| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 516
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בשבט תש"ע, 8 בפברואר 2010
עם צרופת "מבעד לאבן הקרה", פואמת יואב הי"ד, חיבר אביו שילה הרשושנים
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: דוד פלמה: שומר הזמן.
אורי הייטנר: 1. הדָרת האישה בשם ההלכה. 2. אין להם זמן. 3. לא מילה גסה.
אברהם סוצקבר: מילין הרחק מעצמך, מיידיש: יהודה גור-אריה.
חיים אנלין: טיבי "שכח" את התנועה הנאצית.
מיכאל גרינשפון: מטוסי חניבעל דו-כנְפיים.
מתי דוד: מה הקשר בין בתיה שפי, ביבי נתניהו ועיתון "הארץ".
יוסף חרמוני: יהושע הפרוע: הכצעקתנו?
אשכר אלדן כהן: על האונס.
נורית גוברין: אלה תולדות הנוריות.
אביבה קם: טוסקה וניני מנתניה.
נגה מרון: תודה, אל תגנו על ספריי!
משׁה שׁפריר: עִבְרית כַּהלכה.
י"ז: תיקון שמיכות הפּוך בפתח תקווה.
נגה כספי: קשת של צבעים אחידים – על אי-הגיוון של רשימות הקריאה במחלקה לסוציולוגיה.
אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן, בהוצאת ביתן, 1985, מחברת שנייה, המשך 6. מחברת שלישית, המשך 1.
יוסי גמזו: לֵיל סוּפָה, בְּשָלוֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר.
המדור: ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר", והפעם גם תיאור הלילה של הישראלית ציפקה ד'דריפקָה עם הזקן סילביו ברלוסקוני בירושלים.
* * *
דוד פלמה
שומר הזמן
לזכרו של יצחק עֵדֶר שלימד אותנו מהו זמן
סֵפֶר הַיָּשָׁר מֵעוֹלָם לֹא הָיָה כֹּה יָשָׁר כְּמוֹ
בָּאַרְכִיּוֹן שֶׁל יִצְחָק עֵדֶר. הָיָה מַשֶּׁהוּ כִּמְעַט
מִיתוֹלוֹגִי בָּאֹפֶן בּוֹ אָצַר אֶת הַזְּמַן. מִבְּחִינָתוֹ
הַכְּרוֹנוֹלוֹגְיָה לֹא הָיְתָה כְּתִיבַת הִיסְטוֹרְיָה
אֶלָּא כְּלִי לַהֲבָנַת הִצְטַבְּרוּת הַהִתְרַחֲשׁוּיוֹת
הָאֱנוֹשִׁיּוֹת לִכְדֵי הֱיוֹתָן תּוֹלְדוֹת חַיִּים שֶׁל מָקוֹם.
בְּאַרְכִיּוֹן הַקִּבּוּץ יָשַׁב יִצְחָק עֵדֶר וּבְקַפְּדָּנוּת
רָשַׁם אֶת דִּבְרֵי יָמֵינוּ: לֵידָה, גִּיּוּס לַצָּבָא,
יְצִיאָה וַחֲזָרָה מֵחוּ"ל, לִמּוּדִים, נִשּׂוּאִין,
גֵּרוּשִׁין, עֲזִיבָה, קְבוּרָה. כָּךְ מִסְמָךְ וְעוֹד
מִסְמָךְ, אָרוֹן וְעוֹד אָרוֹן הִסְתַּדְּרוּ הַדְּבָרִים
שֶׁקָּרוּ לִהְיוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים הַפְּשׁוּטִים וְהָפְכוּ
לְנָהָר נִגָּר שֶׁל זְמַן בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו הָרוֹשְׁמוֹת.
וַאֲנַחְנוּ יָדַעְנוּ הֵיטֵב שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁיִּצְחָק מָשַׁל בּוֹ
בְּיָד רָמָה כְּאִלּוּ הָיָה כְּרוֹן נַהַג הַמַּעְבֹּרֶת עַל
נָהָר סְטִיכְּס שֶׁל אַלְפֵי מִסְמָכִים אֲצוּרִים בְּמֵאוֹת
תִּיקִים סְדוּרִים בְּשׁוּרוֹת שֶׁל אֲרוֹנוֹת כֵּהִים
הוּא אוּלַי הַמַּחֲסוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁעוֹד מֵגֵן עַל הַקִּבּוּץ
מִפְּנֵי הַכָּאוֹס הַמְּבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הָעוֹלָם.
וְכַאֲשֶׁר לְמוֹרַת קֹצֶר רוּחֵנוּ תַּמּוּ יָמָיו לִגְוֹעַ
קָפְאוּ הַדַּקּוֹת, בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו נָהַר יָבֵשׁ הַזְּמַן
וּלְפֶתַע נוֹתַרְנוּ לְבַד בִּפְנֵי עֻבְדַּת מוֹתוֹ הַנֶּחֱרֶצֶת.
אִילוּ יָכוֹל הָיָה יִצְחָק רוֹשֵׁם זֹאת כָּךְ:
בְּיוֹם שֵׁנִי הַשְּׁמֹנָה עָשָׂר בְּיָנוּאַר
בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְעֶשֶׂר לְמִנְיָנָם
בְּנוֹכְחוּת קְהַל מְלַוִּים גָּדוֹל וָרַב
בְּשָׁעָה שָׁלֹשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם
בְּגֶשֶׁם שׁוֹטֵף נִקְבַּר יִצְחָק עֵדֶר
בְּחֶלְקַת הַזֵּיתִים הַמַּכְסִיפָה
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח אֶת יִצְחָק עֵדֶר
וּמָחָה אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים.
* * *
אורי הייטנר
1. הדָרת האישה בשם ההלכה
הנתק בין המחנה החרדי בארץ-ישראל לבין היישוב הציוני המאורגן, התחולל ב-1920. הרקע לנתק היה מתן זכות בחירה לנשים בבחירות לכנסת ישראל, המוסד העליון של היישוב היהודי באאץ-ישראל המנדטורית. בעבור החרדים זה היה יהרג ובל יעבור.
והנה, כעבור 28 שנים קמה מדינת ישראל, כמובן שזכות הבחירה בה היא לכול, ולא זו בלבד שהחרדים משתתפים בבחירות, אלא אחוז הנשים המשתתפות בהן עולה לעתים על 100%, שהרי לא זו בלבד שכל הנשים החיות הולכות לקלפי, אלא יש מי שקופצות לביקור מעולם האמת כדי לקיים את המצווה החשובה הזו. מסתבר, שההלכה יודעת לעתים להתגמש. ומה שלפני 90 שנה היה איסור הלכתי גמור, הוא כבר לא איסור כל כך גמור. מה שהיה "יהרג ובל יעבור" – יעבור גם יעבור.
לא רק החרדים התנגדו למתן זכות הצבעה לנשים. גם הרב קוק התנגד לכך ונאבק נגד זכות זו (אם כי לא העלה על דעתו להחרים את המוסד, משדעתו לא נתקבלה, ואף הקים מטעם כנסת ישראל את הרבנות הראשית).
הרב קוק?! הרב הגדול של הציונות הדתית? מי שקיבל וחיבק את החילונים, ראה בהם מקדשי שם שמיים וגילוי של האלוהות באופן שאינו נופל משל שומרי תורה ומצוות – הוא התנגד לזכות הצבעה לנשים?
מסתבר שכן.
לפני שנקפוץ ונגנה אותו רטרואקטיבית כחשוך וקנאי – שיעור קצר בהיסטוריה. המאבק שניהל הרב קוק נגד זכות הבחירה לנשים התקיים ב-1918. בכמה מדינות בעולם כבר היתה לנשים זכות בחירה? שבע מדינות בדיוק. בשנה זו הצטרפו אליהן עוד 8 מדינות. מתי בריטניה העניקה זכות בחירה לנשים? באותה שנה, ב-1918. ארה"ב העניקה זכות בחירה לנשים רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1920. צרפת – רק ב-1944. שוויץ – רק ב-1968. כן, באותה שנה בה התנגד הרב קוק למתן זכות בחירה לנשים, ברוב העולם הדמוקרטי לא הייתה קיימת זכות כזו. (יש לציין לשבח את התנועה הציונית, שמיד עם הקמתה העניקה זכות בחירה לנשים, כאשר זכות זו היתה קיימת במדינה אחת בלבד בעולם – ניו זילנד).
מה הייתה דעתו בנדון של הרב קוק היום? תשובה לשאלות של "מה היה אילו" היא תמיד ספקולציה. ובכל זאת, מתוך היכרותי הצנועה עם גישתו, אני מניח שדעתו היתה שונה לחלוטין. אני אפילו מעיז להעריך שגישתו לפמיניזם היתה חיובית, כפי שהיתה בזמנו גישתו לציונות החילונית.
איך זה יכול להיות? הרי ההלכה היא אותה הלכה. ואם זכות בחירה לנשים מנוגדת להלכה, מה הן 90 שנה שישנו זאת? ומה הקשר בין זכות הבחירה בארה"ב ובצרפת לבין ההלכה?
יש להניח שההלכה אינה מתייחסת לבחירות דמוקרטיות, כיוון שכאשר היא נכתבה עוד לא המציאו את הבחירות הדמוקרטיות. הפרשנות לפיה זכות הבחירה לנשים אסורה, היא תוצר של שמרנות האופיינית לדת, לדבקות במסורת שבה מקומה של האישה היה בבית, ויציאה מן הבית נחשבה כפריצת גדר וכחוסר צניעות. ב-90 השנים הללו חלה מהפיכה אדירה במעמד האישה, וההלכה אינה יכולה שלא להתאים עצמה לכך.
העיסוק האובססיבי בענייני "צניעות", האופייני לגורמים חרדים ולצערי גם לגורמים מתחרדים בקרב הציבור הדתי לאומי, אינו אלא מלחמת מאסף נגד חדירת המודרנה, שאחד ממרכיביה המרכזיים היא שיוויון האישה – לחיינו. כדרכה של מלחמת מאסף, היא באה לידי ביטוי ברגרסיה, אך היא תיכשל.
בילדותי חיו לידינו דתיים. כשהם הלכו לים, הם הלכו לחוף שאנו התרחצנו בו. הם לא העלו על דעתם להתרחץ בחוף של החרדים. מהו החוף של החרדים? החוף הנפרד, שבו גברים ונשים אינם מתרחצים יחד. והיום, בקרב הציבור הדתי לאומי, לא זו בלבד שרבים מאוד מקפידים על שחייה נפרדת בים ובבריכה, אלא אפילו על איסור נגיעה ואפילו על אי שמיעת שירת נשים, כיוון ש"קול באישה ערווה", לא עלינו.
זוהי רגרסיה זמנית. אי אפשר יהיה להדיר את האישה מהחיים, אי אפשר יהיה להדיר את האישה משירה בציבור, כל גדרי הגדרות הללו של ה"צניעות", הן שלב בדרך לשיוויון לנשים, גם בחברה הדתית. במקביל לרגרסיה הזאת, מתקיימת היום בציבור הדתי האורתודוכסי מהפכה פמיניסטית – נשים לומדות תורה וגמרא, נשים קוראות את מגילת אסתר בציבור, נשים עולות לתורה, נשים אומרות קדיש. את התהליך הזה אי אפשר לעצור, ולא רחוק היום שגם הזרם האורתודוכסי יעניק לנשים שוויון זכויות דתי מלא.
כל תופעת הרגרסיה המתחרדת שאנו נתקלים בה, כמו החרמת טקס לזכר שיירת הל"ה בידי "בני עקיבא" בשל הופעת להקה צבאית שחיילות שרות בה, כמו ההפרדה בין גברים ונשים בהלוויות, וכמו המוטציה החרדית של השלכת נשים לשורות האחרונות באוטובוס, היא תופעה זמנית, מלחמת מאסף חסרת סיכוי של המפחדים מן השינוי שאין מנוס ממנו.
בעידן הפטריאכלי שבו בכל העולם האישה הייתה רכושו של הגבר ואסור היה לה לצאת מן הבית, אישה ששרה בציבור נחשבה כמעט לפרוצה. בימינו, "קול באישה ערווה" – זו שטות אנכרוניסטית שאין כדוגמתה. בעוד שנים לא רבות, גם הדתיים יגחכו כשמישהו יזכיר להם שפעם היה דבר כזה, או שפעם היה איזה איסור נגיעה...
לקראת כניסתם של בני ישראל לא"י, פנו חמש בנות צלפחד למשה, וטענו שעליהן לקבל נחלה בארץ, אף שהחוק המקראי מתיר רק לבן לרשת את נחלת אבותיו – וזאת כיוון שלאביהן לא היו בנים.
משה פנה אל אלוהים, שהצדיק את טענתן "כן, בנות צלפחד דוברות – נתון תתן להם אחוזת נחלה, בתוך אחי אביהם; והעברת את נחלת אביהן להן." (במדבר כ"ז).
מה המסר של פרשת בנות צלפחד לדורנו? דרך אחת להשיב על השאלה, היא התייחסות שמרנית לכתוב כפשוטו. רק הבן ראוי לרשת את נחלת אביו, ורק במקרה שאין בן, יש לחלק את הנחלה בין הבנות. דרך אחרת, היא לומר שאם בתקופה שבה בכל העולם האישה היתה רכוש בעלה, ולא היה אפשר להעלות על הדעת מתן נחלה לאישה, התורה ראתה באישה כמי שראויה לרשת נחלה, המסר של התורה הוא שהאישה שווה לגבר ויש לפרוץ דרך בהכרה בשוויון ערך זה, הרבה לפני המקובל בעולם.
בעידן שבו אנו חיים, מן הראוי שהיהדות על כל זרמיה תכיר בכך, תעניק לנשים שוויון מלא, כולל בחיי הדת, ולא תדיר עוד את האישה והבת בשם ההלכה ובתירוץ ה"צניעות".
[אהוד: אני דווקא נהנה מאוד, באוטובוס וגם בלוויות, להידחק אל נשים עומדות ולהשתפשף בהן את הציצים שלהן ולפעמים גם בין הרגליים, שאז הן ממש מפרכסות, ומניסיוני, בהתחככות הזו אין הבדל בין חילוניות לחרדיות ורעולות, גם לובשות הבורקה. להיפך, אצל החרדיות והבורקות הפיתוי להשתשפף בגבר גדול יותר, כי אין להן הזדמנויות אחרות לחטוא וגם לא מספיק פרטיות כדי לאונן].
2. אין להם זמן
משלחת של המכללה לביטחון לאומי בבריטניה ערכה לאחרונה סיור במזה"ת. הסיור החל במצרים, נמשך בירדן, סוריה, הרשות הפלשתינאית והסתיים בישראל.
קצין בכיר בצה"ל אירח את המשלחת החשובה. כאשר סייר איתם ביישוב הדרוזי מסעדה שבגולן, הם הצביעו על הווילות ושאלו "של מי הארמונות הללו?"
"של התושבים הדרוזים," השיב המארח.
"לא, הארמונות האלה," הם שבו והקשו, בהנחה שלא היו ברורים קודם, והמארח שב והשיב – "של הדרוזים."
האורחים התקשו להאמין, הרי בסוריה סיפרו להם שהתושבים "הסורים" בגולן כלואים במחנות הסגר.
הקצינים הללו הגיעו לישראל אחרי שבמשך למעלה משבוע הלעיטו אותם בשקרים גסים אודות ישראל. זו רק דוגמה אחת.
ולמה אני מספר זאת? בכל מדינות ערב, ראשי המדינה והבכירים ביותר בפוליטיקה ובצבא פגשו את המשלחת. בישראל אף מדינאי, אף מנהיג לא התפנה אליהם. אין להם זמן.
זאת, שעה שישראל ניצבת תחת מתקפה קשה ומסוכנת של דה-לגיטימציה, שמרכז העצבים שלה נמצא בלונדון.
זהו רק סימפטום. מה הפלא שישראל מפסידה במערכה על דעת הקהל?
3. לא מילה גסה
בעקבות מאמרי "חלוציות 2010" קיבלתי דוא"ל מחבר, איש חינוך והתיישבות מהנגב – משוב על מאמרי, לחיוב ולשלילה. לחיוב, על עצם העלאתי על נס את המפעל הציוני החלוצי בחולות חלוצה, ואף הוסיף והזכיר מפעלים נוספים המתקיימים היום. אולם, לטענתו, טוב הייתי עושה אילו הייתי מתמקד רק בצד הפוזיטיבי של הקמת התיישבות חדשה, קהילה חדשה, חברה חדשה, ולא נכנס לנושא המאבק עם הבדואים על הקרקעות, ההשתלטות הבלתי חוקית על הקרקעות. לא היה זה נכון מצדי להיכנס לטרמינולוגיה של "ייהוד הנגב".
הטרמינולוגיה של "ייהוד הנגב"... יש בהערה זו דבר מה מעניין – כלל לא השתמשתי במאמרי בצירוף המילים "ייהוד הנגב". אולם את הדברים שכן כתבתי, באשר למהות הציונית של התיישבות יהודית בנגב, ידידי הכניס תחת ההגדרה "ייהוד הנגב". ההגדרה הזאת ממותגת היום כ"לא פוליטיקלי קורקט", וכאשר נאמר לי שדבר מה שכתבתי הוא תחת המותג הזה, מצופה היה שאבין שמדובר בדבר מה שלילי, לא ראוי, לא מקובל; אדם מהוגן צריך להתרחק ממנו.
