...) נרוץ קדימה, ונראה מה עשו היהודים למבקשי נפשם במלכות אחשוורוש. כמה הם טבחו שם? כשבעים אלף נוכרים. רשעים ומשפחותיהם. או-קיי, זה רק סיפור. מקבל. אבל כמה נהנינו – הכיף הוא בן שנות אלפ-ה-יים – לספר אותו. ואחר כך, ערב המרד הראשון ברומאים (69 לספירה), טבחו הנוכרים ביהודים, אך אלה טבחו גם טבחו בנוכרים, והשמו ערים – מסוריה ועד אשקלון ועזה. "סמוך לכל אותן הערים נשדדו הרבה כפרים, ותושבים רבים, במספר עצום, נתפסו ונטבחו." את זאת לא כתב אנטישמי אלא כהן יהודי: יוסף בן מתתיהו, המספר על כך ב"מלחמות היהודים", ספר שני, פרקים י"א עד י"ח. ["ספר שני" מצוי בכרך היחיד, שבו שבעה ספרים של החיבור המקורי]).

הנה, למשל, דוגמה נוספת, שתסבר גם את אוזנו ואת ליבו של הממאן להאמין: לאחר ששמעו יהודי ירושלים כי נרצח בשומרון יהודי גלילי, מבין עולי הרגל, הם התרתחו ונקמו: "כשהגיעה השמועה על הרצח, התרגשו ההמונים ונטשו את החג והסתערו לעבר שומרון, בלי מפקדים ולא נטו אוזן לשום אחד מגדוליהם שביקשו לעצור בעדם. ביניהם היו ליסטים ומתקוממים שבראשם התייצב אחד בשם אלעזר בן דינאי ואלכסנדר. הם התנפלו על הגבול של הטופרכיה [נפה] ערבתא וטבחו את התושבים, ולא נשאו פנים לכל גיל, והעלו את הכפרים באש". עד כאן כתבנו יוסף בן מתתיהו מהשומרון. הטביחות, אם כן, היו הדדיות לאללה!  החרב התהפכה והראתה לנו את שני צדדיה. נו, ואז באו הרומאים והשאר הוא (גם כן) היסטוריה.

בואו ונראה מה עשו היהודים ארבעים וחמש שנים אחר כך במצרים, קירינייקה וקפריסין. השמדה, השמדה. זה מה שהם עשו. [ראה, למשל: "מלחמות היהודים בתפוצות", בתוך גדליה אלון, "תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד", ע"ע 229-264]. והיוונים לא טבחו אז ביהודים? – בטח שטבחו. השמדה, השמדה! ולרוע מזלם של אבותינו, עמדו הרומאים לצד הנוכרים (בעיקר 'יוונים') בשלושת המחוזות הנ"ל, ו'אנחנו' אכלנו אותה, ואבוהא אכלנו אותה.

ומאז, פחות או יותר, הכרנו את החרב והסכין והחץ רק מצד השפיץ. את הידית החזיקו הגויים. למה? כי נולדנו כבשים פועות? לא. כיון שעקב היעדר ריבונות לא הצלחנו להגיע לידיות כלי הנשק הללו. וגם לא היו לנו חגורים להיחגר בהם. היינו יהודי נגזל ולא קוזאק נגזל, כיוון שלא יכולנו להתקזק. עם זאת, בלב האומה פיעפע – לצד חזון הנביאים על שלום עולמי ועל נמרים הרובצים עם גדיים – גם חזון אחר: קזק קזק ונתקזק, ונראה להם, וננקום בהם, ונכבוש. ונשמיד את עמלק (היי, איפה הוא? מי זה? חכו, חכו, – עוד נמצא!).