הדבר המעניין השני בהערה זו, הוא שמי שכתב לי אותה, אינו פוסט או אנטי ציוני; נהפוך הוא, מדובר בציוני לעילא ולעילא. כלומר, הדה-לגיטימציה של מושגים כמו "ייהוד הגליל והנגב" חרג מהשיח הפוסט ציוני, וחדר למיינסטרים הישראלי.
למה, בעצם? מה רע בביטוי הזה?
בעיניי, ייהוד הנגב והגליל אינו מילה גסה. ההיפך הוא הנכון. הורינו עלו לארץ ישראל כדי לייהד אותה. מהי הציונות אם לא הרצון להעלות יהודים לארץ-ישראל וליישב את ארץ-ישראל ביהודים? הציונות תמיד שאפה לרכז רוב יהודי בארץ-ישראל, להבטיח ריבונות יהודית על חלקים רבים ככל האפשר של הארץ. אני מוכן אפילו לוותר על חלקי מולדת, שזכותנו עליהם אינה ניתנת לערעור, כדי להבטיח את יהודיותה של המדינה. מדוע, אם כן, עליי להתבייש באמונתי היוקדת בחזון של ייהוד הארץ? מה לא תקין בביטוי הזה?
קיימת היום תופעה מסוכנת מאוד מבחינה לאומית, של התרוקנות הפריפריה והפיכת המדינה למדינת תל אביב רבתי, בניגוד לכל פיזור אוכלוסין נורמלי של מדינה. ההתמרכזות הזו היא נחלת האזרחים היהודים של המדינה. כתוצאה מכך, הולכת ונוצרת מציאות של אובדן הרוב היהודי בגליל ובנגב, שהם עיקר שטחי המדינה. היווצרות מציאות של רוב ערבי פלשתינאי בגליל ובנגב, ההולך ומקצין בעמדתו כלפי ישראל, עלולה להוות איום אסטרטגי כבד על מדינת ישראל. מיעוט זה עלול לפתוח במאבק לאוטונומיה הולכת וגוברת, להתחברות למדינה הפלשתינאית ועוד.
מתקפת הדה-לגיטימציה כלפי מדינת ישראל (שחוד החנית שלה היום הוא דו"ח גולדסטון, אך מדובר בתופעה הרבה יותר רחבה ועמוקה), הולכת ומתמקדת יותר ויותר בערביי ישראל. ייתכן שמתוך הנחה שעומדת לקום בעתיד הקרוב מדינה פלשתינאית, הם מכינים את המוקד הבא להמשך המאבק לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל וזכות קיומה. מצב שבו ברוב שטחי המדינה יהיה רוב ערבי, הוא מתכון למאבק טריטוריאלי לוויתור ישראלי על אזורים אלה. לא צריך דמיון פרוע מידי, כדי לראות כיצד מאבק כזה נתמך בקטיושות על הגליל ועל הנגב.
מדוע, אם כן, יש משהו בלתי לגיטימי בחזון של ייהוד הגליל והנגב? אדרבא, מן הראוי שממשלות ישראל יגדירו את ייהוד הגליל והנגב כמשימה לאומית עליונה וישקיעו בכך משאבים רבים.
אז מדוע היה המושג הזה לבלתי פוליטיקלי קורקט? כיוון שהגורמים הפוסט ציונים והאנטי ציונים, שכוחם רב במוקדי השפעה חשובים כמו האקדמיה, התרבות והתקשורת, הצליחו ליצור דה-לגיטימציה לביטוי הזה, כחלק ממאמציהם ליצור דה-לגיטימציה לציונות כולה.
אני לא מתבייש להיות ציוני, והשפה שלי היא שפה ציונית. ובשפה ציונית, המילה "ייהוד" היא מילה נאצלת, הנושאת בחובה חזון, אידיאולוגיה וערכים בהם אני מאמין.
אין בדבריי אלה ולו שמץ של רצון לנשל או לדחוק את רגליו ולו של ערבי אחד. בכל הקשור לזכויות אזרחיות, אני דוגל בשוויון מלא בין אזרחי המדינה היהודים והערבים. חובת מדינת ישראל ליצור את התנאים שיתנו תשובות אמיתיות לצרכי השיכון והפרנסה של האוכלוסייה הערבית, וייתכן שיש היום צורך אפילו בהעדפה מתקנת כדי לתקן עוולות ואפלייה. במקביל, יש לפעול לאכיפת חוקי הבנייה ומניעת השתלטות בלתי חוקית ואלימה על קרקעות הלאום.
יש להבחין בין מימוש זכויותיהם של כל האזרחים, ללא הבדל דת ולאום, לבין מימוש ייעודה הציוני של המדינה בייהוד הגליל והנגב. הקמת התיישבות יהודית, הרחבת היישובים היהודיים, פיתוח שיעודד יהודים לעבור לפריפריה, פעולה לעידוד עלייה לארץ ולעידוד עולים להתיישב בגליל ובנגב וחינוך ציוני שיציג את ייהוד הגליל והנגב כערך לאומי – זאת צריכה לעשות מדינה ציונית. כן, לייהד את הגליל והנגב. בלי להתבייש ובלי להיכנע לעריצות הפוליטיקלי קורקט הפוסט ציונית.
ומה בנוגע לגולן? הגליל הוא חלק בלתי נפרד מן הגולן.
* * *
אהוד: בגיליון 514 מיום 1.2.10 פירסמנו מכתב למערכת "הארץ" ששלח לנו אורי הייטנר, "מי אשם באנטישמיות?" – בהנחה שהמכתב לא יפורסם בעיתון הנמען. למרבה הפלא המכתב אכן פורסם ב"הארץ" מאותו יום, 1.2.10 – כמעט במלואו, ואולם פטור בלא כלום אי אפשר.
העיתון מסיים את דברי הייטנר במילים: "החמור ביותר במסע ההסתה הזה הוא המעורבות הפעילה של גורמים ישראליים בהובלתו." ואילו הייטנר כתב במקור, ואצלנו: "החמור ביותר במסע ההסתה הזה, הוא המעורבות הפעילה של גורמים ישראליים בהובלתו. אחד הגרועים במסיתים הללו הוא גדעון לוי."
* * *
אברהם סוצקבר
מילין הרחק מעצמך
מַהוּ יוֹתֵר מִן הַחַיִּים? חַיִּים יוֹתֵר.
יוֹתֵר מְלֵאוּת. חַיֵּי-דּוֹרוֹת. שֶׁגַּם הַצִּפָּרְנַיִם
יָחוּשׁוּ: מַה גְּדוֹלָה הַכְּמִיהָה.
יָדָן, כְּמוֹ סִירַת-מִפְרָשׂ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
תָּשׁוּט מִילִין הַרְחֵק מֵעַצְמְךָ. לְאָן?
אִם רוּחַ יֵשׁ, נָמֵל יֶשְׁנוֹ וָדאַי,
אֵי-שָׁם סוֹדוֹ שֶׁל הַיָּרֹק קַיָּם:
לָעַד לִבְרֹא, לִבְרֹא עַד בְּלִי-דַי.
וְזֶה הַזְּמָן שֶׁדְרוֹר אַתָּה קוֹרֵא
לְמִלִּים מִתּוֹךְ שְׂפָתֶיךָ, וְעָפוֹת הֵן
אֶת חֹם הַנֶּפֶשׁ לְהָבִיא לְפִיךָ
מִמְחוֹזוֹת לֹא-כַּאן כֹּה מֻכָּרִים.
וְזֶה הַזְּמָן שֶׁדִּמְעָתְךָ, אַף הִיא
תִּהְיֶה לְךָ בְּרָכָה, בְּךָ הִיא תִּתְכַּנֵּס.
מַהוּ יוֹתֵר מִן הַחַיִּים? חַיִּים יוֹתֵר,
עַד שֶׁבְּקֹשִׁי אֶל חַיֶּיךָ תִּכָּנֵס.
מיידיש: יהודה גור-אריה
* * *
חיים אנלין
טיבי "שכח" את התנועה הנאצית
נאומו של חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי ביום השואה הבינלאומי היה אכן נוגע ללב ומרגש, ממש מלאכת מחשבת. הח"כ הנכבד רק "שכח" כי אותה תנועה נאצית, שזכתה לגינויים כה חריפים מפיו, היתה בעלת ברית נאמנה של התנועה הלאומית הערבית בכלל והפלסטינית בפרט. כזכור, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית, היה שותף לתכנון ולביצוע המרד הפרו-נאצי של רשיד עלי בעיראק (שכלל גם פוגרום ביהודי בגדאד). מאוחר יותר הוא נפגש בגרמניה עם הפיהרר אדולף היטלר, הביע תמיכה נלהבת בהשמדת היהודים, ואף ביקר באושוויץ כדי לבחון את הביצוע הלכה למעשה. לאחר המלחמה נכלל שמו ברשימת פושעי המלחמה הנאציים, אך בעולם הערבי הוא הוסיף להיחשב כגיבור לאומי כל ימיו, ואיש, לרבות חסיד אומות העולם ד"ר טיבי, לא הביע הסתייגות כלשהי ממעשיו, ולו בדיעבד.
* * *
מטוסי חניבעל דו-כנְפיים
ענין הטיסות לטבריה בו טסו מטוסי חניבעל דו-כנפיים מתועד היטב באתר דלעיל. כדאי לעיין.
מיכאל גרינשפון
http://www.downwind.co.il/Index.asp?ArticleID=995&CategoryID=122&Page=2
* * *
מתי דוד
מה הקשר בין בתיה שפי, ביבי נתניהו
ועיתון "הארץ"
הארץ פרסם לאחרונה (17.11.09) מאמר מוזר בתוכנו ובמיקומו המרכזי, בכותרת "מה כבר ביקשתי", בחתימתה של ד"ר בתיה שפי מקיסריה.
במאמר מסופר כי ביתה של הכותבת, בתיה שפי, נמצא בקירבה לביתו של ראש הממשלה. היא תובעת ממנו לא לשהות בביתו בתקופת כהונתו זאת למרות שהוא מתארח בביתו לעיתים ולא בקביעות.
על רקע שכנות זו, מתלוננת העובדת הסוציאלית, בתי שפי, נגד ראש הממשלה והמאבטחים שלו – שסידורי הבידוק הביטחוני שלהם גורמים לה לסבל נוראי(!), המתבטא ב"מסכת ייסורים"(!) של חיים "קשים מנשוא"(!) ולתחושה שהיא גרה "כמו בגיטו"(!).
זו תלונה מחוצפת של עובדת סוציאלית מפונקת, מתנשאת, בסגנון אריסטוקרטי של אישה המנותקת לחלוטין ממציאות החיים, שלנו, בנושאים הביטחוניים המוכרים לכלל האזרחים בכל הארץ, שמשום מה מקבלת חשיפה בולטת ותמוהה בעתון "הארץ".
עשרות אלפי משפחות בארץ "סובלות" מהטרדות של זיהוי ובידוק ביטחוני בחנויות, במסעדות, בבתי ספר, בתחנות רכבת, במוסדות ציבור ובבתי חולים ואינן זוכות למאמר "הזדהות" בעיתון "הארץ".
עשרות אלפי משפחות ברשל"צ, בחולון ובאור יהודה סובלות בקביעות בלילות מרעש מטוסים ממריאים ונוחתים בנתב"ג, ואינן זוכות ב"הארץ" לקבל במה תקשורתית למאמר ביקורתי בנדון.
לכל שרי הממשלה, ראשי צה"ל ובכירי השב"כ והמוסד המתגוררים בכל הערים ובישובים בארץ, יש שכנים כמו בתיה שפי, שמורגלים לסידורי ביטחון, המוכרים לכולם, אך אינם מתלוננים במאמרים בעיתון "הארץ".
תלונה מהסוג של בתיה שפי היתה צריכה לקבל פרסום, אולי – רק במדור מכתבים למערכת, אבל לא כמאמר בעמוד מאמרי הפובליציסטים של העתון, דבר המחייב הסבר לציבור.
דבר המעיד על "שיקולי עריכה" שגויים ומגמתיים שמטרתם לבקר את ראש הממשלה, אפילו בנושא שולי, טיפשי וחסר כל הגיון והצדקה.
ואולי לעיתון "הארץ" יש התחייבויות אישיות ותקשורתיות לכותבת, שזכות הציבור לא לדעת מהן?
* * *
יוסף חרמוני
יהושע הפרוע: הכצעקתנו?
כן, כצעקתנו. המיתוס על פועלו של יהושע בעת כיבוש הארץ ראוי להתייחסות ביקורתית בהחלט. לא בגלל השמדת עמי כנען שהתנ"ך מייחס ליורשו של משה, אלא בגלל יחסה של התורה למעשה ובגלל תפיסתו של עם הספר את המעש הג'נוסיידי הזה. משה ברק ("עיוורון הגורם להלקאה עצמית", חב"ע 515) טוען כי נוהל הג'נוסייד היהושעי היה פרוצדורה מקובלת בכל ההיסטוריה. בימיו של יהושע כמו גם במאות האחרונות, ועל כן אין להתרגש מהמעשה. אני מתרגש. ואנמק.
אמת היא שיהושע לא המציא דבר, וכיבוש המלוּוה בהשמדת חלק גדול מהאוכלוסייה הנכבשת היה נוהל מקובל לפני ההתנחלות בכנען, בזמנה ואחריה. אך שלא כמו עמים אחרים, סיפור הג'נוסייד העתיק הזה הפך לאפופיאה שהיא מודל להתנהגות עתידית. מעבר לכך, הג'נוסייד של יהושע הפך לצו-עולם, לחובה קדושה המוטלת על כתפי יורשיו, אנחנו ביניהם: למחות ולהשמיד את תושבי ארץ ישראל, כשנשלוט בה.
גם כיום – אני מניח שמשה ברק, כמרבית קוראי חב"ע וכותביו, אינם יודעים זאת – מככבת חובת הג'נוסייד בכתביהם של רבים במחנה הדתי לאומי. אין מדובר שם רק בהריגת הקם להרגנו, אלא במילוי צו אלוהי קדוש: השמדת זרע עמלק ועימו גם השמדת "שבעת העמים", היושבים כעת בארץ ישראל. רב אחד (לא אציין את שמו, כדי לא להרבות במראי מקום) קרא ב-1982 להרוג את כל תושבי לבנון וביירות, כיון שלבנון היא ארץ-ישראל. הרב איננו מטורף מרייר[?], והוצאות מכובדות מוציאות ספרים שכתב וערך.
הידעתם, קוראי חב"ע, כי בחוגים לא מבוטלים במחנה הדתי-לאומי, השמדת עמלק מוצגת כתנאי הכרחי לבניית המקדש? העלו בנפשכם: אין בניית המקדש אפשרית ללא ג'נוסייד אלוהי קפדני. הצו המקודש של השמדת עמלק הביא איש צעיר להפנות שאלה תמה באחד מאתרי השו"ת (שאלות ותשובות) אל הרבנים: ביודענו שעמלק נבלל בעמים לפני אלפי שנים, ואין אפשרות לזהותו ולהרגו כעם מוגדר – האם "לא צריך להרוג את כל העולם?"
תשובת הרב היא שלילית, אך אין זה מקהה את האמת העולה מן השאלה: האתוס המשמידני ארוג בעולמה הדתי של היהדות.
להלן, שיחה עתידית ששליתי ממכמני מכונת הזמן שלי. מועדה לא מוגדר:
"נו, כן. ועכשיו, בקשר למקדש. אפשר להתחיל לבנות?"
"אין בעיות."
"ארזים יש?"
"יש."
"השופלים מוכנים?"
"מוכנים."
"הבנאים מבינים את כל הנושא הזה של הקפדה על אבני גזית?"
"מבינים."
"העמלקים הושמדו?"
"הושמדו. נמחו. קאפוט. בין הפרת לנילוס השטח נקי, כמו שדיברנו. רק מה, יש משפחה אחת שמתחבאת במערה ליד עמאן. שלחנו הבוקר הליקופטר עם להביור."
"יפה. מה עם הציפויי זהב? הסקיצות הגיעו? אתמול היתה בעייה עם המחשב."
"לא, זה בסדר."
"טוב, אז מחר אחרי שחרית מתחילים. אחיי, אני רוצה שהעניין עם העמלקים האלה שם יוסדר עוד היום. אי אפשר לחכות. שלושים שופלים זה המון, וגם הנגרים הלבנוניים לא זולים, כמו שאתה יודע... בפרט שאת כל הדרום-לבנונים, העמלקים, הכרתנו, כמו שאמר הרב. אתה מבין שזה דחוף? אני רוצה ביצוע."
"מבין. יהיה בסדר."
לא אאריך בכך, אבל ברור לכל מי שרואה דברים כהווייתם, כי עשיית ג'נוסייד היא מרכיב מרכזי באתוס הדתי של עם ישראל. מי שקופץ כרגע מכורסתו וזומם לשפוך עליי את ספל התה הרותח המחמם את ידיו, יואיל נא לקרוא את "שפוך חמתך". בתחנון נורא זה מוזמן האל להשמיד את כל העמים שאינם מאמינים בו או שהציקו לעמו הנבחר. עָם ישראל, אותה "כבשה בין שבעים זאבים", הוא כבשה מסוג מיוחד, כזו שחלום טריפת זאבים ממלא את לילותיה.