ההומניזם, פיתוח יהודי-נוצרי, שרוי במנות נאות במחוזותינו. בחלקנו.אך מאפיינים גזעניים-משמידניים רוחשים אצלנו גם כן, ואין הם "בכי במסתרים". הם מצויים באחדים מהטקסטים המכוננים שלנו, והם מתרבים והולכים בטקסטים הנכתבים היום. האנטישמיות היא ארורה. אני יודע: שאלתי את סבא שלי, הברלינאי שלא פגשתי מעודי, שזכה למות בטרייזנשטאט, טרם שנשלח לאושוויץ. והיא, נענית באנטיחמיות ארורה לא פחות.

אומר זאת כך, אהוד: את מכנסי העור של הגרמני מכתים, עד עולם, דם היהודים ואפרם. אבל גם טליתה של הדת היהודי אינה כולה תכלת: אותה מכתים חזון ההרג שביטוייו הידועים לכל הם "שפוך חמתך" והחובה למחות את עמלק. שננסה, אהוד, להוציא את שני הטקסטים האנטיחמיים הללו מהקנון היהודי? – הצחקתי אותך, אני יודע.

אהוד: כלל לא הצחקת אותי. היסטוריוסופיה מעוותת כשלך – אכן עלולה להיות גובלת באידיוטיזם מוסרי. לא אכנס לוויכוחים איתך, כי הקוראים מספיק אינטליגנטים להבין מעצמם אלו אבסורדים אתה מגבב כדי להפוך אותנו לעם של רוצחים מרגע שהכוח בידינו. אני סבור שסבך הברלינאי היה מתבייש מאוד בשטויות שהגית – כדי להעמיד אותנו במדרגה מוסרית אחת עם רוצחינו.

* * *

פרופ' מנשה הראל

מעטים נגד רבים ותעוזה מול תבוסה

שר הביטחון אהוד ברק טען בכנס השנתי בהרצליה, ביום ג' י"ח בשבט תש"ע, 2 בפברואר 2010, שאנחנו מעטים בארץ ישראל מול הערבים הרבים שסביבנו. דומה שכבוד השר הנכבד המעיט ביכולתו, נחישותו ועוצמתו של עמנו, ומן הראוי להזכירו לחזור ולעיין בתולדות עם ישראל בארצו ביסודיות ולשאוב דעת מהתנ"ך – ספר הספרים שלנו. וכך נאמר בספר דברים (כ',1) : "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם..." 

והרי כמה עדויות על התעוזה של אברהם אבינו, וגבורת כמה משופטינו האמיצים: על אברהם אבינו, ששימש סמל לאומי לעם ישראל, מסופר שארבעת מלכי שינער מארם נהריים הגיעו במלחמותיהם לסדום, ושבו את לוט בן אחיו ואת רכושו. תגובת אברהם הנועז היתה מרדף אחר אויבים עם "שלוש מאות ושמונה עשר ילידי ביתו" עד דן בצפון הארץ, והיכה בהם עד חובה שמצפון לדמשק בממלכת ארם (בראשית י"ד, (14-16). אברהם השיב משם את משפחת לוט ואת רכושם לסדום.

זו היא גדולת מנהיג דגול בעל רוח גבורה, ומה אצלנו ?

משה רבנו, שהיה שופט, שר צבא ונביא, ראה בצעירותו את סבלות אחיו במצרים בארץ נוכרייה, עליו נאמר שהוא היכה את המעביד המצרי ויטמנהו בחול (שמות ב', 12). זו היא דמות של בעל תעוזה.

בימי אהוד בן גרא, שהיה שופט בארץ בנימין, כתוב שעגלון מלך מואב יחד עם בני בריתו מלבי עמון ואדום – כבש את יריחו שבבקעת הירדן בירת התמרים. פעילותו המזהירה של אהוד היתה כה נועזת, שהגיע לביתו של מלך מואב בהתחכמות ובעורמה ושם הרג אותו, הכיצד? על דמויות כאהוד נאמר במשלי: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה." ומשלי משלים: "באין תחבולות ייפול עם ותשואה ברוב יועץ." (י"א, 14; כ"ד, 6).

ומה קורה לאהוד שלנו? לאלוהי אובד העצות פתרונים.

השופט והמושיע גדעון משבט מנשה ו-300 אנשיו, נלחמו במדיין, עמלק ובני קדם שליטי עבר הירדן המזרחי, ששדדו ולחצו את ישראל שבע שנים והגיעו עד לעמק יזרעאל. גדעון וחייליו היכו את שני שרי מדיין בבקעת הירדן ורדפו אחריהם עד קרקור שבמדבר עבר הירדן המזרחי, במרחק 120 ק"מ מהר הגלבוע (שופטים, פרקים ז'-ח'). כך עושה שופט נועז שציווה לאנשיו: "ממני ראו וכן תעשו" (שופטים ז', 17). ובנו אבימלך, בהילחמו במגדל שכם, הודיע לחייליו:"מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני" (שופטים ט', 48). זו סיסמה שהפלמ"ח ירש אותה במושג 'אחרי!' במערכות מלחמת הקוממיות.

אציין שכל מלחמות ישראל בממלכות ובאימפריות אויביו, בימי בית ראשון ושני, היו מערכות תעוזה של מעטים נגד רבים, ותבוסה של יראים ורכי הלבב.

אדוני שר הביטחון, כך כתוב בתורתנו הקדושה על קטני האמונה: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ', 8).

החשש מאפרטהייד – גזענות יהודית, שנזכרה בנאום שר הביטחון בכנס השנתי בהרצליה, הוא ביטוי שווא ונלוז, כי לפי מילון ידידי א' אבן שושן ז"ל: "הגזענות היתה אחת מעיקריהם של הנאצים בגרמניה, ושימשה יסוד לאנטישמיות פרועה ולהשמדת היהודים."

הגזענות זרה לתכונות היהודים ואין בה זכר במקורות, בתולדות ובתרבות היהודית, כי תועבה היא בישראל – ויש לחברה לשורשי דתות אחרות. שיקוץ מאוס זה מתאים לשופט גולדסטון עכור הרוח ומר הנפש, המקטרג הבינלאומי בעם ישראל, ביהדות ובציונות שהוא בגד בהם בציניות ובלעג לכל נימוסי התרבות והמוסר. כנאמר על דרך הרשע: "צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם." (משלי כ"ב, 5).

לידיעת מר ברק, שטען בנאומו על חששו מהאשמתנו באפרטהייד, הווי ידוע שלפי התנ"ך שלנו אנו מצווים להיות ליברלים והומניסטים בעמים, ולא גזענים, לאמור: "בנפול אויבך אל תשמח, ובכושלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו." (משלי כ"ד, 18-17). כי השמחה לאידו של האויב מוכיחה שלבו מלא שמחה ותאבת נקם. מצווה כזו אינה קיימת בשאר הדתות אלא רק בעם ישראל, לתשומת לבך הצעיר.

* * *

ברוך תירוש: סוד הסכר של דגניה

לאהוד שלום,

א. ברשותך אעיר ואאיר שני היבטים בסיפורה של תקוה וינשטוק "מטוסים על ים כינרת" [גיליון 514].  

ובכן, הכינרת היתה רדודה עד מחצית שנות ה-20 במאה שעברה, ומפלס המים היה נמוך מזה של היום.

מוצא הירדן מהאגם היה צפונית לבית הקברות 'כינרת' שם עולה כיום הדרך לפוריה, ובמהלך הקיץ ירדו מאוד פני המים, וזקני יבניאל סיפרו לי על חקלאי הסביבה, ערבים ויהודים, שהיו זורעים בחלקות החשופות גידולי קיץ ומספוא.

היה זה פנחס רוטנברג שחסם את מוצא הירדן הטבעי, ובנה את הסכר-המוצא המבוקר בדגניה והרים בכך את מפלס הכינרת בקרוב לשני מטר. הכינרת היתה למאגר מים שסיפק לתחנת הכוח בנהריים זרימה קבועה במהלך כל חודשי השנה. על יוזמתו ננזף פנחס רוטנברג בפרלמנט הבריטי – על שבהרמת המפלס הוא העלים את החוף שעליו צעד ישו מנצרת.