אי אפשר לנתק את הפן הג'נוסידאלי הצובע באדום בוהק את האתוס היהודי, מאותו מיתוס על יהושע הפרוע, שחטאו היחיד היה שלא עלה בידיו לבצע עד תום את הג'נוסייד האלוהי שנצטווה עליו. גם אם נאמר כי לא היו דברים מעולם, ולא היה משה ולא היה יהושע ולא היה כיבוש מהיר, אלים ומשמידני של ארץ כנען – גם אז נהיה חייבים להסכים כי מיתוס הכיבוש הג'נוסייידי שהפך לאתוס בן אלפי שנים; הוא הפך לכמוסת רעל הטמונה בליבו של עמנו. כמוסה זו עלולה להתבקע בליבה של ישראל, כשישלטו בה רבנים לוהטים, וינסו לחולל את הג'נוסייד הקדוש. סופו של ניסיון כזה יהיה, כמובן, קיצה של ישראל.
אהוד: אני מודה לך על החזון הכמו-נאצי שבו צבעת את קורות העם היהודי ותולדות ישראל, לתועלת כל אויבינו, כמו בפולמוסי התלמוד בימי הביניים. עכשיו אני גם מבין מדוע אין שלום בינינו לבין הערבים – לא עמי האיזור רוצים להשמידנו אלא אנחנו – להשמיד אותם. תודה לך גם בשם כל האנטישמים, הפאשיסטים והנאצים, בייחוד אלה שבעבר לא היו מזרע ישראל, ומהמשומדים, וכיום יש גם יהודים שלא המירו דתם אבל סובלים מאידיוטיזם מוסרי.
* * *
אשכר אלדן כהן
על האונס
אני אישה, אימא, אמנית, תרפיסטית באומנויות, מורה לתיאטרון ומחול ויועצת חינוכית, נפגעת תקיפה מינית, והייתי מטופלת בעמותה לנשים נפגעות תקיפה מינית.
בחרתי לפרסם טקסט זה עם שמי באופן גלוי משום שמרגיז אותי שבגלל חוויית הבושה, האשמה, והפחד מהביזוי והנידוי, נשים שהותקפו ונוצלו מינית מתחבאות, ואילו תוקפיהן, גם לאחר שהורשעו, מסתובבים בעולם זחוחי דעת .הגיע הזמן שאנו הנשים שהותקפו נשתחרר מהבושה והאשמה ונאמר את דברינו בקול רם וברור.
על תפקיד המטופלת
כתבתי מאמר זה בתקופה בה הייתי מטופלת בעמותה לנשים נפגעות תקיפה מינית. להיות מטופלת זה תפקיד. תפקיד שראוי שכל אחד ייקח על עצמו לעיתים, לכל אחד יש תיקונים לעשות עם עצמו. לעיתים אני מרגישה שלהיות בתפקיד המטופלת זה מעצים ומחזק ולעיתים אני מרגישה שזה מחליש ומבזה, קצת כמו קוף בכלוב או בקרקס, "תציג בפנינו המטופלת את סבלה כדי שנדע כמה נאורים אנחנו כשתרמנו לרווחתה."
קל לשכוח ש"המטופלת " משקפת כל אחד ואחת במצבי חיים גלויים או נסתרים, אף אחד לא נעלה עליה, היא בסה"כ הסכימה להודות בקשייה, לטפל בהם, ולעיתים לחשוף אותם כחלק מהמסע שלה לריפוי אישי וכחלק מהמסע שלה לריפוי החברה החולה בה כולם שותפים.
בטקסט זה אתייחס לשלושה מרכיבים:
הראשון: וידוי, זיכרון של טראומה אישית .
השני: על האחריות החברתית כלפי נשים ניצולות תקיפה מינית .
השלישי: על הפיוס.
חלק ראשון: אונס
זה היה לפני הרבה שנים, אולי לפני 20 שנה, אני לא זוכרת בדיוק, אני זוכרת שאסור לי לזכור, אסור לי לכעוס ואסור לי להאשים, זה יכול להזיק לי.
ובכל זאת הזיכרון מבצבץ ומשתוקק לצאת.
הייתי צעירה ויפה, הגעתי לעיר זה מכבר מהקיבוץ ללמוד באוניברסיטה, הסתובבתי בחוגי השמאל, קמפוס, מפגשי יהודים וערבים, ביר זית, הגדה השמאלית, הכרתי אותו מהפגנות ואירועים נוספים בהם הסתובבנו באותה תקופה, הוא אף פעם לא היה יפה, אבל היה גבוה, כריזמתי ומרשים. התבוננתי בו בעניין ובסקרנות, רוצה להתקרב אבל נזהרת.
יום שישי אחד ירדתי מדירתי בצפון תל אביב ופגשתי אותו ברחוב, אמרתי לו ששמעתי אותו מדבר עכשיו ברדיו. החלפנו מילים ספורות והמשכתי בדרכי, לא מסרתי לו כתובת, אני לא זוכרת אם היה ברשותו מיספר הטלפון שלי.
כעבור זמן מה, איני זוכרת בדיוק מתי, אם באותו היום, איני זוכרת אם הוא התקשר קודם, מצאתי אותו עומד על מפתן ביתי. הוא דרש במפגיע שאתן לו להיכנס. אני לא זוכרת כמה אלימות הייתה כרוכה בענין. זה לא היה עניין של מכות, אבל כל ההתנהלות היתה אלימה. אני זוכרת שהופתעתי לראות אותו אחרי שאמרתי לו בטלפון שאני לא מעוניינת להיפגש, אני זוכרת שלא רציתי לתת לו להיכנס הביתה והוא דחף את הרגל שלו בין הדלת למשקוף ונתן לי להבין שאין לי הרבה ברירות. לא הבנתי איך הוא מצא את ביתי. הוא אמר שזכר שפגש אותי ברחוב ועבר והסתכל על כל תיבות הדואר. ידעתי שיש לו חברה שהוא חי איתה. זה לא הפריע לו לבעול אותי. תוך זמן קצר ביותר מעמידתו בפתח הדלת מצאתי עצמי שרועה תחתיו והוא עושה בי כבתוך שלו, בערך בזה תם ה"קשר" בינינו. אחר כך הוא עבר לאחרות. מספרים עליו שהוא מטריד סדרתי. כששמו עולה בשיחות בסלונים ספרותיים כאלה ואחרים, אני רוצה לזעוק אבל הוא אנס אותי ואני חשה מושתקת ומשותקת מראש. הרי האיש מסתובב בעולם עם כותרת של ההומניסט הגדול מכולם. העולם הגברי ספרותי ז'ורנאליסטי כורע לפניו ברך. כולם, אבל כולם, יודעים שהוא מטריד נשים סדרתי, אבל זה אף פעם לא קבל הד אמיתי. הוא הרי גבר הומניסט, מותר לו הכול.
ישבתי פעם עם חברות בבית קפה, סתם נשים מפטפטות, ושוחחנו על כך שכמעט כל אירגוני השמאל מונהגים על ידי גברים ומנוהלים כיחידה צבאית, זה מעניין שגם ההומניזים כאן מקבל פרצוף של צבא תוקפני. וחשבתי לעצמי כמה פעמים אנחנו נידונות להיות נאנסות אונס מתמשך, אונס לייט כאילו, הוא לא ממש הרביץ, לא ממש איים, סתם שדד, סתם לא כיבד, ואחר כך השתיקה, שהרי אם תדברי את אוטומטית הופכת לזונה ומסתכנת בנידוי ובהחרמה, הרשת הגברית לא תאפשר לעצמה לקרוס, היא צריכה לשמר את ההצדקה, גם שירה נשית לא ממש מצליחה לחדור את המעוז הגברי, היא טובה כל זמן שהיא לא יוצאת נגד האנסים ה"מהוגנים", שממלאים את כל שדרות החברה ומגינים על עצמם ועל חבריהם.
עצב, בעיקר הרבה הרבה הרבה עצב, על הצורך לשאת את כל העלבונות האלה מול הפאסאדה של האדם הרגיש שגורף פרסים כדי לחיות על חשבון השיטה שהוא יוצא נגדה תוך כדי שהוא גורף בדרך לתהום נשים פתיות.
ועכשיו מה שהכי מעניין אותי, האם יהיה איזה עיתון תרבותי מהוגן אחד שידפיס את הטקסט הזה או שכולם יחד ימשיכו לשמור על הפאסאדה ההומניסטית שתחת גלגליה נרמסות נשים.
חלק שני: על האחריות החברתית כלפי נשים ניצולות תקיפה מינית
מעשה אונס נעשה לרוב בחדרי חדרים, לרוב רק שניים נמצאים שם, ובכל זאת זהו מעשה חברתי, אנחנו חיים בחברה כובשת, שודדת אדמות של אחרים, מונעת מעבר חולים לבתי חולים, מונעת מעבר סחורות, ומונעת אספקת דלק וחשמל להמונים רבים. חברה שנוסדה בחטא הגירוש והגזלה, חטא שכמו האונס – מושתק ומוסתר וכמו האונס ממשיך לנהל את חיינו למרות שאנחנו מתכחשים לו.
אנחנו חיים בחברה בה כל גבר מחונך משחר ילדותו להיות לוחם שעוסק בדיכוי והרג, משימה שמחייבת אותו להכחיד חלק מנפשו או להשתחרר ממשימת ההרג, בטענה שהוא לוקה בנפשו. ח
ברה שלא מכירה באחר לא מכירה גם באחרת. צריך לשנות כאן באופן מאד יסודי סדרי עולם וליצור חברה שבה חיי כל בני האדם שווים ראויים ומוגנים.
מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות על היווצרות מצבי התוקפנות המינית ולפעול פעולת אמת למיגור התופעה באמצעות שינוי יסודי בערכים המכוננים, עלינו ליצור שפה חדשה, שפה פמיניסטית לתאר אירועים של התנהגות מינית לא הולמת כלפי נשים, יש לקחת אחריות לטיפול בפוגעים ובנפגעות , יש לבטל את חוק ההתיישנות על עברות תקיפה מינית.
יש לחייב בחוק את הפוגע לקבל טיפול ויש לממן טיפול זה, יש להעניק טיפול במימון המדינה או הרשות העירונית לכל נפגעת, וכל זאת מבלי להזדקק לאירועי התרמה נוצצים, לגמח"ים ולבתי תמחוי אשר מעניקים הילה והטבות מס למתעשרים בחסות המדינה ומחלישים עוד יותר את אלה שהמדינה טורחת להחליש באמצעות מנגנוני חקיקה שמתנערים מאחריות חברתית.
חלק שלישי: על הפיוס, על קרן האור הפרטית שלי
לפני מיספר חודשים, בתקופה בה התחלתי להתמודד עם ההתעוררות של הטראומה שעברתי, פגשתי אדם מדהים. זה היה בבית האופרה בתל אביב, הצגתי שם תערוכה בשם "כשהבית ריק", צילומי בתים בהם התגוררתי בקיבוץ בו גדלתי. בערב הנעילה קיימנו רב שיח על ילדות בצל הבתים הריקים, קראתי שיר ובתוכו התייחסות לפחד בלינה המשותפת, הפחד מהפדאיונים (כפי שקראו אז למי שהיום קוראים מחבלים) והפחד מהבנים שבאו להפשיט את הבנות בלילה. בסוף הערב אחד הנוכחים ביקש לקבל את השיר, לא הבנתי מדוע, למחרת על מסך המחשב שלי קבלתי ממנו העתק מכתב ששלח להוריו. במכתב הוא סיפר שכאשר שמע את השיר שלי הרגיש כמו אגרוף בבטן וסיפר להם שהוא זוכר את עצמו בורח בלילה מבוהל מבית הילדים, בטוח שמישהו רודף אחריו, שהוא זוכר את עצמו, יחד עם חבריו, פוגעים בלילה בבנות הקבוצה. "רופא כפיות" הם קראו לזה.
בשיחתנו שנערכה בהמשך הוא סיפר לי יותר פרטים: "היינו חבורה גדולה של בנים ומעט בנות בקבוצה, בלילה היינו מחכים שהבנות יירדמו ואז היינו מתקרבים לעברן בשקט ומרימים בעזרת כפיות את שולי התחתונים שלהן כדי לראות. אני עשיתי את זה, אני הרמתי להן בלילה את התחתונים, אני לא יודע אם הן ישנו או שעשו את עצמן ישנות משום שפחדו מאיתנו, אני מבין היום שזה נורא, שפגעתי בהן.
היום כמבוגר, כאב לבנים ולבת, אני לא יכול שלא לחשוב על הוריהן של הילדות בהן פגענו. הייתכן שהן לא ידעו, לא הרגישו? לא הבינו? הרי בבוקר למחרת צחקנו ברשעות על מעשי הלילה כדי שהבנות יבינו וההשפלה תהיה שלמה. אין לי ספק שגם המטפלת שלנו הבינה על מה דיברנו וידעה שאנחנו פוגעים בבנות. אבל כל המבוגרים שתקו. גם הבנות לא דיברו על כך מעולם בציבור. בגיל מבוגר יותר עבדתי עם אותה ילדה שבגרה, אבל מעולם לא דיברנו על מה שעשיתי לה."
המכתב הזה והשיחה שבעקבותיו עוררו בי סערת רגשות עזה, הם עוררו בי זעם רב, עצב רב, ומעל הכל הערכה ענקית לגבר מבוגר שבוחר להודות בפשעי ילדותו, בוחר לחשוף אותם ביוזמתו, אני יודעת כמה הוא מתייסר היום על מה שעשה אז, אני יודעת כמה הוא מבין היום את הפגיעה הקשה שפגע אז בילדות בנות גילו, אני יודעת שהוא מבין שגם הוא פגוע עד היום כתוצאה מאותה התנהגות, אני יודעת היום כמה גם הוא היה בודד מבוהל ואומלל באותה לינה משותפת.
ביום בו יהיו בינינו רבים כמוהו שיקחו אחריות על מעשיהם ויאמרו: אני עשיתי את זה, אני מבין שפגעתי בהן וגם אני פגוע, אני מבין שאני עצמי צריך להשתנות, החיים של כולנו כאן יהיו הרבה יותר טובים.
ועוד כמה מילים: על אשמת האישה
פעמים רבות אנחנו שומעות שאנחנו אשמות, מפתות מגרות מנצלות, חלק בי מתקומם וזועק – ממתי מאשימים את הקורבן בתקיפה? מתי שמעתם שחפץ גנוב הואשם בכך שניגנב? ואילו חלק אחר בתוכי לוחש בגחלים של אש – לו ידענו אחרת, יכולנו להימנע מהתקיפה ומהניצול, לו ידענו לומר לא, לו ידענו בוודאות פנימית מוצקה, שאנחנו בעלות ערך מעצם היותנו בנות חווה, גם ללא גבר שאנחנו תלויות על זרועו, גם ללא מסירת גופנו ונפשנו הפקר .
לו רק ידענו שגם בהיותנו נשים, בהיותנו ילדות, בהיותנו נערות – אנחנו בעלות ערך, אולי היתה לנו יותר יכולות להציב את הגבול בפני התוקף, אילו ידענו שאנו ראויות לאהבה מעצם היותנו, אילו לא היינו מבולבלות כל כך בין אהבה ומין, אילו ידענו למצוא בתוך עצמנו את חווית העוצמה, ייתכן שלא היינו מחפשות אותה בחוץ, ייתכן שלא היינו נופלות לתוך מצבי ניצול אילו ידענו לזהות מצבי סכנה.
החברה משדרת לנו השכם והערב שתפקידה של האישה להיות צעירה רזה מאופרת מוכרת ומפתה ומעניקה שרותי מחיה ומין לגברים. אנחנו מפנימות את המסרים הללו מגיל צעיר. מוטלת עלינו החובה להתנער משטיפת המוח הזו, לחזק את בנותינו ולסלוח לאימהותינו שלא יכלו להתקומם, שלא יכלו להגן עלינו, שהיו הן עצמן קורבנות של חברה שוביניסטית.
מה מדברי הייתי רוצה שתיקחו אתכם
מה מדברי הייתי רוצה שיישאר איתכם? איני רוצה מכם רחמים, אני כן רוצה הבנה, הבנת הסבל הכאב והפגיעה, אני רוצה תמיכה וטיפול במימון המדינה, ביטול חוק ההתיישנות על פשעי מין, אני רוצה שנשים ידעו שקיומן אינו מתמצה בלהיות אובייקט לסיפוקו של גבר, שכל נערה ואישה תדע להגן על עצמה, תדע ליהנות ממיניותה בתוך קשר אוהב, שכל אישה שנפגעה בעבר ונפגעת בהווה תמצא את העוז לקום ולהפסיק את ההתעללות, לבקש עזרה ולצאת ממעגל ההשפלה, אני רוצה שכל גבר יראה באישה שווה לו באנושיותה ובזכויותיה לקיום הוגן ומספק, אני רוצה שכל גבר שמתקשה ביחסו לנשים יפנה לקבל טיפול שיסייע לו להיגמל מדפוסי התנהגות פוגעניים, אני רוצה שגברים שיודעים על גבר שמתעלל בנשים בסביבתם – ייקחו אחריות ויפעלו באופן אקטיבי להפסיק התנהגות זו.