הכינרת אכן שימשה מנחת שבועי למטוס-ים ענק, לא אמפיבי, עם שתי כנפיים ושישה מנועים, שהיה עושה את הדרך מלונדון לבומבי וחזרה. המטוס הענק לא טס כמובן לחיפה, אלא שלאורך מסילת הברזל בצמח, היה מנחת למטוסים קלים שהיו מטיסים נוסעים בין חיפה, ירושלים, קהיר ובגדד. בעת סערות החורף היה המטוס הענק נוחת בצפון ים המלח, ובכדי לשרת את הנוסעים המכובדים, נבנו המלונות 'גלי כינרת' בטבריה, ו'קליה' (ר"ת – קם לתחייה ים המלח) מצפון לים המלח.

בתחילת שנות ה-80 העברתי לשר הדואר דאז, פרופ' אמנון רובינשטיין, את תמונות המטוסים שטסו כנ"ל בארץ, והוא הורה על הפקת סדרת בולים מרהיבה בנושא.

ב. דברי אורי הייטנר בתקשורת ובעיתונך מהווים משב אוויר צח ושפוי בעכירות המורעפת עלינו מעברים רבים, וברשותך אצרף לדבריו במכתב העיתי 514 דבריי אלה – האמור במכתב "מי אשם באנטישמיות", שכן פורסם ב"הארץ", הינו נכון, והשבוע בשידור צרחני של "מועצת החכמים" בהנחייתו של דן מרגלית, הסבירו גדעון לוי ודב וייסגלס ליפעת ארליך, שתיארה כיצד ערביי סילוואן רגמו באבנים את השר הרשקוביץ ליד חפירות השילוח – כי השר "הזמין את רגימת האבנים על עצמו," ממש כמו אנשי שדרות ועוטף עזה ש"הזמינו" על עצמם את ההפגזות. יפעת ארליך ניסתה להצדיק את פעילות השר, והרתיחה בכך את דמו של ארי שביט, שהתנפל עליה בטירוף ממש עד שנאלצה לברוח מזעמו.

ובענין ה"התנחלות", אנשי הקיבוץ הארצי לא סתם התריסו נגד מתנחלי גוש אמונים, כפי שניתן לשמוע במצגת במבצר יחיעם בתשובת יוסף וייץ לחברי השומר הצעיר ש"התיישבו" בלב אוכלוסייה ערבית עויינת. הם טענו כלפיו כי עם התקפות הדמים של הערבים הם יסתדרו, אך התלוננו על שהמוסדות המיישבים לא הקצו להם מספיק אדמות ואמצעי ייצור בכדי להחזיק מעמד.

יוסף וייץ השיב: "אתם לא מתיישבים כאן, אלא מתנחלים על אדמת הלאום בכדי להרחיב את גבולות הארץ."

* * *

תענוג של ערב עם אליהו הכהן

ותזמורת המנדולינות של שפיה

מאת כתבנו המוסיקלי ס. נידח

שלשום בערב הופיעה בבית האזרח בהרצליה תזמורת המנדולינות של שפיה, בניצוחו של רמי בר-דויד, בתוכנית "יפים הלילות בשפיה" – בהנחייתו של אליהו הכהן. הודענו אצלנו על התוכנית רק פעם אחת, לפני שבועות אחדים, ולא יותר, כי נאמר לנו שממילא אזלו הכרטיסים. ואכן האולם היה מלא. זו היתה לנו פעם ראשונה לשמוע את תזמורת המנדולינות, כארבעים נגנים, ולמן הרגע הראשון כבש את ליבנו צליל הקול האנושי, הרגשי והחם של המנדולינות, כאילו הן שרות. בייחוד התפעלנו מחלקו של הנגן הראשי, אהרון קביליס, שפרט עם ומול התזמורת כשהוא נעזר בהגברה (דומה שרק הוא נעזר) – והתגלה כווירטואוז נהדר המושך את הלב, על רקע נגינתה המצויינת של התזמורת כולה.