אי-מייל לתגובות: eshkarec@gmail.com
אהוד: אני מבקש סליחה על כך שגם אני שותף לאונס השוביניסטי הקולקטיבי, שכדברייך אנחנו עושים בפלסטינים – נשים וגברים כאחד. ובאמת, אילו היתה בי תשוקה לנהוג על פי המוסר שלך – הייתי מעדיף שהם יאנסו, יבעלו וגם ישחטו אותי – ורק שאני לא אהיה "כובש" ו"אנס" שלהם.
צר לי לומר לך, אבל אחרי שהאשמת את כולנו, הישראלים – ב"אונס" וב"כיבוש" הפלסטינים, והשווית את הפחד שלך בילדותך בלילות מהפדאיון מרצועת עזה על גבול קיבוצך – לפחד שלך באותם לילות מתעלולי הבנים בחינוך המשותף בקיבוצך – אז אולי, אולי קיבלת באונס משהו שהגיע לך!
כן, אולי הבחור הערבי, שלדברייך אנס אותך, רק גמל לך על מה שנראה בעיניו ובעינייך כמעשי "השוד" ו"האונס" שלנו כלפיו וכלפי בני עמו המנושלים? הלא לפי השקפת העולם הפוליטית שלך – את היית צריכה ממש לאהוב את האונס שלו, את בעילתו אותך – כי בכך את פיצית אותו, ולו במעט, על העוולות הנוראות שאנחנו, ואת בתוכנו – גרמנו לו ולעמו!
והלא גם הוא, מצידו, היה רשאי להניח שלאור פעילותך הנלהבת בחוגי השמאל ולמען הפלסטינים – רק תשמחי להיבעל תחת ערבי!
ואולי, אולי, אולי חרף דיעותייך ה"מתקדמות", את פשוט סולדת ממגע מיני עם ערבי? ואולי, אולי, אולי גם נדף ריח של טאבון מבגדיו? ואולי, אולי, אולי – אם הוא היה בחור יהודי-ישראלי חתיך ובליין מאותו סדר גודל מיני, היית רואה בכך רק סטוץ, חפוז, ולא אונס?
ודבר נוסף – אילו ידעת כמה אנחנו, חניכי תנועות הנוער העירוניים, הערצנו אתכם, בני הקיבוץ, ילדי החינוך המשותף, החופשי! איך היינו מביטים בכם בקינאה במפגשים משותפים, במחנות הקיץ! – אתם, והיחסים החברתיים הנהדרים ביניכם, והבנות שלכם – הייתם החלום שלנו! ככה, חשבנו, צריך להיראות העתיד!
* * *
אלה תולדות הנוריות
לאהוד שלום,
עוד לדיון על השמות שפתח בו דן אלמגור והגיבה בין השאר נורית יובל.
אני הייתי בין 5 הנוריות הראשונות בארץ ישראל. כולן נולדו בשנת תרצ"ה-תרצ"ו (1935- 1936). היכרתי עוד נורית אחת בקבוצת חולדה, ולימים שלוש נוריות נוספות בנות גילי בתל-אביב. ייתכן שיש עוד 2-3 במקומות שונים בארץ. לא ידוע לי ששם זה היה נפוץ בקרב "הייקים" באותן שנים.
בברכה,
נורית גוברין
* * *
טוסקה וניני מנתניה
גם אני היכרתי את ארנה (לא אורנה) מר, היינו יחד בקורס מ"כ של הגדנ"ע בגבע.
דרך אגב, מה בקשר לתאומות טוסקה וניני מנתניה (על שם טוסקניני, לאחר ביקורו בארץ ב-1936?
האם זו אגדה?
בתודה,
אביבה קם
* * *
הערה לרשימתו של אוריה באר:
זיכרונות מפי האתון
מחליפו של יגאל עילם כעורך העיתון היה שלמה רוזנר (ולא שמואל שהוא שם בנו של שלמה).
נורית ברוורמן
* * *
נגה מרון
תודה, אל תגנו על ספריי!
נוסח מקוצר נדפס במדור "מכתבים למערכת הארץ" ביום 2.2.10.
מסתבר שלא אלמן ציבור הסופרים בישראל, ושם למעלה יש מי שכואב את כאבו ומנסה לעזור לו להתפרנס בכבוד. שרת התרבות והספורט יזמה חוק שיחייב את הוצאות הספרים למכור כל ספר חדש במחירו המלא, ורק לאחר השנתיים הראשונות יהיו רשאים לשווקו בהוזלה. זאת משום שתמלוגי הסופר מתבטאים באחוז מוסכם של המחיר שבו נמכרו ספריו.
לכאורה נראה החוק הזה כעושה צדק עם הסופרים. הם היוצרים שבתחתית הפירמידה, ועל גבם נבנתה מערכת שיווק הספרים. בכל יום רואים אור בישראל כ-15 ספרים [כותרים] חדשים בעברית, ואלה מתחרים על מקומם על מדפי החנויות, וזמן התפוגה של ספר חדש קצר מזה של גבינת קוטג'. ואז מוחזרים אל המו"ל העותקים שלא נדרשו והם נידונים לגריסה.
נשאלת השאלה – מה יועילו חכמים בתקנתם. הרי הוצאות הספרים והמשווקים הם המעוניינים למכור את הספרים במחיר המקורי! הם מציעים ספר במחיר מופחת רק לאחר שנוכחו שאין ביקוש לכל העותקים שהודפסו. ולפחות מניסיוני שלי, הם נועצים בסופר עצמו, ומפחיתים את מחיר הספר רק לאחר שהוא הסכים להצעה, ואיני מכירה סופר שלא נענה לה.
לכן, בטרם יצביעו חברי הכנסת על החוק הנ"ל, אני מודיעה בזה שאני, כסופרת, מוותרת עליו מראש. שניים מבין 36 הספרים שכתבתי עד כה ראו אור בשנה האחרונה, ואני אשמח מאוד אם ימכרו אותם במבצע "ארבע במאה". אמנם בגלל מחיר מגוחך זה יפחת סכום התמלוגים הזעום שאקבל פעמיים בשנה, אך חשוב לי יותר שספרי ייקנו וייקראו, ופרי רוחי יגרום הנאה לרבים ככל האפשר.
אהוד: ב"הארץ", גיליון 31.1.10 – פירסם יובל אלבשן רשימה ברוח דומה, כגון: "מי שייתפס קורא ספר שלא שולמה בעדו תמורה מלאה של למצער 90 שקלים – הספר יעוקל ממנו והוא ייקנס במאה שקלים לכל ספר."
אנחנו במכתב העיתי היינו מן הראשונים לצאת נגד הצעת החוק הפופוליסטית, הלא-מעשית והאווילית הזו, שנתמכת גם על ידי כמה סופרים "חשובים", שחשוב להם כנראה שרק ספריהם ה"חשובים" והיקרים יימכרו לקהל הישראלי, הממשיך לקרוא אותם במסגרת 30 עמודי החובה הנחוצים לשיחות הסלון.
* * *
משׁה שׁפריר
עִבְרית כַּהלכה
אִם קִיר הִנּוֹ, בִּלְשׁוֹן חָזָ"ל, גַּם כֹּתֶל
וְגוֹי הוּא גַם נָכְרִי וְהוּא גַם עַם;
וְאִם הַתָּמָר הוּא גַם עֵץ דֶּקֶל
וְאוֹת הוּא גַם סִימָן, גַּם נֵס
וְאִם נֵס הוּא פֶּלֶא, אַךְ גַּם דֶּגֶל;
וְהַמַּרְבָד, אֵצֶל חָזָ"ל, הוּא גַם שָׁטִיחַ
וְהַמַּלְאָךְ הוּא בַּתָּנָ"ךְ גַּם מִין שָׁלִיחַ ...
... מַה פֶּלֶא שֶׁהַתַּרְנְגֹּל הִנּוֹ גַם גֶּבֶר
וְהַכָּנָף, בִּלְשׁוֹן מִקְרָא, הוּא אֵבֶר.
* * *
י"ז: תיקון שמיכות הפוך בפתח תקווה
לאהוד שלומות,
תודות רבות על הזכרת החנות בפתח תקווה [גיליון 515] שם אפשר לתקן ולרענן את שמיכות הפוך. זה זמן שאנו מחפשים כזו והנה באת והגשת לנו את זה כבדרך-אגב בקלי קלות. חן חן.
(ולהבדיל, זה כמעשה הקתולי שהלך להתוודות על חטאיו אלא שברגע האחרון נכלם וסירב לדבר. והכומר שואלו מה חטאת בני האם הלכת לקטרינה החוטאת, לא אבי. האם פקדת את בית הזימה שליד הגשר על שם קארל הגדול, לא אבי. האם התפתית ללכת למאורת המופקרות ליד השוק המרכזי, לא אבי אבל מודה אני על הכתובות...)
זאת ועוד: כל העת מאשימים אותנו שאין לנו מושג מה בארון הספרים היהודי ושאנו בורים ועמי הארצות ויש לחנכנו מחדש ולהרביץ בנו תורה וידע. והנה אני עבדכם הקטן הייתי והנני בתוך הארון הזה ואף דולה ממנו מדי פעם פנינה כאן ופנינה שם. אלא שכאשר עשיתי זאת הפעם, בא העורך הנכבד והוציא אותי בהינף קולמוס מאותו הארון. מחק והחליף. כתבתי "ועל מנת שלא לבוא איתה לידי דקדוק.." והוא: "על מנת לא לבוא איתה לידי חיכוך."
איפה חיכוך ואיפה דקדוק? (האם שכח העורך שבימים עברו היינו מוותרים על אלף דקדוקים ובלבד שנגיע לידי איזה חיכוך?)
בברכה,
י"ז
* * *
נגה כספי
קשת של צבעים אחידים – על אי-הגיוון של רשימות הקריאה במחלקה לסוציולוגיה
קשה לי להאמין כמה מהר הזמן עובר, אבל כבר כמעט סמסטר שאני סטודנטית מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים. הרבה חוויות חדשות לי כאן. אני נחשפת לדיסציפלינות, פרדיגמות ותיאוריות שלא הכרתי, וקוראת ושומעת על הוגי דעות, חוקרים והשקפות עולם. אבל משהו לא מסתדר לי. מעט אחרי תחילת הסמסטר, התחלתי להרגיש שאולי מקומי אינו כאן. החוויה החדשה הזאת היתה דחייה על רקע דעות פוליטיות. האם הנרטיב שלי לא מתקבל באוניברסיטה העברית?
בהקשר אחר, למדתי את כללי המשחק של האקדמיה: החופש להטיל ספק והפלורליזם. כך הגנה ד"ר פרנקל על זכותה לבחור איזה סרט להציג בכיתה, וכך גיבה אותה ראש המחלקה: "שלל אורות על כל שלל גוניהם." לפי החישוב הזה, אני כן שייכת. המציאות מוכיחה לי אחרת.
בכל פעם שהשיח האקדמי סביבי עוסק בחברה הישראלית בהקשרים של הסכסוך הישראלי- פלסטיני, ציונות, זכויות אדם, סוגיית ה"כיבוש" ועוד, הדעות שמוצגות מייצגות את מחנה השמאל. עצם ההגדרה של "מהו שמאל" היא בעייתית בעיניי: האם כל השמאלנים הם פוסט-ציונים? או לחילופין, האם כל הימנים הם גזענים? אבל בשורה התחתונה, המאמרים שאני קוראת בנושא הם נגד הציונות, נגד הישראלים, וכן – הלך הרוח באקדמיה הוא שמאלני. יתרה מזאת, הימין מתוייג כדורס זכויות אדם ומתעניין רק בשליטה באדמה. נכון שסוציולוגיה ופוליטיקה הולכות יחד – אבל למה השקפה פוליטית של צד אחד? אין אופציה לימין ביקורתי?
לא ידעתי שזהו חוק הטבע של הסוציולוגיה.
ברור שכן, ענו לי יודעי דבר, זו הדעה הרווחת במדעי החברה ובכל מקום שההשכלה והנאורות שורות בו. שמאל זה זכויות אדם ומיעוטים, הוא ביקורתי וסוציולוגיה היא ביקורתית, אז הם הולכים יחד. ככה זה.
אבל רגע אחד, כל הסמסטר אני מפתחת נורה אדומה ופתאום היא מהבהבת כל כך חזק שאני לא יכולה להתעלם. טבע? ככה זה? מובן מאליו?? לא בבית ספרנו, כך לימדו אותי בבית ספרנו. לו בורדייה היה מקבל פרנק על כל פעם שציטטו אותו מגדיר את הסוציולוגיה כ"מדע עוכר שלווה", היה לו המון "הון כלכלי". לא צריך להתנצל על זה, אלא להתגאות בזה. אבל צריך לקיים את זה.
כשפרט חדש נכנס לחברה, ובמקרה שלפנינו סטודנט חדש שבא ללמוד חברה, הוא עובר חיברות כמו בכל מקום אחר. בצעדיו הראשונים באקדמיה הוא מפנים את הציפיות שלה ממנו לפי החומר האקדמי שהוא קורא וההרצאות שהוא שומע. ואם במקרה כל המרצים שמבטאים מסר מבטאים את אותו אחד, אז אלו הם פניה של הסוציולוגיה עבורו. המציאות האקדמית הזו נחווית כאובייקטיבית ו"טבעית". סטודנטים שמשתיקים אותם כשהם מנסים להתבטא, וגם אלה שנוכחים בשיעור – כולם מפנימים את גבולות החברה ולומדים להתיישר ולהתנהג בהתאם.
בקורסים 'מבוא לאנתרופולוגיה' ו'מבוא לסוציולוגיה של החינוך', הסילבוסים שאני קוראת ותוכן השיעורים מציגים באופן ברור את האג'נדה של המרצות, ורק אותה. גם אם המציאות שונה בעיניי, אין לי בעייה עם קיומה של האג'נדה הזו, אלא עם המונופול שלה על תכני הקורס. אורי רם, תמיר שורק, רבינוביץ', יאנג ודומיהם תופסים את הבמה. המחקר שלהם יוצא מתוך נרטיב ספציפי, ולי מוצגת אפשרות אחת בלבד לנתח את המציאות ולבקר אותה.
בשיעור ב'מבוא לאנתרופולוגיה' העזה אחת הסטודנטיות להציג דעה מתוך נרטיב שונה – המנוגד לדעת המרצה (המגדירה עצמה "פרו-פלסטינית"). התגובה הבוטה לא איחרה לבוא, תוך ניצול של דוכן המרצה. לאחר מכן התברר לי כי היה רקע לוויכוח בין השתיים, ואני מבינה שהנושא סבוך יותר. אולם יושבי הכיתה לא נחשפו לכך, אלא רק למסר כי הביטוי "אהבת ישראל", שאותו ציטטה הסטודנטית, אינו מקובל בשיעורים של פרופ' אלאור. בכך מתבזים להם ערכי הכבוד ההדדי והפלורליזם – וזהו הלקח העיקרי שלי מהפרשה. זאת משום שאלו הם הערכים שאנחנו לא מתווכחים עליהם, הם כללי המשחק. לצורך העניין, אהבת ישראל, אהבת פלסטין, אהבת מורשת התרבות המזרחית או כל אחת אחרת יכולות כולן לקבל ביטוי – אך מבלי לצנזר האחת את רעותה.
מאמרים חד-צדדיים ומרצים חד-צדדיים יוצרים את גבולות החברה באקדמיה עבורי: עד כה התרשמתי שהקטגוריה ה"ימנית" נשארת בחוץ. אבל אני עוד בתחילת דרכי והתכנים שאני לומדת הם קצה הקרחון. סטודנטים סביבי, בעיקר ותיקים ממני, מציירים עבורי תמונה עגומה הרבה יותר; כאלה שלומדים גם מדע המדינה או יחסים בינלאומיים, כאלה שלומדים סוציולוגיה ואנתרופולוגיה שמעבר למבוא, ובאופן כללי – מי שכבר רגיל למציאות ההגמונית. אני שומעת על מרצים שרוב הסילבוס נכתב על ידם, או שלפחות משקף רק את דעתם, על מרצים ומתרגלים שמזמינים את מי שלא מסכים איתם להסתלק, ועל אלה שפשוט מנצלים את דוכן המרצה כדי להשתיק התנגדויות. החלק המטריד ביותר הוא שכל זאת מסופר לי במשיכת כתפיים, קבלה של עול השמאל כרע הכרחי כדי לקבל ציונים טובים.
אז אני שואלת את עצמי למה מחנכים פה לפלורליזם וללגיטימיות של כל הנרטיבים, כשהנרטיב של השמאל לא רואה נרטיבים אחרים ממטר? כשהמתרגל שלי לא מסוגל לחשוב אפילו על שם של מחקר אחד שמבטא דעה הסותרת את השפע השמאלני – אני מזהה בעייה. כתבה שפורסמה באתר 'הארץ' משקפת הלכי רוח באוניברסיטת תל אביב. בכתבה מתואר כיצד המרצים מהשמאל הקיצוני שולטים בכיפה בעוד הסטודנטים והמרצים הימניים חוששים להביע דעה אחרת. אני מרגישה שהמציאות שלי דומה.
איך הגענו למצב הזה? הסוציולוג ד"ר אלק אפשטיין ערך מחקר על המחקר הסוציולוגי בישראל. הוא מתאר את "דעיכת העידן הפלורליסטי במחקר הסוציולוגי": בשנים האחרונות הסוציולוגיה הישראלית הפכה לתחום שהוא שליחות פוליטית גרידא, תוך הפקרת הנושאים הרלוונטיים והבוערים בחברה. האופי הספציפי של השליחות הפוליטית נובע מרוחות "השמאל החדש" האופנתיות בעולם ומהגלובליזציה, שמעמיקה את תלות החוקרים בגופים בינלאומיים, ודוחקת בהם לאמץ הלכי רוח אנטי-ישראלים. הקשר בין הממצאים של ד"ר אפשטיין למציאות היומיומית באקדמיה ברור.
זו לא כתבה ימנית. זו כתבה שמנסה להזכיר שיש אפשרות לסוציולוגיה אחרת, כזו העוסקת גם בשאלות שאנחנו לא שואלים. למשל, מה עם השפעת הטרור על החברה בישראל? מהי הפגיעה בזכויות האדם של ישראלים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים בעולם? קצת על החיים בהתנחלויות? פגיעה בזכויות אדם של מתנחלים? למה התעסקות בלאומיות ובשליטה על אדמה היא בהכרח רק נחלתם של השלטון והימין הישראלי? אין מקום לנרטיב אחר? כדבריו של ד"ר אפשטיין: "כשהשיח הסוציולוגי בישראל נע בין חד"ש למר"צ, הוא תלוש מהמציאות של החברה שאותה הוא חוקר."
אם בחברה הישראלית הימין הוא לכאורה החזק והאגרסיבי, והשמאל לכאורה מגן על החלש והמודר – הרי שבתוך האקדמיה היחס מתהפך. כשאנו עוסקים בתחום פרשני, הפרשנות היא מה שאנו מייצרים, והדעות אמורות להיות כאילו של אנשים חופשיים וליברליים. אך לא כך הדבר במציאות, ויש לי בעייה עם העובדה שתחום שחרט את הפקפוק על דגלו, מאפשר לי לפקפק רק בדברים מאוד מסוימים ולהגיע רק למסקנות מאוד מסוימות.
אני לא קוראת למרצים לשנות אג'נדה או לצנזר את עצמם. להפך. אם הם נאורים כפי שהם תופסים את עצמם, אני קוראת להם לא לצנזר בכלל. אפילו אם זה נגד האג'נדה שלהם. קבלו את השונה. הכירו בקיומם של נרטיבים שונים משלכם, ואל תשתיקו אותם. אתם חוקרים ומלמדים במוסד שמקדש את הפלורליזם, אז תנו לכל הקשת ביטוי. אפשרו לסטודנטים לגבש דעה ביקורתית מתוך שיח אמיתי. בקיצור, עשו את עבודתכם נאמנה, ותנו לנו להחליט בעצמנו.
נגה כספי היא סטודנטית בשנה הראשונה של התואר הראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וחינוך. חזרה לפקפוק 15, לגיליונות קודמים של פקפוק, תגובות, הערות והצעות:
* * *
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שנייה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 6
הדבר היחיד שפגע בי היה שהחייל, או השוער, השחום, שישב ביציאה מן המלון, הושיט לי את היד כאילו מובן מאליו – שעליו לקבל טיפ. מה פתאום זה מגיע לו? – ממש שחיתות. אבל, הוצאתי שטר של עשרה דולאר, נתתי לו, והסתלקתי, כי לא רציתי עניינים וגם לא נראיתי הכי טוב בשביל להתחיל להתווכח – מקרטעת ברגליים פשוקות עם סרבל-הג'ינס המתחכך בתוסיקְל הערום הקרוע שלי ובצ'יפצ'ימון המסכן שנשרט קשות ברכיבה. אני כמובן את עצמי לא הזנחתי ועוד באותו ערב ערכתי ביקור בקליניקה של דודי, דוקטור דוֹלפי הרמוטק, גניקולוג ואדם נאור מאוד, אישיות סוּפֵּרכּוּסִית.
הבדיקה הדודית היתה גורמת לי מדי פעם התרגשות – לא, לא בלתי-נעימה. הדבר הכאיב רק כשהייתי נערה צעירה ותמימה וסובלת מתסביך דודים כמו כל תינוקת מתבגרת – ונעשה מורכב יותר בסולם תחושותיי, מכאיב-מרגיע, מרגיע-מכאיב, משהתחלתי מפעילה את פותל'ה שעות נוספות, ומעמידה לא פעם את סבלנותו של דולפי במבחן. טוב. זה הוא שנתן לי גלולות-נגד-הריון למן היום שבו רק נגע בי זרגיאל הראשון, בטרם נתבתלתי, זאת אומרת – נתבטלה בתילותי – זה הגיוני בהחלט. שלפחות אצלו אזכה ליחס מועדף כלשהו, בזכות מומחיותו הוואגינאלית. כי היה לי אז חבר, יוני בשריקי שמו, שחרחרצ'יק, צנום וקצת פוזל, דומה לשימי תבורי אבל פחות יפה, שהייתי משוגעת אחריו אבל הרשיתי לו רק מברשת ולא הוא שפתח אותי ראשון אלא דווקא דוקטור מכס צוצקינר, חבר טוב של דולפי, שבהיותי ילדה הייתי יושבת על ברכיו ומשחקת בזקנו – אך גם פחדתי ממנו מאוד כי ידעתי את מקצועו, אף כי בילדים הוא לא טיפל.
זה היה לפני הצניחה הגדולה ואחרי שביליתי כמעט לילה שלם בחבורה על חוף הים בהרצליה. יוני בשריקי הביא אותי על הטוסטוס שלו. היינו ארבעה זוגות על טוסטוסים. ומה שהלך שם! – התרחצנו ערומים והכול היה מותר – אצבעות, נשיקות, שפשופים, שלוש פעמים גווע בולבול-בשריקי בין ירכיי המלוחות והתיז עליי טיפות מרציפנים, ושלוש פעמים היינו בים רק להתנקות מהלובן הזה, אבל לחדור לא הרשיתי לו כי עוד הייתי בתולה ולא החלטתי עדיין מי יהיה הראשון שיפתח את שערי כבודי האבוד וגם צ'יפצ'ימצון היה כבר אז כל כך מפותח ורודף-תענוגות שהייתי נהנית באמצעותו כמו איזו פילה בג'ונגל מבלי לחוש צורך בחדירה עמוקה יותר. שלא לדבר על כך שטרם גיליתי ולו גם שמץ מתענוגות הישבן. כי אני, תשעה נקבים לי ובכולם עוד הייתי בתולה.
לפנות בוקר חטפתי כאב בשן – מוות! – התחלתי לבכות. יוני החזיר אותי לבית של אימא וסנופי. נס שלא התהפכנו. לקחתי שתי גלולות נגד כאבים ונרדמתי. אבל אחרי כמה שעות התעוררתי, והכאב לא פסק. אימא יעצה לי לטלפן למכס, החבר של דולפי, והוא אכן קבע לי תור עוד באותו יום, בצהריים, בתום הטיפולים במרפאה, ביום שבו לא עבד אחרי-הצהריים.
אינני יודעת איזו רוח שטות נפלה עליי, ואולי גם משום שהכאב קצת פחת, לבשתי את המכנסונים הקצרצרים שלי, שישים-שבעים אחוז עכוזאלאך בחוץ, שזופים, וכך הרגליים, ללא חתימת שיער, וסנדלים שטוחים על אצבע, כמעט יחפה. כל כך מתוקה שיכולתי לנשק את בהונותיי; זה היה עוד לפני הצניחה הגדולה – וחולצת סינור לבנה מתרוממת על ציצים המפוארים, משאירה בטן וחצי-גב לאיוורור. אמנם שטפתי עצמי בבוקר, אבל בשערותיי עמד עדיין ריח ים טרי. באותה תקופה כמעט שלא התאפרתי. רק סידור גבות קל וקצת קווים להדגיש ריסים ועפעפיים. כשנכנסתי, המרפאה היתה ריקה.
מיד ראיתי שדוקטור צוצקינר נרגש וכבר התחרטתי שלא באתי בלבוש פחות אוורירי. מה עוד שמיזוג-האוויר פעל היטב, ונעשה לי קצת קר. הרגשתי ממש ערומה. ככה זה אצלי תמיד מפני הצורך המחורבן שלי שכולם יעריצו אותו ויאהבוני.
מכס השכיב אותי על הכיסא, שדומה יותר למיטה אלכסונית מרופדת גומאוויר ועור מלאכותי. הוא העלה אותי כמה פעמים, באוושת לחץ-אוויר שקטה. מכס משוגע למכשירים משוכללים, ותמיד אצלו הכול הכי חדש, והכי פחות כואב. ובכל זאת רעדתי. אני פוחדת מהמקדחה החשמלית פחד מוות. ופשוט לא מוכנה לסבול. לא נרגעתי עד שמכס הזריק לי זריקה לחֵיך, לשיכוך הכאבים. ידיו לא רעדו כשגהר עליי, כעומד לנשקני, אבל בידו החזיק את המקדחה השנואה.
עד מהרה הייתי מטושטשת. הזמזום המאוס נשמע לי מרוחק. משאבת-הרוק מצצה בתוך פי כמו זקן שגונח ופולט כיח. על חזי היתה מפית-נייר. מדי פעם נעלמו פניו עטורי הזקן של מכס, ולי היה רושם שהוא אינו יכול להסיר עיניו מירכיי. השתדלתי לסגור אותן כמה שאפשר, אבל כשהתחיל לקדוח בשן שלי, פשקתי אותן בתנועה בלתי-רצונית, בהרמת ברכיים ובכיווץ קל של הבטן, כמבקשת להתגונן.
באמצע הטיפול נרדמתי או התעלפתי, אינני זוכרת, היה איזה רגע של חוסר ידיעה גמור היכן אני, כשעיניי עצומות. ומשנהו, כשהתעוררתי – הייתי עדיין שכובה על כורסת-הטיפול ואיזה דיגדוג וליטוף טורדני עולה ויורד על ירכיי ושוקיי הערומות, כאילו כיסו אותי בשמיכה זזה. רגע חלמתי שמכס עטף אותי, כדי שלא אסבול מן הצינה ששררה בחדר – בניגוד ליום-הקיץ, חם, לח ומחנק, שתססה בו תל-אביב בחוץ, מעבד לחלון המוצל, אך לא –
"מה אתה עושה, דוקטור צוצקינר?" התרוממתי-למחצה, מבוהלת עד עמקי נשמתי, רגליי היו עתה ברשותו, והרופא מלטפן ומנשקן וזקנו מדגדג בעורי. במין חרדת קודש השיל את סנדליי הדקים והחל מלטף את כפות-רגליי, אצבע-אצבע, כאילו ראה בהן פני אהובת-חייו הראשונה.
"אם היו לך שיניים מאה-אחוז כמו אצבעות הרגליים, לא היתה לי פרנסה – " ניסה להתלוצץ, אבל אני הרגשתי נורא. רופא-שיניים מבוגר כמוהו, שיכול להיות אבי, מתבזה בלנשק את כפות-רגליי. הערצה שכזו ממש מפחידה. "יש לי חולשה לכפות-רגליים מושלמות – " התנצל, מצחו האדים וביצבץ אגלי-זיעה, למרות הקור המקפיא שבחדר.
"אני רוצה לקום – "
"לא, רגע, רק רגע – " אמר והמשיך לגהור ולהתעסק בין רגליי כשהוא זוחל עם זקנו קדימה, בין ירכיי, וכבר מנשק בשפתיו העבות את המכנסונים שלי, בדיוק מעל פותל'ה –
"דוקטור צוצקינר, אני מבקשת ממך להפסיק, אני אצעק – "
"אין כאן אף אחד, מותק," מילמל.
"אתה נבל. אתה זנאי שפל, זקן. אני יודעת שסיממת אותי בתרופות שלך, כדי לנצל את החולשה שלי – "
הוא בכלל לא הקשיב. במשיכה אחת פתח את הרוכסן והסיר מעליי את המכנסונים ותחתוני-הרשת גם יחד. ועכשיו היו שפתיו העבות דבוקות לפותל'ה, בלי חציצה, זקנו מגרד בירכיי, אפו תקוע בשיער הערווה שלי, ולשונו מגלגלת את צ'יפצ'ימון כשהוא מוצץ אותו מדי פעם פנימה לשפתיו העבות, כדי ליצור לו תחליף פותצ'יק קטן, למי שמבין – ושאני ארגיש כאילו אני בועלת אותו, בפיו. אולי לומדים את זה בבית-הספר לרפואת-שיניים? – ועד מהרה החלה לשונו העבה משתפלת ויורדת בנסותה לחדור אליי פנימה, אני חושבת שאפילו במיטבו היה הבולבול בשריקי קטן מלשונו הענקית של דוקטור צוצקינר.
התחלתי לבכות, ולהתאנח, כבר לא ידעתי אם מתענוג או מבושה והשפלה. לפתע הירפה ממני. הייתי בטוחה שסוף-סוף הבושה נסתיימה, אך לא –
למרבה הזוועה ניצב לצידי, בחלוקו הלבן, וממנו מרים ראש לעומתי יצור חי, רוטט, דמוי לב כהה בצבע מהגוני, ועין אחת לו במרכזו, עיוורת, דומעת –
הוא היה ערום לגמרי, תחת חלוק-הרופא שלו!
"לא!" צעקתי.
אך היה מאוחר. בבת-אחת צנחה לה, כמו על קפיצי-אוויר חרישיים, כורסת-הטיפולים שעליה הייתי שרועה, עד שהגיעה כמעט לגובה הרצפה, ומשנהו משך אותי דוקטור צוצקינר בגסות כשהוא מפשק את רגליי ומרימן, ובתנופה אדירה החל משחיל אותי על הענק שלו, קודח בי עתה מלמטה, פעם, ועוד פעם, ובשלישית בתק אותי כליל וסתם בפיו על פי לבל תבקענה צריחותיי החוצה ותזעקנה את השכנים.
פניי היו מכוסות עתה בזקנו השחור, שזור נימי השיבה. עיניו קצרות-הרואי, ללא המשקפיים, בהו מעליי באיזו שביעות-רצון ילדותית של אנס מטורף, וכל אותה שעה היה תקוע בתוכי, לא ויתר, ולמרות שהרגיש היטב שהייתי בתולה עד לפני רגע – החזיק אותי עד שגמר בתוכי את המיליונים האחדים של נכדים שהיו לו להזריע בי.
לילך מָמָלֶ'ה, חשבתי לעצמי, אם הם ייוולדו עם זקן, וקצרי-רואי – זה מהדוקטור. אבל אם יהיה להם עור שחום ועיניים פוזלות – אז אולי הם טיפטפו במשחקי-המברשת עוד קודם, על חוף הרצליה עם יוני בשריקי.
ומדוע, תמיד, ברגעים נוראים כאלה, אמנם זה היה עוד לפני הצניחה הגדולה, עולות בדעתי מחשבות טפשיות – כאילו החיים הם בדיחה, וכאילו קרום-הבתולים לא שווה יותר מקרום-החלב על ספל הקקאו החם, בבוקר?
החלוק הלבן של צוצקינר היה מוכתם בדם. גם שפתיו. אינני יודעת אם השן שלי החלה מדממת, או שהמשיך לנשק, גם אחרֵי, את הקדיחה התחתונה שלו, והפחות מוצלחת, לדעתי, אז.
"הרסת אותי," אמרתי לו, כמו חדרנית לאדון-אחוזה ברומן אנגלי למשרתות או לגברים זקנים המחפשים לעצמם גירוי מיני בקריאת ספרות-זימה. "קדחת אותי למעלה, קדחת אותי למטה, סאדיסט! – "
"גברת הרמוטק הצעירה," אמר לי הצוצקינר תוך כדי קנחו במגבוני-נייר את ירכיי, ואת כורסת-הטיפולים ואת האיל-נגח שלו, שחזר עתה למימדיו הרגילים כטלסקופ שנסגר, מציץ כביצה שלישית מעל לשתיים התלויות בקיטבג של אשכיו. ביסודיות קינח את כתמי-הדם. החליף חלוק. רחץ אותי במטלית, הניח בי פד צמר-גפן, והלביש אותי בזהירות ובהרבה אהבה. "אני מצטער מאוד. איבדתי את השליטה על עצמי. לא תיארתי לי שאת עדיין במצב וירג'ינאלי. את הבחורה היפה ביותר שראיתי מעודי. אני מעריץ אותך, וכל ימיי לא אסלח לעצמי שקטפתי ראשון את הפרח שלך ויחד עם זאת אהיה גאה על כך כפי שלא הייתי גאה על שום אישה ששכבתי איתה מעודי – "
"שתוק. זקן אחד. אני רוצה הביתה – "
"גברת הרמוטק הצעירה, האם מותר לי לשאול מה בדעתך לעשות עתה?"