כרגיל במופעים עם אליהו הכהן, נתן הוא את הרקע ההיסטורי והמוסיקלי, כשהוא מחייה בדבריו, ובפיזום תחיליות שירים – את תולדות הזמר העברי מהצד המסקרן והנחרת בזיכרון. כך "העמק" המרגש של מרק לברי, למילים של רפאל אליעז, או "לא שרתי לך ארצי" שהולחן מיד לאחר מותה של רחל, והפעם בנוסחו המקורי הראשון של יהודה שרת, שהתכחש לחלקו בשיר.

לכאורה היתה מעין תמיהה בכך שבערב של ועל הזמר העברי – לא השתתפו שום זמר או זמרת, והמילים רק עלו רק בזיכרון של היושבים באולם, ולעיתים בזמזום שקט שלהן (זה לא היה ערב של שירה בציבור!) – אבל דווקא משום כך היה מימד רוחני-אמנותי מיוחד לטקסטים הנעלמים, שנעשו בעלי נוכחות בלתי נפרדת מהלחנים, גם כאשר הלחנים בוצעו בהיעדרם. להקת המנדולינות כאילו דיברה את המילים, הידועות לכול, גם ללא שקופיות.

אם נדע על הופעות נוספות של אליהו הכהן עם תזמורת המנדולינות של שפיה, נודיע לכם.

* * *

"מי ניפץ את האגוז?"

מבקשים את עזרת הציבור

בוקר טוב אהוד,

אם יש עדיין מקום בגיליון מחר של חב"ע – אנא הוסף את קריאתי לעזרת הציבור. במוסף לילדים של העיתון "דבר" מיום ה' בסיון תרצ"ג, 30 במאי 1933, פירסם נתן אלתרמן תרגום של שיר בשם "מי ניפץ את האגוז?" שמחברו סטרמין. אודה לכל מי שיוכל להאיר את עיניי על זהותו של מחבר השיר המקורי ומהי שפת המקור. ניסיתי את כוחי בלקסיקון אופק לספרות ילדים – אולם לא מצאתי שם דבר.

בתודה,

יוסי גלרון-גולדשלגר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* היום [8.2] אמר שר החוץ האיראני, מנושר מותאקי, כי "עם ישראל הוא עם מטורף, המונהג על ידי משוגעים, ולכן יש להיערך לאפשרות כי ישראל תעשה משהו משוגע כלפי כולם באזור." – הוא יודע היטב מה הוא אומר, שהרי נתן את איפיון מדוייק ביותר של ארצו, איראן.

* שנים-עשר בני אדם נעצרו לאחר שהפריעו לנאומו של שגריר ישראל בארה"ב מייקל אורן באוניברסיטת קליפורניה שבאיירבין. נאומו של אורן הופסק אתמול (שני, 8.2) מיספר פעמים על ידי סטודנטים מוסלמים שצעקו לו: "רוצחים!" ו"כמה פלסטינים הרגתם?" ["הארץ אונליין", 9.2].

אנחנו מציעים ל"סטודנטים" המפגינים – שאם קרנות הצדקה המוסלמיות בארה"ב, ועימן שגרירות ערב הסעודית וקרן משפחת בן לאדן באוניברסיטת הארוואד – אינן מממנות די הצורך את פרנסתם הקבועה על פרובוקציות של השמצת ישראל – שיפנו ל"קרן החדשה לישראל" ושם ודאי ימצאו אוזן קשבת לפעילויות המחאה הלגיטימיות שלהם נגד "הכיבוש", וזאת במסגרת הקווטה של הקרן לפעילוּת האירגונים הפלסטיניים.

לפלסטינים עצמם אין מה לפנות בבקשת מימון – כי פעיליהם ומנהיגיהם המושחתים שדדו כבר מזמן את מאות מיליוני הדולרים שהמערב הטיפש תרם להם, וטמנו אותם בכספות פרטיות בשוויץ, ואילו בתעשיית הסרטים הפלסטיניים האנטי-ישראליים עטורי הפרסים אין צורך לתמוך כי אותם מממנת הקרן לקולנוע של ישראל.