"מה אתה מתכוון?" הרגשתי שהוא מפחד, משערורייה. מאימא שלי. מדולפי. מאיבוד רישיון-עבודתו כרופא. ממשפט. "אינני יודעת. אני רוצה הביתה. אנסת אותי. עכשיו אתה גם כולא אותי אצלך."
"שטויות. שטויות. יש לך עכשיו שתי ברירות. האחת, לגלות הכול, לעורר שערורייה. זה יגרום לי נזק גדול נכון. אבל גם יזיק לך. לשמך הטוב." הוא התחיל לצחוק, כמפיסטופלס. "אימא שלך, וסנופי השמן, את יודעת איזה צער תגרמי להם, איזו בושה, בחברה שלהם!?"
"ומה הדרך השנייה?"
"שנשמור את מחצית השעה האחרונה בסוד כמוס, בין שנינו בלבד, מעתה ועד עולם? אינני מציע לך דבר. אני מוכן לחכות לך, ואז לעזוב הכול, את אשתי והילדים והבית, וללכת לחיות איתך, אבל אני יודע שהדבר לא ייתכן – "
"תודה רבה!"
"ולכן, אם תכבדי אותי מדי פעם בביקור, ולא רק כשהשן כואבת, אהיה האיש המאושר בעולם. אך גם אם לא – תדעי לך כי כל עוד אני חי לא אקח ממך פרוטה עבור טיפול בשינייך, ועל פעם שתצטרכי משהו, אוכל לעזור לך – "
"את מנסה לשחד אותי?"
"אני מנסה לעזור לך, לילך. אני מציע לך גב כלכלי, לכל החיים, ללא שום תמורה, מלבד הסודיות, ואני נשבע לך שלעולם לא יתארע כדבר הזה בשנית, בינינו, אלא אם את תרצי – "
עוד באותו ערב ישב אצלי יוני בשריקי וליטף אותי ולא הבין מדוע אינני מניחה לו להתקרב אליי. מסכן. האם היה יכול לדעת שבמשך השעות האחדות הללו, שבהן לא התראינו, הפכתי מנערה לאישה? אמרתי לו שקיבלתי את המחזור, שהשן עדיין כואבת לי. שאני מדממת. מלמעלה ומלמטה. זו היתה תחילת הסוף של החברות בינינו. משעה שהייתי כבר פתוחה, פגה אהבתי ליוני בשריקי, והיתה בי איזו התנגדות פנימית להכניס אותו לתוכי. ואולי היתה זו תוצאת ההלם שעבר עליי לאחר אונס בתוליי?
אבל לאיש לא סיפרתי על כך, מימיי. דולפי, שבדק אותי למוחרת, סחט ממני "הודאה" שאלה מפעלות בשריקי, ונדמה לי שדי קינא בחבר הזה שלי שזכה, כביכול, ראשון, בפרח של בת-אחיו, שאביה זנח אותה והתחתן עם אחרת. אני חששתי שהוא מתכוון לזמן את בשריקי לשיחה, למלא בה את מקום אבי, וכשיוני ישמע את הטפת-המוסר של דודי דוקטור הרמוטק לגבי הטיפול הרצוי בבת-אחיו – יסתבכו העניינים מאוד משום שיוני יבין כי למישהו אחר נתתי לעשות בי כל מה שלא הרשיתי לו. זו, אולי, היתה גם הסיבה שהחלטתי לבטל את החברות איתו, והחזרתי לו את העגיל-התאום שקנה לי, אחד באוזן שלו, ואחד בשלי.
עם דוקטור צוצקינר לא שכבתי מאז ולא אשכב לעולם. אבל הוא מטפל בנאמנות בשיניים שלי וכבר הרכיב לי שלושה כתרים מחרסינה,
מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
שלא לדבר על סתימות, וכל פעם שאני זקוקה לקצת דולארים, הוא נותן לי בלי הנד עפעף, ותמיד יותר ממה שביקשתי. היתה לי הרגשה שאם אי פעם ארשה לו לשכב עימי בשנית, שוב לא אוכל לבקש ממנו כסף או לתקן אצלו את שיניי בחינם. הוא מאוהב בי עד היום, זאת אני יודעת. אבל אם אניח לו שוב לקדוח בי יתייחס אליי כמו לאיזו מוֹצָ'צָ'ה או גרוע מזה – זונה. גברים לא מכבדים נשים ששוכבות איתם תמורת תשלום. המסכן, בינתיים כבר עבר עליו התקף-לב אחד וכחש מאוד. גם זקנו האפיר יותר. מעניין מה נותר לו מזרגיאל, הזובן הגדול ביותר שראיתי מעודי, ואולי כך נדמה לי כי הייתי תחת השפעת זריקות-ההרדמה והוא היה הראשון והמפלצתי שבתק אותי, ובהשפעת הצינוריות והכיורים והאורות והמכשירים שבמרפאתו, נצטייר לעיניי כמקדח המרכזי. היו לי כמה חלומות-זוועה בקשר לגברים, אבל עד מהרה גיליתי שהדבר פחות נורא ממכשיר של רופא-שיניים, ובעצם אפילו נעים, ולא צריך לשלם בעד הטיפול, כשאוהבים – כמובן. ולכן לא אוכל לומר שהאופן שבו איבדתי את בתוליי – השפיע לרעה על חיי.
אם אמרתי שעם דוקטור צוצקינר לא שכבתי מאז ביתוקי, זה אולי לא לגמרי מדוייק. כשהייתי באה אליו לטיפול-שיניים, אפילו בשעה שאנשים יושבים בחדר-ההמתנה, מחכים לתורם ומעיינים בז'ורנאלים, מכס היה מבקש ממני, בנימוס, שלא לקום עדיין, בסוף הטיפול, אלא ניגש למרגלותיי, מסיר בזהירות את סנדליי וחופן בעדינות את כפות-רגליי בידיו הגדולות, השעירות, וטומן אותם מתחת לחלוקו הלבן, בגובה הקיטבג שלו. הוא היה מתחנן אליי, בעיניו, שאשתף עימו פעולה. הייתי עוצמת עיניי ומחככת בוהן בבוהן, שרועה על גבי בכורסת-הטיפולים הנוחה, המאוזנת, וחשה את אברו מתלטף בין כפות-רגליי, נוגע בכריות העור השזוף והמלוח ממי-הבריכה, שבחלק השקערורי, הרך; הייתי מצמידה אותן זו לזו, כל העניין לא היה נמשך זמן רב, ומיד לאחר שהיה מתיז את הנכדים אל בין קרסוליי, היה מנגבני היטב ומחליף את מצע הנייר הלבן על כורסתו, מנשקני על מצחי ושולחני לשלום.
בחורף לא היה מתבייש לחלוץ נעליי, אך נזהר שלא להרטיב את הגרבונים. להוריד אותם – לא הרשיתי לו. פעם אחת עשה כך, והסתבכנו. לאחר התקף-הלב, משהתאושש וחזר לעבוד, היה מסתפק בהרשותי לו לכסות את כפות-רגליי בנשיקות ובליטופים, כמגיש אל פיו את לחם הקודש.
ריחמתי עליו. פעם אמרתי לו: "מכס, אתה היית צריך להיות רופא-רגליים ולא רופא-שיניים. טעית במקצוע. היית נהנה יותר בתור פדיקוריסט."
"אינך מבינה כלום, לילך," ענה לי. "כף-רגל עקומה ומעוותת, ואצבעות מכוערות – מעוררות בי גועל עמוק, והלא כאלה הן אצל רוב הלקוחות הבאים לפדיקוריסט. מה שאת מייעצת לי – היה נהפך לגיהינום עבורי. אבל יופי מושלם כשלך, גם של אצבעות הרגליים – הוא נדיר ביותר."
צחקתי. אין צורך לומר שהייתי רוחצת היטב את רגליי כל פעם שהייתי הולכת אליו לטיפול שיניים, ואימא היתה לא פעם סופקת כפיים ואומרת – "לַכְצ'יק, את זה – אני באמת לא מבינה! מילא שהפה לא יסריח, אבל הרגליים?!"
פעם גם רמז לי שרשם אותי בצוואתו. לא האמנתי לו. אבל אני מאחלת לכל בחורה שתזכה לטיפול שכזה מצד הגבר שאנס אותה והיה הראשון בחייה. רק פעם אחת, כך סיפר לי, בהיותו צעיר, נזדמן לו לפגוש, על שפת הים, נערה בעלת כפות-רגליים מושלמות כשלי. הוא נתפס תאווה עזה לגעת בהן, אצבע-אצבע, וממש נבהל מפני עצמו ועוצמת רגשותיו, פן יתנפל על רגליה ברגע של איבוד הדעת.
למזלו נצנץ רעיון גאוני בדעתו. הוא התקרב אליה והחל משוחח בתואנה כלשהי, ומיד הציג עצמו כסטודנט-לרפואה. הדבר עשה עליה רושם והיא לא דחתה את קרבתו. תוך כדי שיחה לא גרע עיניו מכפות-רגליה, שהיו מתחפרות מדי פעם בחול ושבות ומבצבצות כשהן מלטפות זו את זו. הוא הצליח לשכנע את לוסיל, זה היה שמה, שיש לו גם ידע רב בקריאת גורל החיים – על פי קווי כף-הרגל דווקא, ולא כף-היד. לוסיל נסתקרנה וניאותה לשמוע לו. הוא רבץ על צידו, לידה, והשיג את מבוקשו – לגעת בכפות-רגליה, ומיד נזדקר אברו. למזלו לבש בגד-ים רחב, והחול היה רך וסביל. הקושי היה – לדבר כל הזמן, מבלי להיות מוכן כלל לתפקיד הזה, של מגיד-עתידות. אך האושר היה כה גדול. מדי פעם הפסיק לדבר, כמתעמק בקווים, מנקה בזהירות את גרגירי-החול, המסתירים לו אותם, כביכול, ובאחת השתיקות – טראחח! ... חש שהוא מזריע את החול מבעד לבגד-הים, כשכפות רגלי לוסיל בידו, וכל זאת מבלי שייראה על פניו שמץ מן המתרחש. החול כיסה על תוצאות מעשהו, ועד מהרה שטפו הגלים את תנובת זרעו, וכשחזר לחוף – נעלמה ושוב לא פגש בה לעולם.
"לילכצ'יק, את רוצה שנלך פעם לים – "
"תעזוב אותי, זקן!"
מחול הצ'קרוצ'י היה יכול, מבחינה מסויימת, לשמש נקודת-מיפנה בחיי. הבדיקה אצל דודי דוקטור דולפי הרמוטק העמידה במבחן את סבלנותו המשפחתית, קודם כל, מן הצד המקצועי, בכך שביקשתי ממנו לבדוק לי גם את פי-התחתול, שצרב לי מאוד. כאילו הוכיתי בשתי מכות-מצרים גם יחד – טחורים ודם.
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
המשך יבוא
* * *
לאורי חדש היקר
מיטב ברכותינו במלאת לך 78 שנים
מכל בני המשפחה
* * *
יוסי גמזו
לֵיל סוּפָה, בְּשָלוֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר
עַל מִקְלָדוֹת לַחוֹת שֶל כְּפוֹר, סוּפָה וָחֹשֶךְ
מַקִּיש הַלַּיְלָה אֶס-אֶם-אֶסִים שֶל מָטָר
לַאֲדָמָה צְמֵאָה שֶלֹּא תֶחְדַּל לִלְחֹש אֵיךְ
תָּמִיד חִכְּתָה לוֹ, כָּל הַקַּיִץ, כְּמוֹ מֵיתָר
לַפִּיצִיקָטוֹ שֶל הָאֶצְבַּע הַפּוֹרֶטֶת
הַמַּעֲלָה כְּמוֹ בְּמִקְסָם וּכְמוֹ בְּאוֹב
אֶת הַפְּלִיאָה שֶכֻּלָּהּ צְלִיל וְכֻלָּהּ רֶטֶט
מֵאִלְּמוּתָם שֶל הַכְּמִיהָה וְהַמַּכְאוֹב.
כִּי צְחִיחוּתָהּ הַמְּעֻלֶּפֶת מִבַּצֹּרֶת,
הַמְּעֻנָּה בְּאִינְקְוִיזִיצְיוֹת הַשָּרָב,
שֶלֹּא עָיְפָה, גַם בְּעָיְפָה מְאֹד, לִנְצֹר אֶת
זִכְרוֹן בּוֹאוֹ בָּהּ בְּפָרְצוֹ אֶת כָּל סְכָרָיו
פִּתְאֹם מוּצֶפֶת בְּזִרְמַת אוֹנוֹ הַפֶּרֶא,
בְּנִחוּמָיו הָאַלִּימִים עַל שְנוֹת הַצּוֹם
שֶל עֶלְבּוֹנוֹת עֲקָרוּתָהּ הַמְּעֻפֶּרֶת
בָּהּ לֹא נִתָּן לָהּ אַף לְרֶגַע לַעֲצֹם
סִדְקֵי קַרְקַע בְּקוּעָה מִיֹּבֶש, כְּמוֹ עֵינַיִם
הַנִּשָּׂאוֹת לַשָּוְא אֶל שַחַק קַר, כִּילַי
שֶנְּשִׂיאִים בּוֹ וְרוּחוֹת וְגֶשֶם אַיִן
בְּלִי זִיק תִּקְוָה וּשְבִיב סִכּוּי וּבְדַל אוּלַי.
אֲבָל עַכְשָיו, בֵּין נַהֲמוֹת תּוֹתְחֵי הָרַעַם,
כְּשֶהִיא בְּקֹשִי מַצְלִיחָה לְהַאֲמִין
שֶזֶּה אָכֵן סוֹפְסוֹף קוֹרֶה לָהּ כָּאן הַפַּעַם
הִיא מִתְמַסֶּרֶת לוֹ כְּחֵיק עֲנָק, מַזְמִין
וְהִיא נִפְעֶרֶת לוֹ בְּלִי קוֹל אֲבָל בְּתֹקֶף
שֶל אִמָּהוּת הַמִּתְאַוָּה לְהִתְגַּשֵּם
בֵּין וָאדִיּוֹת-אַכְזָב וְרִיק גֵּבִים וָשֹקֶת
בְּכָל עֶרְגוֹן שוֹקְקוּתָהּ שֶאֵין לָהּ שֵם
מִלְּבַד אוֹתוֹ פִּצּוּי נִתָּךְ בְּאֵין מוֹנֵעַ
בְּלֵיל סוּפָה כָּזֶה, מַפְתִּיעַ, בּוֹ פִּתְאֹם
הִיא מִתְבּוֹסֶסֶת, בְּעוּלָה, בְּהֶרְיוֹנֶיהָ
וּמַדְשִיאָה, בְּהִתְעַבְּרָהּ בְּמֵי תְּהוֹם,
אֶת חֶדְוָתָהּ הַיַּלְדוּתִית וְהַפּוֹרֶצֶת
אֶת כָּל בְּתוּלֵי כְּמִישַת הַקַּיִץ שֶעִכְּבָה
אֶת הַיָּרֹק-יָרֹק הַזֶּה שֶהוּא, בְּעֶצֶם,
צִבְעָהּ הָעַז וְהַנִּצְחִי שֶל הַתִּקְוָה.
וְזֶה חוֹדֵר, סָמוּי כְּצֹפֶן שֶל מַחְתֶּרֶת
אֲבָל עִקְבִי וּפוֹלְשָנִי כְּעֵרוּי-דָּם
אֶל תְּנוּמָתָם קְפוּאַת הַקֹּר, הַמְּצֻמְרֶרֶת
שֶל כָּל אוֹתָם הַנְּמַקִּים פֹּה לְבַדָּם
בְּמִילְיוֹנֵי כּוּכִים שֶהֵם דִּירָה, לֹא בַּיִת,
בְּלַיְלָה קַר שֶל זַעַף גֶּשֶם פִּתְאֹמִי,
שֶאֵין לָהֶם סוֹפְסוֹף מִתַּחַת לַשָּמַיִם
מִלְּבַד גַּגָּם – בַּמֶּה לַחְסוֹת כָּאן, אוֹ בְּמִי,
וְאֵין לָהֶם אֶל מָה לְהִתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר
כִּי חוּץ מִלֹּבֶן כַּר רָטֹב וּשְחוֹר יֵאוּש
הֵם כְּבָר שָנִים קוֹפְאִים בַּחֹשֶךְ בְּלִי לַחְבֹּק אֶת
חֻמּוֹ שֶל גּוּף אוֹהֵב בְּלֵיל-סוּפָה גָעוּש
וְזֶה אֵינֶנּוּ רַק כְּפוֹרָם שֶל מִטְרוֹת-זַעַם
וְשֶל צִנַּת לֵילוֹת עָרִים אַפְלוּלִיּוֹת,
זֶה פִּכְחוֹנָן הַמַּר שֶל פַּעַם אַחַר פַּעַם
בָּהֶן קוֹרֵס מִגְדַּל קְלָפֵי הָאַשְלָיוֹת.