ככה גדלים בארה"ב מנוולים פלסטינים צעירים, שלימים אולי גם יקחו חלק בפעולות טרור נגדה נוסח ניין אילבן או שייעשו למנהיגים הבאים של ה"עם" הפלסטיני [שיותר מחציו יושב בירדן] וישדדו גם הם, לצורכיהם הפרטיים, את קופת התרומות ששולח ל"עם" הזה המערב המטומטם – והכול בשם שנאת ישראל!

* תיירת קשישה בת 60, אלמנה יהודייה מברונקס, ללא ילדים, שכרה אופניים של עיריית תל-אביב ונהגה אותם במידרכה כפי שראתה עושים כולם. למרבה המזל היא עלתה מאחור במידרכה ברחוב דיזנגוף על ישראלי קשיש בן 69 – שנפל קדימה ופניו נחבטו קשות במרצפת הבטון. הוא הוזעק באמבולנס למיון ב"איכילוב". הגברת האמריקאית הותירה את אופניה השכורים זרוקים על המידרכה ונסעה עימו באמבולנס.

תוך כדי הטיפול בו הם התיידדו. התברר שהוא גרוש. הוריו היו מיוצאי גרמניה. איש חביב ומנומס מאוד שלא פסק להתנצל בפניה על שעמד בדרכה. לאחר שהחלים מפציעתו, תודות למסירותה ולדחיית מועד שובה לברונקס, הם התיידדו והחליטו להתחתן ולגור בתל-אביב, בדירתו שברחוב דובנוב, שבה גם הצליחו (אולי עקב הקירבה אל קולות "הילד החולם" באופרה הישראלית החדשה) לקיים יחסי-מין סבירים, אך מאז היו לו שני התקפי לב במיטה וניתוח לב פתוח, והאמריקאית מטפלת בו במסירות וגם התחבבה על בני משפחתו, הנכדים והנינים. מהיותה ערירית ציוותה להם את כל הונה. היא מיליונרית. בהשפעת הנדרס תרמה להקמת קתדרה למורשת התרבות של יהודי הארצות הדוברות גרמנית – באוניברסיטת בת שלמה רבתי, ובראש ובראשונה להתקנת מהדורת תרגום עברית מקיפה וחדשה לכל הרומאנים של הסופר היהודי-הגרמני הנשכח יעקב וסרמן.

* הסיסמה הריקה "שתי מדינות לשני עמים" היתה הזייה ב-43 השנים האחרונות ותישאר הזייה מטומטמת גם בעתיד הנראה לעין, וזאת חרף כל מי שעשו ועדיין עושים ממנה הון פוליטי ומפלגתי, מאז כמו גם עכשיו.

אין שום דמוקרטיה אמיתית במזרח התיכון ובסביבותיו המוסלמיות. אפילו טורקיה תיזדקק במוקדם או במאוחר להפיכה צבאית נוספת כדי להגן על מורשתו הדמוקרטית-החילונית של כאמל אתא-טורק מפני השתלטות "דמוקרטית" של האיסלאם הקיצוני על המדינה. החזון האמריקאי על דמוקרטיה כפתרון לארצות האיסלאם – היה הזוי ומטומטם עוד לפני תקופת אובמה, קל וחומר עכשיו.

ואצלנו: מדינת חסות פלסטינית מפורזת שלא תאיים עלינו – לא תתקבל על דעתם של הפלסטינים, ואילו מדינת טרור פלסטינית – לא תתקבל על דעתנו, ואפשרת שלישית אין, אלא בהזיותיו של הטירון אובמה.