וְזֶה מוּטָח בֵּין יִבְבוֹת תַּנֵּי הָרוּחַ
לְרַעֲדָן שֶל זְגוּגִיּוֹת הַחַלּוֹנוֹת
הַמֻּצְלָפוֹת בְּפַרְגּוֹלֵי סַגְרִיר פָּרוּעַ
כְּלֵב נוֹאָש מִמְּרִי תְפִלּוֹת לֹא נַעֲנוֹת
שֶל כָּל אוֹתָם הָעֲרִירִים שוֹכְנֵי הָאֹפֶל
שֶהוּא הַחֹשֶךְ הַכָּפוּל שֶאֵין בּוֹ פְּדוּת
לֹא מִן הַסַּעַר הַשּוֹצֵף בַּחוּץ כְּתֹפֶת
וְלֹא מִקֶּרַח צִנָּתָהּ שֶל הַבְּדִידוּת.
כַּמָּה תוּגָה וּכְאֵב-חֲסָךְ וְחֹסֶר-יֶשַע
יֵש בִּמְחוֹזוֹת הַלֵּית-דַּיָּן-וְהַלֵּית-דִּין
הַמַּסְתִּירִים בְּגוּף-רִאשוֹן-רַבִּים אֶת פֶּשַע
הַפְקָרָתָם שֶל אֵינְסְפוֹרֵי הַגַּלְמוּדִים
בִּידֵי קִיּוּם שֶיֻּמְרָתוֹ נוֹשֵׂאת לַשָּוְא אֶת
הַשֵּם "חַיִּים", בְּעוֹד נִשְמַת אָדָם לוּטָה
בִּדְמִי חַדְרָהּ, כְּמִין גְּוִיָּה אַחַר הַמָּוֶת
בְּבוֹר קִבְרָהּ, בְּתַכְרִיכֵי הָעֲלָטָה.
הֲלֹא גַם הֵם יָדְעוּ אֵי-פַּעַם אֵם אוֹהֶבֶת
שֶבְּעַרְסַל שְתֵּי זְרוֹעוֹתֶיהָ הַחוֹבְקוֹת
הֻבְטַח דְּבַר-מָה חָמִים כְּקֵן, לֹא קַר כְּאֶבֶן,
שֶנִּתְבַּדָּה, שֶנִּתְאַדָּה, שֶבָּא לִבְכּוֹת.
הֲלֹא כֻּלָּם הֵם נִבְגָּדָיו שֶל אֵיזֶה שֶקֶר,
שֶל הַבְטָחָה מוּפֶרֶת, שְטָר לְלֹא כִּסּוּי
שֶהִתְפַּכְּחוּת הַלֵּב מִזְּדוֹן כְּזָבָיו עוֹשֶקֶת
אֶת כָּל הַחַם וְהַמּוּגָן וְהֶחָסוּי.
אֲבָל עַל זֶה – חוֹמַת שְתִיקָה וְקִיר שֶל אֵלֶם
וְדִמְמַת אַלְחוּט וְאֹטֶם-לֵב גָּמוּר
וְהַבְּדִידוּת כְּמִין צִינוֹק חָשוּךְ נִנְעֶלֶת
עַל אֲסִירֶיהָ חֲנוּקֵי הַלֹּא-אָמוּר
וְאֵין עַז-לֵב שֶלְּאָזְנֵי שוֹמְעָיו יַפְקִיר זֹאת
וְאֵין דִּבּוּר אֶחָד פָּתוּחַ וְגָלוּי,
רַק הַהֶסְכֵּם הַחֲשָאִי לֹא לְהַזְכִּיר זֹאת
כְּמוֹ אֶת הַחֶבֶל בְּבֵיתוֹ שֶל הַתָּלוּי.
כִּי אֵין דוֹבְרִים עַל כָּךְ סְבִיב מְדוּרַת הַשֵּבֶט
וְאֵין כּוֹתְבִים עַל כָּךְ מִלָּה בָּעִתּוֹנִים,
רַק הַשִּירָה, שֶהִיא הָאֹזֶן הַקַּשֶּבֶת
לַסְּטֵתוֹסְקוֹפּ שֶל הַבְּתוֹךְ וְהַבִּפְנִים,
זֹאת שֶעוֹשָׂה נַסְיוּב-חִסּוּן מִנְּגִיף-הָעֶצֶב
וְרֹךְ מֵאֶבֶן כִּלְיוֹתָיו שֶל הַכְּאֵב –
רַק הִיא בִּלְבַד, בִּלְתִּי נִרְאֵית אֲבָל נֶחְרֶצֶת,
פּוֹרֶצֶת דֶּרֶךְ כָּל קִירוֹת חֵרְשוּת הַלֵּב
אֶל הַפְּתוּחִים לְהַאֲזִין לָהּ, כְּשֶהַגֶּשֶם
דָּש בִּיתָרִים לַחִים לֵיל כְּרַךְ וְקָרָתוֹ
וְאַט-לְאַט, בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה נִגֶּשֶת
אֶל מִטָּתָם שֶל הַחוֹבְקִים כָּאן כַּר רָטֹב
וּמַגְנִיבָה לָהֶם מִלָּה חַמָּה, כְּמוֹ פֶּתֶק
מִתַּחַת דֶּלֶת חֲלוֹמָם הַמְּיֻתָּם
שֶרַק יֵדְעוּ שֶבְּעוֹלָם שֶכֻּלּוֹ נֶתֶק
יֵש מִישֶהוּ שֶעוֹד מַקְשִיב לִשְתִיקָתָם.
וְזֶה אוּלַי אֵינוֹ הַרְבֵּה כָּל-כָּךְ, בֵּינֵינוּ,
אַךְ זֶה יוֹתֵר מִמָּה שֶאַב-הָרַחֲמִים
דּוֹאֵג לָתֵת בְּיָד קְמוּצָה בְּעוֹלָמֵנוּ
בִּכְפוֹר לֵילוֹת שֶל קֶרַח לִלְבָבוֹת חַמִּים.
* * *
לסופר יצחק אוורבוך-אורפז
איתך באבלך הכבד על מות אחיך
מנדל אורפז
ממייסדי קיבוץ שמיר
הלווייה התקיימה בקיבוץ
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* בגלל הדלפות, ליברמן ממדר את הדיפלומטים: "בעקבות הנחייתו של ליברמן, שיגר אתמול המשנה למנכ"ל משרד החוץ, רפי ברק, מברק לכל נציגויות ישראל וכן למטה בירושלים ובו הנחיות חדשות להפצת המברקים הדיפלומטיים. הנהלים החדשים מביאים לכך שרוב הדיפלומטים הישראלים יהיו ממודרים מרוב הפעילות המדינית במשרד החוץ, גם בתחומים שבהם הם עוסקים." ["הארץ אונליין", 4.1.10]
מעניין באלו נושאים ביטחוניים ומדיניים ממדרים נתניהו, ברק ואשכנזי את שר החוץ ליברמן – מכל ידיעה בעלת סיווג ביטחוני ומדיני גבוה משום שלא סומכים עליו!?
* עדיין לא התגברנו על מאות האי-מיילים שחיכו לנו בשובנו מהחופשה בים המלח. אנא, מי שלא פורסם אצלנו ולא נענה, מוטב שישלח לנו פעם נוספת את דבריו.
* "נשיא סוריה אמר אתמול בפגישה עם שר החוץ הספרדי, מיגל מוראטינוס, כי 'ישראל אינה רצינית בכוונותיה להשיג שלום וכל הממצאים מעידים על כך שהיא דוחפת את האזור למלחמה.' מוקדם יותר איים שר החוץ הסורי, וואליד מועלם, כי אם ישראל תתקוף את סוריה – התוצאה תהיה מלחמה כוללת.
"שר החוץ, אביגדור ליברמן, התייחס הבוקר (חמישי, 4.1.) להחרפה בחילופי ההאשמות בין ירושלים לדמשק ואמר כי דבריו של אסד הם 'איום ישיר על מדינת ישראל'. בנאום שנשא באוניברסיטת בר אילן הוסיף ליברמן כי 'המסר שלנו לאסד חייב להיות ברור – במלחמה הבאה זה לא [רק] שאתם תפסידו, אתה והמשפחה שלך תפסידו את השלטון. לא אתה תשב בשלטון ולא המשפחה שלך." ["הארץ אונליין", 4.1.10].
ליברמן החצוף וגס הביטוי דיבר אל אסאד בדיוק באותה שפה שבה אסד החצוף והרמאי הירשה לעצמו לדבר אלינו ועלינו, וכמו שאיים עלינו השקרן סדאם חוסיין בשעתו, שחשב שיילך לו כמו שהלך להיטלר בשעתו, שבזכות איומים שעדיין לא היה להם כיסוי – קיבל את תעשיית הנשק של צ'כוסלובקיה על מגש של צ'מברליין.
חרף ההתקפה הפנים-ישראלית הצבועה והתקשורתית על ליברמן, כל אדם נבון יודע שליברמן דיבר אמת וכי כך הם פני הדברים, וכי כך גם היינו מראשיתנו כמדינה. אלמלא היה לנו כוח ממשי לפעול וגם לאיים, לא היה ביכולתנו להתקיים.
* ואגב, בכל הבבל"ת על שלום והחזרת הגולן, אסד דווקא מדבר אמת. הוא יודע ששום הנהגה ישראלית ביטחונית, אחראית ושפוייה – לא תחזיר לידיו את רמת הגולן, וכי אנחנו כל הזמן מדברים על "לדבר איתו" רק כדי לעשות רושם על אובמה, הטירון בענייני המזרח התיכון.
להחזיר את הגולן לסורים כאשר פקיסטאן הגרעינית מתפוררת? אפגאניסטן מתפוררת? עיראק מתפוררת? איראן מתגרענת? נסיכויות המפרץ משמשות קן ומימון לאל-קעאידה? סעודיה נלחמת באכזריות שלא תיאמן בטרור מתימן? מצרים – באחים המוסלמים? החמאס שולט בעזה? הפלסטינים כבר מזמן גורשו מכווית לאחר שהצטרפו לחגיגת ביזתה בחסות הכיבוש העיראקי קצר-המועד? – להחזיר את הגולן כאשר הכול במזרח התיכון ובסביבותיו האיסלאמיות הולך ונעשה רק רע ומסוכן יותר לעצמו ולנו?
ליברמן צודק, אבל אולי לא תמיד צריך לומר זאת בקול רם, ובייחוד כשנשיא סכל יושב בבית הלבן, ותקשורת ישראלית אנטי-ישראלית מושלת בכיפה ומפחידה את עצמה ומפחידה את הפוליטיקאים שלנו – לכן צריך למלמל שלום שלום שלום – עד שנראה מה אובמה באמת עומד לפעול בנוגע לגרעין האיראני, אם בכלל.
* מנפלאות הפרסומים של החברה המפיקה הגרמנית של "עג'מי", עוד סרט אנטי-ישראלי שנבחר לייצג את ישראל, הפעם כמועמד לפרס הסרט הזר ב"אוסקר":
"עג'מי הוא סרט על חיי היומיום בסביבותיה מוקפות החומה של יפו, סיפור שלא סופר עד כה על שנאה ואלימות בלב הגטו הפלסטיני של תל אביב. --- יותר מ-50 שנה חיים הפלסטינים ביפו, בלב המטרופוליון היהודי של תל-אביב הצומחת, כזרים בארצם. בעוד האדונים [איך זה נשמע בגרמנית?] חיים בשאננות; החיים בגטו הערבי של יפו קשים ואלימים. 'הערבים הישראלים' הם אזרחי מדינת ישראל, שהקמתה הביאה עליהם חורבן, אזרחי מדינה שמנהלת מלחמה עם אחיהם הפלסטינים בשטחים הכבושים... הקיום הפלילי מהווה מקור משיכה לגברים הצעירים ביפו. הם מתנגדים כגיבורים לחוק ולכוחה של משטרת האדונים." [כתבה ב"ידיעות אחרונות" מיום 4.2.10, מאת אלדד בק, כתב העיתון בברלין].
עכשיו למדנו שני דברים:
א. איך סרטים "ישראליים" זוכים בזה אחר זה במועמדויות ובפרסים בעולם, בתנאי שהם עוסקים ב"פלסטינים".
ב. הפעילות הפלילית שמעורבים בה ערבים ישראלים, כגון גניבת מכוניות ואולי גם התקיפה והרצח במכות של אריה קרפ האומלל בנמל תל אביב – אינה אלא מעשה ידי גיבורים ערבים "פלסטינים" המתנגדים ל"אדונים" היהודים שגזלו את ארצם! – ואפשר גם לעשות סרט.
על כך יש להגיב בשתי מילים ערביות קלאסיות: "יַחְרַבּ בֵּיתְכּוֹם!"
* "סילביו בעל אותי," שלחה לנו באי-מייל נערת ליווי ירושלמית דוברת איטלקית, ממש יפהפייה, ציפקה דְרִיפְּקֶה שמה, אשר לפי עדותה הוזעקה בלילה למלונו של ברלוסקוני כדי למחות את הדמעה שצצה בעינו כאשר שמע את נתניהו מספר על אימו שהצילה יהודים מפני שוטר גרמני בהיותה בהריון. הדמעה סירבה לרדת כי היא הודבקה חזק מדי, כדי שיראו אותה היטב בצילומים.
"אני גהרתי על הזקן בן ה-73 (שהיה יכול להיות סבי) וכיסיתי את פניו ועפעפיו בנשיקות מרפרפות כדי שלא להכאיב לחתכים שנגרמו לו לא מזמן עקב זריקת הפסלון בפניו. בלשוני הצלחתי לבסוף לשחרר את הדמעה ולירוק אותה לקופסית כסף מעוטרת בידי ליאונרדו דה קפריו, שאותה גם קיבלתי בבוקר מתנה. כאשר גהרתי ערומה על סילביו הזקן המתוק, נגעה ברכי החלקה בזין שלו, ושדיי הזקופים הצעירים ריחפו בהטייה אלכסונית על גופו, כשפטמותיי הזקורות משוחחות איתו; ואז התבקשתי על ידי הצוות להישאר עימו בלילה כי אחרת קר לו לברלוסקוני, והוא עלול להתעורר בבוקר קרלוסקוני או קרלינסקי. טוב, בגילו זין גדול כבר... אבל החתימו אותי שאסור לי לספר... רק אוכל להעיד שברלינסקי תקע לי אצבע עבה בפיפי ואצבע עבה בפופו, והאצבעות שלו פעלו היטב עוד מהעץ ששתל בטקס ט"ו בשבט בבוקר, כי הוא רגיל לשתול גם באיטליה – והצלחתי לגמור בזעקות רמות שהביאו למחיאות כפיים קולניות מצד שומרי ראשו, שניצבו על משמרתם מחוץ לדלת – 'ברלוסקוני בְּרַאבוֹ גֶ'נְטִי!' הם צעקו מוכי תזזית, 'אַ-לָה אֶרוֹ סִי ווֹלֶנְטִי!' – וכדי להרבות שמחה צרחתי גם אני מצידי – 'סַלוּדֶס סֶנְיוֹרֶס! אָמוֹרֶה מִיוֹ!ֹ' (שזוהי מסעדה איטלקית נחמדה מול גן העיר באבן גבירול, שהוא הרחוב ריבולי של תל אביב).
"אחר-כך התעלף בשקט בלי לפלוט זרע, רק פוק גדול של זקנים, ואני ישנתי כל הלילה מכורבלת בו, ורק בבוקר הצליחו להחיותו ומיד אמר 'מזרח תיכון חדש' ולי שילמו באֵרוֹ. אולי, אם הייתי בתולה, או מרשה לו להביא לי בתחת, היו יחסי ישראל-איטליה טובים עוד יותר, ממש כאלה השוררים בין שתי פטמותיי הנמצצות.
"אם לא היו מוצאים אותי היה צריך להביא לסילביו אבישג חשמלית, שזו כרית חשמלית שטוחה ומרופדת, ששמים אותה לזקנים בגילו בלילה במיטה תחת כפות הרגליים (מעל לבקבוק השתן שמתחת למיטה), כמו ששמעתי שמזכירת המערכת, ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, שמה לעורך המכתב העיתי בלילה, ובמשך היום שמה אותה למרגלותיו, תחת שולחן הכתיבה שלו, כי הוא סובל מכפות רגליים קרות [העורך וברלוסקוני הם זקנים שנולדו במרוצת השנה 1936].
"ושמעתי שאפילו ביקשו משלוש השרות בממשלתו לחמם אותו – ביקשו ממארה קרפאניה בת ה-34, דוגמנית העל היפהפייה, מיס איטליה לשעבר, השרה לשיוויון הזדמנויות, שלמרבה הצער לא באה ורק בירכה מאחור, סליחה, מרחוק; ביקשו מג'ורג'יה מלוני, בת ה-32, שרת הנוער היפהפייה אף היא, וביקשו מסטפניה פרסטיג'אקומו, בת 42, שרת איכות הסביבה השמנה, אלה השתיים שבאו איתו – והן סירבו כי ראו עצמן מבוגרות מדי לביאה איתו ולא היה להן את היכולות הליווּיִיוֹת שלי.
"והכי חשוב, סילביו הזמין אותי לבוא בעוד חודש, בכרטיס טיסה מטעם מכון התרבות האיטלקי דאנטה אליגיירי – לווילה שלו באיטליה לחגיגת יום ההולדת ה-19 שלי (כן, הצהרתי דתית ולא הלכתי לצבא); ואם רק אחפוצה אוכל בטקס של עירום, עם זר הקוסי ה'צברי' שלי, לקבל שם גם שם חדש, איטלקי – דוֹנָטֶלָה דְ'דְרִיפְּקָה, שם שלדברי סילביו מתאים יותר למיניות הישראלית השופעת ממני.
"אבל – הזקן הנואף, שבזכות אהדתו לישראל נסלחו לו אצלנו כל חטאיו (כידוע רק אולמרט הוא הפושע המושחת שלנו) – מדוע הוא לא פינק אותי במילים ורק אמר שהחזה האיראני של ריטה, שנתמרטטה עליו בבית הנשיא, היה רך יותר משלי?"
* יש לנו הרבה ידידים עם יחסים מאוד הדדיים – כפי שהם מעריכים אותנו, כך גם אנחנו מעריכים אותם.
* ממשלת החמאס ברצועת עזה מיהרה היום אחר הצהריים (שבת, 6.2) להודיע כי פרסומים קודמים לפיהם התנצלה על פגיעה באזרחים – הם שקריים. ההתנצלות היתה חלק מתשובת החמאס לדו"ח גולדסטון, אותה הגישה לאו"ם בשבוע האחרון. בדו"ח גולדסטון הואשם החמאס בפשעי מלחמה משום שירה במכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית. בתשובת החמאס לאו"ם נכתב כי החמאס מתנצל על פגיעה באזרחים חפים מפשע, אך הבהיר כי יש לארגון את הזכות להתנגד לכיבוש הישראלי.
"אנחנו מקווים שאזרחי ישראל מבינים שההתקפות הבלתי פוסקות של הממשלה שלהם עלינו היו הסיבה לירי," נכתב בתשובת החמאס. "ההתנגדות הפלסטינית... אינה מבוצעת בידי צבא מאורגן, שיש ברשותו כלי נשק בטכנולוגיות מפותחות. כיוונו לעבר מטרות צבאיות... אך לעיתים פגענו באתר אזרחי, למרות המאמץ שלא לפגוע באזרחים," נכתב בדו"ח התשובה של חמאס לאו"ם.
לעומת זאת, בעקבות פרסום דבר ההתנצלות מיהרו בחמאס להכחיש את הדברים ולטעון כי מעולם לא התנצלו, אך לא הסכימו לספק תשובה לדבר הסתירה עם הפרסומים הקודמים." ["הארץ אונליין", 6.2].
ככה נמחקו, בדבר שקר אחד, שמונה שנות פשעי מלחמה של ירי מכוון להרג אזרחים ישראליים ביישובי עוטף עזה ולהפיכת חייהם לבלתי נסבלים, וככה "העולם" ממשיך לעסוק רק ב"פשעי המלחמה" של צה"ל במלחמתו בטרור הפלסטיני הרצחני, חסר הגבולות והעכבות.
ומה נותר לנו לקוות? לקוות שהמנוולים והאידיוטים המוסריים – בישראל ובעולם, שתומכים בדו"ח גולדסטון, יזכו לחיות תחת מנעמי שלטון החמאס ולתמוך בו מבפנים.
* אנא גיזרו את עמוד המודעה הענקית והיקרה בעיתון "הארץ" מיום שישי האחרון ובו רשימת התומכים בקרן החדשה לישראל [האם הם שילמו עבורה בכספם?] – ובעיקר שימו לב מי לא נכלל שם! – זאת תהיה עבורכם מפה מצויינת להבין את עומק התעמולה הפרו-פלסטינית והאנטי-ישראלית המחלחלת בקרב האליטה ה"חשובה" בישראל, שאולי חלק ממנה גם נהנים מהקרן הצדקנית הזו, שבשם האידיוטיזם המוסרי המושל בכיפתה – מה איכפת לה שהמדינה תצורע ותיהרס?! – אוי כמה טוב ומשתלם להיות אישיות "מוסרית" מתוגמלת בישראל וגם לתת בעקיפין יד לחתירה תחת אושיות ביטחונה וקיומה!
ואילו במוצאי יום העצמאות הקרוב, כך נתבשרנו, בטקס חגיגי בירושלים – יוענק לסופרים ולמשוררים שלא חתמו על מכתב התמיכה בקרן החדשה לישראל או שלא פנו אליהם לחתום וכך מנעו מהם את זכות הסירוב לחתום – פרס "הפומפה של מכבי האש" מטעם רב-טפסר שמעון רומח, נציב שירותי כבאות והצלה בישראל.
* הקונצרט הראשון בעונה הבאה בתזמורת הפילהרמונית ייפתח בביצוע סימפוניה של גיל שוחט ("מוצרט הישראלי") והעונה תעמוד כולה בסימן יצירותיו, חלקן בניצוחו, ועם הרצאות מבוא קלילות שלו. בקונצרט 2 תבוצע אופרה חדשה של שוחט לליברית של מדריך הטלפונים, 3 – קונצ'רטו לכינור ולתזמורת, 4 – אוראטוריה, 5 – קונצ'רטו לחליל, 6 – קונצ'רטו כפול לכינור, צ'לו ותזמורת, 7 – עוד סימפוניה, 8 – עוד סימפוניה, 9 – קונצ'רטו לוויולה, 10 – רקוויאם לַמנויים, ובקונצרט 11 – פאוואן לקהל שכבר הלך לביתו או שחדל לבוא.
* אנחנו תמכנו בדן חלוץ, תומכים בו ונתמוך בו גם בעתיד, ובייחוד אם ייקרא לחזור לשירות פעיל או לפוליטיקה. הוא שב והוכיח שכוח ההרתעה וההכרעה החשוב ביותר של ישראל, (לבד מנשק יום הדין והצוללות העשויות לשאת את טיליו) – הוא חיל האוויר, ואלמלא התקשורת והפוליטיקאים של ישראל – היו מושפעים-מרצון מתעמולת הכזב והרהב של נסראללה, של החיזבאללה ושל הפלסטינים והאיראנים – היו מתגלים מלוא הניצחון וההרתעה של מלחמת לבנון השנייה, וזאת חרף התקלות שהתרחשו בה, כמו בכל מלחמה.
על הניצחון ועל הישג ההרתעה – נאמנה עלינו גם עדותו המנומקת של ד"ר גיא בכור (שלצערנו כבר אינו מרשה לפרסם את מאמריו אצלנו) – והוא אחד הפרשנים השפויים והאמינים ביותר בקירבנו, איש חכם שאינו מושפע מן ההיסטריה של התקשורת הישראלית (הפרו-פלסטינית בחלקה), מהפוליטיקה הישראלית הנבזית, ומן ההמון הישראלי שחלקו ממש נבער-מדעת וכיום יש לו כנראה רק תקווה אחת – יאיר לפיד!
* דן חלוץ על תפקידו של חיל האוויר: "חשבתי, ואני עדיין חושב, שהתרופה המבצעית הראויה למדינות שמתוכן יוצא טרור נגד ישראל, היא לפגוע במדינות ולא באירגוני הטרור. התפיסה שלי היא שלא מחפשים מחט בערימה של שחת, אלא תוקפים את ערימת השחת, ואז המחט תתגלה. כל הזמן, עד ימי המלחמה האחרונים [מלחמת לבנון השנייה], עדיין סברתי שצריך לפגוע בתשתיות הלבנוניות: בחשמל, בדלק, בתקשורת. ממשלת ישראל, בגלל שיקולים בינלאומיים, חשבה שלא נכון לעשות את זה. לתחושתי, אם היינו עושים את זה, זה היה מביא את הקהילה הבינלאומית להתערבות מהירה הרבה יותר, כי הנזקים היו בולטים לעין בצורה הרבה יותר דרמאטית." [בראיון עם אמירה לם, "ידיעות אחרונות", "7 ימים", 5.2.10].
* איליה סולימאן, במאי קולנוע פלסטיני מישראל, החי בפאריס, שסרטיו מוערכים מאוד על ידי הבראנז'ה הישראלית המקומית ולכן יש סיכוי טוב מאוד גם לו לזכות בפרס ישראל לקולנוע – אומר בראיון על סרטו האחרון "הזמן שנותר", המוצג השבוע בסינימטק תל אביב (בכתבה של אבנר שביט ב"עכבר העיר", 5.2.10):
"אני לא חושב שיש מקום להשוות בין המדינה הציונית לנאצים. אם כבר, היא מזכירה יותר את ברית המועצות ובעיקר את הגולאגים שלה. גם הקולנוע הישראלי ראה מאז ומעולם את הקולנוע הסובייטי כאב הרוחני שלו."
אלה גיבורייך תל אביב, כרך התענוגות וההזיות!
* יונה וולך היא משוררת גדולה, כל כך גדולה שאפילו רחוב קורא על שמה בתל אביב, מה שלא קרה ולא יקרה לעולם למשוררת שולית כאסתר ראב. והנה קמה זעקה על האיסור של משרד החינוך ללמד שירים אחדים בוטים מבית היוצר שלה, הגם שהם בעיקר סוד גדולתה.
אך הנה נודע לנו כי כדי לנטרל את אפקט וולך המביך, ועל מנת שלא להיחשד ככופרים בגדולתה בגלל הביטויים הבוטים שאהבה לשלב בשיריה – הזמין הפיקוח על לימודי הספרות העברית בבתי הספר הממלכתיים מהדורה חדשה של עשרות אלפי עותקים מרומאן הפורנו העברי שאותו ודאי אין שום בעייה ללמד בבתי הספר למתבגרים ולמאוננים – "הנאהבים והנעימים"! ואפשר לקרוע את ארבע המילים האחרונות גם בלשון נקבה!
* ד"ר גיא בכור: "לראשונה מאז חוסל ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אלחרירי לפני חמש שנים, באמצעות לא פחות מטון חומר נפץ, החליט הנשיא האמריקני 'המומחה לענייני המזרח התיכון ושידורי ספורט', ברק אובמה, להחזיר את השגריר האמריקני לדמשק, ואפילו מונה כבר השגריר, כנראה אחד בשם רוברט סטפן פורד. וכך, לראשונה מאז הוחזר השגריר האמריקני בעקבות הרצח המסתורי, יהיה שוב שגריר אמריקני בסוריה.
"לא משנה התפקיד השלילי שממלאת סוריה בעיראק, שמאפשר לטרור הסוני לפרוח משטחה, לא משנה תמיכתה המוחלטת באיראן, בחמאס ובחיזבאללה, לא משנה ההסתה הנמשכת שלה נגד ישראל וחתרנותה המתחדשת בלבנון, אובמה החליט להחזיר את השגריר. אם כן מדוע מחזירים את השגריר? 'לבניית אמון עם דמשק,' וכן, משום שאין ראיות למעורבותה של סוריה ברצח חרירי.
"לא יאומן כי יסופר. סוריה, שכבר חמש שנים מחסלת בשיטתיות כל מי שהיה קשור או מעורב לרצח, החל מגנרלים בתוך סוריה שיכולים היו 'לזמר' כראזי כנעאן ש'התאבד', עימאד מורנייה איש חיזבאללה שהיה מעורב בתיכנון הרצח, פרקליטים ועיתונאים בלבנון שעקבו או היו קשורים לנושא, וסוריה עשתה זאת באופן כל כך מוצלח, עד ש...באמת אין עוד ראיות. ואם אין ראיות, ניתן הרי לחדש את היחסים איתה. גם רצחת וגם ירשת.
"כך ממשיך ממשל אובמה במדיניות השגויה והנוראה להתרפס בפני גורמי ציר הרשע במזרח התיכון כמו איראן, סוריה וחיזבאללה, ולהקשות על בנות בריתה, כדוגמת ישראל.
"ככל שיתרפס יותר, כך יבוזו לו יותר."
* * *
מועדון מספרי סיפורים
לא מִספָרים ולא מהמסורת, אלא סיפורים מהחיים, כאלה שקרו, שכמעט קרו
או שיכולים לקרות – מתכנס ביום שני מדי שבועיים בחנות הספרים אמילי,
שד' בן-גוריון 59 בתל-אביב, בין השעות 21.00-24.00
בין המספרים הקבועים: יובל מסקין, יוסי שדה, אלונה פרנקל, מיקי קאופמן, שרית גמליאל, אופירה זילברשטיין, יהודה אטלס.
אוהבי סיפורים מוזמנים להקשיב – וגם לספר.
דמי כניסה: 30 ₪, כולל קפה-תה ועוגיות.
רצוי להירשם מראש בטל. 035239624, ליאת.
ההתכנסות הקרובה ביום שני, 15 בפברואר.
* * *
תערוכה חדשה בגלריה אנגל, גורדון 26 תל אביב
של הצייר ליאוניד בלקלב
"יחד" – בדים וקרשים
טקסט: גדעון עפרת
בתערוכת היחיד החדשה שלו מציג ליאוניד בלקלב שלוש סדרות של עבודות – ציורי איקונות חסידיות-גותיות על קרשים; ציורי מרפסות; וציורי דירים אינטימיים. שלוש הסדרות מבטאות רוח חדשה ביצירתו של בלקלב, הנשזרות יחד לסמליות של פריצת הגדר, הן גדר מטאפורית והן גדר פיזית, עלייה מצייר בלקלב את דמויותיו.
בשיחה עם גדעון עפרת בשנת 2003 לקראת התערוכה פני האור במוזיאון עין-חרוד אמר ליאוניד בלקלב כי "עם האור אני מוחק דברים." במאמרו על התערוכה החדשה יחד מציין עפרת כי "רק עתה בכוחו של [בלקלב] לאשר את העולם כסינתזה מאוזנת של עולם פנימי ועולם חיצוני וכקרינה של אור פיזי ורוחני... בציוריו הנוכחיים – על הבדים ועל הקרשים – האור אינו עוד מוחק: הוא בונה, הוא מאשר ואומר 'הן' של תודה אמונית."
דרכו האמנותית של ליאוניד בלקלב היא מהמרתקות שעבר אמן עולה חדש מבריה"מ לשעבר; בלקלב הגיע לישראל בגל השני של העלייה הרוסית בשנת 1989, לאחר שמכר את אחת מעבודותיו בתמורה לשני כרטיסי טיסה לישראל. כבר ברוסיה סומן כצייר מחונן ומבטיח, ומגיל צעיר, בעודו לומד באקדמיה לאמנות, החל להציג בתערוכות, במוזיאונים ובגלריות. שלוש שנים לאחר עלייתו לארץ, השתקע בלקלב בירושלים, חזר בתשובה והפך חרדי. השינוי הדרמטי בחייו לא גרם לו לוותר על האמנות, נהפוך הוא – הציור הפך למרכז הווייתו, נקודת מפגש רוחני של חיפוש אדם אחרי האור. הוא קיבל את ברכתו של הרב להמשיך לעסוק בציור, וגם כיום הוא לא מפסיק מחיפושיו ומחקירותיו, בעיקר דרך דמויות ונופים.
התערוכה יחד של ליאוניד בלקלב תפתח בגלריה אנגל ביום חמישי 11 בפברואר, בשעה 19:00 ותינעל ביום שישי, 19 במרץ.
גלריה אנגל, גורדון 26, טלפון: 03-5225637. דוא"ל: info@engel-art.co.il
שעות פתיחה: ימי א'- ה' 10-20, ימי ו' וערבי חג 10-14.
* * *
יצאה לאור בהוצאת מוסד ביאליק
בשיתוף קרן נתן רוטנשטרייך
ביבליוגרפיה של כתבי נתן רוטנשטרייך
בעריכת יוסף גלרון-גולדשלגר
בספר זה רשימה ממוספרת מפורטת של כתבי פרופ' נתן רוטנשטרייך שפורסמו בשנים 1993-1933. לכל פרסום ברשימה נוסף תקציר ממצה. פרופ' רוטנשטרייך חיבר ופרסם 44 ספרי מקור בעברית ו-36 ספרים בשפות אחרות; תירגם וערך 31 ספרים, ובהם תרגום לעברית של כתבי קאנט עם מורו פרופ' שמואל הוגו ברגמן. הוא כתב 1035 מאמרים ורשימות בעברית, ו-254 בשפות אחרות. המאמרים התפרסמו בארץ ובעולם בעיתונים יומיים ובמיבחר כתבי עת שעניינם מדעי הרוח והחברה.
פרופ' נתן רוטנשטרייך (1993-1914), חתן פרס ישראל במדעי הרוח (1963), עסק בחקר הפילוסופיה הקאנטיאנית, ההגליאנית והפנומנולוגית. היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח ורקטור האוניברסיטה העברית, ממקימי האקדמיה הישראלית למדעים וסגן הנשיא שלה והיו"ר הראשון של הוועדה לתיכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. בצד פעילותו האקדמית הענפה תרם תרומה חשובה לדיון בסוגיות ציבוריות ופוליטיות מרכזיות. בשנת 1992 זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל.
http://www.bialik-publishing.co.il/product_info.php?cPath=45&products_id=1439
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. לאחר מלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.
מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,241 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
בקרוב נשלח בדואר למזמינים החדשים!!!
* יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
Statistics / Editing
|
notlong URL: http://benezer.notlong.com Total Clicks: 505 Most recent 10 days with activity:
(updated hourly) |