לפיכך כל הוויכוחים הפנים-ישראליים, וגם עם זרים – על "שתי מדינות לשני עמים" – אינם אלא בבל"ת תקשורתי גדול שנועד להסתיר את האמת – והיא שאין תחליף למצב הקיים. כי אם בישראל לא יתקיים רוב יהודי, היא לא תמשיך להתקיים בתור הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון  – אלא יתקיים בה שלטון דמוקרטי רק של ציבור היהודים הנצורים חפצי החיים מול כל אוייביהם מבית ומחוץ, שזה בגדול המצב הגיאו-פוליטי שבו אנו מצויים כבר עכשיו!

* כה התנבא אסטרטג-השלום אברהם ב. יהושע – לאחר שהשלים את חתימתו על כרוז התמיכה של הסופרים החשובים והמוסריים, תמיכה ב"קרן החדשה לישראל" ["הארץ", 5.2] – (קרן שאולי תומכת גם בחלק מן החותמים על הכרוז אך בוודאי תומכת באירגונים שסיפקו לגולדסטון את ההוכחות נגד ישראל) – וזאת עשה כנראה אברהם עושה השלום גם לאחר שיחת לב-עם-לב שניהל עם המנהיג החשוב מחמוד אחמדניג'אד:

"שלום בין ישראל ופלסטין ינטרל את העוקץ הרעיל מהשנאה של איראן לישראל, וישבור את המכניזם הפוליטי-דימיוני שגורם לה לראות בישראל את 'השטן הקטן', שיש להשמידו בכל מחיר. חזית שלום משותפת לישראלים ולפלסטינים עשויה להמאיס על העם האיראני את הטירוף שהשתלט על מנהיגותה הדתית של אומה גדולה ומכובדת. לפיכך, לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני תהיה השפעה גדולה הרבה יותר מאשר לפעולה צבאית ישראלית או אמריקאית, שרק תנציח את הכאב והסבל באזור." ["הארץ", 10.2.10].

אומרים שאובמה הסכל ליקק את האצבעות כאשר קרא במהדורה האנגלית של העיתון את השטויות האלה!

* "המומחה הצבאי של ועדת גולדסטון, הקולונל בדימוס האירי דזדמונד טראוורס, טוען כי החמאס שיגר רק שתי רקטות לעבר ישראל לפני תחילת מבצע 'עופרת יצוקה'. באחר הראיונות הוא אף טען כי כל ניסיון להאשים את החמאס בכך שהשתמשו במסגדים לצרכים צבאיים נובע מתוך עוינות לאיסלאם. בנוסף, על אף העובדה שדו"ח גולדסטון ציין מפורשות כי חלק מהעדים הפלסטינים חששו לדבר על פעילות החמאס מחשש שהדבר יתנקם בהם, טראוורס שיבח בראיון את שיתוף הפעולה של החמאס עם הוועדה. עוד טען טראוורס, בראיון שנתן לפני ימים מיספר על בסיס ניסיונו כמפקד הכוחות האיריים בארגון יוניפי"ל, כי צה"ל רצח חיילי או"ם אירים בדם קר." ["הארץ אונליין", 10.2.10].

הם רק שכחו לציין כי כדברים האלה ממש אמרה כבר דזדמונה ב"המלט" של שיקספיר –בטרם טבעה, מנוחתה עדן, יחד עם כל הוועדה.

* תעלומה. מי תלה את השלטים? – במינסוטה נתלה שלט חוצות עליו מתנוססים פניו המחייכים של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט עם הכיתוב: "כבר מתגעגעים אליי?"  – ואילו בירושלים נתלה שלט חוצות עליו מתנוססים פניו המחייכים של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג דאבליו בוש עם הכיתוב: "כבר מתגעגעים אליי?"  [10.1].

* באבל על הירצחו של איהאב מופיד חטיב בן 28 מכפר מרר, נגד בחטיבת כפיר, שנדקר אתמול למוות בידי קצין פלסטיני במדינת פלסטין של "שתי מדינות לשני עמים", בצומת תפוח.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,243 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

בקרוב נשלח בדואר למזמינים החדשים!!!

* * *

* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,019 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,218 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל